אשתו של מוכס־יי"ש מצאה שעורה בלפיתה של פסח.
מיד הלכה אל הרב ופסק הרב לאיסור.
עד שישב המוכס והצטער, שניטל ממנו טעם לפיתה יפה של פסח, נכנסו אצלו חבריו, מוכסים גויים, לברכו בברכת יום־טוב, פתחו במצה ויין וסיימו באותה לפיתה. אמר להם בעל־הבית:
רבותי, לפיתה זו מהי בעיניכם?
לקקו הם אצבעותיהם ואמרו:
נאנח בעל־הבית ואמר:
אתם שאכלתם, אומרים “נופת־צופים”, ואילו הרב שלנו, שלא אכל וגם טעום לא טעם, עומד וטוען, שחמוצה היא…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„מוכס־יי"ש" — מי שחוכר מן השלטון את הזיכיון למכירת יי"ש (משקה חריף); „לפיתה" — תבשיל־לוואי, ליפתן. גרגר שעורה שנמצא בתבשיל של פסח אוסר אותו משום חמץ — וזהו פסק הרב. אבל המוכס הבור שומע „חמץ" ומבין „חמוץ", כאילו פסק הרב על הטעם. מכאן תמיהתו הכנה: הגויים שאכלו אומרים „נופת־צופים" (דבש מובחר, על־פי תהלים יט, יא), ואילו הרב, שלא טעם כלל, „טוען שחמוצה היא".
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
