אין דור שאין בו ליצנין

„העבודה!" — לשון שבועה עתיקה (בעבודת המקדש); „שטרות" — שטרי-חוב; „דיין" — שופט. הסוחר אינו יודע את פרשת השבוע כי הוא טרוד ב„פרשיות" משלו, וכל אחת קרויה על שם פרשה אמיתית בתורה שמשמעה המילולי הוא צרתו: היום-יום — „כי תצא למלחמה" (החיים מלחמה יומיומית); האישה — „תזריע" (יולדת בלי הרף); הילדים — „בלק", שבלשון העם „מלמדו פרשה בלק" פירושו מציק ומצער אותו (הערה ^*); הנדוניה — „וילך" (הלכה ואיננה); העסקים — „ניצבים" (תקועים במקום); השטרות — „ויגש" (מועד הפירעון קרב); ולבסוף הדיין מלמדו „וישב" — בבית-הסוהר. הפרשות מסודרות לא כסדר התורה אלא כסדר ההידרדרות, עד הכלא.