אין דור שאין בו ליצנין

נהגו לקנא לזכר מחיית עמלק ולמחוק את שם המן, "ימח שמו", בכל מקום שנדפס. הקנאי שבבדיחה קורע את הדף, וממילא נהרסות גם המילים הקדושות שבצדו השני. את הנזק הוא מצדיק במימרת חז"ל "אוי לרשע, אוי לשכנו" — הקרבה לרשע ממיטה רעה גם על שכניו — כאילו המילים התמימות אשמות בכך שנפל בגורלן לשכון עם המן על אותו עלה נייר.