„זכור ברית" — הסליחות הנאמרות באשמורת הבוקר של ערב ראש־השנה, שעה שכל העיר בבית־הכנסת; „מופקרים" — פרוצים; „כיוונו את השעה" — תזמנו; „קילקלו עם" — לשון נקייה: חטאו עם; „לאו כל כמינם" — אין הדבר בכוחם, כלומר לא ייתכן; „קיימא לן" — כך נקוט בידינו להלכה. המימרה הארמית שהרב שולף, „איתתא לבי תרי לא חזיא", לקוחה מן הגמרא (קדושין ז, א). מילה במילה: „איתתא" = אישה; „לבי תרי" = לשניים („בי" הוא קיצור של „בית", כמו ב„בי מדרשא", ו„תרי" = שניים); „לא חזיא" = אינה ראויה. כלומר: אישה אינה ראויה לשני גברים. בגמרא זה נימוק הלכתי יבש: רבא פוסק שמי שאומר לאישה „חצייך מקודשת לי" לא עשה ולא כלום, כי אישה אינה יכולה להיות מקודשת לשני גברים בבת אחת, ואילו גבר ראוי לשתי נשים. הכלל עוסק אפוא בתוקף של קידושין, לא במה שקרה בפועל, והרב הופך אותו לחוק טבע: אם ההלכה אומרת שאין הדבר ראוי, ממילא לא היה ולא נברא. למדנות שמכחישה בעזרת ציטוט מעשה שכבר קרה — וזיכתה את הווארשאים המופקרים בזכות הדיון.