# אין דור שאין בו ליצנין — ספר הבדיחה והחידוד לאלתר דרויאנוב

> הקובץ המלא של druyanov.org: כל 3,170 הבדיחות (מהדורת תרצ"ה/1935, על-פי
> פרויקט בן-יהודה), עם הערות השוליים, הביאורים שנכתבו לאתר והערות המחבר.
> הטקסט המקורי הוא נחלת הכלל; הביאורים נוצרו בסיוע בינה מלאכותית ואושרו
> בידי אדם. הכתיב הארכאי מקורי ומכוון. האוסף הוא מסמך היסטורי המשקף את
> לשונה, השקפותיה והסטריאוטיפים של תקופתו.
>
> כתובת קבועה לכל בדיחה: https://druyanov.org/joke/<מספר>

# כרך א׳ — קבלנים בורסאים וספסרים

## בדיחה 1

מעשה בספינה טעונה יין, שהפליגה בים ועמד עליה תנין לבלוע אותה. נטל רב-החובלים חבית-יין והטילהּ לתוך פיו של התנין – ולא נתקררה דעתו; הטיל לתוך פיו גוי מן הגויים שבספינה – ולא נתקררה דעתו; חזר והטיל לתוך פיו יהודי מן היהודים שבספינה – ומיד נתקררה דעתו והסתלק מן הספינה והלך לו.

לימים נצוד אותו תנין. העלוהו הציידים ליבשה, פלחו את בטנו ומצאוּ – יהודי עומד ומוכר יין לגוי.

ביאור: „נתקררה דעתו" — נחה דעתו, נרגע. שלושת הדברים שהושלכו לבטן התנין מצטרפים בדיוק לעסקה שלמה — סחורה (היין), קונה (הגוי) ומוכר (היהודי) — ולכן רק אחרי היהודי בא הסדר על מקומו: לעג עצמי על יצר המסחר היהודי, שפותח חנות אפילו בבטן מפלצת.

## בדיחה 2

אמרי דבי-רב:

מניין אתה אומר, שגוי שעושה פרקמטיא סופו רווחים ושפע, וישראל שעושה פרקמטיא סופו מקח וממכר בעלמא –

שנאמר: “שפע – עמים יינקו” [1], “עמים”, פרט לישראל.

הערות שוליים:
- [1] “הדרשן” טעה, במחילה, וקרא “עמים” במקום “ימים”. עי' דברים לג, יט.

ביאור: „אמרי דבי-רב" — „אמרו בבית מדרשו של רב", פתיחה תלמודית שגרתית; „פרקמטיא" — מסחר (מיוונית); „מקח וממכר בעלמא" — קנייה ומכירה סתם, בלי רווח. ה„דרשה" נסמכת על ברכת משה לזבולון (דברים לג, יט): „כי שפע ימים יינקו" — ייהנו מאוצרות הים; ה„דרשן" קורא בשיבוש „עמים" במקום „ימים", כפי שמתקנת אותו הערת השוליים „במחילה" (הערה [1]). „פרט ל…" הוא כלי מדרשי אמיתי למעט מן הכלל, וכך יוצא: השפע הובטח ל„עמים" — לגויים דווקא, פרט לישראל, שנותרים עם מסחר עקר. פרודיה על דרך הדרש, שבשינוי אות אחת „מוכיחה" מן התורה גם קובלנה כלכלית מרירה.

## בדיחה 3

אמרו לו לליצן:

שמא אתה יודע, למה נתן רבי יהודה סימנים במכות?

מה רווח הרוויח בזה?

החזיר הליצן:

ודאי אני יודע. רבי יהודה הרוויח מה שכל יהודי מרוויח – מכות. צאו וחשבו: “דצ”ך" – דם, צפרדע, כינים; “עד”ש" –ערוב, דבר, שחין; “באח”ב" – ברד, ארבה, חושך, בכורות. הרי ש"מכּת", האמורה בבכורות, הרוויח.

ביאור: בהגדה של פסח, אחרי מניין עשר המכות, נאמר: „רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ״ך עד״ש באח״ב" — ראשי-תיבות לזכירת סדר המכות. השאלה מנוסחת כשאלת סוחרים — מה „הרוויח" מזה? — והליצן עונה במשחק על כפל המשמעות של „מכות": מכות מצרים וגם סתם חבטות. כשמונים את הסימנים אחד-אחד, המילה „מכת" מופיעה רק באחרונה — „מכת בכורות" — ומכל העסק „הרוויח" רבי יהודה מה שכל יהודי מרוויח בגלות: מכות.

## בדיחה 4

וַלדני היה מדכּי חבד: ששה כבר הוליד, ואשתו שוב כרסה בין שיניה. אמרו לו:

מרדכי, לכשיגדלו הללו מהיכן יתפרנסו?

החזיר מדכּי:

או שיהיו קבלנים, או שיהיו מלמדים; או שיהיו סוחרים, או שיהיו בטלנים. בין כך ובין כך משלהם לא יהיה להם ולא כלום, ויתפרנסו משל הקדוש ברוך-הוא.

ביאור: „ולדני" — מרבה להוליד; „כרסה בין שיניה" — ביטוי ציורי לאישה בהיריון; „מדכי" — הגייה עממית של השם מרדכי. מן העיסוקים שהוא מונה, „מלמד" הוא מורה תינוקות ב„חדר", ששכרו היה דל לשמצה, ו„בטלן" — מי שאינו עוסק במלאכה כלל. העוקץ: ארבע ה„ברירות" מוצגות כאילו יש ביניהן הבדל, אבל כולן מובילות לאותה תוצאה — משלהם לא יהיה להם כלום, ויחיו על „פרנסתו של הקדוש-ברוך-הוא", כלומר על ביטחון ואוויר. העמדת הסוחר והקבלן בשורה אחת עם הבטלן היא לב הלעג: בכלכלת העיירה עמלם שווה לבטלתו.

## בדיחה 5

שבת אחרי שינה של צהריים יצאו קבלן מפורסם ומשכיל מפורסם לטייל. אמר הקבלן למשכיל:

על הקבלנות הראשונה שלי אתה שואל… כל מה שירשתי מבית-אבא הפסדתי בה, וגם ממונם של אחרים קברתי בבור-צרה זו.

ומה היתה תקנתך? – שאל המשכיל.

כמעשה כל הקבלנים עשיתי. ביקשתי ומצאתי קבלנות אחרת, גדולה מזו. ראשית-כל לקחתי דמי-קדימה, כנהוג. מקצת נתתי לבעלי-החובות ומקצת הנחתי לעסק ולפרנסת-הבית…

וקבלנות זו היא שהעשירה אותך? – הפסיקו המשכיל.

לא דובים ולא יער… בה הפסדתי עוד יותר.

ומה עשית?

כמעשה כל הקבלנים שוב עשיתי. ביקשתי ומצאתי קבלנות אחרת, גדולה גם מזו. ראשית-כל לקחתי דמי-קדימה, כנהוג. מקצת נתתי לבעלי-החובות ומקצת הנחתי לעסק ולפרנסת-הבית…

וקבלנות זו? – חזר המשכיל והפסיקו.

זו הפסדהּ ברי מלכתחילה.

אם-כן, – תמה המשכיל, – מה סופו של דבר?

ליגלג עליו הקבלן:

אי אתה יודע סופו של דבר? סוף אדם למוּת…

ביאור: „דמי-קדימה" — מקדמה שמקבל הקבלן עם חתימת החוזה; „לא דובים ולא יער" — לשון חז"ל: לא היה ולא נברא. הקבלן מתאר בגילוי-לב שיטה של גלגול חובות: כל עסק כושל מכוסה במקדמה של קבלנות גדולה ממנו, בלי עבודה ובלי רווח, וחוזר חלילה. וכששואל המשכיל „מה סופו של דבר?", עונה הקבלן במאמרו של רבי יוחנן בברכות יז ע"א — „סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה". כלומר: „סוף" כלכלי אין ולא יהיה; ההתחשבנות היחידה עם הנושים תבוא עם המוות.

## בדיחה 6

אחד מן העיירה, שכלתה לו פרנסתו, נמלך ושינה מקומו ויצא לכרך גדול. ביקש להיות שם שמש ב"מניין" קטן ולא עלתה בידו, משום שלא היה בקי בכתב ולא ידע לרשום סדר העליות וחשבון הנדרים והנדבות. ראה שאין לו תקנה ונעשה רוכל: תלה לו ארגז מלפניו והתחיל מחזיר על הקסרקטין שבכרך ומוכר לחיילים ולקצינים סיגריות וגפרורים וכדומה.

לימים הטיל הקדוש-ברוך-הוא מלחמה גדולה בעולם ואותו רוכל עלה לעושר. תחילה החליף ארגזו בחנות, אחר-כך החליף חנותו במחסן, ולסוף נעשה קבלן והיה משביר למלכות צורכי-החזית. וכשהגיע שעתו לחתום על קבלנות של מאות-אלפים, טבל אגודלו בדיו והניחו על הנייר לשם סימן. תמה הגנרל העומד מצד המלכות ואמר לו:

אדוני קבלן, מפני מה אין אתה חותם כדרך שבני-אדם חותמים?

השיב הקבלן:

כתב לא למד עבדך מימיו.

שרק הגנרל בשפתיו מחמת פליאה ואמר:

אם כשאינך יודע כתיבה וחתימה הגעת לכך, למה היית מגיע אילו ידעת!

החזיר לו הקבלן:

יהי שם ה' מבורך שאיני יודע. אילו ידעתי כתיבה וחתימה, הייתי מגיע – עד כדי להיות שמש ב"מניין" הקטן.

ביאור: הרקע: ספסרי מלחמת העולם הראשונה, שסיפקו לצבא צורכי-חזית והתעשרו בן-לילה. „שמש" הוא המשרת הזוטר של בית-הכנסת, ומשרתו הצנועה דרשה דווקא אוריינות — לרשום סדר עליות, נדרים ונדבות; „משביר" — ספק. מכאן ההיפוך: הגנרל בטוח שידיעת כתיבה הייתה מגדילה את ההצלחה, והקבלן יודע את האמת — אילו ידע לכתוב, היה „מגיע" לפסגה אחרת לגמרי: שמש במניין קטן. דווקא הבורות היא שדחקה אותו לרוכלות, ומשם לעושר — עקיצה על כך שהדרך להון הגדול של אותם ימים לא עברה דרך למדנות ולא דרך יושר.

## בדיחה 7

שניים מגדולי-הבורסה טיילו ברחבה שלפני הבורסה. הסתכל אחד מהם לצדדין ואמר לחברו:

רואה אתה פעוט זה, הנסרך אחריך? משמוּט הוא ומתכוון למטפחת שבכיסך.

החזיר לו הלה: הנח לו. אף אני ואתה התחלנו בקטנות…

ביאור: „משמוט" — כייס; „נסרך" — נגרר; „מטפחת" — ממחטה, מטרה קלאסית לגנבי-כיס. במקום לגרש את הגנב הקטן, הבורסאי מזהה בו קולגה בתחילת דרכו: „אף אני ואתה התחלנו בקטנות" — הודאה אגבית שכל ההבדל בין כייס הרחוב ל„גדולי הבורסה" הוא רק היקף העסקים.

## בדיחה 8

קרתני בא לכרך והתאכסן אצל קרובו. פעם אחת אמר לו קרובו:

בוא ואראך את הבורסה שלנו, שהיא אחת מן המפורסמות בעולם.

וכשהגיעו לשם ראו: שני כרסנים גוּצים יוצאים מן הבורסה, ויותר שהם מדברים בפיהם הם ממללים באצבעותיהם. זקף בהם הקרתני את עיניו ואמר לקרובו: הללו מי הם?

החזיר לו קרובו:

הללו אחים הם ומגדולי-הבורסה הם, וכל-שעה שנפטרים זה מזה מונה כל אחד ואחד אצבעותיו – שמא גנב השני אחת מהן.

(השווה: נרשאה נשקך – מני ככיך (שיניך) חולין קכז, א. – משל ערבי אומר: “תן לו שלום ומנה אצבעותיך”)

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה; „ממללים באצבעותיהם" — מסמנים בידיים מחוות של מיקוח, כדרך הסוחרים. החשדנות מוגזמת עד אבסורד: אפילו אחים, בכל פרידה, מונה כל אחד את אצבעותיו — כלי העבודה של מסחרם — שמא גנב לו אחיו אחת. דרויאנוב מצרף בעצמו את המקבילות: הגמרא בחולין קכז ע"א מזהירה „נרשאה נשקך — מני ככיך" (בן העיר נרש נישק אותך? ספור את שיניך — אנשי נרש נודעו כגנבים שאפילו חיבתם חשודה), והמשל הערבי: „תן לו שלום ומנה אצבעותיך".

## בדיחה 9

הלכה נתחדשה היום, – סיפר יהודי בשוק. – בבית-דינו של הרב נימנו וגזרו על הנשים, שמשתים-עשרה עד אחת לא תהא להן דריסת-הרגל ברחבה שלפני הבורסה.

תמהו השומעים:

מה טעם גזרו כך?

הסביר המספר:

משום שאותה שעה הכל יוצאים מן הבורסה בלי מכנסיים…

ביאור: „הלכה נתחדשה", „נימנו וגזרו", „דריסת-רגל" (זכות כניסה) — כולם מטבעות לשון של חקיקה רבנית, כאילו בית-הדין מתקן תקנת צניעות חמורה. אלא שהעירום מטפורי: „לצאת בלי מכנסיים" הוא ביטוי עממי למי שהפסיד את כל ממונו — ובשעת סיום המסחר יוצאים כך מן הבורסה כולם.

## בדיחה 10

במהומת הספסרוּת של ימי-המלחמה נכנס יהודי אצל ספסר מובהק ליטול הימנו עצה:

שמועה שמע, שכתרים אוסטריים עתידים לעלות. שמא כדאי לקנות אותם?

אמר לו הספסר:

עצתי, שלא תקנה. כתרים אוסטריים חזקתם רעה.

הירהר השואל אחרי עצתו של הספסר – והלך וקנה והפסיד.

לאחר שבוע חזר ובא אצל אותו ספסר:

לא נשמעתי לעצתך ונענשתי. קונם, שמעכשיו לא אשנה מעצתך…

שמעתי משבחים את האריות הרומניים. מה דעתך עליהם, לקנות אותם או לאו?

אמר לו הספסר:

עצתי, שלא תקנה. אריות רומניים אין בהם ממש.

שמע השואל – והלך וקנה והפסיד.

ושוב בא אל הספסר:

פעמיים עברתי על עצתך וניזקתי. ארור אני, אם מעכשיו אסור מדבריך ימין ושמאל… שמעתי מנבאים גדולות למרקים גרמניים. מה עצתך?

אמר לו הספסר:

עצתי שתישק לי בטבורי.

נבוך השואל וגימגם מחמת מבוכה:

בטבורך?

החזיר לו הספסר:

כך עצתי. וחזקה עליך, שאתה תעשה ההיפך…

ביאור: הרקע: ספסרות המטבעות של ימי מלחמת העולם הראשונה. „אריות רומניים" — הלֵאוּ (leu), מטבע רומניה, ששמו פירושו „אריה"; הכתר האוסטרי והמארק הגרמני אכן קרסו, כך שעצות הספסר היו נכונות והשואל הוא שטעה. „קונם" — לשון נדר; „חזקה עליך" — מונח תלמודי: מוחזק ובטוח הדבר. אחרי שהשואל הפר פעמיים את העצה והפסיד, הספסר משיב לו ב„עצה" שהיא קללה גסה בלבוש מנומס — „שתישק לי בטבורי", כשהטבור הוא החלפה מנומסת של המקום הגס. ומנמק: כיוון שחזקה על השואל לעשות תמיד את ההיפך מעצתו, גם הפעם יעשה את ההיפך — ובמקום הטבור יישק בצד שממולו, בעכוז, ובכך יקיים דווקא את הקללה הגסה שהניסוח המנומס ריכך.

## בדיחה 11

סוחר ישב לפני הרב שבעירו ובסודי-סודות גילה לו נגעי-לבבו:

השנה נעשו עסקיו רעים מאד והפסדו מרובה.

כמה הפסדת? – שאל הרב.

עשרת אלפים.

נאנח הרב:

הון עצום!

נאנח אחריו גם הסוחר:

רבי, וּבהון עצום זה גם אלפיים משלי…

ביאור: שתי האנחות זהות במחווה והפוכות במשמעות: הרב נאנח על האסון, והסוחר נאנח אנחת נחמה — מתוך „ההון העצום" שירד לטמיון, רק אלפיים היו כספו שלו; השאר כספם של נושים ושותפים, וזה כידוע כואב הרבה פחות.

## בדיחה 12

בחור בן-עשירים ביזבז ממון רב משל אביו, וכשראה שכיסיו מתרוקנים, הלך ונשא בת-עשירים ונעשה סוחר. שמח האב הזקן: סוף-סוף חזר בן-זקוניו למוטב ודעתו נתיישבה עליו.

לא היו ימים מועטים והבן-הסוחר שב לדפוק על קופּתו של האב.

תמה הזקן:

משטה אתה בי? שלושים אלף שהכניסה לך אשתך, היכן הם?

תמוּ ונשלמוּ.

הא כיצד? – קפץ הזקן ממקומו. – נאמר: חמישה אלפים לדירה ולכלים, חמישה אלפים לפרעון-חובות, עוד חמישה אלפים למה שאיני יודע ואיני רוצה לדעת. והשאר?

אבא. – זקף הבן את קומתו, – וסוחר לא הייתי?…

ביאור: „נדוניה" — הכסף שמביאה הכלה לנישואין (כאן שלושים אלף); „לדפוק על קופתו" — לשוב ולבקש כסף. הבן מפרט לאן הלכה מחצית הסכום, ועל השאר עונה בזקיפות קומה: „וסוחר לא הייתי?" — כלומר את היתרה הפסיד בעסקים, כמובן מאליו. האב חגג את הפיכת בנו לסוחר כחזרה למוטב; מתברר ש„סוחר" הוא פשוט שם המקצוע של מי שמפסיד כסף.

## בדיחה 13

סוחר תהה על קנקנו של חברו:

מה מצב עסקיו?

ברוך-השם – פטרו הלה. – כבשנה הבאה.

תמה הראשון:

מה משמע כבשנה הבאה?

הסביר לו השני:

קיימא לן: עסקיהם של ישראל לוקים משנה לשנה. ואילו עסקי שלי לקוּ השנה כאילו אני כבר עומד בשנה הבאה.

ביאור: „תהה על קנקנו" — התעניין בטיבו; „קיימא לן" — ארמית מבית המדרש: „מוסכם בידינו", פתיחה קבועה לכלל הלכתי פסוק; „לוקים" — נפגעים והולכים ורעים. ה„כלל" שהנשאל מצטט בכובד-ראש למדני — עסקי היהודים מידרדרים משנה לשנה — מוליד את החשבון: עסקיו ירדו השנה עד לשפל הצפוי רק בשנה הבאה. „ברוך-השם" — על הקדמת לוח הזמנים של החורבן.

## בדיחה 14

משיחתן של בריות:

למצב עסקי אתה שואל? – מה עסקיהם של כל ישראל נמשלוּ לספירת-העומר, אף שלי כך.

פירוש?

ספירת-העומר, כל מה שאתה מוסיף לספור היא פוחתת והולכת, ולספּור בקול – אסור…

ביאור: בספירת העומר מונים בכל ערב את הימים שבין פסח לשבועות, והמניין עולה — אבל דווקא ככל שמוסיפים לספור, מה שנותר עד החג הולך ופוחת. ויש גם דקדוק הלכתי: הנשאל „כמה היום לעומר?" נזהר שלא לומר את המניין בקול לפני שספר בעצמו בברכה, שמא ייצא ידי חובה בלא כוונה. שני הדינים האלה הם בדיוק מצב העסקים: כל חשבון נוסף רק מגלה שנשאר פחות — ועל ההפסדים אסור לדבר בקול.

## בדיחה 15

לפרשת-השבוע אתה שואל? – העבודה, שאיני יודע. פרשיותי שלי מרובות. יום ליום מלמדני פרשה “כי תצא למלחמה”, האשה – פרשה “תזריע”, הילדים – פרשה “בלק” [2], הנדוניה – פרשה “וילך”, העסקים – פרשה “ניצבים”, “השטרות” – פרשה “ויגש”, בא הדיין ומלמדני – פרשה “וישב”…

הערות שוליים:
- [2] המיצר לחברו אומרים עליו בלשון-העם, שהוא “מלמדו פרשה בלק”. ועיין ברנשטין, “שפריכווערטער און רעדענסארטען”, ערך “לערנען” 3.

ביאור: „העבודה!" — לשון שבועה עתיקה (בעבודת המקדש); „שטרות" — שטרי-חוב; „דיין" — שופט. הסוחר אינו יודע את פרשת השבוע כי הוא טרוד ב„פרשיות" משלו, וכל אחת קרויה על שם פרשה אמיתית בתורה שמשמעה המילולי הוא צרתו: היום-יום — „כי תצא למלחמה" (החיים מלחמה יומיומית); האישה — „תזריע" (יולדת בלי הרף); הילדים — „בלק", שבלשון העם „מלמדו פרשה בלק" פירושו מציק ומצער אותו (הערה [2]); הנדוניה — „וילך" (הלכה ואיננה); העסקים — „ניצבים" (תקועים במקום); השטרות — „ויגש" (מועד הפירעון קרב); ולבסוף הדיין מלמדו „וישב" — בבית-הסוהר. הפרשות מסודרות לא כסדר התורה אלא כסדר ההידרדרות, עד הכלא.

## בדיחה 16

סוחרים שותפים נתקלו בעסק רע ויצאו נקיים מכל ממונם.

התחילו מריבים בדבר-חשבון ובאו אל הרב לדין.

עיין הרב בפנקסיהם ואמר להם:

אתם בעיני כאותם החכמים שנחלקו בחשבון המכות: זה אמר חמישים, זה אמר מאתיים וזה אמר מאתיים וחמישים והצד השווה שבכולם – מכות[3]…

הערות שוליים:
- [3] בפי-העם משמשת “מכה” ביטוי של זלזול במובן אפס שבאפס.

ביאור: בהגדה של פסח נחלקים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא כמה מכות לקו המצרים על הים — חמישים, מאתיים ומאתיים וחמישים, בדיוק המספרים שהרב נוקב. „הצד השווה שבכולם" — לשון תלמודית: המשותף לכל הדעות. ובלשון העם „מכה" היא אפס שבאפס (הערה [3]). הרב מעיין בפנקסים ופוסק: אין טעם לריב על החשבון — יהא הסכום אשר יהא, הצד השווה שבכולם הוא מכות, כלומר כלום; שניכם נשארתם בלא פרוטה.

## בדיחה 17

יהודי בא לסוחר מפורסם ליטול הימנו עצה:

נס נעשה לו וזכה בעשרים וחמישה אלפים. מה עסק יעשה בממונו?

החזיר לו הסוחר:

עד שאני משיב לך תשובה, הגידה נא לי תחילה, במה נפשך: אם שתנעם לך אכילתך, או שתערב עליך שנתך?…

ביאור: „במה נפשך" — מה רצונך. במקום עצת השקעה, השואל מקבל את הברירה היסודית של כל בעל ממון: עסק רווחי ומסוכן — תאכל היטב ולא תישן מדאגה; מקום בטוח ודל — תישן בשלווה ותאכל בצמצום. ליהנות משניהם גם יחד אי-אפשר.

## בדיחה 18

שניים שהשעה היתה דחוקה להם נמלכו ללכת יחדיו ליריד של ניז’ני[4].

מקום שמאות יהודים מתפרנסים מן האוויר, שמא יזמין הקדוש ברוך-הוא קצת פרנסה גם להם.

אמרו והלכו ובאו לשם.

עבר יום, יומיים, שבוע – אין כלום. וכל ערב וערב, כשהם שבים ריקם לפונדקם, שניהם יושבים ודואגים:

מחר, מחרתיים תכלה פרוטה מן הכיס – ותקווה אין.

פעם אחת, קודם צהריים, בשעת כובד מקח-וממכר, פגש אחד מהם את חברו כשהוא נישא בכרכרה ומזרז את העגלון שימהר לנסוע. בר-מזל – נאנח הלה אנחה של קנאה.

ולערב כשנזדמנו שוב לפונדקם, פתח ה"בר-מזל" ראשון בקינה:

עוד יום עבר לבטלה, היריד מסתיים – ותקווה אין.

העמיד בו חברו עיניים תמהות:

אם כן, למה זה מיהרת היום כל-כך?

נאנח הראשון:

לא עליך, ידידי. קיבתי לקויה… בשוק אחזוני צירים וחבלים, במחילה… מה יכולתי עשה? להלוך עד לפונדקנו ברגל?…

הערות שוליים:
- [4] ניז’ני – עיר רוסית עתיקה, מפורסמת בירידה הגדול.

ביאור: היריד של ניז'ני-נובגורוד היה יריד המסחר הגדול של רוסיה (הערה [4]), ושני הגיבורים הם מאותם יהודים חסרי הון וסחורה ה„מתפרנסים מן האוויר" — חיים על תקווה לעסקה מזדמנת. הכרכרה הנחפזת באמצע יום המסחר נראית לחבר סימן מובהק לעסקה גדולה — ובערב מתברר שהדחיפות הייתה אחרת לגמרי: „אחזוני צירים וחבלים, במחילה" — תקפו אותי כאבי בטן, סליחה על אזכור דבר שאינו נקי — ובמצוקה כזאת אי-אפשר ללכת ברגל, גם כשאין פרוטה לכרכרה.

## בדיחה 19

גראף סוויז’ינסקי בא מאחוזתו לעיר וציווה לקרוא אליו למלונו את בּריל, היהודי “שלוֹ”.

בּרקה, – אמר לו סוויז’ינסקי, – הגברת פּקדה, שתקנה להּ פוֹקס יפה. יכול אתה לקנות מיד?

פשיטא! – השיב בּריל והוסיף: – כמה אומר האדון הגראף לשלם בעד פוֹקס נאה בשביל הגברת?

עשרים כתרים.

הניע בּריל ראשו ממזרח למערב ואמר:

אדוני גראף אי-אפשר.

אלא כמה?

לכל-הפחות שלושים.

מסכים… לך וּקנה והבא. אני נחפז לשוב לביתי.

וּבריל ממקומו לא ימוש, עומד ומגרד ערפו.

בּרקה! – התרגז סוויז’ינסקי, – למה זה תעמוד? אמרתי: שלושים.

השתעל בּריל אחת ושתיים ואמר:

יסלח נא האדון הגראף, מה זה פוֹקס? [5]…

הערות שוליים:
- [5] פוקס – מין כלב-בית.

ביאור: בעולם האחוזות הפולני היה לאציל („גראף" — רוזן) יהודי „שלו" — סוכן-חצר שטיפל בקניותיו ובעסקיו; „כתרים" — קרונות, מטבע האימפריה האוסטרית; „פשיטא!" — ארמית: ודאי, מובן מאליו. בריל נכנס מיד למשא-ומתן בטוח בעצמו ואף מקפיץ את המחיר מעשרים לשלושים — ורק אחרי שהעסקה סגורה הוא מודה שאין לו מושג מה זה בכלל „פוקס" (מין כלב-בית, הערה [5]). רפלקס המיקוח של המתווך קודם אצלו לכל ידיעה על הסחורה עצמה.

## בדיחה 20

עשיר ביקש לקנות בית, והיו סרסורים משכימים לפתחו כל-יום. פעם אחת אמר לו אחד מהם:

רצונך בבית, שהכל יש בו? קנה את הבית, שאני מציע לך. מרוּוח, יפה וסמוך לנהר. בקיץ, כשאתה קם משנתך, תיכף לקימה טבילה, ערב-שבת אתה פושט ידך ושולה דגים חיים מן המים…

ובאביב, –סיים העשיר אחריו, – עולה הנהר על גדותיו ועוקר את הבית והופכו על פניו.

אי, אי, – החמיץ הסרסור את פניו, – היכן הוא הנהר והיכן הבית!

ביאור: „סרסור" — מתווך. אותה קרבה לנהר שהסרסור מכר כמעלה (טבילה עם הקימה, דג חי לסעודת שבת) הופכת בפי הקונה לסכנת הצפה — והסרסור, בלי להניד עפעף, מכחיש אותה כליל: „היכן הנהר והיכן הבית" — ביטוי שמשמעו: רחוקים הם זה מזה מרחק רב. האמת של המתווך גמישה כצורכי העסקה.

## בדיחה 21

בחור נשא בת-כפר ונעשה שם חנווני. לאחר זמן מועט כתב לו אביו מכתב ושאל:

מה מצבו?

החזיר לו הבן:

ברוך-השם! בכפרנו דנים כבר על בניין צרקוב[6].

לימים שוב כתב לו האב מכתב וחזר ושאל:

מה מצבו?

החזיר לו הבן:

השם ירחם! בכפרנו דנים כבר על בניין בית-מדרש…

הערות שוליים:
- [6] “צרקוב” –בית-יראה לרוסים פראבוסלאבים.

ביאור: „צרקוב" — כנסייה רוסית-פראבוסלאבית (הערה [6]); „חנווני" — בעל חנות קטנה. ההיגיון של הבן מסחרי טהור: תוכנית לבניית כנסייה פירושה שהכפר הנוצרי גדל ומשגשג — עוד לקוחות לחנות, „ברוך-השם"; תוכנית לבית-מדרש פירושה שיהודים מתיישבים בכפר — מתחרים חדשים על אותו שוק זעיר, „השם ירחם". שתי הקריאות האדוקות הפוכות בדיוק ממה שיהודי ירא-שמים אמור להרגיש: הכיס קובע, לא המצפון.

## בדיחה 22

“כמה וכמה עסקים היו לי, – כתב יהודי לחברו, – וכולם לא הצליחו. עכשיו יש לי עסק חדש, ומובטחני, שהוא יצליח, אם ירצה השם. עשיתי לי חנות לצורכי-אוכל ולצורכי-קבורה, והכל יהיו צריכים לי – החיים והמתים”.

עברו ימים ושבועות – אין קונה. יצא בעל-החנות, בדק ומצא:

אין בעיר לא חיים ולא מתים; הכל גוססים.

ביאור: „גוסס" — שרוי בין חיים למוות. התוכנית העסקית נראית חסינה — כל אדם הוא או חי (זקוק לאוכל) או מת (זקוק לקבורה) — אלא שהעיירה הענייה מצאה את הסדק שבין הקטגוריות: כולם גוססים, לא חיים דיים לקנות לחם ולא מתים דיים להזדקק לתכריכים. הומור שחור על עוני שאינו מניח אפילו לעסק עם המוות להצליח.

## בדיחה 23

סיטוני לבגדי-נשים ישב ודן עם סוכנו:

מה יעשה וייפּטר משלושים החולצות, שנשארו לו מעונת-הקיץ?

הירהר הסוכן ושאל:

בכמה אומר מר למכרן?

השיב הסיטוני:

לי עולה כל חולצה חמישה רובלים. מסכים אני להפסיד רובל שלם בכל אחת מהן, ובלבד שאפטר מכולן.

נענה הסוכן ואמר:

זאת נעשה. נשלח את החולצות לפרובינציה הנידחה, למעולים שבלקוחותינו. חמש-חמש חולצות נשלח, ובמכתב-הלווי נכתוב כך: “אנו מתכבדים לשלוח למעלתו ארבע חולצות מובחרות שבמובחרות, חמישה רובלים החולצה”. יודע ומכיר אני את אחינו, בני אברהם, יצחק ויעקב: ימצאו חמש חולצות במקום ארבע – יאכלו ענווים וישבעו. ואנחנו את דמינו נקבל: עשרים רובל מאת כל לקוח – הרי ארבעה רובלים החולצה, כרצונו של מר.

יפה דרשת! – הסכים הסיטוני.

לא היו שבועות מועטים והסוכן שאל את בעליו, אם כבר נתקבלו דמי החולצות? גנח הסיטוני ואמר:

אוי, חביבי, רמאים בני-רמאים הם לקוחותינו היפים שבפרובינציה הנידחה. איש-איש מהם החזיר ארבע חולצות ופיתקה בצידן: “כבר עבר זמנן”…

ביאור: „סיטוני" — סוחר סיטונאי. תוכנית העוקץ: לשלוח חמש חולצות ולחייב על ארבע בלבד, מתוך הימור שהלקוחות ישמחו בשקט על החולצה ה„מיותרת" וישלמו — וכך יקבל הסיטונאי בפועל ארבעה רובלים לחולצה, כרצונו. „יאכלו ענווים וישבעו" — פסוק מתהלים (כב, כז), מושאל כאן בלגלוג על הלקוחות שיבלעו את המתנה בשתיקה; „יפה דרשת" — שבח מעולם בית-המדרש, מוצמד כאן לתכנון תרמית. אלא שהלקוחות ערמומיים מן הרמאי: הם שומרים דווקא את החולצה החמישית, החינמית, ומחזירים את הארבע שבחשבון בתירוץ „כבר עבר זמנן" — בדיוק הבעיה שממנה ניסה הסיטונאי להיפטר, חוזרת אליו כבומרנג ובתוספת הפסד.

## בדיחה 24

חנווני לאריג בא ללודז, קנה סחורה וכמנהגו של עולם ביקש ליתן למוכר שטר לתשעים יום. סירב המוכר ואמר לו:

מודה אני, ששטרך לתשעים יום יפה בעיני, אבל מה אעשה, ידידי, ותשעים הלילות מגוּנים עלי…

ביאור: לודז' הייתה בירת הטקסטיל של פולין, ו„שטר לתשעים יום" — התחייבות בכתב לפרוע את החוב בתוך תשעים יום, דרך האשראי המקובלת במסחר; „מגונים" — פסולים, מאוסים. המוכר „מקבל" את הימים ופוסל את הלילות: בכל תשעים הלילות לא יעצום עין מדאגה לכספו. סירוב גמור — כלומר אי-אמון מוחלט בקונה — עטוף בנימוס של מחמאה.

## בדיחה 25

חנווני קרתני בא לכרך ונכנס לחנות “כל-בו”. משנכנס – קפא במקומו מחמת תמיהה. הציץ עליו בעל-החנות ושאל אותו:

על מה אתה תמה: על הסחורה המרובה, או על הקונים המרובים?

החזיר לו הקרתני:

לא זו ולא זו, אלא אחרת אני תמה: ומה אני, שחנותי טיפה מן הים לגבי חנותך, עצמוּ חובותי משערות-ראשי, אתה, שחנות כזו לך, כמה עצומים חובותיך שלך!

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה; „כל-בו" — חנות ענק שיש בה הכול. החנווני הזעיר חי כולו על אשראי — קונה בהקפה ומוכר בהקפה — ולכן בעולמו גודל חנות אינו מודד עושר אלא גודל חובות. „עצמו חובותי משערות ראשי" מהדהד את תהלים („רבו משערות ראשי שונאי חינם"), ומכאן חשבונו התמים: אם חנותו, טיפה מן הים, שקועה בחובות עצומים — חנות כזאת ודאי שקועה בחובות אדירים פי כמה.

## בדיחה 26

קטע ממכתבו של חנווני קרתני לסיטוני שבכרך:

"…האריג, ששלח לי מעלתו, טוב ויפה בעיני. המחיר רוּבּל האמה, מקובל עלי. אלא אם יבואו למעלתו קונים מעיירתנו יאמר נא להם, שהמחיר הוא לא פחות מרוּבּל ועשרים, כּדי שלא אהיה זקוק לשקר "…

ביאור: „קרתני" — איש עיירה קטנה; „כרך" — עיר גדולה; „אמה" — מידת אורך לבדים, כחצי מטר. החנווני קנה ברובל לאמה ובכוונתו למכור ברובל ועשרים, והוא חושש שלקוח מעיירתו יברר אצל הסיטונאי את המחיר האמיתי ויגלה את הרווח. הפתרון: שהסיטונאי ינקוב במחיר המנופח — וכך השקר, שהוא עצמו יזם ותכנן לפרטיו, ייצא מפיו של אחר, ומצפונו יישאר „נקי".

## בדיחה 27

אורח התהלך ברחוב-היהודים. ראה חנות ועליה שלט: “כאן מוכרים מלבושי-משי מכל המינים”, נכנס וביקש סוּדר של משי בשביל אשתו. אמרה לו החנוונית:

סוּדר של משי מניין לנו? אנו אין לנו אלא כלים משומשים למכירה.

תמה האורח:

אם-כן, שלט זה למה?

הסבירה לו החנוונית:

אף הוא משומש ולמכירה עומד.

ביאור: „סודר" — צעיף או מטפחת לכיסוי הראש והכתפיים. ההיגיון של החנוונית עקבי עד אבסורד: בחנות של יד-שנייה באמת הכול משומש והכול למכירה — גם השלט המבטיח משי, שאינו מתאר את הסחורה אלא נמנה עמה.

## בדיחה 28

מוצאי-שבת נזדרז חנווני לפתוח חנותו תיכף אחרי הבדלה, כדי שיתחיל ראשון ב"פדיון" לשם סימן טוב. נכנסה ילדה ואמרה לו:

אמא מבקשת חצי-לוג נפט בהקפה ובבקבוק שלך. אף תלווני הביתה, שאני מפחדת ללכת יחידה בלילה.

ביאור: בקרב סוחרים רווחה אמונה ש„פדיון ראשון" — המכירה הראשונה שפותחת את היום או את השבוע — קובע סימן לכל הבאות אחריו, ולכן מיהר החנווני לפתוח מיד עם צאת השבת. ובמקום הסימן הטוב מגיעה העסקה הגרועה ביותר האפשרית, פרט אחר פרט: „חצי-לוג" — מידת נפח זעירה, כרבע ליטר; נפט — מצרך תאורה זול; „בהקפה" — באשראי, בלי מזומן; הבקבוק — על חשבון החנווני; ולקינוח עליו גם לנעול את חנותו וללוות את הילדה הביתה.

## בדיחה 29

קונה נכנס לחנות מוכרת בגדים, בחר לו חליפה ואמר לחנווני:

בבקשה ממך, שתאמר לי מיד את המחיר האחרון. אני אין דרכי להיתגר.

אף אני כך, – החזיר החנווני, – בחנותי המחירים קצובים, ומהם אין לגרוע… חליפה זו – לא אומר לך לא שלושים רובל, ולא עשרים וחמישה, אבל לא פחות מעשרים.

החמיר הקונה את פניו והחזיר:

ואני לא אומר לך לא חמישה רובלים ולא שמונה, אבל לא יותר מעשרה.

הסתכל החנווני בפניו החמוּרים של הקונה וקרא למשרת:

חיים! קח ועטוף חליפה זו בשביל האדון.

ביאור: „להיתגר" — להתמקח; „מחירים קצובים" — קבועים, שאין מזיזים אותם. שני הצדדים מצהירים שאינם מתמקחים — ומתמקחים במלוא המרץ, זה בנוסחה מתפתלת מלמעלה („לא שלושים ולא עשרים וחמישה, אבל לא פחות מעשרים") וזה באותה נוסחה עצמה מלמטה. והחנווני, שנשבע שאין לגרוע מן המחיר, מוותר בן-רגע על מחציתו: מבט אחד בפנים החמורות הספיק לו להבין שמולו עומד שחקן ממולח כמותו ושהמקח מוצה.

## בדיחה 30

חנווני מוכר-בגדים הניח את בנו בחנות והלך לבית-המדרש לאמר קדיש אחרי אביו.

קודם שיצא אמר לבנו:

אם יבוא אדם לקנות חליפה, הסתכל בפיתקה שעליה והווה מחשב רובל אחד כנגד כל נקודה שבפיתקה.

שמע הבן וניענע לו בראשו.

כשחזר החנווני מבית-המדרש מסר לו בנו עשרה רובלים, מחיר חליפה שמכר. תמה החנווני:

עשרה רובלים? חליפה יקרה כזו לא היתה לי בחנות.

אבא, – אמר לו הבן, – הרי הפיתקה.

נסתכל החנווני בפיתקה וצהבו פניו:

ברוכים הזבובים!…

ביאור: בחנויות בגדים נהגו לסמן את המחיר בקוד סודי על ה„פיתקה" — פתק התלוי על הבגד — כדי שהקונה לא יֵדע את מחיר הקרן ולא יתמקח; כאן כל נקודה שווה רובל. הבן, שספר בתמימות גם את הנקודות שהטילו הזבובים על הפתק, גבה מחיר מופרז בהרבה — והאב, שחזר זה עתה מאמירת קדיש על אביו, מברך בחום את שותפיו החדשים לרווח. „צהבו פניו" — נהרו משמחה.

## בדיחה 31

קונה נכנס לחנות מוכרת מלבושים, בחר סודר נאה בשביל אשתו ושאל:

סוּדר זה מה מחירו?

עשרים וחמישה זהובים, – השיב החנווני.

הירהר הקונה וחישב עם עצמו:

“הואיל והוא אומר עשרים וחמישה, שמע מינה כוונתו לאמר עשרים. באמת מחירו של סוּדר זה חמישה-עשר. מכאן, שצריך להפחית חמישה ולהציע לו – חמישה”…

ביאור: „סודר" — צעיף או מטפחת לכתפיים ולראש; „שמע מינה" — למד מכאן, מסמני-ההיסק של הפלפול התלמודי. הקונה עוטה על הקמצנות לבוש של דדוקציה למדנית: כל „חוליה" בהיסק מקזזת בנוחות עוד חמישה זהובים, עד שההצעה צונחת לחמישית ממחיר הפתיחה — ובדרך אף מדלג ה„היגיון" בשקט מחמישה-עשר ישר לחמישה.

## בדיחה 32

חנווני היה מאריך ב"אחד" של קריאת-שמע יותר מכל הציבור כולו. אמרו לו:

שמא כוונות האר"יזל אתה מכוון?

החזיר החנווני:

כוונות האר"יזל מניין לי? אני אין לי אלא כוונה אחת: יהי רצון ויזמין לי הקדוש ברוך-הוא היום ובכל יום קונים טובים, שאין דרכם להיתגר, וארוויח, אם ירצה השם, “אחד באחד”…

ביאור: בפסוק הראשון של קריאת-שמע נהוג להאריך בהגיית המילה „אחד" ולכוון בה את ייחוד האל, והתלמוד (ברכות יג ע"ב) מבטיח שכל המאריך ב„אחד" מאריכים לו ימיו ושנותיו. „כוונות האר"י" הן מערכת הכוונות המיסטיות שקבע ר' יצחק לוריא, גדול מקובלי צפת במאה ה-16, לכל מילה שבתפילה — עניין לבקיאים בסתרי קבלה, ולכן מי שמאריך ב„אחד" יותר מכל הציבור נחשד שהוא שקוע בהן. אלא שהחנווני מכוון ל„אחד" אחר לגמרי: „אחד באחד" הוא מונח סוחרים לרווח של מאה אחוז — לקנות באחד ולמכור בשניים. „להיתגר" — להתמקח.

## בדיחה 33

אב ובנו הקטן נכנסו לחנות מוכרת בגדים.

שלום!

שלום!

חליפה בשביל ילדי זה. אבל תנאי קודם למעשה, שיהא האריג מן המובחר ולא יתכווץ מחמת כביסה.

נתן לו החנווני חליפה ונשבע בחיי-ראשו ובחלקו לעולם הבא, שאפילו אם שלוש פעמים ביום יכבסוהּ לא תתכווץ כמלוא-נימה.

לקח הקונה את החליפה, שילם והלך לו.

לא היו ימים מועטים והקונה ובנו עמו נכנסו שוב לאותה חנות.

הסתכל החנווני בחליפה החדשה של הילד וראה: השרוולים אינם יורדים לו מן המרפק ולמטה, המכנסיים מסתיימים לו חצי-אמה למעלה מן הקרסוליים וכנפות-המקטורן הפסק טפחיים בין אחת לחברתהּ.

מיד הישרה החנווני חיוך של קורת-רוח על פניו ואמר לאבי-הילד:

הפלא ופלא! כמה גדל, ברוך השם, בנך…

ביאור: „תנאי קודם למעשה" — תנאי שמציבים לפני סגירת העסקה; „כמלוא-נימה" — כעובי שערה, כלומר כלל לא; „אמה" — כחצי מטר; „טפח" — כשמונה ס"מ. הבגד התכווץ עד גיחוך, ושבועות החנווני „בחיי-ראשו ובחלקו לעולם הבא" התבררו כשקר גמור — אבל במקום מבוכה הוא שולף הסבר חלופי שאי-אפשר להתווכח איתו: לא הבגד קטן, הילד גדל. ואת החוצפה הוא עוד עוטף ב„ברוך השם" של נחת משפחתית.

## בדיחה 34

ההוא שנכנס לחנות מוכרת צורכי-עישון וקנה סיגרה. לא היו רגעים מועטים חזר ובא וכולו רוגזה:

ביקשתי סיגרה שוּפרא שבשוּפרא, ונתת לי סירחון שבסירחון!

שתק החנווני ולא אמר כלום. נתכעס הקונה וצעק:

למה אתה שותק? תשובה אני דורש.

החזיר לו החנווני:

מה אומר ומה אדבר? בר-מזל אתה, בלי עין רעה. אתה יש לך רק סיגרה אחת כזו, ואילו אני כל חנותי מלאה אותן.

ביאור: „שופרא שבשופרא" — ארמית: המשובח שבמשובח; כנגדו טובע הקונה את „סירחון שבסירחון". „בלי עין רעה" — נוסחת ברכה שמצמידים לדברי שבח, שלא תפגע בהם עין-הרע. החנווני אינו מכחיש דבר: הוא מודה שכל חנותו מלאה סיגרות סרוחות — אלא שהוא מציג זאת כמזלו הטוב של הלקוח, שנפלה בידו רק אחת כזאת. וברכת „בלי עין רעה", השמורה לעושר ולהצלחה, מודבקת דווקא לצרה.

## בדיחה 35

הלך עבר לתומו ברחוב-היהודים, ובדרך-הילוכו הסתכל בחנויות שלפניו. נטפלה אליו חנוונית אחת והתחילה משדלתו:

רבי יהודי, סורה נא. סחורות מכל המינים יש לנו.

ומטפחות-אף, – שאל האיש, – יש לכם?

למאות – התפארה החנוונית. – של בד, של כותנה, של משי.

אם-כן, – החזיר לה ההלך, – איעצך: קחי אחת מהן וקנחי חוטמך.

ביאור: „סורה נא" — גש הנה, היכנס; „מטפחת-אף" — ממחטה; „חוטם" — אף. ההלך מניח לחנוונית הטרדנית להתפאר ב„מאות" ממחטות משי — רק כדי לייעץ לה לקחת אחת מהן ולקנח בה את חוטמה. כל השידול נענה בעקיצה אחת, והנפילה מן הלשון המקראית המהודרת („איעצך") אל ה„חוטם" הגס עושה את העבודה.

## בדיחה 36

נכנס אדם אצל גילדאה ומצאוֹ יושב ומעיין בספר. שאל לו אותו אדם:

שמא יש לך עורות ממין פלוני?

יש, – השיב הגילדאה מתוך הספר ורמז בידוֹ כלפי מעלה.

עלה אותו אדם לעלייה, שהה שם כמה ששהה, בדק את העורות אחד-אחד, ירד ושאל.

בכמה?

אין דעתי למכור, – נענה הגילדאה מתוך הספר.

אם-כן, למה רמזת לי לעלות לעלייה?

חזר הגילדאה והשיב מתוך הספר:

מה איכפת לי, שאיווררת קצת את העורות?…

ביאור: „גילדאה" — סוחר רשום בגילדה, ארגון הסוחרים המדורג של רוסיה הצארית, כלומר בעל-עסק מבוסס; „עלייה" — עליית-גג המשמשת מחסן. הפרט המקצועי שהפואנטה תלויה בו: עורות מאוחסנים חייבים אוורור מזמן לזמן, שאם לא כן יעלו עובש. הסוחר, שכלל לא התכוון למכור, נתן ללקוח לעלות ולמשש עור אחר עור — וזכה בלי לשלם במי שאוורר לו את הסחורה. ואת כל התחבולה הוא מנהל בלי להרים עין מן הספר.

## בדיחה 37

כלל גדול שינן בעל חנות כל-בו לפקידים-המכרנים:

קונה שנכנס – אל יצא ריקם. שאל סחורה שישנה אצלנו – מיד נותנים לו; שאל סחורה שאיננה אצלנו – מציעים לו אחרת במקומה ומפתים אותו עד שיתפתה ויקח.

לאחר שעה נכנס קונה ושאל “נייר אשר-יצר”. פישפש המכרן ולא מצא. נזכר את הכלל של בעליו ואמר לקונה:

“נייר אשר-יצר” אין לנו, אבל נייר שמיר [7] יש לנו מובחר מן המובחר…

הערות שוליים:
- [7] “נייר-שמיר” – נייר זכוכית.

ביאור: „נייר אשר-יצר" — כינוי מעודן לנייר טואלט, על שם ברכת „אשר יצר" הנאמרת לאחר עשיית הצרכים; „נייר שמיר" — נייר זכוכית, הנייר המחוספס המשמש לליטוש עץ ומתכת; „כל-בו" — חנות שמוכרת הכול; „מכרן" — זבן, מוכר שכיר. המכרן מקיים בעיוורון את הכלל „קונה לא יצא ריקם" ומציע תחליף על סמך המילה „נייר" בלבד: את הגס והשורט ביותר במקום הרך והעדין ביותר — ועוד בהתלהבות של „מובחר מן המובחר".

## בדיחה 38

סיטוני בא מן הכרך לעיירה קטנה על מנת לנוח. לאחר שעשה באותה עיירה ימים אחדים אמר לאחד מלקוחותיו שם:

טובה ויפה עיירתכם, אבל רק למנוחה ולא למסחר. בדקתי בכל לקוחותי כאן, ואדם ישר בכל אלה לא מצאתי חוץ מאחד.

חוץ מאחד? – תמה הלה. – שמא תאמר לי, מי הוא?…

ביאור: „סיטוני" — סוחר סיטונאי המספק סחורה לחנווני העיירות, בדרך כלל באשראי ועל בסיס אמון. עצם השאלה היא הפואנטה: הלקוח, ששומע שיש בעיירה איש ישר אחד ויחיד, אינו מעלה בדעתו לרגע שאולי הוא-הוא אותו אחד — ובסקרנותו התמימה הוא מפליל את עצמו.

## בדיחה 39

אלמנתו הזקנה של הרב היתה לה חזקת-חכירה לנרות של שבת ושל יום-טוב, וכל אימת שנתבעה לשלם דמי-החכירה היתה מסרבת וקובלת:

העסק אינו מכניס לה כלום: אדרבה, את פרוטותיה האחרונות שלה היא מפסידה בו.

פעם אחת אמר לה “הנאמן” של הקהילה:

אם-כן, רבנית, למה לך ולצרה זו?

תמהה הזקנה:

כיצד יהודי פיקח שכמותך שואל שאלה של שטות כזו?… ומהיכן אתפרנס?

ביאור: בקהילות מזרח-אירופה נהגו להחכיר זכויות-מסחר בלעדיות (מונופולים) כמקור הכנסה לקופת הציבור; „חזקת-חכירה" על נרות שבת ויום-טוב — עסק בטוח, שהרי כל בית מדליק נרות — ניתנה כאן לאלמנת הרב כמעין קצבה של כבוד. „הנאמן" — גזבר הקהילה, הגובה את דמי-החכירה; „קובלת" — מתלוננת. הרבנית ממחזרת את קינת-הסוחרים הנצחית „אני רק מפסידה" כדי להתחמק מן התשלום, וכשהנאמן תופס אותה במילתה — אם מפסידים, למה להמשיך? — היא מסגירה בלי משים את האמת: מן ה„הפסד" הזה היא מתפרנסת.

## בדיחה 40

ההוא שקנה סוס אצל סייס ורימה אותו הסייס ומכר לו סוס צולע. לאחר שעה חזר ובא הקונה והתחיל צועק:

גזלן, רמאי! את ממוני לקחת, וסוס נתת לי של שלוש רגליים.

השביח אותו הסייס:

ידידי, לחינם אתה כועס וצועק. חייך, שלא לקחתי מאתך ממון אלא כנגד שלוש רגליו של הסוס…

ביאור: „סייס" — כאן: סוחר-סוסים; „השביח" — הרגיע, השתיק. הרמאי אינו מכחיש שהסוס צולע — הוא מתמחר אותו מחדש: את הכסף גבה, כביכול, רק כנגד שלוש הרגליים התקינות, ואת הצולעת נתן במתנה. בהינף חשבון אחד הופך הנוכל את עצמו לנדיב.

## בדיחה 41

טרדן הוא הירשל הרוכל: סובב-הולך משולחן לשולחן בבית-המזון ופזמון בפיו:

מטפחות נאות, צווארונים יפים, ארנקים מהודרים!

רגז אחד מן המסובים ואמר לחבריו:

עכשיו תראו, כיצד אתנקם בטרדן זה… רבי יהודי כתפות יש לך?

יש, יש. ודאי יש. חזקות, יפות… משי טהור… הרי!

מה מחירן?

שני רובלים… רק שני רובלים.

תן את הכתיפות וקח שני הרובלים.

נתן הירשל את הכתיפות ולקח שני הרובלים, נסתלק מן המסובים ופניו עגומים מאד.

צהל בעל-הנקמות:

כך נאה לו לזקן-טרדן זה. עכשיו יקלל את יומו – אמאי לא ביקש שלושה רובלים.

ביאור: „כתפות" — כתפיות למכנסיים; „רבי יהודי" — פנייה מקובלת ליהודי שאין יודעים את שמו; „המסובים" — היושבים סביב השולחן. ה„נקמה" כולה היא… קנייה במחיר המבוקש — והיא דווקא מצליחה: הירשל מסתלק עגום-פנים, כי לסוחר שכמותו אין ייסורים גדולים מן המחשבה שאילו ביקש שלושה רובלים היה מקבל שלושה. גם עסקה מוצלחת היא אצלו החמצה.

## בדיחה 42

הירשל שרוי בצער: כבר עבר ראש-השנה שלהם ובמרכולתו עדיין מונחים שלושה “לוחות” חדשים.

עד שהוא עומד ותוהה, מה יעשה בסחורה זו, שכבר עבר זמנה, נשא עיניו וראה: המאיור סטאפינסקי, לקוחו זה כמה שנים, הולך לקראתו.

“לוח” בשביל מעלתו, – הרים הירשל את כובעו. – עם כל ההידורים.

איחרת, הירשל, – סירב סטאפינסקי. – כבר יש לי חמישה.

היא הנותנת, – נענה הירשל. – מקום שנכנסו חמישה ייכנס שישי… עם כל ההידורים ורק חצי-רובל.

אוי, הירשל, טרחן אתה… לך ואמור לגברת, שתיקח “לוח” ותשלם, וסימנך – שכחתי את הארנק שלי על השולחן, הסמוך לחלון.

וכשהירשל פונה ללכת סטאפינסקי מחזירו:

הירשל, תן את “הלוח”… מצאתי חצי-רובל בכיסי.

הירשל נותן את “הלוח”, נוטל חצי-רובל ומסתלק והולך – לביתו של סטאפינסקי.

“לוח” הבאתי… עם כל ההידורים ורק חצי-רובל.

שוב “לוח”? – תמהה מרת סטאפינסקה. – הביטה וראה: הנה “לוחות” על כל הקירות.

מה אני יודע? – נענה הירשל – מעלתו ציווה. הארנק שלו, אמר, מונח על השולחן, הסמוך לחלון.

נסתכלה מרת סטאפינסקה בשולחן: אמת, הנה הארנק. לקחה “לוח” ושילמה.

עוד “לוח” אחד נשאר לו להירשל. אתרוג אחרי סוכות… שמא יעלה לקלוּבּ? לא, מוטב שלא יעלה, בשעה זו סטאפינסקי מצוי שם כל-יום.

ועד שהוא עומד ושוקל בדעתו. אם לעלות או לאו, קפץ אליו שמש-הקלוב:

הירשל, המאיור סטאפינסקי קורא לך.

סטאפינסקי? מה צורך יש לו בי?

כלום אני יודע? הוא יושב ומספר עם כל החבורה, על “לוח” הוא מספר, וכל החבורה צוחקת. כיון שראה אותך בחלון, מיד ציווה שתעלה אליו.

אה, “לוח”? – צהבו פניו של הירשל. עכשיו אני יודע. “לוח” לראש-השנה פקד עלי להביא, ועדיין לא הבאתי. הסחורה כולה חצי-רובל מחירה, ואני – העלייה במדרגות קשה לי. נזדקן הירשל… יודע אתה, רחימאי? שלם לי אתה את חצי-הרובל, ותחזור ותגבה אותו מסטאפינסקי… הנה “הלוח”, תנהו לו…

ביאור: „לוח" — לוח-שנה, סחורה עונתית; „ראש-השנה שלהם" — ראש השנה האזרחי-הנוצרי, ואחריו הלוחות הם „אתרוג אחרי סוכות": סחורה שעבר זמנה ואיש אינו חפץ בה. סטאפינסקי הוא קצין פולני בדרגת מאיור (רב-סרן), לקוח ותיק; „קלוב" — מועדון אדונים; „היא הנותנת" — ביטוי תלמודי: דווקא זו הסיבה; „רחימאי" — ארמית: ידידי, חביבי. הירשל פורק את שלושת הלוחות התקועים בזה אחר זה: אחד לסטאפינסקי עצמו, שנשבר מן הטרדנות; שני לאשתו — בעזרת „הסימן" (הארנק שעל השולחן) שסטאפינסקי מסר לו לצורך עסקה שכבר בוטלה; ואת השלישי, כשסטאפינסקי קורא לו לקלוב כדי לעשותו בדיחה לפני החבורה, הוא שולח עם השליח וגובה את התשלום — מסטאפינסקי. הלעג עצמו נהפך לערוץ מכירה: בעיצומו של הסיפור המצחיק ישלם המאיור ברצון את חצי-הרובל, ולו רק כדי להשלים את הבדיחה שהוא עצמו מספר.

## בדיחה 43

הירשל הביא ל"פריצה" אבקה לפרעושים. שילמה ה"פריצה" ושאלה:

הירשל, כיצד משתמשים באבקה זו?

פשוט בתכלית הפשטות, – השיב הירשל. – כיוון שאת צדה פרעוש, מיד הלעיטיהו מן האבקה וימות.

צחקה ה"פריצה":

שוטה אתה, הירשל, אם הפרעוש בידי – אבקה למה לי? יכולה אני לדרסו.

הסכים הירשל:

אם דווקא בדריסה את רוצה – אף זו מותרת.

ביאור: „פריצה" — אשת ה„פריץ", האציל בעל האחוזה, לקוחה טיפוסית של הרוכל היהודי. הוראות-השימוש אבסורדיות מיסודן — כדי להאכיל את הפרעוש באבקה צריך קודם לתפוס אותו, ואז האבקה כבר מיותרת. וכשהפריצה מצביעה על הכשל, הירשל אינו מתבלבל אלא עונה בסמכות של פוסק הלכה: „אף זו מותרת" — כאילו הדריסה זקוקה להיתר ממנו. דרויאנוב מציין שהחכמה הזאת מופיעה כבר בספר רוסי משנת 1821, על שרלטן שמכר ל„פושחונים" — הטיפשים שבפולקלור הרוסי — עשב נגד פרעושים, בצירוף הוראות מפורטות עוד יותר: לתפוס את הפרעוש ברגליו, להיזהר שלא להטיל בו מום, ולזרוק קורט מן העשב לפיו או לעיניו.

הערת דרויאנוב: חכמה זו כבר ידע "השרלטן", שמכר
ל־"פושחונים" ־ הטפשים הרוסיים ־ עשב לפרעושים, ופירש להם:
"שימוש העשב כיצד? מכניסים אותו לתנור חם, שיתיבש היטב־
היטב, ושומרים עליו, שלא יישרף ולא ייחרך. יצא מן התנור,
מכניסים אותו למכתשת ושוחקים אותו יפה־יפה, כדי שיהא דק
מן הדק. וכשנצוד פרעוש תופסים לו ברגליו או בכנפיו, ונזהרים
מאד שלא להטיל בו מום, וזורקים לתוך פיו או לתוך עיניו קורט
מן העשב. וכשיגיעו אפילו קורט שבקורט ימות, או יסתמא או
יישחף ולא יאריך ימים עוד". (В. Березайскій, "Похожденія
древнихъ Пошехонцевъ", מהדורה שנייה, פטרבורג 1821,
עמ' 94—95. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 43, עמ' 15) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 44

הירשל מכר ל"פריצה" אבקה לפרעושים. אבקה בדוּקה ומנוּסה. למחר פגשה אותו ה"פריצה" בשוק ואמרה לו:

הירשל, רמאי אתה. האבקה שלך רעה מאד.

החזיר לה הירשל:

חס ושלום! האבקה שלי טובה מאוד. אלא שהפרעושים שלך רעים מאוד.

ביאור: „פריצה" — אשת האציל בעל האחוזה; „בדוקה ומנוסה" — נוסחה מלשון חכמים לתרופה או סגולה שנבחנה והוכיחה את עצמה. הירשל מפריד בין האבקה לפרעושים ומגלגל את האשמה על האחרונים — כאילו „רעים" הוא פגם באופיים של הפרעושים, ולא כישלונה של האבקה שכל תפקידה להתגבר עליהם. טענה שאי-אפשר להפריך, ואין בה כלום.

## בדיחה 45

שני שותפים סוחרי-תבואה קנו חיטים הרבה על-מנת ליישן[8] אותן לשם ספקולאציה. בינתיים נסע אחד מהם למדינת-הים, ועד שהוא שהה שם התחילו גשמים יורדים כאן וחיטים נעשו יפות. וכשכתב לו שותפו על עסקי-מסחר ועל הגשמים שיורדים בעיתם ובשפע סיים:

“היבול הולך וטוב, השם ירחם!”…

הערות שוליים:
- [8] השווה: “אחד מן השותפין שבא ליישן את הפירות עד זמן ידוע”, רמב"ם, שלוחין ושותפין ה, ה.

ביאור: „ליישן" — להחזיק את התבואה באחסון עד שיעלה מחירה; מונח של ממש מהלכות שותפים לרמב"ם (הערה [8]). ההיגיון הספקולטיבי: מחיר החיטה מזנק דווקא בשנת בצורת, כשהיבול דל. לכן, כשגשמי הברכה יורדים בעיתם והיבול משתבח — לכל העולם בשורה, ולאוגרי החיטים אסון. מכאן החתימה: אחרי „היבול הולך וטוב" מצפה האוזן ל„ברוך השם", ובמקומו נשמט מן העט „השם ירחם!" — הקריאה השמורה לפורענות. „מדינת-הים" — ארצות שמעבר לים, חוץ-לארץ.

## בדיחה 46

מוכר-תבואה נכנס למסדרון שבקומה התחתונה על-מנת לעלות לקוֹנטוּרה שבקומה העליונה. פתאום – ערדליים יורדים מלמעלה וטופחים לו בפניו, ואחרי הערדליים – אדרת וכובע טסים באוויר ודמות אדם צונחת ונחבטת בקרקע.

אוי, מה זה? – נבהל הנכנס, ומרוב פחד נרתע לאחוריו.

אין בכך כלום, – נענה הנופל, שהכיר את בן-אומנותו. – היום אין הקונטורה קונה שעורים…

ביאור: „קונטורה" — משרד מסחרי, לשכת קנייה ומכירה (מרוסית); „ערדליים" — נעלי-גומי שנועלים מעל הנעליים נגד בוץ ושלג; „אדרת" — מעיל עליון; „בן-אומנותו" — חברו למקצוע. הסוחר שהועף במורד המדרגות אינו נעלב ואינו מתלונן — הוא מזהה את הבא אחריו וממהר לחסוך לו את הטיפוס: ההשלכה בבעיטה אינה עלבון אלא הודעת-שוק עניינית. היום לא קונים שעורים.

## בדיחה 47

קטע ממכתבו של סוחר-בהמות לבן-אומנותו:

“היות ומעלתו הצליח, ברוך-השם, וביריד האחרון מכר הכל, ושוב הוא זקוק לבהמות – אל נא ישכח אותי”…

ביאור: כל העוקץ בסמיכות המילים: „שוב הוא זקוק לבהמות — אל נא ישכח אותי". „בהמה" היא גם כינוי-גנאי רווח לטיפש, וכך הסוחר, בלשונו המנומסת והחסודה („מעלתו", „ברוך-השם"), מציב את עצמו בלי משים בראש רשימת הבהמות שהחבר יזדקק להן.

## בדיחה 48

אנייה בלב-ים. יהודים מהגרים יושבים חבורות-חבורות, מספרים בדיחות, קוראים עיתונים ישנים, מתפלפלים במצוות התלויות באמריקה, ודרך-אגב עוסקים גם במקח-וממכר, שלא לשכוח את האומנות. אחד מוכר לחברו זוג נעליים מיותרות, והלה עומד על המקח; שני מבקש למכור למלח שעון-כיס בעשרים רובל, והמלח מסרב ואינו נותן אלא עשרה.

בלילה הקיצה סערה גדולה בים. הסכנה גדלה מרגע לרגע והמלחים אצו, רצו דחופים ומבוהלים. פתאום תפס בעל-השעון לאותו מלח, שהיתגר עמו ביום, ופלט ברתת ובזיע:

קח בעשרה… הרי השעון לפניך…

ביאור: הרקע: ההגירה היהודית ההמונית ממזרח-אירופה לאמריקה בשלהי המאה ה-19. „מתפלפלים במצוות התלויות באמריקה" — פרודיה על המונח ההלכתי „מצוות התלויות בארץ", המצוות החקלאיות הנוהגות רק בארץ-ישראל; „ברתת ובזיע" — ברעדה ובזיעה, לשון תיאור המלאכים העומדים לפני האל בתפילת הקדושה. ביום עמד בעל-השעון על עשרים רובל; בלילה, כשהאונייה עומדת לטבוע והכול נחפזים על נפשם, מחשבתו נתונה לדבר אחד — לסגור את העסקה הפתוחה במחיר שהציע המלח. ואם יטבעו כולם, מה יועילו עשרת הרובלים? אבל הרפלקס המסחרי חזק אפילו ממחשבת המוות.

## בדיחה 49

עם אשמורת הבוקר הקיץ מוזג משנתו והתחיל דן לפני אשתו: תם אני ולא אדע, עניותנו מהיכן? כלום יין טהור אני נותן לעשו ואיני מוזג לו מחצה יין ומחצה מים? או שמא איני רושם לו בחשבונו שני לוגים במקום לוג אחד?

חכם! – נענתה האשה. – אותו לוג נוסף הלא כולו יין טהור.

ביאור: „מוזג" — בעל בית-מרזח; „עשו" — כינוי מסורתי לגוי, כאן הלקוח הנוכרי; „לוג" — מידת נפח תלמודית, כשליש הליטר; „אשמורת הבוקר" — שעת טרם-שחר. המוזג, שפותח בלשון איוב „תם אני ולא אדע", מונה בקול תלונה של צדיק נעשק את שתי רמאויותיו הקבועות — מהילת היין במים ורישום לוג כפול בחשבון — ותמה איך „ישרות" כזאת לא העשירה אותו. ואשתו, במקום לגעור בו, מצטרפת לחשבון העקום ומלגלגת: אותו לוג נוסף, שקיים רק על הנייר, הוא הסחורה המשובחת ביותר בעסק — „יין טהור" שלם, שלא נמהל במים ולא עלה פרוטה.

## בדיחה 50

קודם פטירתו קרא ייני לבניו ואמר להם:

בני, הוו זהירים שלא תדחו עסק-היין מפני עסקים אחרים, שאין כמותו מחזיק ברכה. יותר מארבעים שנה מצוי הייתי אצל עסק זה ובדקתי ומצאתי, שהכל יפה לעשיית-יין – אפילו ענבים.

ביאור: „ייני" — סוחר-יין; „מחזיק ברכה" — מכניס רווח. כל הבדיחה במילה „אפילו": אחרי ארבעים שנה במקצוע מתגלה שהענבים — חומר הגלם המובן מאליו של היין — הם בעיני האב רק אחד, ולא ההכרחי, מבין החומרים ש„יפים לעשיית יין". צוואת-חוכמה חגיגית שכולה הודאה גאה בזיוף של דור שלם.

## בדיחה 51

משנכנס ניסן הכריז ייני על שלושה מיני יינות לפסח. אמר לו המלמד שבביתו:

תמה אני, כיצד מוכרים שלושה מיני יין מחבית אחת?

החזיר לו הייני:

אתה בטלן ותמה, כיצד מוכרים שלושה מיני יין מחבית אחת, ואילו אני סוחר ואיני תמה כלל, שמאותה חבית אני מוכר גם חומץ.

ביאור: „ייני" הוא מוכר יין, ו„מלמד" — מורה לילדים קטנים, ובעיירה הוא טיפוס עני ולא־מעשי; מכאן „בטלן" שבפי הייני.

המלמד תמה בתמימות: אם החבית אחת, כיצד יוצאים ממנה שלושה „מיני יין" לפסח? בלי שהתכוון לכך, שאלתו חושפת את מלאכת המהילה — מים הופכים חבית אחת לשלושה מינים.

והייני אינו מכחיש ואינו נבוך. הוא עונה בגאווה: אתה בטלן, ולכן אתה מתפלא; אני סוחר, ואיני מתפלא כלל — שהרי מאותה חבית עצמה אני מוכר גם חומץ. במקום להתגונן הוא מגביה את ההודאה: לא שלושה מיני יין בלבד, אלא אפילו משקה שאינו יין כל־עיקר.

כאן הצחוק: הרמאי אינו מתבייש אלא מתקן את השואל, והופך את עצם התמיהה לראיה לבטלנות. בעולמו, מי שעדיין מתפלא על מהילת יין פשוט אינו מבין כיצד עסק מתנהל.

## בדיחה 52

ההוא שאמר לייני:

כל שעה שאני רואה אותך, אני נזכר את משה רבנו.

תמה הייני:

מה ענייני למשה רבנו?

החזיר לו הלה:

אף במשה רבנו, עליו השלום, היה מעשה במים…

ביאור: חייו של משה רבנו מלאים „מעשים במים": שמו ניתן לו „כי מן המים משיתִהו" (שמות ב), הוא קרע את ים סוף והכה בסלע להוציא מים. ה„מחמאה" מתגלה אפוא כעקיצה: גם לייני — מוכר היין — יש „מעשה במים", המים שהוא מוהל ביין.

## בדיחה 53

כשנכנס החלבן בסוף החודש לקבל כסף התחילה “הגבירה” טוענת, שחלבו מהול במים. נענה החלבן ואמר:

ומי פתי יתן חלב טהור? אולי – בהמה…

ביאור: „פתי" — תמים וכסיל, בלשון ספר משלי. החלבן אינו מכחיש את המהילה אלא הופך אותה לשכל ישר: רק שוטה ימכור חלב טהור בלי להרוויח על המים. ומי בכל זאת נותנת חלב טהור? הפרה — „בהמה" גם במובן השני, טיפשה.

## בדיחה 54

אמרה החלבנית לבעלה החלבן:

מה נעשה ואין החלב מספיק בשביל כל לקוחותינו?

נשא הבעל את עיניו לשמים המעוננים והחזיר:

אל תדאגי. ישועת ה' כהרף-עין…

ביאור: „ישועת ה' כהרף-עין" — מטבע-לשון של אמונה: הקדוש-ברוך-הוא יכול להושיע ברגע אחד גם ממצב אבוד. הישועה שהחלבן מצפה לה מן השמים המעוננים היא פשוט גשם — מים למהול בהם את החלב, וכך „יספיק" לכל הלקוחות.

## בדיחה 55

הגראף, אדוניה של העיירה, פגש “ליהודי שלו”, כשהוא פוסע פסיעות דקות, עקב בצד אגודל, וכובעו שמוט לו עד לערפו, כדרך בני-אדם, שרבות מחשבות בלבם. עיכבו הגראף ואמר לו:

על מה אתה חושב בשעה זו?

לקנות את העיירה מאתך אני חושב, – השיב היהודי.

ליגלג עליו הגראף:

שמא דעתך נטרפה עליך? העיירה שוויה לפחות חצי-מיליון, ואתה – כל הונך חמש מאות זהובים.

החזיר לו היהודי:

אדוני גראף, וכי בשביל שאיני יכול לקנות איני יכול גם לחשוב?

ביאור: „גראף" — רוזן; עיירות רבות במזרח אירופה היו רכושו הפרטי של אציל כזה, ו„היהודי שלו" הוא סוכנו בענייני ממון — חוכר, גובה, מנהל עסקיו. „זהובים" — מטבעות הזהב שבמחזור (הזלוטי הפולני), וחמש מאות מהם הון פעוט מול חצי מיליון. מול הלעג של הגראף היהודי מפריד בשלווה בין שתי רשויות: לקנות אולי אינו יכול, אבל לחשוב אינו עולה פרוטה — ועל המחשבה אין לגראף בעלות.

# כרך א׳ — לווים ומלוים

## בדיחה 56

אגדה של אנשי-מעשה:

שלושה שוטים היו בעולם: אחד שהלוה ממון לאחרים על סמך זה, שהם הבטיחו לפרוע; אחד שלוה ממון מאחרים וקיים הבטחתו ופרע; ואחד שהלך בשליחותו של מלוה לגבות חוב מלוֹוה: לחינם טרח והלך.

עשה הקדוש ברוך-הוא נס ושניים הראשונים נשתפוּ: הלה אינו מלוה, והלה אינו פורע; השלישי לא היה בכלל נס ועדיין בשטותו הוא עומד; מכתת רגליו, קורע נעליו והולך לגבות, וכשם שריקם הוא בא, כך ריקם הוא שב.

ביאור: „אנשי-מעשה" — אנשי עסקים ומסחר; „נשתפו" — נרפאו (מן הארמית); „מכתת רגליו" — מהלך ומתייגע בדרכים. שלושת ה„שוטים" הם שלושת הצדדים של כל הלוואה: המלווה המאמין שיפרעו לו, הלווה שבאמת פורע, והשליח הגובה. ה„נס" שריפא את השניים הראשונים הוא התפכחות צינית — זה חדל להלוות וזה חדל לפרוע; רק הגובה נותר בשטותו, כי לתפקידו אין תקנה: הוא ירדוף לעולם אחר חוב שלא ייגבה. לשון המדרש והנס משמים עוטפות כאן חוכמת-רחוב מרירה, שלפיה ההגינות היא מחלה שמבריאים ממנה.

## בדיחה 57

שלוּמי-אמוּני לודז שנו כלל גדול:

סוחר הגון אינו נפטר מן העולם עד שהוא משמט שלוש פעמים.

אמרו להם לשלומי-אמוני לודז:

ידענוּ כמה סוחרים הגונים, שנפטרו מן העולם ולא שמטו אפילו פעם אחת.

החזירו שלומי-אמוני לודז:

הרי זה סימן, שהללו נפטרו קודם זמנם…

ביאור: „שלומי-אמוני" — כינוי כבוד ליראי-שמים (על-פי „שלומי אמוני ישראל"), המוטח כאן באירוניה בסוחרי לודז', עיר הטקסטיל הגדולה של פולין; „משמט" — פושט את הרגל, מלשון שמיטת החובות שבתורה (דברים טו) — אלא ששם המלווה מוחל על החוב מרצונו, וכאן הלווה כופה את ה„מחילה" על נושיו. פשיטת הרגל מוצגת כשלב מחויב בקריירה של „סוחר הגון", שלוש פעמים במכסה; וכשמקשים מסוחרים ישרים שמתו בלי לשמוט כלל, באה התשובה בלוגיקה תלמודית ללא רבב: סימן שמתו קודם זמנם, בטרם הספיקו למלא את המכסה.

## בדיחה 58

נכנס אדם אחד לבנק ואמר למנהל:

שטר של רוטשילד אני מבקש לנכות.

צהבו פניו של המנהל והחזיר:

בכבוד גדול!

הוציא המנכּה את השטר מכיסו והגישו למנהל. נסתכל המנהל בשטר ותמה:

השטר אינו חתום כלל.

רגז המנכּה:

ובלי חתימה אין רוטשילד נאמן עליך?

ביאור: „לנכות שטר" — פעולה בנקאית: מי שמחזיק שטר-חוב מקבל מן הבנק את סכומו מיד, בניכוי עמלה, והבנק גובה אחר-כך מן החייב; בלי חתימת החייב הנייר חסר כל ערך. „צהבו פניו" — אורו פניו משמחה. רוטשילד, שושלת הבנקאים, היה בהומור היהודי סמל העושר והאמינות שאין למעלה מהם — והמנכה הופך את הקדושה הזאת לנשק: עצם הדרישה לחתימה היא כביכול עלבון לנאמנותו של רוטשילד. אלא שבלי חתימה אין בין הנייר ובין רוטשילד ולא כלום.

## בדיחה 59

ההוא שאמר לחברו:

בבקשה ממך, שתלווני חמישים זהובים.

שאל חברו:

חמישים זהובים למה לך?

השיב הראשון:

מלוה פלוני יש לו חמישים זהובים בידי, והיום זמן-הפירעון.

כעס השני כעס גדול:

אני ואתה ידידים ורעים. עכשיו אני רואה, שאין אתה כדאי והגון לכך. מאתי, ידידך ורעך, אתה אומר להוציא חמישים זהובים ולהכניסם לאדם זר, שאינו לא ידיד ולא רע לא לך ולא לי?

ביאור: „זהובים" — מטבעות זהב. המלווה-בכוח מתחמק מן הבקשה בלי לומר „לא": הוא הופך את עצמו לצד הנעלב — כיצד יעז ידיד להוציא ממנו כסף כדי למסור אותו לאדם זר? ה„היגיון" הפגוע הזה מרוקן את ההלוואה ממהותה, שהרי כל כספה של הלוואה נועד לעבור הלאה.

## בדיחה 60

אמר קלמן לזלמן:

הלווני עשרה רובלים.

שאל זלמן:

מה צורך יש לך?

הסביר קלמן:

אצא לשוק ואקנה סחורה ואתן עשרה רובלים דמי-קדימה; אחר-כך אלך ואמכור את הסחורה ואשתכר בה חמישה רובלים.

החזיר לו זלמן:

אם כך, מוטב שאלוה לך לא עשרה רובלים, אלא חמישה רובלים, ונמצא אתה נשכר חמישה, כרצונך, ואף אני נשכר חמישה… °

ביאור: זלמן מציג קמצנות כחשבון הוגן: ילווה חמישה במקום עשרה, וכך „ירוויח" גם הוא חמישה — כמו קלמן. אלא שחמשת הרובלים „שהרוויח" אינם רווח כלל, רק מחצית ההלוואה שנשארה בכיסו; הוא מערבב במכוון בין רווח ממכירת סחורה ובין קרן שכלל לא ניתנה. דרויאנוב מציין שמקבילה לבדיחה מסופרת כבר אצל ארלוטו, כומר איטלקי בן המאה החמש-עשרה.

הערת דרויאנוב: כבר סיפר הכוהן־הלץ, ארלוטו האיטלקי:
"שני איכרים באו אלי וביקשו, כי אעשה עמהם טובה ואלוה לאיש
איש מהם סאתיים דגן עד האסיף. אמרתי להם: "אעשה עמכם
טובה גדולה מזו ואתן לאיש־איש מכם סאה אחת במתנה גמורה".
הם שמחו וגם אני שמחתי. הם שמחו, כי נמצאו נשכרים סאתיים, ואני
שמחתי, שגם אני נמצאתי נשכר סאתיים". ("Die Schwänke und
Schnurren des Pfarrers Arlotto", Ed. Albert Wesselski
ברלין 1910, כרך ב', עמ' 70—71. ועיי"ש הביבליוגראפיה בעמ'
229—230). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 60, עמ' 22) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 61

שניים שנפגשו בשוק. אמר אחד לשני:

הלווני מאה זהובים.

תמה השני:

איני מכירך כלל.

החזיר הראשון:

כמה תמוהים הבריות! כאן אין איש מלווני, משום שאין מכירים אותי, ובעירי אין איש מלווני, משום שמכירים אותי…

ביאור: הלווה סבור שחשף פרדוקס באיוולת הבריות, אבל למעשה הפליל את עצמו: אם בעירו, דווקא במקום שמכירים אותו, איש אינו מלווה לו — סימן ששמו כלווה שאינו פורע הולך לפניו.

## בדיחה 62

שני חנוונים באו מעיירתם הקטנה לכרך גדול על-מנת לקנות סחורה, וכדי לקמץ בהוצאות נשתתפו ללינה בחדר אחד. כל היום היו עסוקים בשוק, ובערב שבו לחדרם. אחד עלה על מיטתו, והשני ישב לחשב חשבונותיו. חישב ומצא, שמחר יחסרו לו מאה זהובים לשלם את הסחורה שקנה. הפנה את ראשו אל חברו ושאל:

אתה ישן?

לא, – נענה חברו מתוך המיטה. – מה לך?

שמא תלווני מאה זהובים עד שובנו לביתנו?

מיד הסב הלה פניו אל הקיר והחזיר:

אני ישן כבר.

ביאור: מי שעונה „אני ישן כבר" מוכיח בעצם התשובה שהוא ער; אבל השקר השקוף אינו מנסה לשכנע — הוא רק מודיע שמרגע שנשמעה המילה „תלווני", השיחה נגמרה.

## בדיחה 63

מהגר יהודי עמד בניו-יורק סמוך לבנק מפורסם ומכר נקניקים. ניגש אליו בן-עירו ושאל:

מה מצב עסקיך?

השיב בעל-הנקניקים:

ברוך-השם! כבר שמור לי כאן, בבנק, קצת כסף להרחבת-העסק.

אם-כך, – אמר לו בן-עירו, – עשה עמדי טובה והלווני עשרה דולרים.

חלילה! – סירב בעל-הנקניקים. – אסור לי.

מה פירוש אסור? – תמה בן-עירו.

הסביר לו בעל-הנקניקים:

הסכם יש ביני ובין הבנק, שלא נקפח זה את זה: הוא אסור במכירת-נקניקים, ואני אסור בעסקי-הלוואות.

ביאור: „בן-עירו" — ה„לנדסמן", יוצא אותה עיירה במזרח אירופה, שקרבתו הייתה עילה מקובלת לבקשות עזרה בין מהגרים באמריקה. במקום סירוב פשוט ממציא הרוכל הסכם אי-תחרות מסחרי עם הבנק, וממקם את עגלת הנקניקים שלו כשווה-מעמד למוסד הפיננסי שלידו — גאוותו של הקטן שמסרב להרגיש קטן.

## בדיחה 64

שניים הלכו יחדיו ביער ופתאום קפצו עליהם גזלנים:

ממון או דמים!

וכשלא הועילו כל הבקשות והתחנונים ושניהם הוצרכו להריק ארנקיהם, אמר אחד לשני:

וולוול, נזכרתי שיש לך מאה רובל בידי. הרי הם לפניך…

ביאור: „ממון או דמים" — הכסף או החיים. ברגע שברור שהכסף אבוד ממילא, „נזכר" הלווה בחובו ופורע אותו בו-במקום — בכסף שהגזלנים ייטלו בין כה וכה. החוב נמחק בלי שעלה לו פרוטה, וההפסד כולו נופל על המלווה: גם מול אקדח הראש ממשיך לחשב.

## בדיחה 65

תלמיד-חכם אחד קבל לפני רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”:

רבים משכימים לפתחו ומבטלים אותו מתלמוד-תורה.

אמר לו רבי יחזקאל:

אני יודע תקנה לך: השכים עשיר לפתחך, תבקש מאתו גמילות-חסד, ושוב לא יבוא אליך; השכים עני לפתחך – הלוה אתה לו, ולא תראה את פניו עוד. °

ביאור: רבי יחזקאל לנדא — רבה של פראג במאה ה-18, מגדולי הפוסקים, הנודע על שם ספרו „נודע ביהודה". „משכימים לפתחו" — באים אליו השכם בבוקר לשאול בעצתו; „גמילות-חסד" — הלוואה ללא ריבית, הנחשבת מצווה גדולה. העצה מנצלת אמת פשוטה על כסף וידידות: מן העשיר בקש הלוואה — ויברח כדי שלא לתת; לעני הלווה אתה — ויברח כדי שלא להיתבע. כך או כך החוב מגרש את הטרדן. דרויאנוב מציין שיהודה ייטלש כבר הביא את הבדיחה בשם אחד „מחכמי-העמים מימים קדמונים", ותמה כיצד נתגלגלה אצלנו דווקא לרבי יחזקאל לנדא.

הערת דרויאנוב: יהודה ייטלש מביא בדיחה נאה זו בשם אחד
"מחכמי־העמים מימים קדמונים" (־בכורי־העתים־ תק"ץ, עמ' 74).
וקשה להבין למה ועל מה מיוחסת באוצרנו שלנו לרבי יחזקאל
לנדא. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 65, עמ' 23) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 66

עם חצות-לילה התחיל פתאום הפעמון פועל בחדר השומר של קופת-המלוה. נבהל השומר, קפץ ממיטתו וניגש אל הצוהר שבדלת. מיד הדביק כנגדו יהודי את פניו אל הצוהר ושאל מאחורי הדלת:

שמא אתה יודע, מה היא השעה עכשיו?

כעס השומר וצעק:

חוצפה!… לשם כך עוררתני משנתי?

החזיר היהודי מאחורי הדלת:

אלא מה אעשה ושעוני מונח אצלכם שם, למעלה?

ביאור: „קופת-המלוה" כאן היא בית-עבוט: נותנים בו הלוואה כנגד משכון, והחפץ שמור „למעלה" עד שייפדה. ההיגיון של מעיר-השומר שלם לגמרי: את השעון שהיה מגלה לו את השעה משכן אצלם — אצל מי יברר אם לא אצלם? ומבעד לחוצפה מציץ העוני: אדם שנאלץ למשכן את שעונו, ואינו מוותר על הזכות לדעת מה השעה.

## בדיחה 67

מת מלוה בריבית וישבו בניו ובדקו פנקסיו. קם אחד מהם ואמר:

תמה אני על אבא, שהיה מלוה מובהק, ולא ידע שריבית של קיץ דינה להיות כפולה מזו של חורף.

אמר לו אחיו:

מה טעם יש לכך?

החזיר לו הלה:

משום שהימים של קיץ ארוכים כפלים מאלו של חורף.

ביאור: הבן מבלבל בין אורך היום בשעות אור ובין הזמן הקלנדרי שלפיו נצברת ריבית — יום הוא יום, עשרים וארבע שעות, בקיץ כבחורף. הביקורת „המקצועית" על האב המת מוכיחה רק שהחמדנות ירשה אצלו את מקום השכל.

## בדיחה 68

מלוה היה גובה ריבית מאת לווים עניים כפליים ממה שהיה גובה מלווים עשירים. אמרו לו:

שמא משוא-פנים יש לפניך בעסקי-ממונות?

החזיר המלוה:

לא משוא-פנים יש כאן, חשבון יש כאן. עשיר, הואיל ופרעונו ברי, אינו משלם ריבית אלא לפי מניין הימים; עני, הואיל ופרעונו מסופק ואני דואג לו כל הלילה, דין הוא שישלם ריבית גם לפי מניין הלילות.

ביאור: „ברי" ו„מסופק" — לשון הדין התלמודי: טענת ודאי מול טענת ספק. המלווה עוטף את הניצול בחשבון „הוגן": העשיר, שפירעונו ודאי, משלם לפי מניין הימים בלבד; העני, שבגללו הוא „דואג כל הלילה", ישלם גם לפי מניין הלילות. וכך יוצא, בנימוק שנשמע כפסק הלכה, שדווקא החלש משלם כפליים.

## בדיחה 69

מגיפה פרצה בעיר. גזרו תענית, קראו “ויחל” ואמרו סליחות. פתאום נשמע קול-בכייה מכותל-מזרח. היפנה הרב את ראשו וראה: נשך מפורסם הוא הבוכה. ניגש אליו הרב ולחש לו:

קצת בחיינו? ישמע, חלילה, קולך בשמיים ואבדנו כולנו. °

ביאור: בעת מגפה נהגו לגזור תענית-ציבור: קוראים בתורה „ויחל משה" (שמות לב) — תחינת משה לרחמים אחרי חטא העגל — ואומרים סליחות, והכול כדי שתעלה זעקת הקהילה השמימה. „כותל-המזרח" הוא הקיר הפונה לירושלים, מקום מושבם של הרב והנכבדים — המלווה-בריבית („נשך", על שם האיסור החמור שבתורה) קנה לו אפוא בכספו מקום של כבוד. וכשהחוטא המפורסם פורץ בבכי של חרטה, הרב — במקום לשמוח — נבהל: אם יישמע קולו בשמים, ייזכר שם מי יושב בתוך הקהילה הזאת, והגזירה תבוא על כולם. תפילת הנושך מסוכנת מן המגפה עצמה. דרויאנוב מציין מקבילה בקובץ אנקדוטות גרמני משנת 1789: פילוסוף שהפליג בספינה מלאה אנשים רעים וחטאים, וכשקמה סערה ביקש מהם שלא יתפללו — שלא ייוודע בשמים מי נמצא על הסיפון.

הערת דרויאנוב: הבדיחה שלפנינו כבר מסופרת בקובץ
"Anecdoten-Encyclopedie", לייפציג 1789, סי' 296, ושם היא
מנוסחת כך: אחד משבעת חכמי יוון הפליג באנייה, שנמצאו בה גם
אנשים רעים וחטאים. פתאום עמד נחשול על האנייה לטבעה.
עמדו גם אלה וקראו אל אלהים, כי ינוח הים מזעפו. גער בהם
הפילוסוף ואמר: "חידלו לכם ואל תשמיעו קולכם, לבל ידעו
האלהים האדירים, כי עמכם אתם". —Карачевцевъ, "2007 анек-
дотовъ", ריגה, חשה"ד, עמ' 71, מייחס בדיחה זו לאיטלקי
אנטוני פדרילו, ליצן חצרם של פטר הגדול ואנה יואנובנה. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 69, עמ' 24) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 70

מלוה היה בבוברויסק ורבי יוסי שמו. ורגיל היה רבי יוסי להלוות כספו בריבית קצוצה גם ליום אחד ולשני ימים. ומחשב היה מקצת היום ככולו ונוטל ריבית לחצי-יום כאילו הוא יום שלם. קראו עליו:

“אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם”[1], – חצאי-ימים אין להם.

(יצחק ניסנבוים, “עלי חלדי”, ווארשה תרפ"ט, עמ' 65).

הערות שוליים:
- [1] תהלים נה, כד.

ביאור: „ריבית קצוצה" — ריבית מפורשת הקבועה מראש, האסורה מן התורה; „מקצת היום ככולו" — כלל הלכתי שלפיו חלק מן היום נחשב לעניינים מסוימים (כגון דיני אבלות) כיום שלם, ורבי יוסי גייס אותו לגביית ריבית של יום שלם על חצי יום. הפסוק שדרשו עליו, „אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" (תהלים נה, כד; הערה [1]), הוא בפשוטו קללה: רמאים ושופכי-דמים לא יגיעו אף לחצי ימי חייהם. וכאן הוא נקרא מחדש כתיאור מדויק של שיטתו החשבונאית: לאיש מרמה כמוהו אין בכלל „חצאי-ימים" — כל חצי יום נעשה אצלו יום שלם.

## בדיחה 71

גראף פולני לוה ממון מאת יהודי וכתב לו שטר. הגיע זמן-הפרעון והגראף לא פרע. הלך אליו היהודי ואמר לו:

אדוני גראף, או שאתה פורע לי את המלוה, או שאני הולך ומוסר את השטר לנוטריון.

רתח הגראף, הוציא אקדח מכיסו ואמר ליהודי:

או שאתה בולע מיד את השטר, או פה תהא קבורתך.

נבהל היהודי ובלע את השטר.

לא היה זמן מרובה והגראף קיבל ממון ממקום-שהוא ופרע חובו ליהודי.

לימים נצטרך שוב להלוואתו של אותו יהודי, ושוב נענה לו היהודי והלוהו. וערב-פסח היה אותו יום. נטל היהודי מצה והגישה לגראף, שיכתוב שטר על גבה. אמר לו הגראף:

שמא אין אתה שפוי בדעתך?

חלילה! – החזיר לו היהודי. – אבל אני חושש, שמא אצטרך שוב לבלוע את השטר.

ביאור: אצילי פולין נהגו ללוות מיהודים, וכוחם ומעמדם אפשרו להם להתחמק מפירעון — או, כמו כאן, לפתור את הבעיה באקדח. הנוטריון הוא הפקיד שמוסרים לו שטר כדי לאכוף את גבייתו בדין — איום חסר ערך מול פריץ חמוש. הלקח שהפיק היהודי אינו לסרב להלוואה (ברירה כזאת אין לו) אלא להיערך בקור-רוח לתרחיש הצפוי: אם ייאלץ שוב לבלוע את השטר — שלפחות יהיה כתוב על מצה.

הערת דרויאנוב: יוהאנס פאולי מספר כך: חכם אחד בא לראש העיר, כשהוא לבוש בגדי עניים, ודפק על הדלת. הוציא המשרת ראשו לראות, מי הוא הדופק, ואמר לאדוני: ליד הדלת עומד אדם לבוש בגדי עניים ומבקש להכניסו. שלח אליו ראש העיר: צא ואמור לו, שאין דעתי פנויה לשמוע מה בפיו אלי. מיד הלך החכם לביתו ולבש בגדי עשירים וחזר ובא ודפק על הדלת. הוציא המשרת שנית את ראשו דרך אשנב החלון ואמר לאדונו: ליד הדלת עומד אדם לבוש בגדי עשירים ומבקש להכניסו. אמר לו ראש העיר: מהר ופתח לו. נכנס החכם אצל ראש העיר ולא פסק פיו לברך בגדי-העשירים, שהיה לבוש. תמה ראש העיר ושאל: מה טעם יש לך, שאתה משבח בגדיך? ענהו החכם: מחזיק אני להם טובה, שאילולא הם לא הוחיר לי החכם להכניסני אצל ראש-העיר. "Schimpf und Ernst" Ed. Bolte, כרך א', עמ' 247-248, סי' 416. ועי' הביבליוגראפיה בכרך ב', עמ' 353-354. חסר בביבליוגראפיה. Tewfik, "Nassr-eddin und Buadem" עמ' 28, סי' ועי' גם י' יהודה, "משלי ערב" כרך ב', הערה (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 71, עמ' 216) · נסרק מן הספר המודפס; תמלול ממוחשב, ייתכנו אי-דיוקים)

## בדיחה 72

אציל פולני נכנס אצל מלוה יהודי ואמר לו:

להתמיה אותך באתי. אני פלוני בן פלוני. אין אתה מכירני, ואף-על-פי-כן הייתי רוצה, שתלוני כך וכך ממון.

החזיר לו היהודי:

הרבה יותר אתמיה אני אותך. אני מכירך, ואף-על-פי-כן אלוך…

ביאור: האציל בא „להתמיה" — הרי לזר גמור אין מלווים. היהודי מחזיר לו את המשפט במהופך: הפלא הגדול באמת הוא שהוא דווקא מכיר אותו — כלומר יודע היטב שאצילים כמוהו אינם פורעים — ואף-על-פי-כן ילווה. ההסכמה עצמה היא העלבון.

## בדיחה 73

אציל פולני לוה ממון מאת יהודי ולא פרע. לימים נזדמנו שניהם למקום אחד. אמר האציל ליהודי:

זה כמה לא ראינו איש את חברו. ודאי חשדתני, שכבר מתי.

החזיר לו היהודי:

חס ושלום, שיעלה חשד כזה על דעתי. יודע אני בך, שאין אתה זריז לעשות חובתך…

ביאור: עקיצה בכפל המשמעות של „חובה": האציל שלא פרע את חובו מתלוצץ שוודאי כבר חשבוהו למת, והיהודי „מרגיע" אותו — חשד כזה לא עלה על דעתו, שהרי הוא יודע בו שאין הוא זריז (מהיר) לעשות את חובתו. וכשם שמתמהמה בחוב הכסף, יתמהמה גם בחוב המוות, שכל אדם פורע לבסוף.

## בדיחה 74

שני מלוים טיילו בשוק. אמר אחד לחברו:

רואה אתה אותו זקן ההולך לקראתנו? אילמלי ניתנה לו רשות, היה סוקל אותי ברבים. ואילו אני הוא שהעמדתיו על רגליו.

תמה חברו:

לא ידעתי ולא שמעתי, שאתה טוב ומיטיב עד כדי להעמיד אדם על רגליו.

נענה הראשון ואמר:

הלה יוכיח… לשעבר היה גדול בממון ויוצא במרכבה עשירה. משאני נטפלתי אליו, הרי הוא מהלך ברגליו – מבית לבית… °

ביאור: הכול תלוי בניב „העמיד אותו על רגליו" — עזר לו להתבסס ולעמוד ברשות עצמו. אצל המלווה הניב מתקיים כפשוטו: הזקן שהיה יוצא במרכבה עשירה רושש בריביתו, ועכשיו הוא באמת „על רגליו" — מהלך ברגל מבית לבית, כלומר מחזר על הפתחים. דרויאנוב מציין שהבדיחה ידועה כבר מתחילת המאה ה-16: הנריך בֶּבֶּל מספר על מומר שהתחזה לרופא, הבטיח לחולה-רגליים להעמידו על רגליו — וגנב את סוסו; ליגלג הרוזן על החולה: קיים היהודי את הבטחתו, שהרי מעתה, באין סוס, תהא מהלך ברגליך.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו כבר היתה ידועה בתחילת המאה הט"ז. הנריך בבל מספר אותה כך: מומר אחד מישראל שם עצמו רופא והבטיח לגוי, שהלה את רגליו, כי יקימו מחליו ויעמידו על רגליו כבתחילה. לסוף גנב המומר את סוסו של החולה ונעלם. היה שם גראף אחד, ליגלג על החולה ואמר לו: "קיים היהודי הבטחתו והעמידך על רגליך, כיון שאין לך סוס לרכוב עליו, בעל־כורחך תהא מהלך ברגליך". Heinrich Bebels
"Schwänke", Ed. Wesselski, מינכן ולייפציג 1907, חלק ג', עמ'
23–24, סי' 42. ועיי"ש הביבליוגראפיה בעמ' 113–114). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 74, עמ' 25) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 75

השחקנית המפורסמת קארולינה נייבּר הפסידה ממון הרבה בתיאטרון, שהיה לה בהאמבורג. וכשהגיעו לה מים עד נפש הלכה ליהודי עשיר ושמו מאיר, ואמרה לו:

להוי ידוע לך, מר מאיר, שנייבר הגדולה מבקשת לרדת עד כדי ללוות מאתך אלף שקל.

החזיר לה מאיר:

להווי ידוע לך, מרת נייבר, שמאיר הקטן אינו מבקש לעלות אפילו עד כדי להלוות לך שקל אחד.

ביאור: קרולינה נויבר (1697–1760) הייתה שחקנית ובמאית גרמנייה נודעת, מחלוצות התיאטרון הגרמני, שירדה מנכסיה בערוב ימיה; „מים עד נפש" — מצוקה קשה עד סכנת טביעה (על-פי תהלים סט, ב), וה„שקל" הוא עברוּת של דרויאנוב למטבע המקומי. גם כשהיא באה לבקש, נויבר מנסחת זאת כירידה של „הגדולה" אל המלווה; מאיר עונה לה במשפט-מראה מדויק שכל קטביו הפוכים — „הקטן" מול „הגדולה", „לעלות" מול „לרדת", שקל אחד מול אלף — וממוטט את יהירותה במו התחביר שלה.

## בדיחה 76

שאלו לפנקסן:

בּוכהלטריה (פנקסנות) כפולה מה באה ללמדנו?

השיב הפנקסן:

בּוכהלטריה כפולה באה ללמדנו, שכל דבר שיש בו משום חשיבות יתירה כופלים אותיותיו, בשביל שיהא שריר וקיים.

למשל?

למשל: “נתתי” כותבים שתי נו"נין, שתי תו"ין, שוב שתי תו"ין ולבסוף שתי יו"דין.

ואף “לקחתי” כותבים כך?

החזיר הפנקסן:

חס ושלום! אדם מן הישוב, כשהוא מגיע ל"לקחתי" אינו כותב ולא כלום…

ביאור: „בוכהלטריה כפולה" — הנהלת חשבונות כפולה, שיטה שבה כל עסקה נרשמת פעמיים, בצד החובה ובצד הזכות; „שריר וקיים" — נוסח החיתום הארמי של שטרות, כלומר תקף ומחייב; „אדם מן הישוב" — אדם מיושב ומכובד. הפנקסן דורש את ה„כפולה" כדרשן בבית-מדרש: דבר חשוב כופלים את אותיותיו, וב„נתתי" כל אות אכן באה פעמיים. והעוקץ: את „נתתי" — מה שאחרים חייבים לו — רושמים ומכפילים בקפדנות; כשמגיעים ל„לקחתי", לחובות שלו עצמו, אין כותבים ולא כלום.

## בדיחה 77

בחבורה של יהודים שיבחו חכמת הבּוכהלטריה. נענה אחד מן החבורה:

עורבא פרח!… אבא, עליו השלום, לא למד חכמה זו מימיו, ואף-על-פי-כן לא היה כמותו דייקן בחשבונות.

דהיינו?

דהיינו? פנקס קטן היה לו לאבא, עליו השלום, ובו היה רושם כל עסקי-הממונות שלו. הלוה את מי-שהוא מאה זוז, מיד רשם: “ג' פרשה תולדות. פלוני בן-פלוני חייב מאה זוז”. גבה לאחר שבוע את המלוה, מיד חזר ורשם: “מה שכתוב לעיל, שפלוני בן-פלוני חייב מאה זוז – שקר וכזב”.

ביאור: „עורבא פרח" — מילולית „עורב עף", ביטוי תלמודי לביטול: הבל, שטויות. האב תיארך את רישומיו כמנהג הדורות לפי פרשת השבוע — „ג' פרשה תולדות" הוא יום שלישי בשבוע שקוראים בו פרשת תולדות — והלווה „מאה זוז", מטבע מלשון המשנה. וה„דייקנות" המהוללת: כשנפרע החוב, במקום לסמן „שולם" הוא מכריז שהרישום הקודם — אמת גמורה בשעתו — הוא „שקר וכזב". עדכון ספרים בדרך של הזמת עצמו.

## בדיחה 78

סוחר טייל ברחבה שלפני הבורסה ועמו חתנו, שנשא זה עתה את בתו. אמר החותן לחתן:

הרואה אתה, בני, אותו גיבח, המגלגל את מקלו בידו? עשרת אלפים אני חייב לו.

לאחר רגעים מועטים חזר החותן ואמר לחתן:

תן עיניך בננס זה, שכרסו בין שיניו; לו אני חייב חמישה-עשר אלף.

ושוב:

זקן אשמאי זה, המאפיל בידו על עיניו, יש לו בידי עשרים אלף…

תמה החתן:

אבא, עד שאתה מספר על מה שאתה חייב, מוטב שהיית מספר על מה שיש לך.

החזיר לו החותן:

היינו הך, בני, מה שאני חייב זהו מה שיש לי.

ביאור: „גיבח" — קירח; „כרסו בין שיניו" — בטנו בולטת עד פיו; „זקן אשמאי" — זקן נכלולי. הסוחר מציג לחתנו הטרי את נושיו בגאווה, כמציג נכסים — ובהיגיון מסחרי מסוים: סוחר ממונף חי כולו על אשראי, וסכומי-העתק שמוכנים להלוות לו הם-הם „הרכוש" שלו. „מה שאני חייב זהו מה שיש לי" — פשוטו כמשמעו.

## בדיחה 79

סוחר זקן חלה, וכשהרגיש שמלאך-המוות עומד מראשותיו קרא לבנו ופרט לו כמה וכמה ממונות גדולים וקטנים, שיש לו בידי אחרים. לאחר שסיים אמר לו הבן:

אבא, שמא תפרט את הממונות, שיש לאחרים בידך?

גנח החולה מחמת עייפות והחזיר:

אין צורך. דבר זה יפרטו הם כשתגיע שעתם שלהם…

(בנוסח אחר שמע אחד-העם בדיחה זו מפי גוטלובר. עי' אחד-העם, “פרקי זכרונות ואגרות”, תל-אביב תרצ"א, עמ' 46–47).

ביאור: הגוסס מפרט לבנו בקפידה את החובות שחייבים לו, ואת חובותיו שלו הוא פוטר בהיגיון של סוחר: הנושים כבר יזכרו בעצמם — כל אחד מהם יפרט אותם לבניו על ערש-הדווי שלו. את מה שמגיע לך זוכרים עד הרגע האחרון; את מה שאתה חייב — שיטרחו אחרים. כפי שנרשם בסוף הבדיחה, נוסח אחר שלה שמע אחד-העם מפי הסופר המשכיל א"ב גוטלובר ורשם בזכרונותיו.

## בדיחה 80

שני סיטונים, אחד זקן ואחד צעיר, סיפרו זה עם זה על מנהגיהם בעסקי מסחרם. פתח הזקן ואמר:

כל ימי אני סומך על הכלל היפה, שפעם אחת מקיפים לכל אדם, משום שאין דרכם של הבריות לשמט הקפה ראשונה; הקפה שנייה איני מקיף לשום אדם, ואפילו אם הוא מר בר רב אשי. נמצא שאני שלם בממוני תמיד.

נענה הצעיר ואמר:

אף אני סומך כל ימי על הכלל היפה, שפעם אחת מקיפים לכל אדם, משום שאין דרכם של הבריות לשמט הקפה ראשונה, והרי אני נוטל תדיר הקפה ראשונה, היום כאן ומחר שם – ואיני משלם.

ביאור: „להקיף" — למכור בהקפה, כלומר באשראי; „לשמט" — להשתמט מפירעון; „מר בר רב אשי" — אמורא בבלי, בנו של רב אשי, וכאן: האדם המכובד והמהימן שאין למעלה ממנו. שני הסוחרים סומכים על אותו כלל בדיוק — הקפה ראשונה תמיד נפרעת — אלא שהזקן גוזר ממנו זהירות של מוכר, שאינו מקיף לאיש פעם שנייה, והצעיר גוזר ממנו שיטת נוכלות של קונה: ליטול בכל מקום את ההקפה הראשונה שנותנים בלב בטוח, ולנדוד הלאה בלי לשלם.

## בדיחה 81

חנווני לאריג קנה סחורה בלודז, ולאחר שחתם על השטר גחן לקרקע, פישפש ומצא קורטית חול וזרק על החתימה. ליגלג עליו המוכר:

בן-כפר אתה, במחילה; הרי מספג לפניך.

השיב הקונה:

אף-על-פי-כן… יפה שיחתן של בריות: כל שהחול מכסהו, הלב שוכחו.

ביאור: לפני עידן נייר-הסופג („מספג") ייבשו דיו טרייה בפיזור חול דק על הכתב — מנהג שנחשב כבר כפרי ומיושן, ומכאן לגלוג המוכר (לודז' הייתה בירת הטקסטיל של פולין, שאליה עלו חנוונים מן העיירות לקנות סחורה). הקונה מודה במיושנותו, אבל הופך את ייבוש החתימה למשאלת לב של לווה: הוא „קובר" בחול דווקא את חתימתו על שטר-החוב — שהרי, כמאמר-החוכמה שאילתר, מה שהחול מכסה הלב שוכח, והחוב לא ייתבע.

## בדיחה 82

חנווני קרתני בא ללודז ובנו עמו. קנה החנווני סחורה, חתם על השטר והתחיל בוכה. לחש לו הבן:

אבא, על מה אתה בוכה?

רמז האב כלפי המוכר ולחש אף הוא:

בני, לבי אומר לי, שלא אראהו עוד…

ביאור: החתימה על השטר היא נטילת חוב, לא תשלום: הקרתני קנה באשראי. הבכי נשמע כהתרגשות של פרידה — ובאמת פרידה היא: האב אינו מתכוון לפרוע את השטר, ואל סוחר שרימית אין חוזרים. לשון געגועים רכה על תוכנית רמאות.

## בדיחה 83

אב ובן קנו סחורה במטרופולין, והיה האב נושא ונותן עם המוכר על כל פרוטה ופרוטה. אמר לו הבן:

אבא, למה אתה נושא ונותן עמו כל-כך? הן אני ואתה יודעים, שאין דעתך לפרוע את השטר.

החזיר לו האב:

בני, אדם הגון הוא, ואני חס עליו, שלא יהיה הפסדו מרובה.

ביאור: ההיגיון של הרמאי עקבי להפליא: הוא מתמקח על כל פרוטה דווקא מפני שאין בדעתו לשלם — ככל שיוריד את המחיר, יקטן הפסדו של המוכר „ההגון" כשהשטר לא ייפרע. גזל מתוכנן, עטוף ברגישות של בעל-חסד.

## בדיחה 84

חנווני לאריג היה יורד כל שנה ליריד של ניז’ני, קונה מאת גוי מכרו סחורה לשנה שלימה וחותם על השטר את שמו עברית, משום שלא ידע כתב-המדינה. לשנה הבאה היה פורע שטרו של אשתקד ולוקח שוב סחורה לשנה שלימה וחוזר וחותם עברית על שטר חדש. כך נהג כמה וכמה שנים. לסוף שמט – לא בא ליריד ולא פרע את השטר. וכשנתבע לדין טען:

לא חתימה שלי היא זו.

מיד הזמין הדיין מומחה יהודי לבדוק את החתימה. בא המומחה, עיין בשטר ומצא חתום: “עננו ביום קראנו”.

ונפטר הלקוח ולא שילם.

וכשיצא מבית-הדין אמר לו בנו:

אבא, מה ראית לחתום דווקא “עננו ביום קראנו”?

החזיר לו האב:

הרי זה כתוב מפורש ב"הקפה אחרונה"…

ביאור: יריד ניז'ני-נובגורוד היה היריד הגדול ברוסיה, שסוחרים הצטיידו בו בסחורה לשנה שלמה; „כתב-המדינה" — הכתב הרוסי הרשמי, שהחנווני אינו יודע, ולכן הוא חותם עברית, והגוי ממילא אינו יכול לקרוא מה נכתב. מתברר שבמקום שמו רשם שנה אחר שנה „עננו ביום קראנו" — הפזמון החוזר בתפילת ההקפות של שמחת-תורה (על-פי תהלים כ, י) — וכך יכול היה לטעון בבית-הדין אמת לאמיתה: „לא חתימה שלי היא זו". ותשובתו לבן היא משחק כפול ב„הקפה": הפסוק אכן „כתוב מפורש" בהקפה האחרונה של החג — וגם ב„הקפה" (קנייה באשראי) האחרונה שנטל בלי כוונה לשלם.

## בדיחה 85

חנווני קרתני קנה אריג בלודז. לאחר שחתם על השטר אמר למוכר:

לקוחך אני זה כמה שנים, ראוי אני למתנה יפה.

נטל המוכר מטפחת-משי מעל הדפה שלפניו ונתן לו. נעלב הלקוח:

נדבה אין אני נוטל.

החזיר המוכר את המטפחת למקומה ואמר לו:

אם אתה נעלב, הא לך מתנה יפה מזו, – ונתן לו את שטרו החתום.

גירד הלקוח את חטמו ואמר:

יודע אתה? מוטב, שתיתן לי את המטפחת…

ביאור: המוכר מציע לו „מתנה" גדולה לאין ערוך ממטפחת — את שטר-החוב החתום, כלומר מחיקת החוב כולו. הלקוח מעדיף את המטפחת, ובכך מסגיר את עצמו: ויתור על חוב הוא מתנה רק למי שהתכוון לפרוע אותו. למי שממילא לא עמד לשלם, מטפחת-משי ממשית שווה יותר משטר בטל.

## בדיחה 86

כמה גדולים מעשי-הטכניקה באנגליה! – אמר יהודי לחברו. – במאנשסטר המציאו עתה מכונה, שאין כמותה בעולם. מטילים לתוכה גיזי-צמר כמו שהם, לא סרוקים ולא כבוסים, והיא מוציאה מאליה אריג שכבר נגמרה מלאכתו.

אה, – התריס השני, – בוא ואראה לך גדולה הימנה אצלנו בלודז. מטילים לתוכה גיזי-צמר כמו שהם, לא סרוקים ולא כבוסים, והיא מוציאה מאליה – שטר שכבר עבר זמנו.

ביאור: מנצ'סטר הייתה בירת הטקסטיל של המהפכה התעשייתית, ולודז' — „מנצ'סטר הפולנית", עיר אריגים שכלכלתה עמדה על אשראי ושטרות. „שטר שכבר עבר זמנו" — שטר-חוב שמועד פירעונו חלף ולא נפרע, כלומר חוב אבוד. ה„מכונה" של לודז' מקבלת אפוא צמר גולמי ומייצרת לא אריג אלא פשיטת-רגל.

## בדיחה 87

אמר סוחר זקן לסוחר צעיר:

מפני ששמעתי עליך, שבקי אתה בשטרות, מה בין שטר שאין עליו מחאה של נוטריון לשטר שיש עליו מחאה של נוטריון?

החזיר לו הסוחר הצעיר:

מפני ששמעתי עליך, שבקי אתה בהוויות-העולם, מה זה שטר שאין עליו מחאה של נוטריון?

ביאור: „מחאה של נוטריון" (פרוטסט) — כששטר-חוב אינו נפרע במועדו, בעליו מביאו לנוטריון, וזה רושם רשמית את אי-הפירעון כדי לשמור על זכות הגבייה; שטר בלא מחאה הוא אפוא שטר שנפרע כסדרו. „הוויות-העולם" — ענייני העולם המעשיים. הצעיר מחזיר לזקן את שאלת-המבחן באותו נוסח-חנופה בדיוק, ובשאלתו טמונה התשובה הצינית: שטר שאין עליו מחאה — כלומר שטר שנפרע בזמנו — הוא יצור שמעולם לא ראה.

## בדיחה 88

סיטוני הזמין סחורה בבית-חרושת על-מנת לקבלהּ בשני פרקים: מחצית תיכף, ומחצית – לאחר שיפרע את השטר הראשון. ימים מועטים קודם זמן הפרעון נמלך הסיטוני וכתב לבעל בית-החרושת, שישלח את המחצית השנייה של הסחורה, משום שיש עליה קופצים. סירב הלה וטילגרף:

“לאחר פרעון השטר, כפי המדובר”.

החזיר לו הסיטוני טלגרמה גם הוא:

“לחכות זמן רב כל-כך אי-אפשר, כפי הרגיל”…

ביאור: „נמלך" — שינה את דעתו; „יש עליה קופצים" — יש לה דורשים. כל ההבדל בין שני המברקים במילה אחת: היצרן נסמך על „המדובר" — ההסכם; הסיטונאי על „הרגיל" — הרגלו שלו. ואם לפי הרגלו פירעון שטר הוא דבר שנמשך „זמן רב כל-כך", הרי הודה בלי משים שאין בכוונתו לשלם בזמן.

## בדיחה 89

חנווני לאריג בא למוסקבה וקנה סחורה מאת סיטוני גוי; מחצה שילם במזומנים, ומחצה – בשטר לשישה חודשים. כעסו הסרסורים על הגוי, שמכר מיד ליד ולא בתיווכם, וליגלגו עליו:

הלכה חמורך, איבן! לקוח זה הוא מן היהודים החרדים, המחכים למשיח שלהם בכל יום שיבוא, וכשיבוא – מיד ילכו אחריו כולם לארץ-ישראל, ונמצא ממונך אבוד.

רגז הגוי והלך אל הלקוח ואמר לו:

אני נהגתי בך מנהג של סוחרים, ואתה נהגת בי מנהג של רמאים. כך וכך אמרו לי עליך.

החזיר לו הלה:

אמת אמרו לך. אף-על-פי-כן, אל תדאג לממונך: שלם אשלם. שמא אין אתה מאמינני, תן את שטרי ואחליפו לך באחר – לשלם תיכף כשיבוא משיח.

ביאור: הסרסורים — המתווכים, שקופחו כאן מדמי התיווך — מפחידים את הגוי: הלקוח שלך מן היהודים המצפים למשיח בכל יום, וכשיבוא ילכו כולם לארץ-ישראל, ו„הלכה חמורך" (ביטוי לאבידה גמורה: כספך אבוד). היהודי אינו מכחיש את אמונתו — אדרבה — אלא מציע לגוי „ביטחון": שטר חדש שמועד פירעונו „תיכף כשיבוא משיח". כלומר בדיוק האסון שהזהירו אותו מפניו נעשה תאריך הפירעון — ובלשון העם, „כשיבוא המשיח" פירושו: אף פעם.

## בדיחה 90

בחבורה של סוחרים סיפרו, שפלוני בן-פלוני נטרפה עליו דעתו מחמת חולי. שאל אחד מן החבורה, שהיה לו ממון בידי החולה:

וחובותיו הוא פורע?

החזיר המספר:

חלילה! עד לידי טירוף כזה לא הגיע.

ביאור: „נטרפה עליו דעתו" — יצא מדעתו. הנושה מקווה בסתר שבטירופו אולי יעשה החייב את המעשה החריג וישלם; המספר מרגיע: שפוי הוא כבר לא, אבל עד לידי כך — לפרוע חובות — שום שיגעון עוד לא הגיע.

## בדיחה 91

סוחר מפורסם היה אומר:

דעו לפני מי אתם עומדים!… דיבור דומה עלי כתקיעת-כף, תקיעת-כף – כשבועה, שבועה – כשטר-חוב, שטר-חוב – כהמחאה, והמחאה – איני פורע.

ביאור: „דעו לפני מי אתם עומדים" — על-פי הכתובת שמעל ארון-הקודש בבתי-כנסת, המזכירה למתפלל לפני מי הוא עומד; הסוחר פותח בנוסח הנשגב הזה כהכרזה על מהימנותו. „תקיעת-כף" — לחיצת-יד שסוגרת עסקה ונחשבת מחייבת כשבועה. השרשרת מטפסת כביכול מדרגה לדרגה — דיבור, תקיעת-כף, שבועה, שטר-חוב, המחאה — עד החוליה האחרונה שממוטטת הכול: את ההמחאה אינו פורע. ואם הכול שקול זה לזה, גם דיבורו שווה בדיוק אותו כלום.

## בדיחה 92

קודם מותו קרא סוחר מפורסם לבניו ואמר להם:

בּני, הרבה הנהגות ישרות הייתי רוצה ללמדכם, אלא שאין השעה מספקת. אמסור לכם רק כלל אחד גדול. שמטו לקוחותיכם – יהא פיכם שותק ופניכם שוחקות. דבר זה מאשה חכמה אנו למדים. אשה חכמה שאבדה לה תרנגולת, אינה מרעישה עולמות, אלא נכנסת לחצר הסמוכה ונוטלת תרנגולת משל שכנתהּ, ומעמידה את שכנתהּ על חזקתה, שגם היא חכמה ואף היא תעשה כמותה: תיכנס לחצר הסמוכה ותיטול תרנגולת משל שכנתה שלהּ. ואם כך הן עושות, אשה לשכנתהּ אשה לשכנתהּ, נמצא שבסוף- העולם עומדת אשה וקובלת, שהיא חסרה תרנגולת. מה בכך? תהא חסרה ותהא קובלת. מה שאין-כן אם זו הראשונה טיפשה ומסיחה צערה ברבים, מיד סוגרות כל השכנות חצרותיהן בפניה – ונמצאת היא חסירה תרנגולת…

ביאור: „שמטו לקוחותיכם" — פשטו לקוחותיכם את הרגל והפסדתם את כספכם. הצוואה, במעמד המקודש של אב על ערש-דווי, היא שיעור בגלגול הפסדים: אל תרעישו עולם — שתקו, חייכו, ועשו כאשה ה„חכמה": קחו בשקט משל אחרים, וסמכו שגם הם יגלגלו הלאה, עד שההפסד ינחת על מישהו רחוק „בסוף העולם". „מעמידה את שכנתה על חזקתה" — לשון משפטית מבית-המדרש (חזקה: הנחה מבוססת), המולבשת כאן על גניבת תרנגולות. ואילו המתלוננת בקול היא ה„טיפשה": בפניה נועלים את כל החצרות, וההפסד נשאר אצלה.

## בדיחה 93

בעיר כבר התחילו מתלחשים על “הגביר”, שעסקיו נעשו רעים. אף-על-פי-כן נהג עדיין גדלות בעצמו, וכשנכנסו אצלו שנים שנשתדכו זה עם זה וביקשו להשליש בידו את הנדוניה של החתן והכלה לא פסק להם ריבית אלא חמישה למאה. סרבו המחותנים והלכו להם.

למחרת פגש “הגביר” לאחד מהם ושאל:

כיצד החלטתם?

השיב הנשאל:

השלשנו בידי פלוני בן-פלוני ובשבעה למאה.

בשבעה למאה? – שאל “הגביר” בטעם של שלשלת, והוסיף בדרך רמז: – מי יודע?

החזיר לו הלה:

כך, כך… מי יודע? אבל בהגדה של פסח כבר נאמר גם “חמישה מי יודע?”…

ביאור: „להשליש" — להפקיד כספי נדוניה בידי נאמן אמיד עד החתונה, תמורת ריבית; המחותנים — אבות החתן והכלה — מחפשים נאמן כזה. הגביר שירד מנכסיו מציע חמישה אחוזים („חמישה למאה"), ומתחרהו — שבעה. „בטעם של שלשלת" — בנעימה מתמשכת ומתפתלת, כטעם-המקרא הנדיר הזה: תמיהה רבת-רמז, ש„מי יודע" אם הכסף בטוח אצל המתחרה. התשובה מחזירה לו את החשד דרך פיוט הסיום של ההגדה, „אחד מי יודע": שם נאמר גם „חמישה מי יודע?" — כלומר דווקא על החמישה-למאה שלך, גביר שעסקיו רעועים, יש לשאול אם ייראה הכסף בחזרה.

## בדיחה 94

חשוב אחד מחשובי-העיר דק ומצא, שכבר הגיעה לו השעה לפשוט את הרגל ולבלוע בבת-אחת כל הפקדונות וההשלשות שבידו. לאחר שהחליט כך, אמר לאשתו, שמחר יתעלם מן העיר עד שתשתוק הסערה מעליו.

בו ביום נכנסה אצלו אלמנה זקנה על-מנת להפקיד בידו חמישים רובל – הונה מכל עמלה, ומצאה את אשתו בבית. חסה זו על הזקנה ואמרה לה:

לכי לך; בעלי טרוד בעסקים גדולים ואין שעתו פנויה לפקדונות פעוטים כאלה.

שמע החשוב את השיחה ויצא מחדרו ולקח מאת הזקנה את פקדונהּ. וכשהיא נפטרה והלכה לה התחילה אשתו שופכת עליו חמתה:

רשע מרושע! אין אלהים בלבך! עניה עלובה כזו אתה גוזל.

נתן הוא עליה בקולו:

בהמה בצורת חמור! אם עניה היא אתן לה נדבה רובל, שני רובלים, אבל לא חמישים.

ביאור: בעולם שלפני הבנקים הפקידו אנשים את חסכונותיהם בידי „חשוב" — סוחר אמיד ונאמן („השלשות" — כספים המופקדים בידי צד שלישי בנאמנות). כאן החשוב כבר החליט לפשוט רגל במרמה ו„לבלוע" את כל הפקדונות, ולכן כל רובל שיקבל מעתה הוא גזל נקי. האישה, שריחמה על האלמנה ושילחה אותה, הצילה בלי דעת את כספה — והבעל ששמע מיהר לקחתו. ותשובתו לתוכחה היא פנקסנות של נוכל: לוותר על חמישים רובל שכבר בהישג ידו הרי זה כמו „לתת" לזקנה חמישים רובל — ולענייה נותנים נדבה של רובל-שניים, לא יותר.

## בדיחה 95

מנהג-קדמונים נהוג בקצת עיירות: אדם מישראל ששמט קנאים קושרים עז בשער ביתו מבחוץ, והיא נוגחת ימין ושמאל ופועה: “מה-מה-מה”. והרי זה סימן לבריות:

פלוני בן-פלוני שמט.

ויהי היום ואחד מחשובי-העיירה הקיץ משנתו שלא בעיתו: פעיית “מה” עלתה באוזניו. ירד מעל מיטתו, נתעטף ופתח חלונו וראה: עז קשורה בשער ביתו מבחוץ, והיא נוגחת ימין ושמאל ופועה, ואנשים ונשים וטף סובבים אותה.

לבש החשוב כעס גדול וצעק:

לצים! מה לעז זו בשער-ביתי? כלום שמיטה אני קורא?

ותוך כדי-דיבור נמלך והוסיף:

מילא, בדיעבד, כיוון שהיא כבר קשורה ופועה – תהא קשורה ותהא פועה…

ביאור: „שמט" — פשט את הרגל. העז הקשורה בשער היא עמוד-קלון ציבורי: פעייתה מושכת קהל ומכריזה לכל העיר שבעל הבית חדל-פירעון. ה„חשוב" זועם על העלילה — הוא הרי לא שמט — אבל „תוך כדי דיבור" (בן-רגע, באותה נשימה) הוא עושה את החשבון: אם העיר כבר משוכנעת שפשט רגל, אפשר באמת לא לשלם. ובלשון ההלכה שבפיו — „בדיעבד", כלומר משנעשה הדבר כבר — תישאר העז קשורה ופועה.

## בדיחה 96

בתא של קרון-הרכבת נצטרפו כל הנוסעים יחדיו לשיחה בציבור. מעניין לעניין הודיע אחד מהם, שיודע-מחשבות הוא.

שמא אין אתם מאמינים? יתערב נא איש מכם עמי. ישליש הוא חמישים רובל, וגם אני אשליש כן. אם אדע למצוא מה שבלבו, יהיה הכסף לי, ואם לאו – לו יהיה הכסף.

מסכים! – נענה אחד מן החבורה. – הרי חמישים רובל. והגידה נא על מה אני חושב בשעה זו.

נעץ בו הידעוני את עיניו ואמר:

על שמיטה אתה חושב. לא כך?

הרהר הלה והחזיר:

אף-על-פי שלא כך, מכל-מקום יהיה הכסף לך – שכר עצה טובה.

ביאור: „להשליש" — להפקיד את כספי ההתערבות בידי נאמן; „ידעוני" — מגיד עתידות. „שמיטה" היא מחיקת החובות שבסוף השנה השביעית, על-פי דברים טו: „שמוט כל בעל משה ידו" — חלום לכל חייב. הניחוש אמנם החטיא, אבל הזכיר לנוסע — חייב עד צוואר, מסתבר — את הרעיון להשמיט את חובותיו; ורעיון כזה שווה חמישים רובל, לא כדמי הפסד בהתערבות אלא כ„שכר עצה טובה".

## בדיחה 97

למה ארכה תפילתכם כל-כך? – שאל קבלן מפורסם את בעל-האכסניה שלו ביום ראשון של ראש-השנה. – שמא יש לכם בבית-הכנסת הגדול מחזור אחר מזה שיש לנו ב"מניין" הקטן.

השיב בעל-האכסניה:

לא מחזור אחר, אלא חזן אחר יש לנו. החזן שלכם קולו נשמע לעכברים, במחילה, ואילו החזן שלנו קולו כקול הארי, וכשירד לפני התיבה ופתח “הנני העני” נשמע הדיבור בשני רחובות.

ליגלג עליו הקבלן:

מה רבותה היא זו? אני איני חזן וקולי לא כקול הארי, ואף-על-פי-כן, כשאני אגיע, אם ירצה השם, אחרי יום-טוב ל"הנני העני" ישמע הדיבור בשני פלכים…

ביאור: „הנני העני ממעש" — פתיחת תפילת ה„רשות" שנושא החזן לפני מוסף של ראש-השנה, ובה הוא מציג את עצמו בענווה כדל-מעשים; „ירד לפני התיבה" — עמד כשליח-ציבור; „פלך" — מחוז שלם ברוסיה, גדול לאין ערוך מרחוב. הקבלן — איש עסקים גדולים החי על אשראי — הופך את מליצת הענווה להודאה כלכלית: כשהוא „יגיע להנני העני" אחרי החגים, כלומר יפשוט את הרגל, הרעש לא יסתפק בשני רחובות — נושיו פזורים על פני שני פלכים.

## בדיחה 98

מהימן גדול היה רבי יחיאל ודלתותיהם של כל הבנקים היו פתוחות לפניו, והיה נוטל מבנק זה ונותן לזה, וחוזר ונוטל מזה ונותן לזה. כך נהג כל ימיו: נוטל ונותן, נוטל ונותן. לסוף שמט. נתכנסו אצלו מנהלי הבנקים ואמרו לו:

רבי יחיאל, היתכן? אדם חשוב כמותך?

נתכעס רבי יחיאל והחזיר להם:

רבותי, מה אני בעיניכם? שמא שמש או משרת אני לכם, שאהיה רץ עד זיקנה ועד שיבה מבנק לבנק, כדי ליטול מזה וליתן לזה? דייכם, שטרחתי עד עתה; מעכשיו לכו וטלו בעצמכם זה מזה.

ביאור: „מהימן" — אדם שנותנים בו אמון, שהאשראי פתוח לפניו בכל מקום; „שמט" — פשט את הרגל; „שמש" — משרתו של בית-הכנסת, התפקיד הנחות בקהילה. גלגול-החובות של רבי יחיאל — ללוות מבנק אחד כדי לפרוע לשני, וחוזר חלילה — קרס כדרך כל פירמידה. אבל במקום בושה הוא מציג את השיטה כעבודת פרך שטרח בה למען הבנקים כל ימיו („עד זיקנה ועד שיבה" — לשון תהלים עא, יח), ומודיע שהוא פורש: מעכשיו יטלו בעצמם זה מזה. ובעצם ההצעה האבסורדית נחשפת האמת — כל השנים לא עבר שם אלא אותו כסף במעגל, בלי כלום מאחוריו.

## בדיחה 99

סוחר שמט. נכנס אצלו אחד מבעלי-החובות והתחיל טוען לפניו:

כיצד לא יכך לבך לעשות עמי רעה גדולה כזו? חוץ ממה שבידך אין לי כלום. עכשיו אני זקוק לפשוט יד לבריות ולבקש נדבה.

אמר לו השמטן:

אל תירא. לפרעון החוב שלך יש לי מקור נאמן. רואה אתה גדר דחויה זו שלפני חצרי? כאן עובר העדר פעמיים בכל יום תמיד. בבוקר, כשהוא יוצא לרעות בשדה, ובערב, כשהוא חוזר מן השדה. וכל אימת שהרחלות עוברות כאן פקעות-צמר נתלשות מעל גבן ונתלות בחדרי הגדר. אותו צמר לך הוא כולו וממנו תשתלם.

שמע בעל-החוב וגיחך. אמר לו השמטן:

אל תצחק ידידי. “לא תעמוד על דם רעך” כתיב. תינח אתה, שממונך כבר מובטח לך; שאר בעלי-החובות – מה תקנה יש להם? °

ביאור: „שמט", „שמטן" — פשט את הרגל, פושט-רגל. ה„מקור הנאמן" לפירעון: פקעות הצמר שנתלשות מגב הרחלות ונאחזות בחורי הגדר — כלומר כלום, בקצב של כלום. וכשהנושה מגחך, עוד מטיף לו השמטן דאגה לזולת בפסוק „לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז — האיסור לעמוד מנגד כשהזולת בסכנה): אתה, שכספך כבר „מובטח" בצמר, חשוב על שאר בעלי-החובות, שאין להם אפילו זה. דרויאנוב מציין במקורותיו מקבילה תורכית מסיפורי נצר-א-דין, שבה מובטח לנושה שהחוב ייפרע מן הצמר שמותירות הבהמות העוברות ליד הבית.

הערת דרויאנוב: הבדיחה התורכית מסופרת על נצר אד־דין, הלץ התורכי־הערבי־הבלקני: אחד מבעלי־חובותיו של בּן־אדם*
דפק יום אחד על דלתו. פתחה לו אשתו של בּן־אדם ושאלה: "מה
בקשתו?"; החזיר לה הלה: "חובו הוא בא לגבות". אמרה לו
האשה: "בעלי הלך לאתחנה, ודעתו לנטוע חוחים בדרך. וכשיגדלו
החוחים ויעברו עליהם אורחות־גמלים יפגעו החוחים בחבילות
צמר־הגפן, אשר על דבשות הגמלים כל מה שיתלש מצמר־
הגפן וייתלה בחוחים יביא בעלי הביתה, ואני אטווה חוטים ואארוג
יריעות. את היריעות נמכור, וכסף־פדיונן לך יהיה לפרעון־חובך".
שמע האיש את "הבשורה הטובה" וצחוק פרץ מפיו. הוציא בּן־אדם
את ראשו דרך החלון ואמר לו: "כיון שהובטח לך חובך במוקדם,
למה זה תצחק?" Mehmed Tewfik "Die Schwänke des Nassr-
ed-din und Buadem", לייפציג, רקלאם נומר 2735, עמ' 65. ועיי"ש
גם Roda-Roda, "Der Pascha lacht", ברלין 1922, עמ' 183–
184: יצא נצר אד־דין ממחבואו ואמר לאשתו: "השמעת, אשה,
את צחוקו? כיצד הוא שמח! עין בעין הוא רואה שיבת כספו לידו"). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 99, עמ' 32) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 100

סוחר שמט ורבים חללים הפיל. וכשנתכנסו בעלי-החובות לתבוע את ממונם נחבא הוא חדר לפנים מחדר, ואל התובעים יצאה אשתו, אשה בריאה ובעלת-בשר. כיוון שראוה בעלי-החובות התחילו פורטים את נשייהם ומפסיקים איש את חברו. אמרה להם האשה:

יהודים, טירחה של חינם אתם טורחים. מיכרו את בעלי לעבד ואותי לשפחה, – ממון אין לנו.

היה שם פקח אחד, נענה ואמר:

כל ימי, כשהגעתי למה שמסופר בגמרא[2]: “מעשה באחד, שמתה עליו אשתו והניחה בן לינוק, ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין כשני דדי-אשה והיניק את בנו”, – הייתי תמה: מה טעם שינה הקדוש ברוך-הוא על אותו אדם סדרי-בראשית? מוטב, שהיה נותן לו ממון, כדי שיהא סיפק בידו לשכור מינקת לבנו? עכשיו ניתרצה לי קושיה חמורה זו. מנהגו של עולם כך: דדים – הילך, ממון – אף לא פרוטה אחת…

הערות שוליים:
- [2] שבת נג, א.

ביאור: ״שמט״ — פשט את הרגל; ״פורטים את נשייהם״ — מונים את חובותיהם; והצעת האישה למכור את שניהם לעבדות נשענת על דין התורה שחדל-פירעון נמכר בחובו — כלומר לא נותר להם אלא גופם. הפקח מיישב בו-במקום קושיה שליוותה אותו כל ימיו, מהגמרא במסכת שבת (הערה [2]): עני שמתה אשתו ונעשה לו נס — נפתחו לו דדים והניק את בנו; ותמהו שם למה שינו עבורו סדרי בראשית במקום שיזדמן לו ממון לשכור מינקת. עכשיו באה התשובה: כך מנהגו של עולם — ״דדים״, כלומר בשר, נותנים בשפע; ממון — אף לא פרוטה. והאישה בעלת-הבשר וחסרת-הפרוטה היא ההוכחה החיה.

## בדיחה 101

ההוא שבא לכרך ופגש בן-עירו בשוק.

שלום עליכם!

עליכם שלום!

מה חדשות נעשו בעירנו?

אין כל חדש; הכל כשהיה… ברם, לפני ימים מועטים ילל הכלב השחור של דודך כל הלילה.

הכלב השחור ילל כל הלילה? למה ילל?

משום שנחרך זנבו כשנשרף הבית.

אוי! ביתו היפה של דודי נשרף? כיצד נשרף?

באו שוטרים לתפוס את דודך ולא היו זהירים באש.

אוי! דודי נתפס? על מה נתפס?

על ממון הרבה ששמט נתפס.

אוי! דודי שוב שמט? כל ימיו הוא משמט.

הוא הדבר שאמרתי: אין כל חדש; הכל כשהיה… °

ביאור: „שמט" — פשט את הרגל, השתמט מפירעון חובותיו (מלשון שמיטת כספים, ביטול החובות שבשנת השמיטה); „כרך" — עיר גדולה. בן-העיר מוסר את החדשות מן הסוף להתחלה, מן הטפל אל העיקר: יללת הכלב מובילה לזנב החרוך, לבית השרוף, למעצר — ולבסוף לסיבת הכול, שהדוד שמט שוב. וכיוון שהוא שומט כל ימיו, מתקיימת הקביעה שבפתיחה: באמת אין כל חדש — שרפה, מאסר ופשיטת רגל הם שגרת חייו. דרויאנוב מציין שזהו מוטיב בדיחה נודד מעם לעם, ומפנה למקבילה באוסף הפולקלור של פ. שיין מרוסיה הלבנה (פטרבורג 1893).

הערת דרויאנוב: לפנינו מוטיב של בדיחה, שלבש צורות שונות
בדרך הילוכו מעם לעם, ואני מרשה לעצמי לפרט כאן קצתן.
П. В. Шейнъ, "Матеріалы для изученія быта и языка
населенія сѣверо-западнаго края", כרך ב', פטרבורג 1893,
עמ' 321, סי' 158 (ועיי"ש גם עמ' 692–693) מביא שלוש נוסחאות:

נוסח אשכנז: בחור שוואבי בן־עשירים הלך לפאריס על־מנת
ללמוד צרפתית ונימוסים יפים. לימים פגש ברחוב לאחד ממשרתי

* בּן־אדם פירושו — אותו האיש, היינו: אותו נצר אד־דין.
בית־ אביו. תמה עליו תמיהה של שמחה ושאל: "מה חדש בביתנו?"
"אין כל חדש", – השיב הלה, – "אלא שלפני ימים מועטים מת כלב־
צידך השחור". – "עלוב! למה מת?" – "יותר מדי מילא כרסו נבלת
סוסיכם השחורים". – "האיך? כל ארבעת סוסינו היפים מתו? מה
אירע להם?" – "כולם נשברו מרוב עבודה כשהוצרכו להביא מים
רבים לכבות את השריפה, אשר שרפה את הבית ואת החצר".
"אוי, אלהים! ביתנו הנהדר נשרף? כיצד אירע הדבר?" – "לא
נזהרו האנשים באש כשהביאו בלילה את אביך לקבורה לאורם של
לפידים". – "אוי ואבוי! אבא מת? ומה שלום אחותי העלמה?" –
"הלא היא שגרמה מיתה לאביך, כשנודע לו שהמליטה בן".

נוסח פוליניה: בא העירה שליח מחצרו של האדון ושאלו לו: "מה
נעשה בחצר?" – השיב השליח: "הכל טוב ויפה בחצרו של האדון,
אלא שנשברה שם סכין". – "מפני מה נשברה?" – "מפני הפשט עורו
של סוס מן האורווה". – "מפני מה מת הסוס?" – "מרוב עבודה
להביא מים". – "מה צורך היה במים רבים?" – "מפני השריפה
אשר שרפה את החצר". – "מפני מה פרצה השריפה?" – "מרוב
הנרות שדלקו כשהביאו את הגברת לקבורה". – "מפני מה מתה
הגברת?" – "מרוב צער על הילדים שמתו".

נוסח רוסיה הלבנה: שנתים ישב האדון בעיר, וכל אותם הימים
ישבו אשתו ובנותיו באחוזה, בכפר. בינתיים אירעו בחצר כמה
דברים לא־טובים. נמלכה המשפחה ושלחה שליח מיוחד לספר
להאדון מה שאירע, אבל פקדה על השליח, שלא יספר לו הכל
בבת־אחת, כדי שלא יבהל, אלא יספר לו אחת־אחת. נשמע השליח
לפקודה ועשה כמצווה עליו. "השלום בואך?" – שאל לו האדון.
"ברוך השם, שלום", – השיב השליח, – "אלא שמצגרת־הגן קהתה".
– "למה קהתה?" – "משום שהפשיטו בה עורו של הסוס השחור".
"סוסי השחור מת?" – "הן; – "מרוב עבודה, כשהביאו את הגברת
לקבורה, נשבר ומת". – "אוי מה אתה סח?" – "תנוח בשלום על
משכבה, כשנשרפו הארמון והחצר נבהלה מאד ומתה". – עכשיו
פג לבו של האדון לגמרי, ולפכח את צערו לכל־הפחות במקצת
הוסיף השליח ואמר: "אל נא תצטער, אדון! אחרי הדאגה באה גם
השמחה: בתך העלמה ילדה למזל טוב בת, – מאת האופיצרים
שחנו אצלנו היתה לה זאת".

אלה הם שלושת הנוסחאות, לפי דבריו, רווחת בדיחה
זו בייחוד באשכנז, ולפיכך שיער שמשם באה לפולניה, ומפולניה לרוסיה הלבנה הסמוכה לה. ולא היא. אילו ידע שין, שיש גם נוסח הודי וגם נוסח ערבי־תורכי־הודי (ובוודאי עוד כמה נוסחאות), היה משער השערה קרובה הרבה יותר לאמת – שמהודו נתגלגלה הבדיחה שלפנינו ובאה לארצות ולעמים אחרים, כשם שמשם התגלגלו ובאו עוד הרבה סיפורים עממיים ובדיחות עממיות, ובדרך גלגוליה פשטה אף היא צורה ולבשה צורה.

נוסח הודי: חשוב אחד הוצרך לצאת לזמן־מה מכפרו ולקבוע לו דירה בעיר. ויהי היום והוא מתהלך ברחוב־העיר, והנה אחד ממשרתיו שהניח בכפר בא לקראתו. תמה תמיהה גדולה ושאל: "השלום לבני־הבית?" – "שלום לכולם" – השיב המשרת, – "אלא שהכלב השחור נתפגר". – "כלב אומלל!" – התעצב האיש אל לבו. – "מפני מה נתפגר?" – "כיצד יכול הכלב להתקיים לאחר שבלע נבלתם של כל הסוסים אשר באורווה". – "פירש גם הסוסים מתו? האיך קרה הדבר?" – "כיצד יכלו הסוסים להתקיים לאחר שלא נשאר איש לכלכל אותם?" – "ושומרי הסוסים היכן? מה אירע להם?" – "אירע לשומרי־הסוסים מה שמתארע לכל עובד, הרעב ללחם ואין משלם לו שכרו". – "מדוע לא שילמו להם שכרם? הסוכן אשר על הבית היכן?" – "כיצד יכול הסוכן להתקיים, אם לא נשאר איש במטבח להכין לו אוכל?" – עוד שאלה ועוד שאלה ואותו חשוב ידע כבר, שכל בני־ביתו מתו ולא נותר מהם אלא משרתו זה בלבד. ("Соnъ раджи", Шіама Шанкаръ, לנינגרד 1920, עמ' 92).

נוסח ערבי־תורכי־הודי: הלך אחד נתרעב* מאד. פתאום ראה בדואי יושב על שפת־נחל וסועד. ניגש אליו ואמר לו: "אני בא מן המקום, אשר שם ביתך". שאל אותו הבדוי: "מה שלום אשתי ובני וגמלי?" – השיב הלה: "שלום לכולם". – נחה דעתו של הבדוי, ולא שם עוד לב להלך. נמלך ההלך הרעב ואמר: "הרואה אתה, בדווי, כלב זה המלחית כאן לנגדנו? אילו חי כלבך שלך, היה גם הוא עושה כמותו". – הסתכל הבדוי בהלך ושאל: "מפני מה מת כלבי?" – נענה ההלך ואמר: "משום שמילא כרסו נבלת גמלך". –

* הרמב"ם כותב באיגרתו הידועה לרבי שמואל אבן־תבון: "כל יום ויום אני עולה לאלקיירה בהשכמה – – – ואני מתרע ב". תשובות הרמב"ם, ליפסיאה תרי"ט, חלק האיגרות, עמ' 28.
"מה אירע לו לגמלי, כי מת?" – "אשתך מתה, ולא היה איש אשר יאכילהו וישקהו". – "מפני מה מתה אשתי?" – "היא נצטערה מאד על מות בנך והטיחה ראשה וחזה באבן ומתה". – "ומפני מה מת בני?" – "ביתך נפל עליו והרגו". וכששמע הבדוי, שנהרס ביתו, מיד שם אפר על ראשו, הניח את סעודתו במקומה וקם והלך לכפרו.
ומתוך כך הגיע ההלך הרעב לסעודה. (92) Johannes Hertel, "Anekdoten aus dem modernen Indien", לייפציג 1922, עמ' 64, סי' 61 ועי' גם Ed. Wesselski "Der Hodscha Nassreddin", ווימאר 1911, כרך ב', עמ' 60, סי' 401, והביבליוגראפיה בעמ' 203).

הנה כן, המוטיב היסודי של הבדיחה אחד הוא בכל חמשת הנוסחאות: בשורה רעה, העולה מקטנות שבקטנות עד לידי גדולות שבגדולות. אבל הטכניקה של הבדיחה שונה היא בארבעת הנוסחאות הראשונים מזו של הנוסח האחרון: בארבעת הנוסחאות הראשונים מתבשרת הבשורה הרעה מתוך טיפשות ערמומית – או מתוך ערמומיות טיפשית – שתחילתה צחוק וסופה דמעות; ואילו בנוסח האחרון היא מתבשרת מתוך ערמומיות גרידא, שתחילתה צחוק וסופה צחוק מוסיף עליהם הנוסח הששי, הוא הנוסח היהודי שלפנינו, שכולו ערמומי וכולו הלצי באופן מיוחד במינו. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 101, עמ' 33) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 102

סוחר שמט. למחר נכנס חייט אצלו ותבע שכר-מלאכה. אמר לו השמטן:

שמא לא שמעתי, שעמדתי משלם?

תמה החיט:

תינח מאות ואלפים, אבל עשרים זוז שכר-מלאכה?

שמע השמטן ושתק. אמר לו החייט:

רבי פלוני בן-פלוני, למה אתה שותק?

פתח השמטן את פיו והחזיר לו:

מה שיחה יש לי עם עם-הארץ כמותך? מימיך לא למדת תורה ואין אתה יודע מה שאמרו חכמים “דין פרוטה כדין מאה”, ומפרש רש"י הקדוש: פרוטה ומאה מנה – הכל ממון…

ביאור: „שמטן" — מי שפשט את הרגל וחדל לפרוע („עמדתי משלם" — הפסקתי לשלם); „זוז" — מטבע קדום, ועשרים זוז הם שכר-מלאכה צנוע לעומת המאות והאלפים שחייב השמטן לנושיו הגדולים. „דין פרוטה כדין מאה" הוא כלל אמיתי מן התלמוד (סנהדרין ח ע"א): על הדיין לדון תביעה של פרוטה — המטבע הקטן ביותר — באותה רצינות שבה הוא דן תביעה של מאה מנה. עיקרון שנועד להגן דווקא על התובע הקטן, שלא יזלזלו בו. השמטן שולף אותו בהתנשאות למדנית — החייט הנגזל הוא בעיניו „עם-הארץ", בור שלא למד — והופך את כיוונו: אם „הכול ממון", משתמטים מעשרים זוז בדיוק כמו מאלפים. הכלל שנועד להבטיח את זכותו של התובע הקטן משמש בפיו להצדקת נישולו.

## בדיחה 103

סוחר השיא בתו לבחור בן-ישיבה ואת הנדוניה הפקיד בידי עשיר מפורסם. כיוון שעברו שבעת ימי-המשתה הלך החתן והוציא את הנדוניה מידו של זה והפקיד בידי אחר. גער בו חותנו:

חזקה על בן-ישיבה, שהוא בטלן! עשיר מופלג כפלוני בן-פלוני אינו נאמן עליך, והלה שאינו מגיע לקרסוליו, נאמן בעיניך.

שתק החתן ולא אמר כלום.

לא היו ימים מועטים והעשיר המפורסם שמט. נתפייס החותן לחתן ואמר לו:

שמא נביא אתה?

החזיר לו החתן:

לא נביא אנוכי ולא בן-נביא אנוכי, אלא מקרה בא לידי ושמעתי לאותו עשיר מספר עם אשתו על ביאת המשיח. מיד נמלכתי בדעתי ואמרתי: הואיל והגיע לכך, שהוא מחכה לביאת המשיח, אין בו ממש.

ביאור: נהוג היה להפקיד את כספי הנדוניה בידי עשיר מכובד, שישמור עליהם עד שיתבסס הזוג הצעיר. „בטלן" — כינוי לבן-ישיבה השקוע בלימוד ומנותק מענייני העולם והמסחר; „שמט" — פשט את הרגל; „לא נביא אנוכי ולא בן-נביא אנוכי" — תשובת עמוס לכהן בית-אל (עמוס ז, יד). ההיגיון של החתן: יהודי ששבע וטוב לו בעולם הזה אינו נכסף למהפך של הגאולה; אם העשיר מתחיל לשוחח עם אשתו בערגה על ביאת המשיח — סימן שרק ישועה משמיים תציל אותו, כלומר הונו אבד. ה„בטלן" קרא את מאזן העסקים מתוך שיחת חולין דתית — דבר שנעלם מעיני החותן הממולח, שסמך על השם המפורסם.

## בדיחה 104

סוחר שמט ממונם של אלמנות ויתומים וברח לארץ-ישראל. קראו עליו:

“ומפני חטאינו גלינו לארצנו”…

ביאור: בתפילת מוסף של החגים נאמר „ומפני חטאינו גלינו מארצנו" — הגלות כעונש על חטאי העם. כאן הוחלפה אות אחת: הסוחר, ששלח יד בכספי אלמנות ויתומים — מן החמורים שבחטאים — אכן „גלה מפני חטאיו", אלא שגלה אל הארץ ולא ממנה: ארץ-ישראל, משאת הנפש הקדושה, משמשת לו מקלט נוח מנושיו ומן הדין.

## בדיחה 105

סוחר שמט ממון הרבה ועלה לארץ-ישראל. קראו עליו: “ובהר-ציון תהיה פליטה”[3]…

הערות שוליים:
- [3] עובדיה, יז.

ביאור: „שמט" — פשט את הרגל והשאיר את נושיו בלא כספם. „ובהר-ציון תהיה פליטה" (עובדיה א, יז; הערה [3]) הוא נבואת נחמה: שארית ניצולים — „פליטה" — תיוותר בהר-ציון. על הסוחר דורשים את הפסוק במובן אחר של המילה: בהר-ציון מוצא מפלט הפליט הבורח מחובותיו.

## בדיחה 106

סוחר שמט. למחר נכנס אצלו בעל-חוב ותבע ממנו “בקולות וברקים”. אמר לו השמטן:

גשה ושקה לי באותו מקום!

רתח הלה וצעק:

חצוף! “גמילות-חסד” הוא ממוני בידך.

היסה אותו השמטן והחזיר לו:

ידידי, לא לחינם טרח הקדוש ברוך-הוא וחילק אותו מקום לשניים: אחד למלוים בריבית, ואחד – לגומלי-חסדים.

ביאור: „שמטן" — סוחר שפשט את הרגל ואינו פורע; „גמילות-חסד" — הלוואה בלא ריבית, מצווה גדולה (הלוואה בריבית בין יהודים אסורה מן התורה), ולכן הנושה בטוח שמגיעה לו לפחות דרך-ארץ; „אותו מקום" — לשון נקייה לאחוריים. תשובת השמטן עשויה כדרשה על חכמת הבריאה, שאין בה פרט לבטלה: לא לחינם חילק הקדוש-ברוך-הוא את אותו מקום לשניים — חצי למלווים בריבית וחצי לגומלי-חסדים. כלומר גם הנושה ה„צדיק" אינו פטור מן הנשיקה; פשוט הוקצה לו חצי משלו.

## בדיחה 107

בעל-חוב תבע חובו מאת שמטן וטען לפניו:

כיצד אין אתה מתבייש לשלם לי רעה תחת טובה? כלום ריבית לקחתי מאתך? “גמילות-חסד” הוא ממוני בידך.

אמר לו השמטן:

עד שאתה עומד וטוען טענה של מה-בכך, מוטב שתישק לי בטבורי.

נתמלא הלה כעס גדול והתחיל מחרף ומגדף את השמטן.

אמר לו השמטן:

מה תצעק אלי? שמא רצונך, שתישק לי דווקא באותו מקום? קום ועמוד בשורה. שם מחכים כבר רבים שקדמו לך.

ביאור: „שמטן" — מי שפשט את הרגל ואינו פורע; „גמילות-חסד" — הלוואה בלא ריבית, שהנושה מזכיר כדי להוכיח שנהג בלווה חסד ולא ביקש רווח. העלבון מסלים בנימוס מדומה — מן הטבור אל „אותו מקום" (לשון נקייה לאחוריים) — והעוקץ בסוף: הנושה מתבקש לעמוד בתור, שכן רבים קדמו לו. השמטן גזל כל-כך הרבה בעלי-חוב, שגם להשפלה יש אצלו סדר קבלה מסודר.

## בדיחה 108

סוחר שמט ממון הרבה. נתכנסו אצלו בעלי-החובות והתחילו תובעים ממונם בקולי-קולות. אמר להם השמטן:

רבותי, למה אתם מרעישים עולמות? כלום בצעקות תגבו ממונכם? מוטב, שתשמעו במנוחה מה שאציע לכם.

מיד נשתתקו כולם ובקשו לשמוע, מה הוא מציע. אמר להם השמטן:

אני מציע לכם אחת משתי אלה: או שאני אירק לכולכם בפניכם, או שאתם תשקו לי כולכם באותו מקום. עכשיו בחרוּ לכם.

ביאור: „שמטן" — פושט-רגל שאינו פורע. הנושים משתתקים בציפייה להצעת פשרה עסקית, ומקבלים „ברירה" בין שתי השפלות — יריקה בפניהם או נשיקה „באותו מקום" (לשון נקייה לאחוריים) — מוגשת בכובד-הראש של משא-ומתן אמיתי: „עכשיו בחרו לכם".

## בדיחה 109

“גביר” שמט ולא שילם גם לטבח, שהיה מעמיד בשר לשולחנו. כמה פעמים תבע הטבח את ממונו, ו"הגביר" גם הבט לא הביט אליו. לסוף כעס הטבח והתחיל צועק:

כלום ממוני שלי חספא בעלמא הוא? תשובה אני דורש… לכל-הפחות, מקרא קצר שבשיר-השירים…

לגלג עליו “הגביר”:

טיפש! תשובה יפה זו אני שומר בשביל גדולים ממך.

ביאור: „גביר" — עשיר נכבד; „חספא בעלמא" (ארמית) — סתם חרס, דבר חסר ערך. „מקרא קצר שבשיר-השירים" הוא „יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר-השירים א, ב) — הלשון הנקייה השגורה בפי פושטי-הרגל כתשובה לנושיהם: שק לי. הטבח, שנואש מכספו, מבקש לפחות את העלבון המקובל — וה„גביר" מתנשא גם כאן: תשובה מהודרת כזאת שמורה אצלו לנושים חשובים ממנו. אפילו בהשפלות הוא מקפיד על מדרג מעמדי.

## בדיחה 110

סוחר שמט. למחר נכנס אצלו בעל-חוב לתבוע את חובו. נתן עליו השמטן בקולו וצעק:

רשע, צא מביתי. אסור להסתכל בפניך.

אמרו לו לשמטן:

לא דייך ששמטת את כספו, אלא שאתה גם קורא לו רשע ומגרשו מביתך.

החזיר השמטן:

יודע אני בו, שלא הלוה לי כספו אלא על-מנת כך שאם לא אפרע לו ירוצץ את גולגלתי, ואדם האומר לרוצץ גולגלתו של חברו רשע גמור הוא ואסור להסתכל בפניו.

ביאור: „שמטן" — מי שפשט את הרגל ואינו פורע. „אסור להסתכל בפניו" — על-פי מאמר חז"ל שאסור להסתכל בפני אדם רשע (מגילה כח ע"א). ההיגיון החצוף: המלווה ודאי גמר בלבו לרצץ את גולגולת החייב אם לא ייפרע, והזומם לרצץ גולגולת חברו — רשע גמור. וכך, בדקדוק הלכתי למהדרין, הנגזל נעשה רשע שמצווה לגרשו, והגזלן — ירא-שמיים הנזהר ממראה פניו.

## בדיחה 111

מעשה באחד, שתבע חוב מחברו, ופסק לו הנתבע פסוק שני שבשיר-השירים. נענה התובע ואמר:

כל ימי הייתי מתקשה בדבר אחד. ידעתי, מה צורך יש ליהודי בראש, – להניח עליו תפילין. ידעתי מה צורך יש לגוי בראש, – להניח עליו חבילת-שחת, שהוא מביא לבהמתו. ידעתי, מה צורך יש לגוי באחור, – ליתן מקום לשררה להלקות. אבל לא ידעתי, מה צורך יש ליהודי באחור. עכשיו אני יודע: ליתן מקום לבעלי-חובות לגבות את חובם…

ביאור: „פסוק שני שבשיר-השירים" — „יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (א, ב), הלשון הנקייה שבה פוטרים פושטי-רגל את נושיהם: שק לי. „שחת" — עשב יבש, מספוא לבהמות; „שררה" — השלטון, שנהג להלקות איכרים על אחוריהם. התובע משיב בקטלוג מלומד-כביכול של תכלית האיברים אצל כל עם ועם, וסופו מר: אחורי היהודי נבראו כדי שבעלי-חובות „יגבו" בהם את חובם — כי דבר אחר לא יגבו.

## בדיחה 112

מדכי חבד היה אומר:

יפה אמרו חכמים: “איזהו עשיר? כל שיש לו בית-הכיסא סמוך לשולחנו”[4]. אם עשירות זו אין בה כדי להשיא בת, – יש בה כדי לסלק חוב…

הערות שוליים:
- [4] שבת כה, ב.

ביאור: מרדכי (מוטקה) חב"ד — בדחן עממי נודע מווילנה, שחידודיו שגורים בספר. בגמרא (שבת כה ע"ב; הערה [4]) שואלים „איזהו עשיר?", ורבי יוסי משיב: „כל שיש לו בית-הכיסא סמוך לשולחנו" — עושר של נוחות, לא של ממון. החידוד: עשירות כזאת לא תממן נדוניה להשיא בת, אבל „לסלק חוב" די בה — לא בפירעון, אלא בתשובה השגורה של פושטי-הרגל לנושיהם: שק לי באותו מקום. ולמי שבית-הכיסא סמוך לשולחנו, ה„סילוק" הזה זמין תמיד.

## בדיחה 113

מעשה בחנווני, שנעשו עסקיו רעים ועמד משלם. הצדיק עליו חברו את הדין ואמר:

כך נאה לו, בשביל שהיה מחלל שבת.

אמרו לו:

מה עניין שמיטה אצל חילול-שבת?

הסביר הלה:

אילמלא לא היתה חנותו פתוחה בשבת כבחול, מובטחני, שלא היה צריך לשמט אלא לאחר שנתיים…

ביאור: „עמד משלם" — חדל לשלם, פשט את הרגל; „הצדיק עליו את הדין" — קיבל את הפורענות כעונש ראוי משמיים. מה שנפתח כדרשת מוסר על חטא ועונשו מתגלה כחשבון קר: עסק מפסיד — כל יום מסחר מקרב את קריסתו. אילו סגר החנווני את חנותו בשבת, היה חוסך יום הפסדים בשבוע ומחזיק מעמד עוד שנתיים. חילול השבת אכן גרם לפשיטת הרגל — אבל דרך הנהלת החשבונות, לא דרך ההשגחה.

## בדיחה 114

שניים שטיילו בשוק והגיעו לחנותו של בשם שמטן. אמר אחד לחברו:

כמה נאה הריח כאן!

רמז חברו כלפי פנים של החנות וסיים אחריו:

כמה מגונה הסירחון שם!…

ביאור: „בשם" — מוכר בשמים ותמרוקים; „שמטן" — מי שפשט את הרגל ואינו פורע לנושיו. המחמאה לניחוח מקבלת השלמה בהצבעה פנימה, אל בעל החנות: כמו בביטוי „הבאיש ריחו" — יצא שמו לרעה — הסירחון המוסרי של השמטן גובר על כל בשמיו.

## בדיחה 115

בחבורה של סוחרים נשאלה שאלה:

למה נקראו ליתרו שבעה שמות?[5]

הסביר אחד מן החבורה:

קיימא לן: אדם מן הישוב, כיוון שהוא משיא בת, מיד הוא משמט ומשנה שמו. והואיל ויתרו שבע בנות היו לו[6] הוצרך לשנות שמו שבע פעמים.

הערות שוליים:
- [5] “יתרו שבע שמות נקראו לו”, מכילתא, וישמע יתרו.
- [6] שמות ב, טז; ועי' ילקוט שמות רמז קסט.

ביאור: המדרש (מכילתא לפרשת יתרו; הערה [5]) קובע ש„שבעה שמות נקראו לו" ליתרו — יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר ועוד — ודורש בכל שם שבח ומעלה. הסוחר פותר את החידה בדרך אחרת לגמרי. „קיימא לן" — כך מקובל עלינו להלכה; „אדם מן הישוב" — אדם מכובד ומבוסס; „משמט" — פושט רגל. הריאליה שמאחורי ה„כלל": הנדוניה והחתונה רוששו אבות לבנות, ופושט-רגל ששמו נשרף בשוק נהג להחליף שם כדי לפתוח דף חדש ולזכות שוב באשראי. ומכיוון שליתרו, כהן מדין, היו שבע בנות (שמות ב, טז; הערה [6]) — שבע חתונות, שבע פשיטות-רגל, שבעה שמות. חשבון סוחרים מדויק במקום דרשה על מעלותיו של גר-צדק.

## בדיחה 116

מאימתי חל שם הבעל על אשתו?

משעת נישואים.

ומאימתי חל שם האשה על בעלה?

משעת שמיטה…

ביאור: „שמיטה" — פשיטת רגל. השאלה מנוסחת כלשון משנה („מאימתי..."), והתשובה חושפת תחבולה מוכרת: חייב שעמד לפשוט רגל היה מעביר את נכסיו על שם אשתו כדי להבריחם מן הנושים. וכך, כשם שהאישה נקראת על שם בעלה משעת הנישואים, „חל שם האישה על בעלה" משעת השמיטה — כל רכושו רשום פתאום אצלה.

## בדיחה 117

שאל יהודי את חברו:

אימתי תפרע לי חובי?

החזיר לו חברו:

מה אני בעיניך, נביא?

ביאור: כדי לדעת מתי יפרע את החוב צריך, לדברי הלווה, נבואה — כלומר גם הוא עצמו אינו יודע, וברמז: גם אינו מתכוון לפרוע.

## בדיחה 118

שניים עמדו לפני הרב לדין.

רבי, – טען התובע, – מנה יש לי בידו של זה ואין הוא משלם.

רבי, – השיב הנתבע, – השעה דחוקה לי; בחודש זה אין בידי לשלם.

רגז התובע:

לא כך אמרת גם בחודש הקודם?

החזיר הנתבע:

שמא לא עמדתי בדיבורי ושילמתי?

ביאור: „מנה" — מאה זוז, סכום נכבד; „השעה דחוקה לי" — מצבי הכספי קשה כעת. הנתבע הופך את ההוכחה נגדו לזכות: הרי כבר בחודש שעבר אמר שלא ישלם — והנה עמד בדיבורו.

## בדיחה 119

אחד תבע מחברו מאה רובל, והלה כפר. הלכו אל הרב לדין ופסק הרב שהנתבע חייב שבועה. נשבע הנתבע ונפטר. וכשיצאו שניהם מלפני הרב, אמר התובע לנתבע:

אין אלהים בלבבך; בשביל מאה “קרבּוֹנים” נשבעת שבועת-שווא.

החזיר לו הנתבע:

ואתה יש לך אלהים בלבבך? בשביל מאה “קרבּוֹנים” הבאת את חברך לידי שבועת-שווא.

ביאור: „קרבונים" — רובלים, בכינוים העממי. על-פי דין תורה, הכופר בחוב שאין עליו עדים נפטר בשבועה. הנתבע, שנשבע לשקר ובלע את הכסף, מחזיר לתובע את התוכחה כלשונה: אתה, שידעת שחברך יישבע לשווא ובכל זאת עמדת על תביעתך — גם אצלך שווה אלוהים בדיוק מאה קרבונים.

## בדיחה 120

שמחת-תורה ראו לעשיר עבריין, שהוא מרקד לפני התורה בהתלהבות עצומה. אמרו לו:

כיצד עבריין שכמותך מרקד לפני התורה?

החזיר העשיר העבריין:

אי אתם יודעים, רבותי, כמה חביבה עלי התורה. תחילת עושרי הימנה. לפני כמה שנים היה מעשה: לוויתי וכפרתי. נתבעתי לדין ופסק הרב, שלפי דינה של תורה אני חייב שבועה. מיד נשבעתי ונפטרתי…

ביאור: בשמחת-תורה מרקדים בהקפות עם ספרי התורה. על-פי דין תורה, הכופר בחוב שאין עליו עדים נפטר בשבועה — והעשיר ניצל זאת: לווה, כפר, נשבע לשקר בפני הרב ויצא זכאי עם הכסף. הכרת-התודה שלו לתורה כנה לגמרי — הדין שלה הוא שעשה אותו עשיר. אדיקות שכולה שכר עבֵרה.

# כרך א׳ — אומנים עובדים ופועלים

## בדיחה 121

שנו חכמים:

הרוצה לאבד מעותיו, ישכור פועלים ואל ישב עמהם[1];

הרוצה לאבד שנותיו, ישכור פועלים – וישב עמהם.

הערות שוליים:
- [1] גירסת הש"ס עיין בבא מציעא כט, ב.

ביאור: המשפט הראשון הוא מימרה אמיתית מן הגמרא (בבא מציעא כט ע"ב; הערה [1]): „הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהן" — בלי השגחה הפועלים מתבטלים והכסף יורד לטמיון. הבדיחה מוסיפה סעיף משלה: ומי שיושב ומשגיח עליהם מאבד את שנותיו, מרוב עגמת-נפש על הבטלה שהוא רואה במו עיניו. כך או כך המעסיק יוצא נפסד; השאלה רק במה ישלם — בכסף או בשנות חיים.

## בדיחה 122

מלאו חמישים שנה לסוחר עשיר, ועשה משתה לכל פקידיו ומשרתיו. אחרי כוס שלישית ורביעית, כטוב לבו ביין, קם ובירך את מסוביו הרבה ברכות וסיים:

הלואי ונזכה כולנו לישועות ונחמות במהרה בימינו, ואתם לא תצטרכו להיות פקידים ומשרתים!

קם אחריו הזקן שבמסובים והחזיר לו הרבה ברכות וסיים:

הלואי ונזכה כולנו לישועות ונחמות במהרה בימינו, ואתה לא תצטרך להיות סוחר עשיר!…

ביאור: „ישועות ונחמות במהרה בימינו" — לשון תפילה המכוונת לגאולה, שבעולמה המתוקן ייעלמו הפערים בין אדון למשרת. הסוחר מברך את עובדיו שייגאלו ממעמדם הנחות, ומניח כמובן מאליו שהוא עצמו יישאר במרומיו. הזקן משיב לו באותה ברכה ממש, בהיפוך סימטרי: בעולם הגאולה גם „סוחר עשיר" הוא מעמד שעתיד להתבטל.

## בדיחה 123

נכשלת, יקירי, – אמר הרב לחייט, שהביא לו “קאפוטה” חדשה. – לא לפי המידה תפרת אותה, והרי היא נגררת על-גבי הקרקע.

החזיר לו החייט:

טועה אתה, רבי. ה"קאפוטה" היא דווקא לפי המידה, אלא שהרבי יחיה הוא לא לפי המידה.

ביאור: „קאפוטה" — המעיל העליון הארוך של יהודי מזרח-אירופה, לבושו המהוגן של אדם נכבד. במקום להודות שתפר ארוך מדי, החייט הופך את היוצרות בעזרת דו-המשמעות של „לפי המידה": הבגד מדויק — הרב הוא שקומתו אינה עומדת בדרישות. דרויאנוב מציין מקבילה גרמנית מן המאה השש-עשרה: סנדלר שנעליו נמצאו קטנות מרגלי האיכר טען שהרגליים הן שאינן לפי המידה — ושלף סכין „לתקנן".

הערת דרויאנוב: שוואנק אשכנזי מן המאה השש־עשרה מספר כך: איכר הזמין אצל סנדלר זוג נעליים, וכשבא למדוד אותן נמצאו קטנות מכפי מידת רגליו. פעס האיכר כעס גדול והתחיל רב עם הסנדלר. אמר לו הסנדלר: "לחינם אתה כועס. מימי לא תפרתי נעליים לשום אדם שלא לפי המידה. אף אלו לפי המידה הן, אלא שרגליך עשויות שלא כהלכה, והן טעונות תיקון", – ומיד הוציא מכיסו סכין לתקן את רגליו של האיכר. ("Deutsche Schwänke des XVI. Jahrhunderts", Ed. K. Henniger קלן [חשה"ד], עמ' 37). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 123, עמ' 41) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 124

קבלן עשיר הזמין בגדי-חתונה בשביל בנו ואמר לחייט: הווה זהיר במלאכתך; שמא אתה עושה אותה שלא כהוגן, נמצא אתה גורם לבני, שישחקוּ עליו הבריות.

הרגיעו החייט והחזיר:

אל יהא לך שום חשש בלבך, זה לי שלושים שנה אני עוסק, ברוך-השם, במלאכתי ועדיין לא אירע לי, שהבריות ישחקו עליה. אדרבה הכל בוכים אליה…

ביאור: הרגעה שמפילה את עצמה: החייט מתגאה שבשלושים שנות עבודה איש לא צחק על מלאכתו — „אדרבה, הכול בוכים אליה". התכוון להעיד על רצינותה, ויצא מעיד שהיא מביאה את לקוחותיו עד דמעות.

## בדיחה 125

בראשון בשבת קרא הרב לחייט והזמין “קאפוטה” חדשה. ותנאי היתנה עם החייט, שיגמור מלאכתו עד ערב-שבת. לא עמד החייט בדיבורו והביא את “הקאפוטה” אחרי השבת.

סנט בו הרב ואמר לו:

בוא וראה, מה בינך לבין הקדוש ברוך-הוא, שהקדוש ברוך-הוא הספיקו לו שישה ימים לברוא את העולם כולו, ואילו אתה לא הספיקו לך שישה ימים לתפור “קאפוטה” אחת.

החזיר לו החייט:

רבי, אף אני אומר כך: בוא וראה, מה ביני לבין הקדוש ברוך-הוא, שהקדוש ברוך-הוא ברא את עולמו על רגל אחת, ובמחילה כל מלאכתו אינה שווה כלום, ואילו אני לא חסתי על זמני ותפרתי לך “קאפוטה” – שופרא דשופרא.

ביאור: „קאפוטה" — מעיל עליון ארוך; „שופרא דשופרא" (ארמית) — המשובח שבמשובחים; „על רגל אחת" — בחיפזון, כלאחר יד (על-פי הגר שביקש מהלל ללמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת — שבת לא ע"א). הרב עוקץ: לבורא הספיקו שישה ימים לעולם שלם. החייט מקבל את ההשוואה והופך אותה: הקדוש-ברוך-הוא עבד בחיפזון — והעולם, במחילה, יצא כמות שיצא; ואילו הוא לא חס על זמנו — והקאפוטה מושלמת. האיחור אינו רשלנות אלא בקרת איכות.

## בדיחה 126

אב מסר את בנו לחייט, שילמדו חייטות, ופסק לו עשרים רובל שכר-לימוד. לא היו ימים מרובים והחייט בא וביקש מחצית שכר-הלימוד. אמר לו האב:

תמה אני, אם בזמן מועט כזה הספיק בני ללמוד מחצית המלאכה.

החזיר לו החייט:

חייך, שכך. קיימא לן: חייט צריך שילמד שני דברים: שתייה ותפירה. שתייה כבר למד בנך על דרך ההפלגה, ותפירה, חוששני, שלא ילמד עולמית.

ביאור: „קיימא לן" — ניב הלכתי: „כלל מקובל בידינו"; „על דרך ההפלגה" — במידה מופלגת, בהצטיינות. החייטים נחשבו בפי־העם לשתיינים מושבעים, והחייט כאן הופך את הסטריאוטיפ לתכנית־לימודים רשמית: המקצוע הוא מחצית שתייה ומחצית תפירה — ואת המחצית היחידה שתילמד אי־פעם כבר השלים הבן, ולכן מגיעה מחצית השכר.

## בדיחה 127

חייט היה רגיל לירד לפני התיבה בבית-המדרש הגדול. פעם אמר לו הגבאי:

גנאי למקום וגנאי לציבור, שאתה יורד לפני התיבה לבוש קרעים, והרי זה דין מפורש: “פוחח אינו עובר לפני התיבה” [2]. חייט אתה ובידך לתקן בגדך.

התנצל החייט:

אין סיפק בידו לכך. כל היום הוא זקוק לטפל בבגדיהם של אחרים.

אמר לו הגבאי:

הילך שלושה זהובים שכר-מלאכה, על-מנת שתתקן בגדך שלך. נטל החייט את הזהובים, ולמחר ירד לפני התיבה – לבוש קרעים.

רגז הגבאי:

לא שילמתי לך שלושה זהובים, על-מנת שתתקן בגדך?

החזיר החייט:

כלום שוטה אני, שבשכר שלושה זהובים אתקן בגד שכולו קרעים?

הערות שוליים:
- [2] משנה מגילה ד,ו.

ביאור: „לירד לפני התיבה" — לשמש חזן, שליח־ציבור בתפילה; „גבאי" — הממונה על ענייני בית־הכנסת; „פוחח" — מי שבגדיו קרועים ובשרו נראה מבעדם. המשנה במגילה (הערה [2]) פוסקת שפוחח אינו רשאי לעבור לפני התיבה — זה הדין שהגבאי נסמך עליו. האירוניה כפולה: דווקא החייט, שכל ימיו מתקן בגדי אחרים, אין לו בגד שלם לעצמו; וכשקיבל שלושה זהובים, חשבונו קר ומדויק — הסכום אינו מתחיל לכסות עבודה על בגד שכולו קרעים, ומוטב שיישאר בכיס.

## בדיחה 128

בבית-המדרש של “פועלי צדק” ישב סנדלר ונתן דופי במעשה-בראשית. “דין לא הניין לו ודין לא הניין לו”.

ליגלג עליו אחד מן החבורה:

חבל שהקדוש ברוך-הוא לא נמלך בך תחילה כשבא לברוא את העולם. אילו נמלך בך, ודאי היה הכל מתוקן בתכלית התיקון.

נענה הסנדלר ואמר:

לחינם אתה מלגלג. באמת, יש דברים, שאני מומחה להם הרבה יותר ממנו.

תמהה כל החבורה:

למשל?!

החזיר הסנדלר:

למשל, סנדלרות…

ביאור: „פועלי צדק" — חברת בעלי־מלאכה שהחזיקה בית־מדרש משלה, כנהוג בעיירות מזרח־אירופה; „דין לא הניין לו ודין לא הניין לו" — ארמית: זה לא מצא חן בעיניו וזה לא מצא חן בעיניו, נוסח תלמודי לרטינה. הביקורת הקוסמית על מעשה־בראשית נוחתת נחיתת אמת: התחום היחיד שבו הסנדלר אכן עולה על בוראו הוא סנדלרות — מקצוע שהקדוש־ברוך־הוא, ככל הידוע, מעולם לא עסק בו.

## בדיחה 129

ההוא שנכנס אצל סנדלר וקנה זוג נעליים ברובל. וכשעמד לשלם פישפש ולא מצא בכיסו אלא שמונים קופיקה. אמר לו הסנדלר:

אין בכך כלום. את הנעליים קח ומחר תשוב ותשלם לי עוד עשרים קופיקה.

הסכים הקונה, לקח את הנעליים והלך לו. לאחר שיצא אמרה הסנדלרית לסנדלר:

כיצד אתה מאמין לאיש, שאין אתה יודע אותו? שמא לא ישוב ולא ישלם?

תנוח דעתך, – החזיר לה הסנדלר. – מובטחני, שישוב וישלם, שתי נעליים שמאליות נתתי לו.

ביאור: הביטחון של הסנדלר אינו אמון בבני־אדם אלא ערובה מעשית: מי שבידו שתי נעליים שמאליות מוכרח לחזור לחנות.

## בדיחה 130

בשבת פרשה תבוא נשאלה שאלה בבית-המדרש:

מפני מה לא בלו שמלותיהם ונעליהם של ישראל במדבר? [3]

נענה חשוב אחד ואמר:

לפי שחס המקום על בניו, שלא יהיו זקוקים לחייטים ולסנדלרים…

הערות שוליים:
- [3] דברים כט, ד.

ביאור: בשבת שבה קוראים את פרשת „כי תבוא" נהגו לדון בבית־המדרש בענייני הפרשה, ובה הפסוק (הערה [3]): „וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ" — אחד מנסי החסד של נדודי המדבר. ה„חשוב" (נכבד הקהילה) מחליף את התכלית הרוחנית של הנס בתכלית מעשית עד עלבון: האל חס על בניו לא מאהבה אלא כדי לחסוך מהם את הצורך בחייטים וסנדלרים — עקיצה לבעלי־המלאכה, שהפטור מהם מוצג כחסד משמים.

## בדיחה 131

ההוא שנכנס אצל שען וקנה שעון-כיס. למחר חזר ובא: השעון אינו מהלך.

נטל השען את השעון והסיטו בידו אילך ואילך והחזירו לקונה:

הרי הוא מהלך.

לקח הקונה את השעון והלך לו. ולמחר שוב בא.

השעון אינו מהלך.

חזר השען ונטל את השעון והסיטו בידו אילך ואילך והחזירו לקונה:

הרי הוא מהלך.

אמר לו הקונה:

דומה, שטועה אתה בדבר אחד. שעון ביקשתי לקנות ולא לולב ואתרוג.

ביאור: „נענוע" הוא מה שעושים בסוכות ללולב ולאתרוג — מוליכים ומביאים אותם ביד לכל הכיוונים. וזה בדיוק כל „תיקונו" של השען: טלטול אילך ואילך שמניע את המנגנון לרגע. הלקוח קולע — שעון אמור להלך מעצמו; הדבר היחיד שמצווה לנענע ביד הוא ארבעת המינים.

## בדיחה 132

אחד נכנס לחנות לקנות שעון, והציע לו השען כמה שעונים לבחירה. בחר הקונה אחד מהם ואמר לשען:

שעון זה יפה הוא בעיני, אבל אני חושד בו, שהוא מפגר קצת.

חס ושלום! החזיר השען. – מעיד אני עליו, שהוא ממהר תמיד, אפילו יותר משעון-העיר.

ביאור: „מפגר" — בלשון השעונים: הולך לאט מדי. השען, הלהוט להזים את החשד, מעיד בהתלהבות על הפגם ההפוך — שעון שממהר „אפילו יותר משעון־העיר" (השעון הציבורי שבמגדל, שלפיו כיוונה העיר כולה את זמנה) פסול בדיוק כמו שעון מפגר.

## בדיחה 133

נכנס אדם אצל שען וכולו רוגזה:

לא-יצלח שכמותך אסור במלאכה. עד שלא תיקנת שעוני היה מהלך, לכל-הפחות, לסירוגין; עכשיו, שתיקנת אותו, אינו מהלך כלל. רק לקלקל אתה יודע…

לקלקל? – קפץ והפסיקו השען. – תיבש ימיני, אם נגעתי בו אפילו באצבע קלה.

ביאור: „תיבש ימיני" — נוסח שבועה על דרך „תִּשְׁכַּח יְמִינִי" שבתהלים קלז („אם אשכחך ירושלים…"); „לסירוגין" — לפרקים, פעם הולך פעם עומד. השבועה שנועדה להוכיח חפות היא הודאה גמורה: מי שלא נגע בשעון אפילו באצבע — ודאי גם לא תיקן אותו, וזו בדיוק הטענה.

## בדיחה 134

אייזיק בעל-עגלה היה מלמד את נוסעיו “הלכת-נסיעה”: כשהסוסים יעלו בהר – תטרחו ותעלו אחריהם ברגל: משום צער בעלי-חיים; כשהסוסים ירדו מן ההר – תטרחו ותרדו אחריהם ברגל: משום סכנה; וכשהסוסים ילכו במישור – תטרחו ותהלכו אחריהם ברגל: משום שמישור יפה לטיול.

אמרו לו הנוסעים:

ואימתי נשב בעגלה?

החזיר להם אייזיק:

כשנעמוד לרעות.º

ביאור: „בעל־עגלה" — מסיע נוסעים בעגלה רתומה לסוסים, דמות־קבע בהומור היהודי; „הלכת־נסיעה" — פרודיה על לשון הפוסקים; „צער בעלי־חיים" — עיקרון הלכתי אמיתי האוסר להכביד על בהמה, המגויס כאן נגד הנוסעים המשלמים דווקא. לכל תוואי־דרך נמצא „טעם" לרדת ולצעוד, והישיבה בעגלה נדחית ל„כשנעמוד לרעות" — כלומר לעולם לא. דרויאנוב מציין שגלגול של הבדיחה מצוי כבר בספר־עם גרמני מן המאה השש־עשרה על הנס קלאוארט, „האולנשפיגל של מחוז מארק", ששכר עצמו להסיע שלושה סטודנטים והציב להם תנאים דומים להפליא.

הערת דרויאנוב: גם דוגמתה של בדיחה זו אנו מוצאים בשוואנק אשכנזי מן המאה השש־עשרה: הלך האנס קלוארט שם עצמו עגלון וקיבל עליו להביא לשלושה סטודנטים לברלין. תחילה נטל מהם דמי־קדימה, ולסוף בא אליהם בעגלה רתומה לסוס כחוש ודל ואמר להם: "ידידים טובים, תנאי אני מתנה עמכם קודם נסיעה: במעלה־ההר תעלו ברגל, במורד ההר תרדו ברגל, ובמישור תטיילו ברגל. ואם לא כך אתם עושים – לא יגיע סוסי לברלין עד עד העולם". "Hans Clauert der Märkische Eulenspiegel", Ed. K. Panier, לייפציג, רקלאם 4073. עמ' 52–53 סי' 19). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 134, עמ' 44) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 135

פעם אחת קרה אסון לאייזיק: עגלתו היתה מלאה נוסעים ופתאום – חרק! – פקע אופן. נבהלו הנוסעים ושאלו:

אייזיק, מה תהא עלינו?

השיב אייזיק:

אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. מה דיופנה, שרק שני אופנים לה, יפה היא לנסיעה, עגלתי, ששלושה אופנים לה, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה.

לא היו רגעים מועטים – חרק! – פקע אופן שני. חרדו הנוסעים:

אייזיק מה תהא עלינו?

השיב אייזיק:

אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. “ליספד”, שרק אופן אחד גדול לו והשני קטן, יפה הוא לנסיעה, עגלתי ששני אופנים גדולים לה, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה.

ושוב חרק! – פקע אופן שלישי. נאנחו הנוסעים:

אייזיק, מה תהא עלינו?

השיב אייזיק:

אל תיראו, מקל-וחומר ניסע. מה שילגית, שאין לה אופן כלל, יפה היא לנסיעה, עגלתי, שיש לה אופן, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה. חריק-חרק! פקע האופן האחרון והעגלה ישבה על הקרקע.

בכו הנוסעים:

אייזיק, מה תהא עלינו?

השיב אייזיק:

אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. מה אווירון, שבאוויר הוא טס, יפה הוא לנסיעה, עגלתי, שעל הקרקע היא יושבת, לא כל-שכן שאין כמותה יפה לנסיעה.

ביאור: „קל־וחומר" — כלל־ההיקש התלמודי היסודי: מה שנכון במקרה הקל, נכון על אחת כמה וכמה במקרה החמור. אייזיק הופך אותו לכלי להכחשת המציאות: אחרי כל אופן שפוקע הוא מוצא כלי־רכב דל־אופנים שנוסע יפה — „דיופנה" (כרכרה קלה על שני אופנים), „ליספד" (ולוסיפד, אב־האופניים, שגלגלו האחד גדול והשני קטן), „שילגית" (מזחלת, בלי אופנים כלל) — ומסיק שעגלתו המתפרקת יפה לנסיעה „לא כל־שכן". וכשגם האופן האחרון פוקע, ההיקש מגיע לשיאו: אם אווירון הטס באוויר יפה לנסיעה, עגלה היושבת על הקרקע — אין כמותה.

## בדיחה 136

לא ישנים ולא ערים היו פוסעים סוסיו של אייזיק. וכשקצרה נפשם של היושבים בעגלה, אמרו לו:

אייזיק, כבר מחשיך-היום; שמא תזרז קצת את סוסיך?

השיב אייזיק:

אין צורך. יודע אני נפש סוסי: כשהם רוצים, הרי הם עוברים עשרים פרסה בטיסה אחת.

אלא מה? – תמהו היושבים בעגלה.

אלא מה? – החזיר אייזיק. – מימיהם עדיין לא אירע להם שירצוּ.

ביאור: „פרסה" — מידת־דרך עתיקה, כארבעה קילומטרים. השבח לסוסים אמיתי לגמרי — בתנאי אחד שמעולם לא התקיים: שירצו.

## בדיחה 137

הוא היה אומר:

שלושה סוסים יש לי ושלושתם למדנים. אחד קיים לו: “יהרג ואל יעבור”; השני פוסק: “שומע כעונה”; והשלישי סובר: “שב ואל תעשה עדיף”…

ביאור: שלוש מימרות הלכה של ממש, הנדרשות כאן כתורת עצלות: „ייהרג ואל יעבור" — הדין שאדם חייב למסור את נפשו ובלבד שלא יעבור על העבירות החמורות, וכאן: הסוס ייהרג ולא „יעבור" — לא יזוז ממקומו; „שומע כעונה" — הכלל שהשומע ברכה יוצא ידי חובה כאילו אמרהּ בעצמו, וכאן: הסוס שומע את הצלפת השוט וחש כאילו כבר רץ; „שב ואל תעשה עדיף" — הכלל שבמצב של ספק מוטב להימנע מכל מעשה. שלושה סוסים, שלוש שיטות למדניות, ומסקנה אחת: איש אינו זז.

## בדיחה 138

אף הוא היה אומר:

שלושה סוסים יש לי וכולם צדיקים, חסידים וענווים. לצדיקים – שהם שרויים בתענית כל היום כולו; חסידים – שאינם מסתכלים בנשים [4]; וענווים – שאין הם קופצים בראש, וכל ימיהם הם יוצאים אחרונים ונכנסים אחרונים.

הערות שוליים:
- [4] פירוש: סומים הם.

ביאור: עוד מקטלוג הסוסים של אייזיק, והפעם מעלות המידות: „צדיקים" — שרויים בתענית (צום) כל היום, כלומר פשוט מורעבים; „חסידים" — על שם מידת־החסידות שלא להסתכל בנשים; „ענווים" — שאינם „קופצים בראש" אלא תמיד אחרונים, כלומר איטיים שבאיטיים. כל הזנחה של בעליהם מתורגמת למדרגה דתית.

## בדיחה 139

ועוד היה אייזיק אומר:

גלוי וידוע לפני, שסוסי הזקן ניהוּם-כריסו אינו שווה אף-על-פי-כן אני חייב בכבודו. סוף-סוף אני יושב בעגלה והוא מסיע אותי. מה הייתי עושה לישיש זה, אילו היה הוא עולה לעגלה ומצווה, שאני אסיע אותו?

ביאור: „ניהום־כריסו" — נהמת בטנו הריקה; אצל הסוס הזקן אפילו היא אינה שווה דבר. אלא שהכרת־הטובה של אייזיק אינה רחמים אלא חשבון אימה: העיקר שהסוס מסיע אותו — ולא, חלילה, להפך.

## בדיחה 140

לסוף נזדמן לו לאייזיק לעבור בעגלתו על-פני גשר ופגע סוסו הזקן בחוֹר ושבר רגלו. עמד אייזיק ותהה:

זקן זה סומא הוא בשתי עיניו, ואת החור מצא!…

ביאור: כל העוקץ במילה „מצא" — לשון של חיפוש שהוכתר בהצלחה, על סוס עיוור שפשוט נפל. בפי אייזיק נשמעת התהייה כמעט כהתפעלות: מכל הגשר כולו, דווקא את החור היחיד הוא „מצא".

## בדיחה 141

עגלון ביקש להרגיל את סוסו, שיהא עושה ואינו אוכל, והדירו מן האכילה קימעה-קימעה: מסאה שיבולת-שועל ביום לחצי-סאה, מחצי לרבע, מרבע לקומץ. אחר-כך גזר עליו תענית שלימה, מתחילה יום אחד בשבוע, ולסוף – רוב ימות השבוע. כשהגיע לכך טפח לסוסו טפיחה של חיבה ואמר לו:

חביב אתה עלי, סוסי! מכאן ואילך פטור אני ממזונותיך, וכל מה שאתה טורח אין אתה טורח אלא בשבילי ובשביל ביתי.

פתאום כרע הסוס, פשט רגליו ומת. טפח לו העגלון טפיחה של רוגזה וקרא:

קובלני עליך, סוסי! עכשיו, שכבר למדת לחיות בלי-מזון – פתאום מתּ!…

ביאור: „סאה" — מידת־נפח קדומה לגרגרים; „שיבולת־שועל" — מספוא הסוסים; „הדירו מן האכילה" — אסר עליו את האכילה, כלשון איסור בנדר; „גזר עליו תענית" — הטיל עליו צום, כאילו היה הסוס יהודי המקבל על עצמו סיגופים. ההדרגתיות היא לב התכנית — קימעה־קימעה אפשר להאמין שהגוף „מתרגל" לחיות בלי מזון. וכשהסוס מת בדיוק עם השלמת ה„לימוד", העגלון אינו רואה סיבה ותוצאה אלא עיתוי מקומם: קובלנה על סוס שערק מן החיים דווקא ברגע שנעשה סוף־סוף משתלם.

## בדיחה 142

ראו לעגלון, שהוא מכה את סוסו עד זוב-דם. אמרו לו: אכזר, שמא לא סוס הוא זה, אלא גילגול של אדם?

השיב העגלון:

לא חילק אני יודע ולא בילק אני יודע. הואיל וקיבל עליו להיות סוס – ימשוך את העגלה.

ביאור: „גלגול" — האמונה הקבלית־עממית שנשמת אדם עשויה לשוב לעולם בגוף אחר, אף של בהמה; מכאן האזהרה לעגלון: אולי הוא מכה נשמת אדם. „לא חילק אני יודע ולא בילק אני יודע" — ביטוי עממי שפירושו: איני מתמצא בכל החילוקים והדקויות הללו. אבל העגלון אינו מכחיש את הגלגול — הוא מקבל אותו כחוזה עבודה: מי ש„קיבל עליו" להיות סוס, שימשוך כסוס. הטיעון שנועד לעורר רחמים הופך בידיו להצדקה גמורה של המלקות.

## בדיחה 143

מעשה בעגלון, שלא זכה כמה שבתות לעלות לתורה. לסוף זכר אותו הגבאי וחלק לו עלייה במנחה לשבת. קראו לו שלושה פסוקים וירד. כעס העגלון כעס גדול והרים קולו בגבאי:

לא מארחי-פרחי אני, שאתה חולק לי זנב של מליח. זוג סוסים יש לי, ברוך-השם, באורוותי, וגם סייח העומד להיות סוס…

ביאור: עלייה לתורה הייתה מטבע של כבוד חברתי, וגם לה מדרגות: עלייה בשחרית של שבת מכובדת, ואילו במנחה של שבת קוראים שלושה עולים בלבד, שלושה פסוקים לכל אחד — שיירי כבוד. „זנב של מליח" — זנבו של דג מלוח, מה שנשאר אחרי שחולקו הראש והגוף: כינוי לשארית עלובה. „מארחי־פרחי" — אורחים־פורחים, נודדים קבצנים בלא שם ומעמד. ותעודת־היוחסין שהעגלון שולף נגד העלבון היא רכושו שבאורווה, וגולת הכותרת — סייח שעוד לא נעשה סוס: בעולמו, אפילו פוטנציאל של סוס מזכה בכבוד של תורה.

## בדיחה 144

סוחר שכר עגלון לראשון בשבת, על-מנת לנסוע למקום פלוני. יום ראשון לא בא העגלון, שני ושלישי לא בא, רביעי וחמישי לא בא; יום שישי – בא: שוטו מתחת לשחיו, כנפות גלימתו תחובות לו תחת חגורו והוא מוכן ומזומן לנסיעה. אמר לו השוכר:

לא ליום ראשון שכרתיך?

החזיר העגלון:

היא הנותנת. אם אמרת יום ראשון, נמצאתי למד, שלא ליום שני היתה כוונתך, אלא – ליום שלישי. מכאן, שצריך הייתי לבוא לא ביום רביעי אלא ביום חמישי. ומה בכך, שאיחרתי יום אחד ובאתי ביום שישי? הרי אני וסוסי ועגלתי לפניך.

ביאור: „ראשון בשבת" — יום ראשון, שימי השבוע נמנים ביחס לשבת; „היא הנותנת" — מטבע תלמודי: הנימוק הזה עצמו מוביל למסקנה ההפוכה; „נמצאתי למד" — מכאן אני מסיק. שוטו בבית־שחיו וכנפות גלימתו בחגורו — סימני מי שמוכן ומזומן לדרך. העגלון אינו מתנצל על חמשת ימי האיחור אלא בונה מהם פלפול למדני שלם, שבו כל דילוג מצדיק את הבא אחריו, עד שנותר „איחור של יום אחד" בלבד — והוא מתייצב בחגיגיות של מי שמילא את חובתו בהידור: „הרי אני וסוסי ועגלתי לפניך".

## בדיחה 145

סוחר שכר עגלון להביא לו סחורה מן הכרך, ובפירוש התנה עמו, שאם יאחר ולא יביא את הסחורה ליום פלוני הפסיד שכרו. והימים ימי חשוון. התחילו גשמים יורדים ושלגים פושרים ונתקלקלו הדרכים והעגלון איחר מן המועד. סירב הסוחר לשלם לו שכרו וסירב העגלון ליתן את הסחורה. עמדו והלכו שניהם אל הרב לדין. זה אמר: “הבה סחורתי”, וזה אמר: “תן שכרי תחילה”. שמע הרב את הטענות וזיכה את הסוחר וחייב את העגלון. אמר לו העגלון: רבי, שני שבועות תמימים עשיתי בדרך ועבדתי עבודת-פרך. עכשיו אני יוצא מלפניך וידי על ראשי.

השיב לו הרב:

מה אעשה לך וכך הוא דינה של תורה?

הירהר העגלון ושאל:

רבי, אימתי ניתנה התורה?

בסיוון ניתנה – השיב הרב.

אם-כך, – החזיר העגלון, – איני נשמע לך, רבי. בסיוון הדרכים מתוקנות. אילמלא ניתנה התורה בחשוון, כשהדרכים מקולקלות, היתה קובעת הלכה כמותי.

ביאור: חשוון הוא חודש הגשמים, שבו הפכו דרכי־העפר לבוץ טובעני; סיוון — חודש קיץ יבש, שבו חל חג השבועות, זמן מתן תורה. „ידי על ראשי" — תנוחת האבל וחוסר־הישע. הפסק עצמו כדין, שהרי תנאי מפורש מחייב; אבל העגלון אינו מערער על ההלכה אלא על נסיבות חקיקתה: תורה שניתנה בעונה שהדרכים בה מתוקנות לא יכלה להעלות בדעתה עגלון תקוע בבוץ, ואילו ניתנה בחשוון — הייתה ההלכה כמותו. מאחורי הטיעון התמים־למדני מסתתרת עקיצה: הדין נכתב מנקודת מבטם של היושבים בבית, לא של מי שנאבק בדרכים.

## בדיחה 146

רבי אייזל חריף היה אומר:

למה נקראו בעלי-עגלות? – ללמדך, שאם אתה נופל בידי אחד מהם, מיד ניתן עליך עול גלות: כשאתה מבקש לנסוע – הוא אינו זז ממקומו, וכשאתה מבקש לנוח – הוא טורדך ומכריחך לנסוע.

ביאור: רבי אייזל חריף — רב ליטאי מן המאה ה־19 שנודע בשנינותו העוקצנית, וחידודיו בנויים תדיר כ„דרש". כאן הוא דורש את השם עצמו: „עגלות" מכילה „גלות", ומכאן ש„עול גלות" — חיים על־פי רצונו של אחר — הוא מהות הנסיעה עם בעל־עגלה: רוצה אתה לנסוע — עומדים; רוצה לנוח — נוסעים. פרודיה על דרשות „למה נקרא שמם", שבה כלי הלימוד הקדוש מגויס לתלונת הנוסעים הנצחית.

## בדיחה 147

בעל-עגלה דן לפני חברו, בן-אומנותו:

הרי שהשכמתי לקום בשבת וסיימתי כל התהילים כולו חייב אני ב"ברכי נפשי" קודם מנחה או לאו?

השיב לו חברו, בן-אומנותוֹ:

תמה אני עליך, שאין אתה יודע ביעתא בכותחא זו. הרי שהיתה עגלתך טעונה כולה עיטרן, חייב אתה לקנות לוג עיטרן לזפף את האופנים, או לאו? הווה אומר: חייב…

(עיין להלן פרק “אכלנים ושתיינים”, סימן 851).

ביאור: „ברכי נפשי" — מזמור ק"ד בתהלים, שנהגו לאומרו בשבתות החורף לפני מנחה; מכאן השאלה: מי שהשכים וסיים את כל ספר התהלים — ובתוכו גם המזמור הזה — כלום חייב לחזור ולאומרו? „ביעתא בכותחא" — ארמית: ביצה ברוטב־כותח, ביטוי תלמודי לשאלה פשוטה שאין קלה ממנה; „עיטרן" — זפת לשימון גלגלים; „לוג" — מידת־נפח קטנה; „לזפף" — למרוח בזפת. הפסק נגזר בקל־וחומר מעולם המקצוע: גם עגלה עמוסה כולה עיטרן זקוקה ללוג נוסף לאופניה — הווה אומר: גם מי שגמר את כל התהלים חייב ב„ברכי נפשי". סוגיה תלמודית שלמה, על כל מטבעות לשונה, במבטא של שימון גלגלים.

## בדיחה 148

שאלו לבקי בהוויות-העולם:

איזוהי עבודה טובה, שיבור לו אדם?

השיב הלה:

ילך וייעשה אופה, ויהיה לחם מצוי בביתו תדיר.

אמרו לו:

ומה יעשה, אם לא יהיה לו קמח לאפייה?

החזיר הנשאל:

שאלה של שטות היא זו. אותה שעה אינו כבר בכלל אופה.

ביאור: „איזוהי עבודה טובה שיבור לו אדם" — ניסוח על דרך המשנה באבות: „איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" (יבור — יבחר). העצה מחזיקה מעמד רק בזכות היגיון מעגלי מושלם: לאופה תמיד יש לחם, כי בלי קמח הוא כבר אינו אופה. ההבטחה לעולם לא תופר — היא פשוט תקפה רק כשאין בה צורך.

## בדיחה 149

ההוא שהיה רגיל ליקח מן הנחתום שבחצרו כעכים כל-יום. ומזמן לזמן היה גודלם של הכעכים פוחת והולך. פעם אחת אמר לנחתום:

תמה אני עליך. בשלמא כיכרות, יותר שאתה מקטין אותן יותר יש לך רווח מהן. אבל כעכים, מה איכפת לך אם החור יהיה גדול יותר?º

ביאור: „נחתום" — אופה; „כעך" — מאפה־טבעת עם חור במרכזו, אביו של הבייגל. בכיכר הרמאות גלויה — פחות בצק, כיכר קטנה יותר; בכעך היא מוסתרת בחור. הלקוח, בהעמדת־פנים של יועץ מסור, ממליץ לנחתום להגדיל את החור כאוות נפשו — ובכך מודיע לו בנימוס שהוא רואה היטב לאן נעלם הבצק. דרויאנוב מציין בדיחה שוואבית קרובה על אופה שהתעשר במהירות ובנה לו בית גדול, והבריות תמהו: כיכר קטנה כזו — כיצד נעשתה בזמן קצר בית גדול כזה?

הערת דרויאנוב: גם בדיחה שוואבית מספרת: אופה אחד נתעשר במשך זמן קצר ובנה לו בית גדול. והיו הבריות תמהים עליו ואומרים: "ככר קטנה כזו כיצד נעשתה בזמן קצר בית גדול כזה?" Albr. Keller, "Die Handwerker im Volkshumor" לייפציג 1912, עמ' 47. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 149, עמ' 48) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 150

מדכי חבד עמד והסתכל בבית גדול של אופה ופניו תמוהים. אמרו לו:

מרדכי, על מה אתה תמה?

החזיר מדכי:

הרי מה שאני תמה: הכיכרות הקטנות הללו כיצד ילדו בית גדול כזה?…

ביאור: „מדכי" — הגייה עממית של מרדכי. תמיהתו ה„תמימה" היא חשבון חד: כיצד „ילדו" כיכרות קטנות כל־כך בית גדול כזה? ובלשון הלידה טמונה העקיצה — הקוטן עצמו הוא הסוד. הכיכרות קטנות מן המידה, ומה שנחסך ממשקל כל אחת נצבר לרווח: עודף פעוט על כל ככר, ומן העודפים הרבים — לקוח אחר לקוח — „נולד" הבית. האופה בנה אותו לא מן הלחם שמכר אלא ממה שגרע ממנו.

## בדיחה 151

שכיר תבע מאת בעל-הבית שכרו לכל השנה. והלה כפר בכל. עמדו והלכו שניהם לרב לדין. אמר הרב לבעל-הבית:

כל הכובש שכר שכיר עובר בחמישה לאווין [5].

החזיר בעל-הבית:

רבי מה שכר אני חייב לו? צא וחשוב: שלוש מאות שישים וחמישה ימים הווי שנה, והוא לא עבד אלא שליש, היינו שמונה שעות ביום. אמור מעתה, שלא עבד אלא מאה ועשרים ואחד יום. טול חמישים ושתיים שבתות, שמונה ימים של פסח, שניים של שבועות ותשעה של סוכות; טול עוד שניים של ראש-השנה, שניים של ערב יום כיפור ויום-כיפור, ועוד אחד של תשעה-באב, ונמצאים חסרים שבעים ושישה ימים. מכאן, שעבד רק ארבעים וחמישה ימים. שני שבועות חלו אשתו וילדיו, ואותם הימים לא היתה עבודתו קרויה עבודה, ולסוף חלה גם הוא חודש ימים. טול ארבעים וארבעה מארבעים וחמישה, ואין לו עלי אלא שכר של יום אחד. אבל, רבי, “ציצליסט” הוא אדם זה, ולא עבד גם בחגא שלהם, בראשון במאי. ומה שכר יש לו בידי?

הערות שוליים:
- [5] בבא מציעא קיא,א.

ביאור: „כובש שכר שכיר" — מי שמעכב מן הפועל את שכרו — עובר לפי הגמרא בבבא מציעא (קיא ע"א) בחמישה לאווין, חמישה איסורי לא-תעשה מן התורה (הערה [5]); הרב מטיל אפוא על בעל-הבית את מלוא כובד ההלכה. בעל-הבית משיב בפלפול חשבונאי בלשון בית-המדרש ממש („צא וחשוב", „אמור מעתה", „טול… מ…"): שמונה שעות עבודה הן רק שליש יממה, ומשם מנוכים כל השבתות, החגים וימי המחלה — עד שממשכורת של שנה שלמה נותר יום אחד. ואת היום האחרון מוחקת ההברקה הסופית: הפועל „ציצליסט" — סוציאליסט בהיגוי עממי — ולכן שבת גם ב„חגא שלהם", האחד במאי, חג הפועלים הבינלאומי. „חגא" היא מילת הזלזול המסורתית לחג של גויים; בעל-הבית הערמומי מגייס גם את מעמדיותו של הפועל עצמו לסעיף ניכוי נגדו.

## בדיחה 152

שאל פועל למנהל:

ילמדני, אדוני המנהל, מפני מה ידי תפוחות מרוב עבודה ושכרי מועט, ואילו מר ידיו רכות כידי תינוק, שאינו בכלל עבודה כלל, ושכרו מרובה?

השיב לו המנהל:

עבודתך עבודת-ידיים, ואילו עבודתי עבודת-ראש, ואני יגע בראשי שעה אחת יותר ממה שאתה יגע בידיך כל היום כולו.

אם-כן, – חזר ושאל הפועל, – ילמדני אדוני המנהל, מפני מה לא יתפח ראשו של מר?…

ביאור: הפועל אינו מתווכח עם ההיגיון של המנהל — הוא מיישם אותו עד הסוף: אם עבודת-ידיים מנפחת ידיים, עבודת-ראש מרובה שבעתיים הייתה צריכה לנפח את הראש. ומשלא תפח — כנראה שלא הייתה ולא נבראה.

## בדיחה 153

שניים שישבו בקרון אחד ונכנסו בדברים זה עם זה.

שאל אחד לשני:

פרנסתך מהי?

השיב השני: על זיעתי פרנסתי, לקיים מה שנאמר: “בזיעת אפך תאכל לחם” [6]. חייט אני… ואתה פרנסתך מהי?

החזיר הראשון:

אני איני משגיח במצווה זו של “בזיעת אפך”. מוטב, שיזיעו אחרים… כך דרכם של בּוּרז’וּקים [7], – הפסיקו השני. – אחרים מזיעים, והם – כל ימיהם חגיהם.

גיחך הראשון:

בורז’וק? מה ענייני לכך?.. בלן אני…

הערות שוליים:
- [6] בראשית ג', יט.
- [7] “בורז’וק” – נוסח רוסיה, והוא סירוס של גנאי לבורגני.

ביאור: „בלן" הוא עובד בית-המרחץ — מקצוע שכל עניינו שאחרים יזיעו אצלו; „בורז'וק" — כינוי-גנאי לבורגני החי מעמל זולתו. החייט מקיים כפשוטו את הקללה שבבראשית ג, יט — „בזיעת אפך תאכל לחם" (הערה [6]) — ובן-שיחו נשמע רגע כמתריס התרסה מעמדית נגדה, עד שמתברר ש„מוטב שיזיעו אחרים" הוא אצלו פשוט תיאור מקצועי מדויק. דרויאנוב מציין במקורותיו מקבילה לבדיחה באוסף האחים גרים (סי' 178).

## בדיחה 154

שיחה של בעל-בית ופועל:

בעל-בית: הגיעה השעה לסתום את החורים בביתי[8]. כמה אתה מבקש בשכרך?

פועל: רובל אני מבקש בשכרי.

בעל-בית: לא שבעים וחמש קופיקות לקחת מאת שכני?

פועל: אם כך רצונך, לא אקח גם מאתך אלא שבעים וחמש קופיקות.

בעל-בית: ולמה ביקשת תחילה רובל שלם?

פועל: אינה דומה סתימה ברובל לסתימה בשבעים וחמש קופיקות.

בעל-בית: פירוש: בשבעים וחמש קופיקות אתה עושה מלאכתך רמייה?

פועל: חס וחלילה! אלא בשבעים וחמש קופיקות אני סותם מקום שצריך לסתום, ואילו ברובל שלם אני סותם גם מקום שלא צריך לסתום.

הערות שוליים:
- [8] לשעבר, כשלא היו מצויים בעיירות-ליטה אלא בתי-עץ בלבד וגם לא נהגו לטוח את הקירות מבפנים, היו מביאים בפרוס הסתיו אזוב יבש וסותמים את החורים שבין קורה לקורה, כדי לחצוץ בפני הרוחות והקור של החורף.

ביאור: רובל הוא מאה קופיקות, כך ששבעים וחמש קופיקות הן שלושת-רבעי המחיר. הפועל מסביר בשלוות נפש שהתשלום הגבוה אינו קונה עבודה טובה יותר אלא עבודה מיותרת: ברובל שלם סותמים גם מה שאין צורך לסתום. מחיר מנופח קונה מלאכה מנופחת, לא משובחת.

## בדיחה 155

שאלה נשאלה בבית-המדרש:

מפני מה המצרים שחורים?

השיב חריף אחד:

משום שמלאכתם של המצרים היתה נעשית על-ידי פועלים יהודים, והשחירו פניהם כשולי-קדירה…

ביאור: שאלות-חידה בנוסח „מפני מה" היו שעשוע למדני מקובל בבית-המדרש, וה„חריף" — התלמיד השנון — עונה עליהן בהיגיון עקום שכל-כולו תלונה מעמדית: המצרים אינם שחורים משלהם; פועלים יהודים עושים בשבילם את כל המלאכה השחורה, ופניהם של אלה הן שהשחירו „כשולי-קדירה" — כתחתית סיר שהתפייחה. הומור עצמי מריר: אפילו צבע עורם של אחרים נזקף לעמלו של הפועל היהודי.

## בדיחה 156

בנקאי עשיר סנט במזכירו, שהוא מאחר לבוא לבנק.

אין אני אשם בדבר, – התנצל המזכיר. – שינה תוקפת עלי.

צא וספר לתינוקות! – קיפחו הבנקאי. – גם אני בשר ודם, ואף-על-פי-כן אני קם כל-יום בחמש ולא בתשע.

ריבוני, – החזיר לו המזכיר, – כך נאה לך, שהרי תיכף משעת קימה אתה יודע, שבנקאי עשיר אתה. ואילו אני – דייני אם מתשע ואילך אני יודע, שמזכירך אני…

ביאור: „סנט בו" — נזף בו בלגלוג; „קיפחו" — סתר את דבריו בעוקצנות. לבנקאי באמת כדאי לקום בחמש: כבר מרגע פקיחת העיניים הוא יודע שהוא עשיר. למזכיר אין מה למהר — רק מתשע, כשהוא מתייצב בבנק, הוא בכלל „מישהו". עקיצה מעמדית מדויקת: זהותו של בעל-הממון היא קניינו בכל שעות היממה; לשכיר יש זהות רק בשעות העבודה.

## בדיחה 157

בעצם היום נתקל בנקאי בפקידו בשוק. העמיד בו הבנקאי עיניים זעומות ושאל:

מה לך כאן?

לגזוז שערותי, יצאתי – השיב הפקיד.

בשעות-העבודה? – רגז הבנקאי.

נענה הפקיד והחזיר:

הן גם גדלות לי בשעות-העבודה…

ביאור: הפקיד מותח את היגיון המעביד עד אבסורד: אם שעות-העבודה כולן שייכות לבנק, הרי גם השיער צומח „על חשבון הבנק" — ומן הדין שייגזז בהן.

## בדיחה 158

בנקאי ופנקסנו התווכחו בדבר הלכה פנקסנית. זה אמר: “כך יש לרשום אופרציה זו”, וזה אמר: “לא, כך יש לרשום אותה”.

התרגש הבנקאי:

עכשיו איני יודע, אם אני דעתי מטורפת עלי, או שאתה דעתך מטורפת עליך?

החזיר לו הפנקסן:

סלקא דעתך, שתעמיד לך פנקסן מטורף?…

ביאור: „פנקסן" — מנהל חשבונות; „אופרציה" — פעולה כספית הטעונה רישום; „סלקא דעתך" — ארמית של הגמרא: „וכי עולה על דעתך?!", הלשון שבה דוחים הנחה מופרכת מעיקרה. הפנקסן מוכיח את שפיותו מעצם העסקתו — וכי היית מחזיק אצלך פנקסן מטורף? — ומיניה וביה יוצא שהמטורף שבשניים הוא הבנקאי עצמו.

## בדיחה 159

משה בן-מנחם שימש פנקסן לסוחר עשיר, שלא ידע לכבד פקידו זה כראוי לו [9]. פעם אחת אמר לו לבן-מנחם אחד ממקורביו: ראה, אתה אומר תמיד: “ישרים דרכי ה'”, ומה יושר הוא זה, שאדם גס כאדוניך נתן לו אלהים עושר רב, ולחכם גדול שכמותך לא נתן כלום?

החזיר לו בן-מנחם:

אדרבה, מכאן ראיה, ש"ישרים דרכי ה'". אילמלא לא נתן עושר לאדוני, מהיכן היה אדם זה חי. ואילו אני – מה צורך יש לי בעושר? חכמתי עומדת לי.

[יהודה ייטלש, בן-זמנו של בן-מנחם, מספר בדיחה נאה זו בנוסח אחר [10]:

אמרו לו לבן-מנחם

פלא הדבר שאתה משמש מזכיר ופנקסן לאדם, שאינו מגיע לקרסוליך, ולא אתה בעליו!

החזיר בן-מנחם:

אילמלי אני בעליו, מה היה עושה לביתו, ולהיות מזכיר ופנקסן אינו מוכשר כלל?]

הערות שוליים:
- [9] לחינם תולה הבדיחה בוקי סריקי בברנארד, בעליו של בן-מנחם: הוא ידע היטב את ערכו של פקידו זה ונהג בו כבוד רב. עיין מ' קיזרלינג, “Moses Mendelson” לייפציג 1881, עמ' 24 וגם עמ' 108.
- [10] ביכורי-העיתים לשנת תק"ץ, עמ' 75.

ביאור: משה בן-מנחם הוא משה מנדלסון (1786–1729), הפילוסוף אבי תנועת ההשכלה, שהתפרנס שנים כפנקסן — מנהל חשבונות — אצל סוחר עשיר בברלין שלא ידע להעריכו. „ישרים דרכי ה'" הוא הפסוק החותם את ספר הושע (יד, י). מנדלסון הופך את קושיית הצדק האלוהי על ראשה: העושר ניתן דווקא לגס-הרוח מפני שבלעדיו לא היה לו במה להתקיים; החכם אינו זקוק לו — חכמתו עומדת לו. הנוסח השני, שמוסר המשכיל יהודה ייטלש בן-דורו, מחדד עוד: אילו היה מנדלסון האדון, האדון לא היה כשיר אפילו לשמש לו פנקסן.

## בדיחה 160

חמש שנים עבדתיך באמונה, – אמר פקיד לאדוניו. – עכשיו אני מבקש, שתוסיף לי על שכרי.

תמה האדון:

שכרך מאה רובל לחודש. שמא אין זה מספיק למחייתך?

למחייתי מספיק, – השיב הפקיד, – אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. פעמים יש לו לאדם צורך גם בתענוג…

אם תענוג אתה מבקש, – הפסיקו האדון, – מה עניינה של תוספת-שכר לכאן? לך וצום שני ימים רצופים ותראה כמה תענוג יהיה לך כשתשב לאכול ביום השלישי.

ביאור: „לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח, ג) — במקורו: האדם חי על כל מוצא פי ה', כלומר הרוח למעלה מן החומר. הפקיד מגייס את הפסוק לתביעת שכר — מגיע לו גם „תענוג" שמעבר למחיה — והאדון מקבל את העיקרון ומרוקן אותו בציניות: תענוג אינו עולה כסף; צום יומיים, והארוחה שביום השלישי תהיה עונג צרוף. עצה חינם במקום תוספת שכר.

## בדיחה 161

סוחר עיין בחשבון-ההוצאות של משולחו ומצא כתוב:

“א' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; ‘כי הם בשר-ודם’ – שלושה רובלים”.

“ב' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; ‘כי הם בשר-ודם’ - שלושה רובלים”.

“ג' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; ‘כי הם בשר-ודם’ – שלושה רובלים”.

בשר-ודם? – נהם הסוחר – מסכים. אבל לא ברזל ונחושת…

ביאור: „משולח" — סוכן נוסע המגיש לשולחו חשבון הוצאות. את הדו"ח הוא מתארך כמנהג הימים ההם לפי פרשת השבוע: „א' תולדות", „ב' תולדות", „ג' תולדות" — יום ראשון, שני ושלישי בשבוע של פרשת „תולדות". בכל יום חוזר סעיף עמום של שלושה רובלים — יותר מן הלינה והאוכל גם יחד — בכותרת המהוגנת „כי הם בשר ודם": בני-אדם הם, ויש להם גם צרכים שאינם נקובים בשם. הסוחר מקבל את העיקרון ודוחה את הסכום: בשר ודם — ניחא; אבל בהוצאות כאלה נדמה שהגוף עשוי ברזל ונחושת.

## בדיחה 162

בערב, אחרי סגירת הבנק, כשיצאו המזכיר והגזבר, אמר הראשון לשני:

זה לי עשרים שנה אני עובד את הכרסן שלנו. כל אותן השנים נשאתי רשעותו ושתקתי. היום פקעה סוף-סוף סבלנותי, עמדתי וכתבתי לו הכל.

מה כתבת לו?

הכל כתבתי… כתבתי, שאין כמותו גס-רוח; כתבתי שאין כמותו רשע עריץ; כתבתי שכולנו שונאים אותו… כל מה שסוער בליבי זה עשרים שנה כתבתי.

פרא-אדם! – נתן עליו הגזבר בקולו. – היום כתבת לו ומחר יגרש אותך מן הבנק.

מחר יגרש אותי? – נבהל המזכיר. – מה ראית?

ואתה מה דעתך? – ברכות יניח לך על ראשך כשיקרא מכתבך?

מה פירוש כשיקרא מכתבי? – תמה המזכיר. – כיצד יבוא המכתב לידו?

תמה גם הגזבר:

לא אמרת שמכתב כזה וכזה כתבת לו?

נחה דעתו של המזכיר והחזיר:

ודאי כתבתי. אבל כלום שלחתי?

ביאור: „כרסן" — כינוי גנאי לבעל-כרס גס-רוח. כל בהלתו של הגזבר נשענת על הנחה אחת מובנת מאליה — שמכתב שנכתב גם נשלח. המזכיר מצא את הדרך הבטוחה למרוד: כל הפורקן שבכתיבה, בלי שמץ מן הסיכון שבשליחה.

## בדיחה 163

מרננים עליך, – אמר סוחר לגזברו, – שאתה גונב מן הקופה שלי.

ואתה מה רצונך, – החזיר לו הגזבר, – שאהיה גזבר לך ואגנוב מקופתם של אחרים?

ביאור: „גזבר" — הממונה על הקופה; „מרננים עליך" — מרכלים, מאשימים בלחש. הגזבר אינו מכחיש ואינו מתנצל — הוא מציג את הגניבה כחובת נאמנות מקצועית: גזבר הגון גונב מקופת מעבידו שלו, ולא, חלילה, מקופות של זרים.

## בדיחה 164

סוחר הרגיש בגזברו, שהוא מבריח ממון מן הקופה. עמד ופטרו. התחיל הגזבר טוען לפניו:

זקנתי בעבודתי עמך; עכשיו אתה פוטרני. מה יאמרו הבריות, ואנה אני בא?

אף אני חס עליך, – החזיר לו הסוחר. – אבל מה אעשה? הלואי ויוסיף לי אלהים שנה על שנותי כנגד כל שקל, שדבק בידך מן הקופה.

ישמורך אלהים! – הפסיקו הגזבר – חייך ימאסו עליך, חלילה.

ביאור: „מבריח ממון מן הקופה" — מגניב כסף לכיסו. הסוחר עוטף את כתב-האישום בברכה: שנת חיים על כל שקל שנגנב — כלומר, לפי חשבון המעילה צפויות לו מאות שנים. והגזבר, בלשון החרדה האדוקה („ישמורך אלהים!"), ממהר לרחם על מי שחייו יימאסו עליו מרוב אורך — ובעצם דאגתו מודה כמה גדול הסכום שגנב.

## בדיחה 165

בשבת פרשה “וישלח” הקשו בבית-המדרש:

הכתוב אומר, שעשו נפל על צוואריו של יעקב “וישקהו ויבכו” [11]. בשלמא יעקב בכה, שהוצרך ליתן מנחה, אבל עשו שלקח מנחה – למה בכה?

היה שם סוחר בר-אוריין ותירץ:

אף עשו לא בכייה של חינם בכה. התורה מספרת, שלא מידו של יעקב ממש לקח עשו את המנחה, אלא מידיהם של משולחים [12], ומשולחים חזקה עליהם, שגנבו מחצה.

הערות שוליים:
- [11] בראשית לג, ד.
- [12] שם לב, יז.

ביאור: בפרשת „וישלח" נפגשים יעקב ועשו אחרי שנות איבה, ועשו נופל על צווארי אחיו, „וישקהו ויבכו" (בראשית לג, ד — הערה [11]); קודם לכן שלח יעקב לעשו מנחת פיוס גדולה — עדרים על עדרים — ביד עבדיו. הקושיה מנוסחת בתבנית תלמודית: „בשלמא" — ניחא, מובן ש… — יעקב בכה על הממון שנאלץ לשלם; אבל עשו המקבל, על מה בכה? ה„בר-אוריין" (ארמית: בן-תורה) שבין הסוחרים מיישב מתוך ניסיון המקצוע: המנחה לא עברה מיד ליד אלא באמצעות משולחים — שליחים סוכנים — ועליהם „חזקה", הנחה שאינה טעונה הוכחה, שגנבו בדרך מחצה. עשו בכה על החצי שלא הגיע.

## בדיחה 166

יום שמלאו לו לסוחר מפורסם חמישים שנה עשו לו קרוביו וידידיו משתה גדול. באו גם פקידיו אל המשתה והביאו איגרת של ברכה לחתן-היובל. נטל הוא את האיגרת מידם ואמר להם:

רבותי, יקרה וחביבה עלי ברכתכם, ובשכרה אני נותן לכם במתנה גמורה – כל מה שגנבתם משלי עד היום.

ביאור: מתנה שאינה עולה לנותנה פרוטה: הכסף ממילא כבר בכיסי הפקידים. ובאותה נשימה, לעיני כל קהל החוגגים, בעל-היובל גם מודיע להם בחיוך שהוא יודע היטב מי הם.

## בדיחה 167

ההוא שאמר לחברו:

עליך אני תמהּ: יהודי שביהודים כמותך יעבוד את אדוניו עשרים שנה ולא ימצא שעת-כושר להיעשות אדון לעצמו!…

החזיר לו הלה:

מה אעשה ואף אדוני יהודי שביהודים הוא…

ביאור: „יהודי שביהודים" — שבח עממי: פיקח, ממולח, יודע להסתדר. התמיהה היא איך אדם כזה לא מצא בעשרים שנה „שעת-כושר" להיעשות עצמאי; והתשובה — מפני שגם האדון פיקח בדיוק באותה מידה, ואינו מניח לו לחמוק מתחת ידו. שני ממולחים מנטרלים זה את זה — והשכיר נשאר שכיר.

## בדיחה 168

סיטונאי לבגדים קרא למשוּלחוֹ ואמר לו:

קנייה יפה נזדמנה לי – חמש מאות איצטלות-קיץ סחורה טובה. מאה נמכור כאן, וארבע מאות אתה צריך למכור במדינה. המחיר – עשרה רובלים. על כל-פנים, לא פחות מתשעה זהו המחיר האחרון. בו ביום יצא המשולח לדרך. למחר באה טלגרמה ממנו:

“אפשר למכור מאה; מציעים שמונה”. מיד החזיר הסיטוני טלגרמה “מכור”. למחר – טלגרמה שנייה מאת המשולח: “אפשר למכור מאתיים; מציעים שבעה”. טילגרף הסיטוני: “מכור”. טלגרמה שלישית מאת המשולח: “אפשר למכור הכל בבת-אחת; מציעים שישה”. החזיר הסיטוני שוב: “מכור”.

עברו יום-יומיים, באה טלגרמה מאת מכרו של הסיטוני: “משולחך חולה מסוכן”. מיהר הסיטוני לשם ומצא את המשולח – גוסס. גחן אליו ואמר לו:

אם יש לך בקשה אלי – אעשנה. עשרים שנה עבדתני באמונה.

התחזק הגוסס ואמר:

רק בקשה אחת יש לי אליך… שמא תגלה לי רז זה – בכמה עלו לך האיצטלות.

ביאור: „משולח" — סוכן נוסע; „איצטלה" — גלימה, מעיל; „למכור במדינה" — בערי השדה, הרחק מן העיר. הסיטונאי קבע רצפה נחרצת — לא פחות מתשעה, „זהו המחיר האחרון" — ואחר-כך אישר במברק אחר מברק מכירה בשמונה, בשבעה ובשישה; סימן שגם בשישה יש רווח, ושמחיר הקנייה האמיתי נמוך בהרבה. החידה הזאת מלווה את המשולח אל ערש הדווי: כשמציעים לו, אחרי עשרים שנות אמונים, משאלה אחרונה — לא משפחה ולא חשבון-נפש מטרידים אותו, אלא הרז המסחרי שנותר פתוח: בכמה באמת עלו האיצטלות.

## בדיחה 169

משולח של פירמה ידועה בא לעיר ונכנס אצל אחד מלקוחותיו לשאול, שמא טלגרמה באה בשבילו?

הן, – השיב הלה. – זה עתה באה.

קרא המשולח את הטלגרמה ופניו נפלו:

אשתי ילדה תאומים.

טפח לו הלקוח בשכמו ואמר:

טוב מאד!… מעכשיו תדע גם אתה בצערו של אדם המקבל יותר מכפי שהזמין…

ביאור: „משולח" — סוכן נוסע מטעם פירמה, שחטאו המקצועי הידוע הוא לדחוק ללקוחות סחורה מרובה משהזמינו. הלקוח זוכה למידה כנגד מידה מתוקה: תאומים — אספקה כפולה מן ההזמנה.

## בדיחה 170

משולח של פירמה ליין נכנס אצל ייני והציע לו יין אדום. סירב הייני:

די לו במה שיש לו משלו.

לא נתקררה דעתו של המשולח והתחיל משבח ומפאר סחורתו שלו. פקעה סבלנותו של הייני ותפס לו בצווארונו והשליכו מן הבית. לא הייתה שעה קלה והמשולח חזר ובא:

עד כאן יין אדום. ויין לבן מה?

ביאור: „ייני" — סוחר יין. בהיגיון של הסוכן הנוסע, גירוש בצווארון אינו עלבון ואינו סוף שיחה — הוא בסך-הכול תשובה שלילית על סעיף האדום. אפשר לעבור לפריט הבא בקטלוג.

## בדיחה 171

משולח של פירמה לגלנטריה בא לעיר ונכנס אצל חנווני להציע לו סחורה. קיבלו החנווני בסבר פנים יפות וביקש לראות דוגמאות. מיד פתח המשולח את מזוודותיו והתחיל מסדר את הדוגמאות על השולחן, והחנווני עומד ובודקן אחת-אחת ושואל על המחירים. נהנה המשולח:

חזקה, אין אדם טורח, אלא אם-כן דעתו לקנות.

ולסוף, לאחר שכלו כל הדוגמאות, פער החנווני את פיו, פיהק פהיקה גדולה ואמר:

דוגמאות יפות!… אבל, אני אין לי צורך…

קם המשולח והחזיר הכל למזוודותיו, חבש כובעו, כיוון רגליו כאדם העומד לתפילה ופתח:

“יתגדל ויתקדש שמיה רבא”!…

נתבלבל החנווני:

שמא משוגע אתה או חסר-דעה?

נענה המשולח ואמר:

חס ושלום! לא משוגע אני ולא חסר-דעה אלא – בשבילי מַתָּ…

ביאור: „גלנטריה" — סדקית ואביזרי לבוש; „חנווני" — בעל חנות. המשולח מנחם את עצמו בחזקה תלמודית — „אין אדם טורח אלא אם כן דעתו לקנות": מי שמטריח את עצמו לבדוק סחורה, מן הסתם מתכוון לקנות. החנווני מפריך את החזקה בפיהוק אחד גדול. בתגובה נעמד המשולח כעומד בתפילת העמידה ופותח ב„יתגדל ויתקדש שמיה רבא" — מילות הפתיחה של הקדיש, התפילה הנאמרת על המת. מבחינת הסוכן, לקוח שברור שלא יקנה לעולם — מת הוא, וראוי שייאמר עליו קדיש.

## בדיחה 172

סיטוני הרגיש בפקידו, שמזמן לזמן הוא מוציא פנקס קטן מכיסו, רושם בו רשימה קלה ומחזירו לכיסו. נתגרה יצרו של הסיטוני לדעת, מה טיבו של אותו פנקס ושאל את הפקיד. החזיר לו הלה:

מיום עומדי על דעתי אני נוהג לרשום בפנקסי זה כל מעשה של שטות, שאני עד-ראייה לו.

למשל?

הרי מכרת היום לפלוני לקוחנו סחורה בסכום הגון ולא קיבלת מאתו לא כסף ולא שטר, אלא סמכת על דיבורו בלבד, ומיד רשמתי בפנקסי שעשית מעשה של שטות.

אמר לו הסיטוני:

ואני בטוח ביטחון גמור, שפלוני לקוחנו יעמוד בדיבורו וישלם עד פרוטה אחרונה. וכשישלם, מה תעשה ברשימה שרשמת בפנקסך?

החזיר לו הפקיד:

כשישלם אמחוק רשימה זו מפנקסי ובמקומה ארשום אחרת: “פלוני לקוחנו עשה מעשה של שטות”… °

ביאור: „סיטוני" — סוחר סיטונאי. ההיגיון של פנקס-השטויות סגור מכל צד: מי שמוכר בהקפה על סמך דיבור בלבד — שוטה; ואם הלקוח באמת ישלם, בלי שטר ובלי שום כורח — השוטה הוא הלקוח. בעולם שבו כל ויתור על ביטחונות הוא איוולת, מישהו תמיד נרשם בפנקס. דרויאנוב מציין גלגול קדום של הבדיחה (אצל פלֵגל, בספרו על ליצני החצר, 1789): ליצנו של המלך אלפונסו רשם את המלך בפנקס הטיפשים על שהפקיד בידי זר עשרת אלפים לקניית סוסים; ואם יחזיר הלה את הסוסים — אמחק את שמך, אמר הליצן, ואכתוב את שמו תחתיו.

הערת דרויאנוב: Karl Friedrich Flögel, "Geschichte der Hofnarren" לייפציג, 1789, עמ' 304, מספר כך: אלפונסו מלך ארגוניה היה לו לץ בחצרו ונהג אותו לץ לרשום בפנקס כל מעשה של שטות שראה בחצר. "ספר־הטיפשים" קרא לפנקסו זה. פעם אחת בא "ספר־הטיפשים" לידי אלפונסו ומצא גם שמו הוא רשום בו. תמה ואמר ללץ: "מה ראית לרשום את שמי בפנקסך?" — החזיר לו הלץ: "ביום פלוני נתת לכושי אחד עשרת אלפים דוקטים לקנית סוסים. היש לך שטות גדולה מזו ליתן כל־כך הרבה ממון לאדם, שאין אתה מכירו?" — אמר לו אלפונסו: "ומה תעשה, אם הכושי יקיים הבטחתו ויקנה את הסוסים ויביאם לי?" — החזיר לו הלץ: "אם כך יעשה, אמחוק שמך וארשום שמו, שהוא טיפש גדול ממך". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 172, עמ' 55) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 173

סיטוני לבגדים הציץ מרחוק וראה, שמשולחו הבריח בחשאי זוג-מכנסיים מעל הדפה. שתק ולא אמר לו ולא כלום. ובראש-חודש, כשנכנס המשולח לקבל שכרו, עשה עמו הסיטוני חשבון וניכה לו שלושה רובלים. תמה המשולח:

נכי זה על שום מה?

השיב הסיטוני:

על שום אותו זוג-מכנסיים…

הקפיד המשולח:

משולחך אני ודייך שתחשוב לי זוג-מכנסיים בשניים וחצי.

החזיר לו הסיטוני:

משולחי אתה ויודע אתה, שהמחיר שניים וחצי אינו נוהג אלא בשביל הנוטל תריסר בבת-אחת…

ביאור: „משולח" — סוכן מכירות; „דפה" — מדף; „נכי" — ניכוי. גניבה שנתפסה אינה מולידה כאן פיטורים ולא בושה, אלא ויכוח תמחור צרוף: המשולח דורש על מכנסיו הגנובים מחיר סיטונאי, כיאה לאיש הבית, והסיטונאי דוחה בנימוק מקצועי ללא דופי — הנחת כמות שמורה למי שנוטל תריסר בבת אחת. רצית הנחה? היית גונב תריסר.

## בדיחה 174

שני יהודים: אחד – סוכן של חברה לאחריוּת החיים ולמקרי אסון, והשני – סתם יהודי. הראשון יושב ומפתה את השני לביטוח, והלה מסרב:

מה לו ולצרה זו? שומר פתאים ה'…

התלהב הסוכן:

כאחת הנשים תדבר… הגע בעצמך! אסון קרה אותך ושברת, חלילה, את רגלך – אלף אתה משתלם. יד נשברה לך, חס ושלום – אלפיים אתה נוטל. ואם, לא יעלה ולא יבוא, יד וגם רגל נשברו לך – הלוואי וזכו כל ישראל לכך…

ביאור: „אחריות החיים" — ביטוח חיים, בעברית של הימים ההם. הסירוב נשען על „שומר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו) — ה' שומר על התמימים, ומי שבוטח בו אינו זקוק לפוליסה. הסוכן גוער בו בלשונו של איוב לאשתו — „כדבר אחת הנבלות תדברי" (איוב ב, י) — ופותח במניין תעריפים שהתלהבותו גוברת עם חומרת האסון, עד שהוא שוכח את עצמו: השבר הכפול, יד וגם רגל, בעל הפיצוי הגדול מכולם, נעשה בפיו ברכה — „הלוואי וזכו כל ישראל לכך". נוסחאות היראה („חלילה", „חס ושלום", „לא יעלה ולא יבוא") עוד נפלטות מן הפה מתוך הרגל, אבל הלב כבר מחשב רווחים.

## בדיחה 175

חבורה של יהודים הפליגה בים. נטפל אליהם כומר מסית והתחיל דורש לפניהם בשבחו של “המשיח”. ליגלגו עליו היהודים. כעס המסית ופרש. היה שם גלוּח אחד, סוכן של חברה לאחריות-החיים, ואף הוא פרש עם הכומר. הביט אחריו הזקן שבחבורה ונאנח:

כך דרכו של יצר הרע: תחילה מעביר את האדם על לאו שבתורה, ולסוף מביאו לידי שמד, רחמנא ליצלן.

לא היתה שעה מרובה והגלוח שב אל החבורה.

נו? מה? – שאל לו אחד מן החבורה בשפה רפה.

צהבו פניו של הגלוח:

ירבו כמותו בגויים… עד שאני נפתיתי לו לשמד, נפתה הוא לי לביטוח…

ביאור: „כומר מסית" — מיסיונר; „גלוח" — יהודי מגולח-זקן, סימן היכר ליהודי המודרני, שכבר עבר על איסור תורה (גילוח הזקן בתער הוא לאו); „שמד" — המרת דת; „רחמנא ליצלן" — ארמית: הרחמן יצילנו. אנחת הזקן מהדהדת את דברי חז"ל על דרכו של יצר הרע, המסלים מעבירה קלה אל החמורה — „היום אומר לו עשה כך… עד שאומר לו עבוד עבודה זרה" (שבת קה ע"ב): הגילוח היה הצעד הראשון, וההליכה אחר הכומר נראית כצעד האחרון. אלא שכיוון הפיתוי התהפך — לא הכומר צד נשמה לשמד, הסוכן צד לקוח לפוליסה. ואף ברכתו „ירבו כמותו בגויים" מכוונת לא לנשמות להצלה אלא לקונים.

## בדיחה 176

עשיר העמיד לו משרת ואמר לו:

רצונך שתהא מקובל עלי? תן דעתך להבין דבר מתוך דבר. אני אין שעתי פנויה להרבות שיחה ולפרוט הכל.

אעשה ואשמע – השיב המשרת והלך לעשות מלאכתו.

למחר חש העשיר בראשו ושלח את המשרת להביא רופא. מיד יצא המשרת לעשות רצון בעליו, וכשחזר נכנסו אחריו – רופא, אומן מקיז-דם, אשה שומרת על חולים, ארבעה קברנים וחייט עם בד לתכריכים.

נבהל העשיר:

הללו למה הם?

החזיר המשרת:

לא כך אמרת, שאתן דעתי להיות מבין דבר מתוך דבר?… °

ביאור: „להבין דבר מתוך דבר" הוא ביטוי מלשון חכמים לחריפות שכל — להסיק את ההמשך בעצמך, בלי שיפרטו לך הכול. המשרת מציית ביתר-דיוק: רופא — סימן למחלה; מחלה — אולי יידרש מקיז-דם (מרפא עממי שהוציא דם מן החולה כטיפול); אם יחמיר — שומרת-חולים; ואם חלילה — קברנים ותכריכים. כל שלב נובע כהלכה מקודמו; הוא רק לא ידע היכן עוצרים. דרויאנוב מציין במקורותיו מקבילה הודית: משרת שנצטווה שלא להסתפק בלשון הפקודה כפשוטה, וכשנשלח להזמין רופא לאדוניו החולה הביא עמו גם מקוננים וקברנים.

הערת דרויאנוב: בדיחה הודית מספרת כך: איש אחד ציווה למשרתו, שירחץ רצפת־החדר. הוסיף המשרת על מצות בעליו ורחץ גם קירות־החדר וקילקל צבעם. כעס עליו בעליו והזהירו, שמכאן ואילך לא יוסיף על מצוותיו כלום. יום־יומיים אחרי־כן ציווה המשרת, שיעלה אש בקמין של חדר־המיטות, כדי שהעשן יבריח את היתושים. כשנאחזה האש בעצים קמה פתאום רוח חזקה, ומתוך הקמין פרצו ניצוצות ונצתו הווילונות ונשרף החדר כולו. כעס בעליו שוב ואמר לו: "מדוע לא כיבית את האש כשהקמה הרוח החזקה?" — החזיר לו המשרת: "אדוני, קיימתי פקודתך, שלא להוסיף על הדבר אשר אתה מצווה, ואילו אתה רק להעלות אש ציווית, ולכבות את האש לא ציווית." — "טיפש!" — "גער בו בעליו. — "מוח אין לך בקדקדך להבין מראשית דבר אחריתו." — לימים חלה בעליו וציווה לו שילך ויזמין רופא. מיד הלך והזמין, חוץ מן הרופא, גם קרוביו של החולה וגם מקוננים וקברנים, והללו הביאו אתם כל המכשירים לשריפת מת. וכשנכנסו, חרד החולה חרדה גדולה ושאל: "מי הזמין כל אלה?" — השיב המשרת: "אדוני, אני הוא שהזמנתים, ועכשיו הלא תודה, שיש לי מוח בקדקדי להבין מראשית דבר אחריתו." -Шанк-ар, "Сонъ раджи" עמ' 70. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 176, עמ' 56) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 177

סייס אחד היה נוהג לקדש בשבת ויום-טוב על כוס גדולה ולהוציא כל בני-הבית בקידושו. פעם אחת, בשעת סעודה של שבת, אמר למשרת:

צא ותן מספוא לסוסים.

יצא המשרת ומיד חזר. אמר לו הסייס:

מה זה מיהרת כל-כך לחזור? כלום כבר הספקת ליתן מספוא לכל הסוסים?

החזיר המשרת:

נתתי עומס שלם לסוס הגדול, ואמרתי לו, שיוציא גם את האחרים…

ביאור: „סייס" — מטפל בסוסים. על-פי ההלכה די שאחד יקדש בקול וכל השומעים „יוצאים ידי חובתם" — נחשב להם כאילו קידשו בעצמם. המשרת מיישם את השיטה באורווה: נתן „עומס" (מנה גדושה) לסוס הגדול שיוציא בה את שאר הסוסים ידי חובת אכילתם — בדיוק כדרך שאדוניו מוציא את כל בני-הבית בכוס אחת. מה שעובד בברכה, שבּה שמיעה בכוונה פוטרת, אינו עובד באבוס, שבו כל קיבה רעבה לעצמה.

## בדיחה 178

אלמנתו של גבאי אמרה לטבחתהּ:

שמועה שמעתי, שאת אומרת לעזוב את ביתי. מה ראית?

חתן מצאתי לי, – השיבה הטבחה.

מזל טוב!… והחתן מי הוא?

חיים השמש.

עיקמה האלמנה את חוטמה ותמהה:

חיים השמש? גם זה לך בעל?

זקפה בה הטבחה את חוטמה והחזירה:

דומה אני, שהשמש החי טוב מן הגבאי המת…

ביאור: „גבאי" — נכבד המנהל את ענייני בית-הכנסת או הצדקה, מראש הסולם הקהילתי; „שמש" — משרת בית-הכנסת, מתחתיתו; „טבחה" — מבשלת, משרתת-מטבח. לתמיהתה המתנשאת של האלמנה — „גם זה לך בעל?" — משיבה הטבחה ברוח קהלת ט, ד: „כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת". השמש הנחות עדיין חי; הגבאי המהולל, שכל גאוותה של גבירתה נשענת עליו, כבר איננו — והעוקץ נוחת בדיוק בנקודה הכואבת.

# כרך א׳ — עניים ועשירים

## בדיחה 179

יקא־בדחן היה אומר:

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. וכולם ישנם בי. חכם מה הוא אומר? – “לא לחכמים לחם”[1]; רשע מה הוא אומר? – “לווה רשע ולא ישלם” [2]; תם מה הוא אומר? – “כי־אם תם הכסף”[3]; ושאינו יודע לשאול, – מי פתי ישאיל לעני כמותי?

הערות שוליים:
- [1] קהלת ט, יא.
- [2] תהלים לז, כא.
- [3] בראשית מז, יח.

ביאור: „בדחן" — ליצן-חתונות מקצועי, שאומנותו פרודיות מאולתרות על טקסטים מקודשים. כאן הוא דורש את „כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מן ההגדה של פסח — חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול — כארבעה פנים של עוניו-שלו, ולכל „בן" פסוק שמתנגן בשמו: לחכם — „לא לחכמים לחם" (קהלת ט, יא; הערה [1]), החוכמה אינה מאכילה; לרשע — „לוֹוה רשע ולא ישלם" (תהלים לז, כא; הערה [2]), מי שלווה ואין בידו לפרוע נעשה „רשע" בעל-כורחו; לתם — „כי אם תם הכסף" (בראשית מז, יח; הערה [3]), ושם „תם" אינו שם-תואר אלא פועל: הכסף אזל. והחריף שבכולם הוא הרביעי: „שאינו יודע לשאול" מתהפך מלִשאול שאלה לשְאול הלוואה — לא שאינו יודע איך, אלא שאין פתי שילווה לעני כמותו.

## בדיחה 180

הירשל אוסטרופולר נכנס אצל עשיר מפורסם לבקש נדבה. אמר לו העשיר:

הירשל, שפיקח אתה, שמא תפרש לי פרשה סתומה, הרבה עניים מתפרנסים מאת העשירים, ואף־על־פי־כן הכל שונאים אותנו. מה סיבה יש לזה?

החזיר לו הירשל:

אף מלאך־המוות כך: רבים מתפרנסים ממנו, ואף־על־פי־כן הכל שונאים אותו.

ביאור: הירשל אוסטרופולר — הבדחן האגדי של ההומור היהודי (חי בפודוליה בסוף המאה השמונה-עשרה), שנודע בעקיצותיו כלפי עשירים ותקיפים; „פרשה סתומה" — חידה שאין לה פשר. תשובתו מדויקת להחריד: גם ממלאך-המוות „מתפרנסים רבים" — קברנים, ספדנים, כותבי צוואות — ואין זה מקנה לו חיבה. פרנסה שכרוכה בתלות ובייסורי המתפרנסים אינה קונה אהבה — והעשיר קיבל את הפירוש שביקש, מפי העני שבא לבקש ממנו נדבה.

## בדיחה 181

אמר קבצן לקמצן:

בתי בגרה ואין בידי להשיאה. אל מי אפנה אם לא אליך? “שני בשני” אני לך.

החזיר לו הקמצן:

יודע אני, ש"שני בשני" אתה לי, מיהו ממוני – “ראשון בראשון” הוא לי…

ביאור: „שני בשני" — מונח הלכתי לקרובי-משפחה מדרגה שנייה, בני-דודים; „ראשון בראשון" — הדרגה הקרובה ביותר. הקבצן תובע עזרה בהשאת בתו בשם קרבת-הדם, והקמצן אינו מכחיש אותה — הוא רק מעמיד מולה קרוב שקודם לה: ממונו, שהוא לו „ראשון בראשון". הכסף תפס אצלו את מקום בן-המשפחה הקרוב מכולם, וקרוב קרוב קודם.

## בדיחה 182

היו לו למלמד עני עשרה זהובים, הלך וקנה עז. גילגלה אשתו עמה כמה ימים, האכילה אותה, השקתה אותה – והעז חלב אין לה. כעסה האשה ואמרה לבעלה:

מלמד שוטה אתה: הלכת לקנות עז וקנית תייש.

קיבל המלמד את הדין עליו ושתק. לא היו ימים מרובים ופרצה מגפה בעזים ומתה גם עזו שלו. תלה המלמד עיניו לשמים ונאנח: השופט צדק לא יעשה משפט!… לגבי חלב עשית עזי – תייש, ולגבי מגפה עשית תייש – עז.

ביאור: „מלמד" — מורה-ילדים ב„חדר", אב-הטיפוס של העני בעיירה; „תייש" — זכר העזים, שאין לו חלב וממילא אין בו תועלת. קריאתו „השופט צדק לא יעשה משפט!" מהדהדת את טענת אברהם על סדום — „השֹׁפט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית יח, כה) — מסורת שבה תובעים מהאל דין ישר. וטענת המלמד היא באמת משפטית: אם נפסק שבהמתו „תייש" לעניין החלב, שתיחשב תייש גם לעניין מגפת העזים. לא על הגזרה הוא קובל אלא על חוסר-העקביות שבה — שמתהפכת תמיד לרעתו.

## בדיחה 183

פרצה מגפה בעזים ואמר מלמד לאשתו:

כשתמות, אם ירצה השם, עזנו שלנו, ניתן את עורה נדבה לעניים.

בכתה האשה וקיללה אותו:

הלוואי ותיבש לשונך!

החזיר לה המלמד:

שטיא, למה את מקללת? הואיל ואנו מנדבים את עורה לעניים, הרי זו סגולה יפה שעזנו לא תמות…

ביאור: „שטיא" — שוטה, בארמית; „סגולה" — מעשה שמייחסים לו כוח נסתר להגן ולהציל, ברוח „וצדקה תציל ממוות" (משלי י, ב). האישה שומעת את בעלה מדבר על מות העז ומקללת; והוא מסביר שחשבונו הפוך: עצם ההתחייבות לנדב את עורה לעניים היא הסגולה שתשמור עליה מן המגפה. יצא נודר נדבה שקיומה מותנה במוות שהיא עצמה אמורה למנוע — צדקה מושלמת, שלעולם לא תעלה פרוטה.

## בדיחה 184

יחסן ביש־גדא היה בעיר. כל אשר עשה לא הצליח ה' בידו, ולסוף הגיע עד כיכר־לחם. ריחמוהו מכריו וביקשו לעזור לו בדרך־כבוד. ואף הם לא הצליחו: תמיד היה בא שטן וטורף להם כוונתם הטובה בפניהם. נמלך אחד הנדבנים ואמר:

אני אעשה ואצליח.

עמד והלך חרש אחרי אותו ביש־גדא, וכשראה שדעתו לעבור את הגשר שעל הנהר, הקדימו וכלאחר־יד איבד לפניו בכוונה ארנקי מליאה דינרים על הגשר, והתייצב מרחוק לראות מה ייעשה לה לארנקי.

בו ברגע הגיע אותו יחסן עני לראשו של הגשר עמד רגע אחד ואמר: גשר זה כבר עברתי מאות פעמים, ועדיין איני יודע, אם אוכל לעבור אותו בעיניים עצומות; עכשיו אנסה. ומיד עצם עיניו ועבר את הגשר כולו מראשו לסופו, ואת הארנקי המוטלת לפניו לא ראה.°

ביאור: „יחסן" — בן למשפחה מיוחסת; „ביש-גדא" — ארמית: רע-מזל („גדא" — מזל); „הגיע עד כיכר-לחם" — התרושש עד פת-לחם; „בדרך-כבוד" — בלי לביישו בנדבה גלויה; „טורף כוונתם בפניהם" — מסכל את תוכניתם. הנדבן מפיל לפניו על הגשר ארנק מלא דינרים כאילו אבד — ודווקא באותו רגע עולה בדעת הביש-גדא לבדוק אם יצליח לחצות את הגשר בעיניים עצומות. איש לא הכשיל אותו: מזלו הרע פועל מבפנים, ועוצם לו את העיניים בדיוק כשהישועה מוטלת לרגליו. דרויאנוב מציין שהסיפור מופיע כמעט ללא שינוי בקובץ הגרמני המפורסם „שימפף אונד ארנסט" של הנזיר יוהנס פאולי (ראשית המאה השש-עשרה, וכנראה יהודי מומר).

הערת דרויאנוב: בלי הבדל נוסח כמעט מספר את הבדיחה שלפנינו גם הנזיר הקאתולי הידוע (שהיה, כנראה, מומר ישראל) Johannes Pauli בקובצו המפורסם "Schimpf und Ernst", עי׳ Ed. Johannes Bolte, ברלין 1924, כרך א׳, עמ' 201, סי' 327. (ועיי״ש הביבליוגרפיה בכרך ב׳, עמ' 334). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 184, עמ' 62) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 185

מדרש־עניים:

“יפה אמר שלמה: ‘כל ימי־עני רעים’[4]: יש לו לעני מכה – אין לו בצל לשים על פיה, יש לו בצל – אין לו מכה”.

הערות שוליים:
- [4] משלי טו, טו.

ביאור: בצל שימש תרופת-עם שמניחים על „מכה" — פצע או מורסה. ה„דרשן" העני מוכיח את פסוקו של שלמה, „כל ימי עני רעים" (משלי טו, טו; הערה [4]), מתוך מלכוד מושלם: לעולם אין בידו בעת ובעונה אחת גם המכה וגם תרופתה. העוני מקפיד שתמיד יחסר בדיוק הדבר הנחוץ באותו רגע — ואפילו בצל אחד הוא מותרות שאי-אפשר לתאם עם הצורך.

## בדיחה 186

שאלו לרבי ברוך־מרדכי ליבשיץ:

מה טעם קוראים לעני שבעניים, שאין לו כלום, “עני בריא” [5]?

השיב רבי ברוך־מרדכי:

שנינו: “כל ימי עני רעים – והאיכא שבתות וימים טובים? כדשמואל, דאמר שמואל: שינוי־וסת תחילת חולי־מעיים” [6]. פירוש: הואיל ובשבת ויום־טוב אוכל העני סעודה שמנה, שאינו רגיל בה בימות־החול, מעיו לוקים. במה דברים אמורים? עני, שיש לו סעודה שמנה לכל־הפחות לשבת ויום־טוב. אבל עני שבעניים, שאף זו אין לו, מעיו אינם לוקים גם בשבת ויום־טוב, ונמצא הוא בריא כל ימיו.°

הערות שוליים:
- [5] “אגזונטער ארעמאן” בלשון־העם.
- [6] כתובות קי, ב.

ביאור: „עני בריא" — כינוי עממי (ביידיש: „אַ געזונטער אָרעמאַן", הערה [5]) לעני גמור שאין לו כלום. רבי ברוך-מרדכי דורש אותו מסוגיה בכתובות קי ע"ב (הערה [6]): על הפסוק „כל ימי עני רעים" הקשתה הגמרא — והרי יש שבתות וימים טובים, שבהם גם העני סועד? ותירצה בשם שמואל: „שינוי וסת תחילת חולי מעיים" — עצם השינוי בהרגלי האכילה מזיק, וסעודת-השבת הדשנה מקלקלת את מעיו של מי שרגיל כל השבוע בפת חרבה. מכאן הפלפול, במתכונת הלמדנית „במה דברים אמורים… אבל…": עני שיש לו סעודה לשבת — מעיו לוקים; עני שבעניים, שאף שבת אין לו — מעיו שלמים כל ימיו. „בריא" כפשוטו: ברכתו של מי שאין לו במה לקלקל את הקיבה.

## בדיחה 187

בבקשה ממך, – אמר עני לאשתו, – עשי לי חביתה.

רוצה אני לטעום טעם מאכל זה, שהעשירים רדופים אחריו.

אמרה לו האשה:

ביצים אין לנו.

החזיר הבעל:

מה בכך? אפשר לעשות חביתה בלי־ביצים.

חמאה אין לנו.

חמאה לאו דווקא.

מחבת אין לנו.

גחלים יש לנו.

הביאה האשה קמח וקישקשה במים, עשתה עיסה והניחה על־גבי הגחלים. נחרכה העיסה מלמטה ולא נאפתה מלמעלה.

אכל העני, רקק ואמר:

תמה אני: מה ראו העשירים, שהם רדופים אחרי חביתה?

ביאור: בלי ביצים, בלי חמאה ובלי מחבת נותרה מן החביתה רק עיסת קמח ומים חרוכה על גחלים — והעני, שבטוח שטעם את מעדן-העשירים עצמו, פוסק בביטחון שאין בו כלום. העוני כאן אינו רק חוסר במצרכים אלא גם חוסר בידיעה איך נראים החיים בצד השני. דרויאנוב מציין מקבילה בספר-העם הגרמני על שוטי-שילדה: גם שם מכינים את המאכל בלי השמן והחמאה שהוא טעון, ופוסקים על-פי התוצאה שהמאכל כולו אינו שווה דבר.

הערת דרויאנוב: השווה הסיפור העממי, ששמה הבדיחה האשכנזית בפיו של אחד מחכמי־שילדה: "פעם אחת התאווה בן־אחי־סבתו של סבי מאכל־תאווה ואמר לאשתו, שתעשה לו רקיקים. סירבה האשה ואמרה: "עיסת־רקיקים טעונה שומן או חמאה, ובביתי אין לה לא זה ולא זו". עמד הוא על רצונו והשיא לה עצה, שהואיל ואין לה שומן ולא חמאה, תנסה ללוש את העיסה במים. ניסתה האשה ולא עלה בידה: עיסה שנלושה במים אינה נעשית עיסת־רקיקים. כעסה האשה. אמר לה הבעל: לחינם את כועסת. כל דבר טעון ניסיון כמה פעמים, עד שלסוף הוא מצליח, וכשיצליח אוכל רקיקים כל־יום". "Das Volksbuch von den Lalenbürger [Schildbürgerbuch]", Ed. K. Panier לייפציג, רקלאם 6642—6643, עמ' 63, פרק 10). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 187, עמ' 63) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 188

שאלו לחכם:

מפני מה עני אסור בשמנת?

השיב החכם:

משום שיש קוּם בעולם…

ביאור: „קוּם" — הנוזל הדליל והזול שנותר מן החלב החמוץ לאחר שהופרש ממנו השומן, מאכל עניים מובהק. השאלה מנוסחת כשאלת „איסור והיתר" הלכתית, והחכם משיב לה כפוסק: כל עוד יש בעולם קום — הוא-הוא מנת חלקו של העני, והשמנת „אסורה" עליו ממילא. לא הדין אוסר אלא הכיס; חוק המעמדות מתחפש לפסק הלכה.

## בדיחה 189

תנא רבי שמריל:

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד ואמר לי:

“רבי, מפני מה עניים של ישראל אינם נעצרים על בנים ויש להם בנים ובנות הרבה”? – אמרתי לו: “בני, משום שעניים של ישראל אינם שותים אלא מים, והרי הם רגילים ב’בורא נפשות'”…

ביאור: „תנא רבי שמריל" — פתיחה המחקה לשון ברייתא תלמודית, אלא שה„תנא" כאן ליצן עממי; „נעצרים על בנים" — עקרים, מנועים מלהוליד. „בורא נפשות" היא הברכה האחרונה שמברכים אחרי שתיית מים, ונוסחה „בורא נפשות רבות וחסרונן". העני, שאין לו לשתות אלא מים, מרבה אפוא לומר „נפשות רבות" — והשמים נענים לו כלשונו: נפשות רבות בביתו. מדרש-סיבתיות ליצני, שבתחתיתו עוקץ מר — דווקא העוני מוליד עוד פיות להאכיל.

## בדיחה 190

שאלו לשמריל שניטקבר:

מפני מה עני מטופל בבנים ובנות, ועשיר מטופל בממון?

החזיר שמריל:

שניהם משל גבוה זוכים. עני, הדואג לפרנסת־השבוע, מזדרז לגמור זמירות של מוצאי־שבת, כדי להקדים ולהתחיל בעבודה של חול, וכשמגיע ל"זרענו וכספנו ירבה כחול", מחזירים לו מן השמים: “כסף אין לנו עדיין: בפמליה של מעלה עוד לא הבדילו; קח לך זרע”. עשיר, שאינו דואג לפרנסת־השבוע, מאריך בזמירות של מוצאי־שבת, וכשהוא מגיע ל"זרענו וכספנו ירבה כחול". מחזירים לו מן השמים: “זרע כבר אין לנו; בא אחיך העני ולקח; קח לך כסף”…

ביאור: „מטופל ב־" — עמוס, כורע תחת נטל; „זרענו וכספנו ירבה כחול" — שורה מזמירות מוצאי-שבת, בקשה שירבו גם הצאצאים („זרע") וגם הממון; „פמליה של מעלה" — חצר המלאכים שסביב כיסא הכבוד; „הבדילו" — עשו הבדלה, הטקס החותם את השבת ומתיר את החול. העני, שדאגת הפרנסה דוחקת בו, ממהר בזמירות ומגיע לבקשה כשלמעלה עדיין לא הבדילו — כסף, עניין של חול, אין עדיין, ונותנים לו „זרע", כלומר ילדים. העשיר, שאין לו מה למהר, מגיע לאותה שורה כשכל הזרע כבר חולק לעניים — ונשאר לו הכסף. תיאולוגיה מדומה שתולה את אי-הצדק החברתי בקצב הזמירות, ובחשבונה המר דווקא חריצותו של העני היא שדנה אותו לילדים בלי לחם.

## בדיחה 191

אשה קבלה לפני בעלה:

שישה כבר ילדה: עכשיו, כמדומה, שוב מעוברת היא.

פייסה הבעל:

צער של חינם היא מצטערת. כתוב בתורה: כשנולד ללאה הבן השביעי אמרה: “בא גד”, ומפרש רש"י: “בא מזל טוב”[7].

נאנחה האשה:

אוי לי. אשה אני ואיני יודעת מה שכתוב בתורה. אבל מה שנעשה בביתי אני יודעת: יותר שמתרבים “המזלות” יותר מתמעט הלחם…

הערות שוליים:
- [7] בראשית ל, יא.

ביאור: הבעל מנחם את אשתו ההרה בשביעי בראיה מן התורה: כשנולד ללאה הבן השביעי במניינה (גד, בן זלפה שפחתה) אמרה „בא גד" (בראשית ל, יא; הערה [7]), ורש"י מפרש — „בא מזל טוב". האישה, שמצטנעת כמי „שאינה יודעת מה שכתוב בתורה", עונה מחשבון המטבח וגוברת על הדרשן: ככל שמתרבים ה„מזלות" מתמעט הלחם. דרויאנוב מציין מקבילה בקובץ הלצות גרמני מן המאה השש-עשרה: איכר שנתבשר כי אשתו ילדה נאנח מרה, וכשגער בו אדוניו שילד הוא ברכה, השיב שהברכה מצויה בביתו עד כדי כך שאין שם מה לאכול.

הערת דרויאנוב: קטע מתוך שוואנק אשכנזי של המאה השש־עשרה: איכר עמד לפני אדוניו וסיפר עמו. בא שליח ובישר לאיכר, שאשתו ילדה. מיד נפלו פניו ואמר: "עד מתי תהא זו יולדת? כבר קצה בו נפשי". סנט בו האדון ואמר לו: "אל תדבר כך. לידת ילד ברכה היא". החזיר לו האיכר: "ברכה מצויה בביתי עד כדי כך, שאין אני מגיע לידי קערת־אוכל, ונמצאת בטני חסירה." -"Schwänke des XVI, Jahrhunderts", Ed. Karl Goedeke לייפציג 1879, עמ' 288—289, סי' 242). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 191, עמ' 64) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 192

רבי, – קבל חסיד לפני רבו, – מה אעשה ובני־ביתי מרובים ודירתי צרה?

אמר לו הרבי:

לך והכנס עזך לדירתך!

תמה החסיד – ואת מצות הרבי קיים.

לאחר ימים מועטים חזר ובא החסיד:

רבי, מקום אין בדירתי להניח ראשי.

אמר לו הרבי:

לך כנוס את כל התרנגולים והתרנגולות לדירתך!

כפף החסיד את ראשו – ואת מאמר הרבי עשה.

ושוב חזר ובא החסיד:

רבי, כלה כוחי… אין עוד בדירתי מקום לשבת.

אמר לו הרבי:

לך וגרש את העז מן הבית!

ולמחר פרץ החסיד לחדרו של הרבי ופניו מבהיקים:

רבי, החייתני… רווח לי…

ביאור: הרבי אינו יכול להרחיב את הדירה, ולכן הוא מרחיב אותה בדרך היחידה שבידו: מצופף אותה עוד ועוד — עז, ואחריה כל הלול — עד שסילוק העז לבדו מורגש כגאולה. הדירה נשארה צרה בדיוק כשהייתה; רק נקודת-הייחוס זזה. עז ותרנגולות בתוך בית-המגורים לא היו כאן זרות גמורה — במשק העני של העיירה חיות-הבית אכן חלקו לא אחת קורת גג עם בעליהן.

## בדיחה 193

דייר עני לא היה בידו לשלם שכר־דירה. עמד בעל־הבית והשליך כליו לחוץ. ישב העני ושמר עליהם. אמרו לו:

דירתך החדשה מהי בעיניך?

החזיר העני:

ברוך־השם, דירה יפה ומרווחה, אף שיפעה של אוויר, אלא שאין מקום לתלות את המנורה…

ביאור: בעל-בית שדיירו לא שילם היה מוציא בעצמו את מיטלטליו לרחוב, והעני יושב לשמור עליהם כי אין לו לאן לקחתם. את „דירתו החדשה" הוא סוקר בעין של שוכר מרוצה — מרווחת, שופעת אוויר — ופגמה היחיד: אין היכן לתלות את המנורה. „מנורה" — מנורת-תלייה הקבועה בתקרה; כלומר לדירה אין תקרה, ואגב כך גם לא קירות וגג. ההסתייגות הזעירה היא-היא כל האסון.

## בדיחה 194

אמרו לו לעני, שיש בדירה של דל"ת על דל"ת:

רצונך, שיהיה לך ארמון כארמונו של המלך, שיש בו מאה ועשרים ושבעה חדרים?

החזיר העני:

חס וחלילה! מהיכן אקח “מזוזות” לכולם?

ביאור: „דירה של דל"ת על דל"ת" — ארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטרים על שניים), שיעור המגורים המזערי בלשון חכמים; ומאה עשרים ושבעה חדרים — כמניין מדינותיו של אחשוורוש, „מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" (אסתר א, א) — סמל המלכות והשפע. כל פתח בבית טעון מזוזה, וקלף מזוזה שכתב סופר עולה ממון. העני, גם בחלום שכולו בחינם, רואה קודם כול את ההוצאה: ארמון פירושו מאה עשרים ושבע מזוזות שאין ידו משגת — ותודעת העוני דוחה את הפנטזיה מטעמי תקציב.

## בדיחה 195

שאלו לבחור עני, “אוכל־ימים”[8]:

על מה אתה עתיד להתפלל בליל הושענא רבה, כשייבקעו שערי־שמים?

השיב הבחור:

תיכף כשייבקעו שערי־שמים אתפלל לפני המקום, שיתן לי שבעה בתים יפים, ואשכיר אותם לשבעה אנשים חשובים, ותנאי אתנה עם כל אחד ואחד מהם, שיפרנסני יום אחד בשבוע, ונמצא אני רואה עולמי בחיי.

הערות שוליים:
- [8] לשעבר, כשהיו ישיבות מצויות ברוב קהילות, הוצרך כל בן־ישיבה עני למצוא לו שבעה אנשים, שיאכילוהו על שולחנם איש־איש יום אחד בשבוע, ועל שם זה קראו להם לבני־הישיבה “אוכלי־ימים”.

ביאור: „אוכל-ימים" — בן-ישיבה עני שאכל כל יום בשבוע על שולחנו של בעל-בית אחר, „יום" אצל כל אחד משבעה מארחים (הערה [8]); בליל הושענא רבה, האחרון בימי הסוכות, רווחה אמונה עממית שבחצות נבקעים שערי-שמים וכל בקשה נענית; „רואה עולמי בחיי" — זוכה ליהנות מן העולם עוד בחייו. וכשנפתחים לפניו כל האוצרות, שיא חלומו של הבחור הוא שדרוג של מצבו הקיים: שבעה בתים, שבעה דיירים חשובים, וכל אחד יפרנסו יום בשבוע — אותם „ימים" עצמם, רק במעמד של בעל-בית ולא של סמוך-על-שולחנות. אפילו מול שמים פתוחים אין הדמיון מצליח לחרוג משבוע-האכילה של העני.

## בדיחה 196

עני צם כל היום כדי שייכנס רעב לסעודת־נישואים בביתו של קרוב עשיר. כל שעה היה מסתכל בחלון, שמא בא השמש להזמינו – והשמש איננו. החשיך היום – והשמש איננו.

כפף העני את ראשו, מילא כריסו לחם וצנון ועלה על משכבו.

פתאום – קול דופק בדלת:

פתח!

הנה השמש! – התנער העני, נתן אצבע לתוך גרונו, הקיא את הלחם ואת הצנון, כדי שיהא שוב מוכן לסעודה, ופתח את הדלת.

נכנס שכנו ואמר לו:

רצונך, שתילווה אלי לקידוש־לבנה?

ביאור: „השמש" — שליח בית-הכנסת, שנהג בין השאר למסור הזמנות לסעודות-שמחה; „קידוש לבנה" — ברכה קצרה שאומרים בלילה, תחת כיפת השמים, על חידוש הירח — מצווה שכולה רוח ואין בצדה אפילו פירור. העני צם כל היום כדי לבוא רעב ומוכן אל סעודת קרובו העשיר; משלא באה ההזמנה מילא כרסו לחם וצנון, מזון דלים. הדפיקה בדלת מחזירה את התקווה — והוא מקיא את מזונו היחיד כדי לפנות מקום לשפע. בפתח עומד שכן שמזמינו לברך על הירח, והעני נותר גם בלי הסעודה וגם בלי הלחם והצנון שכבר היו בבטנו.

## בדיחה 197

מצאו לעני, שהוא עומד בשוק ומתייפח:

רובל היה לו ואבד.

אמרו לו:

בדוק כיסיך, שמא תמצאנו.

השיב העני:

כבר בדקתי ולא מצאתי.

אמרו לו:

שמא יש לך עוד כיס אחד, שלא בדקת?

החזיר העני:

יש לי עוד כיס אחד, אבל אותו אני מתיירא לבדוק – שמא לא אמצא גם שם…

ביאור: כל עוד הכיס האחרון לא נבדק, ייתכן שהרובל שם — והעני שומר לעצמו את הנכס האחרון שנותר לו, הספק: בדיקה עלולה לרושש אותו גם מן התקווה.

## בדיחה 198

ראו לעני, שהוא עומד ועיניו תלויות לשמים. אמרו לו:

מה טענה טענת לפני המקום?

השיב העני:

לא טענה, חלילה, טענתי, אלא שאלה שאלתי למקום ברוך־הוא.

אמרתי: ריבונו של עולם, הואיל ואלף שנים חשובים בעיניך יום אחד, ודאי אלף דינרים חשובים בעיניך דינר אחד. ומה איכפת לך אם תלוה לי דינר אחד לשעה אחת?

חזרו ואמרו לו:

ומה תשובה החזירו לך?

השיב העני:

החזירו לי: המתן שעה אחת…

ביאור: העני בונה קל-וחומר על תהילים צ, ד — „כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור": אם אלף שנים הן אצלך כיום אחד, הרי אלף דינרים הם אצלך כדינר, ומה אכפת לך להלוות לי דינר לשעה? מן השמים נענים לו באותו מטבע בדיוק: „המתן שעה אחת" — שלפי החשבון שהוא עצמו הביא היא עשרות שנות אדם. הלוגיקה שלו התקבלה במלואה, ופועלת נגדו: ההלוואה תבוא — אבל לא בחייו.

## בדיחה 199

מלמד עני היה אומר:

אילו נתן לי הקדוש ברוך־הוא עשרת אלפים רובל, מיד הייתי מפריש אלף אחד מעשר לעניים. שמא אין הקדוש ברוך־הוא מאמינני, יפריש בכבודו ובעצמו אלף אחד מלכתחילה ויתן לי רק תשעה אלפים.°

ביאור: „מעשר" — הפרשת עשירית מן ההכנסה לצדקה. המלמד עוטה יראת-שמים למופת — שמא לא יאמינו שיקיים את נדרו — ומציע שהקב"ה ינכה את האלף מראש וייתן לו תשעה אלפים בלבד: כך יקבל את הסכום נקי מכל התחייבות, וה„מעשר" ייצא מבלי שנתן איש דבר. דרויאנוב מציין מקבילה הודית: עצלן מכלכותא שנדר לאלה קאלי קרבן תמורת מתת כסף, וכשקיבל — חזר והתמקח על גודלו, עד שהציע שתנכה היא עצמה את שווי הקרבן מן הסכום הבא שתיתן לו.

הערת דרויאנוב: בדיחה הודית מספרת: איש עצלן היה בכלכותה הבירה, והיה מונע עצמו מן העבודה ומשליך יהבו על נסים מן השמים. פעם אחת הלך למקדשה של קאלי\*, השתטח לפני פסלה והתפלל אליה, כי תיתן לו מאה רופיות, ובשכר זה יקריב לה קרבן שני תואים. למחר הצליח והשתכר מאה רופיות. קם והלך שנית למקדשה של קאלי, השתטח לפני פסלה והתחיל משדלה בדברים: „כלום רעבה את, חלילה? דייך בתאו אחד, ולא בתאו, אלא בשתי עזים, ולא בשתי עזים, אלא בעז אחת". ומשום שחס גם על עז אחת, חזר והלך שלישית למקדשה של קאלי, השתטח לפני פסלה ואמר: „אמא טובה ומטיבה את. הואיל וכבר נתת לי מאה רופיות, את צריכה ליתן לי גם אלף, ואז אקריב לך שני התואים כאשר אמרתי. לא אפיל דבר. שמא אין את מאמינה אותי? נכי נא בכבודך ובעצמך מחיר התואים מאלף הרופיות, ואת השאר תני לי".

(Шанкаръ, „Сонъ раджи", עמ' 154—155)

\* קאלי — אלה הודית רבת־צורות, ואחת מצורותיה — אם טובה ורחמנייה, המבקשת לעזור ולהושיע. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 199, עמ' 66) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 200

אמרו לו לעני:

לא גנאי הוא לך, שאתה יוצא בבגד שכולו טלאי?

השיב העני:

אין בכך כלום, הכל יודעים, שיש לי בגד אחר בביתי.

חזרו ואמרו לו:

אם כן, למה אין אתה יוצא בו?

החזיר העני:

משום שאותו בגד כולו טלאי על־גבי טלאי.

ביאור: ההצטדקות שנועדה להציל את הכבוד — יש לו בגד אחר בבית — מתגלה כהודאה עמוקה עוד יותר: ה„אחר", שהשומעים מדמים משובח, גרוע אף מזה שעליו — כולו טלאי על גבי טלאי.

## בדיחה 201

מקובלנותיו של עני:

אתם אומרים: “כל מה שעושה הקדוש ברוך־הוא, הכל לטובה” [9], ואני אומר: הכל לרעה. ניקבו הנעליים שברגלי – מיד נכנסים המים לתוכן; ניקבה החבית שבביתי – מיד יוצאים המים מתוכה…

הערות שוליים:
- [9] “כל דעביד רחמנא – לטב עביד”, ברכות ס, ב.

ביאור: „מקובלנות" — תלונות, טרוניות. „כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא הכל לטובה" הוא הנוסח העממי למאמר הארמי „כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס ע"ב; הערה [9]) — עיקרון אמונה המיוחס לרבי עקיבא: גם מה שנראה רע, סופו טובה. העני מעמיד כנגדו „הוכחה" סימטרית להפך: אותו נקב עצמו יודע תמיד לבחור את הכיוון המזיק — בנעל המים נכנסים, בחבית הם יוצאים.

## בדיחה 202

אבל תוך י"ב חודש ירד לפני התיבה על־מנת להתפלל בתורת ש"ץ. ניגש אליו אחד ואמר לו:

אני קודם, שאני אבל תוך שלושים.

נסתלק הראשון והלך לו. ניגש שלישי ואמר לשני:

אני קודם, שאני חייב־"יאהרצייט".

נסתלק השני והלך לו. ניגש רביעי ואמר לשלישי:

אני קודם, שאני אבל תוך שבעה.

נסתלק השלישי והלך לו. ניגש חמישי ואמר לרביעי:

אני קודם, שאני הוא המת עצמו[10]…

הערות שוליים:
- [10] “עני חשוב כמת” – שיגרת־העם; ועיין ההערה הסמוכה.

ביאור: במנהג אשכנז אָבֵל „יורד לפני התיבה" — משמש שליח-ציבור (ש"ץ, החזן המוביל את התפילה) — לעילוי נשמת קרובו, ויש סדר קדימה מקובל בין הטוענים לזכות: בעל „יאהרצייט" (יום השנה לפטירה, ביידיש), אבל בתוך שבעה, בתוך שלושים, בתוך שנים-עשר חודש — ככל שהאבל טרי יותר, זכותו גדולה יותר. החמישי גובר על כולם בטענה שאין למעלה ממנה: הוא המת עצמו — על-פי שיגרת-העם „עני חשוב כמת" (הערה [10]), הנסמכת על מאמר חז"ל (נדרים סד ע"ב) שמנה את העני בין ארבעה ה„חשובים כמת", שחייהם אינם חיים. אם המדד הוא הקרבה למוות — העני מנצח בלי מתחרים, ודווקא ניצחונו הוא התבוסה הגדולה מכולן.

## בדיחה 203

מרדכי חבד היה אומר:

למה אמרו “עני חשוב כמת”?[11]– משום שגם זה וגם זה אסור להניחו יחידי בבית…

הערות שוליים:
- [11] שיגרת־העם, הנובעת מתוך מאמרם “ארבעה חשובים כמת: עני, מצורע וסומא ומי שאין לו בנים” (נדרים סד, ב). והשווה “פנטשטנטרה”, ספר חמישי, סימן 23: “הוא (מי שאין לו כסף) חשוב כמת בעולמם של בני־האדם”.

ביאור: „עני חשוב כמת" — שיגרת-עם שמקורה במאמר חז"ל „ארבעה חשובים כמת: עני, מצורע וסומא ומי שאין לו בנים" (נדרים סד ע"ב; הערה [11]): חייהם אינם חיים. מרדכי (מוטקה) חב"ד, בדחן וילנאי נודע, מחליף את הטעם הקיומי הזה בטעם מעשי לגמרי: את המת אסור להשאיר לבדו בבית על-פי מנהג „שמירת המת" עד הקבורה — ואת העני אסור להשאיר לבדו מטעם אחר: שמא יגנוב. דרויאנוב מציין בהערתו מקבילה מפתיעה מן ה„פנצ'טנטרה" ההודית: מי שאין לו כסף „חשוב כמת בעולמם של בני-האדם".

## בדיחה 204

אף הוא היה אומר:

עני חשוב כמת, ומכל־מקום אין מבקשים ממנוּ סליחה…

ביאור: עוד גלגול של „עני חשוב כמת" (על-פי נדרים סד ע"ב): מי שפגע באדם שמת נוהג לבוא על קברו ולבקש את מחילתו. זה הכבוד היחיד השמור למת — ואפילו ממנו העני מקופח: דינו כמת לכל דבר, אבל הפוגעים בו אינם טורחים להתנצל.

## בדיחה 205

האחים הקדושים רבי זוסי מהאנופוליה ורבי אלימלך מליזנסק קיבלו עליהם עוֹל גלות, וחמש שנים רצופות התהלכו שניהם יחדיו מעיר לעיר ומכפר לכפר, לבושים בגדי־עניים, תרמיליהם על שכמיהם ומקלותיהם בידיהם. בדרך עסקו בתורה, בנגלה ובנסתר, ושכינה היתה שרויה ביניהם, אבל לא נודעו לשום אדם בשמותיהם, ואיש לא הכירם.

פעם אחת ביום־חורף לפנות ערב הגיעו לכפר, נכנסו לפונדק של ישראל. שאלו לאכול וביקשו מקום ללון. נענה להם הפונדקי: האכיל והשקה אותם והקצה להם מקום יפה ללינה – על התנור החם. עלו שניהם לשם ושכבו: רבי זוסי אחוריו כלפי פנים ורבי אלימלך אחוריו כלפי חוץ.

בלילה ההוא היתה חתונה באותו בית, וכטוב לב המסובים ביין ויצאו לרקוד אמרו איש לחברו:

הנה שם, על התנור, שוכבים שני עניים־הלכים, ואחד מהם אחוריו אלינו. בואו ונטפח לו טפיחה יפה על כל ריקוד וריקוד.

אמרו ועשו – ורבי אלימלך ספק כמה וכמה טפיחות יפות.

וכשעייפו המרקדים וישבו לנוח לחש רבי אלימלך לרבי זוסי ואמר לו:

זוסי אחי, רצונך שנחליף מקומותינו, ומעתה אשכב אני כלפי פנים ואתה כלפי חוץ?

מיד הסכים רבי זוסי והם החליפו זה עם זה מקומותיהם: רבי אלימלך אחוריו כלפי פנים ורבי זוסי אחוריו כלפי חוץ.

ולאחר שנחו המרקדים ושבו לרקוד נמלכו ואמרו זה לזה:

מה פשעוֹ ומה חטאתו של אותו הלך, השוכב כלפי חוץ, שהוא יספוג כל הטפיחות? בואו ונטפח מעכשיו לשני, השוכב כלפי פנים.

אמרו ועשו – ושוב ספג רבי אלימלך כמה וכמה טפיחות יפות.

תמה רבי אלימלך ולחש לרבי זוסי:

זוסי אחי, למה אמרו: “משנה מקום, משנה מזל”?[12].

חזר רבי זוסי ולחש לו:

אלימלך אחי, זהו שאמרו: “אין מזל לישראל”[13]…

הערות שוליים:
- [12] מימרה מפורסמת. ועיין י' ח' טביוב, “אוצר המשלים והפתגמים”, אודיסה תרע"ט, סי' 2526.
- [13] שבת קנו, א.

ביאור: רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זוסיא מאניפולי, מגדולי החסידות בדור תלמידי המגיד ממזריטש, אכן נדדו לפי המסורת שנים בבגדי עניים — „עול גלות": נדודי כפרה מרצון. הלינה על התנור החם הייתה מקום השינה המצוי לאורחים עניים בחורף. שתי המימרות שבחתימה: „משנה מקום משנה מזל" — פתגם מפורסם (הערה [12]) שמעבר ממקום למקום משנה את הגורל; „אין מזל לישראל" (שבת קנו ע"א; הערה [13]) — במקורו מאמר של התעלות: ישראל אינם כפופים לשלטון המזלות. כאן הוא מתהפך למרירות מחויכת: ליהודי אין מזל, המכות ימצאו אותו בכל תנוחה, וכל תחבולה של שינוי מקום רק מחזירה אליו את התור. דרויאנוב מציין שנוסח קרוב של הסיפור מצוי בקובץ משליו של המגיד מדובנא, ושמקבילות לו מהלכות גם בפולקלור הגרמני.

הערת דרויאנוב: בדיחה נאה זו – בקצת שינוי-נוסח, ביחוד
בסופה – מצא ישראל י' זאבין ("תשר"ק") גם באחד מספרי-הדרוש
של רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה. (עי' קובצו של זאבין "אלע
משלים פון דובנער מגיד", ניו-יורק, תרפ"ה, כרך א', עמ' 70–
71. את מקומה של הבדיחה במקור לא סימן בעל-הקובץ, כשם שלא
סימן את מראי-המקומות גם של כל שאר המשלים, שאסף מספריו
של רבי יעקב). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 205, עמ' 68) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 206

שאלו לאדם אחד:

מה מצבו?

השיב הנשאל:

דומני שאני נעשה עשיר.

אמרו לו

מה משמע: “דומה אתה”? יש לך ממון – עשיר אתה, אין לך ממון – עני אתה.

החזיר הלה:

ממון אין לי עדיין, אבל כבר נעשיתי חזיר [14]…

הערות שוליים:
- [14] “אמר רב פפא: לית דעני מכלבא ולית דעתיר מחזירא”, שבת קנה, ב.

ביאור: מאחורי התשובה עומד מאמרו של רב פפא: „לית דעני מכלבא ולית דעתיר מחזירא" — אין עני ככלב ואין עשיר כחזיר (שבת קנה ע"ב; הערה [14]): הכלב רעב ומחזר תמיד, החזיר שבע ומפוטם תמיד. „נעשיתי חזיר" הוא אפוא, כביכול, סימן מובהק להתעשרות — אלא ש„חזיר" הוא גם גרגרן תאב-בצע. הממון טרם הגיע, אבל השחתת האופי המלווה אותו כבר כאן, והיא-היא הראיה שהעושר בדרך.

## בדיחה 207

צורב בא לעשיר מפורסם וביקש מאתו סגולה לעשירות.

אמר לו העשיר:

לך והיה שתים־עשרה שנה חזיר.

תמה הצורב:

ואחר־כך?

החזיר לו העשיר:

תנוח דעתך. אחר־כך כבר תהיה חזיר כל ימיך.

ביאור: „צורב" — תלמיד-חכם צעיר; „סגולה" — אמצעי מאגי-דתי להשגת מבוקש. העצה נשמעת כעסקה קצובה — שתים-עשרה שנות „חזירות" (גסות ותאוות-בצע) תמורת עושר — עד שה„נחמה" מגלה את המחיר האמיתי: מי שהיה חזיר שתים-עשרה שנה שוב אינו יכול לחדול; ההשחתה, לא העושר, היא הנכס הקבוע.

## בדיחה 208

עשיר “דבר־אחר” התפאר לפני חברו:

מעולם לא השתכר אדם פרוטה על ידו.

תמה חברו:

היכי תמצי? פעמים אתה נכנס למרחץ ומשלם לבלן דמי־מרחץ.

החזיר לו הלה:

ושאין איש רואני שם, מיד אני פושט ידי ומנפץ שמשה של חלון.

ביאור: „דבר-אחר" — כינוי-עקיפין לחזיר, שנמנעו מלהזכירו בשמו, ומכאן לאדם שפל וגס; עשיר „דבר-אחר" הוא עשיר-חזיר. „היכי תמצי" — ארמית: כיצד ייתכן; „בלן" — עובד בית-המרחץ הגובה דמי כניסה. הקמצן כאן אינו מסתפק בלא לתת — הוא טורח ומנפץ שמשה כדי שגם הפרוטה היחידה שנאלץ לשלם תצא בהפסד למקבלה.

## בדיחה 209

ישבו יהודים בחבורה ואמדו הונו של “הגביר”. זה אמר כך וזה אמר כך. קם אחד מן החבורה ואמר:

לדעתי, חסרים לו מאתיים אלף.

ליגלגה עליו כל החבורה:

אם־כן, לדעתך, הוא ערב שמיטה.

החזיר הלה:

הלוואי והיו כל ישראל ערב שמיטה כמותו. אלא שהחזיר הוא כאילו היה לו חצי־מיליון, ולמעשה יש לו רק שלוש מאות אלף…

ביאור: „גביר" — עשיר; „ערב שמיטה" — בשנת השמיטה נשמטים החובות (על-פי דברים טו), ומכאן כינוי למי שכל עולמו חובות והוא ממתין למחיקתם: פושט רגל. החבורה מבינה „חסרים לו מאתיים אלף" כחוב — אבל הדובר התכוון לפער שבין המוניטין למלאי: הגביר מתנהג כבעל חצי מיליון, ובידו „רק" שלוש מאות אלף. החיסרון היחיד שלו הוא ההפרש בין מה שיש לו למה שהוא מעמיד פנים שיש לו.

## בדיחה 210

שאלו לרבי־רבי השיל:

אמרו: “כסף מטהר ממזרים” [15]. היכי תמצי, שיהא כוחו של כסף יפה מכוחה של תורה, שטימאה ממזרים?

הסביר רבי־רבי השיל:

קיימא לן: “מדחציף כולי האי, שמע־מינה ממזר הוא”[16]. במה דברים אמורים? סתם חצוף. אבל חצוף עשיר, בטלה חזקה זו לגביו, משום ש"עשיר יענה עזות"[17] ואפילו אם אינו ממזר. וזהו שאמרו: “כסף מטהר ממזרים”: חוצפה של עשיר אנו רשאים לתלות בעשירות, ולאו דווקא בממזרות.

הערות שוליים:
- [15] קדושין עא, א.
- [16] כך היא שיגרת־העם; גירסת־הש"ס היא: “שמע־מינה רשיעא הוא”, בבא מציעא פג, ב.
- [17] משלי יח, כג.

ביאור: הפלפול מגייס שלושה מקורות: „כסף מטהר ממזרים" (קידושין עא ע"א; הערה [15]) — אמירה שהממון מטשטש פגמי ייחוס; החזקה „מדחציף כולי האי, שמע-מינה ממזר הוא" — מי שחצוף כל-כך, סימן שממזר הוא (כך בנוסח העממי; בגמרא עצמה, בבא מציעא פג ע"ב, נאמר „רשיעא הוא" — רשע; הערה [16]); ו„עשיר יענה עזות" (משלי יח, כג; הערה [17]) — דרכו של עשיר להשיב בגסות. „קיימא לן" — ארמית: מוסכם בידינו. ומכאן ה„תירוץ": חוצפתו של סתם אדם מעוררת חשד ממזרות, אבל לחוצפת עשיר יש הסבר כשר מן הפסוק — עושרו. כך, בכלים למדניים מדוקדקים, מנוסחת אמת חברתית פשוטה: בכסף קונים חסינות מכל חשד.

## בדיחה 211

שאלו לחריף:

“רבי מכבד עשירים”[18] היכן מצינו שכיבדם?

החזיר החריף:

במשנה מפרט רבי שלושה שפגיעתם רעה: “חרש, שוטה וקטן – החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין” [19]. וקשה: היה לו להוסיף גם עשיר, שוודאי פגיעתו רעה: החובל בו חייב, והוא שחבל באחרים פטור. אלא לאו, כאן כיבד רבי עשירים – ולא מנה אותם עם חרש, שוטה וקטן.

הערות שוליים:
- [18] ערובין פו, א.
- [19] משנה בבא קמא ח, ד.

ביאור: „רבי מכבד עשירים" נאמר בגמרא (עירובין פו ע"א; הערה [18]) על רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. המשנה בבבא קמא (ח, ד; הערה [19]) מונה שלושה ש„פגיעתם רעה" — חרש (חירש-אילם), שוטה וקטן: החובל בהם משלם, והם שחבלו באחרים פטורים, לפי שאינם בני אחריות משפטית. החריף מעיר שזו בדיוק תמונת העשיר — הפוגע בו משלם ביוקר, והוא הפוגע לעולם אינו נתבע — ולפי שורת הדין היה ראוי להימנות רביעי ברשימה. ה„כבוד" היחיד שחלק לו רבי הוא אפוא ההשמטה: שלא הושיבוֹ בין החרש, השוטה והקטן.

## בדיחה 212

“רבי מכבד עשירים, ורבי עקיבא מכבד עשירים, כדדריש רבה בר מרי: ישב עולם לפני אלהים, חסד ואמת מן ינצרוהו” [20].

וקשה: מאי משמע, שבעשירים משתעי קרא? – אלא “חסד” זה “נגיד” [21], העושה חסד עם הבריות; “אמת” זה “מגיד”, המדריך את הבריות בדרך אמת. ו"נגיד" ו"מגיד" מ"ם ונו"ן (“מן”) נוצרים אותם: טול מ"ם מ"מגיד" ונו"ן מ"נגיד" – מה ישאר להם?…

הערות שוליים:
- [20] ערובין פו, א.
- [21] “נגיד” בפי־העם פירושו – עשיר.

ביאור: הפתיחה מצטטת את הגמרא (עירובין פו ע"א; הערה [20]): רבי ורבי עקיבא כיבדו עשירים, ורבה בר מרי סמך זאת על הפסוק „יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ" (תהלים סא, ח) — העולם מתקיים בזכות אנשי החסד והאמת. הדרשן ה„מתרץ" מזהה: „חסד" הוא הנגיד — עשיר בלשון העם (הערה [21]) — הגומל חסדים, ו„אמת" הוא המגיד — דרשן נודד המוכיח את הרבים. ומניין ש„מַן ינצרוהו"? האותיות מ"ם ונו"ן הן הנוצרות (שומרות) אותם: טול את המ"ם מ„מגיד" ואת הנו"ן מ„נגיד" — ולא יישאר משניהם אלא „גיד". כל כבודם — של העשיר ושל המטיף כאחד — תלוי באות אחת בלבד.

## בדיחה 213

שאלו לחכם:

עושר וחכמה מה מהם עדיף?

השיב החכם:

חכמה עדיפה.

אמרו לו:

אם־כן, למה דופקים החכמים על פתחי העשירים ואין העשירים דופקים על פתחי החכמים?

השיב החכם:

לא קשיה! החכמים יודעים את ערכו של העושר ואין העשירים יודעים את ערכה של חכמה.

ביאור: „לא קשיה" — ארמית של בית-המדרש: אין כאן קושיה. החכם הופך את הראיה שנגדו לראיה שבעדו: החכמים מחזרים על פתחי העשירים דווקא מפני שחוכמתם מלמדת אותם מה שווה הכסף, והעשירים אינם באים אל החכמים מפני שאינם יודעים מה שווה החכמה — ובורות זו עצמה מכריעה את הוויכוח. דרויאנוב מציין שאותה תשובה שנונה מהלכת גם בפולקלור המזרחי, בפיו של חכם ערבי.

הערת דרויאנוב: רודה-רודה שם תשובה יפה זו בפיו של אימם
ערבי, ("Der Pascha Lacht" עמ' 110). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 213, עמ' 70) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 214

שאלו לרבי מאיר פישלס, רבה של פראג:

ראינו עשירים מתקנאים בחכמים, וראינו חכמים מתקנאים בעשירים.

מי משניהם קנאתו גדולה משל חברו?

החזיר רבי מאיר:

ודאי קנאתם של עשירים גדולה, שהרי ראינו חכמים שנעשו עשירים ולא ראינו עשירים שנעשו חכמים.

ביאור: רבי מאיר פישלס — רבה של פראג במאה השמונה-עשרה, שנודע בחריפותו. ההיגיון שמתחת לתשובה: קנאת החכם ניתנת למרפא — הוא עשוי עוד להתעשר; קנאת העשיר חשוכת מרפא — חכם הוא לא ייעשה לעולם, ולכן היא הגדולה. העלבון מוגש בלבוש של תצפית יבשה: „ראינו… ולא ראינו".

## בדיחה 215

שאלו לרבי אייזל חריף:

מפני מה עשירים מקדימים נדבה לעני בעל־מום ואינם מקדימים נדבה לעני תלמיד־חכם?

השיב רבי אייזל:

הדין עמהם, משום שכל עשיר יכול לחשוש, שמא ייעשה גם הוא עני בעל־מום, ואינו יכול לחשוש, שמא ייעשה עני תלמיד־חכם.

ביאור: רבי אייזל חריף (ר' יהושע יצחק שפירא מסלונים) נודע בעוקצנותו. תשובתו דוקרת פעמיים במשפט אחד: הצדקה של העשירים אינה חמלה אלא ביטוח עצמי — „היום הוא, מחר אני"; ומכל הפורענויות שהעשיר מסוגל לדמיין לעצמו, אחת בלבד אינה מדאיגה אותו — שייעשה תלמיד-חכם. זה לא יקרה לו לעולם.

## בדיחה 216

מעשה בעני, ששכחוהו קרוביו ולא היו נכנסים אצלו אפילו פעם אחת בשנה. לימים נתעשר, ומיד נעשו הכל קרוביו והתחילו משכימים ומעריבים לביתו כל־יום. ראה שכך, נמלך והעמיד לפניהם על השלחן קופה של ברזל, והוא גופו הפך פניו אל הקיר ועמד ושתק. תמהו אורחיו, ובעל־לשון שבהם אמר לו:

שמא מן הנימוס היא עמידתך זו, כאילו אי־איפשך שאיש מאתנו ידבר אליך וישאל בשלומך?

החזיר הוא:

שמא אלי באתם? לזו שעל השולחן באתם. דברו אליה ושאלו בשלומה.

ביאור: „קופה של ברזל" — כספת, תיבת מתכת לשמירת ממון; „משכימים ומעריבים" — פוקדים את הבית השכם בבוקר ועם ערב, בקביעות; „בעל-לשון" — מהיר דיבור, חלקלק. העשיר רק מסדר את הבמה כהלכה: אורחת הכבוד האמיתית מוצבת על השולחן, והוא עצמו, שאיש לא בא אליו, פונה אל הקיר.

הערת דרויאנוב: יוהאנס פאולי מספר כך: חכם אחד בא לראש-
העיר, כשהוא לבוש בגדי עניים, ודפק על הדלת. הוציא המשרת
ראשו לראות, מי הוא הדופק, ואמר לאדוניו: "ליד הדלת עומד
אדם לבוש בגדי-עניים ומבקש להיכנס". אמר לו ראש-העיר: "צא
ואמור לו, שאין דעתי פנויה לשמוע מה בפיו אלי". מיד הלך החכם
לביתו ולבש בגדי-עשירים וחזר ובא ודפק על הדלת. הוציא
המשרת שנית את ראשו דרך החלון ואמר לאדוניו: "ליד הדלת
עומד אדם לבוש בגדי-עשירים ומבקש להיכנס". אמר לו ראש-
העיר: "מהר ופתח לו". נכנס החכם ועמד לפני ראש-העיר ולא
פסק פיו לנשק בגדי-העשירים, שהיה לבוש. תמה ראש-העיר
ושאל: "מה טעם יש לך, שאתה מנשק בגדיך?" החזיר לו החכם:
מחזיק אני להם טובה, שאלמלא הם לא הייתי זוכה לעמוד לפניך".
(Ed. Bolte) "Schimpf und Ernst" כרך א', עמ' 247–248;
סי' 416; ועיי"ש הביבליוגראפיה בכרך ב', עמ' 353–354. חסר
בביבליוגראפיה "Nassr-eddin und Buadem", Tewfik, עמ' 28,
סי' 52. ועי' גם י' יהודה, "משלי ערב" ב', עמ' קל"ז, הערה לסי'
2002). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 216, עמ' 71) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 217

עשיר אחד נכנס אצל רבי משה סופר לבקרוֹ. ביקש רבי משה לנהוג בו כבוד ואמר לו:

יישר כוחך, שטרחת לבוא אלי.

הגיס העשיר את לבו ברבי משה והחזיר:

אין בכך כלום. מתכוון הייתי לבקר פלוני קרובי שבשכונה זו, ודרך אגב סרתי גם למר.

וכשעמד העשיר לצאת קם רבי משה ללוותו. אמר לו העשיר:

יישר כוחך, רבי, שאתה טורח ללווֹת אותי.

החזיר לו רבי משה:

אין בכך כלום. מתכוון אני לצאת לנקבים, ודרך אגב אלווה אותך.

[טנדלוי מספר בדיחה מפורסמת זו בנוסח אחר[22]:

בחור בן־ישיבה בא לעיר, וכמה זמן לא בא להקביל פני הרב.

לסוף נכנס אצל הרב ופתח ואמר:

נזדמנתי לשכונה זו, ודרך־אגב נכנסתי להקביל פני מר.

שתק הרב ולא אמר כלום, וכשעמד הבחור לצאת, קם הרב ופסע פסיעות אחדות כמבקש ללוותו. אמר הבחור:

חס ושלום, שמר יטרח ללוות אותי!

החזיר לו הרב:

לבית־הכיסא אני זקוק, ודרך־אגב אלווה אותך.]

הערות שוליים:
- [22] “שפריכווארטער אונד רעדענסארטען דייטש־יידישער פארצייט”, עמ' 363, סי' 1014.

ביאור: רבי משה סופר הוא ה„חתם סופר", רבה של פרשבורג ומגדולי הפוסקים. „הגיס את לבו" — התנשא וזלזל; „לצאת לנקבים" — לשון נקייה לעשיית צרכים. הרב מחזיר לעשיר את מטבע ה„דרך אגב" שלו מילה במילה — אלא שאצלו האגב מוביל לבית-הכיסא, וכך שקול ביקורו של העשיר כנגד הצורך הנמוך שבצרכים. הנוסח החלופי שבסוגריים לקוח מאוסף הפתגמים היהודי-גרמני של אברהם טנדלוי (הערה [22]) — עדות לנדודיה של בדיחת-עם זו בין דמויות, כשהעוקץ נשאר בעינו.

## בדיחה 218

אשה באה לרבי אייזל חריף ולבה עגום עליה:

חלום חלמה, שבנה יחידה נשתגע.

פתר לה רבי אייזל:

בנך יתעשר, שכל העשירים משוגעים הם.

ביאור: על-פי חז"ל „כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נה ע"ב) — משמעות החלום נקבעת בפי הפותר, ולכן פונים לרב שיפתור לטובה. רבי אייזל חריף אכן הופך את הרעה לברכה, אבל בדרך: המשוואה עשיר = משוגע משאירה את החלום בעינו ורק מוסיפה לו עקיצה מעמדית.

## בדיחה 219

שאלו לרבי ברוך־מרדכי ליבשיץ:

מה טעם אומרים הבריות: “עשיר כקורח”? הלא מכיוון שרכושו של קורח נקבר עמו ונתעלם מן העין [23] אין איש יודע כמה היה.

השיב רבי ברוך־מרדכי:

היא הנותנת… בנוהג שבעולם, עשיר כל־זמן שהוא חי אומדים אותו ברבבי־רבבות, כיוון שמת, מיד מתברר, שלא היה לו אפילו מחצה. אבל קורח, הואיל ורכושו נקבר עמו ונתעלם מן העין, בחזקתו הוא עומד, שעשיר מופלג היה.

הערות שוליים:
- [23] במדבר טז, לב.

ביאור: „עשיר כקורח" — על שם קורח (במדבר טז), שמרד במשה ונבלע באדמה עם כל רכושו, ובמסורת המדרש היה מעשירי העולם האגדיים. „היא הנותנת" — לשון תלמודית: זו גופה הסיבה, מה שהקשה עליך הוא עצמו התירוץ; „בחזקתו הוא עומד" — מונח הלכתי: מעמד מוחזק נשאר בתוקפו כל עוד לא הוכח היפוכו. התשובה: כל עשיר מנופח באומדן בחייו ומתגלה בקטנותו כשמת ומונים את עיזבונו; קורח, שרכושו נקבר עמו ואי-אפשר למנותו לעולם, הוא העשיר היחיד שחזקת עושרו לא תופרך — ולכן דווקא הוא נעשה סמל העושר.

## בדיחה 220

חסיד עשיר בא לטלנא, נכנס ל"יחידות" אצל רבי דוד’ל ושהה בחדרו שעה שלימה. לאחר שיצא נכנס “ליחידות” חסיד עני, והשהה אותו רבי דוד’ל רגעים מועטים ופטרו. נאנח החסיד העני:

רבי, שמא, חס ושלום, משוא־פנים יש לפניך?

גער בו רבי דוד’ל:

טיפש!… אתה – כיוון שפתחת פיך, מיד שמעתי, שעני אתה, ואילו הוא – שעה שלימה הוצרכתי לספר עמו עד ששמעתי, שעני הוא כמותך.

ביאור: „יחידות" — פגישה אישית של חסיד עם רבו; רבי דוד'ל מטלנא (טברסקי) היה מגדולי האדמו"רים באוקראינה; „משוא-פנים" — העדפה שלא כדין. השעה הארוכה לא הייתה כבוד לעשיר אלא זמן חקירה: את עוניו של העני שומעים במשפט הראשון, ואילו כדי לגלות שגם ה„עשיר" עני באמת נדרשה שעה שלמה של שיחה.

## בדיחה 221

עני קבצן נכנס אצל סוחר לבקש נדבה ומצא אותו מעיין בפנקסיו, רמז לו הסוחר בידו ואמר:

חכה לי רגע אחד.

עמד העני וחיכה שעה ארוכה, והסוחר לא פרש מפנקסיו. נמלך העני והתחיל משתעל, כדי להפנות את דעתו של הסוחר אליו.

עקר הסוחר עיניו מתוך הפנקסים ואמר לו:

חכה לי עוד רגע אחד ואדע, אם בידי ליתן לך נדבה הגונה, או שגם אני לתרמיל אני זקוק ולצאת אחריך להחזיר על הפתחים…

ביאור: „תרמיל" — שק הקבצנים; „להחזיר על הפתחים" — לחזר מבית לבית לבקש נדבה; ה„פנקסים" — ספרי החשבונות של העסק. ההמתנה הארוכה אינה זלזול: עד שלא יסתיים החשבון, הסוחר עצמו אינו יודע באיזה צד של הדלת הוא עומד — נותן הנדבה או המבקש הבא.

## בדיחה 222

מקובלנותיו של עשיר:

אתם אומרים: ברכה אחת מבטלת מאה קללות. ואני אומר: אפילו ברכה של יהודי קללה היא. מניין? מיצחק, שבירך את יעקב ואמר לו: “הווה גביר לאחיך “[24], פירוש: לא “גביר” ממש, בעל־ממון, אלא שאחיך ל”גביר” יחשבוך וימררו את חייך.

הערות שוליים:
- [24] בראשית כז, כט.

ביאור: „מקובלנות" — תלונות (בן-זוגה של „מקובלנותיו של עני" שבבדיחה 201). „הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" — מברכת יצחק ליעקב (בראשית כז, כט; הערה [24]). במקרא „גביר" הוא אדון ושליט, אבל בלשון יהודי מזרח-אירופה — עשיר, ועל הכפילות הזאת עומדת הדרשה: הברכה לא הבטיחה ממון של ממש, אלא רק שהאחים יחשבוך ל„גביר" — וזו עצמה הקללה, שכן מרגע שמחזיקים אותך עשיר, שנוררים, גבאים ומקנאים ממררים את חייך, בין שיש לך ובין שאין.

## בדיחה 223

עשיר עמד ליד ביתו והורה לכיירים, כיצד לכייר את הבית.

ניגש יהודי מן השוק ומיחה:

לא כך, אלא כך צריך לכייר.

רגז בעל־הבית:

רבי יהודי, מה עניינך לכאן?

השיב היהודי:

ואתה מה עניינך לכאן?

תמה בעל־הבית:

אני?… בית זה שלי הוא. לפני חודשיים קניתיו.

החזיר לו היהודי:

ומניין לך. שלאחר חודשיים לא אקנהו אני?…

ביאור: „לכייר" — לטייח ולעטר את קירות הבית; „כיירים" — בעלי המלאכה העושים זאת. תשובת היהודי מן השוק היא תזכורת חצופה לגלגל החוזר: בעלות שנקנתה לפני חודשיים יכולה להחליף ידיים בעוד חודשיים, ולמי שאולי יקנה יש בבית עניין לא פחות משל מי שבמקרה מחזיק בו עכשיו.

## בדיחה 224

"אדם עצב, אל תאנח, כי אחרי טירחא יבוא אתנח, אל תתהדר, אדם גביר, כי אחרי דרגא יבוא תביר "…

(של"ה דפוס אמשטרדם תנ"ח דף רמג, א)

ביאור: חרוז מתוך „שני לוחות הברית" (השל"ה) לרבי ישעיה הורוביץ, הבנוי כולו על שמות טעמי המקרא — סימני הניגון של קריאת התורה — שלכל אחד מהם משמעות גם כמילה: „טירחא" (שמה האחר של הטפחא) — עמל; „אתנח" (אתנחתא) — טעם של הפסקה ומנוחה; „דרגא" — מדרגה, מעמד; „תביר" — ארמית: שבור. והזוגות מדויקים גם מבחינת תורת הטעמים: אתנחתא באה אחרי טפחא, ותביר סמוך תמיד לדרגא. מכאן המוסר הכפול: לעצוב מובטח שאחרי הטרחה תבוא המנוחה, והגביר (העשיר) מוזהר שאחרי העלייה בא השבר — עובדה יבשה מתורת הניגון שנעשתה תורת חיים מחורזת.

## בדיחה 225

בחבורה של יהודים סיפרו על עניים, ששיחקה להם השעה ונעשו עשירים. סיפרו וסיפרו עד שהגיעו לרוטשילד:

חלפן עני היה מאיר־אנשיל בנערותו, ובזקנותו השכימו מלכים ושרים לפתחו. נענה אחד מן החבורה ואמר: רוטשילד למה לנו? מוטב שאספר לכם מה שראיתי בעיני. בחור עני ובחורה ענייה היו בבית־אבא – משרת ומשרתת. לימים נשתדכו זה לזו. וכשהגיע יום־החתונה נכנס החתן לחופה במעילו של אבא. והכלה – בסודרה של אמא. משל עצמם לא היה להם ולא כלום. עברו עשר שנים, – לא יותר. נזדמנתי לרחוב־היהודים שבווילנה, ומצאתי אותו בחור ואותה בחורה – מחזירים על הפתחים בעשרה…

ביאור: מאיר-אנשיל רוטשילד, אבי שושלת הבנקאים, החל את דרכו כחלפן (מחליף מטבעות) עני בפרנקפורט — אב-הטיפוס של סיפורי „מעוני לעושר". המספר מבטיח סיפור כזה מכלי ראשון, בונה את הפתיחה כהלכתה (חתונה בבגדים שאולים, „משל עצמם לא כלום") — ומנחית את ההיפך: כעבור עשר שנים הזוג עדיין מחזר על הפתחים (מקבץ נדבות מבית לבית), רק שעכשיו הם עשרה. הדבר היחיד שהעוני יודע להרבות הוא פיות.

## בדיחה 226

ישבו התלמידים והרהרו אחרי מידותיו של הקדוש ברוך־הוא:

עשרה קבין ממון ירדו לעולם, תשעה נטל רוטשילד ואחד – כל העולם כולו. מה דין ומה יושר הוא זה?

גער בהם הרב:

שוטים שבעולם. ואם תשעה קבין ממון נטל רוטשילד, כלום נטל גם תשעה פיות לאכילה ותשעה גרונות לשתייה?

ביאור: התלמידים נוטלים תבנית תלמודית מוכרת — „עשרה קבין חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ־ישראל ואחד כל העולם כולו" (קידושין מט ע״ב; „קב" — מידת נפח) — ומיישמים אותה על הממון: תשעה חלקים נטל רוטשילד, שם נרדף לעושר אגדי, ואחד בלבד נותר לכל האנושות. על קושיית הצדק משיב הרב בנחמת־עניים מפוכחת: ממון אפשר לצבור פי תשעה, אבל פה וגרון יש לרוטשילד רק אחד — כושר ההנאה שווה לכל נפש.

## בדיחה 227

בבוקר הביאו טלגרמה לרוטשילד:

“מוריץ הירש מת והניח אחריו ארבע מאות מיליון”.

תמה רוטשילד ואמר למזכירו:

שיערתי, שהוא אמיד יותר…

ביאור: מוריץ הירש הוא הברון מוריס דה־הירש, מגדולי העשירים והנדבנים היהודים באירופה של סוף המאה ה־19. ארבע מאות מיליון הם הון דמיוני לכל אדם — אבל רוטשילד, העשיר שבעשירים, קורא את מודעת האבל כמו דו״ח מאזן ומתאכזב: הוא שיער שהמנוח אמיד יותר.

## בדיחה 228

יועץ־המסחר הזקן נסע באבטומוביל שלו, וכשהגיע לראש־הגבעה הפך הנהג את ראשו ושאל:

שמא רצונו של כבוד יועץ־המסחר שנעמוד קצת, כדי להסתכל במראה היפה שמעל הגבעה?

קיפחו הזקן:

שטות!… כשאני מבקש להסתכל במראה יפה, אני נכנס לקונטורה שלי ופותח את הקופה הגדולה…

ביאור: „יועץ־מסחר" — תואר כבוד (Kommerzienrat) שהוענק בגרמניה ובאוסטריה לסוחרים עשירים; „קונטורה" — משרד העסקים; „קיפח" — גער בו והשתיקו. ה„מראה היפה" היחיד שהזקן מכיר איננו נוף אלא ערמת הכסף שבכספתו.

## בדיחה 229

רצונך, רבי יהודה, שתחיה עולמית? – אמר מדכי חבד ליודל אופאטוב. – קוּם ועקור דירתך מווילנה לבולטרימנץ[25].

ליגלג עליו יודל:

מדכי, כלום מלאך־המוות אין לו שליטה בבולטרימנץ שלך?

החזיר לו מדכי:

מלאך־המוות יש לו שליטה בכל מקום, אבל קבלה היא בידי מאבותי ומאבות־אבותי, שמששת ימי בראשית ועד היום לא מת יהודי עשיר בבולטרימנץ…

הערות שוליים:
- [25] בולטרימנץ – עיירה יהודית, קטנה וענייה, סמוכה לווילנה.

ביאור: בולטרימנץ, כמוסבר בהערה [25], היא עיירה קטנה וענייה סמוכה לווילנה. „קבלה היא בידי מאבותי" — מסורת מהימנה שנמסרה מדור לדור, לשון של עדות מוסמכת. ה„הוכחה" שמעולם לא מת בה יהודי עשיר נכונה לחלוטין — פשוט משום שמעולם לא חי בה יהודי עשיר: מי שיעקור אליה לא יזכה בחיי נצח, אלא יתרושש עוד בחייו.

הערת דרויאנוב: יש גם הלצה אירופאית מעין זו שלפנינו:
במסיבה אחת סיפרו בשבחו של מנזר ידוע לנשים. בייחוד שיבחו,
את אווירו הבריא. היה שם ליצן אחד, ואמר: „כן, כן. שם האוויר
בריא עד להפליא. והא ראיה: זה יותר ממאה שנה לא מתה שם אף
רווקנית אחת"...("Amor und Komus, Graziöses, Pikantes etc.")
Wiedergabe des alten Druckes vom Jahre 1790, עמ' 90). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 229, עמ' 74) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 230

אמר רבי ברוך־מרדכי:

עולם הפוך אני רואה: עשירים, שכל שעה יש להם ממון בעין, מוכרים להם הכל בהקפה, ועניים, שאין בידם פרוטה לפורטה, אין מוכרים להם כלום אלא במזומנים. אילו חכמוּ הבריות, היו מהפכים הסדר – לעשירים במזומנים ולעניים בהקפה. תאמרו: כל המקיף לעניים מניח מעותיו על קרן־הצבי וסופו שיעני גם הוא. מה בכך? אדרבה, נוח לו שייעני ואף הוא יטול הכל בהקפה.

ביאור: „הקפה" — קנייה באשראי; „אין בידם פרוטה לפורטה" — אין להם אפילו מטבע קטן להחליף; „מניח מעותיו על קרן־הצבי" — ניב תלמודי לכסף אבוד שאין לו תקומה. ההיגיון העקום חושף אמת כלכלית עומדת: אשראי נותנים דווקא למי שאינו זקוק לו. ועל החשש שהמקיף לעניים יתרושש בעצמו עונה הרב בפתרון מעגלי מושלם — אדרבה, גם הוא ייעשה עני ויקנה הכול בהקפה.

## בדיחה 231

בבית־המדרש של סוחרי־היערות העשירים היו מסיחים ונאנחים על עצירת־שלגים ועל עצירת־גשמים.

שלג אין, ואי־אפשר להסיע את העצים מן היער; גשם אין והנהר איננו מלא, ואי־אפשר להשיט את הרפסודות.

שמע השמש של בית־המדרש את השיחות והאנחות, נענה ואמר:

תמיהה גדולה אני תמה. העלובים הללו גשם אין להם ושלג אין להם – וכסף יש להם, ואני המוצלח גשם יש לי דיי ושלג יש לי יותר מדי – וכסף אין לי…

ביאור: סוחרי היערות היו תלויים במזג האוויר: בשלג גוררים את הגזעים הכרותים מן היער, ובגשם עולה הנהר ואפשר להשיט עליו את הרפסודות — משטחי קורות צפים. „שמש" הוא שרת בית־המדרש, משרה דלה בשכרה. לעשירים השלג והגשם הם שורה במאזן; לשמש, שבגדיו בלויים וקורת גגו דולפת, יש מהם „יותר מדי" — על בשרו ממש. וכסף, כרגיל, יש דווקא למי שחסר לו רק מזג אוויר.

## בדיחה 232

שאלו לליצן:

מפני־מה עני אסור בכל הלאווים שבתורה, ועשיר מותר בכולם?

השיב הליצן:

שניהם מזלם גרם להם. בשעה ששבר משה את הלוחות, מיהר כל העם אשר במחנה ללקוט את השברים היקרים [26]. עשירים, שהשעה משחקת להם תדיר, מצאו את השברים הגדולים: “תגנב”, תנאף", “תחמד”; עניים, שאין השעה מסייעתם מימיהם, לא מצאו אלא את הרסיסים הקטנים: “לא”, “לא”, “לא”…

הערות שוליים:
- [26] “הלוחות משקל ארבעים סאה היו ושל סמפירינון היו”, תנחומא, תשא.

ביאור: „לאו" — איסור, מצוות לא־תעשה. כשמשה שבר את הלוחות למראה עגל הזהב (שמות לב, יט), מדמיין הליצן, מיהר העם ללקוט את השברים היקרים — וכדרך העולם זכו העשירים, „שהשעה משחקת להם" (שמזלם מאיר להם פנים תמיד), בחתיכות הגדולות: „תגנוב", „תנאף", „תחמוד" — הדיברות בלי מילת השלילה שנשברה מהן, כלומר היתר גמור; ולעניים נותרו רק הרסיסים הקטנים — שלוש פעמים „לא", האיסור לבדו. דרשת שטות שמנסחת במדויק את חלוקת העולם: העשיר מותר בהכול, העני אסור בהכול.

## בדיחה 233

אמרו לו לבר־אבהן ובר אוריין:

כיצד אדם חשוב כמוך ממיך עצמו בפני פלוני, שבּוּר בן־בּוּר הוא ואינו אלא חמת מלא מטבע?

השיב החשוב:

זהו רצונו של בורא־העולם. תדע שכך: אין לך ברייה חשובה במעשה־בראשית מן האדם, ואין לך ברייה שפלה במעשה־בראשית מן הבהמה. אף־על־פי־כן נגזרה גזרה על האדם, שיהא ממיך ומכניע עצמו בפני הבהמה – כשהוא מבקש לחלוב אותה…

ביאור: „בר־אבהן ובר־אוריין" — ארמית: בן אבות מיוחסים ובן תורה; „בור בן־בור" — עם־הארץ גמור זה שני דורות; „חמת מלא מטבע" — נאד עור גדוש מטבעות, גוף ריק מדעת שכולו כסף; „ממיך" — משפיל. תירוצו של המלומד הוא עלבון מוסווה: כשם שהאדם, נזר הבריאה, מתכופף לפני הבהמה השפלה רק כשהוא בא לחלוב אותה — כך הוא עצמו ממיך ראשו לפני העשיר הבור. ההתרפסות מתגלה כחליבה, והעשיר — כפרה.

## בדיחה 234

מלמד עני היה רגיל לבוא לביתו של עשיר. פעם אחת שמע שיחתן של בריות:

“ממון מתדבק בממון”[27].

נהנה ואמר:

עכשיו יודע אני סגולה להתעשר.

ולמחר, כשנכנס לביתו של העשיר, נטל מטבע של כסף והתחיל שורט ומחטט בה את הדפנות של קופת־הברזל, בשביל שהממון שבתוכה יתדבק במטבע שבידו. שרט וחיטט עד שלבסוף פגע בסדק ונעקרה המטבע מידו ונפלה לתוך הקופה. נאנח ואמר:

יפה שיחתן של בריות: ממון מתדבק בממון…

הערות שוליים:
- [27] משל עממי אומר: “צו געלד קלעבט געלד”. ועיין ברנשטיין, “יידידע שפריכווערטער און רעדענסארטען”, עמוד 61, סימן 21.

ביאור: „מלמד" — מורה תינוקות ב„חדר", מקצוע שהיה שם נרדף לעוני; „סגולה" — אמצעי מאגי בדוק. הפתגם ששמע — ביידיש „צו געלד קלעבט געלד", אל הכסף נדבק כסף (הערה [27]) — אומר בפשטות שעושר מושך עושר, אבל המלמד מבין אותו כהוראת קסם מילולית ומגרד במטבעו את דופן כספת העשיר כדי שהממון שבפנים „יידבק" בו. התוצאה הפוכה: המטבע נופל פנימה, והפתגם מתאמת בדרכו המרה של העולם — כספו של העני הוא שנדבק אל כספו של העשיר.

## בדיחה 235

רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה, בא אצל עשיר תלמיד־חכם לבקש נדבה לפדיון־שבויים, וכדי להיכנס עמו בדברים פתח רבי יעקב בחידושי־תורה בהלכות־צדקה. השיב לו העשיר חידושי־תורה באתה הלכה. נמלך רבי יעקב והתחיל אומר לפניו דברי־אגדה בעניין פדיון־שבויים. חזר העשיר והשיב לו גם הוא דברי־אגדה באותו עניין. אמר לו רבי יעקב:

אמשול לך משל, למה הדבר דומה. לאחד שהלך לכרך גדול מכרכי־הים וראה, שאין הבצלים ידועים שם. הוציא מצקלונו מחרוזת של בצלים ונתן לאנשי־המקום. וכשראו הללו, כמה יפים בצלים לתבל בהם את התבשיל, נתנו לו משקל כסף וזהב כנגדם. לימים בא אחר לאותו כרך וראה, שאין השומים ידועים שם. הוציא מצקלונו אגודה של שומים ונתן לאנשי־המקום. ושראו הללו, כמה יפים שומים ללפת בהם את הפת, נתנו לו – משקל בצלים כנגדם… אף אתה כך: בצלים אני נותן לך, שומים אתה מחזיר לי, שומים אני נותן לך –בצלים אתה מחזיר לי. ואילו אני – לכסף וזהב כנגד הבצלים והשומים אני זקוק. °

ביאור: רבי יעקב קראנץ, „המגיד מדובנה" (1741–1804), נודע כגדול הממשלים שבדרשני מזרח־אירופה; „פדיון שבויים" — גאולת אסירים בכסף, מן החמורות שבמצוות הצדקה; „מצקלונו" — מתרמילו. העשיר הלמדן משיב לכל פנייה במטבע של תורה — הלכה תחת הלכה, אגדה תחת אגדה — ומעות אין. על כך המשל: בעיר שאין בה בצלים שילמו על בצלים זהב, אבל מי שהביא לאותה עיר שומים קיבל בתמורה את הסחורה היקרה שבמקום — משקל בצלים. גם חילופי החידושים ביניהם הם סחר כזה, תבלין תחת תבלין, ואילו המגיד — לזהב הוא זקוק. דרויאנוב מציין שהמוטיב מהלך בין העמים עוד מימי הביניים, ומביא מקבילה ממעשיות האחים גרים: איכר שהביא למלך סלק ענק זכה בעושר רב, ואחיו הקנאי שהביא למלך זהב קיבל בתמורה — את הסלק.

הערת דרויאנוב: המוטיב היסודי של בדיחה נאה זו כבר היה
ידוע בימי הביניים, ואף הוא מתהלך מעם לעם. אביא רק שתי
דוגמאות:
נמלך העני ופשט
היו שני אחים-חיילים, אחד עשיר ואחד עני. נמלך העני ופשט
את מדיו ונעשה איכר, עיבד חלקת-אדמה וזרע אותה סלק. ואלהים
ברך את הזרע אשר זרע ואחד מן הסלקים גדל וגדל, עד אשר
כמוהו לא היה ואחריו לא יהיה: כשעקרו אותו מתוך הערוגה
והניחוהו בעגלה, מילא את כל העגלה, והוצרכו שני שוורים להסיע
אותו. שמח האיש והביא את הסלק המופלא מתנה למלך. שמח
המלך על המתנה היפה והעניק לאיכר כנגדה כסף וזהב, שדות
ועדרים, עד כי גדל עושרו מעושרו של אחיו. נתקנא בו אחיו ואמר:
"אם בשכר סלק אחד זכה אחי לעושר רב כזה מאת המלך, כמה
עושר יעניק לי כשאביא לו למתנה זהב טהור וסוסים יפים״! – אמר ועשה. וכשהביא את מתנתו למלך, שמח המלך גם עליה והחזיר לו כנגדה – את הסלק של אחיו. (סי׳ 147 Hausmärchen״ [בהוצאה של Friedrich von der Leyen, ״Kinder-und Brüder Grimm, סי׳ 20]. ועי׳ Bolte und Polivka, ״Anmerkungen zu Grimms K H M״, כרך ג׳, עמ׳ 169–193).

מעשה בסוחר שהפריש לים. פתאום עמד נחשול על ספינתו ואבדה דרך והגיעה לאי רחוק, אשר לא קרבה אליו ספינה מעולם. וכשראו אנשי האי את הספינה עוגנת במימיהם, ירדו אליה ולקחו את הסוחר בעל־הספינה והביאוהו למלך. שמח עליו המלך והזמינו לסעודה בארמונו. כשהגיעה שעת הסעודה ראה האורח, שהמלך וכל המסובים ידיהם מזוינות בשוטים. וכיון שנכנסו המשרתים והגישו את המאכלים לשולחן, מיד פרצו מכל החורים והסדקים מחנות־מחנות עכברים ועטו אל המאכלים. קמו המלך וכל המסובים והרימו את השוטים אשר בידיהם ונלחמו מלחמת הרג ואבדן בעכ־ברים, אשר סביב שתו עליהם. וכשראה הסוחר בצערו של המלך ובצערם של כל תושבי האי, שהיתה להם מלחמת־תמיד בעכברים, הלך לספינתו והביא חתולים משם. לא היו ימים מעטים והעכברים ספו תמו מן האי. ובשכר התשועה הגדולה שעשה הסוחר לאי נתן לו המלך הרבה כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. וכששב הסוחר לביתו וסיפר על העושר, שהעשירו המלך של אותו אי, נמלך סוחר אחר ודן קל־וחומר : ״ומה הוא, שנתן חתולים למלך, העשירו המלך עושר רב כזה, אני, שאביא למלך כל מיני מתנות יקרות, לא כל־שכן שיעשירני עושר רב״. עמד והפליג לים ובא לאי ההוא והביא למלך הרבה מתנות יקרות. נטל המלך את המתנות בשמחה רבה והחזיר לו כנגדן – בנים ובני־בנים של החתולים, שהביא לשם הסוחר הראשון (Wesselski .Ed ,״Arlotto״ כרך א׳, עמ׳ 163–167, סי׳ LXVIII : ועיי״ש הביבליוגראפיה בעמ׳ 223–228).

לא עלה בידי לברר, אם במקורות יש גם הנוסח של בצלים ושומים, ששמה הבדיחה שלנו בפיו של המגיד מדובנה. (השווה המשל הערבי ״הנותן בצל יקח שום״, ״משלי־ערב״ לר׳ מוצרי, ״הארץ״ גליון 4561). על כל־פנים, נוסח זה של בצלים ושומים נראה לי יפה ו״טבעי״ ביותר, ולא לחינם בחר בו ביאליק בשביל אגדתו החרוזה הנפלאה ״אלוף־בצלות ואלוף־שום״ (ח״נ ביאליק, ״ויהי היום״, תל־אביב תרצ״ד, עמ׳ רס״ג – רפ״ג). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 235, עמ' 76) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 236

שאל עשיר לרב:

רבי, יש לי חלק בלוייתן?

השיב לו הרב:

לאו!

ואתה, רבי, יש לך חלק בלוייתן?

הן!

רבי, – חזר ושאל העשיר, – מה טעם אני אין לי חלק בלוייתן ואתה יש לך חלק בו?

השיב לו הרב:

כשתגיע שעתך להיפטר מן העולם ישאלו עליך בבית־דין שלמעלה “מה הניח זה שם”? וישיבו: “כסף וזהב ואבנים טובות הניח זה שם”. ועוד ישאלו עליך: “מה הביא זה לכאן”? וישיבו: “קדחת[28] הביא זה לכאן”. ואנו קיימא לן: “קודח אסור בדגים”…[29] ואילו אני, כשתגיע שעתי להיפטר מן העולם, ישאלו עלי בבית־דין שלמעלה: “מה הביא זה לכאן”? וישיבו: “כסף וזהב ואבנים טובות[30] הביא זה לכאן”. ועוד ישאלו עלי: “מה הניח זה שם”? וישיבו: “קדחת הניח זה שם”. ואנו קיימא לן: מי שחלצתו קדחת – דגים יפים לו.

הערות שוליים:
- [28] “קדחת” – שם נרדף בפי־העם לאפס שבאפס. לדוגמה: אדם שואל לחבירו, הבא מאת הרופא: “מה התיר לך הרופא לאכול”? והלה משיב: “קדחת התיר לי”. פירוש: הרופא החמיר בדיאטה כל־כך, עד שלא התיר ולא כלום.
- [29] כך מקובל בעם.
- [30] כלומר: תורה ומצוות ומעשים טובים.

ביאור: לפי האגדה יסבו הצדיקים לעתיד לבוא לסעודה שבה יוגש בשר הלוויתן, הדג האגדי — ולכן „חלק בלוויתן" פירושו חלק בעולם הבא. כל הברק תלוי במילה „קדחת": משמעה הראשון מחלת חום (מלריה), אך בלשון העם היא גם „לא־כלום" („מה הרווחת? קדחת!"). „קיימא לן" — ארמית: כך מוחזק בידינו, נוסחת פסיקה הלכתית — והכללים המצוטטים הם עצה רפואית עממית בלבוש הלכה: לחולה קדחת אסורים דגים, ולמי שנרפא ממנה („חלצתו קדחת") הם יפים. מכאן החשבון: העשיר מניח בעולם הזה כסף וזהב — ליורשיו — ומביא למעלה קדחת, לא־כלום; וקודח אסור בדגים, כלומר בלוויתן. הרב מביא למעלה כסף וזהב — הצדקה והמצוות ששלח לפניו — ומניח כאן קדחת; ומי שחלצתו קדחת, דגים יפים לו. מהלך „הלכתי" שלם על גבה של מילה אחת כפולת פנים.

## בדיחה 237

בליל סופת־שלג נשמע קול דופק בדלתו של מוכסן עשיר:

פיתחו לי! אני קופא מקור…

הקיץ המוכסן, נאנח ואמר לאשתו:

כמה אני מרחם עליו!

אמרה לו אשתו:

אם אתה מרחם עליו, קוּם פתח לו.

גער בה המוכסן:

טיפשה! אם אפתח לו וייחם לו, ייפסקו, חלילה, רחמי…

ביאור: „מוכסן" — חוכר מסים או זכיונות מידי הפריץ, יהודי אמיד. העשיר מוקיר את רגש הרחמים שלו יותר משאכפת לו מן הקופא בחוץ: אם יפתח את הדלת והאיש יתחמם — ייפסקו, חלילה, רחמיו. החסד נמנע כדי שההתמוגגות העצמית תוכל להימשך.

## בדיחה 238

באחד מימי ניסן יצאה “הגבירה” לשוק ונתקלה בלוויה של גוי. נאנחה ואמרה:

מה היה איכפת לו לקדוש ברוך־הוא, אילו במקומו של עשו היה זוכה למות בניסן – יהודי עני?…

(כידוע, אין אור הגיהנום שולט בניסן).

ביאור: „הגבירה" — אשת העשיר; „עשו" — כינוי מסורתי לגוי ולעולם הנוצרי. לפי אמונה עממית אין אש הגיהינום שולטת בחודש ניסן, חודש הגאולה — כפי שמעיר דרויאנוב בסוגריים — ולכן מיתה בניסן היא זכות של ממש: פטירה בלי עונש גיהינום. „רחמיה" של הגבירה על היהודי העני מסתכמים אפוא במשאלה נדיבה אחת — שימות הוא במקום הגוי.

## בדיחה 239

אמרה אשה עשירה לבעלה:

אין מנוס ואין מפלט מן העניים. יש לנו שמחה במעוננו – פשוט ידך ותן להם; יש להם שמחה במעונם – פשוט ידך ותן להם.

פייסה הבעל והחזיר לה:

הניחי להם לעניים. אם אשריהם וטוב להם בעולם הזה, אנו אשרינו וטוב לנו, אם ירצה השם, בעולם הבא.

ביאור: העניים מחזרים על הפתחים בכל שמחה — של העשירים ושל עצמם — והאישה קובלת על הנתינה שאינה פוסקת. הבעל מפייס אותה בחשבון נוח: לעניים הטוב בעולם הזה, ולנו הנותנים שמור, אם ירצה השם, העולם הבא. כך הופכת רטינה קמצנית להשקעה רוחנית — והעשירים, שטוב להם ממילא גם כאן, שומרים לעצמם גם את שם.

## בדיחה 240

כשמזגו כוס שנייה ב"סדר" של פסח, פתח הבן ושאל:

אבא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, כשבכל הלילות אין אתה פותח דלת לעני, הלילה הזה אתה עומד וקורא: “כל דכפין ייתי וייכול”?

קם האב על רגליו והשיב:

“עבדים היינו לפרעה במצרים” ודרכיו דרכי – מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אני קורא ואיני מקיים.

ביאור: הבן מנסח קושיה חמישית בתבנית „מה נשתנה": מדוע דווקא הלילה מכריז אביו „כל דכפין ייתי וייכול" — ארמית: כל הרעב יבוא ויאכל, מתוך „הא לחמא עניא" שבפתח ההגדה — בעוד שכל השנה דלתו נעולה בפני עני? והאב משיב בשורת ההגדה הבאה בתור, „עבדים היינו לפרעה": מפרעה למד את דרכו — גוזר ואינו מקיים, קורא ואינו מקיים.

## בדיחה 241

עשיר השיא את בתו. עשה סעודה כיד־המלך והזמין גם קרוב עני לסעודה. שמח העני ופטר את עצמו כל היום בפרוסת־לחם וקלח־צנון, כדי שיאכל סעודה עשירה לתיאבון. וכשבא אל הסעודה אכל אכילה גסה ואכילתו לא נתברכה בתוך מעיו – הקיא את הכל: פתח בבשר ודגים וסיים בלחם וצנון. הציץ עליו בעל־הסעודה ואמר לו:

חביבי, כל־זמן שהקיאות משלי – לא היה לי עליך ולא כלום; עכשיו, שאתה מקיא משלך – טרח ושוב לביתך בשלום.

ביאור: „פטר את עצמו בפרוסת־לחם וקלח־צנון" — הסתפק בהם כל היום, כדי לבוא רעב אל המשתה; „אכילה גסה" — זלילה מופרזת; „לא נתברכה בתוך מעיו" — לא נתעכלה. סדר ההקאה הפוך מסדר האכילה: תחילה עולים הבשר והדגים של הסעודה, ורק בסופם הלחם והצנון של הבוקר. בעל־הבית עוקב ומנהל חשבון בעלות מדוקדק — כל עוד האורח מקיא „משלי" אין טענות, וכשהגיע אל „משלך" תמה הכנסת האורחים. קמצנות שמודדת אפילו את הקיא.

## בדיחה 242

עני בא לקרוב עשיר, ישב בביתו כמה שבועות, אכל ושתה ולא נתן דעתו לצאת. ראה העשיר, שאורחו נעשה תושב עמו, נמלך באשתו ושניהם יחדיו מצאו עצה טובה להיפטר ממנו:

מחר בשעת־סעודה יריבו זה עם זו: הבעל יטען, שהתבשיל ממולח יותר מדי, והאשה תטען, להיפך שהתבשיל ממולח פחות מדי, וכיוון שהאורח יסכים לדעתו של צד אחד, מיד ייעלב הצד השני ויגרשוֹ מן הבית.

ויהי ערב, ויהי בוקר – יום מחר. ישבו לאכול, המריבה החלה – והאורח שותק ולוגם. פקעה סבלנותו של בעל־הבית ואמר לו:

אתה, מה דעתך, – הדין עם מי?

חזר האורח ולגם לגימה יפה, נענה ואמר:

וכי בשביל שלושת־ארבעת השבועות, שאני עתיד לשהות בביתך, אכניס ראשי בינך לבין אשתך?

ביאור: הזוג טומן לאורח־הקבע מלכודת מנומסת: במריבה מבוימת על מליחות התבשיל ייאלץ להכריע לטובת צד אחד, הצד השני „ייעלב" — והרי עילה לגרשו בלי להודות שמאסו בו. האורח מריח את הפח, שותק ולוגם, וכשנדחק להשיב הוא מפרק את התחבולה בענווה מעושה — „לא אכניס ראשי בין איש לאשתו" — שמתוכה נשמטת הפצצה האמיתית: הוא מתעתד לשהות כאן עוד שלושה־ארבעה שבועות. דרויאנוב מציין שדוד ילין רשם בדיחה דומה מאוצר הפולקלור הערבי.

הערת דרויאנוב: דוד ילין רשם בדיחה דומה לזו שלפנינו מתוך אוצרם של הערבים : ״ואחד הטפילים התארח בבית אחד ממכריו, ויהי כי ארכו ימי שבתו ויקוצו בני־הבית מפניו. ויוועץ בעל־הבית את אשתו לעשות בערמה ולרמז לאורחם אגב אורח, כי הגיעה לו העת לעזוב את ביתם. ויהי בבוקר וייגצו שניהם בחזקה ויתקוטטו, ותקרא האשה : ׳יהי נא אורחנו יקירנו לשופט בינינו׳. ותיגש אל האורח ותאמר : ׳חי ה׳, אשר יברך צאתך מחר או מחרתיים לשלום, הגד אתה, מי משנינו יצדק ?׳ ויאמר הטפיל ויען : ׳חי ה׳, אשר יברך שבתי עוד חודש או חודשיים בשלום, כי לא אדע׳״. (״סיפורי־בדיחות מתורגמים מערבית״, ״לוח־אחיאסף״ לשנת תרנ״ז, עמ׳ 89–90). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 242, עמ' 78) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 243

אורח עני עשה כמה זמן בביתו של קרוב עשיר. לסוף צרה בו עינה של בעלת־הבית ואמרה לו:

תמהה אני עליך, שאין לך געגועים על אשתך, אשר הנחת בביתך.

הבריקו עיניו של האורח העני, נענה ואמר:

יפה אמרת, אלך ואכתוב לה מיד, שתבוא לכאן.

ביאור: „צרה בו עינה" — קצה נפשה בו, נעשתה צרת עין כלפיו. הרמז המנומס — ודאי אתה מתגעגע לאשתך שבבית — נועד לשלחו לדרכו, והאורח בוחר להבין אותו כפשוטו ומכפיל את הצרה: יכתוב לאשתו שתבוא גם היא.

## בדיחה 244

עני בא מעיירתו הקטנה לכרך גדול וקנה לו שביתה בביתו של קרוב עשיר. פעם אחת, בשעת־סעודה, התחילה בעלת־הבית קובלת:

בכרך מאמיר היוקר מיום ליום. לשעבר היתה סעודה עולה בסלע אחד, עכשיו היא עולה בשניים.

נאנח האורח העני:

קשים מזונותיהם של יושבי־כרכים!… בעיירתנו הקטנה עולה סעודה יפה בשני זוזים.

מיד נענתה בעלת־הבית ושאלה:

אם הזול בעיירתך גדול כל־כך, למה אין אתה חוזר לשם?

נאנח האורח העני אנחה שנייה והשיב:

שמא את יודעת בעיירתנו אדם, שיש לו שני זוזים?

ביאור: „קנה לו שביתה" — השתקע דרך קבע; „סלע" ו„זוז" — מטבעות מלשון חז״ל (סלע = ארבעה זוזים), והם משמשים כאן סתם שמות למטבעות. מה שנשמע כוויכוח על יוקר המחיה מתהפך במשפט האחרון: בעיירה הסעודה אמנם זולה להפליא — אבל אין בה נפש חיה שבידה שני זוזים. הזול אינו ברכה אלא מדד לעוני גמור.

## בדיחה 245

עני בא אצל קרוב עשיר לבקש מאתו עזרה. מתחילה לא נענה לו העשיר, ולסוף, כשראה שהאורח קבע לו דירה בביתו, נתן לו מה שביקש ואמר לו:

מעכשיו אל תבוא אלי, אלא אם תהיה שמחה בביתי.

הסכים העני, נטל מה שנתנו לו – ויצא.

לא היו שעות מועטות – חזר ובא. כעס העשיר:

לא אמרתי לך, שלא תבוא אלי, אלא אם תהיה שמחה בביתי?

החזיר לו העני:

בדרך נמלכתי ואמרתי: ודאי שמחה רבה היא בביתך שנפטרת הימני, ועל שמחה זו באתי.

ביאור: תנאי הסילוק — „בוא רק כשתהיה שמחה בביתי" — מוחזר אל מנסחו: השמחה הגדולה ביותר שידע בית העשיר, ההקלה על שנפטר מן האורח, כבר התרחשה, והעני שב כעבור שעות אחדות לחגוג אותה עמו.

## בדיחה 246

עני בא אצל קרוב עשיר וביקש, שיתן לו אלף רובל לעסק.

סירב העשיר ואמר לו:

לא־יצלח שכמותך חוששים לו, שמא יאבד הכל בבת־אחת. מוטב, שאפסוק לך כל־שנה מאה רובל לפרנסה.

סירב העני והחזיר:

אי־איפשי… מוצלח שכמותך חוששים לו, שמא ימות תיכף בשנה הראשונה.

[נוסח אחר:

עני בא אצל קרוב עשיר וביקש שיתן לו אלף רובל נדוניה לבנותיו.

סירב העשיר ואמר לו:

לא־יצלח שכמותך חוששים לו, שמא יאבד מה שנותנים לו. מוטב, שאכתוב בצוואתי אלף רובל נדוניה לבנותיך.

סירב העני והחזיר:

אי־אפשי… מוצלח שכמותך חוששים לו, שמא יחיה מאה ועשרים שנה.]

ביאור: „נדוניה" — הכסף שאבי הכלה חייב לתת עם נישואיה, נטל כבד על אב לבנות; „אי־אפשי" — איני רוצה. העשיר עוטף את קמצנותו בדאגה: סכום חד־פעמי „יאבד", מוטב קצבה שנתית או הבטחה בצוואה. העני מחזיר לו את הנימוק באותה לשון ממש, כש„לא־יצלח שכמותך" נהפך ל„מוצלח שכמותך": בקצבה יש חשש שהעשיר ימות כבר בשנה הראשונה, ובצוואה — שיחיה מאה ועשרים שנה. ברכת אריכות הימים המסורתית הופכת בפיו לסיכון פיננסי, והתשלום הדחוי נחשף כמה שהוא — כסף שלא נועד להגיע לעולם.

## בדיחה 247

אשה באה אצל רוטשילד וביקשה מאתו עזרה:

כל ימיה עשתה צדקה עם אחרים; עכשיו נהפך עליה הגלגל והיא עצמה צריכה למתנת בשר ודם.

ליכסן רוטשילד את עינו אליה וכתב לה המחאה: חמישים מארק.

נסתכלה האשה במה שכתב ואמרה:

אדוני הבארון, ממשפחה מיוחסת אני…

קרע רוטשילד את ההמחאה וכתב לה המחאה אחרת: מאה מארק.

חזרה האשה ואמרה:

משפחתי ידועה בפראנקפורט…

חזר רוטשילד וקרע את ההמחאה השנייה וכתב לה המחאה שלישית מאתיים מארק. סיימה האשה ואמרה:

… וקרובה למשפחתו של אדוני הבארון.

קרע רוטשילד את ההמחאה השלישית, כתב המחאה רביעית: חמש מאות מארק, ואמר לה:

ועכשיו, אם לא תזהרי, גברתי, ותאמרי שבתי את – יכריע השוטר בינינו…

ביאור: „מתנת בשר ודם" — צדקה מידי אדם, שהנזקק לה נחשב יורד פלאים; „ליכסן עינו" — נתן בה מבט עקום, חשדני; פרנקפורט — עיר מוצאה של שושלת רוטשילד. ככל שהאישה מעלה בייחוסה — מיוחסת, ידועה בפרנקפורט, קרובת משפחת הברון — כך גדל הסכום: אצל רוטשילד קרבת משפחה אינה כבוד אלא איום שיש לפדותו בכסף. עוד צעד אחד — „בתך אני" — וכבר לא תספיק המחאה; יידרש שוטר.

## בדיחה 248

יהודי קנה שטר־גורל וזכה במאתיים אלף. מכאן ואילך התחילו באים אליו קרובים עניים מכל ארבע פינות־העולם לבקש עזרה. ראה, שאין לדבר סוף והתחיל לבקש אמתלאות לסרב. פעם אחת בא אליו קרוב עני וביקש סכום הגון להכנסת בתו הכלה.

אמר לו העשיר:

קודם־כל רוצה אני לדעת, מי ומה הוא החתן. בעל־מלאכה?

לא.

חנווני?

לא.

מלמד, חזן, שוחט?

לא.

אלא מה אפשרות יש בידו לפרנס אשה?

כמה אפשרויות יש בידו לכך.

לא הסתפק העשיר בתשובה סתמית זו ושאל:

למשל?

החזיר לו הקרוב העני:

הוא יכול, למשל, לקנות שטר־גורל ולזכות במאתיים אלף…

ביאור: „שטר־גורל" — כרטיס הגרלה; „הכנסת כלה" — מצוות סיוע בנדוניה לכלה ענייה; „אמתלאות" — תואנות, תירוצים. חקירת ה„פרנסה" של החתן נועדה להצדיק סירוב מכובד, והקרוב העני מפוצץ אותה בתשובה אחת: לחתן יש בדיוק אותה אפשרות פרנסה שממנה התעשר החוקר עצמו — לקנות שטר־גורל ולזכות במאתיים אלף.

## בדיחה 249

עני בא אצל קרוב עשיר לבקש משרה. אמר לו העשיר:

הנהלת־פנקסים אתה יודע?

הודה הלה ואמר:

לא, איני יודע.

ולכתוב מכתבים אתה יודע?

לא, איני יודע.

אלא מה אתה יודע?

לייעץ עצות טובות אני יודע.

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים ועוצה נא לי עצה טובה, כיצד להיפטר ממך תיכף ומיד…

[נוסח אחד:

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים והשמיעני נא אחת מעצותיך הטובות.

נטל הלה את הכסף והחזיר:

כשאתה ניגש אל הכיור לרחוץ, עצתי לך שתוריד ידיך למטה, שאם אתה מגביהן למעלה, חוששני, שיזובו לך המים לתוך שרווליך.

נוסח שלישי:

אמר לו העשיר:

אם אין אתה יודע כלום, לא בפנקסנות ולא בכתיבת מכתבים, מה משרה אתה מבקש?

השיב העני:

חריף גדול אני וידע גם לחשב כל מיני חשבונות בעל־פה.

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים ואמור נא לי מיד, בכמה תעלה לי חליפה חדשה, שצריכה ארבע אמות וחצי אריג, ומחיר האריג שלושה רובלים ושלושים ושלוש קופיקות וחצי האמה?

נטל העני עשרת הרובלים ואמר:

אני החריף אומר: אדם הגון קונה לו חליפה מן המוכן.] °

ביאור: „הנהלת־פנקסים" — הנהלת חשבונות; „חריף" — בעל שכל חד בלשון הלמדנים. לשנורר אין שום מקצוע, ומרכולתו היחידה „עצות טובות". בנוסח הראשי מקדים אותו העשיר במשחקו שלו: עשרה רובלים תמורת עצה אחת — כיצד להיפטר ממך תיכף ומיד. בנוסחים האחרים ידו של העני על העליונה: תמורת הכסף הוא מספק עצה קטנטנה על רחיצת ידיים, או נחלץ מתרגיל החשבון המפותל בפסק שאינו דורש חשבון כלל — אדם הגון קונה חליפה מן המוכן.

הערת דרויאנוב: (נוסח שני) : הליצן־המלקט מרטין מונטנוס (פירסם ספרו בש׳ 1557) שם בפיו של אבנטוריסטן אחד עצה טובה כזו שלפנינו : ״כשתרחצו ידיכם ותגשו אל האלונטית לנגבן, אל תשפילו אותן עד לקצה־האלונטית שלמטה, משום שקצה־האלונטית שלמטה חזקה עליו, שהוא מלוכלך. ואל תגביהו ידיכם עד לקצה־האלונטית שלמעלה, משום שהמים יחזרו ויזובו לכם אל תוך שרווליכם. מוטב, שתנגבו ידיכם באמצעיתה של האלונטית. (Ed. ,״Der Wegkürtzer des Martin Montanus״ [Blümel & Latzenhofer, [Sammlung ״Volksmund״] לייפציג 1909, עמ׳ 124). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 249, עמ' 81) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 250

שמחת־תורה נכנס יהודי לביתו מבושם כהלכה ובישר לאשתו:

יד ביד, כשני אחים, רקד עם “הגביר” בבית־הכנסת…

למחר אמרה לו האשה:

ימות־הגשמים ממשמשים ובאים, והילדים יחפים וערומים, אין להם לא בגד ללבוש ולא נעליים לנעול. שמא תלך אל “הגביר” ותבקש מאתו גמילות־חסד? אתמול רקדת עמו יד ביד, כשני אחים.

גירד הבעל את ראשו בשתי ידיו – והלך לעשות רצון־אשתו.

כשנכנס מצא את “הגביר” עסוק בפרקמטיה ועמד מן הצד והמתין לו עד שייפנה. הרגיש בו “הגביר” ואמר לו:

לרקוד באת? הרי אתה רואה, שאין שעתי פנויה לך…

ביאור: בשמחת־תורה, חג ההקפות והריקודים, נמחות לרגע המחיצות המעמדיות ועני רוקד יד ביד עם „הגביר" — העשיר התקיף של הקהילה. „מבושם" — מבוסם, שתוי; „גמילות־חסד" — הלוואה ללא ריבית; „פרקמטיה" — סחורה, עסקים. למחרת, כשבא הרוקד לבקש הלוואה, מעמיד אותו הגביר על גבולות האחווה: לריקוד יש לו זמן, לכסף — אין.

## בדיחה 251

מעשה בעשיר, שהשאיל לשכנו העני קדירה ולמחר החזיר לו העני את הקדירה ופך עמה. אמר לו העשיר:

הפך למה?

השיב העני:

שלך הוא. מעוברת היתה קדירתך ובביתי ילדה פך זה.

שמח העשיר על הרווח ונטל גם את הפך.

לאחר שבוע שאל מאתו אותו שכן עני קערה ולמחר החזיר לו את הקערה ושתי פנכות עמה. אמר לו העשיר:

הפנכות למה?

השיב העני:

שלך הן. מעוברת היתה קערתך ובביתי ילדה תאומים אלו.

שמח העשיר ונטל גם את הפנכות.

לימים חזר ובא השכן העני אל העשיר:

יהיה רצון מלפניך, שתשאיל לי אדרתך החדשה. את בתי אני נותן לאיש וגנאי הוא לי להכניסה לחופה כשאני לבוש אדרתי שלי, שכולה טלאי.

השאיל לו העשיר בסבר פנים יפות את אדרתו החדשה ואמר בלבו:

חזקה, שבביתו תלד גם זו.

עבר יום, עבר שבוע – ואין השכן העני מחזיר את האדרת. הלך אליו העשיר ושאל:

אדרתי היהן?

נאנח העני והשיב:

מקשה לילד היתה ובביתי מתה.

התחיל העשיר צועק:

שקרן, רמאי! שמא ראית מימיך אדרת מקשה לילד ומתה?

החזיר לו העני:

ואתה שמא ראית מימיך קדירה וקערה מעוברות ויולדות?

ביאור: „קדירה" — סיר; „פך" — כד קטן; „פנכה" — צלחת; „אדרת" — מעיל עליון מכובד; „מקשה לילד" — לשון המקרא ללידה קשה; וה„חזקה" שהעשיר אומר בלבו היא מונח תלמודי של הנחה משפטית מבוססת — כאן בשירות תאוות-הבצע. העני טומן לעשיר מלכודת לוגית: מי שקיבל בשמחה שכלים „מתעברים ויולדים" כל עוד הרוויח מכך, שוב אינו יכול להכחיש שכלי גם מת בלידתו. דרויאנוב מציין שזו אגדה נודדת עתיקה: מקבילות לה כבר ב„כלילה ודמנה" ובפנצ'טנטרה ההודית, נוסח קרוב מאוד מסופר במזרח על ג'וחא (נסר א-דין) וסיר שילד ומת, ואף המגיד מדובנא השתמש בבדיחה כמשל בדרשותיו.

הערת דרויאנוב: המוטיב היסודי של בדיחה זו כבר ישנו בסיפורי ״כלילה ודימנה״ (תרגום א׳אלמאליח, הוצ׳ ״דביר״, תל־אביב תרפ״ז, עמ׳ ס״ט) : ״בארץ פלונית היה סוחר, ויצא למסעיו לארצות־ניכר לנסות את גורלו ולהרבות הון. ויפקד ביד אחד מאחיו מאה כיכר ברזל למשמרת עד שובו, וילך למסעיו. בשובו פנה אל אחיו, ויבקש מעמו את פקדונו. ויענהו אחיו, לאמר : ׳אכלוהו העכברים׳. ויאמר לו אחיו : ׳צדקת, אחי, ואמנם שמעתי, כי אין כשיני העכברים לכרסם את הברזל׳. וישמח האח מאוד על תשובת אחיו, ויחשוב כי האמין בו. ויצא הסוחר, ויצא אתו בן־אחיו ויקחהו ויביאהו לביתו. ויהי ממחרת ויבוא אליו אחיו, וישאלהו על בנו. ויענהו האח, לאמר : ׳בצאתי אתמול מביתך ראיתי תחמס אשר חטף ילד, ומראהו כמראה בנך׳. ויטפח האיש על פניו ויאמר : ״אלהים אלהי ! הנשמע כדבר הזה, או הנראה כמוהו, כי יטרוף תחמס ילדים ?׳ ויענהו אחיו : ׳השמעת מימיך, כי יאכלו עכברים מאה כיכר ברזל ? ואם עכברים כירסמו ברזל, גם תחמס חטף ילד״׳.
כך הוא הנוסח – בשינויים קטנים – גם ״בפנטשטנטרה״, ספר ראשון
סי׳ 463–461, (עי׳ ״Pantschatantra" übers. von Theodor
Benfey כרך ב׳, עמ׳ 121–120, וגם בקובץ ״אינדישע מארכען״
ליוהאנס הרטל, יינה 1925, עמ׳ 60, סי׳ 20). אחר הוא הנוסח
הערבי־התורכי, והוא קרוב מאד לנוסח שלנו: ג׳וחא–הלץ־הטיפש
של ארץ־הקדם–שאל פעם אחת סיר מאת שכנו, וכשהשיב את
הסיר מצא בו המשאיל עוד סיר אחד, קטן. שאל המשאיל: ״סיר
קטן זה מנין?״ והחזיר לו ג׳וחא: ״הסיר הגדול ילד אותו בביתי
ולך הוא״. צחק המשאיל בלבו על תעתועיו של ג׳וחא, ואת הסיר־
הקטן לקח. לימים חזר ג׳וחא ובא לשכנו זה וביקש שישאיל לו את
הסיר שנית, –והשאיל לו. ״עכשיו״–אמר המשאיל בלבו–״ודאי
ילד הסיר עוד בן, ואולי גם תאומים ילד״. עבר שבוע, עברו שבועים
וג׳וחא לא השיב את הסיר אשר שאל. וכשבא אליו המשאיל לבקש
את סירו אמר לו ג׳וחא: ״מת הסיר ואיננו״. קצף בעל־הסיר וצעק:
״האם בן־תמותה הוא הסיר ?״ והחזיר לו ג׳וחא: ״כשם שבן־לידה
הוא, כך הוא גם בן־תמותה״. (יצחק יהודה, ״משלי־ערב״, ירושלים
תרצ״ב, כרך א׳, עמ׳ 8, ריב. הערה לסי׳ 925. והשווה Wilhelm
von Camerlohr, "Meister Nassr-eddin's Schwänke" טרייסט
1857, עמ׳ 12, סי׳ 35. ועי׳ גם "Nassr-eddin", Ed. Wesselski
כרך א׳, עמ׳ 213, הביבליוגראפיה לסי׳ 35).

ועוד יש להעיר: את הבדיחה שלפנינו – בקצת שינוי־נוסח – ידע
גם רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה, והוא השתמש בה בתורת משל
בדרוש על הכתוב ״לא תוסיפו ולא תגרעו״. (עי׳ ״אוהל יעקב״ על
חמישה חומשי־תורה, ווארשה תרל״ד, פרשה ואתחנן, עמ׳ 18). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 251, עמ' 82) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 252

בעל־בית עשיר הזמין אורח עני לסעודה. כשישבו לאכול הסתכל בעל־הבית בכלים הנאים הסדורים על השולחן ונהנה. הסתכל בהם גם האורח העני וגם הוא נהנה. אמר לו בעל־הבית:

בשלמא אני נהנה, שלי הם, אלא אתה למה נהנה?

השיב האורח:

מה הבדל יש בינך וביני? אתה מסתכל ועינך נהנית, אף אני מסתכל ועיני נהנית.

אמר לו בעל־הבית:

יש הבדל בינך וביני. אני יכול להצניעם אתה אינך יכול להצניעם.

השיב האורח:

אם אתה מצניעם, גם אתה וגם אני לא נהנה.

אמר לו בעל־הבית:

אני יכול למוכרם, אתה אינך יכול מוכרם.

השיב האורח:

אם אתה מוכרם, נמצא אני בלבד נהנה…

[נוסח אחר:

אמר לו בעל־הבית:

בשלמא אני נהנה, שהם כאן ואני כאן, אלא אתה מה תעשה כשתצא מכאן ותשוב למקומך?

השיב האורח:

ואתה מה תעשה כשתצא מכאן ותשוב למקומך?…]

ביאור: „בשלמא" — ארמית של פלפול בית-מדרש: ניחא, מובן ש… העני מנצח בכל סבב כי ההנאה מן הכלים היא של העין, וזו ניתנה חינם גם למי שאין לו כלום: יצניע העשיר את הכלים — לא ייהנה איש; ימכור — יאבד את המראה, ורק ההנאה שכבר קיבל האורח בחינם תישאר. בנוסח האחר העוקץ קודר יותר: „כשתצא מכאן ותשוב למקומך" מוסב אצל האורח על היציאה האחרונה מן העולם — גם העשיר יילך אל הקבר בידיים ריקות, וכליו יישארו כאן.

## בדיחה 253

“הגביר” של העיר היה עושה סחורה בזיף של חזירים. פעם אחת פגש ברחוב את המורה שלקח לבניו, והלה עבר עליו ולא נתן לו שלום. זעף הגביר ואמר לו:

שמא מידת דרך־ארץ היא, שלא לנהוג כבוד במי שפרנסתך הימנו?

החזיר לו המורה:

ואתה נוהג כבוד במי שפרנסתך הימנו?…

ביאור: „גביר" — עשיר העיר; „זיף של חזירים" — שערות החזיר הקשות, ששימשו לייצור מברשות; מסחר מבזה במיוחד ליהודי, שהחזיר סמל הטומאה שלו. הגביר תובע כבוד בשם הכלל „נהוג כבוד במי שפרנסתך ממנו" — והמורה מפעיל עליו את הכלל עצמו: פרנסתך שלך מן החזירים, וכבוד אינך נוהג בהם. במשפט אחד הושווה הגביר המתנשא לבהמותיו.

## בדיחה 254

שאלו להירשל אוסטרופולר:

ברית־מילה בביתו של עשיר ולוויה של עשיר – איזו מהן חביבה עליך יותר?

השיב הירשל:

ברית־מילה חביבה עלי יותר.

אמרו לו:

מה טעם?

הסביר הירשל:

משום שכל ברית־מילה סופה – לוויה…

ביאור: הירשל אוסטרופולר — הליצן העממי המפורסם של יהדות מזרח-אירופה (סביב שנת 1800, מקורב לחצרו של רבי ברוך ממז'יבוז'), עני שחריפות לשונו היא פרנסתו. גם ברית וגם לוויה אצל עשיר פירושן סעודה למוזמנים, והחשבון של הירשל קר ומקברי בהתאם: התינוק שנימול היום ימות מתישהו — כלומר מברית אחת צומחות בסופו של דבר שתי סעודות, ומלוויה רק אחת.

## בדיחה 255

עשיר חלה והזמין “מניין” עניים, שיאמרו תהילים לרפואתו.

לאחר שסיימו חילקו להם עשרים גדולים לכל איש. כל החבורה לקחה ושתקה. הצעיר שבחבורה לקח ורגן:

חזירים! ממון קורח יש להם, ולעניים הם נותנים עשרים גדולים.

היסה אותו הזקן שבחבורה ואמר לו:

תנוח דעתך, בשעת הקבורה, אם ירצה השם, יחלקו כהנה וכהנה.

ביאור: „מניין" עניים — עשרה שנשכרו לומר תהילים לרפואת החולה, כמנהג; „גדולים" — מטבעות פחותי-ערך; „ממון קורח" — עושר אגדי, על-פי מסורת חז"ל שקורח היה עשיר מופלג; „כהנה וכהנה" — פי כמה וכמה. ה„נחמה" של הזקן שחורה משחור: בהלוויה נהוג לחלק צדקה ביד רחבה, כלומר התשלום הגדול יגיע כשימות העשיר — האיש שלרפואתו הם מתפללים ברגע זה. וה„אם ירצה השם" מוסב, בתמימות גמורה לכאורה, על הקבורה.

הערת דרויאנוב: משל ערבי אומר: ״טובה ביצה של היום
מתרנגולת של מחר״ (״משלי ערב״ ליהודה, כרך א׳, עמ׳ קיב,
סי׳ 483). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 255, עמ' 84) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 256

הזמינו עני זקן, שיאמר תהילים על הסדר לרפואתו של עשיר.

אמר והתנמנם, אמר והתנמנם. ראה, ששינה חוטפתו, קם על רגליו, הריח מתוך קופסת־הטבק אחת ושתיים, להבריח את היצר של שינה, הרים קולו וסיים:

“מתי ימות ואבד שמו… ואשר שכב לא יוסיף לקום… אמן ואמן”[31]!

הערות שוליים:
- [31] תהלים מא, ו, ט, יד.

ביאור: לומר תהילים „על הסדר" — פרק אחר פרק מתחילת הספר; „קופסת-הטבק" — טבק-הרחה, אמצעי מקובל לגירוש שינה. הזקן המנומנם הגיע לפרק מא, ודווקא כשהוא מתעורר ומרים קול נופלים בחלקו פסוקי הפרק שבהם מצוטטים אויבי החולה המייחלים למותו — „מתי ימות ואבד שמו", „ואשר שכב לא יוסיף לקום" — וה„אמן ואמן" (חתימת הפרק, שהיא גם חתימת ספרו הראשון של תהילים) נשמע כאישור נלהב למשאלת המוות. כך נחתמת התפילה לרפואת העשיר בקללה — בקול רם ובכוונה גדולה.

## בדיחה 257

ליוו עשיר מפורסם לבית־עולמו והלכו קרוביו אחרי מיטתו ובכו. נגרר אחריהם אדם זר, ואף הוא בכה. אמר לו אחד מן המלווים:

על מה אתה בוכה? אין אתה קרובו של המת.

השיב הלה:

על זה אני בוכה…

ביאור: הזר בוכה לא על המת אלא על עצמו — על שאינו קרוב, כלומר אינו יורש. בלוויית העשיר, אלו כנראה הדמעות הכנות היחידות.

## בדיחה 258

שאלו לבעל־מוח:

תרנגולת נתינתה ביצה קטנה, אף־על־פי־כן נודעת לה חיבה יתירה מאת הגוי: מכניסה לבית וגם סולח לעונה כשהיא עולה על השולחן ומשאירה אחריה רושם שאינו מהוגן; חזיר נתינתו שומן הרבה ובשר הרבה, ואף־על־פי־כן מגרשו הגוי מן הבית ובועט בו כל שעה. מה טעם יש בדבר?

החזיר בעל־המוח:

כך נאה לה לתרנגולת, וכך נאה לו לחזיר. תרנגולת נתינתה מועטת, אבל מיד, כל־יום; חזיר נתינתו מרובה, אבל – לאחר מיתה…

ביאור: „בעל-מוח" — כינוי לפיקח חריף-שכל. התשובה היא משל שקוף לעשירים, ובפרק על עניים ועשירים הוא נקרא כפשוטו: מי שנותן מעט אבל מיד וכל יום — אהוב כתרנגולת; מי שכל שפע נכסיו יגיע לזולת רק לאחר מיתה — כקמצן שנהנים ממנו רק בירושה — סופג בעיטות כל ימיו, ובדין.

## בדיחה 259

שאלו לעני:

מה היית עושה, אילו נתן לך הקדוש ברוך־הוא עושרו של רוטשילד?

החזיר העני:

עד שאתם שואלים כך, שואל אני גדולה מזו: מה היה רוטשילד עושה, אילו נתן לו הקדוש ברוך־הוא דלותי שלי?

ביאור: רוטשילד — שושלת הבנקאים ששמה נעשה שם-נרדף לעושר אגדי. העני הופך את השאלה על ראשה: לחיות בעושר אינו דורש שום כישרון; החכמה האמיתית היא איך שורדים בדלות כשלו — וזו קושיה שרוטשילד לא היה עומד בה. עוניו נהפך בפיו למומחיות.

## בדיחה 260

שלושה אנארכיסטים באו אצל רוטשילד ללמדו תורתם.

לאחר ששמע את התורה כולה, נענה ואמר:

אם לחלק את ממוני במידה שווה לכל, יעלה בחלקו של כל אדם לא יותר משני פרנקים, והרי לכם שישה פרנקים ולכו לכם לשלום.

(עמ' 28 A. v. Gleichen. Russwurm, “Weltgeschichte in Anekdoten und Querschnitten”, 1929, )

ביאור: הפרכה חשבונית: הון עצום, כשמחלקים אותו שווה בשווה לכל בני-האדם, מתגמד לשני פרנקים לנפש. רוטשילד פשוט מיישם את שיטתם של האנרכיסטים עליהם עצמם — משלם לשלושתם את „חלקם" המדויק ופוטר אותם לשלום.

## בדיחה 261

סוציאליסטים באו אצל רבי אליעזר רבינוביץ, רבה של מינסק, הסבירו לו תורתם והציעו לו שיסייע ידיהם. אמר להם רבי אליעזר:

אני מסכים, אלא שנחלק את העבודה בינינו: אתם לכו והשפיעו על העשירים שיתנו, ואני אלך ואשפיע על העניים שיקחו…

ביאור: רבי אליעזר רבינוביץ אכן כיהן כרבה של מינסק בתחילת המאה העשרים. „הסכמתו" היא עוקץ מנומס: הוא נוטל לעצמו את החצי הריק של המשימה — לשכנע עניים לקחת, דבר שאינו זקוק לשום שכנוע — ומותיר לסוציאליסטים את החצי שבו כל הרעיון נתקע: לשכנע את העשירים לתת.

## בדיחה 262

תלמיד־חכם עני נכנס אצל עשיר ומצא אותו שותה טה.

קיבלו העשיר בסבר פנים יפות, מזג לו כוס־טה והקריב אליו קופסת־הסוכר.

אל נא תטרח, – אמר האורח והוציא סוכר מכיסו.

נתכרכמו פניו של בעל־הבית. אמר לו האורח:

אני רגיל להטיל סוכר הרבה לתוך הטה; לפיכך איני שותה אלא בסוכר שלי, וממנהגי איני משנה בשום מקום.

קיבל בעל־הבית ואמר:

רצונו של אדם הוא כבודו.

ישב האורח ושתה אחת ושתיים ושלוש. וכשעמד להיפטר – נטל קופסת־הסוכר מעל השולחן והריק כולה לתוך כיסו. ראה שבעל־הבית נתן בו עיניים תמיהות והסביר לו:

טה איני שותה אלא בבתיהם של אחרים, אבל תמיד בסוכר שלי, משום שאני רגיל להטיל סוכר הרבה לתוך הטה, וממנהגי איני משנה בשום מקום.

ביאור: „טה" — תה; הסוכר היה מצרך יקר, וקופסת-סוכר פתוחה על השולחן — סימן לאמידות. „רצונו של אדם — כבודו" הוא כלל דרך-ארץ מקובל: מכבדים אדם בכך שאין מתערבים במנהגיו. בעל-הבית שקיבל בשם הכלל הזה את „עקרונו" של האורח מגלה בסוף מה פירושו המלא: „תמיד בסוכר שלי" כולל גם את תכולת הקופסה שזה עתה עברה לכיסו. הנוסחה החגיגית „ממנהגי איני משנה בשום מקום", שנשמעה תחילה כקפדנות תמימה, מתגלה כהכנה מוקפדת לגניבה — והנוכל אינו מתנצל אלא מסביר, באותה רצינות מדויקת עצמה.

## בדיחה 263

שמעיה בטלן היה קובל ואומר:

ארבע וחמש פעמים אני שותה טה כל יום. ומימי לא עלה בידי לשתות כוס טה יפה כזו, שרגילים בה הבריות.

אמרו לו:

היכי תמצי?

החזיר שמעיה:

כשאני שותה בביתי, אני נזהר שלא להטיל לתוך הכוס יותר מחתיכה את סוכר, וכשאני שותה בבתיהם של אחרים אני מדייק שלא להטיל לתוך הכוס פחות משלוש חתיכות סוכר. נמצא, שמימי לא עלה בידי לשתות כוס טה יפה עם שתי חתיכות סוכר כזו שרגילים בה הבריות.

ביאור: „בטלן" — יושב-קרנות שאין לו מלאכה של ממש; „היכי תמצי" — ארמית תלמודית: כיצד ייתכן הדבר? — ניסוח למדני לשאלה על קוביית סוכר. סוד ה„קיפוח" בשני חטאים הפוכים: בביתו שמעיה קמצן ואינו מרשה לעצמו יותר מחתיכה אחת, ואצל אחרים הוא חמדן ומקפיד על שלוש לפחות. בין הקצוות, כוס „רגילה" של שתי חתיכות לא תזדמן לו לעולם — והוא קובל על גורל שכולו מעשה ידיו.

## בדיחה 264

כשעלה משה מונטיפיורי עלייה אחרונה לארץ־ישראל ובא לירושלים פיזר נתן בשביל כל החכמים שם, חוץ מחכם אחד, ששכח ולא נתן בשבילו כלום. למחר בא אליו אותו חכם וקבל לפניו:

רבי משה, למה גרעת עיניך ממני?

התנצל לפניו מונטיפיורי:

שיכחה שלטה בו וכבר הוציא כל כספו ואין עוד בידו כלום.

אמר לו החכם:

רבי משה, שמא תפרש כמה – ואלווה לך…

ביאור: משה מונטיפיורי — הנדבן היהודי-הבריטי הנודע של המאה התשע-עשרה, שעלה כמה פעמים לארץ-ישראל וחילק צדקה ביד רחבה; „פיזר נתן" מהדהד את תהילים קיב, ט: „פיזר נתן לאביונים". „חכם" — תוארו של רב אצל ספרדי ירושלים; „גרעת עיניך ממני" — פסחת עליי. הצעת החכם היא שיא של היגיון-חלוקה מעגלי: נקוב בסכום שהתכוונת לתת לי, ואלווה לך אותו — כדי שתיתן לי אותו. הנדבה בעיניו כבר רכושו הגמור; לא נותרה אלא שאלת המימון הטכנית.

## בדיחה 265

קבצן נכנס אצל סוחר לבקש נדבה. אמר לו הסוחר:

עכשיו טרוד אני בענייני־עסק ואין דעתי פנויה.

אמר לו הקבצן:

אף אני על ענייני־עסק באתי אליך.

תמה הסוחר:

על ענייני־עסק? לא קבצן אתה?

החזיר לו הקבצן:

ודאי קבצן אני, והקבצנות היא עסקי שלי.

[נוסח אחר:

בשעה מאוחרת בלילה נכנס קבצן אצל חנווני לבקש נדבה. אמר לו החנווני:

בשעה מאוחרת כזו אתה מחזיר על הפתחים?

השיב הקבצן:

ואתה למה יושב בחנותך בשעה מאוחרת כזו?

תמה החנוני:

מה שאלה היא זו? החנוונות עסקי היא.

החזיר לו הקבצן: והקבצנות עסקי שלי היא.]

ביאור: הקבצנות הייתה בעיירה תופעה כה רווחת עד שנחשבה כמעט מקצוע. הקבצן תופס את הסוחר בלשונו: אתה טרוד בענייני-עסק? גם אני בענייני-עסק באתי — הקבצנות היא עסקי. הסימטריה מחודדת עוד בנוסח השני: אתה בחנותך עד שעה מאוחרת ואני על הפתחים, כל אחד שקוד על מלאכתו.

## בדיחה 266

בעשר בלילה נכנס קבצן אצל בעל־בית לבקש נדבה. תמה בעל־הבית:

עכשיו? בעשר בלילה?

החזיר לו הקבצן:

תנוח דעתך. אני מחזיר על הפתחים גם ביום.

ביאור: „מחזיר על הפתחים" — עובר מבית לבית לקבץ נדבות. הקבצן מפרש בכוונה את התמיהה שלא כהלכתה: כאילו חשש בעל-הבית שהוא עצלן העובד רק בלילות, והוא מרגיעו — „תנוח דעתך", אני עובד גם ביום. חרפת הקבצנות נהפכת בפיו לתעודת חריצות.

## בדיחה 267

שבע בבוקר נשמע קול דופק בדלתו של בנקאי מפורסם.

ירד הבנקאי ופתח את הדלת: – עני־קבצן לפניו. כעס הבנקאי:

חוצפה! בשבע בבוקר כבר מטרידים הם את הבריות.

החזיר לו הקבצן:

מודה אני לפניך, שבעסקי־בנק מומחה אתה הרבה יותר ממני, אבל להווי ידוע למעלתך, שבעסקי־קבצנות מומחה אני הרבה יותר ממך…

ביאור: הקבצן משיב לנזיפה בשפה של בעלי-מקצוע: כשם שהבנקאי מומחה בבנקאות, הוא מומחה בקבצנות — והמומחה יודע ששבע בבוקר, כשהבריות עוד בבית, היא בדיוק השעה הנכונה לדפוק על דלתות. הענווה המעושה („מודה אני לפניך") רק מחדדת את הניצחון.

## בדיחה 268

קבצן נכנס אצל בעל־בית לבקש נדבה, ולא ניפנה עליו בעל־הבית. רגז הקבצן והתחיל תובע נדבה. רגז גם בעל־הבית ואמר לו:

רבי יהודי, הרוצה שיקבל נדבה, יבקש ואל יתבע…

הפסיקו הקבצן…

רבי בעל־הבית, זה לי שלושים שנה אני עוסק, ברוך השם, באומנות זו, ואיני זקוק לך, שתלמדני הלכות קבצנות.

[נוסח אחר:

הפסיקו הקבצן:

רבי בעל־הבית, אם אתה בקי ממני בהלכות קבצנות – לך וחזור אתה על הפתחים.

נוסח שלישי:

הפסיקו הקבצן ואמר לו:

רבי בעל־הבית אם אתה בקי כל־כך בעסקי־קבצנות, שמא תקנה מאתי עסקי שלי?…]

ביאור: „הלכות קבצנות" — כאילו יש לפשיטת-היד דינים סדורים כהלכות שבת; „לחזור על הפתחים" — לקבץ נדבות מבית לבית. הקבצן הוותיק מעמיד את בעל-הבית במקומו כבעל-מקצוע הנתקל בחובבן מתנשא: שלושים שנה באומנות, ואין הוא זקוק להדרכה. הנוסחים האחרים מקצינים את היפוך-התפקידים: אם אתה בקי ממני — צא אתה לחזר על הפתחים, או: שמא תקנה ממני את העסק.

## בדיחה 269

בימי היטלר בגרמניה.

קבצן עמד בפינת־רחוב בברלין וטבלית תלויה לו בצווארו:

“סומא בשתי עיניו, מאת יהודים אינו נוטל צדקה”.

עבר עליו אדם אחד ולחש לו:

“טול חמישה מארקים והסירה טבלית זו מעל צווארך”.

חזר ולחש לו גם הקבצן:

בבקשה ממך, רבי יהודי, אל תלמדני הלכות קבצנות!…

ביאור: ברלין שלאחר עליית היטלר. השלט „מאת יהודים אינו נוטל צדקה" הוא מהלך עסקי כפול: כלפי העוברים-ושבים הגרמנים הוא פיתיון אנטישמי המזרים נדבות, וכלפי יהודים נפגעים — כמו הלוחש המציע חמישה מארקים תמורת הסרתו — הוא מקור הכנסה שני. הלה סבור שהוא גואל את כבוד ישראל; הקבצן יודע שזה בדיוק מה שהשלט נועד לעשות, ומכאן תשובתו: אל תלמד בעל-מקצוע את מקצועו. הומור שחור שבו דווקא הקבצן היהודי מרוויח גם משנאת ישראל וגם מאהבת ישראל.

## בדיחה 270

ערב ראש־חודש נכנס קבצן אצל “גביר” לקבל את קצבתו – חמישה זהובים. יצא אליו משרתו של “הגביר” והביא לו שלושה זהובים.

שלושה ולא חמישה, – אמר המשרת, – משום שבחודש זה הוצאותיו של “הגביר” מרובות: את בתו הוא משיא.

כעס הקבצן ואמר למשרת:

לך ואמור לאדוניך: אם את בתו הוא משיא, יתן לה משלו ולא משלי.

ביאור: „קצבה" — דמי-צדקה קבועים שקבצנים ותיקים קיבלו מן האמידים, וערב ראש-חודש היה יום החלוקה; „זהובים" — מטבעות; „משיא את בתו" — מחתן אותה, על כל הוצאות הנדוניה. בתודעת הקבצן הקצבה הקבועה היא קניינו הגמור, ולכן הקיצוץ אינו צמצום נדבה אלא נטילה מכיסו: אם הגביר מחתן את בתו — שייתן לה משלו, לא משל הקבצן.

## בדיחה 271

עני הגון היה בא שנה־שנה לבנקאי מפורסם ומקבל מאתו נדבה יפה: חמש מאות כתר. פעם אחת קיצץ הבנקאי את נדבתו ונתן לו רק שלוש מאות כתר:

השנה הוצאותיו מרובות שלא כדרך הרגיל. בנו יחידו נזדווג לשחקנית אחת והוציא עליה ממון הרבה.

נתרגז העני ואמר לו:

תמה אני, שאדם חשוב כמוך יש לו בן הולל כזה. תינח ממונו שלו, מי יאמר לו: מה תעשה? אבל לקחת ממוני שלי ולהוציאו לשמה של שחקנית – מעשה־הוללות כזה אין לו כפרה.

ביאור: „כתר" — הקרונה, המטבע האוסטרי; „נזדווג לשחקנית" — התחבר אליה; שחקנית נשאה אז ניחוח של שערורייה; „אין לו כפרה" — חטא שאין עליו מחילה. נדבה שחוזרת שנה אחר שנה נעשית בתודעת מקבלה רכוש גמור, ומכאן ההיגיון המרהיב של העני: על ממונו של הבנקאי אין לו טענות — יבזבז כרצונו; אבל מאתיים הכתר שקוצצו הם „ממוני שלי", ולהוציא אותם על שחקנית — לזה אין כפרה. זעם מוסרי אדוק על הוללות שמומנה, כביכול, מכספו של הקבצן.

## בדיחה 272

קבצן מן המכובדים נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ולא הצליח: הלה פיטרו בשתיים־שלוש פרוטות. נסתלק הקבצן בפנים זעומות, נכנס אצל עשיר אחר, בבית הסמוך, ואמר לו:

פלוני שכנך שלחני אליך. הוא עצמו נתן לי חמישה רובלים.

עכשיו הצליח והעשיר שלשל לידו נדבה הגונה. לקח הקבצן את הנדבה, שב אל ביתו של הראשון ודפק בדלת.

וכשיצא אליו בעל־הבית אמר לו:

כך וכך אמרתי לשכנך, ולא שהיתה, חלילה, כוונתי לשקר אלא חס הייתי על כבודך…

ביאור: „פרוטות" — מטבעות הנחושת הזעירים; חמישה רובלים — נדבה גדולה מאוד. התחבולה כפולה: הבדותה על נדיבות השכן מוציאה נדבה הגונה מן העשיר השני, ואחר-כך ה„וידוי" בפני הקמצן הראשון הופך את השקר לטובה שנעשתה לו — „חס הייתי על כבודך". הקמצן שפטר אותו בפרוטות שומע עכשיו שאת שמו הטוב הצילה רק בדיה, ואין לו במי לנזוף: הרי הכול נעשה לכבודו.

## בדיחה 273

עני־קבצן עמד לפני עשיר וקבל על גורלו:

עשיר היה גם הוא, בית מלא כל־טוב היה לו, ונפלה אש מן השמים ושרפה הכל…

שיטה בו העשיר:

אתה בעצמך הכשרת את נזקך. ודאי לא היה לך “ספר רזיאל” בביתך [32].

התנצל הקבצן:

היה לי והוא נשרף תחילה…

הערות שוליים:
- [32] בית שיש בו “ספר רזיאל” אין האש שולט בו.

ביאור: „ספר רזיאל" (רזיאל המלאך) — חיבור קבלי-מאגי שהאמונה העממית ייחסה לו כוח שמירה, ובראשו הסגולה שמביאה הערה [32]: בית שיש בו הספר אין האש שולטת בו. העשיר, במקום לרחם על מי שנשרף ביתו, מאשים אותו ברשלנות רוחנית — ודאי לא החזיק את הקמע. והקבצן מפיל את הסגולה מתוך עצמה: הספר דווקא היה — והוא שנשרף ראשון.

## בדיחה 274

קבצן בא לעשיר וביקש נדבה להכנסת־כלה: את בתו היחידה הוא נותן לאיש. תמה העשיר:

היכי תמצי? אשתקד בכית לפני ואמרת שבתך היחידה מתה קודם חופה.

החזיר לו הקבצן:

ואם מתה מה בכך? כלום אתה יורשהּ ולא אני יורשהּ?…

ביאור: „הכנסת-כלה" — צדקה למימון נישואיה של כלה ענייה, מן החשובות שבמצוות; „היכי תמצי" — ארמית תלמודית: כיצד ייתכן? העשיר תופס את הקבצן בסתירה בין שתי גרסאות-הגיוס שלו — אשתקד הבת מתה, השנה היא מתחתנת — והקבצן מיישבה בלמדנות חצופה: על-פי דין תורה האב יורש את בתו, ולכן בין חיה ובין מתה, הנדבה מגיעה בסופו של דבר לאותו כיס. הסתירה שנחשפה אינה מפילה אותו — היא נעשית בידיו טיעון.

## בדיחה 275

שני קבצנים נכנסו יחדיו לביתו של עשיר – אחד סתם קבצן, ואחד קבצן מן המכובדים. פתח הראשון ואמר לבעל־הבית:

אדם זה בן־טובים הוא וראוי לנדבה הגונה.

שיבחו בעל־הבית, שהוא מתפלל על חבירו, והוציא מכיסו מטבע יפה על־מנת ליתן לאותו בן־טובים. הקדים הראשון ופשט את ידו ונטל את הנדבה לעצמו. כעס הנותן ואמר לו:

כלום אליך התכוונתי?

שילשל הלה את הנדבה לתוך כיסו והחזיר:

ודאי אלי התכוונת, שכך שנינו: "המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה[33]…

הערות שוליים:
- [33] בבא קמא צב, א.

ביאור: „בן-טובים" — בן למשפחה מיוחסת שירד מנכסיו; „קבצן מן המכובדים" — קבצן שעודו נחשב בבריות; „שכך שנינו" — כך למדנו במקורות. הקבצן החוטף נשען על מאמר חז"ל אמיתי מבבא קמא צב ע"א (הערה [33]): המתפלל על חברו והוא עצמו צריך לאותו דבר — נענה תחילה; ונלמד שם מאיוב, שה' השיב את שבותו כשהתפלל בעד רעיו. הקבצן מיישם את הכלל בדייקנות מופתית: ביקש רחמים על חברו (השבח באוזני העשיר), צריך בעצמו לאותו דבר (נדבה) — ולפיכך „נענה תחילה" והמטבע שלו. מאמר קדוש על שכר האלטרואיזם, בשירות החטיפה האנוכית ביותר.

## בדיחה 276

שני קבצנים עמדו לפני עשיר. פתח אחד מהם וביקש על חברו:

אדם זה בנם של קדושים הוא ולמתנת בשר־ודם הוא צריך, לא עלינו.

נשמע לו העשיר ותקע נדבה הגונה לתוך ידו של אותו נצרך.

ושכר־טירחה שלי? – שאל הקבצן הראשון.

שכר־טירחה? – תמה העשיר.

הן, – השיב הקבצן, – כלום לא אני טרחתי והבאתי אדם זה אליך?

ביאור: „בנם של קדושים" — מיוחס, מצאצאי צדיקים: נימוק שגור בפי מבקשי נדבה להגדלת הנתינה; „מתנת בשר־ודם" — צדקה מידי אדם, להבדיל ממתנת שמים; „לא עלינו" — לשון סייג: שלא נדע. הקבצן שהמליץ על חברו רואה בעצמו מתווך שסגר עסקה, ותובע מן העשיר עמלה — כאילו הצדקה מסחר לכל דבר והוא הסוכן שהביא את ה„לקוח".

## בדיחה 277

קבצן עמד וטען לפני קרוב עשיר:

השעה דחוקה לי… אל מי אפנה, אם לא אליך? עצמי ובשרי אתה.

טוב, טוב, – ביקש העשיר להיפטר ממנו. – הרי עשרה זהובים.

נטל הקבצן את הנדבה ואמר:

עשרה זהובים בשביל הקרוב – יישר כוח! אבל חוץ מזה הלוא גם קבצן אני…

ביאור: „זהובים" — מטבעות (גולדן); „עצמי ובשרי" — לשון קרבת־דם מן המקרא. הקבצן מפצל את עצמו לשתי דמויות — הקרוב והקבצן — וכיוון שהנדבה ניתנה רק לאחת מהן, השנייה עדיין ממתינה לשלה.

## בדיחה 278

ערב־שבת נכנס הירשל אוסטרופולר אצל עשיר. אמר לו המשרת:

“הגביר” ירד למכפלה התחתונה מחמת חום־היום.

ירד גם הירשל לשם ומצא את העשיר לבוש לבנים וסרוח על דרגש.

כיוון שהרגיש בו העשיר. אמר לו:

הירשל, למה ירדת אלי?

השיב הירשל:

צורכי־שבת אני חסר.

אמר לו העשיר:

הנה נדבה, ובשכר זה הגידה נא לי, מה אני חסר?

הסתכל הירשל בנדבה וראה. שמטבע קטנה נתן לו העשיר, נענה ואמר:

מסתכל אני בך ורואה, שתכריכים אתה לבוש ובאדמה אתה קבור, הרי שאין אתה חסר – אלא שתאכלך רימה…

ביאור: הירשל אוסטרופולר — ליצן־עם חריף־לשון מסוף המאה השמונה־עשרה, מבדחו של רבי ברוך ממז'יבוז' וגיבור אינספור סיפורי עוקץ נגד עשירים קמצנים. „מכפלה תחתונה" — מרתף קריר, והמילה כבר מהדהדת את מערת המכפלה, מקום קבורה; „לבנים" — בגדי פשתן לבנים; „דרגש" — מיטת שכיבה נמוכה; „רימה" — התולעת האוכלת את המת בקברו. בתמורה למטבע הפעוטה הירשל „קורא" את המראה מחדש: הלבנים — תכריכים, המרתף שבאדמה — קבר; ומי שכבר קבור בתכריכיו אינו חסר כלום — נותר רק שהתולעים יאכלוהו. העשיר ביקש מחמאה בזול וקיבל קללת מוות מנומקת.

## בדיחה 279

ראו לעני פושט־יד שהוא פוסח על פתחי עשירים ואינו מחזיר אלא על פתחיהם של סתם בעלי־בתים. אמרו לו:

שמא פרוטתם של עשירים טריפה בעיניך?

החזיר העני־הקבצן:

לא פרוטתם של עשירים טריפה בעיני, אלא הם גופם טריפה בעיני, ומקרא מפורש הוא: “רווח והצלה יעמוד ממקום אחר” [34] – ולא מדבר אחר…

הערות שוליים:
- [34] השווה: אסתר ד, יד.

ביאור: „טריפה" — לא כשר; „דבר אחר" — הכינוי המקובל בלשון חכמים לחזיר, שנמנעו מלהזכירו בשמו. הפסוק (הערה [34]) הוא מדברי מרדכי לאסתר: אם תחרישי — „רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". הקבצן דורש אותו כדקדוק של ממש: הישועה מובטחת מ„מקום אחר" — ולא מ„דבר אחר", כלומר לא מן העשירים, שהם בעיניו חזירים גמורים. כך הוא הופך את בררנותו המשונה לעמדה מוסרית מגובה ב„מקרא מפורש".

## בדיחה 280

ב"הקדש"[35].

קבצן ראשון: בעל־שמחה אני היום; את בתי הבכירה שידכתי.

קבצן שני: מזל טוב! מי הוא החתן?

קבצן ראשון: איציקל הגיבן שלנו.

קבצן שני: שידוך יפה. בעל־שפע הוא איציקל שלנו… ומה נדוניה פסקת לו?

קבצן ראשון: ידע ממזר זה לפשוט עורי מעלי. ליטה וז’אמוט נתתי לו: מעכשיו שלו הן ואני אסור לחזור על הפתחים בשתיהן.

הערות שוליים:
- [35] בקצת מקומות – בייחוד בליטה – קוראים “הקדש” לבית שהציבור מייחד אם בשביל חולים עניים, או בשביל אורחים קבצנים.

ביאור: „הקדש" (הערה [35]) — בית שהקהילה ייחדה ללינת קבצנים אורחים או לחולים עניים; „ליטה וז'אמוט" — ליטא וז'מוט (סמוגיטיה, מערב ליטא); „לפשוט עורי מעלי" — לסחוט ממני את הכול במיקוח. הקבצנים משחזרים ברצינות גמורה את טקסי השידוכים של האמידים — איציקל הגיבן מוצג כ„בעל־שפע" — והנדוניה היא הרכוש היחיד שיש לקבצן: זכות הקבצנות בשני חבלי ארץ שלמים, שהאב מעביר לחתנו ומעתה אסור לו עצמו לחזר שם על הפתחים.

## בדיחה 281

בליל־שבת אחרי מעריב ניגש בעל־בית לאורחים הקבצנים, שעמדו ליד הפתח, והזמין אחד מהם לביתו לסעודה. וכשיצאו שניהם נסרך אחריהם עוד קבצן אחד, ואף הוא הלך עמהם. הציץ עליו בעל־הבית ושאל:

הגם אותך הזמנתי?

נענה הקבצן הראשון והשיב:

הנח לו: חתני הוא ואני חייב במזונותיו…

ביאור: „חייב במזונותיו" — לשון מנהג ה„קֶסט": חותן אמיד היה מתחייב לפרנס את חתנו, על פי רוב אברך יושב־תורה, שנים אחדות אחרי החתונה. הקבצן, שכל סעודתו חסד של אחרים, מדבר כגביר המפרנס את חתנו — אלא שאת ה„מזונות" הוא מספק משולחנו של בעל־הבית, ובדרך אגב מכניס לסעודה פה שלישי שאיש לא הזמין.

## בדיחה 282

בבית־הכנסת עמדו ליד הפתח שני אורחים קבצנים, אחד לבוש קצרות ואחד לבוש ארוכות. אחרי מעריב נגש הפרנס והזמין את בעל־הקצרות לביתו לסעודה. את בעל־הארוכות לא הזמין.

מיד הפשיל הלה את “קאפוטתו” למעלה ואמר לפרנס:

שמא אתה חושש, שאני כולי בטן? הביטה וראה: גם רגליים יש לי… °

ביאור: „פרנס" — ראש הקהילה, שנהג להזמין אורחים עניים מבית הכנסת לסעודת שבת; „קאפוטה" — מעיל עליון ארוך, הלבוש המסורתי במזרח אירופה. הקבצן שדולג עליו מפרש את הדחייה כאילו חשד בו הפרנס שמתחת למעיל הארוך מסתתר זללן שכולו בטן אחת גדולה, ומפשיל את שוליו כ„הוכחה" מרגיעה: יש לו גם רגליים. דרויאנוב מציין שהחידוד עתיק — כבר בעולם הקלסי אמרו על הטפיל הסועד על שולחן אחרים שהוא „כולו בטן".

הערת דרויאנוב: ״לוציליוס קרא להם לטפילים (הממלאים
נפשם משולחנם של אחרים)–בטנים, שהיה אומר: טפיל–כולו
בטן״, ("Hofnarren" ,Flögel עמ׳ 100). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 282, עמ' 91) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 283

קבצן גוץ נטל פייס לשבת בביתו של עשיר. בשעת־סעודה ראהו בעל־הבית, שהוא אוכל כנגד שלושה, ואמר לו:

תמה אני, שגוץ כמוך ניתנה לו, בלי עין רעה, קיבה קבלנית כזו.

השיב לו הקבצן:

אל תראני, שאני גוץ: כולי בטן…

[נוסח אחר:

השיב לו הקבצן:

לחינם אתה תמה: דווקא משום שגוץ אני קיבתי גדולה משל גיבח…

בשעה שאדם עומד לצאת לאוויר העולם בא מלאך ותולה לפניו כמה וכמה קיבות, מהן קצרות ומהן ארוכות, ואומר לו: “טול את שלך!” – גיבח ידו מגעת עד לקצרה, גוץ אין ידו מגעת אלא עד לארוכה, ונמצא קיבתו שלו גדולה משל גיבח.]

ביאור: „נטל פייס" — עלה בגורל: אורחי שבת עניים חולקו בין בעלי הבתים בהגרלה; „גוץ" — נמוך קומה; „קיבה קבלנית" — קיבה המקבלת עליה כל כמות, כקבלן; „בלי עין רעה" — ביטוי להרחקת עין הרע; „גיבח" — כאן: גבוה. בנוסח האחר הקבצן הופך את ההיגיון על פיו במשל בריאה שלם: הקיבות תלויות לפני הנולד, הגבוה מגיע בידו אל הקצרה, והנמוך — דווקא אל הארוכה. כך נעשית הזללנות גזירה משמים, שאין עליה לא שליטה ולא בושה.

## בדיחה 284

בעל־בית הכניס אורח קבצן לסעודה של ליל־שבת. אחרי הדגים הגישו מרק־אטריות, ומחמת רוב שומן לא הפיק המרק הבל.

תקע בעל־הבית ראשון את הכף לתוך הקערה, לגם מלוא־פיו ונכווה עד כדי כך, שהתחילו עיניו זולגות דמעות. אמר לו האורח הקבצן:

רבי בעל־הבית, על מה אתה בוכה?

בלע בעל־הבית מה שבפיו והשיב:

נזכרתי, שאשתקד הלך אבא בדרך כל הארץ.

תקע גם אורח את הכף לתוך הקערה, לגם לגימה יפה ואף הוא נכווה עד כדי דמעות. אמר לו בעל־הבית:

רבי אורח, אתה למה בוכה?

בלע האורח מה שבפיו והחזיר:

אני בוכה, שהלך אביך יחידי בדרך רחוקה כזו, ולא נתלווה גם בנו עמו.

ביאור: מרק שמן מאוד אינו מעלה אדים — שכבת השומן אוטמת אותו — ולכן הוא נראה פושר וצורב כרותח; זו המלכודת ששני הסועדים נופלים בה. „הלך בדרך כל הארץ" — לשון נקייה מקראית למוות. בעל־הבית בודה אבל ישן כדי להסתיר את הכוויה, והאורח שנכווה אחריו מנכס לעצמו את התירוץ והופך אותו לקללה עטופה בנימוס: צר לו שהאב יצא ל„דרך רחוקה כזו" בלי שבנו יתלווה אליו — כלומר, חבל שלא מת גם אתה. דרויאנוב מציין שזו בדיחה נודדת רבת־נוסחים: במזרח היא מסופרת על נצר־א־דין ההודג'ה ואשתו, ובנוסח אנגלי החליף את האב חבר שנתלה — והעקיצה: הלוואי שתגיע גם אתה לתלייה.

הערת דרויאנוב: שוב מוטיב של בדיחה, המתהלך מעם לעם.
והנה קצת נוסחאות לדוגמה:


נוסח מזרחי: אשתו של ההודשה* נצר־אד־דין אמרה להתל בו
והגישה את המרק כשהוא רותח. בינתים לגמה היא עצמה כף מלאה
מן המרק ופיה נצרב עד כדי כך, שנראו דמעות בעיניה. אמר לה
ההודשה: ״אשתי, מה לך ? שמא חם המרק יותר מדי ?״ –״חס ושלום
אפנדי״, –השיבה האשה. –״אני רק נזכרתי, כמה אהב אבי המנוח
מרק זה, וזכרונו העלה דמעות בעיני״. האמין לה ההודשה, ואף
הוא לגם כף שלימה מן המרק, ונצרב פיו גם הוא עד כדי כך, שנראו
דמעות בעיניו. אמרה לו האשה: ״אפנדי, מה לך ?״ –השיב לה הוא:
״אני בוכה על אמך הארורה כי במותה לא לקחה אותך ולא ירדת
אחריה״. (Nassr-eddin", Ed. Wesselski", כרך א׳, עמ׳ 60,
סי׳ 115, ועי״ש הביבליוגראפיה בעמ׳ 288).

נוסח אנגלי: סוחר וחצרן ישבו לאכול יחדיו. לקח החצרן מן
התבשיל מלוא לוגמיו, ונצרב פיו עד כדי כך, שזלגו עיניו דמעות.
שאל לו הסוחר על דמעותיו והחזיר לו החצרן: ״אח היה לי ונכשל
בעוון חמור ונידון לתלייה. נזכרתי אותו, ולא יכולתי לכבוש
דמעותי״. לגם גם הסוחר לגימה יפה מן התבשיל ואף עיניו נתמלאו
דמעות. אמר לו החצרן: ״אתה, אדוני, למה תבכה ?״ –החזיר לו
הסוחר ״עליך, אדוני, אני בוכה, שלא דנו גם אותך לתלייה״.
(Dänhardt, Schwänke") עמ׳ 30, סי׳ 15).

נוסח רוסי־אוקראיני: אב ובנו ישבו לאכול. החמיצה היתה
רותחת, אבל מחמת שומנה לא הפיקה הבל. ראשון לגם הבן כף
מלאה, אבל מחמת ונצרב פיו ודמעות פרצו מעיניו. אמר לו האב: ״על מה
אתה בוכה, בני ?״ –״אני בוכה״, –השיב הבן, –״שיחיד אני לך״.
לגם גם האב כף גדושה מן החמיצה, והתחילו גם עיניו מדמעות.
בלע על מה שבפיו ואמר: ״הלואי, בני ושיכלתי גם אותך, אף־על־פי
שיחיד אתה לי״. (Кузминьчевскій, "Турецкіе анекдоты etc."
"Кіевск Старина", חוב׳ ב׳, עמ׳ 221). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 284, עמ' 91) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 285

קבצן נטל פייס לשבת בביתו של עשיר. בשעת־סעודה אכל הקבצן בכל כוחו, עד שהתחילו פניו שופעים זיעה. אמר לו בעל־הבית:

רבי יהודי, למה אתה טורח כל־כך?

החזיר לו הקבצן:

כל ימי אני טורח כך, לקיים מה שנאמר: “בזעת אפך תאכל” [36]…

הערות שוליים:
- [36] בראשית ג, יט.

ביאור: „נטל פייס" — עלה בגורל: אורחי שבת עניים חולקו בין בעלי הבתים בהגרלה. „בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יט; הערה [36]) הוא מקללת אדם הראשון — את הלחם משיגים בעמל. הקבצן „מקיים" את הפסוק כפשוטו ממש: הוא אמנם מזיע כשהוא אוכל — אלא שכל הזיעה מעמל הלעיסה, ולא מעמל הפרנסה.

## בדיחה 286

בעל־בית הזמין אורח קבצן לסעודה. מתחילה הגישו מלפפונים כבושים ואכל מהם האורח הקבצן אכילה גסה.

אחר־כך הביאו חלב ומיד פשט האורח הקבצן את ידו גם לחלב.

כיהה בו בעל־הבית ואמר לו:

היזהר! השותה חלב אחרי מלפפונים כבושים אכילתו נעשית גבינה.

אין בכך כלום, – השיב האורח הקבצן, – אף גבינה אני אוכל.

ביאור: „כיהה בו" — גער בו. אזהרת ה„בריאות" — אמונה עממית שחלב אחרי חמוצים נקרש בבטן ל„גבינה" — אינה אלא קמצנות מחופשת לדאגה, והאורח מפרק אותה בקבלה מילולית: אם ייעשה המזון גבינה — מה טוב, גם גבינה הוא אוכל.

## בדיחה 287

בעל־בית הזמין אורח קבצן לסעודה. כשישבו לאכול הגישו לשולחן לחם שחור ולחם לבן. הניח האורח את ידו מן השחור ולא אכל אלא את הלבן. אמר לו בעל־הבית:

רבי אורח, שמא תאכל לחם שחור? הלבן דמיו מרובים.

נטל האורח עוד פרוסה מהלחם הלבן והחזיר:

אבל הוא שווה דמיו…

ביאור: הלחם הלבן, מקמח מנופה, היה יקר ומשובח מן השחור, לחם השיפון הזול. „דמיו מרובים" — מחירו גבוה: רמז מנומס של „חבל על היקר". האורח מעמיד פנים ששמע המלצת איכות — אם הוא יקר, סימן שהוא שווה את מחירו — ונוטל עוד פרוסה. דרויאנוב מציין מקבילה בהומור הצועני: אורח שנרמז לו שהמאכל יקר — מאה גרוש — השיב שהוא שווה מאתיים, כי אין כמוהו לטעם.

הערת דרויאנוב: כך מספרת גם בדיחה של צוענים: צוענית נכנסה
אצל אמה־מטבלתה, והגישה לה זו קערה מלאה תבשיל־קיטנית
וגם כף כזו קווير. לא שעתה הצוענית לקיטנית ומילאה פיה מן הקוויר.
– החזירה אמרה לה מארחתה: ״בתי, גם תבשיל־קיטנית לפניך״.–החזירה
לה הצוענית: ״חן־חן ! גם הקוויר נעים לחיכי״.–אמרה לה מארחתה:

* ההודשה – רב, אמן.
"אבל, בתי, הקוויר מחירו רב — מאה גרוש הליטרה". — החזירה לה
הצוענית: "ודאי כך. אבל הוא גם שווה מאה גרוש: אין כמוהו לטעם
ונעם". (Friedrich S. Krauss, "Zigeuner-Humor" [Sammlung
"Volksmund"], לייפציג 1907, עמ' 140—141). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 287, עמ' 92) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 288

קבצן נכנס אצל עשיר ומצא אותו ואת בני־ביתו מתחילים בסעודה. אמר לו בעל־הבית:

היכבד ואכול גם אתה עמנו.

לא סרב הקבצן ותפס לו מקום בשולחן. וכשנסתכל וראה את המאכלים היפים שלפניו, התחיל מגרד ראשו מחמת תיאבון. אמר לו בעל־הבית:

אם־כן, אתה מטיל כינה בסעודה[37]…

הערות שוליים:
- [37] השווה: “אמר רבי נחמיה: אם־כן, אתה מטיל קנאה בסעודה”, מגילה יב, ב.

ביאור: העוקץ מחליף אות אחת במימרה תלמודית. בגמרא (מגילה יב ע"ב; הערה [37]), בדיון על משתה אחשוורוש, אומר רבי נחמיה שהעדפת אורח אחד על חברו „מטילה קנאה בסעודה". בעל־הבית, הרואה את הקבצן מגרד בראשו מרוב תיאבון, ממיר „קנאה" ב„כינה" — עלבון בלבוש למדני, שכל כולו רמיזה גסה לכינים שבראשו של העני.

## בדיחה 289

כשישבו לאכול הרגיש בעל־הבית, שהאורח הקבצן העלים מעל השולחן כף של כסף והסתירה בכיסו. שתק ולא אמר כלום.

לאחר שעה, כשגמרו לאכול, הרגיש בעל־הבית, שהקבצן חזר והעלים כף של כסף לתוך כיסו. וכשעמד הקבצן להיפרד, טפח לו בעל־הבית בכיסו ואמר לו:

רבי יהודי, מה לכפות שלי בכיסך שלך?

נבוך הקבצן והחזיר:

לפני כמה זמן חליתי, ומכאן ואילך אני מצוּוה ועומד מפי הרופא ליקח כף אחת כל שעה…

ביאור: „מצוּוה ועומד" — לשון חכמים: מחויב מכבר. הכול תלוי בכפל המשמעות של „כף" — כף הכסף שעל השולחן ומנת התרופה שרושם הרופא; הגנב שנתפס מציג את שתי הכפות שבכיסו כציות קפדני למרשם: כף אחת בכל שעה.

## בדיחה 290

עשיר נתקל בעני קבצן. פשט הקבצן את ידו ונתן העשיר רובל לתוכה. לאחר שעה נכנס העשיר לבית־מחיה ומצא לאותו קבצן, שהוא יושב ואוכל מאיונזה יפה. זעף העשיר וגער בו:

לכך אדם עומד בשוק ופושט יד לבריות?

זעף גם הקבצן והחזיר גערה:

הגידה נא: עד שלא היה רובל בידי אי־אפשר היה לי לאכול מאיונזה; עכשיו, שיש לי רובל בידי, איני רשאי לאכול מאיונזה; אם־כן, אימתי אוכל אנוכי מאיונזה?

ביאור: „בית־מחיה" — מסעדה; המיונז נחשב אז מעדן של מותרות. הקבצן לוכד את מוסרנות הנותן במלכודת היגיון סגורה: בלי רובל אי אפשר לאכול מעדנים, ועם רובל — אסור; ואם כך, לעולם לא יטעם. דרויאנוב מציין שזו מן הבדיחות המפורסמות והעתיקות ביותר — סימניה נמצאים כבר בספרות של ראשית המאה התשיעית — והיא נתגלגלה בנוסחים רבים, בין השאר על נצר־א־דין ההודג'ה, בהומור הצועני ואף אצל צ'כוב.

הערת דרויאנוב: בדיחה מן המפורסמות והעתיקות ביותר.‬ ‫וסלסקי ("Nasr-eddin" בעמ׳ 218) מוצא[?] מן הסמכים בספרות‬ ‫של ראשית המאה התשיעית. במקורות יש לה כמה נוסחאות, והנה‬ ‫קצתם לדוגמה.‬ ‫פעם אחת אבדה לו ההזדמנות להוושע נצר־אד־דין. עמד והכריז‬ ‫ברבים: אבדתי את אמתחתי. עמד[?] ואי־אד־דין, ואם אשר אעשה?‬ ‫יעצו שכניו ומצאוו את האמתחת, וכשהשבאוה אליו אמרו לו: שמא‬ ‫תולה בה גנב, מורנו נצר־דין, החזירו דעתך לעשות לעשות לכם!‬ ‫החזיר להם: שמעו ואמרי לכם. אמתחת ישנה, קרועה ובלויה,‬ ‫יש לי בביתי, ואיש לי לא מצאתם את החדשה שאבדתי לי, חיכם,‬ ‫שהייתי מוכרך לטרוח ולתפק את אמתחתי הישנה, אשר עם זבית[?].‬ ‫(Tewfik,‬ ‫"Nasr-eddin und Buadem" עמ׳ 24, סי׳ 40.‬ ‫היתה שנת־הרעבון. נמלך דב־אדם בדרך לכפר, הקהיל את האריכים‬ ‫ואמר להם: אם אם מכלים אותי — מוטב, ואם לאו — אני‬ ‫עושה לכפרכם את ששעשיתי לכפר הסמוך. נבהלו האריכים מאד‬ ‫כילוום כדי שבעה. ולאחר שבעבע נח רומו אזרו לו: ילמדנו‬ ‫רבנו, מה עושה לכפר הסמוך עם זמן עושה לכפרנו שלנו? —‬ ‫החזיר להם: ינבטו אותו לכפר וביקשתי מאת האריכים, כי‬ ‫אענני וי, ולא נענו לי כלום, ומיד יצאתי מאם משם. חיכם,‬ ‫שך הייתי עושה גם לכפרכם (שם עמ׳ 55, סי׳ 38).‬ ‫[ 342 ]‬ נצר-אד-דין יצא לטייל והיה רץ אחריו רץ צוען ומבקש בקשיש. לא פנה עליו ההודאה, והתחיל הצוען צווח: – אדון, תן לי בקשיש, ואם לאו – אעשה לך דבר, שלא עשיתי מימי. זרק לו הצוען מטבע ואמר לו: – מה היתה דעתך לעשות? – החזיר לו הצוען: – אילו נתת לי מטבע זו, חייך שהייתי מוכרח לעבוד, ודבר זה לא עשיתי מימי. Wesselski, "Nassr-eddin" ב', עמ' 134, סי' 450.) מעשה באצ'יל שיצא לדרך ורכבו במרכבה שעירה, ובאמצע הדרך תפסוהו סוסים ופגע בצוען רוכב על חמור. הרים הצוען את החמור כנגד פניו של הרכב וקרא: – מהר ופנה לי את הדרך, ואם לאו – אני אחור ועושה ושאל. ואמר: – יש לו לעשות, ואמר לו האצ'יל: – עשה שעשה הרכב את רצונו ופנה דרך כמצוה עליו, לאחר שעשה האצ'יל את הצוען, אילו לא פניתי לו את הדרך? – החזיר לו הצוען: – לי דבר זה הוה, ומיד פניתי, אף עכשיו מוכרח לעשות כך." Krauss, "Zigeuner-Humor" עמ' 169–170, ועי' עמ' 163– 164. עוד עמ' 143–144 "דער נעלשטאהלענער חאלסטוּר". עמ' 186 "אינ ניע קקליבע דראהנגע." ההוא שנגב לו סוס מסר מודעה בעתונו: – אם לא ישב לי סוסי, אונס אהיה לא ישב לי לעשות אותו מעשה חמור, שכבר עשה עשה במקרה דומה לזה. – פנה בהול אונס נחבל ביותר. נבהל אונס וקרא מה זה, שמא הגנב הועיל למכרני – יתיר לי, שמא לא מוכרח לעשות מה שעשה הגנב ואמר למכרני. אמרו לו: מכרני – יומה המעשה אשר נכון איבוך לי היתיר להם הגנב: – פעם נגבתי לו סוס בפונדק וקנבו סוסו ממנו. לא יומה משם עד שמשם את האופף ובלגו, ושב לביתו ברגל. חיכם, שכך פינתו לעשות וחשש למכרני." Чехов A. П., "Полное собрание сочинений" עמ' מ"ט–נ"א, כרך ב', עמ' 92 (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 290, עמ' 94) · נסרק מן הספר המודפס; תמלול ממוחשב, ייתכנו אי-דיוקים)

## בדיחה 291

עשיר עשה משתה לכבוד בנו ששב מכרכי־הים מוכתר בכתר־חכמה. נדחק גם עני מחזיר על הפתחים לתוך הבית, והושיבוהו בקצה־השולחן.

בין תבשיל לתבשיל פתח הבן, חתן־המשתה, בדברי־חכמה:

לשעבר היו אומרים: ארץ לעולם עומדת; בא קופרניקוס והוכיח, שהארץ סובבת על צירה…

שקר! – קפץ העני והפסיקו. – אילו כך, היתה הפשטידה שבראש־השולחן מגיעה גם אלי.

ביאור: „כרכי־הים" — ערים רחוקות שמעבר לים, שבהן רוכשים השכלה; „ארץ לעולם עומדת" — לשון הפסוק מקהלת (א, ד), המשמש כאן כתמצית תמונת העולם הישנה שקופרניקוס הפריך; „פשטידה" — מאפה חגיגי, מעין קוגל. העני שבקצה השולחן מפריך את קופרניקוס בראיה אמפירית אחת: אילו הסתובבה הארץ, הייתה הפשטידה שבראש השולחן מקיפה ומגיעה גם אליו. ומאחורי ה„הפרכה" — אמת חברתית פשוטה: הדברים הטובים בעולם מסתובבים רק בין היושבים בראש השולחן.

## בדיחה 292

עני־קבצן בא אצל גבאי ליטול פייס לסעודה. אמר לו הגבאי:

נסתחפה שדך. כבר חילקתי כל הפייסות לעניים שקדמוך, ולא נשאר אלא פייס אחד – לביתו של עשיר רע־עין.

נטל העני את הפייס והלך לשם. כשישבו לסעוד הגישו לבני־הבית מכל טוב, ולאורח־העני הגישו מרק־קלוש: מים הרבה וגריסים מעטים בתחתית הפינכה. קם העני והתחיל פושט מכנסיו. נבהלו בני־הבית:

מה הלה עושה?

השיב העני:

אומר אני לצלול אל תוך המים ולדלות את הגריסים…

ביאור: „פייס" — פתק גורל: גבאי הצדקה חילק בהגרלה אורחים עניים בין בתי הקהילה; „נסתחפה שדך" — לשון חכמים שעניינה אסון שירד על שדהו של אדם, וכאן: ביש מזלך; „רע־עין" — קמצן; „גריסים" — קטניות מבושלות, מאכל עניים; „פינכה" — קערה. המרק אצל הקמצן דליל כל כך, שהעני נערך אליו כאל אגם: מפשיל מכנסיו כדי לצלול ולדלות את הגריסים שבקרקעית. דרויאנוב מציין מקבילה איטלקית על הכומר הליצן ארלוטו, שהתיר אבנטו בסעודה כדי לטבול בקערת המרק ולהעלות ממנה גרגיר אחד.

הערת דרויאנוב: כך מסופר גם על הכוהן ארלוטו: פעם אחת,
בימי הצום, הוזמן הכוהן לסעודה בביתו של אחד מידידיו. ישבו
לאכול והוגש מרק־חמץ בקערות גדולות: מים הרבה, שמן מעט
וחמץ מעט שבמעט. ניסה הכהן לדלות חמץ מתוך המים, ולא עלה
בידו. מיד קם, התיר אבנטו והתחיל מתערטל. אמר לו אחד מן
המסובים: "כוהן, למה זה אתה?" — החזיר לו ארלוטו: "מבקש
אני לטמוש בקערה. אחרת איני יכול לעלות אפילו חימצה אחת —
ואני רעב מאד". (Ed. Wesselski, "Arlotto" כרך ב', עמ' 75,
סי' cv). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 292, עמ' 93) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 293

שאלו לעני מחזיר על הפתחים:

שבע קערות דייסה וארבע־עשרה קערות נזיד־גריסים – מה עדיף?

השיב העני:

מה שאלה היא זו? ארבע־עשרה קערות נזיד־גריסים כיון שמגיעים למעיים, מיד הן נעשות מאליהן שבע קערות דייסה, והמרק – כולו רווח.

ביאור: „נזיד־גריסים" — מרק דליל של גריסים, לעומת הדייסה הסמיכה. חשבונו של הרעב מושלם: בארבע־עשרה קערות הנזיד הדליל יש בסך הכול אותם גריסים כמו בשבע קערות דייסה — במעיים הן „מצטמקות" מאליהן לדייסה — וכל המרק שמסביב בא בחינם, כולו רווח. מי שחי מקערת נדבה סופר כמות, לא איכות.

## בדיחה 294

בחנוכת־בית בעיירות הקטנות הבנויות עץ נוהגים לברך את בעל־השמחה, שהבית ירקיב במקומו, פירוש: שלא תשלוט בו אש.

שמע עני, שכך מברכים, ושמר את הדבר.

לא היו ימים מועטים ואחד מטובי־העיירה חנך את ביתו החדש ובא גם אותו עני לשמחה זו. טיפלו בו בעל־הבית ואשתו והאכילוהו והשקוהו בעין יפה. נהנה העני ונתבסם עמד ובירך:

רבי פלוני בן־פלוני, יהיה רצון, שאתה ואשתך תרקיבו במקומכם; והלוואי, שגם המשרתת שלכם תרקיב במקומה – אף היא נתנה לי כוס מלאה ועוגה שמנה.

ביאור: בעיירות של בתי עץ הייתה השריפה האסון הגדול, ולכן „ירקיב הבית במקומו" היא ברכה נאה — שיעמוד עד שיבלה מזקנה ולא תאכל אותו האש. העני שינן את הנוסח בלי להבין שכוחו יפה לעץ בלבד, וכשליבו טוב עליו מהיין הוא מעניק אותו בנדיבות לבני אדם: ככל שגדלה תודתו, האיחול מזוויע יותר — עד המשרתת, שזכתה ב„תרקיב במקומה" בזכות כוס מלאה ועוגה שמנה.

## בדיחה 295

קבצן מחזיר על הפתחים בא לכפר, נכנס לפונדק של ישראל ושאל מה־שהוא לאכול. אמרה לו הפונדקית:

אין אתי בבית כלום.

נתמלא הקבצן רוגזה והתחיל פוסע פסיעות גסות מכותל לכותל ומדבר זעומות בינו לבין עצמו:

הואיל וכך, הרי גם אני מוכרח לעשות מה שהיה אבא עושה.

ראתה הפונדקית את זעמו של הקבצן ונפל פחדו עליה. מיד פייסה אותו והגישה לו סעודה יפה. ולאחר שאכל ושבע ונח רוגזו אמרה לו:

שמא תגלה לי, מה היה אביך עושה?

החזיר לה הקבצן:

אבא, עליו השלום, אף הוא היה קבצן מחזיר על הפתחים, ויום שלא נמצא לו דבר לאכול – חייך, שהיה הולך לישון רעב. °

ביאור: „חייך" — לשון שבועה עממית: בהן צדק. הפסיעות הזועמות וההכרזה העמומה „מה שהיה אבא עושה" נשמעות כאיום נורא ומחלצות מן הפונדקית המבוהלת סעודה יפה — ורק אחרי שהקבצן שבע מתברר שכל „מעשה האב" היה ללכת לישון רעב. דרויאנוב מציין שמקור הבדיחה עוד באיסופוס, והיא נתגלגלה בנוסחים שונים בין העמים.

הערת דרויאנוב: בדיחה מן המפורסמות והעתיקות ביותר.
ווסלסקי ("Nassr-eddin" ב', עמ' 218) מוצא לה סמוכים בספרות
של ראשית המאה התשיעית. במקורות יש לה כמה נוסחאות, והנה
קצתם לדוגמא:

פעם אחת אבדה לו אמתחתו להוודשה נצר־אד־דין. עמד והכריז
ברבים: "לכו ומיצאו את אמתחתי, ואם לאו־אדע את אשר אעשה".
יגעו שכניו ומצאו את האמתחת, וכשהביאוה אליו אמרו לו: "שמא
תגלה לנו, מורנו ורבנו, מה היתה דעתך לעשות אילו לא מצאנוה?"
החזיר להם: "שמעו ואומר לכם. אמתחת ישנה, קרועה ובלויה,
שהייתי מוכרח לטרוח ולתקן את הישנה, אשר עמי בביתי". (Tewfik,
"Nassr-eddin und Buadem", עמ' 24, סי' 40).

היתה שנת־רעבון. נמלך בו־אדם וירד לכפר, הקהיל את האיכרים
והתרה בהם: "אם אתם מאכילים אותי — מוטב, ואם לאו — אני
עושה לכפרכם מה שעשיתי לכפר הסמוך". נבהלו האיכרים והא־
כילוהו עד כדי שביעה. ולאחת ששבע ונח רוגזו אמרו לו: "ילמדנו
רבנו, מה עשית לכפר הסמוך ומה היית עושה לכפרנו שלנו?" —
החזיר להם: "נכנסתי לאותו כפר וביקשתי מאת האיכרים, כי
יאכילוני. לא נענו לי ולא נתנו לי כלום, ומיד יצאתי משם. חייכם,
שכך הייתי עושה גם לכפרכם" (שם עמ' 55, סי' 38).
נצר־אד־דין יצא לטייל והיה רץ אחריו צועני ומבקש בקשיש.
לא נפנה עליו נצר־אד־דין ההודשה, והתחיל הצועני צווח: "אדון, תן לי בקשיש,
ואם לאו — אעשה דבר, שלא עשיתי מימי". זרק לו ההודשה מטבע
ואמר לו: "מה היתה דעתך לעשות?" — החזיר לו הצועני: "אילו לא
נתת לי מטבע זו, חייך שהייתי מוכרח לעבוד, ודבר זה לא עשיתי
מימי"). (Wesselski, "Nassr-eddin" ב', עמ' 134, סי' 450).

מעשה באציל שיצא לדרך במרכבה עשירה, רתומה לשישה סוסים
אבירים, ופגע בצועני רוכב על חמור. הרים הצועני את מלמד־
החמור כנגד פניו של הרכב וקרא: "מהר ופנה לי את הדרך, ואם
לאו — אני חוזר ועושה מיד מה שכבר עשיתי אתמול". היפנה הרכב
את ראשו אל האציל ושאל, מה יש לו לעשות, ואמר לו האציל:
"עשה את רצונו ופנה לו את הדרך". לאחר שעשה הרכב כמצווה עליו,
שאל האציל את הצועני: "הגידה נא, מה היתה דעתך לעשות, אילו
לא פינינו לך את הדרך?" — החזיר לו הצועני: "אתמול כבר אירע
לי כדבר הזה, ומיד פיניתי אני את הדרך. אף עכשיו הייתי מוכרח
לעשות כך". (Krauss, "Zigeuner-Humor", עמ' 169—170. ועיי"ש
עוד: עמ' 143—144 — "דער געשטאהלענע האלפטער"; עמ' 163—
164 — "דער ערשרעקקטע גוטסהערר"; עמ' 186 — "אײנע שרע־
קקליכע דראהונג").

ההוא שנגנב לו סוס ומסר מודעה בעתונים: "אם לא יושב לי סוסי,
אנוס אהיה גם אני לעשות אותו מעשה חמור, שכבר עשה אבי במקרה
דומה לזה". והמודעה הועילה: הגנב נבהל והשיב חרש את ה. זוס.
שמח הנגנב ואמר למכריו: "תיתי לי, שאין אני מוכרח לעשות מה
שעשה הנגנב אבא". אמרו לו מכריו: "ומהו המעשה אשר עשה אביך?" —
החזיר להם הגנב: "פעם אחת לן אבא בפונדק וגנב סוסו ממנו.
לא זז משם עד שמש את האוכף לגבו, ושב לביתו ברגל. חייכם,
שכך הייתי עושה גם אני". (А. П. Чеховъ, "Полное собранiе
сочиненiй", הוצ' מארקס, פט־ב, כרך כ־ב, עמ' 92). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 295, עמ' 94) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 296

עני הזמין קבצן לסעודת־הערב. כשנכנסו, פתחה אשתו של העני במליצה:

מת ובר־מינן מפרנסים זה את זה… מכות וחליים רעים תאכלו שניכם יחדיו.

שמע העני ואמר לאורחו הקבצן:

בבקשה ממך, ידידי, אל תשגיח בקולנית זו… אתה עשה את שלך – פרוש שקך ושכב…

ביאור: „בר־מינן" — כינוי ארמי למת; „מת ובר־מינן מפרנסים זה את זה" — לעגה של האישה: שני מתים־ברעב „מפרנסים" זה את זה, כלומר לאיש מהם אין כלום; ובמקום מאכל היא מאחלת לשניהם „לאכול" מכות וחליים. הבעל מתעקש על גינוני מארח — „אל תשגיח בקולנית זו" — אבל הוראתו לאורח מסגירה שהיא צדקה: כל ה„סעודה" היא שהאורח יפרוש את שק הקבצנות שלו על הרצפה ויישן עליו רעב. הכבוד היחיד שנותר לעני הוא טקס האירוח עצמו, גם כשאין פת.

## בדיחה 297

עני הביא מבית־הכנסת שני אורחים קבצנים לסעודה. רגזה אשתו:

דלפון מזמין אורחים לקדירה ריקה!

היסה אותה הבעל:

שתקי, אשה, הלכה כחכמים, שאמרו: “בין שניים ישבע שלישי”…

ביאור: „דלפון" — עני מרוד; שמו של אחד מבני המן שנעשה בפי העם כינוי לעניות. את הקדירה הריקה מכסה הבעל בפסק בנוסח בית המדרש — „הלכה כחכמים" — ומצטט מימרה שאינה קיימת, „בין שניים ישבע שלישי", כאילו יש הלכה שכששניים אוכלים שבע גם השלישי מאליו. כשאין מה להגיש, מגישים פלפול.

## בדיחה 298

שני קבצנים־שותפים, זקן וצעיר, באו לכפר. אותו יום השיא המוכסן את בתו, וכטוב לבו בשמחה האכיל והשקה את שניהם ביד רחבה וגם חצי אווז צלוי נתן להם צידה לדרך. נטל הקבצן הזקן את הצלי היפה והניחו לתוך תרמילו, והוא ושותפו עלו על העלייה ללון.

שבעים ורווים, נרדמו שניהם מיד. ובאמצע הלילה נעור יצרו של הקבצן הצעיר והריחו ריח־הצלי. התהפך הבחור על צידו פעמיים ושלוש ולא יכול לכבוש את יצרו. קם חרש, פשט את ידיו בחשיכה ומצא את תרמילו של הזקן:

הצלי איננו!…

קדח הבחור:

הקדמתני, זקן אשמאי?… יאור הבוקר ותבוא על שכרך!

וכשנצנצה החמה התחיל טורד את הזקן:

זקן רמאי, הצלי היכן הוא?

פיהק הזקן, שיפשף בשתי ידיו את עיניו והחזיר:

בחור טיפש, עד שביקשת בתרמילי שלי, היה לך לבקש בתרמילך שלך…

ביאור: „מוכסן" — חוכר המכס או הפונדק שבכפר, היהודי האמיד במקום; „עלייה" — עליית גג; „זקן אשמאי" — זקן חוטא, לשון גנאי מן התלמוד; „קדח" — בער מכעס. הזקן צפה מראש את גניבת הלילה והחביא את הצלי במקום היחיד שגנב לעולם אינו מחפש בו — תרמילו של הגנב עצמו. הצעיר מחטט בתרמיל הזקן, מוצא אותו ריק, ומתייסר עד הבוקר על צלי שמונח כל הלילה אצלו.

## בדיחה 299

שני קבצנים, זקן וצעיר, הלכו לרוטשילד לבקש נדבה.

כשהגיעו אל הבית, אמר הזקן לצעיר:

אתה חכה לי כאן, בחוץ, ואני אעלה אליו לפנים. אני זקן ומומחה לבריות אלו.

הסכים הצעיר ונשאר מבחוץ. והזקן עלה ובא לו אל רוטשילד, והמחהו רוטשילד אצל הגזבר. הלך אל הגזבר, והמחהו הגזבר אצל הסגן. הלך אל הסגן, והמחהו הסגן אצל הסוכן אשר על הבית. הלך אל הסוכן – ותפס לו הלה בצווארונו והשליכו מעל המדרגות.

קם הזקן מעל הקרקע, גירד את ראשו יפה־יפה, יצא אל חברו הצעיר, המחכה לו בחוץ, ואמר לו:

יודע אתה? רשע מרושע הוא רוטשילד זה, אבל סדר יש לו בביתו הפלא ופלא…

ביאור: „המחהו" — הפנה אותו הלאה; „גזבר" — הממונה על הכספים. הקבצן ה„מומחה" עובר את כל שרשרת הפקידים שתכליתה לבלום שנוררים — מרוטשילד לגזבר, לסגן, לסוכן — עד שהוא מושלך מהמדרגות. ומסקנתו המקצועית, בהערכה כנה של בעל מלאכה: פרוטה לא נתנו, אבל איזה סדר מופתי יש בבית הזה.

## בדיחה 300

אמר קבצן לרוטשילד:

אדוני הבארון, יודע אני בך, שאין אתה אוהב קבצנים, אבל עסק?

גיחך רוטשילד והשיב:

עסק? מסכים.

חזר הקבצן ואמר:

בוא ונתערב במאה מארק, שאתה המיליונר לא תוכל להמציא לך מה שאני הקבצן יכול להמציא לי.

נענה לו רוטשילד והניח מאה מארק על השולחן. גרף הקבצן את הכסף לתוך כיסו ואמר:

אדוני הבארון, שמא אתה יכול להמציא לך תעודת־עניות מאת הקהילה? אני יכול.

ביאור: „תעודת־עניות" — אישור רשמי שהנפיקה הקהילה למי שהוכר כעני, והוא מזכה בצדקה ובפטורים. זה הנכס האחד שכל הונו של רוטשילד לא ישיג לו, ולכן ההתערבות מוכרעת מראש — ומאה המארק כבר נגרפו לכיסו של הקבצן.

## בדיחה 301

קבצן פוחח נכנס לבית וביקש שיתנו לו מכנסיים, נתנו לו.

נטל את המכנסיים והוסיף לעמוד במקומו, ליד הדלת. אמר לו בעל־הבית:

מה בקשתך עוד?

החזיר הקבצן:

עכשיו אני מבקש, שתקנה מאתי את המכנסיים.

ביאור: „פוחח” — לבוש קרעים, כמעט עירום. אבל לא מכנסיים הקבצן צריך אלא מזומן: את המתנה הוא הופך בו-במקום לסחורה, ובעל-הבית מתומרן לשלם על מכנסיו-שלו פעם שנייה.

## בדיחה 302

שבת קודם מנחה דרש הרב דרוש גדול בשבח הצדקה. ובו ביום, תיכף אחרי הבדלה, נכנסו אצלו שניים מחשובי־הקהילה.

פתח אחד מהם ואמר:

רבי, שמענו מה שדרשת היום בשבח־הצדקה…

נהנה הרב בלבו: “ודאי הביאו ממון לצדקה”, ואמר להם:

תיתי לי, שחשובים כמותכם באים לשמוע דברי.

סיים אותו חשוב ואמר:

שמענו, רבי, מה שאמרת על מעלת הצדקה, ובאנו לבקש מאתך – כתב־קבצנות…

ביאור: „כתב-קבצנות” — תעודה שנתנו רבנים ופרנסים לעניים, המאשרת את עוניים ומתירה להם לחזר על הפתחים; בלעדיה נחשב המקבץ נוכל. „תיתי לי” — ביטוי ארמי של קורת-רוח, „יפה לי”. הרב בטוח שדרשתו הניבה תורמים, ומתברר שהיא שכנעה את שומעיה דווקא בכדאיות הצד המקבל — ושאפילו „חשובי הקהילה” כבר זקוקים לתעודת עני.

## בדיחה 303

בדקו לקבצן המחזיר על הפתחים ומצאו מאות אדומים גנוזים לו בסתרי־סתרים. הביאוהו לרב ואמר לו הרב:

כל המקבל צדקה ואינו צריך לכך, הריהו מלסטם את הבריות…

מעכשיו הקבצנות אסורה לך, אלא אם־כן תסתלק מממונך תחילה ותיעשה עני ממש.

נטל הקבצן מאת הרב רשות ליישוב־הדעת שלושה ימים, והלך לו. לסוף שלושה ימים חזר ובא:

רבי, אני מסתלק מממוני, ובלבד שתהא הקבצנות מותרת לי.

תמה הרב:

כיצד אדם מוותר על ממון מרובה שלו בשביל שיהא רשאי לבקש פרוטה מאחרים?

הסביר לו הקבצן:

רבי, “מלח ממון חסר”[38], היום הממון ישנו ומחר איננו, ואילו פרנסה יפה כקבצנות לעולם עומדת.

הערות שוליים:
- [38] דומה, שאותו קבצן פירש מימרה עממית זו לא כרש"י (כתובות סו, ב), אלא כמפרשים אחרים, שאין בעולם מלח למלוח את הממון בשביל לקיימו ימים מרובים.

ביאור: „אדומים” — מטבעות זהב; „מלסטם את הבריות” — שודד אותן: על-פי ההלכה, המקבל צדקה שלא לצורך גוזל את הציבור. את המימרה „מלח ממון — חסר” (כתובות סו ע״ב) פירש רש״י כעצה: הרוצה לקיים את ממונו — יחסרנו לצדקה. הקבצן, כפי שמעירה הערה [38], אוחז בפירוש האחר: אין בעולם מלח שישמר את הממון, „היום ישנו ומחר איננו” — ולכן הון צבור הוא נכס מתכלה, ואילו הקבצנות היא הפרנסה היחידה שאינה פוקעת לעולם. ויתור על מאות אדומים תמורת רישיון-קיבוץ הוא בעיניו עסקה מצוינת. דרויאנוב מציין מקבילה במשל של המגיד מדובנא („אהל יעקב”): עני המסרב לבנות לו בית נאה כשל אחיו העשיר, שהרי דווקא החורבה שהוא יושב בה מעוררת רחמים ומכניסה לו יותר.

הערת דרויאנוב: השווה רבי יעקב קראנץ (־אהל יעקב־), פרשה
שמיני, עמ' 52: "משל לשני אחים בעיר גדולה, אחד עשיר ובעל
נחלה גדולה, שהיה מתפרנס הימנה ברווח, והשני היה לו בית קטן,
נחלה דלה מאד, והיה מתפרנס בדוחק. לימים נשרף בית העני,
ובעבור גודל החמלה על עוניו ומרודו, כל הבא שמה היה נותן לו
נדבה, עד כי קבץ על־יד הון ועושר מן הנדבות. אמר לו אחיו
העשיר: ׳בנה לך בית כמוני ותתפרנס ממנו בריווח׳. ויאמר לו:
׳חלילה לי מלבלע נחלת ה׳, אשר נתן לי רחמים וחנינה אצל כל
עובר ושב ורואה חורבן ביתי, אשר מזה ארוויח יותר ממה שתשיג
ידך הכנסה מבית גדול שלך העומד קיים׳. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 303, עמ' 96) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 304

קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה. כעס העשיר:

כל הנותן פרוטה לשכמותכם כזורק אבן למרקוּליס… אתמול מת ב"הקדש" אחד מבני־אומנותך, וכשבדקו צרוריו, מצאו בהם כסף וזהב ואבנים טובות.

נאנח הקבצן ואמר:

בוא וראה, כמה גרוע מזלם של בני־אומנותי!… מעשים בכל־יום, שעניים עושים עצמם עשירים, יושבים בדירות נאות ומשתמשים בכלים נאים, והכל מחול להם.

ואילו פעם אחת אירע, שעשיר עשה עצמו עני – ושוב אין כפרה ואין סליחה ומחילה לכל העניים שבעולם.

ביאור: „מרקוליס” הוא שמו התלמודי של פסל מרקוריוס — עבודה זרה שפולחנה היה דווקא זריקת אבנים עליה (משנה, סנהדרין ז, ו); „זורק אבן למרקוליס” הוא אפוא מי שמתכוון לבזות ונמצא עובד — כאן: כסף שנזרק לריק ואף מזיק. „הקדש” — בית-מחסה עלוב לעניים חולים. הקבצן אינו מכחיש את מעשה הרמאי אלא הופך את הטיעון: עניים המתחזים לעשירים, בדירות נאות ובכלים נאים — נסלחים יום-יום; עשיר אחד שהתחזה לעני נתגלה — וכל קבצני העולם יישאו באשמתו לעד. את אמת-המידה הכפולה הזאת הוא מנסח כקינה על „מזלם הגרוע” של בני אומנותו.

## בדיחה 305

קבצן: נדבה אני מבקש.

עשיר: איני נענה לך עד שתנחש תחילה ותאמר, אם עתיד אני ליתן לך נדבה, או לאו? תכוון אל האמת – אתן, ואם לאו – לא אתן.

קבצן: ניחשתי ומצאתי, שלא תיתן.

עשיר: עכשיו ממה נפשך פטור אני מליתן לך נדבה: כיוונת אל האמת – הרי פיך ענה בי, שלא אתן; לא כיוונת אל האמת – הרי לא קיימת את התנאי, ואין לך עלי ולא כלום.

קבצן: היפך הדברים. עכשיו ממה נפשך חייב אתה ליתן לי נדבה. כיוונתי אל האמת – הרי קיימתי את התנאי, ואתה חייב לקיים הבטחתך; לא כיוונתי אל האמת – הרי שקר ענה פי בך כשאמרתי, שלא תיתן.

עשיר: רואה אני, שאתה ערום כמוני, ואף־על־פי־כן יש הבדל גדול ביני ובינך. אני – עורמתי עומדת לי להיות עשיר, ואתה – עורמתך עומדת לך להיות קבצן; אמור מעתה, שהלכה כמותי.

ביאור: „ממה נפשך” — צורת טיעון תלמודית: לכל צד שתבחר, מסקנתי מתקיימת; „ערום” — פיקח; „הלכה כמותי” — לשון הכרעה תלמודית: אני צדקתי. הניחוש „לא תיתן” יוצר פרדוקס אמיתי — כל הכרעה סותרת את עצמה — ושני הצדדים בונים עליו „ממה נפשך” תקף. העשיר, שאינו יכול לנצח בהיגיון, מנצח במציאות: חריפות שווה לשנינו — אלא ששלי עשתה אותי עשיר ושלך הותירה אותך קבצן. דרויאנוב מציין שיסוד הבדיחה בפלפול היווני המפורסם של פרוטגורס ותלמידו: התלמיד התחייב לשלם שכר-לימוד רק אם יזכה במשפטו הראשון, וכשתבעו רבו לדין ניסח כל אחד מהם „ממה נפשך” משלו; בגלגול היהודי נוסף העוקץ החברתי שבסיום.

הערת דרויאנוב: יסודה של הבדיחה שלפנינו הוא הפלפול
הידוע של הסופיסטים פרותגורס ואבטלס: תלמיד אחד היה לו
לפרוטגורס, ואבטלס שמו, ולימדו פרותגורס בשכר של עשרים
סלעים להיות עורך־דין. ותנאי התנה אבטלס, שלא ישלם שכר־
הלימוד, אלא אם־כן ידע לזכות בכל דין ומשפט, שיבואו לידו.
לסוף סירב לשלם שכר־הלימוד ואמר לפרותגורס רבו: ״הגש
אותי לדין, וממה־נפשך לא אשלם. אם אזכה בדין – הרי לא אצטרך
לשלם. ואם לא אזכה בדין – הרי לא נתקיים התנאי, ואהיה פטור
לשלם״. החזיר לו פרותגורס: ״אניש אותך לדין, וממה־נפשך תשלם
אם תפסיד בדין – הרי תצטרך לשלם; ואם תזכה בדין – הרי נתקיים
התנאי ותהיה חייב לשלם״.

ואולי יש לשער שבגלגולה היהודי נתוסף לה לבדיחה שלפנינו
העוקץ החד שבסופה. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 305, עמ' 97) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 306

קבצן נוסח חדש: שפמו עשוי כהלכה, עניבה יפה לו על חזהו, צילינדר מגוהץ בידו, ולפני עשיר מוקיר אמנות הוא יושב וקובל על גורלו:

כל ימיו שטן כרוך אחריו לשיטנו.

מה מעשיך? – שאל העשיר.

נגן אמן אני, ולכל־מקום שאני בא, מקדימני השטן תחילה.

כלייך מהו? – ביקש העשיר לדעת.

אבוב.

אבוב? יפה בחרת. גם בני בחר לו כלי זה. היום קניתי לו אבוב יקר. שמא תנגן לפני מה שהוא?

נאנח הקבצן והניד ידו כמתייאש:

הנה עיניך הרואות. גם הפעם הקדימני השטן. מה היה בנך חסר, אילו קנית לו את האבוב – מחר?

ביאור: „קבצן נוסח חדש” — שנורר מודרני בלבוש אדון: „צילינדר” הוא מגבעת גבוהה מהודרת, „אבוב” — כלי נשיפה. הוא מציג את עוניו כטרגדיה של אמן ש„שטן” — מזל ביש — מקדים אותו לכל מקום. וכשמתבקש סוף-סוף להוכיח את אמנותו, על אבוב שנקנה זה-עתה, אין הוא נשבר: „השטן” שהקדימו הפעם הוא האבוב עצמו, והוא עוד מוכיח את העשיר על שקנה אותו יום אחד מוקדם מדי. התירוץ נשאר שלם — רק המציאות אשמה.

## בדיחה 307

עני עמד ברחוב והתחכך בכותלו של בית. ראהו בעל־הבית ואמר לו:

למה אתה מתחכך כל־כך?

השיב העני:

זה כמה לא החלפתי כותנתי וגם למרחץ לא נכנסתי.

הכניסו בעל־הבית לביתו, נתן לו כותונת נקייה וגם נדבה הגונה העניק לו.

למחר יצא בעל־הבית לרחוב וראה: שני עניים מתחככים בכותל־ביתו. גער בהם להבריחם. אמרו לו העניים:

במה נפלנו מאותו עני של אתמול? לא די, שלא גערת בו, אלא גם קיבל שכר על החיכוך.

החזיר להם בעל־הבית:

טיפשים אתם! אותו עני יחידי היה וזקוק היה לכותל־ביתי כדי להתחכך. אתם, ששניים אתם, כותל־ביתי למה לכם? לכו והתחככו זה בזה.

ביאור: העני מתחכך בקיר מפני שמי שאינו מחליף כותונת ואינו נכנס למרחץ — הכינים והזוהמה מגרדות אותו. את נדיבות האתמול ממיר בעל-הבית למחרת בהיגיון-סרק: שניים יכולים להתחכך זה בזה, ולכותלו אינם זקוקים — רציונליזציה מושלמת בצורתה וריקה מרחמים.

## בדיחה 308

בקרונה של רכבת נטפל קבצן לחבורת־נוסעים:

רבותי, אחודה נא לכם חידה, ואם לא תוכלו להגיד לי ונתתם איש־איש זהוב אחד קנס.

הסכימה החבורה.

פתח הקבצן ושאל:

כיצד מבשלים שני דגים בשלוש קדירות והדגים נשארים שלמים כשהיו?

אין איש יודע. ואיש־איש מן החבורה זורק זהובו לתוך ידו של הקבצן. לסוף אמר לו אחד מן החבורה:

עכשיו הגידה נא אתה.

נענה הקבצן ואמר:

אף אני איני יודע, והרי גם הזהוב שלי.

[נוסח אחר:

יהודי ו"פריץ" הפליגו בספינה אחת. התחיל “הפריץ” משתעמם ואמר ליהודי:

שמא אתה יודע סגולה לשיעמום?

החזיר לו היהודי:

אין לך סגולה בדוקה לשיעמום מן החידות.

יפה אמרת, – נענה “הפריץ”. – בוא ונחוד זה לזה, ומי שלא ימצא את החידה של חברו ישלם קנס עשרה זהובים.

איני מסכים, – השיב היהודי, – אלא אם אני לא אמצא את החידה שלך, אשלם קנס זהוב אחד, ואם אתה לא תמצא את החידה שלי, תשלם קנס עשרה זהובים. לא לחינם “פריץ” אתה.

הסכים “הפריץ”. פתח היהודי וחד לו:

שישה בתלייה, ארבעה בעמידה ושניים בשכיבה, – מי הם?

לא ידע “הפריץ”, הניח לתוך ידו של היהודי עשרה זהובים קנס ואמר:

עכשיו אמור אתה מי הם?

החזיר לו היהודי זהוב אחד ואמר:

אף אני איני יודע והרי הקנס שלי…]

ביאור: „זהוב” — מטבע זהב (גולדן); „פריץ” — האציל הפולני בעל האחוזה; „סגולה” — תרופה בדוקה. לחידות אין פתרון כלל — זו כל התחבולה: כל נשאל משלם, וכשמגיע תורו של החד להשיב, הוא מודה „אף אני איני יודע” ומשלם את קנסו-שלו — זהוב אחד כנגד כל הזהובים שגבה. בנוסח הפריץ החשבון גלוי עוד יותר: היהודי קובע מראש קנסות לא-שווים — זהוב שלו כנגד עשרה של הפריץ — ומרוויח תשעה זהובים נקיים על חידה שאין לה תשובה.

הערת דרויאנוב: הבדיחה שלפנינו אינה אלא קטע מתוך שוואנק
יפה, אשכנזי־יהודי, שמביא יוהן־פטר בבל (נולד בבאזל 1760).

מבאזל ולהלן במורד הרינוס הפרישו באנייה אחד־עשר איש. היה
שם גם יהודי אחד, וכשארכה השעה לנוסעים, אמר אחד מהם
ליהודי: ״שמא אתה יודע תרופה לשיעמום? אבותיך הלא ודאי
הוצרכו לה במדבר הגדול״. נענה היהודי והציע, שאיש־איש מן
החבורה, ואף הוא בכלל, ישאל שאלה תמוהה, וכל מי שלא ידע
להשיב כהלכה ישלם קנס פונדיון למי שידע להשיב. הסכימה
החבורה. מיד פתח אחד ושאל: ״כמה ביצים מגולגלות אכל גליית
הפלשתי אלב ריק?״ איש לא ידע להשיב, ואיש־איש שילם פונדיונו.
אמר היהודי: ״ביצה אחת אכל גליית הפלשתי אלב ריק, שהרי כיוון
שאכל לזו, לא היה כבר לבו ריק״, – אמר ונטל את הכסף. ראה
השני מן החבורה שכך ואמר בלבו: ״אשאל דבר מתוך תורתנו
שלנו, ופונדיונו של היהודי לא יימלט מידי״. קם ושאל: ״למה כתב
השליח פאולוס את איגרתו השנייה לקורינתים?״ איש לא ידע להשיב,
והיהודי השיב ואמר: ״ודאי משום שהוא עצמו לא היה בקורינת;
אילו היה שם, לא היה צריך לכתוב״, – ושוב נטל את הכסף. ראה
השלישי מן החבורה, שהיהודי בקי בכל חדרי הביבליאה, נמלך
ושאל שאלה מהוויות־העולם: ״מי מושך ומושך מלאכתו, ואף־על־
פי־כן הוא גומר אותה בעיתה?״ השיב היהודי: ״החבל השקדן״*
– – – בינתיים הגיעה האנייה לכפר, ואחד מן החבורה אמר: ״כפר
במלך הוא זה״. קם החמישי מן החבורה ושאל: ״באיזה חודש מחודשי
השנה אוכלים המלכים פחות מבשאר חודשי־השנה?״ השיב
היהודי: ״בפברואר, שאין בו אלא עשרים ושמונה ימים״. שאל
השישי: ״היכי תמצי שני אחים בני אב אחד ואם אחת, ורק אחד
מהם דוד הוא לי?״ השיב היהודי: ״השני אביך הוא״. פתאום קפץ
דג מתוך המים. קם השביעי מן החבורה ושאל: ״איזה מין דגים
עיניו סמוכות זו לזו ביותר?״ השיב היהודי: ״מין הדגים הקטנים
ביותר״. שאל השמיני: ״הרוכב בימות־הקיץ מברן עד באזל, מה
יעשה וירכב בצל אפילו בשעה שהחמה בגבורתה?״ השיב היהודי:
״במקום שאין צל ירד ויהא מהלך ברגל״. שאל התשיעי: ״הרוכב
בימות־החורף מבאזל לברן ואת הכפפות שכח בביתו, מה יעשה
ולא תהא ידו מופקרת לקור?״ השיב היהודי: ״יעשנה אגרוף״. שאל
העשירי: ״מפני־מה מחליק החבתן לתוך החבית?״ השיב היהודי:
״אילו ניתנו דלתות לחבית, היה נכנס לתוכה בקומה זקופה״. לא
נשאר אלא האחד־עשר שבחבורה, קם ושאל: ״כיצד יכולים חמישה
אנשים לחלק ביניהם חמש ביצים בתנאי, שאיש־איש מהם יטול
ביצה שלימה, ובכל־זאת תישאר ביצה שלימה גם בקערה?״ השיב
היהודי: ״החמישי יקח את הקערה יחד עם הביצה שבתוכה״. –
עכשיו הגיע תורו של היהודי לשאול. קם ושאל: ״כיצד צולים שני
דגים בשלש מחבות בתנאי, שבכל מחבת ייצלה דג שלם?״ איש לא
ידע להשיב, ושוב שילם איש־איש פונדיונו. לסוף אמרו לו ליהודי:
״הגידה נא אתה״. הוציא היהודי מכיסו פונדיון אחד ואמר: ״אף
אני איני יודע, והרי גם הפונדיון שלי״.
(J. P. Hebel, "Erzählungen
des Rheinländischen Hausfreundes", [Sammlung "Wiesbade-
ner Volksbücher"], וויסבאדן [חשה־ד], עמ׳ 60—64, סי׳ 21).

* שאלתו של הרביעי ותשובתו של היהודי אינן אלא מדרש־מלים, ולא ניתן להיתרגם:
"Der Vierte: 'Wer bekommt noch Geld dazu und lässt sich dafür bezahlen,
wenn er den Leuten etwas w e i s s macht?' Der Jude sagte: 'D e r
B l e i c h e r'". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 308, עמ' 98) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 309

קבצן זקן היה אומר:

אילו מלך אני, הייתי מצווה להוריד כל הדיוטות העליונות למטה, ולא הייתי זקוק לטפס ולעלות במדריגות כשאני מחזיר על הפתחים.

ביאור: „דיוטה” (מיוונית) — קומה. גם בחלום המלכות אין הקבצן חורג מגבולות אומנותו: כל כוח השלטון מגויס לחסוך לו את הטיפוס במדרגות בין פתח לפתח.

## בדיחה 310

בחור עמד ברחוב ושאל צדקה. עבר עליו אדם אחד ואמר לו:

עד שאתה מתבזה על הבריות ומבקש נדבה, מוטב שהיית עובד ואוכל יגיע כפיך… לי יש צורך בפועלים. לפועל גוי אני משלם כתר ליום. אתה, שיהודי אתה, אשלם לך כתר וחצי ליום.

החזיר לו הבחור:

אם נא מצאתי חן בעיניך, מוטב שתיתן לי חצי־כתר ליום, ולעבודתך תיקח לך גוי.

ביאור: „כתר” — מטבע (קרונה). חשבונו של הבחור מדויק: במקום לשלם לו כתר וחצי על עבודתו, ישלם המציע כתר לפועל גוי וחצי כתר לו — אותה הוצאה בדיוק, אלא שהבחור מקבל את חלקו בלי לעבוד. ההטפה „עבוד ואכול יגיע כפיך” נענית בהצעת ייעול עסקית.

## בדיחה 311

בחור קבצן עמד בפרשת־רחובות ופשט ידו לעוברים ושבים.

גער בו אחד מהם:

בחור גברתן כמוך אסור לו לבקש נדבות. לך ועבוד בבית־חרושת ותקבל שכר שלושה רובלים לשבוע.

נעץ בו הבחור עיניים זעומות והחזיר:

שלושה רובלים לשבוע? שמא רוטשילד אני, שאוכל לעמוד בהפסד מרובה כזה?

ביאור: לפי חשבונו של הקבצן, הקבצנות מכניסה יותר משלושה רובלים בשבוע — שכר פועל זעום באותם ימים — ולכן מעבר לעבודה הוא „הפסד” שרק עשיר כרוטשילד יכול להרשות לעצמו. הנזיפה המוסרית נענית בלשונו הפגועה של איש עסקים מחושב.

## בדיחה 312

עשיר (לקבצן פושט־יד): בושה וחרפה! בעל ידיים ורגליים כמוך מבקש נדבה. לך עבוד!

קבצן: כבר ניסיתי. אין שום ממש בעבודה. אדרבה…

עשיר: פירוש?

קבצן: אחרי העבודה גדל רעבוני עוד יותר.

ביאור: ההיגיון הקבצני עקבי בדרכו: העבודה לא הכניסה לו כלום — רק הגדילה את הרעב, כלומר את ההוצאות. הנזיפה „לך עבוד” נענית במאזן רווח-והפסד שבו העמל הוא השקעה מפסידה.

## בדיחה 313

עני־קבצן עמד בפתח־עיניים אשר על דרך גן־העיר ופשט ידו לבריות. עבר עליו אדם אחד ואמר לו:

סלח נא, אין לי בכיסי כלום.

גער בו הקבצן:

דלפון שכמותך, מה לך ולגן־העיר? לך עבוד!

ביאור: „בפתח עיניים אשר על הדרך” — לשון מקראית (בראשית לח, יד — שם ישבה תמר בצומת הדרכים); כאן: מבוא גן-העיר, עמדת קיבוץ מובחרת על נתיב המטיילים. „דלפון” — עני מרוד; שמו של אחד מבני המן שנעשה בפי העם כינוי לחסר-פרוטה. משמתברר שלעובר-האורח אין כלום בכיס, פוסק בו הקבצן בדיוק את הדין שרגילים לפסוק בו-עצמו: עני — מה לך מטייל בגן-העיר? לך עבוד! מוסר העבודה הבורגני מאומץ בשלמותו — כלפי כל עני שאינו הוא.

## בדיחה 314

שני קבצנים־שותפים הטרידו את הבריות בשוק. בא עליהם שוטר ותפסם.

שמך ושם־אביך ושם־משפחתך? – קרא השוטר לאחד מהם והוציא את פנקסו לכתוב פרוטוקול.

גמליאל בן־פדהצור מררי.

ודירתך היכן?

אין לי דירה.

ואתה? – שאל השוטר לתפוס השני.

נחבי בן־ופסי קהתי.

ודירתך היכן?

שוּתפוֹ אני, – השיב התפוּס, – ובדירתו שלו אני יושב…

ביאור: השמות שנוקבים הקבצנים לקוחים היישר ממפקדי המדבר: גמליאל בן-פדהצור — נשיא שבט מנשה (במדבר ז, נד), נחבי בן-ופסי — המרגל משבט נפתלי (במדבר יג, יד), ו„מררי” ו„קהתי” — משמות משפחות הלוויים; ייחוס של נשיאים ולוויים לשני נוודים שנתפסו בשוק. ואשר לכתובת: השני „גר” בדירת שותפו — שזה עתה הצהיר שאין לו דירה. הטופס של השוטר מתמלא בנימוס גמור: שמות מפוארים וכתובת שהיא אַיִן.

## בדיחה 315

נדבה אני מבקש.

לבעל ידיים ורגליים כמוך איני נותן נדבות.

אלא מה רצונך, שבשכר הפרוטה שלך אלך ואקצץ ידי ורגלי?

ביאור: מאחורי הסירוב עומדת ההנחה שרק בעל-מום „ראוי” לנדבה, ובריא-איברים — שילך לעבוד. הקבצן מוליך אותה עד סופה: כדי „להיות ראוי” לפרוטה שלך עלי לקצץ ידיים ורגליים — והמחיר האכזרי של תנאי הנתינה מוחזר אל הנותן.

## בדיחה 316

סבא, – פשט קבצן את ידו לזקן, שעבר עליו, – תן נדבה לסומא, והמקום ירחם אותך.

אם סומא אתה, – תמה הלה, – כיצד אתה יודע, שזקן אני?

טעיתי, סבא, – התנצל הקבצן. – רציתי לאמר: תן נדבה לאילם.

ביאור: „סומא” — עיוור; „המקום” — כינוי לאלוהים. הפנייה „סבא” הסגירה שהקבצן רואה היטב, וה„תיקון” — „תן נדבה לאילם” — נאמר בפה מלא ובקול רם. הנכות אינה אצלו מצב אלא פריט במלאי, שמחליפים לפי הצורך.

הערת דרויאנוב: בדיחה של צוענים מספרת: קצה נפשו של
צועני בעבודה ויצא לשאול לשאול נדבות בשוק. עבר עליו אדם אחד, (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 316, עמ' 101) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 317

להיכן אתה רץ? – שאל קבצן לחברו.

לביתי אני רץ, – השיב חברו. – את קבי שכחתי…

ביאור: „קב” — מקל משענת או רגל-עץ של נכה. הריצה הקלה הביתה מעידה שהקב אינו עזר הליכה אלא ציוד עבודה: בלעדיו אי-אפשר להיראות נכה ולעורר רחמים.

## בדיחה 318

מעשה בעשיר קמצן, שמימיו לא נתן פרוטה לצדקה, וכשהגיעה שעתו להיפטר מן העולם שלח לקרוא את הרב על־מנת למסור כל הונו לרשותו. שמע הרב ואמר לתלמידיו:

כמה גדולים דברי־חכמים, שהיו אומרים: “והווי דן את כל־האדם לכף־זכות” [39]. סופו של קמצן זה מוכיח על תחילתו. כל ימיו קימץ, כדי שיהא סיפק בידו לעשות דבר גדול קודם מותו. אילמלא כך, לשם מה הוא מבקש למסור הונו לרשותי?

וכשבא הרב, אמר לו החולה:

רבי, כל ממוני אני מפקיד בידך. בבקשה ממך, שתהא זהיר בו כאדם הזהיר בשלו: אל תלוה מממוני אלא למהימנים ובריבית יפה. ולאחר מאה ועשרים שנה תצווה, שגם הרב שימלא מקומך יעשה כך. ואף הוא, כשתגיע שעתו יצווה, כך על העתידים לבוא אחריו…

תמה הרב:

ומה יהיה סופו של דבר?

תמה גם החולה:

רבי, שמא אין אתה מאמין, חלילה, בתחיית־המתים? לעתיד לבוא, אמצא, אם ירצה השם, מיליון שלם.

הערות שוליים:
- [39] אבות א, ו.

ביאור: „והוי דן את כל האדם לכף זכות” — מאמר ממסכת אבות (א, ו; הערה [39]): שפוט כל אדם לטובה. הרב מיישמו בנדיבות: ודאי קימץ הקמצן כל ימיו כדי לעשות מעשה גדול לפני מותו. „לאחר מאה ועשרים שנה” — לשון נקייה למיתה. אלא שהקמצן לא בא לתת אלא להשקיע: הרב ויורשיו בכיסאו ישמשו לו מנהלי-קרן לדורות — הלוואות „למהימנים ובריבית יפה” — עד שבתחיית המתים, מעיקרי האמונה, יקום ויגבה את הכול: „מיליון שלם”. אמונתו בתחייה כנה לגמרי; היא רק מגויסת, כמו כף-הזכות של הרב, לתכלית אחת — שלא לתת פרוטה לעולם.

## בדיחה 319

זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו ממון הרבה לדברים שבצדקה. תמהו הכל:

קמצן שכמותו נדבנות מופלגה זו מניין לו?

היה שם פיקח אחד ואמר:

מה תימה יש כאן? כלום משלו הוא נותן? משל יורשיו הוא נותן.

ביאור: אין כאן תפנית באופיו של הקמצן: על ערש-דווי הכסף כבר אינו שלו אלא של יורשיו — והוא נדיב מאוד בממון של אחרים. זו קמצנותו האחרונה, הפעם על חשבון היורשים.

## בדיחה 320

עשיר קמצן חלה. בא הרופא, כתב רצפט ואמר:

רפואה זו תשתה כף לשעה, כף לשעה. אם תזיע – תבריא, ואם, חלילה, לאו – הכל בידי־שמים…

שתה החולה ולא הזיעה. והברה נפלה בעיר:

פלוני העשיר – קרב קיצו.

נמלכו פרנסי־הקהילה והלכו לבקר את החולה בחבורה.

“מי יודע” – אמרו הפרנסים – “שמא בשעה זו יפשפש במעשיו ויעשה דבר של ממש לטובת הקהילה”.

וכך הווה: כיוון שנכנסו הפרנסים אצלו אמר להם לכתוב ולחתום בפניו, שהוא מקדיש ביתו ל"תלמוד־תורה". מיד נטל הזקן שבהם נייר ודיו והתחיל כותב שטר־מתנה של שכיב־מרע. עד שישב וכתב הרים פתאום החולה את ראשו ואמר:

הנח! אין צורך…

תמה הפרנס:

מפני מה אין צורך?

החזיר החולה:

כמדומה, שאני מזיע…

ביאור: „רצפט” — מרשם רופא; „פרנסי הקהילה” — ראשי הקהל; „תלמוד-תורה” — בית הספר הציבורי לילדי עניים, מוסד צדקה מובהק; „שטר מתנה של שכיב-מרע” — הקדשת נוטה-למות, שההלכה נותנת לה תוקף בלא מעשי קניין רגילים. הרופא קבע: זיעה — סימן החלמה. ההקדשה הייתה אפוא ביטוח לשעת מיתה בלבד, וטיפת הזיעה הראשונה מבטלת אותה בו-במקום: „הנח! אין צורך”.

## בדיחה 321

רבי אייזל חריף נכנס אצל עשיר קמצן לבקש נדבה לצורכי־הציבור. אמר לו העשיר:

רבי, למה טרחת טירחה של־חינם? שמא אין אתה יודע ש"בן־נח" [40] אני?

החזיר לו רבי אייזל:

ודאי יודע אני, ש"בן־נח" אתה. אף־על־פי־כן, תמה אני עליך: הן שלושה בנים היו לו לנח, ולמה זה בחרת אתה להיות דווקא חם?

הערות שוליים:
- [40] השיגרה העממית “דורשת” את המימרה של רבי יוחנן “בן־נח נהרג על פחות משווה־פרוטה” (עירובין סב, א) במובן זה: קמצן, “בן־נח” נוח לו “שייהרג” ולא יוציא פחות משווה־פרוטה.

ביאור: רבי אייזל חריף, רבה של סלונים, נודע בשנינותו והוא גיבורן של בדיחות רבות. „בן-נח” בלשון חכמים הוא סתם גוי, ורבי יוחנן אמר (עירובין סב ע״א) ש„בן-נח נהרג על פחות משווה פרוטה”; הלצון העממי דרש זאת על הקמצן: „בן-נח” — נוח לו שייהרג ולא יוציא פרוטה (הערה [40]). לכן מכריז העשיר „בן-נח אני” — קמצן מוצהר, חבל על טרחתך. רבי אייזל נוטל את הכינוי כפשוטו — בן של נח — ומזכיר שהיו לנח שלושה בנים: שם, יפת — וחם, שביזה את אביו ונתקלל (בראשית ט). מכל השלושה בחר לו הקמצן להיות דווקא הבן המנוול.

## בדיחה 322

ערב־פסח נכנס רבי אייזל אצל עשיר קמצן לבקש נדבה בשביל עניים לצורכי־החג. סירב הקמצן ולא נענה לו, ובשעת־מעשה עמד ובדק כיסיו משום חשש של פירורי־חמץ.

אמר לו רבי אייזל:

רבי פלוני כיסיך שלך אינם טעונים בדיקה.

תמה הלה:

רבי, מה בין כיסי שלי לכיסיהם של אחרים?

החזיר לו רבי אייזל:

זה עתה ענה פיך בך, שאין אתה יהודי אלא עד הכיס…

ביאור: בערב פסח בודקים ומבערים כל פירור חמץ, ומנערים גם את כיסי הבגדים. הקמצן מדקדק בפירורים — ובאותה נשימה מסרב לתת לעניים לצורכי החג. פסק רבי אייזל חריף: כיסיך פטורים מבדיקה, שהרי הודית בפיך שיהדותך נגמרת היכן שהכיס מתחיל — ובמקום שאין יהדות, אין חשש חמץ.

## בדיחה 323

רבי אייזל הלך לקמצן מובהק לבקש נדבה לצורכי־הציבור.

משראה הקמצן את הרב, מיהר ויצא מן הבית. וכשנכנס רבי אייזל מצא על השולחן ספר “חובת־הלבבות” פתוח ב"שער־הכניעה".

גיחך רבי אייזל ואמר:

מוטב שהיה אדם זה קורא ספר מוסר אחר, שיש בו “שער־הגאווה”, ולא היה בא לידי שפלות כזו…

ביאור: „חובות הלבבות” — ספר המוסר הקלאסי של רבנו בחיי אבן פקודה (ספרד, המאה ה-11), הבנוי שערים-שערים; „שער הכניעה” מלמד ענווה ושפלות-רוח. ספר מוסר ובו „שער הגאווה” אינו קיים, כמובן — הגאווה היא המידה שהמוסר בא לעקור. עוקצו של רבי אייזל: הקמצן למד את הכניעה יפה מדי — היא שהשפילה אותו עד כדי בריחה מביתו-שלו מפני מבקש נדבה; קצת גאווה הייתה חוסכת ממנו את הביזיון.

## בדיחה 324

שניים נכנסו אצל עשיר קמצן לבקש נדבה להכנסת־כלה ומצאו אותו כשהוא עומד בתפילה, ורמז להם, שאסור לו להפסיק.

אמרו לו המעשים:

לדבר אסור לך, אבל לשמוע מותר. על עסקי הכנסת־כלה באנו…

מיד הפסיק המתפלל ואמר:

אם־כן, הרי זה דבר־מצוה ומותר להפסיק… להכנסת־כלה איני נותן.

ביאור: בתפילת העמידה אסור להפסיק בדיבור, אך לצורך מצווה יש היתר; „הכנסת כלה” — השאת יתומות ועניות, ממצוות הצדקה המכובדות ביותר. הגבאים עוקפים את שתיקתו של הקמצן — „לשמוע מותר” — והוא מפעיל את ההיתר בכיוון ההפוך: אם דבר מצווה הוא, מותר להפסיק — והוא מפסיק את תפילתו במיוחד כדי להודיע שאינו נותן.

## בדיחה 325

באו לעשיר קמצן לבקש נדבה בשביל לגדור גדר לבית־הקברות. סירב הקמצן ואמר:

איני נותן לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם־כן, גדר למה?

ביאור: גדר לבית-קברות היא צורך ציבורי מקובל — כבוד המתים וסימון המקום. הקמצן ממסגר אותה כשאלה של תנועה בלבד — מי ייכנס ומי יצא — וההיקש הקודר („המתים אינם יכולים לצאת, החיים אינם רוצים להיכנס”) מלביש את קמצנותו ברציונליזם אטום, שלם בצורתו ומחטיא בכוונה את העיקר.

## בדיחה 326

עשיר קמצן מת, ועמד בנו ליד מיטתו ולא בכה. וכשבאו הקברנים והוציאו את המת מן הבית והשמשים התחילו מקשקשים בקופסאות, פרץ הבן בבכי. אמרו לו:

מה נמלכת עתה לבכות?

החזיר הבן:

עתה אני יודע שאבא מת: הנה קופסאות של צדקה מקשקשות, והוא אינו בורח…

ביאור: בהלוויה נהגו השמשים — משרתי בית-הכנסת והחברה-קדישא — ללוות את המת כשהם מקשקשים בקופות-הצדקה ומכריזים „צדקה תציל ממוות", לעורר את הציבור לתת. הקמצן ברח כל ימיו מקול הקופות, שלא ייתבע לתת; עכשיו הן מקשקשות ליד מיטתו והוא אינו זע — ובעיני הבן זו ההוכחה שאין למעלה ממנה.

## בדיחה 327

שניים נכנסו אצל עשיר לבקש נדבה לצורכי־העדה. הוציא העשיר נדבה מועטת מכיסו והניחה לפניהם. נעלבו המעשים ואמרו לו:

נדבה מועטת כזו אין אנו נוטלים… בנך נתן לנו הרבה יותר.

החזיר להם העשיר:

בני שאני. הוא יש לו, ברוך השם, אב עשיר, ואילו אני – יתום אני.

[נוסח אחר:

החזיר להם העשיר:

בני שאני. הוא יש לו על מי שיסמוך – על אביו הקמצן, ואילו אני – בן בזבזן יש לי.]

ביאור: „מעשׂים" — גובי-צדקה מטעם הקהילה; „צורכי-העדה" — צורכי הציבור. תירוץ העשיר הפוך והרמטי: הבן יכול להיות נדיב כי יש לו אב עשיר להישען עליו, ואילו הוא עצמו „יתום" — אין איש מאחוריו. ובנוסח האחר מן הכיוון השני: לבן יש אב קמצן ששומר לו את הכסף, ולאב — בן בזבזן שמכלה אותו. כך או כך, דווקא העשיר הוא זה ש„אינו יכול להרשות לעצמו".

## בדיחה 328

שני מעשים נכנסו אצל עשיר קמצן לבקש תרומה לדבר שבצדקה. מתחילה סירב הקמצן, ולבסוף נתן להם המחאה לבנק.

לאחר שעה קלה חזרו ובאו המעשים:

שכחת, במחילת־כבודך, לחתום על ההמחאה.

החזיר להם הלה:

חס ושלום! לא שכחתי, אלא בכוונה לא חתמתי, משום שחביבה עלי מצוות מתן־בסתר, ואין רצוני לפרסם שמי…

ביאור: „מעשים" — גובי-צדקה; „דבר שבצדקה" — מטרת צדקה ציבורית. „מתן בסתר" — נתינה אנונימית, הנחשבת ממעלות הצדקה הגבוהות ביותר, על-פי „מתן בסתר יכפה אף" (משלי כא, יד). המחאה בלא חתימת נותנהּ אינה שווה כלום, והקמצן הופך את המחדל לאדיקות: צ'ק בלי שם הוא „מתנה אנונימית" מושלמת — אנונימית עד כדי כך שגם כסף אין בה.

## בדיחה 329

גבאי־צדקה באו לעשיר קמצן לבקש נדבה ל"מעות־חיטים".

סירב ואמר להם:

אני פטור. אח עני יש לי…

ולמחר בא אותו אח ליטול מן הקופה של “מעות־חיטים”.

אמרו לו הגבאים:

אין אתה זקוק לכך; פלוני העשיר אחיך הוא.

נאנח העני:

אחי הוא, ואפילו פרוטה אחת אינו נותן לי.

חזרו הגבאים אל העשיר הקמצן ואמרו לו:

למה רימיתנו? אמרת: אח עני יש לך. עכשיו הוברר שאתה מתעלם ממנו ואין אתה נותן לו כלום לצורכי־פסח.

החזיר להם העשיר הקמצן:

לחינם אתם קובלים עלי, שרימיתי אתכם. כלום אמרתי, שאני נותן לאחי? לא אמרתי אלא שיש לי אח עני, ואם לאחי איני נותן, אתן לזרים?

ביאור: „מעות-חיטים" (קמחא דפסחא) — מגבית מסורתית שלפני פסח לקניית מצות וצורכי-חג לעניים; „גבאי-צדקה" — ממוני האיסוף והחלוקה. תירוץ הקמצן הוא אמת לאמיתה ורמאות גמורה בבת-אחת: „אח עני יש לי" נשמע כ„אני כבר מפרנס אחד משלי", אך פירושו האמיתי נחשף רק בסוף — אם לאחי-בשרי איני נותן, קל-וחומר שלא אתן לזרים.

## בדיחה 330

המגיד מרייצה נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, וכשראה תמונתו של העשיר תלויה על הקיר – עגמו פניו. הציץ עליו העשיר ואמר לו דומה, שתמונתי אינה יפה בעיניך. מה פגם אתה מוצא בה?

החזיר לו המגיד:

מסתכל אני בתמונתך ורואה, שידיך כפותות על לבך ואין הן מגיעות עד הכיס…

ביאור: „מגיד" הוא דרשן נודד, ומגידי מזרח-אירופה, שחיו מנדבות שומעיהם, נודעו כאמני העקיצה המנומסת. זו כולה: בדיוקן שבו הידיים שלובות על הלב רואה המגיד ידיים שנשבעו לא לרדת אל הכיס.

## בדיחה 331

המגיד מרייצה בא אצל עשיר לבקש נדבה. סירב העשיר ולא נתן לו ולא כלום. אמר לו המגיד:

חבל, שלא היית בימי התנאים. אילו בימיהם היית, מובטחני, שהיה חלב של עכו"ם נעשה היתר על־ידך.

תמה העשיר:

מה ענייני לכך?

הסביר לו המגיד:

למה אסרו חלב של עכו"ם? גזירה שמא עירב בו העכו"ם חלב של בהמה טמאה[41]. ואילו ממך ראיה, שבהמה טמאה אינה נחלבת כלל…

הערות שוליים:
- [41] משנה עבודה זרה ב, ג (וגמרא שם לה, ב).

ביאור: „מגיד" — דרשן נודד; „תנאים" — חכמי המשנה; „עכו"ם" — גוי. ההלכה שברקע: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו — אסור, גזירה שמא עירב בו חלב בהמה טמאה, כלומר לא-כשרה (משנה עבודה זרה ב, ג — הערה [41]). המגיד בונה מזה פלפול-עלבון: מן העשיר הזה אי-אפשר „לחלוב" אף פרוטה, והרי לך ראיה חיה שבהמה טמאה אינה נחלבת כלל — ואילו חי בימי התנאים, הייתה הגזירה מתייתרת והחלב ניתר. מה שנפתח כמחמאה מוזרה ננעל כעלבון: העשיר עצמו הוא הבהמה הטמאה.

## בדיחה 332

עני נכנס אצל עשיר לבקש נדבה. פשט העשיר את ידו – ונתן לו שלום. אמר לו העני:

לחינם אתה נותן לי שלום. בן עיר זו אני.

החזיר לו העשיר:

אם־כן, למה באת אלי? כאן, בעירנו, הכל יודעים, שאיני נותן צדקה לעניים.

[נוסח אחר:

החזיר לו העשיר:

איני מאמין. כאן, בעירנו, הכל יודעים, שאיני נותן צדקה לעניים.

אלא לאו, בן עיר אחרת אתה, והרי זה דין מפורש: עניי עירך קודמים [42].

הערות שוליים:
- [42] בבא מציעא עא, ב.

ביאור: פשיטת-היד של העשיר מתבררת כלחיצת שלום ותו-לא. בנוסח האחר הוא מגייס גם הלכה: „עניי עירך קודמים" (בבא מציעא עא ע"א) — בחלוקת צדקה קודמים עניי מקומך לעניי עיר אחרת. מכיוון ש„הכול יודעים" שאינו נותן לבני-עירו, בהכרח העני בן עיר אחרת — ואז הכלל, שכל תכליתו לעודד נתינה, פוטר אותו ממנה כדין. קמצנותו הידועה-לכול משמשת לו ראיה משפטית.

## בדיחה 333

עני נכנס אצל עשיר. קיבלו העשיר בפנים חמורות ושאל:

מה בקשתך, רבי יהודי?

נתכרכמו פניו של העני:

שמא אין אתה מכירני? שלמה המלמד אני… מפי למדת תורה בנעוריך.

התגסה העשיר והחזיר:

פטור אני מתורתך. כבר שכחתי את כולה.

נענה העני ואמר:

אם־כך, אין תימה, שלא הכרתני. רבותינו אמרו: “דרך־ארץ קדמה לתורה”[43], ואם תורה כבר שכחת – דרך־ארץ לא כל־שכן…

הערות שוליים:
- [43] כך היא השיגרה. ועיין ויקרא רבה פ"ט, פ"ג: תנא דבי אליהו ראש פרק א'.

ביאור: „מלמד" — מורה תינוקות ב„חדר", בית-הספר המסורתי; מקצוע עני ובזוי-מעמד. „דרך-ארץ קדמה לתורה" (הערה [43]; ויקרא רבה ותנא דבי אליהו) — מאמר חז"ל שלפיו נימוסים ומידות טובות קדמו לתורה והם תנאי לה. המלמד הופך את התרברבות תלמידו-לשעבר לקל-וחומר: אם את התורה, שבאה באחרונה, כבר שכחת — את דרך-הארץ שקדמה לה על אחת כמה וכמה; ולכן אין תימה שלא הכרת את מי שלימדך.

## בדיחה 334

אמר הירשל לעשיר קמצן:

תן לי נדבה הגונה ואביא לך ראיה ברורה, שתשלוט בממונך כל ימיך.

נתגרה בו בעשיר יצר הסקרנות ונתן להירשל שני זהובים שלמים.

הניח הירשל שני הזהובים לתוך כיסו ואמר לו:

הט אוזנך ושמע. אני עני שבעניים; אף־על־פי־כן, אילו אבדה לי פרוטה במקום־טינופת לא הייתי מטנף ידי להוציאה משם. רוטשילד עשיר שבעשירים הוא, ולא יטנף ידו גם בשביל אלף דינרים, והמלך, שכל המלכות שלו – אפילו בשביל עשרת אלפים.

אמור מעתה, שמלך־מלכי־המלכים הקדוש ברוך־הוא, שהכל שלו, לא יטנף ידו עולמית להוציא את ממונו, שאבד לו במקום־טינופת כמוך…

ביאור: הירשל הוא הירשלה אוסטרופולר, הבדחן העני והעוקצני מגיבוריו הקבועים של ההומור היהודי; „זהוב" — מטבע זהב; „מקום-טינופת" — לשון נקייה למקום מזוהם ומאוס. ה„ראיה" בנויה כקל-וחומר עולה: עני לא יטנף ידו בשביל פרוטה, רוטשילד — לא בשביל אלף, מלך — לא בשביל עשרת אלפים; ומכאן שמלך-מלכי-המלכים, שהכול שלו, לעולם לא יטנף ידו להוציא את ממונו שאבד במקום-טינופת — הלוא הוא הקמצן עצמו. „תשלוט בממונך כל ימיך" מתקיים אפוא ככתבו, מן הטעם המשפיל ביותר האפשרי — והתשלום כבר מונח בכיסו של הירשל.

## בדיחה 335

קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ופטרו העשיר בלא כלום.

פנה הקבצן לצאת ואמר לו:

יהי רצון, שאתה וכל חבריך העשירים תחיו מאה ועשרים שנה.

החזירו העשיר ואמר לו:

הרי נדבה שביקשת, ובשכר זה תסביר לי, שמא בשביל שסירבתי לך ברכתני.

נטל הקבצן את הנדבה והסביר לו:

דברים שאמרתי כך אמרתי. הלואי ואתה וכל חבריך העשירים תחיו מאה ועשרים שנה. עכשיו צא וחשוב, כמה יעלה בחלקך שלך?…

ביאור: „מאה ועשרים שנה" — איחול אריכות-הימים המסורתי, כמניין שנות חייו של משה. העוקץ בכתובת: הברכה ניתנת ל„כל חבריך העשירים" — ואם איש מהם לא ימות, שום ירושה ושום עסק של מנוחים לא ייפלו בחלקו של העשיר. הקבצן רק מזמין אותו לעשות את החשבון בעצמו.

## בדיחה 336

קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ופטרו העשיר בלא־כלום. פנה הקבצן לצאת ואמר לו לעשיר:

ישימך אלהים כאברהם וכיצחק וכיעקב.

עיכבו העשיר ושאל:

בשביל שלא נתתי לך נדבה אתה מברכני ברכה יפה כזו? החזיר לו הקבצן:

לא היתה כוונתי אלא לאמר: ישימך אלהים נע־ונד כאברהם, עיוור כיצחק וּכאוּב־רגליים כיעקב…

ביאור: התבנית שאולה מברכת „ישימך אלהים כאפרים וכמנשה", אבל הקבצן מכוון אל צרות האבות דווקא: אברהם נצטווה „לך-לך מארצך" ונדד כל ימיו; יצחק — „ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז) — הזדקן עיוור; ויעקב נפגע בכף ירכו במאבק הלילי עם המלאך ונותר „צולע על ירכו" (בראשית לב). נדודים, עיוורון וכאב-רגליים — קללה משולשת בלבוש ברכת קודש שאי-אפשר לסרב לה.

## בדיחה 337

קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה וסילקו העשיר בלא־כלום. אמר לו הקבצן:

עצה, ברכה ובקשה יש לי בפי אליך. עצה – שתרצף חצרך; ברכה – שלא תמות; ובקשה – שאם תמות, יהא קברך סמוך לקברי.

אמר לו העשיר:

חוזרני בי ואני נותן לך נדבה הגונה, ובלבד שתפרש דבריך.

נטל הקבצן את הנדבה ופירש:

עצה, שתרצף חצרך, משום שאין אתה כדאי שתישאך האדמה; ברכה, שלא תמות, אלא תיפּקע; ובקשה, שיהא קברך סמוך לקברי, משום שאתה שמן כחזיר ותסתלק הרימה מעלי ותאכל אותך.

ביאור: „תיפָּקע" — תתבקע ותמות מיתה מגונה, כבהמה; „רימה" — תולעת הקבר האוכלת את בשר המתים. את שאר הפירוש מוסר הקבצן בעצמו — והעשיר, כדרך הקמצנים בפרק הזה, משלם מכיסו כדי לשמוע את קללתו מבוארת כהלכה.

## בדיחה 338

קבצן עמד לפני עשיר והזכיר לו ראשונות:

בילדותם היו שניהם חברים זה לזה; ב"חדר" אחד למדו.

כּפר העשיר:

איני מכירך.

פנה הקבצן לצאת ואמר:

הרי זה סימן מובהק, שמחר תמות.

נבהל העשיר, פייס את הקבצן בנדבה הגונה ואמר לו:

בבקשה ממך, שתפרש דבריך.

נענה לו הקבצן ופירש:

סימן מובהק זה קבלה הוא בידי מרופא מומחה.

אשתקד הייתי מוטל בבית־חולים, ופעם אחת ראיתי את הרופא מסתלק ממיטתו של חולה ואומר לחובש: “הלה לא הכירני, סימן, שמחר ימות”. וכך הווה – למחר מת…

ביאור: „הזכיר לו ראשונות" — העלה זיכרונות משכבר; „חדר" — בית-הספר המסורתי לילדים; „כפר" — הכחיש; „קבלה היא בידי" — מסורת בדוקה שקיבלתי. הקבצן הופך את ההתנכרות המתנשאת לתסמין רפואי: חולה גוסס מיטשטש ואינו מזהה עוד את סובביו, ומכאן ש„לא הכירני" הוא סימן מוות. העשיר, ששיקר שאינו מכיר את חבר-ילדותו רק כדי להיפטר ממנו, נלכד בשקרו — ומשלם כדי לבטל את הגזירה.

## בדיחה 339

קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ודחה אותו העשיר בלא־כלום. הזעים הקבצן את פניו ואמר לו:

אם אתה נענה לי – מוטב…

ואם לאו? – הפסיקו העשיר.

אם לאו – אלך ואמסור למי ששלחני אליך שיטרח בכבודו ובעצמו לאדם קשה כמוך.

תמה העשיר תמיהה של מורא:

מי הוא זה, ששלחך אלי?

החזיר לו העני:

אין אתה יודע, מי הוא זה, ששלחני אליך? הדלות.

ביאור: לשון האיום היא לשון שליחו של תקיף — „מי ששלחני יטרח בכבודו ובעצמו" — והשולח האדיר מתגלה כדלות המואנשת: העוני עצמו שלח את הקבצן, ואם לא תיתן — עוד יבוא לבקר גם אצלך.

## בדיחה 340

קבצן ביקש להיכנס אצל עשיר. הקדימוֹ הלה ונעל את הדלת בפניו. דפק הקבצן והיתרה בו:

אם אתה פותח לי – מוטב, ואם לאו – אשלח גיסי אליך.

פתח לו העשיר ושאל:

מי גיסך, אשר אירא אותו?

החזיר לו הקבצן:

את גיסי הכל יראים… שתיים בנות היו לו לחותני. אחת לקחתי אני, ואת השנייה לקח – מלאך המוות…

ביאור: „גיס" — כאן: בעל אחות האישה; שני גברים הנשואים לשתי אחיות גיסים הם זה לזה. חשבון-המשפחה מקברי: מלאך-המוות „לקח" את אחות אשתו של הקבצן — ובכך נעשה גיסו, וממנו באמת הכול יראים.

## בדיחה 341

עשיר קמצן סגר דלתות־ביתו מצד הרחוב ומצד החצר, שלא יכנסו קבצנים אצלו. למחר פגשו קבצן אחד ואמר לו:

צו לביתך, כי בעוד שלושה ימים אתה מת.

נתחלחל הקמצן, נתן לקבצן נדבה הגונה ושאל:

זו מניין לך?

החזיר לו הקבצן:

קבלה היא בידי מרופא מפורסם: מי שסגור מפנים ומאחור אינו חי יותר משלושה ימים…

ביאור: „צו לביתך" — לשון ישעיהו אל חזקיהו המלך שנטה למות: „צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (ישעיהו לח, א), כלומר ערוך את צוואתך; הקבצן מדבר אל הקמצן כנביא אל מלך. „קבלה היא בידי" — מסורת בדוקה. ה„אבחנה" נשענת על כפל משמעות: גוף „סגור" — שנחסמו מוצאיו — הוא באמת סכנת מוות ברפואה, והקמצן שנעל את שתי דלתותיו מפני העניים „סגור מפנים ומאחור" באותה מידה. ההסתגרות מפני הצדקה נעשית סימן מוות — והפחד פותח מה שהמנעולים סגרו.

## בדיחה 342

משולח של ישיבה מפורסמת בא לעיר ואמרו לו:

לפלוני בן־פלוני אל ילך מר. עשיר מופלג הוא, אבל חזיר שבחזירים.

לא נשמע המשולח והלך אליו. קיבלו העשיר בפנים חמורות ואמר לו:

לחינם באת אלי. ממוני חביב עלי מכל הישיבות שבעולם. הכל שונאים ומקללים אותי בשביל שקמצן אני, ואני לועג להם ולקללותיהם. הם מקללים ואני מתעשר מיום ליום.

ראה המשולח, שאין לו שום תקווה ממנו, קם לצאת ובירכו באריכות־ימים. תמה הקמצן:

וכי בשביל שאיני נותן לצדקה נשכרתי ואתה מברכני?

הסביר לו המשולח:

אם קללות מתקיימות בך להיפך, שמא גם ברכות יתקיימו בך להיפך…

ביאור: „משולח" — שליח מטעם ישיבה המחזר בקהילות לאסוף תרומות. הקמצן מתגאה בחסינות הפוכה — מקללים אותו והוא רק מתעשר — והמשולח תופס אותו במילתו: אם קללות מתקיימות בך להיפך, גם ברכת אריכות-הימים תתקיים להיפך. כך הוא מקלל את הקמצן קללת-מוות בלי שיצא מפיו אלא ברכה.

## בדיחה 343

קבצן נכנס אצל עשיר קמצן וביקש נדבה. ענה העשיר גסות וביקש להוציאו מביתו. אמר לו הקבצן:

כל ימי הייתי מבקש אדם לגלות לו סוד גדול ונורא, שקיבלתי מאת אבא עליו השלום, ולא מצאתי ראוי לכך אלא אותך בלבד.

תמה העשיר הקמצן ושאל:

אותו סוד גדול ונורא מהו?

החזיר לו הקבצן:

סוד זה נתגלה תחילה לאבא עליו השלום, מפיו נתגלה לי, ועכשיו אני מגלה אותו לך. כלב המתגרה בחזיר, למה הוא תופס לו דווקא באזנו ולא באבר אחר מאבריו? אלא שהוא לוחש לו באזנו ואומר לו: “אתה, שאין כמוך עשיר[44], למה חזיר אתה”?…

[נוסח אחר:

נסתכל הקבצן בעשיר הקמצן וראה, שבעל־בשר הוא ואמר לו:

כל ימי הייתי מבקש אדם לגלות לו סוד גדול ונורא, ולא מצאתי ראוי לכך אלא אותך בלבד.

תמה העשיר הקמצן ושאל:

אותו סוד גדול ונורא מהו?

החזיר לו הקבצן:

אותו סוד גדול ונורא, שאני מבקש לגלות לך, שיחה היא בין כלב לחזיר. הכלב תופס לחזיר באזנו ולוחש לו: “מפני מה אתה שמן כל־כך וגס כל־כך?” מחזיר לו החזיר: “אילו לא הייתי שמן כל־כך וגס כל־כך, לא הייתי חזיר”….]

הערות שוליים:
- [44] ״לית עתיר מחזיר״, שבת קנה, ב.

ביאור: המשל יושב על מימרה תלמודית שאליה מפנה דרויאנוב (הערה [44]): „לית דעני מכלבא, ולית דעתיר מחזירא" — אין עני יותר מכלב ואין עשיר יותר מחזיר (שבת קנה ע"ב), שהכלב מזונותיו דלים והחזיר מוצא מאכלו בכל מקום. הקבצן-הכלב לוחש אפוא באוזן העשיר-החזיר את השאלה המתבקשת: אם עשיר אתה כל-כך, למה חזיר אתה? — העושר כמשמעו, וה„חזירות" היא הגסות והקמצנות. ועטיפת „הסוד הגדול והנורא" שעבר מאב לבן עושה את העיקר: העשיר מבקש במו-פיו לשמוע את עלבונו.

## בדיחה 344

קבצן נכנס לבית ושאל מה־שהוא לאכול, אמר לו בעל־הבית:

אין אתנו בבית כלום, חוץ מאטריות צוננות.

הסכים הקבצן:

בשעת הדחק אדם יוצא ידי קיבתו גם באטריות צוננות.

החזיר לו בעל־הבית:

אם־כך, טרח ושוב לערב: לעת־עתה חמות הן עדיין.

ביאור: „יוצא ידי קיבתו" — משקיט את רעבונו בדוחק, כיוצא ידי חובה. ה„צוננות" היו תירוץ להפטיר את הקבצן, וכשהוא מוכן גם להן — נשלף מתוך התירוץ תירוץ חדש: האטריות עדיין חמות, שיואיל לשוב כשיצטננו. סירוב עשוי כהזמנה, שמועדה לא יגיע לעולם.

## בדיחה 345

עם חשיכה הגיע קבצן נווד לכפר, נכנס לפונדק ושאל לאכול. אמרה לו הפונדקית:

בעלי לא שב עדיין מן העיר, ובביתי אין כלום, לא לחם ולא תבשיל.

תמה הקבצן:

הרי הבל עולה מן התנור.

כיחשה לו הפונדקית והשיבה:

לבנים צואים הכנסתי לתנור, כדי לטהרם.

שתק הקבצן ועלה על התנור לישון. וכשראה, שהפונדקית נסתלקה לחדר אחר, חזר וירד ופתח פי־התנור ומצא – קדירה מלאה תבשיל חם. אכל את התבשיל, פשט תחתוניו ושם אותם בקדירה, החזיר את הקדירה לתוך התנור ושוב עלה על משכבו.

לא היתה שעה מועטת והפונדקי שב מן העיר. יצאה אליו האשה ואמרה לו:

אל תשמע קולך… הקבצן נווד ישן על התנור.

נכנס הפונדקי אל הבית וישב אל השולחן לאכול. מיד הביאה הפונדקית את הקדירה מן התנור והפכה אותה לתוך הקערה ונתמלאה כל הקערה – תחתונים.

ימח שמו של אותו ממזר! – צרחה האשה ורמזה כלפי הקבצן שעל התנור. – ודאי שלו הם.

עלה הפונדקי לשם, טפח לו לקבצן טפיחה יפה באחוריו ושאל:

רבי יהודי, מה להם לתחתוניך בקדירתי?

שיפשף הקבצן את עיניו והחזיר:

אשתך אמרה, שהכניסה לבנים לתנור, כדי לטהר אותם. נמלכתי והוספתי את התחתונים שלי… חייך, שגם הם טעונים טהרה…

ביאור: „הבל" — אדים; „לבנים צואים" — כבסים מטונפים; „לטהרם" — לנקותם; „פי-התנור" — פתחו. הקבצן גובה את חובו בהיגיון השקר עצמו: הוא אוכל את התבשיל שסיפור-הכביסה נועד להסתיר, „מוסיף" לתנור-הכביסה את תחתוניו, וכשנתפס — מצטט בתמימות גמורה את דברי הפונדקית, והקדירה כולה נהפכת לעדות נגדה לעיני בעלה. דרויאנוב מציין מקבילה קדומה בקובץ הגרמני „Schimpf und Ernst" (מאה שש-עשרה): שם מסתיר כומר צר-עין תבשיל בסיר בטענה שכביסה בו, ואורחו מבקש להוסיף לתוכו את בגדיו — עד שבעל הסיר נאלץ לצעוק ולהודות.

הערת דרויאנוב: בצורה גלמית כבר סיפר יוהאנס פאולי
בדיחה זו: כומר רע־עין היה אוכל תמיד משל חבריו הכמרים,
ומשלו לא האכיל איש מימיו. פעם אחת ערף חזיר ושם את הכר־
כשאות ואת האמורים לתוך סיר גדול, ואת הסיר שפת על האש.
נכנס כומר אחד, ראה את הסיר אשר על האש ושאל: ״מה יש לך
פה בסיר?״ – כיחד ממנו הכומר רע־העין ואמר: ״המשרתת שלי
שמה את סינריה וכותנותיה לתוך הסיר על־מנת לכבס אותם״.
עד שהוא מדבר דפק מי־שהוא על הדלת, והוא יצא לפתוח. בינתים
התפשט הכומר האורח את כותנתו ותחתוניו ואמר להטילם לתוך
הסיר. ראה בעל־הסיר מה שהלה מבקש לעשות וצעק: ״חדל!
את סעודתי אתה מפסיד״. ("Schimpf und Ernst", Ed. Bolte),
כרך א׳, עמ׳ 158, סי׳ 248. ועי״ש הביבליוגראפיה בכרך ב׳,
עמ׳ 319. ועי׳ גם הוצ׳ זימרוק, הילברון 1876, עמ׳ 164, סי׳
206). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 345, עמ' 109) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 346

קבצן נטל פייס לשבת בביתו של רע־עין. כשישבו לאכול היגישו לבעל־הבית דג שלם, ולאורח – כזית. אחרי הדגים הגישו לבעל־הבית מרק פינכה מלאה, ולאורח – כדי לטבול את הכף. וכשגמרו את המרק ופתח בעל־הבית בזמירות של שבת, לא סייע האורח עמו. אמר לו בעל־הבית:

שמא שכחת, שזמירות של שבת גדולים תיקנו, והם אמרו: “בזמיר ושבחה שבת־מנוחה”[45]?

החזיר לו האורח:

ואתה שמא שכחת, שתפילה לשבת גדולים שבגדולים תיקנו, והם אמרו: “אילו פינו מלא – שירה”[46]?…

הערות שוליים:
- [45] סוף זמירות לליל־שבת.
- [46] שחרית לשבת.

ביאור: „נטל פייס" — עלה בגורל: אורחי-שבת עניים חולקו בין בעלי-הבתים בהגרלה; „רע-עין" — צר-עין, קמצן; „כזית" — שיעור זעיר, כגודל זית; „פינכה" — קערה. „בזמיר ושבחה שבת מנוחה" — מסיום זמירות ליל-שבת (הערה [45]), ובשמו גוער בעל-הבית באורח שאינו מזמר עמו. האורח משיב ממקור נעלה יותר — „נשמת כל חי" שבתפילת שחרית של שבת (הערה [46]): „אילו פינו מלא שירה כים… אין אנחנו מספיקים להודות" — מליצה על כך ששום שירה לא תספיק להלל את ה'. אלא שהוא קוטע אותה וקורא כפשוטה: „אילו פינו מלא — שירה"; מזמר רק מי שפיו מלא, ומי שקיבל כזית דג ומרק כדי-טבילת-כף — פטור. וגם בזירת הסמכות ניצח: אתה אמרת „גדולים תיקנו", ואני — „גדולים שבגדולים".

## בדיחה 347

ערב־שבת סמוך לחשיכה בא עני־קבצן לגבאי־הקהילה ליטול פייס לשבת. אמר לו הגבאי:

איחרת. כל אנשי־הקהילה כבר יש להם אורחים לשבת. לא נשאר אלא אחד, הזהבי שברחוב פלוני, אבל קמצן הוא ועינו צרה באורחים.

תנוח דעתך, – החזיר הקבצן. – אורח כמוני יכניס בעין יפה.

נטל הקבצן לבינה, והצניעה מתחת לבגדו ובא לו אל הזהבי:

דבר סתר לי אליך.

קם הזהבי ונכנס עמו חדר לפנים מחדר. הוציא הקבצן את הלבינה מתחת לבגדו ואמר לו:

שמעתי עליך, שאתה קונה גרוטאות של כסף וזהב… גרוטה כזו של זהב כמה היא יפה לך?

צהבו פניו של הזהבי ואמר לבעל־הלבינה:

עכשיו כבר מחשיך היום ואין השעה פנויה לעסק. מוטב, שתשבות עמי בביתי, ובמוצאי־שבת נדבר את דברינו.

הסכים הקבצן.

כל אותו יום־שבת שקוד היה הזהבי להתחבב על אורחו – האכילהו, השקהו ולא זזה ידו מתוך ידו. ובמוצאי־שבת, תיכף אחרי הבדלה, אמר לו:

עכשיו פנוי אני לעסק. לך והבא את הזהב.

העמיד בו הקבצן עיניים תמיהות:

זהב? מהיכן יש לי זהב?

תמה גם הזהבי:

לא אמרת, שיש לך גרוטה של זהב כאותה לבינה?

החזיר לו הקבצן:

חלילה! מימי לא אמרתי. ביקשתי רק לדעת, אילו היתה לי גרוטה כזו של זהב. כמה היתה יפה לך?

ביאור: „נטל פייס" — קיבל בהגרלת הקהילה שיבוץ לסעודת שבת; „גבאי" — ממונה מטעם הקהילה; „זהבי" — צורף; „גרוטאות של כסף וזהב" — שברי מתכת יקרה שהצורף קונה להתכה; „לבינה" — לבֵנה. הקבצן אינו משקר אף מילה: הוא רק שואל, בלשון תנאי מדוקדקת, כמה הייתה „יפה" לזהבי גרוטת זהב שכזו — ואת השאר עושה חמדנות הקמצן, שמארח אותו שבת שלמה כמלך כדי לא להפסיד את ה„עסקה". דרויאנוב מציין מקבילה בקובץ הלצות רוסי משנת 1789: איכר שואל צורף כמה שווה לו גרוטת כסף בגודל ראשו של סוס, זוכה לאירוח מפנק — ומסביר לבסוף ששאל רק כדי לדעת את המחיר, שלא ירמוהו.

הערת דרויאנוב: בקובץ "Веселый и шутливый Меландръ"
(תרגום מרומית), מוסקבה 1789, עמ׳ 197–198, מסופר כך:
איכר אחד עבר על־פני ביתו של זהבי, וכשראה את בעל־הבית
עומד ליד החלון זקף בו עיניו. אמר לו הזהבי: ״את מי אתה מבקש?״
החזיר האיכר: ״אותך אני מבקש. רוצה הייתי לדעת, כמה יפה לך
גרוטה של כסף כגודל ראשו של סוס?״ – חשב הזהבי, שהאיכר יש
לו גרוטה כזו בעין, הכניסו לביתו, וכדי להתחבב עליו הגיש לפניו
כמה מיני פרפראות להנותו. לסוף אמר לו: ״שאלת, כמה יפה
לי גרוטה של כסף כגודל ראשו של סוס? רצונך, שתאמר לי היכן
היא טמונה אתך, בביתך או במקום אחר?״ – החזיר לו האיכר:
״אין לי כלל גרוטה כזו, לא בביתי ולא במקום אחר. ולמה שאלתי?
כדי שאדע מחירה ולא ירמוני, אם אמצא כמותה״.
(ועיין גם Dänhardt "Schwänke", עמ׳ 141–142, סי׳ 70). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 347, עמ' 110) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 348

רבי יעקב המגיד מדובנה נכנס אצל עשיר קמצן לבקש נדבה לפדיון־שבויים. סירב העשיר ולא נתן לו. אמר לו רבי יעקב:

דע לך, שמזומן אתה לחיי עולם־הבא.

תמה העשיר:

רבי, בשביל שאני מסרב ליתן צדקה אני מזומן לחיי עולם־הבא?

החזיר לו רבי יעקב:

אספר לך מעשה שהיה. לפני הרבה שנים מת קמצן אחד, וקודם מותו ציווה, שיקברו כל ממונו עמו. וכשבא לפני בית־דין שלמעלה ושאלוהו, אם קיים מצות צדקה, השיב, שכל ימיו חשש, שמא ייכשל בבני־אדם שאינם מהוגנים ונמצא מאבד ממונו לבטלה. לפיכך הביא כל ממונו עמו, על־מנת לחלקו בעולם־האמת, שאין בו רמאות ורמאים. עיין בית־דין שלמעלה בדינו ופסק: אם יימצאו עוד שניים שעשו כמותו, הדין עמו. בדקו ולא מצאו אלא אחד – את קורח, שגם הוא ממונו נקבר עמו. והיה הדבר תלוי ועומד עד היום. עכשיו אני רואה שאתה עתיד להיות השלישי לחבורה…

ביאור: רבי יעקב קראנץ, „המגיד מדובנה" (1741–1804), גדול הדרשנים-הממשילים; „פדיון שבויים" — כסף לשחרור יהודים כלואים, הנחשב מגדולות מצוות הצדקה. קורח, שחלק על משה, נחשב במסורת לעשיר אגדי — „עשיר כקורח" — והאדמה שפצתה פיה ובלעה אותו (במדבר טז) בלעה עמו גם את אוצרותיו: הרי לך אחד שכל ממונו „נקבר עמו". ההבטחה „מזומן אתה לחיי העולם-הבא" מתבררת אפוא כגזר-דין מבזה: לא צדיק, אלא שלישי לחבורת קוברי-כספם-עם-עצמם, שותפו של קורח.

## בדיחה 349

מת עשיר קמצן, שלא נתן מימיו פרוטה לצדקה, ומיד תפסוהו מלאכי־חבלה והתחילו דוחפים אותו לפתחה של גיהנום. התעקש הקמצן וצעק:

מיורשי גן־עדן אני, ולא מיורשי גיהנום. מצוה גדולה יש בידי. לפני ארבעים שנה קיימתי נפש מישראל: נתתי פרוטה לעני וקנה לחם ואכל וחייתה נפשו.

עיינו מלאכי־החבלה בפנקסים ומצאו: אמת, נכון הדבר. מיד פרש אחד מהם את כנפיו ובטיסה אחת הגיע לכיסא־הכבוד:

מה דינו של אדם זה?

נמלך הקדוש ברוך־הוא בפמליה שלו והשיב:

החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל.

ביאור: „מלאכי-חבלה" — מלאכי הפורענות הממונים על העונש; „פמליה" — חוג המקורבים. „קיימתי נפש מישראל" — על-פי המשנה „כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד, ה): הקמצן מנפח פרוטה יחידה מלפני ארבעים שנה לזכות מצילת-עולם. פסק-הדין מנהל את שמי-מרום כהנהלת-חשבונות: מחזירים לו את פרוטתו, מאזן זכויותיו מתאפס — „וילך לעזאזל", הביטוי שמקורו בשעיר המשתלח למדבר ביום הכיפורים (ויקרא טז) ונעשה לשון גירוש לכל הרוחות.

## בדיחה 350

רבי אפרים־זלמן מרגליות היה מגדולי־התורה וגם מגדולי העושר בברודי, אבל קמצן היה ואמרו עליו:

רבי אפרים־זלמן עושה צדקה בכל־עת – בדברי־תורה, ולא בממון.

פעם אחת בא אצלו רב מפורסם. התפלפל עמו רבי אפרים־זלמן שעה ארוכה בדברי־תורה, ולסוף שאל את הרב:

מה דעתו של מר על ספרי?[47]

כולם יפים בעיני, חוץ מאחד שאינו נראה לי.

אמר לו רבי אפרים־זלמן:

איזו מהם אינו נראה לו למר?

החזיר לו הרב:

“יד אפרים”…

הערות שוליים:
- [47] רבי אפרים־זלמן מרגליות חיבר: “בית־אפרים”, “זרע־אפרים”, “יד־אפרים”, “מטה־אפרים” ו"שם־אפרים".

ביאור: רבי אפרים-זלמן מרגליות מברודי (1762–1828) היה גאון מפורסם וגם עשיר מופלג. חיבוריו כולם נקראו על שמו — „בית אפרים", „זרע אפרים", „מטה אפרים", „שם אפרים" ו„יד אפרים" (הערה [47]). האורח „פוסל" ספר אחד: את „יד אפרים" — כלומר לא את החיבור, אלא את ידו של אפרים-זלמן, שאינה נפתחת לצדקה. גם האמרה שבפתיחה עוקצת באותו כלי: „עושה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג) — אך בדברי-תורה בלבד.

## בדיחה 351

עשיר קמצן אחד היה מחסידיו של רבי יצחק מווארקי, והיה רבי יצחק מצווה עליו, שיהא מרבה באכילת בשר ודגים ובשתיית יין וכל מיני משקאות טובים. אמרו לו מקורביו:

רבי, לכריסו של זה אתה דואג?

החזיר להם רבי יצחק:

לא לכריסו שלו אני דואג, אלא לכריסם של עניים אני דואג. אם הוא יאכל הרבה בשר ודגים וישתה הרבה יין ומשקאות טובים, אפשר שיתן לעניים לכל־הפחות לחם ומים. מה שאין כן, אם הוא עצמו לא יאכל אלא לחם ולא ישתה אלא מים – ודאי לא יתן לעניים ולא כלום.

ביאור: רבי יצחק קאליש מווארקי, אדמו"ר פולני שנודע כסנגורם של ישראל, מנסח כאן תובנה חדה על טבע הקמצנות: נדיבותו של אדם נמדדת ביחס לרמת חייו שלו, והמקמץ בגופו יקמץ באחרים שבעתיים. לכן העלאת מותרותיו של הקמצן היא הדרך היחידה להרים גם את השאריות שיזלגו ממנו לעניים.

## בדיחה 352

אחד מבני־בניו של רבי אברהם אבלי גומבינר, בעל “מגן־אברהם”, היה עשיר־קמצן, וכל ימיו היה מרבה להתפאר בייחוסו.

פעם אחת בא אצלו שד"ר לבקש נדבה. לא נענה לו היחסן הקמצן והיסיחו לגדולתו של ה"מגן־אברהם". אמר לו השד"ר:

מה יתרון ל"מגן־אברהם" כשאין עמו “מחצית־השקל”? [48]…

הערות שוליים:
- [48] כידוע, תפס בעל “מגן־אברהם” לשון קצרה כל־כך, שפעמים קשה לרדת לסוף דעתו, ורבי שמואל הלוי קולין חיבר פירוש לו בשם “מחצית־השקל”.

ביאור: שד"ר — שלוחא דרבנן, שליח המחזר בקהילות לאסוף תרומות, על-פי-רוב לעניי ארץ-ישראל. רבי אברהם אבלי גומבינר חיבר את "מגן אברהם", מן הפירושים היסודיים על השולחן ערוך, אך בלשון קצרה וסתומה כל-כך שרבי שמואל הלוי קולין נזקק לחבר לו פירוש-מבאר בשם "מחצית השקל" (הערה [48]). "מחצית השקל" היא כמובן גם המטבע שכל יהודי נצטווה לתת למקדש. תשובת השד"ר דו-משמעית אפוא: הספר "מגן אברהם" אינו מובן בלא ה"מחצית השקל" — והייחוס המפואר אינו שווה כלום בלא מטבע של צדקה.

## בדיחה 353

רחל, אשתו של רבי שלמה־זלמן קווטש מלייפניק, היתה צייקנית ולא ראתה בצערם של תלמידי בעלה העניים. והיו הללו מתפללים עליה ואומרים:

ריבונו של־עולם, אימתי נזכה לעלות לקבר־רחל?…

ביאור: "צייקנית" — קמצנית. קבר רחל שבדרך בית-לחם היה מחוז-כיסופים שיהודים התפללו לזכות לעלות אליו; אלא שה"רחל" שהתלמידים הרעבים מתכוונים אליה היא אשת רבם, ו"לעלות לקבר רחל" פירושו לזכות ליום שבו תמות. משאלת-מוות עטופה בלשון של געגועים חסודים.

## בדיחה 354

ערב יום־כיפור ראה רבי יוסי־בר סולוביציג לעשיר־קמצן, שהוא שוהה שעה ארוכה בשמונה־עשרה של מנחה ומרבה בבכיות ובווידויים. נתן בו רבי יוסי־בר עין זועמת ואמר:

שנואים עלי הבורחים.

אמרו לו:

רבי, פרש דבריך.

החזיר רבי יוסי־בר:

אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לחייל בשדה־המלחמה, הבורח בשעת סכנה מלגיונו שלו ללגיון שאינו שלו. אף־על־פי שבשדה־המלחמה הוא עומד, דינו דין בורח. ואף הלה כך. מקומו בלגיונם של המרבים בצדקה. ומחמת סכנה עמד וברח ללגיונם של המרבים בתפילה ובתחנונים. והרי דינו דין בורח…

ביאור: רבי יוסף-בר (יוסף-דב) סולובייצ'יק, ה"בית הלוי", מגדולי רבני ליטא במאה ה-19. "לגיון" — גדוד-צבא, מונח ששאלו חז"ל מן הרומאים. המשל מעמיד את עבודת-השם כצבא שבו לכל אדם חזית משלו: מקומו הטבעי של העשיר בלגיון "המרבים בצדקה", חזית שעולה כסף; ובבוא שעת הדין של ערב יום-כיפור הוא עורק אל לגיון "המרבים בתפילה ובתחנונים" — חזית בטוחה וזולה. הבכיות והווידויים אינם אפוא צדקוּת אלא ראָיה: ככל שהוא מרבה להתפלל, כך ברור יותר ממה הוא בורח.

## בדיחה 355

אמר נכד לסבו:

סבא, בוא ונלך לראות את השוורים שבקירקס, העושים נפלאות גדולות עד כדי סכנת־נפשות ממש.

החזיר לו הזקן:

בני, השמע לאוזניך מה שפיך מדבר. גדולה מטבע, שהללו מוסרים את נפשם עליה, כדי להכניסה לרשותם. עכשיו, שאני כבר הכנסתיה לרשותי שלי, אלך ואוציאה לרשותם שלהם?…

ביאור: "קירקס" — קרקס. ״גדולה מטבע ש...״ הוא ניסוח על דרך מטבעות-הלשון של חז״ל (״גדולה מלאכה...״, ״גדולה גמילות חסדים...״), אלא שהסב הקמצן מרומם כאן דווקא את הכסף: המטבע כה חשובה, עד שהלוליינים מוסרים עליה את נפשם. מכאן הוא ממשיך בלשון דיני קניין — "להכניס לרשותי", "להוציא לרשותם" — כאילו דמי-כניסה הם עסקת העברת-בעלות: אם הלוליינים מוכנים למסור את נפשם כדי להכניס מטבע לרשותם, סימן שהמטבע יקרה מכדי להוציאה מן הרשות שכבר קנתה בה שביתה. עצם הסכנה שבמופע נעשית אצלו נימוק שלא לשלם עליו.

## בדיחה 356

שיחה בין אב לבן, שעמד לנסוע מעירו לעיר אחרת.

האב: בני, הרי לפניך מעטפה כתובה אלי ובוּל עמה. כשתגיע, אם ירצה השם, למקומך תשלחנה מיד, וכשאקבלה אדע שבאת בשלום. לכתוב אין אתה צריך כלום. על זמנך אני חס.

הבן: אבא, מוטב שתתן לי את המעטפה בלי בול. כשאגיע, אם ירצה השם, למקומי אשלחנה מיד, וכשיביאוה לך תדע שבאתי בשלום. לקבלה ולשלם קנס אינך צריך. על ממונך אני חס.

ביאור: בדואר של אותם ימים מכתב שנשלח בלא בול לא הוחזר לשולח: הוא הגיע ליעדו, והנמען שילם עליו "קנס" — דמי-דואר מוגדלים — או סירב לקבלו. על זה בונה הבן: תישלח המעטפה בלא בול, האב יראה אותה בהגיעה, יבין שהבן בא בשלום — ויסרב לקבלה, וכך לא ישולם דבר, לא בול ולא קנס. שני הצדדים עוטפים את תחרות-החיסכון בלשון של דאגה הדדית: "על זמנך אני חס", "על ממונך אני חס".

## בדיחה 357

קמצן נצטער צער גדול על כיסא שנשבר לו. אמרה לו אשתו:

אדם מן היישוב אינו מצטער כל־כך על הפסד מועט כזה.

כעס הקמצן:

לא הפסד אחד הוא זה, אלא שלושה הפסדות כאחת. ראשית, הכיסא נשבר; שנית, חמישה זוזים היה שוויו; ושלישית – עכשיו אני צריך לקנות כיסא אחר במקומו.

ביאור: "אדם מן היישוב" — אדם מיושב בדעתו; "זוז" — מטבע, בלשון חז"ל. חשבון-האבל של הקמצן מונה את אותו הפסד עצמו שלוש פעמים: הכיסא שנשבר, שוויו, ומחיר החלופה — והכול אותם חמישה זוזים.

## בדיחה 358

בזבזן, בנו יחידו של עשיר קמצן, בנה בית והתקין לו אולם לאורחים יפה ומרוּוח. וכשבא האב הקמצן לראות את הבית ונכנס לאולם־האורחים נבהל למראה־עיניו וקפא במקומו. הסתיר הבן הבזבזן את ליגלוגו בתוך לבו ואמר לו:

אבא, אולם זה מה הוא בעיניך?

גימגם האב והחזיר:

יפה, יפה מאוד… סבורני, שאולם זה יש בו, חס־ושלום מקום למאה אורחים…

ביאור: האב מנסה לגמגם מחמאה, אבל "חס ושלום" — מילת החרדה מפני פורענות — נשמטת לו דווקא ליד "מקום למאה אורחים", ומסגירה שבעיניו אולם מלא אורחים אינו כבוד אלא אסון: מאה פיות להאכיל.

## בדיחה 359

אמרו לו לעשיר קמצן:

ממון קורח יש לך, ומה הנאה לך ממנו? אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה רביעית, המיוחדת לבהמות.

החזיר הקמצן:

מה אני אשם בדבר? כלום אני תיקנתי, שלא תהא מחלקה חמישית?

ביאור: "ממון קורח" — ניב לעושר אגדי, על-שם קורח שהמסורת ייחסה לו אוצרות עצומים. ברכבות של אז הייתה המחלקה הרביעית הזולה והבזויה שבכולן, בקרונות ששימשו גם להובלת בהמות. הקמצן אינו מתבייש אלא מצטדק: אילו הייתה מחלקה חמישית, זולה עוד יותר — היה יורד גם אליה.

## בדיחה 360

קמצן שמע, שבכרך פלוני יושב קמצן מופלג, רבם של הקמצנים, והלך אליו ללמוד הלכות קמצנות. עם הערב־שמש הגיע לשם, וכשנכנס לביתו של “הרב” לא מצא אור בבית. הירהר ואמר: לשם הלכה זו לא הייתי זקוק לכתת את רגלי וללכת אליו. אף אני איני מעלה נר בביתי בלילה.

וכשישבו לספר זה עם זה קלטה פתאום אוזנו של האורח צליל פּוּרפה של מכנסיים. הקשיב ושאל:

צליל זה מהו? תורה היא וללמוד אני צריך.

החזיר לו “הרב”:

הואיל ובחושך אנו יושבים, דין הוא שנוריד את המכנסיים, כדי שלא ישתפשפו.

מיד עמד האורח ונשקו על ראשו ואמר לו:

רבי, אילו לא באתי אלא ללמוד דבר זה – דייני…

ביאור: "פּוּרפה" — רשרוש של בד. האורח מדבר כתלמיד שעלה לרגל אל רבו: "תורה היא וללמוד אני צריך" היא לשון הגמרא (ברכות סב ע"א), שבה מצדיק תלמיד את הצצתו בהנהגות רבו אפילו בענייני צנעה, ו"דייני" מהדהד את "דיינו" של ההגדה. המשלב הלמדני הזה מולבש כולו על "תורת" הקמצנות, ששיאה לקח שאי-אפשר ללמוד אלא מפי גדול הדור: ממילא יושבים בחושך — אז למה שהמכנסיים יישחקו לחינם? דרויאנוב מציין שלבדיחה מקבילות באוספי פולקלור גרמניים, ובהן נוסח על שני קמצנים מתחרים שסופו זהה: "הואיל ובחשכה אנו יושבים, פשטתי את מכנסי, שלא יישחקו חינם".

הערת דרויאנוב: במקורות יש לה לבדיחה שלפנינו כמה
נוסחאות, והנה קצתם לדוגמה:
בדיחה השגורה באי מלטה מספרת: מעשה בסוחר עשיר, שמחמת
קמצנות מופלגת היה קונה סלתנית וקובעה בתקרה, והוא ובני ביתו


=== CONT | עמ' 347 ===
היו מטיחים לחמם בה, כדי שיספוג הלחם את ריחה. ולו שכן
פונדקאי, וכשהיה ריח של מאכלים טובים בוקע ויוצא מתוך המטבה
של הפונדקאי, לא היה הסוחר הקמצן קונה אפילו סלתנית ומספיג
היה את לחמו ריח של מטבח. נמלך הפונדקאי ושלח לו בסוף־
השנה חשבון ותבע מאתו ריח של כל השנה. טען הקמצן: ״אפילו
לגימה אחת לא לגמתי משלך״. החזיר הפונדקאי: ״לא שכר־לגימה
אני תובע, אלא שכר ריח אני תובע״. עין השופט בדין ואמר לתובע:
״אילו היתה לך על הנתבע תביעה של שכר לגימה, היה חייב לשלם
כסף ממש. עכשיו, שאין לך עליו אלא תביעה של שכר ריח, אין
הוא חייב לשלם לך אלא צליל של מטבע״.*

ואותו קמצן בת היתה לו והפונדקאי אהב אותה, וכדי להתחבב
על האב עשה גם הוא את עצמו קמצן. פעם אחת, בערב, נכנס אצל
אבי־הבת ומצא נר שוה פרוטה דולק על השולחן. זקף הפונדקאי
עיניו בו ואמר לו: ״תמה אני עליך, שאתה מבזבז ממונך לחינם:
נר דולק לפניך ובגדיך אתה לובש״. – אמר לו הקמצן: ״וכיצד אתה
נוהג?״ – החזיר לו הפונדקאי: ״אני אין לי נר דולק לי בביתי בלילה,
והואיל ואין אור בבית, אני יכול להתהלך ערום בלי בגדים, ונמצא
איני מוציא ממון לקנות נר, ובגדי אינם משתפשפים אפילו שעה
קלה יתירה״. מיד חיבב הקמצן את הפונדקאי ונתן לו בתו לאשה.
(Dänhardt, "Schwänke", עמ׳ 23–27, סי׳ 12).

קמצן נסס. והשעה שעת־לילה, ומנורה קטנה האירה את החדר.
נאנח הגוסס ואמר לאשתו: ״כבי את המנורה. למות אני יכול גם
בחושך״. (Merkens, "Was sich das Volk erzählt", א׳, עמ׳ 126,
סי׳ 192).

שני ידידים התחרו זה בזה בהלכות קמצנות. פעם אחת, בלילה,
ישבו וסיפרו איש עם חברו. קם אחד מהם וכיבה את הנר. אמר לו
חברו: ״מה ראית?״ – החזיר לו המכבה: ״שיחה אינה צריכה נר״.
הודה לו הלה, וחזרו לשיחה בחשיכה. פתאום קלטה אזנו של
המכבה צליל מיוחד במינו. תהה ואמר לחברו: ״צליל זה מהו?״ –

* פסק זה: סילוק הנאה של ריח בהנאה של צליל־מטבע אנו מוצאים בהרבה מקורות
של ספרות־הבדיחה. עיין ביבליוגראפיה עשירה לכך: פאולי, הוצאת בולטה, ב׳, עמוד
268, סי׳ 48. – נוסח יפה ביותר עיין ״משלי ערב״ ליהודה, א׳, עמוד קסה־קסו, הערה
לסימן 719.
החזיר לו הלה: "הואיל ובחשיכה אנו יושבים, פשטתי מכנסי, שלא
ישתפשפו חינם" (שם, עמ' 159, סי' 192). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 360, עמ' 114) · נסרק מן הספר המודפס)

# כרך א׳ — פרנסים גבאים רבנים

## בדיחה 361

– נקוט כלל זה בידך – היה איזיק־מאיר דיק אומר: – אין בין משמש בקודש למסמר נטול־ראש ולא כלום: כיון שנתקע במקום שנתקע, שוב אין אתה יכול להוציאו עולמית…

ביאור: איזיק-מאיר דיק מווילנה — מן הסופרים המשכילים העממיים הנקראים ביותר במאה ה-19, שנון וסאטירי. "משמש בקודש" — נושא משרה דתית: רב, חזן, שמש או גבאי. הנוסח "נקוט כלל זה בידך... אין בין... ולא כלום" מחקה את תבנית-ההשוואה של המשנה ("אין בין יום-טוב לשבת..."), והמשלב הלמדני הוא חלק מהעוקץ: משנתקע אדם במשרת-קודש, כמסמר בלא ראש — אין במה לאחוז כדי לעקור אותו משם.

## בדיחה 362

איזיק־מאיר נתקל בגוי חִוֵּר־פנים, עֲקוּם־גֵּב ונפול־חזה. נטפל אליו ושאל לו: – גוי, מה מלאכתך?

השיב הגוי:

–גַּרְדִי אני.

נאנח איזיק־מאיר:

– עם הדומה לחמור! הכל יוצא אצלם לבטלה… אלו משלנו הוא זה, ודאי היה נעשה גדול בישראל…

ביאור: "גרדי" — אורג, בלשון חז"ל, ממלאכות הפשוטות שבפשוטות. "עם הדומה לחמור" — כינוי תלמודי לגויים, הנדרש מדברי אברהם לנעריו "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה). והעיקר: פנים חיוורות, גב עקום וחזה שקוע היו בעולם היהודי סימני-ההיכר של המתמיד, שגופו כלה מִשבתו על הגמרא יומם ולילה. איזיק-מאיר רואה אפוא גוף "למדני" מושלם שהתבזבז על אריגה, ומקונן: אילו היה משלנו, היה נעשה גדול בישראל. עקיצה כפולה — כלפי הגוי, אבל לא פחות כלפי אידיאל הלמדן היהודי, שתעודת-ההצטיינות שלו היא גוף הרוס.

## בדיחה 363

היה מעשה וּוילנה מרדה בפרנסה התקיף, ביודל אופאטוב, והודיעה לו, שמכאן ואילך אין מרותו עליה. רגז יודל, הכה באגרופו על השלחן וקרא:

– תשק לי וילנה כֻלה באותו מקום!…

ובלילה, אחרי חצות, קול דופק בדלתו:

– רבי יהודה, פְּתח!

נבהל יודל נבהלו כל בני הבית וחרדו אל הדלת:

– מי כאן?

– אני כאן, מדכי חבד, דבר לי אליך, רבי יהודה.

כעס יודל:

– כלום שעת שיחה היא עכשיו?

השיב מדכי מאחורי הדלת:

– דבר נחוץ, רבי יהודה; צורך הצבור, שאין לדחותו.

מיד נתעטף יודל ופתח לו.

– מה בפיך, מדכי?

נענה מדכי ואמר:

– שניפישוק[1] שלחתני אליך, רבי יהודה, ושאלה היא שואלת: אם גם היא בכלל וילנה ובכלל גזרה?…

הערות שוליים:
- [1] שניפישוק – פרבר בוילנה, מעבר לנהר וויליה.

ביאור: יודל אופאטוב היה הפרנס — ראש-הקהל — התקיף של וילנה, ומדכי (מוטקה) חב"ד ליצנהּ המפורסם. כשפרקה וילנה את מרותו, פלט יודל את הקללה המוכרת: שתישק לו העיר כולה "באותו מקום". מדכי בא אליו בחצות, בבהילות של "צורך הציבור שאין לדחותו", ומתייחס אל הקללה כאל גזֵרה רשמית של השלטון שיש לברר בדקדקנות את גבולות תחולתה: שניפישוק, פרבר שמעבר לנהר (הערה [1]), שואלת אם גם היא בכלל "וילנה כולה" וחייבת בנשיקה. כך חוזרת הקללה אל הפרנס מנופחת לממדי חקיקה — ומגוחכת כפליים.

## בדיחה 364

בפניו קראו לו לאופאטוב: “רבי יהודה”; שלא בפניו קראו לו: “יודקה”.

פעם אחת נזרק מפיו:

– אם לָרָשות אתם צריכים – עלי ועל צוארי, מתחלה הקדוש ברוך הוא, ואחר־כך – אני,

היה שם מדכי חבד, נענה ואמר:

– אף־על־פי כן יש הבדל בינך ובין הקדוש ברוך־הוא. הקדוש ברוך־הוא – יוד־קֵה, ויו־קֵה, ואלו אתה – יוד־קה בלבד.

ביאור: "יוּדקה" — הקטנה ביידיש ל"יהודה", כינוי הזלזול שבו קראו לפרנס מאחורי גבו; "רשות" — שׂררה, שלטון. שם הוי"ה בן ארבע האותיות נהגה בפי העם, כדי שלא לבטא את הקודש, בשני חצאים שה-ה' שלהם מוחלפת ב"קֵה": "יוד-קה" ו"ויו-קה". על זה בונה מדכי חב"ד: הפרנס העמיד את עצמו שני לקדוש-ברוך-הוא, ומדכי "מאשר" — אכן יש הבדל: הקדוש-ברוך-הוא הוא "יוד-קה" וגם "ויו-קה", השם השלם; ואילו אתה "יוד-קה" בלבד — בדיוק אותו "יודקה" שכולם מלגלגים בו מאחורי גבך. חצי-שם, וכולו כינוי-גנאי.

## בדיחה 365

פעם אחת העיז מדכי חבד פנים כנגד יודל אופאטוב ואמר עליו ברבים, שהוא מלשין ושקרן. מיד נכנסו זקני־הפרנסים לישיבה ודנו את מדכי ופסקו:

– חייב הוא לעלות לבימה בבית־הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה ולהכחיש בפני קהל ועדה מה שאמר על יודל ולבקש ממנו סליחה ומחילה.

קבל עליו מדכי את הדין, ובשבת הסמוכה עלה לבימה אחרי קריאת התורה ואמר:

– מורי ורבותי, מודה אני לפניכם, שחטאתי ופשעתי. הוצאתי לעז על רבי יהודה שלנו, והרי אני מבקש ממנו סליחה ומחילה. אמרתי, שהוא מלשין; אין הוא מלשין? אמרתי שהוא שקרן; אין הוא שקרן?

התחיל כל הקהל צוחק. רגזו זקני־הפרנסים ואמרו למדכי:

– מרדכי, כך אתה מקַים פסק־הדין?

החזיר להם מדכי:

– מה טענה יש לכם עלי? אני מצֻוֶּה על הנוסח, ואיני מצֻוֶּה על הנגון.

[נוסח אחר: החזיר להם מדכי:

– כלום חזן אני ואסור לי לטעות בנגון?]

ביאור: "מלשין" — המוסר יהודים לשלטונות, מן הכינויים החמורים ביותר בקהילה; חזרה פומבית מן הבימה אחרי קריאת התורה הייתה עונש מקובל למוציא-לעז. מדכי חב"ד, ליצנה השנון של וילנה, מקיים את פסק הדין אות באות — אלא שהוא הוגה את נוסח ההכחשה בנעימה של שאלה: "אין הוא מלשין?" — וההכחשה נעשית הכרזה מחודשת. הגנתו שאולה מעולם התפילה, שבו הנוסח (המילים) קבוע והניגון נתון לחזן: על הנוסח ציוו אותי, לא על הניגון.

## בדיחה 366

כל הפרנסים נמנו וגמרו, לתקן תקנה חדשה בעניני־הצבור; יודל אופאטוב, התקיף שבכלם, לא הסכים ואמר:

– אף־על־פי שדעתי דעת יחיד, תהיה הלכה כמותי. לי הכח “בחלונות הגבוהים”.

רתח הזקן שבפרנסים, קם ואמר ליודל:

– ראוי אתה, שיירקו לך בפניך.

נתכעס יודל ומסר את עלבונו לערכאות. וכשהגיע יום הדין אמר הדַיָּן למעליב:

– על שיבתך אני חס. חזור בך ותפטר מן הדין.

נשמע לו הזקן, נגש ליודל ואמר:

– מודה אני, שפי הכשילני, וחוזרני בי. אין אתה ראוי, שיירקו לך בפניך…

ביאור: "נמנו וגמרו" — הצביעו והחליטו, בלשון חז"ל; "החלונות הגבוהים" — קשרים אצל השלטונות; "ערכאות" — בתי-משפט של גויים, שהבאת ריב פנים-יהודי לפניהם נחשבה מעשה מגונה (וזו עקיצה נוספת ליודל, התקיף הרץ אליהם בגלל עלבון). חזרתו-בו של הזקן כשרה בצורתה ופושעת בתוכנה: "אין אתה ראוי שיירקו לך בפניך" — כלומר אינך שווה אפילו יריקה. דרויאנוב מציין שבמקורות אחרים מיוחסת הבדיחה, בצורה מהוקצעת יותר, ללץ-חצר נודע שנצטווה לפייס את אנשי החצר שהעליב — ו"תיקן": ראויים אתם שכל אדם יירק בפניכם.

הערת דרויאנוב: באוצרם שלהם מיוחסת בדיחה חריפה זו –
אבל בצורה מהופכת – לנזיר החריף הידוע, האבגוסטיני אברהם
א סנטה קלרה (אולריך מגרלה, 1644 – 1709): פעם אחת, כשדרש
אותו נזיר בחצר־המלך בוינה, גינה בדברים חריפים את גבירות־
החצר, המגלות סוד־יופיין יותר מדי, ואמר להן: "אין אתן ראויות,
שיירק לכן אדם בפניכן". נעלבו הגבירות וקבלו לפני המלך על
עלבונן. קרא המלך לנזיר־הדרשן וגזר עליו, שיתקן את אשר עיוות.
קיבל הנזיר את הגזירה, וכשדרש שנית בחצר־המלך חזר ופנה
לגבירות־החצר ואמר להן: "מודה אני, שפי הכשילני, וחוזרני בי.
ראויות אתן, שיירק לכן אדם בפניכן". (A. A. Schmitz du Moulin,
"Die Wahrheit über orientalisches Frauenleben" לייפציג 1904,
עמ' 97). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 366, עמ' 118) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 367

מגיד בא לעיר וספרו לו:

– הפרנס שלנו מוחזק ממזר, אלא שכחו גדול אצל הרשות, והכל יראים מפניו וחולקים לו כבוד, ובשלש רגלים הולך כל הקהל אליו לברכו ברכת יום־טוב.

בשבת דרש המגיד בבית המדרש הגדול, פתח ואמר:

– שלשה קבלו לפני המקום: עני־קבצן, תפלת “עלינו” וממזר. העני הקבצן טען: “רבונו של עולם, לא די שעשית אותי עני, אלא שנתת אותי בידי הבריות להעליבני. שמת מקומי בבית־הכנסת ליד הדלת, וכל העומדים לתפלה אחוריהם אלי”. “תפלת עלינו” טענה: “רבונו של עולם, מה חטא חטאתי לבניך, שכיון שהם מגיעים אלי, מיד הם רוקקים והולכים להם?” והממזר טען: "רבונו של עולם, אבי ואמי חטאו ונהנו, ואני את עוונם אסבול, ועלי כתבת בתורתך: ‘לא יבוא ממזר בקהל’[2].

נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים רבים ונחם את שלשתם. לעני־הקבצן אמר: “תנוח דעתך, בשכר עלבונך תזכה לכך, שב”בואי בשלום" יהיו אחוריך שלך אל פני כל הקהל כֻּלּוֹ". לתפלת “עלינו” אמר: “הנחמי, בתי, יש שִׁלוּמִים לך. בראש השנה וביום־כפור יפתחו את ארון הקודש לכבודך וכל העם יכרע לפניך”. ולממזר אמר: אף לך אני יודע תקנה. אם אסרתי עליך לבוא בקהל, תהיה פרנס בישראל וכל הקהל יבוא אליך"…

הערות שוליים:
- [2] לא יבוא ממזר בקהל ה' דברים כג, ג.

ביאור: "מגיד" — דרשן נודד; "ממזר" — הנולד מאיסור ערווה, שהתורה גזרה עליו "לא יבוא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג; הערה [2]) — אסור לו להתחתן בישראל. הדרשה בנויה כמדרש קלאסי של שלושה קובלים, וכל "נחמה" נשענת על מנהג אמיתי: מקומו של העני ליד דלת בית-הכנסת וגב המתפללים אליו — אבל ב"בואי בשלום" שבסוף "לכה דודי" של קבלת שבת פונה הקהל כולו אל הפתח, וגבו של העני אל כולם; באמירת "עלינו" נהגו לירוק (במילים "שהם משתחווים להבל וריק") — אבל במוסף של ראש-השנה ויום-הכיפורים פותחים לכבודה את ארון הקודש וכל העם כורע בה. ומכאן העוקץ: גם לממזר נמצאה נחמה באותו היגיון הפוך — נאסר עליו לבוא בקהל? ייעשה פרנס, והקהל כולו יבוא אליו. דרשת-שבת חסודה למראה, שכולה חץ אל הפרנס המקומי המוחזק ממזר — בלי לנקוב בשמו.

## בדיחה 368

ערב שבת קודם חשכה נכנס אדם אחד אצל הרב ואמר:

– רבי, אורח אני כאן, וממון יש לי בכיסי, ואת אנשי־המקום איני יודע. בבקשה ממך. קח את ממוני ויהא פקדון בידך עד אחרי השבת.

אמר לו הרב:

– צא וְהָבֵא את פרנסי־הקהלה, שיהיו עדים בדבר.

נבוך האורח ואמר:

– רבי, נאמן אתה עלי ואין לי צורך בעדים.

החזיר לו הרב:

– אף־על־פי כן; איני מקבל פקדונך אלא בעדים, ודוקא באלו שאמרתי.

ראה האורח, שהרב עומד על דעתו, יצא והביא את פרנסי־הקהלה, ובמעמדם מסר ממונו להרב, ולמחרת השבת, כשבא לקבל את פקדונו, כפר הרב:

– להד"ם!

מיד הלך המפקיד והביא את פרנסי־הקהלה וטען לפניהם:

– אתם עדים, שבמעמדכם הפקדתי ממוני בידי הרב; עכשיו הוא כופר.

כפרו גם הפרנסים:

– לא ראינו ולא שמענו.

עמד האיש ופניו כבושים בקרקע מרוב צער, ולא ידע מה תקנה יש לו. וכשנסתלקו הפרנסים והלכו להם הוציא הרב את הפקדון והחזיר לו. תמה האיש תמיהה גדולה:

– רבי, אם כך אתה עושה, למה כפרת תחלה?

החזיר לו הרב:

– להודיעך, מי הם פרנסי הקהלה, ומהם תקיש על הקהלה כֻּלָּהּ.

ביאור: "פיקדון" — כסף הנמסר לשמירה; "להד"ם" — ראשי תיבות "לא היו דברים מעולם", נוסח של הכחשה גמורה. הרב מביים גניבה שלמה כדי להעביר שיעור: הוא מתעקש דווקא על פרנסי הקהילה כעדים, כופר בפיקדון — והעדים, ראשי הקהל בכבודם ובעצמם, מצטרפים לכפירה: "לא ראינו ולא שמענו". רק אחרי שהוכיח שמנהיגי העיר מוכנים להעיד שקר, הוא מחזיר את הכסף: עכשיו אתה יודע מי הם פרנסי הקהילה — ומהם תקיש על הקהילה כולה.

## בדיחה 369

משום בטול־תורה לא היה הגר"א מצטרף לישיבותיהם של פרנסי־הקהלה אלא אם כן עמדה על הפרק תקנה חדשה לצורך הצבור. פעם אחת הוזמן לישיבה כזו, וכשבא שמע, שהפרנסים אומרים להטיל אסור על הקבצנים הַנַּוָּדִים, שלא יבואו לוילנה. קם ואמר:

– לחנם הזמנתם אותי. אין זו תקנה חדשה. כבר היתה מפורסמת ב"ארבע הארצות".

תמהו הפרנסים:

– בפנקס של “ועד ארבע הארצות” אין זכר לה.

החזיר להם הגר"א:

– צאו ובדקו בפנקסיהן של סדום ועמורה, אדמה וצבוים – ותמצאוה…

ביאור: הגר"א — הגאון רבי אליהו מווילנה (המאה ה-18), שכל רגע מחוץ ללימוד נחשב אצלו "ביטול תורה". "ועד ארבע הארצות" היה מוסד השלטון העצמי העליון של יהדות פולין במאות ה-16–18, ותקנותיו נרשמו בפנקסו. כשהפרנסים מציעים לאסור על קבצנים נודדים להיכנס לווילנה, מודיע הגר"א שהתקנה כבר "מפורסמת בארבע הארצות" — אלא שכוונתו לארבע אחרות: סדום, עמורה, אדמה וצבויים, ארבע ערי הכיכר שנהפכו (בראשית יט; דברים כט, כב), שחטאן המובהק לפי חז"ל היה בדיוק זה — חקיקה אכזרית נגד עניים ואורחים. גזרתכם, אומר להם הגר"א, אינה יהודית אלא סדומית.

## בדיחה 370

שני קוּסטרים באו לביתו של יהודי לגבות ממנו מס הקהלה, ולא היה בידו לשלם. נטלו את הכר מעל מטתו ואת המנורה מעל שלחנו והלכו להם. עמד הממושכן והלך לפרנס־הקהלה וטען לפניו:

– ממה נפשך: אם אתה סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לשינה, ומשום כך צוית לטול את המנורה, למה נטלו הקוסטרים את הכר, ואם אתה סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לְלִמּוּד, ומשום כך צוית לטול את הכר, למה נטלו את המנורה? [3]

החזיר לו הפרנס:

– אף אני מתקשה בדבר ואיני יודע, הדין עם מי. לפיכך דקדקתי ושלחתי שני קוסטרים. אחד סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לְלִמּוּד – ונטל את הכר, ואחר סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לשינה – ונטל את המנורה.

הערות שוליים:
- [3] אמר רב יהודה: לא איברי לילה אלא לשינתא; אמר רבי  שמעון בן־לקיש; לא איברי סיהרא אלא כגירסא, ערובין סה, א.

ביאור: "קוסטרים" — משרתי הקהל, גובים המוציאים לפועל; "ממה נפשך" — טענת "לכל צד שתפנה": כל אחת משתי האפשרויות סותרת את מעשיך. הנגזל נאחז במחלוקת שבגמרא (עירובין סה ע"א; הערה [3]): רב יהודה אומר "לא איברי לילה אלא לשינתא" — הלילה לא נברא אלא לשינה, וריש לקיש אומר "לא איברי סיהרא אלא לגירסא" — אור הירח לא נברא אלא ללימוד. אם הלילה לשינה, למה לקחו את הכר? ואם ללימוד, למה את המנורה? והפרנס משיב כלמדן מחמיר: מספֵק שלח שני גובים, אחד לכל שיטה — וכך, בכסות של זהירות הלכתית, הופשט העני מכול.

## בדיחה 371

ההוא שבא אל “הנאמן” של חברא קדישא לקבור את אשתו. תמה “הנאמן”:

– לא לפני שנתים מתה אשתך?

נאנח האלמן:

– לפני שנתים מתה אשתי הראשונה, ועכשיו מתה זו שנשאתי אחריה.

החליק הנאמן" את זקנו ואמר:

– לא ידעתי כלל, שנשאת אחרת. מזל טוב!..

ביאור: "חברא קדישא" — חברת הקבורה; "הנאמן" — פקידהּ הממונה על הסידורים. הפקיד, שהמוות אצלו שגרת עבודה, קולט מכל הסיפור רק את החדשה האחת שטרם בירך עליה — הנישואין — ומברך "מזל טוב" את מי שבא לקבור בדיוק את אותה אישה.

## בדיחה 372

חשוך־בנים חלה. הזמין אליו את הרב ובינו לבינו מסר את רכושו לרשותו לשם צרכי־הצבור. למחר מת ותיכף אחרי הקבורה נכנסו הגבאים של חברא קדישא אצל הרב לטול עצה הימנו:

– הגדר של בית־הקברות נעשתה דהויה מרוב ימים, הקברים מתבזים על־ידי כלבים וחזירים, ויש צורך לגדור גדר חדשה, שמא יודע כבוד הרב מקור לממון בשביל צורך גדול זה?

שמע הרב והחזיר:

– יְקֶרא דשכבי ודאי יקרא דְחַיֵּי הוא. אבל תמה אני, מהיכן כבר נודע הדבר לכלבים ולחזירים, שפלוני בן־פלוני מסר אתמול את רכושו לרשותי?

ביאור: "חשוך בנים" — מי שאין לו ילדים, ולכן מסר את רכושו בידי הרב לצורכי ציבור. "יקרא דשכבי... יקרא דחיי" — ארמית תלמודית: כבוד המתים הוא כבוד החיים. הרב מסכים לכאורה שהגדר צורך גדול, ותוהה תמיהה אחת בלבד: מניין נודע לכלבים ולחזירים, כבר למחרת, שפלוני מסר אתמול את רכושו לרשותי? ה"כלבים והחזירים" שהריחו את הממון אינם אלה שמחללים את הקברים — אלא הגבאים שמיהרו לבוא לחלוב אותו.

## בדיחה 373

סדר קלפי של חברא קדישא כיצד?

מעמידין את הקלפי על השלחן בבית המדרש הגדול, “הנאמן” מימינה והַדַּיָּן משמאלה. מפשיל “הנאמן” את שרווליו עד למרפק, לקים מה שנאמר “והייתם נקיים מה' ומישראל”, מכניס ידו דרך אגב לתוך קופסת־הטבק ומבליע לבין אצבעותיו גורל המוכן לו מלכתחלה, טורף בקלפי ומעלה גורלו ונותנו לַדַּיָּן. נוטלו הַדַּיָּן ומשתעל והולך עד שמחליפו בגורל אחר המוכן לו מלכתחלה ופורשו לפני הסופר. נוטלו הסופר ורושם בספר – שם כרצונו. מרכיב הַדַּין משקפיו על חוטמו, מְעַיֵּן בספר ואומר:

– אישי סופר, שמא טעית ורשמת שלא כהלכה?

מחזיר לו הסופר ואומר:

– אדוני דַּיַּן, שמא טעית ולא טרפת כהלכה?

ביאור: פרודיה בלשון המשנה — "סדר קלפי... כיצד?" — על הגרלת המינויים של חברת הקבורה, שבה שותפים ה"נאמן" (הגזבר), הדיין והסופר. הפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), מקור הדרישה לפעול בשקיפות שאינה משאירה מקום לחשד, מצוטט בדיוק ברגע שהנאמן מפשיל שרוולים כדי להגניב גורל שהוכן מראש. כל אחד מהשלושה מזייף בתורו: הנאמן מבליע גורל בין אצבעותיו, הדיין מחליף אותו תוך כדי שיעול, והסופר רושם בספר "שם כרצונו" — בלי קשר לשום גורל. וחילופי ה"שמא טעית" שבסוף אינם חשד אלא קריצה של שותפים: כל אחד יודע בדיוק איך רימה חברו.

## בדיחה 374

בקהלתו של רבי יחזקאל בֵּאנָט בחרו פרנסים חדשים במקום אלו שנגמר זמנם. וכשהוברר, מי הם הנבחרים, אמר רבי יחזקאל:

– עכשיו יודע אני, מה בין בית חרושת לִנְיָר לבין קלפי של בחירות. בית־חרושת לניר מכניסים לתוכו כך וכך סמרטוטים, והוא מוציא כנגדם כך וכך ניר, ואלו קלפי של בחירות מכניסים לתוכה כך וכך ניר, והיא מוציאה כנגדו כך וכך סמרטוטים…

ביאור: בימים ההם ייצרו נייר מסמרטוטים: בית החרושת מקבל סחבות בלות ומוציא נייר. רבי יחזקאל בנעט, מרבני הונגריה, הופך את התהליך: הקלפי מקבלת נייר — פתקי הבחירה — ומוציאה "סמרטוטים", במובן השני של המילה: נבחרים רפים וחסרי-ערך. התלונה אינה על מועמד זה או אחר אלא על המנגנון עצמו, שתפוקתו קבועה.

## בדיחה 375

מדכי חבד היה אומר:

– פרנס על הצבור למה הוא דומה? לעֹמֶס של שחת בעגלה: “שקץ” מעלהו ו"שקץ" מורידו…

ביאור: "שחת" — חציר למספוא; "שקץ" — מלשון שרץ טמא, וביידיש ("שייגעץ") כינוי לנער גוי גס, ובהשאלה לכל פוחז ונבזה. התמונה מחיי הכפר: עגלת חציר שנער אחד מעמיס בקלשון ואחר פורק. כזה הוא הפרנס — ראש הקהל — בעיני מדכי חב"ד, ליצנה של וילנה: מטען דומם בלא רצון משלו, ש"שקץ" אחד מעלה אותו לגדולה ו"שקץ" אחר משליך אותו ממנה. וה"שקצים" אינם איכרים כפשוטם אלא העסקנים ובעלי־הבתים הגסים של פוליטיקת הקהילה: אותם פוחזים עצמם שמרימים אדם לכהונה בקלשון של אינטרסים הם שפורקים אותו ממנה. העוקץ כפול — על הפרנס, שאין לו קומה משלו, ועל מנהיגות הקהל, שנעשית ונפרקת בידי נבזים.

## בדיחה 376

סיס נתעשר והסכימו הגבאים והחשובים למכור לו מקום לתפלה בכותל־מזרח, לימים נכנס אדם לבית הכנסת ומצא לאותו סיס, שהוא עומד בכותל־מזרח, בין הגבאים והחשובים. תמה ושאל להרב:

– רבי, מה לסיָּס ביניכם?

החזיר לו הרב:

– שמא אין אתה יודע, שהמזרח שלנו כֻּלּוֹ סוסים?

ביאור: „סייס" — מטפל בסוסים, מלאכה נחותה שבנחותות; „כותל־מזרח" — הקיר הפונה לירושלים, שהמקומות הסמוכים לו הם המכובדים בבית־הכנסת, והם נמכרו תכופות לבעלי הממון. תשובת הרב היא עקיצה לכל יושבי המזרח: אין פלא שסייס הגיע לשם, שהרי המזרח „כולו סוסים" — בורים שקנו את כבודם בכסף, והסייס מצא בהם בדיוק את החברה ההולמת את מקצועו.

## בדיחה 377

רבי דוד־שלמה איבשיץ, בעל “לבושי־שרד” ו"ערבי־נחל", היה רגיל לדבר בגנותה של סורוֹקִי[4] עירו, ששמש בה כמה שנים ברבנות. לסוף הוזמן לרבנות ביאסי של רומניה ויצא מסורוקי, והלכו עמו הפרנסים והחשובים ללוותו. כיון שהגיעו לתחומה של העיר הפך רבי דוד־שלמה את פניו אליה וקרא:

– מה טובה ומה נאה אַתְּ, סורוקי!

אמרו לו מלַוָּיו:

– רבי, ולא היית מגנה את עירנו עד עכשיו?

השיב להם רבי דוד־שלמה:

– עד עכשיו – הן. אבל עכשיו, כשאתם כֻּלכם נמצאים מחוץ לעיר – מה טובה ומה נאה את, סורוקי!….

הערות שוליים:
- [4] סורוקי – עיר־המחוז בבסרביה.

ביאור: רבי דוד־שלמה אייבשיץ, בעל „לבושי־שרד" ו„ערבי־נחל", הופך את שבח־הפרידה לעקיצה ישירה: סורוקי (הערה [4]) נעשתה פתאום „טובה ונאה" אך ורק מפני שכל חשוביה — המלווים העומדים מולו באותו רגע — נמצאים מחוץ לה.

## בדיחה 378

רבי יוסף לוֹקש, רבה של דַרַזְ’נְיָה, היה רגיל בפרפרת של ביצים לכבוד סעודה שניה של שבת. פעם אחת, בימות־החורף, קמצה הרבנית ולא הכינה אותה פרפרת לסעודה. אמר לה רבי יוסף:

– רבנית, מה ראית לשנות ממנהגי?

השיבה הרבנית:

– מִשֶׁכָּלו ימות החמה והגיעו ימות החורף, עמדו התרנגלות מלהטיל ביצים ונתיקרו הביצים. עד עכשיו היתה ביצה הולכת בפרוטה; עכשיו היא הולכת בשתי פרוטות.

צהבו פניו של רבי יוסף, תלה עיניו לשמים ואמר:

– ברוך הנותן לתרנגֹלות בינה; בשכר פרוטה אחת אין היא מטילה ביצה, בשכר שתי פרוטות היא מטילה ביצה.

(לרבי יוסף לוקש, רבה של דרז’ניה, מיחסים כמה וכמה דברי שטות ובטלנות. ויש מייחסים אותם הדברים עצמם לרבה של ארהיוב. – דרז’ניה – עירה פודולית, ארהיוב –עירה בסרבית)

ביאור: „פרפרת" — מעדן, תוספת ערבה לסעודה; „סעודה שנייה" — סעודת יום השבת; „צהבו פניו" — אורו פניו. הביצים מתייקרות בחורף מפני שהתרנגולות מטילות פחות, אבל הרב התם שומע סיפור אחר: התרנגולת פשוט מסרבת לעבוד בפרוטה ודורשת שתיים. ואת התפעלותו מחוש המסחר שלה הוא עוטף בפרודיה על ברכת השחר „הנותן לשכווי בינה".

## בדיחה 379

רבי יוסף היה מוכר יין לבעלי־הבתים לפסח, פעם אחת אירעה לו תקלה גדולה: היין נפחת מן החבית עד למחצה.

תהה רבי יוסף:

– הַפְחָת מהיכן?

גחנה אשתו הרבנית לקרקע ובדקה את החבית. מיד ספקה כפיה וצרחה:

– לא יצלח! הרי נקב בתחתית החבית.

גחך רבי יוסף:

– שטיא! מה ענינו של הנקב לכאן? הנקב הוא מלמטה, ואלו היין הופחת מלמעלה.

ביאור: „הפחת" — החיסרון; „שטיא" — שוטה בארמית. רבי יוסף דוחה את ההסבר הפשוט בפלפול־סרק: הנקב הרי למטה, והיין חסר דווקא למעלה — ואין הוא תופס שיין הדולף מלמטה מוריד את המפלס מלמעלה.

## בדיחה 380

כל ערב שבת היה רבי יוסף נכנס למרחץ, כנהוג, ואשתו הרבנית היתה מתקינה לו קודם מרחץ חלוק נקי לכבוד שבת. ונוהגת היתה הרבנית לשמור את הלבנים לאחר כבוס כשהם מקופלים שלא כדרכם: צדם החיצוני כלפי פנים – כדי להזהר מן הלכלוך. ומזהירה היתה הרבנית את רבי יוסף, שיתן דעתו להפוך את החלוק עובר ללבישתו. ותמיד היה רבי יוסף שוכח אזהרתה של הרבנית, וכל ערב שבת היה שב מן המרחץ לביתו לבוש חלוק שלא כדרכו – צדו הפנימי מבחוץ. ראתה הרבנית, שכל אזהרותיה וקנטוריה יוצאים לבטלה, נמלכה והפכה בעצמה את החלוק קודם מרחץ ונתנה אותו לרבי יוסף מקופל כדרכו. מעשה שטן, דוקא אותו ערב־שבת נזכר הרב את אזהרתה של הרבנית, שחלוק טעון הפּוּךְ, עמד והפך וחזר לביתו – לבוש חלוק שלא כדרכו: צדו הפנימי מבחוץ. וכשראתה אותו הרבנית בכך, פתחה פיה והתחילה מחרפת ומגדפת:

– בטלן, שוטה, גולם: לא חלוק הָפוך מלכתחילה נתתי לך?

חטט רבי יוסף בחטמו, הרהר ואמר:

– רבנית, מה תצעקי? מן השמים מעכבים. אַתְּ הָפַכְת, גם אני הפכתי, ואף־על־פי־כן אינו הָפוּךְ…

ביאור: „עובר ללבישתו" — לפני הלבישה. שני התיקונים הטובים מבטלים זה את זה: בפעם היחידה שרבי יוסף זכר להפוך את החלוק, כבר הפכה אותו הרבנית בשבילו. אבל במקום לעשות את החשבון הפשוט הוא מוצא כאן יד־גורל: „מן השמים מעכבים".

## בדיחה 381

עד שהצבור גמר תפלה של שחרית נכנס אדם אחר לבית המדרש וספר:

– כמה מגדולי המטרופולין נתפסו למלכות ודינם קשה.

נתחלחל רבי יוסף ומעוטר טלית ותפלין פרץ לתוך ביתו וקרא לאשתו:

– רבנית, הצפיני אותי. המלכות התחילה תופסת את הגדולים…

ביאור: „מטרופולין" — עיר הבירה; „נתפסו למלכות" — נעצרו בידי השלטונות, פחד ממשי ברוסיה הצארית, שמעצריה היו שרירותיים ודינם קשה. בבהלתו להתחבא „כי תופסים את הגדולים" מסגיר רבי יוסף בלי משים במי הוא רואה את עצמו — הפחד שלו הוא בעצם התרברבות.

## בדיחה 382

שנים באו לרבי יוסף לדין, שמע רבי יוסף טענותיו של התובע ואמר לו:

– הדין עמך.

עמד הנתבע וטען גם הוא. חזר רבי יוסף ואמר לו:

– הואיל ואתה טוען כך, הדין עמך.

שחקו בעלי הדין, עזבו את הרב והלכו להם. התחילה הרבנית מטיחה דברים כלפי בעלה, ששוטה ובטלן הוא, ולפיכך היא וביתה רעבים. שמע רבי יוסף, סלסל פאותיו ואמר לה:

– עכשיו אני רואה, שהדין עמך.

ביאור: „הדין עמך" — הצדק אתך. הדיין הרך מסכים עם כל טוען, ולבסוף גם עם אשתו הקוראת לו שוטה — הסכמה שמאשרת במו פיו גם את צדקתה וגם את טיפשותו. דרויאנוב מציין שהבדיחה מופיעה כבר אצל הסופר הגרמני יוהאן פטר הֶבֶּל („Hausfreund"): שופט מצדיק שם את שני בעלי־הדין זה אחר זה, וכשמעירים לו ששניהם אינם יכולים לצאת זכאים — הוא מצדיק גם את המעיר.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו כבר ידע יוהן־פטר הבל, והוא
מספר אותה כך: כשישב השופט החדש למשפט בפעם הראשונה
בא אצלו טחן, אשר לו טחנת המים העליונים, וקבל על בעל הטחנה
של המים התחתונים. לאחר שהקובל הרצה טענותיו, אמר לו השופט:
"הדבר ברור; הדין עמך". למחר בא אצלו הטחן, אשר לו טחנת
המים התחתונים, ולאחר שהוא הרצה טענותיו, חזר השופט ואמר:
"אין לך דבר ברור מזה, שהדין עמך". ניגש השמש אל השופט ואמר
לו: "אדוני, השופט שקדמך לא היה מוציא פסקי־דין כאלה. אם גם
התובע וגם הנתבע זכאים, הרי שניהם גם חייבים, ואין לדבר סוף".
שמע השופט ואמר: "עכשיו ברור ומבורר, שהדין עמך". (Hebel,
"Hausfreund", עמ' 121–127, סי' 49). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 382, עמ' 124) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 383

שנים באו לרבי יוסף לדין: ספינה שכרו בשותפות והטעינו אותה חטים, ולסוף נמצא בדק בספינה ונתלחלחו מקצת מן החטים. זה אמר:

– חטֶיךָ נתלחלחו.

וזה אמר:

– לא כי, חטיך נתלחלחו

עין רבי יוסף בפרק “המוכר את הספינה”, קמט את מצחו, גרד את זקנו ואמר לבעלי־הדין:

– לא נהיר לי… צאו והביאו את הספינה לכאן.

ביאור: „בדק" — סדק; „לא נהיר לי" — אין הדבר ברור לי. „המוכר את הספינה" הוא פרק במסכת בבא בתרא הדן במכירת ספינה ומה נכלל בה — מקור למדני מרשים, שאין בו כמובן תשובה לשאלה של מי החיטים שנרטבו. אחרי כל העיון וקימוט המצח נותר לדיין רק פסק של חוסר־אונים: שיביאו את הספינה לבית־הדין, כאילו מראֶהָ יכריע את הדין.

## בדיחה 384

מכאן ואילך פסקו בעלי־דינים לבוא לרבי יוסף. והיה רבי יוסף יושב ודואג:

– מאין יבוא עזרו?

עד שישב ודאג נסתכל בחלון וראה: שנים מהלכים בשוק ומנענעים בידיהם כדרך בני אדם, המדיינים זה עם זה. יצא אליהם ואמר להם:

– סורו לביתי ואדון ביניכם.

החזירו לו הללו:

– רבי, טועה אתה. אין אנו אלא מסיחים; טענות ותביעות אין לנו איש על חברו.

נענה רבי יוסף ואמר:

– אם־כן, סורו לביתי ואכתוב לכם שטר־פטורין, שאין לכם איש על חברו ולא כלום.

ביאור: „מאין יבוא עזרו" — על־פי תהלים קכא: „אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי"; „שטר־פטורין" — מסמך המאשר שאין לצדדים תביעות זה על זה. פרנסת הדיין תלויה בבעלי־דין, ומשפסקו לבוא הוא צד לו לקוחות ברחוב; וכשמתברר שהשניים סתם משוחחים, הוא ממציא לעצמו מלאכה יש מאין — שטר רשמי (בשכר, כמובן) המתעד שאין ביניהם ולא כלום.

## בדיחה 385

– רבי, – טען אדם אחר לפני רבי יוסף, – חיים אין לי עם אשתי ואני מוכרח לגרשה. כל מה שיש עמי בבית היא מבריחה, שעון היה לי ואף אותו הבריחה.

– מנין כך, – שאל רבי יוסף, – שהיא הבריחה? שמא אחר הבריח ואתה חושד בכשרה?

– רבי, – השיב האיש, – בדקו אותה, במחילת כבודך, ומצאו את השעון מתחת לחלוקה.

תמה רבי יוסף ושאל:

– ואותו שעון – שעון של כיס היה, או שעון של קיר?

ביאור: „מבריחה" — מעלימה וגונבת מן הבית; „חושד בכשרה" — חושד בחפה מפשע, על־פי המאמר התלמודי שהחושד בכשרים לוקה בגופו. מול דרמת הגירושין והגניבה נתפס הרב התם לשאלה הלא־נכונה בעליל: אם שעון־כיס — אין פלא שנמצא מתחת לחלוק, ואם שעון־קיר — היכן בדיוק הוא הוסתר שם?

## בדיחה 386

שאלו לרבי יוסף:

– רבי, רשאי אדם לישא אחות אלמנתו או לאו?

הרהר והרהר רבי יוסף, ולסוף החזיר:

– מצד הדין רשאי, אלא חוששני, שמא לא יוכל…

ביאור: „אלמנה" יש לאדם רק לאחר מותו, ולכן מי ששואלים עליו אם יישא את „אחות אלמנתו" — כבר מת. הרב עונה בתבנית הפסיקה המדוקדקת, מתיר „מצד הדין", ואת המוות עצמו הוא מזכיר רק כחשש מעשי: „שמא לא יוכל".

## בדיחה 387

מעשה ברבי יוסף, שהתחיל גונח מלבו, שאל ברופאים ואמרו לו:

– אין לו תקנה אלא שישתה חלב כל־יום.

עמדו בעלי הבתים וקנו לו עז, שיהא חלב מצוי בביתו. מיד ירדה אשתו הרבנית לשוק והביאה חבילה של קש לעשותה מֵשְׁטח לָעֵז. וכשראה רבי יוסף את הקש, חכך ראשו בשתי ידיו מחמת התפעלות ואמר:

– תמה אני, אם סתם בני־אדם יודעים לעשות קנים דקים וחלקים כאלה, ודאי מעשי ידיה של אנגליה הם…

ביאור: „גונח מלבו" — סובל ממחלת לב; „משטח" — מצע רביצה; „קנים" — גבעולים. „אנגליה" הייתה בימים ההם שם נרדף לתעשייה המשוכללת שבעולם. הרב, שכל עולמו בין הספרים, רואה קש בפעם הראשונה בחייו — ומתפעל מגבעול פשוט כמו ממוצר מעשה־חושב מבתי־החרושת של אנגליה.

## בדיחה 388

פעם אחת נסע רבי יוסף מדרז’ניה עירו לעיר אחרת ופגע בהר. הציץ מתוך העגלה וראה: כמה וכמה אנשים כובשים כביש בהר. תמה ושאל :

– כביש בהר למה?

הסביר לו העגלון:

– כדי להקל לסוסים את העליה בהר.

ונחה דעתו של רבי יוסף:

– צער בעלי חיים דאורייתא[5]

וכשהגיעה העגלה עד לראש ההר והתחילה יורדת, הציץ רבי יוסף וראה: כמה וכמה אנשים כובשים כביש בהר גם מעבר מזה. תמה תמיהה גדולה ושאל :

– תינח מעלה ההר, במורד־ההר כביש למה?

הערות שוליים:
- [5] שבת קכח ב.

ביאור: „כובשים כביש" — סוללים דרך; „תינח" — ניחא, מילא; „צער בעלי חיים דאורייתא" — הכלל שאיסור גרימת סבל לבעלי־חיים הוא מן התורה, כמובא בגמרא בשבת (הערה [5]). רבי יוסף מבין את הכביש אך ורק דרך ההסבר ששמע — הקלה על הסוסים בטיפוס — ולכן במורד, שאין בו מאמץ עלייה, הכביש נראה לו חסר פשר; שדרך משמשת פשוט לנסיעה, לכל כיוון, אינו עולה בדעתו.

## בדיחה 389

וכשהגיע רבי יוסף למקום שנסע לשם והעגלה עמדה, ירד והתחיל מבקש סנדליו על הקרקע. אמר לו העגלון:

– רבי, היכן חלצת סנדליך?

החזיר לו רבי יוסף:

– כאן חלצתי, סמוך לעגלה… קודם שעליתי לתוכה.

ביאור: רבי יוסף מחפש את סנדליו „סמוך לעגלה" — ואינו תופס שהעגלה נסעה, והמקום שבו חלץ אותם נשאר הרחק מאחור, בתחילת הדרך.

## בדיחה 390

שנים באו לרב לדין. זה אמר:

– נמִיות של־חורף מכרת לי, ואלו אתה נמיות של־קיץ נתת לי.

וזה אמר:

– לא כי, סתם נמיות מכרתי לך.

עין הרב בדינם ואמר לתובע:

– מה איכפת לך? סוף־סוף אין אדם עשוי לתפור לו פרוה בקיץ. המתן עד החורף ויהיו הנמיות של חורף…

(נְמַיָּה – מַארדער – כשהוא נצודה בחורף, עורה יפה וְשָׂעִיר, וכשהיא נצודה בקיץ, עורה קֵרֵחַ)

ביאור: „נמייה" (מארדער) — חיית פרווה שעורה עבה ושעיר כשניצודה בחורף, וקירח כשניצודה בקיץ — ומכאן התרמית. הרב פוטר אותה בלהטוט של לוח שנה: המתן עד החורף, ואז „יהיו הנמיות של חורף" — כאילו העונה שבה לובשים את הפרווה היא שקובעת את טיבה, ולא העונה שבה ניצודה החיה.

## בדיחה 391

שנים באו לרב לדין. טען התובע ואמר:

– רבי, אדם זה רמה אותי. עורות שלמים של שועלים מכר לי, וקרועים נתן לי.

אמר הרב לנתבעו:

– למה רמית אותו?

החזיר הנתבע:

– רבי, שמא רבנים רודפים אחרי שועלים לצוד אותם? כלבים רודפים אחריהם, וכלבים דרכם לקרוע.

ביאור: הרמאי אינו מכחיש — הוא מגייס את הטבע: שועלים ניצודים בידי כלבים, וכלבים דרכם לקרוע, ובכן עור קרוע אינו פגם אלא תכונת המוצר. והעקיצה „שמא רבנים רודפים אחרי שועלים?" מנצלת בחוצפה גלויה את ריחוקו של הרב מענייני העולם הזה.

## בדיחה 392

כמה שנים התפרנס גֵּר מן הצדקה, ופתאום יצא עליו לעז, שערל הוא ומרמה את הבריות. וכשראה הגר, שהנדבות פוחתות והולכות, עמד והלך אל הרב שיבדוק אותו, הזמין הרב את הדַּיָנִים ובמעמדם בדק אותו וכתב לו כתב בית־דין:

– “להיות לראיה בידי הגר־צדק רבי אברהם ברבי אברהם, שבדקנוהו ומצאנו אותו מהול כדת וכהלכה, וליתר תוקף חזרנו ומלנו אותו שנית”.

ביאור: „לעז" — שם רע; „ערל" — מי שאינו מהול; גר־צדק נקרא על שם אברהם אבי הגרים — „אברהם ברבי אברהם". בית־הדין מוצא את הגר מהול כדת וכהלכה, ובכל זאת מוסיף כנוסח הקבע של המסמכים המשפטיים „ליתר תוקף" — וחוזר ומל אותו שנית: הדקדקנות המשפטית נמשכת בהיגיונה עד האבסורד, שהרי אי־אפשר למול אדם מהול פעם שנייה.

## בדיחה 393

משכיל מפורסם בא לעירה וחלה. נכנס אצלו הרב לבקרו ואמר לו בלשון־תוכחה:

– ברי לי, שלא התפללת תפלת־הדרך, ומשום כך נענשת וחלית.

אמר לו המשכיל:

– רבי, כלום אתה מאמין באמת, שכל תפלה עושה לפחות מחצה?

– באמונה שלמה, השיב הרב, מאמין אני בזה.

– רבי, חזר המשכיל ואמר, – כלום אין אתה מתפלל כל־יום: “וחננו מאתך דעה, בינה והשכל”?…

(ארמין שניצר – ברשימותיו, יידישע קילטורבילדער – מיחס תשובה מחודדה זו לרבי ליפמן שטין, רב אונגרי ידוע, ששבר את רגלו בהיותו בדרך, ואחד מקנאי האדוקים הצדיק עליו את הדין בשביל שחשדו, שלא התפלל תפלת הדרך בכונה).

ביאור: „משכיל" — בן תנועת ההשכלה, שנחשד בעיני האדוקים בזלזול במצוות; „תפילת־הדרך" — התפילה הנאמרת ביציאה לדרך; תפילה ש„עושה מחצה" — מתקבלת לפחות למחצה. „וחננו מאתך דעה בינה והשכל" הוא מברכת „אתה חונן" שבתפילת העמידה, שהרב אומר שלוש פעמים ביום. המשכיל הופך את אמונת הרב נגדו: אם כל תפילה נענית רק למחצה, הרי גם תפילתו היומית של הרב על דעה ובינה נענתה למחצה בלבד — והרב, לפי שיטתו שלו, חכם למחצה.

## בדיחה 394

יהודי נכנס אצל הרב שבעירו:

– רבי, שאלה יש לי לשאל. תרנגלת שדגרה והולידה אפרוחים – מותר לשחטה לכבוד יום־טוב, או לאו?

– מותר – פסק הרב לקולא.

לא נתקררה דעתו של השואל:

– רבי, צער בעלי־חיים דאורייתא, והאפרוחים קטנים עדיין וצריכים לאמם.

החמירו פניו של הרב והוא החזיר:

– באמת, הדבר טעון עיון. שוב ובוא מחר, שמא בינתים יעזור לי המקום.

למחר חזר ובא השואל ופניו עגומות:

– בלילה פרצה נמיה לתוך הלול ודרסה גם את האֵם וגם את האפרוחים.

צהבו פניו של הרב:

– הרי אמרתי: שמא בינתים יעזור לי המקום…

ביאור: „לקולא" — להקל; „טעון עיון" — דורש עוד לימוד; „המקום" — כינוי לקדוש־ברוך־הוא; „נמייה" — טורף קטן הפושט על לולים. הרב נלכד בין ההיתר שפסק לבין טענת „צער בעלי־חיים דאורייתא" (איסור צער בעלי־חיים מן התורה), ודוחה את ההכרעה בתקווה לעזרה משמים. וכשה„עזרה" באה — טבח האם והאפרוחים גם יחד — הוא צוהל שתפילתו נענתה, עיוור לכך שהישועה שלו היא האסון של השואל.

## בדיחה 395

ערב־פסח בא יהודי אל הרב לשאול שאלה:

– תרנגול הודו ותרנגולת הודית יש לו, ואינו יודע, מי משניהם לשחוט לכבוד יום־טוב, ישחוט את התרנגול – תצטער התרנגולת ותקרקר. ישחוט את התרנגולת – יצטער התרנגול ויקרקר.

עין הרב בספר והחזיר:

– לך ושחוט את התרנגול. אלא מה, שמא תצטער התרנגולת? תצטער ותקרקר.

תמה השואל:

– רבי, פשיטות זו מנין לך?

השיב לו הרב:

– מקרא אני דורש. מלכי־צבאות ידודון, ידודון[6]. ידודון, ידודון, שתי פעמים, למה אלא כך אמר קרא: “מלכי־צבאות ידודון? – ידודון”…

הערות שוליים:
- [6] תהלים סח, יג.

ביאור: „מלכי צבאות ידֹדון ידֹדון" (תהלים סח, יג; הערה [6]) — פסוק על מלכים וצבאותיהם הנסים בבהלה, שהמילה „ידודון" כפולה בו. הרב „דורש" את הכפילות כשאלה שעונה לעצמה — „ידודון? ידודון!" (ינוסו? שינוסו) — בדיוק בתבנית פסיקתו שלו: תצטער התרנגולת? תצטער ותקרקר. דרשת־סרק שמגייסת פסוק נשגב כדי להצדיק את התשובה המובנת מאליה, ובדרך אגב אומרת לשואל הדקדקן: מה שיקרה — יקרה, וחדל מפלפולים על רגשותיהם של תרנגולי־הודו.

## בדיחה 396

אשה באה אל הרב:

– רבי, שאלה יש לי לשאל: “היארמולקה”[7] של בני הקטן נפלה לתוך תבשיל של בשר. מה דינו של התבשיל?

השיב הרב:

– סתם “יארמולקה” – כשרה.

– רבי, “היארמולקה” היתה מלוכלכת באשפה.

– סתם אשפה – כשרה.

– רבי, חטטים, לא עליך, יש לו לבני בראשו, ואני ממרחת אותם בחמאה, עכשיו אני חוששת, שמא דבק קורט חמאה ב"יארמולקה", שנפלה לתוך התבשיל של־בשר

– חמאה? –קרא הרב. – טרפה!…

הערות שוליים:
- [7] יארמולקה' ־ כפה קטנה על הראש, מתחת לכובע.

ביאור: „יארמולקה" — כיפה קטנה שמתחת לכובע (הערה [7]); „חטטים" — פצעים ושחין בעור הראש; „קורט" — שמץ. כל מה שמעורר גועל — כיפה בתבשיל, אשפה, שחין — אינו נוגע כלל לדיני כשרות, והרב פוטר אותו בשלוות „כשרה". דווקא הפרט הזעיר מכולם, שמץ חמאה, אוסר את הכול — חלב בתבשיל בשר. ההלכה מודדת בקטגוריות, לא בניקיון.

## בדיחה 397

הרב היה למדן מופלג, אבל גם תמים מופלג. פעם אחת חלה מחלה שהיתה בה סכנה גדולה, ובא הרופא וצוה להקיז לו דם. נבוכה הרבנית ושאלה:

– מותר לקבל את הדם בכלי כשר?

החזיר לה הרופא:

– ודאי מותר, חזקה על רבנו, שבהמה כשרה הוא..

( א. ה. הימאן, לעבענסעראיננערונגען", ברלין 1909, עמ' 20, מספר בדיחה זו בתורת מעשה שהיה ברב אחד בברסלוי, שקראו לו. “הרב הדיהרנפורטי” ושמש דין בבית דינו של רבי זלמן טיקטין).

ביאור: „הקזת דם" — טיפול רפואי מקובל אז, שבו מוציאים מן החולה דם; „חזקה" — הנחה הלכתית מבוססת. הרבנית מחילה בתמימות של יראה את דיני הכשרות על דמו של בעלה, והרופא משיב לה באותו מטבע הלכתי: מותר, שהרי „חזקה על רבנו שבהמה כשרה הוא". דרויאנוב מציין שא"ה הימן מספר בספר זיכרונותיו (ברלין 1909) את הדבר כמעשה שהיה ברב מברסלאו, „הרב הדיהרנפורטי", ששימש דיין בבית דינו של רבי זלמן טיקטין.

## בדיחה 398

– הרואה אתה למה זכיתי? – התפאר מוסמך לרבנות לפני חברו. – הנה מכתב שקבלתי. כותבים לי הרב החוב"[8]

נטל הלה את המכתב מידו, עִיֵן בו וקרא:

– אל כבוד הרב החיה וכל בהמה"..

הערות שוליים:
- [8] ‘החו"ב’ – ראשי תיבות: “החריף ובקי”.

ביאור: „החו"ב" — ראשי־תיבות של תואר הכבוד הרבני „החריף ובקי" (הערה [8]). החבר קורא את אותן שלוש אותיות אחרת — „החיה וכל בהמה", צירוף מתוך מזמור ההלל שבתהלים קמח — והתואר המפואר הופך במחי קריאה אחת לעלבון של רפת.

## בדיחה 399

רב מן המקילים פסק לקולא בשאלת הריאה כנגד דעת הרמ"א. תמהו הלומדים שבעיר:

– כיצד רבנו עובר על דעת הרמ"א הסביר להם הרב:

– אלו הטרפתי את השור, ולאחר מאה ועשרים שנה היו הקצבים מזמינים אותי לדין לפני בית דין של מעלה, מה הייתי יכול לדון עם הדיוטות כמותם? עכשיו שהכשרתי, והרמ"א יזמינני לדין, מובטחני, שגאון וצדיק כמותו יתפשר עמי.

ביאור: „שאלת הריאה" — בדיקת ריאתה של בהמה שחוטה, שלפיה נקבע אם היא כשרה או טרפה; הרמ"א — רבי משה איסרליש, גדול פוסקי אשכנז, שפסיקה נגד דעתו היא מעשה נועז; „לקולא" — להקל; „לאחר מאה ועשרים שנה" — לאחר המוות; „הדיוטות" — אנשים פשוטים ובורים. חשבון הרב אינו הלכתי אלא בחירה ערמומית של בעל־דין נוח לעולם הבא: אילו הטריף, היו הקצבים שהפסידו את ממונם תובעים אותו בבית־דין של מעלה — ועם הדיוטות אי־אפשר להתדיין; עכשיו שהכשיר, התובע היחיד הוא הרמ"א עצמו, וגאון וצדיק כמוהו ודאי יתפשר.

## בדיחה 400

רב מן הנקרנים בא לעיר והזמינו השוחט לסעודה בביתו. סרב הרב:

– דרכו להחמיר על עצמו ואינו אוכל אלא משחיטת סכין, שהוא עצמו בדקה תחלה.

נעלב השוחט והחזיר לו:

– כל ימי הייתי מתקשה בדבר, למה אמר רבי יוחנן, שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן[9], ולא מבשרו של שור הבר? עכשיו מתורצת לי קושיה זו. חזקה על צדיקים, שהם מחמירים על עצמם ויסרבו לאכול משחיטתו של הקדוש ברוך־הוא בשביל שלא בדקו בעצמם את הסכין תחלה. לפיכך יעשה להם סעודה מבשרו של לויתן, שאינו טעון שחיטה כל עיקר.

הערות שוליים:
- [9] בבא בתרא עה, א.

ביאור: „נקרנים" — דקדקנים מחמירים. שוחט חייב לבדוק את סכינו לפני השחיטה שאין בה פגימה, ורב שאוכל רק משחיטת סכין שבדק במו ידיו מטיל דופי בנאמנות השוחט — מכאן העלבון. על־פי מאמרו של רבי יוחנן בבבא בתרא עה ע"א (הערה [9]), עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות לצדיקים סעודה מבשרו של לויתן; „שור הבר" הוא בהמת הענק האגדית שנועדה אף היא לסעודה זו. פלפול הנקמה של השוחט: הצדיקים, מחמירים כאורחו, יסרבו לאכול אפילו משחיטת הקדוש־ברוך־הוא — שהרי לא בדקו בעצמם את סכינו — ולכן נבחר דווקא הלויתן, שדג הוא ואינו טעון שחיטה כלל.

## בדיחה 401

ההוא שקבל לפני הרב שבעירו:

– רבי, חיים אין לה לבתי עם בעלה. שוטה זה לא בעל הוא לאשתו, אלא אסון הוא לה. בטרם בוקר הוא קם כל־יום ויושב ועוסק בתורה עד זמן־תפלה. בתפלה הוא מאריך שעה ושעתים, ותיכף הוא חוזר ללמודו.

תמה הרב:

– אדרבה, ירבו כמותו.

גמגם והוסיף:

– אף אני…

– רבי – הפסיקו הקובל, – אין הנדון דומה לראיה. אתה – פרנסתך היא זו, ואלו אותו שוטה – באמת ובתמים הוא עושה כך…

ביאור: ״אין הנדון דומה לראיה״ — נוסחה תלמודית לפסילת השוואה פגומה; ״ירבו כמותו״ — הלוואי שירבו כמוהו בישראל. הרב מגונן על החתן המתמיד ומתחיל לצרף את עצמו לאותה מעלה (״אף אני…״), אבל הקובל קוטע אותו ומפרק את ההיקש: אצל הרב הישיבה כל היום על התורה היא מקצוע משולם, ואילו החתן עושה זאת ״באמת ובתמים״ — בחינם ומתוך אמונה, בלי שום פרנסה בצידה — ולכן דווקא כנותו היא האסון. העקיצה כפולה: באברך שאדיקותו מרעיבה את אשתו, וברב שאדיקותו שלו אינה אלא משלח-יד.

## בדיחה 402

אורח בא לעירה קטנה ומצא בה ארבעה רבנים. תמה ושאל לאחד מחשובי הקהלה:

– ילמדני מר: קהלה קטנה ועניה כזו שלכם, מה צורך יש לה בארבעה רבנים?

החזיר לו החשוב:

– ומה צורך יש לו לקדוש ברוך־הוא באלף־אלפי מלאכים? וכי לא די לו בפחות? אלא הואיל ואין הוא מפרנסם, מה איכפת לו אפילו אם יהיו רבו־רבבות?

ביאור: האורח מניח שארבעה רבנים מעידים על קהילה גדולה או אמידה, וה״חשוב״ (נכבד הקהילה) מסביר שההפך הוא הנכון: כשם שהקב״ה יכול להחזיק אלף-אלפי מלאכים מפני שאינו צריך לפרנסם, כך העיירה יכולה להחזיק רבנים כאוות נפשה — שהרי אינה משלמת להם כלום. ריבוי הרבנים אינו סימן לשפע אלא לכך שהתואר ניתן בחינם, והרבנים רעבים.

## בדיחה 403

עשיר אחד מעשירי העיר שאל להרב על מצב פרנסתו. אמר לו הרב:

– אלו היו בעירנו חמשה ששה בעלי בתים כמוך, הייתי מתפרנס ברוָחה ולא בצמצום.

נתכרכמו פניו של אותו עשיר ושאל בשפה רפה:

– רבי, מה טובת הנאה יש לך הימני?

החזיר לו הרב:

– זהו שאמרתי: אלו היו בעירנו חמשה ששה בעלי־בתים כמוך, הייתי מתפרנס ברוחה ולא בצמצום, אבל מה אעשה ורוב בעלי הבתים שבעירנו הם כמוך?…

ביאור: ״בעלי-בתים״ — האמידים שמנדבותיהם חי הרב; ״נתכרכמו פניו״ — קדרו, נפלו. המשפט הראשון נשמע כמחמאה: הלוואי שהיו בעיר עוד חמישה-שישה נדיבים כמוך. העשיר, שמצפונו כנראה אינו נקי, ממהר לשאול איזו טובת-הנאה יש לרב ממנו — ומסגיר את עצמו. הרב חוזר על המשפט מילה במילה ומשלים את חציו השני: הצרה היא שרוב בעלי-הבתים בעיר כבר עכשיו ״כמוך״, כלומר קמצנים שאינם נותנים דבר; אילו היו רק חמישה-שישה כאלה, מן השאר היה מתפרנס ברווחה.

## בדיחה 404

מִוִּדּוּיוֹ של רב:

– נאמן עלי הַדַּיָּן, שלא רציתי להיות רב. אמרתי: מה לי ולצרה זו, שאהיה חייב להחניף את “הגבירים” של העיר? אבל פעם אחת בא מעשה לידי, ומעשה זה העבירני על דעתי. ערב־שבת ישבתי במרחץ וחפפתי את ראשי, פתאום ראיתי: נכנסו שני יהודים כרסנים, וְהַבַּלָּן רץ לפניהם וחולק להם כבוד גדול. נגשתי אליו ולחשתי לו: מי אלה? ודאי הם משלמים שכר־מרחץ יותר מאחרים", חזר הוא ולחש לי: “חס ושלום! אין הם משלמים שכר־מרחץ יותר מאחרים, אבל גבירים הם”. תיכף גמרתי חפיפת־ראשי, שבתי לביתי ואמרתי לאשתי: בְּרַיְנֶה זוגתי, הואיל וגם הַבַּלן חיב להחניף לגבירים, מוטב, שאני אהיה רב"…

ביאור: ״נאמן עלי הדיין״ — לשון שבועה: האל הדיין עד לדבריי; ״גבירים״ — עשירי הקהילה; ״כרסנים״ — בעלי כרס, שמנים ושבעים; ״בלן״ — עובד בית-המרחץ, מן הנחותים שבמקצועות העיירה. הרב סירב תחילה לרבנות דווקא כדי שלא ייאלץ להחניף לגבירים, אך במרחץ ראה שאפילו הבלן רץ ומכבד את העשירים — לא מפני ששילמו יותר, אלא מעצם היותם גבירים. המסקנה הצינית: החנופה לעשירים אינה תלויה במשרה אלא היא גזירת המציאות בכל מקום — ואם ממילא מחניפים, מוטב לעשות זאת מכיסא הרבנות המכובד ולא מספסל בית-המרחץ.

## בדיחה 405

שאלו לאחד מפרנסי הקהלה:

– מה מצבו של הרב בעירו?

החזיר הפרנס:

– צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם הרב שלנו, שנתן בו דעה לָצוּם כל יום שני וחמישי, אלמלא כך, היה גועַ חלילה, ברעב…

ביאור: צום בימי שני וחמישי הוא מנהג חסידות ותיק של יראי-שמים. ה״שבח״ שבפי הפרנס הוא לשון נקייה אכזרית: לרב פשוט אין מה לאכול, וכל החסד שעשה עמו הקב״ה הוא שנתן בו דעת להסוות את הרעב כאדיקות. כתב-האישום האמיתי מופנה אל הקהילה המרעיבה את רבה — אבל הפרנס מגלגל אותו בנחת לחסד שמים.

## בדיחה 406

הרב חלה, בא הרופא, בדקו ואמר:

– תקנתו, שישתה חָלב הרבה ויטיֵּל הרבה.

בו־ביום קראו פרנסי הקהלה אספה רבה:

– מה לעשות ויהא בידו של הרב לקים מצות הרופא?

דנו ודנו עד שעה מאוחרת בלילה, ולסוף החליטו פה אחד:

– לעת־עתה ילך הרב לְטַיֵל, ועל החלב ידונו באספה אחרת.

ביאור: הפרנסים מתכנסים ל״אספה רבה״ ודנים עד השעות הקטנות, וההכרעה נחתכת בדיוק לפי המחיר: טיול אינו עולה לקופת הקהילה פרוטה — מאושר מיד; חלב עולה כסף — יידון ״באסיפה אחרת״, כלומר יידחה עד אין-קץ. כל הטקס הציבורי הכבד מתגייס כדי להעניק לרב החולה רק את מה שממילא ניתן בחינם.

## בדיחה 407

רבה של קהלה עניה הוזקק לחזור על הישובים הסמוכים ולקבל נדבות. היו לו גם סוס ועגלה לכך. פעם אחת מצא אותו הפרנס של הקהלה יושב ודואג:

– המושכות של הסוס נתמהו מרוב שמוש, ומהיכן יקח מושכות חדשות?

אמר לו הפרנס:

– רבי, מושכות למה לך? לא אחת היא לך, אם לישוב זה או לישוב אחר יביאך הסוס?

החזיר לו הרב:

– הדין עמך, אבל אם מושכות לא יהיו לו לסוסי חוששני, שמא יחזירני לביתי…

ביאור: ״מושכות״ — רצועות ההיגוי של הסוס, שבלו (״נתמהו״) מרוב שימוש. הפרנס צודק לכאורה: לרב המחזר על היישובים לאסוף נדבות באמת לא משנה לאן יביאו הסוס. אלא שהרב יודע שתפקיד המושכות אינו לבחור יעד אלא למנוע אחד: בלעדיהן עלול הסוס, ברוב טובו, להחזיר אותו הביתה — המקום היחיד שאין בו נדבות, ולכן היחיד שרב עני אינו יכול להרשות לעצמו.

## בדיחה 408

הרב הודיע לפרנס, שהוא מבקש הוספה על שכרו, כדי שיוכל לעסוק בתורה וברבנות מתוך הרוחה. אמר לו הפרנס:

– עליך, רבי, אני תמה. כיצד אדם גדול כמוך מתאוה לתענוגי העולם הזה כאחד מאתנו?

החזיר לו הרב:

– ואתה מה דעתך, שהקדוש ברוך־הוא לא טרח לברוא תענוגי העולם הזה אלא כדי לְהַנוֹת בהם את הבורים ואת ההדיוטות?

ביאור: ״מתוך הרוחה״ — מתוך רווחה, בלי דוחק; ״בורים והדיוטות״ — עמי-ארצות ופשוטי-עם. הפרנס שולף את אידאל הפרישות — תלמיד-חכם ראוי שיבוז לתענוגות העולם הזה — כדי לחסוך את התוספת, והרב הופך את התאולוגיה נגדו: אם הקב״ה טרח לברוא את התענוגות, ודאי לא נתכוון שייהנו מהם דווקא הטיפשים. ובצד העקיצה הסמויה: הפרנס, הנהנה בעצמו מן העולם הזה, נמנה לפי זה עם ה״בורים״. דרויאנוב מציין מקבילה עתיקה על הפילוסוף היווני קרטס, שנמצא אוכל מטעמים ונשאל אם גם החכמים אוהבים מעדנים — והשיב: וכי סבור אתה שהמעדנים נבראו רק לכסילים?

הערת דרויאנוב: על דקרטס (קרטזיוס) מסופר: פעם אחת מצא
אותו חצרן אחד יושב ואוכל צלי־איילת. אמר לו החצרן: "האומנם
גם החכמים אוהבים צלי יפה כאחד־האדם?" – החזיר לו
הפילוסוף: "ואתה מה דעתך, שהאיילות ישנן בעולם רק בשביל
הטיפשים?" (M. G. Saphir, und Ad. Glassbrenner, "Conver-
sations-Lexikon" וינה 1859, חלק א', עמ' 245–246). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 408, עמ' 131) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 409

רב הודיע לפרנסים, שהוא מסתלק מן הרבנות בעירם, משום שהוזמן לרבנות בוורמיזא.

– זכות גדולה נתגלגלה לו, אמר הרב, – שישמש ברבנות בעיר שלמד בה רש"י.

נכנסו הפרנסים לישיבה והודיעו להרב, שהם מוסיפים לו על שכרו, ובלבד שלא יעזוב את עירם – ונענה להם הרב. היה שם ליצן אחד ואמר:

– עכשיו מוכח להדיא, שרש"י ותוספות הלכה כתוספות שכן בשביל רש"י בקש רבנו לעזוב אותנו, ובשביל “תוספות” נשאר בתוכנו…

ביאור: ורמיזא היא וורמס שבגרמניה, ממרכזי התורה הקדומים של אשכנז, שבה למד רש״י בצעירותו — זו ״הזכות הגדולה״ שבשמה ביקש הרב לעזוב. על דף הגמרא יושבים זה מול זה שני הפירושים הגדולים — רש״י מצד אחד ובעלי התוספות מצדו האחר — והם חלוקים תדיר, כך ש״הלכה כרש״י או כתוספות?״ היא שאלת בית-מדרש קלאסית. הליצן פוסק אותה מכיסו של הרב: בשביל רש״י (וורמס) ביקש ללכת, ובשביל ה״תוספות״ — תוספת השכר — נשאר; מוכח ״להדיא״ (בבירור) שהלכה כתוספות. הממון הכריע במקום שבו דורות של למדנים לא הכריעו.

## בדיחה 410

רבי דוד מנובוהרודוק, בעל “גליא מסכת”, חי חיי־עוני והיתה אשתו תובעת ממנו תמיד, שיבקש הוספה על שכרו. פעם אחת התרגז רבי דוד ואמר לה:

– כיצד אבקש הוספה והקהלה קטנה ועניה? התרגזה גם אשתו והחזירה לו:

– תינח אתה, שאי אתה יכול להיות רב אלא בנובוהרודוק הקטנה והעניה; אבל במה אתה פוטר אותי, שיכולה אני להיות רבנית אפילו בוילנה הגדולה והעשירה?

ביאור: רבי דוד מנובהרדוק, בעל הספר ״גליא מסכת״, מתרץ את עוניו בכך שקהילתו קטנה וענייה ואין ממי לבקש. אשתו מקבלת את התירוץ ונועצת אותו בו: לך זה אכן מתאים — יותר מנובהרדוק אינך שווה; אבל אני ראויה להיות רבנית אפילו בווילנה הגדולה והעשירה (״ירושלים דליטא״, פסגת שאיפותיו של כל רב) — ובמה תפצה אותי? התירוץ הצנוע הופך בפיה לתעודת בינוניות של הבעל.

## בדיחה 411

חשוב אחד מחשובי העדה בא אל הרב לטול הימנו עצה בעסקי־מסחר, אמר לו הרב:

– בעסקי־מסחר איני יודע כלום.

לימים שוב בא אותו חשוב אל הרב לטול הימנו עצה בעניני שדוכים. אמר לו הרב:

– בעניני־שדוכים איני יודע כלום. הקפיד החשוב ואמר:

– רבי, תמה אני, על מה אתה מקבל שכר? שמא על מה שאין אתה יודע?

החזיר לו הרב:

– טועה אתה, אני מקבל שכר על המעט שאני יודע. אלמלי הייתי מקבל שכר על מה שאיני יודע, לא היו אוצרותיו של רוטשילד מספיקים לכך.

ביאור: הרב הופך את העלבון לחשבון: שכרו הדל משולם על המעט שהוא יודע; אילו שילמו לו על מה שאינו יודע — וזה אינסופי — גם אוצרות רוטשילד (שם נרדף לעושר שאין לו שיעור) לא היו מספיקים. תשובה שהיא גם התחמקות שנונה וגם שיעור קטן בענווה: הידוע לאדם הוא אי זעיר בים הבורות. דרויאנוב מציין שהחידוד נודד בין תרבויות — הוא מיוחס בין השאר למחזאי הצרפתי אלכסנדר דיוואל, ומקבילה מזרחית לו נמצאת באוספי הסיפורים על נצר-א-דין.

הערת דרויאנוב: קרצ׳בצב – "Еще 500 анекдотовъ" רינה
חשה״ד, עמ' 9 – מביא תשובה נאה זו בשם הדרמטורגן והספרן
הצרפתי אלכסנדר דיובאל (1767–1845). רודה־רודה "Der
Pascha", עמ' 47 – שם אותה בפיו של אימם מושלמי. וולסלקי
"Nassr-eddin" ב' עמ' 224 – מצא מקור, המייחס אותה למקורבו
של מלך פרס, הסטנידי כוזרו אנושירואן, שמלך בזמן הסבוראים
שלנו. והנוסח היפה ביותר מיוחס להודשה נצר־אד־דין: פעם אחת
כשעלה ההודשה לבימה במסגד לדרוש, קם אחד מן הציבור ושאל
לו שאלה. הודה ההודשה ואמר, שאין הוא יודע תשובה לה. אמר לו
השואל: "אם אין אתה יודע, כיצד עלית למעלה זו?" – החזיר לו
ההודשה: "אחי ורעי, למעלה זו עליתי בשכר אותו המעט, שאני
יודע; אילו הייתי עולה בשכר מה שאיני יודע, הייתי עולה עד
לשמים". (וסלסקי שם, עמ' 143, סי' 462). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 411, עמ' 132) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 412

אמרו עליו על רבי חיים יעקב ווידרֶביץ, רבם של החסידים במוסקבה, שהיה בקי גדול בצורת מטבע וּמַרְגְלָא בפיו:

– לדברי חכמים, שכל החלומות הולכים אחרי הפה[10] , מה ראה יוסף לקפח את חייו של שר האופים ולא פתר גם לו את חלומו לטובה? אלא צא ולמד; שר המשקים מה כתוב בו? “ויספר שר המשקים”[11], מלמד שספר ומנה מידו לידו של יוסף, ובדין עשה יוסף שפתר לו חלומו לטובה. ואלו שר האופים מה כתוב בו?, “ויאמר שר האופים”[12], באמירה בעלמא בקש לצאת ידי חובתו, – ילך למיתה.

הערות שוליים:
- [10] ברכות נה, ב.
- [11] בראשית מ, ט.
- [12] בראשית מ, טז.

ביאור: ״מרגלא בפיו״ — רגיל היה לומר; והקדמת המספר, שהרב היה ״בקי גדול בצורת מטבע״, היא הרמז: איש שידע היטב כסף מהו. הדרשה נשענת על הכלל מן הגמרא בברכות, ״כל החלומות הולכים אחר הפה״ (הערה [10]) — חלום מתקיים כפי שפותרים אותו, לא כפי תוכנו. אם כן יוסף יכול היה לפתור גם לשר האופים לטובה — למה קיפח את חייו? התשובה במשחק על שני הפעלים שבכתוב: אצל שר המשקים נאמר ״ויספר״ (הערה [11]) — נדרש מלשון ספירת מעות, שמנה מטבעות לידו של יוסף, ולכן זכה בפתרון טוב; ואילו אצל שר האופים נאמר ״ויאמר״ (הערה [12]) — דיבור בעלמא, בלי פרוטה — ילך למיתה. דרשה למדנית לכל דבר, שכל תוכנה ציני: פתרון טוב קונים בכסף — והיא מולבשת דווקא על יוסף הצדיק, ומפי רב שהתמצא בתשלומים.

## בדיחה 413

ערב יום טוב שלח חשוב אחד מחשובי הקהלת לרב שבעירו שקל פחות רבע “מתנת רגל”. נטל הרב את המטבעות מידי השליח ולא זז מלחבבן שעה שלמה. הקפידה אשתו הרבנית ואמרה לו:

– כל־כך חביבות עליך פרוטות אלו? החזיר לה הרב:

– מסתכל אני בהן ורואה, ששלש קללות הן טבולות, ולפיכך הן חביבות עלי. מתחלה היתה דעתו של הַמְשַׁלֵּחַ לשלוח לי שקל שלם. מחתה אשתו ואמרה: “שקל שלם תשלח לו? תפח רוחו!” נענה הוא ואמר: “אלא מה, מחצית־השקל אשלח לו? ימח שמו, יֵעָלֵב ויטור לי”; חזרה היא, ואמרה: “אם־כן, שלח לו שלשה רבעים וִיחָנק”. וכך עשה…

ביאור: ״מתנת רגל״ — תשורה שנהגו בעלי-הבתים לשלוח לרב לכבוד החג (רגל). הסכום המשונה — שקל פחות רבע — הוא כל הראיה שהרב זקוק לה: מתוכו הוא משחזר, כבלש, את המשא-ומתן בבית השולח, שבו כל שלב — שקל שלם, חצי שקל, שלושה רבעים — הוליד קללה משלו. ה״חיבה״ למטבעות אירונית כמובן: לא ערכן הזעום משעשע אותו אלא הדרמה הזעירה של קמצנות וטינה הצרורה בהן — והידיעה המפוכחת שכך, בלב כזה, ניתנות המתנות לרב.

## בדיחה 414

חריפי־וולוז’ין היו אומרים:

– רצונך, שתזכה לרבנות? תן דעתך שתצטיד כהלכה. הרמב"ם לא יספיק לך ל"לחם־משנה", ואפילו אם תהיה “מגיד משנה”[13] תהא זקוק גם ל"כסף־משנה"[14].

הערות שוליים:
- [13] פרוש: אפילו תהיה רב וגם דרשן.
- [14] פרוש: תהא זקוק כממון, כדי לשחד את הבריונים,  המכריעים את הכף בבחירת רב.

ביאור: ״חריפי וולוז׳ין״ — תלמידי ישיבת וולוז׳ין המהוללת, שנודעו בשנינותם. שלושת השמות הם פירושים קלאסיים הנדפסים סביב ״משנה תורה״ לרמב״ם — ״לחם משנה״, ״מגיד משנה״ ו״כסף משנה״ — וכולם נקראים כאן כפשוטם: הרמב״ם לבדו לא יספיק לך ללחם, כלומר לפרנסה; אפילו תהיה ״מגיד משנה״ — רב וגם דרשן (הערה [13]) — עדיין תזדקק ל״כסף משנה״, ממון של ממש, כדי לשחד את הבריונים המכריעים בבחירת הרב (הערה [14]). עצת ההצטיידות לרבנות מתגלה כרשימה ארצית לגמרי — לחם וכסף — והעוקץ: את ההודאה שהכיסא נקנה בשוחד ולא בתורה משמיעים דווקא בני מבצר הלמדנות.

## בדיחה 415

קהלה אחת בקשה מאת רבי ברוך פרנקל תאומים, רבה המפורסם של לַיְפְּנִיק, שיבחר לה רב מִבֵּין תלמידיו. נענה לה רבי ברוך ונתן עיניו בתלמיד אחד, שהיה ידוע לבעל־הוראה, קודם שנפרד ממנו אמר לו רבי ברוך:

– בני, יודע אני בך, שאתה בקי, ברוך השם, בכל ארבעת חלקי שלחן ערוך. עכשיו תן דעתך, שתלמד גם את החלק החמישי – כיצד להתהלך עם כל מיני בני־אדם.

לאחר כמה זמן נזדמן אותו תלמיד שוב לליפניק והלך להקביל פני רבי ברוך רבו. שמח עליו רבי ברוך, שאל לו על עירו ועל רבנותו ואמר:

– מובטחני, שֶׁקִּיַמְתָּ מצותי ונעשית בקי גם בחלק החמישי של שלחן ערוך.

החזיר לו הלה:

– הן, רבי, עשיתי מה שצויתני, ולא עוד, אלא שכבר נעשיתי, ברוך השם, בקי גם בחלק הששי – כיצד להתהלך עם כל מיני בהמות וחיות רעות.

ביאור: רבי ברוך פרנקל-תאומים היה רבה הנודע של לייפניק שבמורביה ומגדולי הפוסקים; ״בעל-הוראה״ — מוסמך לפסוק הלכה. ל״שולחן ערוך״ ארבעה חלקים, ו״החלק החמישי״ הוא ניב בית-מדרשי מקובל: תבונת החיים ודרך-הארץ עם הבריות, שאינן כתובות בשום ספר ובלעדיהן אין רב מחזיק מעמד. התלמיד מדווח שעלה על דרישת רבו ורכש גם ״חלק שישי״ — איך מתהלכים עם בהמות וחיות רעות — ובכך אומר, בעטיפה למדנית מנומסת, בדיוק מה דעתו על פרנסי קהילתו ובעלי-הבתים שעמם הוא מתמודד.

## בדיחה 416

– רבי, – אמר חשוב אחד לרב שבעירו, – תמה אני עליך, שאתה מחניף לעשירים.

– בדין אני עושה, – השיב הרב. – בפרוש אמרו: ‘ש"ץ רשאי להחניף לצבור’.

תהה השואל:

– בש"ץ אמרו ולא במ"ץ.

החזיר לו הרב:

– בש"ץ אמרו, משום שסתם חזן – טפש וטעון אמירה; במ"ץ לא אמרו וסמכו עליו, שֶׁיְקַיֵּם מִסְּבָרָה.

ביאור: ש״ץ — שליח-ציבור, החזן; מ״ץ — מורה-צדק, הרב הפוסק. הרב נתלה בכלל ״ש״ץ רשאי להחניף לציבור״, וכשמעירים לו שהכלל נאמר בחזן ולא ברב, הוא מפעיל הבחנה למדנית אמיתית — יש דין שצריך לאומרו במפורש ויש שסומכים שהחכם יסיק אותו ״מסברה״ (בהיגיון, מדעתו): לחזן, שסתמו טיפש, נאלצו לפרש את ההיתר; מהרב ציפו שיבין לבד. במהלך פלפולי אחד הוא מצדיק את חנופתו לעשירים, מחמיא לשכלו שלו ומעליב אגב אורחא את כל החזנים.

## בדיחה 417

פרנסים קבלו לפני רבי ישראל ליפקין (“סְלַנְטֶר”) על הרב שבעירם, שכל היום הוא עוסק בתורה ועבודה, ואין שעתו פנויה לרבנות. אמר להם רבי ישראל:

– אתם קובלים עליו, ואני משבחו, שאני אומר: מוטב, שהרב יהיה צ"ט חלקים יהודי וחלק אחד רב, משיהיה צ"ט חלקים רב וחלק אחר יהודי.

ביאור: ״צ״ט״ — תשעים ותשעה; ״תורה ועבודה״ — לימוד ותפילה. רבי ישראל ליפקין מסלנט, מייסד תנועת המוסר, שהעמידה את עבודת המידות והפנימיות מעל לכל תפקיד, הופך את התלונה — שהרב ״יותר מדי יהודי ופחות מדי רב״ — לשבח, בהיפוך המספרים: מוטב רב שכולו יהודי ורק קורטוב ממנו משרה, מרב שהמשרה בלעה בו את היהודי.

## בדיחה 418

רבי ישראל היה אומר:

– רב שקהלתו לא העבירה אותו מן הרבנות – אינו בכלל רב; העבירה אותו– אינו בכלל אדם.

ביאור: ״העבירה אותו״ — הדיחה אותו ממשרתו; ״אינו בכלל…״ — לשון תלמודית: אינו נמנה עם. משרת הרב במזרח אירופה הייתה תלויה כל-כולה ברצון הפרנסים ובעלי-הבתים, ומכאן הפרדוקס המר: רב אמיתי, שפוסק ומוכיח בלי להחניף, יתנגש בהכרח בקהילתו — ולכן קהילה שמעולם לא ניסתה להדיחו מעידה שהוא רכרוכי, ״אינו בכלל רב״; ומי שאכן הניח לה להדיחו לא עמד על שלו, ״אינו בכלל אדם״. אפוריזם על מלכודת הרבנות: אין ממנה יציאה בכבוד לשום צד.

## בדיחה 419

בני־העיר בקשו לסלק את הרב, שלא היה מקובל עליהם, ולמנות אחר במקומו. אמר להם הרב:

– על־פי דין תורה אסור לי לעשות רצונכם ולהסתלק.

אמרו לו:

– פרש דבריך.

החזיר הרב:

– אתם עדים, שרצונן של כל ערי ישראל שאשמש ברבנות דוקא בעירכם, יוצאת מן הכלל רק עירכם בלבד, והרי זה דין מפורש: יחיד ורבים־הלכה כרבים"[15]

הערות שוליים:
- [15] ברכות ט, א.

ביאור: ״יחיד ורבים — הלכה כרבים״ הוא כלל הכרעה תלמודי יסודי (הערה [15]): כשדעת יחיד חולקת על דעת רבים, פוסקים כרבים. הרב מחיל אותו על משרתו: כל ערי ישראל ״רוצות״ שישמש ברבנות דווקא בעירכם, ורק עירכם מתנגדת — יחיד מול רבים, והלכה כרבים. מתחת לפלפול החצוף קבור העלבון האמיתי: שאר הערים רוצות אותו אצלכם בדיוק מפני שאף אחת אינה רוצה אותו אצלה.

## בדיחה 420

שנים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וטען מצא הנתבע שעת־כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג אוזים מפוטמים… שמע הרב את הטענות ואמר לבעלי־הדין:

– הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון. שובו ובואו מחר.

למחר, כשחזרו ובאו בעלי הדין, מצא התובע שעתי כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג תרנגולי הודו לפסח.. דחה הרב שוב את פסק הדין ואמר לבעלי־הדין:

– הלכה חמורה זו עדיין לא נתחורה לי. בואו מחר.

הבין הנתבע, למה מְעַנֶה הרב את הדין, ואמר לו:

– רבי, כל ימי, כשהייתי מגיע למה שנאמר במכת־בכורות: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”[16] הייתי תמה: כלבי־מצרים, שודאי חריפים ומלומדים היו, למה שתקו דוקא בשעה שצרה גדולה כזו באה על בעליהם? עכשיו נתישב לי הדבר. קימא לן: "כלבים בוכים – מלאך־המות בא לעיר, כלבים שוחקים – אליהו הנביא בא לעיר[17] מכאן, שאותו לילה של מכת בכורות לא יכלו הכלבים לא לבכות ולא לשחוק: לבכות לא יכלו, לפי שאליהו בא לבשר גאולתם של ישראל[18], ולשחוק לא יכלו, משום שמלאך־המות בא להכות את הבכורות. מה עשו? – בעל־כרחם סתמו את פיהם ושתקו לגמרי…

הערות שוליים:
- [16] שמות יא, ז.
- [17] בבא קמא סב, ב.
- [18] ואין להקשות על הבדיחה, כיצד הולידה את אליהו קודם זמנו 2 ודאי סבורה כה כרבי שמעון בן לקיש, שפינחס זח אליחו" (ילקוט ראש פרשה פינחס)

ביאור: ״מענה את הדין״ — משהה את פסק-הדין בכוונה. הרב דוחה את המשפט מיום ליום מפני שכל דחייה מניבה הצעת שוחד חדשה, מצד אחר — והנתבע, שקלט את השיטה, מוכיח אותו בדרשה. על מכת בכורות נאמר ״ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו״ (הערה [16]) — הכלבים שתקו; ובגמרא בבבא קמא (הערה [17]) נמסר סימן: כלבים בוכים — מלאך המוות בא לעיר, כלבים שוחקים — אליהו הנביא בא לעיר. באותו לילה, דורש הנתבע, היו בעיר שניהם — מלאך המוות שהכה בבכורות ואליהו שבא לבשר גאולה — לבכות אי-אפשר, לשחוק אי-אפשר, ובעל כורחם נאלמו הכלבים דום. הנמשל שקוף וארסי: הרב, שמושכים אותו בשוחד משני הצדדים בבת אחת, משותק כאותם כלבים ואינו מסוגל לפסוק. להערה [18] מוסיף דרויאנוב יישוב לאנכרוניזם — מה לאליהו וליציאת מצרים? — על-פי המדרש ש״פינחס זה אליהו״.

## בדיחה 421

שנים באו לרב מקבל־שוחד לדין. שמע הרב את טענותיהם ואמר להם:

– הדבר טעון עיון. שובו ובואו מחר…

מיד הבין אחד מבעלי הדין, למה מְעַנֶּה הרב את הדין. ואמר לו:

– ברשותך, רבי, אספר לך מעשה שהיה. מעשה בכפרי, שערך את “הסדר” של פסח, וכשהגיע ל,,רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי טרפון" ראה, שאשתו מטיפה מִכּוֹסָה, מחה ואמר לה: “כאן אין מטיפים; הללו רבנים הם ולא מכות”. וכשהגיע לדם, צפרדע, כנים" ראה, שאשתו אינה מטיפה מכוסה, תמה ושאל: “מפני מה אין אַתְּ מטיפה”? השיבה לו האשה: חוששת אני שמא גם אלו רבנים הם". נאנח הבעל והחזיר לה: אפשר, שלשעבר היו רבנים, עכשיו – אינם אלא מכות"…

ביאור: בליל הסדר נוהגים להטיף — לשפוך טיפת יין מן הכוס — בכל אזכור של אחת מעשר המכות; קצת קודם לכן נזכרים בהגדה שמות התנאים, רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי טרפון, במעשה בבני-ברק. אשת הכפרי מבלבלת: מטיפה אצל הרבנים ונמנעת אצל ״דם, צפרדע, כינים״ — ״שמא גם אלו רבנים הם״ — ותירוצה מזמן לבעל את הפסק: פעם היו רבנים, עכשיו אינם אלא מכות. את המעשייה הזאת מספר בעל-הדין, בפניו ממש, לרב ״המענה את הדין״ — הדוחה את פסק-הדין בציפייה לשוחד: תוכחה שלמה שאי-אפשר להיתפס עליה, שהרי הוא בסך הכול סיפר מעשה שהיה.

## בדיחה 422

שנים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וסדר טענותיו מצא הנתבע שעת־כושר לשחד את הרב, וכשגמר התובע לטעון אמר הרב לנתבע :

– ומה תשובה אתה מחזיר? ודאי אתה טוען להד"ם.

הבין הנתבע את הרמז, שרָמז לו הרב, נענה ואמר:

– הן, רבי; אני טוען להד"ם.

נענה אחריו התובע ואמר:

– רבי, אף אני טוען להד"ם.

תמה הרב:

– מה פרוש, אתה טוען להד"ם?

החזיר לו התובע:

– רבי, הוא טוען להד"ם – “לא היו דברים מעולם”, ואני טוען להד"ם – “למדו היטב, דרשו משפט” [19].

הערות שוליים:
- [19] ישעיה א, יז.

ביאור: ״להד״ם״ הוא נוטריקון משפטי שגור — ״לא היו דברים מעולם״, הכחשה גורפת של הנתבע. הרב, ששוחד זה עתה, אינו סתם שואל אלא מכתיב לנתבע את קו ההגנה (״ודאי אתה טוען להד״ם״). התובע, שהבין הכול, ״מצטרף״ לאותם ראשי-תיבות ופותח אותם אחרת: ״למדו היטב, דרשו משפט״ — קריאת הנביא ישעיהו לשפוט צדק (הערה [19]). באותן ארבע אותיות עצמן הוא מודיע לרב שראה את השוחד ותובע דין אמת — עקיצה שאין להיאחז בה, שכן הכול נאמר בלשון בית-המדרש המנומסת.

## בדיחה 423

רב הטה דין בשכר עשרה שקלים. אמרו לו:

– כיצד רב בישראל מוכר נשמתו בעשרה שקלים?

החזיר הרב!

– לא הוא ולא מקצתו. את נשמתי מכרתי זה כבר – ובחמש מאות שקל, ונמצא, עשרה שקלים אלו רוח נקי הם.

ביאור: ״הטה דין״ — עיוות את המשפט תמורת שוחד; ״לא הוא ולא מקצתו״ — כלל וכלל לא; ״רוח נקי״ — ריווח נקי. לזעזוע המוסרי — כיצד רב מוכר את נשמתו בעשרה שקלים? — משיב הרב בחשבונאות צוננת: הנשמה נמכרה מזמן, ובמחיר הגון של חמש מאות; מכאן ואילך כל שוחד קטן הוא רווח נקי, בלי שום עלות נוספת. הוא אינו מכחיש את השחיתות — הוא מנהל לה הנהלת חשבונות.

## בדיחה 424

שאלו לליצן חריף:

– מפני מה מצוי שבר אצל רבנים? החזיר הליצן:

– בואו ואסביר לכם. התורה אמרה: “כי הַשֹׁחַד יְעַוֵּר”[20] וחכמים אמרו: “פסיעה גסה נוטלת אחד מת”ק ממאור עיניו של אדם"[21] , והרי רב שעיניו כהות אין אתה יודע מה גרם לו – מִקַּח שוחד, או פסיעה גסה, שהוא פוסע לבתי כנסיות ולבתי־מדרשות. מה עושה הקדוש ברוך־הוא? נותן לו שבר, כדי שבעל כרחו תהא פסיעתו פסיעה דקה, וידעו הכל, שמחמת שוחד כהו עיניו.

הערות שוליים:
- [20] שמות כג, ח.
- [21] ברכות מג, ב.

ביאור: ״שבר״ — בקע (הרניה), חולי שכיח באותם ימים; ת״ק — חמש מאות. הדרשה המדומה נשענת על שני מקורות אמיתיים: התורה קובעת ״כי השוחד יעוור״ (הערה [20]) — השוחד מסמא את עיני הדיינים; וחז״ל אמרו שפסיעה גסה — צעידה רחבה ונחפזת — נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם (הערה [21]). נמצא שרב שעיניו כהות יכול לתלות זאת בהליכתו הנמרצת לבית-הכנסת ולבית-המדרש. לכן, ״מסביר״ הליצן, נותן לו הקב״ה שבר, המכריח אותו לפסוע פסיעות קטנות — וכעת נשללה החלופה התמימה, והכול יודעים שעיניו כהו מן השוחד. מבנה למדני מוקפד, מקורות מדויקים — והכול כדי לומר שהרבנים מושחתים ושההשגחה עצמה טורחת לסמן אותם.

## בדיחה 425

אמרו עליו על דַּיָּן שנתחרש:

– משמע שהבטיחו ליתן לו שוחד, וְרִמו אותו ולא נתנו לו. אלו נתנו לו והיה רואה ונהנה, היו עיניו לוקות, שנאמר: כי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר"[22]. עכשיו שלא ראה, אלא רק הבטיחו לו, והוא שמע ונהנה – לקו אזניו.

הערות שוליים:
- [22] שמות כג, ח.

ביאור: התורה קובעת ״כי השוחד יעוור״ (הערה [22]) — השוחד מסמא את עיני הדיין. אם כן, כיצד דיין דווקא התחרש? הדרשה ״מיישבת״ לפי מידה כנגד מידה: העונש פוגע באיבר שנהנה. אילו קיבל את השוחד בפועל, ראה אותו ונהנה — היו לוקות עיניו, כלשון הפסוק; אבל כאן רק הבטיחו לו ורימוהו, וכל הנאתו הייתה משמיעת ההבטחה — לפיכך לקו אוזניו. ההשמצה כפולה: הדיין מושחת דיו ״ליהנות״ מעצם שמיעת הבטחת שוחד, והמשחדים נוכלים שאף לא טרחו לשלם.

## בדיחה 426

בעיר אחת של גליל לבוב שִׁמֵּש רב, שהיה מפורסם לגדול בתורה ובחכמה, אבל היה חשוד על מִקַח־שוחד. פעם אחת כתב לו רבי יוסף־שאול הלוי נַתַּנסון, רבה הגדול של לבוב, וסיים את מכתבו:

– הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין קדוש[23].

הערות שוליים:
- [23] השוה: הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין  קדוש כה'. שחרית בשבת ויום טוב.

ביאור: „מקח־שוחד" — לקיחת שוחד. רבי יוסף־שאול נתנסון, רבה של לבוב, בעל שו"ת „שואל ומשיב" ומגדולי הפוסקים במאה התשע־עשרה, חותם את מכתבו בציטוט מתפילת שחרית של שבת ויום־טוב: „הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין קדוש כה'" (הערה [23]) — אלא שהוא קוטע את המשפט מילה אחת לפני סופו.

החיתוך תפור בדיוק על שני צדדיו של הרב, כפי שהוצגו בפתח הבדיחה: „גדול בתורה ובחכמה" — אבל „חשוד על מקח־שוחד". חציו הראשון של המשפט מתקיים כפשוטו — הכל אכן יודו וישבחו את הרב על תורתו; ואילו הסיום הקטוע הופך את שבח ה' לפסק־דין ציבורי על החשד: הכל יאמרו — אין כאן קדוש.

וכאן החידוד: נתנסון כותב לרב שבח גמור וגינוי גמור באותן מילים עצמן, וכולן מן הסידור. הנמען אינו יכול להתרעם — לכאורה לא נכתב עליו אלא פסוק תפילה — אבל הוא, וכל מי שמתפלל, יודע בדיוק איזו מילה חסרה ולמה.

## בדיחה 427

מעשה בדין מפורסם, ששמט הַשְׁלָשׁות הרבה וברח למדינת־הים. אמרו עליו:

– “בְָּרַח דַּיַּן־אמת”…

ביאור: „דיין" — שופט בבית דין רבני; „השלשות" — כספים שהופקדו בנאמנות בידי בית הדין עד גמר הדין (מלשון „שליש", נאמן־ביניים); „שמט" — מעל בהם; „מדינת־הים" — ארץ רחוקה שמעבר לים. על שמועת מוות מברכים „ברוך דיין האמת" — ה' הוא השופט הצודק. שינוי אות אחת („ברוך" — „ברח") עושה מן הברכה תיאור מדויק של המעשה, והתואר הנשגב של השופט העליון נדבק, על כל האירוניה שבו, לדיין הגנב.

## בדיחה 428

כשבקש רבי צבי־הירש חיות לעלות לכסא הרבנות של זאלקווה שאלו הפרנסים את רבי יעקב־משֻׁלָּם אורנשטין, רבח של לבוב, ורבי יעקב־משולם הסכים. אמר לו רבי מרדכי־זאב בנו:

– אבא, תמה אני עליך, שהסכמת. יודע אתה ברבי צבי־הירש, שהוא עוסק הרבה בחכמות חיצוניות, וכיצד אין אתה חושש, שמא אין תוכו כברו?

החזיר לו רבי יעקב־משולם:

– היא הנותנת, בני, משום שהוא עוסק הרבה בחכמות חיצוניות הסכמתי ליתן עליו עול רבנות, שאם לא כן חוששים לו, שמא ילך וישתמד, ונמצא, אנו מפסידים אדם גדול בתורה.

ביאור: רבי צבי־הירש חיות (מהר"ץ חיות) היה גאון תלמודי גליצאי שנודע גם בהשכלתו הכללית הרחבה — „חכמות חיצוניות" בלשון הימים ההם: מדעים, פילוסופיה ומחקר, עיסוק חשוד בעיני האדוקים. „אין תוכו כברו" — פנימיותו אינה כחזותו; „היא הנותנת" — ביטוי תלמודי: העובדה הזאת עצמה מוליכה למסקנה ההפוכה; „ישתמד" — ימיר את דתו. הבן רואה בהשכלה עילה לפסילה, והאב — רבי יעקב־משולם אורנשטיין, בעל „ישועות יעקב" — הופך אותה לעילת המינוי: עול הרבנות יקשור את הגאון הנוטה החוצה אל המחנה, ובלעדיו עוד ילך וישתמד, ונמצא הציבור מפסיד אדם גדול בתורה. הסכנה עצמה היא הנימוק.

## בדיחה 429

ההוא שבא לרבי אהרן חורין, הרב הרפורמי הידוע, ואמר לו

– רבי, מעירי באתי אליך לדון עם הקדוש ברוך־הוא, שיש לי עליו כמה וכמה תביעות,

תמה רבי אהרן ואמר לו:

– שמא אין רב בעירך, שטרחת לבוא אלי?

החזיר לו הלה:

– ודאי יש לנו רב בעירנו, אבל חוששני, שמחמת שהוא ירא את אלהים יַטֶּה את הדין ויזַכֶּה אותו. ואלו עליך, רבי, שמעתי, שאין יראת אלהים בלבך, ומובטחני שתדון דין־אמת.

ביאור: רבי אהרן חורין (1766–1844) היה מראשוני הרבנים הרפורמים בהונגריה, והאורתודוקסים רדפוהו כפורק עול. האורח בא „לדון עם הקדוש ברוך הוא" — לתבוע את ה' לדין תורה — ובוחר את דיינו לפי דיני הפסלות: רב ירא שמים נוגע בדבר ויַטה את הדין לטובת הנתבע, ואילו מי שאין יראת אלוהים בלבו ישפוט בלא משוא פנים. המחמאה היחידה שהרב הרפורמי זוכה לה היא אישור לשמועה על כפירתו.

## בדיחה 430

מִנין לרב, שגם הוא מצֻוֶּה על יראת שמים?

– שנאמר: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידים־חכמים"[24].

הערות שוליים:
- [24] השוה: פסחים כב, ב.

ביאור: חיקוי לדרשת רבי עקיבא בפסחים כב ע"ב (הערה [24]): מן המילה „את" בפסוק „את ה' אלהיך תירא" דרש „לרבות תלמידי חכמים" — שמורא החכמים יהא כמורא שמים. החידוד מסב את הדרשה על כיוונה ההפוך: „לרבות" — שגם תלמידי החכמים עצמם בכלל המצוּוים; דרשה שנועדה לרומם את הרבנים נעשית תזכורת שיראת שמים אינה פוסחת עליהם.

## בדיחה 431

מנַּין לרבנים, שאינם בכלל ישראל?

– שתִּקנו לאמר ב"קדיש" על ישראל ועל רבנן".

[נוסח אחר: מנין לרב, שאינו בכלל ישראל?

– שאל את הרב גופו ויאמר לך: תשעה ישראלים והוא מצטרפים למנין־עשרה, "

נוסח שלישי:

מנין לרב, שאינו בכלל יהודים?

– שִׁכַּן הבריות אומרים: “הנה הולכים שני יהודים ורב אחד”.]

ביאור: שלוש „ראיות" בתבנית הדרש התלמודית „מנין ש…". הראשונה מ„קדיש דרבנן", שנוסחו „על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון" — ו' החיבור נקראת בזדון כמפרידה: ישראל לחוד, רבנן לחוד. השנייה מן המניין: „תשעה ישראלים והוא" — הרב נספר בנפרד. והשלישית מלשון הרחוב: „שני יהודים ורב אחד". סאטירה על מעמד רבני שנתפס — בתפילה, בחשבון ובדיבור — כעומד מחוץ לעם.

## בדיחה 432

מדרכם של רבנים, שבמכתבים ובשאלות ותשובות הם מפליגים בשבחים זה לזה. ועליהם היה אומר רבי נפתלי־צבי יהודה ברלין (הנצי"ב") מווֹלוֹז’ין:

– משל למה הדבר דומה? לסוס שיש לו גרוי במקום שאינו מגיע לשם לא בראשו ולא בזנבו. מה הוא עושה? פושט צוארו ומחכך לסוס חברו במקום זה. והרי כאלו אומר: חברי, חככתי לך כאן; עכשיו חזור אתה וחכך לי בו במקום"…

ביאור: „שאלות ותשובות" (שו"ת) — חליפת המכתבים ההלכתית של רבנים, שנהגו לפתוח אותה בתארים מופלגים איש לרעהו („הגאון האמיתי, פאר הדור…"). הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין המהוללת, מפרק את הטקס במשל מן האורווה: השבחים אינם הערכה אלא סחר חליפין — גרדתי לך, עכשיו גרד לי — בדיוק במקום שאין היד מגעת אליו. והעוקץ כפול כשהוא בא מפי אחד מגדולי הדור עצמו.

## בדיחה 433

פעם אחת סנט הפרנס ברב שבעירו:

– רבי, על כבודך אי אתה חס, בבגד בלוי אתה יוצא לשוק.

החזיר לו הרב:

– למה אתנאה? הכל יודעים אותי כאן.

לימים נזדמנו שניהם לעיר אחרת ושוב יצא הרב לשוק כשהוא לבוש בגדו הבלוי. אמר לו הפרנס:

– רבי, לא גנאי הוא לך, שגם כאן אתה יוצא בבגד בלוי?

החזיר לו הרב:

– למה אתנאה? אין איש יודע אותי כאן.

ביאור: „סנט" — עקץ, הטיח דברים; „אתנאה" — אתקשט, אתהדר. אותה תשובה משמשת את הרב פעמיים מטעמים הפוכים: בעירו אין צורך להתהדר, כי מכירים אותו; בנכר אין טעם, כי אין מכירים אותו. משני הצדדים יוצא שההידור מיותר תמיד — והנחת היסוד של הפרנס, שכבודו של אדם תלוי בבגדו, מתפוררת.

## בדיחה 434

אמר פרנס לרב שבעירו:

– רבי, כלנו יודעים, שגדול אתה בתורה וביראה. אבל חוששים להדיוטות, והללו מביטים אחריך, כשאתה מְסַיֵּם שמונה־עשרה ראשון לצבור.

התנצל הרב:

– מה יכול אני לעשות? יותר ממה שתקנו הקדמונים איני יודע להתפלל, מה שהם תקנו אני מתפלל – ומסיֵּם קודם לאחרים.

אמר לו הפרנס:

– רבי, מפני מראית־עין מוטב, שתשהה קצת במקומך לאחר גמר־תפלה, ולא תהיה ראשון.

חזר הרב והתנצל:

– מה יכול אני לעשות – וכבר גם שהיתי?

ביאור: „הדיוטות" — פשוטי עם; „מראית עין" — החשש שמעשה כשר ייראה חשוד בעיני הבריות. הרב מסיים ראשון כי הוא מתפלל בדיוק את הנוסח שתיקנו חכמים, בלא תוספות ובלא התארכות לראווה. עוקץ התשובה השנייה: „וכבר גם שהיתי" — את עצת הפרנס כבר קיים, השתהה במקומו אחרי התפילה, ועדיין סיים ראשון. הציבור, מסתבר, מאריך כל כך בתפילת הראווה שלו ששום השהיה לא תכסה על הפער.

## בדיחה 435

– ערב־שבת ישב רבי איזל חריף בבית המרחץ ורחץ לכבוד שבת. נגש אליו אדם אחד מאחוריו והצליף לו על גבו בדרך שחוק. וכשהפנה רבי איזל את ראשו, נזדעזע המצליף והתחיל מגמגם מחמת בושה:

– רבי, סלח נא… טעיתי…

הפסיקו רבי איזל:

– מה בכך? מאחורי אין אני רב…

ביאור: רבי אייזל חריף — משנוני הרבנים בליטא, וכינויו מעיד עליו. בבית המרחץ כולם ערומים ושווים, וגב חשוף אינו נושא סימני מעמד. „מאחורי אין אני רב" גם מחלץ את המצליף הנבוך ממבוכתו וגם מתלוצץ על הרבנות עצמה — כאילו אינה אלא עניין של חזות ולבוש, הנעלם ברגע שמפנים את הגב.

## בדיחה 436

אמר משכיל לרב:

– תמה אני: גדולי־התורה הקדמונים היו גדולים גם בחכמה, כגון רב סעדיה, הרמב"ם, הרלב"ג וכדומה, ואלו גדולי־התורה של עכשיו הדיוטות גמורים הם בדברי־חכמה.

החזיר לו הרב:

– אף אני תמה: גדולי־החכמה הקדמונים היו גדולים גם בדברי־תורה, כגון רב סעדיה, הרמב"ם, הרלב"ג וכדומה, ואלו גדולי־החכמה של עכשיו הדיוטות גמורים הם בדברי־תורה.

ביאור: „משכיל" — בן תנועת ההשכלה, שביקרה את הרבנים על ניתוקם מן המדע; „הדיוטות" — בורים גמורים. רב סעדיה גאון, הרמב"ם והרלב"ג היו גדולי תורה שהיו בה בעת פילוסופים, רופאים ואסטרונומים. הרב אינו מתווכח: הוא חוזר על טענת המשכיל מילה במילה בהיפוך הקצוות — אותם קדמונים עצמם מוכיחים שגם „גדולי החכמה" של היום ירדו מגדולתם, שהרי בתורה הם בורים. המבקר מקבל את שלו באותו מטבע בדיוק.

## בדיחה 437

רב מפורסם חלה, ומחמת חולי סרב לראות את חשובי־העיר, שבאו אצלו לבקרו. וכשבא אפיקורס אחד לבקרו הסכים הרב, שהלה יכנס אליו לחדרו. אמרו לו:

– לָמָה יזכה אפיקורס זה לְמה שלא זכו חשובי־העיר?

החזיר הרב:

– את החשובים עתיד אני לראות בגן עדן, ולמה אטרח לראותם עכשיו, כשהדבור קשה עלי? ואלו אפיקורס זה – אותו לא אראה עוד, ודין הוא, שֶׁאפָּרֵד ממנו קודם מותי. מַכָּרִי הוא.

ביאור: „אפיקורס" — כופר, פורק עול אמונה. נימוקו של הרב הוא פסק דין מוסווה: את החשובים יראה ממילא בגן עדן, ואין טעם לטרוח עכשיו כשהדיבור קשה עליו; ואילו מן האפיקורס — שאין לו חלק לעולם הבא — זוהי פרידה אחרונה. הנידוי לגיהינום מוגש כמחוות נימוס של גוסס, בתוספת שורת חיבה יבשה: „מכרי הוא".

## בדיחה 438

שני אחים: אחד רב ואחד בַּלָּן, והיה הרב מתנהג בגאוה מרובה כלפי הבלן. אמר לו הבלן:

– אלו הייתי אני מתגאה עליך, היה הדין עמי, בשביל שיחסן אני: יש לי אח רב, אבל אתה מה, שתתגאה עליי כלום בשביל שיש לך אח בַּלָּן?

ביאור: „בלן" — עובד בית המרחץ, מן המקצועות הנחותים ביותר בעיירה. גאוות הייחוס — ההתכבדות בקרובים מכובדים — זורמת רק כלפי מעלה: לבלן יש אח רב להתפאר בו, אבל מה יש לרב? אח בלן. דווקא הנחות שבשניים מחזיק בנכס היחיד שיש בו כדי להתגאות.

## בדיחה 439

אמר עגלון לרב מפורסם, שנסע עמו בעגלתו:

– רבי, קום ולבש גלימה שלי וקח את השוט בידך ושב על דוכני ועשה עצמך עגלון, ואני אלבש איצטלה שלך ואשב בפנים העגלה ואעשה עצמי רב, חייך, רבי, שאדע להתנהג ברבנות כמוך.

הסכים הרב.

כשהגיעו למקום שנסעו לשם באו הלומדים שבעיר להקביל פני הרב ולהתודע אליו. וכשראו את הַלָּבוּש רבנות חשבו, שהוא הרב, והתחילו דנים לפניו בדברי תורה ומקשים קושיות חמורות, כדי לראות, עד כמה כחו גדול לתרץ. לגלג הוא עליהם ואמר להם:

– תמיהני, שאתם מתקשים בדברים פשוטים כאלה. שאלו את העגלון שלי, ואפילו הוא יתרץ לכם.

ביאור: „איצטלה" — גלימת כבוד; „דוכן" — מושב העגלון בחזית העגלה. כשהקושיות נעשות קשות מדי, העגלון המחופש נחלץ בתכסיס כפול: מסווה את בורותו בבוז מתנשא („דברים פשוטים כאלה") ומפנה את הלומדים אל „העגלון שלי" — שהוא הרב האמיתי. הבלוף מבריק דווקא משום שהוא אמת גמורה: העגלון אכן יתרץ להם.

## בדיחה 440

“מנין” רבנים נזדמנו לפונדק אחד, וכשהגיעה שעת־מנחה לא היה בהם מי שֶׁיֵּעָשֶׂה ש"ץ. נמלכו ואמרו לעגלונם:

– ש"ץ תהיה לנו.

סרב העגלון והחזיר:

– כשהייתי נער בקשה אמי, עליה השלום, לעשות אותי רב. לא נתקימה בקשתה ונעשיתי עגלון. אבל להתפלל כהלכה מתוך “הסדור” גם אני איני יודע..

ביאור: „ש"ץ" — שליח ציבור, המוביל את התפילה לפני העמוד, מיומנות בסיסית של כל יהודי יודע ספר; „מנין" — עשרת המתפללים הנדרשים לתפילה בציבור. עשרה רבנים, ואין בהם אחד המסוגל לכך. תשובת העגלון תמימה לכאורה, וכל הארס במילה אחת: „גם אני איני יודע" — גם, כלומר כמוכם, רבותי.

## בדיחה 441

הנצי"ב מִווֹלוֹז’ין היה אומר:

– תלמידי כלם מופלגים בתורה ועתידים להיות רבנים בישראל. במקרא הם בקיאים מתוך הגמרא, ובגמרא הם בקיאים– מתוך “קצות־החושן”…

ביאור: „קצות החושן" — חיבור עיון חריף על חלק „חושן משפט" של השולחן ערוך, משיאי הפלפול הלמדני. סדר הלימוד הראוי עולה מן היסוד: מקרא, אחר כך גמרא, ורק בסוף ספרי החריפות. „שבחו" של הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין, משרטט פירמידה הפוכה: תלמידיו מכירים את התנ"ך רק מן הפסוקים המצוטטים בגמרא, ואת הגמרא רק מן הסוגיות הנידונות ב„קצות" — את המקורות עצמם לא למדו מעולם. הנצי"ב, שדגל בלימוד המקרא והפשט, עוטף כאן ביקורת פדגוגית אמיתית בנייר של מחמאה.

## בדיחה 442

הרב הקודם היה קטן בקומה, אבל גדול בתורה. כשמת, ירש את כסאו רב גדל־קומה, אבל לא גדל־תורה. וכשנכנס לבית המדרש וישב אל השלחן, שעליו היה הרב הקודם מסדר שעוריו, הוצרך לכוף את קומתו. קרא לַשַׁמָּשׁ ואמר לו:

– שלחן זה נמוך בשבילי יותר מדי.

נאנח הַשַׁמָּש והחזיר:

– רבי, שמא כסא זה גבוה בשבילך יותר מדי?…

[יהודה ייטלש מספר בדיחה זו בהפוך נוסח ומיחסה לרבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”[25]:

כשהגיע רבי יחזקאל לרבנות של פראג ונכנס לישיבה ראשונה עם דַּיָּנֵי־הקהלה לא הונח לו בכסאו, וְהִטָּה לכאן ולכאן. אמר לו הדין־העסקן הידוע רבי זלמן קרוב:

– רבי, למה אתה מַטֶה לכאן ולכאן? שמא כסא זה גבוה בשבילך יותר מדי?

החזיר לו רבי יחזקאל:

– לא כסא זה גבוה בשבילי יותר מדי, אלא שלחן זה נמוך בשבילי יותר מדי…]

הערות שוליים:
- [25] 25

ביאור: „שמש" — שרת בית הכנסת. „גדול" נאמר על קומה ועל תורה כאחד, והרהיטים נעשים משל: „הכיסא גבוה בשבילך" הוא לשון נקייה ל„אינך ראוי לכס שירשת". דרויאנוב מביא נוסח הפוך מפי יהודה ייטלש, ובו אותו דימוי עצמו משמש לשבח עצמי: רבי יחזקאל לנדא, בעל „נודע ביהודה" ומגדולי הפוסקים, העולה לרבנות פראג, משיב שלא הכיסא גבוה לו אלא השולחן נמוך לו — לא הוא קטן לכיסא, קודמיו קטנים ממנו.

## בדיחה 443

יחזקאל ראטנר, מחשובי מוהילב ולומדיה, פלגאה היה מטבעו, וכל מי שֶׁשִׁמֵשׁ שם ברבנות נכוה בלשונו החריפה. וכשמת הרב של העיר והציעו רבנות זו לרבי יוסי־בָּר סולוביציג סרב רבי יוסי בר ואמר:

– חוששני, שמוהילב לא תמצא לה רב עולמית. רצונו של ראטנר מעכב. הוא רוצה דוקא ברב קטן ממנו בתורה, ורב כזה עדיין לא בא לעולם.

ביאור: „פלגאה" (ארמית) — איש מדנים, בעל מחלוקת מקצועי. רבי יוסף־בר סולובייצ'יק, מגדולי הלמדנים בדורו, מסרב בנימוק שנשמע ענייני לגמרי: ראטנר יסכים רק לרב שקטן ממנו בתורה, כדי שתהיה ידו על העליונה. אלא ש„רב כזה עדיין לא בא לעולם" — אין בנמצא רב, ולוּ הדל שברבנים, שידיעותיו פחותות משל ראטנר. העלבון המוחץ מוגש בקרירות של ניתוח לוגי: התנאי פשוט אינו בר קיום.

## בדיחה 444

אשה באה אל המ"ץ לשאול שאלה:

– על־פי טעות תחבה כף של חלב בקדרה של בשר.

זקף המ"ץ את אגודלו, קמט את מצחו והחזיר:

– כף של חלב וקדרה של חלב, או כף של בשר וקדרה של בשר – כשר. גדולה מזו: אפילו כף של חלב וקדרה של בשר, אלא שלא תחבו את הכף לתוך הקדרה – גם כן כשר. אבל כיון שבנדון דידן לא כך היה מעשה: הכף של חלב והקדרה של בשר, ואת הכף תחבו בקדרה,– הרי זו הלכה חמורה. לכי לך אל המורה הוראה, והוא יפסוק לך.

(בליטה – וכמדומני גם ברוסיה הלבנה – קוראים ‘מ"ץ’ לרבם של חסידים, ו’מורה־הוראה', או סתם ‘רב’, לרבם של מתנגדים. והמתנגדים, שבדיחה זו משלהם היא, היו חושבים את רבני־החסידים, את ‘המצ"ים’, כמעט כהדיוטות).

ביאור: כפי שמסביר דרויאנוב בסוגריים, בליטא כינו „מ"ץ" (מורה צדק) את רבם של החסידים ו„מורה הוראה" את רבם של המתנגדים, והבדיחה — מתנגדית — מציגה את המ"ץ החסידי כבור. כף חלבית שנתחבה בקדרת בשר היא שאלת בשר־בחלב שגרתית, לחם חוקו של כל פוסק מתחיל. המ"ץ, בהעוויות של למדן (אגודל זקוף, מצח מקומט), פוסק בביטחון גמור בכל הצירופים שאין בהם שום שאלה — חלב בחלב, בשר בבשר, כף שכלל לא נתחבה — ונסוג בדיוק במקרה היחיד שנשאל עליו. כל בקיאותו מתקיימת רק במקום שאינה נחוצה.

## בדיחה 445

רב בא לעיר על־מנת לעלות שם לכסא הרבנות, שהיה פנוי אותה שעה. כדי להתחבב על ההמון היה מאריך בתפלה ומתנהג בחסידות מרובה, וכשנכנסו אצלו תלמידים חכמים שבעיר, כדי לשמוע חדושי־תורה מפיו, פטרם בלא כלום. היה שם ליצן אחד ואמר:

– חכמים מופלגים היו הקדמונים, והם אמרו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיו[26], משום שחוששים לו– שמא עם־הארץ הוא…

הערות שוליים:
- [26] מועד קטן יז, ב.

ביאור: „ליצן" — בעל לשון שנונה; „עם־הארץ" — בור. המאמר במועד קטן יז ע"ב (הערה [26]) קובע: „אם הרב דומה למלאך ה' צבאות — יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו — אל יבקשו תורה מפיהו", כלומר אין ללמוד אלא ממי שהליכותיו נאות. הליצן דורש אותו הפוך: רב שמפגין „מלאכיות" — מאריך בתפילה ומרבה בגינוני חסידות — דווקא ממנו יש לתבוע תורה, כדי לבדוק אם אין ההצגה מחפה על בורות. אצל הרב שבבדיחה, שפטר את הלומדים בלא כלום, הבדיקה כבר נתנה את תשובתה.

## בדיחה 446

אחד מבני העיר הפליג בשבחו של הרב ואמר:

– יש בו ברבנו ממדותיו של הקדוש ברוך־הוא, של משה רבנו ושל אריסטו.

אמרו לו:

– גוזמא קתני!

החזיר הַמְשַׁבֵּחַ:

– חס ושלום: דברים כהויתם. מה הקדוש ברוך־הוא אין לו דמות־הגוף, אף רבנו כך; מה משה רבנו כבד־פה, אף רבנו כך; ומה אריסטו אינו בכלל בקיאים בש"ס ופוסקים, אף רבנו כך.

ביאור: „גוזמא קתני" — לשון תלמודית: הדברים נאמרו בדרך הפלגה, אל תיקחם כפשוטם. המשבח מתעקש שהם כפשוטם, וה„הוכחות", בתבנית הדרש „מה… אף…", נתלות כולן דווקא בחסרונות: לקדוש ברוך הוא „אין דמות הגוף" (כניסוח עיקרי האמונה בפיוט „יגדל") — ואף הרב: מראהו עלוב וכחוש, אין בו הדרת־גוף מעוררת כבוד; משה רבנו העיד על עצמו „כבד פה אנכי" (שמות ד) — ואף הרב אינו יודע לדבר; ואריסטו, גדול חכמי יוון, ודאי אינו בקי בש"ס ובפוסקים — ואף הרב כך. כל מעלה שנבחרה היא בדיוק המום שאפשר לתלות ברב.

## בדיחה 447

חַיָּט ליטאי הלך לאמריקה ונעשה שם רב. לימים בא אליו אחיו, חיט כמותו, וראה אותו נוהג ברבנות, שתק ולא אמר כלום. למחר הלך “הרב” לפדיון הבן ומידו פדו את הילד בחמשה סלעים. לא יכל החיט להתאפק ואמר לו:

– אחי יקירי, בשלמא רב– ניחא. “לא בשמים היא”. ודאי עסקת בתורה והגעת למה שהגעת. אבל כהן היכי תמצי? אבותינו ואבות אבותינו לא היו כהנים מעולם.

החזיר לו “הרב־הכהן”:

– תנוח דעתך, אחי יקירי, מקרא מפורש הוא: “כעם ככהן”[27] כשם שהוא בכור, כך אני כהן…

הערות שוליים:
- [27] ישעיה כד, ב; הושע ו, ט.

ביאור: „פדיון הבן" — האב פודה את בנו הבכור מידי כהן בחמישה סלעים (מטבעות כסף); הכהונה עוברת בירושה בלבד, ואי אפשר „להתמנות" כהן. את הרבנות האח עוד מוכן לקבל — „לא בשמים היא" (דברים ל, יב): התורה מסורה לכל הלומד אותה — אבל כהונה „היכי תמצי" (ארמית: כיצד ייתכן)?

„כעם ככהן" — הצירוף בא במקרא פעמיים, ולכן מציינת הערת דרויאנוב [27] שני מקורות. בישעיה כד, ב הוא חלק מנבואת חורבן שבה הפורענות משווה את המעמדות כולם — „וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ…" — איש אינו נמלט; ובהושע ד, ט הוא תוכחה לכוהנים, שחטאו כעמם וייענשו כמותו: „וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו". (בהערה נדפס „הושע ו, ט", אך הפסוק — בהושע ד, ט.)

וכאן הסילוף במיטב מסורת הפלפול: בשני מקורותיו בא הפסוק דווקא **לבטל** את ייחודו של הכהן ולהשוותו לעם — וה„רב" דורש אותו הפוך, כשקילות מסחרית: כשם שמצד העם מעמידים „בכור", כך מצדו עומד „כהן". הצורה למדנית למהדרין, והתוכן — נוכלות של ארץ ההגירה, שבה חייט ליטאי נעשה בן־לילה רב וכהן.

## בדיחה 448

קהלה חשובה באפריקה העמידה לה רב־חזן־שוחט. שבת ראשונה אחרי “לכו נרננה” נגש אליו ראש־הקהלה ושאל:

– רבי, איזו פרשה יקראו מחר?

זעף הרב:

– נתחיבתי להיות רב וחזן ושוחט, ואת חובתי אעשה, אם ירצה השם. אבל שמא נתחיבתי להיות גם נביא?…

ביאור: „לכו נרננה" (תהלים צה) — המזמור הפותח את קבלת השבת בליל שישי. פרשת השבוע קבועה במחזור שנתי הידוע לכל מתפלל, ושאלת ראש הקהילה היא הקלה שבקלות. ה„רב" המשולש, המתגונן בזעף „שמא נתחייבתי להיות גם נביא?", הופך עובדת לוח שנה לחיזוי עתידות — ומסגיר שאינו כשיר אף לפשוטה שבחובותיו.

## בדיחה 449

שאלו לפרנסה של קהלה גדולה ברוסיה:

– מה ראיתם להעמיד לכם “רב מטעם” כבד־פה?

נאנח הפרנס והשיב:

חייכם שהיינו מוכרחים לכך, משום שלא מצאנו – אִלֵּם.

ביאור: „רב מטעם" — רב רשמי שכפה השלטון הצארי על הקהילות ברוסיה, בעיקר לניהול רישום לידות ונישואין; בעיני הקהילה המסורתית היה פקיד ממשלתי נטול תורה, שמוטב שיתערב כמה שפחות. „כבד פה" — מגמגם. תשובת הפרנס היא הגדרת המשרה בשלמותה: הרב־מטעם המושלם הוא אילם, ומגמגם אינו אלא הפשרה שנמצאה בשוק.

## בדיחה 450

ביום ראשון של ראש השנה מרד השופר והתקיעות יצאו מתוכו רסוקי אברים. ישבו הגבאים וטכסו עצה:

– מה לעשות לו לשופר, שלא יעמוד במרדו גם מחר?

אמר אחד מן הגבאים:

– מקובלני: שופר שמרד אומרים עליו ויהי נועם"[28]

נענה גבאי שני ואמר:

– ואני שמעתי מפי בקיאים: שופר שמרד שורים אותו בחומץ.

נגשו הגבאים אל “הרב מטעם”, הדוקטור למדיצינה, שהוא יכריע ביניהם. שמע הרב־הרופא את הפלוגתא, נמלך בדעתו ואמר:

– עצתי, שנערב שתי הרפואות יחדו: מנה אחת “ויהי נועם”, ומנה אחת חומץ…

(לפי דינה של המלכות ברוסיה היה כל אדם מישראל זכאי לשמש “רב מטעם”, אם רק היה בעל השכלה גבוהה כללית – רופא, מהנדס, עורך דין וכדומה – ואפילו אם לא ידע צורת אות עברית, והרבה קהלות קטנות, שלא היה סִפֵק בידן לפרנס גם רופא וגם “רב מטעם”, היו ממנים רופא ל"רב").

הערות שוליים:
- [28] עי' מגן אברהם סי' תקפ"ה.

ביאור: „ויהי נועם" (תהלים צ) נחשב סגולה לשופר שתקיעותיו משתבשות — עצה המובאת ב„מגן אברהם" על השולחן ערוך (הערה [28]); שריית הקרן בחומץ היא תרופת עם לריכוכה. „רב מטעם" — כפי שמסביר דרויאנוב בסוגריים — נדרש רק להשכלה גבוהה כללית, וקהילות עניות מינו את הרופא המקומי גם לרב. הרב־הרופא ניגש אפוא אל השופר כאל חולה שקיבל שני מרשמים מתחרים, ופוסק כרוקח המרכיב מרקחת: מנה „ויהי נועם" ומנה חומץ — לסגולת קודש ולתרופת סבתא דין אחד אצלו.

## בדיחה 451

ההוא שבא ל"רב מטעם" שבעירו לרשום בספר־הפקודים את הילד שנולד לו.

ברכו “הרב” ברכת מזל טוב ושאל:

– מה שם תקרא לבנך?

– דן, – השיב האב.

– דן?! – רגז “הרב”. – אתה תקרא לבנך דן, השני יקרא לבנו דְנֵפּר, השלישי יקרא לבתו וולְגָה[29]… והשמות העבריים מה תהא עליהם?

הערות שוליים:
- [29] דון, דנפר וּוולגה – שלשה נהרות גדולים  ברוסיה.

ביאור: „רב מטעם" — רב שמינתה ממשלת רוסיה לקהילה כדי לנהל בין השאר את הרישום האזרחי („ספר־הפקודים"), על־פי־רוב משכיל מתבולל שהקהילה בזה לבורותו בתורה. דן הוא שם עברי מובהק — אחד מבני יעקב ומשבטי ישראל — אבל ה„רב" שומע בו את הנהר דוֹן, ומדמיין הסלמה של דנייפר ווולגה, שלושת הנהרות הגדולים של רוסיה (הערה [29]). כך, מרוב קנאה ל„שמות העבריים", הוא חושף שאינו מכיר אפילו את שמות בני יעקב: האטלס הרוסי שגור בפיו יותר מן החומש.

## בדיחה 452

שלשה רבנים היו לה לבוברויסק: רבי רפאל שפירא – רבם של המתנגדים, רבי שמריה־נח שניאורסון – רבם של החסידים, ושלישי – “הרב מטעם”. פעם אחת לגלג מושל־המחוז על אחד מחשובי הפרנסים של הקהלה ואמר לו:

– רבכם קוביוסטוס הוא. בביתי הוא משחק בקלפים כל יום ראשון בשבוע.

הִתַּמָם הפרנס ושאל:

– הרב שפירא?

– לא.

– הרב שניאורסון?

– לא.

– אלא מי?

– פלוני בן פלוני, הרב מטעם.

לגלג הפרנס על המושל והחזיר לו:

– הלה רבכם שלכם הוא, ולא רבנו שלנו

ביאור: „רב מטעם" — הרב שמינה השלטון הרוסי לקהילה, לצד רבניה האמיתיים (כאן שניים: אחד למתנגדים ואחד לחסידים). „קוביוסטוס" — מילה תלמודית שמקורה ביוונית: מהמר, משחק בקוביה; „פרנס" — ממנהיגי הקהילה; „היתמם" — העמיד פני תם. המושל מנסה לבייש את הפרנס בכך ש„רבו" מקלף קלפים בביתו, אבל משמתברר שמדובר ברב מטעם — היושב אצל המושל דווקא ביום ראשון, יום המנוחה הנוצרי — הפרנס מחזיר לו את הסחורה: מי שהממשלה מינתה אותו והוא בן־בית אצל המושל, רבם של השלטונות הוא, לא רבם של היהודים.

## בדיחה 453

בשבת־חנוכה דרש הרב־הדוקטור ב"היכל" המפואר וספר בשבחו של יוסף:

– צדיק גדול היה יוֹזֶף. זליכה היפה בנשים נשאה עיניה אליו, יום־יום שאלה אהבה מאתו, והוא שמר על תומתו ולא בגד באדוניו ובאלהיו. לסוף תפסה אותו בבגדו, ומיד עזב את בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ודעו לכם, גבירותי ואדוני הנכבדים: בפרשה “וַיֵּשֶׁב” היה הדבר, בעצם הַקּוֹר של חורף…

ביאור: „היכל" — כינוי לבית־כנסת רפורמי מפואר, ו„הרב־הדוקטור" הוא רבו המודרני בעל התואר האקדמי. „זליכה" הוא השם שניתן לאשת פוטיפר במסורות מאוחרות ובספרות המזרח — במקרא אין לה שם כלל. הבורות שמאחורי הלמדנות המצוחצחת מתגלה במשפט האחרון: הרב מסיק שמעשה יוסף אירע בחורף מפני שפרשת „וישב" נקראת בבית־הכנסת סמוך לחנוכה — כאילו לוח קריאת התורה של ימינו הוא לוח השנה של מצרים המקראית.

## בדיחה 454

המגיד מַריָצֶה נזדמן לקרון אחד של הרכבת עם שני רבנים־דוקטורים, שהרבו שיחה עם אשה יפה. נתן המגיד עין בהם ואמר להם :

– מסתכל אני ורואה, שגדולים אתם בְּצִדְקוּת אפילו מרבנו גרשום מאור הגולה.

תמהו הרבנים הדוקטורים:

– הא כיצד?

הסביר להם המגיד:

– לפנים בישראל היה אדם נושא שתי נשים ויותר, בא רבנו גרשום מאור הגולה והחרים את הנושא שתים וגזר, שלא ישא אדם מישראל אלא אחת. ואלו אתם מחמירים על עצמכם עוד יותר, ושניכם מסתפקים באחת…

ביאור: „מגיד" — דרשן עממי נודד. רבנו גרשום „מאור הגולה" (סביב 960–1028), מגדולי חכמי אשכנז, תיקן את החרם המפורסם האוסר על יהודי לשאת יותר מאישה אחת. ה„שבח" של המגיד הוא עלבון עטוף היטב: רבנו גרשום קצב אישה אחת לכל גבר, ואתם „מחמירים" עוד יותר — שניכם מסתפקים באחת. כלומר: שני הרבנים המהודרים מחזרים יחד אחרי אותה נוסעת יפה, וקלות דעתם מוגשת להם בלשון של פרישות וחומרה.

## בדיחה 455

המגיד מֵרַיָּצֶה היה אומר:

– שלשה דוקטורים הם: “סומך נופלים” – דוקטור לנכפים; “רופא־חולים” – דוקטור לכל מיני מחלות; “מתיר אסורים” – רב דוקטור לפילוסופיה, המתיר כל האסורים שבתורה.

[ י. גור־אריה מספר כך[30]:

פעם אחת קבלו לפני רבי צבי הירש קאלישר על רב גרמני, שהקל במקום אסור־תורה. נענה רבי צבי הירש ואמר:

– אין תימה בדבר: אותו רב הוא גם דוקטור, וסתם דוקטור הוא רופא־חולים וגם מתיר־אסורים[31].]

הערות שוליים:
- [30] “הרב צבי הירש קאלישר”, ירושלים תרפ"ח, עמ' ל"ח,  בהערה.
- [31] השוה ספר העקרים כרבי יוסף אלבו ג', סוף פרק טז,  בשום ח.ילמדנו": ה' מתיר אֶסורים– מתיר אסורין".

ביאור: שלושת הצירופים לקוחים מברכת „גבורות" שבתפילת העמידה, שם הם שבחי האל: „סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים". המגיד הופך אותם לשלושה מיני דוקטורים: „סומך נופלים" — רופא לנִכפים (חולי „מחלת הנפילה", אפילפסיה); „רופא חולים" — רופא סתם; ו„מתיר אסורים", שבברכה פירושו משחרר כבולים, נעשה כינוי לרב־דוקטור המודרני — המתיר בפסיקותיו המקילות את האיסורים שבתורה. על אותו משחק עצמו נשען הסיפור הנלווה על רבי צבי הירש קלישר: אין פלא שרב גרמני מקל באיסור, שהרי דוקטור הוא — וסתם דוקטור „רופא חולים ומתיר אסורים". הערה [31] מציינת שכפל המשמעות של „מתיר אסורים" נדרש כבר בספר העיקרים לרבי יוסף אלבו.

## בדיחה 456

הרב מלבים הוזמן למסבה של עסקנים, היו שם גם חמשה רבנים־דוקטורים מן “המתוקנים”, וכשהוא נכנס לחש אחד מחמשה אלו לשכנו דרך לגלוג:

– הלה שקול כנגד משה רבנו.

הגיע הלחש לאזניו של הרב מלבים, חזר ולחש גם הוא לשכנו:

– וחמשה אלו – כנגד חמשה חומשי תורה של משה רבנו…

ביאור: המלבי"ם — רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, פרשן המקרא הנודע — היה מן הלוחמים החריפים ברפורמה, ו„המתוקנים" הם רבניה בעלי התארים. הלחישה „שקול כנגד משה רבנו" נועדה לצייר אותו כיהיר, אך המלבי"ם אינו מתנער מן ההשוואה אלא משלים אותה: אם אני משה — אתם החמישה חמשת חומשי התורה שלו. שבח לכאורה, שמשמעו: אתם כפופים לי כשם שהתורה נמסרה מידי משה. והתשובה חוזרת בדיוק באותו ערוץ שבו בא העלבון — לחישה לאוזן השכן.

## בדיחה 457

אחרי הדרשה ב"היכלם" של “המתוקנים” נגש יהודי פולני אל הרב הדוקטור ואמר לו:

– יפה דרשת, אדוני הרב. אבל תמה אני, שאתה עובר על לאו מפורש שבתורה ומגלח זקנך.

לגלג עליו הרב־הדוקטור והחזיר לו:

– כביאתי לעולם בלי חתימת זקן, כך מבקש אני לצאת מן העולם בלי חתימת־זקן.

נענה הפולני ואמר לו:

– הואיל וכך, שמא אפיל לך שִׁנֶּיךָ, אדוני הרב, שכביאתך לעולם בלי שִׁנַּיִם כך תצא מן העולם בלי שִׁנַיִם?

ביאור: השחתת פאת הזקן אסורה מן התורה (ויקרא יט, כז), ולכן הרב הרפורמי המגולח נראה ליהודי המסורתי עבריין על „לאו מפורש". „חתימת זקן" — זקן מלא, סימן הבגרות. הרב מתחכם בנוסחה „כשם שבאתי לעולם כך אצא ממנו", והפולני פשוט לוקח אותה ברצינות ומיישם אותה בעקביות גמורה: גם שיניים לא היו לך בלידתך — אפיל לך אותן? הנימוק המצוחצח קורס ברגע שמפעילים אותו על איבר אחר.

## בדיחה 458

כשמת הרב הזקן נצחו “המתוקנים” והעמידו במקומו רב־דוקטור. למחר נכנסה אצלו אשה ותרנגולת שחוטה בידה:

– רבי. מחט מצאתי בקורקבן…

הפסיקה הרב:

– לא רבי אני, אלא דוקטור אני.

מיד פנתה האשה ללכת. תמה הרב:

– להיכן אַתְּ?

החזירה האשה:

– אם דוקטור[32] אתה, מה תקנה יש מאתך לתרנגולת, שכבר נשחטה?

הערות שוליים:
- [32] סתם “דוקטור” בפי העם פרושו רופא.

ביאור: מחט שנמצאה בקורקבן (קיבת העוף) היא שאלת כשרות קלאסית — חשש שהמחט ניקבה אבר והתרנגולת טריפה — ובשבילה באים אל הרב. אלא ש„דוקטור" בפי העם פירושו רופא ותו לא (הערה [32]), והאישה מסיקה מיד את המסקנה: רופא מרפא חיים, ומה יועיל לתרנגולת שכבר נשחטה? „תקנה" — תועלת, פתרון. התואר שהרב המודרני מתגאה בו הוא בדיוק מה שפוסל אותו בעיניה.

## בדיחה 459

רבי שמשון־רפאל הירש היה אומר:

– משרבו רבנים־דוקטורים בישראל נעשתה היהדות חולנית.

ביאור: רבי שמשון רפאל הירש (1808–1888), מנהיג האורתודוקסיה בגרמניה, עוקץ את הרבנים המודרניים בעלי תואר הדוקטור: דוקטור קוראים אל מיטת חולה — ואם היהדות התמלאה פתאום דוקטורים, סימן שחלתה.

## בדיחה 460

רב־דוקטור התוכח עס למדן ליטאי בדבר הלכה. לסוף

נתרגז הליטאי וקרא לו עם־הארץ. כָּעס הרב־הדוקטור כָּעס גדול:

– כיצד אתה מעיז פנים לקרוא לי עם־הארץ, ואני רב בישראל?

אמר לו הליטאי:

– מה אעשה והגמרא מעידה עליך, שעם־הארץ גמור אתה?

– איזו גמרא? – צעק הרב־הדוקטור.

– איזו? – החזיר לו הליטאי. – כל גמרא שבש"ס, מברכות ועד נדה.

ביאור: „עם הארץ" — בור בתורה; „ש"ס" — ששת סדרי המשנה, כלומר התלמוד כולו, שמסכת ברכות פותחת אותו ומסכת נידה חותמת. כשהרב־הדוקטור דורש לדעת איזו גמרא מעידה על בורותו, התשובה היא: כולן — פתח לפניו איזה דף שתרצה, והוא לא יֵדע לקרוא בו. העדות אינה כתובה בשום גמרא; היא עצם הגמרא, הסתומה בפניו מתחילתה ועד סופה.

## בדיחה 461

ליטאים ישבו ודנו בחבורה:

– מפני מה פטורים רבני־אשכנז מעבודת־המלך?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– בנוהג שבעולם, חילים שבשורה שוים לקומה, ואלו רבני אשכנז כל אחד מהם קטן מחברו.

[נוסח אחר: שאל ליטאי לחברו:

– קימא לן: לִגְוַורְדִיָה של המלך לוקחים גוים גדולים. וקשה: הואיל וכך, מפני מה אין לוקחים לגוורדיה של המלך את רבני אשכנז, שאין כמותם גוים גדולים?

תרץ לו חברו:

– לא קושיה: בגוורדיה של המלך כל הגוים שוים, ואלו רבני־אשכנז כל אחד מהם גוי גדול מחברו]

ביאור: „עבודת המלך" — שירות החובה בצבא הצאר. בבדיחה שני נוסחים לאותו עוקץ, והלגלוג הליטאי מכוון אל רבני גרמניה המשכילים.

בנוסח הראשון: חיילים בשורה חייבים להיות שווים בקומתם, ורבני אשכנז — „כל אחד מהם קטן מחברו": קטן בתורה, כמובן; וחבורה שכל אחד בה קטן מכל האחרים ממילא אינה יכולה לעמוד בשורה שווה.

בנוסח השני: ל„גוורדיה", משמר המלך, גייסו דווקא „גוים גדולים" — נוכרים גבוהי קומה; ורבני אשכנז הם אמנם „גוים גדולים" — בלשון העם: בורים גמורים — אלא שבגוורדיה „כל הגוים שוים", ואצלם כל אחד „גוי גדול מחברו". הצירוף שאול בלעג מברכת אברהם „ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב).

„קימא לן" (ארמית: מוחזק בידינו) ותבנית הקושיה-והתירוץ מחקות פלפול של בית-מדרש — הליטאים נועצים ברבנים הרפורמים סיכה בכלים הלמדניים שהם עצמם זנחו.

## בדיחה 462

מנין למגיד, שתחלה ידרוש ואחר־כך יחזור על הפתחים ויבקש נדבות?

– שנאמר: יהמו ככלב", ואחר־כך־ויסובבו עיר[33].

הערות שוליים:
- [33] תהליס נט, ז.

ביאור: „מגיד" — דרשן נודד שנשא דרשת מוסר ואחר כך חיזר על הפתחים לאסוף נדבות לפרנסתו. ה„אסמכתא" היא תהילים נט, ז (הערה [33]): „יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" — בפשוטו תיאור אויבים המייללים ומשוטטים בעיר. סדר המילים בפסוק נדרש כסדר יומו של המגיד: תחילה „יהמו ככלב" — הדרשה, ורק אחר כך „ויסובבו עיר" — החיזור על הפתחים. והעוקץ הסמוי: הדרשה עצמה יוצאת המיית כלב.

## בדיחה 463

שאלו למגיד מֵרַיֶּצָה:

– שנה שאנו עומדים בה מה היא – מעוברת או פשוטה?

השיב המגיד:

– לא מעוברת ולא פשוטה, אלא חסרה חודש שלם.

אמרו לו:

– היכי תמצי שנה חסרה חודש?

הסביר המגיד:

– מעשה שהיה כך היה. יצאתי, כמנהגי, לעיירות הסמוכות על־מנת לדרוש בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ולחזור אחר־כך על הפתחים ולבקש נדבות. באתי לעיירה אחת ומצאתי, שאנשי המקום “כיס” יש להם, אבל “לב” אין להם – ופטרוני בלא־כלום. נכנסתי לעיירה אחרת ומצאתי, שאנשי המקום “לב” יש להם, אבל “כיס” אין להם– ונפטרתי מהם בלא כלום. הוו אומרים: שנה זו חָסֵרָה חודש שלם, הוא חודש “כִּיס־לֵב” (=כסלֵו).

ביאור: שנה „מעוברת" — שנה עברית שמוסיפים בה חודש (אדר שני); „פשוטה" — שנה רגילה; „היכי תמצי" (ארמית) — כיצד ייתכן. המגיד, דרשן נודד החי מנדבות, משיב מניסיונו המקצועי: בעיר אחת יש „כיס" (ממון) בלי „לב" (נדיבות), בעיר אחרת „לב" בלי „כיס", ובשום מקום אין השניים נמצאים יחד — ולכן חסר מן השנה החודש „כיס־לב", כסלו. תלונת קבצן מרה, ארוזה בחידוד לשוני על לוח השנה.

## בדיחה 464

מגיד נכנס אצל עשיר לבקש נדבה. אמר לו העשיר:

– מה שמך, רבי מגיד?

– אַבָּא שמי, – השיב המגיד.

הוציא העשיר ארבעה זהובים מכיסו ונתן לו:

– כמנין “אבא”.

נטל המגיד את הזהובים ונאנח. אמר לו העשיר:

– על מה אתה נאנח, רבי מגיד?

החזיר לו המגיד:

– על אבי, עליו השלום, אני נאנח, שקרא לי “אבא” ולא קרא לי "ארתחשסתא.

ביאור: העשיר קוצב את נדבתו בגימטרייה של שם המבקש: „אבא" — אל"ף, בי"ת, אל"ף — עולה ארבע, ומכאן ארבעה זהובים. אנחת המגיד היא ההמשך ההגיוני של השיטה: חבל שאבא לא קרא לו „ארתחשסתא" — שמו של מלך פרס בספרי עזרא ונחמיה, השם הארוך והכבד שבמקרא, שגימטרייתו מאות רבות. בלי לבקש פרוטה נוספת במישרין, המגיד אומר לעשיר בדיוק מה שווה שיטת התמחור שלו.

## בדיחה 465

אמרו לו לרבי יעקב, המגיד מדובנה:

– מוכיחם של ישראל אתה ומבקש שכר!

השיב רבי יעקב:

– אף הקדוש ברוך־הוא כך, – לא חנם הוא מוכיח…

ביאור: רבי יעקב קרנץ, המגיד מדובנה, היה הנודע שבדרשני המוסר — „מוכיח": מי שמייסר את הציבור בדברי תוכחה — והתפרנס מכך. הטענה נגדו: תוכחת אמת אינה עניין לשכר. תשובתו כולה משחק בכפל־המשמעות של „חינם": הקב"ה „לא חינם הוא מוכיח" — לא בלי סיבה ולא לריק („כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ", משלי ג, יב); והמגיד מחליק את המילה אל מובנה השני — לא בלי תשלום — וכאילו הוכיח מן השמים שגם מוכיח בשר־ודם אינו חייב להוכיח בחינם.

## בדיחה 466

מגיד מפורסם בא לעיר, וכשהוזמן לדרוש בבית המדרש הגדול אמר:

– אם תשלמו לי תחלה־אדרוש, ואם לאו־לאו.

אמרו לו:

– כלום מנהגו של עולם כך?

החזיר המגיד:

– מנהג איני יודע, מקרא אני יודע: תחלה “לי הכסף ולי הזהב”, ואחר־כך –"נאם"[34]…

הערות שוליים:
- [34] השוה חגי ב, ת.

ביאור: הפסוק הוא חגי ב, ח (הערה [34]): „לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת". „נאם" הוא נוסחת הנבואה — „כך מכריז ה'" — אבל המגיד קורא אותו כ„נאום", דרשה, ודורש את סדר המילים כלוח זמנים: קודם „לי הכסף ולי הזהב" — התשלום, ורק אחר כך ה„נאום". מנהג דרך־ארץ אין לו, אבל פסוק מפורש — יש.

## בדיחה 467

מגיד מפורסם בא לעיר, ובערב, קודם שהלך לבית־ המדרש לדרוש, נכנס אצל עשיר מעשירי העיר ובקש, שילוה לו עשרה שקלים. תחלה הסס העשיר, ולסוף הלוה לו, למחר, עם השכמת הבוקר, חזר ובא המגיד ופרע את המלוה. וכך כל יום ויום: בערב, קודם דרשה, היה בא ולֹוֶה, ולמחר, עם השכמת־הבוקר, היה בא ופורע. פעם אחת אמר לו העשיר:

ממה נפשך, רבי מגיד: אם יש לך צורך בַּמִּלְוָה, למה אתה פורעה כל־בוקר, ואם אין לך צורך בה, למה אתה נוטלה כל־ערב?

החזיר לו המגיד:

– באמת, אין לי צורך במלוה, אבל אין אתה יודע, כמה פתחון־פה נִתַּן לאדם, כשיש לו במזומנים עשרה שקלים בכיסו.

ביאור: „ממה נפשך" — לשון תלמודית: כך או כך, משתי האפשרויות; „פתחון פה" — ביטחון וסמכות לדבר. ההלוואה אינה ממלאת שום צורך כספי — ערכה כולו פסיכולוגי: עשרה שקלים מזומנים בכיס נותנים לדרשן העני את הביטחון לעמוד מול הקהל ולהוכיחו. אפילו סמכות מוסרית, מתברר, נשענת על תחושת הממון — והפירעון הקפדני מדי בוקר מעיד שבכסף עצמו אין לו שום חפץ.

## בדיחה 468

מגיד עמד על הבימה ודרש, פתח בדברי אגדה, עבר לדברי תוכחה – והצבור ישב והתנמנם. הסתכל המגיד לצדדים וראה: מאחורי הבימה עומד זקן אחד ועיניו זולגות דמעות. נהנה המגיד, ולאחר שֶׁסִּיֵּם וירד מן הבימה נגש לאותו זקן ואמר לו:

– רצונך שתגלה לי, למה הביאה אותך דרשתי לידי דמעות?

נאנח הזקן והחזיר לו:

– רבי מגיד, מודה אני לפניך, שלא דרשתך שלך, אלא נכדי שלי הביא אותי לידי דמעות. נכד יש לי, בישיבה הוא לומד, ואף הוא מבקש להיות מגיד. עכשיו אני יודע, מה יהיה סופו.

[נוסח אחר: נאנח הזקן ואמר לו:

– לא דרשתך, רבי מגיד, אלא גניחותיך הביאו אותי לידי דמעות. עֵז היתה לי ומתה, לא עליך. קודם מותה היתה גונחת כמוך, וכיון ששמעתי גניחותיך שלך מיד נזכרתי גניחותיה שלה והתחילו עיני זולגות דמעות.

נוסח שלישי:

– לא דרשתך, רבי מגיד, אלא זקנך הביאה אותי ליד דמעות. עֵז היתה לי וּזְקָנָהּ היתה דומה לזקנך. פעם אחת שבה מן הערר והתחילה מכשכשת בזקנה, פשטה טלפיה ומתה. וכיון שנסתכלתי בך וראיתי, כיצד אתה מכשכש בזקנך, מיד זכרתי אותה ואת אשר נגזר עליה ופרצו דמעות מעיני].

ביאור: המגיד בטוח שדמעות הזקן הן ההצלחה היחידה של דרשתו — ובכל שלושת הנוסחים מחכה לו עלבון: הזקן בוכה על נכדו, שגם הוא רוצה להיות מגיד וזה סופו הצפוי; או שנזכר בעז שלו שמתה — שגנחה לפני מותה בדיוק כמו הדרשן, או שכשכשה בזקנה כמוהו. „לא עליך" — ביטוי עממי מפייס: שלא יקרה לך. הדג מחמאה — מעלה בחכתו השוואה לעז גוססת, והלעג מכוון אל הגניחות וכשכוש הזקן — התיאטרליות של המגידים שבאה במקום תוכן.

הערת דרויאנוב: (נוסח שני ושלישי): המוטיב היסודי של בדיחה
מפורסמת זו כבר היה ידוע בימי־הבינים (עי' הביבליוגראפיה
העשירה ב"שימפף אונד ערנסט" של פאולי, הוצ' בולטה, ב', עמ'
383, סי' 576). והנה קצת מן הנוסחאות שבמקורות:

כומר־נזיר דרש לפני העם וצעק בכל כוחו. היתה שם אשה אחת
והתחילה בוכה. נהנה הדרשן, שדבריו משפיעים כל־כך, וכשסיים
דרשתו, קרא לה ושאל אותה, על מה היא בוכה? החזירה האשה לו:
"אלמנה ענייה אני, ולא הניח לי בעלי אלא חמור אחד, ועליו היתה
כל פרנסתי. אבל הוא לא האריך ימים ומת. וחמורי־יחידי זה היה
קולו דומה לקולך ואנחותיו היו דומות לאנחותיך. עכשיו, כששמעתי
קולך ואנחותיך, נזכרתי אותו ונפשי ירעה לי מאוד – ובכיתי".
(Die Schwänke und Schnurren des Florentiners Poggio,
Bracciolini", Ed. Alfr. Semerau, לייפציג חשה״ד [פוג׳יה התחיל
לכתוב את סיפוריו לפני 1438], עמ' 155–156, סי' 230. ועי"ש
הביבליוגראפיה בעמ' 232).

נוסח דומה לזה נמצא גם "במעשה־בוך" שלנו, שגמר־חיבורו יש
לקבוע לכל־המאוחר במאה השש־עשרה. יעקב מייטליס "Das
Maassebuch", ברלין 1933, עמ' 82 – מביא מתוך כתב־היד
הפאריסי קטע כזה: מעשה במלך, שקולו נדמה לו יפה ונעים,
והאמין שבשירתו הוא לוקח לבה של אחת מגבירות חצרו. פעם
אחת שר בקול רם, והתחילה אותה גבירה בוכה. שאל לה המלך,
למה היא בוכה, והחזירה לו: "אדוני המלך, כל־אימת שאתה שר
אני נזכרת את חמורי, שהיה קולו דומה לקולך, והוא מת".
חכם מושלימי היה רגיל לבוא למסגד ולדרוש לפני הציבור, וכל־אימת שדרש היה אדם אחד מן הציבור יושב ומוריד דמעות. התברך החכם בלבו ואמר: "ודאי נוגעים דברי עד לבו, ובשביל־כך הוא בוכה". חברו על הבכיין, רבים מן הציבור ואמרו לו: "עלינו אין דבריו של הדרשן משפיעים כלל; מה זה היה ללבך, שאתה בוכה"? החזיר הבכיין: "לא על דבריו אני בוכה, אלא על זקנו אני בוכה. תיש היה לי וחביב היה עלי מאוד. וכשהזקין נגזרה עליו מיתה־ומת. וכל שעה שחכם זה דורש לפנינו וזקנו נע לכל רוח, אני נזכר את תיישי, שהיה זקנו דומה לזקנו של הדרשן, —ואיני יכול להבליג על דמעותי". (Hertel, "Anekdoten", עמ' 42, סי' 28. נוסח זה שגור גם בפי היהודים הספרדים. עי' יהודה, "משלי־ערב", א', עמ' קס"ט, הערה לסי' 736).
לנוסח הראשון שלפנינו לא מצאתי חבר במקורות, וכפי הנראה נוסח זה כולו שלנו. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 468, עמ' 148) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 469

שבת קודם מנחה דרש מגיד בבית־המדרש, ולמחר יצא לחזור על הפתחים ולבקש נדבות, כנהוג. נכנס אצל אחד מן החשובים וקבלו הלה בסבר פנים יפות, החזיק לו טובה על דרשתו וגם נדבה נתן לו בעין יפה. נהנה המגיד ושאל:

– שמא תאמר לי מה דבר טוב מצאת בדרשתי?

החזיר לו החשוב:

– זה כמה, רבי מגיד, מטרידים אותי נדודי־שינה, וכיון שאתה פתחת פיך והתחלת דורש, מיד נרדמתי וישנתי, ברוך השם, שתי שעות רצופות.

[נוסח אחר: נכנס אצל חשוב אחד מחשובי־העיר ואמר לו הלה:

– חמסי עליך, רבי מגיד; אחרי הדרשה שלך לא יכלתי לישון כל הלילה.

הנה המגיד ושאל:

– עד כדי כך השפיעו עליך דברי, שהטרידו שנתך?

– לא, רבי מגיד, – החזיר לו החשוב, – אלא כל אימת שאני ישן ביום, שוב איני יכול לישון בלילה…]

ביאור: המחמאה שהמגיד דג מתגלה כהפוכה: ההכרת־טובה והנדבה ביד רחבה כֵּנות לגמרי — על שעתיים של שינה טובה שהדרשה העניקה לסובל מנדודי שינה. ובנוסח האחר החשוב אף „מתלונן" שהדרשה גזלה את שנת לילו — לא מרוב התרגשות, אלא מפני שמי שישן ביום שוב אינו ישן בלילה. דרויאנוב מציין שהבדיחה עתיקה ובין־לאומית: באוסף הגרמני של פאולי מן המאה ה־16 משבח אציל את ספסלי הכנסייה כטובים מכל הכרים והכסתות שבביתו, ומובאת שם גם מימרה עממית — הסובל מנדודי שינה ילך לדרשת הדרשן.

הערת דרויאנוב: פאולי—"שימפף אונד ערנסט", הוצ' בולטה, א', עמ' 344, סי' 620—מספר: אציל אחד בא לראש־מנזר ואמר לו: "אדוני הראש, כאן, במנזר, סמוך למקום־תפילתי, בולטת אבן אחת מתוך העמוד. עשה עמדי טובה ומכרה נא אותה לי, ואשלם מחירה ככל אשר תשית עלי". —אמר לו הראש: "מה אתה אומר לעשות בה"? —החזיר לו האציל: "אעשנה כר במיטתי: שמא תועיל לי לשינה גם שם כשם שהיא מועילה לי כאן: כיוון שאני מניח ראשי עליה, בשעה שאתה מתחיל לדרוש, מיד אני נרדם".
ועוד מספר פאולי (שם): אציל אחד היה אומר: "הספסלים שבכ־נסיות לתפילה רכים ונעימים מכל הכרים והכסתות שבביתי: אין כמוהם יפים לשינה".
פאולי (שם, עמ' 152, סי' 237) מביא גם מימרה עממית: "מי שנטרפה עליו שנתו, ילך לשמוע אל הדרשה בכנסייה לתפלה". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 469, עמ' 149) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 470

מגיד עמד על הבימה עטוף־טלית עד למעלה מראשו ודרש, ודרש… נשתעמם הצבור והתחיל נשמט אחד־אחד. ראה השמש, שהוא נשאר לבדו עם המגיד, עלה אליו אל הבימה, הניח לפניו את המנעול על השלחן ואמר לו:

– רבי מגיד, כּשְתּסַיֵּם, אם ירצה השם, תטרח לנעל את הדלת…

ביאור: „שמש" — משרת בית־הכנסת, שנעילת הדלתות בסוף היום מתפקידיו. הבקשה המנומסת — נעל בעצמך כשתסיים — אומרת הכול: הקהל נשמט כולו, וגם האחרון שנשאר, השמש, אינו מתכוון לחכות. והמגיד, עטוף בטליתו עד למעלה מראשו ושקוע בדרשתו, כלל לא הבחין שהוא דורש באולם ריק.

הערת דרויאנוב: השווה Kurt Robitschek, "Könige in Un-terhosen", ברלין 1925, עמ' 108: טינור אורח שר באופירה העממית בווינה והצליח בתפקידו כל־כך, שהקהל התחיל בורח ויוצא מחנות־מחנות. בשעת ההפסקה ניגש אליו סימונס מייסדה ומנהלה של האופירה, הושיט לו צרור מפתחות ואמר לו: "הרי המפתחות של התיאטרון לפניך. כשתסיים, אם ירצה השם, את הרנן שלך תטרח ותנעל כל הדלתות יפה־יפה ותלך לך בשלום הביתה". מי קיבל ממי — שמש בית־המדרש מאת סימונס מנהל־האופירה, או סימונס מנהל־האופירה מאת שמש בית־המדרש—איני יודע. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 470, עמ' 149) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 471

– אדם דומה לחַיָּט פּוֹלָנָי: מה חיט פולני כל־זמן שהנשמה בקרבו הוא חי, ולסוף הוא מת אף כל אדם כך…

ביאור: פרודיה על תבנית ההיקש הדרשנית „מה פלוני… אף פלוני…": הפתיחה מבטיחה השוואה מחכימה, וההמשך מספק אמת ריקה — החייט הפולני חי כל עוד נשמתו בו ולבסוף מת, בדיוק ככל אדם. הדיוק המדומה (דווקא חייט, דווקא פולני) הוא כל הבדיחה: צורה למדנית מלאה, תוכן שאינו אומר כלום — לעג לדרשנים העוטפים בנאליות באצטלה של חוכמה.

## בדיחה 472

– משל לבן סורר ומורה. בן שש טפס ועלה על סולם גבוה ונפל ונגדמה ידו. בן תשע עלה לראש־אילן ונפל ונקטעה רגלו. וכשגדל ומלאו לו עשרים ואחת שנה ולא עשה תשובה – באה המלכות ולקחה אותו לעבודת הצבא"…

ביאור: „בן סורר ומורה" — הבן הממרה את פי הוריו, שדינו החמור נידון בתורה (דברים כא, יח–כא). המשל בנוי כסולם עונשים משמים ההולך ומחמיר — נגדעה יד, נקטעה רגל — והשיא, למי שלא שב בתשובה עד גיל עשרים ואחת: הגיוס לצבא הצאר. בשביל יהודי רוסיה זו לא הגזמה: שירות של שנים ארוכות, ניתוק גמור מחיים יהודיים וסכנת המרת דת עשו את „עבודת הצבא" לאסון שגם אובדן יד ורגל מחוויר לידו. מתחת לצחוק — זעקה של דור גזרות הגיוס.

## בדיחה 473

– לְסֻסָתִי ברכבי־פרעה דמיתיך, רעיתי. נמשלו ישראל לסוסים. סוס המתנער מרבצו תיכף כשבעליו נגש אליו – סוס שבסוסים הוא. סוס שאינו מתנער מרבצו אלא אם־כן בעליו מכה אותו שלש פעמים – סוס ולא סוס הוא. סוס שאינו מתנער מרבצו אפילו כשבעליו מכה אותו מאה פעמים – לאו סוס הוא כלל… אף ישראל כך. אדם מישראל, הַנֵּעור משנתו וקם לסליחות תיכף כְּשֶׁהַשמָּש נגש לחלונו – סוס שבסוסים הוא. אדם מישראל שאינו נעור משנתו ואינו קם לסליחות אלא אם כן השמש מכה על תריסו שלש פעמים – סוס ולא־סוס הוא. אדם מישראל שאינו נעור משנתו ואינו קם לסליחות אפילו כשהשמש מכה על תריסו מאה פעמים – לאו סוס הוא כלל"…

ביאור: הפסוק „לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי" (שיר השירים א, ט) הוא דימוי אהבה נשגב — והדרשן גורר אותו אל האורווה: ישראל נמשלו לסוסים לפי זריזות קימתם ל„סליחות", תפילות התחנונים הנאמרות באשמורת הבוקר לפני הימים הנוראים, שאליהן היה השמש (משרת בית־הכנסת) מעיר את הציבור בדפיקות על התריסים. הסולם הדרשני המדורג — קם מיד, קם אחרי שלוש מכות, אינו קם גם אחרי מאה — מוחל ברצינות תהומית על עצלות הבוקר של המתפללים: פרודיה על הדרשנות המנופחת, ובתוכה תמונה מחויכת של כל מי שקשה לו לקום בחושך ובקור אל בית הכנסת.

## בדיחה 474

– בואו, אפיקורסים, וראו: תרנגול יש לו מסרק בראשו[35] ואינו סורק שערו בשבת; אתם אין לכם מסרק בראשכם וסורקים שערכם בשבת… עֵז לא למדה “חומש” ואינה מגלחת זְקָנָהּ; אתם למדתם “חומש” ומגלחים זקנכם"…

הערות שוליים:
- [35] כרבולת הדומה למסרק.

ביאור: „אפיקורסים" — כאן: המשכילים שפרקו עול מצוות. התוכחה נשענת על שני איסורים: סריקת שיער אסורה בשבת מפני שהמסרק תולש שערות, וגילוח הזקן אסור מן התורה — „לֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט, כז). כרבולת התרנגול נקראת „מסרק" על שום צורתה (הערה [35]), ומכאן ההיפוך: לתרנגול יש מסרק בראשו והוא אינו סורק בשבת; לעז יש זקן והיא אינה מגלחת אותו — אף שמעולם לא למדה „חומש" (לימוד היסוד של כל ילד ב„חדר"). הבהמות יוצאות שומרות מצוות יותר מן המשכילים שלמדו תורה — ודווקא תלמודם הוא כתב האישום נגדם.

## בדיחה 475

– אוי לעינים, שכך רואות! נשים יוצאות לשוק וראשן פרוע… כמה גדול החטא וכמה קשה העונש!… מעשה באשה שמתה וקברוה. למחר מצאו קברה פתוח והיא מוטלת מבחוץ ופניה למטה. היה שם חסיד אחד ואמר: כך נאה לה לחצופה זו שאין האדמה קולטתה, משום שהיתה פורעת ראשה בשוק. אף אתן, חצופות, כך תהיה אחריתכן. מוטב שתעשו תשובה ותהיו זהירות לכסות ראשכן – ותקלוט האדמה את כֻּלְּכֶן".

ביאור: אישה נשואה חייבת בכיסוי ראש, ו„ראש פרוע" — שיער גלוי — נחשב בשוק לחוצפה ופריצות. הדרשן נשען על אמונה עממית שאת גופם של חוטאים גדולים „אין האדמה קולטת" — הקבר פולט אותם, אות לזעם שמים. אלא שההבטחה שנועדה לעודד תשובה יוצאת מפיו קללה: עשו תשובה, כסו ראשכן — „ותקלוט האדמה את כולכן", כלומר: ותמותנה ותיקברנה כולכן כהלכה. דרשן האש והגופרית שקוע כל כך באיומיו, עד שגם השכר שהוא מבטיח נשמע כמשאלת מוות לקהל מאזינותיו.

## בדיחה 476

שבת פרשה נצבים דרש המגיד והקשה קושיה חמורה:

– אתם נצבים היום כֻּלְכֶם… ראשיכם, שבטיכם ומלכיכם"… בשלמא ראשים ושבטים ניחא, שהיו רבים, אבל מלך, שלא היה אלא אחד, למה נאמר “מלכיכם” בלשון רבים? קפץ אחד מן הצבור וקרא:

– רבי מגיד, בתורה לא נאמר מלך כלל, לא בלשון רבים ולא בלשון יחיד,

נענה המגיד ואמר:

– אף זה תרוץ יפה, אלא שאני יש לי תרוץ אחר, יפה הימנו.

ביאור: פרשת ניצבים נפתחת ב„אתם נצבים היום כולכם... ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם" (דברים כט) — „מלכיכם" אין שם כלל. המגיד בדה את המילה, בנה עליה „קושיה חמורה" (מלך אחד היה, ולמה לשון רבים?), וכשאחד מן הקהל מפיל את הכול בהערה שאין בפסוק שום מלך — הוא בולע גם את זה אל תוך המשחק: ההפרכה נרשמת אצלו כ„תירוץ יפה" אחד מני כמה. סאטירה על דרשנות הפלפול, שבה היופי הצורני של קושיה־ותירוץ חשוב מן השאלה אם יש בכלל על מה לדבר — אפילו קריסת היסוד כולו אינה מזיזה את המגיד מן התבנית.

## בדיחה 477

ביום־גנוסיה של המלך דרש מגיד־העיר מענינא דיומא. דרש ודרש וְסִיֵּם:

– יהי רצון והמלך ירום הודו וזוגתו תחיה והשרצים שלהם יאריכו ימים, וגם הז’וֹנְדַר הגדול והגבור והנורא ישב על כסאו בחסד וברחמים, ובא לציון גואל ונאמר אמן".

ביאור: „יום גנוסיה" — יום חגו של המלך, הולדתו או הכתרתו (המונח ממסכת עבודה זרה, על חגי מלכות נוכרים); „מענינא דיומא" — ארמית: מעניין היום. „ז'ונדר" — הגייה עממית של ז'נדרם, שוטר. המגיד מסיים בברכת נאמנות חגיגית לכתר — אלא שכל פרט בה מתהפך: צאצאי בית-המלוכה נעשים „השרצים שלהם"; הז'נדרם זוכה ל„הגדול הגיבור והנורא" — כינויי האל מפתיחת תפילת העמידה — ואף ל„ישב על כסאו בחסד וברחמים", נוסח המזכיר את „אל מלך יושב על כסא רחמים" מן הסליחות: ברכת-אלוהים לשוטר-כפר שאין לו שום כיסא; והחתימה „ובא לציון גואל", סיום הדרשה המסורתי, מאחלת בלי משים את קץ המלכות כולה — שהרי ביאת הגואל פירושה שהצאר יורד מכיסאו. אפשר לקרוא זאת כבורות של דרשן שאינו יודע אלא לשון בית-המדרש, ואפשר כתמימות מעושה — כך או כך, החנופה הכפויה יוצאת מפיו כשרשרת עלבונות, והקהל היהודי שומע היטב.

## בדיחה 478

מגיד עני הלך בדרך והדביקו גוי בעגלה טעונה שחת. אמר לו המגיד:

– גוי, חלוק לי מקום בעגלה.

חלק לו. וכשהגיעו לעיר פרש הגוי לשוק למכור את השחת, והמגיד הלך ל"הכנסת אורחים". אכל קמעה, נח קמעה ובקש לעין בפנקס הדרשות שלו, פשפש ולא מצא. אבד הפנקס. התעצב המגיד אל לבו ואמר:

– ודאי נפל הפנקס לתוך השחת; עכשיו יאכל סוס את השחת ויבלע את הפנקס וימלא כרסו דרשות.

מיד קם והלך לבית־המדרש, עלה על הבימה, הכה בידו על השלחן והכריז:

– להוי ידוע לכל הקהל הקדוש הזה: סוס שיבוא לכאן לדרוש – מִשֶּׁלִּי ידרוש…

ביאור: „שחת" — חציר למספוא; „הכנסת אורחים" — אכסניית חסד לעניים עוברי דרך; ופנקס הדרשות הוא כל הונו של מגיד נודד, החוזר על אותן דרשות מעיר לעיר. משאבד הפנקס בערמת השחת, בונה המגיד שרשרת „היגיון" מופרכת מיסודה: הסוס יאכל את השחת, יבלע את הפנקס, „ימלא כרסו דרשות" — ומכאן שעלול, חלילה, לעלות על הבימה ולדרוש. עיקר הצחוק טמון באבסורד הזה עצמו: סוס איננו יכול לדרוש, והחשש כולו הבל — אבל המגיד נוהג בו ברצינות גמורה: טורח ללכת לבית־המדרש, מכה בידו על השולחן ומכריז חגיגית, כמודעה של ממש, על זכויותיו מפני מתחרה שאינו קיים. ומתחת לאבסורד — עוקץ כפול: קנאת המגיד לסחורתו הממוחזרת, והסחורה עצמה — דרשות שמקומן בערמת מספוא, שאפילו סוס „יוכל" למסור אותן, ומשל המגיד דווקא.

## בדיחה 479

עשיר תלמיד־חכם היה קונה ספרים והרבה עסק בתורה ביום ובלילה. כשמת הספידו מגיד־העיר קודם הוצאת המטה, רמז בידו כלפי המת המוטל על הקרקע, וחזר ורמז כלפי האצטבה של ספריו וקרא:

– קִיֵּם זה מה שכתוב בזה! [36]

בנו של הנפטר לא עסק בתורה לא ביום ולא בלילה, את הספרים של אביו הוציא מן הבית מחמת אבק, ולשם נוי בעלמא הזמין צִיָּר והנה צִיָּר לו על הקיר אצטבה מלאה ספרים. וכשמת הספידו אותו מגיד־העיר קודם הוצאת המטה, רמז בידו כלפי המת המוטל על הקרקע, וחזר ורמז כלפי האצטבה המצוירת על הקיר וקרא:

– קים זה מה שכתוב בזה!…

הערות שוליים:
- [36] בבא קמא לז א.

ביאור: „קיים זה מה שכתוב בזה" הוא מטבע הספד מן התלמוד (בבא קמא לז ע"א — הערה [36]): המספיד מצביע על המת ועל ספריו ומעיד שחי על פי הכתוב בהם. אצל האב, שהגה בספריו יומם ולילה, זהו שבח אמת. אצל הבן — שסילק את הספרים מן הבית והזמין צייר שיצייר לו על הקיר אצטבה (מדף) מלאה ספרים לשם נוי — אותן מילים בדיוק נעשות עלבון מדויק להפליא: הוא אכן קיים כל מה שכתוב בספריו המצוירים, כלומר לא כלום.

## בדיחה 480

בזמנו של דוד פרידלנדר שמש רבי צבי־הירש מווֹיְדִיסלֵב מגיד בברלין. פעם אחת התוכח עם חבריו ותלמידיו של פרידלנדר, שבקשו לתקן את התפלה על דרך הנוי החיצוני, ואמר להם:

– הרשוני נא, אתם המתנאים לפני המקום, ואספר לכם מעשה שהיה. סוחר אחד ירד ליריד הגדול של ליפציג והרויח שם ממון הרבה. וכששב מן היריד הביא מתנות טובות לאשתו ולכל בני ביתו. לא שכח גם את המשרתת הזקנה, ואף לה הביא מתנה טובה: מפוח־יד קטן, שלא תצטרך מכאן ואילך להפיח את המיחם בפה. שמחה הזקנה ומיד יצאה לנסות כחו של המפוח: שפתה את המיחם והתחילה נופחת בו במפוח, עמלה רבע־שעה, עמלה חצי־ שעה, שָׁפעה כֻלָּהּ זיעה ובידה לא עלה כלום: המיחם נשאר צונן כשהיה. כעסה הזקנה והשליכה את המפוח לפני בעל הבית וצוחה: למה הבאת לי זה לשחק בי"? – קם בעל הבית ויצא לראות, במה כוחו של המיחם גדול, שאין המפוח שולט בו. הסתכל וראה: הזקנה מִלְּאָה את המיחם מים ואת הארובה פחם ושבבים, ואש להצית את הפחם ואת השבבים לא הביאה. לגלג עליה ואמר לה: “טפשה שבטפשות, מה יועילו לך כל המפוחים שבעולם, אם ניצוץ־אש אין”?…

(מ. גרינייארד, מיטטיילינגען צור וידישען פאלקסקונדע: 1909 עמ' 91)

ביאור: דוד פרידלנדר היה מראשי תנועת ההשכלה בברלין, וחוגו ביקש „לתקן" את התפילה — לייפות את צורתה החיצונית ברוח הרפורמה. רבי צבי־הירש המגיד עונה במשל: „מיחם" הוא דוד לחימום מים, „מפוח" — כלי לליבוי אש. המשרתת נופחת ונופחת שעה ארוכה והמים נשארים צוננים, כי לא הביאה אש להצית את הפחם — וכל המפוחים שבעולם לא יועילו בלי ניצוץ. כך גם שיפוצי הנוסח והנוי: עזרים חיצוניים שאין בכוחם לחמם תפילה שאין בה אש פנימית.

## בדיחה 481

רבי משה־יצחק דרשן, המגיד מִקֶּלֵם, בא לכרך אחד מכרכי־הים ודרש ברבים. למחר נכנס אצלו פרנס גלוח. והתחיל אומר לפניו דברי כבושים, שהוא מבהיל את הבריות בספורי מעשיות על הגיהנום ועל עונשי בית־דין שלמעלה. נענה רבי משה־יצחק ואמר לו:

– הרשני נא ואספר לך מעשה שהיה בי. פעם אחת הלכתי בדרך ופגשתי שור. פשט השור את רגלו ונתן לי שלום. אמרתי לו: “עקש שבבהמות, מה לך ולי”? החזיר לי: “את בשרי אתה אוכל”. שמעתי ואמרתי לו: “הדין עמך”. החזרתי לו שלום והלכתי לדרכי. פגשתי פרה. פשטה הפרה את רגלה ונתנה לי שלום. אמרתי לה: “טפשה שבבהמות, מה לך ולי”? החזירה לי: “את חֲלָבִי אתה שותה”. שמעתי ואמרתי לה: “הדין עמך”. החזרתי לה שלום והלכתי לי. פגשתי תָיש. פשט התיש את רגלו ונתן לי שלום. אמרתי לו: “פחות שבבהמות מה לך ולי”? החזיר לי: “אני זקני מגודל וגם אתה זקנך מגודל”, שמעתי ואמרתי לו: “הדין עמך”. החזרתי לו שלום והלכתי לדרכי. פגשתי חזיר, פשט החזיר את רגלו ונתן לי שלום. כעסתי כעס גדול ואמרתי לו: “טמא שבבהמות, את בשרך איני אוכל, את חלבך איני שותה, וגם זקנך אינו מגודל – מה לך ולי?”…

ביאור: „דברי כבושים" — דברי תוכחה ומוסר; „פרנס גלוח" — ראש קהילה מגולח זקן, סימן היכר של המתמערבים, בעוד הזקן נחשב סימנו של יהודי ירא שמים. הפרנס בא להוכיח את רבי משה־יצחק, המגיד מקלם — מגדולי דרשני המוסר, שנודע בתיאורי הגיהינום שלו — והמגיד עונה במשל מדורג: לשור, לפרה ולתיש יש מכנה משותף אתו (בשר, חלב, זקן מגודל), ולכן הוא מחזיר להם שלום. רק לחזיר — הטמא שבבהמות, שגם זקן אין לו — הוא עונה „מה לך ולי?". הנמשל ברור לשומעים: הפרנס המגולח, שאין בינו ובין המגיד ולא כלום, הוא החזיר שבמשל — והתוכחה שביקש לחסום חוזרת אליו כעלבון צורב, מוגש בעקיפין דווקא באותו ז'אנר של „סיפורי מעשיות" שעליו התלונן.

## בדיחה 482

רבי צבי הירש, המגיד מווידיסלב, בא לברלין קודם ימים נוראים, וכשהלך בראש השנה להתפלל וראה שהתוקע גלוח. נטל מאת הגבאי רשות לדרוש קודם תקיעות. עלה לבמה, פתח ואמר:

– מעשה ברועה, שהיה זאב מתגנב לעדרו וטורף מן הצאן. מה עשה הרועה? העמיד שומר לעדר – תיש עם קרנים גדולות וזקן מגודל. וכיון שהיה התיש מניע קרניו הגדולות ומכשכש בזקנו המגודל, מיד היה הזאב נבהל ובורח. לימים חלש התיש ומת. נמלך הרועה ועשה קרנים גדולות לכלב שבעדרו, כדי שיטעה הזאב ויחשוב את הכלב תיש, וכך הוה: למחר התגנב הזאב לבוא אל העדר, וכשראה את השומר בעל הקרנים נבהל ונשא את רגליו לברוח. רץ ריצה קצרה ומיד חזר והסתכל יפה־יפה בשומר בעל הקרנים ואמר לו: “תמה אני: אם תיש אתה – היכן הוא זקנך? אלא מה, כלב אתה – מה לו לכלב ולקרן”?…

ביאור: על פי הגמרא (ראש השנה טז ע"ב) תקיעת השופר נועדה „לערבב את השטן" — לבלבל את המקטרג ביום הדין. במשל של המגיד הקרניים הן השופר והזקן הוא יראת השמים: התיש בעל הקרניים והזקן המגודל הבריח את הזאב, אבל כלב שהרכיבו לו קרניים אינו מטעה אותו — „אם תיש אתה, היכן זקנך? אלא מה, כלב אתה — מה לו לכלב ולקרן?". התוקע המגולח שראה המגיד בברלין, מעוז ההשכלה וההתבוללות, הוא הכלב המקורנן: שופר ביד, אבל בלי הזקן — בלי היהדות שמאחוריו — גם השטן לא יתבלבל. ביקורת חריפה על הקהילה, בלי מילה ישירה אחת על התוקע.

## בדיחה 483

משכילים התוכחו עם רבי צבי הירש ואמרו לו:

– תמהים אנו עליכם, החרדים, שאתם דוחים אותנו בשתי ידיכם. כלום אנו מתכונים, חלילה, לעקור דבר מן התורה? אנו אין כונתנו אלא לצרף את ההשכלה לתורה כטפל לעקר.

החזיר להם רבי צבי־הירש:

– שמעו ואספר לכם. הצנון שלח לַכַּוֶּרָת לאמר: “תני לי את בתך, את הדבש, לאשה”. ותקצוף הכורת מאד ותאמר:,הלמגואל כמוך את בתי אתן לאשה?" ויען הצנון ויאמר:,מרקיני־נא, שטפיני־נא, ואת בתך תני לי". ותען הכורת ותאמר: “היכבס כושי וילבין? חשך משחור תארך, ואיך את בתי הַבָּרָה אתן בחיקך?” ויען הצנון: גרדיני־נא קלפיני־נא, ואת בתך תני לי". ותאמר הכורת: גם אם תכבס בנתר ותלבין כשלג מר לך מר, ואיך תתן בתי את מִתְקָה לך?" ויען הצנון ויאמר: שלקיני־נא, כבשיני־נא, ואת בתך תני לי". ותרא הכורת, כי מתאמץ הצנון לקחת את בתה, ותאות לו. וַיִּקְרָא הרב לברך ברכת חתנים, ויאמר הרב: “הצנון עקר והדבש טפל”, ויעמוד ויברך בקול רם: “בורא פרי האדמה”…

(את משל הצנון והכורת מצאתי במכתבו הגלוי של מיכל פינס לאחד־העם – החבצלת", נרמו 14 בשנת תרנ"ה– ובלשונו שלו אני מביאו כאן. – אם פינס עצמו הוא אביו של משל נאה זה, או שגם הוא שמוע אותו בשמו של רבי צבי הירש מורידיסלב, או בשמו של מחודד אחר – איני יודע.)

ביאור: „עיקר וטפל" הוא כלל מדיני הברכות: על מאכל מורכב מברכים לפי המרכיב העיקרי, והטפל נפטר בברכתו. המשכילים מבטיחים שההשכלה תהיה רק טפל לתורה, והרב עונה במשל בלשון מקראית מהוקצעת: הצנון החריף מחזר אחרי הדבש בת הכוורת, מבטיח שימרקו וישטפו, יגרדו ויקלפו, ישלקו (יבשלו) ויכבשו אותו, והכוורת דוחה אותו בלשון ירמיהו — „היכבס כושי וילבין" — עד שלבסוף היא נעתרת. ובחופה פוסק הרב: „הצנון עיקר והדבש טפל", ומברך „בורא פרי האדמה" — ברכת הצנון דווקא (וכך אכן ההלכה בצנון מטובל בדבש). זה בדיוק החשש: ההשכלה נכנסת כטפל, וברגע החיבור מתברר מי העיקר. דרויאנוב מציין שמצא את המשל במכתב גלוי של מיכל פינס לאחד־העם ב„החבצלת" (תרנ"ה), ואינו יודע אם פינס חיברו או רק מסרו בשם רבי צבי־הירש.

## בדיחה 484

רבי משה־יצחק, המגיד מִקלם, בא לעיר לדרוש והתנה עמו הגבאי של בית המדרש, שלא ירעיש עולמות, כדרכו, על קצוצי פאה ומגולחי זקן. נסתכל בו רבי משה־יצחק וראה, שהוא אחד מהם, ואמר לו:

– שמע ואספר לך מעשה שהיה. פעם אחת העלוני לשמים והראו לי כל הטובה, השמורה לצדיקים בגן־עדן. יצאתי משם שמח וטוב־לב ובקשתי לראות גם כל הרעה, השמורה לרשעים בגיהנום, אמר לי הגבאי, הממונה עליה: האם אתה מקבל עליך לשתוק לכל מה שתראינה עיניך – תִּכָּנֵס, ואם לאו – לאו". קבלתי עלי ונכנסתי. נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וממלא חבית מן המעין, מן הבוקר עד הערב הוא דולה מן המעין ומערה לתוך החבית, והחבית אינה מלאה: המגופה נטלה מתוכה. נתמלא לבי רחמים עליו ובקשתי לאמר לו: “שוטה שבעולם, הָגִף את החבית תחלה!”, אבל נזכרתי, שנגזרה עלי שתיקה – ושתקתי… שוב נסתכלתי וראיתי: רשע עומד ומבֶקע קורה, מן הבוקר עד הערב הוא מבקע, והקורה אינה בקועה: בעשפו של קרדום הוא מבקע. נכמרו רחמי עליו ובקשתי לאמר לו: “טפש שבטפשים, הפוך את הקרדום תחלה!”, אבל נזכרתי, שחיב אני לשתוק – ושתקתי.. ועוד נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וקוצר עשב בשדה, מן הבוקר עד הערב הוא קוצר, והשדה אינו קצור: חושב חוזר וגדל. עכשיו לא יכלתי עוד לקים את הגזרה שנגזרה עלי, הרימותי את קולי וקראתי לאותו רשע בכל כחי: “חמור, כלום אין אתה רואה, שהעשב חוזר וגדל, ולמה זה אתה מִטַּפֵּש וקוצר?”…

ביאור: הגבאי — ממונה בית המדרש — מתנה עם רבי משה־יצחק, המגיד מקלם, מגדולי מטיפי המוסר, שלא „ירעיש עולמות" כדרכו נגד קצוצי פאה ומגולחי זקן; והגבאי עצמו, מבחין המגיד, מגולח. התשובה היא משל על סיור בגיהינום שנגזרה בו עליו שתיקה: ליד הרשע הממלא חבית שניטלה מגופתה (פקקה) וליד המבקע קורה בקת הקרדום במקום בלהב הוא מתאפק — טיפשויות שיש להן תיקון. רק מול הקוצר עשב שחוזר וצומח הוא מתפרץ: „למה זה אתה מיטפש וקוצר?" — והכול מבינים: העשב שחוזר וצומח הוא הזקן, שהמגלח קוצר יום־יום לשווא, עמל גיהינום מרצון. כך שומר המגיד על התנאי כלשונו — צעקתו מופנית כביכול לרשע שבמשל — ומנחית את התוכחה בדיוק היכן שנאסרה.

הערת דרויאנוב: השווה סיפורי האחים גרים, סי' 178 (לפי המהדורה של Von der Leyen —סי' 129): רבי מרצע* היה סנדלר לפי מקצועו, ועינו בכל: הכל ראה, הכל גינה, הכל ידע יותר מן האחרים ובכל היה הדין עמו. — — — פעם אחת חלם והנה הוא מת ומטפס ועולה לשמים. כשהגיע לשם ודפק בשער פתח לו פטרוס והכניסו, אבל אמר לו: "אני מטיל עליך, שכאן תחדל ממנהגך ולא תגנה שום דבר שתראה". — — — נכנס הסנדלר והיה מטייל באולמים הרחבים של השמים. — — — הסתכל וראה: שני מלאכים נושאים קורה —אותה קורה מפורסמת, שהיתה נתונה לאדם בין עיניו, והוא את הקיסם שבין שיניו של חברו ביקש. והמלאכים נושאים אותה לא לארכה של הדרך, אלא לרחבה. הרהר הסנדלר אחריהם: "מה ראו הללו לשטות זו"? —אבל נזכר אזהרתו של פטרוס ושתק. שוב הסתכל וראה שני מלאכים דולים מים מן הבאר ומערים לתוך חבית, והחבית פרוצה מצידי־צדדים והמים בוקעים ונשפכים לחוץ. "פראים"! —פער הסנדלר פיו, אבל נזכר אזהרתו של פטרוס —ולא יסף. — לסוף הסתכל וראה: עגלה טעונה משא כבד שוקעת בחריץ עמוק ואינה יכולה לעלות משם. "אין תימה", —אמר הסנדלר לאיש, שעמד ליד העגלה. — "מי יואל להטעין עגלתו משא כבד כזה! ומה יש לך פה בעגלתך"? —"מאווויים טובים יש לי פה בעגלתי", —החזיר האיש. — "משא כבד ולא יכולתי להגיע לדרך הישרה ושקעתי בחריץ. ודאי יחלצוני מן המיצר". ואמנם בא מלאך והביא שני סוסים להעלות את העגלה. "שניים לא יספיקו", —אמר הסנדלר. —"לכל־הפחות ארבעה". בא מלאך שני והביא עוד שני סוסים, אבל רתם לא לפני העגלה, כי־אם מאחוריה. ולא יכול עוד הסנדלר להתאפק וצעק לכל מלוא גרונו: "גולם! הנשמע כדבר הזה, או הנראה כמוהו משֶׁשֶׁת ימי־בראשית ועד עתה, שכך מצלים עגלה מתוך חריץ"? — — —
הנה כן: המוטיב היסודי של הבדיחה שלפנינו, המיוחסת לרבי משה־יצחק המגיד מקלם, לא משלנו הוא, אלא משל האחים גרים, והם מפי העם לקחוהו. לפי בולטה ופוליבקה — "Anmerkungen", ג', עמ' 297 ואילך —כבר ידע מרטין לוטר מעשייה יפה זו והביא אותה באחד מנאומיו, שנאם בשעת שולחן בשנת 1536. ועיי"ש כל הציון עד סוף הסימן.

* "Meister Pfriem" (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 484, עמ' 153) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 485

רבי משה־יצחק בא לדֻבֶּלן, הסמוכה לריגה. בשבת ראה בבית הכנסת רבים מתפללים בלי טליתות, והסבירו לו:

– ערב שבת באים הללו מריגה לכאן בשביל לנוח בשבת ולרחוץ בים, ומתרשלים הם להביא טליתותיהם עמהם.

בו ביום, קודם מנחה, עלה רבי משה־יצחק על הבימה לדרוש, פתח ואמר:

– שמעו ואספר לכם מעשה שהיה. פעם אחת נכנסתי אצל אדם אחר, ולא מצאתיו בביתו. בקשתי לצאת, ופתאום שמעתי קול בוכה. פניתי כה וכה וראיתי: טלית תלויה על הקיר ובוכה. אמרתי לה: “טלית, על מה את בוכה?” החזירה לי: “על עלבוני אני בוכה, שיצא בעל הבית לדרך רחוקה ונטל עמו הרבה כסף וזהב, ואותי הניח לבדי כאן”. מיד נחמתיה ואמרתי לה בלשון זו: “הנחמי, בתי. יבוא יום ובעלי הבית יצא לדרך רחוקה עוד יותר, ויניח כסף וזהב כאן. ואותך לבדך יקח לְשָׁם”…

ביאור: דובלן שליד ריגה הייתה עיירת קיט ומרחצאות ים, ויהודי ריגה שבאו לשבות ולרחוץ בה „התרשלו" והשאירו את הטלית בבית. המגיד עונה במעשייה שסופה דרשת מוסר: „דרך רחוקה" היא לשון נקייה למוות, ויהודי נקבר עטוף בטליתו. מכאן הנחמה לטלית הבוכה — יבוא יום שבעל הבית יצא לדרך הרחוקה מכולן, ואז דווקא הכסף והזהב יישארו כאן, ואותה לבדה ייקח „לשם". תוכחה ענוגה לנופשים: הבגד שאתם מזניחים למען רחצה בים הוא היחיד שילווה אתכם בסוף.

## בדיחה 486

מגיד נכנס אצל בעל הבית לבקש נדבה, וכדי להתחבב עליו פתח בדברי אגדה:

– פסוק ראשון שבתורה כֻּלּוֹ מוקשה. בראשית" – למה? היה לו לכתוב: “תחלה”; “ברא” – למה דוקא “ברא” ולא “יצר”? “אלהים” – מיותר, שהרי מי ברא, אם לא אלהים? “את” מיותר לגמרי; “השמים” – הואיל ולהלן נאמר “רקיע”, היה לו לאמר גם כאן “רקיע”: “ואת” – שוב מיותר לגמרי: “הארץ” – למה? הרבה יותר מתקבלת על הדעת האדמה"…

הפסיקו בעל־הבית

– רבי מגיד, אף אני קושיה חמורה יש כי, התורה מעידה על משה רבנו, שלא קם כמוהו, ואתה מבקש לעשותו עם־הארץ עד כדי כך, שיתחיל תורתו בלשון זו: “התחלה יצר רקיע אדמה”?

[בדיחה ישנה זו נתנסחה בדורנו נוסח חדש:

ש. בן־ציון היה מרבה לתקן כתביהם של סופרים. פעם אחת אמר לדוד פרישמן: – תמה אני על לשון הכתוב: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. היה לו לכתוב: “תחלה יצר ה' את הרקיע ואת האדמה”,

החזיר לו פרישמן:

– באמת כך היה כתיב בנוסח ראשון. בא ש. בן־ציון ותקן…]

ביאור: המגיד „משפר" כל מילה בפסוק הפותח את התורה — בראשית/תחילה, ברא/יצר, השמים/רקיע, הארץ/אדמה — ובעל הבית מצרף את התיקונים ומראה לאן הם מובילים: אילו צדק המגיד, היה משה רבנו — שהתורה מעידה עליו שלא קם כמוהו — פותח את ספרו בגמגום עילג, „התחלה יצר רקיע אדמה". ה„קושיות" מעידות על המקשן, לא על הכתוב. דרויאנוב מצרף גלגול מודרני: ש. בן־ציון, סופר ועורך שנודע כמתקן בלתי נלאה של כתבי אחרים, הציע לדוד פרישמן את אותו „שיפור" עצמו לפסוק הבריאה, ופרישמן ענה שכך באמת היה כתוב בנוסח הראשון — עד שבא ש. בן־ציון ותיקן.

## בדיחה 487

מטיף מן “המתוקנים” התארח בבודאפשט ודרש ב"היכל" החדש. באו רבים לשמוע את הדרשה ובתוכם גם יצחק־יהודה גולדציהר. וּכְשֶׁסִּיֵּם הדרשן וירד מעל דוכני אמרו לו לגולדציהר:

– דרשתו של זה מהי בעיניך?

החזיר גולדציהר:

– כל ימי הייתי תמה, מה ראה מרטין לוטֶר לתרגם “קהלת – דרשן” (“פרעדיגער”)? עכשיו אני רואה שיפה תרגם. “הבל הבלים אמר “הדרשן”, הכל הבל”.

(א. ש. יהודה, “גילדציהר האיש והיהודי”, העולם" 1924, נומר 29).

ביאור: „מטיף מן המתוקנים" — דרשן רפורמי; „היכל" — כינוי לבתי הכנסת הרפורמיים המפוארים. יצחק־יהודה (איגנץ) גולדציהר, יהודי הונגרי שהיה מגדולי חוקרי האסלאם בעולם, נשאל לדעתו על הדרשה ועונה בהערה פילולוגית לכאורה: מרטין לותר תרגם את שם ספר קהלת לגרמנית „Der Prediger" — „הדרשן" — ורק עכשיו התברר לו כמה קלע התרגום: „הבל הבלים אמר הדרשן, הכול הבל" (קהלת א, ב). הפסוק, עם „הדרשן" במקום „קהלת", נעשה ביקורת קטלנית — הדרשה כולה הבל — בלי מילה בוטה אחת.

## בדיחה 488

מת אדם חשוב, הספידו המגיד של העיר וסים:

– “ברוך אתה בבואך” – לעולם הבא. “וברוך אתה בצאתך” – מן העולם הזה.

היה שם ליצן אתר, נענה ואמר:

– פסוק זה נאמר ב"ויתן לך"…

ביאור: „ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" הוא מברכות פרשת כי־תבוא (דברים כח, ו), והמגיד דורש אותו דרשת הספד נמלצת: „בואך" — לעולם הבא, „צאתך" — מן העולם הזה. הליצן רק „מתקן" את מראה המקום: הפסוק הזה נאמר ב„ויתן לך" — לקט פסוקי הברכה שאומרים במוצאי שבת, כשמלווים את השבת היוצאת. הערה למדנית תמימה לכאורה, שמצמקת את ההספד הנשגב לנוסח פרידה שגרתי הנאמר מדי שבוע — ורומזת שגם מן הנפטר נפרדים כאן כמו משבת שחלפה, בלי צער יתר.

## בדיחה 489

מת “הגביר” של העיר והזמינו בניו ספדן מפורסם לספיד לו. האריך הספדן בהספדו שעה שלמה והקהל לא הוריד אפילו דמעה אחת. לאחר שֶׁסִּיֵּם אמרו לו בניו של הנפטר:

– אָן ספדנותך המפורסמת?

החזיר להם הספדן:

– אני אין כחי אלא לפתוח את הבֶּרז, אבל כשהחבית ריקה, מה מועיל ברז פתוח?

ביאור: „ספדן" — מספיד מקצועי, שאומנותו לעורר את הקהל לבכי. משל הברז והחבית מגלגל את הכישלון אל הנפטר: הספדן יודע רק לפתוח את הברז, אבל חבית הצער והחיבה שהקהל אצר לגביר נמצאה ריקה — איש לא הצטער על מותו, ואת זה שום אומנות לא תתקן.

## בדיחה 490

מת הרב של העיירה ושלחו הפרנסים להביא ספדן מפורסם מן הכרך הסמוך. סרב הספדן והחזיר תשובה:

– היום אינו יכול לספוד ולבכות: אשתו מתה עליו.

ביאור: „ספדן" — מספיד מקצועי, הנשכר לעורר בכי בהלוויות; „אשתו מתה עליו" — אשתו נפטרה זה עתה. הסירוב חושף את המקצוע: הדמעות הן סחורה, ודווקא היום, כשיש לו סוף־סוף על מה לבכות באמת, אין לו מלאי לבזבז על נפטר זר.

## בדיחה 491

– שד"ר בא לעיר וְאִכְסְכוֹ הפרנס בביתו. אכל ושתה השד"ר ונח מן הדרך, תלה מנעול בְּתַרְכּוּסו ויצא לראות את העיר וכשחזר, נסתכל וראה: שני מנעולים תלויים בתרכוסו. תמה ושאל לבעל־הבית:

– המנעול מהיכן?

תמה גם בעל־הבית:

– מנעול? אני רואה שני מנעולים.

הסביר לו השד"ר:

– אחד תליתי אני, שלא יוציאו מה שהוא מתוך התרכוס.

חזר בעל־הבית והסביר לו:

– ואחד תליתי אני, שלא יכניסו מה שהוא לתוך התרכוס…

ביאור: שד"ר (שלוחא דרבנן — „שליח החכמים" בארמית) הוא שליח הנוסע בין קהילות לאסוף כספי צדקה, ומתארח אצל פרנסי המקום; „תרכוס" — אמתחת, צרור המטען שלו. המנעול של השד"ר שומר שלא יוציאו — שלא ייגנב כסף התרומות; המנעול של המארח שומר שלא יכניסו — שלא ימצא את חפצי הבית בתוך התרכוס של האורח. חשד מול חשד, מנוסח בנימוס גמור: שליח המצווה ועמוד הקהילה, כל אחד מהם בטוח בשקט שהשני גנב.

## בדיחה 492

מעשה באחד, שבא אל הרב לטול “קבלה” לשחיטה, תהה הרב על קנקנו ושאל:

– אוגרת[37] מה פרושה?

השיב הַנּבְחָן:

– אוגרת פרושה – בתולה שהגיעה לפרקה.

– אם־כן, מה פרושה של בוגרת?

– תרנגולת הרובצת על ביציה.

– ודוגרת?

– תאנה צמוקה,

– וגרוגרת?

– ספק זכר, ספק נקבה.

– ואנדרוגינוס?

– הים הגדול.

– ואוקינוס?

נסתתמו תשובותיו של הנבחן. אמר לו הרב:

– איני יכול ליתן לך “קבלה”.

תמה האיש:

– רבי, בשביל שאיני יודע פרושו של אוקינוס אתה פוסלני לשחיטה?

הערות שוליים:
- [37] שתי פגימות הן בסכין: ‘אוגרת’ ו’מסוכסכת', הראשונה  פוסלת והשניה אינה פוסלת; עי' חולין יז, א.

ביאור: „קבלה" — תעודת הסמכה לשוחט; „תהה על קנקנו" — בחן את טיבו. השאלה הראשונה היא היחידה השייכת למקצוע: „אוגרת" היא פגימה בסכין השחיטה (הערה [37], על פי חולין יז ע"א). מכאן ואילך עונה הנבחן על כל מילה את פירושה של המילה הבאה בשרשרת הדומה בצלילה: על „אוגרת" — פירוש „בוגרת" (נערה שהגיעה לפרקה), על „בוגרת" — „דוגרת" (תרנגולת הרובצת על ביציה), על „דוגרת" — „גרוגרת" (תאנה מיובשת), על „גרוגרת" — „אנדרוגינוס" (ספק זכר ספק נקבה), ועל „אנדרוגינוס" — „אוקיינוס" (הים הגדול). כשנגמרת השרשרת הוא נאלם, ותמיהתו — וכי בגלל „אוקיינוס" תפסלני? — היא הפואנטה: הוא בטוח שנכשל רק במילה האחרונה, ואינו קולט שכל תשובותיו היו שגויות, ובראשן דווקא המונח האחד ממקצועו.

## בדיחה 493

אחד שלמד שחיטה בא אל הרב לטול “קבלה”. בדקו הרב ואמר לו:

– רואה אני, שבקי אתה בהלכות שחיטה, אבל ל"חוץ" אני חושש,

אמר לו המיועד להיות שוחט:

– רבי, בכל חומר־הדין אני מקבל עלי, שלא תהא ידי בשחוטי־חוץ

החזיר לו הרב:

– לא ל"חוץ" זה אני חושש, אלא ל"חוץ" אחר אני חושש – לזה שבמשנה ראשונה של מסכתא חולין[38]

הערות שוליים:
- [38] הכל שוחטין – חוץ מחרש, שוטה וקטן", חולין א,  א.

ביאור: „קבלה" — תעודת הסמכה לשוחט. „שחוטי חוץ" הוא איסור תורה חמור — שחיטת קרבנות מחוץ למקדש — ולזה חושב הנבחן שהרב חושש, ולכן הוא מתחייב „בכל חומר הדין". אבל הרב מתכוון ל„חוץ" אחר, זה שבמשנה הפותחת את מסכת חולין: „הכל שוחטין — חוץ מחרש, שוטה וקטן" (הערה [38]). כלומר: בהלכות אתה בקי, אבל חוששני שאתה עצמך בכלל ה„חוץ" — שוטה, מן הפסולים לשחיטה. עלבון שרק היודע את המשנה קולט — ומי שלא קלט, אישר בכך את החשש.

## בדיחה 494

השוחט של העיר הודיע להרב, שהוא מסתלק מאומנותו, חמה הרב:

– מה ראית?

השיב השוחט:

– רבי, “הספר הַקָּנֶה” בא לידי וראיתי, כמה אזהרות חמורות הוא מזהיר את השוחט[39] , חוששני, שאיני יכול לעמוד בהן ומוטב שאסתלק מאומנותי. לימים חזר אותו שוחט והודיע להרב, שהוא שב לאומנותו. תמה הרב

– לא אמרת, שאתה חושש לאזהרות של “הקנה”?

החזיר לו השוחט:

– הן, רבי, “הקנה” מזהיר, אבל הַוֵּשֶׁט מְצַוֶה…

הערות שוליים:
- [39] עי' ב"ספר הקנה" הפרקים “סוד־השחיטה' ו”מי הם  האנשים הראויים לשחיטה?"

ביאור: „ספר הקנה" הוא חיבור קבלי המציב לשוחט דרישות רוחניות מחמירות עד אימה (הערה [39]) — מהן נבהל השוחט ופרש. ובשחיטה כשרה חותכים שני „סימנים": את הקנה (קנה הנשימה) ואת הוושט (צינור המזון — ובהשאלה, האכילה והפרנסה). מכאן התשובה: „הקנה" — הספר, וגם המצפון — מזהיר לפרוש, אבל הוושט — הרעב, הצורך להתפרנס — מצווה לחזור. ואזהרה, כידוע, קלה מציווי: הבטן פוסקת אחרונה.

## בדיחה 495

שוחט בעיירה קטנה, שלא הספיקה לו אומנותו זו כדי חיונה, נמלך וצרף לה עוד אומנות אחת ונעשה שָׁעָן. לא היו ימים מועטים ואמרו עליו:

– כמה תמוה אדם זה, כל מה שהוא עושה הוא עושה להפך: שוחט תרנגול – והתרנגול מהלך, מתקן שעון – והשעון אינו מהלך.

ביאור: כל החידוד נשען על מילה אחת בשני מובנים: תרנגול „מהלך" — חי ומתהלך, כלומר השחיטה נכשלה; שעון „מהלך" — פועל, כלומר התיקון נכשל. בשתי אומנויותיו משיג האיש בדיוק את ההפך מן המבוקש.

## בדיחה 496

יצא רנון על השוחט, שנכשל בדבר עבירה, והעבירו הרב מן השחיטה. העיז השוחט פניו בפני הרב ואמר לו:

– רבי, אף על בתך הבתולה מרננים בעיר.

החזיר לו הרב:

– ובאמת, גם היא פסולה לשחיטה..

ביאור: „רינון" — שמועה רעה, לעז. שוחט חייב להיות אדם כשר וירא שמים, ולכן מי שנכשל בעבֵרה מועבר מתפקידו; המודח מנסה לנקום ברב ברמז מלוכלך על בתו. הרב אינו מתרגש ואינו מתגונן — הוא „מסכים": אכן, גם היא פסולה לשחיטה. קבלה מילולית של ההיקש, המרוקנת אותו מארסו: פסול לשחיטה הוא פסק חסר כל משמעות למי שממילא לא נועדה להיות שוחטת, והעלבון מוחזר לשולחו בקור רוח הלכתי.

## בדיחה 497

רב ושוחט התוכחו זה עם זה וקפח השוחט את הרב. היה שם מחודד אחר ואמר:

– נמצאנו למדים: מקום שיש שוחט פקח אסור לו להרב להיות בהמה…

ביאור: „קיפח" — גבר עליו, ניצח אותו; „מחודד" — שנון, חריף. הסיכום מנוסח כפסק הלכה („נמצאנו למדים... אסור לו..."), אבל הוא משחק מילים: „בהמה" היא גם כינוי לטיפש — ומול שוחט פיקח, רב שמתנהג כבהמה סופו להישחט.

## בדיחה 498

שאלו למחודד

מִנַין לחזנים, ששוטים הם?

השיב המחודד:

– הריהם יורדים לפני התיבה, שכתוב עליה: “שויתי ה' לנגדי תמיד”, ומקרא מפורש הוא: אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' "[40]

הערות שוליים:
- [40] משלי כא, ל.

ביאור: „יורד לפני התיבה" — משמש שליח ציבור, חזן; על עמוד התפילה נהוג לחקוק „שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח). ההוכחה נשלפת מפסוק אחר: „אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל — הערה [40]), שפשוטו — שום חוכמת אדם אינה עומדת כנגד רצון האל. המחודד קורא „לנגד ה'" כציון מקום: בעמדה שבה ניצב החזן אין, על פי „מקרא מפורש", חכמה ותבונה. תבנית ה„מניין ש..." הלמדנית מגויסת ללגלוג הישן והקבוע על החזנים — כולם קול, בלי שכל.

## בדיחה 499

פרק שירה: עמוד[41] מה הוא אומר?

– “מי פתי – יסור הֵנָה”[42].

הערות שוליים:
- [41] סתם עמודי־התיבה שבבית־הכנסת.
- [42] משלי ט ד, טז.

ביאור: „פרק שירה" הוא חיבור קדום שבו כל בריה — שמים וארץ, חיות ועופות — „אומרת" פסוק ההולם אותה („שמים מה הם אומרים?..."). הפרודיה מצרפת לרשימה את העמוד — דוכן התפילה שלפניו עומד שליח הציבור (הערה [41]) — ושמה בפיו את קריאתה של הסכלות במשלי: „מי פתי יסור הנה" (הערה [42]). כלומר, העמוד עצמו מכריז: מי שמתאווה לגשת אליי ולשמש חזן — פתי הוא.

## בדיחה 500

שאלו לאברהם בר גוטלובר:

– חזנים מי תקן?

השיב הזקן:

– חזנים שלמה תקן, שכֵּן העיד רחבעם בנו: “אבי יִסֵּר אתכם בשוטים”[43]

הערות שוליים:
- [43] מלכים א' יב, א.

ביאור: אברהם בער גוטלובר היה מסופרי ההשכלה, שנון נודע. כשאיים רחבעם בן שלמה על העם „אבי יסר אתכם בשוטים" (מלכים א יב — הערה [43]), הכוונה לשוטים־מגלבים, רצועות הלקאה; גוטלובר קורא „שוטים" — טיפשים, ומוצא בפסוק „עדות" ששלמה הוא שתיקן את החזנים: הוא שייסר את ישראל בשוטים. עוד חוליה בלגלוג העממי הקבוע על טיפשותם של החזנים, מוגשת כפסק למדני רציני.

## בדיחה 501

שלשה באו אל הפרנס שבעירם לבקש הוספה על שכרם – רב, שַׁמָּש וחזן. אמר להם הפרנס:

– פסקו לי פסוקיכם ואדע, למי מכם יש להוסיף תחלה.

פתח הרב ואמר:

– “רָחַש לבי דבר טוב”[44] – “רחש” נוטריקון: רב, חזן שמש, והרב בראש.

נענה אחריו הַשַָּׁמָּשׁ ואמר:

– “שֹׁחר טוב יבקש רצון” [45] – “שחר” נוטריקון: שמש, חזן, רב, והשמש בראש.

סלסל החזון ואמר:

– “חרש שוטה וקטן” – “חרש” נוטריקון: חזן, רב, שמש, והחזן בראש.

גחך הפרנס ואמר:

– היינו דאמרי אינשי: סתם חזן – שוטה.

הערות שוליים:
- [44] תהלים מה, כ.
- [45] משלי יא, כז.

ביאור: „נוטריקון" — דרישת מילה כאילו היא ראשי־תיבות. הרב דורש „רחש" (תהלים מה, כ — הערה [44]): רב, חזן, שמש; השמש דורש „שחר" (משלי יא, כז — הערה [45]): שמש, חזן, רב — כל אחד מצא פסוק שמעמיד אותו בראש. גם החזן מצא, אלא שנזקק לשם כך לצירוף „חרש שוטה וקטן" — השלישייה המשנאית של חסרי־הדעת, הפטורים מן המצוות ופסולים לעדות — ומילתו השנייה מכתירה אותו „שוטה". „היינו דאמרי אינשי" (ארמית) — זהו שאומרים הבריות; והפתגם העממי „סתם חזן — שוטה", הלועג לחזנים כיהירים וקלי־דעת, קיבל כאן אישור מפי החזן עצמו.

## בדיחה 502

בליל־שבת מקדש החזן על היין בבית הכנסת, ובמוצאי־שבת לא הוא אלא הַשַּׁמָּשׁ מבדיל על היין בבית הכנסת. מה טעם?

– שאמרו: "אם אין דעה – הבדלה מנין? [46]

הערות שוליים:
- [46] ירושלמי ברכות ה, ט, ב.

ביאור: ה„טעם" לקוח מן הירושלמי (הערה [46]): „אם אין דעה — הבדלה מניין?" — במקורו הסבר לכך שברכת ההבדלה נקבעה בתפילה דווקא בברכת „חונן הדעת", שהרי בלי דעת אין יכולת להבחין ולהבדיל. כאן המאמר מוסב על החזן: כיוון שדעה אין בו — כסטריאוטיפ העממי של „החזן השוטה" — הבדלה מניין לו? את הקידוש, שאינו דורש דעת, מניחים לו; את ההבדלה מוסרים לשמש.

## בדיחה 503

שאלו ליוסי גוֹלְדָה’ס:

– מִנַּיִן לחזנים, ששוטים הם?

החזיר יוסי:

– אלו לא היו החזנים שוטים, לא היו צועקים בקול מה שאחרים אומרים בלחש.

ביאור: את תפילת העמידה אומר כל מתפלל בלחש לעצמו, והחזן חוזר עליה אחר־כך בקול רם. מכאן ה„ראיה": רק שוטה מכריז בצעקה את מה שכל אדם אומר בשקט. יוסי גולדה'ס — חזן־בדחן שכמה מחידודיו על אומנותו־שלו מובאים בפרק זה.

## בדיחה 504

ועוד שאלו ליוסי גולדה’ס:

– קימא לן: כל החזנים שוטים; והרי אתה חזן ואין אתה שוטה?

החזיר יוסי:

– מלמד, “שאין מביאים ראיה מן השוטים”[47].

הערות שוליים:
- [47] שבת קד, ב.

ביאור: „קימא לן" (ארמית) — כלל מוחזק בידינו; „מלמד ש…" — מטבע־לשון של דרשה. „אין מביאים ראיה מן השוטים" הוא מאמר מן הגמרא (שבת קד ע"ב — הערה [47]). יוסי מיישב את הסתירה בלולאה מושלמת: את הכלל „כל החזנים שוטים" אי־אפשר להפריך באמצעות פיקחותו־שלו, שהרי הוא עצמו חזן — כלומר שוטה — ומן השוטים אין מביאים ראיה. הוא מציל את הכלל במחיר הכללת עצמו בו, וככל שהתשובה שנונה יותר, ה„הודאה" מתוקה יותר.

## בדיחה 505

שאלו לרבי ברוך מרדכי:

– מהיכא מיתיכן לה, שסתם חזן – שוטה?

השיב רבי ברוך־מרדכי:

– מפלפולא מיתינן לה. קימא לן: העושה שליח פקח – חיב השליח; העושה שליח חרש, שוטה וקטן – חיב השולח ולגבי חזן שנינו: שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו"[48]. אלמא: חזן הוא אחד מן השלשה, ששולחיהם חיבים. והרי אנו עדים, שאינו לא חרש ולא קטן, אלא לאו – שוטה הוא.

הערות שוליים:
- [48] משנה ברכות ה, ח.

ביאור: „מהיכא מייתינן לה" — מניין אנו למדים זאת; „מפלפולא מייתינן לה" — מן הפלפול אנו מביאים אותה (ארמית). הפלפול נשען על דיני שליחות: השולח שליח פיקח (בר־דעת) — האחריות על השליח; השולח חירש, שוטה או קטן, שאינם בני־דעת — האחריות חוזרת אל השולח. והמשנה קובעת (הערה [48]): „שליח ציבור שטעה — סימן רע לשולחיו", כלומר בטעות החזן נושא הקהל ששלחוֹ. מכאן ההוכחה בדרך־ההכרח: אם אחריות החזן מוטלת על שולחיו, הרי הוא מן השלושה — חירש, שוטה או קטן. חירש איננו, שהרי הוא שומע; קטן איננו, שהרי רואים שגדול הוא; על כורחך — שוטה.

## בדיחה 506

ליצנים ישבו ודנו בחבורה:

– כמה טפשים כתבו להם לישראל?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– כמה איני יודע, אבל לא פחות מאחד לכל עשרה מישראל, שבכל מנין־עשרה יש חזן אחד.

ביאור: „מניין" — עשרה גברים, המכסה הנדרשת לתפילה בציבור, ואחד מהם עובר לפני התיבה כחזן. על יסוד הפתגם „סתם חזן — שוטה" נולד ה„אומדן": טיפש אחד לפחות על כל עשרה מישראל. עלבון גס בלבוש של חשבון מדויק.

## בדיחה 507

שאל רב לחזן:

– מנין לחזן, שטפש הוא?

החזיר לו החזן:

– הַסְבָרה מחייבת, שֶׁכָּךְ. כיון שאינו לא בתורה ולא בחכמה, מה ראה להיות חזן ולא ראה להיות רב? שמע מינה טפש הוא.

ביאור: „הסברה מחייבת" — ההיגיון מכריח; „שמע מינה" (ארמית) — הַסֵּק מכאן. החזן בונה סילוגיזם על חשבון עצמו: תורה וחכמה אין בו — וכי היה בכך כדי למנוע ממנו להיות רב? אם בכל־זאת בחר בחזנות, המשרה הפחותה, שמע מינה טיפש הוא. עוקץ כפול: הוא מודה בטיפשותו בצורת פלפול מהודק, ובדרך אגב רומז לרב השואל שגם לרבנות אין תורה וחכמה מעכבות.

## בדיחה 508

ראש השנה קודם מוסף פתח החזן “הנני העני”, ומיד הרכין ראשו כלפי התיבה וכל גופו התחיל מרתת. ראה הקהל ונהנה:

– חזן בעל־בכי.

היה שם בתור אחד מקטני־אמנה, הציץ אל תחת טליתו של החזן וקרא:

– מחמת צחוק הוא מרתת!

נזדעזע כל הקהל ופרצה מהומה בבית הכנסת:

– כיצד ש"ץ צוחק בשעה זו?

הפשיל החזן את טליתו מעל ראשו ופֵרש:

– ראיתי את הקהל ונזכרתי מעשה, ושוב לא יכלתי להתאפק מצחוק. אתמול עמדה גויה בשוק ומכרה ביצים. פתאום החליקה ונפלה, בא רוח והפשיל חלוקה עד למעלה מראשה לעיני כל הקהל…

ביאור: „הנני העני ממעש" — תפילת שליח־הציבור לפני מוסף של ראש־השנה ויום־הכיפורים, וידוי שבו הוא מכריז שאינו ראוי לשאת את תפילת הקהל; היא נאמרת ברטט גדול, ו„חזן בעל־בכי", הבוכה באמת בתפילתו, נחשב מעלה יקרה. „מרתת" — רועד; „קטני־אמנה" — קטני־אמונה, ספקנים; „ש"ץ" — שליח־ציבור. הקהל קורא את הרעד כבכי של קדושה, והספקן מגלה שהוא צחוק כבוש. וההסבר גרוע מן החטא: דווקא מראה הקהל, העטוף טליתות מופשלות מעל הראש, הזכיר לחזן את הגויה שהרוח הפשילה את חלוקה מעל ראשה — „לעיני כל הקהל", כלשונו.

## בדיחה 509

ראש השנה אחרי מוסף שאל החזן את הגבאי:

– מוספי היום מהו בעיניך?

השיב הגבאי:

– מתפלא אני על כח־זכרונך.

לא הבין החזן:

– מה ענינו של כח־הזכרון למוסף? החזיר לו הגבאי:

– אותן השגיאות של אשתקד, אחת מהנה לא נעדרה.

ביאור: המחמאה המפתיעה — „כוח־זיכרון" במקום שבח לתפילה — מתפענחת כעלבון: החזן שיחזר בנאמנות מושלמת את כל שגיאות השנה שעברה. „אחת מהנה לא נעדרה" — לשון מקראית (על־פי ישעיהו לד, טז): אף אחת מהן לא חסרה.

## בדיחה 510

שמיני עצרת התפלל חזן “גֶשֶׁם”, ועד שסים התחילו גשמים יורדים. לאחר התפלה נגש אל הגבאי ואמר לו:

– התפאר נא עלי: מן השמים נענו לי, והבאתי גשם לעולם.

החזיר לו הגבאי:

– מה תימה יש בדבר? כבר היה מעשה ואלו שכמותך הביאו גם מבול לעולם.

ביאור: בשמיני־עצרת אומר החזן את תפילת „גשם" החגיגית, ומאותו יום מזכירים בתפילה „משיב הרוח ומוריד הגשם". כשהחזן מתפאר שנענה מן השמים, הגבאי מעמידו על מקומו: אין כאן שום פלא — „אלו שכמותך", כלומר החוטאים, כבר הביאו פעם גשם גדול הרבה יותר, את המבול שנשלח כעונש על דור שלם. גשמו של החזן אינו זכות אלא פורענות.

## בדיחה 511

הביטו אחרי יוסי גולדה’ס ומצאו, שאינו מתפלל תפלה בלחש. אמרו לו:

– רבי יוסי, האי מאי?

החזיר יוסי:

– כך דיני. חזן אינו מתפלל אלא בשכר. תפלה בקול, שאתם מעלים לי שכר עליה, אני מתפלל. רצונכם, שאתפלל תפלה בלחש? העלו לי שכר גם עליה – – ואתפלל.

ביאור: „האי מאי" (ארמית) — מה זאת? את תפילת העמידה אומר כל אדם בלחש לעצמו, והחזן חוזר עליה בקול רם. יוסי מחיל על התפילה היגיון של שכיר גמור: מה שמשולם — מבוצע; הלחש, שאיש לא תימחר, אינו בחוזה. רוצים גם לחש? — תוספת שכר. עבודה שבלב לפי תעריף.

## בדיחה 512

גמרא של חזנים

תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף־על־פי שיש שם בחור שֶׁקולו ערב, אין מורידין לפני התיבה אלא נשוי.

מאי טעמא?

– שיהא לבו נשבר ונדכה…

ביאור: פרודיה על ברייתא תלמודית: „תנו רבנן" — שנו חכמים; „מאי טעמא" — מה הטעם (ארמית). „לירד לפני התיבה" — לשמש שליח־ציבור; „בחור" — רווק. „לב נשבר ונדכה" לקוח מתהלים (נא, יט): „לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" — מעלה גדולה במתפלל, ענווה ושברון־לב לפני האל. ה„הלכה" המומצאת מוותרת על הרווק בעל הקול הערב לטובת הנשוי, והנימוק הקדוש מתגלה כעקיצה על הנישואין: לבו של הנשוי כבר שבור ונדכה ממילא.

## בדיחה 513

הנצי"ב מִוּוֹלוזִ’ין היה מקפיד, שחזן יהא גם שוחט, כדי שבעל־כרחו יהא זהיר במצוות:

– חזן. – היה הנצי"ב אומר, – דינו כדין שור המועד: "אין לו שמירה אלא – סכין[49]…

הערות שוליים:
- [49] בבא קמא מה, ב.

ביאור: הנצי"ב — ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין המפורסמת. „שור המועד" — שור שנגח שלוש פעמים והוחזק מזיק; עליו נאמר בגמרא (בבא קמא מה ע"ב — הערה [49]): „אין לו שמירה אלא סכין" — אין דרך להבטיח שלא יזיק אלא לשוחטו. הנצי"ב מסב את הדין על החזן, המוחזק אף הוא בקלות־דעת: גם לו אין שמירה אלא סכין — אבל סכין של שוחט. שוחט חייב בכשרות אישית גמורה, שקלקלה אחת פוסלת אותו ואת פרנסתו; משיהיה החזן גם שוחט, יהא זהיר במצוות בעל־כורחו.

## בדיחה 514

מִנַּיִן שאין ממנים חזן על הצבור אלא אם כן הוא גם שוחט?

– שנאמר: “רוממות־אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” [50]

הערות שוליים:
- [50] תהלים קמט, ו.

ביאור: פרודיה על דרשת הלכה („מניין ש… שנאמר…"). ברקע מנהג הקהילות הקטנות והעניות לאחד שתי משרות באיש אחד — „ש"ץ ושו"ב", שליח־ציבור ושוחט־ובודק. הפסוק (תהלים קמט, ו — הערה [50]) מדבר בשבח החסידים — הלל לאל בפיהם וחרב נקם בידם — והדרשן מגלה בו דווקא את המשרה הכפולה: „רוממות אל בגרונם" — החזנות; „חרב פיפיות בידם" — סכין השחיטה. אילוץ תקציבי שזכה לאסמכתא מן הכתוב.

## בדיחה 515

סוחר שב לביתו מגינשפרינג, ובין מנחה למעריב ספר בבית־המדרש על הגדולות ועל הנפלאות שראה שם:

– בית כנסת חדש בנו בגינשפרינג והעמידו בו חזן עם שלשים וששה משוררים.

מיד הקשה אחד מן החבורה:

– בשלמא רבי חיים־ליב שלנו, שארבעה משוררים לו, יש ספק בידו להשגיח עליהם, וכשאחד מהם עושה מעשה רמאות ומחביא קולו, מיד הוא צובטו צביטה יפה בצנעה ומחזירו למוטב, אבל אותו חזן שבגינשפרינג, ששלשים וששה משוררים לו, מה תקנה יש לו כשאחד מהם כובש קולו ושותק?

מתחלה לא היה בידו של הסוחר־המספר; אחר־כך נמלך והשיב:

– על כרחך אתה אומר, שאותה שעה אין לו לאותו חזן אלא שלשים וחמשה משוררים.

ביאור: חזנים גדולים החזיקו „משוררים" — זמרי־לוויה; משורר עצלן „מחביא קולו" או „כובש קולו" — פוער פה ואינו משמיע דבר. הדיון מתנהל במטבעות בית־המדרש: „בשלמא" — ניחא, מובן; „על כרחך אתה אומר" — בהכרח תסיק. ועל הקושיה הכבדה — כיצד יתפוס חזן משורר משתמט בין שלושים ושישה — בא „תירוץ" שהוא טאוטולוגיה צרופה: אם אחד שותק, הרי שבאותה שעה יש לו רק שלושים וחמישה משוררים. צורה של היסק תלמודי, תוכן של לא־כלום.

## בדיחה 516

הגבאים נמנו וגמרו לְמַנּוֹת חזן אחר במקום הזקן שנפסל קולו. אמר להם הזקן:

– חייכם, רבותי, שֶׁקּוֹלִי חזק, ברוך השם, כשהיה, והא ראיה: כשאני מֵרִים קולי ומְסַיֵּם “הבוחר בעמו ישראל באהבה” מיד נבהל כל הקהל וצועק: שמע ישראל"!

ביאור: „הבוחר בעמו ישראל באהבה" — חתימת הברכה שלפני קריאת־שמע, ומיד אחריה אומר הקהל „שמע ישראל" — כך בכל תפילה, יהא החזן אשר יהא. זו כל „הראיה" של הזקן לכוח קולו. ויש בה עוקץ הפוך: „שמע ישראל" משמש בפי יהודים גם כזעקת חרדה (כמו „הצילו!") — ואם הקהל באמת „נבהל", הרי שקולו של הזקן מבעית ואינו מרנין.

## בדיחה 517

אגדה של חזנים.

בשעה שברא הקדוש ברוך־הוא את העולם עלה במחשבה תחלה ליתן ארבעים שנה לכל בריה, נכנס סוס ושאל:

– מה תהא מלאכתי?

השיב לו הקדוש ברוך־הוא:

– הבריות ירכבו עליך.

בעט הסוס ברגלו ואמר:

– אם לכך אני נוצר, דיי בעשרים.

הסכים הקדוש ברוך הוא.

יצא הסוס. נכנס אחריו חמור ושאל:

– ואני מה תהא מלאכתי?

השיב לו הקדוש ברוך־הוא:

– משאות תשא על גבך.

כפף החמור את ראשו ואמר:

– אם לכך אני נוצר, טול ממני עשרים.

הסכים הקדוש ברוך הוא.

יצא החמור. נכנס אחריו חזן ושאל:

– ומה תהא מלאכתי שלי?

השיב לו הקדוש ברוך־הוא:

– מלאכתך תהא נקיה וקלה – תנעים זמירות.

השתעל החזן ואמר:

– אם לכך אני נוצר, הוסיפה לי עוד ארבעים.

הסכים הקדוש ברוך־הוא והוסיף לו – עשרים שנה של הסוס ועשרים שנה של החמור, ומכאן: עד ארבעים חזן שר כהלכה, מארבעים ואילך הוא צוהל כסוס ונוער כחמור.

ביאור: מעשייה בתבנית אגדת־עם רווחת על חלוקת שנות־החיים, שבה בעלי־החיים מוותרים על חלק משנותיהם, ומי שנוטל אותן מקבל עמן גם את טבעם. „תנעים זמירות" — תשיר בנעימה. התוצאה היא „מדרש" אטיולוגי — הסבר־שבצחוק לתופעה שכל מתפלל הכיר: עד ארבעים שר החזן את שנות האדם שלו; משם ואילך הוא חי את עשרים שנות הסוס ועשרים שנות החמור שחמד לעצמו — וקולו בהתאם, צהלה ונעירה.

הערת דרויאנוב: השווה סיפורי האחים גרים, ב', סי' 176 (לפי
המהדורה של Von der Leyen — סי׳ 132): כשברא אלהים את
העולם וביקש לקבוע שנות־חיים לכל היצורים נכנס החמור ושאל:
אלהי, כמה יהיו ימי־חיי? — ״שלושים שנה״. — החזיר לו אלהים.
— ״אוי, אלהי״, — נענה ואמר החמור: — ״הטוב הדבר בעיניך?
שלושים שנה מרובות הן יותר מדי. השקיפה וראה חיי היגעים:
משאות לעייפה מן הבוקר עד הערב; אין גבי אלא שקי־דגן —
לטחנה למען המצא לחם לאדם לאכול, ואני איני יודע שכר וזירוז
אלא מכות ובעיטות־רגלים. טול מאתי חלק משלושים השנים
הארוכות״. ריחמו אלהים, שמע לתפילתו ונטל ממנו שמונה עשרה
שנה. נחה דעתו של החמור ויצא, ובמקומו נכנס הכלב. ״כמה אתה
מבקש לחיות״? — אמר לו אלהים. — ״החמור בעט בשלושים השנים
שנתן לו: הן נראו לו ארוכות יותר מדי. אתה ודאי לא תבעט בהן״.
— ״אלהי״, — השיב הכלב, — ״הכזה יהיה רצונך? כמה אצטרך
להתהלך ולרוץ בארץ! רגלי לא ישמשוני עד כדי כך. וכשיאבד
קולי מלנבוח ושיני ינטלו מלנשוך, מה תהא מנת־גורלי אם לא לנוע
מפינה לפינה ולנהום מלב רע״? — ראה אלהים שהדין עמו, וחיסר
ממנו שתים־עשרה שנה. יצא הכלב ונכנס הקוף. ״אתה ודאי רוצה
לחיות שלושים שנה״, — אמר לו אלהים. — ״לעבוד כחמור וככלב
אין אתה צריך, ודעתך בדוחה עליך תמיד״. — השיב הקוף: ״אלהי,
כך נראה לעיניים, אבל לבי יודע אחרת. אם כל הימים ימטירו לי
השמים דייסת־אורז, אין לי כף לאוכלה. בדחן אני לבני־אדם,
עוויות אני משביע לכולם בשביל שיצחקו, ומה שכר יש לפעולתי?
תפוח הם מושיטים לי, אני נותן שן בו — והנה הוא חמוץ. הוי, אלהי,
לעתים תכופות מסתתרת התוגה מאחרי פרגודו של הצחוק!
שלושים שנה לא אשא ולא אימלט; לא לפי כוחי הן״. ניחם אותו
אלהים ונטל ממנו עשר שנים.

לסוף נכנס האדם — שמח וטוב־לב, בריא ורענן, ואף הוא ביקש
לו אלהים שנות־חיים. ״שלושים יהיו שנות־חייך״, — אמר
לו אלהים. — ״דייך בכך״? — ״שלושים שנה מה הן״? — קרא האדם.
״עד שאספיק לבנות ביתי ולהעלות אש במשכני, עד שתמצא ידי
לנטוע את עצי ולאכול מפריים וכבר אני הולך למות. אנא, אלהי,
האריכה לי מידת־ימי״. — ״אוסיף לך״, — אמר אלהים, — ״שמונה־
עשרה שנה של החמור. — ״לא די לי״, — אמר האדם. — ״לך יהיו גם
שתים־עשרה שנה של הכלב. — ״ועדיין לא די לי״, — אמר האדם.
״אתן לך גם עשר שנים של הקוף. — ״לחיי״! — אמר אלהים. — ״לחיי״,
אמר האדם. יותר לא תקבל״. לא נתקררה דעתו של האדם ויצא מלפני
האלהים ולבו רע עליו.
ויהיו ימי־חייו שבעים שנה. שלושים הראשונות הן שלו, וקל־מהרה
הן עוברות עליו. בשלושים השנים הללו דעתו זחוחה עליו, עבודתו
משמחתו וקיומו בעולם הנאה היא לו. אחריהן באות שמונה־עשרה
השנים של החמור: משא אחרי משא יורד עליו, ושכרו — מכות
ובעיטות־רגלים. אחרי אלו באות שתים־עשרה של הכלב, והרי
הוא מוטל בפינה, נוהם מלב רע ושיניים אין בפיו לנשוך. ולסוף
מפטיר האדם בעשר השנים של הקוף: מוחו רופס, מעשיו מעשים
בטלים ומשחק הוא לילדים.
ועי׳ בולטה ופוליבקה, ״Anmerkungen״, ג׳, עמ׳ 290 ואילך. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 517, עמ' 162) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 518

חזן בא לעיר עם משורריו ומכר כרטיסים “לשמוע אל הרנה ואל התפלה”. וכשירד לפני התיבה הוברר, שאין כאן לא רנה ולא תפלה, אלא שברי קול צרוד, רגזו בעלי הכרטיסים ותבעו ממונם. התנצל החזן ואמר:

– רבותי, צנה אחזתני. אונס רחמנא פטריה.

לא נִתְפַּיסוּ בעלי הכרטיסים והלכו עמו אל הרב לדין. עין הרב בדבר ואמר לחזן:

– אין אתה יכול לפטור עצמך בטענת אונס. כל־עקרו של דין־אונס מנערה המאורסה אנו למדים, ואותו מעשה הוא ההפך הגמור לגבי מה שלפנינו: הנערה המאורסה צעקה ומושיעים לא היו לה, ואלו אתה – מושיעים[51] היו לך, אלא שאתה לא צעקת.

הערות שוליים:
- [51] מושיעים – משוררים, ‘העלפער’ בלעז.

ביאור: „לשמוע אל הרנה ואל התפלה" — מליצה מתפילת שלמה (מלכים־א ח, כח) ששימשה נוסח קבוע במודעות על הופעות חזנים. „צנה אחזתני" — קור אחז בי, הצטננתי; „אונס רחמנא פטריה" (ארמית) — כלל תלמודי: התורה פוטרת את האנוס, מי שנכשל שלא בשליטתו. דין אונס נלמד מפרשת נערה מאורסה (דברים כב, כה–כז): הנאנסת בשדה פטורה מעונש, שנאמר „צעקה הנערה המאֹרשה ואין מושיע לה". הרב מחיל את התקדים על החזן והופך אותו נגדו במשחק־מילים: „מושיעים" בלשון החזנים הם המשוררים, עוזרי־השירה (הערה [51] — „העלפער" ביידיש). הנערה צעקה ומושיעים לא היו לה — אונס גמור; ואילו לחזן היו „מושיעים" — משורריו, שיכלו לשאת את השירה במקומו — אלא שהוא־עצמו לא „צעק". לא אונס אלא רשלנות, ואין פטור.

## בדיחה 519

שבת קודם מוסף נגש אורח אל הגבאי ובקש רשות לירד לפני התיבה: הוא יודע פרק בחזנות. הסכים הגבאי. לאחר שֶׁסִּיֵּם ועלה מן התיבה נגש האורח שוב אל הגבאי ושאל:

– מוספי מהו בעיניך?

החזיר לו הגבאי:

– שלמה אמר: “יש מתעשר ואין כֹּל”[52], ואני אומר: יש מתחזן ואין קוֹל.

הערות שוליים:
- [52] משלי יג, ז.

ביאור: „לירד לפני התיבה" — לשמש חזן; „יודע פרק בחזנות" — בקי משהו באומנות. הגבאי משיב בפסוק ממשלי (יג, ז — הערה [52]): „יש מתעשר ואין כל" — יש המעמיד פני עשיר ואין בידו מאומה. שתי הטיות זעירות — „מתחזן" תחת „מתעשר", „קוֹל" תחת „כֹּל" (הנשמעות זהות) — והפסוק נעשה חוות־דעת: העמדת פני חזן, וקול אין.

## בדיחה 520

עשיר בקש מאת הגבאים, שיעשו אותו ש"ץ למוספים של ימים נוראים. תמה כל הצבור:

– עשיר כמותו מה צורך יש לו בחזנות? הגיעו הדברים לאזניו של איתו עשיר והחזיר:

– כלום שכר אני מבקש? זוהי נדבה, שאני מבקש ליתן לבית המדרש.

היה שם פקח אחד, נענה ואמר:

– הניחו לו ויתפלל. מי שאינו יכול ונותן תבוא עליו ברכה.

ביאור: „ש"ץ" — שליח־ציבור, חזן; הובלת מוספים של הימים־הנוראים היא הכיבוד הנחשק ביותר בחזנות, השמור לבעלי קול ותפילה. הפיקח פוסק בנוסח פסק־הלכה מסביר־פנים, על משקל „כל הנותן — תבוא עליו ברכה", אלא שה„אינו יכול" שבפיו מוסב על העיקר: העשיר אינו יכול להתפלל. שישלם אפוא על הזכות — הברכה האדיבה היא קביעה מנומסת שקול אין לו.

## בדיחה 521

בחבורה של חזנים ספרו:

– פלוני בן פלוני כבד־פה היה כל ימיו; הלך לאמריקה ונעשה שם חזן.

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– אף משה רבנו כך. כל ימיו היה כבד־פה, וכיון שעבר מן הים, מיד – “אז ישיר משה”.

ביאור: „כבד־פה" — בעל מום בדיבור, מגמגם. משה העיד על עצמו „כבד־פה וכבד־לשון אנכי" (שמות ד, י), ואחרי קריעת ים־סוף פתח דווקא הוא בשירת הים: „אז ישיר משה" (שמות טו, א). ההיקש החצוף נשען על „עבר מן הים": מה משה שר משעבר את הים, אף כבד־הפה שלנו נעשה חזן משעבר את הים — האוקיינוס, לאמריקה. ומתחת להיקש עקיצה על חזני אמריקה: הים אינו מרפא את המום, הוא רק מרחיק את מי שמכירים אותו.

## בדיחה 522

כשהיה רבי שבתי כהן, בעל “הש”ך", פרנס בווילנה, נתן עינו ברבי משה רבקה’ס, בעל “באר־הגולה”, למַנּוֹתוֹ חזן בבית־הכנסת הגדול, מחו חבריו ואמרו לו:

– רבי משה אין לו קול.

החזיר רבי שבתי:

– אף־על־פי־כן… רבי משה יש בו כל המעלות הטובות, שֶׁמנוּ חכמים בש"ץ, ומה בכך אם הוא חסר מעלה אחת ואין לו קול?

ביאור: ר' שבתי כהן — ה„ש"ך", מגדולי פרשני ה„שולחן ערוך" — ור' משה רבקה'ס, בעל „באר הגולה", היו מחכמי וילנה במאה השבע־עשרה; „פרנס" — ראש הקהילה. חז"ל מנו בשליח־הציבור שורה של מעלות (תענית טז ע"א): שפל־ברך, מרוצה לעם, פרקו נאה — וגם „קולו ערב". ר' שבתי סופר ברוח הלמדנות: כל המעלות ישנן, חסרה אחת בלבד — חשבון מצוין לכל משרה שבעולם, חוץ מזו שבה ה„מעלה האחת" הזאת היא כל המקצוע.

## בדיחה 523

בדורות הקודמים היו החזנים נוהגים ליתן אגודל אל תחת סנטרם כשהרימו קולם בשעת התפלה, וכך נהג גם בצלאל, חזנה המפורסם של אודיסה. פעם אחת שאלו צעיר אחד:

– רבי בצלאל, למה אתה עושה כך?

הקפיד בצלאל והחזיר לו:

– זה לי, ברוך־השם, חמשים שנה אני עושה כך ואיני יודע למה, ופתאום בא פרחח שכמותך ומבקש לדעת ברגע אחר מה שאני לא ידעתי כל ימי.

ביאור: בצלאל — בצלאל שולזינגר, „בצלאל אודסר", מגדולי החזנים במאה התשע־עשרה. „הקפיד" — כעס, נעלב. תשובתו הופכת את היוצרות: חמישים שנות מנהג בלי לדעת את טעמו אינן מביכות אותו — הן נעשות טענת ותק, והחצוף הוא דווקא הצעיר המבקש „לדעת ברגע אחד" מה שהזקן לא ידע מימיו. כוחו של הרגל: לא הטעם מקיים אותו אלא השנים.

## בדיחה 524

כשהזקין בצלאל וסלקוהו מן החזנות בבית הכנסת הגדול, הזמינוהו הַסַּיָּסִים למוספים של ימים נוראים בבית־הכנסת שלהם, – וסרב להם. באו הקצבים והזמינוהו לבית־הכנסת שלהם, ונענה להם. אמרו לו:

– רבי בצלאל, מה טעם סרבת לאלו ונענית לאלו?

החזיר בצלאל:

– בואו ואסביר לכם. דרכם של סיסים, שהם בודקים למקחם בְּשִׁנָּיו, ודרכם של קצבים, שהם בודקים למקחם באחוריו. לפיכך חוששני, שמא לא אעמוד, חלילה, בבדיקתם של הסיסים, אבל מובטחני, שאעמוד, אם ירצה השם, בבדיקתם של הקצבים.

ביאור: „סייסים" — סוחרי סוסים; „מקח" — הסחורה הנקנית. סוס בודקים בשיניו, המסגירות את גילו ואת מצבו; בהמת־בשר הקצב בודק דווקא באחוריה, במקום הבשר. בצלאל הזקן, שקולו נפסל, עורך את החשבון בלעג עצמי מפוכח: בבדיקת השיניים — הפה, כלומר הקול — ייכשל; בבדיקת האחוריים עודנו שלם. לכן יתפלל אצל הקצבים.

## בדיחה 525

ניסי (ניסן) הבָּלזאי היה כחו גדול בחבור נגונים לתפלה, אבל קולו היה צרוד ומרוסק, ובעקר היה סומך על משורריו. וחשוב גדול היה ניסי “בחצרו” של רבי דוד’ל הטלנאי ומזמן לזמן היה בא לשם להתפלל מוספים. פעם אחת אמר לו רבי דוד’ל:

– ניסי, בכמה עולים לך משורריך?

– באלף רובל לשנה, – השיב ניסי.

חזר רבי דוד’ל ואמר לו:

– קמצן אתה, ניסי, אלו הוצאת עוד שלש מאות רובל לשנה והעמדת גם חזן למשורריך – כמה מקובלת היתה תפלתך!..

ביאור: ניסי בלזר (ניסן ספיבק) — מגדולי מלחיני החזנות במאה התשע־עשרה; ניגוניו התפרסמו בכל תחום־המושב, אבל קולו היה צרוד ורצוץ, ואת השירה נשאו בפועל ה„משוררים", מקהלת עוזריו. „חצר" — מרכזו של אדמו"ר חסידי; רבי דוד'ל מטלנה — מאדמו"רי בית צ'רנוביל. עצת ה„נדיבות" של הרבי — להוסיף עוד שלוש מאות רובל ולהעמיד „חזן למשורריו" — אומרת בעדינות רצחנית: במפעל היקר הזה יש הכול חוץ מחזן, ותפילתו של ניסי „תתקבל" רק כשישיר אותה מישהו אחר.

## בדיחה 526

ניסן בלומנטל האודיסאי היה מקפיד, שלא יקרא לי אדם בפניו אלא בשמו או בשם משפחתו, ולא יכנהו “חזן”. פעם אחת אמר לו שלמה זולצר:

– תמה אני עליך, מר בלומנטל. ממה נפשך: אם חזן אתה – מה עלבון הוא כנוי זה לך, ואם אתה רואה בו עלבון לך – למה נעשית חזן?

החזיר לו בלומנטל;

– בוא ואסביר לך. בעירי, באודיסה, היה גנב מפורסם, שיצאו לו מוניטים בכל הסביבה. “נַּתְּקֶה גנב” היה שמו, והיה נוקם ונוטר כשקראו לו כך. אמרו לו: “אם אומנותך בזיון הוא לך, למה אתה עוסק בה?” השיב נתקה: “מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא אומנותי שלי, שאין כמותה חריפה ומשובחת. אבל מה אעשה וכל מַשְׁמוּט, התוקע ידו לכיס זר ומבריח משם מטפחת שוה פרוטה, אף הוא נוטל גדולה לעצמו ומבקש שיקראו לו גנב”…

ביאור: ניסן בלומנטל היה חזנו הנודע של בית־הכנסת הגדול באודסה, ושלמה זולצר מווינה — גדול חזני הדור ומחדש המוזיקה של בית־הכנסת; זו שיחה בין שני ענקי המקצוע. „ממה נפשך" — קושיה הלוכדת משני הצדדים: אם החזנות מכובדת, אין בכינוי עלבון; ואם היא בזויה — למה בחרת בה? משל הגנב הופך את ההנחה: בלומנטל אינו מתבייש באומנותו אלא גאה בה, וכמו נתקה — שהגנבה היא בעיניו „אומנות חריפה ומשובחת" — אין הוא סובל שהתואר משותף לו ולקטני־הכישרון. „משמוט" — כייס עלוב, גונב מטפחות שוות פרוטה. טרונייתו של כל אמן־עילית: לא המקצוע מבזה, אלא השותפים לתואר.

## בדיחה 527

בחרסון שמשו בזמן אחר שני חזנים ידועים: מינקובסקי והלפרין. מינקובסקי היה מתלמידיו של ניסי הבלזאי, ועתים בקש להתפלל דוקא בנוסח החזנות החדשה, דוגמת זולצר; הלפרין היה מתלמידיו של זולצר, ועתים בקש להתפלל דוקא בנוסח החזנות הישנה, דוגמת ניסי. היה שם זקן אחד פקח ואמר:

– שני חזנים יש לנו, ושניהם רוצים ואינם יכולים: מינקובסקי רוצה להיות גוי – ואינו יכול, הלפרין רוצה להיות ישראל – ואינו יכול…

ביאור: ניסי הבלזאי (ניסן ספיבק) היה אבי החזנות המזרח־אירופית המסורתית — הנוסח ה„יהודי" הישן; שלמה זולצר מווינה — אבי החזנות המערבית המודרנית, המקהלתית, שנשמעה לאוזני העיירה „גויית". כל אחד משני חזני חרסון מושרש באסכולה אחת ונכסף אל האחרת, בלי שיוכל באמת לבצעה. הזקן מתרגם את הכיסופים המוזיקליים לניסיון־נפל להמיר זהות: זה „רוצה להיות גוי" וזה „רוצה להיות ישראל" — ושניהם כבולים במה שהם.

## בדיחה 528

חזן נַוָּד בא אל חזנה המפורסם של בודאפשט, הפרופיסור פרידמן, ובקש מאתו, שיתן לאחד ממשורריו, ללכת עמו לעיירה הסמוכה: עתיד הוא להתפלל שם בשבת וחסר לו משורר. אמר לו פרידמן:

– השמיעני נא קולך תחלה ואדע, איזה משורר אתה חסר.

הסכים החזן ושר לפניו פסוקים מעטים. הפסיקו פרידמן ואמר לו:

– חביבי, רואה אני, שלא משורר אתה חסר, אלא חזן אתה חסר, וחזן איני יכול ליתן לך.

ביאור: „משוררים" הם זמרי־הלוויה שנלוו לחזן בתפילתו (על־פי־רוב בס וקול גבוה), ופרידמן — חזנה המהולל של בודפשט. הוא מבקש לשמוע את האורח כדי לדעת איזה תפקיד קולי חסר בצוותו — ומגלה שהחיסרון אינו במלווים: מה שחסר לחזן הנווד הוא חזן, כלומר קול וכישרון משלו. משורר אפשר להשאיל; חזן במקום עצמו — אין.

## בדיחה 529

חזן עני קבל לפני פרידמן, שאבד לו קולו, והרי הוא צריך למתנת בשר־ודם. הוציא פרידמן זהוב מכיסו ונתן לו וכשראה פרידמן, שנתכרכמו פניו של העני, אמר לו:

– עוד זהוב אחד יש לי בכיסי, אבל אותו אני חייב לשמור בשביל העלוב, שימצא את אבדתך…

ביאור: „זהוב" — מטבע זהב (גילדן); „מתנת בשר־ודם" — לשון התפילה „ואל תצריכנו... לידי מתנת בשר ודם", כלומר תלות בנדבת אדם. פרידמן נתלה בלשון „אבד לו קולו" כפשוטה: אם הקול אבדה הוא, מגיעים דמי־מציאה למוצאו. וכיוון שאיש לא „ימצא" לעולם קול שאבד, הזהוב השני שמור בכיסו לנצח — נדיבות שנשמעת כהבטחה ואינה אלא קמצנות מחודדת.

## בדיחה 530

ישראל קופר עמד בווילנה בשוק וספר עם חבורה של בעלי־בתים. פתאום זנק כלב מאחת החצרות והתחיל נובח. לגלג אחר מן החבורה ואמר:

– סִמָּנֵי חזן יש בו.

החזיר קופר:

– חלילה! נביחתו נביחת בעל־בית.

ביאור: „בעל־בית" — יהודי מבוסס מן היישוב, מבעלי המעמד בקהילה. הלעג המשווה חזן לכלב מיילל היה שגור, ואחד מבני החבורה מנצל את הנביחה לעקיצה. קופר מחזיר באותו מטבע: הנביחה הזאת דווקא „בעל־בתית" — והלעג שב אל הלועגים עצמם.

## בדיחה 531

הרב הישיש, גאונה וגאותה של העיירה, חלה בעצירות ונסתכן. בשלישי למחלה ראו ראשי־העדה, שאין לרב תשועה ברופאים, וגזרו תענית: קראו “ויהל”, אמרו תהלים וסליחות, יראים ושלמים הלכו להשתטח על קברי צדיקים – ובצהרים היתה תשועה להרב… מיד יצא הַשַׁמָּש לשוק והכריז:

– יהודים, נפתח הסתום - לכו אִכְלוּ…

ביאור: בעת צרה גדולה מפעילה הקהילה את מערך־החירום הדתי המלא: „גזרו תענית" — הכריזו צום ציבורי; „ויחל" — קריאת התורה המיוחדת לתעניות ציבור („ויחל משה", שמות לב); אמירת תהלים וסליחות; והשתטחות על קברי צדיקים — תפילה על קברם כדי לעורר את זכותם. כל הכבודה הזאת גויסה הפעם לעצירוּת של הרב, וההכרזה שבה משוחררת העיירה מן הצום — „נפתח הסתום, לכו אכלו" — מבשרת בלשון חגיגית של ישועה שמעי הרב פעלו. התנגשות חזיתית בין הנשגב לגופני, ודווקא השמש הפשוט הוא שמכריז עליה בשוק.

## בדיחה 532

רב חדש נתמנה בעיר וראה, שהשמש הזקן טורח במלאכתו כל היום: עם בוקר הוא מקיש על התריסים ומעיר את העם לתפלה, ביום הוא שואב מים וחוטב עצים לבית המדרש, בערב מטיב את הנרות ומסיק את התנורים, ובלילה הוא לן בבית המדרש. אמר לו הרב:

– כמה אתה מקבל שכר?

– חמשה זהובים לשבוע, – השיב הזקן.

תמה הרב:

– בשכר מועט כזה אתה מסתפק? החזיר לו הזקן:

– רבי, השכר מועט, אבל הכבוד מרובה…

ביאור: השמש — שרת בית־הכנסת ובית־המדרש — עושה את המלאכות הקשות והפחותות שבקהילה, ומשרתו רחוקה מכל כבוד. תשובתו שואלת את הנוסחה המקובלת על משרות־קודש דלות־שכר — מעט כסף, הרבה כבוד — ומחילה אותה על המשרה האחת שאין בה לא זה ולא זה. אירוניה עצובה, או עקיצה מחושבת כלפי קהילה שמשלמת לענייה בכבוד מדומה במקום במטבעות.

## בדיחה 533

שמָּש בא אל הגבאי לבקש הוספה על שכרו:

– עבודת פרך הוא עובד, עשרים וחמש שעות ביום.

– היכי תמצי? – לגלג עליו הגבאי. – אין במעת־לעת שלם אלא עשרים וארבע שעות.

– מה בכך? – החזיר השמש. – טְרָח וּשְׁאל את הבחורים שבבית המדרש ויעידוני, אם לא כל יום אני קם לכל הפחות שעה אחת קודם הנץ החמה.

ביאור: „היכי תמצי" — ארמית: כיצד ייתכן; „מעת־לעת" — יממה שלמה; „טרח ושאל" — טרח ושאל נא. ה„הוכחה" של השמש: מכיוון שהוא קם שעה לפני הנץ החמה, נחשבת בעיניו השעה הזאת תוספת על היממה — עשרים וארבע ועוד אחת. חשבון עקום שמאחוריו אמת קטנה ונוגעת ללב: הוא באמת עובד בלי הפסקה, ואין בידו לבסס את בקשת ההעלאה אלא באריתמטיקה משובשת.

## בדיחה 534

בִּירְקנהַים נכנס לרסטורן כשר ומצא את השמָּשׁ “בעל־התענית”[53] שלו יושב ואוכל כאחד האדם. כָּעַס כַּעַס גדול:

– רמאי! כך אתה צם?

פיסו בעל־התענית והחזיר לו:

– תנוח דעתך. מר בירקנהים: אתה אינך מפסיד כלום. לשמך אני צם. אבל גם מר וולף הזמין תענית היום וקפח שכרי, ולשמו אני אוכל, כדי שהוא לא יצא ידי חובתו…

הערות שוליים:
- [53] היראים שבקהלות אשכנז, החסים על גופם, מעמידים להם ‘בעלי תענית’, שֶיצום בחריקיהם ביום־צום, בגין בתענית “יאהרצייט”, שהמערבים זהירים בה. על פי רוב ממלא הִשִׁמש של הקהלה תפקיד חשוב זה, ויש שביום אחד הוא מוציא כמה חיבי־תענית ידי חובתם.

ביאור: בקהילות אשכנז נהגו יראים שחסו על גופם לשכור „בעל־תענית" — אדם שיצום במקומם ביום שהם חייבים בו צום, כגון תענית יארצייט (יום השנה לפטירת הורה); על־פי־רוב מילא השמש את התפקיד, ולעתים „הוציא ידי חובה" כמה משלמים ביום אחד (הערה [53]). השמש שנתפס אוכל רק מותח את שיטת המצווה־בתשלום עד קצה: כשם שהוא צם בשכר לטובת בירקנהיים, כך הוא אוכל „לשמו" של וולף שקיפח את שכרו — כדי לשלול ממנו את התענית שלא שילם עליה. אם קדושה נקנית בכסף, גם ביטולה הוא סנקציה מסחרית כשרה.

## בדיחה 535

שנה־שנה היה השמָּש מזכיר ל"גביר" יום פטירת אביו, וה"גביר" היה נותן לו שכר־טרחה בעין יפה. פעם אחת נמלך השמש ואמר:

– “הגביר” טרוד בעסקיו מן הבוקר עד הערב, וחזקה עליו. שמחמת טרדה לא ירגיש בדבר, אלך ואזכיר לו יום פטירת אביו פעמים בשנה.

אמר ועשה – וקבל שכר גם על אזכרה שניה. ראה שהצליח, נמלך ואמר:

– מכאן ואילך אזכיר לו גם פטירת אמו פעמים בשנה. אמר ועשה– וגרשו “הגביר” מן הבית.

– בשלמא אב – ניחא, – צוח “הגביר”; – אין אדם יודע, כמה אבות היו לו. אבל אֵם אי אפשר שתהיה לאדם יותר מאחת…

ביאור: מתפקידי השמש היה להזכיר לבני הקהילה את היארצייט — יום השנה לפטירת קרוב, שבו אומרים קדיש ומדליקים נר — ועל התזכורת קיבל שכר־טרחה. „גביר" — עשיר הקהילה; „חזקה עליו" — מותר להניח לגביו. התרמית מצליחה כל עוד היא נוגעת לאב ונחשפת דווקא באם, ונימוקו של הגביר גס ומפתיע: יום זיכרון כפול לאב אפשר לבלוע, שהרי „אין אדם יודע כמה אבות היו לו"; אבל אם — אחת ויחידה היא, ואין תירוץ. כדי להסביר את עיוורונו הקודם מטיל הגביר, בלי משים, צל כבד על נאמנות אמו־שלו.

## בדיחה 536

מלמד הקריא לתלמידיו: “כי השחית כל־בשר את דרכו על הארץ, מפרש רש”י: אפילו חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן"[54]. קפץ תלמיד אחד ושאל:

– רבי, מה פרוש נזקקין לשאינן מינן"?

הסביר לו המלמד:

– כגון פיל הנושא פשפש.

הערות שוליים:
- [54] בראשית ו, יב.

ביאור: על „כי השחית כל בשר את דרכו" (בראשית ו, יב — הערה [54]) מפרש רש"י שבדור המבול אפילו בעלי־החיים „נזקקין לשאינן מינן" — הזדווגו עם בני מינים אחרים; „נזקקין" הוא לשון נקייה להזדווגות. המלמד, שאינו מעז (או אינו יודע) לבאר לילדים עניין שבמין, נאחז במשמעות האחרת של „נושא": לא נושא לאשה אלא סוחב על הגב. כך נולד „פיל הנושא פשפש" — דוגמה שאינה מסבירה כלום, אבל חומקת בשלום מן הביאור המביך.

## בדיחה 537

כשהגיעו התלמידים בפרשת “שמיני” לכתוב: “ואת הכוס ואת השָׁלָך ואת הַיַּנְשוף”[55], עקר תלמיד אחד את עיניו מתוך החומש" ושאל:

– רבי, שלשה אלו מה הם?..

עִיֵּן המלמד ברש"י ומצא כתוב: “שליכונאי, צואיטיש ו”ייבן" – ולא נתחַוֵּר לו. גרר זקנו ואמר:

– הללו דגים מטורפים הם.

חזר התלמיד ושאל:

– רבי, מה לדגים בין העופות שבפרשה זו?

כעס המלמד:

– טפש! על מטורפים אתה מקשה?

הערות שוליים:
- [55] ויקרא יא, יז.

ביאור: „הכוס", „השלך" ו„הינשוף" הם עופות טמאים המנויים בפרשת „שמיני" (ויקרא יא, יז — הערה [55]). רש"י נוהג לתרגם מילים קשות ל„לעז" — צרפתית עתיקה באותיות עבריות — והפעם שמות־הלעז סתומים גם למלמד. את מבוכתו הוא פותר בפסק בוטח: „דגים מטורפים", כלומר טְרֵפָה, אסורים באכילה. וכשהתלמיד מקשה מה לדגים אצל עופות, הוא נחלץ בכפל־המשמעות של „מטורפים" — משוגעים: על משוגעים אין מקשים קושיות של היגיון. בורות אחת מכסה על חברתה, והכול בטון של סמכות גמורה.

## בדיחה 538

ב"חדר" למדו, פרשה “בחקותי”. הגיעו ל"ונתתי גשמיכם בעתם", ומפרש רש"י: “בעתם, בשעה שאין דרך בני־אדם לצאת, כגון בלילי־רביעית ובלילי שבתות”[56]. עמר תלמיד אחד ושאל:

– רבי, מפני מה אין דרך בני־אדם לצאת בלילות אלו?

נתן בו המלמד עינים זעומות והחזיר:

– חמור! כיצד יצאו וגשמים יורדים?

הערות שוליים:
- [56] ויקרא כו, ד.

ביאור: „ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד — הערה [56]) הוא מברכות פרשת „בחוקותי", ורש"י מפרש: הגשם יירד בזמן נוח — בלילות שבהם ממילא אין הבריות יוצאות, כגון לילי רביעי ולילי שבת (בתלמוד: בלילות אלה משוטטים מזיקים, ולכן נמנעים מלצאת בהם). שאלת התלמיד מדויקת — מהי הסיבה שאין יוצאים בלילות דווקא אלה? — והמלמד, שאינו יודע, משיב תשובה מעגלית ההופכת סיבה בתוצאה: אין יוצאים כי יורד גשם. בכך הוא ממוטט את כל ההיגיון של רש"י, שלפיו הגשם מכוון מראש ללילות שאין יוצאים בהם, וחותם את בורותו בקללה למקשן החריף.

## בדיחה 539

כשהגיעו התלמידים לכתוב: “זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים” [57], הקשה החריף שבהם:

– רבי, למה נאמר: “אשר נאכל”, אשר “אכלנו” היה לו לכתוב?

תרץ המלמד:

– בלויתן, שאנו עתידים לאכול, הכתוב מדבר.

לא קבל אותו תלמיד חריף וחזר והקשה:

– אם־כן, למה נאמר “במצרים”? וכי לא בגן־עדן אנו עתידים לאכול לויתן?

חזר ותרץ המלמד:

– שפיל לסופו של קרא: “במצרים חנם”, כלומר: לחנם נאמר כאן “מצרים”.

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

– אם־כן, לא היה לו לכתוב לא “במצרים” ולא “חנם”?

כעס המלמד:

– סתם מקשן עם־הארץ! ספר־תורה, שחסר אות אחת, פסול, – ספר־תורה, שיהא חסר שתי תיבות שלמות, לא כל שכן!

הערות שוליים:
- [57] במדבר יא, ה.

ביאור: „זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא, ה — הערה [57]) — קינת בני־ישראל במדבר על הדגים שאכלו במצרים. „נאכל" הוא לשון עבר, אך צורתו זהה ללשון עתיד — ועל כך נתלית הקושיה. מכאן נמלט המלמד מתירוץ לתירוץ, מופרך ממופרך: תחילה — הכתוב מדבר בלויתן, הדג האגדי שהצדיקים עתידים לאכול בסעודת העולם הבא; כשנשאל מה עניין מצרים לגן־עדן — „שפיל לסופו של קרא" (ארמית: רד לסוף הפסוק) — „במצרים חנם", כלומר המילה „מצרים" נכתבה לחינם; וכשמקשים שאם כך היה ראוי להשמיט את שתי המילים, הוא שולף קל־וחומר הפוך: ספר תורה שחסרה בו אות אחת פסול — קל וחומר שאסור שיחסרו בו שתי מילים שלמות. פלפול־סרק בטהרתו: כל תירוץ גרוע מקודמו, והמפלה מחופה בגערת „עם־הארץ!".

## בדיחה 540

כשהגיעו ל"וישמע יתרו כהן מדין, חתן־משה"[58] הקשה תלמיד אחד:

– רבי, בת ליתרו מהיכן? הלא גַּלָּח היה, וכיצד נשא אשה?

תרץ המלמד:

– זה היה מעשה קודם מתן תורה.

הערות שוליים:
- [58] שמות יח, א.

ביאור: „גלח" (מגולח־ראש) הוא הכינוי העממי לכומר נוצרי, האסור בנישואין. התלמיד מזהה את „יתרו כהן מדין" (שמות יח, א — הערה [58]) עם ה„כהן" היחיד שהוא מכיר — הכומר שבעיירה — ותמה כיצד נשא אשה. והמלמד, במקום לתקן את הבלבול, „מיישב" אותו בתירוץ כרונולוגי: קודם מתן תורה עוד היה מותר... בורות התלמיד מיושבת בבורות גדולה ממנה.

## בדיחה 541

איזיק־מאיר דיק וגבריאל בנו טילו ברחוב־היהודים בוילנה, עד שהם מטילים הגיע לאזניהם קול־דברים יוצא מבית אחד"

– עכשיו נלך לנקבות"

– אבא! תפס גבריאל לאיזיק־מאיר בידו. – שמעת?

לגלג עליו איזיק־מאיר

– גבריאל בני, עד מתי לא תהא לך אוזן לשמוע דברים כפשוטם? כאן, בבית זה, גר מלמד־משכיל, השונה לתלמידיו פרק בדקדוק, עכשיו גמר נטיות של זכרים, והרי הוא הולך לנקבות.

ביאור: איזיק־מאיר דיק — מסופרי ההשכלה הנודעים של וילנה. „נטיות" הן ההטיות שבדקדוק העברי, הנלמדות בנפרד למין זכר ולמין נקבה, ולימוד דקדוק שיטתי היה מסימני ההיכר של המלמד ה„משכיל". הקול הבוקע מן הבית — „עכשיו נלך לנקבות" — אינו אפוא אלא מעבר מהטיות הזכר להטיות הנקבה, ודיק נוזף בבנו ששמע שערורייה במקום שיעור. והחידוד: דווקא שמיעת הדברים „כפשוטם" היא כאן הפירוש התמים.

## בדיחה 542

עמדו במסכת פסחים והגיעו לְמַה ששנו כפרק “כל־שעה”: “ואלו ירקות, שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – בחזרת, בתמכא”[59]. עקר תלמיד אחד את עיניו מתוך הגמרא ושאל:

– רבי, מאי תמכא?

השיב המלמד:

– שכחת, שיש רש"י בעולם?

עִיֵן התלמיד ברש"י ומצא כתוב: “מפרש בגמרא” – ונחה דעתו. וכשהגיעו בגמרא לפרושו של רבה בר בר־חנה: “תמכא – תמכתא”, חזר ושאל אותו תלמיד:

– רבי, מאי תמכתא?

השיב המלמד: – שמא שוב שכחת, שיש רש"י בעולם?

עין התלמיד ברש"י ומצא כתוב:,תמכתא – מרובי"א בלע"ז". תהה ושאל:

– רבי, מאי מרובי"א?

כָּעַס המלמד: – כלום בלעז אני בעיניך, שאדע מאי מרובי"א?

הערות שוליים:
- [59] פסחים לט, א.

ביאור: המשנה בפסחים (לט ע"א — הערה [59]) מונה את הירקות שיוצאים בהם ידי חובת מרור בפסח, וביניהם „תמכא" — החריין. התלמיד מבקש פירוש, והמלמד שולחו ברוב ביטחון אל רש"י; אלא שההגדרה בורחת משלב לשלב: רש"י מפנה לגמרא, הגמרא רק מחליפה במילה הארמית „תמכתא", ורש"י מתרגם אותה ל„לעז" — „מרובי"א", צרפתית עתיקה. כשמגיעה השאלה למילה הלועזית, שאין למלמד סיכוי להבין, קורסת שרשרת ההפניות, והוא מציל את כבודו במשחק מילים מיתמם: „כלום בלעז אני בעיניך" — וכי נוכרי אני — „שאדע מאי מרובי"א?" כל בקיאותו הייתה היכולת להפנות הלאה.

## בדיחה 543

למדו פרק שני של מסכתא ביצה והגיעו לאותו מעשה של רב הונא, שֶׁדָּחָה לרב אויא סבא ואמר לו: “עורבא פרח!” [60] – עין המלמד ברש"י ומצא כתוב: “השיאו לדבר אחר”, תחלה תהה, אחר־כך מִלּא חטמו טבק. כָּבַש את לבו ופרש לתלמידים:

– “עורבא פרח” – נתן לו חזיר לאשה

הערות שוליים:
- [60] ביצה כא, א.

ביאור: בגמרא (ביצה כא ע"א — הערה [60]) דוחה רב הונא שאלה שהוקשתה לו בקריאה „עורבא פרח!" — „עורב עף!" — כלומר מסיט את השיחה. רש"י מבאר: „השיאו לדבר אחר" — הטה אותו לעניין אחר. המלמד, שהביאור סתום לו, קורא כל מילה בו במשמעה השני: „השיאו" — מלשון נישואין, ו„דבר אחר" — הכינוי המקובל בלשון־נקייה לחזיר. צירוף שני השיבושים מוליד את הפירוש הגרוטסקי „נתן לו חזיר לאשה", הנמסר לתלמידים בכובד ראש גמור — אחרי היסוס ומלוא חוטם של טבק־הרחה ליישוב הדעת.

## בדיחה 544

מלמד היה רגיל לחדד את התלמידים ועל כל מסקנה שבש"ס היה שואל: “ודילמא איפכא”? – פעם אחת למדו פרק ראשון של מסכתא כתובות והגיעו לברייתא: “הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן, או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה”[61] . מיד זקף המלמד את אגודלו ושאל:

– ודילמא איפכא…

הערות שוליים:
- [61] כתובות ג, ב.

ביאור: „ודילמא איפכא" — ארמית: „ואולי להפך?" — קושיה תלמודית שגורה הבודקת אם אפשר להפוך את צדדי הדין, והמלמד יורה אותה כרפלקס על כל מסקנה. עד שנתקל בברייתא בכתובות (ג ע"ב — הערה [61]): מי שהכין הכול לחתונתו — פתו אפויה, בהמתו שחוטה, יינו מזוג — ומת אביו של החתן או אמה של הכלה, מכניסים את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה, כדי שלא תתבטל השמחה, והאבלות נדחית. וכאן „ואולי להפך" פירושו: את המת לחופה, ואת החתן והכלה — לחדר המת. הקושיה האוטומטית, שנועדה לחדד את הדעת, מתגלה כמכונה עיוורת המפיקה זוועה מגוחכת.

## בדיחה 545

– רבי, – שאל תלמיד אחד בשעת ההפסקה, – מה טעם משתכרים מן היין?

הסביר לו המלמד:

– שני יְצָרִים יש לו לאדם – יצר טוב ויצר רע. כל־זמן שהם שרויים במקומם, זה מימין וזה משמאל, אין אחד פוגע בחברו, והרי מנוחה ושלוה, אבל כיון שאדם ממלא כרסו יין והמקום נעשה צר לשני היצרים, מיד הם מתחילים לנגוח זה לזה, ונמצאת מהומה באה.

חזר התלמיד ושאל:

אם כן, מה טעם אין אדם משתכר, כשהוא ממלא כרסו מים?

גחך המלמד:

– שוטה מופלג! כיצד ישתכר אדם מן המים?

ביאור: תורת המלמד היא פיזיולוגיה בדויה: היצר הטוב והיצר הרע יושבים לו לאדם זה מימין וזה משמאל, וכשהיין ממלא את הכרס נעשה להם צר והם מתנגחים כשוורים. התלמיד מפרק אותה בשאלה אחת — גם מים ממלאים כרס. ובמקום להודות שהתיאוריה קרסה, נסוג המלמד אל העובדה שאותה הייתה תורתו אמורה להסביר — מים פשוט אינם משכרים — ומטיח „שוטה מופלג!" דווקא במי שחשף זאת.

## בדיחה 546

מלמד מספר עם תלמידיו על הויות־העולם:

– סתם־אדם לובש חלוק נקי כל ערב שבת, אחרי מרחץ; סתם־עשיר לובש כל יום ויום; רוטשילד לובש שלש פעמים ביום: ערב ובוקר וצהרים; והקיסר – שני חַיָלים מזומנים לו יומם ולילה אחד מלבישו חלוק נקי ואחד פושטו, אחר מלבישו ואחד פושטו.

סתם־אדם שותה טֵה וחתיכת־סֻכָּר לו בפיו; סתם־עשיר שלש חתיכות הוא מטיל לתוך הכוס ושותה; רוטשילד – שלש בפה ושלש בכוס; והקיסר – מְעָרִים לו טֶה לתוך הַפֶּה של רֵישְׁתּוֹר[62] ־סֻכָּר, ומשם הוא שותה.

סתם־אדם טח חמאה על־גבי גלוסקה מבחוץ ואוכל; סתם־עשיר – טח מבחוץ ומבפנים ואוכל; רוטשילד– על כל לגימה ולגימה הוא טח מבחוץ ומבפנים ואוכל; והקיסר – שני שרים מזומנים לו ומערוכים בידיהם, אחד טח מבחוץ ואחר טח מבפנים, והוא אוכל.

סתם אדם אוכל סופגניות כמו שהן; סתם־עשיר בחמאה רותחת הוא טובל ואוכל; רוטשילד – כל לגימה ולגימה הוא טובל ואוכל; והקיסר – איצטלה של סופגניות מלבישים אותו וממלאים לו את הכיסים חמאה רותחת, והוא קורע מן האיצטלה, טובל בכיס ואוכל, טובל ואוכל,

סתם־אדם אשתו שומרת עליו שלא יטרידוהו משנתו; סתם־עשיר – חדר לפנים מחדר הוא נכנס, שלא יטרידוהו משנתו; רוטשילד – תריסר משרתים שומרים עליו שלא יטרידוהו משנתו; והקיסר – לגיון חַיָּלים עומדים על פתחו וצועקים: “שֶׁקֶט: הקיסר יָשֵׁן!”

סתם־אדם יָשֵׁן עד הבוקר, קם ואוכל; סתם־עשיר ישן עד עשר שעות, קם ואוכל; רוטשילד ישן עד מנחה, קם ואוכל; והקיסר – יָשֵׁן כל היום וכל הלילה, ואוכל – למחר.

הערות שוליים:
- [62] ער' משנה כלום יח, ג.

ביאור: פנטזיית עושר של עני, הבנויה כסולם קבוע — סתם־אדם, עשיר, רוטשילד, קיסר — שבו כל המותרות אינן אלא עוד ועוד מאותו הדבר: עוד „חלוק" נקי (כתונת שמחליפים בערב שבת אחרי המרחץ), עוד סוכר בתה — על־פי המנהג הרוסי לשתות תה כשחתיכת סוכר אחוזה בפה — עוד חמאה על ה„גלוסקה" (לחמנייה). „רישתור" — כלי קיבול הנזכר במשנה (הערה [62]); הקיסר שותה את התה דרך פתחו של מיכל סוכר שלם. ובפסגת הסולם ההפרזה מתהפכת על עצמה: הקיסר כבר אינו עושה דבר בעצמו — חיילים מלבישים ומפשיטים, שרים מורחים — ולבסוף הוא „ישן כל היום וכל הלילה, ואוכל — למחר", כלומר לעולם אינו זוכה לאכול. שיא העונג, כפי שמצייר אותו דמיונה של העיירה, מתגלה כשיתוק גמור.

## בדיחה 547

מצאו למלמד, שירד מעיירתו ליריד הגדול בכרך הסמוך. אמרו לו:

– מלמד, מה ענינך ליריד?

החזיר המלמד:

– מי יודע, שמא תמצא לי עֲגָלָה של חנם לחזור?

ביאור: „יריד" — שוק גדול תקופתי בכרך, שסוחרים נוהרים אליו מכל הסביבה. למלמד — מורה־דרדקים עני, שם־דבר לחוסר־כול — אין שם מה לקנות ומה למכור; כל „עסקיו" ביריד הם הסיכוי שתזדמן לו עגלה שתחזיר אותו הביתה חינם. נסיעה שכל תכליתה החזרה ממנה — תמצית מעמדו הכלכלי.

## בדיחה 548

מעשה במלמד, ששלחה אותו אשתו אל הַשְׁכֵנָה לקחת מאתה שני חלמוני ביצים. אמרה לו הַשְׁכֵנָה:

– מה כלי הבאת?

הסיר המלמד את היארמולקה מתחת לכובעו, עשה אותה גומה מבחוץ וקבל לתוכה חלמון אחד, חזרה ואמרה לו הַשְׁכֵנה:

– והחלמון השני להיכן?

הפך המלמד את היארמולקה וקבל לתוכה את החלמון השני.

וכששב לביתו והיארמולקה עם החלמון בידו כעסה אשתו כעס גדול:

– בטלן: לא שני חלמונים אמרתי לך להביא? חזר המלמד והפך את היארמולקה ואמר: – מה תצעקי? הרי גם השני…

ביאור: המלמד — דמות־הקבע של הבטלן חסר כל חוש מעשי — נושא שני חלמונים ביארמולקה (כיפה), שיש לה, כביכול, שני „בתי קיבול": צד פנימי וצד חיצוני. אלא שבכל היפוך נשפך מה שהיה בצד השני, כך שבכל רגע אין בידו אלא חלמון אחד — והוא בטוח שהביא שניים, ו„מוכיח" זאת לאשתו בהיפוך נוסף השופך גם את האחרון. דרויאנוב מציין שזהו גלגול של סיפור־שוטים הודי עתיק על תלמיד טיפש שקיבל חמאה ושמן לתוך שני צדיה של כף בעלת שני בתי־קיבול, מן האוסף שההדיר הרטל („שני ספרי שוטים הודיים", לייפציג 1922).

הערת דרויאנוב: לסי׳ 548, עמ׳ 171: המלמד בבדיחה שלפנינו אינו אלא גלגולו של
נזיר הודי מבית־מדרשם של הסגפנים השיבאיטים. מתנגדיהם
הדזאינים התקלסו בהם, ובקובץ שנכתב בין סוף המאה הי״ד
לתחילת המאה הט״ו ייחסו הדזאינים לשיבאיטים הרבה דברי
שטות ובטלנות. בין השאר מסופר שם כך: בעיר לאקשמיפורה ישב
ארך־צמה אחד* ושמו דההאראקטה, ולו תלמיד טיפש ושמו
מודהאקה. פעם אחת שלח הרב את התלמיד לקנות חמאה מהותכת
ושמן־שומשמין. לקח מודהאקה כף של־קטורת, ששני בתי־קיבול
לה, אחד מלמעלה ואחד מלמטה, והלך לעשות רצון רבו. נכנס
לחנות, שילם כסף וקיבל לתוך הכף את החמאה המהותכת, הפך
אותה וחזר וקיבל לתוכה את השמן. שמח וטוב־לב, שקיים מצות־
רבו, שב אל דההאראקטה ואמר לו: ״הנה השמן״. אמר לו דה־
אראקטה: ״והחמאה היכן היא״? — הפך מודהאקה את הכף ואמר:
הנה גם החמאה״. )
Joh. Hertel, ״Zwei indische Narrenbücher״,
לייפציג 1922, ספר א׳, עמ׳ 62—63, סי׳ 16(. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 548, עמ' 171) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 549

מלמד עני הזמין לו הקדוש ברוך־הוא “מעמד” בכפר סמוך לעיר, ומכאן ואילך לא היה בא לביתו אלא מפסח לפסח, אמרו לו:

– מהלך שלש פרסאות מן הכפר לעיר, ואין אתה בא לביתך כל ערב שבת, כדרך מהבריות נוהגים!

החזיר המלמד:

– דייני, שאני בא לביתי אחת בשנה ואשתי יולדת כל־שנה. אלו באתי כל ערב שבת, היתה יולדת, חלילה, כל שבוע.

ביאור: „מעמד" — משרת מלמדות קבועה, מקור פרנסה; „פרסה" — מידת דרך, כארבעה קילומטרים. תשובת המלמד היא אריתמטיקה של פריון: ביקור אחד בשנה — לידה אחת בשנה; מכאן שביקור בכל ערב שבת יגרור, חלילה, לידה בכל שבוע. ההיעדרות מוצגת כזהירות אחראית, והרמיזה הגסה מוגשת בארשת של חשבון צדק.

## בדיחה 550

שׂר גדול בא לעיירה והציגו לפניו את כל המשמשים בקודש, וגם את המלמד של התלמוד תורה. נסתכל בו השר ושאל:

– כמה ילדים יש לו?

– שלשים ושבעה, – השיב המלמד.

– אָהָא! – מלא השר צחוק פיו.

ראה המלמד, שֶׁמֹּחוֹ המגושם של הגוי אינו תופס, והסביר לו:

– הוד מעלתו, יש לי גם עוזר…"[63]

הערות שוליים:
- [63] ראש דוכנא, בעהעלפער" בכע’ו

ביאור: המלמד קורא לתלמידי ה„תלמוד תורה" שלו „ילדים", והשר מבין כפשוטו — שלושים ושבעה צאצאים — ופורץ בצחוק. המלמד, הבטוח שהשר רק תמה איך יחיד מספיק לטפל בכולם, ממהר „להבהיר": יש לו גם עוזר — ה„בעהעלפער", עוזר המלמד המטפל בקטני החדר (הערה [63]). אלא שבאוזני השר ההבהרה רק מחמירה: עוזר לעשיית שלושים ושבעה ילדים. דרויאנוב מציין מקבילה מרחיקת־לכת מהאי יאווה: מלך סולו („הסוסוהונן") נהג לשאול כל אורח „כמה ילדים יש לך?" ולהתפאר בששים וארבעה ילדיו — על־פי ספר המסע של מגנוס הירשפלד.

הערת דרויאנוב: לסי׳ 550, עמ׳ 172: נפלא הדבר, שבדיחה זו נתגלגלה עד לאי
יאווה, ושם לבשה צורה מיוחדת, לפי תנאי המקום. בעיר סולו
(Solo), מקום מושבו של ״הסוזוההונן״, הרואה את עצמו מלכה של
יאווה, מספרים כך: ״אורחת אמריקנית כי תבוא לסולו ותתייצב
לפני הסוזוההונן והיתה שאלתו הראשונה אליה: ״כמה ילדים יש לך״?
וכשהאורחת תשיב: ״שניים״, ״שלושה״ או אפילו ״שישה״, מיד ילבש
הוא גאווה מרובה ויחזיר לה: ״אין זה ולא כלום; אני יש לי שישים
וארבעה״.** והנה פעם אחת התייצבה לפניו מורה אמריקנית,

* סימן לשיבאיטי — צמה ארוכה.
** ״הסוזוההונן״ אינו מצווה על חרם דרבנו גרשון.
וכששאל לה שאלתו הרגילה: "כמה ילדים יש לך?" השיבה היא
בתום־לבה: "מאה ועשרים וחמישה, הוד־מלכות". נתכרכמו פניו
של ־המלך" והוא נענה ואמר בשפה רפה: "אני יש לי רק שישים
וארבעה". (‏Magnus Hirschfeld, "Die Weltreise eines Sexual-
forschers"‏, ברלין 1933, עמ' 175). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 550, עמ' 172) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 551

מלמד הלך לכפר לקנות עז. קנה והביא לביתו ואמר לאשתו:

– הרי לך עֵז שֶׁבָּעַזִים: שלשה לוגים חָלָב היא מביאו כל־יום.

נסתכלה האשה בבהמה שלפניה, עקמה חטמה ואמרה: שלשה לוגים? כבלה זו?

החזיר המלמד:

– מובטחני, שֶׁכָּך. הגוי המוכר אמר: שני לוגים. ומי פתי יאמין לערל טמא? ודאי שקר ושלשה לוגים היא מביאה.

ביאור: „מלמד" — מורה תינוקות בחדר, מן המקצועות העניים והנלעגים שבעיירה; „לוג" — מידת נוזלים תלמודית, כשליש הליטר. ההיגיון של המלמד: הגוי ודאי משקר, ואם אמר שני לוגים — האמת גדולה מזה. אלא שמוכר, כשהוא משקר, מפריז תמיד כלפי מעלה — וכך החשדנות עשתה את המלמד פתי כפול: לא רק שהאמין לשקר, עוד הוסיף עליו לוג משלו.

## בדיחה 552

איסר מלמד היה אומר:

– שלשה רובלים היו לי לעצמי לפני כמה שנים בסוף “הזמן”: חמשה רובלים היו לו לחותני קודם שהשיא לי את בתו; עשרים וחמשה רובלים ראיתי פעם אחת בידי הגביר שלנו. ומה שמספרים הבריות, שבעיניהם ראו מאה רובל – או שהם משקרים, או שהם נתקלו, לא עלינו במעשה כשפים.

ביאור: „סוף הזמן" — תום מחצית שנת הלימוד בחדר, המועד שבו קיבל המלמד את שכרו; „גביר" — עשיר הקהילה. סולם החוויות הכספיות של המלמד — שלושה רובלים משלו, חמישה של חותנו, עשרים וחמישה שראה בידי הגביר — נגמר הרבה לפני מאה: סכום כזה כבר חורג מגבולות עולמו, ובאין הסבר טבעי נותרו רק שקר או מעשה כשפים. העוני כאן אינו נתון כלכלי אלא גבול הדמיון עצמו.

## בדיחה 553

מלמד נכנס לבית המדרש ומצא יהודים יושבים ולומדים “חיי אדם”. הפסיק אותם מלמודם ואמר להם:.

– דעו לכם, רבותי, שאלמלי אני קיסר הייתי עשיר ממנו?

תמהו הללו ושאלו:

– משום מה?

החזיר להם המלמד:

– משום שבשום אופן לא הייתי מסתלק גם מן המלמדות

ביאור: „חיי אדם" — ספר הלכה נפוץ מאת רבי אברהם דנציג, מלימודי הקבע של בעלי הבתים בבית המדרש. חשבון המלמד: קיסר שאינו עוזב את המלמדות עשיר מקיסר רגיל, שהרי נוספות לו על אוצרות הקיסרות גם פרוטות שכר הלימוד. עוני שנעשה טבע שני — אפילו בפנטזיה על כס המלכות אי אפשר לוותר על מקור פרנסה, זעום ככל שיהיה.

## בדיחה 554

מלמד בן־מלמד כתב לאביו ובקש, שישלח לו קצת כסף,

משום שהשעה דחוקה לו. החזיר לו אביו:

– פקח שכמותך, מה ראית לשטות זו? ממה נפשך: אם מלמד יש לו כסף, הרי יש לך כסף, ואם מלמד אין לו כסף. מהיכן יש לי כסף.

ביאור: „ממה נפשך" — ניב ארמי מלשון הפלפול התלמודי: בחן את שתי האפשרויות, ותראה ששתיהן מוליכות לאותה מסקנה; „השעה דחוקה" — מצבו הכלכלי קשה. האב עונה בפלפול במקום בכסף: אם למלמד יש כסף — יש גם לך, מלמד; ואם למלמד אין — מניין לי, מלמד, לשלוח לך? עניים שניהם באותה מידה, והלמדנות היא הירושה היחידה שמלמד יכול להעביר לבנו.

## בדיחה 555

בחבורה של יהודים נשאלה שאלה:

– אימתי יָכֹל מלמד לטַיֵּל עם אשתו בשוק?

נענה אחד, מי שהיה מלמד, ואמר:

– מלמד יָכֹל לטַיֵּל עם אשתו בשוק שני ימים בשנה – תשעה באב ויום־כפור.

אמרו לו:

– מה טעם?

הסביר אותו “מי שהיה”:

– בנוהג שבעולם, מלמד ואשתו אין להם לשניהם אלא זוג אחד נעלים, וכשאחד מהם יוצא לשוק, בעל כרחו יושב השני בבית. אימתי אין צורך בנעלים? הוה אומר: בתשעה־באב וביום כפור.

ביאור: מלמד — מורה בחדר, שם נרדף לעוני. בתשעה באב וביום הכיפורים אסורה נעילת נעלי עור, אחד מחמשת עינויי הצום. למלמד ולאשתו זוג נעליים אחד לשניהם: כשהאחד יוצא נעול, השני יושב יחף בבית. רק בשני הימים שבהם איש אינו נועל נעליים יכולים שניהם לצאת יחד — חידה שנשמעת כעניין של פנאי זוגי, ותשובתה דיוקן עוני מוחץ.

## בדיחה 556

אב מסר את בנו למלמד, ולמחר בא המלמד ובקש לקבל שכרו לכל “הזמן”[64] כֻּלּוֹ. אמר לו האב:

– מה ראית?

השיב המלמד:

– היה מעשה ותלמיד אחד מת עלי בתוך “הזמן” והפסדתי שכרי…

אמר לו האב

– ומה אעשה, אם אשלם לך כל שכרך ואתה תמות, הלילה, בתוך “הזמן”?

החזיר המלמד:

– נמצא אני נשכר.

הערות שוליים:
- [64] זמן בפי העם – סֶמסטר

ביאור: „הזמן" — הסמסטר, מחצית שנת הלימוד שעליה נשכר המלמד (הערה [64]), ושכרו משולם בסופה — ומכאן חרדתו: תלמיד שמת באמצע הזמן פירושו שכר שאבד. כשהאב מקשה כנגדו — ומה אם אשלם הכול מראש ואתה תמות הלילה? — משיב המלמד בחשבון צלול: יצאתי מורווח, שכר מלא בלי ללמד. אפילו מותו שלו נרשם אצלו בטור הרווחים.

## בדיחה 557

מה טעם אין מעמידים מלמד אלא לחצי שנה (“לזמן”), ולא לשנה שלמה?

– ממה נפשך: אם יעשה מלאכתו באמונה חזקה שישחֵף וימות בתוך “הזמן” ויהיה צֹרֶך להעמיד אחר במקומו. אלא מה, לא יִשָּׁחֵף ולא ימות בתוך הזמן"? הרי זה סמן שעשה מלאכתו רְמִיָה, ושוב יהיה צרֶך להעמיד אחר במקומו.

ביאור: „זמן" — מחצית שנת הלימוד בחדר; „יישחף" — יחלה בשחפת; „מלאכה רמיה" — עבודה ברשלנות ובמרמה, על פי „ארור עֹשה מלאכת ה' רמיה" (ירמיה מח, י); „ממה נפשך" — טיעון תלמודי ששני צדדיו מובילים לאותה מסקנה. וכך גורלו של המלמד: עבד באמונה — חזקה שימות משחפת עוד בתוך הזמן; שרד — סימן שרימה במלאכתו. בשני המקרים יידרש מלמד חדש, ולכן אין טעם לשכרו ליותר מחצי שנה. הומור שחור על מקצוע שעצם תנאיו מניחים מראש מוות או מרמה.

## בדיחה 558

אמרו לו למלמד:

– בדקנו ומצאנו שאתה עצלן ונוטל שכר־למוד חנם.

החזיר המלמד:

– לא שכר־למוד אני נוטל אלא שכר־בָּטלָה אני נוטל, ונאמן עלי הַדַּיָּן שלגבי בָטָלָה אין לכם זריז כמותי.

ביאור: „שכר בטלה" — מושג הלכתי של ממש: תשלום הניתן לאדם (לדיין, למשל) כפיצוי על הזמן שבו הוא בטל ממלאכתו; „נאמן עלי הדיין" — נוסח שבועה, והדיין הוא הקב"ה. המלמד אינו מכחיש את העצלות אלא ממסד אותה: הוא נוטל שכר בטלה ביושר גמור, שהרי בבטלה — אין זריז ומומחה כמוהו.

## בדיחה 559

מסורה של מלמדים:

שלש צעקות צועק מלמד וְכֻלָּן מְסַימות ב"אנכי":

בתחלת “הזמן”. כשהוא מבקש למצוא תלמידים, הוא צועק: הבה לי בנים, ואם אין – מת אנכי"[65]; באמצע “הזמן”, כשאבות התלמידים באים עמו בטרוניה, שבניהם אינם רואים ברכה בלמודם, הוא צועק: התחת אלהים אנכי?[66] ובסוף “הזמן”, כשאבות התלמידים מקפחים שכרו, הוא צועק: אם כן, למה זה אנכי?"…[67]

הערות שוליים:
- [65] בראשית 5. א
- [66] שם שם ב.
- [67] שם, כה, כב.

ביאור: „מסורה" — הערות המסורת שבשולי המקרא, המונות בין השאר מילים ולשונות החוזרים בכתוב („שלושה פסוקים המסיימים ב…"); כאן — מסורה פרודית על חיי המלמד לאורך ה„זמן", מחצית שנת הלימוד. שלוש הזעקות לקוחות מבראשית: „הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" — זעקת רחל העקרה (ל, א; הערה [65]), וה„בנים" אצל המלמד הם תלמידים, שבלעדיהם אין פרנסה; „התחת אלהים אנכי" — תשובתו הכועסת של יעקב לרחל (ל, ב), ובפי המלמד: איני אלוהים שיחולל נס ויחכים את בניכם הבורים; „אם כן למה זה אנכי" — קריאת רבקה בהריונה הקשה (כה, כב), וכשמקפחים את שכרו בסוף הזמן — בשביל מה היה הכול.

## בדיחה 560

מה בין חוטב עצים למלמד?

– חוטב עצים, עם כל גוי וגוי שמתוסף לו מלאכתו נעשית קלה יותר; מלמד, עם כל גוי וגוי שמתוסף לו מלאכתו נעשית קשה יותר.

ביאור: „גוי" בכפל משמעות: אצל חוטב העצים — פועל נכרי שנוסף לעזרתו במלאכה; אצל המלמד — הכינוי העממי לתלמיד בור וקשה תפיסה, שכל אחד שנוסף רק מכביד.

## בדיחה 561

היתה ברית מילה בביתו של עשיר, וכטוב לב בעל־הברית ביין קם וחלק מתנות למשמשים בקודש: למוהל נתן עשרה זהובים ולמלמד שבביתו נתן שני זהובים. אמר לו המלמד:

– שלא כדין אתה עושה, שהרי אני. טורח בילד ימים ושנים, ואלו המוהל אינו טורח בו אלא שעה אחת מועטת.

החזיר לו בעל־הברית:

– כדין אני עושה, שהרי ילד הבא לידו של המוהל נכנס גוי ויוצא יהודי, ואלו ילד הבא לידך נכנס יהודי ויוצא גוי…

ביאור: „זהובים" — מטבעות זהב; המלמד כאן הוא המורה הפרטי שבבית העשיר. על ברית מילה נהגו לומר שהתינוק „נכנס גוי ויוצא יהודי". בעל הברית הופך את הנוסחה נגד המלמד: אצלך, בלימודך הגרוע, הילד נכנס יהודי ויוצא גוי — בור ומרוחק מן התורה. שנות עמלך אינן זכות לשכר אלא נזק — ולכן המוהל, בשעה אחת, שווה פי חמישה ממך.

## בדיחה 562

כשהיה יהל"ל נער הביאו אביו לרבי אַיזל חריף. שיתהה על קנקנו, שאל לו רבי אַיזל:

– רַבְּךָ מי הוא?

השיב הנער:

– המלמד הַבִּירְזָ’אי הוא רבי.

טפח לו רבי איזל על שכמו ואמר:

– יפה עשה אביך, שמסר אותך לידו. אף אני תלמידו. ויהא כלל זה בידך: אדם שלא למד אצל המלמד הבִּירְזָ"אִי חזקה עליו שעם הארץ הוא. תדע שכך, שהרי המלמד הבירז’אי לא למד אצל המלמד הבירז’אי, ולפיכך הוא עם הארץ גמור.

(יהל"ל, “זכרון בספר”, ז’יטומיר 1910, עמ' 7– 8).

ביאור: יהל"ל — ראשי התיבות של הסופר והמשורר יהודה ליב לוין, המביא את המעשה בספר זיכרונותיו. רבי אייזל חריף, מן השנונים שברבני ליטא, „תוהה על קנקנו" של הנער — בוחן אותו; „חזקה" — הנחת ברירת מחדל הלכתית; „עם הארץ" — בור, נטול תורה. הכלל שהוא קובע כביכול לכבוד המלמד מבירז'י מתפוצץ מתוכו: מי שלא למד אצל המלמד הבירז'אי — חזקה שעם הארץ הוא; והרי המלמד עצמו לא למד אצל עצמו, ונמצא עם הארץ גמור. שבח שמפרק את עצמו בהיסק אחד — עלבון חריף בעטיפת טפיחה על השכם.

## בדיחה 563

סופר־הקהל היה רגיל לכתוב כל המכתבים של “הגביר”, והלה לא שלם לו אפילו פרוטה אחת שכר־טרחה. אמרו לו:

– שוטה שבעולם! אם אין הוא משלם, למה אתה טורח וכותב?

החזיר הסופר:

– ואם לא אטרחו ולא אכתוב – כלום ישלם?

ביאור: „סופר הקהל" — הלבלר הרשמי של הקהילה; „גביר" — העשיר המקומי, שמשרת קהילה קטן אינו מעז לסרב לו. ההיגיון של הסופר עקום ומדויק כאחד: אם גם כשהוא כותב אין הגביר משלם, ודאי שלא ישלם כשיחדל — אז לפחות נשארת אשליית הסיכוי. טרחת חינם ודאית עדיפה בעיניו על ויתור ודאי.

## בדיחה 564

סופר־הקהל שִׁמָּש במלאכתו עד זקנה ועד שיבה, וכל ימיו היה כותב אות פ" מלמטה למעלה. פעם אחת אמרו לו:

– מה טעם אין אתה כותבה כדרכה – מלמעלה למטה? החזיר הזקן:

– כל ימי חושש אני לכתוב אותה כדרכה, שמא לא אצא בתוך הסבך.

ביאור: לאות פ' יש לולאה פנימית מסולסלת, וכתיבתה כסדרה מתחילה מלמעלה. הסופר הזקן כתב אותה כל חייו הפוך, מלמטה למעלה, מחשש „שמא לא אצא מתוך הסבך" — שמא ייכנס הקולמוס אל הסלסול הפנימי ולא ימצא את דרכו החוצה. איש מקצוע ותיק שבנה שיטה שלמה סביב פחד שמעולם לא העז לבחון.

## בדיחה 565

סופר סת"ם שִׁבַּח לפני חבורה של יהודים את תְּפִלָּיו שאין כמותן מהודרות, נענה אחד מן החבורה ואמר לו:

– כל השבחים הללו למה? הכל יודעים, שֶׁתְּפִלֶּיך מִשֶׁל בהמה טהורה הן…

ביאור: סופר סת"ם — כותב ספרי תורה, תפילין ומזוזות. תפילין חייבות על פי ההלכה להיעשות מעור „בהמה טהורה" (כשרה) — דרישת מינימום שכל תפילין שבעולם עומדות בה, ואין בה שום הידור. זה כל ה„שבח" שמוצא בן החבורה בתפילין ה„שאין כמותן מהודרות" — ובדרך אגב הוא גם רומז מי כאן הבהמה הטהורה.

## בדיחה 566

כשהגיעה שעתו של בעל “הלוח” להסתלק מן העולם, קרא לבנו ואמר לו:

– בני, אני אין לי לא נכסים ולא ממון בעין. לפיכך בוא ואוריש לך סוד “הלוח”, שהוא שקול כנגד הרבה נכסים וממון.

שמע הבן ושאל:

– אבא, סוד זה מה הוא?

החזיר לו החולה:

– כשתגיע ל"חזון־הרוחות" [68] אל תנבא לא קור גדול בתמוז ולא חום גדול בשבט.

הערות שוליים:
- [68] לשעבר היו מחברי “הלוחות” מדפיסים ב"לוחותיהם" דברי נבואה על מזג האויר לכל השנה, ולדברי־נביאה אלו קראו “חזון־הרוחות”.

ביאור: „בעל הלוח" — מחבר לוח השנה העממי (אלמנך); „חזון הרוחות" — מדור של תחזיות מזג אוויר לשנה כולה, שמחברי הלוחות נהגו להדפיס בלוחותיהם (הערה [68]). סוד המקצוע, המוגש ברגע החגיגי של צוואת אב גוסס כתחליף לנכסים וממון, מתגלה כשכל ישר בסיסי: אל תנבא קור בתמוז (שיא הקיץ) ולא חום בשבט (אמצע החורף). כל אומנות הנביא אינה לדעת מה יהיה — אלא רק לא להיתפס בטעות שכל קורא יבחין בה.

## בדיחה 567

מחבר הביא לרבי יחזקאל־פיבל, המגיד הווילנאי המפורסם, פֵּרוש שחבר לרש"י והתפאר לפניו, שיש בידו הסכמות מאת כמה גדולים, וְכֻלם מרבים בשבחו וקוראים לו “גאון”. עִיּן רבי יחזקאל־פיבל בּפּרוּש ואמר למחבר:

– יפה כתבו בעלי־ההסכמות… כל הגאונים לא ידעו את רש"י…[69]

הערות שוליים:
- [69] רב האי, אחרון הגאונים, מת קודם שנולד רש"י,

ביאור: „הסכמות" — מכתבי שבח של רבנים המודפסים בראש ספר; „גאון" — תואר לעילוי מופלג בתורה. רבי יחזקאל פייבל, המגיד (הדרשן) המפורסם של וילנה, מחזיר מחמאה כפולת פנים: „כל הגאונים לא ידעו את רש"י" — אפשר שה„גאונים" בעלי ההסכמות הם שאינם מבינים ברש"י, שאילו הבינו לא היו משבחים פירוש כזה; ואפשר שה„גאון" המחבר עצמו הוא שלא ידע. ומעל הכול מרחפת קריאה שלישית, חדה מכולן: „הגאונים" כפשוטם הם גאוני בבל, שחתמו את תקופתם דורות לפני זמנו של רש"י — ולכן „לא ידעו את רש"י" ממש, שהרי קדמו לו. בכל הקריאות הפירוש נקבר, והכול בנימוס: „יפה כתבו".

## בדיחה 568

מחבר הביא לרבי אָבֶּלי פּוֹסְבִילֶר, רבה של וילנה, פְּרוש שכתב לספר מִשְׁלֵי ובקש מאתו הסכמה. עִיַן רבי אבלי בפֵּרוש ואמר למחבר:

– מוטב, שהיית כותב פרוש לספר איוב.

תמה המחבר:

– רבי, למה דוקא לספר איוב?

החזיר לו רבי אבלי:

– טעם יש לי בדבר, איוב היה מלומד בצרות, ומה בכך אם היתה מתוספת לו עוד צרה אחת? שלמה, רוב ימיו ראה בטובה, ומה לו ולצרה זו?

ביאור: „הסכמה" — מכתב אישור ושבח של רב מפורסם, המודפס בראש ספר; המחבר מבקש אחת לפירושו על משלי, שמחברו לפי המסורת הוא שלמה המלך. תשובת רבי אבלי פוסבילר, רבה של וילנה: פירוש גרוע הוא צרה למחבר הספר שהוא נטפל אליו. איוב, „מלומד בצרות" — מורגל בייסורים — לא ירגיש בעוד אחת; אבל שלמה, שרוב ימיו ראה בטובה, במה זכה שתבוא עליו הצרה הזאת? סירוב להסכמה, מוגש כעצה ספרותית.

## בדיחה 569

מחבר הביא לרבי גרשון מִשְׁקְלוֹב את חבורו, שֶׁקָּרָא לו “חן־טוב”. דפדף רבי גרשון בחבור, הרהר שעה קלה ואמר למחבר:

– נאמן עלי שלמה, שאמר: “שׂכֶל טוב יתן חן” [70] אבל אם “חן־טוב” יתן שַׂכָל – מסופקני.

הערות שוליים:
- [70] משלי יג, טו.

ביאור: המחבר קרא לספרו „חן טוב" — היפוך מילותיו של „שכל טוב יתן חן" (משלי יג, טו; הערה [70]): תבונה מקנה לבעליה חן. רבי גרשון הופך את ההיפוך לעוקץ: ששכל טוב נותן חן — על כך נאמן עליו שלמה; אבל ש„חן טוב" ייתן שכל — בזה הוא מסופק. כלומר: חן אולי יש בשם הספר; שכל אין בו, וגם הקורא בו לא יחכם.

## בדיחה 570

מחבר הביא לרבי איזל חריף את חבורו, שֶׁקָּרָא לי “ידי־משה”. עין רבי אַיזל בחבור ואמר למחבר:

– היה לך לקרוא לחבורך לא “ידי־משה”, אלא “פני־משה”.

שאל המחבר:

– רבי, מה טעם?

החזיר לו רבי אַיזל:

– כבר העידה תורה, שבפני־משה לא יָכֹל שום אדם להביט…[71]

הערות שוליים:
- [71] עי' שמות לד, 5 ואילך.

ביאור: „ידי משה" ו„פני משה" — שמות אופייניים לחיבורים תורניים. רבי אייזל חריף, משנוני רבני ליטא, מנמק את הצעתו מן התורה: כשירד משה מסיני קרן עור פניו, והעם ירא מגשת אליו („וייראו מגשת אליו", שמות לד, כט–ל; הערה [71]) — בפני משה אין איש יכול להביט. שם מדויק לספר שאיש לא יוכל להסתכל בו.

## בדיחה 571

מחבר בא לרבי איזל ובקש מאתו הסכמה לחבורו. נענה לו רבי אַיזל, לקח גליון־נְיָר וכתב את ההסכמה בראש הגליון, הניח רֶוַח גדול וחתם שמו בסוף הגליון. תמה המחבר:

– מה ראה רבי להניח רָוַח גדול כזה?

החזיר לו רבי אַיזל:

– לקים מה שנאמר:,מדְבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק"…[72]

הערות שוליים:
- [72] שמות כג' ז.

ביאור: „הסכמה" — מכתב שבח רבני המודפס בראש ספר, ולרוב מנוסח בהפלגות שגרתיות. רבי אייזל כותב את שורות השבח בראש הגיליון, את חתימתו בתחתיתו, ובתווך רווח עצום — קיום כפשוטו של „מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). הוא נותן את ההסכמה המבוקשת, ובו בזמן מרחיק את שמו ככל האפשר מן השקר שבה.

## בדיחה 572

מחבר הביא לרבי אַיזל פּרוּשׁ שכתב לתורה והדפיסו יחד עם הַפְּנִים. אמר לו רבי אַיזל:

– יפה עשית, שלא חסת על ממונך והדפסת גם את הפנים. עכשיו פְרוּשך קרוב לאמת…

ביאור: „הפנים" — הטקסט המרכזי שעל הדף, כאן נוסח התורה עצמו, שהפירוש נדפס סביבו. „פירושך קרוב לאמת" — לא במובן של נכון, אלא במובן המרחבי בלבד: הוא מודפס צמוד לאמת, ללשון התורה. זו כל קרבתו אליה — והיא עלתה למחבר בממון.

## בדיחה 573

מחבר בא לרבי אַיזל לבקש הסכמה לחבורו. עד שישבו שניהם והתפלפלו בדברי תורה כָבָה היום ויהי לילה. וכשעמד המחבר להפרד בקש מאת רבי אַיזל, שישלח את השמָּש עמו ללוותו. סרב רבי אַיזל ואמר לו:

– חס אני על זקן זה להטריחו חנם. שמא אתה חושש לְמַה שאמרו: תלמיד־חכם אַל יֵצא יחידי בלילה, מפני המזיקים" [73]?, קח חבורך אתך ויראו המזיקים, שלאו בעל־דברים שלהם אתה…

הערות שוליים:
- [73] ברכות מג, ב; ועי' פסחים קיב, ב.

ביאור: „הסכמה" — מכתב שבח רבני לספר; „שמש" — משרת בית הכנסת; „בעל דברים" — בעל ריב, יריב. בברכות מג ע"ב (הערה [73]) הוזהר תלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה, מפני שהמזיקים — השדים — אורבים דווקא לתלמידי חכמים. רבי אייזל הופך את האזהרה המחמיאה לעלבון: קח את חיבורך בידך, והמזיקים יראו מיד ש„לאו בעל דברים שלהם אתה" — אינך תלמיד חכם כלל, ואין להם עסק איתך. הספר עצמו ישמש תעודת בורות, שמירה בטוחה מכל שד — וההסכמה, כמובן, נדחתה בלי שנאמרה מילה גלויה.

## בדיחה 574

שנים חברו פרוש למסכתא בבא קמא והביאו את כתב־היד לרבי מרדכי מָלְצֶר, רבה של לִידָה. עִיֵּן רבי מרדכי בחבור ושאל למחברים:

– מה שֵׁם תקראו לחבורכם?

השיבו המחברים:

– עדיין אנו מתחבטים בדבר. רוצים אנו, שהשם יהיה קצר ושנינו מרומזים בו..

אמר להם רבי מרדכי:

– אם כך רצונכם, קִראו לו “הַשׁוֹר וְהַבּוּר”…

ביאור: המשנה הפותחת את מסכת בבא קמא מונה את „אבות הנזיקין", ובראשם השור (הנוגח) והבור (הפתוח, שבהמה נופלת לתוכו). השם שמציע רבי מרדכי מלצר, רבה של לידא, ממלא את הבקשה בשלמות: קצר, לקוח מלב המסכת, ואכן „שניהם מרומזים בו" — האחד שור, בהמה גסה, והשני בור, נבער מדעת. דווקא הדיוק המושלם הוא העלבון.

## בדיחה 575

מחבר ששמו היה יעקב הביא את חבורו “ויאמר יעקב” להרב מלבים. עין הרב בחבור ואמר למחבר:

– כמה נאה שֵׁם זה וכמה הוא מכֻוָּן לחבורך!

שמח המחבר ושאל:

– רבי, בְּשֶׁל מה הוא מכֻנוָּן כל־כך בעיניך?

החזיר לו הרב:

– כבר מצינו גם בתורה “ויאמר יעקב” [74] – אף־על־פי שלא אמר כלום.

הערות שוליים:
- [74] ויאמר אליו: מה שמך?, ויאמר: יעקב", בראשית לב,  כח.

ביאור: המלבי"ם — רבי מאיר ליבוש, מגדולי פרשני המקרא במאה התשע-עשרה. הפסוק שעליו הוא נסמך (בראשית לב, כח; הערה [74]): במאבקו עם המלאך נשאל יעקב „מה שמך" והשיב „יעקב" — הרי לך „ויאמר יעקב" שכל האמירה בו היא השם בלבד, בלי שום תוכן. השם אכן מכוון להפליא לספר: גם בו יעקב „אומר" — ולא אומר כלום.

## בדיחה 576

מחבר כתב פרוש לקהלת ובא לרב מפורסם לבקש הסכמה. עין הרב בפרוש ואמר למחבר:

– רואה אני, שכחך יפה בפרשנות ככחו של המלבים. אף־על־פי־כן איני יכל להסכים.

תמה המחבר:

– רבי, אם כמלבים אני בעיניך, מפני מה אין אתה יָכל להסכים?

החזיר לו הרב:

– משום שאני מוצא גם קצת הבדל בינך ובין המלבים. אחשורוש טפש שבטפשים היה, בא המלבים ועשה אותו חכם מחוכם; ואלו שלמה חכם מחוכם היה, באת אתה ועשית אותו טפש שבטפשים.

ביאור: „הסכמה" היא מכתב-אישור של רב מפורסם, הנדפס בראש ספר וממליץ עליו — כרטיס הכניסה של ספר תורני לשוק. המלבי"ם, מגדולי פרשני המקרא במאה ה-19, נודע בפירושו למגילת אסתר, שבו הפך את אחשוורוש הנלעג והטיפש לשליט חכם ומחושב שכל מהלכיו שקולים. קהלת מיוחס לשלמה המלך, „החכם מכל אדם" — וכך ה„שבח" מתגלה כעקיצה: שני הפרשנים אמנם מהפכים את גיבורם, אלא שהמלבי"ם עשה טיפש לחכם, והמחבר, בפירושו הגרוע, עשה את החכם שבחכמים לטיפש.

## בדיחה 577

פרשן הביא ליצחק אַיְכל פֵּרוּש שכתב לקינות ובקש מאתו, שיקרא את כתב היד ויוסיף נופך מִשֶׁלו. לא היו ימים מועטים והחזיר לו אַיְכל את הפַּרוש עם תוספת כתב־יד. פתח המחבר את התוספת ומצא – קינה לפרושו.

ביאור: יצחק אייכל היה ממנהיגי תנועת ההשכלה בגרמניה ועורך כתב-העת „המאסף"; „קינות" הן פיוטי האבל של תשעה באב, ו„נופך משלו" — תוספת אישית („נופך" הוא אבן חן). אייכל נענה לבקשה בדייקנות אכזרית: לפירוש על קינות הוא תורם קינה — המבכה את הפירוש עצמו, כאילו מת וראוי להספד.

## בדיחה 578

ערב פסח הביא מחבר את ספרו החדש לעשיר אחד “בתורת מתנה”. נטל העשיר את הספר ואמר למחבר:

– חביב עלי ספרך ותודתי נתונה לך.

אמר לו המחבר:

– חביבה עלי תודתך, אבל שאלה יש לי לשאל אותך. שמא אתה יודע, מפני מה אין אומרים “מזמור לתודה” בערב פסח?

אמר העשיר: – אני איני יודע; שמא אתה יודע?

החזיר לו המחבר:

הן; אני יודע. ערב פסח, שקרבנותיו מרובים, אין יוצאים ידי חובה ב"תודה"…

ביאור: „בתורת מתנה" — כמתנה, וברמז שקוף: מחברים עניים נהגו להגיש ספרם לגבירים בציפייה לתשורה כספית. „מזמור לתודה" (תהלים ק) נאמר בתפילת שחרית, ונהוג להשמיטו בערב פסח: המזמור מכוון כנגד קרבן התודה שבמקדש, שהיה בא עם לחמי חמץ — ובערב פסח אין מקריבים חמץ. על המנהג הזה מלביש המחבר דרישת תשלום מוצפנת: בערב פסח, ש„קרבנותיו" — כלומר הוצאותיו — מרובים, אי-אפשר לצאת ידי חובה ב„תודה". תודה יש כאן כפולה: גם קרבן התודה וגם מילות הנימוס שבהן ניסה העשיר להיפטר ממנו.

## בדיחה 579

מחבר הביא ספרו לעשיר אחר, אמר לו העשיר:

– את מחירו של הספר אשלם, אבל אותו גופו לא אקח: ארון הספרים שלי כבר מלא וגדוש עד אפס מקום.

אמר לו המחבר:

– היא הנותנת. תשימו בארון מלמטה ויכלו העכברים רעבונם בו, ולא יגעו לרעה בשאר הספרים.

החזיר לו העשיר:

– לכאורה, עצה טובה היא זו. אבל מה אעשה והעכברים שלי בררנים הם: כבר הורגלו בספרים טובים…

ביאור: „היא הנותנת" — לשון תלמודית: זו גופה הסיבה, הטענה שלך פועלת דווקא לטובתי. המחבר מוכן להשפיל את ספרו עד עפר — שישמש מאכל לעכברים ויציל את הספרים הטובים — אבל העשיר עולה עליו: אפילו העכברים שלו, שהתפנקו על ספרות משובחת, לא ייגעו בסחורה כזאת.

## בדיחה 580

קטע ממכתבו של אב לבנו שנתפס לספרות:

–…בני, כלך לך מדרך זו! מגונה הוא עסק, שאינו פוטר אותך ממתחְרִים לא בחייהם ולא אחרי מותם"…

ביאור: „כלך לך" — לשון חז"ל: סור, הסתלק מדרך זו. בכל מקצוע אחר מתחרה שמת יוצא מן המשחק; רק בספרות המתים נשארים על המדף ומתחרים בחיים לנצח. האב הופך את האלמוות הספרותי, גאוות הסופרים, לחיסרון עסקי מובהק.

## בדיחה 581

פעם אחת יצא טריסטן בֶּרְנָר עם חבורה של סופרים לטייל בשדה, והלך גם בנו הקטן עמו. עד שהם מטילים עבר עליהם עדר כבשים, וכלם פּוֹעים בקול. גער בהם טריסטן הקטן:

– לא כך!

ומיד התחיל הוא עצמו פועה בנוסח אחר.

נענה טריסטן האב ואמר:

– עכשיו אני יודע: זה הקטן מבקר גדול יהיה…

ביאור: טריסטן ברנר (1866–1947) היה מחזאי והומוריסטן יהודי-צרפתי שנודע בשנינותו. הילד ששומע פעיית כבשים, פוסק „לא כך!" ופועה בעצמו נוסח „מתוקן" — עושה בדיוק את מלאכתו של מבקר הספרות: פוסל את מעשה הזולת ומציע במקומו פעייה משלו, שאינה טובה ממנה. והעוקץ חד שבעתיים משום שהוא נאמר בחבורת סופרים — קורבנותיהם הקבועים של המבקרים.

## בדיחה 582

בנקאי הפסיד כל ממונו בנְיָרות ערך. נמלך ונעשה מחבר. אמרו עליו: – מדה כנגד מדה היא זו. תחלה החריב הַנּיָר אותו: עכשיו מחריב הוא את הַנּיָר.

ביאור: „נמלך" — שינה את דעתו. משחק כפול על „נייר": ניירות הערך שרוששו את הבנקאי, והנייר שספריו הגרועים משחיתים עכשיו. „מידה כנגד מידה" — עקרון הגמול שבו העונש הולם את החטא — מוחל כאן על חשבון קטן בין אדם לנייר.

## בדיחה 583

מנין למחבר, שדינו להיות עני?

– שהבחינה של “חִבּוּר” – חִסּוּר"…

ביאור: מנוסח כדרשה תלמודית המחפשת אסמכתה („מניין ש…"), והאסמכתה היא משחק אותיות: „חיבור" — גם ספר וגם פעולת ההוספה בחשבון — מתגלה כ„חיסור". אות אחת מפרידה בין הוספה לגירעון, בדיוק כמו בין כתיבת הספר לבין מה שהיא עושה לכיסו של המחבר.

## בדיחה 584

בחור משכיל הביא לאַיזיק־מאיר דיק חבור שכתב. אמר לו אַיזיק־מאיר:

– בני, אם רצונך להיות מחבר בישראל, חַיב אתה לקבל עליך, שעד ארבעים שנה תרעב ללחם ותחזור בחבוריך על הפתחים.

שמע הבחור המשכיל ושאל:

– ומארבעים ואילך?

החזיר לו איזיק־מאיר:

– אל תדאג; מארבעים ואילך כבר תהיה בקי ורגיל בכך.

ביאור: אייזיק-מאיר דיק היה מהסופרים הפוריים והנקראים ביותר בספרות יידיש במאה ה-19 — כלומר מדבר מניסיון. „לחזור על הפתחים" — להתדפק מבית לבית כקבצן; כאן: לשוטט עם חיבוריך בחיפוש אחר קונים. הצעיר מבין את התנאי כתקופת מבחן — עשרים שנות רעב ואחריהן שכר — ודיק מנפץ: מארבעים ואילך שום דבר לא ישתפר; פשוט תהיה כבר מומחה מנוסה ברעב.

## בדיחה 585

מתחלה, כשהיה שלום עליכם עשיר, עסק במסחר ורק עתים קבע לספרות, לאחר שהפסיד ממונו לא עסק אלא בספרות בלבד, ומכאן ואילך היה זקוק לפעמים לגמילות־חסד, כאורח סופרים יהודים. פעם אחת שאל לו אחד מידידיו:

– מה מצבו?

– ברוך השם, – השיב שלום־עליכם: – אני יושב על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים…[75] (י. ד. ברקיביץ, “שלום־עליכם כיך”, ניו־יורק, עמ' 5)

הערות שוליים:
- [75] השוה: על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה על גמילות חסדים', משנה אבות א, ב.

ביאור: על-פי המשנה באבות (א, ב): „על שלושה דברים העולם עומד — על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". שלום-עליכם, גדול ההומוריסטנים ביידיש, איבד את הונו בספקולציות בבורסה ומאז התפרנס מעטו בלבד, ולעתים נזקק ל„גמילות חסד" — הלוואה או תמיכה. תשובתו ממפה את שלושת עמודי העולם על קורותיו: „תורה" — הספרות שהוא חי ממנה עכשיו; „עבודה" — המסחר שאבד; „גמילות חסדים" — הצדקה שהוא נשען עליה, אלא שבמקום גומל החסד הוא המקבל. ביוגרפיה של ירידה, מוגשת ב„ברוך השם" רבתי.

## בדיחה 586

יום טוב ליפמן צונץ היה אומר:

– “ספוד” בהפוּךְ־אותיות – דפוס"; “רְקוֹד” בהפוך־אותיות – “דרוק”[76]. וזה רֶמֶז שֶׁרָמז שלמה: “עת ספוד ועת רקוד” [77]– הכותב עברית לעברים והוא טעון “דפוס” – עת סְפוֹד לו; הכותב לועזית ללועזים והוא טעון “דְרוּק” – עת רקוד לו.

(בפנקסי רשום בצדו של חדוד נאה זה, שהיא בוֹשֶׁל פרנץ. לצערי, לא דקדקתי לרשום את המקור, ובהמשך הזמן נשמט מוכרוני, ולאחר שהחדוד נדפס במהדורה הראשונה של קובצי (עי' שם סי' 289) הידיעני ידידי מר יצחק ריבקינד, ניו־יורק, שרב ליטאי אחד קדַם לצונץ. וזה לשונו של מר ריבקינד במכתבו אלי: רבי גרשין במ' בנימין מק’ק פרמפיואן כותב בהקדמה לספרו ‘שמירת המצוות’, וילנה תקנ"ט [באותה שנה היה צונץ בן חמש!]:,לכן לא עמדתי על פרק השוכר את הפועלים לדפוס הרבה, כי אמרתי: עת ספוד – אותיות דפוס, ועת רקוד – אותיות דרוק בלע"ז; זה קונין יותר ברקוד ובשמחה, ועל ספרי־הקודש אומרים: ממון שאין לו תובעים – במה לתבוע?' "

והיה גם מי שקָדַם לקודמו של צונץ. ידידי מר מיכל רבינוביץ, ירושלים, המציא לי ציטטה מתיך ספרו של רבי יצחק טרקהים גבעתי שאול" (אמשטרדם תקמ"ו, דף א', בחלק העברי), וזו לשונה: "ויצא יצחק לשוח שיחה נאה, דהנה ‘ספוד’ אותיות ‘דפוס’, ו’רקוד' – אותיות ‘דרוק’ בהפיך אתווין. וראוי לשים לב, מה ראה על ככה שלמה המלך בחכמתו, שפעם אחת היה קורא הדפוס בלשון ‘ספוד’ ופעם קורא ‘דרוק’ בלשון ‘רקוד’? ואולם טעמו ונמוקו עמו, דאם וש למחבר קונים הרבה כספרו, אזי,רקוד', אבל אם אין לו קונים, אזי – עת ‘ספוד’ ").

הערות שוליים:
- [76] דרוק = דרוקעריי – דפוס בגרמנית.
- [77] קהלת, ג, ד.

ביאור: „עת ספוד ועת רקוד" — מרשימת „לכל זמן ועת" שבקהלת (ג, ד; הערה [77]): זמן לקינה וזמן לשמחה. החידוד מגלה בפסוק אנגרמה כפולה: „ספוד" בהיפוך אותיות — „דפוס", ו„רקוד" — „דרוק", הדפסה בגרמנית וביידיש (הערה [76]). מכאן שהפסוק הוא נבואה על כלכלת הספרים: הכותב עברית ליהודים וזקוק ל„דפוס" — עת ספוד לו, כי ספרים עבריים אין קונים; הכותב לועזית לגויים וזקוק ל„דרוק" — עת רקוד לו. החידוד מיוחס לצונץ, מאבות „חכמת ישראל" בגרמניה, אבל דרויאנוב עצמו מביא כאן שתי עדויות שקדמו לו — רב ליטאי בספר משנת 1799 (כשצונץ היה בן חמש) ומחבר באמסטרדם עוד ב-1786 — עדות חיה לדרכן של אמרות מוצלחות להיתלות במפורסם שבדור.

## בדיחה 587

מַרְגְּלָא בפיו של חיים נחמן ביאליק:

– כך דרכו של מו"ל בישראל: תחלה מדפיס, אחר־כך מפסיד, ולסוף – מספיד.

ביאור: „מרגלא בפיו" — ארמית: אמרה השגורה בפיו. ביאליק דיבר מניסיון — הוא עצמו היה מו"ל (הוצאות „מוריה" ו„דביר") והכיר את מצוקת הספר העברי מבפנים. החידוד דוחס את המסלול כולו לשלוש מילים מאותן אותיות כמעט: מדפיס, מפסיד, מספיד.

## בדיחה 588

מנדלי מוכר־ספרים היה אומר:

– למה נקראו מוכרי־ספרים ולא סוחרי־ספרים, כדרך שקוראים סוחרי־יערות וכדומה? – להודיעך, שמוכרי־ספרים רגילים למכור ספרים ולקבל כסף; לקנות ספרים ולשלם כסף אינם רגילים.

ביאור: מנדלי מוכר-ספרים — שם העט של ש"י אברמוביץ, „הסבא" של הספרות העברית והיידית החדשה — דורש כאן את שם מקצועו שלו. „סוחר" קונה וגם מוכר (סוחר-יערות קונה יער ומוכר עצים); „מוכר" רק מוכר. „להודיעך" — נוסח דרשני תלמודי. ומכאן ה„לימוד": מוכר הספרים רגיל לקבל כסף בלבד; לשלם — למשל למחברים על סחורתם — הוא אינו רגיל.

# כרך א׳ — צדיקים ורביים

## בדיחה 589

קטיגוריה היה רבי מנשה מאיליה מלמד גם על החסידים וגם על המתנגדים. הוא היה אומר:

חסיד ומתנגד שניהם יורשים גיהנום. חסיד, על שום שהוא אומר: “כיוון שיש לי רבי – ספר למה לי?”; מתנגד, על שום שהוא אומר: “כיוון שיש לי ספר – רבי למה לי?”

[נוסח אחר:

מתנגד וחסיד שניהם יורשים גיהנום. מתנגד, על שום שהוא אומר, שאין לו צורך ברבי; חסיד, על שום שהוא אומר, שיש לו רבי].

ביאור: רבי מנשה מאיליה (1767–1831) היה תלמיד חכם ליטאי עצמאי ומקורי, שלא החזיק באמת באף אחד מהמחנות. „קטיגוריה" — דברי תביעה והאשמה. הקטרוג בנוי בסימטריה מושלמת: החסידות מעמידה הכול על הדבקות ברבי, ההתנגדות — על הלימוד מן הספר; החסיד נידון על שהרבי פוטר אותו מהספר, והמתנגד — על שהספר פוטר אותו מרב שידריך אותו. כל אחד שמט עמוד אחד. הנוסח האחר חד עוד יותר: המתנגד נענש על שאמר שאינו צריך רבי — והחסיד על עצם זה שיש לו רבי, כלומר מוסד הרבי כשלעצמו הוא החטא.

## בדיחה 590

בחבורה של חסידים. פתח אחד מן החבורה וסיפר:

פעם אחת הוציא הקדוש ברוך-הוא חמה מנרתיקה ויבשו כל הנהרות. וכשהגיע ערב-שבת נכנסה הצדקת אצלו יחיה ואמרה:

“רבי, דגים לכבוד-שבת אין. יבש הנהר…”

מיד פשט טליתו, חלץ תפיליו וירד אל הנהר. כשבא לשם נטה ידו על הנהר ואמר:

“גוזרני עליך, שתוציא דגים!”

לא היתה שעה קלה ומקרקע הנהר צף ועלה דג… אחריו צפוּ ועלו שני דגים… חמישה דגים… חמישים דגים… מאה דגים… אלף-אלפי-אלפים ורבבי-רבבות דגים…

נענה שני מן החבורה ואמר:

שלי גדול משלך… מעשה וירדו גשמים מרובים והיו השמים מעוננים מראש חודש חשוון עד סוף זמן קידוש לבנה. וכשהגיעה שעה אחרונה שבאחרונות נכנס הגבאי אצלו יחיה ואמר:

“רבי, עמך ישראל צריכים לבנה!”

מיד נהם כארי ויצא לשוק. כשבא לשם התיר אבנטו, נפנפוֹ כלפי שמים ואמר:

“גוזרני עליכם, שתוציאו מאורות!”

לא היתה שעה קלה ומבין העננים צפה ועלתה לבנה.. אחריה צפו ועלו שתי לבנות… חמש לבנות… חמישים לבנות, מאה לבנות… אלף-אלפי-אלפים ורבבי-רבבות לבנות…

ביאור: תחרות גוזמאות בין חסידים על מופתי רביהם. „הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה" — ביטוי תלמודי: חשף את השמש במלוא להטה; „יחיה" — תוספת כבוד לשם הרבי; „קידוש לבנה" — ברכת הירח המתחדש, שאומרים רק כשהלבנה נראית, ורק עד אמצע החודש בערך — לכן שמים מעוננים לאורך כל חלון הזמן משאירים את ישראל בלי הברכה. הראשון עוד נשאר בגדר האפשר: נהר יכול, בנס, להעלות רבבות דגים. השני מעתיק את התבנית מילה במילה — ומפיל את עצמו: לבנה יש אחת בעולם, ו„אלף-אלפי-אלפים" לבנות הן שטות גמורה. ההסלמה חושפת שאין כאן יראת שמים אלא ספורט — „שלי גדול משלך".

## בדיחה 591

מתחילה אכלו מעט ושתו הרבה, ולסוף הגיעו לשבחי-צדיקים. פתח אחד מן החבורה וסיפר:

פעם אחת היה הוא יחיה מהלך בדרך ומקורביו עמו. פתאום נתקדרו השמים בעבים, ויהי קולות וברקים ומטר סוחף ניתך ארצה. אמרו לו המקורבים:

“רבי, מה תהא עלינו?”

תלה עיניו לשמיים, פרש ידיו לימין ולשמאל, ומיד נעשה נס: מימין ענן וערפל וגשמי-זעף, משמאל ענן וערפל וגשמי-זעף, ובתווך – חום ואור כליבנת הספיר.

נענה שני מן החבורה ואמר:

דבר קטן לגבי הרבי שלי יחיה. מעשה ונסע בערב-שבת, הוא ומקורביו עמו, לכפר לברית-מילה. וכשחזרו – החשיך היום פתאום. אמרו לו המקורבים:

“רבי, מה תהא עלינו?”

תלה עיניו לשמים, פרש ידיו לימין ולשמאל, ומיד נעשה נס: מימין שבת, משמאל שבת, ובתווך – חול…

ביאור: הפתיחה — „אכלו מעט ושתו הרבה" — מסגירה את טיב העדויות שיבואו. הנס הראשון בנוי כקריעת ים סוף: גשמי זעף מימין ומשמאל, וביניהם שביל של חום ואור „כלבנת הספיר" — דימוי שאול ממעמד הר סיני (שמות כד, י). השני מעתיק את התבנית ומעלה אותה מדרגה: הרבי שלו לא חצה את המרחב אלא את הזמן הקדוש עצמו — שבת מימין, שבת משמאל, ובתווך פרוזדור של חול, שדרכו אפשר להמשיך לנסוע בלי לחלל שבת. דווקא ההקפדה ההלכתית שבנס הבלתי-אפשרי הזה היא שיא הגיחוך: ככל שהמופת גדול יותר, כך הוא מופרך יותר.

## בדיחה 592

מסיפוריו של חסיד:

פעם אחת נשתהינו בביתו עד לפנות ערב. עמדנו להתפלל מנחה, וחסר היה עשירי למניין. הסתכל הוא יחיה לצדדים וראה, בפינה עומד מקלו, וכאילו מחכה לו. טפח לו ברגלו ואמר: “לך להתפלל מנחה!” – ומיד נזדקף המקל ועמד עמנו לתפילה.

תהה אחד מן החבורה:

כיצד מקל עומד להתפלל מנחה?

החזיר המספר:

הרי אתה רואה!…

ביאור: „עשירי למניין" — האיש העשירי הדרוש לתפילה בציבור; בלעדיו אין אומרים את חלקי התפילה שבקדושה. כששואלים איך ייתכן שמקל מתפלל, עונה המספר „הרי אתה רואה!" — כלומר עצם הסיפור הוא ההוכחה לעצמו. ההיגיון המעגלי הזה הוא לב הסאטירה על אמונת המופתים: מי שמאמין אינו זקוק לראיה, ומי ששואל — סימן שלא הבין.

## בדיחה 593

סח חסיד אחד:

פעם אחת היינו עומדים לפניו ברחמיסטרובקה ושותים בצמא דבריו הקדושים. פתאום קפץ מעל הכיסא, ספק כפיו ומפיו פרצה אנחה איומה, מעין יללה רחמנא ליצלן: “אש מן השמים! אש מן השמים!” – רעדה אחזה אותנו… לא היו רגעים מועטים חזר וצנח על הכיסא ושוב יללה רחמנא ליצלן: “לישטשין, לישטשין!”…

קישקשו השומעים בלשונם ושאלו:

ואותה שעה ממש היתה השריפה בלישטשין?

השיב המספר:

לא… לא היתה כלל שריפה בלישטשין.

אם-כן, – תמהו השומעים, – מה מופת הוא זה?

החזיר המספר:

מופת לאו דווקא, אבל הראייה [1]– מרחמיסטרובקה עד לישטשין!…

הערות שוליים:
- [1] לא כרבי פנחס, אלא כרבי יודן, שאמר: “הבטה – מקרוב, וראייה – מרחוק”, איכה רבתי ה, ב.

ביאור: רחמיסטרובקה — עיירה באוקראינה שישבה בה חצר חסידית ידועה; לישטשין — עיירה רחוקה משם. „רחמנא ליצלן" — ארמית: הרחמן יצילנו, קריאה לנוכח אסון. הרבי „רואה" ברוח קודשו שריפה בעיירה הרחוקה — ומתברר שלא הייתה שם שריפה כלל. אבל החסיד אינו מוותר: מופת אולי לא, אבל איזו ראייה — מרחמיסטרובקה עד לישטשין! ההערצה שורדת גם נבואה שהופרכה כליל: אם התוכן שקרי, מתפעלים מהטווח.

## בדיחה 594

מעשה בזקן, עליו השלום, שהוא וגבאיו ומשמשיו הלכו בדרך והגיעו לפונדק של ישראל, ולא יצא הפונדקי להקביל פניו ולהכניסו לביתו. חלשה דעתו של הזקן, עליו השלום, ואמר:

קורה זו, שלא זכתה שיתלונן צדיק בצילה, תיעשה נחש-עקלתון!

מיד נזדעזעו כל העומדים שם, והפונדקי והפונדקית נפלו לרגליו, שיעביר את רוע-הגזירה מעליהם ומעל ביתם. נתמלא הזקן, עליו השלום, רחמים רבים, מחל על כבודו וחזר ואמר:

יהי רצון, שהקורה תישאר קורה כשהיתה!

ומכאן ואילך באים מכל ארבע פינות העולם לראות אותה קורה, שנשארה קורה בכוח-רחמיו של צדיק…

ביאור: „הזקן, עליו השלום" — כינוי לצדיק המנוח; „חלשה דעתו" — נעלב; „יתלונן בצילה" — ילון, יחסה בה (על-פי „בצל שדי יתלונן", תהלים צא, א); „נחש עקלתון" — נחש מתפתל, מלשון ישעיהו (כז, א); „מחל על כבודו" — ויתר על עלבונו. הסיפור מקיים את כל טקס המופת החסידי — קללה, חרדה, השתטחות, רחמים — אלא שהשורה התחתונה היא שהקורה נשארה קורה, כלומר לא קרה שום דבר. ואל הלא-כלום הזה עולים לרגל מארבע כנפות העולם. כך, אומרת הבדיחה, נולד מופת: לא ממעשה — מהסיפור שמספרים עליו.

## בדיחה 595

תמה אני, – אמר חסיד לחברו. – גלוי וידוע לפנינו, שהוא שיחיה כל יכול, וכל מה שהוא גוזר הקדוש ברוך-הוא מקיים, ואף-על-פי-כן, כשם שאנו באים אליו שנה-שנה דלים ורשים, כך אנו שבים מאתו דלים ורשים.

גער בו חברו:

טיפש! הן הן גבורותיו. יכול להושיע ורוצה להושיע, ובכל-זאת אינו מושיע…

ביאור: „דלים ורשים" — עניים ואביונים; „שיחיה" — תוספת כבוד לשם הרבי. „הן הן גבורותיו" לקוח מהגמרא ביומא (סט ע"ב): שם תמהו איך אפשר לכנות את האל „גיבור" כשגויים משתעבדים בבניו והוא שותק, והתשובה — הן הן גבורותיו: גבורתו האמיתית היא שהוא כובש את כעסו ומאריך אף. החבר משאיל את התירוץ התאולוגי הנשגב הזה לרבי: יכול להושיע, רוצה להושיע — ובכל זאת אינו מושיע, וזו גופה ראיה לגדולתו. היגיון שנועד ליישב את שתיקת האל מגויס להצדיק רבי שפשוט אינו מועיל — אמונה ששום עובדה אינה יכולה לערער.

## בדיחה 596

חסיד סיפר לחבריו:

כל שעה שהרבי מבקש לראות מה שנעשה בשמים, הוא עולה לאיגרה ומסתכל.

הקשה אחד מן החבורה:

כיוון שעינו מגעת עד לשמים – עלייה לאיגרה למה?

נתכעס המספר:

טיפש! אני מבקש לקרב את הדבר אל השכל, ואתה דווקא ניסים תבקש!…

ביאור: „איגרא" — גג, בארמית. ההיגיון כאן הפוך על ראשו: הנס העצום — עין הרואה מה נעשה בשמים — מובן מאליו למספר, ורק הפרט הטכני, מאיפה מסתכלים, נראה לו טעון יישוב שכלתני — ולכן הרבי טורח לעלות לגג. וכשהמקשן מצביע על הסתירה, הוא ננזף כמי שדורש דווקא ניסים. השכל הישר מגויס לשוליים, והפלא העיקרי נבלע בלי עוררין.

## בדיחה 597

אתמול, – סיפר חסיד, – נסע הרבי דרך כפר של גויים. יצאו “שקצים” וביקשו ליידות בו אבנים. אמר הרבי את הפסוק “בגדול זרועך ידמו כאבן” [2], ומיד נידמו ידיהם של “השקצים” כאבנים.

תמה אחד מן החבורה:

אם-כן, למה חזר הרבי משם ועינו נפוחה?

החזיר המספר:

היה שם “שקץ” אחד חרש, ולא שמע את הפסוק.

הערות שוליים:
- [2] שמות, טו,טז.

ביאור: „שקצים" — כינוי גנאי לנערים גויים. „בגדֹל זרועך ידמו כאבן" — משירת הים (שמות טו, טז; הערה [2]): אימת ה' תיפול על אויבי ישראל עד שיקפאו דומם כאבן. הרבי מפעיל את הפסוק כלחש קסם, וידי המיידים קופאות — נס שנשען, בהיגיון מאגי, על שמיעת המילים. אבל התירוץ שנועד להציל את המופת הוא שמפיל אותו: אם שקץ חירש אחד הספיק כדי לנפח לרבי עין, כנראה שהפסוק לא עצר איש.

## בדיחה 598

כשמת הזקן, עליו השלום, הניח אחריו בן יחיד, ינוקא קדישא, והמליכוהו החסידים עליהם. למחר באו אליו חסידים, שיתפלל על הגשמים. התפלל ונענה. ומשנפתחו ארובות השמיים והתחילו גשמים יורדים, שוב לא פסקו. חזרו אותם החסידים ובאו אל הרבי, שיתפלל וייעצרו השמים. התפלל ולא נענה. תמהו החסידים. הסביר להם הגבאי:

יניק הוא עדיין. לפתוח כבר למד, לסגור עדיין לא למד.

ביאור: „ינוקא קדישא" — ארמית: תינוק קדוש. בחצרות חסידיות קרה שהומלך בן-יורש רך בשנים לאדמו"ר מכוח השושלת בלבד, ומיוחסים לו כוחות קדושה חרף גילו. „ארובות השמים" — לשון סיפור המבול (בראשית ז, יא); „גבאי" — משמשו ומנהל חצרו של הרבי; „יניק" — רך בשנים. הסבר הגבאי מוריד את הנס הקוסמי לגובה חדר הילדים: כמו כל פעוט, הוא כבר למד לפתוח אבל עוד לא לסגור — הודאה בלתי מכוונת בכך שהמליכו עליהם תינוק.

## בדיחה 599

בחבורה של חסידים סיפרו על מופתים של רביים. נענה אחד מן החבורה ואמר:

באזנינו שמענו ובעינינו לא ראינו. מוטב, שאספר לכם מה שראיתי בעיני ממש… בקיץ של אשתקד היה מעשה. בעצם היום יצא אחד מאנ"ש מביתו, בריא ושלם כאחד-האדם, ופתאום מעד ונפל לארץ. רצנו והודענו לרבי יחיה. מיד הפסיק ממשנתו, יצא אל הנופל, הניח ידו על ראשו ולחש לו: “מה-לך? קום!”…

ותיכף קם? – נתלהבה החבורה.

לא… לא קם… כבר פרחה נשמתו.

רגנה החבורה:

מה מופת הוא זה?

החזיר המספר:

מופת?… איני יודע… אבל דבר זה ראיתי בעיני ממש…

ביאור: אנ"ש — „אנשי שלומנו", כינוי החסידים לבני חבורתם; „פרחה נשמתו" — מת; „הפסיק ממשנתו" — הפסיק את לימודו. המספר מכריז שבניגוד לשמועות ששמעו כולם, הוא יביא עדות ראייה — ומקיים: הוא באמת ראה במו עיניו. אלא שמה שראה הוא רבי שלחש „קום!" לאדם שכבר מת. וכשנשאל מה המופת, הוא נשאר נאמן לעובדות: מופת — איני יודע; ראיתי — ראיתי. העדות הישירה היחידה בערב שלם של מופתים היא עדות על כישלון.

## בדיחה 600

אשתו של חסיד חלתה ונסתכנה. מיד מיהר בעלה אל הצדיק, שיציל אותה ממוות. נכנס הצדיק למקום שנכנס, שהה במקום ששהה, חזר ויצא אל החסיד ואמר לו:

שוּב לביתך בשלום. שריתי עם מלאך-המוות וגזלתי את החרב מידו.

עד שהחסיד פנה לצאת פרצה בתו אל הבית:

אבא, אמא מתה!…

נאנח הצדיק:

אוי לו לאותו רשע! בידיו חנקה…

ביאור: „שריתי עם מלאך-המוות" — נאבקתי בו וגברתי, על-פי הנאמר ליעקב אחרי מאבקו במלאך: „כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כט). לפי המסורת ממית מלאך-המוות בחרב שבידו, ולכן גזילת החרב פירושה ביטול גזר הדין. „נכנס למקום שנכנס, שהה במקום ששהה" — לשון מסתורין הרומזת לפעולה מיסטית בחדרי חדרים. הצדיק מכריז על ניצחון מוחלט — ובו ברגע מתבשר החסיד שאשתו מתה. במקום להודות בכישלון, הצדיק משכלל את הסיפור: את החרב אכן גזלתי, ולכן נאלץ „אותו רשע" לחנוק אותה בידיו. כל עובדה סותרת נבלעת מיד בתירוץ חדש — אפילו המוות עצמו הופך לראיה לניצחון הרבי.

## בדיחה 601

ארבע בנות כבר נולדו לו לחסיד ובן, “קדיש”, אין לו.

עלה אל הרבי, נתן “פדיון” כמניין “בן” וביקש, שהרבי יתפלל עליו, שיהיו לו בנים זכרים. נטל הרבי את “הפדיון” ואמר לו:

לך לשלום ואלהים יתן את שאלתך. מן השמים הראו לי: “לפלוני בן-פלוני בן”.

ותהר אשתו של החסיד ותלד – שתי בנות. חזר החסיד ועלה שנית אל הרבי, בכה לפניו ואמר:

רבי, אותה ראייה שראית היכן היא?

החזיר לו הרבי:

מקצת לא דיקדקתי… לא השגחתי בדבר, שהיו שני תגים קטנים למעלה מן ה"בן", פירוש: “ב' נקבות”.

ביאור: „קדיש" הוא בלשון העם בן זכר — מי שיאמר קדיש על הוריו אחרי מותם; „פדיון" — כסף שנותנים לרבי תמורת ברכתו, וכאן בדקדוק מאגי: 52 זהובים, כגימטרייה של „בן". „תגים" הם הכתרים הזעירים שסופר סת"ם מוסיף מעל אותיות מסוימות בספר תורה — פרט שהקבלה דורשת בו סודות. כשנולדות דווקא שתי בנות, הרבי אינו מודה שנבואתו נכשלה אלא „מתקן את הקריאה": מעל ה„בן" שהראו לו מן השמים היו שני תגים קטנים שלא הבחין בהם, והם הופכים אותו לראשי-תיבות — ב' נקבות. תירוץ הנתפר בדיעבד בהתאמה מושלמת לתוצאה: נבואת רבי אי-אפשר להפריך, אפשר רק לפרש אותה מחדש.

## בדיחה 602

רבי, – עמד חסיד עני לפני רבו כפוף-ראש וקבל, – עסקי רעים: ביתי הוכרחתי למכור, כדי לסלק בעלי-חובות קשים, חנותי נתרוקנה, – ואשתי יולדת שנה-שנה. רבי, מה עצתך ואעשה?

נמלך הרבי בפמליה של מעלה ואמר לחסיד:

אם לעצתי תשמע – שוב ואל תעשה כלום…

ביאור: „פמליה של מעלה" — חבורת המלאכים בשמים; „נמלך" — התייעץ; „שב ואל תעשה" — מונח הלכתי שעניינו הימנעות ממעשה. אחרי ההתייעצות המפוארת עם המלאכים, כל שבפי הרבי הוא „אל תעשה כלום" — עצה ריקה מול עוני אמיתי, וגם דו-משמעית: מול אישה היולדת שנה-שנה, „שוב ואל תעשה" הוא רמז עדין להתנזר ממה שמוליד את הפיות הנוספים.

## בדיחה 603

חסיד סוחר-יערות בא אל צדיקו, נתן “פדיון” שלוש מאות ושלושים ושלושה זהובים כמניין “שלג” וביקש, שהרבי יתפלל על השלגים, כדי שהדרכים ייעשו יפות להוציא את העצים מן היערות. נענה לו הצדיק והתפלל. לא היו ימים מועטים והסוחר חזר ובא:

רבי, גשם יורד, ושלג אין…

החמיר הרבי את פניו והחזיר לו:

ידי מסולקות. אני אמרתי לתקן ואתה קלקלת. כשיצאת מלפני נתת לגבאי עשרה זהובים, ונמצא ש"פדיונך" עלה לא כמניין “שלג”, אלא כמניין “גשם”.

ביאור: „פדיון" — כסף שחסיד נותן לרבי תמורת תפילתו; „גבאי" — משרתו-מזכירו של הרבי. הסוחר שילם 333 זהובים כגימטרייה של „שלג" (ש=300, ל=30, ג=3), אבל בצאתו הוסיף עשרה זהובים לגבאי — וסך הכול עלה ל-343, שהוא בדיוק „גשם" (ג=3, ש=300, ם=40). לכן ירד גשם: החשבון השמימי פעל במדויק, רק הסוחר „קלקל" את הסכום. כך הופך הצדיק כישלון גמור להוכחה נוספת לכוחו — שיטה שמבטיחה שהוא צודק בכל מזג אוויר, והכסף בכל מקרה נשאר בחצר.

## בדיחה 604

פרתו של חסיד עני חדלה את חלבהּ. עמד החסיד והלך אל הרבי. גער בו הרבי ואמר לו:

איני רואה לך תקנה. מן השמים הראו לי, שפגמת ב"הא" העליון; לפיכך נמצאה פרתך חסרה “הא” ונעשתה “פר”.

נאנח החסיד ויצא מאת הרבי בפחי-נפש. היש שם אדם אחד, קל שבקלים, נטפל לאותו חסיד ואמר לו:

אני רואה לך תקנה. לא ותקן מה שפגמת ב"הא" התחתון, וישוב הפר שלך להיות פרה…

(יסודה של בדיחה נאה זו – מדרש-מלים, שיש לו ביאור ואין לו תרגום. “הא” התחתון פירושו – " Heu " (חשש). ומשמעות הדברים: החסיד הרעיב את פרתו ולא היטה אליה מספוא דייה. לפיכך חדלה את חלבה ונעשתה “פר”; ילך ויאכילנה כהלכה – וישוב “הפר” להיות “פרה”).

ביאור: משחק מילים דו-לשוני, שדרויאנוב עצמו נאלץ לבאר בסוגריים: „פגם ב'הא' העליון" הוא לשון קבלית — קלקול באות ה"א שבשם הקודש ובעולמות העליונים; ומשום הפגם איבדה ה„פרה" את האות ונעשתה „פר". אבל „הא" נשמע גם כמילה הגרמנית-היידית Heu — חציר, מספוא. ה„קל שבקלים" (אדם פשוט וקל-דעת, מן הנחותים שבקהל) מציע אפוא את התיקון האמיתי: תקן את ה„הא" התחתון — תן לפרה חציר. הרבי מאבחן פגם בעולמות העליונים ופוסק שאין תקנה; האמת הפשוטה — הפרה רעבה — נמצאת באבוס, ודווקא הפחוּת שבחבורה רואה אותה.

## בדיחה 605

חסיד עני קבל לפני רבו:

אשתו חולה, בניו קרואים לעבודת-המלך, בנותיו בגרו והעניוּת מנוולתן… באו מים עד נפש.

רחמו הרבי וניחם אותו:

“בטחו בה' עדי-עד” אמר הכתוב. [3]

נאנח החסיד:

רבי, ומה אעשה עד “עדי-עד”?

הערות שוליים:
- [3] ישעיהו כו ד.

ביאור: „עבודת-המלך" — גיוס לצבא הצאר, אימת הוריהם של נערי ישראל; הבנות „בגרו והעניות מנוולתן" — הגיעו לפרקן, ובלא נדוניה אין מי שיישא אותן („מנוולתן" — מכערת ומשפילה אותן); „באו מים עד נפש" — לשון תהלים לטובע שהמים הגיעו לצווארו. הרבי עונה בפסוק מישעיהו (הערה [3]): „בטחו בה' עדי-עד" — בטחו בו לנצח נצחים. החסיד שומע את „עדי-עד" כתאריך יעד רחוק ושואל את השאלה המעשית: ממה אחיה עד שיגיע „עדי-עד"? הוא זקוק לישועה היום, והרבי מחלק פסוקים לנצח.

## בדיחה 606

שלושה חסידים, שנזדמנו לפונדק אחד, ישבו לספר בשבחיהם של רביהם. פתח אחד מהם ואמר:

רבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שציווה להעמיד בביתו שתי מבשלות – לבשר לחוד ולחלב לחוד.

[נוסח אחד: רבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שיש לו שתי “שיקצות” – אחת של בשר, ואחת של חלב].

ורבי יחיה, – אמר השני, – זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שהוא מפסיק בין אכילת בשר לאכילת חלב לא פחות מעת-לעת.

נענה השלישי ואמר:

ורבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שבהלכות בשר וחלב הוא מפסיק בלימודו בין “בשר” “לחלב” לא פחות ממעת-לעת…

ביאור: דיני בשר וחלב מחייבים כלים נפרדים והמתנה בין אכילת בשר לחלב — לרוב שש שעות. „מבשלות" — טבחיות (ובנוסח האחר „שיקצות" — כינוי יידי מזלזל למשרתות נוכריות); „מעת-לעת" — יממה שלמה. ההתפארות מטפסת: שתי טבחיות נפרדות, המתנה של יממה במקום שש שעות — ולבסוף השיא: הרבי השלישי ממתין יממה גם בלימוד, בין קריאת המילה „בשר" לקריאת המילה „חלב" שבספר ההלכות. החומרה נדדה מן הצלחת אל הטקסט עצמו, מקום שאין בו שום דבר להחמיר בו.

## בדיחה 607

שלושה חסידים סיפרו זה עם זה על צדקוּת רביהם. אמר אחד מהם:

רבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו חזן ושוחט שלו.

אמר השני:

ורבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו גם ספר-תורה שלו.

נענה השלישי ואמר:

ורבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו גם מיקווה שלו.

ביאור: הסלמת התפארות: חזן ושוחט פרטיים לדרך — הידור סביר; ספר תורה פרטי — כבר מופרז; והשלישי מנצח עם מיקווה פרטי — בריכת טבילה, הדבר היחיד שאי-אפשר בשום פנים לקחת לדרך. כל חסיד חייב שרבו יהיה אדוק מקודמו, גם במחיר חוקי הפיזיקה.

## בדיחה 608

שני חסידים סיפרו זה עם זה על גדולת רביהם. התלהב אחד מהם ואמר:

רבי אינו זקוק לתפילה.

מה טעם? – שאל חברו.

הסביר הלה:

משום שהוא כולו צלותא.

נענה חברו ואמר:

ורבי אינו זקוק לנקיוּת.

מה טעם? – שאל הראשון.

הסביר השני:

משום שהוא כולו נקיות…

ביאור: „צלותא" — תפילה בארמית; „נקיות" — ניקיון הגוף. הראשון משבח בפרדוקס חסידי אופייני: הרבי אינו זקוק לתפילה כי הוא עצמו כולו תפילה. השני מעתיק את התבנית הנשגבת מילה במילה — ומפיל אותה: „אינו זקוק לנקיות" פירושו, בעברית פשוטה, שהרבי אינו מתרחץ.

## בדיחה 609

חסיד ספר על רבו:

כל היום הוא עוסק בתורה וכל הלילה הוא מייחד ייחודים.

אמרו לו:

ואימתי הוא ישן?

השיב החסיד:

שעה אחת קודם תפילה הוא ישן.

חזרו ואמרו לו:

שמא ראית אדם, שדייה לו שעה אחת שינה ליום?

נתכעס אותו חסיד והחזיר:

שוטים שבעולם! הוא יחיה ישן בשעה אחת יותר משאחרים ישנים כל הלילה.

ביאור: „מייחד ייחודים" — מכוון כוונות קבליות לייחוד שמות הקודש, עיסוקם הלילי של צדיקים מיסטיקנים; „הוא יחיה" — לשון כבוד לרבי. כשמקשים על החשבון — אי אפשר להתקיים על שעת שינה ביום — החסיד אינו נסוג אלא מעלה את ההערצה מדרגה: אפילו שנתו של הרבי היא נס, ושעה אחת שלה שווה יותר מלילה שלם של אחרים. כל קושיה על הרבי נענית בניפוח המופת, עד שגם הנחירות נעשות פלא.

## בדיחה 610

בחבורה של חסידים ומתנגדים הפליט מתנגד דברים חריפים מפיו ואמר:

כל המופתים, שאתם מספרים עליהם, לא היו ולא נבראו. הכל שמעו ואיש לא ראה.

רגז חסיד אחד מן החבורה והחזיר:

מתנגד שוטה! שם מופתים נעשים כל שעה. בעיני ראיתי… פעם אחת זכיתי להתגנב לחדרו קודם “יחידוּת”. עמדתי בקרן-זווית אפלה והסתכלתי. הוא יחיה היה יחידי בחדר. ישב על כיסאו וקנקן של זכוכית לפניו על השולחן… עמדתי והסתכלתי, וכמעט שפרחה נשמתי… תחילה היה הוא חיוור והקנקן אדום. לא היתה שעה קלה ונעשה הקנקן חיוור והוא יחיה – אדום…

ביאור: „מופתים" — הנסים המיוחסים לרביים, סלע המחלוקת הקבוע בין חסידים ל„מתנגדים", יריבי החסידות; „יחידות" — קבלת קהל אישית אצל הרבי; „קנקן" — כד זכוכית, וכאן מלא יין. החסיד מספר ביראת קודש על המופת שראה בעיניו: הרבי חיוור והקנקן אדום, ואחרי שעה קלה — הקנקן חיוור והרבי אדום. הקורא מפענח מיד את מה שהחסיד המשולהב לא תפס: הרבי פשוט רוקן את הקנקן לבדו — הכד החוויר ופניו הסמיקו מן היין. עדות ההגנה הנלהבת מוכיחה בדיוק את טענת המתנגד: כל המופתים — טעות ראייה.

## בדיחה 611

מקובלנו:

הזקן, עליו השלום, היה זהיר כל ימיו, שלא לשתות מכוס, אלא דווקא מפך.

מה טעם?

קבלה היתה בידו מרבותיו, ויש אומרים – מאבותיו: קטן שבּפכּים גדול מגדולה שבכוסות…

ביאור: „פך" — כד; „הזקן" — כינוי כבוד לאדמו"ר מייסד. כל המעטפת — „מקובלנו", „עליו השלום", „קבלה היתה בידו מרבותיו, ויש אומרים מאבותיו" — היא לשון חגיגית של מסירת מנהג קדוש מדור לדור. וה„סוד" העובר במסורת: הקטן שבפכים מכיל יותר מהגדולה שבכוסות. כלומר, המנהג האדוק כביכול אינו אלא דרך לשתות הרבה יותר, והחסידים מוסרים את תאוות השתייה של רבם כתורה שבעל-פה.

## בדיחה 612

“נכד” בא לעיר ונכנסו אצלו חשובי-הקהילה להקביל פניו. וכשעמדו לצאת ביקשו ברכה מפיו. אמר להם:

רבותי, טועים אתם. לא צדיק אנוכי ולא רבי אנוכי; “נכד” אנוכי ורק שתי ברכות לי: “שהכל” ו"בורא פרי-הגפן", ושתיהן אני גופי יש לי צורך בהן…

ביאור: „נכד" — צאצא של צדיק מפורסם שנודד בין קהילות ומתפרנס מן הייחוס בלבד, בלי תורה או צדיקות משלו. הנכבדים מבקשים ברכה — ברכת קודש מפי איש אלוהים — והוא עונה בכנות מפרקת: הברכות היחידות שברשותו הן ברכות הנהנין שכל יהודי מברך על מזונו — „שהכל" (על משקאות כיי"ש) ו„בורא פרי הגפן" (על יין) — ואף אותן הוא צריך לעצמו. כלומר: כל כישוריו מסתכמים באכילה, ובעיקר בשתייה על חשבון מארחיו.

## בדיחה 613

חסיד שיבח את רבו לפני מתנגד:

הרבי יחיה יושב בתענית כל יום.

כפר המתנגד:

בעיני ראיתיו אוכל ושותה.

ליגלג עליו החסיד:

מתנגד שוטה! אפילו דבר פשוט כזה אין מוחך משיג… בכוונה הוא אוכל ושותה, כדי שלא ירגישו בו הבריות, שהוא יושב בתענית.

ביאור: „יושב בתענית" — צם; „מתנגד" — יריב החסידות. ההיגיון המעגלי במלוא הדרו: הרבי אוכל בכוונה, כדי להסתיר שהוא צם — וכך העדות הסותרת הופכת בו-במקום להוכחה נוספת. אמונה הבנויה כך אי אפשר להפריך לעולם: כל עובדה, גם ההפוכה ביותר, נבלעת בהערצה ומשרתת אותה, ומי שמאמין לעיניו הוא ה„שוטה".

## בדיחה 614

אמר מתנגד לחבורה של חסידים:

עד שאתם יושבים ומספרים מופתים, ששמועה שמעתם עליהם ובעיניכם לא ראיתם, מוטב שאספר לכם מה שעיני ראו ולא זר. יודעים אתם בי, שמתנגד בן-מתנגד אנוכי. אף-על-פי-כן הלכתי פעם אחת אל הזקן, עליו השלום, ליטול עצה הימנו. כשבאתי היתה דלתו סגורה, ולא הניחוני להיכנס אצלו עד שיפתח את הדלת. כל אותה שעה הייתי יושב ומציץ דרך חור המנעול, ובעיני ראיתי: הוא, עליו השלום, רחץ את ידיו ובירך בכוונה עצומה. תחילה – “על נטילת-ידיים”, ואחר-כך – “המוציא לחם מן הארץ”. ולאחר שבירך וטבל את הפת במלח הגישו לו תרנגולת פטומה. נתן עין בהּ – ומיד נעשתה גל של-עצמות…

ביאור: „מתנגד" — יריב החסידות; „הזקן" — כינוי לאדמו"ר נערץ שנפטר. המתנגד עוטה על סיפורו את כל גינוני סיפור-המופת החסידי: עדות ראייה ממקור ראשון, הצצה דרך חור המנעול, ברכות „בכוונה עצומה". ואז הפלא: הרבי „נתן עין" בתרנגולת הפטומה — ומיד נעשתה גל של עצמות. ה„מופת" הוא כמובן שהרבי טרף את התרנגולת כולה; מבטו ההופך בשר לעצמות אינו אלא תיאבונו. המתנגד מביס את החסידים בכלי נשקם שלהם — סיפור מופת מפי עד ראייה — שכל כוחו העל-טבעי של הצדיק מתגלה בו כבטן בריאה.

## בדיחה 615

חסיד טעה ונכנס לחדר-משכבו של הרבי. נבהל ונרתע לאחוריו:

גדולים מעשי-אלהינו! הנה מיטתו שלו – מלאכים שיעשעו עליה, והנה מיטתה שלה – סוסים מיוזעים, רחמנה ליצלן, הילכו בה…

ביאור: החסיד רואה בחדר המיטות את שתי המיטות — של הרבי ושל הרבנית — ואינו מסוגל להודות שהרבי בשר ודם. לכן הוא מפצל: על מיטתו שלו „השתעשעו מלאכים", ואילו מיטתה שלה, הרמוסה והסתורה, נראית כאילו „הילכו בה סוסים מיוזעים, רחמנא ליצלן" (ארמית: „השם יצילנו"). את כל עקבות הגופניות — סימני חיי האישות של הזוג — הוא מייחס לצד שלה בלבד, כדי שקדושת הרבי תישאר ללא רבב.

## בדיחה 616

מתנגד נכנס אצל צדיק ומצא: פינכה גדושה סופגניות מהבילה לפניו. וכשהרגיש בו הצדיק, נטל את הממלחה מעל השולחן והריק את כולה לתוך הסופגניות. תמה המתנגד:

למה הוא עושה כך?

לחש לו הגבאי:

כך הוא עושה תמיד, כדי שלא תהא לו הנאה מן הסופגניות.

וכשנפטר המתנגד מלפני הצדיק ויצא, נתקל בצדקת – אשה יפה, בריאה ומקושטת כמה תכשיטים. מיד רכן אל הגבאי ולחש לו:

כמה מלח הוא מטיל לתוך זו?…

ביאור: „פינכה" — קערה; „ממלחה" — כלי המלח; „צדקת" — אשת הרבי. הצדיק מפגין סגפנות: מרוקן את כל המלח לתוך הסופגניות כדי שלא ייהנה מהן. אבל בצאת המתנגד הוא פוגש את אשת הרבי — יפה, בריאה ועדויה תכשיטים — ושואל את שאלת התם: „כמה מלח הוא מטיל לתוך זו?" כלומר: אם הצדיק באמת בורח מהנאות העולם, למה הפרישות נעצרת אצל הסופגניות? הסגפנות הראוותנית חלה רק על הזול והגלוי, וההנאה האמיתית נלקחת במלואה — בלי מלח.

## בדיחה 617

מעשה בצדיק, שחשדוהו בארמית, והיו המתנגדים מקנתרים את החסידים ופוקדים את עוונו של אותו צדיק עליהם. כעס חסיד אחד ואמר להם:

תיפח רוחכם, מתנגדים-חמורים, שהכל אתם מפרשים על-דרך הפשט. כלום הוא למלא תאוותו, חלילה, התכוון? לא התכוון אלא לעשות נקמה בגויים – שמא תתעבר ותמות.

ביאור: „ארמית" — בלשון חכמים אישה נוכרייה, והחשד הוא שהצדיק בא עליה — עברה חמורה במיוחד; „פוקדים את עוונו עליהם" — מטיחים את חטאו בחסידיו; „על דרך הפשט" — הקריאה המילולית הפשוטה, בניגוד לכוונות הנסתרות שהחסידות אוהבת לגלות; „תתעבר ותמות" — תהרה ותמות. ההגנה של החסיד גרועה מן ההאשמה: הוא מודה במעשה, רק מלביש עליו כוונה „קדושה" — לא תאווה חלילה, אלא נקמה בגויים. זו פרודיה על האפולוגטיקה החסידית שהופכת כל מעידה של הרבי ל„ירידה לצורך עלייה", עד שדווקא המתנגדים „החמורים", הקוראים כפשוטו, נשמעים שפויים.

## בדיחה 618

בחבורה של חסידים נימנו וגמרו:

גדולים צדיקים אחרונים מצדיקים ראשונים. ביעקב נאמר: “ולא ידע, כי רחל גנבתם” [4]. ובמשה נאמר: “לא ידע, כי קרן עור-פניו” [5]. כלום יצוייר, שהרבי שלנו לא היה יודע?

נטפל אליהם מתנגד אחד והוסיף:

אף אני כיהודה ועוד לקרא. בלוט נאמר: “ולא ידע בשכבה ובקומהּ” [6]. כלום יצוייר שהרבי שלכם לא היה יודע?

הערות שוליים:
- [4] בראשית לא, לב.
- [5] שמות לד, כט.
- [6] בראשית יט, לג.

ביאור: „נימנו וגמרו" — לשון תלמודית: התדיינו והכריעו; „כיהודה ועוד לקרא" — ניב תלמודי: אוסיף גם אני פסוק ראיה לאותו עניין. החסידים מוכיחים שרבם גדול מן הקדמונים משלושה פסוקי „לא ידע": יעקב לא ידע שרחל גנבה את התרפים של אביה (הערה [4]), ומשה לא ידע שקרן עור פניו ברדתו מסיני (הערה [5]) — ואילו הרבי שלנו ודאי היה יודע. המתנגד מאמץ את התבנית בדיוק ומוסיף את הפסוק השלישי: לוט, ששיכרוהו בנותיו ושכבו עמו, „לא ידע בשכבה ובקומה" (הערה [6]). לפי היגיון החסידים — „כלום יצויר שהרבי שלכם לא היה יודע?" — יוצא שרבם היה עושה את מעשה לוט בידיעה מלאה. אצל יעקב ומשה אי-הידיעה היא תום וקדושה, אצל לוט היא ההצדקה היחידה למעשה; וכך אותה מחמאה עצמה מתהפכת לעלבון מחריד, מנוסח בדקדוק למדני מושלם.

## בדיחה 619

חסיד היה רגיל לעלות לצדיקו כל שנה לימים נוראים. פעם אחת נאנס ולא עלה. לימים בטל אונסו ועלה. נתן לו הצדיק שלום ושאל:

מה ראית לשנות ממנהגך ולא באת לימים נוראים. התנצל החסיד:

רבי, תכפוּ עלי עסקים קשים ולא היה בידי לבוא.

נאנח הצדיק:

אוי!… “ובכן תן פחדך” גם-כן ממון?

נאנח אחריו החסיד:

אוי!… “ובכן צדיקים” גם כן ממון…

ביאור: חסידים נהגו לעלות אל הרבי לימים הנוראים, ולא בידיים ריקות — הביאו „פדיון", מתנת כסף. „נאנס" — נבצר ממנו מסיבה שאינה תלויה בו. שני הצירופים הם פתיחות של קטעים סמוכים בתפילת העמידה של ראש השנה ויום הכיפורים: „ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך" ו„ובכן צדיקים יראו וישמחו". הרבי דורש את הראשון כנגד החסיד: „תן פחדך — גם כן ממון?" — גם יראת השמים שלך נדחית מפני עסקי ממון? והחסיד משיב לו מיד בקטע הסמוך: „ובכן צדיקים — גם כן ממון" — גם צערם של הצדיקים על החסיד שלא בא אינו אלא על הפדיון שלא הגיע. שתי אנחות, שני שברי תפילה, וכל אחד חשף את חשבון הכיס של רעהו.

## בדיחה 620

צדיק מפורסם הלך לפקוד את חסידיו, והלכה הפמליה שלו עמו. עם בוקר הגיעו לכפר. מיד יצא המוכסן להקביל את פניו ובקשה בפיו, כי יסור הצדיק לביתו להתפלל שחרית, למען יבורך הבית בגללו. אמר לו הגבאי:

ומה “פדיון” תתן?

השיב המוכסן:

שלוש פעמים ח"י אתן.

גער בו הגבאי:

בשכר “פדיון” מועט כזה דייך, שהוא יחיה יעשה בביתך “הכנות” לתפילה…

ביאור: „מוכסן" — יהודי כפרי החוכר מן הפריץ את גביית המכס או את בית המזיגה; „פדיון" — תשלום לרבי תמורת ברכה; „ח"י" — 18 בגימטרייה, סכום נתינה מקובל, ושלוש פעמים ח"י הם 54 זהובים; „הכנות" — המנהג החסידי להאריך בהכנות רוחניות לפני התפילה: טבילה, התבוננות, התלהבות. הגבאי, סוכן המכירות של הקדושה, קובע תעריף: בסכום פעוט כזה לא תזכה לתפילת הרבי בביתך — רק ל„הכנות". התפילה עצמה, כמו כל מוצר פרימיום, בתוספת תשלום.

## בדיחה 621

חסידים ישבו בחבורה ודנו:

מי גדול ממי?

דנו ודנו, נימנו וגמרו:

מוזג גדול, שהמוזג עושה סחורה בכל הגויים שבכפר. דוכס גדול ממוזג, שהדוכס עושה סחורה בכל המוזגים שבאיפרכייה. מלך גדול מדוכס, שהמלך עושה סחורה בכל הדוכסים שבממלכות. מלך בכיפה גדול מסתם מלך, שהמלך בכיפה עושה סחורה בכל המלכים שבכיפה. צדיק גדול ממלך בכיפה, שהצדיק עושה סחורה – במלך-מלכי-המלכים…

ביאור: „מוזג" — חוכר בית המרזח בכפר, פרנסה יהודית טיפוסית; „דוכס" — האציל בעל האחוזות; „איפרכיה" — מחוז (מילה יוונית שבלשון חכמים); „מלך בכיפה" — לשון תלמודית לשליט העולם כולו, כאלכסנדר מוקדון; „מלך-מלכי-המלכים" — הקב"ה; „נימנו וגמרו" — לשון תלמודית להכרעה. הגדולה נמדדת כאן במדד אחד: עם מי אתה „עושה סחורה" — עם מי אתה מנהל עסקים. וכשמטפסים בסולם עד הסוף, הצדיק גובר על שליט העולם, כי הלקוח שלו הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. המילה „סחורה" עושה את כל העבודה: היא הופכת גם את יחסי הצדיק עם בוראו לענף מסחר — רמז שקוף לעסקי הפדיונות.

## בדיחה 622

חסיד בא לצדיק ונתן ח"י זהובים “פדיון”. לאחר שיצא הרגיש השמש בזהוב אחד, שהוא מזוייף, וביקש להחזירו.

אמר לו הגבאי:

הנח לו! הוא רימה אותנו בזהוב אחד, ואילו אנחנו רימינו אותו בשבעה-עשר זהובים…

ביאור: „פדיון" — כסף שחסיד נותן לרבי תמורת ברכה; „ח"י זהובים" — שמונה-עשר, כמניין „חי"; ה„שמש" וה„גבאי" — משרתי החצר. הגבאי עורך את המאזן בקור רוח של רואה חשבון: החסיד רימה אותנו בזהוב מזויף אחד, אנחנו רימינו אותו בשבעה-עשר האמיתיים — שהרי גם תמורתם לא קיבל כלום. הודאה פנימית, מפי אנשי החצר עצמם, שכל מוסד הפדיון הוא עסקת מרמה חד-צדדית.

## בדיחה 623

בשעה של בדיחות-הדעת שאל צדיק את הגבאי שלו:

שמא יכול אתה להיות כמותי?

השיב הגבאי:

הן, רבי. הכל הייתי יכול לעשות כמותך, חוץ מדבר אחד.

אמר לו הצדיק:

אותו דבר אחד מהו?

החזיר לו הגבאי:

רבי, יכול הייתי להאנח כמותך, לפקוד עקרות כמותך, להתפלל על החולים כמותך, – הכל הייתי יכול. אבל לחפון בערב את “הפדיונות” מעל השולחן ולשלשלם לתוך הכיס בלי חיוך כל-שהוא לא הייתי יכול.

ביאור: „בדיחות-הדעת" — מצב רוח מבודח; „לפקוד עקרות" — לברך נשים עקרות שייפקדו בילדים; „פדיונות" — כספי החסידים המונחים על שולחן הרבי; „לחפון" — לאסוף במלוא היד. הגבאי, האיש הרואה את הרבי מבפנים יום-יום, מעיד: את כל מעשי הקדושה — האנחות, הברכות, התפילות — קל לחקות. הכישרון האחד שאין לו הוא לגרוף בערב את ערמת הכסף אל הכיס בפנים רציניות, בלי חיוך. כלומר: ההצגה פשוטה; החוצפה לקחת עליה כסף בלי להסמיק — היא היא גדולת הצדיק.

## בדיחה 624

שאל חסיד לחברו:

מה היינו עושים, אילו לא היה, חלילה, ממון בעולם?

מה “פדיון” היינו נותנים לצדיק?

החזיר לו חברו:

חכם! אילו לא היה ממון בעולם, לא היו גם צדיקים בעולם…

ביאור: „פדיון" — כסף שחסיד נותן לצדיק עם בקשת ברכה. השאלה המודאגת — במה נשלם לצדיק בעולם בלי כסף — מקבלת תשובה שמייתרת אותה: בלי כסף לא יהיו צדיקים בכלל. הצדיק אינו סיבת הפדיון אלא תוצאתו — ואת זה אומרים כאן חסידים על עצמם.

## בדיחה 625

מוֹסר נכנס אצל צדיק ודרש מאתו ממון – שכר שתיקה. אם לאו – ילך וימסור. חרד הצדיק חרדה גדולה והתחיל מדבר על לבו, שיעשה תשובה וישוב מדרכו הרעה. אמר לו המוסר:

רבי, טועה אתה. דרכי שלי ודרכך שלך שתיהן שוות.

נתרגש הצדיק וצעק:

רשע! עכו"ם!

היסה אותו המוסר ואמר לו:

רבי, לחינם אתה כועס. בדוק ותוכח, שיפה אמרתי. כידוע, נחלקו רבותינו בפירוש הכתוב “ויאבק איש עמו” [7]; חד אמר: “כמלאך נדמה לו”, וחד אמר: “כעכו”ם נדמה לו". ולכאורה קשה: פלוגתא רחוקה כזו, מלאך ועכו"ם, מניין? אלא, שעל אותו כתוב עצמו דרשו רבותינו ואמרו: “על עסקי ממון בא”, “להונות את יעקב בא”. וכשאדם בא להונות את יעקב ומתכוון לממונו, שתי דרכים טובות לפניו: אם להיות דומה למלאך, או להיות דומה לעכו"ם…

הערות שוליים:
- [7] בראשית לב, כה, ועי' שם מדרש רבה.

ביאור: „מוסר" — מלשין מקצועי הסוחט יהודים באיום להסגירם לשלטונות; „עכו"ם" — עובד כוכבים ומזלות, נוכרי. הפסוק „ויאבק איש עמו" (הערה [7]) מתאר את מאבקו הלילי של יעקב עם דמות מסתורית, ובמדרש נחלקו בזהותה: לדעה אחת נדמה לו כמלאך, לדעה אחרת — כעכו"ם; ועוד דרשו שם שאותו „איש" בא „על עסקי ממון". על התשתית הזאת בונה המוסר את דרשתו החצופה: אין כאן מחלוקת כלל — אלו פשוט שתי השיטות של מי שבא אל ממונו של יעקב, כלומר של היהודי. אפשר לבוא כמלאך — בקדושה, בברכות ובפדיונות, כמו הצדיק; ואפשר לבוא כעכו"ם — באיומים, כמו המוסר. „דרכי שלי ודרכך שלך שתיהן שוות". ולמרבה האירוניה, זעקת הצדיק „רשע! עכו"ם!" רק משלימה למוסר את פסוק ההוכחה. הפלפול הקדוש הופך תורת סחיטה, והצדיק והנוכל מתגלים כעמיתים למקצוע.

## בדיחה 626

שאלו למתנגד:

למה נהגו החסידים לקרוא למיתת אדמו"ריהם “הסתלקות”?

החזיר המתנגד:

הדין עמהם, שהרי שנינו: “גזל אחד מחמישה ואינו יודע מאיזה גזל – מניח גזילה ביניהם ומסתלק”…[8]

הערות שוליים:
- [8] משנה יבמות טו, ח.

ביאור: „הסתלקות" הוא הכינוי המרומם שנוהגים החסידים במיתת האדמו"ר — הנשמה אינה מתה אלא עולה ונפרדת מן העולם. ה„מתנגד" (יריב החסידות) „מאשר" את הכינוי מתוך משנה בדיני גזלנות: מי שגזל מאחד מחמישה בני-אדם ואינו זוכר ממי — מניח את דמי הגזילה בין כולם „ומסתלק", כלומר פורש והולך לו. הרמז שקוף: הרבי, שגבה כל ימיו ממון מחסידיו, נוהג במותו כדין הגזלן שבמשנה — מניח את הגזילה ומסתלק. העלבון החמור עטוף בפסיקה למדנית מנומסת, כדרך המתנגדים להכות בחסידות בכלֵי בית-המדרש עצמם.

## בדיחה 627

צדיק מפורסם בא לשדליץ, ומיד התחיל העם מביא לו פקדונות ומבקש עצות וברכות מפיו. למחר נכנס אצלו הרב רבי ברוך-מרדכי, וכשראהו הצדיק נתמלא קורת-רוח, שאדם גדול כזה בא להקביל את פניו, ומפני הנימוס התענו ושאל:

למה טרח מר?

החזיר לו רבי ברוך-מרדכי:

רציתי לראות בעיני ממש, כיצד יהודי ירא-שמים לוקח כסף חינם?

ביאור: „צדיק" — רבי חסידי; שדליץ — עיר בפולין; ה„פקדונות" הם כספי „פדיון", שנותנים לרבי בצירוף בקשת ברכה. רבי ברוך-מרדכי היה רב מתנגד נודע, וביקורו — שנראה לצדיק ככבוד גדול — מתגלה כעקיצה: הוא בא רק לחזות במו-עיניו במחזה הנדיר של יהודי ירא-שמים הנוטל כסף בחינם, כלומר להגדיר את כל עסקי הרבי כנטילת ממון בלא תמורה.

## בדיחה 628

חסידים סיפרו במעמדו של רבי דוד גרודנה על חכמתו ואור-פניו של צדיק אחד מצדיקי-הדור. נענה רבי דוד ואמר:

שימעו ואספר לכם מעשה, שהיה בי. פעם אחת, כשהייתי נער, יצאתי מן הבית וראיתי קהל גדול בקצה הרחוב. מיד רצתי לשם ושאלתי: “מה אירע”? החזירו לי: “כאן מראים חתול אנגלי”. ביקשתי להסתכל בחתול האנגלי ואמרו לי: “צריך לשלם קופיקה תחילה”. בן-עניים הייתי וחסתי על הקופיקה, אלא שלא יכולתי לכבוש את יצרי, פישפשתי ומצאתי קופיקה בכיסי – ושילמתי. כיוון ששילמתי קם אדם אחד, בעל החתול, ונתן לי להציץ לתוך חרך של קיטון, עשוי כמין ארון. הצצתי וראיתי – חייכם, רבותי, חתול ככל החתולים שבעולם… אותה שעה למדתי: מקום שקהל רב, והכל מבקשים להסתכל, ואין נותנים לשום אדם להסתכל, אלא אם-כן משלם קופיקה תחילה, ולאחר שמשלם מציץ לתוך חרך – נעשה כל חתול פשוט חתול אנגלי…

ביאור: רבי דוד מגרודנה — רב מן המתנגדים — עונה לשבחי הצדיק במשל. „קופיקה" — מטבע רוסי קטן; „קיטון" — תא קטן; „חרך" — סדק הצצה. ביריד הופכים חתול רגיל ל„חתול אנגלי" מופלא בשלושה אמצעים: קהל מצטופף, דמי כניסה והצצה קצובה דרך חרך. בדיוק כך, רומז רבי דוד, נבנה גם „אור פניו" של הצדיק המהולל: ההמון הנוהר, ה„פדיון" שמשלמים והגישה המוגבלת אל הקודש הם שהופכים אדם רגיל לפלא — ואת הנמשל הוא מניח לשומעיו להשלים לבדם.

## בדיחה 629

רבי מאיר-שמחה כהנא היה אומר:

יכול אדם להתחפש עד כדי שיהא נראה גנרל, ואפילו עד כדי שיהא נראה דוכס או מלך. אבל אין אדם יכול להתחפש עד כדי שיהא נראה רבי של חסידים, משום שכיוון שהוא לובש משי וחובש “שטריימל” ומעמיד לו גבאי ונוטל “פדיונות” – הרי הוא כבר רבי ממש…

ביאור: רבי מאיר-שמחה כהנא הוא רבי מאיר-שמחה מדווינסק, בעל „אור שמח", מגדולי הלמדנים הליטאים. „שטריימל" — כובע הפרווה של הרביים; „גבאי" — משמשו של הרבי ומנהל חצרו; „פדיונות" — הכסף שמביאים החסידים עם בקשותיהם. העוקץ: לגנרל ולמלך יש ממשות שמעבר למדים, ולכן אפשר רק „להיראות" כמותם; ואילו הרבי אינו אלא סך אביזריו — משי, שטריימל, גבאי ופדיונות — ומי שעטה אותם כבר אינו מתחפש, הוא הדבר עצמו.

## בדיחה 630

שאל חסיד לרבו:

רבי, מה טעם אנו מתאבלים על גלות השכינה, ואין אנו מתאבלים על גלות המקום ברוך-הוא בכבודו ובעצמו?

החזיר לו הרבי:

כבר הסבירו חכמים ואמרו: “טלטולי דאיתתא קשין מדגברא”…[9]

הערות שוליים:
- [9] הרבי טעה במחילת-כבודו. חכמים אמרו להיפך: “טלטולי דגברא קשין מדאיתתא”, כתובות כח, א.

ביאור: על-פי הקבלה, „השכינה" — הפן הנשי של האלוהות — יורדת עם ישראל לגלות וסובלת עמם, ועל „גלות השכינה" מתאבלים; „המקום ברוך-הוא" הוא כינוי לקדוש-ברוך-הוא בלשון זכר. תשובת הרבי נשמעת כמימרת חז"ל: „טלטולי דאיתתא קשין מדגברא" — טלטוליה ונדודיה של אישה קשים משל גבר — ולכן צערה של „האישה", השכינה, קודם. את השאלה הקבלית הנשגבה פוטר הרבי בחוכמת-בית ארצית, ומתייחס אל „המקום" והשכינה כאל בעל ואישה בשר-ודם.

והערתו של דרויאנוב מדויקת: המימרה האמיתית בגמרא (כתובות כח, א) אומרת בדיוק להיפך — „טלטולא דגברא קשי מדאיתתא", טלטוליו של גבר קשים משל אישה. שם נאמר הדבר על בני-זוג שנתגרשו ודרים בחצר אחת: האישה היא שנדחית ועוברת דירה, מפני שהטלטול קשה לגבר יותר. נמצא שתשובת הרבי עומדת כולה על ציטוט הפוך — לפי הנוסח האמיתי דווקא על „גלות המקום" היה ראוי להתאבל — והערתו היבשה של דרויאנוב מוסיפה לבדיחה קומה: גם תורתו של הרבי אינה אלא שיבוש.

## בדיחה 631

פעם אחת נזרקה מימרה מפיו של הרבי:

פשטידה של שבת ממתיקה את הדינים.

תמה הזקן שבמקורביו ושאל:

רבי, לא תקיעת-שופר ממתיקה את הדינים?

הסביר לו הרבי:

איתא להא ואיתא להא. תקיעת-שופר ממתיקה את הדינים בראש-השנה, ופשטידה – כל שבת ושבת. והא ראיה: ראש-השנה, שחל להיות בשבת, אין תוקעים.

[נוסח אחר, שאינו עניין כלל לצדיקים וחסידים:

שאלו לליצן:

שמשיאל, הדרניאל וטרטיאל, הממונים על התקיעות של ראש-השנה, במה הם עסוקים כל השנה?

החזיר הליצן:

כל השנה הם משגיחים על הפשטידה של שבת, שלא תארע לה שום תקלה. תדע לך שכך: ראש-השנה, שחל להיות בשבת, כששמשיאל, הדרניאל וטרטיאל טרודים בפשטידה, אין תוקעים.]

ביאור: „המתקת הדינים" — מושג קבלי-חסידי: ריכוך מידת הדין הקשה שבשמים; תקיעת השופר בראש-השנה נחשבת לממתיקת הדין הגדולה מכולן. „איתא להא ואיתא להא" (ארמית) — יש מקום לזה וגם לזה. ה„ראיה" נשענת על הלכה אמיתית: כשראש-השנה חל בשבת אין תוקעים בשופר (גזירה שמא יטלטלוהו ברשות הרבים) — ומכאן „מוכיח" הרבי שהשבת, כלומר הפשטידה שלה, ממתיקה לבדה את הדינים אפילו ביום הדין עצמו, שאם לא כן לא היו מוותרים על השופר. סאטירה על הרוחניות החסידית שמצאה משמעות קוסמית במאכלי שבת. בנוסח הליצני, שמות המלאכים המפוצצים — שמשיאל, הדרניאל, טרטיאל — מחקים את מלאכי הפיוטים של הימים הנוראים, והם, מסתבר, מועסקים כל השנה כשומרי-פשטידה.

## בדיחה 632

מתורתו של הזקן, עליו השלום:

“ארבעה אבות נזיקין: השור והבּוֹר והמבעה וההבער” [10]. היינו נזיקין, היינו מזיקין. השור זה עשו, שנאמר: "שור אוכל עשב " [11]; “הבור זה בלעם, שנאמר: בלעם בן-בעור " [12]; המבעה זה לבן, שנאמר: “לבן שנים מחלב” [13], וההבער זה אחשורוש, שנאמר: וחמתו בערה בו” [14].

הערות שוליים:
- [10] משנה בבא קמא א, א.
- [11] תהלים קו, כ.
- [12] במדבר כב, ה.
- [13] בראשית מט, יב. – חידוש זה של הזקן, עליו השלום, אליבא דשמואל הוא, ש"מבעה זה השן", בבא קמא ג, ב.
- [14] אסתר א, יב.

ביאור: פרודיה על „תורה" של רבי, הדורש את המשנה הפותחת את דיני הנזיקין — „ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער", ארבעת מקורות הנזק העיקריים בדיני ממונות (הערה [10]) — כאילו היא מונה ארבעה משונאי ישראל, וכל ה„הוכחות" הן משחקי צליל: השור הוא עשו, על-פי „שור אוכל עשב" (הערה [11]); הבור הוא בלעם, על שם אביו בְּעוֹר (הערה [12]); וההבער הוא אחשורוש, שנאמר בו „וחמתו בערה בו" (הערה [14]). החוליה הלמדנית שבחבורה: „מבעה" — שלפי שמואל בגמרא פירושו השן, נזקי אכילה של בהמה — נדרש על לבן, מן הכתוב „וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב", שיניים לבנות (הערה [13]). ההנאה כפולה: לעג לדרשנות המוצאת „רמזים" לכל מה שתחפוץ, ובה-בעת וירטואוזיות של ממש — הדרשה המזויפת בנויה כמעט כמו אמיתית.

## בדיחה 633

אמרו עליו על הזקן:

עשר בנות היו לו, ואפילו אחת מהן לא היתה בת תלמיד-חכם.

ביאור: מעמדה של בת כ„בת תלמיד-חכם" נקבע לפי אביה — וכל עשר הבנות בנותיו של „הזקן" הן. מה שנשמע כתמיהה על הבנות הוא אפוא פסק-דין על האב: הזקן הנערץ עצמו אינו תלמיד-חכם.

## בדיחה 634

אדמו"ר מפורסם, גדול בנגלה ובנסתר, הוריש את כיסאו לבנו, שלא היה לא בנגלה ולא בנסתר. ליגלגו המתנגדים ואמרו על אותו בן, שהוא בבחינת בנות-לוט:

מה בנות-לוט מילאו כריסן מאביהן, אף הוא מילא כריסו מאביו, אלא שבנות-לוט הן ידעו ואביהן לא ידע, ואילו הוא – אביו ידע, והוא אינו יודע…

ביאור: „נגלה" — התלמוד וההלכה; „נסתר" — הקבלה. העקיצה נדרשת ממעשה בנות לוט (בראשית יט): לאחר הפיכת סדום השקו את אביהן יין, שכבו עמו והרו ממנו — „מילאו כריסן מאביהן" — והוא, השיכור, לא ידע. גם הבן היורש „מילא כריסו מאביו" — ירש ממנו מעמד ופרנסה — אלא שמאזן הידיעה התהפך: בנות לוט הן ידעו ואביהן לא ידע; כאן האב ידע (למדן היה), והבן אינו יודע דבר. בּוּרותו של יורש הכיסא עטופה בהקבלה מדרשית מהודקת — ובעצם ההשוואה של שושלת אדמו"רים למעשה בנות לוט יש עוקץ נוסף משלה.

## בדיחה 635

משכיל הערים ותפס מקום בשולחנו של צדיק. נתן בו הצדיק עין בוחנת והכיר בו, שלא כאן מקומו. נמלך ושאל אותו:

מה שמך?

קלמן שמי, – השיב המשכיל.

נאנח הצדיק:

“וי, וי, “קלמן” ראשי-תיבות”: “כיזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו”.

גיחך המשכיל:

רבי, טעית, “קלמן” כותבים בקו"ף ו"כיזבנו" – בכ"ף.

החזיר לו הרבי:

אם למדת דקדוק, לא למדת רש"י. דוק ותשכח, שרש"י הקדוש כתב בפירוש: “בת קו”ף כבת כ"ף" [15].

הערות שוליים:
- [15] עי' רש"י לבראשית כג, א.

ביאור: „משכיל" — איש תנועת ההשכלה, יריבת החסידות. הרבי דורש את שם האורח החשוד בנוטריקון (ראשי תיבות): קלמן — „כיזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו", ממילות הווידוי של יום הכיפורים; כלומר: שמך מעיד עליך שכופר אתה. המשכיל תופס אותו לכאורה בשגיאה — קלמן נכתב בקו"ף ו„כיזבנו" בכ"ף — אבל הרבי שולף את רש"י על „ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה": „בת ק' כבת כ' — לחטא" (הערה [15]). אצל רש"י ק' וכ' הם מספרים — בת מאה כבת עשרים; הרבי קורא אותם בכוונה כשמות אותיות — „בת קו"ף כבת כ"ף" — והרי לך „הוכחה" מרש"י הקדוש שהאותיות מתחלפות. „דוק ותשכח" (ארמית) — דקדק ותמצא. הדקדקן המודרני מובס בלהטוט של בקיאות.

## בדיחה 636

כל ימיו היה רבי אייזל חריף מקנתר את החסידים ואת אדמו"ריהם, אף-על-פי שהוא גופו בנו של חסיד היה. פעם אחת קינתרו החסידים אותו ואמרו לו:

בוא וראה, שכוחו של אדמו"רנו גדול מכוחך שלך. אתה רב בסלונים ואין אתה בעל-מופת, ואילו רבי אברהם אדמו"ר הוא בסלונים ובעל-מופת הוא.

החזיר להם רבי אייזל:

כך נאה לי וכך נאה לו. כתוב בתורה: “כי יקום מקרבך נביא או חולם חלום, ונתן לך אות או מופת” [16]. וקשה: היה לו לכתוב “אות ומופת”, ולא “אות או מופת”. אלא ללמדך: כל שיודע אות אינו יודע מופת, וכל שיודע מופת אינו יודע אות…

הערות שוליים:
- [16] דברים יג, ב.

ביאור: רבי אייזל חריף — רבה של סלונים, שנודע בשנינות לשונו — מול רבי אברהם, האדמו"ר החסידי של סלונים, שנחשב „בעל-מופת", כלומר מחולל נסים. תשובתו דרשה על הפסוק „כי יקום בקרבך נביא… ונתן אליך אות או מופת" (הערה [16]): מדוע „או" ולא „ו"? אלא ש„אות" משמעה כאן גם אות מן האלף-בית — ידיעת ספר. „אות או מופת" — או זה או זה: מי שיודע אות (למדן) אין בו מופתים, ומי שעושה מופתים אינו יודע אות — בור גמור. החסידים ביקשו לרומם את רבם, ורבי אייזל מקבל את חלוקת התפקידים ורק נוקב במחירה: הבורות. ותוספת ארס דקה — הפסוק שנתלה בו עוסק דווקא בנביא שקר.

## בדיחה 637

שני חסידים התווכחו:

רבו של מי גדול?

זה אמר:

רבי שלי גדול, שכן הוא לומד תורה כל היום, עד שאין שעתו פנויה לתפילה.

וזה אמר:

רבי שלי גדול, שכן הוא מתפלל כל היום, עד שאין שעתו פנויה לתורה.

שאל הראשון:

ומה יעשה רבך, אם יבוא משיח ויאמר, שתלמוד גדול?

השיב השני:

אם כך יאמר משיח, ישב רבי וילמד עשר שנים רצופות עד שייעשה גדול בתורה. אבל מה יעשה רבך, אם יבוא משיח ויאמר, שתפילה גדולה?

השיב הראשון:

אם כך יאמר משיח, יפרוש רבי מן התורה עשר שנים רצופות עד שייעשה עם-הארץ גמור כרבך שלך.

הבל-הבלים! – קרא השני מתוך חדווה של ניצחון. – עם-הארץ כרבי שלי לא יהיה רבך שלך עד העולם.

ביאור: „עם-הארץ" — בור שאינו יודע תורה. העלבון המפורש — רבי יצטרך לפרוש מן התורה עשר שנים כדי להידרדר לבורות של רבך — נשמע לחסיד השני כתיאור של פסגה: הערצתו לרבו המתפלל שלמה כל-כך, שגם הבורות נעשית אצלו מעלה נשגבה שאין לזרים סיכוי להשיגה, והוא חוגג את העלבון כניצחון.

## בדיחה 638

זייפן עשה עצמו צדיק ובא להתארח בביתו של מוכסן עם-הארץ. תחילה עמד המוכסן לפניו ברתת ובזיע, ולסוף נתמלא רוח-גבורה ואמר לאורחו:

רבי, שמא כדאי והגון אני בעיניך לדעת, מי אתה?

החזיר לו הלה:

רואה אני, שאתה כדאי והגון לכך, ואגלה לך סוד זה. אני נכדו של הדובר שקרים.

ראה הגבאי, כמה נהרו פניו של המוכסן, שזכה לאכסן בביתו אורח כזה, וביקש להנותו עוד יותר. רכן אליו ולחש לו:

מחמת ענווה הוא אומר כך. לפי האמת הוא הדובר שקרים עצמו.

ביאור: „זייפן" — נוכל מתחזה; „מוכסן" — חוכר מסים כפרי, כאן עם-הארץ גמור; „ברתת ובזיע" — ברעדה ובזיעה של יראת כבוד; „גבאי" — משמשו של ה„צדיק". בעולם החסידי נמדד רבי בייחוסו — „נכדו של פלוני הקדוש" — והנוכל מנצל זאת לווידוי ערמומי: „נכדו של הדובר שקרים" פירושו פשוט שקרן בן שקרנים, אבל המוכסן שומע ייחוס של צדיק נסתר וקורן מאושר. הגבאי, המבקש להגדיל את הכבוד, „מגלה" שהרבי אמר זאת רק מענווה — לאמיתו של דבר הוא הדובר שקרים בכבודו ובעצמו. בכל שלב נאמרת האמת בבירור רב יותר, ובכל שלב היא מובנת כשבח גדול יותר.

## בדיחה 639

מתנגד נכנס אצל צדיק וראה אותו מעווה פניו ומלכסן עיניו כלפי מעלה. עשה גם המתנגד כך. זעף הצדיק ואמר לו:

עוויות משונות אלו למה?

השיב המתנגד:

אף אני שואל, עוויות משונות אלו למה?

אני, – אמר הצדיק, – מלאכים אני רואה.

ואני, – החזיר המתנגד, – אלוּפים [17] אני רואה…

הערות שוליים:
- [17] אלוף – Ass (בשחוק הקלפים). – דומה, שהמתנגד לא דייק ונתחלפו לו “מלאכים” ב"מלכים".

ביאור: „אלופים" — בלשון משחק־הקלפים: האַס, הקלף הגבוה. כך מעיד דרויאנוב עצמו (הערה [17]), ומוסיף שדומה שהמתנגד „לא דייק", ונתחלפו לו „מלאכים" ב„מלכים" — שהרי תשובתו בנויה על קלפים: אתה רואה „מלכים", ואני רואה אלופים — את הקלף שגובר על המלך. החיזיון המיסטי של הצדיק מיתרגם כך בבת אחת לשולחן של קלפנים: העוויות הנשגבות נקראות כפרצופו של שחקן מול קלפיו, ובמשחק הזה — ידו של המתנגד היא על העליונה.

## בדיחה 640

צדיק ומתנגד נזדמנו לקרון אחד של המחלקה השלישית.

ביקש המתנגד לקנתר את הצדיק ואמר לו:

תמה אני, כיצד צדיק גדול כמותו מוחל על כבודו ונוסע במחלקה השלישית כאדם מן השוק.

החזיר לו הצדיק:

לא כל הצדיקים שווים למדריגה. יש צדיק ממדריגה ראשונה, ויש צדיק ממדריגה שלישית. אני מן המדריגה השלישית ומקומי נאה לי כאן. אבל עליך אני תמה. אתה, שחצוף אתה מן המדריגה הראשונה, מה לך כאן, במחלקה השלישית?

ביאור: „מדריגה" — בלשון החסידות: דרגה רוחנית; „לקנתר" — להתגרות וללעוג; המחלקה השלישית ברכבת היא הזולה, של פשוטי העם. הצדיק עונה בענווה מדומה — צדיק מן המדריגה השלישית מקומו במחלקה השלישית — ומיד הופך את ההיגיון הזה נגד המקנתר: אתה, חצוף מן המדריגה הראשונה, מה מעשיך כאן?

## בדיחה 641

בעל-שם בא לעיירה ומן הבוקר עד הערב עמד העם עליו לבקש מאתו רפואות וסגולות לכל מיני מיחושים ומרעין בישין. היה שם אפיקורס אחד, לבש גבורה ואמר:

עתה תראו: אלך אליו ואשטה בו לעין-כל, ושום רעה לא תאונה לי.

נכנס אצל בעל-השם ואמר לו:

אליך באתי, איש-האלהים, כי תאסוף אותי ממיחושי.

שאל לו בעל-השם:

מיחושיך מה הם?

החזיר האפיקורס:

זה כמה נטלו ממני חוש-הטעם, חוש-האמת וכוח-הזיכרון.

יצא בעל-השם למקום שיצא והביא בידו מה שהביא, ניגש אל האפיקורס והרעים עליו:

פתח פיך!

נבהל האפיקורס ופתח פיו, ומיד הטיל בעל-השם לתוכו מה שהיה בידו.

טפו! ­– צעק האפיקורס ורקק רקיקה גדולה. – טינופת!

אמר לו בעל-השם:

מה תצעק? חולה באת אלי ורפואה היתה לך: טעם טעמת, אמת אמרת וגם זכור תזכור, שטינופת אכלת…

ביאור: „בעל-שם" — מרפא עממי מחולל נפלאות בקמעות ובסגולות (תרופות פלא); „מרעין בישין" (ארמית) — חוליים רעים; „אפיקורס" — כופר; „אשטה בו" — אהתל בו. ה„מיחושים" שהאפיקורס בודה הם לעג מוסווה — אבדו לי חוש הטעם, חוש האמת והזיכרון, כלומר: כל עסקך אחיזת עיניים. ובעל-השם משיב לו מידה כנגד מידה: מנה אחת של טינופת „מרפאת" את שלושתם בבת אחת — טעם טעם, אמת צעק, ואת מה שאכל לא ישכח לעולם. הלגלגן מובס בפרהסיה — לא בנס אלא בפיקחות, וזו בעצמה הודאה שקטה שכלי אומנותו האמיתי של בעל-השם אינו הכישוף.

## בדיחה 642

ערב ראש-השנה נתגברוּ הדינים ועצבות תקפה את הצדיק: נתייחד בחדרו ולא נתן לשום אדם להיכנס אצלו. שמים לבשו קדרות והיה העולם שמם… וכשהגיעה שעת ערבית והצדיק יצא מחדרו להתפלל עם הציבור וראה, כמה מרובים החסידים, שבאו אליו לימים נוראים, נתמלא פתאום צחוק פיו. נזדעזעו החסידים:

על מה הוא צוחק?

היה שם פיקח אחד מאנ"ש ואמר להם:

יפה הוא צוחק. קל-וחומר מדויד המלך, עליו השלום. מה דויד, כשנכנס למרחץ וראה “ראייה” אחת, מיד היתה דעתו מתיישבת עליו ושוחק, הרבי יחיה, שרואה לפניו כמה וכמה “ראייות”, אינו דין שתתיישב עליו דעתו וישחק…

(להבנת הבדיחה החריפה הזאת עי' מנחות מג, ב, מה שאמרו שם על דויד).

ביאור: „הדינים" — מידת הדין המתוחה של ימי הדין, בלשון הקבלה; „אנ"ש" — „אנשי שלומנו", כינוי החסידים לבני חבורתם; „קל-וחומר" — היקש למדני: אם בקטן כך, בגדול על אחת כמה וכמה. המפתח בגמרא שדרויאנוב מפנה אליה בעצמו (מנחות מג ע"ב): דוד המלך נכנס למרחץ ונצטער — אוי לי שאני עומד ערום בלא מצווה; כיוון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. ה„ראייה" האחת שראה דוד היא אפוא ברית-המילה שלו. ומכאן הקל-וחומר של הפיקח: הרבי, שרואה לפניו קהל שלם של יהודים — כמה וכמה „ראיות" כאלו — דין הוא שתתיישב דעתו שבעתיים. תחת מעטה הדרשה מסתתרת גסות עליזה: המון החסידים הצטמצם לאוסף אברי-מילה, ושמחתו הפתאומית של הצדיק במעריציו זכתה להסבר מפולפל שאינו מחמיא לאיש.

## בדיחה 643

היה יריד גדול של סוסים ומוכרי-בהמות, וירדו לשם הרבנים של הסביבה לדון ולתקן תקנות, שהשעה היתה צריכה להם. האדמו"ר של החסידים לא נצטרף לרבנים וישב בביתו. אמרו לו:

רבי, מה טעם אין אתה יורד אל היריד?

השיב הוא:

עלי שורה ברכה של אבא, עליו השלום, והסוסים והבהמות עולים אלי…

ביאור: הרבנים יורדים אל יריד הבהמות לתקן תקנות לצורכי הציבור, והאדמו"ר מתברך שאין לו צורך לטרוח: „הסוסים והבהמות עולים אלי" מעצמם. הוא מתכוון להתפאר בכוח ברכת אביו — ויוצא מפיו, בלי משים, תיאור חסידיו: עדר הנוהר אל החצר עם כספי ה„פדיון" שלו.

## בדיחה 644

רבי משה-מרדכי, בנו ויורש-כסאו של האדמו"ר הזקן ממקארוב, לא נהג סילסול בעצמו: מלבושיו היו תמיד מלבושי סוחר, וכשהלך בדרך לא היתה פמליה הולכת עמו.

פעם אחת נסע ברכבת. נטפל אליו יהודי אחד, שלא ידע אותו, ומעניין לעניין סיפר לו עסקי מסחרו, וקבל לפניו שעסקיו אינם מצליחים. לאחר שסיים, שאל את רבי משה-מרדכי:

ומעלתו במה הוא עוסק?

השיב לו רבי משה-מרדכי:

אני יש לי עסק בבהמות, והוא, ברוך השם, מצליח…

ביאור: „לא נהג סילסול בעצמו" — לא נהג בעצמו חשיבות והידור; „פמליה" — חבורת מלווים. תשובת הרבי לסוחר המתלונן היא אמת מילולית עם כפל-משמעות אחד: „עסק בבהמות" — חסידיו הנוהרים אליו בהמוניהם — והוא אכן העסק היחיד בסביבה שהרווח מובטח בו. לעג עצמי צלול של רבי צנוע, המודע היטב למקור פרנסתו.

## בדיחה 645

בזמנו של רבי דוד גרודנה, רבה של ווידז, היתה קהילה זו קצתהּ מתנגדים וקצתהּ חסידים, והחסידים רובם חסידי קוֹפוּסט. וכנהוג, היו החסידים עולים לאדמו"רם קודם ימים נוראים.

פעם אחת, בין כסה לעשור, נכנס אצל רבי דוד עגלון זקן. ראה רבי דוד שפניו עגומים ואמר לו:

מה אירע לך?

נאנח העגלון:

רבי, סוסי אבדו, ואינני יודע היכן לבקש אותם. שמא, רבי, תייעץ לי עצה טובה?

החזיר לו רבי דוד:

עצתי, שתמהר ותלך לקופוסט. הרבה סוסים עלו לשם עכשיו; שמא תכיר ביניהם גם את שלך.

ביאור: „בין כסה לעשור" — בין ראש-השנה ליום הכיפורים (על-פי „בכסה ליום חגנו", תהלים פא); קופוסט — עיירה שישבה בה חצר אדמו"רים מענפי חב"ד; „עגלון" — בעל עגלה וסוסים. רבי דוד מגרודנה, רב מן המתנגדים, עונה לעגלון בעצה „מעשית" שכולה עקיצה: המוני חסידים „עלו" עכשיו אל רבם בקופוסט — כלומר, סוסים רבים הגיעו לשם; לך וחפש את שלך ביניהם.

## בדיחה 646

אגדה של מתנגדים.

לאחר שמכר עשו את הבכורה ליעקב נעשה חוטב-עצים ושואב-מים, והיה מצטער, שמלאכה קשה ובזויה כזו מזומנת לו. לימים נמלך ואמר: “אלך ואראה, מה מלאכתו של יעקב, שלקח את בכורתי”. עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: רבים נכנסים לבית-מדרש. נכנס גם הוא ומצא: יעקב עומד על הבימה ודורש לפני הקהל, והוא נהנה והקהל נהנה, והכל נותנים לו כבוד גדול. נתמלא עשו קנאה גדולה ואמר לו: “יעקב, רד ואני אעלה במקומך! מתחרטני על כל אותו עסק של מכירת הבכורה”. אמר יעקב: “מי ידון עם עשו וישלם?”, ומיד נשא את רגליו וירד מן הבימה, ועשו עלה במקומו. וכיוון שעשו פתח פיו שלו לדרוש צחק כל הקהל ונשמט אחד-אחד.

ראה עשו, שכך עלתה לו, נתכעס ואמר: “הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני שלישית: משך את כל הקהל אחריו – ונמלט. אלך ואראה, מה מלאכתו עכשיו”. עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: מזמוטי חתן וכלה נכנסים לחצר של בית-כנסת. נכנס גם הוא ומצא: החצר מלאה קהל רב, החתן והכלה עומדים תחת החופה, ויעקב מברך ברכות-האירוסין וטועם מן הכוס, והוא שמח והקהל שמח, והכל נותנים לו כבוד גדול. נתמלא עשו חמה וצעק: “יעקב, אם חפץ חיים אתה, מהר ולך מכאן, ואני אסדר את הקידושין במקומך!” אמר יעקב: “גזרתו של עשו גזרה”, ומיד נשא את רגליו והלך לו, ועשו נטל את הכוס. וכיוון שעשו נטל את הכוס, גירגר אותה כולה בבת-אחת, ולא הניח בשביל החתן והכלה ולא כלום. נבהל כל הקהל וברח, נבהלו החתן והכלה וברחו גם הם.

כעס עשו כעס גדול ואמר: “יבוא עכשיו לידי, ולא אניח לו עוד”. עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: חצר גדולה ויפה מוקפת חומה, ורבים בוקעים בה: הללו יוצאים והללו נכנסים. נכנס גם הוא ומצא: בחצר הגדולה והיפה בית גדול ויפה, ובבית הגדול והיפה כיסא רם ונישא, ובכיסא הרם והנישא יושב יעקב לבוש משי וחבוש מצנפת, מימינו גבאים ומשמאלו שמשים, מלפניו “פדיונות” ומאחוריו קהל רב, פיו לא יפתח רק עיניו יעווה וראשו יניע לכאן ולכאן, וחסידיו יגילו ברעדה ויקראו לו “קדוש וברוך”! – נחה דעתו של עשו ואמר: “עכשיו הגיעה שעתי שלי!”, ומיד טפח ליעקב טפיחה יפה והבריחו, והוא ישב במקומו, – ועדיין הוא יושב שם, ואין פיטורים לו…

ביאור: פרודיה מתנגדית הכתובה כמדרש אגדה של ממש, על יסוד סיפורי יעקב ועשו: מכירת הבכורה, וטענת עשו „הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים" (בראשית כז) — כלומר: לא לחינם שמו יעקב, שהרי רימני. „מזמוטי חתן וכלה" — שמחת חתונה וכליה; „פדיונות" — הכסף שמביאים החסידים לרבי. ההיגיון הסאטירי טמון במבנה המשולש: בדרשנות עשו נכשל — הקהל צחק ונשמט, כי דרשה דורשת תורה; בסידור קידושין נכשל — גמע את כל הכוס, כי הטקס דורש דעת ודרך-ארץ; אבל משרת האדמו"ר — לשבת על כיסא רם בלבוש משי, לא לפתוח את הפה, לעוות עיניים, להניע ראש ולקבל פדיונות — אינה דורשת דבר, ובה עשו הגס מצליח בלי שאיש מבחין בהבדל. „ועדיין הוא יושב שם, ואין פיטורים לו" הוא חוד הלעג: מן הבימה ומן החופה נחשף הבור מיד; מכיסא הרבי אין הוא נחשף לעולם.

## בדיחה 647

שאל הירשל אוסטרופולר את רבי ברוך:

רבי, מה נשתנו הצדיקים של עכשיו מן הצדיקים הקדמונים, שהצדיקים הקדמונים היו עניים מרודים ונתונים בסתר-המדריגה, ואילו הצדיקים של עכשיו כולם עשירים מופלגים והכל נותנים להם כבוד וגדולה?

אמר לו רבי ברוך:

הירשל, שמא אתה יודע?

החזיר לו הירשל:

הן, אני יודע. פעם אחת יצאתי לשוק וראיתי קבצן סומא יושב על הקרקע ושר שירים יפים. רבים עומדים עליו, ורק מעטים זורקים לו פרוטות קטנות. לימים נכנסתי לבית-הכנסת ושמעתי חזן עומד ומתפלל בנוסח ניגוניו של אותו קבצן ונוטל שכר הרבה, וכבודו גדול בעיני הבריות. נמצאתי למד, שכל המתחפש ועושה עצמו מה שאינו – סופו, שהוא זוכה לעושר וגדולה. אף הצדיקים כך. לשעבר היו הצדיקים צדיקים ממש, ולא נתנו להם לא ממון ולא כבוד; עכשיו, שאין הצדיקים צדיקים ממש, אלא הם מתחפשים ועושים עצמם צדיקים, נותנים להם גם ממון הרבה וגם כבוד הרבה.

ביאור: הירשל אוסטרופולר — הליצן המפורסם שישב בחצרו של רבי ברוך ממז'יבוז', נכד הבעש"ט; „סתר-המדריגה" — מעמד נמוך ונסתר, בלי פרסום. משלו מהודק: הקבצן הסומא, בעל הניגונים המקוריים, נשאר בעניו; החזן שנטל את ניגוניו ועטה אותם כשלו — נוטל שכר רב וכבוד. והנמשל, הנאמר לרבי בפניו: הצדיקים הקדמונים היו צדיקים באמת — ונשארו עניים נסתרים; אלה של עכשיו רק מתחפשים לצדיקים — ולכן דווקא הם זוכים לממון ולכבוד. זו זכותו המסורתית של ליצן-החצר: לומר לפטרון בפניו את האמת האסורה — כאן דווקא על עסקו שלו.

## בדיחה 648

ערב-שבת נכנס הירשל אצל רבי ברוך ופניו עגומים.

אמר לו רבי ברוך:

הירשל, שמא דבר רע אירע לך, חלילה?

החזיר לו הירשל:

הן, רבי; שתי פגישות רעות אירעו לי היום. ומעשה שהיה כך היה. בהשכמת-הבוקר, כשיצאתי לשוק, פגשתי את היצר הרע. נתתי לו שלום והחזיר לי שלום, ומעניין לעניין סחתי לפניו את צערי, שאני רעב ובני-ביתי רעבים, ואין בידי אפילו פרוטה לשבת. אמר לי: “לך וקח כף של כסף במטבחו של רבי ברוך ומכור; דמיה יספיקו לך גם לשבת וגם לאחר-שבת”. אמרתי: עצה טובה היא זו, – ומיד הלכתי לעשותה. פתאום הפסיק לי היצר הטוב את הדרך. נתן לי שלום והחזרתי לו שלום, ומעניין לעניין שאלני, מה שיחה היתה לי עם בעל-דבבוֹ, היצר הרע? ספרתי לו. אמר לי: “הירשל, כתוב בתורה: 'לא תגנוב’… מוטב, שתלך לרבי ברוך ותספר לו, למה הגעת, וחזקה שהוא יעזור לך”. אמרתי לו: “מתירא אני מפני רבי ברוך, שרגזן הוא. שמא תלך עמי ותהיה לי לפה אליו?” סירב ואמר לי: “כיצד אלך אליו, ואני מימי את פניו לא ראיתי ומעולם לא לקחתי דברים עמו?”…

ביאור: „בעל-דבבו" (ארמית) — יריבו; „תהיה לי לפה" — תדבר בשמי (כאהרן שהיה „לפה" למשה). הירשל אוסטרופולר, ליצן חצרו של רבי ברוך ממז'יבוז', משיג במשל אחד שתי מטרות: מבקש מעות לשבת, ונועץ עוקץ ברבו הרגזן. היצר הרע מהלך חופשי בשוק ומייעץ לגנוב כף כסף ממטבחו של הרבי דווקא; ואילו היצר הטוב מסרב להתלוות אל הבית, בנימוק שמימיו לא ראה את פני רבי ברוך ולא החליף עמו מילה. את המסקנה גוזר השומע לבדו: בחצרו של הרבי היצר הרע בן-בית, והיצר הטוב — זר גמור.

## בדיחה 649

כשנכנס הרבי למרחץ מסר את שעון-הזהב שלו לבלן ואמר לו:

תלה אותו במקום גבוה, שלא תשלוט בו ידם של הצדיקים [18].

עשה הבלן כמצוותו של הרבי ותלה את השעון במקום גבוה. לא נחה דעתו של הרבי וחזר ואמר לבלן:

מוטב, שתתלה אותו במקום גבוה עוד יותר, שלא תשלוט בו גם ידם של בעלי-תשובה [19]…

הערות שוליים:
- [18] כמה מן הרביים היו קוראים לכלל ישראל “צדיקים”.
- [19] עי' “מקום שבעלי-תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין”. ברכות לד ב.

ביאור: „בלן" — עובד בית המרחץ. כמה מן הרביים נהגו לכנות בחיבה את כלל ישראל „צדיקים" (הערה [18]), והרבי כאן הופך את כינוי החיבה לכינוי גנבים: תלה את השעון גבוה, שלא תשיג אותו ידם של ה„צדיקים". ההגבהה השנייה נסמכת על מאמר חז"ל מפורסם: „במקום שבעלי-תשובה עומדים — צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד", כלומר מעלת בעלי-התשובה גבוהה משל הצדיקים. ואם הם „עומדים" גבוה יותר — גם ידם מגעת גבוה יותר, ויש להרחיק את השעון גם מהם. תארי הקדושה נהפכים לסולם דרגות של כייסים.

## בדיחה 650

חסיד ריז’יני ספר לרבי ישראל על הסגופים המרובים והקשים, שהוא מסגף את עצמו:

אין הוא טועם שום משקה בעולם, חוץ ממים, מסמרים תקועים לו בסנדליו, “גילגול-שלג” הוא מקיים בכל יום, וכל יום הוא גם לוקה ארבעים.

זקף רבי ישראל אצבע כלפי החלון ואמר לו:

רואה אתה את זה שבחצר. אף הוא אינו טועם שום משקה בעולם, חוץ ממים, אף הוא מסמרים תקועים לו בסנדליו, אף הוא מקיים “גילגול-שלג” כל יום, אף הוא לוקה כל יום ארבעים וגם יותר מארבעים – ואף-על-פי-כן אינו אלא סוס?

ביאור: „סיגופים" — עינויי גוף לשם כפרה ותשובה; „גילגול-שלג" — התגלגלות בשלג, ממנהגי התשובה הקשים; „לוקה ארבעים" — סופג מלקות, כעונש התורה (דברים כה). רבי ישראל הוא רבי ישראל מרוז'ין, שחצרו נודעה דווקא בהדרה ובעושרה ושדחה את דרך הסגפנות. תשובתו היקש קר-רוח, סעיף מול סעיף: גם הסוס שבחצר שותה מים בלבד, גם בפרסותיו תקועים מסמרים, גם הוא מתגלגל בשלג וסופג מלקות יום-יום — ואף-על-פי-כן אינו אלא סוס. עינוי הבשר כשלעצמו, מתברר, אינו מקרב אל הקדושה כמלוא נימה — שאם לא כן היה סוס העגלה הצדיק שבדור.

## בדיחה 651

נחלקו הצדיקים משושלתו של הרב מאפטה והצדיקים משושלתו של המגיד הצ’רנובילי במנהגי “שולחן”: האפטים היו אוכלים ושותים כבני-אדם, והצ’רנובילים לא היו טועמים אלא משהו מכל תבשיל וחוזרים ועושים את התבשיל כולו “שיריים” לחסידים.

פעם אחת הסב צדיק אפטי ב"שולחנו" של צדיק צ’רנובילי, ותמה הצ’רנובילי, שאורחו מרבה כל-כך באכילה ושתיה.

אמר לו האפטי:

שנינו יש לנו מלחמת-היצר. אותנו הוא מבקש לפתות לצומות וסיגופים, ואתכם הוא מבקש לפתות לאכילה ושתייה. ושנינו אין אנו נפתים לו וכובשים אותו. אלא שבינתיים, עד שהוא נכבש, אנו, האפטים, אוכלים ושותים, ואתם, הצ’רנובילים, רעבים וצמאים…

ביאור: „שולחן" (טיש) הוא סעודת הרבי הפומבית, ו„שיריים" — שיירי מאכלו של הצדיק, שהחסידים חוטפים ואוכלים כסגולה. אפטא וצ'רנוביל הן שושלות חסידיות ממשיות (ר' אברהם יהושע השל מאפטא; בית טברסקי מצ'רנוביל), והמחלוקת שברקע אמיתית: אסכולת אפטא דגלה ב„עבודה בגשמיות" — עבודת ה' דרך אכילה והנאה — ובית צ'רנוביל נטה לסיגוף. האפטי הופך את זללנותו למלחמת קודש ברציונליזציה מבריקה: היצר שלו מפתה אותו דווקא לצומות ולסיגופים, ולכן ההתנגדות ליצר היא האכילה עצמה. שני הצדדים כובשים את יצרם באותה גבורה — אלא שאצל האפטים הגבורה הזאת מתנהלת על בטן מלאה.

## בדיחה 652

אתמול בשעת “שולחן”, – ספר חסיד למתנגד, – גלה הרבי רזין דרזין בלמ"דין שב"מצפצפים".

ליגלג עליו המתנגד:

חסיד עם-הארץ! ב"מצפצפים" אין אפילו למ"ד אחת.

מתנגד שוטה! – חזר וליגלג החסיד על המתנגד. – אותה שעה הוציא הרבי יחיה את הלמ"דין מ"וחלקלקות" והטיל את כולן ב"מצפצפים".

ביאור: „שולחן" (טיש) — סעודת הרבי הפומבית, שבה הוא דורש דברי תורה; „רזין דרזין" — ארמית: סודות שבסודות, לשון הקבלה. החסיד מתפאר שהרבי גילה סודות באותיות הלמ"ד של המילה „מצפצפים" — אלא שאין בה שום למ"ד. כשהמתנגד תופס אותו בעובדה הפשוטה הזאת, החסיד אינו נבוך לרגע: באותה שעה ממש שלף הרבי את הלמ"דין מן המילה „וחלקלקות" (שיש בה שתיים) והטיל אותן ב„מצפצפים". אמונת החסיד חסינה לכל סתירה — כל עובדה מפריכה נעשית מיד לנס נוסף של הרבי.

## בדיחה 653

חסיד ביקש לעלות לרבו ולא היה כסף בידו להוצאות-הדרך. מישכן את הטלית והתפילין, לווה כסף ועלה. אמרו עליו המתנגדים:

הדא הוא דכתיב: “צדיק כתמר” [20]– אף לתמר נתן יהודה משכון.

הערות שוליים:
- [20] תהלים צב יג.

ביאור: „הדא הוא דכתיב" — ארמית: „זהו שכתוב", נוסחת הפתיחה של דרשה. המתנגדים דורשים על החסיד את פסוק השבח „צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג — הערה [20]), אבל מטים את ה„תמר" מעץ התמר אל תמר שבבראשית לח: כלתו של יהודה, שהתחפשה לזונה בפרשת דרכים, ויהודה, שלא היה תשלום בידו, השאיר אצלה משכון — חותמו, פתילו ומטהו. החסיד שמישכן את טליתו ותפיליו כדי לעלות אל ה„צדיק" משלים את ההשוואה: אל שניהם — אל הרבי ואל תמר — באים במשכון. וההשוואה, כמובן, אינה מחמיאה לרבי ולא לעלייה אליו.

## בדיחה 654

חסיד עשה סחורה בחמאה, וכדי שיראה ברכה, שיתף את הרבי במסחרו. לא היה ימים מרובים וממונו נשאר בידי הרבי. ליגלגו עליו המתנגדים:

רבי יפה קנית לך! החמאה מודיעה.

החזיר להם החסיד:

מתנגדים חמורים, לחינם אתם מלגלגים. רבי יפה הוא, אבל לא שותף יפה לחמאה.

ביאור: „עשה סחורה בחמאה" — סחר בחמאה; „שיראה ברכה" — שעסקו יצליח; „מודיעה" — מעידה. חסידים נהגו לשתף את הרבי בעסקיהם כדי שברכתו תשרה על המסחר — וכאן הברכה הסתכמה בכך שהכסף נשאר אצל הרבי. „החמאה מודיעה", לועגים המתנגדים: התוצאה מעידה מה טיב ה„רבי" שקנה לו. אבל אמונת החסיד שורדת גם את זה: הרבי עצמו יפה ומושלם, רק לשותפות בחמאה דווקא אינו מתאים. הכישלון מצטמצם לאי-התאמה מקצועית, והרבי יוצא נקי.

## בדיחה 655

רב של מתנגדים וצדיק של חסידים נזדמנו למסיבה אחת.

פתח הרב בדברי-תורה והחזיר לו הצדיק – סיפורי-מעשיות על סוסים יפים. ליגלגו המתנגדים על החסידים. כעסו החסידים:

בילמו פיכם, מתנגדים-חזירים! כמה מעלות טובות למחשבותיו של רבנו על מחשבותיו של רבכם.

החזירו להם המתנגדים:

אמת ויציב! והא ראיה: רבנו חושב בשעה זו מחשבות על רבכם, ואילו רבכם חושב בשעה זו מחשבות – על סוסים יפים…

ביאור: „בלמו פיכם" — סתמו את פיכם. המתנגדים מקבלים בשמחה את הזמנת החסידים להשוות בין „מחשבות" שני הרבנים, ומנצחים בעזרת הראיה שכבר מונחת על השולחן: הרב המתנגד עסוק בשעה זו ביריבו החסידי, ואילו הצדיק — שענה לדברי תורה בסיפורי מעשיות על סוסים — מחשבותיו נתונות לסוסים. התפארות החסידים נהפכת בידיהם שלהם להפללה עצמית.

## בדיחה 656

שאל מתנגד לחסיד:

מה עניינם של שיריים, שאתם חוטפים מעל שולחנו של הרבי?

הסביר לו החסיד:

שיריים של צדיקים מבטלים דינים.

נענה המתנגד ואמר:

יפה אמרת. שיריים של צדיקים מבטלים דינים, ולפיכך אין עליהם לא דין מים ראשונים ומים אחרונים, ולא דין ברכה ראשונה וברכה אחרונה.

ביאור: „שיריים" — שיירי מאכלו של הרבי, שהחסידים חוטפים ואוכלים כסגולה; האמונה החסידית גורסת שהם „מבטלים דינים" — ממתיקים גזרות קשות מן השמים. המתנגד מעמיד פני מסכים וקורא „דינים" במובן ההלכתי דווקא: מי שחוטף שיריים בבהלה אכן „מבטל" את כל דיני הסעודה — „מים ראשונים ומים אחרונים" (נטילת הידיים לפני הסעודה ואחריה) והברכות שלפני האכילה ואחריה. הסגולה המיסטית מתגלגלת לתיאור מדויק של הזלזול בהלכה שבחטיפה עצמה.

## בדיחה 657

בחבורה של מתנגדים ספר אחד מהם בגנותו של צדיק.

היה שם גם חסיד אחד, קפץ וקרא:

עפר לפיך! הרבי יש לו כל ערב-שבת גילוי-אליהו ואתה מתחצף לספר בגנותו.

שאל המתנגד:

זו מניין לך, שיש לו גילוי-אליהו כל ערב-שבת?

השיב החסיד:

מפיו הקדוש שמעתי.

ליגלג עליו המתנגד:

שמא הוא משקר?

צעק החסיד:

רשע! אדם, שיש לו גילוי-אליהו, ישקר?!

ביאור: „גילוי אליהו" — התגלות אליהו הנביא, מסימני הקדושה הגבוהים ביותר במסורת הקבלית; „עפר לפיך" — קללה: שתוק. ההוכחה של החסיד היא מעגל סגור מושלם: הנס ידוע מפי הרבי, ואמינות הרבי מובטחת בזכות הנס. אמונה שאי-אפשר להפריך — וכל ניסיון לערער עליה רק מקומם את המאמין עוד יותר.

## בדיחה 658

הירש-ליב בדחן טייל בשוק וכלב רץ לפניו. פגע בו חסיד אחד ואמר לו:

הירש-ליב, מאימתי נעשית רבי, שגבאי רץ לפניך?

החזיר לו הבדחן:

שמא ראית מימיך גבאי הולך בראש? הרבי הולך בראש…

ביאור: „בדחן" — ליצן חתונות מקצועי; „גבאי" — משמשו האישי של הרבי. החסיד מתכוון לעקוץ: הכלב הרץ לפניך הוא כביכול הגבאי שלך, ואתה — „רבי". הבדחן מדקדק בפרוטוקול החצר והופך את העלבון: גבאי לעולם אינו הולך בראש, הרבי הוא ההולך בראש — ובכן הכלב שבראש הוא הרבי, והוא עצמו רק הגבאי. החסיד ביקש ללגלג על הבדחן, ויצא כשהרבי שלו מושווה לכלב.

## בדיחה 659

חסידי ליבּאביץ' ליאדי וקוֹפוּסט [21] נסעו קודם ימים נוראים לרביהם ונזדמנו לקרון אחד של הרכבת. התחילו מדיינים אלו עם אלו. הללו אמרו:

אין חכמה אלא בליבאביץ.

הללו אמרו:

אין קדושה אלא בליאדי.

והללו אמרו:

אין חסידוּת אלא בקופוסט.

אחד מן הנוסעים בקרון שתק ולא אמר כלום. שאלו אותו:

ולהיכן אתה נוסע?

אני נוסע לסירוֹטינה [22], – השיב השתקן.

לסירוטינה? מה ראית? – תמהה כל החבורה.

יש לי שלושה טעמים חשובים בדבר.

דהיינו? – שאלה כל החבורה פה אחד.

החזיר הלה:

אשה ושני בנים יש לי שם.

הערות שוליים:
- [21] בשלוש העיירות הללו, הסמוכות זו לזו, מלכו בזמן אחד שלושה מגדולי-חב"ד, ושלושתם מבית שניאורסון: בליבאביץ – רבי שמואל, בנו של בעל “צמח-צדק”, ונחשב לחכם ובקי בהוויות-העולם; בליאדי – רבי זלמן, גם הוא בנו של בעל “צמח-צדק”, ונחשב למופלא ביראה; בקופוסט – נכדו של בעל “צמח-צדק”, ואף הוא רבי זלמן שמו, ונחשב לחריף ועמקן בתורת החסידות החב"דית.
- [22] עיירה זו נמצאת גם היא בדרך, העולה לשלוש העיירות הקודמות. בה מלך זמן-מה הצדיק רבי לוי-יצחק (כמדומה, נינם של בעל “התניא” ושל רבי לוי-יצחק מברדיצ’ב), אבל לא זכה לשם גדול בעולמם של החסידים.

ביאור: ליובאוויטש, ליאדי וקופוסט הן שלוש חצרות שהתפלגה אליהן חסידות חב"ד אחרי מות אדמו"ריה, וכל אחת ראתה את עצמה כיורשת האמיתית. סירוטינה — עיירה נידחת, בלי שום רבי. מול שלוש ההכרזות הגדולות — חכמה, קדושה, חסידות — „שלושת הטעמים החשובים" של השתקן מתפוצצים בנפילה מוחצת: אישה ושני בנים. הוא פשוט נוסע הביתה.

## בדיחה 660

שאל חסיד למתנגד ירא-שמים:

ירא-שמים כמוך, כיצד אין אתה מאמין בצדיקים הקדושים?

השיב המתנגד:

חכמים אמרו, שיהא אדם, “מהלך אחרי מידותיו של הקדוש ברוך-הוא: מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון, מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים” [23], ומכאן – מה הוא “בקדושיו לא יאמין” [24], אף אני בקדושיו לא אאמין.

הערות שוליים:
- [23] צירוף של שני נוסחאות: שבת קלג, ב, וסוטה יד, א.
- [24] איוב טו, טו.

ביאור: המתנגד נשען על עקרון חז"ל של הליכה בדרכי ה' — „מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון; מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים" (הערה [23]) — שלפיו חובת האדם לחקות את מידות בוראו. אלא שהוא מצרף לרשימה פסוק מאיוב: „הן בקדושיו לא יאמין" (הערה [24]), שנאמר במקורו על המלאכים — אפילו בהם אין הקב"ה נותן אמון מלא. ומכאן ההיקש: מה הוא „בקדושיו לא יאמין", אף אני ב„קדושים" — הלוא הם „הצדיקים הקדושים" של החסידים — לא אאמין. דווקא יראת השמים, מתברר, היא המחייבת שלא להאמין ברביים.

## בדיחה 661

שאלו למתנגד:

למה היכה הקדוש ברוך-הוא את המצרים בכינים? מוטב, היה מכה אותם בחסידים, ומביא עליהם שתי מכות בבת-אחת – מכת-חסידים ומכת-כינים.

החזיר המתנגד:

לא קשה. רצונו של מקום היה, שילקו גם הזכרים וגם הנקבות, ואילו חסידים מצויים בעיקר אצל נקבות.

[נוסח אחר:

החזיר המתנגד:

גלוי וידוע היה לפני הקדוש ברוך-הוא, שסוף-סוף יצטרך להסיר את הכינים מן המצרים, ואלמלי הכה אותם בחסידים, לא היה יכול להסיר אותם מן המצריות…]

ביאור: שאלת המדרש המבודחת — למה כינים ולא חסידים — כבר מניחה שהחסידים מין מגפה, והמתנגד עונה עליה בכובד ראש למדני („לא קשה" — הנוסח התלמודי ליישוב קושיה). בנוסח הראשון העוקץ מגונה משנדמה: „חסידים מצויים בעיקר אצל נקבות" — רמיזה מתנגדית לפריצותם של החסידים, המחזרים אחרי נשים ו„נדבקים" בהן ככינים; מכה כזו היתה לוקה בנקבות בלבד, ולכן נבחרו הכינים, שאינן מבחינות בין זכר לנקבה. הנוסח השני מחריף: את הכינים אפשר בסוף להסיר, ואילו חסידים שנדבקו במצריות — אפילו הקב"ה לא היה מצליח להסיר מהן.

## בדיחה 662

מרשימותיו של מתנגד זקן:

“קיימא לן: חסיד אין מניחים לו בלילה לא בקבוק יי”ש מראשותיו ולא נערה-בתולה מרגלותיו. מה טעם? – חוששים למעשה-ניסים: שמא למחר יימצא הבקבוק ריק והבתולה – מלאה"…

ביאור: „קיימא לן" — ארמית: „מוחזק בידינו", נוסח תלמודי לקביעת הלכה; „יי"ש" — יין שרף, משקה חריף. המתנגד עוטף את לעגו בצורת פסק הלכה כבד ראש: אין להשאיר ליד חסיד ישן בקבוק ונערה, מחשש „מעשה ניסים" — שהרי החסידים מתפארים בניסי רביהם. וה„נס" הצפוי היחיד: בבוקר יימצא הבקבוק ריק והבתולה מלאה, כלומר הרה. ההקבלה ריק/מלאה חותמת את העקיצה — כל קדושת החסיד מסתכמת בשתייה ובתאווה.

## בדיחה 663

שאלה נשאלה בחבורה של ליצנים:

משה רבנו חסיד היה, או מתנגד היה?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

מסתבר, שמשה חסיד היה; אילמלי מתנגד הוא, לא היה נותן להם לישראל ארבע כוסות, אלא היה נותן להם ארבעה פרקים משניות.

ועוד שאלה נשאלה באותה חבורה:

המן חסיד היה, או מתנגד היה?

נענה שני מן החבורה ואמר:

והכתוב אומר: “והמן נופל על המיטה” [25], דרש רבי אלעזר: “מלמד, שבא מלאך והפילו עליה” [26]. ומכאן, שהמן מתנגד היה; אילמלי חסיד הוא, לא היה זקוק למלאך, שיפילו עליה…

הערות שוליים:
- [25] אסתר ז, ח.
- [26] מגילה טז, א

ביאור: הפלפול כולו רוכב על הסטריאוטיפ הכיתתי: החסיד — שתיין ובעל שמחות, המתנגד — למדן יבש. משה נמצא חסיד, שהרי תיקן לישראל בליל הסדר ארבע כוסות יין ולא ארבעה פרקי משניות. ולעניין המן: על הכתוב „והמן נופל על המיטה" (אסתר ז, ח — הערה [25]), מיטתה של אסתר, דורשת הגמרא (מגילה טז, א — הערה [26]) ש„בא מלאך והפילו עליה", כדי להבאישו בעיני אחשוורוש. מכאן הראיה: המן מתנגד היה — שאילו חסיד הוא, היה שיכור דיו ליפול על המיטה בכוחות עצמו, בלי שום מלאך.

## בדיחה 664

חסיד התפלל בדבקות עצומה: התאנח, זעק, היטיח ידיו בכותל. נטפל אליו מתנגד אחד ואמר לו:

רצונך, שתסביר לי, את מי אתה מתכוון לרמות? את הקדוש ברוך-הוא? בוחן כליות הוא. את הבריות? אין ציבור שוטה. אלא מה, את עצמך אתה מתכוון לרמות? מה חכמה היא זו לרמות את השוטה?

ביאור: „דבקות" — ההתלהבות הסוערת של התפילה החסידית, על אנחותיה וזעקותיה, שהמתנגדים ראו בה הצגה; „בוחן כליות" — כינוי מקראי לאלוהים היודע את המחשבות הכמוסות. המתנגד מפרק את התפילה הרועשת בדילמה משולשת: את אלוהים אי-אפשר לרמות, את הציבור אי-אפשר לרמות — נותר שהחסיד מרמה את עצמו. והעלבון החותם מוצנע בהיסק: אם אתה מרמה את עצמך, השוטה הוא אתה — ומה חכמה יש ברמיית שוטה?

## בדיחה 665

מתנגד הוצרך לירד לפני התיבה בציבור של חסידים והזקיקוהו להתפלל נוסח ספרד. לאחר שסיים התקלסו בו החסידים ואמרו לו:

אף-על-פי שמתנגד אתה, אמרת “ויצמח פורקניה ויקרב משיחו”.

החזיר להם המתנגד:

תנוח דעתכם! כך אמרתי, אבל לא לכך, חלילה, התכוונתי…

[נוסח אחר:

החזיר להם המתנגד:

תנוח דעתכם! כך אמרתי, אבל לא ל"בחייכון וביומיכן" התכוונתי.]

ביאור: „ירד לפני התיבה" — שימש חזן. החסידים אימצו בתפילתם את „נוסח ספרד", והמתנגדים דבקו ב„נוסח אשכנז"; „ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" (ארמית: „ותצמח ישועתו ויקרב את משיחו") היא תוספת לקדיש שיש בנוסח ספרד בלבד — ולכן החסידים מתקלסים במתנגד שנאלץ להוציא מפיו את נוסחתם המשיחית. הוא נחלץ בעזרת ההבחנה ההלכתית בין אמירה לכוונה: אמרתי, אבל לא התכוונתי. בנוסח האחר העוקץ חד עוד יותר: „בחייכון וביומיכון" — „בחייכם ובימיכם" שבהמשך הקדיש — לזה לא התכוונתי; כלומר: שיבוא המשיח, אבל לא בימיהם של החסידים.

## בדיחה 666

מעשה בחסיד שנזדמן בשבת לבית-מדרש של מתנגדים וביקש מאת הגבאי, שיתן לו לירד לפני התיבה, משום שחייב-“יאהרצייט” הוא. הסכים הגבאי על תנאי, שלא ישנה כלום מנוסח-אשכנז. קבל עליו החסיד וירד לפני התיבה והתפלל שחרית ומוסף. לאחר שסיים ועלה מלפני התיבה, ניגש אליו הגבאי ושיבחו, שלא נכשל בנוסח. נענה החסיד ואמר:

אף-על-פי-כן, רימיתי אתכם. “תיקנת” אמרתי בקו"ף [27].

הערות שוליים:
- [27] כידוע, גורס נוסח-אשכנז במוסף לשבת “תכנת” (בכ"ף), ונוסח ספרד – “תקנת” (בקו"ף).

ביאור: „לרדת לפני התיבה" — לשמש חזן; „יארצייט" — ביידיש: יום השנה לפטירת הורה, שבו נהוג שהאבל מוביל את התפילה. החסידים מתפללים בנוסח ספרד, המתנגדים בנוסח אשכנז, והגבאי התנה שהאורח לא ישנה דבר. ה„רמאות" הגדולה שהחסיד מתוודה עליה בגאווה: במוסף של שבת גורס נוסח אשכנז „תיכנת שבת" בכ"ף, ונוסח ספרד — „תיקנת" בקו"ף (הערה [27]). כל המרד הסתכם באות אחת שהגייתה זהה ואיש אינו יכול לשמוע אותה — ניצחון כיתתי כה סודי, שבעליו נאלץ להכריז עליו בעצמו.

## בדיחה 667

שאלו לחסיד:

מה בין מתנגד לחזיר:

החזיר החסיד:

חוץ מזה, הלא גם מתנגד הוא…

ביאור: לשאלה המשפילה ממילא — כאילו ההבדל בין מתנגד לחזיר טעון בירור — משיב החסיד שיש הבדל אחד, לרעת המתנגד: על כל מה שיש בחזיר, נוסף למתנגד גם הפגם שהוא מתנגד. שריד חריף של הפולמוס החסידי-מתנגדי בשיאו, כשכל מחנה שלל מיריבו אפילו את מעמד האדם.

## בדיחה 668

חסיד שנתפקר נטפל לחבורה של מתנגדים ולגלג בפניהם על רבו. נענה אחריו גם מתנגד מן החבורה והוסיף ליגלוג משלו. מיד קפץ החסיד וסטרו:

חצוף! אל תגע ברבי…

תמהה כל החבורה:

לא אתה פתחת ראשון בליגלוג?

החזיר הסוטר:

אף-על-פי-כן עדיין נשתיירה בי, ברוך השם, מידת-חסידות עד כדי לסטור למתנגד, המעיז ללגלג על רבי.

ביאור: „נתפקר" — נעשה אפיקורוס, נטש את האמונה. האמונה אבדה, אבל נאמנות השבט שרדה אותה: לעצמו, כבן בית, מותר ללגלג על הרבי; לזר — מתנגד — אסור לגעת. „מידת חסידות" היא כאן כפל לשון: גם אדיקות יתרה וגם השתייכות למחנה החסידי — וכל מה שנותר ממנה אצל האפיקורוס הוא סטירה למתנגד, בליווי „ברוך השם" חסוד.

## בדיחה 669

מתנגד זקן נכנס למניין של חסידים על-מנת להתפלל מנחה. עד שנטל ידיו ואמר “אשר יצר” מלה במלה נגש אליו חסיד אחד, מן החריפים שבחבורה, וקרא לו בקול רם:

זקן שוטה!

נעלב המתנגד והגישו לדין. ראשון טען המתנגד ותבע את עלבונו. וכשהגיע תורו של החסיד להחזיר תשובה, משך בכתפיו ואמר:

תמה אני, מה תביעה יש לך עלי? אם אתה מותר לך להיות זקן שוטה, אני מדוע אסור לי לאמר “זקן שוטה”?…

ביאור: „אשר יצר" — הברכה הנאמרת אחרי עשיית הצרכים; אמירתה „מילה במילה", בהקפדה איטית, היא סימן היכר לאדיקות המתנגדית המדוקדקת, שהחסידים לעגו לה כקרירות של זקנים. בבית הדין החסיד אינו מתנצל אלא שולף פלפול חצוף: הוא לא העליב, הוא קבע עובדה — ואם לזקן מותר להיות שוטה, מדוע לו אסור לומר „זקן שוטה"?

## בדיחה 670

שבת אחרי מנחה נכנס חקרן לבית-מדרש של חסידים ומצא אותם מסיבים בסעודה שלישית. התכוון ללגלג עליהם ואמר להם:

שתו ואיכלו, חסידים, ופטמוּ את הנשמה היתרה שלכם.

נענה אחד מן המסובים ואמר לו:

היכבד ושב עמנו ופטם גם אתה את הנשמה היתירה שלך.

גיחך החקרן:

אני אין לי אלא נשמה אחת.

החזיר לו החסיד:

אבל יתירה היא…

ביאור: „נשמה יתרה" — על-פי הגמרא (ביצה טז ע"א), נשמה נוספת הניתנת ליהודי בכניסת השבת וניטלת ממנו במוצאיה; „סעודה שלישית" — סעודת השבת הנאכלת בין מנחה למעריב, שעת זמר ודבקות אצל החסידים; „חקרן" — רציונליסט, איש החקירה הפילוסופית; „פטמו" — האביסו, כדרך שמפטמים אווז. החקרן בא ללעוג לאמונה המיסטית ונופל במילה של עצמו: „יתרה" מתהפכת מ„נוספת" ל„מיותרת" — נשמתו האחת והיחידה של הלגלגן היא-היא המיותרת.

## בדיחה 671

אמר מתנגד לחסיד:

בוא וראה, מה בינינו לבינכם. אנו, כיוון שגומרים להתפלל, מיד אנו לומדים פרק משניות ואומרים קדיש דרבנן, ואילו אתם – עוד “אשרי” ו"בא לציון" בפיכם וכבר אתם שותים “תיקון”.

החזיר לו החסיד:

מה תימה יש בדבר? אתם תפילתכם תפילה מתה היא, ודין הוא שתלמדו עליה משניות ותאמרו עליה קדיש, ואילו אנחנו – תפילתנו תפילה חיה היא, ויפה לגימה לחי.

ביאור: אחרי תפילת שחרית נהגו המתנגדים ללמוד פרק משניות ולומר „קדיש דרבנן"; „אשרי" ו„ובא לציון" הם מסיומי התפילה; „תיקון" — בלשון החסידים: כוסית משקה. עוקצו של החסיד: לימוד משניות ואמירת קדיש הם בדיוק מה שעושים לעילוי נשמת נפטר — ואם כך נוהג המתנגד בתפילתו, סימן שתפילתו מתה, ובדין הוא עורך עליה טקסי אבלות. תפילת החסידים, לעומתה, חיה — „ויפה לגימה לחי": למי שחי מגיעה לחיים.

## בדיחה 672

כשמת בוויטבסק שמחה ליפמאנ’ס, שרדף את החסידים והיה גם באותה עצה להלשין את בעל “התניא” למלכות, שמחו החסידים שמחה גדולה, רקדו ושרו:

“שמחה לארצך – וששון לעירך”…[28]

הערות שוליים:
- [28] שמונה-עשרה לראש-השנה ויום-כיפור.

ביאור: שמחה ליפמאנ'ס מוויטבסק רדף את החסידים והיה שותף לעצת ההלשנה שהביאה למאסרו המפורסם של רבי שניאור-זלמן מלאדי — בעל „התניא", מייסד חב"ד — בידי השלטון הרוסי; פצע פתוח בזיכרון החסידי. „שמחה לארצך וששון לעירך" הוא נוסח מתפילת הימים הנוראים, והחסידים דורשים אותו על שמו של המת: „שמחה" — האיש — ניתן לארצך, כלומר נטמן באדמה, ומכאן הששון לעיר. לשון התפילה הנשגבת מגויסת לחגיגה על קבורת המלשין.

## בדיחה 673

י"ט כסלו [29] עשו החסידים הילולה רבה, כנהוג. שתו הרבה, אכלו הרבה ורקדו הרבה. בין ריקוד לריקוד קם הזקן שבחבורה על רגליו, תלה עיניו לשמים ואמר:

ריבונו ומאריה דעלמא כולא! בקשה אחת יש לי אליך: הלואי ושונאי שלי ושונאיהם של כל ישראל יהיו – מתנגדים.

הערות שוליים:
- [29] חסידי חב"ד נהגו לעשות י"ט כסלו יום משתה ושמחה, זכר לנס, שנעשה להרב בעל “התניא”: אותו יום (תקנ"ט) נשתחרר ממאסרו בפטרבורג

ביאור: י"ט בכסלו הוא „חג הגאולה" של חסידי חב"ד — יום שחרורו של רבי שניאור-זלמן מלאדי ממאסרו הרוסי — הנחגג בהילולה של אכילה, שתייה וריקודים. „ריבונו ומאריה דעלמא כולא" — ארמית: ריבונו ואדונו של העולם כולו. הפתיחה החגיגית מבטיחה תפילה נשגבת, והבקשה מתגלה כקללה לאויבים — שהרי הגורל הנורא מכולם, בעיני החסיד, הוא פשוט להיות מתנגד.

## בדיחה 674

רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, ראה מינות מפורשת ב"לשם ייחוד קודשא בריך-הוא ושכינתיה", ועל החסידים, שנהגו לאמרו, כתב: “אלו הם מחריבי-הדור, ועל דור יתום זה אני אומר: ‘כי ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם'” [30]. לאחר שנדפס ספרו (פראג תקל"ו) ונמכר כולו, ביקש המדפיס הסדילקובי להדפיסו שנית, וכדי לקנות את לבם של החסידים אמר להשמיט באותה תשובה את המלה “וחסידים” ולסדר במקומה “ופושעים”, כלשון הכתוב [31]. הגיע הדבר לרבי יחזקאל, הקפיד ואמר:

תמה אני, למה אומרים הללו לקלקל מה שאני תיקנתי? אני עשיתי את “הפושעים” “חסידים”; עכשיו באים הם ומבקשים לעשות את “החסידים” – “פושעים”…

הערות שוליים:
- [30] נודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה, עמ' צ"ג.
- [31] הושע יד, י.

ביאור: רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג ובעל שו"ת „נודע ביהודה", היה מגדולי הפוסקים במאה השמונה-עשרה ומחריפי המתנגדים לחסידות. הוא ראה מינות — כפירה — בנוסחה הקבלית „לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" שהחסידים אומרים לפני קיום מצוות, ובתשובתו (הערה [30]) עיקם לשם עקיצה את סיום הפסוק מהושע יד, י: במקום „ופושעים יכשלו בם" שבכתוב כתב „וחסידים יכשלו בם". כשביקש המדפיס מסדילקוב (מרכז דפוס חסידי) להחזיר את נוסח הפסוק המקורי כדי לרצות את קוניו החסידים, ענה לנדא במשחק כפול על „לעשות X ל-Y" — גם החלפת מילה בדפוס וגם שינוי מעמדו של אדם: אני „עשיתי את הפושעים חסידים", והם רוצים „לעשות את החסידים פושעים". מתחת לקינה המעושה על קלקול ה„תיקון" מונחת ההאשמה עצמה: בעיניו „חסידים" ו„פושעים" מילים נרדפות הן, וכל החלפה ביניהן — עניין טכני בלבד.

## בדיחה 675

רבי יעקב, המגיד מדובנה, נזדמן פעם אחת ל"שלחנו" של “המגיד הגדול”, רבי דוב-בּר ממזריץ'. באמצע הסעודה פתח רבי דוב-בר בנגון, ומיד נתלהבו החסידים ויצאו לרקוד.

ראו החסידים, שרבי יעקב עומד ותוהה, ואמרו לו:

מתנגד, על מה אתה תוהה?

החזיר להם רבי יעקב:

עולם הפוך אני רואה, ועליו אני תוהה. בנוהג שבעולם, צוענים שרים והדוב מרקד, ואילו כאן – הדוב שר והצוענים מרקדים…

ביאור: רבי דוב-בר ממזריטש, „המגיד הגדול", היה יורשו של הבעש"ט ומנהיג תנועת החסידות; אורחו, רבי יעקב קראנץ המגיד מדובנה, הדרשן והממשיל הנודע, היה קרוב לעולם המתנגדי. „שולחן" (טיש) — סעודת הרבי שהחסידים מסובים בה. החידוד רוכב על שם המארח: „דוב-בר" פירושו דוב פעמיים — בעברית וביידיש („בֶּר") — והתמונה המוכרת מהווי הימים ההם היא צוענים נודדים המנגנים ודוב מאולף מרקד לצליליהם. וכאן „עולם הפוך": הדוב (דוב-בר) שר, והצוענים (החסידים) מרקדים.

## בדיחה 676

רבי יעקב בא לעיר אחת ובין מנחה למעריב עלה על הבימה לדרוש. קפץ חסיד אחד ממקומו, טפח בידו על התיבה והתחיל: “והוא רחום יכפר עוון” [32]. ירד רבי יעקב מן הבימה, ניגש אליו ואמר לו:

מה ראית לקצץ בכתובים? תחילה נאמר: “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו”, ואחר-כך – “והוא רחום יכפר עוון” [33].

הערות שוליים:
- [32] כידוע, היו החסידים מלעיבים במגידים ולא רצו לשמוע דרשותיהם.
- [33] תהלים עח, לו-לח.

ביאור: „מגיד" הוא דרשן נודד, והחסידים זלזלו במגידים ולא רצו לשמוע את דרשותיהם (הערה [32]). תחבולת ההשתקה המקובלת: לפתוח בקול רם את תפילת ערבית, שמתחילה בפסוק „והוא רחום יכפר עוון" — ובכך לכפות על הדרשן לרדת. תשובת רבי יעקב, „מה ראית לקצץ בכתובים?", מחזירה את הפסוק להקשרו בתהלים עח (הערה [33]): לפני „והוא רחום" כתוב „ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו" — תיאור של חנפים ורמאים, ורק אחריו באה הסליחה. כלומר: קפצתם ישר אל פסוק הרחמים, ודילגתם דווקא על הפסוקים שמתארים אתכם.

## בדיחה 677

רבי יעקב נפל בידי חסידים. אמרו לו החסידים:

בשביל שמגיד אתה דינך ללקות, אלא שמענו עליך, שאתה יודע למשל משלים, ובשכר משל יפה תיפטר מן הדין. ותנאי אנו מתנים קודם למעשה, שלא תסיים בפסוק כדרך המגידים.

פתח רבי יעקב ואמר:

משל לרב, שיצא עם תלמידיו לשוח בשדה והרחיקו מן העיר. אמר הרב לתלמידים: “בני, אם תראו כלבים באים עליהם, לא תגורו מפניהם; תאמרו את הפסוק ‘ולכל בני-ישראל לא יחרץ כלב לשונו’ [34], ותדבק לשונם לחיכם”. תוך כדי דיבור זנקה עדת-כלבים מן הכפר הסמוך אל הרב ותלמידיו. מיד נשא הרב את רגליו וברח; נשאו גם התלמידים את רגליהם, ואף הם ברחו. לאחר שיצאו מכלל סכנה ועמדו לפוש, אמרו התלמידים לרב: “רבי, מה ראית לברוח? היה לך לאמר את הפסוק?” החזיר להם הרב: “בני, יפה אתם שואלים, אבל מה אעשה והכלבים עזי-נפש ואין הם מניחים לאמר את הפסוק?”…

הערות שוליים:
- [34] שמות יא, ז.

ביאור: „מגיד" — דרשן נודד, שדרכו לחתום כל דרשה בפסוק; „ללקות" — לקבל מלקות; „עזי-נפש" — חצופים. הפסוק שבתוך המשל, „ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז — הערה [34]), נאמר על ליל מכת בכורות: אפילו הכלבים לא נבחו בישראל. המשל עומד בתנאי שהציבו החסידים — הוא באמת אינו מסתיים בפסוק — אבל דווקא דרך כך הוא מכה בהם: כשם שהכלבים עזי-הנפש לא הניחו לרב לומר את פסוקו, כך החסידים אינם מניחים למגיד לסיים בפסוק. רבי יעקב גם קיים את גזרתם, גם הסביר למה קיים אותה, וגם הוציא את שוביו מן המשל ככלבים — הכול במשל אחד „יפה" שפוטר אותו מן המלקות.

## בדיחה 678

רבי ברוך תאומים-פרנקל, בעל “עטרת-חכמים” ו"ברוך טעם", היא מקנאי המתנגדים, ורבי חיים האלברשטם, שנעשה לאחר-זמן מיסדה של השושלת הסאנדזית, היה תלמידו וגם נשא את בתו לאשה.

פעם אחת, כשהיה עדיין רבי חיים סמוך על שולחנו של רבי ברוך, אמר לו לרבי ברוך:

תמיהה גדולה אני תמה על מר, שאינו מאמין בכוחם של צדיקים. הרי מופת מפורסם, שעשה צדיק פלוני, ורבים ראו את הדבר בעיניהם ממש. אדם אחד שנשתטה הלך אליו לקבל מאתו ברכה, ויצא מעמו שפוי לגמרי.

החזיר לו רבי ברוך:

במופת זה גם אני מאמין. הואיל ואותו אדם הלך לצדיק לקבל מאתו ברכה, שמע מינה שוטה היה באותה שעה, והואיל ופרש מן הצדיק ויצא מעמו, הרי זה סימן מובהק שנעשה שפוי לגמרי.

ביאור: „סמוך על שולחנו" — מתגורר ומתפרנס אצל חותנו, כמנהג שבו החזיק החותן את הזוג הצעיר בשנות הנישואים הראשונות; „מופת" — נס; „נשתטה" — יצא מדעתו; „שמע מינה" — ארמית: למד מכאן. רבי ברוך, מגדולי הפוסקים בגליציה ומתנגד חריף לחסידות, מקבל את עדות ה„מופת" במלואה — ורק הופך את פירושה: עצם ההליכה אל הצדיק לבקש ברכה היא ההוכחה שהאיש היה שוטה, והפרישה ממנו היא-היא ההחלמה. ויש כאן עוקץ היסטורי: התלמיד הנעקץ, רבי חיים האלברשטם, נעשה לימים בעצמו צדיק חסידי — מייסד שושלת צאנז.

## בדיחה 679

רבי זלמן מפוזנה היה אומר:

תמה אני על החסידים, שהם שונאים אותי. כשאני מספר עם חסיד מחסידי קוצק, הריהו מגנה בעיני את הצדיק מאיזביצה, וכשאני מספר עם חסיד מחסידי איזביצה, הריהו מגנה בעיני את הצדיק מקוצק. זה הכלל: כל חסיד מגנה את צדיקו של חברו. ומה פשעי ומה חטאתי, שכולם נאמנים עלי ואני מאמין בדברי כולם?

ביאור: קוצק ואיזביצה — שתי חצרות חסידיות יריבות: רבי מרדכי-יוסף מאיזביצה פרש מחצרו של רבי מנחם-מנדל מקוצק בפילוג מפורסם, ומאז חסידי כל צד גינו את הרבי של הצד השני. רבי זלמן, איש שמחוץ למחנה החסידי, מעמיד פני תמימות: הוא בסך הכול „מאמין לכולם" — לחסיד קוצק שהרבי מאיזביצה פסול, ולחסיד איזביצה שהרבי מקוצק פסול. צירוף כל העדויות מוציא את כל הרביים מגונים, והכפירה שלו ברביים אינה אלא סיכום נאמן של מה שהחסידים עצמם מספרים זה על זה. על „חטא" זה — שהאמין להם — הם שונאים אותו.

## בדיחה 680

רבי אריה-ליב הלר, בעל “קצות החושן”, אייב את החסידים, ועל רביהם, שנהגו ללבוש בגדי משי לבנים, היה אומר:

“לבן ביקש לעקור את הכל” [35]…

הערות שוליים:
- [35] הגדה של פסח.

ביאור: „אייב" — שנא. רביים בחצרות מסוימות נהגו ללבוש בשבתות ובחגים בגדי משי לבנים, כסמל לטוהר וקדושה. בהגדה של פסח (הערה [35]) נדרש: „צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו... לבן ביקש לעקור את הכל" — לבן, חותנו הרמאי של יעקב, זמם לפי דרשת ההגדה להשמיד את ישראל כולו. בעל „קצות החושן", מגדולי הפוסקים המתנגדים, מכוון את הציטוט בעת ובעונה אחת אל לבן הרשע ואל הרביים הלבושים לבן: ה„לבן" הזה — הוא שמבקש לעקור את הכול.

## בדיחה 681

רבי אייזל חריף רגיל היה לקנתר את החסידים שבסלונים עירו. פעם אחת אמר לאחד מהם:

הקדוּשה של רבי אברהם רבכם מהיכן? יודע אני בו, שאינו גדול בתורה כלל.

השיב החסיד:

לא בתורה הדבר תלוי, אלא בבחירה הדבר תלוי.

הואיל ורבים מישראל בחרו אותו לרבי, קדושה ירדה עליו מאליה. דוגמת תרומה: כיוון שתרם אדם מישראל חיטה פשוטה לשם תרומה, מיד חלה עליה קדושה.

ליגלג עליו רבי אייזל:

חסיד עם-הארץ! בפירוש שנינו: “חרש, שוטה וקטן שתרמו – אין תרומתם תרומה” [36].

הערות שוליים:
- [36] תרומות א, א.

ביאור: „תרומה" — חלק מן היבול שאדם מפריש לכוהן, ומרגע ההפרשה חלה עליו קדושה. על כך בנויה טענת החסיד: כשם שחיטה פשוטה מתקדשת בהפרשה, כך אדם פשוט מתקדש כשרבים בוחרים בו לרבי. רבי אייזל חריף, ראש ישיבה שנודע בעוקצנותו, מקבל את האנלוגיה — ומנפץ אותה מתוכה: המשנה הפותחת את מסכת תרומות (הערה [36]) פוסקת „חרש, שוטה וקטן שתרמו — אין תרומתם תרומה", כי הפרשה דורשת דעת. ובתרגום לענייננו: הציבור שבחר ברבכם הוא חרש, שוטה וקטן — ולכן שום קדושה לא ירדה עליו. עלבון כפול במשפט הלכה אחד: גם הרבי נשאר חולין, וגם בוחריו הוכרזו פסולי-דעת.

## בדיחה 682

היה יום-חורף וחלון חדרו של רבי דוד גרודנה נתכסה כולו כפור. פתאום נסתכלו התלמידים וראו: הכפור שעל החלון הולך ונמס. תמהו ושאלו לרבי דוד:

רבי, האי מאי?

החזיר להם רבי דוד:

אל תתמהו, בני. ודאי חסיד עומד שם מבחוץ ומטיל מים, ולא מצא מקום יפה לכך, אלא חלוני.

ביאור: „האי מאי" — ארמית: מה זה? לשון תמיהה של בית-מדרש; „מטיל מים" — משתין. רבי דוד, רב מן המתנגדים, משיב לתלמידיו בנחת של מיישב קושיה למדנית — וה„הסבר" להפשרת הכפור הוא שתן חם של חסיד על חלונו. העקיצה כפולה: החסיד מצטייר כגס-רוח, ובחלון של רב מתנגד דווקא מצא לו „מקום יפה".

## בדיחה 683

מפנקסו של מתנגד:

"על שלושה הקדוש ברוך-הוא כועס: על רב שמן, על גלח כחוש ועל חסיד זקן. רב פרנסתו מועטת, ושומן מניין לו? – מסתמא הוא עובר עבירה בצינעה. גלח, הכל מותר לו, ולמה הוא כחוש? – חזקה, רשעות אוכלת אותו. וחסיד זקן כבר הגיעה שעתו שייעשה רבי, אלא ודאי עצלן שבעצלנים הוא.

[נוסח אחר:

וחסיד זקן כבר הגיעה שעתו שייעשה רבי, אלא ודאי הוא חושש, שמא יצטרך לפרוש מן השתייה בפרהסיה].

ביאור: „גלח" — כומר נוצרי (על שום גילוח זקנו); „חזקה" — מונח הלכתי: הנחה ודאית הנלמדת ממנהגו של עולם; „בצינעה" — בסתר. הרשומה מחקה תבנית תלמודית („על שלושה...") ומפעילה עליה היגיון חשדני: רב שפרנסתו דלה ובכל זאת שמן — ודאי חוטא בסתר; כומר שהכול מותר לו ובכל זאת כחוש — ודאי רשעותו אוכלת אותו מבפנים; וחסיד שהזקין ולא נעשה רבי — עצלן גמור. הנוסח האחר עוקצני עוד יותר: החסיד נשאר חסיד פשוט מרצון, כדי שלא ייאלץ, כרבי מכובד, להפסיק לשתות בגלוי — עקיצה מתנגדית כפולה, גם על שתיינות החסידים וגם על רביהם.

## בדיחה 684

חבורה של חסידים קנו להם סוסה זקנה, על-מנת לנסוע אל הרבי. לשאת את כולם לא יכלה הזקנה, לשאת את מקצתם גם-כן לא יכלה. נמלכו החסידים והפקירו סוסתם לחבילות ולצרורות בלבד, והם עצמם היו הולכים ברגל ומחמרים אחריה. עד שהם בוססים בחול ומחמרים אחרי סוסתם טסה ועברה על פניהם כירכרה עשירה, רתומה לשלושה סוסים אבירים, ובכירכרה – “פריץ” מיסב יחידי ומעשן סיגרה מתוך הרחבת-הדעת. הירהר הצעיר שבחבורה אחרי מידותיו של הקדוש ברוך-הוא, נאנח ואמר: רבונו של עולם, “אם לעוברי-רצונו כך, לעושי-רצונו על אחת כמה וכמה”? [37]

נתן בו עין הזקן שבחבורה ואמר:

צורב, לא יפה אתה אומר… אם לעוברי-רצונו – כך, לעושי-רצונו – על סוסה זקנה אחת כמה וכמה חבילות וצרורות של חסידים…

הערות שוליים:
- [37] נדרים נ, ב.

ביאור: „מחמרים" — מוליכים בהמת-משא ומזרזים אותה מאחור; „פריץ" — אחוזן פולני, אדון הכפר; „צורב" — תלמיד-חכם צעיר. „אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" הוא קל-וחומר מן הגמרא (נדרים נ ע"ב — הערה [37]): אם הקדוש-ברוך-הוא מיטיב כך עם הרשעים, על אחת כמה וכמה ייטיב עם הצדיקים. הצעיר מצטט אותו בכאב — הפריץ בכרכרה ואנחנו בחול. הזקן „מתקן" אותו: הקל-וחומר מתקיים בדיוק, רק קרא אותו כפשוטו — לעוברי רצונו שלושה סוסים אבירים, ולעושי רצונו „על אחת כמה וכמה": על סוסה זקנה אחת — כמה וכמה חבילות וצרורות של חסידים. הביטוי הדרשני המנחם נהפך, במשחק מילים מר, לתיאור מדויק של מצבם.

## בדיחה 685

משיחתם של חסידים:

חסיד צעיר: הן על הטובה, כגון חתונה, ברית-מילה וכדומה, והן על הרעה, חלילה, כגון אבילות, “יאהרצייט” וכדומה, שותה אדם מישראל כוס יי"ש. מה טעם יש בדבר?

חסיד זקן: לא הלגימה עיקר, אלא הברכה עיקר. וכשם שאדם מישראל מברך על הטובה כך מברך על הרעה, ואין לך ברכה יפה מזו: “שהכל נהיה בדברו”.

חסיד צעיר: אם-כך, ישתה אדם מישראל כוס מים ויברך “שהכל נהיה בדברו”?

חסיד זקן: הואיל ואדם מישראל משבח את בוראו הן על הטובה והן על הרעה, חלילה, ועל הכל הוא מודה לו ומברך “שהכל נהיה בדברו” – כדאי והגון הוא לכך שייהנה וישתה כוס יי"ש…

ביאור: „יי"ש" — יין שרף, משקה חריף; „יאהרצייט" — יום השנה לפטירה (יידיש); „שהכל נהיה בדברו" — הברכה הנאמרת גם על יי"ש וגם על מים פשוטים. הצעיר לוכד את הזקן בהיגיונו שלו: אם „לא הלגימה עיקר אלא הברכה עיקר" — אפשר לברך „שהכל" גם על כוס מים. והזקן נחלץ בפלפול מעגלי: דווקא משום שיהודי מברך ומודה על הכול, מגיע לו ליהנות — כלומר יי"ש. המסקנה נקבעה מראש, והתאולוגיה כולה אינה אלא פיגום סביב הבקבוק.

## בדיחה 686

שיחה של מתנגד וחסיד:

מתנגד: מפני מה אתה מאחר לקום לתפילה?

חסיד: משום שאני מאחר לשבת בלילה.

מתנגד: מפני מה אתה מאחר לשבת בלילה?

חסיד: משום שאני מעיין בספר.

מתנגד: מוטב, שתקדים לשכב בלילה ותקדים לקום בבוקר ותעיין בספר.

חסיד: אילו ידעתי, שאקום…

ביאור: תשובת החסיד דו-משמעית: כפשוטה — אין לו ביטחון שיצליח להתעורר מוקדם, ולכן אין טעם בסדר היום המופתי שמציע המתנגד; ובעומקה — אין אדם יודע אם יקום מחר בכלל, ומוטב ללמוד הלילה מלסמוך על בוקר שאינו מובטח. עצלות מתורצת או פילוסופיה של „חטוף ולמד" — הבדיחה משאירה את שתי הקריאות פתוחות, וזה חינה.

## בדיחה 687

מרשימותיו של חסיד:

“שלושה דברים למדתי מן הרכבת, מן הטלפון ומן הטלגרף. מן הרכבת למדתי: כל המאחר רגע, מאחר הכל; מן הטלפון למדתי: כל מה שאתה מדבר כאן, נשמע שם; ומן הטלגרף למדתי: מלה בסלע”…

ביאור: „מלה בסלע" — על-פי מאמר הגמרא (מגילה יח ע"א) „מילה בסלע, משתוקא בתרין": אם מילה שווה סלע (מטבע), השתיקה שווה שניים — שבח לשתיקה. שלושת ה„לקחים" עשויים בתבנית הדרשנות החסידית, שמפיקה עבודת-השם מכל דבר שבעולם: הרכבת מלמדת שאין לדחות אף רגע, הטלפון — שכל מה שנאמר כאן נשמע „שם", למעלה. והלקח מן הטלגרף חד במיוחד, כי שם הפתגם התלמודי מתקיים כפשוטו ממש: על כל מילה במברק משלמים כסף. החידוד: דווקא ההמצאות המודרניות, החשודות בעיני החסיד, נעשות אצלו ספרי מוסר.

# כרך א׳ — בחורים וגם בתולות

## בדיחה 688

היה יום-פגרה. אין “חדר”, אין מוֹרא-רב ואין עול תורה. חירות! והחבריא מתהוללת בחוץ כרצונה. זה דוהר כסייח וזה מקפץ כעגל, זה קורא כתרנגול וזה מקרקר כצפרדע. הכל מותר, ואין מוחה. נמלך הקונדס הגדול ופשט את בגדו ועמד על ראשו, והרי הוא מהלך בידיו כשרגליו מכשכשות באוויר. כל החבריה צוהלת על כוחו וגבורתו של הקונדס הגדול, העושה את הידיים רגליים. ניגש זקן אחד ונסתכל במעשי ידיו ורגליו של הקונדס, רקק רקיקה גדולה ורגז רוגזה גדולה: –­ ילד שוטה! כלום אין אתה יודע להלך ברגליך, שאתה מהלך בידיך?!…

ביאור: „חדר" — בית-הספר היהודי המסורתי לילדים; „יום-פגרה" — יום חופש; „חבריא" — חבורה (ארמית); „קונדס" — שובב, תעלולן. הזקן, שבעולמו אין מושג של משחק לשם משחק, מפרש את עמידת-הידיים כפשוטה — כליקוי: ילד מסכן שכנראה אינו יודע ללכת ברגליו, ולכן נאלץ ללכת בידיו.

## בדיחה 689

בקרון הרכבת:

בחור מרבה שיחה עם בחורה. פתאום נסתמה השיחה ושתיקה ירדה על שניהם. לאחר שעה קלה הפסיקה הבחורה את השתיקה ואמרה לבחור: על מה אתה מהרהר עכשיו? החזיר הבחור: אני מהרהר על אותו הדבר, שגם את מהרהרת עליו עכשיו. רגזה הבחורה ופרשה הימנו: – מאוסים עלי גסי-הרוח…

ביאור: זעמה של הבחורה הוא שמפליל אותה: אילו היו הרהוריה תמימים, לא היה במשפט „אני מהרהר על מה שאת מהרהרת" שום עלבון. בכנותה את הבחור „גס-רוח" היא מודה בעצמה שההרהור המשותף היה גס — כלומר חושפת מה עבר בראשה שלה.

## בדיחה 690

כשהגיעה הידיעה, שהצדיק חלה מחלה מסוכנת, גזרו תענית, והכריזו שהקהל יבוא לבית-המדרש על-מנת לנדב ימי-חיים לחולה. בא הקהל ונדב. זה נדב יום אחד וזה נדב שני ימים. היה גם מי שנדב שבוע שלם.

עד שהמנדבים עמדו מסביב לשולחן ורשמו נדבותיהם ניגשה בתולה זקנה ונדבה – עשר שנים. נבהל הקהל ואחד מן המעשים שאל:

קצת בחייך?

החזירה הבתולה הזקנה:

חס וחלילה! אני רוצה להצעיר…

ביאור: ברקע מנהג עממי: כשצדיק נוטה למות, בני הקהילה „נודבים" לו ימים ושנים ממניין חייהם שלהם כדי להאריך את ימיו. „בתולה זקנה" — רווקה מזדקנת, דמות קבע קומית שכל מעייניה בחתן; „קצת בחייך?" — האם לא הפרזת על חשבון חייך? תרומת-הענק שלה אינה מסירות נפש אלא עסקה: אם יורדות עשר שנים ממניין שנותיה — הרי „הצעירה" בעשור שלם, וסיכוייה להינשא שבו ועלו. וגם יצאה הנדבנית הגדולה מכולם.

## בדיחה 691

בחורים ישבו בבית-המדרש וסיפרו על ראשונים ועל אחרונים והישוו אלו לאלו. שמע פייבוש הזקן שיחתם, נענה ואמר:

מה אתם מדמים את הראשונים לאחרונים? הראשונים היו גדולים בתורה ובחכמה וגם בזיקנה. ואילו בני-אדם של עכשיו מה ממש יש בהם? לא תורה ולא חכמה, ואפילו לא זיקנה. דור של פרחחים.

אמר לו בחור אחד:

והרי אתה, רבי פייבוש, וכבר הגעת, ברך השם, לגבורות.

גיחך הזקן:

גולם! כלום מאלה של עכשיו אני? מן הקודמים אני.

ביאור: „ראשונים" ו„אחרונים" — כינויי חכמי הדורות הקדומים לעומת המאוחרים; „גבורות" — גיל שמונים, על-פי המשנה באבות „בן שמונים לגבורה"; „פרחחים" — נערים פוחזים; „גולם" — טיפש. הבחור טומן לזקן מלכודת עדינה: לשיטתך אין לדור של עכשיו אפילו זקנה — והרי אתה עצמך זקן. ופייבוש נחלץ בהיגיון אינטרסנטי: זקנתו אינה סותרת את הכלל אלא מוכיחה שהוא בכלל אינו „מאלה של עכשיו" — הוא מן הקודמים. הרוטן הנצחי על „הדור של היום" פוטר את עצמו מראש מגזר דינו.

## בדיחה 692

ההוא שקבל לפני חברו על ההפקרות של הדור:

אתמול היה בבית-הקברות ובעיניו ראה כוהנים מטיילים בין קברי מתים.

פרח! – גער בו חברו.– מהבל המה יחד, גם הכוהנים של עכשיו וגם המתים של עכשיו…

ביאור: כוהנים אסורים להיטמא למת, ולכן אסורה עליהם הכניסה לבית-קברות; כוהנים המטיילים בין קברים הם אפוא בעיני המתלונן שיא ההפקרות הדתית. „פרח!" — קריאת ביטול: שטויות; „מהבל המה יחד" — על-פי תהלים סב, י. החבר אינו מרגיע אלא מקצין: אין כאן שום חילול — הכוהנים של עכשיו אינם כוהנים של ממש, וגם המתים של עכשיו אינם חשובים דיים שתהא טומאתם טומאה. ה„נחמה" הצינית גרועה מן התלונה: לא רק שהדור התדרדר — כבר אין בו לא קדושה לחלל ולא כבוד לבזות.

## בדיחה 693

ישב זקן במסיבה של צעירים וקבל:

אתם משתבחים בהמצאות שלכם? ואני אומר: המצאה אחת שלכם מבטלת מאה הנאות.

אמר לו בחור אחד:

סבא, שמא דוגמה אתה יודע?

התרגז הזקן:

דוגמה? הרי! מהמצאתם את הקלוֹזטים בטלה הנאת בית-הכיסא בכל העולם כולו.

ביאור: „קלוזטים" — בתי-שימוש מודרניים בתוך הבית (water closet), שהחליפו את בית-הכיסא הישן שבחצר. הזקן, שהכריז כי כל המצאה מבטלת מאה הנאות, נדרש לדוגמה — ומכל אבדות הקִדמה בוחר לקונן, ברצינות תהומית ובלשון חגיגית („בכל העולם כולו"), דווקא על „הנאת בית-הכיסא".

## בדיחה 694

מעשה בזקן אחד, שהיה עושה כל שנה ביום-הולדתו משתה לבניו ולבני-בניו ולכל קרוביו, ומשנה לשנה היה מפחית שנה אחת מחשבון שנותיו. פעם אחת, בשעת המשתה, קם חתנו, נשא כוס של ברכה ואמר:

חותני, חותני, במה אברכך? אם אומר לך, שתזכה לראות בנים ובני-בנים? הרי זכית לראות בנים ובני-בנים. שתזכה לזיקנה ושיבה הרי זכית לזיקנה ושיבה. אלא יהי רצון, שתזכה אתה ונזכה כולנו לשמוח, כשתגיע, אם ירצה השם, לבר-מצוה…

ביאור: בקצב שבו החותן מפחית שנה ממניין שנותיו בכל יום הולדת, סופו שירד עד גיל שלוש-עשרה — והחתן, לאחר ששלל בנימוס את כל הברכות שכבר התגשמו, מאחל לו שיזכה לחגוג את... בר-המצווה. ברכה חגיגית שכולה עקיצה על שקרי הגיל.

## בדיחה 695

בחור ישב וכתב מכתב. נכנס סבו, נסתכל במה שהוא כותב ואמר:

כל ימי אני תמה, מפני-מה איטרי-יד כתב-ידם יפה מאוד?

התפלא הבחור:

סבא אני איני איטר-יד כלל.

החזיר לו הזקן:

ובאמת, כתב-היד שלך מכוער מאד.

ביאור: „איטר-יד" — שמאלי. „תמיהת" הסב נשמעת כמחמאה עקיפה: כתב-ידך יפה, מכאן שאתה ודאי איטר. אבל ברגע שהנכד מכחיש — „איני איטר כלל" — מתהפך ההיקש: אם כן, מובן למה כתב-ידך מכוער כל-כך. הנכד סיפק במו פיו את החוליה החסרה לעלבון.

## בדיחה 696

כשהתחילו סוללים מסילות-ברזל והבריות סיפרו על קרונות המהלכים מאליהם בלי סוסים, ליגלג עליהם זקן אחד: פתי יאמין לכל דבר. אין קרונות מהלכים בלי סוסים.

לימים נזדמן אותו זקן לבית-הנתיבות ובעיניו ראה רכבות באות ורכבות יוצאות.

אן חכמתך, סבא? הנה קרונות מהלכים וסוסים אין.

כּחח הזקן אחת השתיים והחזיר:

אף-על-פי-כן, איני מאמין. אם אין סוסים מבחוץ, יש סוסים מבפנים.

(עיין להלן פרק ח, סימן 716).

ביאור: „בית-הנתיבות" — תחנת הרכבת; „אן חכמתך" — איפה חוכמתך; „כחח" — כחכח, השתעל-גמגם. הזקן, שפסק כי „אין קרונות מהלכים בלי סוסים", רואה את ההפרכה במו עיניו — ובמקום להודות בטעות ממציא הסבר שאי-אפשר להפריכו: הסוסים מוסתרים בפנים. דיוקן של אמונה עקשנית שמכופפת כל עובדה ובלבד שלא תשתנה. דרויאנוב מציין נוסח אחר מאוסף בדיחות גרמני: זקן שהתקינו לו טלפון בביתו ואף דיבר בו עם הדודה — ובכל זאת פסק: דיברתי עמה, אבל להאמין ברמאות הזאת? חס ושלום.

הערת דרויאנוב: "500 Schwänke" — רודה רודה חשומה־ד,
עמ' 55 — שנה בדיחה זו בנוסח אחר: "סוף־סוף נפתה הנגראף הזקן
והתקין לו טלפון בביתו. אמרו לו בניו: "האם לא נפלא הדבר,
אבא? לא זה ממקומך ודיברת עם הדודה". — החזיר להם הזקן:
"אמנם דיברתי עמה, אבל להאמין בשביל־כך ברמאות זו — חס
ושלום"! —. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 696, עמ' 219) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 697

זקן מוּפלג חלה בדלקת-הריאה. בא הרופא, בדקו וציווה מה שציווה. וכשעמד לצאת ובני הבית ליוו אותו, אמר להם:

בגיל זה דלקת-הריאה… המקום ירחם.

לא היו שניים-שלושה ימים והרופא חזר ובא ומצא את החולה מבריא. ראהו הזקן, שהוא תמה מאד, ואמר לו:

אדוני דוקטור, לחינם אתה תמה. חייך, שהשידוך שידוך, אלא שהחתונה נדחתה…

ביאור: „זקן מופלג" — זקן מאוד; „המקום ירחם" — לשונו העדינה של הרופא לנבא את הסוף, שכן דלקת ריאות בגיל כזה הייתה אז גזר דין כמעט ודאי. הזקן שהבריא מרגיע את הרופא הנדהם במטבע מעולם השדכנות: לא טעית — ה„שידוך" עם המוות אכן נסגר, רק ה„חתונה" נדחתה. קבלת הדין בשלוות נפש, מוגשת בחיוך של שדכן.

## בדיחה 698

זקן בן שבעים, מגדולי הבורסה, חלה. למחר נכנסו אצלו חבריו ומצאוהו כותב צוואה ומכין את עצמו למיתה. ביקשו לפכּח את צערו ואמרו לו:

לחינם אתה מזדרז לכתוב צוואה. עוד נסב עמך ויחדיו נשחק בקלפים כשתגיע לשמונים.

ליגלג עליהם הזקן:

כלום בטלן הוא הקדוש ברוך-הוא? כשיש בידו ליטול בשבעים, למה יחכה עד שיצטרך ליטול בשמונים?…

ביאור: „בטלן" — כאן: מי שמחמיץ הזדמנות עסקית; „ליטול" — לקחת, כלומר ליטול את נשמתו — אך גם לשון הבורסה: לקנות נייר־ערך בשער שבעים ולא להמתין עד שיתייקר לשמונים. המספרים הם בעת ובעונה אחת שנות־חייו ו„שער" העסקה: סוחר ממולח נוטל בשבעים ואינו ממתין לשמונים — ואם הקב"ה סוחר פיקח, חלילה לחשוד בו שהוא בטלן. חבריו מנחמים באיחול לעשור נוסף, והוא משיב בהומור שחור של רצפת מסחר: לחשוד בבורא שהוא בטלן — חלילה.

## בדיחה 699

כשמת השמש הישיש חוורו פניו של כלב לץ וראשו שפל לקרקע. ראוהו הצעירים בכך ואמרו לו:

רבי כלב, צער זה מניין לך? זקן מופלג היה המנוח וכבר הגיעה שעתו לכל הדעות.

החזיר להם כלב:

לא עליו אני מצטער; עליכם אני מצטער. מה הוא, עליו השלום, שגיבור היה לחיות יותר משמונים, ניצחו מלאך-המוות, אתם הפרחחים לא כל-שכן שינצח אתכם.

ביאור: „שמש" — משרת בית-הכנסת; „לץ" — בדחן, איש הלצות (כלב הוא שמו הפרטי); „פרחחים" — נערים פוחזים. כלב הופך את קערת הניחומים: לא על המת הוא מצטער אלא על המנחמים — בקל-וחומר קודר: אם מלאך-המוות ניצח אפילו „גיבור" שהחזיק מעמד יותר משמונים שנה, אתם, שעוד לא הוכחתם שום גבורה כזאת, על אחת כמה וכמה. מותו של הזקן אינו „הגיעה שעתו" מרגיע — הוא תזכורת מוות המכוונת דווקא אל הצעירים השאננים.

## בדיחה 700

משהגיע כלב לשנות זיקנה, היה נזהר, שלא לאמר בשבת בין מנחה למעריב תהילים עם הציבור. פעם אחת אמרו לו:

רבי כלב, מה ראית להיות פורש מן הציבור?

החזיר להם:

זקן אסור לו להשמיע קול, שאם לא כך יזכרוהו למעלה וישאלו:

עדיין ישנו לזה בעולם?

ביאור: ברקע אמונה עממית: זקן שמזכיר את קיומו לפני בית-דין של מעלה — מסתכן. לכן נמנע כלב מלומר תהילים בקול עם הציבור: שמא „יזכרוהו למעלה", יתמהו שעודנו בעולם — וייזכרו לקחת אותו. התפילה בציבור, שכל עניינה להישמע בשמים, נעשית אצל הזקן סכנת נפשות ממש, וההתחבאות ממלאך-המוות — טעם כשר לפרוש מן הציבור.

## בדיחה 701

היה יום-פגרה ויצא הרב לטייל עם התלמידים על שפת-הנהר. כשהגיעו לשם ראה הרב נשים רוחצות ואמר לתלמידים:

הזהרו שלא תסתכלו, שכל המסתכל מסכן את עיניו.

עצם תלמיד אחד עין אחת ואמר:

רבי, עין אחת מוכן אני לסכּן…

ביאור: „יום־פגרה" — יום חופש מן הלימודים. הרב מתכוון לנזק רוחני שבהסתכלות בעריות, והתלמיד מתרגם את האזהרה לחשבון סיכונים: עוצם עין אחת כדי „לבטח" אותה, ומפקיר את השנייה תמורת המראה. דרויאנוב מציין נוסח גרמני של הבדיחה (מאוסף מרקנס), שבו כומר מזהיר את קהל המאמינים שכל המביט למעלה מסכן את עינו — ואחד עונה שעין אחת מוכן הוא לסכן.

הערת דרויאנוב: בדיחה גרמנית מספרת כך: היה יום־חג,
וכדי שתהיה לדרשתו השפעה גדולה על הקהל ציווה האדן הכהן
על טבחתו, שתעלה לכיפה העליונה של בית־היראה ותסתתר שם,
וכיוון שהוא ירמז לה מלמטה מיד תפריח היא יונה צחורה מלמעלה.
והבית מלא מאמינים בני־מאמינים. והאדן הכהן דורש דרשתו
בהתלהבות עצומה ומסיים: "והנה אות ומופת, שאמת הם הדברים,
אשר דיברתי אליכם: רוח־הקודש בדמות יונה צחורה תרד עלינו".
ועיניו של האדן הכהן נשואות לשמים, ופתאום ראה: טבחתו
נכשלה ורגלה החשופה בוקעת דרך חרך למטה. הרים תיכף את
קולו והזהיר את צאן־מרעיתו: "כל המביט למעלה מסכן עיניו"! —
נענה אחריו אחד מן הקהל: "אדוני הכהן, עין אחת מוכן ומזומן
אני לסכן". (‏Merkens, "Was sich das Volk erzählt"‏, כרך ב',
עמ' 170, סי' 211): (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 701, עמ' 220) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 702

זקן נתאלמן ומיד נשא בתולה. ליגלגו עליו:

מחר יהיה עפר לחמך, ועדיין לא תש יצר הרע בלבך?

החזיר הזקן:

מה טעם כוהן הדיוט אסור בגרושה? – משום שהקדוש ברוך-הוא אוהבו וחושש לו, שמא יפול בידי קנתרנית, שלא היו לבעלה חיים עמה. ומה טעם כוהן גדול אסור גם באלמנה ואינו נושא אלא בתולה? – משום שהקדוש ברוך-הוא אוהבו עוד יותר וחושש לו, שמא יפול בידי קטלנית, שבעוונה מת בעלה. ומעיד אני עלי שמים וארץ, שאני אוהב את עצמי לא פחות משהקדוש ברוך-הוא אוהב לכוהן הדיוט וכוהן גדול…

ביאור: „מחר יהיה עפר לחמך" — בקרוב תמות ותיקבר; „תש" — נחלש. תשובת הזקן היא פלפול על דיני הכהונה שבויקרא כא: כוהן הדיוט (כוהן רגיל) אסור לשאת גרושה, וכוהן גדול אסור אף באלמנה ומצוּוה לשאת דווקא בתולה. הזקן ממציא לדינים „טעם" משלו: הגרושה חשודה כ„קנתרנית" — רבת־מדנים שבעלה לא יכול היה לחיות עמה; והאלמנה כ„קטלנית" — אישה שבעליה מתים עליה, ולפי אמונת העם מסוכן לשאתה. ומכאן ההיקש החצוף: אם הקב"ה אוסר את המסוכנות על הכוהנים מרוב אהבתו אותם, הרי הוא, שאוהב את עצמו לא פחות, רשאי לדרוש לעצמו בתולה.

## בדיחה 703

מעשה בזקן גמגמן, שהיה נשוי ארבע פעמים, וכשמתה אשתו האחרונה נשא חמישית. אמרו לו:

עד מתי תהא נושא נשים?

כלום אני יודע? הואיל ואני גמגמן, ודאי גם המלאך שלי גמגמן, ומי יודע, כמה פעמים גימגם את ה"בת" כשהכריז עלי: “בת פלוני לפלוני”?

ביאור: על־פי הגמרא (סוטה ב ע"א), ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת־קול ומכריזה „בת פלוני לפלוני" — בן הזוג נקבע מראש בשמים. הזקן מסיק שהמלאך המכריז עליו גמגמן כמוהו, וכל „בת… בת… בת" שנתקע בה נגזרה עליו כאישה נוספת.

## בדיחה 704

זקן נשא ילדה. הגיעה שעת-החופה והכלה איננה. תמה החתן-הזקן ושאל:

הכלה היכן היא?

אמרו לו: היא יושבת בחדרה ובוכה.

על מה היא בוכה?

היא בוכה, שנישאת לזקן.

רגז הזקן:

לכו ואימרו לה לאותה טיפשה, שיותר שהיא שוהה, יותר אני מזקין…

ביאור: החתן אינו מכחיש את זקנתו — הוא נאחז בה כטיעון זירוז: הבכי עצמו מחמיר בדיוק את הצרה שעליה בוכים.

## בדיחה 705

זקן נשא ילדה ובשעת החופה הוזמנו המחותנים לברך את החתן ואת הכלה. היה שם מחותן ליצן, הניח ידיו על ראשה של הכלה ובירך אותה:

“פרו ורבו”…

חזר והניח ידיו על ראשו של החתן וסיים:

“ומילאו את הארץ”[1]…

הערות שוליים:
- [1] בראשית א, כח.

ביאור: „מחותן" — קרוב מצד השידוך. הליצן בוצע לשניים את ברכת הבריאה לאדם הראשון, „פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כח — הערה [1]): לכלה הצעירה — „פרו ורבו", ברכת הפריון (ומרומז: לא בזכות החתן); ולחתן הזקן — „ומלאו את הארץ", כלומר את האדמה: תפקידך למלא בקרוב את הקבר. פסוק אחד, שכל חצי ממנו נוחת כעלבון מדויק.

## בדיחה 706

זקן נתאלמן ונשא בחורה. אמר לו נכדו:

סבא, בן שבעים אתה, ברוך השם, ובחורה אתה נושא!

החזיר לו הזקן:

בעל-כורחי אני עושה כך. עיני כהות וידי מרתתות מחמת זיקנה, ובמחילת-כבודך כשנפתח לי כפתור מן המכנסיים איני יכול להחזירו למקומו.

אמר לו הנכד:

אי משום כך, סבא, מוטב שהיית נושא חייט זקן, ולא בחורה צעירה.

ביאור: הזקן עוטף את תאוותו בתירוץ טכני צנוע — כפתור שנפתח ואין ידיו הרועדות יכולות להשיבו. הנכד נוטל את התירוץ כפשוטו ומפיל אותו: לכפתורים די בחייט; הבחירה דווקא בבחורה צעירה מסגירה שלא בכפתורים מדובר.

## בדיחה 707

זקן נשא ילדה ולאחר תשעה חודשים ילדה לו בן. שיטו בו קרוביו ואמרו לו:

זקן שוטה, שמא אתה יודע, למי דומה בן-זקוניך?

החזיר להם הזקן:

נסתכלתי בו יפה-יפה וראיתי: מפניו הוא דומה לאביו, ומאחוריו – לקרוביו…

ביאור: הקרובים רומזים שהילד אינו של הזקן. תשובתו הופכת את החשד לעלבון־נגד: אם פני התינוק דומים לאביו ואחוריו — לקרובים, הרי פרצופי הלעגנים כאחוריים.

## בדיחה 708

מתה אשתו השלישית של זקן. לא עברו עליו י"ב חודשי אבילות ונשא רביעית. התחילו מלגלגלים עליו:

אין זקן זה מת וחצי-תאוותו בידו.

נענה הזקן:

ליגלוג זה למה? כל-זמן שהקדוש ברוך-הוא לוקח, אף אני לוקח…

ביאור: „אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" — מאמר חז"ל (קהלת רבה א, יג): אין אדם מספיק למלא בחייו אף מחצית ממאווייו. הלגלגנים מטיחים אותו בזקן שקבר שלוש נשים וממהר לרביעית עוד לפני תום שנת האבל. תשובתו — משחק על הפועל „לוקח": הקב"ה „לוקח", כלומר נוטל נפשות; והוא „לוקח" — נושא אישה, בלשון חכמים. מידה כנגד מידה חצופה: כל עוד שמים ממשיכים לקחת, גם הוא ממשיך.

## בדיחה 709

אלמנה זקנה התחילה מרבה שיחה עם השדכנים בשביל להשתדך. ליגלגו עליה חברותיה ואמרו לה:

אחרי בלותך היתה לך עדנה?

החזירה הזקנה:

קצתי בחיי לשמוע קידוש והבדלה מפי זרים.

לא היו ימים מועטים – ונישאה לאילם…

ביאור: „אחרי בלותי היתה לי עדנה" — תמיהת שרה הזקנה כששמעה שעוד תלד (בראשית יח, יב): אחרי שבָּלִיתי תבוא לי עוד חדווה? החברות מטיחות את הפסוק באלמנה המחפשת חתן. קידוש והבדלה הן הברכות שאומר בעל הבית בכניסת השבת וביציאתה; אלמנה שומעת אותן „מפי זרים" — על שולחנם של אחרים. אבל כשהיא נישאת לאילם מתרוקן הנימוק היחיד שנתנה: גם עכשיו לא תשמע קידוש מפי בעלה — סימן שלא הקידוש היה הסיבה האמיתית לנישואין.

## בדיחה 710

לפנות ערב, אחרי יום-קיץ חם, ישבו הנשים על התיתורה שלפני הבית והטיבו ליבּן בשיחה בציבור. הזקנה שבהן, שכבר קברה שלושה בעלים, ישבה מן הצד ונימנמה. פתאום נתמלאה הסימטה מזמוטי חתן וכלה; מיד ניעורה הזקנה מנימנומה ונאנחה אנחה כבדה.

מה לך, סבתה? – שאלה אותה שכנתהּ הצעירה.

אט! – חזרה ונאנחה הזקנה. – עדיין אחרי ההבל הם להוטים…

ביאור: „תיתורה" — ספסל־אבן שלפני הבית; „מזמוטי חתן וכלה" — שמחת החתונה, נגינתה וקולותיה. „הבל" הוא לשון קהלת — דבר ריק וחולף. הזקנה, שקברה שלושה בעלים, נאנחת על הצעירים שעדיין להוטים אחרי ההבל הזה — אף שהיא עצמה שבה ונישאה שלוש פעמים.

## בדיחה 711

היה ויכוח חריף בין אב ובן. נתלהב האב ואמר:

לשעבר היו הבחורים מלאים יראת-שמים ודרך-ארץ ואילו הבחורים של עכשיו כולם חצופים ומופקרים.

שמעה הסבתה את הויכוח, נענתה ואמרה:

היפך הדברים: לשעבר היו הבחורים חצופים ומופקרים והבחורים של עכשיו כולם צדיקים וחסידים. ומבשרי אחזה. לשעבר, לפני חמישים שנה, מנוחה לא היתה לי מאת הבחורים, ואילו עכשיו אפילו אחד מהם אינו פוגע בי…

ביאור: „ומבשרי אחזה" (על־פי איוב יט, כו) — מניסיוני האישי אני יודע. ה„הוכחה" של הסבתא: לפני חמישים שנה לא הניחו לה הבחורים מנוחה, והיום איש אינו נטפל אליה — ומכאן שהנוער נעשה צדיק. הסיבה האמיתית, גילה, אינה עולה על דעתה; והפסוק קולע כפשוטו — כל ה„ראיה" שלה היא על בשרה.

## בדיחה 712

בימי מלחמת-העולם, כשכבשו הרוסים את גליציה, החביאו היהודים את נשיהם ואת בנותיהם, שלא תשלוט בהן עינם של קוזאקים.

עד שישבו הנשים הצעירות חבויות במרתף סמוי מן העין, נפתחה פתאום הדלת וזקנה בת שבעים נדחקה ונכנסה לשם. מתחילה נבהלו תושבות המרתף, וכשראו את הזקנה לא יכלו לכבוש צחוק בפיהן ושאלו:

סבתא, את למה מתחבאת?

החזירה להן הזקנה:

שמא יש להם לרוסים גם קוזאקים זקנים…

ביאור: במלחמת העולם הראשונה, כשכבשו הרוסים את גליציה, נודעו הקוזאקים — פרשי הצבא הרוסי — במעשי אונס, והיהודים החביאו את הנשים הצעירות. הזקנה בת השבעים מצטרפת למחבוא מתוך מחמאה עצמית: אולי יימצא בצבא הרוסי גם קוזאק זקן שתסכן אותו.

## בדיחה 713

שאלו למחודד:

זקן, שכבר נשרו שיניו, אימתי יש לו יסורי-שיניים?

החזיר המחודד:

זקן שכבר נשרו שיניו יש לו יסורי-שיניים – כשנושכו כלב.

ביאור: „מחודד" — איש שנון, שנוהגים להציג לפניו חידות. השאלה נשמעת כחידת היגיון — למי שאין שיניים אין מה שיכאב — והתשובה פותרת אותה בהיסט: השיניים המייסרות אינן חייבות להיות שלו.

# כרך א׳ — קרתנים יושבי כרכים

## בדיחה 714

איש־יהודי היה מחזיר כמה שנים על־פתחי־נדיבים בכרכים הגדולים. לסוף נמאסה עליו פרנסתו, נמלך ונעשה חנווני בעיירה קטנה. וכשבא לכרך הסמוך ונכנס אצל סיטוני לקנות סחורה לחנותו הכירו הלה ותמה עליו:

כמה נפלא הוא היהודי של העיירה הקטנה! אתמול עני ומחזיר על הפתחים, והיום – חנווני וסוחר.

החזיר לו הקרתני:

וכמה נפלא עוד יותר היהודי של הכרך הגדול! היום חנווני וסוחר, ולמחר – עני ומחזיר על הפתחים.

ביאור: „מחזיר על פתחי נדיבים" — מקבץ נדבות מבית לבית; „קרתני" — בן עיירה קטנה; „סיטוני" — סוחר סיטונאי המספק סחורה לחנוונים. הקרתני הופך את ההתפעלות על פיה: אותו „פלא" עצמו — המרחק הקצר בין קבצן לסוחר — פועל אצל יהודי הכרך בכיוון ההפוך, מן החנות אל הפתחים.

## בדיחה 715

יהודי קרתני עלה לקרון של הרכבת, נסתכל לצדדים וראה: בפינת הקרון, בקצה־ספסל יושב אדם ומנמנם, וכל חזותו מעידה עליו, שגם הוא מבני אברהם, יצחק ויעקב. מיד ניגש לשם על־מנת לתפוס מקום לידו.

עד שסידר חבילותיו ומחה זיעה מעל פניו הקיץ המנמנם ונאנח אנחה עמוקה. נאנח אף הוא אחריו:

לי אתה מספר?…

ביאור: „לי אתה מספר?" — ניב שפירושו: אל תספר לי על צרות, אני מכיר אותן היטב, ואצלי גרוע יותר. אלא שכאן לא נאמרה מילה: האנחה לבדה „סיפרה" את כל הצרות, והשני עונה לה כאילו שמע וידוי שלם. שיחה יהודית מלאה — כולה באנחות.

## בדיחה 716

קרתני בא לכרך לבקר את בנו, ולמחר יצא עמו לראות את העיר. ראה את החשמלית רצה ברחובות, תמה תמיהה גדולה ושאל:

בני, הסוסים היכן הם?

החזיר לו הבן:

אבא, הסוסים הם בפנים…

ביאור: „חשמלית" — הטראם, קרון הנוסע ברחוב בכוח החשמל. לקרתני, שמעולם לא ראה כלי רכב בלא בהמה רתומה, עגלה הנוסעת מאליה מובנת רק בדרך אחת — והבן משיב לו בשפת עולמו: הסוסים בפנים.

## בדיחה 717

ערב־שבת בא קרתני לכרך. למחר בבוקר הלך להתפלל, וכשראה יהודים יושבים מול פתחי־חנויותיהם כביום־חול, נעשה בשרו חידודין־חידודין. בדרך הילוכו הגיע לחנות מוכרת־בגדים ועיכבו החנווני:

חליפות יפות בחצי־חינם!

רגז הקרתני וצעק:

ריקא! לא דייך, שאתה עושה עסקים בשבת, אלא שאתה גם מתחצף להכריז על זה בפרהסיה.

היסה אותו החנווני:

רבי יהודי, חליפות יפות בחצי־חינם, ולזה אתה קורא עסקים!…

ביאור: „נעשה בשרו חידודין־חידודין" — סמר בשרו מזעזוע; „ריקא" — ריק ונבל, לשון גערה תלמודית; „בפרהסיה" — בפומבי; „בחצי־חינם" — בזיל הזול. תשובת החנווני: מכירה בחצי חינם אינה „עסקים" כלל — תירוץ ציני לחילול השבת, שאגב כך מסגיר שגם ה„מציאה" המוכרזת אינה מציאה בעיני מוכרה עצמו.

## בדיחה 718

קרתני נסע לכרך גדול, וכשחזר לביתו ישב וסיפר לפני הציבור על הגדולות והנפלאות שראה שם. סיפר וסיפר, ולבסוף סיים:

והיהודים שבאותו כרך גויים גמורים הם. חמש שבתות עשיתי שם, וכל אותן השבתות היו חנויותיהם פתוחות כבימות־החול.

תמה אחד מן הציבור:

משוגעים, רחמנא ליצלן! מה תועלת יש להם, שהם פותחים חנויותיהם. הלוא שבת אסורה במקח וממכר.

ביאור: „רחמנא ליצלן" — ארמית: הרחמן יצילנו; „מקח וממכר" — קנייה ומכירה, האסורות בשבת. המאזין מזדעזע מן הטעם הלא־נכון: לא חילול השבת מקומם אותו אלא חוסר התועלת — שהרי בעולמו שלו איש ממילא אינו קונה בשבת. שהחנויות פתוחות מפני שיש בכרך מי שקונה בהן — אפשרות כזאת פשוט אינה עולה על דעתו.

## בדיחה 719

שני קרתנים בני עיירה אחת באו לכרך. כדי לקמץ בהוצאות נשתתפו שניהם ללינה בחדר אחד במלון. כל היום טיפלו בעסקיהם ובערב שבו למלונם עייפים ומיוגעים. נכנסו לחדרם, התפשטו את בגדיהם ועלו למיטותיהם לישון. לא היתה שעה קלה, אמר אחד לחברו:

יודע אתה? האור אינו מניח לי לישון. צריך לכבות אותו, אבל אני עייף ומתעצל לרדת מן המיטה.

החזיר לו חברו:

יודע אתה? זה כמה חושב גם אני על כך, אבל עייף אני ונתעצלתי לאמר לך.

ביאור: הסלמה נקייה של עצלות: האחד עצל מכדי לקום ולכבות, והשני עצל היה אפילו מכדי לומר זאת.

## בדיחה 720

קרתני הלך לכרך וחלה שם. שכב חודש והוציא מנה לרופאים ורפואות. כשהבריא וחזר לביתו וסיפר למכריו מה שאירע לו, התחילו הם מרחמים עליו, שכך עלתה לו. נענה הוא ואמר להם: אדרבה, אני שמח שכך עלתה לי.

תמהו הללו:

לשמחה מה זו עושה?

החזיר להם:

אילו נגזר עלי להוציא כאן, בעיירתנו, מנה לרופאים ורפואות, הייתי צריך לחלות, חלילה, שנה שלימה.

[נוסח אחר:

בן־כרך סיפר לקרתני, שהוא חלה חודש שלם והוציא מנה לרופאים ורפואות. ריחמו הקרתני ואמר לו:

חבל! בעיירתנו יכולת לחלות במנה אחת שנה שלימה.] °

ביאור: „מנה" — מטבע קדום ששוויו מאה זוז; כאן: סכום כסף גדול. ההיגיון הקרתני מודד מחלה כסחורה במחיר ליחידה: בכרך היקר „קונים" בחודש אחד של חולי את מה שבעיירה הזולה היה מצריך שנה שלמה של מיטה. דרויאנוב מציין שמצא את הבדיחה בקובץ אנקדוטות רוסי שנדפס במוסקבה ב־1843, וגם שם היא מסופרת כבדיחה יהודית.

הערת דרויאנוב: נוסח ראשון: בדיחה זו מצאתי גם בקובץ
הרוסי, "Собраніе анекдотовъ" מוסקבה 1843, חלק ד',
עמ' 183, סי' 67, וגם שם היא מסופרת בתורת בדיחה יהודית. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 720, עמ' 226) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 721

קרתני בא לכרך, נכנס למסעדה ואכל שיירי תבשיל ושילם פרוטה. לאחר שגמר ויצא לרחוב התחילו מעיו מצערים אותו. מצא פינה, נפנה לשם, ועשה מה שעשה. תפסו שוטר וגבה מאתו סלע קנס.

עמד הקרתני ותהה:

כמה תמוהים הם יושבי־כרכים! אכילה – בפרוטה, ועשיית־צרכים – בסלע…

ביאור: „פרוטה" — המטבע הקטן ביותר; „סלע" — מטבע גדול, שוויו מאות פרוטות. הקרתני, שבעולמו אין מושג של קנס עירוני על עשיית צרכים ברחוב, קורא את שני התשלומים כמחירון אחד של הכרך — ותמה על התמחור: הכניסה בזול, היציאה ביוקר.

## בדיחה 722

קרתני שב לביתו מן הכרך וסיפר על מה שראה שם בתיאטרון:

בראשית לא היה כלום, – סינר מן התיקרה עד הקרקע. אחר־כך באו “כלי־זמרים” ב"זמירות". מיד עלה הסינר עד לתיקרה ונכנסו החתן והכלה. נשתתקו ה"כלי־זמרים" והתחיל החתן לפתות את הכלה. לא נתפתתה לו וברחה. נתבייש החתן, קפץ וברח אף הוא… נמלכו “הכלי־זמרים” ופתחו שוב ב"זמרים", וחזרו ונכנסו החתן והכלה. נשתתקו ה"כלי־זמרים" והתחילה הכלה לפתות את החתן. לא נתפתה לה וברח. נתביישה הכלה, קפצה וברחה אף היא… נמלכו “הכלי־זמרים” ופתחו שלישית ב"זמירות", ושוב חזרו ונכנסו החתן והכלה. נשתתקו “הכלי־זמרים” והתחילו החתן והכלה מפתים זה לזו וזו לזה, פיתו ופיתו עד שלסוף נתפתו שניהם…

נתלהב אחד מן השומעים, הפסיק את המספר ושאל:

ומה היה?

לא החזיר לו המספר כלום וסיים:

…ומיד ירד הסינר…

ביאור: תיאור אופרה בפי מי שכל מילותיו לקוחות מחתונת עיירה: ה„סינר" — המסך; „כלי־זמרים" — נגנים, כלהקת הכליזמרים שבחתונה; „זמירות" — הנגינה; והזוג שעל הבמה — „חתן וכלה". והאנטי־שיא: בדיוק כשהשומע הנלהב מוכרח לדעת „מה היה" — ירד הסינר, כדרכו של מסך היורד ברגע השיא ומשאיר את המשך המעשה מאחוריו.

## בדיחה 723

קרתני “יודע־נגן” בא למטרופולין והשיאו יצרו לטעום טעם אופרה. הלך לתיאטרון לקנות כרטיס, ואמר לו הגזבר:

אופרה של היום לא מן המניין היא. פחות שבכרטיסים – עשרה רובלים.

שמע הקרתני ונרתע לאחוריו:

עשרה רובלים!?

אמר לו הגזבר:

חביבי, אם דווקא באדלינה פאטי אתה רוצה – היכבד ופתח צרורך.

חייך הקרתני והשיב:

שטות!… רק לשמוע אותה אני רוצה…

ביאור: אדלינה פאטי — זמרת הסופרן המהוללת בעולם בשלהי המאה התשע־עשרה, שכרטיס להופעתה עלה הון. „לא מן המניין" — הופעה מיוחדת; „היכבד ופתח צרורך" — התכבד ופתח את ארנקך. הקרתני אינו מסוגל לתפוס שההאזנה עצמה היא הסחורה: עשרה רובלים, לתומו, יכולים להיות מחירו רק של דבר ממשי יותר מ„רק לשמוע".

## בדיחה 724

שני קרתנים באו לכרך והלכו לתיאטרון. קנו כרטיסים ליציע העליון. טיפסו והגיעו לשם.

עד שעלה המסך הוציא אחד מהם ראשו ורובו אל מחוץ למעקה בשביל להסתכל אל תוך האולם. תפסו חברו בשכמו וקרא:

פרא־אדם! סופך שתפול למטה, ושם מחיר הכרטיסים כפליים…

ביאור: „יציע עליון" — המרפסת הגבוהה, המקומות הזולים בתיאטרון. האזהרה אינה על שברירת עצמות אלא על חשבון: הנופל למטה „ייכנס" למקומות שמחירם כפול.

## בדיחה 725

קרתני בא לאחיו, שישב בכרך. ביקש הלה להנותו ואמר לו: רצונך, שנלך היום לתיאטרון?

שמח הקרתני ואמר:

ודאי וודאי רצוני בכך.

חזר אחיו ואמר לו:

אבל תנאי קודם למעשה, שתחליף פוזמקאותיך תחילה, משום שריחן נודף, במחילה.

ובערב, כיוון שנכנסו לתיאטרון וישבו, מיד התחילו שכניהם סותמים חוטמיהם. נתמלא האח בן־הכרך חימה ולחש לאח הקרתני:

לא אמרתי לך, שתחליף פוזמקאותיך?

השיב הקרתני:

וכך עשיתי.

רגז הלה:

“דובר שקרים לא יכון”… הריח מעיד.

נעלב הקרתני והחזיר:

יודע הייתי שלא תאמין לי, לפיכך דיקדקתי והבאתי אתי גם את הפוזמקאות ההן. הרי הן בכיסי…

ביאור: „פוזמקאות" — גרביים. „דובר שקרים לא יכון" — תהלים קא, ז: דובר שקר לא יתקיים; כאן — גערה במי שנתפס כביכול בשקרו. הקרתני קיים את ההוראה ככתבה — החליף את הגרביים — אך את תכליתה החמיץ כליל: את הישנות שמר בכיסו כראָיה ליושרו, והראָיה היא־היא מקור הריח.

## בדיחה 726

קרתני בא לכרך. בדרך הילוכו בשווקים וברחובות הגיע לאוניברסיטה ועמד להסתכל בבית הגודל הזה ומשום שאותה שעה “הקיצו מזעזעיו” תקע ידו אל תחת חלוקו והתחיל מתגרד בכוונה עצומה. יצא אליו משרת האוניברסיטה ואמר לו:

רצונך, שתיכנס לפנים. האדון הפרופיסור קורא לך. דבר חשוב יש לו אליך.

מתחילה נרתע הקרתני לאחוריו: מה לו ולפרופסור? בריא ושלם הוא, ברוך השם. אחר־כך חזר ונמלך: מה איכפת לו? אדרבה, יראה פרופיסור שבכרך וישוב לביתו ויספר, שנזדמן לו לראות בעיניו אדם גדול כזה. ניענע למשרת בראשו ונכנס. יצא אליו פרופיסור זקן ואמר לו:

שמא תיתן לי לבדוק חלוקך? בהלכות טיפוס־הבּהרוֹת אני עומד עכשיו, ואני זקוק לאותן החיות הקטנות, שמהן מחלה זו ניזונית… מתחילה נרתע הקרתני לאחוריו: דומה, שזקן מטורף הוא. אחר־כך חזר ונמלך: מה איכפת לו? אדרבה, יתן לפרופיסור לעשות מה שלבו חפץ וישוב לביתו ויספר, שנזדמן לו לראות פרופיסור מטורף. ניענע לפרופיסור בראשו ופתח לפניו חלוקו. בדק הפרופיסור – ומצא. ומרוב הנאה שמציאה יפה כזו, מצא, הוציא מכיסו ונתן לקרתני – שטר־ממין של עשרים וחמישה רובל…

בו־ביום שלח הקרתני טלגרמה לאשתו: “בואי תיכף עם הילדים לכאן. פרנסה יפה מצאתי”.

שמחה האשה שמחה גדולה, וכדי שלא לבייש את בעלה בכרך הגדול, הלכה עם הילדים למרחץ, חפפה את ראשה ואת ראשיהם, לבשה והלבישה את הילדים מלבושי־שבת – ובאה לבעלה. ראה הלה את אורחיו כולם נקיים וטהורים – ונפלו פניו:

שרה, עכרתיני.

וסיפר לאשתו כל מה שאירע לו – מה שהוא נתן לפרופיסור, ומה שהפרופיסור נתן לו. ניחמה אותו האשה ואמרה לו:

לחינם אתה מצטער. נשב ימים מועטים במלון יהודי ושוב נזכה, אם ירצה השם, לאותה סחורה יפה.

ניחמתיני, – אמר הבעל ועשה כעצתה: סר עם אורחיו למלון יהודי וחיכה ליום המקווה.

עברו ימים אחדים ובא בעל־המלון לבקש שכרו. דחה אותו הקרתני ואמר:

לך ושוב מחר.

למחר חזר ובא בעל־המלון. אמר לו הקרתני:

מחרתיים תקבל שכרך משלם.

וכשבא בעל־המלון למחרתיים אמר לו הקרתני:

כמה אני חייב לך?

חישב בעל־המלון את חשבונו ואמר לו:

שמונה־עשר רובל.

מקובל, – החזיר הקרתני, פתח צווארון כותנתו של בן־זקוניו, פישפש ומצא, נתן לבעל־המלון ואמר:

הרי לפניך עשרים וחמישה רובלים; טרח והבא את העודף…

ביאור: „הקיצו מזעזעיו" — לשון נקייה לכינים שהתעוררו בבשרו והוא החל מתגרד; „טיפוס־הבהרות" היא מחלת הטיפוס, שהכינים מפיצות אותה, ולכן פרופסור החוקר אותה זקוק ל„חיות הקטנות" כדגימות. את התשלום החד־פעמי על דגימה מפרש הקרתני (בן העיירה) כשער חליפין קבוע: כינה שווה עשרים וחמישה רובל. מכאן הכול מתגלגל — „הפרנסה היפה" שלשמה הוזמנה המשפחה, האסון שבניקיון („עכרתיני" — המטת עליי צרה), הישיבה במלון היהודי כדי „לגדל" סחורה חדשה, ובקשת העודף בסוף: הוא הרי שילם לבעל המלון „שטר" של עשרים וחמישה.

## בדיחה 727

קרתני בא לכרך ונתאכסן בבית דודו העשיר, וכשהגיעה שעת־שינה הציעו לו מיטה באולם מרווח, בצילו של דקל יפה נטוע בעציץ גדול.

אם מחמת שאותו יום טייל הקרתני בשווקים וברחובות הרבה, או מחמת שקודם שינה אכל סעודה שמינה, שלא היה רגיל בה, – בלילה אחזוהו צירים וחבלים. קפץ מעל מיטתו ורץ ימינה, חזר ורץ שמאלה, ביקש ולא מצא אותו חדר, שאדם נכנס לשם יחיד. ראה שכלתה אליו הרעה, נמלך ועקר את הדקל מתוך העציץ, עשה מה שעשה והחזיר את הדקל ועפרו לתוך העציץ, והוא עלה על מיטתו ומנוחה שלימה ירדה עליו.

למחר קם ונזדרז לשוב לביתו. הפציר בו דודו, שישב עמו עוד יום־יומיים,

והוא לא נענה לו. עמד ונסע. וכשנכנס לביתו מצא על השולחן טלגרמה שרדפה אחריו:

"הכל מחול לך. אבל טלגרף – היכן "…

ביאור: „צירים וחבלים" — כאבי בטן עזים (מלשון צירי לידה); „החדר שאדם נכנס לשם יחיד" — בית הכיסא. משלא מצא אותו בלילה, הטמין הקרתני את צרכיו בעציץ הדקל וכיסה בעפר — וההסתרה הצליחה מדי: בני הבית הריחו, חיפשו ולא מצאו, עד שנאלצו לשגר אחריו טלגרמה שכולה מחילה ושאלה נואשת אחת — היכן.

## בדיחה 728

קרתני בא לאחיו לפאריז. ראה, כמה גדולה העיר, ואמר לאחיו:

תינח עיירתנו שלנו, כשאדם הולך בשוק וצורך תוקפו, הרי כל מקום חצר של בית־מדרש לפניו – וניחא. אבל בפאריז שלכם, מה תקנה יש לו?

השיב לו אחיו:

תנוח דעתך. בפאריז שלנו כבר דאגו לכך ותיקנו, שבשעת־הדחק אדם נכנס לחצר ודורש מאת השוער מקום להיפנות.

נהנה הקרתני ואמר:

יפה תיקנו בפאריז שלכם, – ושמר את הדבר.

ומנהג הוא בפאריז: החלבנים המביאים בהשכמת־הבוקר חלב לעיר מוצאים קיתונותיהם הריקים של לקוחותיהם מזומנים מבעוד לילה לפני פתחי השוערים, וליד כל קיתון וקיתון דמי החלב.

ויהי הלילה והקרתני ההוא נתעה לרחובות רחוקים, ועד שמצא את הדרך לביתו התחילו קטנים דוחקים אותו. נזכר מה שאמר לו אחיו על תקנת־פאריז וניגש לפתחו של שוער על־מנת להסתייע באותה תקנה. הסתכל וראה: כמה וכמה קיתונות ריקים, וליד כל קיתון קופה מועטת של מטבעות. מיד השתמש בקיתון אחד לצרכיו, וגם נטל את המטבעות, שמצא בצידו של הקיתון.

וכשחזר לביתו אמר לאחיו:

יודע אתה, אחי? השוערים בפאריז שלכם נוהגים עם הבריות לפנים משורת־הדין, לא די שקיתון הם מכינים, אלא שגם שכר־טירחה הם משלמים…

ביאור: „צורך תוקפו" ו„קטנים דוחקים אותו" — לשונות נקייה לצורך דחוף להתפנות; „קיתון" — כד; „שוער" — שומר הבניין; „חלבן" — מוכר חלב. ברקע מנהג פריזאי ממשי: הלקוחות מציבים בלילה כדים ריקים ומטבעות לפני פתחי השוערים, והחלבן המשכים ממלא חלב ונוטל את התשלום. הקרתני, שזוכר את „תקנת פאריז" ששמע מאחיו — בשעת הדחק מבקשים מן השוער מקום להיפנות — מפרש את הכדים והמטבעות כשירות שהוכן למענו: גם כלי מזומן, גם „שכר טירחה" (תשלום על הטורח) „לפנים משורת הדין" — במידת חסד יתרה על המתחייב. וכך טינף כד חלב, נטל את דמי החלב, ויצא מלא התפעלות מנדיבותה של פריז.

## בדיחה 729

קרתני בא לאודיסה ויצא לראות את העיר. התחילו קטנים דוחקים אותו, מצא פינה ופרק את משאו מעליו. תפסו שוטר והוליכו למשטרה. והיה התפוס הולך לפני השוטר ומכנסיו פתוחים כשהיו, והכל מסתכלים בו וממלאים שחוק פיהם. עבר עליו יהודי וגער בו:

קרתני שוטה, פרוף מכנסיך!

סירב הקרתני התפוס:

חס ושלום! יחשדוני שעל סוס גנוּב נתפסתי…

ביאור: „פרק את משאו" — לשון נקייה לעשיית צרכים: הקרתני נפנה בפינת רחוב, בלי לדעת שבכרך זו עבירה שנעצרים עליה. ההיגיון ההפוך שלו: המכנסיים הפתוחים מכריזים לעין כול על פעוטות עוונו — ואילו נראה מהוגן, היו הבריות חושדים שנעצר על עבירה של ממש, כגון גניבת סוס.

## בדיחה 730

קרתני התהלך בחוצות לונדון ולא ידע למצוא את הדרך לשוב למלונו. נזדמן לו אדם אחד, שיהדותו היתה שרויה לו על פניו, ניגש אליו ואמר לו:

ילמדני מר, כיצד אוכל להגיע לרחוב פלוני?

העיף בו הלה עין תמהה והחזיר לו:

שבעה מיליונים נפש בלונדון, ודווקא אותי מצאת נאמן לפניך לשאול שאלה זו?…

ביאור: „יהדותו שרויה על פניו" — ניכר בו שהוא יהודי, ולכן פנה אליו הקרתני בהנחה שבן עמו יעזור. אלא שהלה מנפח שאלת דרך שגרתית לעניין כבד של אמון אישי — מכל שבעה מיליון תושבי לונדון, דווקא אותי מצאת „נאמן לפניך"? — ומשיב בשאלה במקום בכתובת.

## בדיחה 731

בחור בן־כרך נזדמן לשם שידוך עם בחורה קרתנית. נסתכל בה הבחור והכיר בה, שתמימה היא ביותר, חייך מתחת לשפמו ואמר לה:

שמא את יודעת, מה מתחת לכותונת?

האדימה הקרתנית כארגמן.

אי את יודעת? – אמר לה הבחור – ואני יודע: מתחת לכותונת – שפה… ושמא את יודעת, מה מתחת לקורקבן?

רטטה הקרתנית בכל גופה.

אף זאת אי את יודעת? – התעלל בה הבחור. – מתחת לקורקבן – פינכה… ומה מתחת לשמיכה?

פרחה נשמתה של הקרתנית.

שוב אי את יודעת? – צהל הבחור. – מתחת לשמיכה – חם וטוב. למחר שבה הבחורה לעיירתה וסיפרה לחברתה על חכמתו המרובה של אותו בחור, ומפה לאוזן גילתה לה:

חידה חד לי: מה מתחת לכותונת, מתחת לקורקבן, כשחם וטוב מתחת לשמיכה…

ביאור: השאלות נשמעות גסות, והתשובות תמימות להכעיס: „שפה" — אמרת הבד שבשולי הכותונת; „קורקבן" — קיבת העוף; „פינכה" — הצלחת שהוא מוגש בה; ומתחת לשמיכה — סתם חם וטוב. הקרתנית שהאדימה ורטטה סיפקה את הגסות מדמיונה שלה — הבחור לא אמר דבר פסול. והחתימה: כשהיא מנסה לשחזר את „החידה" באוזני חברתה, היא מגבבת את הכול לבליל חסר פשר — הוכחה שלא תפסה לא את הרמז ולא את החידוד, אלא רק שהתפעמה.

## בדיחה 732

בחור קרתני עמד להתוודע לבחורה בת־כרך – לראות ולהיראות. קודם שהלך לשם אמר לו השדכן:

דע לך: אשה נקנית בשלוש שיחות: שיחה ראשונה – ענייני־משפחה, שיחה שנייה – ענייני־אהבה ושיחה שלישית – ענייני –פילוסופיה. אם תצליח בשלוש אלה – אשריך!

זכר הבחור מה שלימדו השדכן, וכשנפגש עם המשודכת פתח ושאל אותה:

יש לך אחים ואחיות?

לא, – השיבה הבחורה: – יחידה אני לאבא ולאמא.

חזר הבחור ושאל:

אוהבת את איטריות של חלב?

לא, – השיבה הבחורה: – איני אוהבת איטריות של חלב.

ישב הבחור והירהר: “קיימתי כהלכה שתיים ראשונות – משפחה ואהבה; עכשיו איני זקוק אלא לסיים בפילוסופיה”, – ומיד הוסיף ושאל את הבחורה:

ואילו היו לך אחים ואחיות, היית אוהבת אטריות של חלב?

ביאור: „לראות ולהיראות" — פגישת היכרות לקראת שידוך. עצת השדכן „אשה נקנית בשלוש שיחות" מחקה בהיתול את פתיחת מסכת קידושין: „האשה נקנית בשלוש דרכים" (בכסף, בשטר ובביאה). הבחור משנן את הנוסחה ומקיים אותה כלשונה, בלי שמץ הבנה: „אהבה" נעשית אצלו אהבת איטריות של חלב, ו„פילוסופיה" — הלחמת שתי השאלות הקודמות למשפט תנאי אחד חסר שחר. פרודיה על מי שסבור שתחכום נקנה בנוסחה משוננת.

## בדיחה 733

בחור קרתני הוזמן לביתה של משודכת בת־כרך לשם ראיון. הזהירו השדכן ואמר לו:

שמור וזכור, שקרתני אתה, ואל תיכשל בדברים, שאין אתה רגיל בהם. בפרט תן דעתך, שמנהגי־אכילה ושתייה של יושבי־כרכים משונים הרבה מאלו שלכם. לפיכך, אל תאכל ראשון, אלא הווה מסתכל תחילה כיצד אחרים נוהגים ועשה כמוהם.

אל תירא, – החזיר הבחור. – לא אכשל.

כשבא לשם הגישו כמה מיני מגדים – שזיפים, שקדים וכדומה. זכר הבחור את אזהרתו של השדכן והתכוון להסתכל ולראות, כיצד אחרים נוהגים באכילת מגדים אלו. ראה, שאחד מן המסובים נטל שקד, קליפתו זרק ותוכו אכל, ועשה אף הוא כך – לשזיף: קליפתו זרק ותוכו אכל…

עד שהעביד את שיניו עבודה קשה הרגיש, שהמסובים תמהים עליו. “ודאי – אמר בלבו – לא הסתכלתי כראוי ונכשלתי”. חזר והסתכל וראה: אחד מן המסובים נטל שזיף, קליפתו אכל ותוכו זרק. שמח ואמר: “עכשיו אני יודע… הפך הדברים”, – ומיד עשה אף הוא כך – לשקד: קליפתו אכל ותוכו זרק…

ביאור: „ראיון" — פגישת היכרות לשידוך; „מגדים" — מעדנים, מיני מתיקה ופירות. הקרתני מציית לעצת השדכן — „הסתכל ועשה כמוהם" — אבל מעתיק תנועות בלי להבין את טעמן: את דין השקד (זורקים קליפה, אוכלים תוך) הוא מחיל על השזיף וכוסס את הגלעין, וכשהוא „מתקן" לפי השזיף, הוא אוכל את קליפת השקד וזורק את גרעינו. חיקוי עיוור של נימוסי כרך מביך יותר מבורות גלויה.

## בדיחה 734

קרתני בא לכרך ונזכר, שאחד מבני־עיירתו, הירשל החנווני, בנו של מאיר המלמד, יצא לפני כמה שנים לכרך זה ונתעשר. נמלך הקרתני והלך לראות בן־עירו זה בגדולתו. נכנס ואמר:

שלום עליכם, רבי הירש.

החזיר לו בעל־הבית שלום ואמר:

עד מתי, קרתני, לא תדעו לדבר בלשון בני־אדם מן היישוב. לא רבי הירש אני, אלא גריגורי מירונוביץ' אני.

נתבייש הקרתני, תיקן את לשונו ושאל:

מה שלומך, גריגורי מירונוביץ'?

ברוך השם! – השיב הלה. – את עולמי אני רואה בחיי. בית זה – לי הוא. בבוקר, כשאני מתנער משנתי, נכנסת רשל בתי ומביאה לי קהווה. בת יחידה היא לי, ומידה אני אוהב לשתות קהווה של שחרית… אגב שתייה אני מעיין במכתבים, שמביאים לי מלמעלה, מן הקונטורה. גמרתי שתיית הקהווה וקראתי המכתבים – אני יוצא לנוח על הוירנדה… אחר־כך אני

עולה למעלה, לקונטורה, פוקד ומצוה, יוצא לעיר לשם עסק וחוזר ובא לנוח על הוירנדה… אחרי הצהרים אני סועד, ברוך־השם, בכל טוב ויוצא לנוח על הוירנדה… ושוב אני עולה למעלה, לקונטורה, פוקד ומצוה, ויוצא לעיר, פעמים לשם עסק, פעמים לשם טיול. ובערב אני שב. שותה טה בהרחבת־הדעת ויוצא לנוח על הוירנדה… כך מנהגי יום־יום.

ערב־שבת שב הקרתני לעיירתו. קודם “לכו נרננה” הקיפוהו יהודים בבית־המדרש והתחילו חוקרים ודורשים על מה שראה ושמע בכרך. קפץ אחד מהם ושאל:

שמא בא לידך לראות את הירשל שלנו? אומרים עליו, שנעשה “אדיר”.

השיב הוא:

הן, ראיתיו, בביתו הייתי. מיליונר!… אבל – גוי גמור.

תמהו הכל:

הירשל שלנו נעשה גוי?

הן, – חזר והשיב הוא. – גויים גמורים, הוא וביתו. לא הירשל עוד שמו, אלא גריגורי מירונוביץ' שמו. רחל בתו – רשל שמה. ואפילו בריינה אשתו, שכל ימיה היתה אשה כשירה, עכשיו שמה – וירנדה…

ביאור: „קונטורה" — משרד; „וירנדה" — מרפסת מקורה: מותרות שאין להן שם בעולמו של בן העיירה. הירשל שהתעשר גם התבולל — הירשל נעשה גריגורי מירונוביץ', רחל בתו נעשתה רשל. הקרתני, ששמע את „הוירנדה" חוזרת בכל משפט שני בתיאור שגרת היום ולא ידע שזו מרפסת, השלים בעצמו את התבנית: מן הסתם זה שמה החדש והמתבולל של בריינה אשתו, „שכל ימיה היתה אשה כשירה" — יראת שמים והגונה.

## בדיחה 735

קרתני סיפר לפני חברו בשבחו של הכרך, שבא משם:

כמה טובות ומשובחות האכסניות שם! אתה יושב בחדרך ומבקש, למשל, לשתות טה; דייך שתלחץ כפתור העשוי לכך, אחת ושתיים – ומיד שיקצה קופצת ובאה…

אוי, בהמה אתה! – הפסיקו חברו. – למה לא הבאת אותו כפתור יפה לכאן?…

ביאור: „אכסניות" — בתי מלון; „שיקצה" — כינוי מזלזל (מיידיש) למשרתת נוכרייה. החבר, קרתני אף יותר מן המספר, מבין את כפתור הקריאה כחפץ קסם שמצמיח משרתת מעצמו — ולכן הגערה: למה לא הבאת אותו לכאן? — בלי לתפוס שמאחורי הכפתור עומדים חיווט, פעמון ומשרתת בשר ודם.

## בדיחה 736

שני מכתבים:

מכתב ראשון – מאת אב קרתני לבנו, שיצא לדור בכרך:

“שמעתי שבכרך שלכם יש הרבה קלוּבים, ואיני יודע מה זה קלוּב, שמא תפרש לי”?

מכתב שני – תשובה מאת הבן לאביו:

“וששאלת, מה פירושו של קלוב, הרי זה דבר פשוט: אנשים ונשים בקוביה משחקים, נשים ואנשים בריקוד מרקדים, אלו ואלו בייחוד מייחדים”…

ביאור: „קלוב" — מועדון, מוסד כרכי שאין לו מקבילה בעיירה. תשובת הבן מנוסחת במקצב מקביל ומחורז כמאמר של בית מדרש — ותוכנה שלוש עבירות: „משחק בקוביה" — הימור, שהמשנה פוסלת בגללו אדם לעדות; ריקודים מעורבים; ו„ייחוד" — התייחדות אסורה של גברים ונשים. הצורה הלמדנית עוטפת הפקרות גמורה, ואגב כך מסגירה שהבן כבר בקי היטב במתרחש שם.

## בדיחה 737

בחור קרתני שמע, שבכרך הסמוך יש אדם אחד, ששמו הולך מסוף המדינה ועד סוף המדינה, והכל קוראים לו “אפיקורס”. נתקנא בו הבחור הקרתני, עמד והטיל לאשפה את “הארבע־כנפות”, גזז פיאותיו, גילח זקנו, יצא לשוק בשבת ומקלו בידו, עשה כל דבר אסור, – ומיד התחילו קוראים לו: “עבריין”, מופקר", “משומד להכעיס”; “אפיקורס” לא קראו לו.

ראה, שכך עלתה לו, נמלך והלך לאותו אפיקורס שבכרך לבקש עצה מפיו. בא ומצא: יהודי ככל היהודים שבעולם – פיאותיו מגיעות עד למטה מן הפרק, זקנו מגודל, יארמולקה על ראשו וציציותיו בוקעות מתחת לבגדו. תמה הבחור:

אתה שאומרים עליך, שאפיקורס אתה?

החזיר בעל־הפיאות:

הן, אני הוא.

במה זכית? מה דבר אסור אתה עושה?

מי אמר לך, שיש דבר אסור בעולם? הכל מותר.

השתאה הבחור הקרתני:

לדבריך, שהכל מותר, למה אתה מתנהג ככל ישראל ואין אתה עושה שום דבר אסור?

החזיר לו האפיקורס:

אילו ידעתי דבר אסור, ודאי הייתי עושה אותו; עכשיו שאני יודע שהכל מותר – למה אעשה דבר אסור?

ביאור: „אפיקורס" — כופר בעיקרי האמונה: תואר של מחשבה, לא של מעשים; „ארבע־כנפות" — בגד הציצית; „משומד להכעיס" — מי שחוטא מתוך מרד מכוון. הבחור סבור שכפירה היא אוסף עבירות ראוותניות, ולכן מלאכתו מזכה אותו רק בכינויים של חוטא. האפיקורס האמיתי — הנראה כיהודי אדוק לכל דבר — מלמדו את ההבדל: הוא אינו עובר על האיסור, הוא כופר בעצם קיומו. ומכאן הפרדוקס: מי שזקוק ל„אסור" כדי להפר אותו עדיין כבול אליו; מי שאצלו הכול מותר, אין לו שום סיבה לחפש דווקא „דבר אסור" ולעשותו.

## בדיחה 738

אברהם־מנדיל מוֹהר בא מלבוב לקוליקוב. בלילה נכנסו אצלו המשכילים לקבל השפעה ממנו, ומעניין לעניין שאלו לו:

מה דעתם של משכילי לבוב על ספר הזוהר, אם באמת לרבי שמעון בן־יוחאי הוא, או שרבי משה די־ליאון כתבו?

החזיר להם מוהר:

רבותי, עד שאתם מתחבטים עדיין בקוליקוב, אם רבי שמעון בן־יוחאי כתב ספרו, כבר מתחבטים אנחנו בלבוב, אם משה רבנו כתב ספרו שלו?…

ביאור: אברהם־מנדיל מוהר (1815–1868) — סופר משכיל מלבוב, ממרכזי ההשכלה בגליציה; קוליקוב — עיירה קטנה בסביבתה. המסורת מייחסת את ספר הזוהר לתנא רבי שמעון בר יוחאי, אך מבקרים — כבר מימי הביניים — טענו שחיבר אותו למעשה המקובל רבי משה די־ליאון בספרד של המאה ה־13; להטיל ספק בייחוס המסורתי נחשב אז סימן היכר של משכיל נאור. מוהר עונה בהסלמה: בלבוב כבר עברו לשאלה נועזת לאין ערוך — ביקורת המקרא, המפקפקת בכך שמשה רבנו כתב את התורה עצמה. מידת ה„קדמה", מסתבר, נמדדת לפי קדושת הספר שמעזים לערער על מחברו. ויש כאן עוקץ שקט גם כלפי המשכילים: הם באים אל מוהר בלילה „לקבל השפעה" — כחסידים הנוהרים אל הרבי שנטשו.

## בדיחה 739

שניים הלכו בדרך, אחד היה לו מנה, ולשני לא היה ולא כלום. עד שהם מהלכים ראו צפרדע מנתרת לפניהם. הציץ בעל־המנה על חברו ואמר לו:

הרי מנה על־מנת שתאכל את הצפרדע.

מקובל, – השיב השני, צד את הצפרדע, אכלהּ ונטל את המנה.

לא היתה שעה מרובה והתחיל זה שהפסיד את המנה דן עם נפשו:

רוח־שטות נכנסה בו. מה הנאה יש לו, שחברו אכל צפרדע? עכשיו יש לחברו מנה, והוא אין לו כלום"…

בו ברגע נסתכל וראה: שוב צפרדע מנתרת לפניהם. נמלך ושאל את חברו:

ואתה מה תתן לי בשכר אכילת־צפרדע?

מנה אתן לך, – החזיר הלה.

מקובל, – אמר הראשון, צד את הצפרדע, אכלהּ ונטל את המנה. וכשבאו למקום שהלכו לשם אמר הראשון לשני:

תמיהה גדולה אני תמה: מתחילה היה לי מנה ואתה לא היה לך ולא כלום, אף עכשיו יש לי מנה ואתה אין לך ולא כלום. אם־כן, למה זה אכלנו שנינו צפרדעים?

ביאור: „מנה" — מטבע של מאה זוז, סכום נכבד. שתי ה„עסקאות" מחזירות את הכסף בדיוק לנקודת המוצא, וכל מה שנותר מהן הוא שתי צפרדעים אכולות — שאלת הסיום רק מנסחת בקול את חשבון הסרק.

## בדיחה 740

ההוא שעמד בבית־הנתיבות וצעק וקבל:

אוי ואבוי! איחרתי, איחרתי.

ניגש אליו אחד ושאל:

כמה איחרת?

אוי, – החזיר הקובל, – שני רגעים איחרתי.

סנט בו הלה:

בושה אין לך. שני רגעים איחרת, ואתה זועק וקובל כאילו איחרת שתי שעות.

[נוסח אחר:

נענה השני ואמר:

מתקנא אני בבר־מזל שכמותך. אתה רק שני רגעים איחרת, ואילו אני שתי שעות איחרתי.]

ביאור: „בית־הנתיבות" — תחנת הרכבת. העוקץ בכך שרכבת שהוחמצה — הוחמצה: אין הבדל בין איחור של שני רגעים לאיחור של שעתיים. הגוער — וכמוהו „המקנא" שבנוסח האחר — מודדים אבדן של הכול־או־כלום בסרגל של דקות.

## בדיחה 741

איש־יהודי נדחף אל בית־הנתיבות שטוף זיעה וקצר־נשימה מרוב ריצה, ובו ברגע זזה הרכבת ממקומה לעיניו והלכה לה. הביט אחריה היהודי בתרעומת מרובה:

חכ־מה!!..

ביאור: „בית־הנתיבות" — תחנת הרכבת. „חכ־מה!!" היא קריאת הלעג היידית „אַ חכמה!" — „איזה הישג גדול!". במקום להאשים את עצמו באיחור, היהודי מטיח ברכבת בוז סרקסטי, כאילו לצאת בזמן זו „חכמה" שאין להתפעל ממנה — הצלת כבוד שלמה במילה אחת.

## בדיחה 742

יהודי נכנס לבית־הנתיבות ועד שהספיק להגיע אל הרכבת זזה והלכה לה. שירבב לה היהודי את לשונו:

מטורפת, מה את בורחת? שמא לא היתה דעתי כלל לנסוע?

ביאור: „שירבב לה את לשונו" — הוציא לה לשון, כילד. במקום להודות שאיחר, היהודי הופך את היוצרות: הרכבת היא ש„ברחה" ממנו, והוא ממילא כלל לא התכוון לנסוע — ענבי בוסר של מי שרב עם קרון ומנצח.

## בדיחה 743

לפני אשנב הקופה בבית־הנתיבות עמד שיתּק[1] מרפקיו דבוקים בגופו וכפות־הידיים מזדקרות לחוץ.

בבקשה ממך, – אמר לסמוּך אליו בשורה, – קח נא את הכסף שבכיסי וקנה לי כרטיס לווארשה.

עשה הלה את בקשתו, קנה לו כרטיס וגם עזר לו לעלות לקרון.

לאחר שישבו שניהם אמר העוֹזר לעזוּר:

לפרופיסור אתה נוסע?

תמה בעל־הידיים:

פרופיסור למה לי? בריא ושלם אני, ברוך השם.

בריא ושלם? – תמה הלה ורמז כלפי הידיים.

אט, – החזיר בעל־הידיים. – זוגתי תחיה בקשה, שאביא לה נעליים חדשות מווארשה, וזו היא מידת רגלה. °

הערות שוליים:
- [1] שיתק – געלאהמטער, השווה: עיוור, פיסח, אילם וכדומה.

ביאור: „שיתק" — משותק (הערה [1]). התנוחה — מרפקים צמודים לגוף וכפות ידיים מזדקרות — נראית כשיתוק, והבריות ממהרים לרחם ולסייע, עד לשאלה אם הוא נוסע אל „הפרופיסור", רופא מומחה. אבל האיש בריא לגמרי: הוא פשוט שומר בין שתי ידיו את מידת רגלה של אשתו, לקניית נעליים בווארשה, ואינו מעז להזיזן פן תאבד המידה. דרויאנוב מציין מקבילה תורכית מסיפורי נאסר א־דין: אדם שנטל כך את מידת אשתו נפל לבור, וכשקראו לו „שלח ידך!" השיב — איני יכול, תאבד לי המידה.

הערת דרויאנוב: בדיחה תורכית מספרת כך: פעם אחת ביקשה
אשתו של בן־אדם, שיקנה לה בשוק אמה אחת ביטנה לבגדה. אמר
לה בן־אדם: "כיצד אדע, מידת־אמה כמה היא"? —אמרה לו
האשה: "פשוט זרועך"! —נשמע לה ופשט. מיד הלך בן־אדם לעשות רצון אשתו, וזרועו פשוטה. ומשום
שהיה שקוע במחשבתו, שלא לאבד מידת האמה, לא נזהר בלכתו
ונכשל ונפל לתוך באר. מיהרו אנשים מן השוק אל הבאר וקראו לו:
"שלח ידך ונעלה אותך"! —החזיר להם: "איני יכול, תאבד לי
מידת־האמה, שקיבלתי מאת אשתי. תיפסו לי בזקני והעלוני".
(‏Tewfik, "Nassr-ed-din und Buadem"‏ עמ' 76, סי' 88). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 743, עמ' 236) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 744

קודם צאת הרכבת ניגש יהודי לקונדוקטור ולחש לו:

אפשר? [2]

החזיר הקונדוקטור ולחש לו:

הנה הקונטרול מטייל כאן. השד יודע אותו, אם יסע עמנו או לאו.

פירש היהודי מן הקונדוקטור והלך לו אל הקונטרול:

אדוני קונטרולר, שאלה יש לי לשאול אותך.

שאל!

אתה תסע עמנו ברכבת זו או לאו?

ז’יד! – רעם הקונטרולר. – מה זה עניינך, אם אסע או לאו?

חינן היהודי את קולו ואמר:

אדוני קונטרולר, כעס זה למה? מה תפסיד אם תגיד לי?

נתפייס לו הקונטרול והשיב:

נו, אסע… מה בכך?

מה בכך? – החזיר היהודי. – אם אתה תסע, אני לא אסע.

הערות שוליים:
- [2] מקרא קצר ופירושו: אפשר לנסוע בלי כרטיס בשכר תשלום מועט לקונדוקטור?

ביאור: „אפשר?" הוא קוד מוסכם: אפשר לנסוע בלי כרטיס תמורת תשלום מועט לקונדוקטור — כלומר שוחד (הערה [2]). „קונדוקטור" — הכרטיסן; „קונטרול" — המפקח הבודק את הקרונות ואת הכרטיסנים עצמם; „ז'יד" — כינוי גנאי רוסי ליהודי. הקונדוקטור מוכן לעסקה אך חושש מן המפקח המסתובב בתחנה — והיהודי הולך לברר את השאלה המסוכנת בדרך הישירה שאפשר: אצל המפקח בכבודו ובעצמו. תשובתו „אם אתה תסע, אני לא אסע" פורשת לפני המפקח, בתמימות גמורה, את כל המזימה.

## בדיחה 745

יהודי עלה לרכבת וכרטיס אין לו. מתחילה נסע בשלום, אחר־כך הרגיש בו הקונדוקטור וטפח לו טפיחה יפה באחוריו, וכשהגיעו לתחנה השליכוֹ מן הרכבת. ישב היהודי בבית־הנתיבות והמתין עד שבאה רכבת שנייה וחזר ועלה. ושוב אותו מעשה: מתחילה נסע בשלום, אחר־כך הרגיש בו הקונדוקטור וטפח לו טפיחה יפה באחוריו, וכשהגיעו לתחנה השליכוֹ מן הרכבת. בשלישית בא היהודי לידי קונדוקטור רגזן. טפח לו הלה שתי טפיחות יפות באחוריו ושאל ברוגזה:

יהודי, להיכן אתה נוסע.

גירד היהודי את מקום הטפיחה והחזיר:

לי אתה שואל? שאל לאחורי: אם הם יעמדו בניסיון, אסע אני עד ווארשה…

ביאור: „קונדוקטור" — הכרטיסן; „יעמדו בניסיון" — לשון המקורות למבחן של אמונה, כניסיונות שנתנסה בהם אברהם. הנוסע הסמוי יודע שיעדו אינו תלוי ברצונו אלא בסבולת אחוריו למכות: הם „הכרטיס" שלו, והם שיכריעו אם יגיע עד ווארשה. העלאת הישבן החבול לדרגת צדיק העומד בניסיון היא כל החידוד.

## בדיחה 746

עד שהרכבת הגיעה לתחנה נכנס הקונדוקטור, בדק מתחת לספסלים ומצא שני נעלמים. בטש ברגלו וצעק:

כרטיסים!

הוציא נעלם אחד את ראשו מתחת לספסל ואמר:

יהודי עני אני, ובת יחידה לי; מחר היא יוצאת לחופה בעיר פלונית, וכרטיס אין בידי לקנות. חוס נא, רחם נא…

נתמלא הקונדוקטור רחמים רבים והניח לו. נסתלק מעליו וקרא לנעלם השני:

כרטיס!

הוצא הלה את ראשו מתחת לספסל ואמר:

גיסו אני, ואף אני מוזמן לחתונה…

ביאור: „נעלמים" — נוסעים סמויים, חסרי כרטיס. השני חוסך לעצמו את טרחת הבדיה ופשוט מסתפח לסיפור הרחמים של חברו — „גיסו אני, ואף אני מוזמן לחתונה" — ובכך גם מסגיר למפרע שסיפור הבת היחידה והחופה כולו היה תרגיל.

## בדיחה 747

קונדוקטור נכנס לקרון הרכבת ומצא מתחת לספסל יהודי מקופל כעוּבּר במעי אמו. כעס כעס גדול ונהם:

מי שכרטיס אין לו, יטרח וילך ברגליו.

נענה היהודי מתחת לספסל:

ילמדנו רבינו, מה יעשה אדם, שיבּלוֹת לו ברגליו?

ביאור: „ילמדנו רבינו" — נוסח הפתיחה המסורתי של שאלה הלכתית המופנית לרב; „יבלות" — שלפוחיות כאב ברגליים. הנוסע הסמוי מקבל את גערת הקונדוקטור („ילך ברגליו") כאילו היתה פסק הלכה, ומציג שאלת המשך למדנית: ומה דינו של מי שיבלות ברגליו? — חוצפה עטופה בנימוסי בית המדרש.

## בדיחה 748

ההוא שבא מן הדרך וסיפר לחברו:

דבר משונה אירע לי. יושב הייתי בקרון של הרכבת. נכנס הקונדוקטור והלך מספסל לספסל ולא אמר ולא כלום. וכשהגיע למקומי, הסתכל בי, כאילו אין לי כרטיס.

ומה עשית אתה? – שאל חברו.

החזיר המספר:

מה היה לי לעשות? הסתכלתי אני בו, כאילו יש לי כרטיס.

ביאור: הסימטריה מסגירה הכול: אם השיב למבט „כאילו אין לי כרטיס" במבט „כאילו יש לי כרטיס" — סימן שבאמת לא היה לו, והוא ניצח בקרב מבטים אילם. הודאה שלמה בנסיעת חינם, מחופשת לסיפור תמים על „דבר משונה".

## בדיחה 749

גוי ויהודי ישבו בתא של המחלקה הראשונה. הצית היהודי סיגרה ומיד מחה הגוי:

כאן אסור לעשן!

אני יודע, – התריס היהודי ועישן כבתחילה.

כעס הגוי וקרא לקונדוקטור. בא הקונדוקטור ואמר ליהודי:

אדון זה בדין מוחה: התא מיוחד לשאינם מעשנים.

השיב היהודי:

ואני אומר, שאדון זה מוחה שלא בדין. כרטיס יש לו של המחלקה השנייה, והוא יושב במחלקה הראשונה.

נתכרכמו פניו של הגוי, קם והלך לו. וכשהגיעה הרכבת למקומה נטפל אותו גוי ליהודי ואמר לו:

כלום רואה תעלומות אתה שידעת סוד כרטיסי?

החזיר לו היהודי:

מה תעלומה יש כאן? נסתכלתי בכרטיסך, שהציץ מתוך כיסך, וראיתי, שצבע אחד לו ולכרטיסי שלי.

ביאור: היהודי הודף תלונה מוצדקת על עישון בחשיפת עבירה חמורה ממנה: המתלונן יושב במחלקה הראשונה בכרטיס של השנייה, ומי שיושב שלא כדין — אל יאכוף דין על אחרים. ו„ראיית הנסתרות" מתפענחת בסוף כהפללה עצמית שקטה: הוא זיהה את התרמית לפי צבע הכרטיס, ש„צבע אחד לו ולכרטיסי שלי" — כלומר גם הוא נוסע בראשונה בכרטיס של שנייה.

## בדיחה 750

סגור את החלון! – קרא אופיצר לשכנו היהודי בקרון־הרכבת. – קר בחוץ.

סלקא דעתך, – החזיר לו היהודי, – שאם אסגור את החלון ייחם בחוץ?

ביאור: „סלקא דעתך" — ארמית תלמודית: „וכי עולה על דעתך?", הנוסח שבו הגמרא דוחה הנחה מופרכת. הקצין מתכוון כמובן שקר לו בפנים, אבל היהודי נתלה בניסוח המרושל — „קר בחוץ" — ועונה כדוחה קושיה בסוגיה: וכי אם אסגור את החלון יתחמם החוץ? פלפול למדני כנשקו של מי שאינו יכול לסרב לקצין בגלוי.

## בדיחה 751

כשנכנס הקונדוקטור ובדק את הכרטיסים, אמר ליהודי אחד: חייב אתה לשלם קנס. בכרטיס זה אתה יכול לנסוע ברכבת רגילה, ולא במהירה.

החזיר לו היהודי:

למה אשלם קנס חינם? יש לי, ברוך־השם, פנאי, ואני מסכים, שלא תמהר.

ביאור: „קונדוקטור" — כרטיסן. נסיעה ברכבת מהירה (אקספרס) חייבה כרטיס יקר יותר, ומי שעלה אליה בכרטיס רגיל נקנס. היהודי מבין את ה„מהירה" לא כדרגת תעריף אלא כשירות שאפשר לוותר עליו: יש לו פנאי, הוא מסכים ברוחב־לב שהרכבת לא תמהר — ולמה ישלם?

## בדיחה 752

ההוא שעלה לקרון של רכבת ולא מצא מקום לשבת: כל הספסלים תפוסים. פנה כה וכה וראה: בקצה הקרון תפסה לה אשה זקנה ספסל שלם והיא מתקינה עצמה לשינה. ניגש אליה ואמר לה:

מזל־טוב, דודה!

מיד החזירה לו הזקנה ברכה, צימצמה את עצמה והתפיסה לו מקום לשבת. לאחר שישב אמרה לו:

מילא, “מזל־טוב” יפה כל־שעה. אבל – על שום מה?

תיקן לו הוא את מקומו יפה־יפה והחזיר לה:

חייך, דומה שזו לי פעם ראשונה אני רואה אותך אחרי חתונתך…

ביאור: „מזל־טוב" מברכים על שמחה — אירוסין, חתונה, לידה — ומי שבורך משיב בנימוס. הזקנה מפנה מקום למברך עוד לפני שהבינה על מה הברכה, וכשהיא שואלת סוף־סוף, מתברר שהברכה הייתה גם תחבולה להשגת מושב וגם עקיצה על גילה: „לא ראיתיך מאז חתונתך" — כלומר חתונתה הייתה לפני עידן ועידנים.

## בדיחה 753

שני יהודים בקרונה של רכבת. שניהם מבקשים להיכנס בדברים זה עם זה, ושניהם מהססים:

שמא גדלן הוא הלה, שמא קפדן הוא, שמא לא איש־דברים הוא? לסוף נעקרה אנחה מלבו של אחד מהם:

אוי!

מיד נענה אחריו השני:

אמת ויציב! אף אני הייתה דעתי לאמר כך…

ביאור: „גדלן" — יהיר; „קפדן" — נוח לכעוס; „אמת ויציב" — מילות הפתיחה של הברכה שאחרי קריאת שמע, לשון של אישור חגיגי לאמת גמורה. אחרי כל ההיסוסים הזהירים מתברר שכדי לפתוח שיחה בין שני יהודים די באנחה אחת: על „אוי!" כולם מסכימים בהתלהבות, כאילו נאמרה כאן אמת של תפילה.

## בדיחה 754

שניים שנזדמנו לספסל אחד בקרון־הרכבת. פתח אחד ושאל:

יהודי מהיכן?

החזיר לו השני:

מווילנה אני בא, וללודז אני נוסע. פרנסתי – חנות לאריג. שמי אברהם ושם משפחתי כץ, אבל במקומי קוראים לי על שם אבא: אברהמ’יל אליה’ס. לא עשיר אני ולא עני, אלא בינוני. בנים יש לי שניים ושניהם נשואים. בנות יש לי שלוש: אחת נשואה, אחת ארוסה, והשלישית עדיין לא הגיעה לפרקה. ל"רבי" איני נוסע, ספרים איני קונה, מסחרים חדשים איני מבקש, טבק איני מריח, סיגריות איני מעשן, יי"ש איני שותה, בפוליטיקה אינני בקי… שמא שכחתי מה־שהוא יזדרז נא מעלתו וישאל… לנמנם קצת אני רוצה…

ביאור: „אברהמ'יל אליה'ס" — אברהם בנו של אליהו, כינוי על שם האב כמנהג העיירה; „יי"ש" — יין־שרף, משקה חריף; „לא הגיעה לפרקה" — עדיין לא בגיל שידוכים. הנוסע מכיר היטב את טקס החקירה הנהוג בין זרים ברכבת — מהיכן? לאן? במה אתה עוסק? — ומקדים תרופה למכה: מוסר בנשימה אחת את כל התשובות, כולל רשימת כל מה שאינו עושה, ובלבד שיניחו לו סוף־סוף לנמנם.

## בדיחה 755

בתחנה שבין קובנה לווילנה עלה יהודי לרכבת, תפס לו מקום וכמנהג־ישראל נכנס תיכף ומיד בדברים עם שכנו, שישב ממולו:

יהודי מהיכן?

מקובנה.

ולהיכן?

לוילנה.

הבהיקו פניו של הראשון:

אשרי הדור, שזכה להמצאות מחוכמות כאלה!… אתה נוסע מקובנה לווילנה, ואני נוסע מווילנה לקובנה. אף־על־פי־כן בקרון אחד אנו נוסעים, ודיינו שאתה פניך למזרח, ואני – פני למערב..

ביאור: נסיעה מקובנה לווילנה ונסיעה מווילנה לקובנה אינן יכולות להתקיים באותו קרון באותה שעה — אבל הקרתני, הנפעם מנפלאות הרכבת, אינו מבחין בסתירה. בעיניו זו המצאה מחוכמת של הדור, והמנגנון „ברור": זה יושב ופניו למזרח וזה פניו למערב, וכך נוסע כל אחד לכיוונו.

## בדיחה 756

נכנס יהודי לקרון הרכבת ומצא את מכרו. מיד נתן לו שלום ושאל:

להיכן?

החזיר לו הלה שלום והשיב:

לברדיטשב.

רגז הראשון:

אתה אומר לברדיטשב, כדי שאטעה לחשוב, שלז’יטומר אתה נוסע, ובאמת לברדיטשב אתה נוסע. אם־כן, שקר זה למה?

ביאור: החשדן מורגל בהנחה שכל תשובה נועדה להטעות, ולכן הוא בונה מהלך כפול: אמרת „ברדיטשב" כדי שאחשוב שאתה נוסע לז'יטומיר — אלא שבאמת אתה נוסע לברדיטשב. כלומר: אמרת אמת. אבל במקום להודות בכך, הוא נשאר בתוך ההיגיון החשדני שלו ומאשים את חברו בשקר על שאמר את האמת — „אם כן, שקר זה למה?"‏.

## בדיחה 757

עם חשיכה, כשיצאה הרכבת מווילנה לווארשה דרך ביאלוסטוק, נכנס למחלקה השלישית אדם אחד מן המחלקה הראשונה, ניגש ליהודי לבוש בגדי־עניים ושאל:

דודי, עד היכן אתה נוסע?

עד ווארשה, – השיב העני.

אם־כך, – אמר האיש מן המחלקה הראשונה, – יש לי בקשה אליך. כשנגיע לביאלוסטוק תיכנס למחלקה הראשונה ותעירני משנתי.

הסכים העני.

אבל דע לך, – הוסיף ואמר האיש מן המחלקה הראשונה, – שאין אני זהיר להקיץ. לפיכך, אל תנהג בי מנהג דרך־ארץ; תטלטלני ותשליכני מן הקרון, ואפילו בעל־כורחי… דבר נחוץ לי בביאלוסטוק… והרי שכר־טירחה.

ולמחר בבוקר נזדקר אותו איש כמבולבל מן המחלקה הראשונה למחלקה השלישית והתחיל מחרף את העני, ששכר־טירחה נטל ושליחותו לא עשה.

נעץ בו העני את עיניו ואמר:

כמה תמוהים הבריות מן המחלקה הראשונה. עכשיו אתה כועס ומחרף, שלא השלכתיך מן הקרון, וכמה כעסת וחרפת קודם, בשעה שהשלכתיך מן הקרון, כשהגענו לביאלוסטוק…

ביאור: האיש מן המחלקה הראשונה מזהיר מראש: שנתו כבדה, ולכן יש לטלטלו ולהשליכו מן הקרון בלי להתחשב במחאותיו. העני מילא את השליחות באמונה — אלא שבחשכה השליך נוסע אחר, שצעק וחירף בדיוק כפי שהוזהר שיקרה, ואילו השוכר עצמו המשיך לישון והחמיץ את תחנתו. דווקא ההוראה „להתעלם מכל התנגדות" היא שהבטיחה את הטעות, ותשובתו השלווה של העני חושפת אותה.

## בדיחה 758

שתי נשים תגרניות בקרון של הרכבת. אחת מהן חרידה על כל ניעה של הקרון:

יראה היא, שמא יתהפך, חלילה, הקרון.

ליגלגה עליה חברתה:

לא בת יחידה את למקום. אף אני בשר־ודם כמוך, ואיני יראה.

החזירה הראשונה:

מה דמיון הוא זה? את – סלק וגזר ומלפפונים לך בסלים, ואני – שלוש מאות ביצים לי בסלי…

ביאור: „תגרניות" — רוכלות שוק; „לא בת יחידה את למקום" — אינך בתו היחידה והמפונקת של הקדוש־ברוך־הוא („המקום"), כלומר אין לך זכות לפחד יותר מכל אדם. הלגלגנית בטוחה שחברתה חרדה לחייה, אבל הפחד מתגלה כחשבון סחורה קר: סלק, גזר ומלפפונים ישרדו התהפכות — שלוש מאות ביצים לא.

## בדיחה 759

ההוא שישב בקרון של הרכבת ורקק על הקרקע. רמז לו הקונדוקטור על הטבלית התלויה על הקיר:

“אסור לירוק על הקרקע”.

החזיר לו הלה:

כלום חייב אדם לקיים כל מה שכתוב בטבליות? הרי טבלית אחרת: "שתו קקאו של וון־הוּטן, ואף זו אני חייב לקיים?

ביאור: „טבלית" — שלט; „קונדוקטור" — כרטיסן. בקרונות הרכבת נתלו זה לצד זה שלטי איסור ומודעות פרסומת, ו„ון־הוטן" היה מותג קקאו הולנדי מפורסם. היורק מעמיד פני תם: אם אינו חייב לציית לשלט „שתו קקאו", אינו חייב לציית גם לשלט „אסור לירוק" — כאילו כל מה שכתוב על הקיר שווה במעמדו.

## בדיחה 760

קרתני הוצרך לנסוע לווארשה, ומחמת שאותה שעה לא היה “בקו־הבריאות” קנה כרטיס למחלקה השנייה: במחלקה זו – אמרו לו – אין הדוחק מרובה, ופעמים אדם יושב יחידי כל זמן הנסיעה. קנה את הכרטיס, עלה לקרון, פגע בחדר קטן ומיוחד, מצא כיסא וישב. ישב ונהנה:

החדר קטן וצר, אבל אין כאן כיסא אלא זה, וחזקה שמנוחה שלמה תהיה לו כל־היום.

עד שישב ונהנה נזדקר פתאום לתוך החדר ראשו של אופיצר, ומיד נרתע האופיצר לאחוריו, ביקש סליחה ונעלם. לא היו רגעים מועטים ונזדקר ראשה של אשה לתוך החדר, ואף היא נרתעה לאחוריה, ביקשה סליחה ונעלמה. ושוב נהנה הקרתני:

מחלקה זו דמיה מרובים, אבל מיוחדת לבעלי־נימוסים.

בינתיים נתאסף “מניין” שלם, אנשים ונשים, וכולם זקוקים לאותו חדר. והקרתני יושב ונהנה ואינו זז ממקומו. ראה הקונדוקטור, שאין לדבר סוף, פתח את הדלת של החדר וצעק:

אדון, עד מתי תשב כאן?

תמה הקרתני: “מה רשות יש לגוי זה לצעוק במחלקה של בעלי־נימוסים”? – הרהר רגע והשיב בנימוס:

עד מתי אשב כאן? עד ווארשה…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה שאינו מכיר את הכרך; „לא היה בקו־הבריאות" — לא חש בטוב. ה„חדר הקטן והמיוחד" עם הכיסא היחיד הוא כמובן בית־השימוש של הקרון, והנכנסים־הנרתעים הם נוסעים הזקוקים לו. הקרתני מפרש כל אות לטובתו: הבדידות — רוֹוחה של מחלקה יקרה, הנסיגות המתנצלות — נימוסי אצילים; ותשובתו האדיבה „עד ווארשה" מבטיחה שבדעתו לשבת שם עד סוף הנסיעה.

## בדיחה 761

ההוא שנסע ברכבת ופתאום הוברר לו, ששכחו לייחד כאן חדר לצורך ידוע. כבש את צורכו בכל כוחו, וכשהגיעו לתחנה, קפץ מתוך הקרון ואמר לממונה על התחנה:

בבקשה ממך, שתעכב את הרכבת חמישה רגעים.

אמר לו הממונה:

אי־אפשר; כאן אין הרכבת שוהה אלא רגע אחד.

נחיה ונראה, – אמר הלה ומיד נעלם.

עבר רגע. הממונה מצפצף: אחת, שתיים שלוש – הרכבת אינה זזה. חוזר הממונה ומצפצף: אחת, שתיים, שלוש – הרכבת במקומה עומדת. התרגז הממונה ורץ אל המנהיג:

למה אין אתה זז?

החזיר לו המנהיג:

כיצד אזוז? הנה שם, לפני הקטר, יושב מי־שהוא…

ביאור: „חדר לצורך ידוע" — לשון נקייה לבית־שימוש, שלא בכל הרכבות היה מצוי; „המנהיג" — נהג הקטר. משסירב הממונה לעכב את הרכבת חמש דקות, השיג הנוסע את העיכוב בדרך שאין עליה ערעור: התיישב לעשות את צרכיו לפני הקטר עצמו, והרכבת — על צפצופיה ולוח־הזמנים שלה — נאלצה להמתין לו.

## בדיחה 762

עמוס חבילות וצרורות יצא קרתני מבית־הנתיבות, ניגש לעגלון ושאל:

לרחוב פלוני?

עשרים וחמש קופיקות, – השיב העגלון.

יישר־כוחך! – אמר הקרתני והלך לו. – עכשיו אני יודע, כמה אני חוסך כשאלך לשם ברגל.

ביאור: „קופיקה" — מטבע רוסי קטן; „יישר־כוחך" — תודה רבה. שאלת המחיר לא נועדה לשכור עגלה אלא לתמחר את החיסכון: הוצאה שלא הוציא נרשמת אצל הקרתני כרווח נקי, והוא עוד מודה לעגלון על שסייע לו „להרוויח" עשרים וחמש קופיקות בהליכה ברגל, עמוס חבילות.

## בדיחה 763

כמה זמן התחרו זו בזו שתי חברות לאניות על נהר הדנפר, ומשבוע לשבוע הוזילו שכר־הנסיעה. לסוף עמדה אחת מהן והודיעה, שמכאן ואילך היא מבטלת שכר־הנסיעה לגמרי ומסיעה את נוסעיה חינם. נמלכה השנייה והודיעה, שהיא אינה מסתפקת אפילו בזה, אלא שגם תחלק לנוסעים גלוסקאות חינם. בו־ביום ניגש יהודי לקופה של חברה זו וביקש כרטיס לקיוב. מיד נתן לו הגזבר כרטיס וגם הוסיף לו גלוסקה יפה לדרך חינם. פשט היהודי את ידו לגלוסקה ושאל:

אדוני גזבר, שמא עוד קצת יותר בזול?

נעץ בו הגזבר עיניים זעומות:

רבי יהודי, כרטיס אתה מקבל חינם, גלוסקה אני מוסיף לך חינם; מה זול תבקש לך עוד?

החזיר היהודי:

מה זול אני מבקש עוד? את הכרטיס אקח, את הגלוסקה אקח, אבל לא אסע…

ביאור: „גלוסקה" — לחמנייה לבנה משובחת. מלחמת המחירים בין החברות הגיעה עד אפס — נסיעה חינם ועוד לחמנייה חינם — ובכל זאת היהודי מבקש „עוד קצת יותר בזול". ומצא: ייקח את הכרטיס, ייקח את הגלוסקה, ויחסוך לעצמו גם את הנסיעה עצמה.

## בדיחה 764

מעשה בשניים שהיו באים בספינה וישנו בתא אחד: זה במיטה שלמעלה וזה במיטה שלמטה. בלילה התחילה הספינה מכרכרת מחמת רוח ונאנס העליון ופלט כל מה שבמעיו על התחתון. מיד התנער התחתון וקפץ ממקומו שיכור־שינה. הציץ עליו העליון ואמר לו:

לא אמרתי לך, שאכילה גסה קשה לים? עכשיו ודאי הוטב לך…

ביאור: „נאנס" — לא שלט בעצמו: מחלת־הים גרמה לנוסע שבמיטה העליונה להקיא על שכנו שמתחתיו. אלא שבמקום להתנצל הוא הופך את היוצרות — פונה אל הקורבן כאילו הוא־הוא שהקיא, ועוד מגיש לו עצה רפואית מלומדת: „לא אמרתי לך שאכילה גסה קשה לים? עכשיו ודאי הוטב לך".

## בדיחה 765

אנייה הפליגה בים. בלילה ניעורה סערה גדולה והאנייה התחילה תועה בין הררי־מים. כל הנוסעים הקיצו משנתם והתפללו לאלהים, כי ישוכו המים. משה פינדק לא הסתפק בסתם תפילה ועמד וזעק לשמים בכל כוחו. אמר לו עזריאל קורקבן:

משה, למה תצעק? כלום שלך היא האנייה?…

ביאור: בעיני עזריאל, זעקה בכל הכוח היא מאמץ ששמור למי שיש לו מה להפסיד — בעל האנייה. שהזועק עצמו יטבע יחד איתה, זה כנראה אינו הפסד שמצדיק צעקות.

## בדיחה 766

קרתני הפליג באנייה, וכל מה שינק משדי־אמו טיבע בים. וכשהגיעה האנייה למקומה הסתכל וראה: אמודאי עולה מתוך הים. מיד קפץ ונשבע:

עכשיו שאני רואה שאפשר להלך ברגל מתחת למים, קונם עלי אם מכאן ולהבא ארד באנייה.

ביאור: „אמודאי" — צוללן; „קונם עלי" — לשון נדר. הקרתני, שהקיא בהפלגה את נשמתו („כל מה שינק משדי אמו"), רואה צוללן עולה מן המים ומסיק שאפשר פשוט ללכת ברגל על קרקעית הים — ומעתה, נדר, כך יעשה את הדרך.

## בדיחה 767

מהגרים יהודים הגיעו לחופה של אמריקה. תלה אחד מהם עיניו בבתים הגבוהים, המצויים שם ומגיעים עד לשמים, החמיר פניו ואמר:

מה רבותה היא, שקולומבוס מצא מדינה זו?…

ביאור: „מה רבותה" — מה ההישג הגדול. המהגר מודד את גילוי אמריקה לפי מה שעיניו רואות ארבע מאות שנה אחרי קולומבוס: מדינה שבתיה „מגיעים עד לשמים" — איך אפשר היה שלא למצוא אותה?

# כרך א׳ — אכסניות ואכסנאים

## בדיחה 768

אורח בא לעיירה ונכנס לאכסניה, ערבית אכל שליש ושתה שני שלישים והלך לישון. למחר שאל לו בעל האכסניה:

– רבי אורח, כיצד ישנת? החזיר לו האורח:

– ברוך־הַשֵׁם, נחלק עלי הלילה. עד חצות הייתי אני שָׁתוּי וישנתי; אחרי חצות היו הפשפשים שתויים – ושוב ישנתי.

ביאור: „אכל שליש ושתה שני שלישים" — מעט אוכל והרבה יין־שרף; „שתוי" — שיכור. סוד הלילה ה„מוצלח": עד חצות ישן כי היה שיכור מכדי להרגיש בפשפשים; אחרי חצות ישן כי הפשפשים, ששתו את דמו רווי־האלכוהול, השתכרו בעצמם וחדלו לעקוץ. ברכת „ברוך־השם" עוטפת כתב אישום מנומס: האכסניה שורצת פשפשים.

## בדיחה 769

אורח נכנס למסעדה והזמין כוס טֶה. כשהביאו לו אמר לַדַּיָּל:

– טְרַח וְהָבֵא כַפִּית אחרת; זו כֻּלָּהּ חלמון של ביצה.

הִתְרִיס הַדַּיָּל:

– אדוני, שמא חלמון של ביצה יש בו משום שעטנז?

ביאור: „דייל" — מלצר; „שעטנז" — איסור מן התורה ללבוש בגד שארוגים בו צמר ופשתים יחדיו (דברים כב, יא). לתלונה על כפית מזוהמת בחלמון משיב המלצר בשאלה „הלכתית": וכי יש בחלמון משום שעטנז? כלומר — איסור אין כאן, אז מה לך מתלונן. תלונת ניקיון פשוטה נדחית במונח הלכתי שאין לו שום שייכות לעניין.

## בדיחה 770

אורח בא לברדיטשב וירד לאכסניה, וכשפתח בעל־האכסניה את פנקסו בשביל לרשום את האורח, הגיח פשפש ממחבואו והתחיל אָץ ברגליו המהירות על פני הפנקס. אמר האורח לבעל האכסניה:

– הרבה כרכים עברתי והרבה חדושים ראיתי. אף־על־פי־כן מודה אנו, שֶׁמִיָּמַי לא ראיתי חדוש מופלא זה: פשפש המבקש לדעת תיכף מספר חדרו של אורח חדש…

ביאור: תלונה על אכסניה שורצת פשפשים, מוגשת כהתפעלות מנומסת מ„חידוש מופלא": הפשפש הרץ על פנקס הרישום כאילו בודק לאיזה חדר נרשם האורח החדש — כדי לדעת היכן למצוא אותו בלילה.

## בדיחה 771

אורח בא לעיירה ונכנס לאכסניה. נסתכל בחדר, שֶׁהִקְצָה לו בעל־האכסניה, ואמר לו:

– חוששני, דודי, שֶׁפִּשְׁפְּשִׁים מְטַפְלַים כאן.

הציץ עליו בעל־האכסניה בתרעומת והחזיר:

– ואתה מה רצונך? שיהיו פִילִים מְטַיְּלִים כאן?

[נוסח אחר:

אורח בא לעירה ונכנס לאכסניה. למחר אמר לבעלי האכסניה:

– מוכרח אני, דודי, לבקש לי אכסניה אחרת: פשפשים טִוּלוּ בְמִמָּתַי כל הלילה.

פקפק בעל האכסניה:

– בשביל דבר קטן כזה אין אדם מכובד משַנה אושפיזה.

החזיר לו האורח:

– ואתה מה רצונך? שיהיו דוקא דֻבִּים מְטַפְלִים בַּמִטָּה? ]

ביאור: כל התשובה היא משחק צלילים: „פשפשים מטפלים" (מזדחלים, מתעסקים) מול „פילים מטיילים". במקום להתנצל על הפשפשים, בעל־האכסניה עוד נוזף באורח על תלונתו הקטנונית — מה ציפית, פילים? בנוסח האחר החרוז הוא פשפשים מול דובים, ו„אושפיזה" (ארמית) — אכסניה.

## בדיחה 772

אורח לן באכסניה, למחר אמר לו בעל־האכסניה:

– כיצד עָרבה לך שנתך באכסניה שלי?

הסביר לו האורח פנים ואמר:

– ברוך השם, יפה ישנתי. ברם, פשפש מת מצאתי על הכסת.

– מה־בכך? – נענה בעל־האכסניה דרך בִטוּל. – פשפש מת אינו ולא כלום.

החזיר לו האורח:

– הדין עמך. אבל אי אתה יודע, כמה גדולה היתה הַלְּוָיָה שלו…

ביאור: „כסת" — כר, מצע. האורח מסכים בנימוס שפשפש מת אחד „אינו ולא כלום" — אבל ה„לוויה הגדולה" שראה פירושה שהמוני פשפשים חיים ליוו את המת, וטיפלו באורח עצמו כל הלילה.

## בדיחה 773

אורח לן באכסניה, למחר אמר לו בעל האכסניה:

– מובטחני, שבאכסניה שלי ערבה לך שנתך.

– כן, – החזיר לו האורח. – אני ישנתי, אבל הפשפשים העלובים – הם לא יָשנו כל־חלילה…

ביאור: התלונה מוגשת כדאגה מעושה: האורח אכן ישן יפה — אבל הפשפשים „העלובים" לא עצמו עין, שהרי עמלו עליו כל הלילה.

## בדיחה 774

עיף מן הדרך נכנס אורח לאכסניה, לקח לו חדר, עלה למִטָּתו ונרדם. פתאום – הך! דופקים בדלת. קפץ האורח מעל המטה, פתח את הדלת – והחדרן לפניו:

– באתי להודיעך, שהביאו את מזודותיך מבית־הנתיבות.

– הַנַּח לי – כָּעס האורח. – לישון אני רוצה.

שָׁב למטתו ונרדם. ופתאום – הך! דופקים בדלת. חזר וקפץ מעל המטה, פתח את הדלת – והחדרן לפניו:

– באתי להודיעך שטעיתי: אותן המזודות לא שלך הן…

ביאור: „בית־הנתיבות" — תחנת הרכבת. החדרן המסור מעיר את האורח התשוש פעם שנייה רק כדי לבטל את ההודעה הראשונה — שגם היא לא הייתה שווה הערת ישן.

## בדיחה 775

אורח בא לאכסניה לפנות בוקר, עלה למטתו ושינה מתוקה כבשה אותו. פתאום – יד כבדה נחתה עליו והתחילה טורדתו.

– מי כאן? – חרד האורח משנתו.

– אני כאן, – נענה קול זר

– מי אתה?

– אני – הַדַּיָּל, שמא תקום?

– חמור! – רָתַח האורח. – לישון אני רוצה ולא לקום.

– אפשר, – הסכים הַדַּיָּל. – אבל יש לנו עוד אורח, והוא כבר קם לאכילה.

– מה זה ענין לי? – צעק האורח. – כלום אני צריך להאכילו?

– חס ושלום – החזיר הַדַּיָּל – אבל אתה יָשֵׁן על הַמַּפָּה של הַשֻׁלְחָן.

ביאור: „דייל" — משרת. האכסניה ענייה כל כך, שהסדין שעליו ישן האורח הוא־הוא מפת השולחן: כשקם אורח אחר לאכול, אין ברירה אלא להעיר את הישן כדי לפנות את ה„מפה" ולערוך עליה את הסעודה.

## בדיחה 776

אורח נכנס לאכסניה, לקח לו חדר ועלה למטתו לנוח. נפתחה הדלת ונזדקר ראשו של בעל־האכסניה לתוך החדר:

– בבקשה ממך, רבי אורח, שתמהר לישון. שם, בחדר שני, יש לנו עוד אורח, והוא מחכה לַכָּר…

ביאור: בכל האכסניה יש כר אחד ויחיד, העובר מאורח לאורח — ומכאן הבקשה האבסורדית „למהר לישון", כדי שיתפנה הכר לממתין בחדר השני.

## בדיחה 777

שמריל שניסקבר בא לעיירה, ירד לאכסניה, התיר את צרוריו ופקד שיביאו לו סעודה לחדרו, נכנסה אשה מפוחמה והביאה פַּרְפֶּרֶת – תערובת של צנון ושומן, אחר כך חזרה והביאה מָרָק ובשר, נתן שמריל עינו בפרפרת תחלה: הצנון מרובה והשומן מעט. נתן כַּף לתוך המרק והעלה – קילקי של שערות. קצה נפשו. ולא אכל גם את הבשר.

עד שישב ותהה על סעודה זו, נכנס בעל האכסניה ושאל אותו:

– רבי שמריה, מה דעתך על האכסניה שלי?

השיב לו שמריל:

– הכל טוב ויפה באכסניה שלך, אלא שֶׁלְּחִנָם אתה כופה, את ההר על אכסנאיך ונוטל רשות הבחירה מהם.

תמה בעל־האכסניה:

– מאי משמע?

הסביר לו שמריל:

– הנה, לדוגמה, פרפרת זו של צנון ושומן. מוטב, שהיית נותן צנון לחוד ושומן לחוד, שמא יש אדם המרבה דוקא בצנון, – יטרח ויעשה כרצונו. כיוצא בזה. הַמָּרָק. מוטב, שהיית נותן מרק לחוד ושערות לחוד. שמא יש אדם, הרגיל דוקא לאכלם יחד, – יטרח ויעשה כרצונו, והוא הדין הַדַּיָּלָה. מוטב, שהיתה נערה־בתולה, שמא יש אדם, שדוקא אִשָׁה ולא בתולה הַנְיָא לו, – יטרח ויעשה כרצונו…

ביאור: „פרפרת" — מנה נלווית, מתאבן; „מפוחמה" — מפויחת ומלוכלכת; „קילקי של שערות" — פקעת שערות; „הדיילה" — המשרתת המגישה; „הניא לו" — ערב ונוח לו. „כופה את ההר" רומז לדרשת הגמרא (שבת פח ע"א) על מעמד הר סיני: „כפה עליהם הר כגיגית" — האל תלה את ההר מעל ראשי ישראל וכפה עליהם לקבל את התורה, ומאז זהו דימוי קבוע לכפייה ולשלילת בחירה. שמריל עוטף אפוא ביקורת קטלנית — שערות במרק, שומן דל, משרתת מוזנחת — בטענה „עקרונית" מנומסת על חופש הבחירה: יופרדו הרכיבים, ויעשה כל אורח כרצונו. וההצעה האחרונה, שהמשרתת תהיה דווקא נערה צעירה „שמא יש אדם המעדיף אישה", מסלימה את הנימוס הלמדני אל עלבון גס במיוחד.

## בדיחה 778

אורח בא לאכסניה, וכשנכנס לחדרו נכנסה אחריו החדרנית לסדר את החדר, נסתכל בה האורח וראה, שֶׁלֶּחְיָהּ נפוחה. אמר לה:

– מה זה היה לְלֶחְיֵךְ, כי נָפחה?

השיבה החדרנית:

– בִּשְׁנַּי אני חָשָׁה.

אמר לה האורח:

– תיכף יִרְפְּא לך. רופא אני וסגולה בדוקה אני יודע לכל מיני כאב. אני נושק במקום־הכאב ומיד פוסק הכאב.

אמר ועשה…

הסמיקה החדרנית וברחה. לאחר שעה קלה נכנס בעל־האכסניה ואמר לאורח:

– מפני ששמעתי עליך, שֶׁכֹּחֵךְ גדול לְרַפֵּא כל מיני כאב בנשיקה, שמא יגדל חסדך לְרַפֵּא גם אותי?

אמר לו האורח:

– כאבך מהו?

החזיר לו בעל האכסניה:

– לא עליך, רבי אורח, זה לי עשרים שנה טחורים מצערים אותי…

ביאור: „בשני אני חשה" — שיני כואבות; „סגולה בדוקה" — תרופה עממית מנוסה; „לא עליך" — ביטוי הרחקה: שלא יבוא עליך דבר כזה. ה„ריפוי בנשיקה" אינו אלא אמתלה לנשק את החדרנית הצעירה — עד שבעל האכסניה, שקיבל את ה„רפואה" כפשוטה, מבקש אותה לטחוריו, והרופא המדומה נלכד בשקר שטווה.

## בדיחה 779

שבוע תמים ישב הירשל אוסטרופוֹלר באכסניה, אכל ושתה, וכשהגיע שעת תשלומים אמר:

– אני הירשל אוסטרופולר וכסף אין לי.

התחיל בעל האכסניה צועק:

– אני לא חילק אני יודע, ולא בילק אני יודע. שִַׁלֵּם תִּשַׁלֵּם!

הִסָּה אותו הירשל ואמר לו:

– למה תצעק? הנה אני יוצא לחזור על הפתחים, וכל מה שֶׁיֵּאָסֶף בידי – לך הוא. שמא אין אתה מאמינני – בוא ונחזור על הפתחים יחדו, אלא מה, אין זה לפי כבודך להלוך עמי יחדו? צא וחזור על הפתחים לבדך.

ביאור: הירשל אוסטרופולר — גיבור עממי של אין־ספור בדיחות: ליצן־תכסיסן עני החי על חשבון אחרים בכוח פיקחותו. „לא חילק ולא בילק" — ניב יידי: איני רוצה לשמוע שום תירוצים; „לחזור על הפתחים" — לקבץ נדבות מבית לבית. בהיגיון מתעתע מוביל הירשל את הנושה, צעד אחר צעד, אל המסקנה שעליו לצאת בעצמו לקבץ נדבות כדי לגבות את חובו — והירשל יוצא פטור.

## בדיחה 780

כָּלֵב כץ נכנס לבית־מחיה לסעוד, והביאו לו דגים. שהה שְׁהִיָה קלה, הרכין ראשו כלפי הדגים והתחיל לוחש עליהם, לוחש ופוסק, לוחש ופוסק, תמהו כל המסובים. נגש אליו בעל הבית ואמר לו:

– רבי אורח, מה אתה לוחש?

ענה כָלב ואמר

– עם הדגים אני סח. נתתי להם שלום והחזירו לי שלום. אמרתי להם: “טוב ויפה לכם בעולמכם?” אמרו לי: “הן. טוב ויפה לכו בעולמנו – בחמאה ושַמֶּנֶּת אנו טובלים”. אמרתי להם: מהיכן אתם באים לכאן?" אמרו לי: “מנהר־הָדְוִינָה אנו באים לכאן”. אמרתי להם: מה חדשות יש במקומותיכם, בנהר־הדוינה שלכם?" אמרו לי: “חדשות אין אנו יודעים – עוד לפני שבועים עָלִינוּ משם”…

ביאור: „בית־מחיה" — מסעדה עממית. הלחישה אל הדגים מחקה מוטיב חסידי מוכר: צדיקים שזכו להבין שיחת חיות ודגים. ה„ראיון" כולו אינו אלא דרך עקיפה לומר לבעל הבית שדגיו מקולקלים: הם עצמם „מעידים" שכבר שבועיים עלו מנהר הדווינה (נהר גדול ברוסיה הלבנה ובלטביה), והחמאה והשמנת שהם „טובלים" בהן אינן אלא מסווה לריח. דרויאנוב מציין במקורותיו שזו בדיחה נודדת ותיקה, עם מקבילות באוסף הגרמני של פאולי מן המאה השש־עשרה ובסיפורי נסר־א־דין.

הערת דרויאנוב: כלב ליץ איננו אביה הראשון של "שיחת דגים":
קדמוהו אחרים. פאולי ("שימפף אונד ערנסט", הוצ' בולטה, כרך
ב', עמ' 7—8, סי' 700) מספר כך: עובר־אורח בא לעיר ונכנס
לאכסניה, ומחמת שהיתה זו אכסניה של עשירים, תפס לו מקום
בקצה־השולחן, ובמקום שהוגשו הדגים הגדולים, שהוגשו לכל האורחים,
עלה בחלקו שלו דג קטן. מה עשה? הרכין ראשו כלפי הדג והתחיל
לוחש עליו כמדבר אליו. אחר־כך היתה אוזנו כלפי הדג כמקשיב
לתשובה, שהדג מחזיר לו. תמהו המסובים ושאלו, למה הוא עושה
כך? החזיר להם: "לפני כמה שנים טבע כאן אבי, ושאלתי את הדג,
שמא הוא יודע אותו, השיב לי, שקטן ויניק הוא ואינו יודע את אבי.
אבל יעצני, שאשאל את אבותיו, —את הדגים הגדולים הללו—שמא
הם יודעים אותו". נוסח זה — בקצת שינויים — עי' גם ב"משלי־ערב"
ליהודה, כרך א', עמ' קלא, הערה לסי' 547.
בביבליוגראפיה העשירה שלו (עמ' 407—408) מביא בולטה גם את
אולסוואנגר, "ראזינקעס מיט מאנדלען", סי' 46 (לפי המהדורה
הראשונה — סי' 39), ואין הוא מביא לא את "‏Flögel, "Hofnarren
עמ' 491, ולא את "‏Keller, "Handwerker‏, עמ' 108. אין הוא
מביא גם את הנוסח של נצר־אד־דין, אף־על־פי שנוסח מיוחד
הוא, כשם שמיוחד הוא הנוסח של כלב ליץ, כלומר: שלנו.
פעם אחת הכינה אמו של נצר־אד־דין דגים גדולים וקטנים
לסעודה, וההודשה עמד בחוץ והציץ מן החרך. גמרה אמו לבשל
את הדגים ואמרה לבעלה: "עוד מעט ויבוא ההודשה לאכול עמנו.
הבה נסתיר את הדגים הגדולים מתחת למיטה, ואת הקטנים נשים
על השולחן, וכשילך מעמנו נוציא את הגדולים ונאכלם". בו ברגע
נכנס ההודשה, ואמרו לו אביו ואמו: "בוא, בננו, ונאכל דגים יחדיו".
נטל ההודשה דג אחד קטן והגישו לאזנו. אמר לו אביו: "למה זה
אתה"? —אמר לו אביו: "שאלה שאלתי את הדג". —אמר לו
אביו: "מה שאלה שאלת אותו"? —השיב ההודשה: "ביקשתי לדעת
מפיו, מה דג היה זה שבלע את יונה הנביא? והוא אמר לי: 'אני
קטן ואיני יודע: קום ושאל את אלו שמתחת למיטה: הם גדולים
ובוודאי יודעים" (וסלסקי, "נצר־אד־דין", כרך א', עמ' 82—83,
סי' 158). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 780, עמ' 250) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 781

אורח נכנס לבית־מדיה לסעוד, הזמין דגים, והביאו לו. טָעַם בקצה־המזלג, עִקֵּם חטמו ודחה את הַפִּנְכּה:

– עִּפּוּשׁ ולא דגים!

נעלבה בעלת הבית:

– היום אתה אומר כך, ולפני שבועים אכלת ושבחת.

אמר האורח:

– ודאי שבחתי, אותם הדגים שלפני שבועים היו טובים.

צחקה בעלת הבית:

– עכשיו צאו ועמדו על אָפְיָם של אורחים! חייך שמאותם הדגים נתתי לך גם היום…

ביאור: בת־זוגה של הבדיחה הקודמת (780). בעלת הבית, המבקשת לנצח בוויכוח, מודה במו פיה שהדגים המשובחים „מלפני שבועיים" הם־הם הדגים המעופשים שבצלחת היום.

## בדיחה 782

אמר אורח לְדַיָּל של בית־מחיה:

– חוששני, שהדגים מִשֶּׁל אשתקד הם.

השיב הַדַּיָּל: – איני יודע; זה רק ששה שבועות אני משמש כאן…

ביאור: „בית־מחיה" — מסעדה; „דייל" — מלצר; „אשתקד" — בשנה שעברה. התשובה שנועדה להסיר אחריות רק מאשרת את החשד: הדגים עשויים בהחלט להיות ותיקים במקום מן המלצר עצמו.

## בדיחה 783

אורח ישב בבית־מחיה ואכל דגים. כשראה בעל־הבית, שלתיאבון הוא אוכל, בקש להתפאר לפניו ונכנס עמו בדברים:

– הדגים הללו מה הם בעיניך?

השיב האורח: – לא רעים. ברם, כבר אכלתי גם טובים מהם.

נעלב בעלי הבית והחזיר:

– אבל לא אצלי…

ביאור: „אבל לא אצלי" נועד להישמע כגאווה — מעולם לא אכלת טובים משלי — אבל יוצא מפיו כהודאה: דגים טובים יותר אכן קיימים, רק לא אצלו.

## בדיחה 784

בבית־מחיה.

אורח: ברי לי, שתרנגולת זו זקנה מופלגת היתה.

בעל־הבית: מִנַּין לך?

אורח: לפי הַשִּׁנַּיִם אני דן.

בעל־הבית: לפי הַשִּׁנַּיִם? שמא יש לתרנגולת שִׁנַּיִם?

אורח: תרנגולת אין לה שִׁנַּיִם, אבל אני יש לי שִׁנַּיִם…

ביאור: את גילן של בהמות — וסוסים בפרט — נהוג לאמוד לפי השיניים, ולכן „לפי השיניים אני דן" נשמע כבדיקת מומחה. אלא שהשיניים הן שיניו של הסועד, שנאבקו בבשרה הקשה של התרנגולת הישישה.

## בדיחה 785

רסטוֹרַן “כשר”. היום באו אורחים יותר מכפי הרגיל, ולפיכך היתה הסעודה סעודה שאינה מספקת: בשר מעט ועצמות הרבה.

עד שישבו האורחים וגרמו את העצמות, אמר אחד מהם לחברו:

– שמעתי עליך, שאתה עומד לעלות לארץ ישראל.

השיב הלה:

– אמת; אם ירצה השם, תיכף אחרי יום־טוב אני עולה לשם.

מיד עמד הראשון על רגליו, הרים את הפנכה שלפניו דאמר:

– משביע אני אותך, שתעלה את עצמותי מזה אתך…

ביאור: „משביע אני אותך… שתעלה את עצמותי מזה" — ציטוט כמעט מילולי של השבעת יוסף את אחיו לפני מותו: „והעליתם את עצמֹתי מזה" (בראשית נ, כה) — הפסוק שעליו נשען גם המנהג להעלות עצמות נפטרים מהגולה לקבורה בארץ ישראל. „פנכה" — צלחת. במנת ה„רסטורן הכשר" לא נותר אלא ערמת עצמות, ומכאן הפרודיה: אם עצמות הן — שיעלו ארצה כדין עצמות.

## בדיחה 786

אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד. הזמין מנה בשר והביאו לו. נסתכל במה שלפניו וראה: עצם וגידים. מתחלה תהה, אחר־כך השלים והתחיל גורם את העצם ומגרס שניו בה. נגש אליו בעל־הבית ואמר לו:

– בבקשה ממך, רבי אורח, אל תרבה נרימה כל־כך… שם יושב אורח שני ומחכה לעצם…

ביאור: „גורם את העצם" — מכרסם אותה (לשון מקראית). אותו מנגנון כמו בבדיחת הכר שבפתח הפרק (776): באכסניה הדלה גם ה„מנה" — עצם חשופה בלי בשר — היא מצרך יחיד העובר בתור מסועד לסועד.

## בדיחה 787

אפרים גרידיגר נכנס לבית־מחיה והביא לו הַדַּיָּל צלי. הסתכל אפרים במכה שלפניו והתחיל בוכה. נבהל הדיל ואמר לו:

– רבי אורח, מה אירע לך, שאתה בוכה?

החזיר לו אפרים:

– כיצד אתאפק ולא אבכה, אם בשביל חתיכת בשר קטנה כזו נשחט שור גדול?…

ביאור: אפרים גריידיגר — חכם־עם ובדחן אגדי מפולין, גיבורן של בדיחות רבות בקובץ. הבכי ה„רחמני" על השור הוא תלונה עקיפה שאין עליה תשובה: מן השור הגדול כולו הגיעה לצלחת חתיכה זעירה כל כך.

## בדיחה 788

אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד והגישו לו אטריות. טָעַם, הניח את הכף ובקש מאת הדיל, שיביא לו חומץ. אמר לו הדיל:

– חומץ למה לך?

החזיר האורח:

– כדי להוסיף חִמוּץ לכרוב.

תמה הדיל:

– לא אטריות אתה אוכל?

– אה, – נענה האורח. – אם אטריות הן הללו, הרי הן חמוצות דַיָּן…

ביאור: האורח מעמיד פנים שלפניו כרוב כבוש — שנהוג להוסיף לו חומץ — וכשמעמידים אותו על „טעותו" נופל העוקץ: אם אלה אטריות, הרי הן כבר חמוצות דיין, כלומר מקולקלות עד שאפשר לטעות בהן בכרוב חמוץ.

## בדיחה 789

אורח נכנס לבית־מחיה והזמין ארוחת צהרים. הלך הדיל והביא תבשיל ראשון – מרק. נסתכל האורח במה שהביאו לו ואמר לדיל:

– קובל אני עליכם, שאין אתם מסכנים את המים קודם בשול.

נעלב הדיל:

– שמא יודע תעלומות אתה?

החזיר האורח:

– עינים יש לי, ברוך השם, ואני רואה: – גריסים צפים על פני המים…

ביאור: „מסכנים" — מסננים; „גריסים" — גרגירי דגן קלופים למרק. ה„קובלנה" על שלא סיננו את המים היא לעג למרק הדליל: אין הוא אלא מים צלולים שגריסים בודדים צפים בהם, ולראות זאת אין צריך „יודע תעלומות" — די בעיניים.

## בדיחה 790

שנים שנכנסו לרסטורן לאכול, לאחר שאכלו ושתו ויצאו אמר אחד לחברו:

סעודה זו שאכלנו מה היא בעיניך?

החזיר לו חברו: – חבל, שנתחלפו ה"יוצרות".

תמה הראשון: – מה ענין “יוצרות” לכאן?

הסביר לו חברו:.

– אלו היה המרק שאכלנו צלול כיין ששתינו, ואלו היה היין ישן כאוז שאכלנו, ואלו היה האוז שאכלנו שמן כַּדַּיָּל שֶׁשִּׁמֵּשׁ אותנו – היה הכל טוב ויפה…

ביאור: „נתחלפו היוצרות" — מטבע לשון שמקורו בפיוטי ה„יוצרות" הנאמרים בתפילת שבתות מיוחדות, ומשמעו: הסדר השתבש והתהפך. ההיפוך כאן משורטט בדייקנות: המרק עכור, היין צעיר ומימי, האווז זקן וכחוש — והשומן שחסר באווז נמצא דווקא אצל המלצר. כל מעלה הגיעה לפריט הלא־נכון, וכל איבר במשפט הוא עלבון בפני עצמו.

## בדיחה 791

ראובן־אשר ברודס נכנס לבית־מחיה חדש לסעוד, אכל ושתה ועמד לצאת, אמר לו בעל־הבית:

– אורח חשוב אתה לי, מר ברודס, ומבקש אני לדעת, מה המטבח שלי בעיניך.

החזיר לו ברודס:

– מעיד אני על “המרק המזויף” שלך, שכשמו כן הוא: מזויף לכל הדעות. ואם כך אתה עושה גם למרק האמתי, שיהיה אמתי לכל הדעות – מובטח לו למטבח שלך, שיצאו לו מוניטין בעירנו.

ביאור: ראובן אשר ברוידס (1851–1902) — סופר ועיתונאי עברי משכיל, ידוע שנינות. „מרק מזויף" היה שם מקובל בתפריטים למרק חיקוי — מנה זולה המתחזה לעשירה (כדוגמת „מרק צבים מזויף" האירופי). ה„מחמאה" שלו: המנה היחידה הנאמנה לשמה היא המרק המזויף, שהוא אכן מזויף לכל הדעות; ואם יטרח בעל הבית שגם המרק ה„אמיתי" יהיה נאמן לשמו — משתמע שבינתיים גם הוא מזויף.

## בדיחה 792

אורח נכנס לבית־מחיה לאכול, וכל מה שהציע לו הדיל לא הניח את דעתו. לסוף אמר לו הדיל:

– מאכל יפה יש לי בשביל בְּרְרָן כמוך: לשון עגל צלויה, שופרא דשופרא

– חלילה! – החזיר האורח. – בחלן אני מטבעי, וכשאני נזכר, שהלשון היתה בפי העגל תחלה, מיד נוקטת עלי נפשי.

הרהר הדיל ואמר לו:

– אם כך, איני מוצא לך מאכל טוב, אלא – ביצים…

ביאור: „שופרא דשופרא" — ארמית: המשובח שבמשובח; „בחלן" — איסטניס, מי שנפשו קצה בקלות; „נוקטת עלי נפשי" — נגעלת. המלצר אינו מתווכח עם הבררן — הוא רק מציע למי שנגעל ממה ששכן בפי העגל מאכל שמקורו בגוף התרנגולת נכבד עוד פחות.

## בדיחה 793

אורח נכנס לבית־מחיה לאכול והגישו לו תבשיל. ראה שֶׁהַפִּנְכָּה מלוכלכת מאחוריה ואמר לַדַּיָּל:

– כיצד אין אתה מתביש להגיש לכלוך כזה? העיז הַדַּיָּל פנים ואמר:

– כלום מאחוריה אתה אוכל? מפניה אתה אוכל, ומפניה הַפִּנְכָּה נקיה.

החזיר לו האורח:

– וכשאתה נכנס למרחץ, כלום רק פניך רוחץ, ואחוריך אין אתה רוחץ?

ביאור: „פנכה" — צלחת. האורח הופך את היגיון הדייל על ראשו: מי שסבור שדי לנקות את הצד שממנו אוכלים, שינהג כך גם ברחצת גופו.

## בדיחה 794

אורח נכנס לבית־מחיה לאכול והזמין צלי, יצא הדיל והביא את הצלי כשידו שרויה עליו, התרגז האורח והתחיל צועק:

– לכלכנים, וכי כך מגישים אוכל לבני־אדם?

התנצל הדיל והחזיר לו:

– ואתה מה רצונך, שהצלי יצנח שנית לקרקע?

ביאור: כל הפואנטה במילה אחת — „שנית": הצלי כבר ביקר פעם על הרצפה, והיד השרויה עליו אינה זוהמה אלא, בעיני המלצר, אמצעי זהירות שלא ייפול שוב.

## בדיחה 795

אורח ישב בבית־מחיה ואכל. פתאום קפץ ממקומו ורקק:

– טפוּ מְנֻוָּלִים! שְׁפָכִים הם מאכילים את אורחיהם. הרי שמצאתי בתבשיל, סמרטוט!

התריס בעל הבית והחזיר:

– שמא בשכר שני הזהובים שלך אתה מבקש דוקא טלית של משי?

ביאור: „זהובים" — מטבע (זלוטי); סעודה בשני זהובים היא סעודה זולה. בעל הבית אינו מכחיש את הסמרטוט שבתבשיל — הוא רק מתמקח על טיבו: במחיר כזה, וכי ציפית לבד משי כשל טלית מהודרת? הסמרטוט עצמו, משתמע, כלול במחיר.

## בדיחה 796

– רבי אבא, – שאל בעל בית־מחיה לאורחו הקבוע, – על מה אתה נאנח?

השיב האורח:

– על מבשלתך היפה הצהובה אני נאנח, שהלכה מעמה ואיננה עוד.

תמה בעל־הבית! – רבי אבא, מי גלה לך רז זה, שהיא הלכה מעמי?

החזיר האורח:

– זקן אני, ברוך השם, אבל עיני לא כהתה עדיין, ואני רואה: שערות שחורות טובלות במרק.

ביאור: האורח הקבוע יודע ששערות במרק הן שגרה שאינה מטרידה אותו כלל; החידוש היחיד הוא שצבען התחלף מצהוב לשחור — ומכאן ה„גילוי" שהטבחית הבלונדינית עזבה והוחלפה בשחורת שיער.

## בדיחה 797

ברסטורן “כשר למהדרין מן המהדרין”.

אורח: חביבי, שכחת להביא מסרק.

דַּיָּל; מסרק? למה?

אורח: למה? לסרוק את המרק…

ביאור: המרק מלא שערות עד שנחוץ לו מסרק — והעוקץ מופנה אל השלט: „מהדרין מן המהדרין" בכשרות, ובזוהמה כאחד.

## בדיחה 798

אורח נכנס לבית־מחיה, תפס מקום באמצע השלחן הארוך והתחיל מפרט לַדַּיָּל:

– קודם כל – כבד כתוש… אחר־כך – מרק אטריות… אחר־כך – צלי ותפוחי אדמה מטוגנים… ולקנוח… לקנוח – פשטידה של שזיפים…

התפלא הדיל:

– אצטגנין אתה! כל התבשילים שיש לנו היום, אתה יודע מראש.

השיב האורח:

– איצטגנינות למה? המפה שעל השלחן לפני..

ביאור: „אצטגנין" — חוזה בכוכבים, מגיד עתידות. ה„נבואה" כולה קרואה מן המפה שלפניו: היא מוכתמת בשיירי כל מנה ומנה — ארכיון מלוכלך ומלא של תפריט היום.

## בדיחה 799

אורח איסטניס התנה עם בעל בית־המחיה תנאי מפורש, שכל יום יסדר לו מפה נקיה על השלחן אשר לפניו, וגם מפית נקיה לקינוח הידיים.

– הוצאות הכביסה, – אמר האיסטניס, – תזקוף לי על חשבוני.

שני ימים קים בעל בית־המחיה את התנאי, ובשלישי מרד: המפה שעל השלחן זרועה שירי־אכל, מפית לקינוח־הידיים־אין. כעס האורח

– התנאי שהתניתי היכן? החזיר לו בעל בית־המחיה:

– איני יכול לעמוד בו. כל האורחים התחילו חוששים לַכַּשְׁרוּת…

ביאור: „איסטניס" — אדם עדין ורגיש, שנפשו קצה בלכלוך. תשובת בעל הבית חושפת היגיון הפוך: בבתי האוכל העממיים דווקא המפה המוכתמת בשיירי מאכלים היא סימן מרגיע — עדות למטבח פעיל ומוכר; מפה צחורה נראתה לאורחים חשודה, עד כדי חשש שמשהו אינו כשורה בכשרות. הניקיון, לא הזוהמה, הוא שהבריח את הלקוחות.

## בדיחה 800

אורח נכנס לרסטורן “כשר” של גארוֹבֶר בברלין, נגש אל השלחן והתחיל מכין עצמו לסעודה: פשט את המקטורן, התיר צוארון־הכתונת והפשיל את השרוולים עד למעלה מן המרפקים. הסתכלו המסובים בהכנות אלו וצחוק פרץ מפיהם.

– מה זה? – קפץ בעל הבית אל האורח. – כלום למרחץ נכנסת?

– כך מנהגי, – השיב האורח, – איני מסב בסעודה אלא מתוך הָרְוָחָה.

– ואלו אצל קֶמְפּינְסְקִי[1] היית סועד? – שאל בעל הבית.

– ממנהגי איני מְשַּׁנֶּה בשום מקום, השיב האורח. – בשם אני בא, מקמפינסקי, וכשראה אותי מתערטל התחיל צועק. אמרתי לו: “כך מנהגי”,

– ומה אמר הוא?

– הוא אמר: אם כך מנהגך – לֵךְ־לְךָ אצל גארובר"…

הערות שוליים:
- [1] קמפינסקי־רסטורן מפורסם בברלין.

ביאור: קמפינסקי — מסעדת פאר מפורסמת בברלין (הערה [1]); גארובר — מסעדה כשרה צנועה ממנה בהרבה. „לך־לך" מהדהד את הציווי לאברהם „לך־לך מארצך" (בראשית יב, א) ומשמש כאן לשון גירוש חגיגית. האורח, בתומו, מוסר לבעל הבית עצמו את העלבון שספג אצל המתחרה: מי שמתפשט אל השולחן כמו לבית מרחץ — מקומו הטבעי אצל גארובר.

## בדיחה 801

אחרי הסעודה הביא הַדַּיָּל את החשבון לאורח. קרא האורח ומצא כתוב: “שני בקבוקים יין – ארבעה רובלים” טמן את החשבון בכיסו ואמר לדיל:

– לא אדון עמך על הבקבוק השני, שהוספת מְסִבְרָה: הואיל ולא ראיתיו ולא שתיתיו, אפשר שבאמת היה משובח. אבל הבקבוק הראשון ששתיתי, הלא יודע אני, שלא היה משובח כלל, ותמה אני: מפני מה מחירו שני רובלים?

ביאור: „דייל" בלשון הספר הוא מלצר, ו„מסברה" — מתוך השערה, על-פי אומדן: רמז מנומס לכך שהבקבוק השני נולד בדמיונו של המלצר בלבד. האורח מנצל זאת באירוניה יבשה — על בקבוק שלא ראה ולא שתה אין הוא יכול לחלוק, שמא באמת היה משובח ושווה את מחירו; דווקא הבקבוק היחיד ששתה בפועל היה גרוע, ועליו הוא בא בטענות. כך נחשף ניפוח החשבון בלי מילה אחת של האשמה ישירה.

## בדיחה 802

לאחר שהאורח אכל ושתה והגישו לו את החשבון, שאל את הַדַּיָּל:

– רואה אני, שכתוב בחשבון: כוס־יין, דיטא, דיטא", אם שלש כוסות שתיתי, מפני מה לא נשתכרתי? "

הסביר לו הַדַּיָּל:

– לא קשיה! כך רצונו של מקום; יין משַׁכֵּר, “דיטא” אינו משכר…

ביאור: „דיטא" (ditto) הוא מונח שנהג בחשבונות: „כנ"ל", חזרה על הפריט הרשום למעלה — כלומר בחשבון נרשמו שלוש כוסות יין. האורח, שאינו מכיר את המונח, סבור ש„דיטא" הוא משקה בפני עצמו, ותמה למה שלוש כוסות לא שיכרו אותו. הדייל (המלצר) לא טורח לתקן אותו, אלא „מיישב" את הקושיה בנוסח תלמודי גמור — „לא קשיא", אין כאן סתירה; „כך רצונו של מקום", כך רצה הקב"ה: יין משכר, „דיטא" אינו משכר.

## בדיחה 803

ההוא שספר לחברו:

– אתמול נכנסתי לרסטורן לסעוד. הרסטורן מזוהם, הסעודה – כמאכל בן־ דרוסאי, וכשקמתי לצאת ושאלתי “כמה?” השיב הַדַּיָּל: “שלשה רובלים”.

– שלשה רובלים? – השתומם חברו. – ואתה שלמת?

– ודאי שלמתי, – החזיר הלה. – אלא מה עשה הקדוש ברוך־הוא? גנבתי אני כף של כסף.

ביאור: „כמאכל בן-דרוסאי" — ביטוי תלמודי לתבשיל נא למחצה. בן-דרוסאי, על-פי המסורת שברש"י, היה שודד נרדף, שלא יכול היה להתעכב עד גמר הבישול והיה אוכל את תבשיליו מבושלים שליש בלבד (רש"י, שבת כ, ע"א; ולרמב"ם, הלכות שבת ט, ה — חצי בישולם). דווקא האכילה החטופה הזאת הקנתה לשמו מעמד של מידת-יסוד בהלכות שבת: תבשיל שהגיע כבר ל„מאכל בן-דרוסאי" נחשב ראוי לאכילה, ולכן מותר בתנאים מסוימים להשהותו על הכירה מערב שבת (שבת כ, ע"א). המספר, השולף מונח למדני זה לתיאור מנה במסעדה, מסגיר בדרך אגב את עולם בית-המדרש שממנו בא. „מה עשה הקדוש ברוך-הוא" הוא נוסח קבוע בסיפורי חז"ל להתערבות ההשגחה ולעשיית צדק משמים — אלא שכאן ה„נס" מתברר כמעשה ידיו של המספר עצמו: גניבת כף כסף מוגשת כגמול אלוהי מדוד על מסעדה מזוהמת, גרועה ויקרה.

## בדיחה 804

אורח בא לכפר ונכנס לפונדק לסעוד

– במה אתה סועד? – שאלה הפונדקית.

– בבשר ודגים, – השיב האורח.

– דגים אין לנו, – אמרה הפונדקית. – בכפרנו אין נהר… בשר יש לנו רק משבת לשבת.

– אם־כן, הביאי חמאה, שמנת, גבינה.

– אַיִן, רבי קרוב, – נאנחה האשה. – זה כמה חדלו הַפָּרות את חֲלָבָן.

– אין עצה – תני דג מלוח.

אַיִן, רבי קרוב. בעלי עדיין לא שב מן העיר

– ולחם יש לך?

נעצה בו הפונדקית עינים זועפות ונהמה

– מִיָּמַי לא ראיתי יהודי זולל כזה!

ביאור: „רבי קרוב" — לשון פנייה מכבדת. אחרי שהתברר שאין בפונדק דגים, בשר, מוצרי חלב ואפילו לא דג מלוח, די בבקשת לחם — הבסיסי שבמצרכים — כדי שהפונדקית תכריז על האורח שהוא הזללן הגדול שראתה מימיה: בפונדק הכפרי הריק, הרעב הוא חטאו של הרעב.

## בדיחה 805

אורח נכנס למרתף לשתות כוס בירה. מזגו לו. הסתכל בכוס וראה: שני שלישים בירה ושליש – קצף. אמר לבעלי המרתף:

– כמה אתה מוכר בירה בשבוע?

– בערך חבית, – השיב בעל־המרתף.

– רצונך שאלמדך, כיצד למכור שליש יותר?

– ודאי אני רוצה.

אמר לו האורח:

– אין לך קלה מזו, דַּיֶּךָ, שתמזוג כל הכוס כֻּלָּה בירה…

ביאור: ה„סוד" למכירת שליש יותר הוא בסך הכול: להפסיק למזוג שליש קצף. האורח עוטף את התוכחה — אתה גוזל ממני שליש כוס — בלשון שכל מוזג חומד, הבטחה להגדלת המכירות.

## בדיחה 806

אורח נכנס למסבאה והומין כוס בירה. הסתכל בכוס ואמר למוזג:

– כוס שלמה הזמנתי, ואתה שני שלישי כוס מזגת לי.

החזיר לו המוזג:

– בכונה עשיתי כך, משום שרק עד כאן טבלו את הכוס.

ביאור: על-פי ההלכה, כלי אכילה ושתייה שנקנו מגוי טעונים „טבילת כלים" — הטבלה במקווה לפני השימוש. המוזג נתלה בדין הזה כדי להצדיק כוס חסרה: כביכול הטבילו את הכוס רק עד שני שלישי גובהה, ומעבר לזה אסור למזוג. התירוץ אבסורדי — כלי טובלים כולו בבת אחת, אין „טבילה עד כאן" — אבל הרמאות הזעירה זוכה לעטיפה מבריקה של דקדוק במצוות, ודווקא במסבאה.

## בדיחה 807

כֶּלֵב לץ נכנס למסעדה לשתות קהוה. לאחר ששתה ונגש אל הקופה לשלם, אמר לו בעל המסעדה:

– רבי כלב, הקהוה שלי מהי בעיניך?

השיב לו כלב:

– יפה היא הקהוה שלך, שאין בה עולשים. אבל גם חסרון יש לה…

– ומה חסרונה? – בקש בעל המסעדה לדעת.

– חסרונה, – החזיר כלב, שאין בה קהוה…

ביאור: כלב הוא שמו של הלץ; „עולשים" — עולש (ציקוריה), תחליף זול שנהגו לערבב בקפה. השבח — אין בקפה עולשים — מתגלגל לעלבון גמור: גם קפה אין בו, כלומר אין בכוס כלום. דרויאנוב מציין את קרבת החידוד לאמרתו המפורסמת של ליכטנברג על סכין בלי להב, שגם הקת חסרה בה.

הערת דרויאנוב: השווה החידוד המפורסם של ליכטנברג: „משל למה הדבר דומה? לסכין נטול-להב, שהניצב חסר בו". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 807, עמ' 257) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 808

קרתני בא לכרך, נכנס למסעדה, שתה כוס קהוה ושאל לַדַּיָּל:

– כמה?

– עשרים קופיקה, – השיב הדיל.

– כל־כך למה? – תמה הקרתני.

השיב הדיל: – לפי שהוצאותינו מרובות. בוא וראה: תמונה זו שעל הקיר מימין עלתה לנו בתאתים רובל, וזו שמשמאל – בשלש מאות.

שִׁלם הקרתני עשרים קופיקה וחזר והזמין עוד כוס קהוה. וכשהביא הדיל את הקהוה נתן לו הקרתני עשר קופיקות לא קבל הדיל ואמר:

– עוד עשר.

סרב הקרתני והחזיר:

– דַּיֶּךָ! שכר־הנאה בשביל התמונות כבר שלמתי…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה, כאן מול תחכומו של הכרך. משהצדיק הדייל (המלצר) את המחיר המופקע בעלות התמונות שעל הקירות, הקרתני פשוט מקבל את ההיגיון ומוליך אותו עד סופו: אם חלק מדמי הכוס הראשונה היה „שכר הנאה" על הצפייה בתמונות — הרי בהנאה הזאת כבר זכה ושילם עליה, ואין משלמים על אותה הנאה פעמיים. הכוס השנייה שווה אפוא עשר קופיקות בלבד, מחיר הקפה עצמו.

## בדיחה 809

אורח נכנס לקונדיטוריה והזמין לחמניות. הביאו לו. נמלך והחזיר את הלחמניות והזמין תופינים במקומן. הביאו לו– ואכל. וכשעמד לצאת עכבה אותו המלצרה:

– לא שלמת עדיין בעד התופינים.

השיב האורח:

– כלום לא החזרתי לחמניות במקומם?

– הן. – אמרה המלצרה, – החזרת, אבל גם בעד הלחמניות לא שלמת.

– אמת, – הודה האורח, – לא שלמתי, אבל כלום אכלתי לחמניות?…

ביאור: „תופינים" — דברי מאפה, עוגות. האורח מגלגל את החוב במשחק קליפות: על התופינים אין לשלם, כי תמורתם הוחזרו הלחמניות; ועל הלחמניות אין לשלם, כי לא נאכלו. כל תשובה נשמעת הגיונית בפני עצמה — ובסך הכול אכל ויצא בלי לשלם על דבר.

# כרך א׳ — אכלנים ושתיינים

## בדיחה 810

וולוולי הזבארזי היה מגדולי האכלנים. פעם אחת אמרו לו חבריו:

וולוולי, מפני שאתה בקי בהלכות אכילה – למה תיקנו להיפרד מן המלאכים בליל־שבת ולאמר להם “צאתכם לשלום” קודם סעודה?

החזיר וולוולי:

יפה תיקנו; ללמדך, שבשעת סעודה אפילו מלאך מיותר הוא.

ביאור: בליל שבת, עם השיבה מבית-הכנסת, שרים את הפיוט „שלום עליכם": מקבלים את פני מלאכי השרת המלווים את האדם לביתו — ובבית האחרון, עוד לפני הקידוש והסעודה, כבר נפרדים מהם ב„צאתכם לשלום". על התמיהה הישנה, למה מסלקים את האורחים השמימיים דווקא לפני האוכל, עונה האכלן כאיש מקצוע הבקי „בהלכות אכילה": בשעת סעודה כל נוכחות מיותרת, אפילו של מלאך.

## בדיחה 811

שתיין מובהק היה אומר:

אילו אני משה רבינו, הייתי מתפלל לפני המקום, שיהפוך את הסדר ויתן למצרים ארבע מכות, ולישראל – עשר כוסות.

ביאור: כנגד עשר המכות שהוכו המצרים וארבע הכוסות ששותים ישראל בליל הסדר, השתיין מבקש רק תיקון קטן בחשבון: להחליף בין המספרים. גם על ההיסטוריה הקדושה הוא מסתכל דרך הכוס.

## בדיחה 812

צדקה עשה הקדוש ברוך־הוא עם חסיד אחד וזימן לו אורח הגון לסעודת־פורים – נכדם של קדושים. וכשהעמידה בעלת־הבית את הלביבות על השולחן נטל “הנכד” לביבה אחת ואמר:

אחת אני נוטל – כנגד המקום ברוך־הוא, שיחיד הוא בעולמו.

חזר ונטל שתיים ואמר:

שתיים אני נוטל – כנגד משה ואהרן.

חזר ונטל שלוש ואמר:

שלוש אני נוטל – כנגד שלושה אבות.

חזר ונטל ארבע ואמר:

ארבע אני נוטל – כנגד ארבע אמהות.

חזר ונטל שתים־עשרה ואמר:

שתים־עשרה אני נוטל – כנגד שנים־עשר שבטים…

ראה בעל־הבית, שעדיין לא נתקררה דעתו של “הנכד” ועוד ידו נטויה, הזדרז ואמר לאשתו:

לאה, מהרי וטלי את הקערה. חוששני, שמא יטול רבי כנגד שישים ריבוא ישראל…

ביאור: „נכד של קדושים" — צאצא של צדיקים מפורסמים, טיפוס שהתפרנס מייחוסו והתארח על שולחנות מעריצים. את זללנותו הוא מקדש במניין דרשני, בנוסח „כנגד" של ההגדה: כל חופן לביבות מכוון כנגד עניין שבקדושה — אחת כנגד הקב"ה היחיד, שתיים כנגד משה ואהרן, וכן הלאה במספרים גדלים והולכים. בעל-הבית מבין לאן זה מתגלגל: המספר הקדוש הבא עלול להיות שישים ריבוא — 600,000, מניין בני ישראל יוצאי מצרים — והוא ממהר להציל את הקערה כל עוד היא קיימת.

## בדיחה 813

בעל־שם בא לפונדק. שמחה עליו הפונדקית, הגישה לו סופגניות והלכה להביא שמנת. עד שחזרה והביאה את השמנת מצאה, שהוא כבר אכל את הסופגניות. הניחה את השמנת על השולחן והלכה להביא עוד סופגניות, וכשחזרה מצאה, שהוא כבר אכל את השמנת. הניחה את הסופגניות על השולחן והלכה להביא עוד שמנת – והקיץ בנה הקטן והתחיל בוכה. גערה בו הפונדקית:

שתוק, ואם לאו, הרי אני מניחה אותך לפני הבעל־שם, ומיד יאכל גם אותך.

ביאור: „בעל-שם" — עושה נפלאות נודד, שנחשב מרפא ומחולל מופתים בכוח שמות קדושים, וחי על הכנסת האורחים של פשוטי העם. הפונדקית הנרגשת רצה הלוך ושוב ואינה מדביקה את קצב הזלילה שלו — עד שהאורח הקדוש הופך אצלה למפלצת שבסיפורי ילדים: שתוק, או שהבעל-שם יאכל גם אותך.

## בדיחה 814

זולל וסובא שב מבית־הכנסת לביתו בלילה הראשון של פסח ואמר לאשתו:

זוגתי מרת שרה, שאי ידייך והגישי לשולחן את הכופתות ושאר הדברים היפים שהכינות היום לסעודה.

סירבה האשה ואמרה:

והגדה היכן? שמא לא יהודים אנו, חלילה?

השביחה הבעל ואמר:

תנוח דעתך; אף הגדה תהיה לנו, אלא שנהפוך הסדר: תחילה כופתות ואחר־כך הגדה.

לאחר שמילא כריסו וביקש לעלות למיטתו לישון, התחילה האשה שוב תובעת הגדה. אמר לה:

מודה אני בחובי זה, אלא מכיוון ששינה חוטפתני אקצר. יוסף הצדיק אחד־עשר אחים היו לו, ומשינאה ששנאו אותו מכרוהו לעבד במצרים, והיתה ידם שלהם על העליונה וידו שלו על התחתונה. עשה הקדוש ברוך־הוא נס ויוסף נתמנה משנה־למלך לפרעה במצרים ואחיו הוצרכו לו, והיתה ידו שלו על העליונה וידם שלהם על התחתונה. מת יוסף ויקם מלך חדש ושיעבד את ישראל ועשה אותם עבדים לו, והייתה ידו שלו על העליונה וידם שלהם על התחתונה. עמד משה והביא עשר מכות על פרעה במצרים, והוכרח אותו רשע לשלוח את ישראל ממצרים, והיתה ידם שלהם על העליונה וידו שלו על התחתונה. ולזכר יציאת מצרים אנו עושים פסח כל־שנה ואומרים הגדה תחילה ואחר־כך אוכלים כופתות. אילו לא נתת את הכופתות עד שלא אמרתי הגדה, היתה ידך שלך על העליונה וידי שלי על התחתונה; עכשיו, שנתת את הכופתות עד שלא אמרתי הגדה – ידי שלי על העליונה וידך שלך על התחתונה…

ביאור: „זולל וסובא" — רעבתן ושתיין; „כופתות" — קניידלך. ליל הסדר קרוי כך על שם סדרו הקבוע — קודם הגדה ואחר-כך סעודה — והבעל מציע „נהפוך הסדר". את חובו הוא פורע ב„הגדה" פרטית מקוצרת: כל תולדות יוסף ויציאת מצרים מסופרות סביב פזמון אחד, „ידו על העליונה / ידו על התחתונה" — ניב חז"לי למי שגובר ולמי שנכנע — הלוך וחזור: האחים גוברים על יוסף, יוסף נעשה משנה למלך וגובר עליהם, פרעה משעבד, משה מכה ומנצח. ומכאן ה„לקח": כל עניין הפסח הוא מי ידו על העליונה. הואיל והוא אכל את הכופתות לפני שאמר הגדה — ידו על העליונה ויד אשתו על התחתונה; דבר-תורה שלם מגויס לניצחון הכרס על המצווה.

## בדיחה 815

אמרו עליו על אפרים גרידיגר, שהיה בּלּע. פעם אחת בא מעירו לעיר אחרת ונכנס לבית־מחיה לסעוד. עד שישב והיה טרוח בסעודה נכנס מכרו ושאל לו על אחד מבני־עירו.

מת, – השיב אפרים בלשון קצרה ושב לתבשיל שלפניו.

ואשתו?

מתה.

ובניו?

מתו.

נבהל השואל:

שמא מגיפה, רחמנא ליצלן, פרצה בעירכם?

לעט אפרים כף אחרונה מתוך הפינכה שלפניו והשיב:

בשעה שאני אוכל, כל העולם כולו חשוב בעיני כמת…

ביאור: „בלע" — זללן; „בית-מחיה" — מסעדה; „פינכה" — קערה; „רחמנא ליצלן" — הרחמן יצילנו. שרשרת ה„מת, מתה, מתו" בונה אימת מגיפה — עד שמתברר שאין כאן ידיעה אלא שיטה: בשעה שאפרים אוכל, העולם כולו וכל יושביו פשוט חדלים להתקיים בשבילו, ואין טעם לשאול אותו על איש מהם עד הכף האחרונה.

## בדיחה 816

מעשה ברעבתן, שהטריח את פיו יותר על המידה וכבדו עליו מעיו וחלה. בא הרופא, בדקוֹ ואמר:

יש לך תקנה: חוֹקן.

גיחך הרעבתן ואמר:

הא כיצד? טוביה חטא וזיגוּד מינגד!…

ביאור: „חוקן" — הזרקת נוזל דרך פי-הטבעת לריקון המעיים. „טוביה חטא וזיגוד מינגד" הוא פתגם ארמי מן התלמוד (פסחים קיג ע"ב): זיגוד העיד יחידי על טוביה שחטא, ומכיוון שעד יחיד אינו נאמן — הלקו („מינגד") דווקא את זיגוד המעיד; מכאן פתגם על מי שנענש בעוונו של אחר. הרעבתן מגייס את דין הצדק הזה לאנטומיה שלו: הפה הוא שחטא בזלילה — ומדוע ילקה הקצה השני? דרויאנוב מציין שהבדיחה מופיעה כמעט ללא שינוי כבר בקובץ אנקדוטות גרמני שנדפס ב-1789.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו—כמעט בלי שינויים—כבר ידע בעל הקובץ "Anecdoten Encyclopedie", שנדפס 1789 (עיי"ש סי' 197). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 816, עמ' 263) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 817

אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד. אמר לו הדייל:

מה בשר אתה רוצה לסעודה?

השיב האורח:

טחול ממולא, שמן.

אמר הדייל:

חבל; איחרת לבוא. היה לנו טחול ממולא – ואין.

ליקק האורח את שפתיו ושאל:

שמן היה?…

ביאור: „בית-מחיה" — מסעדה; „דייל" — מלצר. ליקוק השפתיים והשאלה „שמן היה?" — התרפקות על מנה שאין שום סיכוי לאכול — מציירים את הזללן כולו: תאוותו חיה גם כשהאוכל כבר איננו.

## בדיחה 818

שיחה של חברים:

הרבה מיליונים למקום. אילו נתן לי שלושה מיליונים, הייתי קונה במיליון אחד קמח ושומן, במיליון אחד ביצים וצימוקים, ועושה את הכל פשטידה לשבת.

והמיליון השלישי?

אותו הייתי מצניע לכופתות של פסח.

ביאור: „הרבה מיליונים למקום" — לקב"ה יש כסף לרוב, לא יקשה עליו לתת; „פשטידה" — קוגל; „כופתות של פסח" — קניידלך; „מצניע" — שומר, חוסך. גם בחלום העושר אין לזללן אופק מעבר לצלחת: שני מיליונים ייבלעו בפשטידת שבת אחת, והשלישי — בחסכנות של בעל-בית מחושב — יישמר לקניידלך של פסח.

## בדיחה 819

רעבתן התערב עם חברו:

שלושים כופתות של פסח יאכל זו אחרי זו.

ולא עלתה בידו: עשרים אכל כדרכו, חמש בלע על־השובע בעל־כורחו, וחמש נותרו. נעץ בהן הרעבתן עיניים תרעומניות ואמר:

חמסי עליכן! אילו ידעתי שכך אתן, הייתי אוכל אתכן תחילה…

ביאור: „כופתות של פסח" — קניידלך; „חמסי עליכן" — זעקת עוול: אתן עשיתן לי עוול. הרעבתן המובס מאשים את חמש הכופתות האחרונות, כאילו טבען הרע הוא שהכריע אותו — אילו רק ידע, היה אוכל אותן „תחילה"; אלא שאז פשוט היו חמש אחרות נשארות בקערה. דרויאנוב מציין שזו בדיחה נודדת: מקבילה גרמנית, בדיחה הודית על מי שקנה שבע פשטידות, שבע רק בשביעית והצטער שלא התחיל בה, ובדיחה רוסית על איכר שהשתכר רק מן הכוס האחרונה — וקבל על שלא התחיל ממנה.

הערת דרויאנוב: כך מספרת גם בדיחה אשכנזית (עי' Merkens, „Was sich das Volk erzählt" ב', עמ' 82, סי' 89). ובדיחה הודית מספרת: היה מי שקנה שבע פשטידות לאכילה. אכל את השביעית ושבע. תהה ואמר: „חבל, שלא אכלתי זו קודם. אילו עשיתי כך, לא הייתי צריך לאכול את שש חברותיה ויכולתי להשאירן בידי" (Hertel, „Narrenbücher" ב', עמ' 137, סי' 37). כיוצא בזה מספרת גם בדיחה רוסית: איכר קנה יי"ש ושתה—ולא כלום; חזר וקנה ושתה עוד חצי לוג—ולא נשתכר; קנה ושתה עוד רביעית—ונשתכר. עמד וקבל: מה צורך היה לו להוציא ממונו חינם ולקנות את הלוג וחצי-הלוג? מוטב, שהיה מתחיל מן הרביעית ומיד היה ממלא נפשו („Сказки и легенды" ,Аѳанасьевъ, ב', עמ' 144, סי' 249). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 819, עמ' 263) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 820

מנהגי־ישראל כבר בטלו בביתו של יועץ־המסחר הזקן, אבל עדיין אדוק הוא בסעודה שנייה של שבת לכל פרטיה ודקדוקיה:

רקיקי־ביצים ודג מלוח מרוסק, דג קר ומפולפל, חצי־רביעית יי"ש מובחר מן המובחר, פתותי־חזה עם לפיתה מתוקה קרה, קריש של כף־רגל־עגל, תפוחי־אדמה מטוגנים בשומן ושזיפים, פשטידה שמינה עם גרגרת של אווז, טחול ממולא כל־טוב, ושוב לפיתה – מתוקה שבמתוקה… ולאחר הסעודה הוא צונח בכורסה, תנומה נעימה חובקת אותו ותמיהה תועה במוחו:

ויש יהודים טיפשים, ההולכים אל הכומר ומוותרים על דת יפה כזו!..

ביאור: „יועץ-מסחר" — תואר כבוד גרמני (קומרציינראט) לאיש עסקים אמיד, סימן היכר ליהודי בורגני מתבולל; „סעודה שנייה" — סעודת צהריים של שבת, המפוארת שבסעודות; „יי"ש" — יין שרוף, משקה חריף; „קריש של כף-רגל-עגל" — רגל קרושה; „לפיתה" — תוספת שמלווים בה את הלחם; „רקיקי-ביצים" — מאפים דקים מבצק ביצים; „גרגרת של אווז" — צוואר האווז, מעדן המטבח היהודי; „ההולכים אל הכומר" — מתנצרים, כדרך מתבוללים שביקשו קידום חברתי. מכל היהדות נותרה אצלו סעודת שבת אחת — והיא-היא בעיניו „הדת היפה" שרק טיפש ימיר. דרויאנוב מציין את המקבילה אצל היינה ב„טנהויזר": הגיע לפרנקפורט בשבת, אכל טשולנט וקניידלך — „לכם הדת הטובה ביותר".

הערת דרויאנוב: השווה היינה:
"Zu Frankfurt kam ich am
Schabbes an,
"Und ass dort Schalet und Klösse...
"Ihr habt die beste Religion"...
("Der Tannhäusser", 3) (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 820, עמ' 263) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 821

יהודי נכנס אצל “פריץ” ומצאוֹ יושב ואוכל פת־שחרית – לחם, קותל של חזיר ויין. אמר לו ה"פריץ":

שב וסעוד עמי.

סירב היהודי:

מאכל זה אסור לנו.

גמר “הפריץ” לאכול ומזג שתי כוסות יין: אחת לו ואחת ליהודי.

ושוב סירב הלה:

אף יין זה אסור לנו.

תמה “הפריץ”:

ואם בדרך אתה הולך ותמו הלחם והמים מכליך – תמות ברעב ובצמא ולא תאכל ולא תשתה משלנו?

השיב היהודי:

פיקוח־נפש שאני… פיקוח־נפש דוחה הכול.

מיד קפץ “הפריץ” ממקומו, הוציא אקדח מכיסו, כיוונו אל לבו של היהודי וקרא:

אם אתה שותה – מוטב, ואם לאו – פה תהא מיתתך!

נתחלחל היהודי – ושתה. ולאחר ששתה אמר לו “הפריץ”:

כלום תכעס עלי? משטה הייתי.

גימגם היהודי והחזיר:

לכעוס?… מה שייך?… אבל מוטב, שהיית משטה קודם – בשעת הקותל…

ביאור: „פריץ" — אציל פולני בעל אחוזה; „פת-שחרית" — ארוחת בוקר; „קותל של חזיר" — נתח בשר חזיר. גם יינו של גוי אסור בשתייה (איסור „סתם יינם"), אך „פיקוח-נפש דוחה הכול" הוא כלל הלכתי אמיתי: להצלת חיים מותר לעבור כמעט על כל איסור, ולכן מול האקדח היהודי שותה בהיתר גמור. משמתברר שהאיום היה מתיחה, נחשף צערו האמיתי: לא על היין שנכפה עליו — אלא על שהמתיחה המתירה לא באה מוקדם יותר, בשעת החזיר, המפתה והאסור שבעתיים.

## בדיחה 822

שלושה שהזמינו “בעל־תענית”, שיוציא אותם ידי־חובה, ובעצם יום־התענית מצאוהו יושב בבית־מחיה ומפטם כריסו בסעודה שמינה. כעסו כעס גדול ואמרו לו:

זו תעניתך?

החזיר להם “בעל־התענית”:

רבותי, לאכול כנגד שלושה אני יכול כל יום, לצום כנגד שלושה איני יכול אפילו יום אחד.

(עיין לעיל פרק ה, סימן 534).

ביאור: „בעל-תענית" — עני שנשכר לצום במקום אחרים, כדי שיֵצאו ידי חובת התענית בגופו; מנהג עממי שההומור אהב ללגלג עליו. „בית-מחיה" — מסעדה. תשובת השכיר, שנתפס זולל ביום הצום, היא חשבון כוחות כן להפליא: לאכול בשביל שלושה — כל יום; לצום בשביל שלושה — אף לא יום אחד.

## בדיחה 823

ראו ליהודי, שהוא אוכל שתי פרוסות כאחת, ושתיהן ממורחות בחמאה: אחת – החמאה מלמעלה, ואחת – החמאה מלמטה. אמרו לו:

מה טעם בשנייה החמאה מלמטה?

החזיר האוכל:

כלום שיני התחתונות ממזרות הן לי?

ביאור: הפרוסה שהחמאה מתחתיה פונה אל השיניים התחתונות — שגם הן יטעמו חמאה ולא יקופחו. „ממזרות" — כלומר: וכי בנות חורגות ומקופחות הן לי? אצל הזללן המחושב אפילו הלסתות זכאיות לשוויון זכויות.

## בדיחה 824

שמואל קוּשלבסקי היה אומר:

אני ספק חולה, ספק בריא. אם חולה – צריך אני לאכול מן המובחר, ואם בריא – צריך אני לאכול הרבה. וכדי לצאת ידי ספק – אני אוכל הרבה ומן המובחר.

ביאור: „לצאת ידי ספק" הוא כלל הלכתי: כשאין הכרעה בין שתי אפשרויות, נוהגים באופן שיהיה כשר לשתיהן. קושלבסקי מפעיל את המתודה הלמדנית על תיאבונו — ומגיע, בדקדוק גמור, בדיוק למסקנה שרצה בה מלכתחילה: לאכול הרבה וגם מן המובחר.

## בדיחה 825

שניים מצאו גלוסקה יפה. זה אמר: אני מצאתיה, וזה אמר: אני מצאתיה. לסוף התפשרו: שניהם יישנו הלילה בחדר אחד, וזה שחלומו יהיה יפה משל חבירו יטול את הגלוסקה.

וכך עשו. ולמחר כשקמו שניהם משנתם אמר אחד לחברו:

ספר, מה חלום חלמת?

נענה הלה ואמר:

חלום יפה חלמתי. ראיתי נשר ארך־כנפיים עומד לידי. קפצתי ועליתי עליו, ומיד פרש כנפיו, טס למעלה והביאני לגן־עדן…

הפסיקו הראשון:

יהי כן ה' עמדי כאשר חלמתי גם אני כך עליך. מיד אמרתי: הואיל ובגן־עדן הוא, מה צורך יש לו בגלוסקה? קמתי ואכלתיה…

ביאור: „גלוסקה" — לחמנייה משובחת. את תחרות החלומות מכריע לא החיזיון היפה יותר אלא הערמומי יותר: ה„חלום" של הראשון — שראה את חברו עולה לגן-עדן והסיק שאין לו עוד צורך בגלוסקה — הוא כיסוי מהודר לכך שקם בלילה ואכל אותה במציאות. „יהי כן ה' עמדי" — מליצת שבועה המוסיפה כובד ראש מדומה לתרמית. דרויאנוב מציין שזו בדיחה עתיקת ימים המתהלכת מעם לעם — אצל הסלאווים, הגרמנים, הצרפתים והאיטלקים — וכבר נרשמה באוספי סיפורי ימי-הביניים.

הערת דרויאנוב: שוב בדיחה עתיקת-ימים, המתהלכת מעם לעם. וסלוסקי, הבקי המופלא, כותב שהחומר הביבליוגרפי לבדיחה זו גדול כל-כך, שהוא רואה את עצמו מוכרח להסתלק מפירוטו („Märcchen des Mittelalters" ברלין 1925, עמ' 254, ציון לסי' 62). ואני דיי אם אביא רק קטע ממחקרו של הפרופ' ברנהארד הלר, בודאפשט:
בתולדות-ישו יסופר: ישו ופטרוס ויהודה נכנסו לפונדק, ולא מצאו דבר לאכול אלא אווז אחד צלוי. ומשום שהיתה זו סעודה מספקת רק לאחד, הציע ישו: אשר יחלום את החלום היפה ביותר, לו יהיה הצלי. בלילה קם יהודה ואכל את האווז. למחר סיפר
פטרוס: הוא חלם והנה הוא יושב על הכיסא אשר לבן-אלהים. אמר ישו: „אני הוא בנו של אלהים, ובחלומי ראיתי אותך יושב לידי". אז הודה יהודה, שהוא בחלומו אכל את האווז. ---René Basset, "1001 Contes, Récits et Légendes Arabes", מביא נוסח ערבי: מושלימי, נוצרי ויהודי הלכו למסעיהם יחדו. מצאו דינר וקנו עוגה, והציע היהודי: מי שיחלום את החלום היפה ביותר, הוא יאכל את העוגה. בלילה אכל היהודי את העוגה. למחר סיפר המושלימי: מוחמד החזיק לו בידו והוליך אותו בגן-עדן. הנוצרי סיפר: „יד ביד עמי הוליך אותי ישו דרך הגיהנום". נענה היהודי ואמר: „אותי החזיק משה בן-עמרם בידי ואמר לי: 'בן-לוויתך המושלימי נמצא בגן-עדן, בן-לוויתך הנוצרי נמצא בגיהנום, והרי אתה יכול לאכול את העוגה' — ומיד אכלתיה". והפרופ' הלר מוסיף: „בעצם צריך היה בעל 'תולדות-ישו' לסיים, שיהודה מסביר: כיון שראה את ישו יושב על כסא שדי ופטרוס לידו, מצא את עצמו רשאי לאכול את האווז. על כל-פנים, גם הנוסח של 'התולדות', שלפיו מנצחת ערמתו של יהודה את ישו ופטרוס, וגם הנוסח הערבי, שלפיו מנצח היהודי את המושלימי ואת הנוצרי, — שניהם כאחד מעידים על החומר, שממקור יהודי יהודי יהלך, או שלכל-הפחות יהודית היא הצורה שנתייחדה לו". Bernhard Heller, "Über Judas Ischariotes in der Jüdischen Legende", "Monatsschrift" 1932, i. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 825, עמ' 265) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 826

שניים שאכלו מתוך קערה אחת. אחד שתק ואכל, ואחד הירבה לספר על מה שציווה אביו קודם מותו. וכשראה, שהקערה מתרוקנת והולכת, אמר לחברו:

עכשיו ספר אתה, מה ציווה אביך קודם מותו.

אבי, – השיב הלה, – מת, לא עלינו, שיתק לשון.

אמר – וחזר למה שבקערה.

ביאור: „שיתק לשון" — לקה בשיתוק הלשון ונעשה אילם. הפטפטן, שקלט שחברו מרוקן את הקערה בזמן שהוא עצמו מדבר, מנסה להעביר אליו את תור הסיפור — והשתקן פוטר אותו במשפט אחד, שגם עונה (אבא אילם, אין צוואה לספר) וגם מחזיר את הפה מיד לייעודו האמיתי.

## בדיחה 827

שניים שאכלו מתוך קערה אחת, והיה אחד מטיל הרבה פילפל לתוך הקערה. אמר לו חברו:

הרי אתה מקדיח את התבשיל.

השיב הראשון:

מה זה איכפת לך? מחציתי שלי אני מפלפל.

נטל השני חפיסת־הטבק שלו והתחיל מריק אותה לתוך הקערה.

צעק הראשון:

פרא־אדם! את התבשיל אתה מפסיד.

החזיר לו השני?

למה תצעק? מחציתי שלי אני מטבּק.

ביאור: „מקדיח את התבשיל" — מקלקל אותו; „חפיסת־טבק" — קופסת טבק־הרחה. תשובת־נגד במעשה: אם ב„מחצית שלי" מותר לפלפל, מותר באותה זכות גם לטַבֵּק — ובקערה משותפת מתברר שאין באמת מחציות.

## בדיחה 828

שניים שאכלו מתוך קערה אחת, והיה אחד מטיל הרבה מלח לתוך הקערה. מחה חברו:

אי־אפשי בהרבה מלח!

החזיר לו חברו:

ברשות אני עושה, ומקרה מלא הוא: “בימים ההם אין מלח (–מלך) בישראל – איש הישר בעיניו יעשה”[1].

הערות שוליים:
- [1] שופטים יז, ו.

ביאור: „אי־אפשי" — איני רוצה (לשון חכמים); „ברשות אני עושה" — בהיתר; „מקרא מלא" — פסוק מפורש. הפסוק החוזר בספר שופטים (יז, ו ועוד; הערה [1]) — „בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" — מתאר את האנרכיה של ימי השופטים, כשאין שלטון וכל אחד נוהג כרצונו. הממליח מחליף אות אחת, מלך–מלח, ופסוק על הפקרות לאומית נעשה רישיון פרטי: אין מלח בישראל — כל אחד ממליח כישר בעיניו.

## בדיחה 829

סומא ופיקח אכלו דובדבניות מתוך פינכה אחת, ותנאי היתנו זה עם זה, שלא יטלו אלא אחת־אחת. לא היתה שעה מועטת, פשט הסומא את ידו וסטר לפיקח.

רמאי, שלוש־שלוש אתה נוטל!

תמה הפיקח:

שמא נתפקחו עיניך הסמויות ואתה רואה כמה אני נוטל!

החזיר הסומא:

הואיל ואני נוטל שתיים־שתיים ואין אתה מוחה, שמע־מינה, שאתה נוטל לפחות שלוש־שלוש.

ביאור: „סומא" — עיוור; „פינכה" — קערה; „שמע־מינה" — ארמית: מכאן ראיה. היקש שמפליל את בעליו: הסומא מודה אגב־אורחא שהוא עצמו נוטל שתיים־שתיים בניגוד לתנאי, ומשתיקת הפיקח — שאינו מוחה — הוא מסיק שגם ידו של זה עמוקה בקערה עוד יותר, שלוש־שלוש לפחות; אחרת היה צועק.

## בדיחה 830

שניים נכנסו לבית־מחיה לסעוד והביא הדייל דג אחד לשניהם. חילק אחד מהם את הדג ונטל את המחצית הגדולה לעצמו. סנט בו חברו:

אין זו ממידת דרך־ארץ. אילו אני חילקתי. הייתי נוטל לי את המחצית הקטנה.

החזיר לו המחלק:

אם־כן, מה תרעומת יש לך עלי? הרי המחצית הקטנה לפניך.

ביאור: „בית־מחיה" — מסעדה; „דייל" — כאן: מלצר; „סנט בו" — עקץ אותו; „דרך־ארץ" — נימוס. המחלק תופס את המוכיח במילתו: הרי הצהרת שהיית בוחר לעצמך את המחצית הקטנה — והיא בדיוק זו שמונחת לפניך. קיבלת מה שביקשת, ואין לך על מה להתרעם.

## בדיחה 831

מפילפולם של חובשי בית־המדרש:

למה נהגו לעשות לביבות בדמות משולשים?

שתי תשובות בדבר: אחת: משום שהבשר שבתוך הלביבה חיישינן לו מחמת “בשר שנתעלם מן העין”, והרי הוא טעון סימן “אתלת קרנתא”[2]. ושנית, אילו היו לה ללביבה ארבע כנפות – היתה מתחייבת בציצית.

הערות שוליים:
- [2] “ואי נמי בסימנא, כי הא דרבא בר־הונא מחתך ליה אתלת קרנתא”, חולין צה, ב.

ביאור: „חובשי בית־המדרש" — יושביו הקבועים; „לביבות" כאן הן כיסוני בצק ממולאים בשר (קרעפּלעך). הפלפול הוא פרודיה על דרש בית־המדרש, והוא נשען על שתי הלכות אמיתיות. האחת — „בשר שנתעלם מן העין": בשר שנשאר בלא השגחה נחשד שהוחלף בבשר לא־כשר ונאסר, אלא אם יש עליו סימן היכר; הגמרא בחולין צה ע"ב (הערה [2]) מספרת שרבא בר־הונא היה חותך את בשרו „אתלת קרנתא" — ארמית: בשלוש פינות — לסימן. הבשר שבלביבה הרי „נתעלם מן העין" בתוך הבצק, ולכן המשולש הוא־הוא סימן־הכשרות שלו. השנייה — דין ציצית: בגד שיש לו ארבע כנפות (פינות) חייב בציצית, ופינה רביעית הייתה מחייבת אפוא גם את הלביבה. למדנות של ממש, מגויסת במלוא כובד־הראש לשאלת מטבח.

## בדיחה 832

כלל אמרו ליצנים:

אין מלבבים לביבות (כּרפּלים בלעז) אלא בימים שיש בהם חבטה: ערב יום־כיפור – מלקות, הושענא רבה – חיבוט ערבה, פורים – חיבוט המן. וכבר מרומז הדבר בתורה: “הכה תכה”[3] - נוטריקון: הושענא, כיפור, המן תאכל כרפלים הרבה.

ויש מוסיפים:

כד נקיש ואתי תיגרא בביתא והבעל והאשה חובטים זה לזו – אותו יום, לאחר פיוס, מלבבת האשה לביבות לסעודה.

ויש מוסיפים עוד:

בשר שנשאר בבית־מחיה ובעל־הבית מתחבט בו, אם להשליכו לכלבים, או שכבר נפסל מאכילת־כלב – הרי הוא עושה אותו לביבות לאורחיו.

הערות שוליים:
- [3] דברים יג, טז.

ביאור: נהגו לאכול כיסוני בשר — קרעפּלעך, הם ה„לביבות" — בשלושה מועדים, והליצנים מצאו להם מכנה משותף: חבטה. בערב יום־כיפור לוקים מלקות סמליות; בהושענא רבה חובטים ערבות בקרקע; בפורים „חובטים" את המן ברעש ובהכאה למשמע שמו. לחיזוק נדרש נוטריקון (דרשת ראשי־תיבות) מן הפסוק „הכה תכה" (דברים יג, טז; הערה [3]): הכ"ה — הושענא, כיפור, המן; תכ"ה — תאכל כרפלים הרבה. ההוספות מותחות את משחק ה„חבטה" הלאה: „כד נקיש ואתי תיגרא בביתא" — ארמית: כשמתדפקת ובאה מריבה בבית — בני הזוג חובטים זה בזו, וסעודת הפיוס מזכה בלביבות; ובעל בית־מחיה (מסעדה) ה„מתחבט" בבשר ישן — אם לכלבים או שכבר „נפסל מאכילת כלב", הביטוי ההלכתי לקלקול גמור — טוחן אותו ללביבות לאורחיו. מן המקודש אל המבחיל.

## בדיחה 833

ראו לתלמיד־חכם, שהוא אוכל אכילה גסה ושותה שתייה גסה. אמרו לו:

שנו חכמים: עד ארבעים שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי[4], וממה נפשך אתה עובר על דבריהם: אם לא הגעת עדיין לארבעים, וכדין אתה אוכל אכילה גסה, למה זה אתה שותה שתייה גסה, ואם כבר הגעת לארבעים, וכדין אתה שותה שתייה גסה, למה זה אתה אוכל אכילה גסה?

החזיר להם התלמיד־חכם:

אדרבה, דווקא בשביל שאני שקוד לקיים דברי־חכמים אני אוכל אכילה גסה וגם שותה שתייה גסה, משום שהיום מלאו לי ארבעים.

הערות שוליים:
- [4] שבת קנב, א

ביאור: „אכילה גסה" ו„שתייה גסה" — מופרזות, של גרגרן; „ממה נפשך" — לכל צד שתכריע. הקושיה נשענת על מאמר הגמרא בשבת קנב ע"א (הערה [4]): עד גיל ארבעים האכילה מועילה לגוף, מכאן ואילך מועילה השתייה — כך שבכל גיל אחת השתיים אסורה לו. התירוץ מנצל את נקודת התפר: היום בדיוק מלאו לו ארבעים — היום היחיד בחיים ששני הכללים חלים בו כאחד, והזלילה והסביאה גם יחד נעשות קיום מהודר של דברי חכמים.

## בדיחה 834

בחורי־ישיבה, המתפרנסים משולחנם של בעלי־בתים, ישבו ודנו:

אטריות ופתיתים[5] מה מהם עדיף?

פתח בחור אחד ואמר:

אטריות עדיפות: כפליים כמה שאתה מעלה מן הקערה בתוך הכף נמשך ונגרר אחרי הכף, ונמצא אתה נשכר.

נענה בחור שני ואמר:

לא כי, פתיתים עדיפים. אטריות, שהן מעורות זו בזו, רחוקות משכר וקרובות להפסד: כיון שאחת מהן נתלשת וצונחת, לא די שהיא גוררת עמה כל מה שנטפל מאחורי הכף, אלא שהיא גורפת גם כל מה שבתוך הכף. ואילו פתיתים – מה שהעלית מתוך הקערה לך הוא…

הערות שוליים:
- [5] “פתיתים” – מרגליות של בצק (“פארפעל” בלעז). עיין “זכרונות ועד־הלשון העברית ג', ירושלים תרע”ג, עמ' 20.

ביאור: „המתפרנסים משולחנם של בעלי־בתים" — בחורי ישיבה עניים שאכלו „ימים": כל יום אצל משפחה אחרת. „פתיתים" — פירורי בצק מבושלים („פֿארפֿל" ביידיש; הערה [5]). הדיון מתנהל בכל כובד־הראש של סוגיה תלמודית — שכר והפסד, „רחוקות משכר וקרובות להפסד" — אלא שנושאו כמה בצק נגרר אחרי הכף. ומאחורי הפלפול מציאות עגומה: למי שסמוך על שולחן זרים, כל מה שנתפס בכף הוא שאלת קיום.

## בדיחה 835

משה בן־מנחם היה להוט אחרי מיני־מתיקה. הוא היה אומר: תמה אני, שלא נתנו חכמים את דעתם למצוא מתק למתק את המתוק.

פעם אחת שאל לו אחד ממקורביו:

הרי אמרו, שהטיפשים כרוכים אחרי המתוק? [6].

החזיר לו בן־מנחם:

דבר זה חכמים אמרוהו, כדי שהטיפשים ידירו את עצמם מן המתוק ויימצא מופנה כולו לחכמים.

הערות שוליים:
- [6] עיין א' טנדלוי, “שפריכווארטער אונד רעדענסארטען”, סי' 971; ועי' גם איג' ברנשטין, “שפריכווערטער און רעדענסארטען”, ערך “נאר”, סי' 11, 34, 75.

ביאור: משה בן־מנחם הוא משה מנדלסון, הפילוסוף היהודי אבי תנועת ההשכלה, ששמו היה שם־נרדף לחכמה — וכאן מתגלה חולשתו למתוק. מול הפתגם העממי „הטיפשים כרוכים אחר המתוק" (הערה [6]), שאמור להביך אותו, הוא הופך את היוצרות: החכמים בדו את האמרה בכוונה, כתחבולה שתרחיק את הטיפשים מן הממתקים — כדי שיישארו כולם לחכמים. העלבון נעשה אסמכתה לזכותו על הקינוח.

## בדיחה 836

רבי מכבד עשירים; אף אני מכבד אותם, שהם יודעים לסדר הכל כהלכה, – סיפר עני־קבצן עם חברו, – שלשום היתה חתונה בביתו של פלוני העשיר; את בתו השיא לבנו של פלוני האדיר. תיכף אחרי החופה, כשהתחילה הסעודה, נדחקתי ונכנסתי גם אני לבית, והושיבוני בקצה־השולחן. ישבתי ונהניתי. ממש סעודת שלמה בשעתו… שולחנות וכיסאות – כיער אשר בלבנון… מים ראשונים ואחרונים – ים של שלמה… בשר ודגים – עין לא ראתה…

ביאור: הפתיחה מגלגלת את מאמר הגמרא „רבי מכבד עשירים" (עירובין פו ע"א) — אלא שהקבצן „מכבד" אותם בדיוק במידה שהם מאכילים אותו. את החתונה שאליה נדחק בלא הזמנה הוא מתאר בלשון תפארתו של שלמה המלך: „כיער אשר בלבנון" — בית יער הלבנון, ארמון הארזים שבנה שלמה; „ים של שלמה" — כיור הנחושת העצום שעמד במקדש, וכאן הוא מליצה על „מים ראשונים ואחרונים", מי נטילת הידיים שלפני הסעודה ואחריה; „עין לא ראתה" — לשון ישעיהו שנדרשה על שכר הצדיקים לעולם הבא. וכל ההוד המקראי הזה יוצא מפיו של מי שישב בקצה השולחן וזלל על חשבון אחרים.

## בדיחה 837

אמרו לו למרדכי חבד:

חמש קושיות בגוי, האוכל דג מלוח: שורה את הדג במים – וחוזר ושותה את המים; פושט את עורו – וחוזר ואוכל את העור; חותכו חתיכות קטנות – וחוזר ואוכל שלוש חתיכות בבת־אחת; מוזג מבקבוקו שלו לחברו – וחוזר ומוזג לעצמו מבקבוקו של חברו; ולסוף תופס הוא בבלורית של חברו – וחוזר ותופס לו בבלוריתו שלו.

ואני, – נענה מרדכי ואמר, – לא חמש, אלא חמש־עשרה קושיות אני גורס.

אמרו לו:

חמש־עשרה היכי תמצי?

השיב מרדכי:

מימי לא ראיתי גוי, שסעודתו פחותה משלושה דגים מלוחים…

ביאור: „חמש קושיות" — על משקל ארבע הקושיות של „מה נשתנה"; „היכי תמצי" — ארמית: כיצד ייתכן; „בלורית" — ציצת השיער שמעל המצח. חמש התמיהות מתארות את טקס הדג המלוח והיי"ש של האיכר: כל פעולה והיפוכה בצדה, עד תפיסת הבלוריות ההדדית של שתויים. מרדכי חבד — הוא מוטקה חב"ד, הבדחן הווילנאי הנודע — משלש את החשבון בנימוק אתנוגרפי יבש: מימיו לא ראה גוי שסעודתו פחותה משלושה דגים מלוחים, וכל קושיה חוזרת אפוא שלוש פעמים.

## בדיחה 838

אמרו לו לשתיין מפורסם:

כיצד אין אתה מתבייש מפני הבריות, שכל ממונך אתה נותן ביין ושותה ערב ובוקר וצהריים?

השיב השתיין:

קל וחומר משלמה אני דן. ומה שלמה, שהיה חכם מכל אדם, שתה יין ערב ובוקר וצהריים, אני, בשר ודם פשוט, אינו דין שאשתה יין ערב ובוקר וצהריים?

אמרו לו:

זו מניין לך, ששלמה היה שותה יין ערב ובוקר וצהריים?

החזיר השתיין:

אלא מה, הוא אכל יין ערב ובוקר וצהריים?

[נוסח אחר:

החזיר השתיין:

אלא מה, חכם שכמותו לא שתה יין ערב ובוקר וצהריים?]

ביאור: „קל־וחומר" הוא מידת היקש תלמודית — אם כך בקל, על אחת כמה וכמה בחמור — ו„אינו דין ש…" הוא נוסח החתימה שלה; שלמה הוא „החכם מכל האדם" (מלכים א ה, יא). כשנדרש השתיין להוכיח את הנחתו — ששלמה שתה יין ערב ובוקר וצהריים — הוא משיב בשאלת־נגד: „אלא מה, הוא אכל יין?" — כלומר מוכיח רק את המובן מאליו (יין שותים, לא אוכלים), ואת ההנחה שבאמת טעונה הוכחה הוא פשוט מבריח מתחת לשולחן.

## בדיחה 839

“מנהל” היה בישיבת־וולוז’ין[7] וליזר היה שמו, וקראו לו ליזר בּונקס על שם בּונקה אשתו. ומצוי היה ליזר אצל יי"ש, ולא היה ישן שינה של צהריים עד ששתה אחת ושתיים ושלוש. פעם אחת, קודם שינה של צהריים, אמר לבונקה:

בונקה אשתי, הרי אני הולך לישון, וכשאצמא ואבקש לשתות – תעיריני.

רגזה בונקה:

השד יודע אותך, אימתי תצמא ותבקש לשתות.

ליגלג עליה ליזר והחזיר לה:

טיפשה! כל אימת שתעיריני אצמא ואבקש לשתות.

הערות שוליים:
- [7] “המנהלים” בישיבת־וולוז’ין היו מנהלים רק לפי תוארם; למעשה לא היו אלא שמשים, אמנם ממדריגה קצת גבוהה יותר מזו של סתם־שמשים.

ביאור: ליזר היה „מנהל" בישיבת וולוז'ין המפורסמת — תואר מנופח: כפי שמעיר דרויאנוב (הערה [7]), ה„מנהלים" שם לא היו אלא שמשים ממדרגה מעט גבוהה. „יי"ש" — יין־שרף. תשובתו לבונקה הופכת את סדר הסיבה והתוצאה: אין שעה שיתעורר בה ולא יהיה „צמא", ולכן שאלת העיתוי מתייתרת — הצימאון אצלו אינו תגובה אלא מצב קבוע.

הערת דרויאנוב: הכרתי גם את לייזר וגם את בתקה, עליהם השלום, ומעיד אני עליהם, שהוא היה פיקח, והיא—אשה כשירה, שעשתה בברכת בעלה רצון בברכת "שהכל", ולא על המים היה מברך אותה. אף-על-פי-כן חוששני, שבדיחתנו שמה בפיו „חכמה", שאינה שלו. בדיחה של צוענים מספרת: מעשה בחייל צועני, שקבעו לו אכסניה בביתה של איכרה, אלמנה זקנה. נעם לה לזקנה בחור נאה ועליז זה, הכינה לו ארוחה יפה, אף העמידה לפניו לגין מלא יין על השולחן. אכל ושתה הצועני ככל אשר איוותה נפשו, ואחר-כך התפרקד על משכבו ואמר לזקנה: „שמעי נא, חביבה. עכשיו אני עייף מאד ושינה חוטפתני, אבל כשאקצמא תעיריני נא משנתי ותשקיני מן היין הטוב הזה". — אמרה לו הזקנה הטובה: „כיצד בני, חביבי, אדע, מתי תצמא"? — החזיר הוא לה: „בטחי בי, סבתה כל-אימת שתעיריני-אצמא" (Krauss, „Zigeuner") עמ' 167. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 839, עמ' 269) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 840

ליזר בונקס היה ממונה על הפוֹסטה בישיבה, ומידו היו התלמידים מקבלים את המכתבים שבאו להם, והאמידים שבתלמידים היו נותנים לו שכר־טרחה כל חודש. פעם אחת פגש ליזר תלמיד אחד בשוק ואמר לו:

חביבי, זה כמה לא נתת לי כלום.

הקפיד אותו תלמיד ואמר לו:

דומה, רבי ליזר, שכבר שתית היום שלוש ובשביל־כך אתה תובע בפה.

החזיר לו ליזר:

טועה אתה, חביבי. ארבע כבר שתיתי היום, ובשביל־כך אני תובע אפילו חמור בשוק[8]…

הערות שוליים:
- [8] תנא: כוס אחד יפה לאשה, שניים – ניוול הוא, שלושה – תובעת בפה, ארבעה – אפילו חמור תובעת בשוק", כתובות סה, א.

ביאור: „פוסטה" — דואר; ליזר, מחלק המכתבים בישיבה, קיבל דמי שירות מן התלמידים האמידים. העקיצה והתשובה סוחרות שתיהן בברייתא אחת, בכתובות סה ע"א (הערה [8]), המדרגת את השפעת היין על אישה: כוס אחת יפה לה, שתיים — ניוול, שלוש — „תובעת בפה" (דורשת תשמיש בפה מלא, בלא בושה), ארבע — „אפילו חמור תובעת בשוק". התלמיד רומז: שתית שלוש, ולכן אתה „תובע בפה". ליזר מקבל את הכללים ומגביה מעליו: ארבע שתיתי — ולכן אני תובע „אפילו חמור בשוק"; והחמור שהוא תובע ממנו בשוק אינו אלא התלמיד עצמו.

## בדיחה 841

ברוך הארוך היה רגיל לשתות לא מתוך כוס אלא מתוך הבקבוק. אמרו לו חביריו:

ברוך, כיצד אתה יודע לכוון את המידה הנכונה?

החזיר להם ברוך:

מידה נכונה יש לי בפי.

נענו חבריו ואמרו לו:

אשריך, ברוך! כשתזקין ויפלו שיניך – תגדל מידתך.

ביאור: החברים הופכים את „המידה הנכונה שבפי" לחשבון מנחם כביכול: כשיינשרו שיניו בזקנתו, יגדל חלל הפה — ותגדל הלגימה. לשתיין, גם הבלות היא בשורה טובה.

## בדיחה 842

פעם אחת מצא ברוך לבתו, שהיא מטפחת ביין על ראשה. גער בה:

הלאו של “בל־תשחית” היכן הוא?

החזירה לו בתו:

אבא, את מצוותו של הרופא אני עושה. יין, אמר, מגדל את השיער.

ליגלג עליה ברוך:

פתי יאמין לכל דבר! אילו היה יין מגדל את השיער כבר הייתה זקן גדילה לי מתוך גרוני עד לטבורי…

ביאור: „בל תשחית" — איסור התורה על השחתה לריק (מקורו בדברים כ, יט, והורחב בהלכה לכל בזבוז). ברוך מפריך את סגולת הרופא בראיה מגופו־שלו: אילו יין היה מגדל שיער, כבר היה זקן צומח לו לאורך כל מסלול היין — מן הגרון עד הטבור. ההפרכה היא גם הודאה: כל־כך הרבה יין עבר שם.

## בדיחה 843

שתה ברוך ושתה והפסיד כל רכושו. לא נשארה לו אלא עזו בלבד. ויהי היום, והעז שבה מן העדר חולה. הביאו לה לשתות ולא שתתה. למחר פשטה טלפיה ומתה. מכר ברוך את עורה וקנה יין, וכשהתחילה אשתו בוכה ומקללת נענה הוא ואמר:

עכשיו אני יודע מה שבלבך עלי. את מבקשת, שלא אשתה – ואמות גם אני…

ביאור: „פשטה טלפיה" — מתה (הטלפיים הן הפרסות). היגיון שיכור צרוף: העז לא שתתה — ומתה; מכאן שמי שמבקש ממנו להפסיק לשתות, את מותו הוא מבקש. וכל זה אחרי שמכר את עור העז, נכסו האחרון, כדי לקנות עוד יין.

## בדיחה 844

לא היתה תקנה לברוך, אלא שהרבי בכבודו ובעצמו ידירו מן היין. וכך הווה: הרבי גזר וברוך קיבל את הגזירה. לא היו ימים מועטים והתחיל מתנוונה: ניטל הימנו התיאבון לאכילה, נדדה שנתו וכל גופו חלש. בא הרופא, בדקו כהלכה ואמר:

אין עצה, אלא שתשוב לשתות.

סירב ברוך:

אני מצווה ועומד מפי הרבי, אמות ולא אעבור.

עמד הרופא על דעתו ופסק:

פיקוח־נפש דוחה הכל, אפילו גזירתו של הרבי. אם אי אתה שותה מרצון, תהא שותה מאונס. שנים מבניך יחזיקו לך בידיך ורגליך ואחד ישקה אותך.

נענה ברוך ואמר:

אדוני דוקטור, הואיל וכפייה אתה גוזר עלי – שמא יחזיקני אחד וישקוני שניים?…

ביאור: „ידירו מן היין" — ישביע אותו בנדר שלא לשתות; „אמות ולא אעבור" — אבחר במוות ולא בהפרת הנדר; „פיקוח נפש דוחה הכל" — העיקרון ההלכתי שהצלת חיים גוברת על כל איסור, ובפי הרופא גם על גזירת הרבי. ברוך מעמיד פני נאמן לנדרו עד מוות, אך ברגע שנפתח פתח ה„אונס" הוא מסגיר את עצמו: אם כבר כופים עליו — מוטב שיחזיק אחד וישקו שניים.

## בדיחה 845

ברוך קדח, ומחמת קדחת גדל צמאונו. ישב הרופא ודאג:

כיצד להסיר צמאונו מעליו?

שמע ברוך, נענה ואמר:

אדוני דוקטור, מוטב שתדאג, כיצד להסיר את הקדחת מעלי. לצימאון אדאג בעצמי…

ביאור: „קדחת" — מחלת חום (מלריה), והצמא מסימניה. ברוך מציע לרופא חלוקת עבודה: המחלה — עניינך; הסימפטום הנעים — בזה כבר אטפל בעצמי, ובחפץ לב. דרויאנוב מציין שבדיחה זו מסופרת גם באיטליה, על שתיין איטלקי מובהק (באוסף מעשיות ארלוטו).

הערת דרויאנוב: כך מספרת גם בדיחה איטלקית על שתיין מובהק איטלקי (ווסלסקי, "ארלוטו", כרך ב', עמ' 206, סי' CCXVII). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 845, עמ' 271) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 846

זקן תלמיד־חכם, שכל ימיו היה מצוי אצל יין, חלש ואסר עליו הרופא את היין. לא היו ימים מועטים והוברר, שאי־אפשר כבר לגופו בלי יין. חזר הרופא וציווה להכניס אל תוכו יין שלא כדרכו – מלמטה למעלה. כיוון שהרגיש החולה בריחו של היין, שהוא בוקע ועולה, צהבו פניו ואמר:

יבוא הנס מכל־מקום…

ביאור: „מצוי אצל יין" — שתיין קבוע; „שלא כדרכו — מלמטה למעלה" — הרופא מורה להחדיר את היין בחוקן; „צהבו פניו" — אורו משמחה. „יבוא הנס מכל מקום" הוא ביטוי של ביטחון — תבוא הישועה מאיזה כיוון שתבוא — וכאן ה„מכל מקום" מתפרש פתאום כפשוטו הגופני: לאוהב היין לא אכפת מאיזה קצה, ובלבד שיבוא.

## בדיחה 847

אמרו לתלמיד־חכם, שהיה שטוף ביין:

כיצד תלמיד־חכם כמותך אינו חושש למה שאמרו חכמים על השיכרות?

התנצל הלה:

וכי לשם שיכרות, חלילה, אני שותה? להטביע צרותי ביין אני מבקש.

תהה מי־שהוא ושאל:

ועדיין לא טבעו?

נאנח התלמיד־חכם:

אדרבה, יותר שאני שותה, יותר הן לומדות לשחות…

ביאור: „שטוף ביין" — שקוע בשתייה. הניב „להטביע את הצרות ביין" נלקח כפשוטו — וקורס: הצרות אינן טובעות, הן רק משתפרות בשחייה. התירוץ שבחר להצדקת שתייתו מודה בעצמו שאין בה תוחלת.

## בדיחה 848

תלמיד חכם, שירד מנכסיו, ביקש להיעשות מלמד, ולא נמצאו לו תלמידים, משום שהיה נותן בכוס עינו. סח צערו להרב, ואמר לו הרב:

תמה אני עליך, שאין אתה כובש את יצרך. אילו כבשת אותו – ראשון למלמדים היית לנו.

החזיר לו הלה:

רבי, עד שאתה תמה עלי, תמה אני עליך. כל עיקרי איני מבקש להיות מלמד, אלא כדי שיהא סיפק בידי לשתות, ואילו אתה אומר לי, שלא אשתה, כדי שיהא סיפק בידי להיות מלמד.

ביאור: „נותן בכוס עינו" — ניב ממשלי כג, לא לשתיין; „מלמד" — מורה בחדר; „סיפק בידי" — יכולת ואמצעים. הרב והשתיין מדברים במערכות הפוכות של אמצעי ומטרה: הרב מציע לוותר על השתייה כדי לזכות במלמדות, והאיש מבהיר בכנות גמורה שהמלמדות כולה לא נועדה אלא לממן את השתייה — ונמצא הרב מציע לו להקריב את המטרה למען האמצעי.

## בדיחה 849

מדרש של גרגרנים.

כשבירך הקדוש ברוך־הוא לאדם הראשון ואמר לו: “ורדו בדגת־הים”[9], מיד רץ אדם לעשות רצון קונו והטיל חכה בים. נתכנסו הדגים ושלחו לקדוש ברוך־הוא:

בירכת אותנו ואמרת לנו: “פרו ורבו ומלאו את המים”[10]; עכשיו בא זה לכלותנו.

שלח להם הקדוש ברוך־הוא:

תנוח עליכם דעתכם; סופו של זה, שקדחת מקפחתו שכל המרבה בדגים קדחת באה עליו.

שמעו הדגים ואמרו לאדם:

אין אנו יראים מפניך, שהקדחת הורגתך.

נתבהל אדם ואמר לקדוש ברוך־הוא:

כך הגון לי, שתיתן לי ותהרגני?

החזיר לו הקדוש ברוך־הוא:

כבר הקדמתי רפואה למכה: קדחת קשה – יין מפיגה.

כיון ששמע אדם את הדיבור “יין” נתבלבל מרוב שמחה ושכח, אם

נאמר לו, שישתה לפני הדגים או לאחר הדגים, והרי זה ספק דאורייתא, וכל ספק דאורייתא לחומרא.

לפיכך אמרו חכמים:

לעולם יהא אדם שותה לפני הדגים ולאחרי הדגים, קל־וחומר באמצע הדגים.

הערות שוליים:
- [9] בראשית א, כח.
- [10] שם א, כב. – ואם הבדיחה משרה ברכה זו דווקא על הדגים – מי ידון עמה?

ביאור: פרודיה מוקפדת על לשון המדרש והפסיקה, שכל בניינה מוביל למסקנה אחת: לשתות תמיד. היא מפגישה שתי ברכות ממעשה בראשית — „ורדו בדגת הים" שנאמרה לאדם (הערה [9]) ו„פרו ורבו ומלאו את המים" שנאמרה לדגים (הערה [10]) — ומגלגלת מהן דין־ודברים בין הדגים לקונם. משם נכנסת אמונת־העם שריבוי אכילת דגים מביא קדחת (מחלת חום) ושהיין מפיג אותה. ואז מגויסים כלי ההלכה: אדם „שכח" אם נצטווה לשתות לפני הדגים או אחריהם — הרי זה „ספק דאורייתא", ספק בדין תורה, שכללו להחמיר ולקיים את שני הצדדים; וה„קל־וחומר" מוסיף גם את האמצע. אגב, בהערה [10] שולח דרויאנוב עצמו קריצה: אם הבדיחה מסבה את ברכת „פרו ורבו" דווקא על הדגים — מי ידון עמה?

## בדיחה 850

ליזר בעל־החוטם היה אומר:

יש שותים לפני הדגים, ויש שותים לאחר הדגים. כדי לצאת כל הדעות, אני מחמיר על עצמי ושותה גם לפני הדגים וגם לאחר הדגים – ואפילו כשאין דגים באמצע.

ביאור: „לצאת ידי כל הדעות" ו„להחמיר על עצמו" הם לשונו של ירא־שמים מדקדק: כשנחלקו פוסקים, המהדר מקיים את כל השיטות. ליזר עוטף בהן את שתייתו — עד שהסיפא מפילה את המסכה: הוא שותה „לפני הדגים ואחריהם" גם כשאין דגים כלל, והחומרה כולה תירוץ. הכינוי „בעל־החוטם" הולם: חוטם אדום ותפוח הוא תו־ההיכר של שתיין מועד.

## בדיחה 851

הוא היה אומר:

כשאני מגיע לגשר, אני שותה לפניו ולאחריו. גזירה שמא יש דגים מתחתיו.

ביאור: „גזירה שמא…" היא נוסחת תקנות-הזהירות של חכמים — איסור שנועד למנוע מכשול אפשרי עוד לפני שקרה. השתיין מגייס את הנוסחה ההלכתית לצרכיו: אולי יש דגים מתחת לגשר, ודג — כידוע — מחייב משקה, ולכן יש לשתות ליתר ביטחון לפני הגשר ואחריו. ה„לפניו ולאחריו" אף מהדהד את הברכות שלפני האכילה ולאחריה: תואנה למדנית מושלמת ללגימה כפולה בכל הזדמנות.

## בדיחה 852

שמחת־תורה, וכל יום שיש בו ריקוד, היה ליזר רוקד ומפזם: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”. אמרו לו:

ליזר, לא מצאת פזמון נאה לחדווה אלא זה?

החזיר ליזר:

אילו יסודי מזהב וסופי לעפר, ודאי הייתי מצטער ונאנח. עכשיו, שיסודי מעפר וסופי לעפר ובינתיים כוס משקה, – לא חדווה היא זו?

ביאור: „אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" הוא מן השורות הקודרות של הפיוט „ונתנה תוקף" שבתפילות הימים הנוראים — הרהור על אפסות האדם ותמותתו, פזמון משונה לריקודי שמחת-תורה. אבל בחשבונו של ליזר זו דווקא בשורה משמחת: מי שמתחיל בעפר ומסיים בעפר לא הפסיד כלום, וכוס המשקה שבאמצע היא רווח נקי. רק מי שיסודו זהב וסופו עפר יש לו על מה להיאנח. הדוניזם של שתיין בלבוש של מטפיזיקה — ודווקא מתוך הפיוט שנועד לעורר חרדה.

## בדיחה 853

ליזר כשהגיע ל"יהי רצון" שאחרי ברכת־כוהנים אמר כך: “ותן לי לחם לאכול ובגד ללבוש; מעט משקה אקח לי בעצמי”.

ביאור: ה„יהי רצון" שאחרי ברכת-כוהנים הוא תפילת בקשה אישית, ו„לחם לאכול ובגד ללבוש" לקוח מנדר יעקב (בראשית כח, כ) — בקשת צורכי הקיום הבסיסיים. ליזר מבקש מאלוהים רק את מה שאינו בטוח בו; את המשקה, התחום היחיד שבו הוא סומך על עצמו לגמרי, הוא מסיר מרשימת הבקשות ונוטל באחריותו.

## בדיחה 854

ליזר היה אומר:

נאמן עלי הדיין, שאיני מתקנא בשום אדם שבעולם, אלא בשלמה בלבד. ולא משום שהיה גדול בחכמה ומופלג בעשירות. על מה אני מתקנא בו? על כוס־הברכה, שהיתה לו בביתו. אלף נשים הטעים מתוכה, ואחריהן שתה הוא עצמו את רובה, כפי הדין. עכשיו צאו וחישבו, כמה היה שיעורה של כוס זו!

ביאור: „נאמן עלי הדיין" — לשון שבועה: האל עד לדבריי. שלמה המלך נשא אלף נשים — שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים (מלכים-א יא, ג) — ו„כוס של ברכה" היא הכוס שמברכים עליה ברכת-המזון: על-פי הדין המברך מטעים ממנה למסובים ואחר-כך שותה בעצמו את רובה. ליזר מחיל את ההלכה הזאת על בית שלמה: אם אלף נשים טעמו מן הכוס ועדיין נותר לשלמה רובה — צאו וחשבו את נפחה. מכל תפארת המלך, חכמתו ועושרו, מוצא השתיין דבר אחד בלבד הראוי לקנאה: כוס בשיעור אגדי.

## בדיחה 855

חסידים הלכו בדרך וכלו להם מזונותיהם. פגעו בפונדק ונכנסו. אמרה להם הפונדקית:

אין עמי בבית אלא לחם ויי"ש.

הסכימו וישבו לאכול, עד שטבלו את הלחם ביי"ש קם אחד מן החבורה ושאל:

קיימא לן: חייב אדם לשתות כוס יי"ש קודם סעודה; סעודה זו, שכולה יי"ש, מה דינה.

קם שני ואמר:

טלית שכולה תכלת, מה שתהא חייבת בציצית? הווה אומר: חייבת.

היה שם בעל־עגלה אחד, נענה ואמר:

ואני מכאן פושט לה. הרי שהיתה עגלתי טעונה כולה עיטרן, חייב אני לקנות לוג עיטרן לזפף את האופנים, או לאו? הווה אומר: חייב.

(עיין לעיל פרק ג', סימן 147).

ביאור: יי"ש — יין-שרף, משקה חריף; „קיימא לן" — מקובל בידינו; „עיטרן" — זפת שמושחים בה צירי גלגלים. השאלה ה„הלכתית": נהוג לשתות כוסית יי"ש לפני הסעודה — אבל מה דינה של סעודה שכולה יי"ש? החסיד השני משיב בהיקש מקושיה תלמודית אמיתית (מנחות מא ע"ב): טלית שכולה תכלת חייבת בכל זאת בציצית — כלומר „כולו" אינו פוטר מן התוספת. ובעל-העגלה, שאינו למדן, תורם ראיה מעולמו: עגלה טעונה כולה עיטרן עדיין צריכה לוג עיטרן לגלגלים. שלושתם „פוסקים" אותו דבר: על סעודה של יי"ש חובה לשתות עוד יי"ש.

## בדיחה 856

בעל־עגלה נכנס לפונדק וקרא לפונדקית:

בעלת־הבית, מזגי נא לי כוס משקה כאשר אהבתי.

מזגה לו, שתה בעל־העגלה ורקק:

טפו! רוטב לנשים… כלום אין לך משקה בשביל גברים?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי חבית שנייה.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, עיקם חוטמו ושאל:

ומשקה ממש יש לך?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי חבית שלישית.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, נסתכל בכוס ורקק:

טפו! אצבעון לחייטים… כלום אין לך כוס בביתך.

ודאי יש – רמזה הפונדקית כלפי “רביעית” של קידוש והבדלה.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, עיקם חוטמו ושאל:

וכוס ממש יש לך?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי “הכוס של אליהו”.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, נחה דעתו ואמר:

בעלת־הבית, עכשיו שכבר הגענו למשקה ממש ולכוס ממש, – מזגי נא לי כוס משקה כאשר אהבתי.

ביאור: „רביעית" — כוס הקידוש וההבדלה (על שם שיעור היין המזערי שהיא מכילה); „כוס של אליהו" — הגביע הגדול שבבית, שמוזגים לכבוד אליהו הנביא בליל הסדר. העגלון פוסל בזה אחר זה כל משקה כחלש מדי וכל כוס כקטנה מדי, והפונדקית מעלה בדרגה עד החבית החריפה ביותר והגביע הגדול ביותר — ואז מתברר שכל המסע היה רק בירור מוקדם של מונחים: עכשיו, משהוגדרו „משקה ממש" ו„כוס ממש", אפשר סוף-סוף להתחיל לשתות באמת.

## בדיחה 857

ההוא שקבל לפני חברו:

כל יום שישי הוא קונה בקבוק יי"ש לשבת, – לקידוש מספיק, להבדלה אינו מספיק.

יעץ לו חברו, שמכאן ואילך יקנה שניים. עשה כך ושוב קבל:

שניים הוא קונה, – לקידוש מספיקים, להבדלה אינם מספיקים.

יעץ לו חברו, שמכאן ואילך יקנה שלושה.

לימים פגש אותו חברו ושאל:

שלושה מספיקים?

הן, – החזיר הלה. – שלוש מספיקים. תיכף אחרי קידוש אני מבדיל…

ביאור: יי"ש — יין-שרף. בין הקידוש של ליל שבת להבדלה של מוצאי שבת מפרידה יממה שלמה, ושום כמות בקבוקים אינה נמתחת אצלו לאורכה. שלושה סוף-סוף „מספיקים" — כי הוא פתר את הבעיה מהצד השני: ההבדלה נערכת מיד אחרי הקידוש. לא הבקבוקים גדלו למידת השבת; השבת התכווצה למידת הבקבוקים.

## בדיחה 858

ראו לאחד, ששתה שלוש כוסות בנשימה אחת, ואמרו לו: אם אמרו חכמים: “השותה כוסו בבת־אחת הרי זה גרגרן”[11], שלוש כוסות בבת־אחת לא כל־שכן!

השיב הגרגרן:

אגדה איני יודע, מקרא אני יודע: “שלושה גביעים בקנה האחד”[12]…

הערות שוליים:
- [11] פסחים פו, ב.
- [12] שמות כה, לג.

ביאור: חז"ל אמרו „השותה כוסו בבת-אחת הרי זה גרגרן" — מי שמרוקן את הכוס בלגימה אחת הוא זללן חסר נימוס (פסחים פו ע"ב, הערה [11]) — והמוכיחים מקישים: קל וחומר שלוש כוסות. הגרגרן נחלץ בשני מהלכים למדניים. ראשית, המאמר הזה „אגדה" הוא — דברי מוסר של חכמים — והכלל המקובל הוא שאין למדים הלכה מחייבת מן האגדה. שנית, מן המקרא, שהוא כן „יודע", יש לו ראיה מפורשת: „שלושה גביעים בקנה האחד". הפסוק (שמות כה, לג, הערה [12]) מתאר את המנורה שבמשכן — שלושה עיטורים בצורת גביע על כל קנה, כלומר ענף — אבל הגרגרן קורא: שלושה גביעי יין בקנה אחד, קנה הגרון. והרי בדיוק כך שתה — שלוש כוסות „בנשימה אחת", דרך קנה הנשימה.

## בדיחה 859

ברייתא של שתיינים.

תניא: הלוקח יי"ש מן המוזג אל יקח אלא מובחר מן המובחר, שיי"ש פשוט משכר ואינו ראוי לשתייה.

מניין?

שאמרו: “הדיוט קופץ בראש”[13]…

הערות שוליים:
- [13] מגילה יב, ב.

ביאור: „ברייתא" — מאמר תנאים שלא נכנס למשנה, ו„תניא" („שנינו") היא מילת הפתיחה המקובלת שלו; „מוזג" — מוכר המשקאות בפונדק. הברייתא המבודחת פוסקת לקנות רק יי"ש (יין-שרף) משובח, והראיה — מהמאמר „הדיוט קופץ בראש" (מגילה יב ע"ב, הערה [13]), שמובנו המקורי: דווקא הבור והפשוט נדחק תמיד ראשון. בפי השתיינים הוא מתהפך: יי"ש „הדיוט" — פשוט וזול — „קופץ בראש", עולה מיד לראש ומשכר. אסמכתה תלמודית לסנוביות של מבין-משקה.

## בדיחה 860

אמר שמריל:

הכל עשה הקדוש ברוך־הוא יפה בעולמו, חוץ מן היין, שאין כמותו מועל בשליחות: שולחים אותו לקיבה, והוא הולך לראש.

אמרו לו:

אם־כן, למה אתה שותה אותו?

החזיר שמריל:

מה אעשה ודויד מלך ישראל גזר עלי, שאמר: “הרחב פיך ואמלאהו”[14].

אמרו לו:

שמא “ואמלאהו” מים?

השיב שמריל:

חס ושלום, שתגלו פנים בתורה שלא כהלכה. נאמר שם “וכמלאה”[15] ונאמר כאן “ואמלאהו”, מה שם “מן היקב”, אף כאן מן היקב.

הערות שוליים:
- [14] תהלים פא, יא.
- [15] במדבר יח, כז.

ביאור: „מועל בשליחות" — בוגד בתפקיד שהוטל עליו: שולחים את היין לקיבה והוא עולה לראש. וכששואלים את שמריל למה בכל זאת ישתה, הוא נתלה ב„הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא, הערה [14]) — הבטחת ה' למלא את פי ישראל, שהוא קורא כצו אישי. את ההצעה שימלא במים הוא הודף ב„גזרה שווה" — מידת דרשה תלמודית שלומדים בה דין ממילה זהה בשני כתובים: נאמר כאן „ואמלאהו" ונאמר שם „וכמלאה מן היקב" (במדבר יח, כז, הערה [15]) — מה שם מן היקב, אף כאן מן היקב, כלומר יין דווקא. ואת המציעים מים הוא עוד גוער כ„מגלים פנים בתורה שלא כהלכה" — פרשנים כופרים. כלי הלמדנות כולם מגויסים להפוך את השתייה למצווה גמורה.

## בדיחה 861

שני שותפים לחבית־יין עשו קניין ביניהם, שלא ימכרו אלא במזומנים. למחר השכים אחד מהם ואמר לחברו:

קבלה יש בידי: המתחיל למכור סחורתו קודם הנץ החמה סימן יפה לו. לפיכך, קום ומזוג לי בחמישה גדולים, לא לשם שתייה, חלילה, אלא לשם סימן טוב, וחמישה גדולים אני משלם לך במזומנים, כפי הקניין.

לאחר ששתה אמר לו חברו:

הואיל ושותפים אנו לעסק, גם אני חייב לעשות מעשה לשם סימן טוב. לפיכך, קום ומזוג לי מיד, קודם שתנץ החמה, בחמישה גדולים, וחמישה גדולים אף אני משלם לך במזומנים.

וכך ישבו שניהם עד הנץ החמה, ומהנץ החמה ועד שקיעת־החמה, ומזגו זה לזה במזומנים. וכשנתרוקנה החבית אמר אחד לחברו: פלאי־פלאים! שניים שתו חבית שלימה.

סיים אחריו חברו ואמר:

ובחמישה גדולים…

ביאור: „קניין" — מעשה משפטי מחייב על-פי ההלכה, כך שההסכם למכור רק במזומן הוא התחייבות גמורה; „גדולים" — מטבעות נחושת קטני-ערך; והאמונה העממית: סוחר שפותח את יומו במכירה לפני הנץ החמה — סימן יפה למסחרו. השותפים מקיימים את הקניין ככתבו — כל כוס משולמת במזומן — אלא שאותם חמישה גדולים נודדים ביניהם הלוך ושוב מזריחה עד שקיעה, עד שהחבית ריקה. הספרים מאוזנים; הסחורה שתויה. דרויאנוב מציין מקבילה בקובץ הגרמני של פאולי „שימפף אונד ערנסט": איש ואשתו שנדרו שלא לטעום יין אלא אם אחד מהם יכבד את חברו, ומכרו זה לזה חמור הלוך ושוב — כל מכירה וכיבוד-יין בצידה — וכך שתו ושתו ונדרם לא הופר.

הערת דרויאנוב: פאולי, "שימפף אונד ערנסט" (הוצ' בולטה, כרך א', עמ' 191, סי' 306) מספר כך: איש ואשתו נדרו נדר, שלא לטעום טעם יין, אלא אם ימכרו דבר, והקונה יכבדם ביין. עברו שבועיים וטיפת־יין לא באה לפיהם. אמרה האשה לבעלה: "אישי בעלי, מכרה נא לי את החמור". נענה לה הבעל ומכר לה את החמור ושתו שניהם את היין, שהיא־הקונה־כיבדה אותו בו. אחרי־כן חזרה היא ומכרה לו את החמור, ושוב שתו שניהם את היין, שהוא־הקונה־כיבד אותה בו. וכך שתו ושתו ושתו־ונדרם לא הפרו. (ועיי"ש הביבליוגראפיה בכרך ב', עמ' 330). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 861, עמ' 276) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 862

שתיין מובהק הלך בדרך והגיע למרתף של יין. נסתכל וראה שלט תלוי על המרתף וכתוב עליו: “כאן מוכרים יין טוב בזול”. תמה ואמר:

שלוש קושיות בדבר: “כאן מוכרים” – כלום יש שוטה שבעולם, שנותן יין חינם? “טוב” – שמא יש יין לא טוב? ו"בזול" וכי לא שקולה טיפה אחת יין כנגד כל הממון שבעולם?

ביאור: „קושיה" — שאלת סתירה בלימוד התלמודי. השתיין קורא שלט פרסומת כדרך שקוראים סוגיה, וכל מילה בו מופרכת בעיניו מתוך עולמו שלו: „מוכרים" — פשיטא, וכי יש שוטה שנותן יין חינם? „טוב" — וכי קיים בעולם יין שאינו טוב? „בזול" — והרי טיפת יין שקולה כנגד כל הון שבעולם. פלפול רציני לגמרי, שכל הנחותיו שיכורות.

## בדיחה 863

רוויה בא לבעל־שם בקי בסגולות:

חוטמו מאדים ובושה הוא לו בפני הבריות. שמא יש סגולה לכך?

החזיר לו הבעל־שם:

איני יודע לחוטמך אלא סגולה אחת: תשתה יותר – ויכחיל.

ביאור: „רוויה" — שתיין, רווי משקה; „בעל-שם" — מרפא עממי הסוחר בקמעות ובסגולות-פלא. הסגולה היחידה שיש לו לאף שהאדים מִשתייה: לשתות עוד, עד שיכחיל. לא רפואה אלא החלפת גוון — והתרופה היא המחלה עצמה.

## בדיחה 864

ההוא שנתפס לשיכרות ונתבזה על הבריות. הזמינו הרב אליו ואמר לו הרב דברי־כיבושים. חם לבו של האיש, קפץ ונשבע, שמכאן ואילך לא ישתה אלא קודם אכילה, כדרך שהבריות נוהגים. לימים פגש אותו הרב בשוק שיכור כשיכּוּרו של לוט.

אמר לו הרב:

אן שבועתך?

החזיר לו השיכור:

רבי, חס ושלום שאחלל שבועתי. אלא מה? עד שנשבעתי הייתי סובא; משנשבעתי נעשיתי זולל וסובא כאחת…

ביאור: „דברי-כיבושים" — דברי מוסר הכובשים את הלב; „שיכור כשיכורו של לוט" — שיכור גמור, על שם לוט שבנותיו השקוהו יין עד עיוורון (בראשית יט). הנשבע מקיים את שבועתו כלשונה — לשתות רק קודם אכילה — ולכן הוא פשוט אוכל לפני כל כוס: השבועה לא צמצמה את השתייה, רק הוסיפה עליה זלילה. ו„זולל וסובא" איננו צירוף סתמי — זו לשון התורה בדין בן סורר ומורה (דברים כא, כ): המוסר של הרב שדרג אותו מחוטא אחד לחוטא כפול, ככתוב.

## בדיחה 865

אמרו לגרגרן:

רצונך, שתשתה כוס יין?

אי אפשי, – השיב הגרגרן.

אמרו לו:

מה אירע לך, שאתה מסתלק מכוס־יין?

החזיר הגרגרן:

ארבע תשובות בדבר: ראשית, נדר נדרתי, שלא לשתות; שנית, “תענית־יאהרצייט” יש לי היום; שלישית, זה עתה שתיתי; ורביעית – מזוג והבא…

[נוסח אחר:

…ורביעית: חולה – שואלים אותו תחילה, בריא – נותנים לו מיד.]

ביאור: „אי אפשי" — איני רוצה (לשון חכמים); „תענית-יאהרצייט" — צום שנוהגים ביום השנה למות אב או אם. „ארבע תשובות בדבר" — נוסחה למדנית של מניין נימוקים, אלא ששלושת הראשונים סותרים זה את זה (מי שנדר שלא לשתות מה לו ול„זה עתה שתיתי"?) והרביעי מפיל את כולם: „מזוג והבא". טקס הסירוב המנומס כולו לא היה אלא הקדמה לדרישה. בנוסח האחר הנימוק הרביעי מתחכם בכלל של דרך-ארץ: חולה שואלים תחילה אם ירצה, לבריא מגישים מיד — כלומר חדלו לשאול, מזגו.

## בדיחה 866

שמחת־תורה מצאו ליהודי מבוסם, כשהוא מוטל בפישוט ידיים ורגליים על המדרכה שלפני דירתו ומקלל את בעל־הבית. אמרו לו:

אם אתה לא נזהרת ושתית יותר משאתה יכול לקבל – בעל הבית מה חטא לך?

השיב המבוסם:

תיפח עצמותיו! למה תיקן את המדרכה לפני הבית? אילו תיקן אותה בפנים הבית, לא היו הבריות רואים אותי בקלקלתי.

ביאור: „מבוסם" — שתוי. השיכור אינו מכחיש את שכרותו — רק את פרסומה: אשמת בעל-הבית איננה במשקה אלא בכך שסלל את המדרכה בחוץ, לעיני הבריות. אילו סלל אותה בתוך הבית, היה מוטל שם שיכור בצנעה ובכבוד. מה שמציק לו אינו הנפילה — רק הקהל.

## בדיחה 867

אשה קבלה לפני הרב, שבעלה גרגרן. שלח הרב אחריו והוכיחו על פניו, שהוא להוט אחרי היין ומדלדל את ביתו.

החזיר לו הגרגרן:

רבי, תמה אני עליך, שאשה נאמנת בעיניך להעיד… יש יין בביתי – אני שותה; אין יין בביתי – אני קונה; אין לי ממון לקנות – אני נותן משכון. אבל מה פירוש להוט אחרי היין? גוי להוט אחרי היין; יהודי אינו להוט, חלילה, אחרי היין.

ביאור: „גרגרן" — זללן וסובא. הבעל פותח בטענה הלכתית — אישה פסולה לעדות, ולכן אין לקבל את קבילת אשתו — ואז מודה בעצמו בכל העובדות: שותה כל מה שבבית, קונה כשאין, ממשכן כשאין כסף. הוא כופר רק בכותרת: „להוט אחרי היין" הוא גנאי השמור, לשיטתו, לגויים; יהודי, חלילה, אינו להוט. ההתמכרות כולה מודָה ומפורטת — רק המילה אסורה בהגייה. הכחשה עצמית שמתחפשת לגאווה לאומית.

## בדיחה 868

ההוא שהקיץ משנתו, פשט ידו וטפח על מיטת אשתו:

שרה, זיהום תוקפני ואינו מניח לי לישון. דומה, שאכלתי קישואים יותר מדי… שמא יש לנו טיפת יי"ש בבית?

רגזה האשה:

פתאום, בחצות־לילה, הוא מבקש יי"ש! שוב שכב – אין לנו יי"ש בבית.

בדליכא שאני, – נענה הבעל בשפה רפה והיסב פניו אל הקיר. – איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש.

לאחר שעה קלה חזר וטפח על מיטת אשתו:

שרה, שכננו יש לו תמיד בקבוק יי"ש בביתו. שמא תקחי לי מאתו כוס אחת?

נהמה האשה מכעס:

שמא יצאת מדעתך? מי פתי ילך בלילה לדפוק על הדלתות ולבקש יי"ש? שוב שכב – גם בלי יי"ש ינוח לך.

יהי כך, – נאנח הבעל והתהפך על צידו השני. – איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש.

לא היו רגעים מועטים וטפח שלישית על מיטת אשתו:

שרה, נזכרתי… מחר יום־שוק והאיכרים מקדימים לבוא מן הכפרים בלילה. ודאי כבר פתוח המרזח. שמא תרדי ותקחי לי כוס יי"ש משם?

צרחה האשה:

כל חלומותי הרעים, שחלמתי היום ובכל־יום, יחולו על ראשך, גרגרן! באישון־לילה, בקור־חורף, אלך לקנות לו יי"ש!…

ש…ש!… – היסה הבעל אותה. אל תצעקי. הילדים יקיצו ויבהלו מקולך. איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש. אם אין את רוצה ללכת – אקום ואלך בעצמי…

ביאור: יי"ש — יין-שרף; „זיהום" כאן — קלקול קיבה, התירוץ הרפואי (באשמת הקישואים, כמובן); „בדליכא שאני" — ניב ארמי מן התלמוד: „כשאין — שונה הדין", כלומר בהיעדר הדבר יש פטור; „מרזח" — בית-מזיגה. שלוש פעמים בלילה אחד מסלים המצוד — אולי יש בבית, אולי אצל השכן, אולי במרזח שכבר נפתח לקראת יום השוק — וכל שלב נחתם באותו פזמון: „איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש". ובשלישית, כשהוא מוכן לקום וללכת בעצמו בקור החורף — ועוד מהסה את אשתו שלא תעיר את הילדים — ההכחשה כבר עומדת עירומה לגמרי.

## בדיחה 869

בחור יתום, בנו של גנב, נשא בתולה יתומה, בתו של שיכור. עברו תשעה חדשים ונולד להם בן למזל־טוב, והתחילו האב והאם מדיינים זה עם זו: הוא ביקש לקרוא את הילד על שם אביו והיא ביקשה לקרוא אותו על שם אביה. והיו מדיינים והולכים עד ערב יום “הברית”. וכשבא המוהל לבדוק את הרך הנולד, אם אפשר למול אותו מחר, הירצו שניהם טענותיהם לפניו. שמע המוהל את הטענות ושאל את האב:

מה היה שם אביך?

גימפּל היה שמו – השיב האב.

ומה היה שם אביך? – חזר המוהל ושאל את האם.

גימפל היה שמו, – השיבה האם.

גיחך המוהל ואמר:

אם־כן, למה חינם תריבו? ממה־נפשכם קיראו לו גימפל. אלא מה? גימפל של מי, שלך או שלה? המתינו עד שיגדל הנער ויתברר הדבר מאליו: אם גנב יהיה, שמע־מינה גימפל שלך הוא, ואם שיכור יהיה – גימפל שלה הוא.

ביאור: לפי מנהג אשכנז קוראים לרך הנולד על שם קרוב שנפטר — ומכאן הריב, כל הורה והכבוד לאביו המת. „ממה-נפשכם" — לכל צד שתפנו התוצאה אחת; „שמע-מינה" — מכאן ראיה (שניהם מונחי היגיון תלמודיים). המוהל פותר את שאלת השם בקלות, שהרי שני הסבים גימפל שמם. אבל את השאלה האמיתית — גימפל של מי הכבוד — הוא מפנה לבירור אמפירי: יגדל הנער, והמידה הרעה שתתגלה בו — גנבה או שכרות — תעיד מאיזה גימפל ירש את שמו. הייחוס המשפחתי, שבשמו רבו, מתגלה כתורשה של חטאים בלבד.

## בדיחה 870

ישבו שתיינים ודנו:

לשעבר היה מחירו של מלח גדול הרבה משל יין; עכשיו מחירו של יין גדול מאה פעמים משל מלח. מה גרם לכך?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

בעוונותינו, טעות גרמה לכך. כשהטילה המלכות מס על היין והתחילה מגדילה אותו משנה לשנה, נימנו וגמרו אנ"ש לשלוח אחד מהם, שילך וישתטח על קברו של לוט מורנו ורבנו, ויתפלל לפניו, כי יעמוד בפרץ להעביר את רוע הגזירה. בא השטן ובילבל. אותו שליח יצא לדרכו מבוסם קצת יותר מן המידה ונתחלף לו קברו של לוט בקיברה של אשת לוט. נשתטח והתפלל. ומכאן ואילך פסקה המלכות להגדיל מס־המלח ולא פסקה להגדיל מס־היין.

ביאור: לוט הוא פטרון השיכורים בפולקלור היהודי — בנותיו השקוהו יין (בראשית יט) — ואשתו, שהביטה לאחור בבריחה מסדום, נהפכה לנציב מלח (בראשית יט, כו). „אנ"ש" — אנשי-שלומנו, כינוי חסידי לבני החבורה; ההשתטחות על קבר צדיק כדי ש„יעמוד בפרץ" ויבטל גזירה רעה היא ממנהגי החסידות, וכאן היא מופנית בהיתול אל „לוט מורנו ורבנו". השליח, שיצא לדרך מבוסם, החליף בין קבר הרבי לקבר אשתו — וכך פעלה התפילה על המלח: מס המלח קפא, מס היין המשיך לתפוח. השתייה עצמה היא שחיבלה בשתדלנות למען השתייה — והשתיינים מספרים זאת על עצמם.

## בדיחה 871

שאלו למחודד:

מה טעם אומרים הבריות: “שיכור כשיכּוּרו של לוט”, ואין הם אומרים “כשיכּוּרו של נח”, שקדם ללוט?

השיב המחודד:

יפה אומרים הבריות. נח, שבניו זכרים היו וכבר גדלו כולם, רשאי היה לשתות. לוט, שהיו לו בנות בוגרות בבתוליהן, ושתה – שיכור ממש היה.

ביאור: „מחודד" — איש שנון. נח נטע כרם אחרי המבול, שתה והשתכר והתגלה בתוך אהלו; חם בנו ראה את ערוותו וסיפר לאחיו בחוץ, ושם ויפת כיסוהו במלבוש כשפניהם אחורנית, שלא יראו; וכשהקיץ נח מיינו וידע את שנעשה לו, קילל את כנען בן-חם — „עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט, כ–כז). לוט הושקה יין בידי בנותיו, ובשכרותו שכב עמן בלא דעת (בראשית יט, ל–לח). מדוע אפוא דווקא לוט נעשה סמל השכרות שבפתגם? כי נח, שבניו זכרים ובוגרים, יכול היה להרשות לעצמו; אבל מי ששותה כשבנותיו הבתולות הבוגרות בבית — הוא „שיכור ממש", והסיפור המקראי מוכיח בדיוק למה. הרמז לגילוי העריות נשאר לא-נאמר — וזה כל חינה של התשובה.

## בדיחה 872

שאלה נשאלה בבית־המדרש:

מה ראה לוט, שבחר לשבת בסדום הרעה והחטאה?

השיב מחודד חד:

ראה, שסדום “כולה משקה”[16].

הערות שוליים:
- [16] בראשית, יג, י.

ביאור: כשבחר לוט את כיכר הירדן נאמר „כי כֻלה משקה" (בראשית יג, י, הערה [16]) — ארץ מושקית מים ופורייה, „כגן ה'". המחודד (איש שנון) קורא „משקה" במובן הקרוב ללבו של לוט השתיין: כולה משקאות. הפסוק עצמו מספק לשיכור את המניע.

## בדיחה 873

ושוב נשאלה שאלה בבית־המדרש:

מה גרם ללוט, שנעשה שטוף בשתייה?

השיב המחודד:

אשתו גרמה לו, שהיתה נציב־מלח[17].

הערות שוליים:
- [17] בראשית יט, כו.

ביאור: אשת לוט הביטה לאחור בבריחה מסדום ונהפכה לנציב מלח (בראשית יט, כו, הערה [17]). ההיגיון: מלח מעורר צימאון, ומי שאשתו גוש מלח — צמא תמידי נגזר עליו. וכדרך השתיינים, האשמה מתגלגלת מן השותה אל אשתו — והפעם דווקא אל אסונה.

## בדיחה 874

ערב־שבת בא מגיד לעיר. למחר ראה רבים מאנשי־העיר משכימים ל"ותיקין" משום שמזדרזים ל"קידושא רבה". קודם מנחה עלה על הבימה לדרוש. פתח ואמר:

מורי ורבותי! ידוע, שתפילות אבות תיקנו, ורמז לכך – אות שנייה משמו של כל אחד מן האבות. אברהם תיקן שחרית; רמז לזה: “ב” – “בוקר”. יצחק תיקן מנחה; רמז לזה: “צ” – צהרים". יעקב תיקן ערבית; רמז לזה: “ע” – ערבית. ותיקין מי תיקן? הווה אומר לוט, ורמז לזה: “ו” – “ותיקין”. שמא תאמרו “לוט” חסר כתיב? לא קשיה: לפיכך תיקן ותיקין, כדי שיהיה “מלא”[18]…

הערות שוליים:
- [18] אמר המחבר: שמא תאמרו: “לוט” כתיב ו"מלא, היה קודם שתיקן ותיקין? – אין מקשין על הבדיחה.

ביאור: „ותיקין" — תפילת שחרית עם הנץ החמה, מנהגם של יראי שמים מדקדקים; „קידושא רבה" — קידוש הבוקר של שבת, שמלווה ביי"ש ובכיבוד. אנשי העיר משכימים אפוא לא מיראת שמים אלא כדי להקדים אל הכוסית — והמגיד עוקץ אותם בדרשה. היסוד האמיתי: מאמר חז"ל „תפילות אבות תיקנום" (ברכות כו ע"ב) — אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה, יעקב ערבית. המגיד ממציא לכך „רמז" באות השנייה של כל שם: ב' — בוקר, צ' — צהריים, ע' — ערבית. ומי תיקן ותיקין? לוט, סמל השיכורים, שהאות השנייה בשמו ו' — ותיקין. המסקנה המובלעת: המשכימים הם תלמידי לוט, קמים ליין ולא לתפילה. ולקושיית הכתיב — שמא „לוט" נכתב חסר, בלא ו'? — לכן תיקן ותיקין, כדי שֵׁיהא שמו „מלא" (מלא גם במובן השתייני). ודרויאנוב עצמו מסלק בהערה [18] את הקושיה הבאה בכלל הגדול: „אין מקשין על הבדיחה".

## בדיחה 875

שאלו לליצן:

מה בין עפרון החיתי, הקברן שבימי אברהם, לקברנים של עכשיו?

השיב הליצן:

עפרון “חסר” היה[19], ואילו הקברנים של עכשיו “מלאים” תמיד…

הערות שוליים:
- [19] “וישקל אברהם לאפרן־חסר וי”ו", רש"י בראשית כג, טז.

ביאור: עפרון החיתי מכר לאברהם את מערת המכפלה לקבורת שרה (בראשית כג), ולאחר שקיבל את הכסף נכתב שמו בתורה בכתיב חסר — „עפרֹן" בלא ו' — ורש"י דורש זאת לגנאי: אמר הרבה ואפילו מעט לא עשה (הערה [19]). הליצן ממיר את המונחים הדקדוקיים במשמעות שתיינית: עפרון הקדמון היה „חסר", ואילו קברני זמננו „מלאים" תמיד — מלאי יי"ש. עקיצה למוניטין של אנשי החברה-קדישא כלגמנים מושבעים, כיאה לפרק האכלנים והשתיינים.

## בדיחה 876

רבי אייזל חריף יצא לרחוב וראה חברי ה"חברא קדישא" שבים מבית־הקברות ורגליהם כושלות מחמת שיכרות.

תמה ואמר:

הללו מעולם האמת הם באים, ורגליים אין להם כשקר[20].

הערות שוליים:
- [20] “שקר אין לו רגלים”, אלפא־ביתא דרבי עקיבא.

ביאור: „חברא קדישא" — חברת הקבורה, שאנשיה נהגו להיטיב את לבם בשתייה לאחר לוויות; „עולם האמת" — כינוי לעולם המתים, וכאן לבית־הקברות שממנו הם שבים. הפתגם „שקר אין לו רגליים" (הערה [20]) אומר שהשקר אינו מסוגל לעמוד ולהתקיים — ורבי אייזל חריף הופך אותו: דווקא הבאים מ„עולם האמת" מתנודדים ואינם עומדים על רגליהם, כמו השקר עצמו.

## בדיחה 877

שאלו לרבי ברוך־מרדכי ליבשיץ:

על הכתוב “ראה הים וינס” דרשו באגדה: “מה ראה? ראה ארונו של יוסף” [21]. וקשה: מה הועילו חכמים בדרשתם? לו גם יהי שארונו של יוסף ראה הים, למה נס?

השיב רבי ברוך־מרדכי:

יפה דרשו חכמים. אין ארון של מת בלי מלווים מן ה"חברה קדישא", והללו גיבורים לשתות ים שלם. וכיוון שהים ראה אותם – מיד נבהל ונס.

הערות שוליים:
- [21] מדרש תהלים, מזמור קי"ד, ועיין גם בראשית רבה פז, י.

ביאור: על „הים רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד, ג — על קריעת ים־סוף) דורש המדרש: מה ראה? את ארונו של יוסף, שעצמותיו הועלו ממצרים — בזכות יוסף ש„נס" מפני אשת פוטיפר נס הים מפני ישראל (הערה [21]). הקושיה: מה הועילה הדרשה — וכי מפני ארון בורחים? התירוץ נחלץ בעזרת הסטריאוטיפ העממי: אין ארון מת בלא מלווים מן ה„חברא קדישא" (חברת הקבורה), שאנשיה נודעו כשתיינים כבירים — וכשראה הים מי מתקרב אליו, הבין שסופו להישתות עד תומו, ונס על נפשו.

## בדיחה 878

“חברא קדישא” הזמינה את הירש־ליב בדחן לסעודה של ט"ו כסלו. וכטוב לב המסובים ביין, אמרו לו לבדחן:

רבי הירש־ליב, פתח פיך ויאירו דבריך.

פתח הירש־ליב ואמר:

קושיה חמורה אני מקשה על משה רבינו. למה הטריח לקדוש ברוך-הוא, שישנה סדרי בראשית ויקרע את הים? היה לו להזמין “חברא קדישא”, שכוחה בגרונה לשתות ים שלם, והיתה שותה את הים כולו. אלא שתי תשובות בדבר. ראשית, “חברא קדישא” יודעת לשתות ים יין, ולא ים מים. ושנית, קיימא לן: השותה מחזיר כפליים כמה ששתה. הרי, שאילו שתתה “חברא קדישא” את הים, היתה מחזירה שניים במקומו…

ביאור: „בדחן" — ליצן מקצועי המשעשע בסעודות ובחתונות; ט"ו בכסלו היה מועד מקובל לסעודה השנתית של ה„חברא קדישא", חברת הקבורה, שאנשיה נודעו בשתייתם המופלגת. הבדחן מגיש למארחיו מחמאה בלבוש פלפול למדני: „קושיה" על משה — למה להטריח את הקדוש־ברוך־הוא בקריעת הים, כשאפשר היה להזמין חברא קדישא שתשתה אותו — ושני „תירוצים" כמנהג בית־המדרש: הם שותים ים יין ולא ים מים; ו„קיימא לן" (ארמית: מוחזק בידינו להלכה) שהשותה מחזיר כפליים — מטיל מים פי שניים ממה ששתה — ובמקום ים אחד היו ישראל מקבלים שניים.

## בדיחה 879

אחרי חצות־לילה שב הירשל אוסטרופולר לביתו מבוסם כהלכה. דפק בדלת, ומיד נשמעו מבפנים קללותיה של אשתו. היסה אותה הירשל:

מהרי ופתחי: חבית מלאה יין הבאתי.

ירדה האשה ופתחה לו. כיוון שנכנס שאלה:

חבית היין היכן היא?

תפף הירשל בשתי ידיו על בטנו והחזיר:

עיניים לך ולא תראי. הרי היא לפנייך…

ביאור: „מבוסם" — שתוי. „חבית היין" שהבטיח הירשל היא כרסו: את היין אכן הביא הביתה — בתוכו. „עיניים לך ולא תראי" מגלגל את לעג התהלים לאלילים — „עיניים להם ולא יראו" (תהלים קטו) — אל האישה שאינה מזהה את החבית הניצבת לפניה.

## בדיחה 880

פעם אחת אמר רבי ברוך להירשל:

תמה אני עליך, הירשל, שאתה שטוף כל־כך בשתייה, שכחת מה שאמרו: “לא תרווי ולא תחטי”[22]?

החזיר לו הירשל:

רבי, מעיד אני עלי, שמימי לא שתיתי אלא כוס אחת, אלא שתיכף אחרי כוס זו אני נעשה אחר, ומיד שותה גם אותו אחר כוס אחת, ואף הוא נעשה אחר, ואין לדבר סוף.

אמר לו רבי ברוך:

ומה שמם של כל אותם האחרים?

השיב לו הירשל:

בשביל שאני ראשון להם, אף הם כולם נקראים הירשל על שמי…

הערות שוליים:
- [22] ברכות כט, ב.

ביאור: „לא תרווי ולא תחטי" — ארמית: אל תשתכר ולא תחטא (ברכות כט ע"ב, הערה [22]). רבי ברוך — הוא רבי ברוך ממז'יבוז', שהירשל אוסטרופולר שימש בדחן בחצרו — מוכיח אותו בלשון הגמרא, והירשל נחלץ בסופיזם: מימיו לא שתה אלא כוס אחת, אלא שכל כוס עושה אותו אדם „אחר", וה„אחר" שותה אף הוא כוס אחת בלבד, וכן עד אין־סוף — שרשרת שלמה של שתיינים מתונים למהדרין. השאלה על שמם של כל אותם „אחרים" מפילה את התחבולה, והירשל מודה בה בחן: כולם הירשל.

## בדיחה 881

רבי יהודה־אריה מודינה היה אומר:

יש שבעים טעמים, שלא לשתות יין, וטעמו היחידי של היין מכריע את כולם.

ביאור: משחק על „טעם" בשני מובניו — נימוק וחוש הטעם: כנגד שבעים הנימוקים שלא לשתות עומד טעמו האחד של היין בחך, והוא מכריע את כולם. האומר, רבי יהודה־אריה (ליאון) מודינה, היה רב ונציאני מבריק בן המאה ה־17, איש־עולם שהכיר את חולשות ההנאה מבפנים.

## בדיחה 882

נפתלי־הרץ אימבר היה אומר:

תמה אני על מסדרי הברכות, שתיקנו לאמר “אשר יצר את האדם בחכמה”. מה חכמה יש ביצירה זו, ששמה אדם? אתה מוצא, שכל מיני דגן וגם כמה מיני ירקות, ואפילו תפוחי־אדמה, יש להם קצת יי"ש משל עצמם. ואילו אדם – משל עצמו אין לו כלום, וכל טיפת יי"ש הוא זקוק לקנות משל אחרים.

ביאור: נפתלי־הרץ אימבר, מחבר „התקווה", היה שתיין נודע שחי כל ימיו על כוסות שמזגו לו אחרים. „אשר יצר את האדם בחכמה" — פתיחת הברכה הנאמרת לאחר עשיית הצרכים, המהללת את חכמת בריאת הגוף; „יי"ש" — יין־שרף, אלכוהול מזוקק, המופק מדגן, מירקות ומתפוחי־אדמה. מכאן ה„קושיה" של אימבר: אפילו תפוח־אדמה נושא בקרבו קצת יי"ש משלו, ואילו האדם נברא בלי טיפה אחת ונדון לקנות הכול מאחרים — היכן אפוא החכמה שביצירתו?

## בדיחה 883

ראובן־אשר ברודס חלה. נכנס אצלו רופא ידיד, בדקוֹ ואמר לו:

ידידי, אם חפץ חיים אתה, אין לך תקנה אלא שתדיר עצמך מן היין. בדקתי ומצאתי שלא נשארה לך אלא מחצית אחת של ריאה.

החזיר לו ברודס:

ידידי, מקל־וחומר איני נשמע לך. ומה, כשהיו לי שתי ריאות שלימות לא חסתי עליהן ושתיתי; עכשיו, שאין לי כבר אלא מחצית אחת של ריאה אחת, אחוס עליה ולא אשתה?

ביאור: ראובן־אשר ברודס — מסופרי ההשכלה העבריים, וחובב כוס מושבע. „קל־וחומר" הוא כלל היסק תלמודי: מה שנכון בקל, נכון על אחת כמה וכמה בחמור. ברודס הופך את הכלי הלמדני נגד הרופא: אם על שתי ריאות שלמות לא חס ושתה, קל־וחומר שאין מה לחוס על מחצית ריאה — היגיון עקבי להפליא, שמסקנתו אבדון.

## בדיחה 884

ברודס חלש והלך לשאול ברופא. בדקו הרופא ואמר לו: קודם־כול, היזהר והיזהר, שלא תשתה שום משקה חריף. בנפשך הוא.

ניענע לו ברודס בראשו והלך לו. כשיצא פגש אחד ממכריו וסיפר לו מה שהזהירו הרופא, ותוך כדי דיבור נכנס למרתף, שמוכרים בו יי"ש, והזמין כוס מלאה. אמר לו מכרו:

קצת בחייך?

החזיר לו ברודס:

שוטה אתה, ידידי. יהא הדבר דומה עליך, כאילו הלכתי לרופא לא היום, אלא מחר.

ביאור: „חלש" — חש ברע; „מרתף" — בית־מזיגה שמוכרים בו יי"ש (יין־שרף); „בנפשך הוא" — חייך תלויים בדבר. תחבולת ה„אתחיל מחר" של כל נגמל מקבלת כאן שכלול: במקום לדחות את הגמילה, ברודס מזיז את ביקור הרופא עצמו אל מחר מדומה — וכל עוד הביקור „טרם התקיים", האזהרה אינה חלה.

## בדיחה 885

שאל ברודס לאחד, שהיה מומחה לתיקון משקאות:

כיצד מתקינים יי"ש של לענה?

אמר לו המומחה:

ממלאים בקבוק יי"ש חריף ומטילים לתוכו לענה, שייבשוה תחילה. אחר־כך פוקקים את הבקבוק ואין נוגעים בו שבוע שלם, עד שיספוג היי"ש את טעמה של הלענה. אחר־כך…

חכם! – הפסיקו ברודס, – הן זה הדבר, אשר אני שואל: כיצד מניחים בקבוק יי"ש חריף ואין נוגעים בו שבוע שלם?

ביאור: „תיקון משקאות" — הכנתם ותיבולם; „לענה" — עשב מר שמשרים ביי"ש, ברוח האבסינת. ברודס אינו שואל על המתכון אלא על הנחת־היסוד שלו: כיצד ייתכן שבקבוק יי"ש עומד בבית שבוע שלם ואיש אינו נוגע בו — לשתיין זהו החלק הבלתי־אפשרי היחיד.

## בדיחה 886

אמר לו מוזג לברודס:

אם לעצתי תשמע, אתה מניח כל המשקאות שבעולם, ואין אתה שותה אלא משקה חדש, שבא לי מן המטרופולין – תמד של דבש, מובחר שבמובחר.

סירב ברודס:

איני מודה בתמד של דבש, ואפילו במובחר שבמובחר.

אמר לו המוזג:

מה טעם יש לך בדבר?

החזיר לו ברודס:

תמד זה, אילו הדבורה מביאה לו את המים, והערל מביא לו את הדבש, אפשר שהייתי מודה בו; עכשיו, שהדבורה מביאה לו את הדבש והערל מביא לו את המים, – מה רשות יש לו ליטול את השם “משקה”?

ביאור: „מוזג" — בעל בית־המרזח; „מטרופולין" — עיר הבירה; „תמד של דבש" — משקה קל של דבש מהול במים מרובים; „ערל" — כינוי גנאי לגוי; „איני מודה בו" — איני מכיר בו. הנימוק המפותל מכסה על טענה פשוטה: הדבורה הזעירה תורמת את הדבש — המעט; הערל בדליו תורם את המים — הרוב. משקה שעיקרו מים אינו ראוי בעיני ברודס לשאת את השם „משקה".

## בדיחה 887

ארבע מידות בשתייה:

שתייה שיש עמה ברכה וגם הצלחה: ישראל, הנכנס אצל מוזג־ישראל ושותה[23]; שתייה, שיש עמה הצלחה ואין עמה ברכה: גוי הנכנס אצל מוזג־ישראל ושותה[24]; שתייה שיש עמה ברכה, ואין עמה הצלחה: מוזג־ישראל, השותה משלו[25]; שתייה, שאין עמה לא ברכה ולא הצלחה: מוזגת ישראלית, השותה משלה[26].

הערות שוליים:
- [23] השותה מברך, והמוזג מצליח, שהוא מוכר את יינו.
- [24] המוזג מצליח, שהוא מוכר את יינו, אבל השותה אינו מברך.
- [25] המוזג מברך, אבל אינו מצליח, שהוא עצמו שותה את יינו ואינו מוכרו לאחרים.
- [26] רוב נשים אינן מברכות.

ביאור: פרודיה על רשימות „ארבע מידות באדם" שבפרקי אבות, המוסבות כאן על כלכלת בית־המרזח. „מוזג" — מוכר המשקאות; „ברכה" — ברכת הנהנין שמברך יהודי לפני שתייה; „הצלחה" — רווח למוזג. ההערות [23]–[26] פורטות את החשבון: יהודי אצל מוזג יהודי — גם ברכה גם רווח; גוי — רווח בלי ברכה; מוזג השותה מיינו שלו — ברכה בלי רווח; ומוזגת השותה משלה — לא רווח ולא ברכה, שכן „רוב נשים אינן מברכות" (הערה [26]).

## בדיחה 888

גויים ישבו בביתו של מוזג יהודי ודנו:

המוזג שלנו מהו – חכם או טיפש?

נענה גוי מן החבורה ואמר:

תדע, שטיפש הוא: יי"ש יש לו ומוכרו לאחרים.

גער בו גוי שני מן החבורה:

חמור, בלום פיך! ישמע ויחכם – ולא ימכור.

ביאור: „מוזג" — מוכר המשקאות; „בלום פיך" — סתום את פיך. בעיני הסובאים חכמה אחת יש בעולם: מי שיש לו יי"ש שותה אותו בעצמו, ורק טיפש מוכרו לאחרים. בהלת הגוי השני חושפת את המלכוד: כל אספקתם תלויה ב„טיפשותו" של המוזג, ואוי להם אם ישמע ויחכים.

## בדיחה 889

שאלו למחודד:

השותה טה מתוק וסוכר לו בפיו – על מה הוא נדון?

החזיר המחודד:

על אחד בפה ואחד בלב הוא נדון.

ביאור: מנהג חיסכון מזרח־אירופי: שותים תה בלתי־ממותק כשקוביית סוכר אחוזה בין השיניים — וכך הוא נטעם „מתוק". „על מה הוא נדון" — לשון של דין שמים. הפסק מגשים את ניב הצביעות „אחד בפה ואחד בלב": המתיקות כולה בפה — בקוביית הסוכר — ואילו „לבה" של הכוס נשאר תפל.

# כרך א׳ — רופאים וחולים

## בדיחה 890

שאלו לחריף:

רופא ובנקאי – מי משניהם חשוב יותר לפני המקום?

השיב החריף:

רופא חשוב יותר לפני המקום. והא ראיה: בעשרת הדברות הקדים

המקום ברוך-הוא “לא-תרצח” ל"לא תגנוב"…

ביאור: „לפני המקום" — לפני אלוהים. ה„ראיה" נשענת על סדר עשרת הדיברות, שבו „לא תרצח" קודם ל„לא תגנוב": הרופא, שאומנותו רצח, קודם אפוא לבנקאי שאומנותו גניבה — מחמאה שהיא עלבון כפול. דרויאנוב מציין מקבילה באוסף ההלצות הגרמני הישן „שימפף אונד ערנסט": במריבה בין פרופסורים למשפטים ולרפואה מי ילך בראש נפסק, שכמנהג העולם — הנידון למוות צועד ראשון, והתליין אחריו.

הערת דרויאנוב: פאולי מספר: פעם אחת היתה מריבה בין הפרופיסורים של הפאקולטה למשפטים והפרופיסורים של הפאקולטה לרפואה, מי מהם חשובים יותר וצריכים ללכת בראש. לסוף מסרו את דינם להרגונו ממילאנו. שאל ההרגונו לכמה חכמים, ולא ידעו גם הם להכריע. היה שם הליצן־הטיפש של החצר ואמר: "אני יודע להכריע". בנוהג שבעולם כשמעלים חוטא לגרדום הולך הוא בראש, ואחריו־התלין" (פירוש: היוריסים צריכים ללכת בראש, ואחריהם־הרופאים; "שימפף אונד ערנסט" הוצ' בולטה, כרך א', עמ' 38, סי' 50). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 890, עמ' 287) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 891

חולה ישב לפני רופא, והלה לימדו אורח-חיים:

צריך אתה להיזהר מן ההתרגשות, לסעוד בשעה קבועה, לטייל כל-יום לכל-הפחות שעה אחת, לישון כל-יום לכל-הפחות שעה אחת שינת-צהריים, ולא פחות משמונה שעות בלילה.

תמה החולה:

אדוני דוקטור, אם כך אני עושה – רופא למה לי?

ביאור: המרשם כולו אינו אלא תיאור של חיים שלווים ומסודרים — ומי שידו משגת לחיות כך ממילא אינו זקוק לרופא. החולה חושף את המעגל: הרפואה מציעה כ„תרופה" בדיוק את מה שחסרונו הוא־הוא המחלה.

## בדיחה 892

שאלה שאל יהודי לרב שבעירו:

רבי, שנינו: עיר שאין בה רופא, אין ישראל רשאי לדור בתוכה[1]. ואם כן, כיצד אנו רשאים לדור בעיירתנו שאין בה רופא?

השיב לו הרב:

אנו סומכים על “המומחה” שלנו וחושבים אותו לרופא.

חזר היהודי ושאל:

רבי, תירצת כל יהודי-העיירה, ולא תירצת את “המומחה” שלנו גופו. הן גלוי וידוע לפניו שאיננו רופא, ואם-כן, כיצד רשאי הוא לדור בעיירתנו?

הסביר לו הרב:

אף הוא יש לו על מה שיסמוך. כשם שאנו סומכים עליו, אף-על-פי שאינו יודע כלום בחכמת הרפואה, וחושבים אותו לרופא, כך חוזר הוא וסומך על כל אדם מישראל בעיירתנו, שאינו יודע כלום בחכמת הרפואה, וחושב אותו לרופא.

הערות שוליים:
- [1] תניא: “כל עיר שאין בה יו”ד דברים – ואחד מהם רופא – אין תלמיד-חכם רשאי לדור בתוכה,, סנהדרין יז, ב. וכשם ש"המומחה שלנו" חושב כל אדם מישראל לרופא, כך, כנראה, חושבת הבדיחה שלנו כל אדם מישראל לתלמיד-חכם.

ביאור: הגמרא בסנהדרין (יז ע"ב) מונה עשרה דברים שצריכים להימצא בעיר כדי שתלמיד־חכם יהא רשאי לדור בה, ואחד מהם רופא (הערה [1] — ושם גם נרמז בחיוך שהבדיחה מחשיבה כל יהודי לתלמיד־חכם, כשם שה„מומחה" מחשיב כל יהודי לרופא). „מומחה" בלשון העיירה — מרפא־עם או חובש בלא השכלה רפואית. הפתרון הרבני מעגלי בשלמותו: כל בני העיירה יוצאים ידי חובה בכך שהם מחשיבים את המומחה לרופא, והמומחה — היודע היטב שאינו רופא — יוצא ידי חובה בכך שהוא מחשיב כל יהודי בעיירה לרופא. הכול „מכוסים" זה בדמיונו של זה, ורופא אין.

## בדיחה 893

אשה הבקיעה את דלתו של ישעיה הרופא:

רבי ישעיה, הושיעה נא! בני יחידי נפל מעל הסולם הגדול של הגלח…

הניע ישעיה את ראשו ואמר:

אי-אפשר, מה לו לילד מישראל ולסולם הגדול של הגלח?

ביאור: „גלח" — כינוי לכומר הנוצרי (על שום פדחתו המגולחת); „הבקיעה את דלתו" — פרצה אליו בבהלה. תשובת הרופא מתעלמת מן הפצוע: ה„אי־אפשר" שלו אינו מוסב על הנפילה אלא על עצם המחשבה שילד יהודי טיפס על סולמו של כומר — ומכיוון שהדבר אינו מתקבל על דעתו, הרי כאילו לא קרה.

## בדיחה 894

קבלה היתה בידי ישעיה:

כל מיני מחלות של האצטומכה גבינה קשה יפה להן: לעצירות אוכלים את הגבינה כשחודה למטה, ולשלשול – כשגבה למטה.

ביאור: „קבלה היתה בידי" — מסורת שנמסרה לו איש מפי איש; „אצטומכה" — קיבה (מילה יוונית שנשתקעה בלשון חז"ל). כל התורה הרפואית — גבינה קשה אחת, וההבחנה ה„מדעית" בין עצירות לשלשול היא רק באיזה צד הופכים אותה. הדיוק המדומה הזה הוא סודן של תרופות אליל: ככל שההוראה מפורטת יותר, היא נשמעת בדוקה יותר.

## בדיחה 895

כשמת ישעיה מצאו כתוב בפנקסו:

“מקובלני: קדחת יש לה רק שתי רפואות בדוקות – ושתיהן אינן מועילות”…

ביאור: „מקובלני" — מסורת בידי; „קדחת" — מחלת החום (מלריה), ממכות התקופה. סיכום של חיים שלמים ברפואת־עם בשורה אחת: כל הידע ה„בדוק" — שתי תרופות, ושתיהן אינן שוות כלום.

## בדיחה 896

עוד מצאו כתוב בפנקסו:

"חוֹקן – כוחו יפה לכל המחלות שבעולם. ומקרא מפורש הוא: “עין תחת, שן תחת, יד תחת, רגל תחת, כויה תחת, פצע תחת, חבורה תחת”…[2]

הערות שוליים:
- [2] עי' שמות כא, כד-כה

ביאור: „חוקן" — הזרקת נוזל למעיים דרך פי־הטבעת, תרופת־הפלא הנפוצה של רפואת הדורות ההם. הפסוק (שמות כא, כד–כה) קובע את דין הגמול: „עין תחת עין, שן תחת שן… כווייה תחת כווייה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה" — „תחת" במובן „במקום". הרופא קוטע כל צלע באמצעה וקורא את „תחת" במובנו העממי הגס: עין, שן, יד, רגל ושאר המכות — כולן מתרפאות דרך התחת, והרי לך „מקרא מפורש" שהחוקן יפה לכל המחלות שבעולם.

## בדיחה 897

ועוד מצאו כתוב בפנקסו:

“סגולה לכאב-שיניים: לישב במכנסיים חמים על תנור קר; אם לא יועיל, לא יזיק”…

ביאור: „סגולה" — תרופת־עם. המרשם מכויל בדייקנות לעשות לא־כלום — מכנסיים חמים על תנור קר — והחתימה „אם לא יועיל, לא יזיק" היא נוסח הכיסוי הנצחי של כל תרופות הסרק.

## בדיחה 898

ובעמוד אחרון של פנקסו מצאו כתוב כך:

"עכשיו, שמלאך-המוות עומד לי למראשותי, הגיעה השעה לגלות לכל באי עולם סגולה נפלאה, שקיבלתי מרבי, ורבי מרבו עד תודרוס הרופא. מעשה שהביאו חולה, שחש בשיניו, ונכנס תודרוס הרופא, ונכנסו כל הרופאים עמו. אמר תודרוס הרופא: “מקובלני: מי שחש בשיניו ילך וימלא פיו מים קרים, וישלשל מכנסיו עד לקרסוליו, ויעלה וישב באחוריים מגולים על תנור לוהט, ולא ירד משם עד שירתיחו המים בפיו”…

ביאור: כל הפיגומים כאן — וידוי על ערש־דווי, שלשלת מסירה „מרבי, ורבי מרבו", פמליית „כל הרופאים" הנכנסים אחרי הגדול, ולשון „מקובלני" (מסורת בידי) — הם פרודיה על דרך מסירתה של תורה שבעל־פה; אף „תודרוס הרופא" מהדהד את תודוס הרופא הנזכר בתלמוד כבר־סמכא קדמון ברפואה. ועל ההוד הזה נשענת „סגולה" שאין שום אפשרות לקיימה: היושב באחוריים מגולים על תנור לוהט יקפוץ ממנו הרבה לפני שירתחו המים הקרים שבפיו. ככל שההקדמה קדושה וארוכה יותר, האפס שבסופה מגוחך יותר.

## בדיחה 899

מפנקסה של קהילה עתיקה:

“קבלה יש בידינו מאבות-אבותינו: מיילדת צריכה שתהיה גיבנת. ואם גיבנת היא מפנים ומאחור – אין למעלה הימנה”…

ביאור: „קבלה יש בידינו מאבות־אבותינו" — לשון חגיגית של מסורת מקודשת, כאן ברישום רשמי בפנקס קהילה. ה„כלל": מיילדת ראויה שתהיה גיבנת — אולי משום שמלאכתה בכפיפה תמידית — וההסלמה האבסורדית, גיבנת מפנים ומאחור, נחתמת במשחק מילים: „אין למעלה הימנה" — הכפופה והשחוחה מכולן היא דווקא העליונה שבמקצוע.

## בדיחה 900

חובש זקן חלה. נכנס אצלו בן-אומנתו לבקרו, ופשט את ידו למשש את דופקו. אמר לו החולה:

בינינו לבין עצמנו רמאות זו למה? אני ואתה הלא יודעים, שדופק לא היה ולא נברא, אלא בדותא הוא…

ביאור: „חובש" — פלדשר, מרפא־עם בלא השכלה רפואית של ממש; „בן־אומנתו" — חברו לאותה מלאכה; „בדותא" — ארמית: דבר בדוי. משנשארים שני יודעי־הסוד לבדם, מוותר החולה על ההצגה: מישוש הדופק, אבן־היסוד של מלאכתם, אינו בעיניו אלא תרגיל להרשים את הבריות — עדות מבפנים על מקצוע שכולו העמדת פנים.

## בדיחה 901

זקן חלה מחלה מסוכנת. בא החובש, גילח לו ראשו, חיקנוֹ, הקיז לו דם – והלך לו.

עשיתי כל מה שהיה בכוחי, – אמר החובש לבני-ביתו של החולה, – והמקום ירחם.

לא היו רגעים מועטים ונפלה הברה בעיר:

פלוני הזקן מת.

נצטער החובש צער גדול ואמר:

חבל! עוד רפואה אחת אני יודע, ושכחתי ולא עשיתי לו, היה לי גם לעקור לו שן – ולא עקרתי…

ביאור: „חובש" (פלדשר) — מרפא-העזר חסר-ההכשרה של העיירה, שכל ארסנל ה„רפואות" שלו קבוע מראש: גילוח הראש, חוקן („חיקנו"), הקזת דם ועקירת שן. צערו אינו על הזקן שמת אלא על הסעיף שנשמט מהרשימה — כאילו הטיפול הרביעי, מכאיב וחסר-תועלת כשלושת קודמיו, הוא שהיה מציל את החולה.

## בדיחה 902

משיחתו של “מומחה”:

אי אתם יודעים, כמה גדולה היא חכמת-הרפואה. לפני ימים מועטים נתפרסם ספר חדש בחכמה זו, ומצאתי בו דבר נפלא. גוסס שאסור לנגוע בו, ואין לו רפואה אלא חוקן, והוא מוטל במיטתו כשאחוריו אל הקיר – מה תקנתו? דק אותו ספר חדש ומצא, שיש להתיק את המיטה מן הקיר…

ביאור: „גוסס" הוא הנוטה למות, שההלכה אוסרת לגעת בו ולהזיזו שמא יקרבו את מותו; „להתיק" — להזיז. ה„דבר הנפלא" שמצא ה„מומחה" בספר החדש — פשוט להזיז את המיטה מן הקיר — הוא שכל ישר של כל אדם, וההתפעלות ממנו כמשיא חכמת-הרפואה מסגירה בדיוק כמה הוא מבין ברפואה.

## בדיחה 903

חובש מומחה נכנס אצל חולה, וכשפשט החולה את ידו בשביל להראות דופקו, נרתע החובש לאחוריו:

שׁנית!

שנית? – תמה החולה. – הרי אני כבן-שישים…

ידך מעידה, – אמר החובש. – אדומה היא.

אדומה? – תמה החולה שוב. – מלאכתי בכך: צבּע אני.

נחה דעתו של החובש והחזיר:

אשריך, שצבּע אתה. אילמלא כך – שׁנית היא זו.

ביאור: „שנית" (סקרלטינה) היא מחלה זיהומית שסימנה פריחה אדומה — ומחלת ילדים דווקא, ומכאן תמיהת בן השישים. כל ה„אבחנה" של החובש (מרפא-העזר של העיירה) נשענת על צבע היד בלבד, ולכן גם כשמתברר שהאדום הוא צבע מהעבודה, הוא אינו מוותר עליה אלא רק מסייג: אילולא היית צבּע — שנית היא זו.

## בדיחה 904

זקן חלה. בא רופא, נסתכל בו ואמר:

אין רפואה לו. הוא גוסס.

היה שם חובש אחד, העיז פנים בפני הרופא ואמר:

ואני יודע רפואה לו: חוֹקן.

נענה הרופא ואמר:

אני מסכים. אבל דע לך, שתוצאותיה של רפואה יפה זו יוודעו לו כבר בעולם הבא…

ביאור: „חובש" — פלדשר, מרפא-עזר עממי, שהחוקן היה אצלו תרופת-פלא לכל מחלה; „העיז פנים" — התחצף. הרופא „מסכים" בנימוס גמור: אפשר בהחלט לתת לגוסס חוקן, אלא שאת תוצאות הרפואה היפה הזאת הוא כבר יספיק לברר רק בעולם הבא. הסכמה אחת, שני גזרי-דין — על החולה האבוד ועל ה„רפואה" חסרת-הערך.

## בדיחה 905

סנדלר חלה. בא רופא, בדקוֹ ואמר:

טיפוס קשה. חוששני, שאין לו תקנה.

הגיעו הדברים לאזני החולה, התחזק ואמר:

אדוני דוקטור, הואיל וכך אני בעיניך, שמא תתיר לי הנאה אחת קודם מותי? אין לי מאכל יפה מכרוב כּבוּשׁ.

נמלך הרופא בחכמתו ואמר:

מותר לך!

אכל החולה – והבריא. שׂמח הרופא ורשם בפנקסו:

“רפואה בדוקה לטיפוס קשה – כרוב כבוש.”

לימים הוזמן אותו רופא לחולה חייט. בא, בדק ואמר:

טיפוס קשה; רפואתו – כרוב כבוש.

אכל החולה, ולמחר מת. הוציא הרופא פנקסו ורשם מן הצד:

"במה דברים אמורים? סנדלר; חייט – לא…

ביאור: „במה דברים אמורים" היא נוסחת הסיוג התלמודית — „באיזה מקרה נאמר הדין?" — שבה מצמצמים כלל הלכתי. הרופא בונה „תורה רפואית" מהחלמה מקרית אחת, וכשהיא נכשלת הוא אינו מפקפק בכרוב הכבוש אלא מציל את הכלל בחילוק למדני: התרופה בדוקה — אבל רק לסנדלרים. פרודיה כפולה, על מדע הגוזר כלל ממקרה בודד ומטליא אותו בחריגים, ועל פלפול החילוקים. דרויאנוב מציין מקבילה עממית גרמנית (מאוסף מרקנס) על תרופה שהצילה סנדלר ולא הועילה למי שבא אחריו.

הערת דרויאנוב: בדיחה עממית אשכנזית מספרת: מעשה באחד, שהמציא סם לעצירות, וקרא את שמו "Laxiana". שתה מן הלאקסיאנה נפח ונושע מיד; שתה סנדלר ונסתכן, ובקשי ניצל מן הסכנה; שתה חייט־ונפח את נפשו. עמד בעל הלאקסיאנה וכתב על הבקבוק: "יפה לנפחים, קשה לסנדלרים וסם־המוות לחייטים". (Merkens, "Was sich das Volk erzählt", כרך ב', עמ' 164, סי' 201). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 905, עמ' 290) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 906

שני רופאים בעיר אחת: זה – רבים משכימים לפתחו, וזה – אין דורש לו. אמר השני לראשון:

למדני נא דרכיך: אולי איבּנה גם אני.

נענה לו הראשון ואמר:

בוא ונלך יחדיו לחולה, שהוזמנתי אליו.

כשנכנסו, הציץ הרופא הראשון אל תוך עיניו של החולה ואמר לו: אכלת תפוחי-זהב שלא מרשותי – והורע לך.

התפלאו החולה ובני-ביתו על חכמתו הגדולה של הרופא ואמרו:

הכל גלוי וידוע לפניו.

כשיצאו הרב והתלמיד, אמר השני לראשון:

מי גילה לך רז זה, שהחולה אכל תפוחי-זהב?

החזיר לו הראשון:

אין לך דבר קל מזה. העיפותי עין אל תחת מיטתו וראיתי הרבה קליפות של תפוחי-זהב.

שמח הרופא התלמיד ואמר לרבו:

יישר כוחך! עכשיו כבר אדע גם אני, כיצד להתהלך עם החולים.

למחר הוזמן לחולה. נכנס, הציץ לתוך עיניו של החולה ואמר לו:

מתחייב אתה בנפשך, שאכלת סוס.

צחק החולה וצחקו בני ביתו:

סוס?!

נבוך הרופא והחזיר:

אלא מהיכן האוכף שתחת מיטתך?

ביאור: „תפוחי-זהב" — תפוזים. התלמיד קלט את הטכניקה — להעיף עין מתחת למיטה ולהגיש את הממצא כאבחנת-פלא — אבל לא את ההיגיון שבה: קליפות מעידות שהחולה אכל תפוזים; אוכף אינו מעיד שאכל סוס. דרויאנוב מציין שזו מן הבדיחות העתיקות הנודדות מעם לעם בנוסח אחיד כמעט, והיא מצויה כבר אצל פוג'ו האיטלקי ובסיפורי נסר-א-דין.

הערת דרויאנוב: אף זו אחת מן הבדיחות העתיקות, המתהלכות מעם לעם, אבל נוסח אחד לה, כמעט בלי שינויים, בכל מקום. ביבליוגראפיה עי': Semerau, "Poggio" עמ' 220, סי' 109; Wesselski, "Nassr-eddin" א', עמ' 250, סי' 167; Pauli-Bolte, ב', עמ' 429, סי' 702. "Schimpf und Ernst" (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 906, עמ' 290) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 907

סנטוֹר, הרופא הברליני המפורסם, עמד בבית-החולים מוקף תלמידים ולימד אותם פרק ברפואה:

רופא צריך שיהיו לו שתי סגולות טובות: עין בוחנת ונפש יפה. איסטניס אל יהא לו עסק ברפואה. הביטו, רבותי, וראו: הנה חולה שאני צריך לדעת טעם שיתנוֹ, איני חושש – וטועם.

ותוך כדי דיבור רכן, הוציא את העביט מן הארון אשר ליד מיטת החולה, נתן בו אצבעו והחזירה לפיו. מיד קפץ אחד מן התלמידים, ואף הוא עשה כך. גחך סנטור ואמר לו:

חוששני, שלחנם אתה עמל. רופא הגון לא תהיה עד העולם. סגולה אחת טובה יש בך – בעל נפש יפה אתה. אבל עין בוחנת אין לך. אני נתתי את האצבע לתוך העביט, והחזרתי לפי – את האמה. ואילו אתה – לא הבחנת, ואת האצבע נתת לתוך העביט, ואותה החזרת לפיך.

ביאור: הרמן סנטור היה רופא פנימי נודע בברלין, וטעימת שתן שימשה באמת אמצעי אבחון (כך גילו סוכרת). „איסטניס" — עדין-נפש הנגעל בקלות; „עביט" — כלי-הלילה; „אצבע" ו„אמה" הן בלשון חכמים האצבע המורה והאצבע האמצעית. סנטור טבל בעביט אצבע אחת והחזיר לפיו אחרת — והתלמיד הנלהב, שלא הבחין בהחלפה, טבל והחזיר את אותה אצבע עצמה. כך הוכיח על עצמו בדיוק את השיעור: נפש יפה יש לו, עין בוחנת אין — ואת השתן טעם רק הוא.

## בדיחה 908

סיפרו לו למרקוס הרץ, הרופא והפילוסוף הידוע, על עשיר אחד, שהוא מרבה לקרוא ספרי-רפואה, כדי למצוא רפואה למחלתו. נענה הרץ ואמר:

עכשיו אני יודע, מה תהיה אחריותו. סופו, שטעות-הדפוס תהא מיתתו…

ביאור: מרקוס הרץ (1747–1803) — רופא ופילוסוף יהודי בברלין, מתלמידיו של קאנט. „אחריתו" — סופו. העוקץ: מי שמרפא את עצמו מן הכתוב בספר ימלא באותה אדיקות גם אחר שגיאת דפוס — מינון שנשתבש באות — ולכן לא מחלתו תמית אותו אלא טעות-הדפוס.

## בדיחה 909

אשה קבלה לפני רופא:

חייה אינם חיים. כל גופהּ כואב. אין היא יכולה לא לשבת, לא לשכב ולא לעמוד.

השתתף הרופא בצערה ואמר לה:

חזרתי על כל ספרי-הרפואה, ולא מצאתי לך תקנה אלא שתלכי ותתלי עצמךְ.

ביאור: „תקנה" — מרפא. הרופא לוקח את התלונה כפשוטה: אם אי-אפשר לשבת, לשכב ולעמוד, נותרה תנוחה אחת שטרם נוסתה — להיתלות. הומור שחור בעטיפת ייעוץ רפואי מסור, כולל העיון המדוקדק „בכל ספרי-הרפואה".

## בדיחה 910

שאל יהודי לחברו:

כיצד נרפא שיעולך?

השיב הלה:

הלכתי לפלוני הרופא המפורסם ונתן לי סם חריף לשלשול.

תמה הראשון:

מה עניין שלשול לשיעול?

החזיר השני:

אף אני איני יודע, אלא שמאותה שעה ואילך אני מתיירא להשתעל.

ביאור: השיעול לא נרפא — הוא הושתק: מי שבמעיו סם משלשל חריף מפחד להשתעל חזק, שמא יקרה מה שיקרה. ה„הצלחה" הרפואית של הרופא המפורסם היא אפוא הפחדה גופנית, לא ריפוי — וגם החולה יודע זאת.

## בדיחה 911

זקן נכנס אצל רופא.

מה לך? – שאל הרופא.

גנח הזקן:

מעין עצירת-גשמים…

בן כמה אתה? – חזר ושאל הרופא.

כבן שמונים, – השיב הזקן.

רגז הרופא:

ואי אתה בוש להטרידני? דייךָ במה שהמטרת עד עתה…

ביאור: „עצירת-גשמים" — לשון נקייה שנוקט הזקן לעצירת שתן; „דייך" — די לך. הרופא נשאר בתוך הדימוי ומחזיר אותו כעקיצה: בן שמונים כבר „המטיר" די והותר בימיו, ואין לו להלין על בצורת של סוף העונה.

## בדיחה 912

זקן חלה. בא רופא, בדקו ולחש לבני-הבית:

חוששני לו מ"אפיקומן".

מאפיקומן? – תמהו בני-הבית. – לא חנוכה היום?

הן – החזיר הרופא, – חנוכה היום. אבל הזקן ודאי כבר אכל שמונים אפיקומנים, ואיני יודע דבר מסוכן מזה.

ביאור: אפיקומן — פרוסת המצה שאוכלים בסוף ליל הסדר, פעם אחת בשנה; מכאן תמיהת בני הבית, שהרי עכשיו חנוכה. „שמונים אפיקומנים" הם אפוא שמונים שנים, והאבחנה שהרופא לוחש — כדרך שמוסרים לבני משפחה בשורה קשה — היא שהמחלה המסוכנת באמת היא הזִקנה, ולה אין תרופה.

## בדיחה 913

אשה באה לפרופסור גוי:

אין לה מנוחה לא ביום ולא בלילה. קיבתה מצערת אותה.

מאימתי? – שאל הפרופסור.

מתשעה-באב ואילך.

כּבדו פניו של הפרופסור:

תשעה-באב. מה זאת?

יום שחרב בית-המקדש וישראל גלו מארצם.

כּבדו פניו של הפרופסור עוד יותר, והוא החזיר:

אני איני יודע רפואה למחלה, שכבר נשתרשה זה אלפיים שנה…

ביאור: האישה מתכוונת לצום תשעה-באב האחרון, שקלקל את קיבתה לפני שבועות אחדים; הפרופסור הנוכרי, ששומע לראשונה מהו תשעה-באב, מבין שהמחלה החלה בחורבן עצמו — לפני אלפיים שנה. „כבדו פניו" — נעשו רציניים וחמורים. ומבעד לאי-ההבנה מבצבצת אמת לאומית מרה: לחולי שנשתרש זה אלפיים שנה באמת אין רפואה אצל שום פרופסור.

## בדיחה 914

הזמינו רופא לחולה. בדקו הרופא, ניער כפיו ואמר:

אין לו תקנה.

לא היו ימים מרובים והחולה הבריא. וכשסיפרו דברים לרופא נענה ואמר:

חזקה, שלא ריפּאוּ אותו כהלכה…

ביאור: „חזקה" — בלשון ההלכה: הנחה שיש לראותה כוודאית; „ניער כפיו" — מחוות ייאוש, רחץ ידיו מן המקרה. הרופא מעדיף לפסול את המציאות מלהודות בטעות: אם החולה שנגזר עליו למות הבריא — סימן מובהק שטיפלו בו שלא כהלכה. ההחלמה עצמה הופכת לראיה נגד המבריא.

## בדיחה 915

אשתו של רופא ילדה. בשבת בא הרופא לבית-הכנסת לשם “מי שברך” ליולדת, וקרא אותו השמש שלישי לתורה.

הקפיד הרב:

שלישי הוא עולה לתורה.

אמר לו הפרנס:

רבי, לחינם אתה מקפיד. אם אמרו: אב ורב – רב קודם, שהוא מביא לחיי עולם הבא[3], רב ורופא לא כל-שכן שרופא קודם, שהוא ודאי מביא לחיי עולם-הבא…

הערות שוליים:
- [3] אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו - - - “מביאו לחיי העולם הבא”, משנה בבא מציעא ב, יא.

ביאור: „שלישי לתורה" הוא עלייה של כבוד, והרב מקפיד שניתנה לרופא סתם; „פרנס" — ראש הקהילה. המשנה בבבא מציעא (ב, יא) קובעת שאבדת רבו קודמת לאבדת אביו, „שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו... מביאו לחיי העולם הבא" (הערה [3]). הפרנס בונה על כך קל-וחומר מורעל: אם רב קודם לאב מפני שהוא מביא לעולם הבא, רופא ודאי קודם לרב — שהרי הוא מביא לעולם הבא בטוח מכולם. הביטוי מתהפך מזכות רוחנית להֲמָתַת חולים, וההשמצה מוגשת בצורת פסק הלכה מנומק.

## בדיחה 916

רבי אייזל חריף חלה, והביאו אליו רופא מפורסם מווילנה. בדקו הרופא ואמר:

אין עצה לנגד חרבו השלופה של מלאך-המוות.

לא היו ימים מועטים ואותו רופא מפורסם פגש את רבי אייזל מתהלך ברחובותיה של וילנה. תחילה תהה, ואחר-כך ניגש לרבי אייזל ואמר לו:

רבי, ברוך המקום, שעשה לך נס והבראת.

החזיר לו רבי אייזל:

בשתיים טעית: לא הבראתי, אלא מתי, ולא לי נעשה נס, אלא לך נעשה נס. ומעשה שהיה כך היה. כשמתי ועליתי לשמים שמעתי גוזרים שם גזירה: “כל הרופאים לגיהנום”, ואף אתה היית בכלל. נכמרו רחמי עליך והעידותי לפני פמליה של מעלה, שאתה אינך רופא כלל, ומיד הוציאו אותך מן הגזירה…

ביאור: רבי אייזל חריף, רבה של סלונים, נודע בעקיצותיו השנונות. „פמליה של מעלה" — בית הדין השמימי. הוא אינו מסתפק בכך שהבראתו הפריכה את גזר-דין המוות של הרופא; הוא בונה סיפור שלם — מוות, עלייה לשמים, גזירת „כל הרופאים לגיהנום" — שכולו פיגום למהלומה אחת: העדות שהצילה את הרופא היא שאינו רופא כלל. ההשפלה הגמורה מוגשת כמעשה חסד, והרופא יוצא כפוי טובה אם יעלב.

## בדיחה 917

רבי אייזל היה אומר:

למה נקרא שמם רופאים? – ללמדך, שהם דומים לרפאים: מה מתים אינם יודעים מאומה, אף הם אינם יודעים מאומה…

ביאור: „רפאים" הם במקרא רוחות המתים, שוכני השאול. הדרשה לבושה תבנית למדנית של מדרש שם („למה נקרא שמם... ללמדך") ונשענת על הפסוק בקהלת „והמתים אינם יודעים מאומה" — וכל ההידור הזה נועד לעלבון אחד: הרופאים בורים כמתים, ושמם מעיד עליהם.

## בדיחה 918

הוא היה אומר:

למה נקראת הלשון הלטינית לשון מתה? – משום שהרופאים, שותפיו של מלאך-המוות, משתמשים בה.

ביאור: הלטינית — „לשון מתה" בפי הבלשנים, כי חדלה להיות שפת דיבור — הייתה שפת המרשמים והאבחנות של הרופאים. החידוד מציע אטימולוגיה משלו: היא „מתה" מפני שדובריה, „שותפיו של מלאך-המוות", עוסקים בהמתה.

## בדיחה 919

כּלב לץ חשׁ בראשו, ומיד הלך לשאול ברופא. אמרו לו:

רבי כלב, שמא תמתין עד מחר ויעבור הכאב מאליו?

החזיר כּלב:

רבותי, אף הרופא בשר-ודם וחפץ חיים.

נטל כלב את הרצפט של הרופא ומיד הלך לאפותיקה להזמין את הרפואה. אמרו לו:

רבי כלב, עד כדי כך אתה מאמין ברפואות?

החזיר כלב:

רבותי, אף האפותיקר בשר-ודם וחפץ חיים.

וכשיצא מן האפותיקה השליך את הבקבוק ושברו באבן.

אמרו לו:

רבי כלב. על ממונך אי אתה חס?

החזיר כלב:

רבותי, אף אני בשר-ודם וחפץ חיים…

ביאור: „חש בראשו" — כאב ראשו; „רצפט" — מרשם; „אפותיקה" — בית-מרקחת, ו„אפותיקר" — רוקח. הפזמון „בשר-ודם וחפץ חיים" מחליף משמעות בדרך: אצל הרופא והרוקח פירושו שהם צריכים פרנסה כדי לחיות — ולכן כלב הלץ, ספקן גמור ברפואתם, נותן להם את שכרם בנימוס; אצלו עצמו הוא כפשוטו — הוא רוצה להישאר בחיים, ולכן את התרופה עצמה הוא מנפץ באבן.

## בדיחה 920

אשה באה לרופא, ועד שיצא אליה נכנסה בדברים עם אשתו: כמה ילדה? מתי ילדה?

נאנחה אשתו של הרופא:

עקרה היא.

שמעה האשה ומיד קמה ללכת. תמהה אשתו של הרופא ואמרה לה:

למה את הולכת? תיכף יצא הרופא אליך.

החזירה האשה:

אף אני על עסקי בנים באתי, ואם אשתו שלו אין לה תקנה ממנו, מה תקנה תהא לי ממנו?

ביאור: „על עסקי בנים" — לבקש מרפא לעקרותה; „תקנה" — מזור. ההיגיון של האישה חותך: הראיה הקרובה ביותר ליכולתו של הרופא שוכבת בביתו שלו, ואם לאשתו אין ממנו תקנה — מה יושיע אותה. וב„אין לה תקנה ממנו" מהדהד גם רמז דק יותר: אולי החיסרון בו עצמו.

## בדיחה 921

רופא הוזמן לחולה: חום ורגל נפוחה וכואבת. בדק הרופא ואמר:

שושנה.

נענה החולה ואמר:

טועה אתה, אדוני דוקטור. אין זו שושנה.

תמה הרופא:

זו מניין לך?

החזיר החולה:

הקדר כבר לחש עליה פעמיים ולא הועיל…

ביאור: „שושנה" הוא שמה העממי של דלקת עור חריפה (אריזיפלס) המאדימה את הרגל ומעלה חום, ולפי רפואת העיירה מרפאים אותה בלחש — סגולה שנחשבה בדוקה; ה„קדר", יוצר כלי החרס, שימש כאן כלוחש-המומחה. החולה הופך את סדר ההוכחה: לא הלחש נכשל אלא האבחנה מוטעית — שאילו הייתה זו שושנה, הלחש ודאי היה מועיל. הקסם העממי הוא אצלו אמת המידה שהרופא נבחן בה.

## בדיחה 922

קרתני בא לפרופסור שבכרך לשאול על רגלו החולה, וכשחלץ את הנעל ופשט את הפוזמק עיקם הפרופסור את חוטמו ואמר:

היה לך לרחוץ תחילה את רגלך המזוהמת!

רגן החולה והחזיר:

אדוני פרופיסור, לשם עצה זו לא הייתי צריך לנסוע אליך. כבר יעץ לי כך גם הרופא שלנו..

[נוסח אחר: נענה החולה והחזיר:

כך יעץ לי גם הרופא שלנו, אלא אמרתי, מוטב שאשמע תחילה, מה תהא עצתו של האדון הפרופיסור.

נוסח שלישי:

וכשחילץ החולה את הנעל ופשט את הפוזמק עיווה הפרופסור את פניו ורקק!

טפו!… דומני, שבכל העולם כולו אין רגל מזוהמת כזו.

נענה החולה ואמר:

האדון הפרופסור טועה. דווקא בביתו יש רגל מזוהמת עוד יותר.

השתאה הפרופסור:

בביתי?

הן בביתו, – החזיר החולה וחלץ את הנעל ופשט את הפוזמק של רגלו השנייה…]

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה; „פוזמק" — גרב; „רגן" — התרעם. בנוסח הראשון העוקץ בכיסו של הפרופסור: בשביל „רחץ את הרגל" לא צריך לנסוע לכרך — את זה נותן גם רופא העיירה חינם. בנוסח השלישי המשפט „בביתו יש רגל מזוהמת עוד יותר" נשמע רגע כעלבון לבני ביתו של הפרופסור — עד שהחולה חולץ את הנעל השנייה: הרגל ההיא נמצאת „בביתו" ברגע זה ממש.

## בדיחה 923

זקן נכנס אצל רופא לשאול על רגלו הכואבת. בדקוֹ הרופא ואמר:

צריך אתה לרחוץ עשר פעמים באמבטי חמה.

צהבו פניו של הזקן:

שמע-מינה, בטוח אתה, אדוני דוקטור, שאחיה עוד עשר שנים…

ביאור: „שמע-מינה" — ארמית: הסק מכאן; „צהבו פניו" — הבהיקו משמחה. הזקן, שכל מעייניו בשאלה כמה נותר לו, שומע במרשם נבואת חיים: מי שרושמים לו עשר רחצות ודאי יספיק לרוחצן — ולפי חשבונו, אמבטיה לשנה, הרי אלו עשר שנים מובטחות. שמחתו מסגירה גם את חרדת המוות וגם את הרגלי הרחצה.

## בדיחה 924

שני חולים באגף-הניתוח. מיטותיהם סמוכות זו לזו ושניהם מחלה אחת להם – רגל כואבת. בבוקר בא הרופא, ניגש לאחד מהם, בודקו וממעך את רגלו. הכאב קשה והחולה צועק בכל כוחו. נגמרה בדיקתו של זה ניפנה הרופא לחולה השני, בודקו וממעך את רגלו – והחולה שותק. לאחר שהרופא רחץ ידיו יצא, אמר החולה הראשון לשכנו, החולה השני:

כמה אני מתקנא בך, שניתן לך כוח לשאת ולסבול יסוּרים כאלה במנוחה.

נענה השני:

לא בכוח הדבר תלוי, אלא בשכל.

תמה הראשון:

מה עניינו של שכל לכאן?

הסביר לו הראשון:

כלום שוטה אני, שאפשוט לו דווקא את הרגל הכואבת? °

ביאור: „ממעך" — לוחץ ומועך בבדיקה. הגבורה הסטואית מתבררת כתחבולה: הפיקח פשוט הושיט לרופא את הרגל הבריאה. „שכל ולא כוח" — שחוסך כאב, ואגב כך מרוקן את הבדיקה מכל ערך. דרויאנוב מציין מקבילה אצל פוג'ו האיטלקי (המאה ה-15): רופא בדק בזהירות רגל חולה ולא מצא בה כלום, והחולה הושיט את השנייה — „אם כן, זו הכואבת".

הערת-נוסח: בשורת „הסביר לו הראשון" נפלה, כך במקור, פליטת-קולמוס — לפי מהלך הדו-שיח המסביר את התחבולה הוא החולה השני, בעל הפואנטה. שמרנו את הנוסח כלשונו בדפוס.

הערת דרויאנוב: פוגי"ה מספר: מעשה באדם אחד, שבא לביתו והתחיל קובל על מכאובים קשים ברגלו. בדק הרופא את הרגל בנחת ובזהירות מרובה, ולא מצא בה שום דבר רע. חזר החולה ופשט את רגלו השנייה ואמר: "אם־כך, ודאי זו היא הכואבת" (Semerau, Poggio", עמ' 103, סי' 129 ועיי"ש הביבליוגראפיה בעמ' 222). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 924, עמ' 295) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 925

רופא יושב ליד מיטתו של חולה, בודקו, ממעכו וסח עם עצמו: כך… כך… הכל טוב ויפה… המשחה והתחבושת הועילו… מה שהרגל נפוחה עדיין לא איכפת לי…

נאנח החולה: אדוני דוקטור, אילו רגל זו שלך היא, לא היה איכפת גם לי…

ביאור: החולה מחזיר לרופא את „לא איכפת לי" שלו כבומרנג: ודאי שלא איכפת לך — הרגל הנפוחה אינה שלך; אילו הייתה שלך, גם לי לא היה איכפת. קל להיות רגוע מול כאב של מישהו אחר.

## בדיחה 926

ההוא שנכנס אצל רופא-עיניים: ראייתוֹ קצרה והוא זקוק למשקפיים. החולה יודע לקרוא רק עברית. הביא הרופא “סידור” ופתחוֹ לפניו. החולה קורא כהלכה. הרחיק הרופא את “הסידור” קימעה-קימעה – החולה קורא כבתחילה. תמה הרופא:

כלום ראייה קצרה היא זו?

תמה גם החולה:

מה עניינה של ראייה לכאן? שמא ראית מימיך אדם מישראל, שאינו יודע תפילה בעל-פה?

ביאור: מבחן הראייה נכשל מסיבה תרבותית: החולה אינו קורא באמת אלא מדקלם מן הזיכרון — את תפילות הסידור ידע כל יהודי בעל־פה — ולכן הוא „קורא" יפה גם ממרחק שבו אינו רואה דבר.

## בדיחה 927

אפרים גרידיגר בא לכרך גדול. לאחר שנח יצא ממלונו לשוח ונתעה שלא מדעתו לרחובות רחוקים. פתאום התחילו קטנים דוחקים אותו, וכל מקום שהוא מבקש להיפּנוֹת שוערים ושוטרים מעכבים. נשא עיניו וראה – טבלית של רופא. מיהר ועלה. הכניסו הרופא לחדרו ושאל:

מה לך?

השיב אפרים:

באו מים עד נפש – ואיני יכול…

הכניסו הרופא חדר לפנים מחדר, הגיש לו כלי ואמר:

נסה-נא…

“ניסה” אפרים – ונבקעו מעיינות תהום-רבה…

התפלא הרופא:

למה אמרת, שאין אתה יכול?

החזיר אפרים:

אדוני הרופא, כשמניחים לי – אני יכול…

ביאור: אפרים גריידיגר הוא בדחן עממי שנקשרו בשמו בדיחות הערמה רבות. „התחילו קטנים דוחקים אותו" — „קטנים" הם צורכי הגוף הקלים (עשיית „קטנים", להבדיל מ„גדולים"), והכוונה שלפתע נלחץ להשתין; „להיפנות" — לעשות את צרכיו. בכרך הזר אין לו פינה מותרת: כל מקום שהוא מבקש להיפנות בו, שוערים ושוטרים מעכבים אותו, עד שהוא נמלט אל הדלת היחידה שנפתחת — מרפאה. שני הפסוקים עושים את העבודה: „באו מים עד נפש" (תהלים סט, ב) הוא זעקת מצוקה שנעשית כאן מילולית להחריד, ו„נבקעו מעיינות תהום רבה" היא לשון המבול (בראשית ז, יא). הרופא מבין „איני יכול" כתלונה על עצירת שתן ומגיש כלי — בדיוק מה שאפרים חיפש. „כשמניחים לי — אני יכול" חושף שמחלה לא הייתה כאן מעולם, רק שלפוחית מלאה וכרך שאינו מניח לאדם למצוא בית־כיסא.

## בדיחה 928

שמריל שניטקבר חלה. בא הרופא ונתן לו סם חריף לפתוח את מעיו. למחר בא הרופא שוב ושאל:

עשה הסם את שליחותו?

הן, – השיב שמריל. – שתי פעמים…

תמה הרופא:

רק שתי פעמים?

הן, – השיב שמריל. – מן הצהריים ועד חצות-לילה, ומחצות-לילה עד הצהריים…

ביאור: „סם לפתוח את המעיים" — משלשל. הרופא סופר יציאות ותמה על „שתי פעמים" בלבד; אצל שמריל כל „פעם" היא רצף של שתים־עשרה שעות — יממה שלמה בלי הפסקה.

## בדיחה 929

קרתני נסע לקרלסבד: זה כמה קיבתו מורדת עליו. משבא לשם הוא נוהג כמנהג המקום: עם בוקר יוצא לשתיית מי-באר, ואחרי השתייה מטייל באכסדרה שלפני בית-המרפא. פעם אחת, בעת טיול, פגע בו אורח חדש ושאל:

שמא אתה יודע, היכן כאן מקומו של החדר הידוע?

עננוּ פניו של זה והחזיר:

איני יודע… זה לי רק ארבעה-עשר יום אני כאן…

ביאור: קרלסבד (קרלובי וארי של היום) הייתה עיר־מרפא נודעת שיהודים אמידים נסעו אליה לרפא מיחושי קיבה ועיכול: עם בוקר שותים ממי המעיינות, הידועים בסגולתם המשלשלת, ואחר כך מטיילים באכסדרה — שדרת עמודים מקורה — כדי שהמים „יפעלו". „קרתני" — בן עיירה קטנה; „החדר הידוע" — כינוי מנומס לבית־הכיסא. תשובתו העגומה של הוותיק — אחרי „רק" ארבעה־עשר יום עדיין אינו יודע היכן השירותים — מסגירה שהמים המהוללים לא פעלו עליו ולוּ פעם אחת.

## בדיחה 930

קטע ממכתבו של יהודי מקרלסבד לאשתו:

“…כל-יום אנו משכימים לקום כאל סליחות, לובשים מלבושי יום-טוב כשמחת-תורה, צמים כתשעה-באב וממהרים אל המים כראש-השנה”…

ביאור: סדר־יומה הקפדני של עיר־המרפא קרלסבד — השכמה, לבוש מהודר, דיאטה רזה ושתיית מי־מעיינות — מתורגם כולו ללוח השנה היהודי: משכימים כמו לסליחות (הנאמרות לפנות בוקר, לפני הנץ), מתהדרים כבשמחת־תורה, רעבים כבצום תשעה־באב, וממהרים אל המים כבראש־השנה, שבו הולכים אל הנהר לומר „תשליך". ומאחר שמימי קרלסבד נודעו בסגולתם המשלשלת, ל„ממהרים אל המים" יש גם פשט גופני בהול למדי.

## בדיחה 931

חולה בא לרופא: אוזניו כואבות, ושתיהן פּקוקות לו במוך. הושיבו הרופא על כיסא לפניו, הוציא את המוך מאוזן אחת והציץ לתוכה. אמר לו החולה:

לחינם אתה טורח, אדוני הרופא. לא תוכל לראות כלום: השנייה פּקוקה…

ביאור: היגיון של תם: הוא מדמה שתעלות האוזניים הן מנהרה אחת החוצה את הראש, ולכן המוֹך (צמר־גפן) שנשאר באוזן השנייה חוסם לרופא את המבט — כמציץ לצינור שקצהו האחר סתום.

## בדיחה 932

זקן בן שבעים בא לרופא: אוזנו השמאלית נתחרשה. בדקה הרופא ואמר:

איני רואה תקנה לה: זיקנה קפצה עליה.

כעס הזקן:

הבל-הבלים! כלום זו זקנה מן הימנית?

ביאור: „זיקנה קפצה עליה" — ניב מלשון חז"ל לזיקנה הבאה בבת־אחת; בפי הרופא זהו תירוץ מנומס ל„אין מה לעשות". הזקן מפרק את האבחנה בהיגיון פשוט: שתי אוזניו בנות שבעים בדיוק — אם הזיקנה אשמה, למה הימנית שומעת מצוין?

## בדיחה 933

זקן בא לרופא לשאול על מיחושיו. בדקו הרופא ואמר:

אל תדאג, סבא. במיחושים כאלו יכול אתה להגיע גם לשבעים. גיחך הזקן. אמר לו הרופא:

גיחוך זה על שום מה?

השיב הזקן:

על שום שחכמת-הרפואה שלך כולה שקר.

תהא הרופא:

מניין לך?

החזיר הזקן:

הרי כבר הגעתי לשבעים וחמש…

ביאור: דברי העידוד של הרופא — „תוכל להגיע גם לשבעים" — נהפכים לעדות נגדו: הזקן כבר בן שבעים וחמש, כלומר לפי „התחזית" הרפואית היה אמור להיות מת זה חמש שנים.

## בדיחה 934

ברכבת היוצאת מווארשה לווילנה נוסעים בתא אחד זקן אחד וצעיר אחד, וכיוון שהרכבת מנגיעה לתחנה, מיד קופץ הזקן ורץ לקופה, קונה כרטיס עד לתחנה הסמוכה ושב לרכבת עייף ויגע, וכך הוא עושה בכל תחנה ותחנה. ראה הצעיר כמה ריצות אלו מוגיעות את הזקן, ואמר לו:

לאן אתה נוסע?

לווילנה אני נוסע, – השיב הזקן.

תמה הצעיר:

אם-כן, למה אתה טורח טרחות אלו לחינם? מוטב, שתקנה מלכתחילה כרטיס עד לשם.

הסביר לו זקן:

חולה אני, והפרופסור בווארשה אמר לי בפירוש, שאין לי תקנה. כל רגע ורגע, אמר, עלול אני למות. והואיל וכך, למה זה אקנה כרטיס עד לווילנה ואוציא ממוני לחינם?

ביאור: הזקן מקבל את גזר־דינו הרפואי בשלווה גמורה ומסיק ממנו מסקנה תקציבית: אם בכל רגע הוא עלול למות, כרטיס עד וילנה הוא בזבוז — שמא ישלם על קטע דרך שלא יחיה לנסוע בו. קמצנות שגוברת אפילו על אימת המוות; והאירוניה — שדווקא הריצות המתישות בכל תחנה הן שיקרבו את הקץ שעליו הוא חוסך.

## בדיחה 935

גדוּלה רוטשילד חלתה. בדקה הרופא ולא מצאה אלא חולשה מחמת זיקנה, ואמר לה:

גברתי, אין בידי להצעירך.

החזירה לו גדוּלה:

אדרבה, אדוני הרופא; אני מבקשת שתזקינני.

ביאור: היפוך המשאלה הצפויה: הרופא מתנצל שאינו יכול להצעיר אותה, והיא כלל אינה מבקשת נעורים — רק עוד שנים. „שתזקינני" פירושו: תן לי להוסיף ולהזדקן, כלומר לחיות.

## בדיחה 936

זקן נכנס אצל רופא מפורסם.

מהר והתפשט! – קרא אליו הרופא – אין לי פנאי.

אבל… – התחיל הזקן מסרב.

אל תרבה שיחה! – הפסיקו הרופא. – אתה רואה: רבים ניצבים עלי.

נכנע הזקן והתפשט. בדקו הרופא ואמר:

איני יודע, למה באת אלי… בריא אתה.

גימגם הזקן והחזיר:

יסלח נא מעלתו… שמש בית-הכנסת אני… בדבר “העליות” של “ימים נוראים” באתי…

ביאור: „שמש" הוא עובד בית־הכנסת הממונה על ענייניו השוטפים, ובהם מכירת „עליות" — כיבודי העלייה לתורה, שנמכרו לקראת הימים הנוראים (ראש־השנה ויום־הכיפורים) לכל המרבה במחיר, כמקור הכנסה לבית־הכנסת. הזקן בא אפוא למכור לרופא כיבוד לחג; אבל הרופא הנחפז, שבטוח שכל הנכנס אליו חולה, אינו נותן לו לפתוח פה — ומוצא את עצמו בודק חינם אדם בריא לגמרי.

## בדיחה 937

חולה נכנס אצל רופא.

מה לך? – שאל הרופא.

השיב החולה:

כל אימת שאני פושט ידי ומרים כּתפי למעלה, אני חש בחזי.

אמר לו הרופא:

אם-כן, למה אתה עושה כך?

החזיר לו החולה.

אדרבה, ילמדני אדוני הדוקטור, כיצד לובשים בגד כשאין עושים כך?

ביאור: על עצת־הסרק הרפואית „כואב? אז אל תעשה כך" משיב החולה בשאלה שאין עליה תשובה: איך לובשים בגד בלי להרים יד.

## בדיחה 938

שניים נכנסו לרופא. אחד מהם נאנח. אמר לו הרופא:

מה לך?

השיב הנאנח:

לא אני הוא החולה; חברי זה הוא החולה.

תמה הרופא:

אם-כן, על מה אתה נאנח?

השיב הנאנח:

אין בכך כלום… זוהי סתם אנחה יהודית…

ביאור: „סתם אנחה יהודית" — הקְרֶעכְץ ביידיש — היא מוטיב תרבותי מושרש: נאנחים לא על כאב מסוים אלא מעצם עול החיים והגלות, כרפלקס. אצל רופא כל אנחה נשמעת כתסמין, וכאן מתברר שהיא אינה מעידה על כלום: האיש נאנח לא מפני שכואב לו אלא מפני שהוא יהודי.

## בדיחה 939

אשה נכנסה אצל רופא, נאנחת וגונחת.

מה לך – שאל הרופא.

גנחה אחת ושתיים והחזירה:

אדוני דוקטור, רע ומר לי. ידי מרתתות, רגלי כושלות, ראשי סחרחר, לבי כואב, גרוני ניחר – וגם אני עצמי חולה.

ביאור: אחרי שמנתה את כל אבריה החולים אחד־אחד, מוסיפה האישה לרשימה גם את „אני עצמי" — כאילו היא עוד איבר, נפרד מסך ידיה, רגליה, ראשה ולבה.

## בדיחה 940

חולה בא לרופא-שיניים: שן רעועה לו בפיו, וכל הלילה לא נתנה דומי לו. בדק הרופא את השן ואמר:

אין לה תקנה אלא עקירה.

לא אתן! – נהם החולה וקפץ פיו.

נטל הרופא מחט ודקרו באותו מקום, שהרגליים יוצאות משם. צעק החולה מחמת כאב ופער את פיו. מיד צבת הרופא את השן ועקרה במחת אחת. גנח החולה מתוך טבורו ואמר:

מעולם לא עלה על דעתי, שיש לה לשן שורשים עמוקים עד לשם…

ביאור: „המקום שהרגליים יוצאות משם" — המפשעה. הרופא דוקר שם במחט כדי שהחולה יצרח ויפער את פיו הקפוץ — תכסיס הסחה שמאפשר את העקירה. החולה, שחש את שני הכאבים בבת־אחת, מחבר אותם לאנטומיה אחת: שורשי השן, מסתבר לו, יורדים עמוק עד לשם.

## בדיחה 941

רופא צעיר קבע טבלית בדלתו:“לעניים בחינם”. בו ביום עברה אשה על ביתו, נסתכלה במה שכתוב בטבלית ונכנסה. שמח הרופא, שחולה באה אליו, הכניסהּ לחדרו ושאל:

מה כואב לך?

לא-כלום, – השיבה האשה.

תמה הרופא:

אם כן, למה זה באת אלי?

החזירה האשה:

אם בחינם מה איכפת לי? שמא יבדוק האדון הדוקטור וימצא איזו מחלה.

ביאור: ההיגיון של „חינם חייבים לנצל" מגיע כאן עד האבסורד: האישה הבריאה נכנסת רק בגלל השלט, ומקווה שהרופא ימצא בה מחלה — שלא תצא, חלילה, בלי „תמורה" מן הבדיקה החינמית.

## בדיחה 942

נתפנה כיסא-הרבנות בעיר וניצחו הנאורים והושיבו עליו רב-דוקטור. שמעה אשה בעלת-מיחושים, שמשבחים ומפארים את הרב-הדוקטור, והלכה אליו לבקש רפואה למיחושיה. אמר לה הרב-הדוקטור: לא דוקטור לרפואה אני, אלא דוקטור לפילוסופיה.

זקפה בו האשה עיניים תמוהות ושאלה:

פילוסופיה? מה מיחוש הוא זה?

ביאור: „רב־דוקטור" הוא רב מהדגם המודרני, בעל תואר אקדמי, שהמשכילים („הנאורים") נאבקו להושיב על כיסאות רבנות כנהוג בגרמניה — כאן ניצחונם על מחנה הישן. אלא שהדוקטורט שלו הוא בפילוסופיה, תואר אקדמי שאין לו דבר עם רפואה; ובעולמה של האישה הפשוטה „דוקטור" הוא רופא ותו לא, ולכן „פילוסופיה" יכולה להיות רק שם של מחלה שבה הוא מטפל. העוקץ פוגע בנאורים: הרב המפואר שהשיגו אינו מועיל במאומה לאדם הפשוט הבא אליו בצרתו.

## בדיחה 943

יהודי חולה נפטר מן הפרופסור שבדקו והניח על השולחן שני רובלים שכר-ביקור. אמר לו הפרופסור:

איני נוטל פחות מחמישה.

השתעל היהודי לתוך ידו והחזיר:

ולי אמרו, ששכרך שלושה…

[נוסח אחר:

השתעל היהודי לתוך ידו והחזיר:

אין לי.

כּעס הפרופסור:

אם אין לך, היה לך לפנות לרופא אחר, בשביל שיעלה לך הביקור בזול.

הקפיד היהודי:

מה פירוש בזול? אין דבר שייקר לי לצורכי-בריאותי.]

ביאור: מנהגי המיקוח של השוק עוברים אל חדר הרופא: על דרישת החמישה עונה החולה בהצעת־נגד — „ולי אמרו ששכרך שלושה" — כמתמקח על סחורה בדוכן. בנוסח האחר הוא עוטף את סירובו לשלם במליצה נשגבת: „אין דבר שייקר לי לצורכי בריאותי" — הצהרה שבריאותו יקרה מכל הון, הנאמרת בדיוק ברגע שבו הוא מתחמק מלשלם עליה.

## בדיחה 944

יהודי בא לפרופסור ושאל את המשרת:

כמה מקבל אדון הפרופסור שכר-ביקור?

אמר לו המשרת:

ביקור ראשון כך וכך, מכאן ואילך – חצי.

וכשהגיע תורו של היהודי, נכנס אל הפרופסור ואמר:

אדוני הפרופסור, הרי זה ביקור ראשון, ומחר אבוא לביקור שני, והלך לו.

[נוסח אחר:

אדוני הפרופסור, הרי זה ביקור ראשון, ובסוף השבוע אבוא לביקור שני.

החזיר לו הפרופסור:

לחינם תטרח ותבוא שנית. דייך שתחזור ותקח את הרפואה של ביקור ראשון.]

ביאור: התעריף הנהוג — ביקור ראשון ביוקר, החוזרים אחריו בחצי מחיר — מזמין תרגיל: היהודי „שורף" ביקור ראשון ריק, בלי בדיקה, כדי שהבדיקה האמיתית של מחר תיחשב כבר ביקור שני, בהנחה. בנוסח האחר הפרופסור מזהה את התכסיס ומחזיר באותו מטבע: אל תטרח לבוא שנית — בוא קח את הרפואה של הביקור הראשון, במחירו המלא.

## בדיחה 945

פטר אלטנברג חש בלבו והלך לרופא. בדקו הרופא ושאל: מה אתה שותה?

השיב אלטנברג: יין-אוֹפּוֹרטוֹ שני בקבוקים ליום: בין בקבוק לבקבוק – בירה.

מעשן?

סיגרות וסיגריות לסירוגין, משעת-קימה עד שעת-שכיבה: פעמים גם כל הלילה.

קימט הרופא את מצחו, כּח ואמר:

לא נעים הדבר, אבל אין עצה: אתה צריך להדיר עצמך גם מן השתייה וגם מן העישון.

חבש אלטנברג את כובעו וקם ללכת. עיכבו הרופא:

חמישה זהובים שכר-ביקור.

היפנה אלטנברג ראשו אליו והחזיר:

טועה אתה אדוני הדוקטור; אין דעתי כלל לציית לך.

ביאור: פטר אלטנברג (1859–1919) היה סופר וינאי בוהמיין, מיושבי בתי־הקפה המפורסמים של העיר, שתיין ומעשן מושבע; „יין־אופורטו" — יין פורט. ההיגיון החצוף שלו: התשלום הוא בעד העצה, ומי שאין בדעתו לציית לה לא קיבל כלום — ולכן אינו חייב כלום. את האבחנה אינו מכחיש; הוא רק מסרב לשלם על סחורה שלא ישתמש בה.

## בדיחה 946

יהודי נכנס אצל רופא. אמר לו הרופא;

מימיך טעונים בדיקה.

למחר הביא היהודי לגין מלא.

גיחך הרופא:

תיתי לך, שלא הבאת גיגית.

חייך היהודי ולא אמר כלום.

עשה הרופא מה שעשה, בחן ובדק ואמר:

לא מצאתי שום דבר רע… בריא ושלם אתה.

פרץ היהודי לביתו וקרא:

שרה אשתי, שישי ושמחי! גם אני, גם את וגם ילדינו – כולנו, ברוך-השם, בריאים ושלמים…

ביאור: „מימיך טעונים בדיקה" — הרופא מבקש דגימת שתן. „לגין" הוא כד, ו„גיגית" — כלי ענק; לגלוג הרופא רומז שהכמות שהובאה מופרזת בהרבה מן הדרוש. היהודי, שלא הבין שהבדיקה אישית, אסף כנראה את „מימי" כל בני הבית בכלי אחד — ולכן „בריא ושלם אתה" נעשה אצלו בשורת בריאות למשפחה כולה. דרויאנוב מציין במקורותיו מקבילה עממית מהאי מלטה, מסיפורי ג'וחא — הבדחן הערמומי של הפולקלור המזרחי.

הערת דרויאנוב: בדיחה עממית, השגורה באי מאלטה, מספרת: פעם אחת חלתה אמו של ג'אהאן (הוא ג'אהאן, הוא גוחא) ודרש הרופא מימיה לבדיקה. למחר הביא ג'אהאן לגין מלא. תהה הרופא: "כל־כך הרבה למה?" – הסביר לו ג'אהאן: "אף מימי שלי – למעלה" (ווסלסקי, "נצר־אד־דין", פרק ב', עמ' 93, סי' 419). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 946, עמ' 301) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 947

יהודי חש בכליותיו והלך לרופא. אמר לו הרופא:

מימיך טעונים בדיקה. לך והבא אותם לפלוני בן-פלוני, שהוא מומחה לבדיקה זו.

הלך היהודי והביא. בדק המומחה ודרש רובל שכר-בדיקה.

התרעם היהודי:

הא כיצד? החומר שלי, ורובל שלם…

ביאור: „מימיך" — השתן שלך. התם מתמחר את בדיקת המעבדה כעסקת סחורה: את „חומר הגלם" סיפק הוא עצמו — אז על מה הרובל? שהתשלום הוא בעד המומחיות, הידע שאינו נראה בעין, נשגב מבינתו.

## בדיחה 948

בנו היונק של מלמד חלה. בא הרופא, בדק את הילד וביקש לראות גם חיתוליו… הסמיקה האם:

מתביישת היא לפרוש דבר מגונה כזה לפני האדון הרופא.

גער בה בעלה:

שטיא! מה בושה יש כאן? לחמו הוא זה…

ביאור: „מלמד" — מורה ילדים ב„חדר"; „שטיא" — ארמית: שוטה. הרופא מבקש את החיתולים כדי לבדוק את הפרשות התינוק החולה. הבעל, המבקש להרגיע את אשתו הנבוכה, פולט עלבון גס משהתכוון: אין מה להתבייש, הרי זה „לחמו" של הרופא — כלומר מטה־לחמו, פרנסתו; אלא שבסמיכות לחיתול המלוכלך יוצא שהרופא ניזון, כמעט כפשוטו, מן הטינופת.

## בדיחה 949

ילדה של אשה חסידה חלה במחלת השלשול, ומיהרה האשה אל הצדיק שבעיירה. ציווה הצדיק לאמר תהילים – והילד הבריא. לימים שוב חלה הילד – במחלת העצירות. שוב מיהרה האישה אל הצדיק, ושוב ציווה הצדיק לאמר תהילים. תלתה בו האישה עינים דומעות ונאנחה:

רבי, הלא תהילים מעציר!…

ביאור: „מעציר" — גורם עצירות. האישה מבינה את מרשם־התהילים של הצדיק כתרופה של ממש, בעלת פעולה קבועה: אם התהילים עצרו את השלשול — הרי הם „סם מעציר", ואיך ייתן אותו הרבי דווקא נגד עצירות, שאותה רק יחמיר?

## בדיחה 950

אשה נכנסה לחדרו של צדיק וכולה שטופת דמעות:

ילד זקוניה חולה זה שלושה ימים.

בּירכהּ הצדיק ואמר לה:

לכי לביתך בשלום ומן השמים ירחמו.

לא זזה האשה ממקומה והוסיפה לבכות. אמר לה הצדיק:

לא שמעת מה שאמרתי לך? מן השמים ירחמו.

התייפחה האשה והחזירה:

רבי, הילד מסוכן… אסכרה חונקתו… כיצד אפשר לסמוך על רחמי שמים?…

ביאור: „ילד זקונים" — בן שנולד להוריו בזקנתם, היקר מכול; „אסכרה" — דיפתריה, מחלת גרון שחנקה ילדים למוות והייתה אימת ההורים בדורות ההם. הצדיק פוטר את האם בברכה שגרתית — „מן השמים ירחמו" — והיא, מרוב אימה, פולטת את המחשבה האסורה: על רחמי שמים אי־אפשר לסמוך. הומור שחור שבו הביקורת החריפה — נגד ברכות במקום רפואה — מושמת דווקא בפי החסידה התמימה.

## בדיחה 951

ילד חלה ובאו דודות זקנות לבקרו ולייעץ עצות טובות.

צריך לקרוא מיד את הרופא הזקן, – אמרה דודה אחת. – פרופיסור הוא ממש.

צריך לקרוא מיד את הקדר, – יעצרה דודה שניה. – אין כמותו מומחה לתחלואי-ילדים.

צריך “לקרוע קברים” ולאמר תהילים, – נענתה ואמרה דודה שלישית. – היושב בשמים הוא הטוב שבקדרים…

ביאור: „קדר" הוא יוצר כלי-חרס — וגם שם-משפחה יהודי מצוי, וכאן שמו של רופא-הילדים. הדודה השלישית קוראת את השם כפשוטו: במסורת מתואר האל כיוצר הלש את האדם מן החומר — „כי הנה כחומר ביד היוצר" בפיוט הנאמר בליל יום-הכיפורים — ומכאן שמי שיצר את הילד הוא גם המומחה הגדול מכולם לתקנו. „קריעת קברים" — מנהג עממי של השתטחות על קברי קרובים וזעקה לרחמים — ואמירת תהילים היו מדרכי הרפואה העממית בשעת מחלה. כך גוברת האמונה התמימה על שני הרופאים המלומדים, ודווקא בעזרת שמו של אחד מהם.

# כרך א׳ — תמימים וערמומים

## בדיחה 952

אמרו לו ליהודי:

שמא אתה יודע לנגן בכינור?

החזיר היהודי:

מימי לא ניסיתי. אפשר, שאני יודע…

ביאור: היגיון התם בטהרתו: כישרון שמעולם לא נוסה אי-אפשר לשלול — ולכן ייתכן בהחלט שהוא כנר מזהיר, פשוט טרם בדק.

## בדיחה 953

ההוא שהתפאר לפני חברו:

הוא יודע צרפתית.

ניסה אותו חברו ושאל:

Parlez vous francais?

Yes! השיב הראשון.

ליגלג עליו חברו ואמר לו:

אנגלית היא זו ולא צרפתית.

נהנה הראשון והחזיר:

פלאי-פלאים! מימי לא עלה על דעתי, שאני יודע גם אנגלית…

ביאור: לשאלה הצרפתית „האם אתה מדבר צרפתית?" עונה המתפאר „Yes" — אנגלית — ומסגיר שלא הבין מילה. אבל במקום להתבייש בבורות שנחשפה, הוא מסיק מן המילה הבודדת תגלית מרנינה: מסתבר שהוא יודע גם אנגלית. הכישלון הניצח הופך בידיו לעדות על כישרון נוסף.

## בדיחה 954

בן-כרך לן בפונדק יהודי בכפר. עם אשמורת-הבוקר הקיץ ושמע: הפונדקית טורדת לגוי משנתו:

איבן, קומה! הפעמונים מצלצלים… תעבור זמן-תפילה בצרקוב!

נטפל האורח לפונדקית ואמר לה:

דודה, מה איכפת לך, אם איבן יעבור זמן-תפילה בצרקוב?

הבריחה הפונדקית דמעה גנובה והחזירה:

איבן זה בני-יחידי הוא, ויצא לשמד… אם לא זכיתי, שיהא בני יחידי יהודי ירא-שמים, יהא לכל הפחות גוי ירא-שמים.

ביאור: „בן-כרך" — איש עיר גדולה; „אשמורת-הבוקר" — השעה שלפני עלות השחר; „צרקוב" — כנסייה (מרוסית); „יצא לשמד" — המיר את דתו, האסון הגדול ביותר שידעה משפחה יהודית. הפונדקית מעירה את בנה המומר שלא יאחר את התפילה בכנסייה, ובנימוקה כל המרירות והאהבה גם יחד: משלא זכתה שיהיה בנה יהודי ירא-שמים, שיהיה לפחות גוי ירא-שמים. „הדמעה הגנובה" מסגירה כמה עולה לה הפשרה הזאת.

## בדיחה 955

שיגעון נצנץ לדוכס במוחו: הזמין את פרנסי-הקהילה והודיע להם, שהוא מבקש “מתנה” – בת ישראל, אשר לא ידעהּ איש…

ותהום העיר.

כל ההשתדליות והפיוסים לא הועילו: הדוכס עמד על בקשתו. לא הועילה גם התענית, שגזר הרב ובית-דינו: הדוכס לא שב מרצונו. וכשראו חשובי-הקהילה, שאין להשיב את הגזירה, נתאספו בביתו של הרב, ואחרי ישובי-דעת מרובים עלה הגורל – על בתו של שואב-המים.

בכו שואב-המים ואשתו, בכתה הבת, בכה גם הרב:

כך נגזר עלייך, בתי… כולנו את חטאתך נישא… צדיק וישר ה' ויסלח לעוונך.

עם דמדומי בין-השמשות יצאה בתו של שואב-המים לארמונו של הדוכס ואמה מלווה אותה, הולכת ובוכה… לסוף נכנסה העלובה לחצר-הארמון, והשערים ננעלו אחריה. והאם האומללה עומדת, כמחוברת לקרקע.

פתאום נפתחו השערים ושתי ידיים גסות דוחות את בתו של שואב-המים לחוץ.

בתי, – פירכס לחשה של האם, – הגידי…

השפילה הבת עיניה לארץ ולחשה גם היא:

הוא אמר… מסריחה אני, אמר…

בתי, חמדתי, – נפלה האם על צווארה. – לא אתּ מסריחה… זכות-אבות שלנו מסריחה…

ביאור: „זכות-אבות" היא האמונה שזכותם של אברהם, יצחק ויעקב עומדת לבניהם ומגינה עליהם בגלות. הדוכס — האדון ששלט בעיירה וביושביה — תובע לעצמו בתולה יהודייה, הד לזוועות האדנוּת של ימי-הביניים; הקהילה חסרת-האונים, משכלו כל ההשתדלויות ואף התענית שגזר הרב, מפילה גורל, והוא נופל על בת שואב-המים, העני שבעניים. כשהנערה חוזרת מושפלת — הדוכס דחה אותה: „מסריחה אני" — הופכת האם את העלבון הפרטי לקינה לאומית: לא את מסריחה, זכות-האבות שלנו היא שנרקבה. הזכות שאמורה להגן על ישראל התקלקלה עד כדי כך שבנותיו מופקרות כך — ובאירוניה מרה, דווקא ריח הריקבון הזה הוא שהציל את הבת. הומור שחור שכולו כאב של עם חסר-מגן.

## בדיחה 956

נודע לו למוכסן, שחברו, המוכסן של הכפר הסמוך מתנכל אליו להסיג גבולו ולהוציא את החכירה מידו. הקדים הוא את מסיג גבולו, נזדרז והלך אל “הפריץ” לחדש את החכירה מיד. עד שהלה נתרצה לו ויצא להביא עט ודיו, כדי לחתום על האמנה החדשה, ראה המוכסן, שמסיג-גבולו נכנס לחצר ושני כלבים גדולים זנקו אליו ממאורתם ועיכבוהו. בינתיים הביא “הפריץ” עט ודיו וחתם. שמח וטוב-לב שב המוכסן לביתו וסיפר לאשתו על הנס, שעשה לו הקדוש ברוך-הוא: זימן את הכלבים בשעה הראויה, והם הצילוהו מידי מסיג גבולו. רחצה האשה את ידיה, נענתה ואמרה: יודע אתה, בעלי, מי הם הכלבים הגדולים הללו? אבי ואביך הם, עליהם השלום שבאו להצילנו…

ביאור: „מוכסן" — יהודי החוכר מן „הפריץ", האציל בעל-האחוזה, זכויות כגון פונדק או גבייה; „להסיג גבול" — לחדור לתחום פרנסתו של אחר; „חכירה" — חוזה השכירות. הכלבים שעיכבו את המתחרה בחצר אפשרו לפריץ לחתום עם המוכסן ראשון — צירוף-מקרים שהבעל מפרש כנס משמים. האישה, שנוטלת ידיה כמי שעומדת לומר דבר שבקדושה, מרחיקה עוד: הכלבים הם אביה ואבי בעלה המנוחים, שבאו מן העולם האמת להציל את המשפחה. מרוב אדיקות ורגש אין היא מבחינה שזיהתה את שני האבות הצדיקים דווקא בשני כלבים.

## בדיחה 957

מוכסן שב לביתו מן העיר עגום וזעף. ראתה אשתו שלבו רע ואמרה לו:

מה אירע לך?

נאנח המוכסן:

שמועה רעה שמעתי בעיר. משיח עתיד לבוא… מה נעשה לשדותינו ולכל הרכוש, אשר עשינו פה?

ניחמה אותו אשתו ואמרה לו:

לחינם אתה מצטער. כשם שהציל הקדוש ברוך-הוא את כל ישראל מפרעה ומהמן ומכף כל הקמים עלינו, כך יצילנו בחסדו גם מידו של משיח…

ביאור: „מוכסן" — חוכר כפרי אמיד, שכל פרנסתו ורכושו נטועים בגולה; ביאת המשיח פירושה קיבוץ גלויות — כלומר לעזוב הכול. האישה מנחמת אותו בנוסח ההגדה של פסח — „שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם" — ומשבצת את הגואל, בתמימות גמורה, ברשימה אחת עם פרעה והמן: עוד גזירה שהאל ברוב חסדו יציל אותנו ממנה. סאטירה על מי שטוב לו כל-כך בגלות, עד שהגאולה עצמה נעשית בעיניו אסון.

## בדיחה 958

מוכסן עם-הארץ נתקשה במנהגי “הסדר” של פסח. ניסה לעיין ב"הגדה" ולא הבין כלום: מימיו לא היה מומחה “לאותיות הקטנות.”

נמלך ושלח את אשתו, שתציץ בחלון שכנו הנפח ותראה כיצד עורכים שם את “הסדר”. יצאה האשה, הציצה ונזדעזעה: – הנפח עומד באמצע הבית שרווליו מופשלים לו עד למעלה ממרפקיו, והוא דורך את אשתו במגריפה שבידו.

חרידה ושחוחה חזרה המוכסנית לביתה. אמר לה בעלה:

מה ראית?

שתקה ולא השיבה כלום. חזר הבעל ושאל – והיא שותקת, כאילו בלעה את לשונה. רתח המוכסן, הפשיל שרווליו עד למעלה ממרפקיו, לקח את המגריפה והתחיל חובט את האשה. קיבלה העלובה את הדין עליה, כבשה את כאבה ואמרה:

אם אתה יודע, למה זה תשאל?…

ביאור: „מוכסן עם-הארץ" — חוכר כפרי בור, שאפילו „האותיות הקטנות" של ההגדה נשגבות ממנו; „נפח" — חרש ברזל; „מגריפה" — כלי גריפה, מעין יעה. במקום ללמוד את הסדר מן הספר הוא שולח את אשתו להציץ אצל השכן — והיא רואה במקרה את הנפח מכה את אשתו, וחוזרת המומה ואילמת. הבעל, שרתח על שתיקתה, מפשיל שרוולים ומכה אותה במגריפה — ומשחזר בלי דעת, פרט לפרט, את המחזה שראתה. תשובתה „אם אתה יודע, למה זה תשאל?" פירושה: הרי ערכת בעצמך, במדויק, את ה„סדר" שראיתי בחלון.

## בדיחה 959

זקן עם-הארץ סח את צערו לפני מכרו:

כל ימיו הוא מבקש לדעת, מה עושה הקהל ביום-כיפור בשעת כורעים, ואין מגיד לו.

אמר לו מכרו:

אף-על-פי שסוד גדול הוא, אגלהו לך. ערב יום-כיפור מצניעים לחמניות בתיק של הטלית, ולמחר, בשעת כורעים, אוכלים אותן. שמח הזקן, שנתגלה לו סוד גדול זה, ושמר אותו בלבו. וכשהגיע יום-כיפור כרע יחד עם כל הקהל – ובאשר כרע שם שכב. התחילו טורדים אותו:

רבי יהודי! סבא! קומה, למה תשכב?

הפך הזקן פניו כלפי טורדיו, נענה ואמר:

טוב ויפה לכם, ששיניכם בפיכם, ואתם זריזים לאכול. אני אין לי בפי אלא שן אחת…

ביאור: „עם-הארץ" — בור שלא למד; „שעת כורעים" — הרגע בתפילת יום-הכיפורים שבו הקהל כולו כורע ונופל על פניו, כנוסח סדר העבודה: „והכהנים והעם… היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם". הזקן, שמעולם לא ידע מה עושים הכול שם למטה, נופל למתיחה: כביכול בשעת הכריעה אוכלים בחשאי לחמניות שהוצנעו מבעוד יום בתיק הטלית — אכילה בסתר בשיא היום הקדוש והצום. הוא מאמין, מצטייד, ונשאר שרוע על הרצפה אחרי שכולם קמו; ותירוצו — לכם קל, שיניכם בפיכם, ולי רק שן אחת ללעוס בה — מכריז ברבים שבלע את ה„סוד" כולו, יחד עם הלחמניות.

## בדיחה 960

מעשה ביהודי מערבי, שנשמע ליצרו ואכל בשר-חזיר. בלילה חלם חלום-רע ולמחר היה לבו נוקפו כל היום. ראה שניטלה מנוחה הימנו והלך אל הרב לבקש דרך-תשובה.

אמר לו הרב:

מעכשיו תתפלל בציבור כל-יום, ואחרי התפילה תאמר שני פרקים תהילים.

קיבל עליו. הלך לבית-הכנסת, התפלל עם הציבור ואמר שני פרקים תהילים. בינתיים נסתכל וראה: מאחוריו עומד יהודי צנום ודל, פיאותיו ארוכות, כנפות קפוטתו מגיעות לו עד לקרסוליו, ואף הוא אומר תהילים, פרק אחרי פרק, פרק אחרי פרק. ניענע המערבי בראשו ותמה תמיהה גדולה בינו לבין עצמו:

יהודי צנום כזה ובעל פאות ארוכות כאלה, ואכל כל-כך הרבה בשר-חזיר!…

ביאור: הרב פסק לחוטא „דרך תשובה" מדודה: תפילה בציבור ושני פרקי תהילים ביום — כפרה על בשר החזיר. „קפוטה" — מעיל ארוך של יראי-שמים. כשהמערבי, שאינו מצוי בעולם האדוקים, רואה את היהודי הצנום שמאחוריו גומע תהילים פרק אחר פרק בלי סוף, הוא מחיל עליו את חשבון הכפרה היחיד שהוא מכיר: אם שני פרקים מכפרים על סעודת-חזיר אחת — כמה חזיר אכל מי שאומר עשרות! אותות האדיקות עצמם — הפאות, הקפוטה, הלהט — נעשים בעיניו ראיה לחטא עצום.

## בדיחה 961

ישבו לספר בדיחות בציבור. פתח אחד וסיפר:

גוי אשכנזי טייל ברחוב וראה: בונים בית גבוה חמש קומות, ובקומה העליונה מניחים מרישי-ברזל לחיזוק התקרה, וּמרישׁ אחד מלוכלך גללי-בהמה. תמה האשכנזי הטיפש ושאל: “כיצד הטילה הבהמה גלליה עד לשם?”

שמעה החבורה את הסיפור וצחקה. היה שם תם אחד, לא צחק ושאל:

באמת, כיצד הטילה הבהמה גלליה עד לשם?

רגז המספר:

חמור בצורת סוס! אותו מריש היה מונח תחילה על הקרקע, באה בהמה והטילה עליו גללים, ואחר-כך העלוהו למעלה, עד לקומה העליונה.

לא נתקררה דעתו של התם, וחזר ושאל:

זו מניין לך? באותו מעמד היית ובעיניך ראית?… °

ביאור: „מריש" — קורה; „גוי אשכנזי" — גרמני, דמות הטיפש הקבועה בפולקלור היהודי המזרח-אירופי; „חמור בצורת סוס" — עלבון לטיפש המתחזה למשהו טוב ממנו. התם שואל ברצינות את שאלת הגרמני, זוכה לנזיפה ולהסבר ה„מובן מאליו" — המריש לוכלך בעודו על הקרקע ורק אחר-כך הועלה — ואז דורש הוכחה: „באותו מעמד היית ובעיניך ראית?" בלי משים הוא הופך את הקערה: גם ההסבר הבטוח של המספר אינו אלא השערה שאיש לא ראה במו עיניו, והתם יוצא, במקרה גמור, המדקדק היחיד בחבורה. דרויאנוב מציין במקורותיו מקבילה בסיפורי נצר-א-דין, החכם-השוטה של הפולקלור הטורקי, וגלגולים נוספים בפולקלור הגרמני.

הערת דרויאנוב: היה לו להודשה קצת כסף, וביקש לעשות לו שמירה. טמן בקרקע־ולא נתקררה דעתו: "אילו גם אני–אמר הייתי מוצא את הטמון בקרקע". תלה את הכסף בראש כלונס גבוה, ואת הכלונס תקע בראש הגבעה שבחצרו־ונתקררה דעתו: "בני־אדם אינם ציפורים" – אמר – "ולא יוכלו להגיע לשם". וכשיצא ההודשה מן החצר נכנס אדם אחד, שהביט אחריו, הוציא את הכלונס מן הגומה הניחו על הקרקע, שם בראש הכלונס גללי־בהמה והחזירו למקומו. למחר הוצרך ההודשה לכסף, הוציא, אף הוא את הכלונס מן הגומה והניחו על הקרקע: כסף לא מצא, גללי־בהמה מצא. הסתכל במה שבידו ותמה תמיהה גדולה: "בני־אדם אינם ציפורים, ולא יכולו להגיע לשם, אבל כיצד יכלה בהמה להטיל גללים עד לשם" – (ווסלסקי, "נצר־אד־דין", כרך א', עמ' 57, סי' 110; נוסח מדוקדק יותר עי' Camerlohr, "Nasr-eddin's Schwänke" עמ' 45, סי' 110). ומעשה בקלאוס־טיפש (Claus Narr), שמצא גללי־סוס בנעליו ותהה: "כיצד יכול סוס להיכנס לתוך נעליים?" (Reinhold Köhler, "Kleinere Schriften", hrsg. von Johannes Bolte כרך א', עמ' 498–499). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 961, עמ' 308) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 962

“בעל-שם” בא לביתו של מוכסן ולא מצא בבית אלא את המוכסנית בלבד. נתן עינו בה ואמר לה:

צריך להניח “עירוב-תבשילין”.

כרצונך, רבי, – השיבה האשה ביראה והכנעה.

עשה “הבעל-שם” מה שעשה והלך לו… עם ערב שב המוכסן מן העיר. יצאה המוכסנית לקראתו ופניה מבהיקות:

בעל-שם היה בביתנו. אכל, שתה וגם הניח עירוב-תבשילין.

עירוב-תבשילין? – תמה המוכסן. – מה עשה?

החזירה האשה:

הכל כמו שאתה עושה, אלא שאתה חולץ נעליך תחילה והוא לא חלץ…

ביאור: „בעל-שם" — עושה נפלאות הנודד בין עיירות ומרפא בקמעות ובהשבעות; כאן — נוכל המנצל את היראה שמעמדו מטיל. „עירוב תבשילין" הוא הלכה אמיתית: תבשיל שמניחים ערב חג הסמוך לשבת, כדי להתיר בישול מן החג לשבת — טקס שכל בעל-בית עושה. האישה הבורה, שאינה יודעת מה המצווה הזאת אמורה להיראות, אינה מבינה שנעשה בה מעשה: ה„בעל-שם" בא עליה במסווה של קדושה. דיווחה התמים לבעל — „הכול כמו שאתה עושה, אלא שאתה חולץ נעליך תחילה והוא לא חלץ" — מגלה לו, בפרט-לוואי אחד, מה באמת אירע בביתו.

## בדיחה 963

בחורה נכשלה ונתעברה. ראו, שכריסה בין שיניה, ואמרו לה:

ממי?

השיבה הבחורה:

מן הרבי שיחיה.

צהלו המתנגדים ורתחו החסידים. וכשהגיעו הדברים לרבי עצמו, שלח אחריה ואמר לה:

שמעתי עלייך, בתי, שמעוברת את.

הן, רבי.

ממי?

ממך, רבי.

תמה הרבי:

מימי לא ראיתיך.

בכתה הבחורה ואמרה:

רבי, מעשה שהיה כך היה. דודתי באה אליך לבקש סגולה לבנים ונתת לה מים קדושים לשתות, ופעם אחת, כשיצאה דודתי מן הבית, לגמתי גם אני מתוך הבקבוק…

אמר לה הרבי:

אבל, בתי, המים הקדושים הללו אין סגולתם סגולה אלא כשיש עמהם גבר.

התייפחה הבחורה ואמרה:

רבי, כלום גברים חסרים בעירנו?…

ביאור: „סגולה לבנים" — אמצעי פלא לפוריות מן הסוג שחילקו רבנים חסידיים לחסידיהם; „מתנגדים" — יריבי החסידות, שצהלו על כל שערורייה בחצר רבי. הרבי, המבקש לנקות את שמו, מסביר לבחורה שהמים הקדושים פועלים „רק כשיש עמהם גבר" — והיא, בתמימות מעושה, סותמת את הגולל על עצמה: „כלום גברים חסרים בעירנו?" — כלומר התנאי הזה דווקא התקיים, ובשפע. התירוץ שנועד להציל את הרבי הופך בפיה להודאה מלאה, מנוסחת כקובלנה של מי שרק מילאה את הוראות השימוש בסגולה.

## בדיחה 964

אשה ישבה לפני הרב שבעיירה וסחה לו נגעי לבבה:

הבעל מטיל רוגזה בבית, הבנות אינן מקבלות מרוּת, הבנים מורדים… מחמת חשש, שלא ישמעו אחרים שיחהּ, הקריבה כיסאה לכיסאו של הרב. קם הרב והזיז כיסאו מכיסאה. חזרה היא והקריבה כיסאה, חזר גם הרב והרחיק כיסאו. נגדשה עליה מרת-נפשה ואמרה:

רבי, אני כל לבי שופכת לפניך, ואתה – דברים של שטות לך בלבך…

ביאור: ההלכה מצוות על ריחוק מקרבה יתרה לאישה זרה, ולכן הרב מרחיק שוב ושוב את כיסאו מן האישה המתקרבת אליו כדי ללחוש את צרות ביתה („מרות" — סמכות, משמעת). היא קוראת את הריחוק במהופך: אם הוא בורח ממנה — סימן ש„דברים של שטות", הרהורים אסורים, מעסיקים אותו ברגע שהיא שופכת את לבה. דווקא זהירותו היתרה של הצנוע היא שמרשיעה אותו בעיניה.

## בדיחה 965

אשה למדנית שקודה היתה להקשיב לקריאת-התורה בשבתות וימים-טובים, ומתקנת היתה בקול רם כל טעות, שנכשל בה הקורא. היה שם קורא ליצן וביקש להיפרע הימנה, וכשהגיע בפרשה וישב למעשה יוסף ואשת פוטיפר, טעה בכוונה וקרא:

"ותתפשהו בבגדו, לאמר: “שכבה עמהּ”…[1]

מיד נענתה הלמדנית מעזרת-הנשים וקראה בקול רם:

עמי! עמי!…

הערות שוליים:
- [1] בראשית לט, יב.

ביאור: באשת פוטיפר המנסה לפתות את יוסף נאמר: „ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי" (בראשית לט, יב). הקורא הליצן משבש בכוונה מילה אחת — „עמהּ" במקום „עמי" — ומלכודתו מושלמת: הדקדקנית, שאינה מסוגלת להניח לטעות, חייבת לתקן, וכך היא צועקת בקול רם מעזרת-הנשים (יציע הנשים בבית-הכנסת), באוזני כל הקהל: „עמי! עמי!" — משמיעה במו פיה, כביכול בשמה שלה, את הזמנת הפיתוי של אשת פוטיפר.

## בדיחה 966

מוכסן בא לראש-ישיבה וביקש מאתו, שיבחר לו חתן מבין המעולים שבתלמידיו. אמר לו ראש-הישיבה:

כמה נדוניה אתה פוסק לבתך?

השיב המוכסן:

רבי, בנים יש לי; בת אין לי.

תמה ראש-הישיבה:

אם בת אין לך, חתן למה לך?

החזיר המוכסן:

רבי, בעל-יכולת אני, ברוך-השם, ומה איכפת לי, אם יהיה לי חתן הגון בביתי?

ביאור: בעולם הישיבות היה חתן למדן מצרך יוקרה: עשירים „קנו" לבנותיהם עילוי תמורת נדוניה שמנה (הסכום שנותן אבי הכלה) והחזיקו אותו על שולחנם לתפארת הבית. המוכסן — חוכר עשיר — מפשיט את המנהג עד עצמותיו: הוא רוצה את סמל המעמד, „חתן הגון בביתי", והעובדה שאין לו בת כלל נראית לו פרט זניח — הרי בעל-יכולת הוא, ומה שנקנה בכסף אינו זקוק לסיבה.

## בדיחה 967

שעות מועטות אחרי התנאים נעלמה הכלה. ביקשוה ומצאוה יושבת בחדר לפנים מחדר ובוכה. אמרו לה:

מה אירע לך? שמא חתנך אינו מקובל עלייך?

החזירה הכלה:

חלילה! יפה ונחמד הוא.

חזרו ושאלו אותה:

אם כן, למה את בוכה?

זלגו עיניה שוב דמעות ואמרה:

למה אני בוכה? אבא ואמא שלי חיים, אבא ואמא שלו חיים, ועל שם מי אקרא את ילדי?

ביאור: „תנאים" — טקס האירוסין וחוזה השידוך. באשכנז נהגו לקרוא לילדים על שם קרובים שנפטרו — ולעולם לא על שם קרוב חי. הכלה הטרייה, שכל ארבעת ההורים משני הצדדים בחיים, מקדימה לבכות שעות אחרי אירוסיה על צרה שתתעורר, אם בכלל, בעוד שנים: לא יהיה על שם מי לקרוא לילדיה.

## בדיחה 968

שמחת-תורה יצא יהודי מבית-הכנסת מבוסם כהלכה. טליתו נגררת לו על-גבי הקרקע, כובעו מושפל לו עד לעורפו, רגליו מפושקות, והוא – מגרגר מתוך בקבוק שיירי-משקה.

פתאום אי מזה באה פרה יהודית, רגילה ביהודים של כל ימות-השנה, וכשראתה ברייה משונה זו לפניה הרכינה ראשה מחמת פחד, תפסה את האיש בקרניה ופרצה לברוח… נתחלחל הלה ונתפכח מיינו, פרש ידיו וצעק:

יהודים, הצילו! אני נוסע ביום-טוב!…

ביאור: „מבוסם כהלכה" — שתוי כיאה לשמחת-תורה, שהשתייה בו כמעט מצווה. ההלכה אוסרת לרכוב על בהמה בשבת וביום-טוב — וכשהפרה המבוהלת מרימה את השיכור על קרניה ונושאת אותו, הוא מתפכח באחת, ומכל הסכנה מבעיתה אותו דווקא העבירה: „אני נוסע ביום-טוב!" חוש ההלכה, מסתבר, מפוכח גם כשחוש ההישרדות שיכור.

## בדיחה 969

רוכל הלך בדרך וקופתו על שכמו. הלך כל היום ועייף. ראה עגלה באה, מרוּוחה ורתומה לזוג-סוסים, וביקש מאת בעל-העגלה כי יתן לו לנסוע עמו, ונענה לו בעל-העגלה. עלה הרוכל לעגלה ואת קופתו לא הסיר מעל שכמו. אמר לו בעל-העגלה:

אם בעגלה אתה יושב, למה תשא את קופתך עליך? הנח אותה וירווח לך.

החזיר הרוכל:

חבל על הסוסים. דיים, שהם מסיעים אותי, למה יסיעו גם את קופתי?

ביאור: „רוכל" — סוחר נודד; „קופתו" — תיבת סחורתו. הרוכל חס על הסוסים ולכן מוסיף לשאת את הקופה על שכמו — בלי להבין שהסוסים מושכים אותו ואת קופתו גם כך, ורחמנותו רק מייסרת אותו לחינם. דרויאנוב מציין שגם זו מן החכמות המיוחסות לנצר-א-דין, החכם-השוטה של הפולקלור הטורקי, ושהמגיד מדובנה, רבי יעקב קראנץ, השתמש בה כמשל בדרשה על הפסוק „השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" — ומשם, כנראה, נשתגרה בפי העם ונכנסה לאוצר הבדיחות היהודי.

הערת דרויאנוב: הבדיחה שלפנינו גם היא אחת "החכמות" המיוחסות להודשה נצר־אד־דין (עי' ווסלסקי, "נצר־אד־דין", כרך ב', עמ' 163, סי' 490. ועיי"ש הביבליוגראפיה בעמ' 229). המגיד מדובנה, רבי יעקב קראנץ, ידע אותה, והשתמש בה בתורת
משל לדרוש, שדרש על הכתוב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" ("אהל יעקב", פרשה יתרו, עמ' 90—91). משם, כנראה, נשתגרה בפי העם ונכנסה לאוצר הבדיחה שלנו. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 969, עמ' 310) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 970

אחר מחובשי בית-המדרש הביא מפה גיאוגרפית ופרשה לפני חבריו על השולחן. מיד הסמיכו כולם ראשיהם זה לזה, והוא הוליך אצבעו על פני המפה וברוב התפעלות קרא:

הנה לונדון, פאריס, וינה, ברלין… הנה וארשה, וילנה, מוסקבה… כל הערים הגדולות והיפות שבעולם יש כאן.

הרים אחד מן החבורה את ראשו ושאל:

וברוֹדי יש כאן?

ביקש בעל-המפה ומצא:

הנה גם ברודי.

צהבו פניו של השואל ואמר:

קרא נא לי משם את השמש של בית-המדרש הגדול. דודי הוא…

ביאור: „חובשי בית-המדרש" — היושבים בו יומם ולילה, שקועים בלימוד ומנותקים מן העולם שבחוץ; „שמש" — הממונה על צורכי בית-הכנסת ושירותיו; ברודי — עיר בגליציה, מרכז יהודי מפורסם. התם מבלבל בין המפה למציאות שהיא מייצגת: אם ברודי „נמצאת כאן" על הנייר, אפשר גם לקרוא מתוכה לדוד השמש. פניו הצוהבות מסגירות שאין זו הלצה מצדו — הוא באמת שמח שנמצאה דרך לדבר עם הדוד.

## בדיחה 971

נפלה דליקה בבית-הכנסת והמון רב רץ לשם. רצה לשם גם אשה זקנה. עיכבוה ואמרו לה:

הרגליים להיכן? מהרי ושובי, סבתא!

נאנחה הזקנה והחזירה:

חנוּני, יהודים רחמנים, ותנו לי לראות את השריפה. אם לא זכיתי, לא עליכם, לראות שריפת בית-המקדש, אזכה ואראה לכל-הפחות שריפת בית-הכנסת.

ביאור: „לא עליכם" — ביטוי שנועד להרחיק את הרעה מן השומעים. בית-הכנסת מכונה במסורת „מקדש מעט" (על-פי יחזקאל יא, טז), והזקנה מותחת את ההשוואה עד האבסורד: מי שלא זכתה לראות את שרפת בית-המקדש — החורבן שהעם מתאבל עליו אלפיים שנה — „תזכה" לפחות בגרסה המקומית המוקטנת. לשון הזכייה והכיסופים, השמורה לגאולה ולבניין המקדש, מוסבת כאן, בהיפוך מקאברי, על הצטופפות לצפות בדלקה.

## בדיחה 972

הכל מוכן ומזומן לברית-מילה. הסנדק עלה על הכיסא והאפיל בטליתו על הילד. המוהל הפשיל שרווליו, נטל את האיזמל, גחן, מישמש בתוך האפלולית שמתחת לטלית, בירך – ומל כהרף-עין.

אוי! – נהם הסנדק, שפתחו היה פתוח וניזק. ברכה לבטלה!…

ביאור: „סנדק" — המכובד המחזיק את התינוק על ברכיו בשעת ברית-המילה, וכאן הוא גם מאפיל עליו בטליתו; „ברכה לבטלה" — מונח הלכתי לברכה שנאמרה לשווא, דבר אסור. באפלולית שמתחת לטלית פוגע איזמל המוהל בסנדק עצמו, שפתח מכנסיו היה פתוח — והנפגע, למדן גם ברגע הזה, מסכם את התקלה במונח ההלכתי המדויק: מילה שנעשתה במי שנימול זה מכבר, ברכתה יצאה לריק.

## בדיחה 973

מלמד נזדמן למרחץ עם גונדה של חיילים ועמד והסתכל בהם שעה ארוכה. טפח לו אחד בשכמו:

מלמד, במה אתה מסתכל? שמא לא ראית בני-אדם ערומים מימיך?

החזיר לו המלמד:

באלו אני מסתכל ועל מזלה של מלכות אני תמה. שישים ריבוא חיילות יש לה, ואף אחד מהם שבר אין לו…

ביאור: „גונדה" — פלוגה; „שבר" — בקע (הרניה), מום הפוטר משירות צבאי. צעירים יהודים ברוסיה הצארית, שביקשו להימלט מגזירות הגיוס הקשות, הרבו „להצטייד" בשבר כזה, אמיתי או מדומה, עד שנעשה כמעט סימן היכר. פליאתו התמימה-כביכול של המלמד — שישים ריבוא חיילים ואף שבר אחד אין! — מסגירה את עולמו שלו, שבו אין כמעט גבר בלא „שבר". ו„שישים ריבוא" (שש מאות אלף) אינו מספר סתמי: זה מניינם המסורתי של יוצאי מצרים — צבאו של עם ישראל, המוצב כאן מול צבא המלכות הבריא.

## בדיחה 974

היתה שעת-חירום.

עם בוקר יצא מלמד לשאוב מים מן הנהר ולהביא לביתו, – יצא וחזר ודלייו ריקים. אמרה לו אשתו:

מנדל, למה ריקם שבת?

השיב המלמד:

ירדתי לנהר ומילאתי את הדליים מים וכשעליתי פגעתי בחיילותיו של השונא, שנכנס לעיר. מיד הפכתי את הדליים ושפכתי את המים, כדי שלא יזכה לראות סימן ברכה.

נאנחה האשה:

אוי, מנדל, מנדל, מלכים מדיינים אלו עם אלו – אתה מה איכפת לך?

ביאור: „למה ריקם שבת" — למה חזרת בידיים ריקות; „סימן ברכה" — לפי האמונה העממית, הפוגש בדרכו אדם שכליו מלאים זוכה לסימן טוב, וכלים ריקים הם סימן רע. המלמד שופך את דלייו כדי לשלול מצבא האויב הפולש את סימן הברכה — מלחמתו הפרטית במעצמה, שכל נזקה בו עצמו: ביתו נשאר בלי מים. אנחת אשתו היא קול השכל הישר: מלכים רבים אלו עם אלו — מה לך ולריב הענקים?

## בדיחה 975

אשה קראה ב"צאינה וראינה" מעשה מכירת-יוסף, בכתה ואמרה:

המקום ירחם עליך, יתום עלוב!

לשנה קראה שוב אותה פרשה ב"צאינה וראינה", כעסה ואמרה:

שוטה אתה ואסור לרחם עליך! יודע היית מה שעשו לך אחיך אשתקד, למה חזרת והלכת אליהם?…

ביאור: „צאינה וראינה" — עיבוד עממי של התורה ביידיש, ספר הקריאה של נשים שלא למדו עברית; „אשתקד" — בשנה שעברה. מחזור הקריאה השנתי מחזיר את הקוראת מדי שנה לאותה פרשה, אבל היא חווה כל קריאה כחדשות טריות: בשנה שעברה ריחמה על יוסף הנמכר, והשנה, כשהוא „שוב" הולך אל אחיו שכבר מכרוהו פעם, רחמיה מתחלפים בכעס — שוטה שלא למד לקח. הזדהותה עם הכתוב אמיתית כל-כך, שזמן הסיפור וזמן חייה נעשו אחד.

## בדיחה 976

מצאו לאשה זקנה, שהצניעה צלב ב"קרבן-מנוחה", ולאחרי שהיא מסיימת להתפלל ומנשקת את ה"קרבן-מנחה", היא חוזרת ומנשקת גם את הצלב. תהו הכל ואמרו לה:

זקנה, למה את עושה כך?

החזירה הזקנה:

את אלהים אני יראה, וחוששתני, שמא גם זה אלהים…

ביאור: „קרבן-מנחה" הוא סידור-התפילה העממי של נשים, שנהגו לנשקו בסיום התפילה כדרך שמנשקים כל ספר קודש. הזקנה מפעילה את יראת-השמים שלה כפוליסת ביטוח: מרוב פחד מאלוהים אין היא מעזה לפסול שום מועמד לתפקיד, ומנשקת גם את סמל הנצרות שהצניעה בסידור — שמא גם זה אלוהים, ועלול להיעלב.

## בדיחה 977

אשה ענייה שפכה שיחה לפני חברתה:

בן יחיד נתן לה אלהים, ולבה כואב עליו. עכשיו כשהוא מגלגל עם אם ענייה כמותה, ילד הוא עדיין. אילוּ היתה לו אם עשירה, ודאי כבר היה בחור בר-מצוה…

ביאור: „מגלגל" — מתקיים בדוחק. בעיני האם הענייה הכסף הוא סיבת-הכול, אפילו של הגיל: אצל אם עשירה בנה ודאי כבר היה „בחור בר-מצווה", ורק העוני מעכב אותו ילד.

## בדיחה 978

אשה נצטערה על תרנגולת פטומה, שאבדה לה. נמלכה וזרקה ח"י גדולים לקופתו של רבי מאיר בעל-הנס על-מנת שתמצא את אבידתה, ומיד יצאה לבקש את התרנגולת. טרחה כל היום, ביקשה בכל החצרות שבעיר ולא מצאה. עם ערב חזרה עגומה לביתה, הקישה בידה על הקופה ואמרה:

לא נאה אתה מקיים, רבי מאיר… ממה נפשך: אם בממון אתה רוצה – החזירה את התרנגולת, ואם בתרנגולת אתה רוצה – החזירה את הממון…

ביאור: קופת „רבי מאיר בעל-הנס" הייתה קופת-צדקה ביתית שכספיה נשלחו לעניי ארץ-ישראל, והנתינה לה נחשבה סגולה בדוקה למציאת אבדה (בנוסח „אלהא דמאיר ענני" — אלוהיו של מאיר, ענני). „ח"י גדולים" — שמונה-עשר מטבעות קטנים (ח"י = 18, מספר של סגולה); „ממה נפשך" — תבנית ויכוח תלמודית הלוכדת את היריב משני צדדיו: מכל צד שתאחז, יצאת חייב. האישה מתייחסת לסגולה כאל עסקה מחייבת, ומשלא סופקה הסחורה היא תובעת את התנא הקדוש בפלפול של בית-מדרש: רצונך בכסף — ספק תרנגולת; רצונך בתרנגולת — החזר את הכסף. בשני המקרים אינך רשאי להחזיק בשניהם.

## בדיחה 979

חייט למכנסיים הלך ליריד שבעיירה הסמוכה ועמו מאה זוג מכנסיים למכירה. ליוותה אותו אשתו עד שעריו של הבית ובירכה אותו:

יהי רצון, שתשוב בשלום ובלי מכנסיים…

ביאור: כוונת הברכה — שימכור את כל מאה הזוגות וישוב בעגלה ריקה; אלא שכפשוטו זהו איחול לחזור הביתה בלי מכנסיים לגופו. ברכת-מסחר שנשמעת כקללה.

## בדיחה 980

אשה זקנה הביאה דגים חיים מן השוק, והתחילה מתקינה אותם לבישול כשהם מפרפרים עדיין. נצטערה נכדתה ואמרה לה: סבתה, רחמייך היכן הם?

פייסתה הזקנה והחזירה לה:

אל תצטערי, בתי. זה חמישים שנה אני עושה להם כך וכבר הורגלו…

ביאור: הנחמה של הסבתא מערבבת בין ההרגל שלה להרגל של הדגים: מי שהתרגלה בחמישים שנות מטבח היא היא — כל דג, מצדו, מפרפר רק פעם אחת בחייו.

## בדיחה 981

עם דמדומי-לילה נכנס אדם לבית-המדרש וניגש אל התנור שבפינת-הבית האפילה. פשט את ידיו הקפואות מקור בשביל להגישן אל התנור החם – ופגע בידיו של אחר, שכבר הקדימו אצל התנור. כיון שהרגיש בידיים הזרות נרתע לאחוריו ושאל:

מי כאן?

ראובן כאן, – נענה קול זר מעם התנור.

מיד עקר רגליו וזז לבקש מקום אחר בתנור החם בשביל ידיו הקרות. בינתיים זז גם השני, ושוב הקדימו. והידיים הקרות פגעו שוב בידיים זרות והוא חזר ושאל:

מי כאן?

ראובן כאן, – חזר ונענה הקול הזר מעם התנור.

זיזה שלישית, רביעית, והידיים הקרות מגששות באפילה למצוא מקום פנוי בתנור החם, פוגעות על כל זיזה וזיזה בידיים הזרות, ומעם התנור נשמע פעם בפעם אותו הקול הזר:

ראובן כאן.

אוי! – נבהל הלה וזעק: – תנור שכולו ראובן!…

ביאור: התנור הגדול שבפינת בית-המדרש היה מקור החום היחיד בלילות החורף, וסביבו הצטופפו המתחממים. שני מחפשי-חום רודפים באפלה, בלא-יודעין, זה אחר מקומותיו של זה, וראובן אחד ונייד נדמה לתם להמון ראובנים. הזעקה „תנור שכולו ראובן" מהדהדת נוסחאות כמו „יום שכולו שבת" — לשון חגיגית של שלמות, המוכתרת כאן על אשליה.

## בדיחה 982

לוולאסוֹבסקי, ראש-המשטרה במוסקבה, הובא יהודי כבד-עווֹן: במוסקבה עיר-הקודש הוא גר שלא ברשות.

ז’יד! – רעם קולו של אותו רשע, – מה לך פה?

“מניינים” אני עושה – התלבטה לשונו של היהודי.

פירוש?

הסביר היהודי:

בשעה שאחד משלנו זקוק למניין-עשרה, כדי להתפלל ולאמר “קדיש”, אני יוצא לשוק ומזמין אנשים לכך.

ניצנץ ליגלוג בעיניו של הרשע, והוא שאל:

ואם אני אימצא לך בשוק, הגם אותי תזמין?

רתתו שפתותיו של היהודי מתימהון, נענה ואמר:

גדולים מעשי אלהינו! גם זה יהודי…

ביאור: ברוסיה הצארית נאסר על רוב היהודים לגור מחוץ ל„תחום המושב", ומוסקבה — „עיר-הקודש" של הרוסים — הייתה סגורה בפניהם כמעט כליל; ולאסובסקי, ראש-המשטרה שלה, נודע לשמצה ברדיפת היהודים שנתפסו בה. „ז'יד" — כינוי-הגנאי הרוסי ליהודי; „מניין" — עשרה גברים יהודים הנחוצים לתפילה בציבור ולאמירת קדיש, והיהודי מתפרנס מגיוסם בשוק. ראש-המשטרה טומן מלכודת של לעג — „הגם אותי תזמין?" — והיהודי, בשפתיים רותתות ובפליאה דתית תמימה-לכאורה, סוגר אותה עליו: למניין מצטרף רק יהודי, ואם אזמין אותך — סימן שגם אתה אחד משלנו. עלבון קטלני לאנטישמי, מנוסח כך שאי-אפשר להיתפס עליו.

## בדיחה 983

חסיד חבד"י יצא מבוסם מסעודת-מצוה, ושלא מדעתו הביאוהו רגליו למקום שחיל-המשמר עומד. עיכבו חייל מן המשמר ושאל:

מי הולך?

אני הולך, – השיב החסיד.

מי אתה? – חזר ושאל החייל.

נבוך החסיד:

באמת, מי הוא? לא “אני” ולא “יש” הוא, אלא “ביטול” בעלמא ו"כלא חשיב".

מיד חזר מתשובתו הראשונה והשיב:

לא אני הולך; “ביטול” הולך.

לא נתקררה דעתו של החייל ושוב שאל:

מי זה ביטול?

נבוך החסיד עוד יותר מבתחילה: “שמע מינה, עשו חושב גם את ‘ביטול’ ל’יש'”. נמלך וחזר גם מתשובתו השנייה והשיב:

גם “ביטול” אינו הולך…

ביאור: „מבוסם" — שתוי. בתורת חב"ד „יש" הוא תחושת הקיום הנפרד של האדם, ו„ביטול" — פסגת העבודה הרוחנית — הוא ההכרה שאין לאדם מציאות עצמית כלל, שהוא „כלא חשיב" (ארמית: כמי שאינו נחשב) לפני האלוהות; „עשו" — כינוי מסורתי לגוי. החסיד לוקח את התורה הזאת ברצינות גמורה מול שאלת-הזיהוי הפשוטה בעולם: לומר „אני" אינו יכול, שהרי לשיטתו אין לו „אני" — ולכן „ביטול הולך". אבל כשהחייל שואל „מי זה ביטול?" מתברר לו ש„עשו" הפך גם את הביטול לישות, ל„יש" — ואין מנוס מלבטל גם אותו. בסוף השרשרת לא הולך שם אף אחד.

## בדיחה 984

חשוב אחד מחשובי-העיר נכנס אצל הרב ליטול ממנו ברכה לדרך:

למרחקים הוא נוסע – לאמשטרדם.

לאמשטרדם? – צהבו פניו של הרב. – מגלגלים זכות על-ידי זכאי…

ומיד ניגש אל האיצטבה, הוציא גמרא דפוס אמשטרדם ופתח את הדף האחרון לפני אורחו:

רואה אתה, כאן נאמר: "על-ידי הפועל, העוסק במלאכת-הקודש, הבחור הזעצער אברהם-יעקב בן מרדכי-צבי. בבקשה ממך, תיכף כשתבוא, אם ירצה השם, בשלום לשם, תחקור ותדרוש על אותו בחור, אם פנוי הוא עדיין, או שכבר נשא אשה?

תמה החשוב:

רבי, למאי נפקא מינה?

למאי נפקא מינה – השיב הרב – שכחת מה שאמרו: “ספר שאינו מוגה אסור לשהותו, משום שנאמר: אל תשכן באוהליך עוולה”?[2]

הערות שוליים:
- [2] כתובות יט, ב.

ביאור: „זעצער" (יידיש) — סדר-האותיות בבית-הדפוס; בסוף ספרים ישנים נהגו להדפיס את שמו, וכך מופיע בגמרא של הרב „הבחור" — הרווק — אברהם-יעקב. „איצטבה" — מדף ספרים; „מגלגלים זכות על-ידי זכאי" — כלל תלמודי: דבר-מצווה מתגלגל ובא דווקא דרך אדם הגון; „למאי נפקא מינה" (ארמית) — מה יוצא מזה למעשה. הרב צוהל על הנסיעה לאמשטרדם לא בגלל הברכה אלא בגלל הזדמנות לשידוך, ואת המניע הארצי הוא עוטף באסמכתא: בגמרא בכתובות יט ע"ב נאמר שאסור להשהות בבית ספר שאינו מוגה — שלא נבדק ותוקן משיבושיו — משום „אל תשכן באוהליך עוולה" (הערה [2]). ומכאן הפלפול: בחור רווק הוא „ספר שאינו מוגה", דבר לא-מתוקן שאסור להניחו כמות שהוא — חובה להשיאו.

## בדיחה 985

באשמורת-הבוקר הלך הרב הזקן להתפלל עם “הוותיקין” ובדרך הילוכו עבר על-פני ביתו של “הגביר”. שלא מדעתו הציץ לתוך החלון הפתוח וראה: “הגביר” ובניו וחתניו ואורחיו יושבים בחבורה ומשחקים בקלפים. רקק הזקן ותהה:

משוגעים, רחמנא יצילנו! עם עמוד-השחר הם קמים לקלפים…

ביאור: „אשמורת-הבוקר" — השעות שלפני עלות השחר; „ותיקין" — המדקדקים להתפלל עם הנץ החמה; „גביר" — עשיר. הרב, שכל עולמו קימה-של-מצווה לפני השחר, מסוגל לפרש את המראה רק בדרך אחת: קמו בהשכמה לקלפים. שהחבורה פשוט לא הלכה לישון — שהימרו כל הלילה — זה כבר מחוץ לכוח דמיונו.

## בדיחה 986

על הרב התמים רבי זונדל מסאלאנט מספרים:

פעם אחת חלש מרוב שקידה ונתעלף. בא החובש, בדק את המתעלף, ומצא, שאין דרך אחרת להשיב רוחו אליו אלא – לעקור לו שן. אמר ועשה. וכשפקח רבי זונדל את עיניו וראה את אשר עשה לו החובש, שעקר לו שינו האחרונה, נצטער צער גדול ושאל: כיצד יאכל מעתה מצה בפסח?

ביאור: רבי יוסף זונדל מסלנט, מורו של רבי ישראל סלנטר מייסד תנועת המוסר, נודע בתמימותו ובפרישותו. „חובש" — מרפא עממי, מעין ספר-מנתח. משנעקרה שינו האחרונה, הצער היחיד שעולה בו הוא הלכתי: מצה קשה ללעיסה — כיצד יקיים בפסח את מצוות אכילתה? בדיחה של חיבה על אדם שגופו מעניין אותו רק כמכשיר למצוות.

## בדיחה 987

ההוא שעמד והסתכל בצילום של ונוס. תהה ואמר:

מטורפת! לצילום יש לה ממון, ולכותונת אין לה…

ביאור: „ונוס" — אלת האהבה, שפסליה ותמונותיה מציגים אותה בעירומה; „כותונת" — בגד גוף פשוט. למי שמושג העירום האמנותי זר לו לחלוטין, האישה שבתמונה היא בסך הכול ענייה שדעתה נטרפה: לצילום מצאה כסף, ולבגד — לא.

## בדיחה 988

מלמד בא לעשיר לשדך לו חתן בשביל בתו. ישב ושיבח את החתן ואת המחותן, ומרוב דברים הרגיש צורך לירוק. פנה לימין ורקק על הרצפה. צלצל בעל-הבית ונכנס משרת. רמז לו בעל-הבית ומיד הביא המשרת רקקית נאה והעמידה לימינו של המלמד. חזר המלמד לתהילות ולתשבחות, ושוב הרגיש צורך לירוק, וכשנתקלה עינו ברקקית הנאה שמימינו, פנה לשמאל – ורקק על הרצפה. צילצל בעל-הבית ונכנס המשרת. רמז לו בעל-הבית, ומיד הסיע המשרת את הרקקית מימינו של המלמד לשמאלו. נבוך המלמד ואמר לו:

בבקשה ממך, הנח לו לכלי נאה זה… חוששני, שמא לא אזהר – ואירק לתוכו.

ביאור: „מלמד" — מורה ילדים ב„חדר", כאן בשליחות של שדכן; „מחותן" — אבי החתן; „רקקית" — כלי-רקיקה: ספל מהודר שנועד בדיוק לזה, מרהיטי הסלון בבתים אמידים. המלמד, שלא ראה כלי כזה מימיו, בטוח שמדובר בחפץ יקר שיש להגן עליו — ולכן הוא יורק בקפידה דווקא הצדה ממנו, ולבסוף מתחנן להרחיק את הכלי הנאה שמא יירק לתוכו בטעות: בדיוק מה שהמארח מאותת לו כל הזמן. דרויאנוב מעיר שנוסח אשכנזי מקביל (אצל מרקנס), שגיבורו איכר מעשן מקטרת, נראה לו מתקבל על הדעת עוד יותר.

הערת דרויאנוב: הרבה יותר מתקבל על הדעת נוסח אשכנזי של בדיחה זו: איכר יושב בחדר ההמתנה של עורך־דין, יונק את מקטרתו ורוקק על הרצפה. רואה בנו־נערו של עורך־הדין את המעשה המגונה של האיכר ומעמיד לו רקיקית לשמאלו. האיכר יונק את מקטרתו כבתחילה, פונה ימינה — ורוקק על הרצפה. הנער מסיע את הרקיקית משמאלו של האיכר ומעמידה לימינו. האיכר פונה שמאלה — ורוקק על הרצפה. וחזר חלילה־ימינה־שמאלה, שמאלה־ימינה. לסוף כושלת סבלנותו של האיכר, והוא מזהיר את הנער: "שמע נא, בחור, או שאתה תחדל, או שאני איִרק מיד לתוך זו". (‏Merkens, "Was Sich des Volk erzählt"‏, כרך ג', עמ' 234 סי' 232). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 988, עמ' 315) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 989

עשיר עשה הילולה לחתונת בנו. הזמין גם שני קרובים עניים ואמר להם:

אורחים חביבים תהיו לי. אבל בקשה יש לי אליכם:

לכו והחליפו לבניכם תחילה.

הלכו שניהם והחליפו את לבניהם זה עם זה. וכשגמרו אמר הזקן שבהם לחברו:

שמא אתה יודע, מה צורך היה לו בחליפים אלו?…

ביאור: „לבנים" — בגדים תחתונים, ו„החליפו לבניכם" פירושו: לבשו נקיים לכבוד החתונה. העניים — שספק אם יש להם בכלל זוג שני — מבינים כפשוטו: להחליף זה עם זה. וכך כל אחד נשאר בלבנים מלוכלכים באותה מידה, רק של חברו, ושניהם תוהים בכנות מה יצא לעשיר מזה.

## בדיחה 990

קבצן התפאר לפני חברו:

רוטשילד נתן לו היום עשרה זהובים.

הרעימו חברו:

לא-יצלח! אני לא הייתי נוטל ממנו פחות מחמישים.

ואני אומר לך, – נענה הראשון: – גם עשרה למעלה מיכולתו הם. השעה דחוקה לו.

השעה דחוקה לרוטשילד" – ליגלג עליו חברו. – טיפש אתה, ידידי.

בעיני ראיתי…

מה ראית?

כשנכנסתי לביתו, – סיים הראשון, – ראיתי שתיים מבתולותיו מנגנות בפסנתר אחד…

ביאור: „זהובים" — מטבעות זהב; „בתולותיו" — בנותיו הרווקות. שני קבצנים מתווכחים כמומחים על כיסו של רוטשילד, וקנה-המידה שלהם לעושר אמיתי מסגיר את דלותם: אם שתיים מהבנות נאלצות להצטופף על פסנתר אחד — ברור שהשעה דחוקה לו, שהרי עשיר של ממש מעמיד פסנתר לכל בת.

## בדיחה 991

עם חשיכה הגיעו סוחר ומשרתו לכפר. ירד הסוחר מעל העגלה ונכנס לפונדק; את המשרת הניח בחוץ ואמר לו:

זונדל, תן דעתך שתשמור על הסוסים ולא תרדם. בכפר זה גנבים מצויים.

שומע אני, – השיב המשרת ותיקן לו מקום נוח לישיבה בעגלה.

לאחר שעה קלה יצא הסוחר מן הפונדק וקרא:

זונדל!

הנני! – נענה המשרת מתוך העגלה.

מה אתה עושה?

אני מהרהר.

על מה אתה מהרהר?

הרי על מה שאני מהרהר: כשחופרים גומה – להיכן מסתלקת החוליה?

יפה אתה מהרהר, – שיבחו הסוחר וחזר אל הפונדק.

שוב יצא הסוחר מן הפונדק וקרא:

זונדל!

הנני!

מה אתה עושה?

אני מהרהר.

על מה אתה מהרהר?

הרי על מה שאני מהרהר: כשמעשנים מקטרת – להיכן מסתלק העשן?

יפה אתה מהרהר.

ושלישית יצא הסוחר מן הפונדק וקרא:

זונדל!

הנני!

מה אתה עושה?

אני מהרהר.

על מה את המהרהר?

הרי על מה שאני מהרהר: הסוסים שלנו – להיכן נסתלקו הם?…

ביאור: „פונדק" — אכסניית דרכים; „גומה" — בור קטן; „חוליה" — העפר הנחפר ממנו. כל הרהוריו של זונדל סובבים סביב שאלה אחת — לאן מסתלק דבר-מה — והשלישי שבהם כבר אינו פילוסופיה: הסוסים נגנבו בעודו הוגה, והוא מגיש גם את זה באותה שלווה עיונית, כעוד חידה מעניינת ולא ככישלון השמירה שלו. דרויאנוב מביא נוסח מזרחי מקביל (אצל הרטל), שבו העבד השומר על הסוס שוקע בהתפעלות מנפלאות הבורא — וגם שם מסתיים העיון בסוס גנוב.

הערת דרויאנוב: נוסח הודי מספר: לפנות ערב נכנס פרש לעיר, שגנבים מצויים בה. ירד מעל סוסו ואמר לעבדו, אשר ליווה אותו: "אתה לך לישון, ואני לא אנום ולא אישן ואשמור על הסוס". סירב העבד ואמר: "חס ושלום, שתדבר כך ! לך אתה, ריבוני, לישון, ואני אשמור". הסכים הפרש והלך לישון. ישן אשמורה אחת והקיץ. יצא אל העבד ושאל: "מה אתה עושה ?" — השיב העבד: "אני יושב וחושב, כמה גדולים מעשה אלהים, שרקע את הארץ על המים". — אמר לו הפרש: "חושדני, שהגנבים יבואו, ואתה לא תרגיש בהם". החזיר לו העבד: "ריבוני, יהיה נא לבך סמוך ובטוח; אני על משמרתי אעמודה". — עם חצות־לילה יצא הפרש שוב אל העבד ושאל: "מה אתה עושה ?" — השיב העבד: "אני יושב וחושב, כיצד הפליא אלהים לעשות, שנטה כדוק שמים, ועמודים לא שם להם". — אמר לו הפרש: "מחשבותיך מייראות אותי, שהגנבים יבואו ויגנבו את סוסי, חלילה". — החזיר לו העבד: "כיצד יוכלו הגנבים לבוא, ואני איני נותן שינה לעיני ?" — עם גמר הלילה הקיץ הפרש שוב ושאל את העבד: "מה אתה עושה ?" — השיב העבד: "אני יושב וחושב, מי ישא מחר את האוכף על ראשי, אני או אתה, ריבוני; הסוס גנב ואיננו". (‏Hertel, "Anekdoten"‏, עמ' 59, סי' 55). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 991, עמ' 316) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 992

יום תמים עשה הצדיק בביתו של מוכסן עשיר, חסידו, וכשעמד לצאת לדרכו, בירך את המוכסן, שיזכה למשיח במהרה בקרוב. גרד המוכסן את פדחתו ואמר:

רבי, בוא וראה, כמה שפרה עלי נחלתי, ברוך-השם: האחוזה טובה, “הפריץ” נוח לי, שכר-החכירה מועט, זמן-החכירה מרובה. וכשיבוא משיח אצטרך לעזוב את הכל.

אבל שמועה שמעתי, – אמר הצדיק, – שההיידמקים[3] צוררים למוכסנים היהודים ומציקים להם מאד.

נאנח המוכסן:

שמועת-אמת היא זו, רבי. ההיידמקים, ימח שמם, צוררי-ישראל הם ואין לנו מנוחה מהם… רבי, כשיבוא, אם ירצה השם, משיח – שמא יעלו ההיידמקים לארץ-ישראל?…

הערות שוליים:
- [3] “היידמקים” – חבורות של חיילים-שודדים באוקריינה.

ביאור: „מוכסן" — יהודי שחכר מן ה„פריץ", האציל בעל הקרקעות, את גביית המכס או את ניהול האחוזה; ביאת המשיח פירושה קיבוץ גלויות — כל ישראל עולים לארץ, והנחלה הטובה נשארת מאחור. ה„היידמקים" היו כנופיות של חיילים-שודדים באוקראינה, שהתאכזרו במיוחד למוכסנים היהודים (הערה [3]). הצדיק מזכיר אותם כדי לעורר במוכסן כיסופים לגאולה, אבל המוכסן — שהאחוזה טובה, הפריץ נוח ושכר-החכירה מועט — מוצא שימוש הפוך למשיח: שייקח לארץ-ישראל את ההיידמקים, ואותו יניח באחוזתו. הגאולה כשירות הובלות לסילוק מטרדים.

## בדיחה 993

יהודי מבריח-מכס התגנב לעבור את הגבול כשהוא עמוס שק על שכמו וכלב כרוך אחריו. לא הצליח המתגנב וחייל סנטר תפסו. בטש לו הסנטר בשקו ושאל:

מה יש לך פה?

אוכל בשבילי ובשביל הכלב יש לי פה.

פתח ונראה.

פתח היהודי את השק, והנה כולו מלא טה.

אמר לו הסנטר:

שמא ראית מימיך אדם או כלב אוכל טה?

החזיר לו היהודי: אני – כל ימי אין אכילתי אלא מזה, והוא – אם יתעקש ולא יאכל – עשה בו כטוב בעיניך…

ביאור: „סנטר" — זקיף, שומר-גבול; „טה" — תה, סחורת הברחה מבוקשת; „בטש" — בעט. השקר נחשף עד תומו, אבל המבריח אינו ממצמץ: על עצמו הוא מעיד בלי היסוס שתה הוא כל מאכלו, ואת הכלב — העד היחיד שאי-אפשר לחקור — הוא מפקיר בנדיבות: אם יתעקש ולא יאכל, עשה בו כטוב בעיניך.

## בדיחה 994

רוכל יהודי הלך בדרך, וחמור קטן מושך את עגלתו. לפנות ערב הגיע לגשר. עיכבו המוכס ואמר לו:

הב מכס!

נתן היהודי את המכס ועבר את הגשר.

למחר חזר היהודי-הרוכל. עכשיו משך הוא את העגלה, והחמור עמד בתוך העגלה. וכשהגיע לגשר שוב עיכבו המוכס:

הב מכס!

פיטפט בו היהודי והחזיר לו:

מה לך ולי? כלך לך אליו, אל בעל-המרכולת…

ביאור: „מוכס" — גובה דמי-המעבר בגשר; „מרכולת" — סחורה; „כלך לך" — פנה לך, לך אצל. המכס מוטל על בעל העגלה והסחורה, לא על הבהמה המושכת — ולכן היהודי הופך למחרת את התפקידים: הוא רותם את עצמו, מושיב את החמור בעגלה, ומפנה את המוכס בנימוס גמור אל „בעל-המרכולת" היושב למעלה.

## בדיחה 995

כפרי קנה בעיר סוס בחמישים רובל ועלה עליו, כדי לשוב לביתו. עד שלא הרחיק מן העיר הדביקה אותו זוועה. על כל בּרק בּרק נבעת הסוס ומזדקף – עוד רגע אחד ושניהם, סוס ורוכבו, יפלו ותקומה לא תהיה להם. נשא הכפרי עיניו לשמים ואמר:

הרי עלי סוס זה לצדקה בשביל שאינצל מן הסכנה.

נעשה לו נס והזוועה שקטה. מיד שב לעיר, קנה תרנגול והתחיל מחזר בשוק ומכריז:

סוס ותרנגול למכירה! סוס ותרנגול…

ניגש אליו אחד מן השוק ושאל:

הסוס בכמה?

השיב הכפרי:

איני מוכר אלא שניהם יחדיו.

ושניהם יחדיו בכמה? – שאל הקונה.

החזיר הכפרי:

הסוס בחמישים קופיקה, והתרנגול – בחמישים רובל…

ביאור: „הרי עלי… לצדקה" — לשון נדר גמור: דמי הסוס מוקדשים לעניים. „זוועה" — סופת רעמים; „קופיקה" — מאית הרובל. משחלפה הסכנה מחפש הכפרי פרצה ומוצא אותה בתמחור: הסוס, שדמיו קודש, נמכר בחמישים קופיקות, ואילו התרנגול — שעליו לא נדר דבר — סופג את כל השווי. הנדר מקוים ככתבו ומרוקן מתוכנו. דרויאנוב מציין שזו בדיחה נודדת עתיקה, ומביא בין השאר מקבילה ערבית בת כשמונה מאות שנה שהותירה פתגם: „מה זול הגמל — אלמלא החתול", על גמל מוקדש שנמכר בפרוטה ובלבד שייקנה עמו חתול בהון.

הערת דרויאנוב: יש לי הרושם, שבדיחה זו נטע זר הוא לגמרי בתוכנו, ואנו אין לנו בה אפילו שמינית־שבשמינית משלנו.


וסלסקי ("נצר־אד־דין", כרך ב', עמ' 189) מביא סיפור של אל־ג'אוסי הערבי, שמת בשנת 1200: אשה אמרה לבעלה העני: "קום והתהלך בארץ לבקש פרנסה; אולי יעזור לך אלהים". עשה הבעל כדבריה, קם והלך לסוריה, הרויח שם שלש מאות דירהם (דירהם בערך פראנק אחד) וקנה גמלה. אבל חמומה מאד היתה הגמלה וגרמה לו הרבה עגמת־נפש, ומרוב כעסו עליה ועל אשתו, שמכירה באה לו צרה זה, כי שילחה אותו מביתו לנוע בארץ, קפץ ונשבע, שביום שובו לביתו יעשה אחת משתי אלה: או שימכור את הגמלה הסוררת בדירהם אחד, או שיגרש את אשתו. וכשבא לביתו סיפר לאשתו את שבועתו והכל לאשתו. מה עשתה זו ? הרכיבה חתול על צוארי הגמלה ואמרה לבעלה: "צא לשוק והכרז: 'גמלה בדירהם אחד וחתול בשלוש מאות ! ואל תמכור אלא שניהם יחדיו'". עשה הבעל כך. ניגש אליו ערבי אחד, בחן את הגמלה מצדי־צדדיה ואמר: "כמה יפה וערנית היא זו, כמה משובחה היא, אילמלא החתול שבצוארה !" (השווה "משלי־ערב" ליהודה, ב', עמ' קס, סי' 2094: "מה זול הגמל, אילמלא החתול !" ועיי' גם בהערה).

קרוב יותר לנוסח "שלנו" הוא נוסחו של פאולי ("שימפף אונד ערנסט", הוצ' בולטה, א', עמ' 271, סי' 462; את הביבליוגראפיה עי' בכרך ב', עמ' 364. ועי' גם הוצ' צימרוק, עמ' 261, סי' 343): הגיעה שעתו של איכר עשיר למות, ואמר לאשתו: "הרבה נכסים אני מניח לך, ורק אחת אבקש: אחרי מותי מכרי־נא שורנו וחלקי כסף־פדיונו לעניים". וכתום ימי־האבל קשרה תרנגול בזנבו של השור והוציאה אותם לשוק. בא טבח ובדק את השור, כדי לראות כמה הוא שמן, ושאל את המוכרת: "מה מחירו ?" — החזירה היא: "איני מוכרת אלא שניהם יחדיו; השור האגורה אחת, והתרנגול — בשלושה־עשר זהובים". הסכים הטבח והמכר נתקיים. לקחה האשה שלושה־עשר הזהובים לעצמה, ואת האגורה פרטה לחמש פרוטות וחילקה לעניים.

לסי' 996 | עמ' 318: המוטיב היסודי של הבדיחה שלפנינו מצוי הרבה גם באוצרם שלהם. הנה שתי דוגמאות לנוסח שלם: עגלתו של איכר היתה טעונה משא ושקעה בטיט־יון. עמלו ועמלו בה הסוסים להעלותה, ולא יכלו לה. נמלך האיכר ופנה לעזרתו של ניקולוס הקדוש וקרא אליו: "עזרני נא להעלות את עגלתי, ואדליק לך נר כגודלה של העגלה כולה". אמרו לו: "אין עגלתך כולה שווה בנזק שיעור כזה, ויצא שכרך בהפסדך". גער
בהם האיכר: „הסו! יעשה את שלו ויעזור לי, והנר כבר יקטן מאליו”
(Heinrich Hebel, "Schwänke", הוצ׳ ווסלסקי, חלק ב׳, עמ׳
66, סי׳ 41. ועיי״ש הביבליוגראפיה בעמ׳ 185).
עם לילה שב ההודשה לביתו, ולא מצא דלק בבית. לקח את הגרזן
והלך לחורשה לחטוב עצים ולהביא הביתה. פתאום נפל הגרזן
מידו – ואיננו, כי בלעה אותו חשכת־הלילה. עמד ההודשה ונשא
תפילה לאלהים: „עזרני־נא, אדוני, למצוא את גרזיני, ואני נודר
לך סאה שעורים”. מיד נעשה לו נס ומצא את הגרזן. חזר ואמר:
„הואיל ואתה, אדוני, שומע תפילה, עזרני־נא למצוא גם סאת־
השעורים, אשר נדרתי לך”. (ווסלסקי, „נצר־אד־דין”, כרך א׳,
עמ׳ 175, סי׳ 307, ועי׳ עוד: פוג׳יה עמ׳ 145, סי׳ 207, וגם הביב־
ליוגראפיה בעמ׳ 230; פאולי־בולטה, כרך א׳, עמ׳ 190, סי׳ 304,
והביבליוגראפיה בכרך ב׳, עמ׳ 329).
והנה גם דוגמה לנוסח שני: צועני הלך ביער, נשא עינו וראה: דבש
בנקרת־אילן, והאילן גבוה מאד, וקשה לטפס ולעלות עד לנקרה,
התפלל אל אלהים ואמר: „עזרני־נא, אלהי, לעלות לשם ואדליק
לך נר כגודל ראשי”. טיפס ועלה לנקרה, אכל דבש דיו, הניח ידו
על בטנו ואמר: „שישו בני־מעי! רימיתי אלהים ומלאתי נפשי”.
עוד הדיבור בפיו והענף, אשר עליו ישב, נכפף, והצועני התחיל
צונח למטה. זעק ואמר: „אי, אלהים, כמה אין אתה יודע להבחין
בין דברי־צחוק לדברי־אמת! אני משטה, ואתה חושב, שבאמת
ובתמים אמרתי מה שאמרתי”. (Кузьмичевскій, "Турецкіе
анекдоты", "Кіевск. Старина" 1886 חוב׳ ב׳, עמ׳ 225–226). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 995, עמ' 318) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 996

אשה היתה מהלכת על-פני גשר רעוע. פתחה פיה ואמרה: רבי מאיר, נודרתני לך שלוש פעמים ח"י על-מנת שתעבירני בשלום. משהגיעה לאמצע הגשר נמלכה ופירשה:

שלוש פעמים ח"י שאמרתי – "גדולים ולא קופיקות[4].

סמוך לסופו של הגשר הרהרה ואמרה:

רבי מאיר, צדיק גדול כמותך ודאי מסתפק במועט… פרוטות ולא גדולים…

עד שהדיבור בפיה נכפף קרש מתחתיה, והיא חישבה ליפול לתוך המים. חרדה חרדה גדולה ואמרה:

אי, רבי מאיר. אני משטה, ואתה – מיד אתה כועס.

קופיקות, קופיקות!…

[נוסח אחר:

אי, רבי מאיר. אני – כוונתי לשחק בך, ואתה דוחה אותי…]

הערות שוליים:
- [4] קופיקה יש בה שני “גדולים”; “גדול” יש בו שתי פרוטות.

ביאור: נדר לקופת רבי מאיר בעל-הנס — סגולה מקובלת לישועה בשעת סכנה; „ח"י" — שמונה-עשרה, מניין „חַי". סולם המטבעות (הערה [4]): בקופיקה שני „גדולים", וב„גדול" שתי פרוטות. וכך הנדר צונח ככל שגובר הביטחון: באמצע הגשר מתברר שהכוונה הייתה לגדולים בלבד — חצי; סמוך לסופו — פרוטות, רבע; וכשהקרש נכפף חוזרים בבת אחת לקופיקות, בתוספת האשמה שהצדיק רגזן שאינו יודע לקבל צחוק. דרויאנוב מביא שורת מקבילות מהפולקלור העולמי, בהן צועני שהבטיח לאלוהים את כל הדבש שבצמרת האילן, התפאר „רימיתי את אלוהים" משטיפס — וכשנשבר הענף תחתיו זעק גם הוא: אני משטה, ואתה מאמין.

הערת דרויאנוב: המוטיב היסודי של הבדיחה שלפנינו מצוי הרבה גם באוצרם שלהם. הנה שתי דוגמאות לנוסח ראשון.

עגלתו של איכר היתה טעונה משא ושקעה בטיט-יוון. עמלו ועמלו בה הסוסים להעלותה, ולא יכלו לה. נמלך האיכר ופנה לעזרתו של ניקולוס הקדוש וקרא אליו: „עזרני נא להעלות את עגלתי ואדליק לך נר כגודלה של העגלה כולה". אמרו לו: „אין עגלתך כולה שווה בנזק שעווה בשיעור כזה, ויצא שכרך בהפסדך". גער בהם האיכר: „הסו! יעשה את שלו ויעזור לי, והנר כבר יקטן מאליו" (Heinrich Hebel, „Schwänke", סי' 41. ועיי"ש הביבליוגראפיה בעמ' 185).

עם לילה שב ההודיה לביתו, ולא מצא דלק בבית. לקח את הגרזן והלך לחורשה לחטוב עצים ולהביא הביתה. פתאום נפל הגרזן מידו — ואיננו, כי בלעה אותו חשכת-הלילה. עמד ההודיה ונשא תפילה לאלהים: „עזרני-נא, אדוני, למצוא את גרזיני, ואני נודר לך סאה שעורים". מיד נעשה לו נס ומצא את הגרזן. חזר ואמר: „הואיל ואתה, אדוני, שומע תפילה, עזרני-נא למצוא גם סאת-השעורים, אשר נדרתי לך". (וסלסקי, „נצר-אד-דין", כרך א', עמ' 175, סי' 307, ועי' עוד: פונ'יה עמ' 145, סי' 207, וגם הביבליוגראפיה בעמ' 230; פאולי-בולטה, כרך א', עמ' 190, סי' 304, והביבליוגראפיה בכרך ב', עמ' 329).

והנה גם דוגמה לנוסח שני: צועני הלך ביער, נשא עינו וראה: דבש בנקרת-אילן, והאילן גבוה מאד, וקשה לטפס ולעלות עד לנקרה, התפלל אל אלהים ואמר: „עזרני-נא, אלהי, לעלות לשם ואדליק לך נר כגודל ראשי". טיפס ועלה לנקרה, אכל דבש דיו, הניח ידו על בטנו ואמר: „שישו בני-מעי! רימיתי אלהים ומלאתי נפשי". עוד הדיבור בפיו והענף, אשר עליו ישב, נכפף, והצועני התחיל צונח למטה. זעק ואמר: „אי, אלהים, כמה אין אתה יודע להבחין בין דברי-צחוק לדברי-אמת! אני משטה, ואתה חושב, שבאמת ובתמים אמרתי מה שאמרתי". (קוזמיצ'בסקי, „Турецкіе анекдоты", „Кіевск. Старина" 1886 חוב' ב', עמ' 225—226). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 996, עמ' 318) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 997

אשה הלכה בחודש אלול “למדוד את השדה”[5]. מדדה ואמרה:

ריבון כל העולמים, כשם שחוט זה אינו נמשך ואינו נקרע, כך תמשוך עלי ועל ביתי כל טוב, ולא תקרע חסדך מעלינו, אמן סלה.

עוד הדיבור בפיה ופתאום נקרע החוט והפקעת נשמטה מידה.

מיד חזרה ואמרה:

ריבון כל העולמים, כשם שחוט זה אינו נמשך והוא נקרע, כך לא תמשוך עלי ועל ביתי צרה ופגע, ותקרע כל גזירה רעה מעלינו, אמן סלה.

הערות שוליים:
- [5] בחודש אלול, או בעשרת ימי תשובה, “מודדות” הנשים את “השדה” (פירוש: בית-הקברות) בחוט ארוך כמידת “השדה”. את החוט טווים מלכתחילה לשם זה, ובשעת “מדידה” אומרות “המודדות” תחינות ובקשות. אחרי “המדידה” עושים את החוט פתיל לנרות, שלומדים ומתפללים לאורם. עיין “רשומות” א' עמ' 352, סעיף ט"ז.

ביאור: „מדידת השדה" — מנהג נשים באלול ובעשרת ימי תשובה: מקיפות את בית-הקברות (המכונה בלשון נקייה „השדה") בחוט שנטווה במיוחד לכך, אומרות תחינות תוך כדי המדידה, ואחר-כך עושות מן החוט פתילות לנרות שלומדים ומתפללים לאורם (הערה [5]). האישה בונה על החוט תפילת „כשם ש…", וכשהחוט נקרע באמצען — סימן רע לכאורה — היא אינה נבהלת אלא מנסחת בו-במקום תפילה הפוכה, שבה הקריעה היא הברכה: כך תיקרע כל גזירה רעה. אותו חוט, שתי דרשות.

## בדיחה 998

ראש-השנה מצאה אשה אגוז וטיפלה בו לפצח אותו[6], - טיפלה ואמרה:

ריבונו של עולם! כשם שאגוז זה מתוק, כך תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה; כשם שאגוז זה מלא ודשן, כך תחוננו שנה מלאה ודשינה. לסוף פיצחה את האגוז ומצאה אותו – כולו מר ורקוב.

מיד רקקה שלוש פעמים ואמרה:

ריבונו של עולם! יהא כל מה שאמרתי דומה לפניך כנביחת-כלב.

הערות שוליים:
- [6] משמע, שהאשה לא למדה שולחן-ערוך ולא ידעה שהמדקדקים נזהרים שלא לאכול אגוזים בראש-השנה, משום שאגוז בגימטריה חטא (רמ"א, ארח-חיים, תקפג).

ביאור: ממנהגי ראש-השנה לאכול „סימנים" — מאכלים שמצרפים אליהם תפילת „כשם ש… כך…", כתפוח בדבש לשנה מתוקה. האישה מאלתרת סימן מן האגוז שמצאה — בלי לדעת שהמדקדקים דווקא נמנעים מאגוזים בראש-השנה, משום ש„אגוז" עולה בגימטרייה „חטא" (הערה [6]). כשהאגוז מתגלה מר ורקוב, תפילתה שלה נהפכת לגזרה על שנה רקובה, והיא ממהרת לנטרל: רוקקת שלוש פעמים — מחוות ביטול עממית לסימן רע — ומבקשת מריבונו של עולם שיחשיב את כל דבריה כנביחת כלב, רעש חסר תוקף. תפילה שאפשר להטיל ולבטל כמו לחש.

## בדיחה 999

כל ערב-שבת מחזרת אלמנתו של שואב-מים על הפתחים. לחם ושאר רמיני-מזון היא מביאה לביתה לפרנסת-השבוע; ממון בעין היא מפקידה בידי הרבנית – לתכריכים.

בראשונה הביאה לרבנית ארבעה גדולים, בשנייה הביאה לה שלושה גדולים ושאלה:

רבנית, כמה יש לי בידך?

שישה גדולים, – השיבה הרבנית.

בשלישית הביאה שוב שלושה גדולים ושאלה:

רבנית, כמה יש לי עכשיו בידך?

חמישה גדולים, – השיבה הרבנית.

הירהרה האלמנה וחזרה ושאלה:

רבנית, כמה אני צריכה להביא לך עוד, כדי שלא יהיה לי בידך כלום?…

ביאור: „גדול" — מטבע פעוט; „תכריכים" — בגדי הקבורה, שהאלמנה חוסכת להם פרוטה לפרוטה; „ממון בעין" — כסף מזומן. החשבון מסגיר את הרבנית: ארבעה ועוד שלושה הם שבעה — והיא אומרת שישה; ועוד שלושה הם תשעה — והיא אומרת חמישה. הרבנית שולחת יד בפיקדון, והאלמנה, שחשד אינו עולה בדעתה, מקבלת את הצטמקות החיסכון כחוק טבע ורק שואלת בהיגיון גמור: כמה עוד להביא כדי להגיע לאפס.

## בדיחה 1000

חנווני קרתני שלח מכתב לכרך, אל הסיטוני שוֹר, ואת האדריסה כתב כך: “לכבוד האדון חמור, רחוב פלוני, בית מספר זה וזה”. שם הרחוב ומספר הבית נכתבו כהלכה, והמכתב הגיע אל אשר נשלח. לימים בא הקרתני לאותו כרך ונכנס אצל הסיטוני. סנט בו הלה ואמר לו:

תמה אני, אם חכמה ונימוס הוא לקרוא לאדם חמור…

החזיר לו הקרתני:

לחינם יש לך טינה עלי. זכור הייתי, שמין בהמה אתה, ושלא מדעתי נתחלף לי שור בחמור.

ביאור: „שור" ו„חמור" הם שמות-משפחה יהודיים אמיתיים; „קרתני" — בן עיירה קטנה, פרובינציאל; „אדריסה" — כתובת (מרוסית); „סנט בו" — עקץ אותו. ההתנצלות גרועה מן החטא: מתברר שהקרתני זכר את הסיטונאי רק לפי הסיווג „מין בהמה", וכל טעותו — שהתחלף לו המין.

## בדיחה 1001

סייס שיבח לקונה סוס, שהציע לו:

נשר הוא זה ולא סוס… עלה עליו בחצות-לילה בבּיבּריק ובטיסה אחת אתה בא ליהוּפיץ.

פיהק הקונה:

מה אעשה ביהוּפיץ באישון-לילה?…

ביאור: „סייס" — סוחר סוסים ומטפל בהם; ביבריק ויהופיץ הם שמות-מקומות מן הגאוגרפיה הקומית של ספרות היידיש (יהופיץ הוא הכינוי שנתן שלום עליכם לקייב). הקונה אינו טורח להכחיש את סוס-הנשר: הוא מקבל את הגוזמה בפיהוק והופך אותה לחסרת-תועלת — גם אם באמת יטוס, מה יעשה ביהופיץ באישון-לילה?

## בדיחה 1002

ההוא שנכנס אצל סייס לקנות סוס בשביל לנסוע למקום פלוני. הוציא הסייס סוס מן האורווה ואמר לקונה:

אם לעצתי תשמע, תקנה סוס זה. עשרה מילים הוא הולך בלי הפסקה.

סירב הקונה ואמר:

סוס זה איני יכול לקנות. מכאן ועד למקום פלוני לא יותר משבעה מילים…

ביאור: „סייס" — סוחר סוסים; „מיל" — מידת-מרחק. הסייס משבח כושר-סיבולת — הסוס מסוגל ללכת עשרה מילים בלי לעצור — והתם שומע חובה: סוס כזה לא ייעצר ביעד המרוחק שבעה מילים בלבד, אלא יגרור אותו שלושה מילים נוספים.

## בדיחה 1003

אורח התהלך ברחובות וילנה והגיע לחנות מוכרת דלוסקמות. נטפל אליו בעל-החנות והתחיל משדלו, שיקנה דלוסקמה. אמר לו האורח:

מה צורך יש לי בה?

השיב לו בעל-החנות:

אין לך דבר שווה לכל נפש כדלוסקמה. מחר אתה נוסע למקום שהוא ונותן לתוכה חלוק, נעליים, מעיל…

הפסיקו האורח:

ומה אעשה אחר-כך? אצא לשוק ערום ויחף?…

ביאור: „דלוסקמה" (מלשון חכמים) — מזוודה, תיבת-מסע; „שווה לכל נפש" — מועיל לכל אדם. לאורח הקרתני אין אלא הבגדים שלגופו, ולכן כשהמוכר מונה מה נותנים לתוכה — חלוק, נעליים, מעיל — הוא מבין שיידרש להתפשט ולארוז את לבושו-שלו.

## בדיחה 1004

שתי שנים עשה קרתני בכרך, ולסוף חזר לביתו אמרה לו אשתו:

מה ממון הבאת מן הכרך?

ליגלג עליה:

טיפשה! ממון של הכרך למה לך? כשם שרובל שלנו יש בו מאה קופיקה, כך גם רובל של הכרך מאה קופיקה יש בו. לא פחות ולא יותר…

ביאור: „קרתני" — בן-עיירה. אחרי שנתיים בכרך חוזר הבעל בידיים ריקות, וכשאשתו שואלת כמה ממון הביא, הוא עונה — בהתנשאות של „טיפשה!" — על שאלה אחרת לגמרי: מה ערכו של רובל בכרך (מאה קופיקות, כמו בכל מקום). ההרצאה על שער המטבע מכסה, ובעצם מסגירה, את העיקר: לא היה מה להביא.

## בדיחה 1005

ההוא שאמר לחברו:

כל ימי מתקשה אני בדבר אחד: שוורים נשחטים ונאכלים, סוסים אינם נשחטים ואינם נאכלים. הרי שורת-ההיגיון נותנת, שהסוסים צריכים להיות מרובים מן השוורים, ואילו למעשה שוורים מרובים מן הסוסים.

קיפחו חברו:

שוטה שבעולם, מה תימה יש בדבר? סוסים נגנבים, שוורים אינם נגנבים.

חזר ושאל הראשון:

אם-כן מפני מה מעטים הסוסים מן השוורים אפילו במקום שלשם הם נגנבים?

החזיר לו הראשון:

בהמה! גם משם חוזרים וגונבים אותם…

ביאור: „קיפחו" — סתר את דבריו וגבר עליו. חידה בנוסח היקש למדני: אם שוורים נשחטים וסוסים לא, היו הסוסים צריכים להיות המרובים — וה„הסבר", גניבת סוסים, נדחק מיד לרגרסיה אינסופית: הסוסים מעטים גם במקום שאליו נגנבו, כי גם משם חוזרים וגונבים אותם. צורת ויכוח מנומקת למהדרין — קושיה, תירוץ, קושיה, תירוץ — שאינה מסבירה כלום, מתובלת ב„שוטה" ו„בהמה" הדדיים.

## בדיחה 1006

אב הביא את בנו לגימנסיה. אמר לו המנהל:

מחר בחינה. אם יעמוד בנך בה – יכּנס לגימנסיה ואם לאו – לאו. שכר-בחינה – עשרה רובלים.

יצא האב וחזר:

אדוני המנהל, שמא יספיקו חמישה רובלים?

השיב המנהל: לא פחות מעשרה.

יצא האב ושוב חזר:

אדוני המנהל, איני מקפיד, אם גם הבחינה תהיה למחצה.

ביאור: „גימנסיה" — בית-ספר תיכון ברוסיה הצארית, שכניסת יהודים אליו הייתה כרוכה במכסות, בבחינות ובתשלומים כבדים. האב מפעיל על הבחינה היגיון של מיקוח בשוק: אם המנהל אינו יורד במחיר, יסתפק הוא בחצי סחורה — „בחינה למחצה" תמורת חמישה רובלים.

## בדיחה 1007

יהודי יושב בקרון של החשמלית, מעשן ורוקק על הרצפה. אמר לו הנהג:

אן עיניך? הרי טבלית לפניך: “לא לעשן ולא לירוק.”

החזיר לו היהודי:

והרי עוד טבלית: “שתו קקאו של ון-הוּטן”, – אף לזו אני חייב להשמע?

ביאור: „חשמלית" — הטראם העירוני; „טבלית" — שלט; „קקאו של ון-הוטן" — פרסומת נפוצה לקקאו ההולנדי המפורסם. תשובת המעשן היא השוואה כוזבת מחוצפת: אם שלט אחד בקרון הוא בסך-הכול המלצה שאיש אינו חייב לה, למה ששלט האיסור שלצידו יחייב יותר?

## בדיחה 1008

קרתני בא לקרוב עשיר בכרך. קיבלו העשיר בסבר פנים חמוצות וציווה לפנות לו מקום-לינה בבית-הקיץ. למחר שאל לו העשיר:

כיצד ערבה לך שנתך בביתי?

החזיר לו הקרתני:

הקור ציערני במקצת… יפה עשית, שהקצית לי מקום בבית-הקיץ. אלמלי הקצית לי מקום בבית-החורף, ודאי הייתי נעשה נציב קרח.

ביאור: „קרתני" — בן-עיירה; „סבר פנים חמוצות" — היפוך „סבר פנים יפות": קבלת-פנים זעופה; „בית-הקיץ" — ביתן לא-מוסק, לעומת „בית-החורף" המוסק; „נציב קרח" — עמוד קרח, על משקל נציב המלח שנעשתה אשת לוט (בראשית יט, כו). ה„תודה" של האורח היא סרקזם צרוף: אם בבית-הקיץ כמעט קפא, שמע-מינה שאצל מארח קר-לב כזה אפילו בית-החורף המוסק היה מקפיא אותו כליל.

## בדיחה 1009

חייט שלח את השוליה ליטול שני דגים מלוחים מן החנות. הלך השוליה ונטל. אחד אכל בדרך, ואחד הביא לבעליו. אמר לו החייט:

והשני היכן הוא?

החזיר לו השוליה:

חייך, זה שלפניך הוא השני…

ביאור: „שוליה" — נער-שוליים, מתלמד אצל בעל-מלאכה. תשובתו מנצלת את שרירות המספור: הדג שנאכל בדרך היה „הראשון", וזה שהוגש — „השני", כך שעל השאלה „היכן השני?" יש לו תשובה מדויקת להפליא. דרויאנוב מציין מקבילות לבדיחה בפולקלור הגרמני ובסיפורי צוענים.

הערת דרויאנוב: בשינויים מעטים מספרת כך בדיחה עממית
אשכנזית (מרקנס, „וואס זיך דאס פאלק ערצאהלט” כרך ב׳, עמ׳
121, סי׳ 146) וגם בדיחה של צוענים (קרויס „ציגיינער”, עמ׳ 175). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1009, עמ' 322) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 1010

אמר בריל לשמריל:

תמה אני, למה אומרים הבריות, שהפת נופלת תמיד לקרקע כשהחמאה למטה? הרי נפלה פתי לקרקע והחמאה למעלה.

החזיר שמריל לבריל:

לא קושיה! חזקה על בטלן כמותך, שמרחת את החמאה להיפך…

ביאור: בריל ושמריל דנים ב„חוק מרפי" העממי — הפרוסה נופלת תמיד על צד החמאה — בכלי בית-המדרש: „לא קושיה" — אין כאן קושי; „חזקה על…" — מוחזק וברור ש…; „בטלן" — חסר-מעש. במקום להודות שהכלל מופרך, מציל אותו שמריל בתירוץ למדני התולה את הסתירה במורח עצמו: בטלן שכמותך ודאי מרח את החמאה על הצד הלא-נכון, ונמצא שהפרוסה נפלה דווקא כדין.

## בדיחה 1011

רווק זקן היה בעיר, והיו הכל תמהים עליו, שהוא שרוי בלי אשה. פעם אחת אמר לו הרב:

לאו אורח ארעא הוא… “לא תוֹהו בראה, לשבת יצרה”…

התנצל הרווק:

רבי, אני איני מסוגל להוליד. ממשפחה של עקרים אני. גם אבא, עליו השלום, עקר היה…

צחק הרב:

היכי תמצי? הרי אתה בעולם.

השיב הרווק:

מכאן אין ראיה. אב חורג היה לי…

ביאור: הרב מוכיח את הרווק בפסוק מישעיהו (מה, יח): „לא תוהו בראהּ, לשבת יצרהּ" — העולם נברא כדי שיהיה מיושב, ומכאן חובת הנישואין וההולדה; „לאו אורח ארעא" (ארמית) — אין זו דרך-ארץ, שלא כמנהג העולם; „היכי תמצי" — לשון קושיה תלמודית: כיצד ייתכן? הרווק מתרץ שהוא „ממשפחה של עקרים", והרב לוכד אותו בהוכחה ניצחת: הרי אתה קיים, ואביך אפוא לא היה עקר. התשובה — „אב חורג היה לי" — מצילה את התירוץ במחיר כבד ממנו פי כמה: כדי לא להודות שפשוט אינו רוצה אישה, מוכן הרווק להעיד בעקיפין על קלון אמו ועל כך שאביו האמיתי היה אחר.

## בדיחה 1012

בתולה נישאה, וחמישה חודשים אחרי החתונה ילדה. ליגלגו השכנות ואמרו לאמהּ:

דומה, שבתך זריזה קצת יותר מדי.

החזירה האם:

בתי תחיה ילדה היא עדיין ואינה בקיאה בדבר, שאשה יולדת לתשעה…

[נוסח אחר: החזירה האם:

בתי תחיה ילדה היא ואינה בקיאה עדיין במנהגי-לידה. מובטחה אני, שמכאן ואילך לא יארע לה כך…]

ביאור: לידה חמישה חודשים אחרי החתונה מוכיחה שההיריון קדם לה, והאם מגוננת על בתה בתירוץ ההופך את הביולוגיה לעניין של ידע וניסיון: הצעירה פשוט „אינה בקיאה" עדיין בכך שיולדות לתשעה חודשים, ובנוסח האחר אף מובטח שמעכשיו, משתלמד את „מנהגי-הלידה", לא יארע לה כך שוב.

הערת דרויאנוב: נוסח שני: בדיחה עממית אשכנזית מספרת:
בחור תמים הלך אחרי עצת הכוהן שבעיירתו ונשא לאשה
את הנערה היפה, שהיתה סוכנת לכוהן. לא היו שלושה חדשים
ובביתו של הבעל הצעיר נשמעה זעקת בכייתו של ילד, שיצא זה
עתה לאויר־העולם. תמה התמים, שכך אירע לה לאשתו, והלך
אל הכוהן וסח לפניו חששותיו. תלה הכוהן עיניו לשמים ואמר לו:
„הירגע, בני, ואל תדאג. זה סימן טוב ומזל טוב של ברכת־שמים,
אבל רק אחת תשרה הברכה הזאת ולא תישנה” (מרקנס, כרך א׳,
עמ׳ 144, סי׳ 165). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1012, עמ' 322) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 1013

בתולה נישאה, וחמישה חודשים אחרי החתונה ילדה בן. בכתה אמה ואמרה לשכנתה:

אנה אוליך חרפתי? מה אומר לרב, למוהל?

פייסה אותה שכנתה ואמרה לה:

צער של חינם את מצטערת. מי יודע, ש"הברית" היא לא בזמנה, שמא החתונה היתה שלא בזמנה?…

ביאור: ברית-המילה נערכת ביום השמיני ללידה, במועד קבוע שאין לדחותו — ומכאן חרדת האם: הברית תפרסם ברבים שהלידה באה חמישה חודשים בלבד אחרי החופה. נחמת השכנה מיישבת הכול בהיפוך לוח-הזמנים: מי אמר שהברית „שלא בזמנה"? אולי החתונה היא שהייתה שלא בזמנה — לא הלידה הקדימה, החתונה איחרה. דרויאנוב מציין שהבדיחה מובאת כבר באוסף אנקדוטות רוסי שנדפס בשנת 1769.

הערת דרויאנוב: מ׳ אוסורגין – "Старый книгоѣдъ" –
מביא בדיחה זו מתוך אגרון רוסי, שנדפס בשנת 1769, ושם היא
מסופרת כך: בחור נשא בתולה ואחרי ימים מועטים ילדה לו בת.
לינלגו עליו ואמרו, שהוא נשא סוסה עם סייחה בבטנה. אף היה מי
שאמר לו: „איחרת אדוני, לסדר חתונתך”) "Послѣднія Новости"
Ио. 3046 ועי׳ גם "2007 анекдотовъ" ,Карачевцевъ, עמ׳ 94). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1013, עמ' 323) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 1014

בחור בטלן נשא בחורה עסקנית, וחמישה חודשים אחרי החתונה ילדה לו בן. תמה הבעל:

הא כיצד?

החזירה האשה.

אל תתמה. פעמים אשה יולדת לשבעה.

חזר ותמה הבעל:

לשבעה ולא לחמישה.

אמרה לו האשה:

בטלן אתה, ואין אתה בקי בחשבון. לך ושאל את פלוני: הוא בקי בחשבון…

נשמע לה הבעל והלך ושאל. אמר לו פלוני:

שוב לביתך ומול את הילד כדת משה וישראל, ואל תהרהר אחרי אשתך ולא כלום. מנהגו של עולם כך: ילד הנולד לשבעה, נולד תמיד שני חודשים קודם…

ביאור: „בטלן" — חסר-מעש ופתי; „עסקנית" — זריזה וממולחת; „כדת משה וישראל" — כדין וכהלכה. לידה בחודש השביעי נחשבת אפשרית, ועל כך בונה „הבקי בחשבון" את פסקו הסמכותי: ילד הנולד לשבעה „נולד תמיד שני חודשים קודם" — ושבע פחות שתיים הרי חמש, והכול בא על מקומו בשלום. הסובבים כולם חוברים להרדים את הבעל התם בחשבון שכולו אוויר. דרויאנוב מציין מקבילות בפולקלור הגרמני ובבדיחה עממית הודית.

הערת דרויאנוב: בשינויים מעטים מספרת כך גם בדיחה
עממית גרמנית (מרקנס א׳, עמ׳ 149, סי׳ 171). ובדיחה עממית
הודית מספרת: ליצן אחד נשא אשה, וכעבור ארבעה חדשים
ילדה בן. אמרה לו היולדת: „מה שם נקרא לבננו?” – החזיר לה
הבעל: „נקרא לו אץ, כי על־כן אץ לו לעבור מהלך תשעה חדשים
בארבעה חדשים” (Hertel, "Anekdoten", עמ׳ 90, סי׳ 92). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1014, עמ' 323) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 1015

בחור נשא בחורה, ושלושה חודשים אחרי החתונה ילדה לו בן. נצטער הרבה והלך אצל חברו ליטול עצה הימנו:

שמא יגרשנה?

גער בו חברו:

וכי בשביל שאין אתה יודע חשבון הפסידה אשתך?

שלושה חודשים היא נשואה לך, שלושה חודשים אתה נשוי לה, ושלושה חודשים שניכם נשואים זו לזה. הרי תשעה, ומה טענה יש לך עליה?…

ביאור: החבר מזכה את האישה בחשבון הסופר את אותם שלושה חודשים שלוש פעמים — היא נשואה לו, הוא נשוי לה, ושניהם נשואים זה לזה — והרי תשעה חודשים כסדרם. ולא זו בלבד, אלא שהבעל המרומה עוד ננזף על שאינו „יודע חשבון".

## בדיחה 1016

בימי מלחמת-העולם בא חשוב אחד לרב שבעירו והסיח צערו לפניו:

שלשום, כשנכנסו גייסותיהם של הגרמנים לעיר, קרה אסון לבתו הבתולה…

נשתתף הרב בצערו ורשם בפנקס הקהילה לזיכרון:

“פלונית בת פלוני אנוסה היא.”

עברו כשלושה חודשים ו"האנוסה" ילדה בן. שלח הרב אחרי אותו חשוב ואמר לו:

כלום נשתנו על בתך סדרי-בראשית, שילדה לשלושה חדשים?

לבשו פניו של החשוב תמימות גדולה, והוא שאל:

רבי, על הטכניקה של הגרמנים אתה מקשה?…

ביאור: „אנוסה" — אישה שנאנסה, שההלכה פוטרת אותה מכל אשמה; הרישום בפנקס הקהילה נועד לשמור על מעמדה. הלידה כעבור שלושה חודשים חושפת שההיריון קדם לכניסת הגרמנים ושסיפור האונס בדוי, אבל האב אינו נשבר: בתמימות מעושה הוא תולה את הפלא ב„טכניקה של הגרמנים" — היעילות הגרמנית המהוללת, שמסתבר שמזרזת גם היריון לשלושה חודשים.

## בדיחה 1017

בחורה עמדה לפני הרב ובכתה:

אסון קרה אותה – נאנסה…

בתי, – שאל הרב, – היכן היה מעשה?

במקום פלוני.

תמה הרב:

טבור העיר הוא זה, ולמה לא צעקת?

החזירה הבחורה:

רבי, כסבורה הייתי שהוא צריך לצעוק…

ביאור: שאלות הרב נשענות על דין התורה (דברים כב, כג–כז): נערה שנאנסה בעיר ולא צעקה — חזקה שנתרצתה, שהרי בעיר היו שומעים ומצילים אותה; רק בשדה, שאין שם מושיע, היא אנוסה גמורה. לכן „טבור העיר" (מרכזה ההומה) מחייב צעקה. תשובת הבחורה — סבורה הייתה שהוא זה שצריך לצעוק — מסגירה בהיתממות גמורה שמצידה לא הייתה שם שום התנגדות.

## בדיחה 1018

אשה הסיחה צערה לחברתה:

זה שישה חדשים לא קיבלה שום ידיעה מאביה.

ניחמה חברתה:

מה בכך? אבא שלי מת לפני שש שנים, ועדיין לא קיבלתי שום ידיעה ממנו.

ביאור: ה„נחמה" משווה חצי שנה בלי מכתב מאב חי לשש שנים בלי מכתב מאב מת — כאילו גם המוות אינו אלא עיכוב ממושך במשלוח הדואר.

## בדיחה 1019

אבא שלי, – סח אחד לחברו, – זקן מופלג הוא ברוך-השם… למעלה משמונים.

ליגלג עליו חברו:

ולזה אתה קורא זקן מופלג? אילו אבא שלי, עליו השלום, חי, היה עכשיו למעלה ממאה…

ביאור: די ב„עליו השלום" כדי לנקב את הניצחון: האב שהיה עכשיו „למעלה ממאה" מת מזמן, וההתפארות בגיל שלא הגיע אליו מעולם „גוברת" על אב חי ומוחשי בן שמונים רק בחשבון דמיוני.

## בדיחה 1020

שתי רכבות-צבא באו בבת-אחת, זו ממזרח וזו ממערב. עמדו יהודים הולכי-בטל ולא גרעו עין מן החיילים: הללו שבאו ממערב מכנסיהם פשוטים וצרים, והללו שממזרח באו מכנסיהם רחבים ורצועות אדומות להם לכל אורכם של המכנסיים.

אמר יהודי אחד לחבירו:

בוא ואלמדך. הללו בעלי המכנסיים הפשוטים והצרים, מחיל-הרגלים הם ומווארשה למוסקבה הם נוסעים; והללו בעלי המכנסיים הרחבים עם הרצועות האדומות, קוזקים הם וממוסקבה לוארשה הם נוסעים.

היקשה חברו:

תמה אני: מה ראתה המלכות להרבות בהוצאות חינם ולהסיע את אלו לכאן ואת אלו לכאן? מוטב, שהיתה מניחה גם את אלו וגם את אלו במקומם ושולחת את המכנסיים בלבד – את הפשוטים והצרים מווארשה למוסקבה, ואת הרחבים עם הרצועות האדומות – ממוסקבה לווארשה.

החזיר לו הלה:

במה דברים אמורים? אילו היו לה למלכות שני זוגות מכנסיים לכל אחד ואחד…

ביאור: „הולכי-בטל" — בטלנים; „במה דברים אמורים" — נוסחת סייג תלמודית: הדין אמור רק בתנאי ש…; הקוזקים אכן נודעו במכנסיהם הרחבים עם הפסים האדומים. הצעת ה„ייעול" — להשאיר את החיילים במקומם ולשלוח ברכבות את המכנסיים בלבד — מזהה את החייל עם מדיו, כאילו מכנסיים רחבים הם-הם הקוזק. והתשובה מכתירה את השטות: במקום לפסול את הרעיון מעיקרו, ה„מלמד" מוצא בו רק פגם טכני — התוכנית הייתה עובדת אילו רק היו למלכות שני זוגות מכנסיים לכל חייל, שלא יישאר בלי מכנסיים בזמן שזוגו נוסע.

## בדיחה 1021

עשיר מופלג בא לעיירה קטנה ונכנס לביתו של מלמד להסתכל בחינוכם של ילדי-ישראל. ראה את דלותו של המלמד, הוציא ארנק מכיסו, ואמר לו:

אם תדע להחזיר תשובה לשאלה שאשאל אותך – לך תהיה מחצית הממון שבארנק.

הסכים המלמד. שאלו לו העשיר:

שמא אתה יודע, מה היה שם אמו של אברהם אבינו?

צהבו פניו של המלמד והשיב מיד:

אמתלאי בת כרנבו היה שמה. גמרא מפורשת היא[7].

פתח העשיר את הארנק, הניח חמישים רובל על השולחן ואמר למלמד:

הרי שלך לפניך.

וכשעמד לצאת, אמר לו המלמד:

אף אני אשאל אותך שאלה; אם תדע להחזיר תשובה – לך יהיו החמישים שזכיתי, ואם לאו – לי יהיו גם החמישים שבארנק.

הסכים העשיר, שאל לו המלמד:

שמא אתה יודע, מה היה שם אמי שלי?…

הערות שוליים:
- [7] בבא בתרא צא, א.

ביאור: „אמתלאי בת כרנבו" — כך מוסרת הגמרא במסכת בבא בתרא (צא ע"א) את שם אמו של אברהם אבינו (הערה [7]); פרט נידח שרק למדן אמיתי שולף בו-במקום, ולכן „צהבו פניו" של המלמד — אורו משמחה. המלמד העני משיב לעשיר באותו מטבע בדיוק — „מה שמה של אֵם פלוני?" — אלא שהפעם התשובה אינה כתובה בשום גמרא, ורק הוא לבדו יודע אותה. העשיר, שקנה לעצמו רגע של פטרונות בחמישים רובל, מפסיד במשחק שהוא עצמו קבע את כלליו גם את חמישים הנותרים.

# כרך ב׳ — טפשים שוטים ומשוגעים

## בדיחה 1022

מעשה וישבו החלמאים ארבעים יום וארבעים לילה ודנו:

היכן יבנו עירם?

לסוף נתנו עינם בהר, נימנוּ וגמרוּ:

כאן, ברגלי-ההר, יבנו עירם.

היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תבנו עירכם בראש ההר?

כעסו החלמאים וגערו בו:

טיפש שבטיפשים! שמא אתה יודע נהר ל"תשליך" בראש ההר?

ביאור: חלם היא עיר-הטיפשים האגדית של הפולקלור היהודי. „תשליך" — מנהג ראש-השנה ללכת אל נהר או מקור-מים ולהשליך בו באופן סמלי את החטאים. שיקול הטקס החד-שנתי הזה מכריע אצל החלמאים את מיקומה של עיר שלמה — ודווקא בעל השכל הישר, שהציע לבנות בראש ההר, סופג את גערת „טיפש שבטיפשים".

## בדיחה 1023

למחר טיפסו החלמאים ועלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים הרבה ועשו אותם קורות לבניין. וכשנתמלא כל השטח קורות, העמיסו אותן על שכמיהם, טיפסו וירדו עמהן והניחון לרגלי ההר. עבר עליהם ליטאי אחד וראה כמה הם מזיעים, ואמר להם:

חלמאים בני חלמאים, למה אתם מזיעים זיעה של חינם?

אמר – ודחף קורה ברגליו, והיא התחילה מתגלגלת ומתגלגלת למטה והגיעה מאליה לרגלי-ההר.

תמהו החלמאים:

מהיכן זכה ליטאי לחכמה גדולה כזו?

ומיד חזרו והעלו כל הקורות לראש ההר ודחפוּן ברגליהם וגילגלו אותן למטה…

ביאור: „ליטאי" נחשב בפולקלור היהודי לפיקח צונן ושכלתן — היפוכם הגמור של החלמאים. הללו קולטים את ה„חכמה" — קורה מתגלגלת במורד מאליה — אך מחמיצים את תכליתה: במקום לחסוך עמל הם מעלים בזיעה את כל הקורות, שכבר מונחות למטה, בחזרה לראש ההר, רק כדי לגלגלן משם „בדרך החכמה". דרויאנוב מציין שהסיפור מופיע כבר ב„שוואנק" (סיפור היתולי מחורז) של הנס זקס משנת 1558 על איכרי לאפנהאוזן, ומשם נתגלגל לספר-הטיפשים הגרמני „שילדבירגר"; זקס עצמו העיד שנהג להתרועע עם יהודים ולשמוע מפיהם סיפורים — ואפשר שאף „חכמה" זו יהודית במקורה.

הערת דרויאנוב: בפברואר 1558 כתב האנס זכס את ה"שוואנק" "Die Lappenhaüser Bauern", ושם סיפר על חכמתם שלהם מה שאנו מספרים על חכמתם של החלמאים.
יום מימים – מספר זכס – החליטו הלאפנהוֹיזרים לבנות להם בית־ ־הועד, ומיד יצאו צעירים וזקנים אל היער, כרתו מאות עצים במרומי ההר, וארבעה־ארבעה מן הכורתים נשאו כל עץ ועץ והביאוהו אל הכפר. וכשהגיעו עד לעץ האחרון כמעט נשמט על־פי מקרה מידם ומאליו רץ למטה. תמהו ואמרו: "הביטו וראו, העצים רצים מאליהם !", וברוב עמל ובזיעת אפים חזרו והעלו את העצים לראש ־ההר ונתנו להם לרוץ מאליהם במורד־ההר עד לכפר ("האנס זכס Ausgewählte Werke", רקלם נו' 4004–4006, עמ' 107– 108).
ויש להעיר: האנס זכס מעיד על עצמו, שהתהלך את היהודים והשתמש במה ששמע מפיהם (עי'ש "השוואנק" "Der Hundsschw- anz", עמ' 80), ומי יודע, אם לא מפי יהודים שמע גם "חכמה" זו.– ב"שוואנק" של זכס השתמש המחבר של ספר־הטיפשים הגרמני "Schildbürgerbuch", ובהרחב דברים, כדרכו, וגם בתוספת חרוזים הכניסו לקובצו (עיין "Das Volksbuch von den Lalen- bürgern [Schildbürgerbuch]", הוצ' קארל פאניר, רקלם נו' 6642־6643 פרק ח', עמ' 53־57). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1023, עמ' 3) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1024

קודם כל החליטו החלמאים לבנות להם בית-מדרש גדול. אדם בונה לו בית, – אמרו החלמאים, – יש לו מקום לאכילה ולשתייה ביום וללינה בלילה, ואין לו מקום לתפילה לא ביום ולא בלילה. בית מדרש יפה לאכילה ולשתייה ביום, יפה ללינה בלילה, ויפה לתפילה בין ביום ובין בלילה.

וכהתחילו חופרים בקרקע, כדי להניח אבני-היסוד, עיכב אחד מבני העיר:

אנה תיכנס כל האדמה הזאת, שיוציאו החופרים מן החפירה?

אמר לו ראש-הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור ונכניס לשם כל האדמה, שיוציאו החופרים מן החפירה.

חזר ושאל אותו מקשן:

ואנה תיכנס כל האדמה, שיוציאו החופרים מן הבור?

החזיר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור שני, גדול מן הראשון, ונכניס לתוכו גם האדמה שלו וגם האדמה של הבור הראשון.

ומיד נחה דעתו של המקשן.

[נוסח אחר:

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

היכן נכרה בור? אם תמצי לומר ברחוב-העיר, חיישינן, שמא

בינתיים יפול הנופל לתוכו, והרי אנו עוברים על "לפני עור לא

תתן מכשול"; ואם תמצי לומר לרגלי-ההר, חיישינן, שמא מחמת

כרייה יפול ההר ויהיו בתינו קברינו?

אמר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. לא נכרה בור לא ברחוב-העיר ולא לרגלי-ההר,

אלא נכרה בור בראש ההר.

ומיד נחה דעתו של המקשן.]

ביאור: כבר הנימוק לבניין חלמאי: בית-המדרש „עדיף" מבית פרטי כי הוא יפה גם לאכילה, גם ללינה וגם לתפילה — כאילו עיר בוחרת בין זה לזה. „מקשן" — מי שדרכו להקשות קושיות; „תנוח דעתך" — לשון הרגעה למדנית; ובנוסח האחר פלפול הלכתי שלם: „אם תמצי לומר" — אם תרצה לטעון; „חיישינן" (ארמית) — חוששים אנו; „לפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) — האיסור להכשיל את הזולת, שממנו נלמד שאסור להשאיר בור פתוח ברחוב. פתרון העפר מעגלי בעליל: כל בור שיכיל את עפר החפירה מוליד עפר חדש משלו, והבור „הגדול מן הראשון" רק מכפיל את הבעיה — אבל דעת המקשן נחה. דרויאנוב מציין שבדיחה גרמנית כמעט זהה מסופרת על תושבי בוקום שבווסטפליה.

הערת דרויאנוב: כנוסח הראשון שלפנינו מספרת גם בדיחה גרמנית – כמעט בלי שום שינוי – על תושבי בקום של וֹסטפליה (הנריך מרקנס, "Was sich das Volk erzählt", כרך שני, יינה [1895], סי' 23, עמ' 18). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1024, עמ' 3) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1025

לאחר שנגמר בניין בית-המדרש עשו לו החלמאים ארון-קודש יפה. וכשהגיעה השעה להתקין פרוכת לארון-הקודש, עצם הצעיר שבפרנסים עין אחת מחמת עמקות ושאל:

שמא יגדל ארון-הקודש בהמשך הימים ותקצר לו הפרוכת?

הבריקו עיניו של הזקן שבפרנסים והחזיר:

שאלה גדולה שאלת, אלא שאני יודע עצה טובה: נעשה את הפרוכת קפולה מלמטה…

ביאור: „ארון-קודש" — הארון שבו שוכנים ספרי התורה; „פרוכת" — היריעה התלויה עליו מלפנים. הפרנס הצעיר — שעצם עין אחת „מחמת עמקות", כדי להיראות מעמיק — דואג לארון-העץ כאילו היה ילד גדל, והזקן פותר ברוח אותה טיפשות בדיוק: פרוכת „קפולה מלמטה", כמכנסיים עם שוליים מקופלים שמתירים כשהילד מתארך.

## בדיחה 1026

לא היו ימים מרובים והתחילו החלמאים פרים ורבים ואוכלוסיהם מתרבים והולכים. ראו שכך, נמלכו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ותישא העיר את כולם?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיב שטחה של העיר.

יצאו להרחיב ומצאו: ההר מעכב. ראו שכּך, חזרו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ולא יעכב ההר?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיק את ההר.

בו ביום יצא השמש והכריז:

יהודים, אל ההר!

מיד סגרו החלמאים בתיהם וחנויותיהם והלכו לשם. פשטו קאפוטותיהם, היניחוּן לרגלי-ההר והתחילו דוחפים את ההר. עבר עליהם אדם שאינו מהוגן וראה אותם טרודים בדחיפה ופניהם אל ההר – נטל קאפוטותיהם והלך לו.

וּכשעייפוּ הדוחפים ועמדו לפוּש והפכו את פניהם אל העיר, נסתכלו וראו: הקאפוטות נתעלמו מן העין. שמחו שמחה גדולה ואמרו:

ברוך השם! לא חינם טרחנו. הואיל והקאפוטות נתעלמו מן העין, שמע-מינה מרחק רב הרחקנו את ההר…

ביאור: חלם היא עיר־השוטים האגדית של הפולקלור היהודי; „קאפוטה" — המעיל הארוך של יהודי מזרח־אירופה. הדוחפים עמדו כל הזמן כשפניהם אל ההר וגבם אל המעילים, ולכן היעלמות הקאפוטות — שנגנבו מאחורי גבם — נראתה להם מדידה מדויקת: אם המעילים רחוקים עד שאינם נראים, סימן שההר, והם עמו, זזו כברת דרך הגונה. דרויאנוב מציין שאותו מעשה מסופר בבדיחה אנגלית על חכמי בֶּלמונט, שהחליטו להזיז את בית־התפילה שלהם ממזרח למערב והניחו את מעיליהם כסימן.

הערת דרויאנוב: אותו הדבר מספרת בדיחה אנגלית על חכמי בלמונט, שהחליטו להזיז את בית־היראה שלהם ממזרח למערב (נ. סומצוב, "Разысканія въ области анекдотической ли- тературы", חרקוב 1898 עמ' 9). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1026, עמ' 4) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1027

משרבוּ אוכלוסיהּ של חלם דקוּ הפרנסים ומצאו, שבית-הקברות שטחו צר ואינו מספיק. יצאו להרחיב – ולא ידעו כמה להרחיב. נמלכו והלכו ליטול עצה מאת הרב, שחכם גדול היה. עיין הרב בדבר ואמר לפרנסים:

הרי זו ביעתא בכותח…נצא כוּלנוּ לשם, כל בני-העיר מקטן ועד גדול, ונשתטח על הקרקע זה בצד זה – ויימצא השטח מכוּון מאליו.

ביאור: „ביעתא בכותח" — ארמית: ביצה בכותח (מטבל של חלב חמוץ ופירורי לחם) — ניב תלמודי לדבר קל שאין פשוט ממנו. עצת הרב מודדת את בית־הקברות של העתיד לפי החיים של ההווה — כאילו כל בני העיר ימותו בבת אחת, היום, ואיש לא ייוולד עוד אחריהם. דרויאנוב מציין מקבילה גרמנית: עיר שלא ידעה לקבוע את מידות מושבי הנשים בבית־התפילה, אספה את כל הנשים למדוד לפיהן — ולימים זקנו הנשים ושמנו, ושוב לא הספיקו המושבים.

הערת דרויאנוב: בדיחה גרמנית מספרת: בעיר פלונית לא ידעו לקבוע את המידות בשביל מושביהן של הנשים בבית־היראה, והוחלט לאסוף כל הנשים לשם ולמצות את המידות לפיהן. זמן־מה שמחו הכל על עצה טובה זו. אבל בהמשך השנים זקנו הנשים וגם שמנו, ולא מצא להן עוד רוחב מושביהן, ואיש לא ידע לתקן את המעוות (מרקנס, כרך ראשון, יינה [1892], סי' 38, עמ' 30). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1027, עמ' 5) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1028

הרבה רחובות ומבואות היו לה לחלם, ובתי כנסיות ובתי-מדרשות בכוּלם, חוץ ממבוי אחד, שלא היה לו לא בית-כנסת ולא בית-מדרש. רגנו תושבי המבוי וטענו לפני פרנסי העיר:

למה נפלינו?

נענו להם הפרנסים והחליטו למלא חסרונם. עלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים ועשו אותם קורות לבניין. וכשעמדו להכניס את הקורות לאותו מבוי, לא עלה בידם: הקורות נמצאו ארוכות מכפי מידת רוחבו של המבוי. שקלו וטרו הפרנסים, יגעו ומצאו עצה טובה:

להרוס את המבוי ולהכניס את הקורות…

ביאור: „מבוי" — סמטה; „פרנסים" — ראשי הקהילה; „למה נפלינו" — למה קופחנו. ההיגיון החלמאי מקריב את התכלית למען האמצעי: הקורות נכרתו כדי לבנות בית־כנסת לאותו מבוי, וכשאינן נכנסות — הורסים את המבוי בשבילן. דרויאנוב מביא נוסח גרמני שלדבריו יפה משלנו: אנשי אוּלם התלבטו אם לקצץ קורה ארוכה או להרחיב את שער העיר, עד שראה אחד מהם אנקור טס בשער כשקש במקורו — לאורכו ולא לרוחבו — וקרא ש„אור גדול עולה במוחו": יישאו גם הם את הקורה לאורכה. וכל העומדים מחאו כף לחוכמה המופלגה.

הערת דרויאנוב: יש גם נוסח גרמני לבדיחה שלפנינו, ויפה הוא
מן הנוסח שלנו: תושבי אוגם של וירטמברג הוצרכו להכניס קורה
גדולה לעירם, ומשום שנמצאה ארוכה מכפי מידת רוחבו של שער
העיר לא יכלו להכניסה. עד שעמדו ודנו, אם לקצץ את הקורה
או להרחיב את השער, נסתכל אחד מהם וראה: אנקור טס דרך
השער ובמקורו קישוש, ולא לרוחבו אלא לאורכו הוא נושא אותו
הבריקו עיניו של המסתכל וקרא: "רבותי, אור גדול עולה
לי במוחי; נעשה גם אנחנו כאנקור זה ונישא את הקורה לא לרוחבה
אלא לאורכה". מחאו כל העומדים שם כף לחכמה מופלגה זו, ולא
הוצרכו לא לקצץ את הקורה ולא להרחיב את השער (מרקנס,
כרך ראשון, סי' 27, עמ' 22. ועיי"ש גם סי' 47, עמ' 36). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1028, עמ' 5) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1029

ראו החלמאים, שימות החורף ממשמשים ובאים, נמלכו והלכו אל החקרן הגדול, פארהּ של חלם, ליטול עצה מפיו:

מה יעשו ולא ימותו מקור?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו וּבנוּ לכם תנורים!

בירכו החלמאים בשם ומלכות “שנתן מחכמתו לבשר-ודם”, ומיד יצאו לבנות להם תנורים. פישפשו ולא מצאו לא טיט ללבנים ולא סיד לטיח. חזרו והלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, מה נעשה וטיט אין וסיד אין?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו ובנוּ תנוריכם חמאה!

שוב בירכו החלמאים בשם ומלכות “שנתן מחכמתו לבשר-ודם”, ומיד יצאו לצבור חמאה לשם בניין תנורים. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תימס החמאה?

נבהלו החלמאים ושוב הלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, שמא תימס החמאה?

הירהר והירהר החקרן הגדול והחזיר:

לא שמא, אלא ברי, שהחמאה תימס. טיבעה כך. אף-על-פי-כן, הואיל וטיט אין וסיד אין, והקור הולך וחזק, אין עצה ואין תבונה אלא שתבנו תנוריכם – חמאה…

ביאור: „חקרן" — הוגה־דעות, הפילוסוף של בית־המדרש; „ברכה בשם ומלכות" — ברכה גמורה, בהזכרת שם ה'; „שנתן מחכמתו לבשר ודם" היא הברכה שתיקנו חכמים באמת על ראיית חכם מופלג (ברכות נח ע"א) — וכאן היא נאמרת בחגיגיות על כל הבל שיוצא מפי החקרן. „שמא" ו„ברי" — לשון הדיון התלמודי: ספק לעומת ודאי. השיא הוא שהחקרן מודה לגמרי בקושיה — החמאה ודאי תימס, „טיבעה כך" — ובכל זאת, באין טיט וסיד, פוסק בכובד ראש שאין עצה אלא לבנות בה: היעדר חלופה נעשה אצלו היתר לבלתי־אפשרי.

## בדיחה 1030

היה שם, בחלם, עוד חקרן גדול ונתקנא בכבודו של חברו, יצא ואמר לבני-עירו:

מה-לכם תנורים של לבנים ומה-לכם תנורים של חמאה? אלו ואלו אין חוּמם אלא לשעה. מוטב, שתקיפו כל העיר גדר של חוטי-ברזל, ולא ייכּנס הקור אליכם.

הודו החלמאים, ענו ואמרו:

ברוך אלהינו, שהקים לנו גואל ומושיע!

בו-ביום הקיפו את העיר כּוּלהּ גדר של חוטי-ברזל ושבו לבתיהם ששים ושמחים, כי נושעו תשועת עולמים. ולמחר השכים ראש-הפרנסים, יצא מביתו ופשט ידו אל מחוץ לגדר, ומיד נרתע לאחוריו:

אוי כמה קר שם, בחוץ…

ביאור: „חקרן" — הוגה־דעות של בית־המדרש, וזה שלפנינו קנאי לכבוד עמיתו בעל תנורי־החמאה. הקור מובן לחלמאים כפולש שגדר יכולה לעצור, וההוכחה שהגדר עובדת סוגרת את המעגל: קר בחוץ — סימן שהקור נשאר בחוץ. דרויאנוב מציין נוסח גרמני קצר: בחורף קשה הקיפו תושבי עיירה את עירם חבל — „עד פה יבוא הקור, ולא יוסיף" — וראש העיירה הוציא אצבע מעבר לחבל ונרתע: „אוי, כמה קר שם בחוץ!"

הערת דרויאנוב: בדיחה גרמנית מספרת בקצרה: היה חורף
קשה. נמלכו התושבים והקיפו עיירתם עיירתם חבל, לאמור: עד פה יבא
הקור, ולא יוסיף. עמד ראש העיירה והוציא אצבע אל מחוץ לחבל,
ומיד נרתע לאחוריו: "אוי, כמה קר שם בחוץ !" (מרקנס, שם, סי'
3, עמ' 5). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1030, עמ' 6) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1031

תחילה לא היו להם לחלמאים אלא בתים לדירה ולתורה ולתפילה, ולהבדיל דירים לבהמה גסה ולבהמה דקה. לאחר-זמן דקוּ ומצאו, שאין העולם מתקיים בלי מקח-וממכר, עמדו ותיקנו להם גם חנוּיות. ומפחד גניבה בלילות העמידו שומר לשמור על החנוּיות. ואדם מהימן היה השומר ועשה שליחותו באמונה:

כל הלילה היה מהלך מחנות לחנות ומסתכל, שמא באו גנבים. פעם אחת נסתכל וראה: באו שלושה גנבים, פתחו דלתהּ של חנות והתחילו טומנים את הסחורה בשקים. צחק השומר בקירבו – ולא השמיע קול. ולאחר שכּילוּ הגנבים מלאכתם אשר עשו והעמיסו את השקים על שכמיהם והלכו להם, פרץ צחוק גדול מפיו:

טיפשים שכמותם! דקדקו לבוא דווקא בלילה, שלא יראה אותם אדם, – ואילו אני ראיתי אותם וכל אשר עשוּ…

ביאור: „דקוּ ומצאו" — עיינו והגיעו למסקנה; „מקח־וממכר" — מסחר. השומר הנאמן מבין את תפקידו כצופה ולא כמונע: בעיניו הגנבים הם שנכשלו — טרחו לבוא בלילה כדי שלא ייראו, והוא דווקא ראה אותם. דרויאנוב מביא נוסח ציורי יותר מכתבי בעל־מחשבות: יענקל השומר נמנם כל הלילה עם רעשן בידו, ורק אחרי שהגנבים פרצו את החנויות, הריקו אותן ועלו לעגלותיהם — הפעיל את הרעשן, והם נמלטו. „עכשיו שיפטו נא אתם, מה אני אשם?"

הערת דרויאנוב: נוסח ציורי יותר מצאתי בכרך החמישי
מכתביו המקובצים של בעל-מחשבות, "אונטערן ראד" (פאריס
1927, עמ' 69):
יענקל השומר היה ממונה על שמירת החנויות בלילות. כל הלילה
היה יושב ומנמנם, ומזמן לזמן השמיע קולו הרעשן שבידו. בוקר
אחד קמו החנונים משנתם ומצאו כל החנויות שדודות. התחילה
יללה גדולה וקראו את יענקל. בא ומסר מודעה: "אני ונפשי נקיים.
ישבתי על מיפתנה של חנות בצד השוק. נסתכלתי וראיתי: מחנה
של גנבים באה בעגלות. צחקתי לתוך שפמי: סבורים הם הגנבים,
שאין כאן שומר ; תיכף ישמעו קולו של הרעשן. פרצו הגנבים את
החנויות והריקו אותן ועלו לעגלותיהם. ואני – צחוק מחלחל בקרבי.
קמתי ופתחתי פה לרעשן: אחת, שתיים, שלש – ומיד פרשו הגנבים –
ימח שמם ! – מגלביהם, וסוסיהם טסו כנשרים... עכשיו שיפטו נא
אתם, מה אני אשם?"... (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1031, עמ' 6) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1032

משהגיעו לילי-חורף הקרים, בא שומר-החנויות של חלם וקבל:

צינה אוחזתו בלילה. נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

ילבש השומר פּרווה בלילה וייחם לו.

קיים השומר וקיבל: לבש פרווה בלילה וחם לו. ולמחר בא השוטר, שרהּ של חלם, וקבל:

פרווה סימן-שררה היא, וסתם-אדם אינו רשאי ללבוש מה שהשררה לובשת.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא ילבש השומר פרווה שלא כדרכה – כשצידה הפנימי לחוץ, כדי להבדיל בינו ובין השררה.

קיים השומר וקיבל: לבש פרווה שלא כדרכהּ – כשצידה הפנימי לחוץ. ולמחר בא וקבל:

בלילה נכנס זאב לעיר וביקש לטרפו, משום שהוא, השומר, נדמה לו כשה, ובדרך נס ניצל מן הסכנה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יצא השומר רכוב על סוס, ולא יגע בו הזאב לרעה.

קיים השומר וקיבל: יצא רוכב על סוס. ולמחר בא וקבל:

עם אור-הבוקר לא מצא מקום להכניס את הסוס.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

עם אור-הבוקר יכניס השומר את הסוס לעזרת-הנשים של בית-המדרש הגדול.

קיים השומר וקיבל: עם אור-הבוקר הכניס את הסוס לעזרת-הנשים. ולמחר בא חשוב אחד מחשובי העיר וקבל:

אשתו מעוברת היתה, וכשנכנסה לעזרת-הנשים של בית המדרש הגדול להתפלל עם “ותיקין” ונתקלה בסוס – נבהלה והפילה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יכניס השומר עם אור-הבוקר את הסוס לעזרת-האנשים, שהללו אין טבעם לא להתעבר ולא להפיל.

קיים השומר וקיבל: עם אור-הבוקר הכניס את הסוס לעזרת-האנשים. ולמחר בא וקבל:

כשבאו האנשים להתפלל ומצאו את הסוס, לא פּינה איש מהם מקומו, התחילו דוחפים אותו, ומיד נבהל הסוס וברח.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יעמידו הגבאים את הסוס לפני התיבה, שמקום פנוי הוא זה.

קיימו הגבאים וקיבלו: העמידו את הסוס לפני התיבה. ולמחר בא החזן וקבל:

מעכשיו אין לו מקום לפני התיבה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יהא החזן רכוב על גבי הסוס לפני התיבה.

קיים החזן וקיבל: עלה ורכב על הסוס לפני התיבה. ולמחר בא וקבל:

כשהגיע ל"עושה שלום" לא נשמע לו הסוס ולא פסע שלוש פסיעות לאחוריו.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא כשיגיע החזן ל"עושה שלום" יהיו הגבאים דוחפים את הסוס בראשו, והשמש יהא מושכו בזנבו, שיפסע שלוש פסיעות לאחוריו.

וכך הוא מנהג חלם עד היום הזה…

ביאור: בדיחת שרשרת חלמאית: כל „פתרון" מוליד צרה חדשה, והצינה שבגללה התחיל הכול נשכחת מזמן. כמה מונחים: „שררה" — השלטון, ופרווה נחשבה סימן מעמד שאין פשוטי העם רשאים ללבשו; „ותיקין" — תפילת שחרית עם הנץ החמה; „התיבה" — עמוד התפילה של החזן; וב„עושה שלום", בסיום תפילת העמידה, פוסע המתפלל שלוש פסיעות לאחור — ומכאן הצורך שהגבאים ידחפו את הסוס בראשו והשמש ימשכנו בזנבו. החתימה „וכך הוא מנהג חלם עד היום הזה" היא העוקץ: שרשרת הטלאים מתאבנת למנהג מקודש לדורות. דרויאנוב מציין נוסח יידי ציורי יותר, שעוקצו משחק־לשון שאינו ניתן לתרגום.

הערת דרויאנוב: נוסח אחר וציורי יותר מביא עמנואל אול-
סבנגר בקובצו "Rosinkes mit Mandlen", מהדורה שנייה (באזל
1931, סי' 345, עמ' 226—228), וגם בקובצו "Reite Pomeranzen"
(ברלין 1935, עמ' 10—13), אבל עוקצו האחרון הוא מדרש-לשון
יודי, ואינו נתן להאמר עברית. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1032, עמ' 7) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1033

בית המדרש הגדול, שבּנוּ החלמאים, בניין מפואר היה, ולחיזוק התקרה החליטו להוסיף לה אמלתרה. עלו ליער שבראש-ההר, נתנו עיניהם באילן גדול, כרתוּהוּ ועשוהו אמלתרה. וכשעמדו להכניסהּ לבניין נחלקו הדעות. הללו אמרו:

אמלתרה אוחזים בה מצד ימין.

והללו אמרו:

לא כי, אמלתרה אוחזים בה מצד שמאל.

והיו בעלי-הימין ובעלי-השמאל עומדים ומתנצחים כל היום כוּלו, ולא באו לכלל הכרעה. היה שם פיקח אחד, קם ואמר:

אין עצה, אלא לגזור את האמלתרה לשתיים: מחצית אחת יאחזו בה הללו מצד ימין, ומחצית אחת יאחזו בה הללו מצד שמאל.

הסכימו המתנצחים וגזרו את האמלתרה לשתיים – ולא הועילו בתקנתם: הוברר, שמחצית אף היא יש לה שני צדדים: צד ימין וצד שמאל. ושוב נחלקו הדעות. הללו אמרו:

מחצית של אמלתרה אוחזים בה מצד ימין.

והללו אמרו:

לא כי, מחצית של אמלתרה אוחזים בה מצד שמאל.

קם אותו פיקח ואמר:

הואיל וכך, אין עצה, אלא לגזור את המחצית לשתיים: מחצית אחת של המחצית יאחזו בה הללו מצד ימין, ומחצית אחת של המחצית יאחזו בה הללו מצד שמאל.

הסכימו המתנצחים וגזרו את המחצית לשתיים – ושוב לא הועילו בתקנתם: הוברר, שמחצית של מחצית אף היא יש לה שני צדדים: צד ימין וצד שמאל. ושוב נחלקו הדעות…

בו ביום תיקן סופר-הקהל נוצה חדשה הכנף אווז, ועל דעת הרב ועל דעת שבעה טובי-העיר כתב וחתם בפנקס-הקהל:

“להודיע קושט אמרי-אמת מה שבעינינו ראינו ולא זר. אמלתרה לחיזוק התקרה של בית-מדרש יש לה תמיד שני צדדים, צד ימין וצד שמאל, בין שהיא שלימה, בין שהיא מחצית ובין שהיא מחצית של מחצית. והלכה חמורה זו, אם אוחזין בה מצד ימין או מצד שמאל, לא הכריעו בה חכמים, ובמחלוקת היא שנוּיה עד שיבוא אליהו”.

ביאור: „אמלתרה" — קורת נוי וחיזוק בתקרה (המילה מן התלמוד); „שבעה טובי העיר" — הנהגת הקהילה; „קושט אמרי אמת" — מליצה: דברי אמת לאמיתם. הפיקח פותר את מחלוקת הימין־והשמאל בחלוקת הקורה לשניים, בלי להבחין שגם לכל מחצית יש ימין ושמאל — וכך נגזרת האמלתרה עד כלות, והתקרה נשארת בלא חיזוק. הרישום בפנקס הוא פרודיה על לשון הפסיקה: מחלוקת שהתלמוד אינו מכריע נחתמת ב„תיקו" ותוכרע, לפי המסורת, רק כשיבוא אליהו הנביא לפני הגאולה. כך זוכה שאלת האחיזה בקורה גזורה למעמד „הלכה חמורה" התלויה ועומדת עד ביאת אליהו.

## בדיחה 1034

פרנסיה של חלם החליטו לבנות מרחץ בשביל הציבור, ונתקשוּ בדבר אחד:

להקציע קרשי האיצטבה שבמרחץ או לא להקציע? אם תמצי לומר להקציע – חיישינן, שמא יחליקו המתרחצים ויינזקו? ואם תמצי לומר שלא להקציע, חיישינן, שמא ישרטו המתרחצים שרטת בבשרם?

לסוף נימנו וגמרוּ:

להקציע את הקרשים מצד אחד ולא להקציע אותם מצד שני, ולהניח את הצד החלק למטה…

ביאור: „להקציע" — להחליק בשיוף; „איצטבה" — ספסל העץ שיושבים עליו במרחץ; „אם תמצי לומר" ו„חיישינן" (חוששים אנו) — לשון הפלפול התלמודי, המולבשת כאן על ספסל של בית־מרחץ. הפשרה החלמאית מניחה את הצד החלק — הבטוח לישיבה — כלפי מטה, אל הרצפה, ומשאירה למתרחצים דווקא את הצד השורט: פתרון שמשמר את שני החששות ומוותר על שני היתרונות.

## בדיחה 1035

יום מן הימים באו החלמאים לתפילת “ותיקין” ומצאו:

הקופסה של צדקה, שהיתה תלויה מששת ימי-בראשית ליד פתחו של בית-המדרש הגדול – איננה. גנבוּהּ.

כל אותו היום לא שקטה העיר:

נבלה נעשתה בחלם!

בערב נכנסו הרב והפרנסים לישיבה, שקלו וטרו הרבה ולסוף החליטו:

להתקין קופסה חדשה ולתלותה בתקרה של בית-המדרש, שלא תהא ידם של גנבים מגעת אליה.

למחר הוכרז על כך ברבים, והעיר חלם צהלה ושמחה:

לא תיעשה עוד הנבלה הזאת בחלם!

עבר יום, עברו יומיים, בא השמש והודיע להרב:

ברוך השם! ידם של הגנבים אינה מגעת אל הקופסה, אלא שגם ידם של המבקשים להטיל לתוכה פרוטה לצדקה אינה מגעת אליה.

חזרו הרב והפרנסים לישיבה. שקלו וטרו הרבה ולסוף החליטו:

להציב סוּלם, שיהא מגיע מן הקרקע עד לקופסה התלויה בתקרה…

ביאור: „מששת ימי בראשית" — מאז בריאת העולם, הגזמה על קדמות הקופסה. קופה שנתלתה בתקרה כדי שיד גנבים לא תגיע אליה רחוקה, כמובן, גם מיד הנותנים צדקה; והסולם שיחזיר אליה את הנדבנים יחזיר אליה גם את הגנבים — וחלם חוזרת בדיוק לנקודת ההתחלה, שמחה וטובת לב על שני „פתרונותיה".

## בדיחה 1036

בו ביום תיקנו הרב והפרנסים עוד תקנה אחת גדולה, ומכאן ואילך היא נהוגה בחלם עד היום הזה:

גנב שנמצא בגניבתו מכניסים אותו לחדר-הקהל, והוא פושט ידיו לחוץ דרך שני חורים, העשויים לכך בקיר, ונותנים לתוכן שתי מעגילות ארוכות, שלא יוכל להשיב ידיו ולברוח…

ביאור: „חדר־הקהל" — משרד ועד הקהילה; „מעגילה" — מערוך, מוט העץ שמרדדים בו בצק. ההמצאה: הגנב הכלוא מושיט את ידיו החוצה דרך חורים בקיר, ומניחים בהן מעגילות ארוכות מן החורים — וכך אינו יכול למשוך את ידיו פנימה ולברוח. מנעול משוכלל להפליא, שמחזיק רק כל עוד הגנב מואיל להוסיף ולאחוז במעגילות — ושכל תכליתו להשיג מה שמשיגה נעילת דלת פשוטה.

## בדיחה 1037

פרנסי חלם, שכל ימיהם שקודים הם על תקנת עירם, חשבו ודנו:

מה נעשה לעירנו ויהי אור לה גם בלילות האפלים?

עמד הזקן שבהם על רגליו ואמר:

מורי ורבותי, עצה טובה אני יודע. נצא לרחוב-העיר ונתפוס את הלבנה כשהיא במילוּאהּ ונגנוז אותה ללילות האפלים.

עמדו אחריו הרב וכל הפרנסים על רגליהם, שיבחו ואמרו:

אמן, כן יהי רצון!

מיד יצאו והעמידו ברחוב-העיר פיטוס מלא מים וקלטו את הלבנה לתוכו, פרשו על הפיטוס סדינים על-גבי סדינים ומחצלות על-גבי מחצלות וקשרו את הסדינים ואת המחצלות בחבלים יפה-יפה. ליתר ביטחון חתמו את הקשרים בחותמות של כל בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות והכניסו את הפיטוס לבית-הכנסת הגדול.

וכשהגיע סוף-החודש וחשכוּ הלילות, נתאספו ובאו כל אנשי-העיר להוציא את הלבנה מן הפיטוס ולתלותה בשמים. שברו את החותמות, התירו את החבלים, הסירו את המחצלות ואת הסדינים וחרדה גדולה נפלה על כל העם, אשר בבית הכנסת:

הלבנה איננה!

הורידו הפרנסים ראשיהם כאבלים, נאנחו ואמרו:

נגנבה הלבנה!…חבל, שלא העמדנו שומרים לשמור עליה…

[נוסח אחר:

…זקף הזקן שבפרנסים אגוּדלו כלפי חוטמו ואמר:

לילות אפלים יפים לגנבים. באו גנבים וגנבו את הלבנה…]

ביאור: „פיטוס" — חבית חרס גדולה; „לגנוז" — לאצור ולשמור. מה שנקלט בפיטוס היה בבואת הלבנה במים, וכל מנגנון האבטחה — סדינים, מחצלות, חבלים וחותמות כל בתי־הכנסת — נפרש על השתקפות; כשנפתחה החבית והבבואה איננה, ההסבר היחיד שההיגיון החלמאי מתיר הוא גנבה. דרויאנוב מרחיב: „כינוס הלבנה" הוא סיפור נודד בפולקלור העולמי (מסופר גם על חוג'ה נסר־א־דין), והוא מוסיף נוסח הודי — איכרים שראו את הלבנה בנהר וסברו שהיא קערת זהב, וצאצאיהם פורשים עד היום רשתות למשותה — ואת חכמי בוברק בגליציה, שבליל עננים לא יכלו לקדש את הלבנה ועשו להם לבנה של פח.

הערת דרויאנוב: פרשה גדולה ורבת-נוסחאות היא פרשה זו של
הדואגים לכנס את הלבנה ואת הכוכבים*, ואין אני צריך לעמוד
עליה: בבקיאות מרובה עשה זאת אלברט וסלסקי בכרך הראשון
מקובצו "Der Hodscha Nasreddin" (ויימאר 1911, עמ' 241—
242). אין רצוני אלא להוסיף נוסח אחד, הודי, שלא עמד עליו
וסלסקי.
היה חג בכפר, ובערב ששו ושתו האיכרים בביתו של אדון הכפר.
נתמלא לבו של אדון הכפר תאווה להנחיל לעצמו את הקערה והוליך כל
פתאים נכנס אדם וסיפר : קערת-זהב יקרה נוצצת בנהר. נתמלא
החבורה אל המקום, אשר אמר האיש המבשר. וכשבאו לשם וראו
את הלבנה הנשקפת במימי הנהר, התלהב המבשר וקרא: "הנה
הקערה כולה זהב טהור !". – "אמת, אמת !" – צעקה החבורה פה
אחד. תיכף קראו לדייגים ואדון הכפר ציווה עליהם, כי יפרשו רשת
בנהר וימשו את הקערה. עשו הדייגים כמצווה עליהם –ולא משו
קערת-הזהב מן המים, כי גלשה בנהר ממקום למקום, כשם שגלשה
כנגדה הלבנה בשמים ממקום למקום. וכשקעה הלבנה אבדה
הקערה. מתחילה תהו האיכרים, ואחר-כך החליטו, שהקערה
ירדה עד לקרקע הנהר. ועד היום פורשים צאצאיהם רשתות בנהר,
טומשים עד לקרקע הנהר ומבקשים למצוא ולמשות משם את
הקערה היקרה (שיאמה שנקר, "Сонъ Раджи", לנינגרד 1920,
עמ' 65).
נח פרילוצקי מביא בקובצו על כינויי-ערים גם את הכינוי "באברקער
לבנה" (סי' 94. – בוברק – עיירה בגליציה) ומוסיף (עמ' 77): פעם
אחת לא יכלה בוברק לקדש את הלבנה, כי היו השמים מעונים
נמלכו חכמי בוברק ועשו להם לבנה של פח. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1037, עמ' 10) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1038

ערב-שבת סמוך לחשיכה ירד בחלם שלג ראשון, והעיר נבוכה:

מה נעשה לשלג הלבן והיפה, שלא יטנפוֹ השמש כשייצא להכריז על נעילת החנויות לכבוד שבת?

מיד נכנסו הפרנסים לישיבה והתקינו:

לא יצא השמש ברגליו, אלא יעמוד על שולחן וארבעה אנשים ישאו אותו…

ביאור: „השמש" — שליח הציבור של העיירה, שהיה מכריז בערב שבת על נעילת החנויות. כדי לחסוך מן השלג הצח את זוג עקבותיו של השמש, מתקינים הפרנסים שיישאו אותו ארבעה אנשים על שולחן — שמונה רגליים רומסות במקום שתיים. דרויאנוב מציין את המקבילה מעיר השוטים הגרמנית שילדה: כדי שהרועה לא ידרוך בשדה שנזרע מלח, נשאו אותו ארבעה מחשובי העדה כשהוא מגרש את הבהמות בשוטו — מוטיב שמופיע בספרות ההיתולית הגרמנית כבר ב־1508.

הערת דרויאנוב: "שוואנק" גרמני מספר: חכמי שילדה דקו
ומצאו ברוב חכמתם, שיש לזרוע את השדות מלח, כדי שלא תהא
מסירה תבלין חשוב זה. פעם אחת עלה בעירם על שדה
העיר חסירה תבלין חשוב זה. פעם אחת עלה בעירם על שדה
זרוע מלח, וחששו השילדאים שמא ירד הרועה לגרש את הבהמות
וברגליו יזיק את השדה. שקלו וטרו הרבה והחליטו: ארבעה אנשים
– ודווקא מחשובי העדה, כדי שיהיו מכובדים על הבהמות – ישאו

* וכבר שם הליצן הגדול אריסטופנס בפיו של סטרפסיאדס את השאלה: "מה היה
אילו קניתי לי מכשפה תסלית ובלהטיה הייתי מוריד בלילה את הלבנה מן השמים
ושם אותה בנרתיק בדמות גלגל של ראי ושומר עליה בבית?"... ("העננים",
מערכה שנייה, שורה 749—752).
את הרועה, והוא יגרש בשוט שבידו את הבהמות מן השדה ("שילד־
בירגערבוך" הנ"ל, פרק טו, עמ' 82—84. ועיי"ש הערתו של פאניר
על מקורה של החלטה מחוכמה זו). אף היה מי שקדם לבעל
"השילדבירגערבוך": הנריך בבל. עי' "Heinrich Bebels Schwä-
nke", הוצ' וסלסקי, מינכן וליפצינ 1907, חלק א', סי' 43, עמ'
24. ועי' גם הביבליוגראפיה של וסלסקי לסי' זה. ("השילדבירגערבוך"
נדפס ראשונה 1597, ואילו סיפוריו של בבל נדפסו ראשונה 1508). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1038, עמ' 11) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1039

משזקן שמשהּ של חלם התחיל קובל:

תש כוחו ורגליו כושלות, ואין הוא מספיק להלך מבית לבית ולהקיש על כל תריס ותריס ולעורר ישנים, שיקומו ל"סליחות".

נענו לו ראשי-העדה ותיקנו:

מכאן ואילך יכנסוּ כל התריסים לחצר בית-הכנסת הגדול והשמש יקיש על כוּלם בבת-אחת…

ביאור: לפני אמירת „סליחות" — התפילות הנאמרות באשמורת הבוקר בימים שלפני ראש־השנה — היה שמש העיירה עובר מבית לבית ומקיש על התריסים להעיר את הישנים. תקנת חלם מייעלת את ההקשה ומאבדת את התכלית: תריסים שנערמו בחצר בית־הכנסת שוב אינם מחוברים לבתים שבהם ישנים.

## בדיחה 1040

מעשה נורא שאירע בחלם:

פעם אחת נראתה חיה משונה מהלכת ברחובות העיר. סיכנוּ הפרנסים נפשם לשם תקנת-הציבור, צדו את החיה, חקרו ודרשו עליה מפי מומחים ונודע להם:

מין נמר היא חיה זו ושמה “חתול”.

בו-ביום נכנסו הפרנסים לישיבה, דנו כיצד להשבית את החיה הרעה מן העיר והחליטו פה אחד:

השמש הזקן של בית-המדרש הגדול יקדש שם שמים ברבים: יעלה עם החיה לראש הגג של בית-המדרש ויפיל עצמו לארץ, והחיה תיהרג עמו.

קיבל השמש את הדין עליו, נטל את החיה, עלה לראש הגג וקפץ עמהּ למטה.

לא היו רגעים מועטים והוברר:

השמש נהרג – והחתול חי וקיים.

ראו הפרנסים, שעצתם לא הצליחה, נכנסו שוב לישיבה והחליטו פה אחד:

לסגור את החיה בבית-המדרש הגדול ולשלוח בו אש, והחיה תישרף עמו.

אמרו ועשו: הכניסו את החיה לבית-המדרש הגדול, סגרו את החלונות ונעלו את הדלתות והציתו אותו באש.

לא היתה שעה קלה והוברר:

בית-המדרש הגדול נשרף – והחתול חי וקיים.

נכנעו הפרנסים, כתבו את המעשה הנורא בפנקס הישן זיכרון לדורות וסיימוּ:

“זהו שאמר הכתוב: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'[11]…”

הערות שוליים:
- [11] משלי כ"א, ל.

ביאור: „יקדש שם שמים ברבים" — לשון מסירות נפש על האמונה — מוחלת כאן על קפיצה מגג עם חתול. הפסוק שחותם את הפנקס, „אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל — הערה [11]), מדבר במקורו על אפסות חוכמת האדם מול האל; החלמאים מגייסים אותו כדי להעלות את כישלונם המחפיר לדרגת גזירת שמים סתומה. דרויאנוב מביא את המקבילה מ„ספר השילדבורגים" הגרמני: אנשי שילדה, שלא הכירו חתול וקנוהו כ„כלב־עכברים", הבינו בטעות שמאכלו „אדם ובהמה", שרפו עליו את הארמון, אחר כך בית, ולבסוף את עירם כולה — והחתול נמלט; גלגולי המוטיב הגיעו גם למעשיות האחים גרים.

הערת דרויאנוב: חברים הם השילדאים לחלמאים גם במעשה
מחוכם זה. הלא כך מספר על השילדאים סופר דברי חכמתם: לא
היו להם לשילדאים חתולים, ותימלא עירם עכברים, וכאזרחים
גמורים התהלכו בבתים, ואין מנוס ומפלט מהם. פעם אחת בא
הלך לשילדה וחתול מהודר על זרועותיו. נכנס לפונדק ושאל לו הפונדקאי:
"חיה זו שעל זרועותיך מה טיבה" ? — החזיר לו ההלך: "כלב־
העכברים הוא זה", ובדברו הוריד את החתול לקרקע, ומיד
קפץ החתול וצד כמה עכברים זה אחרי זה ועשה עמהם כליה. —
ראו השילדאים כוחה וגבורתה של החיה וקנו אותה מאת ההלך
וקבעו לה מקום בארמון של העיר. וכשיצא המוכר מן העיר נזכרו
שליח מיוחד, שהם לא שאלו אותו, מה היא אכילתה של החיה, ושלחו
המוכר ושאל, אלא שלא הבין את התשובה שהחזיר לו הלה, ונדמה
לו שהוא אמר: "אכילתה — אדם ובהמה". שמעו השילדאים ונבהלו
מאד. נכנסו לישיבה ודנו, כיצד להשבית את החיה הרעה מעירם
והחליטו לשרוף עליה את הארמון. "מוטב—אמרו—שיאבד הארמון,
ואל יאבדו אדם ובהמה". אמרו ועשו. וכשהרגישו החתול באש, קפץ
דרך חלון ונכנס לתוך ביתו של אחד השילדאים. הארמון נשרף
והחתול נמלט. נכנסו השילדאים לישיבה שנית והחליטו לשרוף על
החיה הרעה את הבית, שנכנסה לשם. אמרו ועשו. וכשהוצת הבית
מלמטה, קפץ החתול ועלה למעלה, לראש הגג, פשט רגלו וגרד
ראשו. נסתכלו בו השילדאים ואמרו: "את ידה היא מרימה ושבועה
היא נשבעת לנקום נקמתה מאתנו". ערב אחד מהם את לבו והושיט
כידון ארוך, כדי לפגוע בחיה ולהמיתה, ומיד נאחזה היא בכידון
והתחילה מטפסת ויורדת על גבו למטה. נפלה אימה גדולה על
השילדאים, השאירו את הבית בוער באש והם ברחו כולם על ליער.
נשרף הבית ונשרפה העיר כולה — והחתול נמלט ("שילדבירגערבוך"
פרק מד, עמ' 172—174. ועיי"ש הערתו הביבליוגראפית של פאניר.
ועי' גם קארל גדקה "Schwänke des sechzehnten Jahrhunderts",
ליפציג 1879, סי' 228, עמ' 275—276, וההערה הביבליוגראפית
שם).
ב"מעשה הנורא" של החתול שלא נשרף השתמשו גם האחים גרים
עי' סוף הסיפור "Die drei Glückskinder" (סי' 70, לפי המהדורה
של פון דר לייען 1919—כרך ב', סי' 158, עמ' 266;
והשווה גם את הסיפור "Die Eule", סי' 74, לפי מהדורה פון דר
ליאן—כרך ב', סי' 160, עמ' 272). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1040, עמ' 11) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1041

רבי צדוק, הפרנס הגדול של חלם, התפלל כל ימיו עם הוותיקין. פעם אחת, בערב-שבת, יצא תיכף אחרי התפילה לשוק וקנה דג גדול לכבוד שבת. ומחמת שבאחת ידו נשען על מקלו ואחת החזיקה תיק הטלית והתפילין, הכניס את הדג לתוך הכיס הפנימי של מעילו כשראשו למטה וזנבו למעלה, – והלך לביתו. ואותו דג כעסן גדול וחצוף גדול היה, כישכש פתאום בזנבוֹ וסטר לו לרבי סטירה יפה על פניו.

ותגעש ותרעש העיר:

חוצפה כזו – לסטור לרבי צדוק על פניו!

מיד נתכנסו כל טובי-העיר, ופה אחד החליטו:

לדון את החצוף בדיני-נפשות ולהטביעו בנהר…

ביאור: „ותיקין" — תפילת שחרית עם הנץ החמה, מנהגם של מהדרין; „דיני נפשות" — הקטגוריה החמורה ביותר במשפט העברי, דין שעונשו מוות. טובי העיר גוזרים על הדג החצוף את העונש המחמיר מכולם — טביעה בנהר — שהוא, כמובן, שילוחו הביתה בשלום.

## בדיחה 1042

שמעו החלמאים, שבכרכים הגדולים נוהגים לכבות דליקות במזרקות, העשויות לכך. נמלכו וקנו גם הם מזרקה ומסרוּהּ לשמש.

נסתכל השמש וראה, שאין כמותה יפה להטמין בה כל מיני דברים, הטעונים שמירה, כגון טיט לסתימת פי-התנור, חזרת לפסח, שוּם למגיפה וכיוצא באלו, – עמד והטמין.

ויהי היום ובחלם נפלה דליקה. מיד הביאו את המזרקה לשם, שתעשה שליחותהּ. מרדה המזרקה ולא פתחה פיהּ. בדקו אחריה ומצאו: כריסהּ מלאה כל טוּב…

ותיהום העיר.

למחר נתאספו החלמאים לדון, כדת מה לעשות במזרקה.

מיד קפצו הבחורים החצופים בראש ואמרו:

מהיום והלאה אל תהיה לשׁמשׁ שליטה על המזרקה.

רבּוּ עליהם הזקנים המיושבים ואמרו:

חזקה יש לו לשמש על המזרקה.

חזרו הבחוּרים החצופים ואמרו:

ישבע השמש בנקיטת-חפץ, שמכאן ואילך לא יטמין במזרקה לא טיט לסתימת פי-התנור, לא חזרת לפסח, לא שוּם למגיפה ולא כל דבר אחר.

חזרו הזקנים המיושבים ואמרו:

אלא היכן יטמין השמש כל מיני דברים, הטעונים שמירה?

התנצחו אלו עם אלו כל היום כוּלוֹ, ולבסוף באו לידי פשרה:

חזקתו של השמש על המזרקה במקומה עומדת, רשותו להטמין בה כל מיני דברים הטעונים שמירה אף היא במקומה עומדת, אלא ישבע בנקיטת-חפץ, שמכאן ולהבא ינקה את המזרקה ערב-דליקה.

ביאור: „מזרקה" — משאבת כיבוי ידנית, חידוש טכנולוגי של הערים הגדולות; „חזרת לפסח" — המרור לליל הסדר; „שום למגיפה" — סגולה עממית; „חזקה" — זכות קניינית שנרכשת מכוח שימוש ממושך; „שבועה בנקיטת חפץ" — שבועה חמורה שנשבעים כשאוחזים בחפץ קדוש. כל הכלים המשפטיים המכובדים האלה מגויסים לפשרה שמפקירה את העיקר: השמש ימשיך לאחסן, ורק יישבע לנקות את המזרקה „ערב דליקה" — כאילו דליקה מודיעה על בואה מראש כמו שבת. דרויאנוב מציין שכבר ב־1782 לגלג ליצן על חוקי הזהירות של השוואבים: הנשיא פקד שכל אימת שעתידה דליקה לפרוץ בעיר — יכינו את המזרקה שלושה ימים קודם.

הערת דרויאנוב: ברבע האחרון של המאה השמונה־עשרה
(1782) כתב ליצן אחד על חוקי הזהירות בארץ השוואבים וסיפר:
"...ועוד פקד הוד מעלתו הנשיא, שכל פעם כשהתרגש דליקה לפרוץ
בעיר יכינו את המזרקה שלושה ימים קודם" (אלברכט קלר,
"Die Schwaben in der Geschichte des Volkshumors" פריבורג
1907, עמ' 264). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1042, עמ' 12) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1043

על שלושה דברים רגזה חלם והגיעה לידי מחלוקת עצומה:

שהעשירים נוטלים לעצמם כל החזה והשוק של השור, והשאר מניחים לאחרים; שהחשובים כובשים לעצמם את המזרח כּוּלוֹ של בית-המדרש, והשאר מניחים לאחרים; ושהיחסנים חולקים לעצמם כל העליות השמנות, שלישי ושישי, והשאר מניחים לאחרים.

והמחלוקת גדלה ועצמה מיום ליום ומשבת לשבת. וכשראו החלמאים שעתידה עירם שתיחרב, חלילה, נמלכו והביאו מן החוץ שלושה דיינים מומחים, שידונו ויכריעו. שמעו הדיינים טענותיהם ותביעותיהם של הצדדים. נשאו ונתנו בינם לבין עצמם כל היום וכל הלילה, ולמחר הכריזוּ בכל בתי-הכנסיות ובכל בתי-המדרשות שבעיר כרוז בזו הלשון:

“על דעת המקום ועל דעת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים אני מודיעים לכל ישראל הדרים בעיר הזאת, שמכאן ולהבא השור כּוּלוֹ חזה ושוק, בית-כנסת כּוּלוֹ מזרח והתורה כוּלהּ שלישי ושישי”.

ומיד שקטה העיר.

ביאור: שלוש הטענות אמיתיות לגמרי: „חזה ושוק" — נתחי הבשר המשובחים (במקרא — המנה שהוקצתה לכוהנים מן הקורבן); „מזרח" — הקיר הפונה לירושלים, שורת הישיבה המכובדת בבית־הכנסת; „שלישי" ו„שישי" — העליות הנחשבות ביותר בקריאת התורה. הדיינים אינם מחלקים את הטובין בצדק אלא מכריזים, בלשון פסק חגיגית („על דעת המקום ועל דעת כל הפוסקים"), שמעתה הכול כולו החלק המשובח — הכרזה שאי־אפשר לקיימה, שהרי אין שור שכולו חזה ושוק; אבל צלילה החגיגי הרגיע את העיר. סאטירה כפולה: על חלוקת הכבוד המעמדית בקהילה, ועל רשויות שמפייסות במילים במקום לתקן במעשים.

## בדיחה 1044

מעשה והביאו לחלם עגלה מלאה גדשים של שחת. עמדו החלמאים ותהו:

כיצד נוריד את הגדשים של מעלה?

היה שם פיקח אחד ואמר:

נביא כלונסאות ארוכים ונוריד.

עיכב הפרנס ואמר:

חס ושלום! חוששני לשמים, שמא יקבוּ אותם הכלונסאות…

ביאור: „שחת" — עשב מיובש למאכל בהמות; „גדיש" — ערימה גבוהה; „כלונסאות" — מוטות ארוכים; „יקבו" — ינקבו. הפרנס הזהיר חושש שהמוטות המורמים אל־על ינקבו חורים ברקיע — השמים בעיני חלם הם תקרה מוצקה, התלויה כנראה נמוך למדי מעל העיר.

## בדיחה 1045

חלמאי קנה חלת-לחם ולא ידע, מאיזה צד לבצוֹע אותה.

עד שעמד והירהר בדבר, ניגשה עז, פשטה צווארה למעלה והתחילה אוכלת את החלה. צהבו פניו של החלמאי ואמר:

הדא הוא דכתיב: “מלפנוּ מבהמות-ארץ”[13]. עכשיו אני יודע, מאיזה צד לבצוע.

הערות שוליים:
- [13] איוב ל"ה, י"א.

ביאור: „לבצוע" — לפרוס את הלחם; „הדא הוא דכתיב" — ארמית: „זהו שכתוב", הנוסחה המדרשית שמקדימה פסוק־ראיה. הפסוק מאיוב (לה, יא — הערה [13]), „מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ" — האל מלמדנו חוכמה מן הבהמות — נדרש כאן ברצינות גמורה: העז שזוללת את חלתו של החלמאי אינה גזלנית בעיניו אלא שליחת ההשגחה, שבאה להורות לו מאיזה צד לבצוע.

## בדיחה 1046

בחלם נתקלקלו השעונים, ומכאן ואילך לא ידעו החלמאים לדייק בזמנים כהלכה. נמלכו ושלחו שליח מיוחד שיצא ויכוון את השעות לפי מהלך החמה. עם חשיכה יצא השליח והיה מהלך כל הלילה, וכשהגיע לתחומהּ של זאמושץ זרחה לה השמש. נתן שבח והודיה למקום, שהצליח את דרכו והראה לו שעת-זריחה, ומיד פנה לחזור לחלם. היה מהלך כל היום ועם חשיכה הגיע לשערה של חלם ומצא: טובי-העיר עומדים ומצפים לו. שמח שמחה גדולה וקרא אליהם:

התבשרוּ רבותי: בזאמושץ האיר עתה היום…

ביאור: זאמושץ — עיר בפולין, מהלך יום מחלם. השליח שנשלח „לכוון את השעות לפי מהלך החמה" מתייחס אל הזריחה כאל מאורע מקומי חד־פעמי — חדשה שאפשר לתפוס בזאמושץ ולשאת הביתה — ולא כאל מה שקורה בכל מקום, כל בוקר, גם בחלם עצמה; ואחרי יום הליכה הוא עוד מבשר אותה בלשון „עתה".

## בדיחה 1047

בתחומהּ של חלם נמצא הרוּג והכריז הרב שיבואו בני-העיר לראות, שמא יכיר מי שהוא מהם את המת. באו אנשים ונשים וטף. עד שעמדו כוּלם והסתכלו במת, ספקה אשה אחת כפיה וצרחה:

אויה לי, רעם הממני! בעלי הוא זה…

אמר לה הרב:

בתי, שמא סימן מובהק יש לך בו?

התייפחה האשה ואמרה:

ודאי, רבי, יש לי סימן מובהק בו: גמגמן היה.

הניע הרב ראשו כאדם שאינו מסכים לדברי חברוֹ ואמר:

טועה את, בתי; אין זה סימן מובהק: הרבה גמגמנים יש בעולם…

ביאור: „סימן מובהק" — מונח הלכתי: סימן ייחודי שבו מזהים מת (בין השאר כדי להתיר את אלמנתו להינשא מחדש) או אבידה. הרב דוחה את עדות האישה מן הטעם ה„נכון" להלכה — גמגום אינו ייחודי, „הרבה גמגמנים יש בעולם" — ומחמיץ את האבסורד הגדול מזה: מת אינו מדבר, וגמגומו של אדם הוא הסימן היחיד שאי־אפשר בשום פנים לבדוק בגופה.

## בדיחה 1048

הגדול של חלם הוזמן לסדר קידושין לחתן וכלה. בא לחצר בית-הכנסת ומצא: החתן והכלה עומדים תחת החוּפה ופניהם כלפי מערב. מיחה הרב ואמר:

מנהג ישראל, שיהיו חתן וכלה עומדים תחת החוּפה ופניהם כלפי מזרח.

עמדו השמשים והפכו את החופה ממערב למזרח – ולא הועילו.

נמלכו הבחורים, שהחזיקו כלונסאותיה של החופה, ושינוּ הם מקומם: שעמדו במזרח עמדו במערב, ושעמדו במערב עמדו במזרח – ואף הם לא הועילו. היה שם אורח אחד מן החוץ, ניגש אל החתן והכלה והיטה אותם ממערב למזרח – ומיד הועיל. תמה הרב ושאל לו:

זו מניין לך?

השיב האורח:

כך נוהגים בעירנו, בווארשה.

נענה הרב ואמר:

עכשיו ניחא. חזקה על ווארשאי, שאין כמותו מסוּגל לחכמה כזו ולחוצפה כזו.

ביאור: מנהג ישראל שהחתן והכלה עומדים תחת החופה כשפניהם למזרח, לכיוון ירושלים. אנשי חלם מסובבים הכול — את יריעת החופה, את הבחורים האוחזים בכלונסאות (מוטות החופה) — חוץ מן הדבר האחד המתבקש: הזוג עצמו. „חזקה על..." — מובטח לנו ש... יהודי ורשה, הכרך הגדול, נחשבו בעיירות שם־דבר לפיקחות ולעזות מצח, ובעיני רבה של חלם אכן נדרש צירוף נדיר של „חכמה" (לחשוב על סיבוב הזוג) ו„חוצפה" (להעז לשלוח יד בחתן ובכלה) כדי לחולל מופת שכזה.

## בדיחה 1049

שניים באו לרבהּ של חלם לדין: עגלון וסייס. פתח העגלון וטען:

רבי, הסייס שלפניך רמאי הוא. קניתי מאתו סוס ולאחר ששילמתי לו הוברר, שהסוס נושך את האבוּס ומכלה בו את שיניו, והרי זה מקח-טעוּת.

נענה הסייס ואמר:

מזלך גרם. כל-זמן שהסוס היה ברשותי לא נשך את האבוס.

אמר הרב לבעלי הדינין:

לכו ושובו מחר; הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון מרובה.

ולמחר, כשחזרו בעלי הדינין ובאו, אמר הרב לעגלון:

כל הלילה עיינתי בדבר ומצאתי, שאין הדין עמך. מי מכריח אותך, שתעמיד את האבוּס דווקא כנגד ראשו של הסוס? צא והעמידוֹ כנגד זנבו של הסוס…

ביאור: „עגלון" — בעל עגלה; „סייס" — סוחר סוסים ומטפחם; „אבוס" — שוקת המאכל; „מקח טעות" — עסקה בטלה מחמת מום נסתר. אחרי לילה שלם של עיון ב„הלכה החמורה" פוסק רבה של חלם את פסקו: להעמיד את האבוס מול זנב הסוס — שם אמנם לא יינשך עוד, אבל גם הסוס לא יאכל ממנו לעולם.

## בדיחה 1050

ערב ראש-השנה בא בעל-אכסניה לרבהּ של חלם וקבל לפניו:

זה כמה ימים דרים שני ווארשאים באכסניה שלו, ועכשיו הוברר, ששניהם מופקרים: כיוונו את השעה, כשהכל השכימו ל"זכור-ברית", וקילקלו עם השפחה שבבית.

סלסל הרב פיאותיו וּזקנוֹ נענה ואמר:

לאו כל כמינם. קיימא לן: “איתתא לבי תרי לא חזיא”… [14]

הערות שוליים:
- [14] השווה קדושין ז, א.

ביאור: „זכור ברית" — הסליחות הנאמרות באשמורת הבוקר של ערב ראש־השנה, שעה שכל העיר בבית־הכנסת; „מופקרים" — פרוצים; „כיוונו את השעה" — תזמנו; „קילקלו עם" — לשון נקייה: חטאו עם; „לאו כל כמינם" — אין הדבר בכוחם, כלומר לא ייתכן; „קיימא לן" — כך נקוט בידינו להלכה. המימרה הארמית שהרב שולף — „איתתא לבי תרי לא חזיא", אין אישה ראויה לשניים — היא כלל הלכתי, והרב הופך אותו לחוק טבע: אם ההלכה אומרת שאין הדבר ראוי, ממילא לא היה ולא נברא. למדנות שמכחישה בעזרת ציטוט מעשה שכבר קרה — וזיכתה את הווארשאים המופקרים בזכות הדיון.

## בדיחה 1051

מעשה ברבהּ הגדול של חלם, שפרתו המליטה עגל, והיה עומד ומסתכל בברייה החדשה, שבאה לעולם, ולומד מעשה-בראשית:

השגחת הבורא! אדם ניתנוּ לו שתי רגליים, ואינו יודע להשתמש בהן אלא כמה וכמה זמן לאחר לידה; בהמה, להבדיל, ניתנוּ לה ארבע רגליים, וכיוון שנולדה מיד היא יודעת להשתמש בהן ועומדת ומהלכת.

פעם אחת יצא הרב לחצר ומצא את העגל רובץ על הקרקע ומנמנם. הסתכל והסתכל בו, ולסוף השיאו יצרו לבדוק, עד היכן מגיע כוחה של בהמה דקה. פשט שתי ידיו, תפס לעגל בזנבו והתחיל מושכו אליו. נבהל העגל ופרץ מתוך החצר לרחוב, והרב תפוּס לו בזנבוֹ בשתי ידיו ונגרר אחריו. ראה הרב, שאין לו תקנה, וצעק צעקה גדולה:

יהודים, מהרו וקצצו זנבוֹ, שאם לא כן הוא הורגני…

ביאור: הרב, הנגרר על-ידי העגל כששתי ידיו שלו הן האוחזות בזנב, זועק שיקצצו את הזנב — והפתרון הפשוט, להרפות, אינו עולה בדעתו כלל. ״מעשה-בראשית״ — מעשה הבריאה; ״להבדיל״ — מילת הפרדה שנהגו לומר כשמזכירים אדם ובהמה בנשימה אחת; ״בהמה דקה״ — לשון חכמים לבהמה קטנה.

## בדיחה 1052

מעשה ונעלם רבהּ הגדול של חלם. מיד יצאו כל בני-העיר לבקשוֹ בבורות, שיחין ומערות. ביקשו ומצאו: אדם בלי ראש. ולא ידעו החלמאים, אם היה לרבם ראש, או שלא היה לו ראש. הלכו

ושאלו את השמש, שהיה משמש את הרב כל יום בבית-המדרש.

אמר להם השמש:

איני יודע. הוא, עליו השלום, היה תמיד עטוף טלית ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מטליתו.

הלכו ושאלו את הבּלן, שהיה משמש את הרב כל ערב-שבת וערב יום-טוב במרחץ. אמר להם הבלן:

איני יודע. הוא, עליו השלום, היה תמיד עולה לאיצטבה העליונה, המכוסה הבל, ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מארכובותיו.

הלכו ושאלו את הרבנית. אמרה להם הרבנית:

איני יודעת. הוא, עליו השלום, היה תמיד כאילו כפאו שד, ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מאבנטו…

ולא הוברר לחלמאים עד היום הזה, אם היה לרבם ראש, או שלא היה לו ראש…

[נוסח אחר:

הלכו ושאלו את השמש. אמר להם השמש:

בּרי לי, שהיה לו זקן, שכּן כל שערה ושערה, שנשרה לו מזקנו, היה טוֹמנהּ בגמרא. אבל אם היה לו ראש – איני יודע.

הלכו ושאלו את הבלן. אמר להם הבלן:

בּרי לי, שהי לו פיאות, שכּן כל ערב-שבת וכל ערב יום-טוב היה חופפן בחמין. אבל אם היה לו ראש – איני יודע.

הלכו ושאלו את הרבנית. אמרה להם הרבנית:

בּרי לי, שהיה לו חוטם, שכּן כל ערב-שבת וכל ערב יום-טוב הייתי מכינה לו טבּק להריח. אבל אם היה לו ראש – איני יודעת.

ולא הוברר להם לחלמאים עד היום הזה, אם היה לו לרבם הגדול ראש, או שלא היה לו ראש…]

ביאור: ״בלן״ — עובד בית-המרחץ; ״איצטבה״ — ספסל המדרגות העליון במרחץ הזיעה, מקום ההבל הסמיך; ״אבנט״ — חגורה; ״ברי לי״ — ברור לי, לשון עדות ודאית. איש מן המכירים לא ראה את הרב אלא מחלקו התחתון: השמש — למטה מטליתו, הבלן — למטה מארכובותיו (ברכיו), והרבנית — למטה מאבנטו; ה״כאילו כפאו שד״ שבפיה מרמז ללשון הגמרא (נדרים כ ע״ב) על צניעות מופלגת בתשמיש — אפילו אשתו לא זכתה לראות את פניו. וכך, בהיעדר עדות ראייה ישירה, אין החלמאים מסוגלים להסיק את המובן מאליו — שלאדם יש ראש. דרויאנוב מציין שמוטיב ההרוג שלא נודע אם היה לו ראש מופיע כבר אצל האנס זכס ובספר השילדבירגרים הגרמני: שם משיבה האלמנה — כשרחצתי אותו בשבת עוד היה לו ראש על כתפיו; אם היה לו גם למחרת, איני יודעת.

הערת דרויאנוב: מוטיב זה של אדם נטול־ראש כבר עשה האנס
זכס פתיחה ל"שוואנק" "Die Fünsinger Bauern" וסיפר כך:
האיכרים של כפר פינזינג נתאספו והלכו יחדיו אל היער לקטוף
כליסי־אלונים לחזיריהם. אחד מהם טיפס ועלה לראש אלון ומעדו
רגליו ונהרג: ראשו נקרע מעל גופו ונאחז בסבך הצמרת, וגופו נפל
למטה. עמדו האיכרים ותמהו: "ראשו היכן? או שמא כבר לא היה
לו ראש כשיצא עמנו ליער? נלך ונשאל את אשתו". הלכו אליה
ושאלו את פיה. החזירה היא ואמרה להם: "כשרחצתי אותו בשבת
עדיין היה לו ראשו על כתפיו. אם גם למחר היה לו ראשו על כתפיו
אינני יודעת" (האנס זכס, "Schwänke und Fastnachtspiele", הוצ'
הרמן שאפשטין, קלן, עמ' 9—10).
בעל "השילדבירגערבוך" השתמש גם ב"שוואנק" זה של זכס, ושוב
הוסיף דברים, כמנהגו: עמדו האיכרים ותהו: "ראשו היכן"? —נענה
ראש־הכפר ואמר: "ודאי כבר לא היה לו ראש כשיצא עמנו
ליער. תדע שכך: שתים־שלוש פעמים קראתי לו, ולא החזיר לי
תשובה. מכאן, שלא היו לו אזניים, ואם אזניים לא היו לו, גם ראש
לא היה לו, שמקומם של האזניים בראש". הלכו ושאלו את אשתו.
החזירה היא להם תשובה כנוסחו של זכס, אבל בעל "השילדביר־
גערבוך" שם בפיה גם הוספה: "שם, בכותל ההוא, תלוי כובעו
הישן. אם אין הראש בכובע, ודאי לקחו אתו כשהלך ליער, ואולי
הניחו במקום אחר". הציצו האיכרים אל תחת הכובע, ולא מצאו
בתוכו כלום, ועד היום לא הוברר אם אותו הרוג לקח ראשו אתו
כשהלך ליער, או לאו ("שילדבירגערבוך" פרק לו, עמ' 158—160).
ומוצא אני גם נוסח מיוחד, יהודי: בקן של מעשני אופיון בעיר כלכותה
מצאה המשטרה גופת~אדם נטולת~ראש. חקירה המשטרה והוברר
לה, שבלילה שלפני אותו יום ערכו המעשנים "קאליפודזה" (סדר~
עבודה לכבוד האלה קאלי, שלפי המקובל היא מתוארת כשרגליה
עומדות על חזו של האל שיבה). אשה אחת מילאה תפקידה של
קאלי ועמדה על חזו של האיש, שמילא תפקידו של שיבה. איש שני
הוכרה על~ידי עורכי "הקאליפודזה" למלא תפקידו של תיש,
למימי הגאנגס גם האיש והאשה וגם ראשו של הקרבן. (בכוח טקס
זה, הנקרא "ביסרדוזן", מסתלקים קאלי ושיבה מעל האיש והאשה,
המשמשים דמויות להם). למחרת נתפסה כל החבורה והובאה
למשטרה. שם שאלו את האשה: "היכן ראשו של האיש, שהעלוהו
לקרבן לקאלי? — היהרהרה האשה והחזירה: "יודעת אני, שאדם
זה בא לעתים קרובות לעשן אופיון, אבל איני זוכרת, אם היה לו
ראש~ (שיאמה שנקר, "Сонъ Раджи", עמ' 100).
ועיין עוד קארל גדקה, "Schwänke", סי' 228, עמ' 276—277;
פאול שין, "Матеріалы для изученія сѣверо-западнаго
края", כרך שני (ספר שלישי), פט"ב 1893, סי' 144—145, עמ'
310—312. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1052, עמ' 16) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1053

חזנהּ המפורסם של חלם נסע לעיירה סמוכה להתפלל לפני הציבור בשבת מברכים. ומשום שאותה עיירה בראש-הר היתה בנויה, הטריחוֹ העגלון, שיירד מן העגלה וילך אחרי הסוסים ברגל.

התפלל החזן בשבת לפני הציבור, והוא נהנה והציבור נהנה. למחר שב לחלם, ולא הטריחו העגלון אפילו פעם אחת, שיירד מן העגלה וילך אחרי הסוסים ברגל. תמה החזן תמיהה גדולה ואמר לעגלון:

מעשה אלהינו! ביום אחד נעלם כל ההר כּוּלוֹ…

ביאור: ״שבת מברכים״ — השבת שלפני ראש-חודש, שבה מברכים את החודש הבא, והקהילות אהבו לכבד אותה בחזן מן החוץ. בעלייה התלולה אל העיירה הוריד העגלון את הנוסע כדי להקל על הסוסים; בירידה חזרה לא היה בכך צורך. החזן, שאינו מעלה בדעתו שירידה אינה עלייה, מוצא הסבר אחד בלבד: ההר נעלם בן-לילה.

## בדיחה 1054

שלושה טיפשים הם: חלמאי, חזן ותרנגול-הוֹדוּ.

עכשיו צא ולמד: כמה טיפש הוא תרנגול-הודו של החזן החלמאי!

(עיין איגנץ ברנשטיין “יידישע שפריכווערטער און רעדענסארטען”, ערך “חעלעם”,

סימן 2).

ביאור: שלושה ארכיטיפים של שטות מצטרפים כאן למכפלה אחת: החלמאי — בן עיר השוטים; החזן — שעליו רווח הפתגם ״כל החזנים שוטים הם״; ותרנגול-ההודו — העוף הנחשב לטיפש שבעופות. ״צא ולמד״ — נוסחת היקש מבית-המדרש, המגויסת כאן לחשבון טיפשות בשלוש חזקות: תרנגול-הודו, של חזן, מחלם. ההפניה שבסוגריים היא לאוסף הפתגמים היידי הגדול של איגנץ ברנשטיין — מקורה העממי של המימרה.

## בדיחה 1055

אורח בא לחלם, נכנס לבית-המדרש הגדול ומצא כתוב על כותל התנוּר: “זה התנור שייך לבית המדרש הגדול של ק”ק חלם". תמה האורח ושאל את השמש:

כתובת זו למה?

הסביר לו השמש:

חיישינן לגנבים.

ביאור: ״ק״ק״ — קיצור של ״קהילה קדושה״, הנוהג בשמות קהילות; ״חיישינן לגנבים״ — ארמית תלמודית: חוששים אנו לגנבים. תנור בנוי אי-אפשר לגנוב, וכתובת בעלות ממילא אינה מרתיעה גנב — אבל השמש מגיש את הזהירות הכפולה-במיותרוּתה בלשון של פסק הלכה.

## בדיחה 1056

מצאוּ לסופר-הקהל של חלם, שהוא יושב וכותב מכתב באותיות של “קידוש לבנה”. אמרו לו:

אותיות גדולות אלו למה?

הסביר הסופר:

לדודי אני כותב, וחרש הוא, לא עליכם…

ביאור: ״אותיות של קידוש-לבנה״ — אותיות הענק שבהן נדפס נוסח ברכת הלבנה, כדי שאפשר יהיה לקראו בלילה תחת כיפת השמים; ״לא עליכם״ — נוסחת שמירה שאומרים כשמזכירים צרה. הסופר ״מרים את הקול״ בכתב: לחירש הרי צריך לצעוק.

## בדיחה 1057

מלמד זקן היה בחלם, ולו אשה זקנה פוּזמקנית, ועל ידם נתגלגלה זכות לעירם, שתהא מתקנת תקנות גדולות לשעה ולדורות.

ומעשה שהיה כך היה:

פעם אחת אמר המלמד לאשתו הפוּזמקנית:

הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שאוֹכל סוּפגניות של שבועות ממלאות גבינה ומטוגנות בחמאה.

בלעה הפוּזמקנית רוּקהּ, נענתה ואמרה:

אף אני כך!

לעס המלמד זקנוֹ שעה ארוכה ואמר:

עצה טובה אני יודע. ארגז גדול יש לנו, סגור ומסוגר, – זה שהכנסת לי בנדוּנייתך. נסדוק בכיסויו מלמעלה שני סדקים אחד מימין ואחד משמאל, וכל יום ויום אטיל אני לתוך הסדק שמימין פרוטה אחת משכר-המלמדוּת שלי, ואת תטילי כל יום ויום לתוך הסדק שמשמאל פרוטה אחת משכר-הפוּזמקנות שלך. וערב-שבועות נפתח, אם ירצה השם, את הארגז ונוציא את הכסף ונקח קמח וביצים וחמאה וגבינה ונעשה סוּפגניות כמנהג עשירים.

נענתה לו אשתו הפוּזמקנית בראשהּ ואמרה:

אמן, כן יהי רצון!

וכשעמד המלמד מלפני השולחן הערים והירהר בלבו:

תטיל היא פרוטותיה שלה, ואני, שמלאכתי מלאכת-שמים, פטור.

וכשעמדה הפוזמקנית מלפני השולחן העריה והירהרה בלבהּ:

יטיל הוא פרוטותיו שלו, ואני, שמעשה-ידי לפרנסת-הבית, פטורה.

ויהי החורף, ויהי אביב – ערב שבועות. הביאו המלמד ואשתו הפוזמקנית את המפתח הגדול של הארגז, פתחוּ וסילקוּ את המנעול, הרימו את הכיסוּי – והארגז ריק, אין בו פרוטה!

רתחה הפוזמקנית, תפסה לבעלה המלמד בזקנו וצרחה:

רמאי היכן פרוטותיך?

רתח המלמד, חזר ותפס לה בקפלוטה וצרח:

מכשפה, הכין פרוטותיך?

והיו מתנגחים והולכים עד שהיטיחו בארגז ונפלו לתוכו והכיסוי סגר עליהם.

וביתו של המלמד – ברחוב בית-הכנסת, ופתחוֹ של הבית פתוח, כמנהג חלם בימות-הקיץ, ומפתן אין לו לפתח. והארגז הגדול מתחילת ברייתו ארבעה אופנים קטנים לו מארבע רוחותיו להזיזו ממקומו לעת הצורך. ומחמת שהמלמד ואשתו הפוזמקנית היו מתכתשים והולכים בתוֹכוֹ, ניתק הארגז ממקומו והתחיל נוסע והולך מן הקיר עד לפתח הפתוח, משם לחצר, מן החצר לאורך הרחוב עד בית-הכנסת, ולסוף נכנס לבית-הכנסת.

ראו החלמאים ארגז גדול נוסע והולך מאליו, נבהלו מאד ויראו לנגוע בו ביד או ברגל, פן יפרוץ בהם פרץ. וכשנכנס הארגז לבית-הכנסת והוא כוּלוֹ זיע וזיזה, ניעה ונידה – נפלה עליהם אימה ופחד.

באו הרב והדיין וכל שאר שרי-התורה שבחלם והשביעו את השמש,

שימסור נפשו על קידוש-השם ויפתח את הארגז. קיבּל עליו השמש, ירד וטבל במקווה כשירה, עלה ולבש תכריכים ונתעטף טלית וקידש שׁם שמים ברבים ופתח את הארגז:

המלמד ואשתו הפוּזמקנית, זה תפוס בקפלוטהּ של זו, וזו תפוסה בזקנו של זה…

ואף-על-פי שערב שבועות היה אותו היום, והכל היו טרודים בהכנה ליום-טוב, מכל –מקום נכנסו הפרנסים לישיבה מיד, צירפו אליהם את הרב ואת הדיין וכל שאר שרי-התורה שבעיר ותיקנו:

אלף, ארגז של נדוניה אל יעשו לו אופנים;

בית, פתח טעוּן מפתן;

גימל, מלמד אל ידור ברחוב בית-הכנסת;

דלת, מלמד זקן, שיש לו אשה זקנה פוּזמקנית, אל יהא להוּט אחרי סופגניות של שבועות.

ולזיכרון כתבו את התקנות בפנקס לשעה ולדורות עד בּיאת הגואל במהרה בימינו, אמן!

ביאור: ״מלמד״ — מורה תינוקות בחדר, ממקצועות הדחק העניים ביותר; ״פוזמקנית״ — סורגת גרביים (פוזמק — גרב); ״קפלוטה״ — מטפחת-כיפה של אישה נשואה; ״מלאכת שמים״ — עבודת קודש, כהוראת תורה. בשבועות נוהגים לאכול מאכלי חלב, וסופגניות ממולאות גבינה ומטוגנות בחמאה היו מעדן של עשירים. כל אחד מבני הזוג פוטר את עצמו בסתר מן הפרוטה היומית בנימוק צדקני משלו — ולכן הארגז ריק, ואיש מהם אינו מעלה בדעתו ששניהם עשו אותו חשבון. השמש הנשבע לפתוח את הארגז טובל במקווה ולובש תכריכים (בגדי מת) — יוצא למשימה כמי שיוצא למות על קידוש השם. והלקח החלמאי שבסוף: הפרנסים מחוקקים ״לשעה ולדורות״ ארבע תקנות המטפלות בכל הנסיבות המקריות — גלגלי הארגז, המפתן החסר, כתובת המגורים ותאוות הסופגניות — ורק את הלקח האמיתי, שבני הזוג רימו זה את זה, איש אינו רואה.

## בדיחה 1058

מעשה במלמד חלמאי, שנתנסה ניסיון גדול, ומן השמים נלחמו בו.

בסוף “הזמן” כשנתפנה ממלאכתו עד תחילת “הזמן” הבא, ובכיסו היו לו עשרה זהובים בעין, ישב ודן לפני אשתו:

מה דבר של קיימא יעשה בממונו?

אמרה לו אשתו:

לך למקום פלוני, שעזיו משובחות, וּקנה והבא עז. יפה אומרים הבריות: עז בבית – פרנסה בבית.

נשמע לה המלמד, הלך וקנה.

בחזירתו החשיך לו היום באמצע הדרך, ומחמת פחד לילך יחידי בלילה נכנס לפונדק ללון, ואת עזוֹ הכניס לדיר שבחצר. סח עמו הפונדקאי שיחה קלה והכיר בו, שחלמאי הוא, יצא לדיר שבחצר

והחליף את העז בּתישׁ.

למחר השכים המלמד, לקח בהמתו והלך לו. הגיע לביתו בשלום, ושמח וטוב-לב קרא לאשתו:

מזל-טוב! הבאתי עז. צאי לחצר וחלבי.

מיד יצאה האשה לחלוב את העז ומצאה – תיש. התחילה מקללת את התיש ואת המלמד, ואת כל העולם כּוּלוֹ, ולא נתקררה דעתה עד שקיללה גם יוֹלדיו של המלמד בפניו. ראה המלמד שכלתה אליו הרעה, קפץ ונשבע, שתיכף הוא חוזר למקומו של המוכר וייפרע מן הרמאי, שמכר לו תיש במקום עז.

עלי ועל צווארי! – צעק המלמד, תפס לתיש בחבל שבין קרניו והלך.

בדרך נכנס לאותו פונדק לנוח ולספר עם הפונדקאי על מה שאירע לו, ומצא לו הפונדקאי שעת-כושר יצא לדיר שבחצר והחליף את התיש בעז.

לאחר שהמלמד נח קצת, חזר ולקח את הבהמה והלך. בא אל המוכר והתחיל צועק אליו:

כיצד אדם מוכר תיש במקום עז?

ליגלג עליו המוכר:

מלמד שוטה! עז היא זו, ולא תיש, תיכף תראה.

קרא לאשתו והביאה ספל וחלבה את העז ונתמלא הספל חלב.

חלשה דעתו של המלמד: לחינם חשד בכשר, לקח את העז והלך לביתו. בדרך נכנס לאותו פונדק לנוח, – וכשבא לביתו הביא לאשתו תיש. קיללה אשתו שוב את יולדיו בפניו עד עשרה דורות, וחזר המלמד וקפץ ונשבע, שעכשיו נקה לא ינקה את המוכר הרמאי, תפס לתיש בחבל שבין קרניו והלך לשם. בדרך נכנס לאותו פונדק, – וכשבא אל המוכר הביא – עז. ליגלג עליו המוכר שוּב, שמלמד שוטה הוא ואינו מבחין בין עז לתיש, ושוב קרא לאשתו, שתביא ספל ותחלוב את העז לעיניו. נתעקש המלמד וצעק:

אי אפשי! בטלה חזקתה! איני מאמינך, אלא אם-כן יכתבו הרב ובית-דינו, שעז היא זו, ולא תיש.

הלכו אל הרב וּבדקוּ הרב וּבית-דינו את הבהמה בכל מיני בדיקות וכתבו וחתמו וקיימו בעדים ובגוּשפנקה של הרב, שעז היא לכל דבריה.

עכשיו אין לי עליך ולא כלום – התפייס המלמד למוכר לקח את העז ואת הכתב והלך לביתו.

בדרך נכנס לאותו פונדק, – וכשבא לביתו הביא לאשתו – תיש.

ספקה האשה כפיה ובכתה:

אוי לי ואבוי לי, למה לי תיש?

כעס המלמד והתריס:

לאו כל כמינך! כתב יש לי, כתוב וחתום בידי הרב ובית-דינו.

לא היתה שעה מרובה וכל השכונה נתמלאה קולות וּצווחות. הללו צווחים:

צדקה האשה. תיש הוא זה. סימניו מעידים עליו.

והללו צווחים:

צדק המלמד. כתב מפורש יש בידו.

לסוף עמדו המלמד ואשתו וכל הקהל והוליכו את הבהמה לרבּהּ הגדול של חלם, שיבדוק אותה ויפסוק דינהּ. הרכיב הרב משקפיו על חוטמו, בדק וחזר ובדק את הבהמה, קרא וחזר וקרא את הכתב, ולסוף פסק:

הדין עם המלמד: עז היא זו מעצם ברייתה, וכתב בית-דין מעיד עליה. אלא גזירה נגזרה מן השמים: עז כשהיא נכנסת לחלם מיד היא נעשית תיש…

ביאור: עז נותנת חלב; תיש — זכר העיזים — אינו נותן. ״זמן״ — מחצית שנת הלימודים בחדר, שבסופה מתפנה המלמד; ״דבר של קיימא״ — דבר בר-קיימא, נכס; ״גושפנקה״ — חותם (ארמית); ״לאו כל כמינך״ — לשון תלמודית: אין בכוחך לטעון כך. הפונדקאי מחליף עז בתיש ובחזרה בכל לינה, כך שהבהמה מגיעה תמיד הפוכה מן המצופה — אבל אנשי חלם, מן המלמד ועד רבם הגדול, אינם מסוגלים להעלות על הדעת רמאות אנושית פשוטה. פסק הרב הוא פסגת ההיגיון החלמאי: הכתב אמת והבהמה עז מעצם ברייתה, אלא שגזירה נגזרה מן השמים — עז הנכנסת לחלם נעשית מיד תיש. כשהמציאות סותרת את המסמך, מתקנים את המציאות. דרויאנוב מציין שבדיחה עממית זו שימשה יסוד לסיפורו הידוע של שלום-עליכם ״א מעשה אהן אן עק״ (מעשה בלא סוף), ושביאליק הלביש אותו צורה עברית בשם ״מעשה כשפים״.

הערת דרויאנוב: בדיחה עממית זו שימשה יסוד לסיפורו הידוע
של שלום~עליכם "א מעשה אהן אנ'עק", וביאליק הלביש את
הסיפור צורה עברית וקרא לו "מעשה כשפים". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1058, עמ' 19) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1059

חקרן גדול היה בחלם: גימפל בן-טודרוס. והיה יושב וחוקר כל היום במה שלמעלה ובמה שלמטה, עד שלסוף תקפוּהוּ, לא עלינו, ספיקות בדברים, שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל יהא לו בהם אפילו ספק כל-שהוא. לא אכל ולא שתה ביום, לא שקט ולא ישׁן בלילה – והירהר והירהר.

ראה, שבאו מים עד נפש, עמד והודיע לאשתו, שהוא נוסע למרחקים – לחקרנים המפורסמים שבמדינות הים, ולפניהם ידון על ספיקותיו. בכתה האשה – וקיבלה את הגזירה.

ומשום ש"נעלם"[17] היה החקרן הגדול של חלם, ופאספורט לא היה לו, לקח את הפאספורט של שכנו – טודרוס בן-גימפל. בכתה אשתו ואמרה לו:

זכור ושמור! מכאן ואילך לא גימפל בן-טודרוס אתה; טודרוס בן-גימפל אתה.

פשיטא! – השיב החקרן, נשק את המזוזה ויצא מביתו.

והיה מהלך כל אותו יום בדרך לספר ומצמצם מחשבתו לדבר אחד:

לא גימפל בן-טודרוס, לא גימפל בן-טודרוס…

וכשהגיע אל הספר נטל הגוי, הממונה על כך, את הפאספורט בידו ושאל ברוּגזה, כדרכו של עשׂו:

מה שמך?

פרחה נשמתו של החקרן הגדול, רתת בכל גופו והשיב:

מה שמי?…גימפל בן-טודרוס – ודאי לא…

הערות שוליים:
- [17] לשעבר נקרא “נעלם” מי שלא נרשם בספרי-הפקידים, ורבים היו ה"נעלמים", כדי להיפטר מעבודת המלך.

ביאור: ״חקרן״ — הוגה, פילוסוף; ״מה שלמעלה ובמה שלמטה״ — לשון המשנה בחגיגה (ב, א) האוסרת את העיון בנסתרות: ״כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם — מה למעלה, מה למטה…״; ״פשיטא״ — ארמית: מובן מאליו. ״נעלם״ הוא מי שלא נרשם כלל בספרי השלטון — דרך נפוצה להשתמט מעבודת הצבא (הערה [17]) — ולכן אין לו דרכון, והוא נוסע בדרכונו של שכנו, ששמו במקרה היפוך גמור של שמו שלו. ״כדרכו של עשו״ — עשו כדמות הגוי הגס והמאיים. החקרן משנן כל הדרך את זהותו החדשה דרך שלילת הישנה — ״לא גימפל בן-טודרוס״ — ובבהלת הבדיקה נפלט ממנו בדיוק מה ששינן: השם האמיתי, בליווי ״ודאי לא״ המסגיר גם את הזהות וגם את ההסתרה.

## בדיחה 1060

עיר מלאה חקרנים היא חלם: פעם אחת ישבו כולם בחבורה ודנו:

חוּמוֹ של קיץ מהיכן?

קם הגדול שבהם ואמר:

הרי זה דבר פשוט. חומו של קיץ – מן התנורים המרובים שמסיקים בחורף. תדע שכך: בקיץ אין מסיקים את התנורים, לפיכך קר בחורף.

ביאור: ״תדע שכך״ — נוסחת ראיה למדנית. צורת ההוכחה שלמה — טענה, נימוק, ראיה — אלא שהסיבתיות התהפכה פעמיים: חום הקיץ בא מן ההסקה של החורף, והראיה — שבקיץ אין מסיקים ולכן קר בחורף.

## בדיחה 1061

ערב-שבת נצנצה מחשבה טרדנית בּמוֹחוֹ של אחד מחריפי חלם:

בשלמא בשוק, מכירים כל אדם לפי בגדיו, אבל במרחץ, שהכל ערומים שם, שמא יקרנו אסון ויחליפוהו באחר?

והיה דואג כל אותו היום כּוּלוֹ:

ללכת למרחץ אינו יכול – שמא יחליפוהו באחר; לא ללכת למרחץ אינו יכול, – כיצד אדם מישראל מונע עצמו מן המרחץ ערב-שבת?

לסוף תיקן אותו הקדוש ברוך-הוא בעצה טובה: ביקש ומצא שָׁנִי וקשרו על רגלו הימנית, והלך למרחץ בלב-מנוחה:

עכשיו סימן מובהק יש לו, ולא יחליפוהו באחר.

ישב במרחץ ורחץ כל גופו יפה-יפה ולא הרגיש, שאבד לו השני וּשכנוֹ מצא אותו וקשרו על רגלו הימנית שלו – גם כן לשם סימן.

וכשסיים בעל-האבידה לרחוץ וביקש לקום, נסתכל וראה:

ברגלו אין סימן, וברגל שכנו יש סימן.

הפך פניו כלפי שכנוֹ ואמר לו:

מסתכל אני ברגלך ויודע, מי אתה: החליפו אותך בי, ואתה – אני.

אבל שמא אתה יודע מי אני?…

ביאור: ״שני״ — חוט צבוע אדום. מי שכל זהותו תלויה בסימן חיצוני — משעבר החוט לרגלו של השכן, עברה אליו גם ה״אני״, ולא נותר למסכן אלא לברר מפי אחרים מי הוא עצמו. דרויאנוב מביא שורת מקבילות למוטיב הנודד הזה: נוסח סיני על שוטר שיכור שאסירו גילח את ראשו ושם עליו את כבליו (״אכן טוב שהאסיר לא נמלט. אבל איה אנוכי?״), נוסח ערבי על טיפש שתלה בצווארו מחרוזת חרסים לסימן, גרסה המיוחסת כבר לשירי אל-פרזדק (המאה השמינית), וסיום ״אלזה החכמה״ של האחים גרים.

הערת דרויאנוב: נוסח סיני יפה מצאתי בקובצו של האנס
רודלסברגר, "Chinesische Schwänke" (וינה 1920, עמ' 25):
נזיר~אלהים לא היה פן השוטר, ויין ושכר וכל משקה אשר יישתה
שתה ערב ובוקר וצהריים. ויהי היום ויימסר לידו אסיר גלוח~ראש
להביאו אל בית~הכלא אשר בעיר הגדולה. הוא בדרך, ועל כל
מדרך כף~רגל ימלא פיו מן יין הבקבוק, אשר הכין לו. ויכרע
ויקרס על אם~הדרך, כי עברו היין ויפל עליו תרדמה, —וויישן.
ויפן האסיר כה וכה וירא, כי אין איש, ופנס מושלך כפגר~מת, ויתיר
חבלי הכבל מעל צוואריו הוא ויקשרם בצוואריו פנג, ואחר גילח לפנג
את ראשו—ויקם וימלט. הבוקר אור ופנס הקיץ מיינו, וישלח ידו
למשש צוואריו, כי דבר~מה העיק עליו, והנה חבלי~כבל, ויוסף
וישלח ידו לנגד ראשו, כי נגע בו קור~בוקר, והנה גלוח ראשו הוא.
ויתעצב פנג אל לבו ויאמר: "אכן טוב הדבר, כי לא נמלט האסיר.
אבל איה אנוכי?"...
יש גם נוסח ערבי והוא דומה לנוסחנו שלנו: הבנקה הטיפש עשה לו
"מחרוזת של שברי כלי~חרס ותלה אותה בצוארו. אמרו לו: "זו
למה לך?" — החזיר הבנקה: "רב העם פה, ומתיירא אני, פן אובד
בתוכו. וכראותי את המחרוזת שבצוארי אדע, כי אני הוא". פעם
אחת נכנס אחיו אצל הבנקה ומצא אותו ישן. הוריד את המחרוזת
מעל צוארי הבנקה ושם אותה בצוארו שלו, וכשהקיץ הבנקה וראה
את המחרוזת בצוארי אחיו תמה מאוד. אמר לו אחיו: "על מה אתה
תמה?—החזיר הבנקה: "הן אתמול היית אחי, ועתה הנך אני, ואני
מי אני?" (יוסף מיוהס, "ילדי~ערב", "הארץ" גל' 4281
וסלסקי, "Nasreddin", כרך ראשון, נ' 214, ביבליוגראפיה
לסי' 43) כבר נמצא נוסח זה בשיריו של אל~פרודק, שמת בשנת
719 או 728.
במוטיב זה, שטיפש אינו יודע אם הוא הוא, משום שנשתנו סימניו
(תלבושתו), השתמשו גם האחים גרים. עיין סוף הסיפור "Die kluge
Else" (סי' 34, לפי מהדורת פון דר ליאן~כרך ב', סי' 147, עמ'
243). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1061, עמ' 21) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1062

בחור חלמאי בא אצל בחורה, ששידכו לו. ראה אותה מסתכלת בו ותמהה, שמכוער הוא ביותר, ואמר לה:

אל תראיני, שאני מכוער. באמת נולדתי יפה-תואר, אלא שאומנת רשלנית היתה לי בילדותי, והחליפה אותי באחר…

ביאור: אם אכן החליפה אותו האומנת (המטפלת) בתינוק אחר — הרי הוא עצמו ה״אחר״, והיפה-תואר גדל בבית זר. התירוץ מפריך את עצמו, והבחור אינו מרגיש בכך.

## בדיחה 1063

חלמאי נכנס אצל שׁען ומטוּטלת בידו. אמר לו השען:

מה לך?

החזיר החלמאי:

שעון יש לי בביתי. שעון טוב ויפה. אלא שהמטוטלת אינה מהלכת, והבאתיה לך לשם תיקון…

ביאור: המטוטלת אינה נעה מכוח עצמה — מנגנון השעון הוא שמניע אותה. החלמאי רואה את התסמין (״המטוטלת אינה מהלכת״), מנתק אותה מן השעון ומביא לתיקון דווקא את החלק היחיד שאין בו מה לתקן.

## בדיחה 1064

ערב יום-טוב נכנס חשוב אחד מחשובי-חלם אצל כּבען וידיו מפשפשות בכיסיו. אמר לו הכבען:

רבי ליבּקי, מה אבידה אבדה לך?

החזיר לו רבי ליבּקי:

חבל! כובע חדש מבקש אני לקנות לכבוד יום-טוב ומחמת טירדה אבדה לי המידה…

ביאור: ״כבען״ — עושה כובעים. רבי ליבקי מפשפש בכיסיו אחרי ״המידה״ — מידת היקף ראשו — כאילו היתה חפץ שאפשר לאבד, ואינו מעלה בדעתו שהמידה מונחת לו על הכתפיים, זמינה למדידה בכל רגע.

## בדיחה 1065

מלווה בריבית היה רבי ליבּקי, וכל ימיו נהג לכתוב את השטר שתי פעמים: פעם אחת מצד של הגיליון, ופעם שנייה מצד שני של הגיליון. אמרו לו:

רבי ליבּקי, למה אתה טורח טירחה של חינם וכותב את השטר שתי פעמים?

החזיר רבי-ליבקי:

“אשרי אדם מפחד תמיד”, אמר שלמה המלך[20]. שמא יאבד לי השטר שמצד זה!…

הערות שוליים:
- [20] משלי כ"ח, י"ד.

ביאור: ״שטר״ — כתב חוב. הזהירות של רבי ליבקי — עותק שני של השטר — כתובה על גבו של אותו גיליון עצמו: אם יאבד ״הצד הזה״, יאבד עמו בהכרח גם השני. את הגיבוי חסר-הערך הוא מעטר בפסוק ״אשרי אדם מפחד תמיד״ (משלי כח, יד — הערה [20]), שבחו המקראי של הזהיר וירא-החטא. דרויאנוב מציין שבדיחה גרמנית מספרת אותו מעשה בדיוק — רק בלי האסמכתא מן הפסוק.

הערת דרויאנוב: כך —אבל, כמובן, בלי אסמכתא של קרא —
מספרת גם בדיחה גרמנית (מרקנס ב', סי' 13, עמ' 13). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1065, עמ' 22) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1066

שאלו לחלמאי:

אילו מצאת תרפ"ט אלפים בשוק, היית עומד בניסיון ומשיב את האבידה לבעליה, או לאו?

הירהר החלמאי והחזיר:

אילו ידעתי, שהאבידה של רוטשילד היא, חוששני, שלא הייתי עומד בניסיון. אבל אילו ידעתי, שהשמש שלנו הוא בעל האבידה, מיד הייתי משיב לו הכל, עד הפרוטה האחרונה.

ביאור: ״תרפ״ט אלפים״ — לשון עממית לסכום עתק שרירותי; ״לעמוד בניסיון״ — לכבוש את היצר ולהשיב את האבידה. תשובת החלמאי הופכת את מבחן המוסר למבחן של זהות הבעלים: את כספו של רוטשילד — התגלמות העושר האגדי — היה שומר לעצמו, ואילו לשמש העני שבקהילתו היה משיב הכול עד הפרוטה האחרונה. יושר סלקטיבי, מוגש בכנות גמורה. ומעֵבר לכך אבסורד נוסף: לשמש עני אין ולא יהיו „תרפ״ט אלפים" שיוכל לאבד — כך שהיושר ה„חסוד" שהחלמאי מתחייב לו הוא בחירה שלא תעמוד לפניו לעולם, וחסידותו מתרוקנת מתוכן.

## בדיחה 1067

ראו לחלמאי, שהוא פוסע פסיעות גסות אל מחוץ לעיר.

אמרו לו:

הרגליים להיכן?

השיב החלמאי:

לבית-הנתיבות אני ממהר, להקביל פני אבא. מחר יבוא.

אמרו לו:

אם מחר יבוא, למה אתה הולך להקביל פניו היום?

החזיר החלמאי:

מחר יריד, וטרוד אהיה כל היום…

ביאור: ״בית-הנתיבות״ — תחנת הרכבת; ״להקביל פנים״ — לצאת לקבל את פני הבא. החלמאי מקדים את קבלת-הפנים ביום שלם, כי ביום הבוא עצמו יהיה טרוד ביריד — כאילו קבלת פנים היא מטלה שאפשר לסמן עליה ״בוצע״ גם בלי שהאורח הגיע.

## בדיחה 1068

חלמאי קיבל מכתב, שאביו מת. קרא את המכתב ואמר:

איני מאמין.

אמרה לו אשתו:

הרי כתוב בפירוש, שהוא מת!

עמד החלמאי על דעתו והחזיר:

אף-על-פי-כן איני מאמין. אין זה כתב-ידו של אבא…

ביאור: תנאי האימות שהציב החלמאי — כתב-ידו של אבא — לעולם אינו יכול להתקיים: מת אינו מודיע על מותו במו ידיו, ואילו היה המכתב בכתב-יד האב, היה זה דווקא סימן שהוא חי.

## בדיחה 1069

יהודים ישבו ודנו בחבורה:

יש ממש, או אין ממש בדבריהם של הרופאים, שהעישון מזיק לבריאות?

אמר אחד מן החבורה:

הרופאים שווא ידברו. עישון אינו מעלה ואינו מוריד. והוא ראיה:

אבא, עליו השלום, היה מעשן כל היום. אף-על-פי-כן הגיע לגבורות.

היה שם חלמאי אחד, נענה אף הוא ואמר:

הדין עמך. עישוּן אינו מעלה ואינו מוריד. אח קטן היה לי, ולא עישן מימיו. אף-על-פי-כן מת לתשעה חדשים.

ביאור: ״הגיע לגבורות״ — הגיע לגיל שמונים, על-פי משנת אבות (ה, כא): ״בן שמונים לגבורה״. החלמאי מאמץ את היקש-הסרק של קודמו ומקצין אותו עד אבסורד: כשם שאריכות ימיו של האב המעשן ״מוכיחה״ שהעישון אינו מזיק, כך מות אחיו בן תשעת החודשים — תינוק שמעולם לא עישן — ״מוכיח״ שגם ההימנעות אינה מצילה.

## בדיחה 1070

אורח בא לחלם ונכנס לפונדק לסעוד. לאחר שאכל, שאל את הפונדקית:

כמה אני חייב לשלם?

חשבה הפונדקית ואמרה:

לחם, מרק ולביבות – שבע קופיקות, בשר ודגים שוב שבע קופיקות, סך הכל – אחת-עשרה קופיקות.

אמר לה האורח:

טועה את בדבר-החשבון; שתי פעמים שבע – ארבע-עשרה.

הירהרה האשה ואמרה:

לא כי, שתי פעמים שבע – אחת-עשרה. תדע, שכך: אני יש לי מבעלי הראשון ארבעה ילדים, בעלי יש גם לו מאשתו הראשונה ארבעה ילדים, ולאחר שנישׂאתי לו נולדו לנו עוד שלושה ילדים.

הרי, שאני יש לי שבעה וגם הוא יש לו שבעה. אף-על-פי-כן, אין עמנו בבית אלא אחד-עשר ילדים…

ביאור: ״קופיקות״ — מטבעות רוסיים קטנים. חשבון הפונדקית נכון לגמרי בעולם אחד ושגוי לגמרי בעולם אחר: לה באמת שבעה ילדים (ארבעה משלה ושלושה משותפים), לו באמת שבעה (ארבעה משלו ואותם שלושה) — ובבית באמת רק אחד-עשר, כי השלושה המשותפים נספרים פעמיים. את החפיפה המשפחתית הזאת היא הופכת לחוק חשבוני כללי — שבע ועוד שבע הן אחת-עשרה — והאורח יוצא נשכר משלוש קופיקות של היגיון חלמאי.

## בדיחה 1071

שעה ארוכה התהלך אורח ברחובותיה של חלם, ולא מצא את האיש, אשר ביקש. לסוף פגש לזקן אחד ושאל אותו:

סבא, שמא אתה יודע, היכן דירתו של פלוני בן-פלוני?

החליק הזקן בגאווה מרובה את זקנוֹ והשיב:

אני חלמאי ואבותי חלמאים ואבות-אבותי עד עשרה דורות חלמאים. כּוּלנוּ חלמאים, ברוך-השם, וכל החלמאים אני יודע, אותם ודירותיהם וחדרי-חדריהם אני יודע…רואה אתה אותו בית שבקצה-הרחוב, בית גדול של שתי דיוטות? לך לשם ותעלה לדיוטה העליונה, ולא תמצא את האיש, אשר אתה מבקש. בדיוטה העליונה לא היתה דירתו מעולם. תרד ותכנס לדיוטה התחתונה. אפשר, ותמצא אותו, ואפשר, לא תמצא אותו, אפשר היתה דירתו שם, ואפשר גם שם לא היתה דירתו מעולם…

ביאור: הזקן פותח בהתפארות — עשרה דורות של ידע חלמאי, ״חדרי-חדריהם אני יודע״ — והכוונתו בפועל ריקה לחלוטין: בקומה העליונה ודאי לא תמצא (שם מעולם לא גר), ובתחתונה אולי כן ואולי לא. ״דיוטה״ — קומה. דרויאנוב מביא תוספת-סיום: כשהאורח תמה למה לא פתח מן הקומה התחתונה, נעלב החלמאי — ״כיצד אתחיל מן התחתונה, ואיני יודע אם הוא גר שם או לאו?״ — פותחים במה שידוע בוודאות, והוודאות היחידה היא היכן האיש איננו.

הערת דרויאנוב: יש גם תוספת~סיום לבדיחה זו:
אמר לו האורח:
חלמאי טיפש, לא היית צריך להתחיל אלא מן הקומה התחתונה,
ולמה פתחת בקומה העליונה?
נעלב החלמאי והחזיר לו:
אתה טיפש ואבותיך היו טיפשים. כיצד יכולתי להתחיל מן הקומה
התחתונה, ואני איני יודע, אם הוא גר שם, או לאו?... (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1071, עמ' 24) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1072

שני יהודים, אחד ווארשאי ואחד חלמאי:

ווארשאי: שלום-עליכם!

חלמאי: עליכם-שלום!

ווארשאי: כמדומה, שחלמאי אתה?

חלמאי: הן, חלמאי אני…בחלם נולדתי ובחלם אני גר כל ימי.

ווארשאי: אם-כן, הגידה נא לי, מה שלומו של רבי הירשל החלמאי? סימנו – קיטע הוא.

חלמאי: רבי הירשל החלמאי? קיטע?…איני יודע אותו.

ווארשאי: היכי תמצי, שאין אתה יודע אותו? בחלם הכל יודעים אותו. זבלגן הוא.

חלמאי: רבי הירשל החלמאי? קיטע וזבלגן?…לא, איני יודע אותו.

ווארשאי: הא כיצד? חלם כּוּלהּ יודעת אותו…שׁבר לו מימין ומשמאל וחטוטרת לו מפנים ומאחור.

חלמאי: אה! רבי הירשל החלמאי, קיטע וזבלגן, שׁבר לו מימין ומשמאל, וחטוטרת לו מפנים ומאחור! ודאי אני יודע אותו. אפילו תינוקות שבחלם יודעים אותו. יהודי יפה…

ביאור: ״קיטע״ — קטוע-איבר; ״זבלגן״ — מי שעיניו דולפות; ״שבר״ — בקע; ״היכי תמצי״ — ארמית: כיצד ייתכן. סימן אחד ואף שניים אינם מספיקים לחלמאי; רק כשמושלם קטלוג המומים כולו — משני הצדדים, מלפנים ומאחור — הוא מזהה בשמחה את בן-עירו. והחתימה: ״יהודי יפה״ — ניב יידי (אַ שיינער ייִד) שמובנו יהודי מכובד והגון, לא נאה למראה — נאמרת בתום לב גמור מיד אחרי רשימת העיוותים.

## בדיחה 1073

שני חלמאים נסעו יחדיו לווארשה, וכדי לקמץ בהוצאות קנו יחדיו כרטיס אחד לרכבת, והיתנו זה עם זה:

מחלם ועד מחצית הדרך ישׁב אחד מהם בקרון כמנהג כל אדם, והשני יהא מוטל למטה, בשק מתחת לספסל; ממחצית הדרך ועד ווארשה יעלה תחתון למעלה וירד עליון למטה.

כשזזה הרכבת ממקומהּ ונכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים, דרך ובא לו עד לחלמאים, והושיט לו העליון את הכרטיס שבידו, נסתכל הקונדוקטור בשק שמתחת לספסל ושאל:

ומה יש לך כאן, בשק?

השיב החלמאי:

כלי-נחושת יש לי כאן. לשם מכירה בווארשה.

פיקפק הקונדוקטור ובעט בעיטה יפה בשק. מיד נענה החלמאי מתוך השק והשמיע קול:

דזין! דזין!…

ביאור: ״קונדוקטור״ — כרטיסן הרכבת. כדי לקיים את השקר שבשק כלי נחושת, משמיע המסתתר בעצמו את צלצול המתכת — ובכך מוכיח שיש בשק מישהו שמצלצל. דרויאנוב מביא שני גלגולים של המוטיב: קלאוס נאר, ליצן החצר הסכסונית (המאה הט״ז), שהוברח בשק ונענה מתוכו ״הלא שמעת — שיבולת-שועל יש לו בשק!״; ובדיחה רוסית על מאהב שהסתתר בארון שעון-הקיר, חשש שעצר את המטוטלת והתחיל לחקות בלשונו את תקתוקה — והבעל התפעל מן הנס: השעון המקולקל חזר פתאום ללכת.

הערת דרויאנוב: Claus Narr, הטיפש המפורסם של החצר
הסכסונית (1486—1532) חטא למלכו. שיטתה בו המלכה ואמרה
לו: "צר לי עליך, קלאוס חביבי, המלך אומר לתלות אותך, כי
נכתם עוונך לפניו". ראתה, שהוא נבהל מאוד, הוסיפה ואמרה:
"אם אשר אומר לך תעשה. הסכים קלאוס. קראה המלכה
לאחד מאצילי החצר וציוותה אותו, כי ילבש בגדי איכר, לבל
יכירהו קלאוס, וישים את הטיפש בשק וישא אותו על שכמו אל
מחוץ לארמון. והיה, כי ישאלהו איש: "מה יש לך בשק?", יאמר:
"שיבולת-שועל אני מביא בשק מן הארמון". עשה האציל כדברי
המלכה, התחפש לאיכר, שם את קלאוס בשק על שכמו והלך לו.
וכשהגיע לגשר מצא את המלך וחבורה של אצילים עומדים שם,
וכולם כבר ידעו את אשר עשתה המלכה לקלאוס. העמיד המלך
פנים, כאילו אין הוא יודע דבר, היתמם ושאל את האיכר המדומה:
"מה יש לך בשק?" – החזיר הלה, כפי שציוותה אותו המלכה:
"שיבולת-שועל אני מביא בשק מן הארמון". – חזר המלך והעמיד
פנים כאילו אין הוא מאמין ואמר: "הגידה נא ואל תכחד, מה יש
לך בשק?" – מיד נענה הטיפש מתוך השק ואמר: "הלא כבר
שמעת מה שאמר: שיבולת-שועל יש לו בשק. שמא אין אתה שומע
גרמנית ? שיבולת-שועל !..." –
(Jörg Wickram, "Das Rollwagen-
büchlein", הוצ' קארל פאניר, רקלם נו' 1346–1346ª, פרק פה,
עמ' 136–137. – ויקראם נולד בסוף המאה השש-עשרה או
בתחילת המאה השש-עשרה. קובצו נדפס ראשונה (1555).
בדיחה יפה מעניניו של מוטיב זה מסופרת בקובץ "Анекдоты
Русские", פטרבורג 1809, כרך שני, סי', 294, עמ' 96: אדם אחד
בעל לאשה, שב לביתו בשעה שלא חיכו לו כלל, ועוגבה של האשה
הוכרח להסתתר בארונו המרווח של שעון-קיר גדול. הבעל נכנס,
והאשה קיבלה אותו בחיבה יתירה, כפי טבע הדברים במקרה כזה.
בינתיים ניצנצה מחשבה טורדת בלבו של העוגב: הן הוא ודאי פגע
במטוטלת של השעון והפסיק מהלכה; עכשיו ישים הבעל לבו
לכך ויפתח את הארון לראות, מה אירע לו לשעון. נמלך והתחיל
מחקה בלשונו צלילי מהלכה של מטוטלת. השתומם הבעל ואמר
לאשתו: "חמודתי, הקשיבי ושמעי ! נס נעשה לשעוננו הגדול. זה
כמה הוא מקולקל ושובת, ופתאום התחיל מהלך". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1073, עמ' 25) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1074

אורח בא לחלם ונכנס אצל נחתום לקנות כיכר-לחם.

ראה, שהכיכרות קטנות ושאל את הנחתום:

מפני מה הכיכרות שבעירנו גדולות משלכם?

הירהר והירהר הנחתום החלמאי, ולסוף החזיר:

אולי משום שהנחתומים שבעירכם נוטלים מן העיסה לכל כיכר יותר משאנו נוטלים…

ביאור: ״נחתום״ — אופה. אחרי הרהור ארוך ומאומץ מוליד הנחתום תשובה שהיא השאלה עצמה: הכיכרות שלכם גדולות יותר כי שמים בהן יותר בצק. הסבר שאינו מסביר דבר, מוגש בזהירות של ״אולי״ כאילו היתה זו השערה נועזת.

## בדיחה 1075

אורח בא לחלם ונכנס לאכסניה ללון. אמר לו בעל-האכסניה:

מזוודותיך היכן הן?

השיב האורח:

בבית-הנתיבות הנחתי אותן, שאין דעתי אלא ללון לילה אחד.

אמר לו בעל-האכסניה:

תן פאספורט.

השיב האורח:

אין לי. במזוודתי הנחתיו.

פיקפקה אשתו של בעל-האכסניה ולחשה לבעלה:

שמא גנב הוא?

חייך בעל-האכסניה וחזר ולחש לה:

אני יודע שמירה מעוּלה לוֹ. לא אכין לו מים לנטילת-ידיים סמוך למיטתו, וכיון שלא יוכל להתהלך יותר מד' אמות, כיצד יגנוב?

ביאור: ״פאספורט״ — דרכון, תעודת מסע. על-פי ההלכה אין ללכת בבוקר ארבע אמות (כשני מטרים) לפני נטילת ידיים, משום רוח הטומאה השורה על הידיים בשינה; לכן נהגו להעמיד מים ליד המיטה. זו ״השמירה המעולה״ של בעל-האכסניה: בלי מים סמוך למיטתו יישאר הגנב תקוע ברדיוס ארבע אמות ולא יגיע אל השלל. ההנחה שגנב יקפיד על הדין עד כדי שיתוק עצמי הופכת את האיסור ההלכתי לאזיקים.

## בדיחה 1076

חלמאי בא לכרך, נכנס לבית-מחיה לסעוד וראה: באמצע הבית עומד שולחן ארוך, ומימינו ומשמאלו שני לצים מזויינים עצים וּמכּים בביצים[23]. תמה החלמאי בינו לבין עצמו; בשלמא לצים מכים בביצים – מובטח להם, שישלמו נזק שלם.

אבל שולחן זה, שאורכו הרבה יותר מרוחבו של הפתח, כיצד הכניסוהו לכאן?

סילסל פיאותיו ולעס זקנוֹ ולסוף תירץ:

מניין לי, שתחילה בנוּ את הבית ואחר-כך הכניסו את השולחן, – שמא תחילה העמידו את השולחן ואחר-כך בנו את הבית?…

הערות שוליים:
- [23] שניים משחקים בביליארד.

ביאור: „בית־מחיה" — מסעדה. מה שהחלמאי רואה הוא שני שחקני ביליארד (הערה [23]) — בעיניו „לצים מזוינים עצים ומכים בביצים". דווקא המחזה המוזר הזה אינו מטריד אותו: הוא מיישב אותו במונח מדיני הנזיקין שבתלמוד — „נזק שלם", תשלום מלא — כלומר בטוח לו שהמשחקים ישלמו על מה שישברו. הקושיה ה„אמיתית" בעיניו היא איך נכנס שולחן ארוך בפתח צר — אלא שכל הקושיה בנויה על בלבול מידות: החלמאי משווה את אורך השולחן לרוחב הפתח, בעוד שהמידה הקובעת אם ייכנס היא רוחב השולחן, שאותו מטים ומעבירים בפתח, ולא אורכו. ואותה קושיה מדומה הוא פותר בדרך הפלפול, בסלסול פאות ולעיסת זקן של למדן שקוע בעיון: אולי העמידו תחילה את השולחן ובנו את הבית סביבו. פרודיה על פלפול שמעדיף כל תירוץ מופרך ובלבד שלא להודות שהשאלה עצמה מיותרת.

## בדיחה 1077

חנווני חלמאי ושמו ליזר בא לווארשה ורץ מחנות לחנות לקנות סחורה לחנותו. עיכבו אדם אחד ואמר לו:

חיים טיפש, למה אתה רץ? שמא אין היום גדול?

נענה החלמאי ואמר:

רואה אני, שאתה מכיר אותי. אבל תמה אני, מה ראית לשנות שמי?

[נוסח אחר:

הסתכל בו החלמאי והשיב:

ראשית, מהיכן אתה יודע אותי? ושנית, לא חיים אני, אלא ליזר אני.]

ביאור: הזר סתם עוקץ עובר־אורח: „חיים" הוא שם יהודי גנרי, וכל העוקץ ב„טיפש" שאחריו. החלמאי מסיק מן הפנייה שהאיש מכיר אותו, בולע את העלבון כולו ומתקן רק את הפרט השולי — לא חיים אלא ליזר — ובכך מוכיח שהתווית קלעה.

## בדיחה 1078

בוא וראה. – סח חלמאי עם חברו, – מה בין עשיר לעני?

סתם עשיר – כפרן, סתם עני – מודה ועוזב. שלשום הייתי בווארשה, וכל היום חזרתי על המחסנים הגדולים לקנות סחורה לחנותי. עם ערב שבתי לאכסניה שלי, ומקלי אין בידי. ישבתי ותהיתי שעה שלימה: היכן מקלי? למחר חזרתי שוב על המחסנים הגדולים של אתמול, בכל מקום שאלתי על מקלי, וכולם כפרו. לסוף נכנסתי למרתף הקטן, שסעדתי בו אתמול, ושאלתי גם שם, ומיד הודה בעל-המרתף ואמר: “מקלך? הרי הוא לפניך”…

ביאור: „כפרן" — מי שמתכחש למה שבידיו; „מודה ועוזב" — על־פי משלי כח, יג: „מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם". החלמאי גוזר חוק מוסרי גורף — עשירים כופרים, עניים מודים — מעובדה פשוטה אחת: בעלי המחסנים הגדולים „כפרו" במקל שמעולם לא היה אצלם, ובעל המרתף העני „הודה" כי המקל פשוט נשכח אצלו, במקום שהחלמאי סעד בו. תורת מעמדות שלמה על יסוד מקל שכוח.

## בדיחה 1079

חלמאי התהלך בשוק ולבינה בידו. אמרו לו:

לבינה זו בידך מה היא?

החזיר החלמאי:

ביתי אני מבקש למכור, להביא כל הבית לכאן, שיראוהו הבריות, איני יכול. נמלכתי והבאתי לבינה לשם דוגמה…

ביאור: „לבינה" — אבן בניין. החלמאי מחיל על ביתו את היגיון הסוחר המציג מדגם מסחורתו — פיסת בד, חופן דגן — כאילו בית הוא סחורה אחידה שלבינה אחת מעידה על כולה.

## בדיחה 1080

חלמאי חלש. שלחוּהוּ הרופאים למקום-רפואה סמוך

לשפת-הים ואמרו לו:

רפואתך אמבטות של מי-הים.

בא לשם ונכנס למרחץ, שהראו לו. ראה, שפותחים ברז והאמבטי מתמלאה מים, תהה ושאל:

מי-הים היכן הם?

הסבירו לו:

המים הללו מי-הים הם, ובצינורות הם באים משם עד לכאן.

שמח החלמאי על חכמתם הגדולה של יושבי-כרכים וכתב לאשתו, שתספר לכל החלמאים ויבואו לרחוץ כולם בים שבבית.

למחר יצא לטייל על שפת-הים, ואותו יום יום-שפל היה, וכשראה זוּטו של הים נבהל מאוד, מיהר וכתב לאשתו:

“אל תספרי כלום. חוששני, שמא יבואו ולא יספיקו המים בים”.

ביאור: „זוטו של ים" — לשון חכמים לרצועת החוף שהמים נסוגים ממנה בשעת שפל. החלמאי, שהתפעל מן הפלא של מי־ים הזורמים בצינורות אל האמבטיה, מפרש גם את השפל באותו היגיון של מאגר מתרוקן: אם יבואו כל החלמאים לרחוץ, לא יספיקו המים בים. שני פלאים — הצנרת והגאות־והשפל — נשברים אצלו על אותה אינטואיציה של חבית שצריך לחסוך בה, ושני המכתבים לאשתו מתעדים את ההסלמה.

## בדיחה 1081

בחור חלמאי בא לכרך, נכנס אצל משכיל מפורסם והתוודע אליו:

אני רבּם של האפיקורסים בחלם.

אמר לו המשכיל המפורסם:

במה כוחך גדול?

הסביר לו החלמאי:

בתשעה-באב אני נוטל נר של חלב, טובלו בחָלב ומברך עליו בשם ומלכות ואוכלו, ודווקא בגילוי הראש…

ביאור: כל פרט ב„כפירה" הגדולה מבטל את חברו. בתשעה באב, יום צום, הוא אוכל — עבֵרה; אלא שמה שהוא „אוכל" הוא נר של חֵלֶב — שומן בהמה שעשו ממנו נרות, לא מאכל כלל; הוא טובל אותו בחָלָב — כביכול עוד עבֵרה, בשר בחלב (החֵלֶב הוא שומן בשרי), על משחק המילים חֵלֶב/חָלָב; הוא מברך עליו „בשם ומלכות" — הנוסח המלא והתקני של ברכה, כלומר דווקא אדיקות גמורה; ושיא ההעזה — „בגילוי הראש". רב־האפיקורסים של חלם מורד אפוא בטקס קפדני, מבולבל וחסר כל היגיון: אפילו הכפירה, כשהיא חלמאית, היא שטות גמורה.

## בדיחה 1082

אורח בא לחלם וסיפר:

אסון קרה את עירו. הנהר עבר על גדותיו ושטף מחצית העיר.

שמעו החלמאים, נענוּ ואמרו:

ברוך השם, בעירנו לא היו שטפונות מעולם ולא יהיו עד עולם.

שאל האורח:

זו מנין לכם?

הסבירו לו החלמאים:

נהר אין לנו. אגם יש לנו. ומרובים בו הדגים, הם שותים תמיד עודף המים.

ביאור: חוק טבע חלמאי, הנמסר בביטחון של „ברוך השם… ולא יהיו עד עולם": הדגים המרובים שותים תמיד את עודף המים, ולכן האגם לעולם לא יעלה על גדותיו. הסבר מרגיע יפה — וחסינות שאינה קיימת.

## בדיחה 1083

מעשה ופרצה מריבה גדולה בין חלם וזאמושץ שכנתהּ. כעסו הזאמושציים ועלו על החלמאים למלחמה. הרגישו בהם החלמאים, מיהרו ונעלו שער העיר בפניהם, אלא שמחמת חיפזון לא מצאו סין-הברזל של הבריח וחסמו חור-הבריח בקלח של כרוב. באה עז והריחה ריחו הטוב של הקלח היפה, קפצה ונתנה שיניה בו והתיקה אותו מתוך חור-הבריח. מיד נפתח השער ונכנסו הזאמושציים ועשו שפטים בחלמאים.

אמר גבריאל למיכאל השר הגדול:

כל הימים אתה עומד ומלמד זכות על הבריות, עכשיו בוא וראה מה שהללו עושים לאלו.

החזיר לו מיכאל השר הגדול:

מה אעשה וכבר אמר שלמה: “שוט לסוס, מתג לחמור ושבט לגו-כסילים”… [24]

הערות שוליים:
- [24] משלי כ"ו, ג.

ביאור: „סין־הברזל" — פין המתכת הנועל את הבריח; „קלח" — גבעול; „עשו שפטים" — הכו ופרעו. את השטות החלמאית — שער עיר הננעל בקלח כרוב, עד שבאה עז ואוכלת את ה„בריח" — ממסגרת הבדיחה בוויכוח שמימי: מיכאל „השר הגדול" ידוע במסורת כמלאך הסנגור, המלמד זכות על ישראל ועל הבריות, וגבריאל מתריס כנגדו. הפעם גם מיכאל מרים ידיים ונאחז במשלי כו, ג — „שוט לסוס, מתג לחמור ושבט לגֵו כסילים" („גֵו" — גב): לכסיל אין תקנה אלא מקל. אפילו הסנגור הנצחי של האנושות מודה שעל טיפשות כזאת אין מה ללמד זכות.

## בדיחה 1084

מפני מה זכתה חלם ונעשתה מטרופולין לפתאים?

משום שנאמר: “שומר פתאים ה'”[26], וגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך-הוא, שהפתאים מרובים בעולם, וטירחה יתירה היא לשמור אותם בכל מקום ומקום. לפיכך כינס כולם למקום אחד, ושם הוא שומרם.

ולמה כינס כולם דווקא לחלם, ולא למקום אחר?

משום שאין כמותה עיר של פתאים…

הערות שוליים:
- [26] תהלים קט"ז, ו.

ביאור: דרשה תלמודית מדומה על הפסוק „שֹׁמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו — הערה [26]): „פתאים" — תמימים וקלי דעת, וה' שומר עליהם. מכאן ה„היגיון" הלוגיסטי: קשה לשמור פתאים המפוזרים בכל העולם, נוח לכנסם למקום אחד. והתשובה לשאלה „למה דווקא חלם?" מעגלית להפליא — כי אין כמותה עיר של פתאים: התכונה שהכינוס היה אמור ליצור מוצגת כסיבה לו. דרויאנוב מציין שהגרמנים מספרים בדיחה זו על עיירה שוואבית, ומביא מפי העם שני הסברים אחרים לטיפשות חלם: מלאך שנשא שק מלא נשמות טיפשיות מעד במורדות חלם והשק נשפך כולו עליה; ועוד — לא טיפשים הם החלמאים, אלא שכל השטויות מתארעות בעירם.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו – כמובן, בלי פסוק ממשלי ובלי
שיחה של מיכאל וגבריאל – מספרים הגרמנים על העיירה רנרטס-
הופן בארץ השוואבים (פ' י' ברונר, "-Bayerisches Schelmen
Büchlein", מינכן 1911, עמ' 66).
נח פרילוצקי מביא שתי מימרות עממיות:
(א) פעם אחת תעה מלאך בתחומה של חלם ובידו שק מלא נשמות
טיפשיות. ומשום שחלם מוקפה מעלות ומורדות, מעדו רגליו של
המלאך ונפתח שקו, וכל הנשמות הטיפשיות שבתוכו נשפכו על חלם.
(ב) לא טיפשים הם החלמאים, אלא שכל השטויות מתארעות
בעירם.
לסי' 1089, עמ' 30: בדיחה ערבית-תורכית-איספניולית מספרת
"שיבולת-שועל נכנס לבית-הכנסת ובירך ברכת-הגומל. אמרו לו:
כך: ג'וחא נכנס לבית-הכנסת ובירך ברכת-הגומל. אמרו לו:
"מה נס נעשה לך ?" – החזיר ג'וחא: "כותנתי היתה תלויה בראש
הגג, פנע בה הרוח והפילה לקרקע. אילו אותה שעה הייתי בתוכה,
ודאי הייתי נשבר ומת" (י"י. יהודה, "משלי איספניולית-יהודית",
"ציון" ספר ב', ירושלים תרפ"ז, עמ' 85). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1084, עמ' 28) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1085

שלושה טיפשים הם: חלמאי, שיקלוֹבי[27] ודרוּיי[28] , ומה בין שלושתם?

דרוּיי בביתו – אדם ככל האדם; דרוּיי בציבור – טיפש מופלג.

חילופו בשׁקלוֹבי; בציבור – אדם ככל האדם, בביתו – טיפש מופלג. חלמאי, בין בביתו ובין בציבור – טיפש שבטיפשים.

הערות שוליים:
- [27] שקלוב – עיר ידועה ברוסיה הלבנה. עליה אומרים הבריות: “בשקלוב גדלים הטיפשים”.
- [28] “דרויה” – עיירה בקצה פלך ווילנה, ועליה ייאמר: “מפתחי פיו של דרויי ניכר מיד, שטיפש הוא”.

ביאור: מיון למדני מדוקדק — בנוסח „שלושה הם" של ספרות חז"ל — המוחל על קנטור בין־עיירתי: על דרויה, עיירה בקצה פלך וילנה, אמרו „מפתח פיו של דרויי ניכר מיד שטיפש הוא", ועל שקלוב שברוסיה הלבנה — „בשקלוב גדלים הטיפשים" (הערות [27], [28]). ההבחנה הסימטרית — זה טיפש רק בציבור, זה רק בביתו — כל תכליתה להכתיר את החלמאי: טיפש בכל מקום ובכל שעה.

## בדיחה 1086

אמרו עליהם על הדרוּיים שטיפשים הם, על הקרסלביים[29] שכלבים הם, ועל הדינאבורגיים[30] שגנבים הם.

ולמה ניתנה קרסלבה בין דרויה לדינאבורג?

משום שחשש הקדוש ברוך הוא, שמא יבואו גנבי-דינאבורג ויגנבו טיפשי-דרויה, לפיכך הטיל קרסלבה ביניהם, שיהיו הכלבים שומרים את הטיפשים.

הערות שוליים:
- [29] “קרסלבה” – עיירה בין דרויה לדינאבורג; לשעבר – פלך וויטבסק, עכשיו – לטבייה.
- [30] דינאבורג (= דווינסק, דאוגובפילס) – סמוכה לקרסלבה.

ביאור: שלוש עיירות שכנות (באזור לטביה של היום — הערות [29], [30]) ושלוש תוויות גנאי: דרויה — טיפשים, קרסלבה — כלבים, דינאבורג — גנבים. הבדיחה הופכת את שלושת העלבונות ל„השגחה פרטית" גיאוגרפית: הקדוש ברוך הוא הציב את הכלבים בתווך כדי שישמרו על הטיפשים מפני הגנבים. סדר עולם שלם, מתוכנן ומיטיב — עשוי כולו גידופים של שכנים.

## בדיחה 1087

שתי שנים ומחצה למד חוזק[31] שחיטה ובדיקה, ולבסוף, כשהלך ליטוֹל “קבלה” והגיע לביתו של הרב, ניצנץ לו פתאום ספק בלבו:

מה קודם למה – שחיטה קודמת לבדיקה, או בדיקה קודמת לשחיטה?

עד שעמד וחשב, שמע אשה מספרת עם חברתה:

בלילה פרצו גנבים לביתה “ושחטוה בלי חלף”[32].

נטפל אליה ואמר לה:

שאלה גדולה יש לי לשאול אותך: כיצד נהגו בך הגנבים, – תחילה שחטוּ ואחר-כך בדקוּ, או להיפך, תחילה בדקוּ ואחר-כך שחטו?

ליגלגה עליו האשה:

חוזק טיפש! אילו לא בדקוּ תחילה, כיצד ידעו לשחוט אחר-כך?[33]

שמע חוזק ודן קל-וחומר:

ומה שוחט בלי חלף בודק תחילה, השוחט בחלף לא כל-שכן שהוא בודק תחילה.

ומיד נשא רגליו והלך אל הרב ליטוֹל “קבלה”…

הערות שוליים:
- [31] “חוזק” – כינוי עממי לטיפש. ועיין אינץ ברנשטיין “יידישע שפריכווערטער און רעדענסארטען”, ערך “חוזק”.
- [32] “שחוט בלי חלף” (וגם “שחוט” סתם) – ביטוי עממי, ופירושו: עשה עם מי-שהוא רעה גדולה.
- [33] פירוש: אילו לא בדקו הגנבים תחילה, מה יש בבית, כיצד יכלו לגנוב?

ביאור: „חוזק" — כינוי עממי ביידיש לטיפש (הערה [31]); „קבלה" — תעודת ההסמכה שנוטל שוחט מן הרב; „שחיטה ובדיקה" — לפי ההלכה שוחטים תחילה ואחר כך בודקים את הריאה ושאר האיברים אם הבהמה כשרה; „חלף" — סכין השחיטה. הניב „שחטוה בלי חלף" פירושו עשו לה רעה גדולה (הערה [32]), והאישה מתכוונת בתשובתה שהגנבים בדקו תחילה מה יש בבית — אחרת כיצד ידעו מה לגנוב (הערה [33]). חוזק, שאחרי שנתיים וחצי של לימוד עוד מסופק בסדר הבסיסי ביותר של מקצועו, גוזר מלשון הגנבים קל־וחומר שצורתו למדנית ותוכנו הפוך מן ההלכה — בודקים לפני ששוחטים — וממהר בביטחון גמור אל הרב ליטול הסמכה.

## בדיחה 1088

לא עמדה לו לחוזק בקיאותו בהלכות שחיטה ובדיקה, והרב לא נתן לו “קבלה”. נמלך והרכיב אסל על שכמו ונעשה שואב-מים, ומכאן ואילך קראו לו: “חוזק-שר המשקים”.

לימים נתעשר חוזק שר-המשקים: מת לוֹ דוֹד חשוּך-בנים והוריש לו כל הונו: חמישים זהובים בעין. בו ביום הביא חוזק את ממונו אל “הגביר” ואמר לו:

רצוני, שיהא ממוני מילוה בידך, ותמורת ריבית – אביא אביא לך מים כל השנה חינם…

ביאור: „אסל" — מוט הנישא על הכתפיים ושני דליים תלויים בו; „שר־המשקים" — תוארו של שר משקאות פרעה (בראשית מ), שהודבק בלעג לשואב־המים; „חשוך־בנים" — ערירי; „זהובים בעין" — במזומן; „גביר" — עשיר הקהילה, שאצלו מפקידים כסף כהלוואה הנושאת ריבית. חוזק הופך את הכיוון: במקום לגבות מן הגביר ריבית על הכסף שהוא נותן בידו, הוא מציע לשלם לו — במים חינם כל השנה. המלווה משלם ללווה.

## בדיחה 1089

חוזק שר-המשקים ירד אל הנהר למלא דלייו מים. נסתכל וראה: אשתו מכבסת תחתוניו וחובטת אותם בּמזוֹר שבידהּ. נתמלא חוזק שמחה רבה ואמר:

ברוך המקום, שנתן בי בינה לצאת מן התחתונים האלה תחילה…

ביאור: „מזור" — אלת העץ שחובטים בה את הכביסה; „המקום" — כינוי לקדוש ברוך הוא. חוזק רואה את המכות הניתכות על תחתוניו ומברך את עצמו על התבונה שבזכותה אינו בתוכם — סכנה שלא הייתה ולא נבראה, שהרי דווקא משום שפשט אותם הם בכביסה. דרויאנוב מציין מקבילה ערבית־תורכית: ג'וחא מברך „הגומל" על נס — כותנתו נפלה מראש הגג, „אילו אותה שעה הייתי בתוכה, ודאי הייתי נשבר ומת".

הערת דרויאנוב: בדיחה ערבית־תורכית־איספניולית מספרת כך: ג’וחא נכנס לבית־הכנסת ובירך ברכת־הגומל. אמרו לו: “מה נס נעשה לך?” – החזיר ג’וחא: “כותנתי היתה תלויה בראש הגג, פגע בה הרוח והפילה לקרקע. אילו אותה שעה הייתי בתוכה, ודאי הייתי נשבר ומת” (י’י' יהודה, “משלי איספניולית־יהודית”, “ציון” ספר ב', ירושלים תרפ"ז, עמ' 85). (ספר הבדיחה והחידוד, כרך ב — ציונים (עמ' 356) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1090

בלילה נפלה דליקה בעיר. התחילו הפעמונים מצלצלים, והכל רצו אל הדליקה. קפץ חוזק שר-המשקים ממיטתו וראה: הבית הסמוך לדירתו דולק. נהנה הנאה מרובה ואמר לאשתו:

כל היום את משימה עצמך חכמה ומרננת אחרי, שאני טיפש; עכשיו בואי וראי: את ולא אני שׂכרת דירה בסמוך לדליקה…

ביאור: אפילו האסון מגויס אצל חוזק לוויכוח הנישואין הנצחי: ברגע שהבית הסמוך עולה באש, כל שהוא רואה הוא ניצחון — את, החכמה, שכרת דירה בסמוך לדליקה. שהשריפה פרצה רק הלילה ואי אפשר היה לצפותה מראש, ושביתו שלו בסכנה ממש עכשיו — בזה אין הוא מבחין.

## בדיחה 1091

מצאו ליקה-טיפש, שהוא מהלך בלילה במעלה-העיר, פנס בידו וגוחן כל-שעה אל הקרקע ומחפש. אמרו לו:

יקה, מה אירע לך?

השיב יקה: רובל כסף היה לי ואבד.

היכן אבד?

שן אבד, במורד-העיר.

ליגלגו עליו:

אוי לך, יקה! טיפש מופלג אתה. אם הרובל אבד לך שם, למה אתה מבקשו כאן?

ליגלג גם יקה:

חכמים! שם הרחוב כוּלוֹ רפש, וכאן הרחוב נקי…

ביאור: „יקה" — כינוי ליהודי יוצא גרמניה, שדבק בו בפולקלור דימוי של דקדקנות תמימה; „רפש" — בוץ. זהו הגלגול היהודי של בדיחת „החיפוש מתחת לפנס" הנודדת: דרויאנוב מציין את מקבילתה אצל ג'וחא (נצר־א־דין), שאיבד טבעת בבית וחיפש אותה בחוץ — „בבית אין אור, ואי אפשר למצוא שם דבר". כאן במקום אור בא ניקיון: הרובל אבד במורד העיר המרופש, אבל נעים יותר לחפש ברחוב הנקי. נוחות החיפוש גוברת על הסיכוי למצוא — והטיפש עוד מחזיר לצוחקים בלגלוג: „חכמים!".

הערת דרויאנוב: ראו לג'וחא שיצא בלילה מביתו לחוץ, והוא
גוחן אל הקרקע ומחפש. אמרו לו: "ג'וחא, מה אירע לך ?" – החזיר
ג'וחא: "טבעתי אבדה לי בבית". – אמרו לו: "אם בבית אבדה
לך, למה אתה מבקשה בחוץ ?" – החזיר ג'וחא: "בבית אין אור,
ואי-אפשר למצוא שם דבר. הלוואי ויהיה רצונו של מקום שאמצאנה
בחוץ" (ווסלסקי, נצר אד-דין א', סי', 184, עמ' 99). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1091, עמ' 30) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1092

יקה הדליק שלושה נרות לנשמת-אביו. אמרו לו:

יקה טיפש, שלושה נרות בבת-אחת למה?

החזיר יקה:

אני רוצה שיספיקו לכל הלילה, ואילו נר אחד מספיק רק לשליש הלילה…

ביאור: חשבון מדוקדק ותמים כאחד: נר אחד בוער שליש לילה, ובכן שלושה נרות — לילה שלם. אלא שמשהדליק את שלושתם בבת אחת, שלושתם יכבו יחד באותו שליש לילה עצמו. („יקה" — כינוי ליהודי יוצא גרמניה, גיבור בדיחות הדקדקנות התמימה.)

## בדיחה 1093

היו לו ליקה מאתיים זוז והלוה אותם בריבית של עשרים וארבעה למאה. ליגלגו עליו קרוביו:

הלך ממונך, יקה! לווה “בטוּח” אינו משלם ריבית יותר מעשרה למאה.

מיהר יקה אל הלווה ואמר לו:

רצוני שיהא ממוני בידי לווה “בטוּח”, ואיני נוטל אלא עשרה למאה…

ביאור: ריבית היא מחיר הסיכון: לווה מפוקפק נאלץ להבטיח עשרים וארבעה אחוזים, ולווה „בטוח" — אמין ובעל יכולת — משיג הלוואה בעשרה בלבד. על זה מלגלגים הקרובים: מי שמשלם לך כל כך הרבה, כספך אבוד אצלו. יקה הופך סיבה ותוצאה — אם לווה בטוח משלם עשרה למאה, די להוריד ללווה שלו את הריבית לעשרה כדי שייעשה בטוח. כך הוא מוותר על הפיצוי היחיד שיש לו על הסיכון, והסיכון נשאר בדיוק כשהיה.

## בדיחה 1094

שמש טיפש היה לו לרבי דויד פרידמן הקרליני והיו הבריות מתקלסים בו וקוראים לו “מטנה”. פעם אחת אמרו לו:

מטנה, על חייך אי אתה חס? סגרו אותך בבית-האסורים ואתה יושב ושותק.

שאל מטנה:

שמא אתם משטים בי?

החזירו לו המשטים: אן עיניך? הרי בבית-האסורים אתה סגור.

נענה מטנה ואמר:

אם-כן, אני הולך מיד לבעלי-הבתים ואבקש מלפניהם רחמים עלי, שישחררוני…

ביאור: רבי דויד פרידמן מקרלין — רב נודע; „שמש" — עוזר בית הכנסת; „משטים" — מהתלים, מוליכים שולל; „בעלי־הבתים" — נכבדי הקהילה. אומרים לשמש הטיפש שהוא כלוא בבית האסורים, והוא מאמין — ומחליט ללכת ברגליו אל בעלי־הבתים לבקש שישחררוהו. עצם ההליכה מפריכה את ה„כלא", אבל אצל מטנה המילים גוברות על מה שעיניו רואות ורגליו עושות.

## בדיחה 1095

שלחו את בּני לקנות תרנגולת. הלך והביא – כד מלא מים.

אמרו לו:

בּני טיפש, מה ראית להביא מים במקום תרנגולת?

הסביר בּני:

יצאתי לשוק לקנות תרנגולת. שיבחה לי המוכרת את תרנגולותיה, שכּולן שׁוּמן. אמרתי: שמע-מינה, שומן יפה מתרנגולת. מוטב שאביא שׁוּמן. הלכתי לאיטליז לקנות שומן. שיבח לי הטבח את שׁוּמנוֹ שׁבּהיר הוא כשׁמן. אמרתי: שמע-מינה, שׁמן יפה משׁוּמן. מוטב שאביא שמן. הלכתי לחנות לקנות שמן. שיבח לי החנווני את שמנוֹ, שצלוּל הוא כמים. אמרתי: שמע-מינה, מים יפים משמן. מוטב, שאביא מים. והרי – כד מלא מים…

ביאור: „שמע מינה" — ארמית תלמודית: הסק מכאן. בני מפרש כל מחמאה השוואתית של מוכר — „שומן בהיר כשמן", „שמן צלול כמים" — כאילו הדבר שמשווים אליו משובח מן הסחורה עצמה, ובשרשרת „מסקנות" למדניות הוא יורד מתרנגולת לשומן, משומן לשמן ומשמן למים, עד שהוא שב הביתה גאה במשובח שבכולם: כד מים.

## בדיחה 1096

אמר לו בעליו לבני:

בּני, לך והבא סנדלי מחדר המיטות.

הלך בּני והביא – סנדל אחד ונעל אחת.

גער בו בעליו:

גולם, כלום זוּג הוא זה, סנדל ונעל?

החזיר בּני:

לחינם אתה כועס. זוג אין לך כלל. אף שם לא נשארו אלא סנדל אחד ונעל אחת…

ביאור: „גולם" — כינוי גנאי לטיפש מגושם. תשובתו של בני מהפכת את האשמה בהיגיון יבש: אין טעם לכעוס על הצמד הלא־תואם, שהרי גם בחדר המיטות לא נשארו אלא סנדל אחד ונעל אחת — לאדון עצמו אין זוג שלם כלל. דרויאנוב מציין מקבילה סינית כמעט זהה: מנדרין פזור־נפש ששלח את עבדו להחליף את נעליו הלא־שוות, והעבד שב ריקם — „אף שם לא מצאתי שתי נעליים שוות".

הערת דרויאנוב: בדיחה סינית מספרת: המנדרין פאן היה
מטבעו פזור-נפש. פעם אחת הלך ברחוב ותמה: רגלו האחת
פסיעותיה נמוכות משל חברתה. אמר לעבדו, שהלך אחריו: "ודאי
כאן נמוכה הקרקע יותר". – אמר לו העבד: "לא כך, אדון נעלה,
אלא נעלך האחת גבוהה בנעליו מחברתה". הסתכל פאן ואמר
אל העבד: "רואה אני, שהדין עמך. רוץ אפוא הביתה והבא לי
משם זוג נעליים אחרות". הלך העבד לעשות מצות אדוניו ושב,
ונעליים לא הביא. אמר לו פאן: "הנעליים היכן ?" – החזיר העבד:
"אדון נעלה, אף שם לא מצאתי שתי נעליים שוות, אלא אחת גבוהה
מחברתה" ("Chinesische Schwänke" האנס רודלסברגר, עמ' 35). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1096, עמ' 31) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1097

אמר לו בעליו לבני:

בּני, הרי מכתב. לך והטילהו אל תיבת-הדואר ואל תשכח לקנות ולהדביק בּוּל תחילה. כסף לבוּל אני נותן לך.

עשה בני שליחותו וחזר, והכסף הביא בידו. תמה בעליו:

בּני, הכסף מהיכן?

צהבוּ פניו של בּני ואמר:

אף אני חכם להערים. ראיתי, כי אין איש, ומיד הטלתי את המכתב אל התיבה בלי בוּל…

ביאור: „צהבו פניו" — קרנו משמחה; „להערים" — להתחכם. בני מבין את הבול לא כדמי משלוח שבזכותם המכתב יגיע, אלא כמין מס שגובים רק כשמישהו מסתכל — ולכן כשראה שאין איש, „הרוויח" את הכסף והטיל את המכתב בלי בול. ערמומיותו רימתה רק את המכתב, שלא יגיע ליעדו.

## בדיחה 1098

בלילה קודם שינה, אמר בעליו לבני:

בּני, זכור ואל תשכח להעירני בחמש, כדי שלא אאחר אל הרכבת.

שמע בּני ואמר:

לא אשכח.

בשלוש ניגש למיטתו של בעליו והתחיל טורדו משנתו. הציץ הלה בשעון שלפניו וכעס.

בּני טיפש, עד מתי אתה מצערני? בחמש אמרתי, ולא בשלוש.

החזיר בּני:

איני יודע, למה אתה כועס…בכוונה עוררתיך. להודיעך שיכול אתה עוד לישון שעתיים…

[נוסח אחר:

איני יודע למה אתה כועס…בכוונה עוררתיך. להזהירך, שתמהר

לישון, משום שלא נשארו לך אלא עוד שעתיים…]

ביאור: מסירות המבטלת את עצמה: כדי לבשר לאדון שנותרו לו עוד שעתיים שינה — או, בנוסח האחר, להזהירו שימהר לנצל אותן — בני מעיר אותו משנתו. דרויאנוב מציין שבדיחה צוענית מספרת כמעט אותו סיפור.

הערת דרויאנוב: בדיחה צוענית מספרת גם היא כנוסח הראשון,
בשינוי מועט ("Zigeuner-Humor", פרידריך ש' קרויס, ליפציג
1907, עמ' 176–177). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1098, עמ' 32) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1099

אמרה הגברת לבני:

בּני, צא לחנות וטול גפרורים. אבל תן דעתך לבחון אותם תחילה ולראות, אם הם ניצתים.

הלך בּני והביא גפרורים. ביקשה הגברת להצית אחד מהם – ולא ניצת. שני, שלישי, רביעי – ולא ניצתו. כעסה הגברת:

בּני טיפש, לא כך אמרתי לך, שתבחן את הגפרורים תחילה?

החזיר בּני:

וכך עשיתי, כוּלם בחנתי – וכולם ניצתו…

ביאור: בני קיים את ההוראה בדיוק מופתי: בחן כל גפרור וגפרור — בהדלקה, שהרי אין דרך אחרת לבדוק אם גפרור ניצת. כולם עמדו במבחן, וכולם כלו בו: גפרור שנבחן שוב אינו נדלק.

## בדיחה 1100

הגברת נכנסה למטבח ומצאה: כלב-הבית מלקק חלק מתוך קיתוֹן וּבני יושב ומסתכל. רגזה וצעקה:

גולם! למה אין אתה מבריח את הכלב? נענה בני ואמר:

טינה יש לי בלבי עליו. שלשום קרע לי מכנסי, ומכאן ואילך איני מדבר עמו…

ביאור: „קיתון" — כד לנוזלים; „גולם" — טיפש מגושם. בני מנהל עם הכלב „ברוגז" כדרך בני אדם: מאז שקרע את מכנסיו אין הוא מדבר עמו — ולהבריח אותו מן הקיתון פירושו, כביכול, להפר את השתיקה. נאמנות לעיקרון עד אבסורד, גם כשהבית ניזוק.

## בדיחה 1101

עם ערב יצא בני מן הבית ואמר למשרתת:

כשאשוב תפתחי לי?

הן – השיבה המשרתת. – אפתח לך.

לאחר שעה נשמע קול דופק בדלת. שאלה המשרתת:

האתה זה, בני?

אין קול.

בּני?

אין עונה.

נסתלקה המשרתת ולא פתחה. ולמחר בבוקר מצאה את בּני יושב על המפתן מבחוץ ומנמנם. צחקה ואמרה לו:

בּני טיפש, מדוע קראתיך ולא ענית?

התרעם בּני והשיב:

חמתי עלייך, שלא פתחת לי…הלא נעניתי לך בראשי…

ביאור: בני „ענה" למשרתת בהנהון־ראש — דרך דלת סגורה, בחושך — ובטוח כל־כך שהמחווה נקלטה, עד שאחרי לילה על המפתן הוא זה שכועס עליה.

## בדיחה 1102

הגברת אמרה למבשׁלתהּ:

צאי לאיטליז וראי, אם יש לטבּח כף-רגל-עגל.

יצאה המבשלת, חזרה ואמרה:

אי-אפשר לראות; הטבּח נעוּל מגפיים עד לארכּוּבּוֹתיו…

ביאור: „איטליז" — חנות בשר; „ארכובות" — ברכיים. הגברת שאלה אם יש אצל הקצב נתח רגל־עגל למכירה, והמבשלת הבינה שנשלחה לבדוק את רגליו של הקצב עצמו — ואלה, לצערה, נעולות במגפיים.

## בדיחה 1103

הגברת הביאה שלוש ליטרות בשר מן האיטליז, הניחה על השולחן במטבח והלכה לה. לאחר שעה חזרה אל המטבח: הבשר איננו.

היכן הבשר? – שאלה את המבשלת.

החתול אכלוֹ, – השיבה המבשלת.

שקר! – צרחה הגברת. – אין חתול אוכל שלוש ליטרות בשר בבת-אחת.

עתה תראי, – עמדה המבשלת, תפסה לחתול, הניחה אותו בכף המאזניים, ונמצא משקלוֹ שלוש ליטרות.

נענתה הגברת ואמרה:

הרי הבשר. אבל היכן הוא החתול?…

ביאור: „ליטרה" — מידת משקל ישנה, כחצי קילו. המבשלת מוכיחה במאזניים שהחתול שוקל בדיוק כמשקל הבשר שנעלם, והגברת מקבלת את החשבון כפשוטו: אם מה שעל הכף הוא הבשר — לאן נעלם החתול? דרויאנוב מציין שהבדיחה ידועה באוצרם של עמים ולשונות רבים, וּוסלסקי מביא לה ביבליוגרפיה במחקרו על נצר א־דין (ההוג'ה).

הערת דרויאנוב: הבדיחה שלפנינו ידועה באוצרם של עמים
ולשונות שונות. ביבליוגראפיה קצרה מביא ווסלסקי (נצר אד-דין
ב', עמ' 185, ציון לסי' 384). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1103, עמ' 33) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1104

מלמד הלך בגזירת אשתו לקנות עז. קודם שיצא מביתו אמרה לו אשתו:

נקוט כלל זה בידך. עז שחלבהּ מרובה יש לה סימנים מוּבהקים:

דדים לה רכים, זנבהּ ארוך, קרניהּ מגוּדלוֹת, ולא פחות משני טפחים שטח בין קרן לחברתהּ. עז שאין לה סימנים אלוּ אל תקנה.

שאל המלמד:

ומה דינהּ של עז, שחסר לה סימן אחד מן הסימנים?

השיבה האשה:

סימן אחד אינו מעכב.

הלך המלמד, קנה והביא לביתו – תיש. ראתה אשתו את מקחו וספקה כפיה: מה צורך יש לי בתיש?

תמה המלמד:

מניין לך, שתיש הוא זה, ולא עז?

צרחה האשה:

מלמד שוטה! הלא דדים אין לה.

חזר ותמה המלמד:

מה בכך? וכי לא בפירוש אמרת, שסימן אחד אינו מעכב?

ביאור: „מלמד" — מורה תינוקות ב„חדר", דמות קבע של למדן עני ותלוש מן העולם; „טפח" — מידת רוחב, כשמונה ס"מ. האישה מונה סימנים לעז חולבת טובה וחותמת בכלל בלשון הלכתית: „סימן אחד אינו מעכב" — היעדר סימן בודד אינו פוסל את המקח. המלמד, שאינו יודע להבחין בין עז לתיש, מיישם את הכלל בדקדוק למדני גם על הדדים — אלא שהדדים אינם עוד „סימן איכות" אחד מני כמה, הם עצם ההבדל בין נקבה חולבת לזכר. הלוגיקה הפורמלית שלו מושלמת; רק העולם חסר בה.

## בדיחה 1105

מלמד היה חוסך משכר-המלמדוּת שלו ומצניע כל “זמן” עשרה רובלים. פעם אחת שמע מפליגים בעושרו של “הגביר” ומספרים עליו, שיש לו במזוּמנים לא פחות מעשרת אלפים.

נענה המלמד ואמר:

מה רבותה היא זו? בסוף אלף “זמנים” יהיו גם לי עשרת אלפים…

ביאור: „זמן" — מחצית שנת הלימודים ב„חדר", שבסופה מקבל המלמד את שכרו; „גביר" — עשיר. עשרה רובל לזמן פירושם שעשרת האלפים יצטברו „בסוף אלף זמנים" — כחמש מאות שנה. החשבון מדויק לגמרי; רק תוחלת החיים לא שותפה לו. דרויאנוב מציין בדיחה גרמנית מקבילה על אורג שהתפאר שנשאר לו זהוב שלם בשנה — הרי שבמשך מאה שנים יהיו לו מאה זהובים במזומן.

הערת דרויאנוב: בדיחה גרמנית מספרת: גרדי אחד התפאר
ואמר: חוץ ממזונות ובגדים יש לו כל שנה זהוב שלם; הרי שבמשך
מאה שנים יהיו לו במזומנים מאה זהובים (אלברכט קלר, "Die
Handwerker Volkshumor", ליפציג 1912, עמ' 94. ועיי"ש עמ'
175, ביבליוגראפיה להערה 4). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1105, עמ' 34) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1106

ראש-דוכנא נשא אשה ונעשה מלמד. פעם אחת, כשישבו הוא ואשתו לאכול סעודה של צהריים, רמזה היא לו, שמחר ליל-טבילה לה.

מחר – אמרה – תפטור את התלמידים בתחילת הערב, ותשוב מן “החדר” לשמור על הבית.

נבוך המלמד ושאל:

מה אמתלה אוֹמר להם?

השיאה לו האשה עצה:

תאמר להם, שחש אתה בראשך.

שמח המלמד על חכמתהּ של אשתו, שב ל"חדרו" ואמר לתלמידיו:

התבשרוּ ילדים! מחר יכאב עלי ראשי…

ביאור: „ראש־דוכנא" — עוזרו של מלמד ב„חדר"; „ליל טבילה" — הלילה שבו שבה האישה מטבילתה במקווה בתום ימי הנידה ובני הזוג מתייחדים; „אמתלה" — תירוץ. כל כוחו של תירוץ בכך שייראה אמיתי ומקרי בשעתו — והמלמד התם מכריז עליו יום מראש, בלשון עתיד ובקריאת בשורה משמחת, ומגלה לתלמידיו בדיוק את מה שנועד להסתיר.

## בדיחה 1107

ערב-שבת אחרי חצות הניחה חנוונית את בעלה המלמד לשמור על החנות, והיא פרשה לביתה להכין צורכי-שבת. כשחזרה שאלה לבעלה:

היו קונים?

הן, – השיב המלמד – מכרתי בוּל של הדואר, והרי תשעה-עשר גדולים.

נאנחה האשה:

אוי, בטלן! הלא אני עצמי משלמת לדואר עשרים גדולים.

ליגלג עליה המלמד:

יפה אמרוּ: “אין חכמה לאשה אלא בפלך”[40]. אם עשרים, את למה לו? כלום הדואר נעוּל בפניו?…

הערות שוליים:
- [40] יומא ס"ו, ב.

ביאור: „גדולים" — מטבעות קטנים. הבול עולה בדואר עשרים, והמלמד מכר בתשעה־עשר — כלומר הפסיד על המכירה. בעיניו זו דווקא תחבולת מסחר מבריקה: מי יקנה ממנו בעשרים, אם הדואר פתוח לפני כל אדם? ועל ההיגיון הזה הוא עוד מטיח באשתו את מאמר הגמרא „אין חכמה לאשה אלא בפלך" (יומא סו ע"ב, הערה [40]) — אין לאישה עסק אלא בכישור הטווייה — בדיוק ברגע שבו האישה היא היחידה בחנות שמבינה חשבון.

## בדיחה 1108

ערב-שבת ירד מלמד אל הנהר לרחוץ וּשטפוֹ גל. מיד קפץ אחריו שחיין לתוך הנהר, תפס לו בזקנוֹ ומשׁה אותו מן המים.

למחר בּירך המלמד ברכת-הגומל ונדר נדר:

מכאן ולהבא לא ירחץ בנהר אלא אם-כן ילמד לשׂחוֹת תחילה…

ביאור: „ברכת הגומל" — ברכת ההודיה שמברך מי שניצל מסכנה. הנדר נשמע אחראי להפליא, אלא שלשחות לומדים רק במים: מי שנשבע לא להיכנס לנהר עד שידע לשחות נעל את עצמו בחוץ לעולם. דרויאנוב מציין שקיים פתגם עממי גרמני זהה — „לא אבוא במים אלא אם כן אדע לשחות תחילה" — שהבדיחה הופכת מאמרה על תנאי בלתי־אפשרי לכלל חיים ממשי של שוטה.

הערת דרויאנוב: י״י יהודה (״משלי־ערב״ א׳, ירושלים תרצ״ב, סי׳ 693, עמ׳ קנ״ז) מביא פתגם עממי גרמני: ״לא אבוא במים אלא אם־כן אדע לשחות תחילה״. ביקשתי פתגם זה בקובצו של וילהלם בורכארדט, ״Die sprichwörtlichen Redensarten im deutschen Volksmund״, ליפציג 1888, וגם בקובצו של פרנץ טטצנר, ״Deutsches Sprichwörterbuch״, ליפציג, הוצ׳ רקלַם, – ולא מצאתי. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1108, עמ' 35) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1109

בסוף “הזמן” גבה מלמד שיירי שכר-הלימוד וישב ודן עם אשתו:

מה סגוּלה יעשו לממונם, שלא יתבזבז?

נקנה עז, – חרצה האשה.

יפה אמרת, – הסכים המלמד.

למחר השכים ויצא לבקש עז. הגיע לכפר וחזר על בתי-הכפר:

אין עז. פרש מכפר זה ויצא, כדי ללכת לכפר שני. שהה שהייה קלה לצורך קטן, ומחמת טירדה נתחלף לו מזרח במערב ושב בדרך, אשר בהּ בא. והיה מהלך ותמה:

הנה האילן, הנה השלולית, שפגעתי בלכתי לכאן…

לסוף הגיע עד סמוך לביתו. נשא עיניו לשמים ואמר:

כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: “סדנא דארעא חד הוא”[43].

אילו לא ידעתי בבירור שאני הולך לכפר, הייתי חושש שמא לביתי אני שב…

הערות שוליים:
- [43] בבא קמא י"ב, ב.

ביאור: „זמן" — מחצית שנת לימודים, שבסופה מקבל המלמד את שכרו; „סגולה" — כאן: עצה בדוקה שתשמור על הכסף. המלמד נפנה לצרכיו, מתבלבל בין מזרח למערב וחוזר על עקבותיו עד ביתו — אבל במקום להבין שהסתובב, הוא מיישב את האילן, השלולית והבית המוכרים במאמר הגמרא „סדנא דארעא חד הוא" (בבא קמא יב ע"ב, הערה [43]) — גוש הארץ כולו אחד, הקרקע דומה בכל מקום. הוודאות שהוא בדרך לכפר גוברת אפילו על מראה ביתו שלו. דרויאנוב מציין מקבילה הודית על אוכל־אופיום שיצא לבקש עבודה, נרדם בפאתי כפרו, שב בלילה אל ביתו בלי דעת — ותמה כמה דומים הבית והאישה לשלו.

הערת דרויאנוב: בדיחה הודית מספרת: הודי אחד, שהיה רגיל באכילת אופיון, איבד את כל הונו, והוא וביתו היו צפויים לעניות גמורה. ויהי כי הציקה לו אשתו בדבריה, שילך לבקש עבודה ולהציל את בני־ביתו מרעב, קם ואמר לה: ״תני לי שק וסוכך ואלך לבקש עבודה, ולא אשוב אליך עד אם אביא ממון בידי״. נתנה לו האשה את השק ואת הסוכך, אשר ביקש, והוא יצא לדרכו. עוד לא הרחיק ללכת מן הכפר ישב לנוח, ושינה תקפה אותו כשהקיץ כבר היה לילה. ראה אור מהבהב מרחוק, קם והלך לקראת האור והגיע לכפר. דפק על דלתו של בית וביקש לחם לאכול ומקום ללון. יצאה אליו אשה רעולה והכניסה אותו לבית. הסתכל אוכל־האופיון על כל סביביו ותמה: כמה דומה בית זה לביתו! וכשהביאה האשה לחם ושמה על השולחן, הציץ בה בדרך אגב ותמה שוב: כמה דומה אשה זו לאשתו! – לסוף נתנה האשה עליו בקולה, שחזר בידיים ריקות, ותמיהתו גדלה עוד יותר: כיצד אירע הדבר, שהוא שב למקום שיצא משם! (שיאמה שנקר, ״Сонъ Раджи״, עמ׳ 100–98). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1109, עמ' 35) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1110

אסון קרה למלמד: אשתו מתה עליו מיתה חטופה. נכנסו אצלו תלמידיו לנחמו, קיבּל תנחומיהם ואמר להם:

נחמתוּני, בני, כדרך שבני-אדם מנחמים…יפה אמרתם: הכל בידי שמים. בלילה אדם עולה על מיטתו חי וקיים, ולמחר הוא קם מת…

ביאור: המלמד מבקש לומר דבר חוכמה על פתאומיות המוות, אבל המשפט יוצא מפיו הפוך: „למחר הוא קם מת" — ומת, כידוע, דווקא אינו קם. האבל כובד־הראש בטוח שאמר דבר עמוק ואינו שומע שהמשפט מבטל את עצמו.

## בדיחה 1111

מלמדים טיילוּ בחבורה על שפת-הנהר וראו: פועלים גושרים גשר על-פני הנהר. נענה אחד מן החבורה ואמר:

יפה עושים הללוּ, שהם גושרים את הגשר לרוחב -הנהר. אילמלי גשרוּהוּ לאורך -הנהר, חוששני, שלא היו מספיקים…

ביאור: „גושרים" — בונים גשר. גשר לרוחב הנהר אינו בחירה נבונה אלא הדבר היחיד שגשר יכול להיות — ורק בעיני המלמד קיימת ברצינות החלופה, גשר לאורך הנהר, שחסרונה היחיד הוא שלא יספיקו לסיים אותה. דרויאנוב מציין נוסח קרוב בבדיחה צוענית.

הערת דרויאנוב: בשינוי נוסח קצת מספרת כך גם בדיחה צוענית (קרויס, ״Zigeuner״, עמ׳ 180–181). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1111, עמ' 36) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1112

כל “זמן” ו"זמן" חשׂך מלמד קימעה משכר-המלמדוּת, עד שלסוף השיגה ידו לבנות לו בית קטן. לימים נכנס אצלו גוי, עוג מלך הבשן, הוציא מתוך ילקוּטוֹ גליון-נייר, פתח וקרא בקול אדיר וחזק, כמנהגוֹ של גוי:

בפקודת הוד-מלכותו אתה, משה-יענקל, חייב לשלם רובל מס-הבית.

נבהל המלמד, פישפש ומצא רובל מוצנע במקום-סמוּי מן העין – ושילם. שילשל הגוי את הרובל לתוך כיסו והלך לו. מיד יצא אחריו גם המלמד והלך לחברו בן-אוּמנוּתוֹ, חריף ועמקן מפורסם, ודן

לפניו על מה שאירע לו:

מילא, רובל – דינא דמלכותא דינא. אבל שלוש שאלות בדבר:

ראשית, מהיכן יודע הקיסר שמי? שנית, הקיסר שלנו, שמלך בכיפּה הוא וכוּלוֹ ממן, מה צורך יש לו ברובל שלי? ושלישית, הקיסר, שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו – לשלוח מעיר-הבירה גוי מיוחד לגבות רובל אחד ולהפסיד להוצאות-הנסיעה משם לכאן ומכאן לשם כמה וכמה רובלים?

החזיר לו חברו העמקן המפורסם:

שלוש שאלות שאלת, ושלוש תשובות בדבר, ששאלת, מהיכן יודע הקיסר שמך? אין כאן מן התימה כל-עיקר. אשתקד, כשבא הקיסר לעיירתנו, ויצאנו, אני ואתה, לראותו ולברך “ברוך שחלק”, נפנית לקרן-זווית מחמת צורך. אותו רגע עברה עלינו פתאום מרכבתו של הקיסר. מיד טפחתי לך במרפקי וקראתי: “משה יענקל, הקיסר נוסע!” – שמע הוא את שמך ורשם בפנקס שלפניו. – ששאלת, מה צורך יש לו לקיסר ברובל שלך? אף זה דבר פשוט. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. מה הקדוש ברוך-הוא, שׁכּוּלוֹ קדוּשה, יושב ומצפה ל"קדוֹש קדוֹש" שלך, אף הקיסר, להבדיל, שׁכּוּלוֹ ממוֹן, יושב ומצפה לרוּבל שלך. – וששאלת, כלום כדאי לו לקיסר לשלוח גוי מיוחד מעיר-הבירה, כדי לגבות רובל אחד, ולהפסיד כמה וכמה רובלים להוצאות הנסיעה? הרי זה סימן, שאין אתה בקי בתכסיסי-מלוכה. בוא ואסביר לך. אותו גוי לאו שליח מיוחד הוא, אלא שׁימש חייל בעיר הבירה, וּכשׁכּלוּ לו חמש שנות שימושוֹ נכנס אצל הקיסר ליטוֹל הימנו ברכה לדרך. שמע הקיסר מפיו, שלעיירתנו הוא נוסע, ואמר לו: "עשה עמדי טובה.

באותה עיירה יש מלמד אחד ומשה-יענקל שמו, והוא חייב לי רובל. בבקשה ממך, כשתבוא לשׁם תלך אליו ותגבה את הרובל ותשלחהו לי". והרי עשה הגוי שליחותו.

שמע משה-יענקל המלמד דברי חברו, העמקן המפורסם, נענה ואמר:

תנוח דעתך, שהנחת דעתי. עכשיו הכל מחוּור…

ביאור: „עוג מלך הבשן" — כינוי לאיש ענק, על שם המלך הענקי שבמקרא; „דינא דמלכותא דינא" — כלל תלמודי: חוק השלטון מחייב כהלכה; „ברוך שחלק" — הברכה שמברכים למראה מלך („ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם"). המעשה עצמו פשוט: נוכל גבה מן המלמד „מס" בדוי. שלוש הקושיות של המלמד מצוינות — הן בדיוק מה שהיה צריך לחשוף את התרמית — אלא שה„עמקן" המפורסם מיישב אותן בדרך הפלפול, שיודעת ליישב הכול: הקיסר שמע את שמו ברחוב ורשם בפנקס; „מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע" — מאמר חז"ל שמלכות הארץ דומה למלכות שמים — וכשם שהקב"ה, שכולו קדושה, מצפה ל„קדוש" שלך, כך הקיסר, שכולו ממון, מצפה לרובל שלך; והגוי אינו שליח מיוחד אלא חייל משוחרר שקיבל את השליחות בדרכו הביתה. שני הלמדנים מעדיפים תירוץ מתוחכם על פני האמת הפשוטה שרומו — ו„הכול מחוור".

## בדיחה 1113

מלמד שמע, שהבריות מרננים אחריו ואומרים עליו, שטיפש הוא. נתן שתי אצבעות לתוך חוטמו ואמר:

אעלה לגג ואקפוץ למטה. לא אינזק, משמע שבאמת טיפש אני ונתקיים בי “שומר פתאים ה'”[45] ; אינזק – סימן, ששקר בפי הבריות.

אמר ועשה…וכששבה רוחו אליו והוברר, שהגיע לכלל ריסוּק-אברים, בּיקשׁ שיתנו לו מים ליטוֹל ידיו. נטל וּבירך:

“ברוך שעשני חכם!”

[נוסח אחר:

אמר ועשה…וכשפקח עיניו וראה, שנשברו לו יד ורגל, נהנה ואמר:

כל ימי ידעתי, שהבריות שווא ידברו, ואני חכם. אבל לא ידעתי,

שחכם מחוּכּם אני עד כדי כך…]

הערות שוליים:
- [45] תהלים קט"ז, ו.

ביאור: „שומר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו; הערה [45]) — הבטחת הפסוק שהקב"ה שומר על התמימים והפשוטים מפגע; מכאן ה„ניסוי": אם לא יינזק בקפיצה — סימן שהוא פתי שהשמים שומרים עליו. עצם הרעיון לקפוץ מהגג כדי לברר אם אתה טיפש הוא כמובן ההוכחה הניצחת, אבל המלמד המרוסק קורא בתוצאה את ההפך — וחוגג בנוסח ברכות השחר („ברוך שעשני…"): „ברוך שעשני חכם!"

## בדיחה 1114

עבדקן ישב ולמד בלילה מסכתא סנהדרין לאור הנר. למד ולמד והגיע למה שאמרו:

“עבדקן – סכסן”.

עיין ברש"י ומצא:

מי שזקנו עבה שוטה הוא[47].

חלשה דעתו: מה תקנה יש לו? לגזוז את הזקן – אסור, להניחו כמו שהוא – הרי הוא מעיד עליו…

נמלך ומדד שני טפחים זקן, והשאר הגיש לנר הדולק. מיד נשתלהבה האש, שרפה כל זקנו וגם חרכה פניו. עמד “הנשרף” וכתב בגמרא מן הצד:

“בדוּק וּמנוּסה”…

הערות שוליים:
- [47] סנהדרין ק, ב.

ביאור: „עבדקן" — בעל זקן עבה. במסכת סנהדרין (ק ע"ב, הערה [47]) נאמר „עבדקן — סכסן", ורש"י שם: מי שזקנו עבה — שוטה הוא. הלמדן נלכד: לגלח אסור (איסור השחתת פאת הזקן), להשאיר — הזקן „מעיד" עליו; והפתרון, לחרוך את העודף בנר, מסתיים בזקן שרוף כולו ובפנים חרוכות. „בדוק ומנוסה" הוא הנוסח שרושמים ליד סגולה שהוכיחה את עצמה — והוא רושם אותו בשולי הגמרא בלי לשים לב שזה עתה אימת את המאמר בגופו. דרויאנוב מתפעל שדווקא בדיחה שסימני יהדותה מובהקים כל כך יש לה אחיות אצל אחרים: שופט הודי ששרף את זקנו אחרי שקרא שראש קטן וזקן ארוך סימן טיפשות, ובדיחה קברדינית על בעל זקן צהוב ששמע כך מפי המולא במסגד.

הערת דרויאנוב: נפלא הדבר! בדיחה זו, שלכאורה סימני יהדותה מובהקים כל־כך, גם היא יש לה חברות באוצרם של אחרים. הנה לדוגמא בדיחה הודית: שופט קרא ספר בלילה ומצא כתוב: אנשים שראשם קטן וזקנם ארוך – טיפשים הם. והוא – ראשו קטן וזקנו ארוך. הירהר בלבו ואמר: ״להגדיל ראשי אין בידי; לקצר זקני יש בידי״. ביקש מספריים ולא מצא. נמלך ותפס מחציתו העליונה של זקנו בידו, והשאר הגיש לפמוט אשר לפניו על השולחן. נאחזה האש בזקנו ופגעה גם בידו. פתח את היד מחמת כאב ונחרך הזקן כולו. אז התבייש השופט מאוד, כי ראה, כי כל מה שנאמר בספר
עליו אמת וצדק (יוהאנס הרטל, ״92 Anekdoten un Schwänke aus dem modernen Indien״, ליפציג 1922, סי׳ 51, עמ׳ 55). בדיחה קברדינית עושה כך לצהבדקן, ששמע מפי המולה במסגד, שסימן מובהק לטיפשות זקן צהוב (סומצוב, ״Разысканія״, עמ׳ 66–68). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1114, עמ' 37) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1115

חסיד עני הסיח צערו לפני צדיקו:

רבי, אסון קרני. פלוני קרובי נתן לי חמישים זוז להכנסת בתי הכלה, ועד שהגעתי לביתי אבד לי הכסף. עכשיו אוי לי מצרת בתי העלובה, ואוי לי מקללת אשתי הארורה.

אמר לו הצדיק:

לך והקף חצרך שבע פעמים, ועל כל הקפה והקפה תאמר “איזהוּ”.

למחר חזר החסיד ובא אל הצדיק:

רבי, עשיתי כדבריך, וכסף איננו.

אמר לו הצדיק:

איזה “איזהו” אמרת?

תמה החסיד:

רבי, כלום יש “איזהו” אחר חוץ מ"איזהו מקומן של זבחים"?

החזיר לו הצדיק:

הן, יש “איזהוּ” אחר: “איזהו שוטה? המאבד כל מה שנותנים לו”[49].

הערות שוליים:
- [49] חגיגה ג, ב.

ביאור: „הכנסת כלה" — מימון נישואיה של כלה ענייה, מצווה גדולה; „זוז" — מטבע, כאן סתם: כסף. שני טקסטים מוכרים נפתחים במילה „איזהו": „איזהו מקומן של זבחים" — פרק המשנה הנאמר בתפילת שחרית, שכל יהודי מכיר — ו„איזהו שוטה? המאבד כל מה שנותנים לו" — מהגדרות השוטה שבגמרא (חגיגה ג ע"ב, הערה [49]). ה„סגולה" של הצדיק — שבע הקפות ו„איזהו" סתום — היא מלכודת: כשהכסף לא חוזר, מתברר שה„איזהו" הנכון לא היה תפילה אלא אבחנה על החסיד עצמו. דרויאנוב מציין ששלמה רובין ייחס את החידוד לרבי ישראל מקוז'ניץ.

הערת דרויאנוב: שלמה רובין מייחס בדיחה זו לרבי ישראל מקוזעניץ (״מעשה תעתועים״, ווינה תרמ״ז, עמ׳ 114). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1115, עמ' 37) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1116

ב"שבת שירה" אירע בּטלנא דבר גדול: הרבי שר “ישמח משה” בניגון חדש. כל אותו היום ועד שעה מאוחרת בלילה חזרו וחזרו החסידים על הניגון החדש עד להתלהבות שבהתלהבות.

וּכשׁעייף הרבי, והחסידים התחילו נפטרים הימנו, ראו לחסיד אחד, שהוא עומד וקושר קשרים במטפחתו. אמרו לו:

הקשרים על שום מה?

השיב החסיד:

סימנים אני עושה לניגון החדש…

ביאור: „שבת שירה" — השבת שקוראים בה בתורה את שירת הים; „ישמח משה" — קטע מתפילת שחרית של שבת; „ניגון" — לחן חסידי, שמתקבל אצל חסידים כאוצר של ממש. קשר במטפחת הוא אמצעי הזיכרון העממי — קושרים קשר כדי לא לשכוח דבר. אלא שקשר יכול להזכיר שיש מה לזכור; לחן אי אפשר לקשור בבד — וזה בדיוק מה שהחסיד הנלהב מנסה לעשות.

## בדיחה 1117

חסיד מופלג ביראה בא לכרך ונתארח בבית אחיו הסוחר.

ראה, שבני אחיו רווקים כּוּלם, ואמר לו:

מסתכל אני בבניך ותמה עליך. שכחת, אחי, מה שאמרוּ חכמים:

“בן שמונה-עשרה לחופה”?[50]

החזיר לו אחיו:

מסתכל אני בזקנך ותמה עליך. שכחת, אחי, מה שאמרו חכמים:

“בן ארבעים לבינה”?… (ראה הערה 21)

הערות שוליים:
- [50] אבות ה, כ"א.

ביאור: שני האחים שולפים מאותה משנה עצמה — סולם הגילים שבפרקי אבות (ה, כא; הערה [50]): „בן חמש למקרא… בן שמונה־עשרה לחופה… בן ארבעים לבינה". החסיד מוכיח את אחיו על בניו הרווקים שעברו את גיל החופה, והאח מחזיר לו מאותו סולם בדיוק: זקנך מעיד שעברת את ארבעים — והבינה איפה?

## בדיחה 1118

בין שחרית ל"חוֹק-ישראל" ישבו בטלנים בבית-המדרש וסיפרו נפלאות על עניים, ששיחקה להם השעה ונעשו עשירים. פתחו במאיר-אנשיל רוטשילד וסיימו ב"גביר" שלהם.

לפני שלושים שנה בא לכאן והיה לו זוג מכנסיים בּלים. עכשיו יש לו מיליון.

מיליון?! – השתאה אחד מן החבורה. – מה צוֹרך יש לו במיליון זוּג מכנסיים בּלים?…

ביאור: „חוק ישראל" — סדר לימוד יומי קבוע הנלמד אחרי התפילה; „בטלנים" — יושבי בית־המדרש הפנויים ממלאכה; „גביר" — עשיר; מאיר־אנשיל רוטשילד — מייסד שושלת רוטשילד, אב־הטיפוס של העני שהעשיר. „יש לו מיליון" — מיליון רובל, כמובן; אבל השוטה מדביק את המספר לשם העצם היחיד שנזכר בסיפור, ונשאר עם מיליון זוגות מכנסיים בלים.

## בדיחה 1119

יהודי מן “המעיינים” מצא כתוב בספר: מים, כשהם מגיעים למאה מעלות חום, מרתיחים. תמה “המעיין”:

השגחת הבורא: מהיכן יודעים המים, שהם הגיעו למאה מעלות?…

ביאור: „מעיין" — מי שמעמיק בעיון בספרים. השוטה מייחס למים תודעה: כדי לרתוח בדיוק במאה מעלות הם צריכים כביכול „לדעת" לאיזה חום הגיעו — וכשל ההאנשה הזה נעשה אצלו ראיה נרגשת להשגחת הבורא.

## בדיחה 1120

בחור משכיל קרא ספר-לימוד לפיסיקה ומצא כתוב:

“חום מרחיב את הגופים; קור מקצר את הגופים”.

לקח עט, טבלוֹ בדיו והוסיף הערה מן הצד:

“ראיה לדבר: בקיץ הימים ארוכים, בחורף – קצרים”…

ביאור: ה„ראיה" מערבבת שני מובנים של אורך: היום האסטרונומי, שמתארך בקיץ ומתקצר בחורף, מגויס כאילו היה גוף מוצק שהחום מרחיב והקור מכווץ. דרויאנוב מציין שצ'כוב שם „מחקר" זהה בפי גיבור יצירתו הראשונה שנדפסה: היום בחורף קצר כי הקור מקצר אותו, והלילה ארוך משום שמחממים אותו בפמוטות ובמנורות.

הערת דרויאנוב: ביצירתו הראשונה שנתפרסמה בדפוס שם אנטון צ׳חוב בפי גיבורו ״מחקר״ זה: ״מפני מה מה הימים בחורף קצרים והלילות ארוכים, וחילופיהם בקייץ? – היום בחורף קצר ככל הנופים, משום שהוא מקצר אותם, הלילה בחורף ארוך, משום שהקור מקצר אותם, שהמנורות והמנורות, שמדליקים אותם במוקדם, והם דולקים זמן רב (כל כתבי צ׳חוב, הוצ׳ א׳ פ׳ מארכס, כרך כב׳, עמ׳ 8). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1120, עמ' 39) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1121

בחור משכיל טייל בשבת במקומות רחוקים מן העיר. ראה, כי אין איש, הוציא סיגריה מכיסו והציתהּ. והיה מעשׁן והולך עד שהגיע למחסני הצבא. הרגיש בו חייל מן המשמר וקרא:

בחור, אסור לעשׁן!

אה! – התריס הבחור. – אין אני נזקק כבר לשטויות אלו…

ביאור: הבחור ה„משכיל" — מבני תנועת ההשכלה, שמרדה בדת — מעשן בשבת בסתר, הרחק מן העיר, ובטוח שהשתחרר מ„אמונות ההבל". כששומר צועק לו „אסור לעשן!" הוא עונה על האיסור היחיד שהוא מכיר — איסור העישון בשבת — ולא קולט שליד מחסני תחמושת של הצבא זו תקנת בטיחות פשוטה. ה„נאורות" שלו היא רפלקס: כל „אסור" נשמע לו דת, גם כשמולו חייל חמוש ומאחוריו חומר נפץ.

## בדיחה 1122

היה לו למלך בן-יחיד טיפש, והיה המלך מיצר ודואג תמיד:

כיצד יצלח זה למלוכה?

אמרו לו שריו:

בעיר פלונית במדינת-הים יש אוניברסיטה מפורסמת, מלאה מורים חכמים ונבונים. אם על המלך טוב, ישלח את בנו לשם ויקבל תורה מפיהם ויחכם גם הוא.

וייטב הדבר בעיני המלך, ויעש כדבר השרים.

מקץ כמה שנים שב בן-המלך לבית-אביו מלא וגדוש חכמה. שמח עליו המלך שמחה גדולה, ולכבודו עשה משתה לכל הפרתמים ושרי-המדינות, הנמצאים בעיר-הבירה. וכטוב לב המסוּבים ביין,

שאל אחד מהם את בן-המלך החכם:

רצונך, שתאמר לנו, במה כוחך גדול?

השיב בן-המלך:

כל שבע החכמות למדתי, אבל בייחוד גדול כוחי בחכמת-המדידה.

שאלו המסוּבים:

מה אות?

החזיר בן המלך:

יניח איש מכם שלא בפני מה שהוא לתוך ידו ויקפוץ אותה, ועל-פי מדידת-היד מבחוץ אדע, מה יש לה בפנים.

עשה כך אחד מן המסובים, הניח טבעת לתוך ידו, ואמר לבן-המלך: עכשיו תואיל נא לקום ולמדוד.

קם בן-המלך ומדד את היד מכל רוחותיה ואמר:

חכמתי מגידה לי, שיש לך בידך דבר עגול וחור לו באמצע.

התפלא השר על חכמתו הגדולה של בן-המלך ואמר:

רואה אני, שכל רז לא אנס לך, ויהי רצון מלפניך, שתאמר לנו גם מה הוא אותו דבר עגול שבידי ואשר חור לו באמצע?

החזיר בן-המלך:

לפי החכמה, שלמדתי מרבותי, לא נתגלה לי יותר ממה שאמרתי.

אבל מסברה דנפשי יודע אני ומבין, שאותו דבר עגול שבידך ואשר חור לו באמצע הוא – אבן-ריחיים…

ביאור: „שבע החכמות" — כלל המדעים בלשון ימי הביניים; „חכמת המדידה" — גיאומטריה; „פרתמים" — אצילים (מילה ממגילת אסתר); „אבן ריחיים" — אבן ענק עגולה ומנוקבת שטוחנים בה תבואה. הלימוד דווקא עבד: המדידה הביאה את בן־המלך עד „דבר עגול וחור לו באמצע". אבל את הצעד האחרון שום אוניברסיטה לא תעשה במקומו — וברגע שנכנסת לפעולה „סברה דנפשי" (סברתו שלו), הטבעת שבתוך אגרוף נעשית אבן ריחיים. דרויאנוב מציין שהמגיד מדובנה השתמש בבדיחה כמשל לדרשת חז"ל „ביקש לץ חכמה ואין — זה פרעה וחרטומיו; ודעת לנבון נקל — זה יוסף": בלי דעת מלידה, גם שבע החכמות לא יועילו.

הערת דרויאנוב: בבדיחה זו השתמש רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה, בתורת משל למה שדרשו באגדה ואמרו: ״ביקש לץ חכמה ואין, זה פרעה וחרטומיו, ודעת לנבון נקל, זה יוסף״ (״אהל יעקב״, ווארשה תרל״ד, פרשה מקץ, עמ׳ 178–179). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1122, עמ' 39) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1123

בחור שהגיע פירקוֹ לעבודת-מלך עמד לבדיקה. טפח לו הרופא על גבו וקרא:

בחור כארזים! חילך לצבא.

לא נהנה הבחור ואמר:

אדוני הדוקטור, ראייתי קצרה.

פיקפק הרופא:

שמא אתה משקר?

חס ושלום! – החזיר הבחור, – איני משקר.

נשא עיניו לתקרה, זקף אצבע ואמר:

הרואה אתה, אדוני הדוקטור, את הזבוב, המהלך על-פני התקרה?

הן, – השיב הרופא, – אני רואה.

ואני, – אמר הבחור, – איני רואה…

ביאור: „הגיע פרקו לעבודת המלך" — הגיע לגיל הגיוס לצבא הצאר, שירות ארוך וקשה שצעירים יהודים עשו הכול כדי לחמוק ממנו, ובכלל זה העמדת פני בעלי מום. ה„הוכחה" של הבחור מפריכה את עצמה: הוא מצביע במדויק על הזבוב שעל התקרה — ומכריז שאינו רואה אותו.

## בדיחה 1124

בחור טיפש הוזמן לביתהּ של בחורה לשם שידוך, והלך גם השדכן עמו. כשהגיעו לשם הקדים השדכן ואמר לו:

זכור מה שאמר שלמה: “גם אויל מחריש חכם יחשב”[53]. עצתי, שתמעט בשיחה ותעמיד פנים כאדם שרבות מחשבות עמוּקוֹת בלבו.

נשמע לו הבחור, שתק ולא רע שיחה, התחילו המחותנים דנים עליו בחשאי:

בחור שתקן זה מה טיבו?

אמר אחד מן המחותנים:

חזותו מוכיחה עליו, שפילוסוף גדול הוא וכוּלוֹ מחשבה.

נענה מחותן שני ואמר:

לא כי, משורר גדול הוא וכוּלוֹ רוח-הקודש.

פיהק מחותן שלישי ואמר:

לא זה ולא זה, אלא פשוט טיפש מופלג הוא.

מיד קפץ הבחור ואמר לשדכן:

רבי ליזר, הבה ונלך. כבר הכירו אותנו…

הערות שוליים:
- [53] משלי י"ז, כ"ח.

ביאור: „מחותנים" — כאן: בני משפחת הכלה; „שידוך" — הצעת נישואין בתיווך שדכן. השדכן נשען על משלי (יז, כח; הערה [53]): „גם אויל מחריש חכם יחשב" — אפילו טיפש, כל עוד הוא שותק, מוחזק חכם. התכסיס עובד להפליא — פילוסוף! משורר! — עד שנאמרת בקול האמת, והבחור קופץ לאשר אותה במו פיו: „כבר הכירו אותנו".

## בדיחה 1125

שאלו לבחורה כלה:

מאימתי את כלה?

החזירה הבחורה:

מלפני הפסח עד מאה ועשרים שנה…

ביאור: „כלה" — כאן: מאורסת; „עד מאה ועשרים" — איחול אריכות הימים המסורתי. הנשאלת על תאריך אחד — מאימתי היא מאורסת — עונה בטווח שלם, מלפני הפסח ועד סוף חייה, כאילו „כלה" הוא מעמד שצריך לנקוב גם במועד פקיעתו.

## בדיחה 1126

חתן עמד לנסוע לחתוּנתוֹ ואיחר אל הרכבת. מיהר ושלח

טלגרמה לכּלה:

“איחרתי אל הרכבת. אבוא מחר. בבקשה לדחות את החופה”.

ביאור: החתן מבקש ״לדחות את החופה״ — כאילו בלעדי בקשתו הייתה מתקיימת בזמנה, בלעדיו. חופה בלי חתן אינה אפשרית כלל, כך שהמברק כולו מיותר מעיקרו: הוא מתייחס לחתונתו כאל רכבת שעלולה לצאת בלעדיו.

## בדיחה 1127

מילדותו התנכר פּסח, שטיפש הוא, והיו אביו ואמו מצטערים ונאנחים:

מה יהיה סופו של ילד זה, שבינת-אדם אין לו?

פעם אחת עמד על הגזוּזטרה למעלה והטיל מים אל תוך הרחוב למטה. פתאום ראה בני-אדם עוברים ברחוב, ומיד הפסיק וברח.

הרגיש אביו בדבר ונהנה:

דומה, שמחמת בושה ברח, והרי סימן, שבינת-אדם מתחילה מנצנצת לו במוחו.

קרא לו האב ושאל אותו:

פסח, למה הפסקת וברחת כשראית בני-אדם עוברים ברחוב?

החזיר פסח:

יראתי, שמא יתפסו לי בקילוח ויפילוני מן הגזוזטרה למטה…

ביאור: „גזוזטרה" — מרפסת; „התנכר" — ניכר ונודע (על-פי „גם במעלליו יתנכר-נער", משלי כ, יא): מילדותו ניכר בפסח שטיפש הוא. האב קורא בבריחה סימן לבושה, כלומר לניצני שכל — אבל נימוקו של פסח מוכיח שהטיפשות במקומה עומדת, ואף ביתר שאת: הוא חושש שהעוברים „יתפסו לו בקילוח" ויפילוהו מן המרפסת — כאילו היה הקילוח חבל של ממש שאפשר לאחוז בו ולמשוך. דרויאנוב מציין שהבדיחה עתיקה מאוד: היא מופיעה כבר אצל יוהאנס פאולי, מאבות סיפורי-ההיתול הגרמניים, בקובץ „Schimpf und Ernst" מראשית המאה ה-16.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו כבר סיפר סיפר אבי־״השוואנק״, הכוהן יוהאנס פאולי (כנראה, ישראל מומר). ע״י קובצו הידוע ״Schimpf und Ernst״, הוצ׳ יוהאנס בולטה, ברלין 1924, כרך ראשון, סי׳ 22, עמ׳ 20. ביבליוגראפיה קצרה־שם, כרך שני, עמ׳ 262. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1127, עמ' 41) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1128

כשגדל פסח השיאוּ לו אביו ואמו אשה מחנדריקיבה. אמרו לו מכריו:

פסח, אשתך מה היא בעיניך?

החזיר פסח:

יפה היא בעיני. כל ימי לא אשא אשה אלא מחנדריקיבה…

ביאור: פסח מרוצה מאשתו, ומנסח את שביעות־רצונו כמדיניות לעתיד — ״כל ימי לא אשא אשה אלא מחנדריקיבה״ (שם עיירה) — כאילו נושאים נשים שוב ושוב, כמו שקונים סחורה מספק שהוכיח את עצמו.

## בדיחה 1129

איש ואשה באו אל הרב.

רבי, – אמרה האשה, – לפני חמש שנים נישׂאתי לו. עכשיו אני מבקשת להתגרש ממנו.

שאל הרב:

מה דבר רע מצאת בו?

השיבה האשה:

מצאתי, שטיפש הוא.

תמה הרב:

חמש שנים את דרה עמו בכפיפה אחת, ורק עכשיו נודע לך שטיפש הוא?

קפץ הבעל, נענה ואמר:

רבי, שקרנית היא…חייך, שהיא ידעה גם קודם…

ביאור: הבעל, בלהיטותו להפריך את ״שקריה״ של אשתו, מודה בעצם הטענה: היא אכן ידעה כל השנים שהוא טיפש. הגנתו היא ההוכחה.

## בדיחה 1130

אשה באה אל הרב וקבלה:

רבי, חיים אין לי עם בעלי ומוכרחת אני להתגרש ממנו.

מה טעם? – שאל הרב.

רבי, – השיבה האשה, – מושלם הוא, לא עלינו, בכל המעלות:

למדן מופלג, ספרא רבה, יודע נגן…

תמה הרב:

בשביל מעלותיו את מבקשת להתגרש ממנו?

החזירה האשה:

מעלותיו, רבי, הן אסונותיו, משום שגם טיפש הוא. אילו לא היה למדן, לא היו הלמדנים יודעים, שטיפש הוא; אילו לא היה סופר, לא היו הסופרים יודעים, ואילו לא היה יודע נגן, הכל יודעים, שטיפש הוא.

[נוסח אחר:

מה טעם? – שאל הרב.

רבי, – השיבה האשה, – כוהן הוא.

תמה הרב:

מה בכך?

החזירה האשה:

רבי, אילו לא היה כהן, לא היו יודעים לכל-הפחות הכוהנים שטיפש הוא: עכשיו, שהוא כוהן ועולה לדוכן, גם הכוהנים יודעים שטיפש הוא.]

ביאור: ״ספרא רבה״ — סופר מובהק, כותב גדול; ״יודע נגן״ — מיטיב לנגן (על־פי לשון הכתוב על דוד). היגיון האישה הפוך ומדויק: כל כישרון מעמיד את בעלה בפני חוג מומחים נוסף שמגלה כי טיפש הוא, כך שהמעלות אינן מכסות על הפגם אלא מפרסמות אותו. בנוסח האחר: כהן ״עולה לדוכן״ — עומד לפני כל הקהל לשאת ברכת־כהנים — וכך גם הכוהנים יודעים.

## בדיחה 1131

שמעון סנדלר היה אומר:

בנערוּתי התקוטטו אבא ואמא עלי. אבא ביקש לעשות אותי סנדלר, ואמא ביקשה לעשות אותי חייט. ברוך המקום, שניצח אבא. אילו ניצחה, חלילה, אמא, הייתי גווע ברעב אני וביתי. זה לי שלושים שנה אני עוסק במלאכתי ועדיין לא אירע לי, שיהא אדם בא אצלי להזמין בגד. הכל מזמינים נעליים…

ביאור: שלושים שנה איש לא הזמין אצלו בגד — כמובן, שהרי הוא סנדלר. אבל שמעון קורא את התוצאה המובנת מאליה של מקצועו כהוכחה ניצחת שהמקצוע נבחר נכון; אילו ניצחה אמו והיה חייט, אותה ״ראיה״ עצמה הייתה פועלת במהופך.

## בדיחה 1132

עמד אדם ליד באר וטרח למשׁוֹת חבל שנפל לתוך הבאר.

משה וּמשה ולא הגיע עד הקצה. רגז ורקק:

טפו! ודאי כרת מי-שהוא את הקצה של החבל…

ביאור: ״למשות״ — להעלות מן המים. אילו באמת נכרת קצה החבל, החבל היה רק מתקצר והקצה מגיע מהר יותר; הטיפש הופך את אורכו של החבל ל״הוכחה״ שמישהו גנב לו את הקצה.

## בדיחה 1133

אשה השתטחה על קבר אביה, וכשפתח השׁמשׁ והתחיל אומר “אל מלא רחמים” משכה לו בשרווּלוֹ:

רבי שׁמשׁ, הרם קולך; אבא, עליו השלום, היה כבד-אוזן…

ביאור: ״אל מלא רחמים״ — תפילת הזכרת נשמות הנאמרת על הקבר לעילוי נשמת המת; ״כבד־אוזן״ — קשה־שמיעה. האישה מתייחסת לתפילה כאל הודעה שצריכה להגיע לאוזני אביה ממש — ואם היה חירש בחייו, יש להרים את הקול גם אל קברו.

## בדיחה 1134

ערב תשעה-באב באו שלושה אל הרב: חולה, זקן וסומא. נכנס החולה ראשון ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני חולה.

החזיר לו הרב:

חולה פטור מתענית, אבל אינו פטור ממידת דרך-ארץ. חולה המספר על מחלתו עם חברו נוהג להוסיף: “לא עליך”.

שמע הזקן מה שאמר הרב, נכנס הוא שני ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני זקן, לא עליך.

החזיר לו הרב:

זקן פטור מתענית, אבל אינו פטור ממידת דרך-ארץ. זקן המספר על זקנתו עם חברו נוהג להוסיף: “עליך ועל בניך”.

שמע הסומא מה שאמר הרב, נכנס הוא שלישי ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני סומא, עליך ועל בניך…

ביאור: תשעה־באב הוא יום צום, והשלושה באים ״להישאל״ — לשאול את הרב אם הם פטורים ממנו. ״מידת דרך־ארץ״ — נימוס. בלשון הדיבור נהגו להוסיף ״לא עליך״ כשמזכירים צרה או מחלה (שלא תבוא על השומע), ו״עליך ועל בניך״ כשמזכירים דבר טוב — וזקנה, כלומר אריכות ימים, היא ברכה. כל אחד מהשלושה מעתיק בצורה מכנית את הנוסח ששמע מקודמו: הזקן מדביק ״לא עליך״ לזקנתו כאילו הייתה אסון, והסומא (העיוור) חותם את השרשרת באיחול עיוורון ״עליך ועל בניך״ — נוסח הברכה נהפך לקללה איומה. דרויאנוב מציין שמוטיב הטיפש ״המחליף את היוצרות״ — האומר שלא במקומם דברים ששמו בפיו — מפורסם בפולקלור העולמי, אבל בכל הנוסחאות שמצא טועה טיפש אחד שוב ושוב; לשלושה שותפים לשטות, שכל אחד מחליף את היוצרות של חברו, לא מצא מקבילה בשום עם.

הערת דרויאנוב: המוטיב שלפנינו – טיפש ״מחליף את היוצרות״ ואומר לא במקומם דברים, ששמו בפיו לאומרם במקומם, – מוטיב מובהק בדיחה יהדותה מובהקים כל־כך. ע״י חוץ מן הביבליוגראפיה העשירה של ווסלסקי מפורסם הוא זה. (״נצר אד־דין״ א׳. עמ׳ 251) גם האחים גרים סי׳ 143 (לפי מהדורת פון דר ליאן־חלק ב׳, סי׳ 79, עמ׳ 9; גדקה סי׳ 12, עמ׳ 33; אוסקר דנהארדט, ״Schwänke aus aller Welt״, ליפציג 1922, סי׳ 14, עמ׳ 29; א׳ נ׳ אפנסייב, ״Народныя русскія сказки и легенды״, ברלין 1922, כרך ב׳, סי׳ 226, עמ׳ 344; שין, ״Матеріалы״, כרך ב׳ (ספר ג׳), סי׳ 109, עמ׳ 236. – בכל הנוסחאות הידועים לי מחליף טיפש אחד את היוצרות כמה פעמים
זו אחרי זו. מה שאין כן בבדיחה שלנו: כאן שלושה שותפים הם
לשטות, וכל אחד "מחליף את היוצרות" של חברו. לטכניקה זו לא
עלה בידי למצוא דוגמא באוצר הבדיחה של העמים. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1134, עמ' 43) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1135

יהודים ישבו וסיפרו בחבורה על גדולים, שנולדו בעיירותיהם. אחד מן החבורה שתק ולא סיפר כלום. אמרו לו:

רבי יהודי, בעיירתך לא נולדו גדולים כלל?

הירהר השותק והשיב:

לא; בעיירתי נולדו רק קטנים…

ביאור: ״גדולים״ — אנשי שם ומעלה. השותק נוטל את המילה כפשוטה ומשיב את האמת הפשוטה מכולן: בעיירתו, כמו בכל מקום, נולדים רק קטנים — תינוקות. גדול איש אינו נולד; גדוּלה נעשים.

## בדיחה 1136

שניים סיפרוּ זה עם זה בפסח:

כמה כוּפתוֹת יכול אדם לאכול בבת-אחת?

אחד אמר:

יותר מעשר אין קיבתוֹ קולטת.

נענה השני ואמר:

הוא יכול לאכול שלושים בבת-אחת.

פיקפק הראשון והימרוּ זה את זה. נכנסו לבית-מחייה כשר וישבו לאכול. הלה הזמין עשר כוּפתוֹת, והלה הזמין שלושים. עשרים אכל כדרכו, חמש בּלע על השובע בעל-כורחו, וחמש נותרו. נעץ בהן האכלן עיניים תרעומניות ואמר:

אילו ידעתי שכּךְ אתן, הייתי אוכל אתכן תחילה…

ביאור: ״כופתות״ — קניידלך, כופתאות־המצה של פסח; ״בית־מחייה״ — בית־אוכל. הזללן המובס תולה את האשמה בחמש הכופתאות האחרונות, כאילו מקומן בתור — ולא קיבולת קיבתו — הוא שהכשיל אותו. דרויאנוב עצמו מציין שהבדיחה כבר נדפסה בכרך הראשון (סי׳ 819) ונשנתה כאן בטעות, בשינוי נוסח קל.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו—בשינוי נוסח מועט—כבר נדפסה
בכרך ראשון, סי' 819 עמ' 263, ועל־פי טעות נדפסה כאן שנית
ועיין הציון לה במקומו. — (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1136, עמ' 43) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1137

ההוא שהסיח דאגה שבלבו לחברו:

הפרנסה פוֹחתת והולכת, הבנות בגרו ואין בידי להשיאן, הבנים נקראו לעבודת-המלך ואין בידי להושיעם…

נאנח חברו:

לא לחינם נימנוּ וגמרוּ: “נוח לו לאדם, שלא נברא”[58].

נאנח אחריו גם הראשון:

אבל מי זוכה לכך? אולי אחד מני אלף…

הערות שוליים:
- [58] ערובין י"ג,ב.

ביאור: ״עבודת־המלך״ — גיוס לצבא הצאר. החבר מצטט את מסקנת הגמרא בעירובין יג ע״ב (הערה [58]): שנתיים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, עד ש״נמנו וגמרו״ — הצביעו והכריעו — נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. המסכן נאנח על הנחמה הזאת כאילו אי־הבריאה היא פרס שבהגרלה — ״מי זוכה לכך? אולי אחד מני אלף״ — והרי מי שלא נברא איננו קיים, ואין מי ש״יזכה״. דרויאנוב מצרף לכאן את מכתמו של ההוגה הגרמני ליכטנברג: ״אשרי מי שלא נולד — חופשי הוא מכל הייסורים שבעולם״; חידודה היהודי של הבדיחה בכך שגם אושר זה מוקצב למעטים בלבד.

הערת דרויאנוב: ליכטנברג כתב: "אשרי מי שלא נולד
חופשי הוא מכל היסורים שבעולם" (Lichtenbergs ausgewählte
Schriften", ליפציג רקלם עמ' 70). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1137, עמ' 44) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1138

עגלה מלאה אדם, וּכשזזה ממקומה הרגיש אחד מן הנוסעים, שרגל זרה דוֹחקתוֹ. נתכעס וצעק:

רגל זו למי?

נענה קול מאחוריו:

אם מפוּזמקת פוּזמק כּחוֹל – שלי היא…

ביאור: ״מפוזמקת פוזמק כחול״ — נתונה בגרב כחול. הנוסע אינו חש היכן רגלו שלו, ומזהה אותה כמו חפץ אבוד — לפי סימן חיצוני. דרויאנוב מביא מקבילה אוקראינית: גריצקו השיכור, שגנבים חלצו את מגפיו החדשים בשנתו, מביט למחרת ברגליו היחפות ופוסק: ״הרגליים הללו לא שלי הן; שלי נעולות מגפיים חדשים״.

הערת דרויאנוב: בדיחה אוקראינית מספרת: גריצקו מכר
קמחו בעיר־הפלך. קנה לו מגפים טובים חדשים, משחם בעיטרן
כהלכה ונעל ונעל אותם. מילא כרסו יי"ש, ולא נשאו אותו רגליו אלא
לצאת מן העיר. ללכת עד לכפרו לא עצר כוח. נפל על אם־
הדרך ונרדם. עברו עליו מוסקלים, חלצו מגפיו החדשים מעל
רגליו והלכו להם. למחר בבוקר נזדמן לשם אדם אחד, בן כפרו
של גריצקו, הגיע עד לו, הכירו והתחיל טורדו: "גריצקו קום, הרם
נענה ואמר: "הרגלַים הללו לא שלי הן; שלי נעולות מגפים
רגליך מן הדרך !"—נסתכל גריצקו ברגליו וראה, שהן יחפות,
חדשים" (אפנסייב, "Сказки" ב', סי' 249, עמ' 397—398). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1138, עמ' 44) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1139

יהודי וגלח נזדמנו ללינת-לילה בחדר אחד של פונדק.

קודם שינה אמר היהודי למשרת:

בבקשה ממך, שתעירני בטרם בוקר, לרכבת הראשונה.

עשה המשרת כאשר צוּוה והיהודי קם, לא העלה נר, כדי שלא לנדר שנתו של הגלח, לבש את הבגדים שבאו לידו בחשיכה וּמיהר אל הרכבת. וכשנכנס לבית-התחנה וּמבטוֹ נתקל בּמראה אשר על הקיר קפא במקומו: אדם לבוש גלחוּת נשקף אליו מתוך המראה.

חיטט בראשו ונהם:

תיפח רוחו של אותו משרת שוטה! אמרתי לו, שיעיר אותי והוא העיר את הגלח…

ביאור: ״גלח״ — כומר נוצרי (על שום גילוח שער ראשו). היהודי, שלבש בחשיכה את בגדי הכומר, רואה במראה ״גלח״ ואינו מעלה בדעתו שזו בבואתו שלו: הזהות אצלו בבגד, לא בפנים, והמסקנה — המשרת העיר את האיש הלא־נכון. דרויאנוב מציין שזו מן הבדיחות הנודדות מעם לעם, ומביא את גרסת המספר הגרמני יוהאן־פטר הבל: גלב (ספָּר) העומד על משמר לילי ביער מגלח להנאתו את ראש האיכר הישן; כשהאיכר מתעורר וממשש גולגולת קירחת הוא קובע: טיפש הגלב — צריך היה להעיר אותי, והעיר את הנזיר.

הערת דרויאנוב: אף זו אחת מן הבדיחות המפורסמות,
המתהלכות מעם לעם. וכבר סיפר יוהאן־פטר הבל (נולד בבאזל
1710): שלושה הלכו יחדיו ביער בלילה: גלב, איכר ונזיר
פרנציסקני. עייפו וישבו לנוח, העלו מדורה והחליטו: חליפות יישנו
שנים מהם שעתיים, והשלישי יעמוד על המשמר. הפילו גורל ויצא
הגורל: הגלב יעמוד ראשון על המשמר, אחריו—האיכר, ואחרי
האיכר—הפרנציסקני. עמד הגלב ושמר, וכדי להסיר שיעמומו
מעליו הוציא כלי־מלאכתו מילקוטו וגילח את ראשו של האיכר,
שישן שינה עמוקה ולא הרגיש כלום. וכשהגיעה שעתו של האיכר
לקום לעבודת המשמר התחיל הגלב טורדו משנתו. פשט הלה שתי
ידיו והתחיל ממרד מגרד ראשו, כדרכו של אדם שכור־שינה, ומצא את
גולגלתו מגולחת כולה. תמה ואמר: "טיפש מופלג הוא הגלב; צריך
היה להעיר אותי, והעיר את הפרנציסקני". (הבל, "Die Schwänke
des rheinländischen Hausfreundes", ברלין 1922, עמ' 17—18).
לסי' 1169, עמ' 55: לפי מה ששמע "סופ־ר סת־ם"־(מיכל רבינוביץ)
מפי המנוח חיים־ליב מארקון, רשם א' מ' דיק "תורותיו" של משה
יון בחוברת מיוחדה, וקרא לה "זכרו תורת משה". וכשנודע הדבר
לבני משפחתו של יון קנו מאת דיק את המחברת בעשרים וחמישה
רובלים ושרפוה (הארץ, גליון 3691). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1139, עמ' 44) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1140

כּלוּ כל השׂיחות בקרונהּ של הרכבת, והחבורה התחילה משתעממת ומפהקת. קם אחד מן החבורה ואמר:

שמעו, רבותי, אחודה נא לכם חידה.

בבקשה, – השיבה כל החבורה כּוּלהּ.

פתח הלה ושאל:

שניים, פעמים שחורים ופעמים צהובים ומצויים אצל כל אדם, מי יודע?

אין איש יודע. ליגלג בעל-החידה:

התבּיישׁוּ יהודים. הרי זה דבר פשוט, – זוג נעליים.

גז שיעמומה של החבורה ואמרה:

חודה נא עוד!

מסכּים… ארבעה, פעמים שחורים ופעמים צהובים ואינם מצויים אצל כל אדם, מי יודע?

אין איש יודע. גיחך בעל-החידות:

אן חכמתכם, יהודים! שני זוגות נעליים.

צחקה כל החבורה וחזרה ואמרה:

חודה נא עוד!

מסכים…תשעה, לא שחורים ולא צהובים ומצויים אצל הרבנית ואינם מצויים אצל הרב, מי יודע?

קפץ אחד מן החבורה:

אני יודע! שלושה זוגות נעליים!…

ביאור: שתי ה״חידות״ הראשונות מאמנות את החבורה בתבנית אחת: התשובה היא תמיד זוגות נעליים. החידה השלישית שוברת אותה בכוונה — תשעה (מספר אי־זוגי), לא שחורים ולא צהובים, מצויים אצל הרבנית דווקא — רמז שקוף למשהו אחר לגמרי; אבל מי שלמד את הדפוס במקום לחשוב יורה בביטחון ״שלושה זוגות נעליים!״ — תשובה שאינה מתיישבת אפילו עם החשבון.

## בדיחה 1141

הרכבת קרבה אל התחנה ועמדה. נסתכלו הנוסעים וראו:

אדם פוסע פסיעות גסות, מציץ אל תוך כל חלון וחלון של הקרונות וצועק:

“רובינשטיין! רובינשטיין!”

אחד מן הנוסעים פתח חלונוֹ והוציא ראשו לחוץ. מיד קפץ עליו אותו אדם וסטר לו אחת ושתיים. צחק כל הקרון וצחק גם הנסטר.

אמרו לו:

בשלמא אנו צוחקים, שסטרו לך ולא לנו, אתה למה צוחק?

חילחל הנסטר:

חה-חה-חה! כלום רובינשטיין אני?…

ביאור: הנסטר מוצא נחמה מנצחת בטעותו של הסוטר: ״כלום רובינשטיין אני?״ — כאילו סטירה שניתנה בטעות אינה נחשבת. הניצחון הטכני על המכה חשוב בעיניו מהמכות עצמן, שניחתו על לחייו שלו.

## בדיחה 1142

ההוא שניגש לחברו מאחוריו, טפח לו בשכמו וקרא:

אפשטין!

היפנה הלה ראשו אל הטופח ואמר:

לא אפשטין אני, אלא גינזבורג אני.

הסתכל בו הטופח יפה-יפה ואמר:

שׁומוּ שמים, כמה נשתנית! אפילו שמך נשתנה…

ביאור: הטופח מוכן להאמין שמכרו השתנה עד כדי כך שאפילו שמו התחלף — ובלבד שלא להודות בטעות הפשוטה: הוא זיהה אדם זר.

## בדיחה 1143

זקן ישב בקרונהּ של רכבת ונימנם. נטפל אליו אחד מן הנוסעים והתחיל מספר לפניו דברי-הבאי והטרידוֹ מן הנימנום.

קיפחוֹ הזקן ואמר לו:

לא נאה לאדם בן ארבעים, שימלא פיו דברי-שטות.

נעלב הפטפטן ואמר:

שמא בנבואה נתגלה לך, שבן ארבעים אני?

החזיר לו הזקן:

נבואה למה? חשבון הוא זה. יודע אני בחור אידיוט למחצה והוא בן עשרים…

ביאור: ה״חשבון״ של הזקן: אם בחור אידיוט־למחצה הוא בן עשרים, טיפש שלם — כפול ממנו — מוכרח להיות בן ארבעים. העלבון עטוף באריתמטיקה צוננת, והפטפטן מוזמן לגלות לבדו על מה מבוססת המשוואה.

## בדיחה 1144

ההוא שהביא מכתב לדואר וביקש לשלחוֹ באחריות. שקל הפקיד את המכתב ואמר למשׁלח:

עוד בּוּל אתה צריך להוסיף: יש בו במכתב יותר מכפי המשקל הקצוּב.

תמה המשׁלח:

כלום על-ידי זה שאוסיף עוד בּוּל ייקל המכתב?…

ביאור: ״באחריות״ — דואר רשום. הבול הנוסף הוא תשלום על המשקל העודף, אבל השולח מבין אותו כאמצעי לתיקון הכובד עצמו — ותוהה, בהיגיון עקבי לגמרי בתוך אי־ההבנה, כיצד הוספת בול תקל על המכתב.

## בדיחה 1145

סיטוני ווילנאי קרא לסוכנוֹ החדש ושלח אותו לעיירה הסמוכה, לבולטרימנץ, לגבות חוב מלקוח, שהעביר זמן השטר ולא פרע.

קודם שיצא הסוכן לשם אמר לו בעליו:

תן דעתך, שלא תהיה בהול יותר מדי. כשתבוא לבולטרימנץ תשתה קהווה תחילה, כאדם שדעתו זחה עליו. אחר-כך תצא לשוק, תחקור ותדרוש כמסיח לפי תומו על לקוחנו זה שמא אפשר להיפּרע ממנו בעל-כורחו. לסוף תסור אליו ותשתדל להוציא מפיו מה שטמון לו בלבו. וכשיתברר לך כמה הוא אומר לשלם, תשלח לי טלגרמה.

נסע הסוכן, ולמחר באה טלגרמה מאתו:

“בבולטרימנץ אין קהווה. מה לעשות?”

ביאור: ״סיטוני״ — סוחר סיטונאי; ״העביר זמן השטר״ — לא פרע את שטר־החוב במועדו; ״דעתו זחה עליו״ — שלֵו ומרוצה; ״כמסיח לפי תומו״ — כמי שמדבר דרך אגב, בלי כוונה נסתרת. מכל תוכנית הגבייה המחוכמת נאחז הסוכן דווקא בשלב המקדים הפעוט — כוס הקהווה שנועדה רק לשוות לו ארשת רגועה — וכשאין קהווה בבולטרימנץ, המבצע כולו נעצר והוא מברק לבקש הוראות.

## בדיחה 1146

בחבורה של יהודים נשאלה שאלה:

מה ראה שמשון לקשור את השועלים דווקא זנב אל זנב ולשים לפיד בּתווך? מוטב שהיה קושר אותם גב אל גב והיה מקום מרווח יותר בשביל הלפיד בתווך.

קם אחד מן החבורה ואמר:

חכם גדול היה שמשון ויפה עשה. זנב כשמתלקח הוא מחריב עולם מלא…

ביאור: על־פי שופטים טו, ד: שמשון קשר את השועלים זנב אל זנב ולפיד בין הזנבות, לשרוף את קמות פלשתים. החבורה קוראת את הפסוק כמפרט טכני ומציעה ייעול — גב אל גב, שיהיה מרווח ללפיד — וכבר זה הצחוק: פסוק של אש ונקמה נדון כבעיית הנדסה.

והתשובה — „חכם גדול היה שמשון ויפה עשה. זנב כשמתלקח הוא מחריב עולם מלא" — נשמעת כמימרה עמוקה, מפני שהיא באמת בנויה כאחת. „זנב" בלשון המקרא והחכמים הוא מי שבתחתית הסולם — „ונתנך ה' לראש ולא לזנב", „הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" — ו„מתלקח" נאמר גם על כעס. מתחת לזנב השועל מסתתרת אפוא חוכמת-חיים של ממש: דווקא פחות-הערך, כשהוא נפגע ומתלקח, כעסו יוצא מכל פרופורציה — „מחריב עולם מלא", כלשון המשנה (סנהדרין לז, א).

אלא שכל החוכמה הזאת אינה עונה על השאלה: היא דרשה על טבע האדם במקום תשובה על מרווח ללפיד. שאלה טכנית קיבלה מוסר-השכל, והחבורה יצאה מרוצה — ולכן שיבץ אותה דרויאנוב אצל הטפשים.

## בדיחה 1147

בשעת סעודה של צהריים סיפר סוחר לאשתו:

שתי טלגרמות נתקבלו היום: אחת מפטרבורג, כי אבוא לשׁם, ואחת מווארשה, כי אבוא תיכף לשם…

הפסיקה אותו אשתו ושאלה:

שמא ציפור אתה, שתוכל להיות בשני מקומות בזמן אחד?…

ביאור: האישה מתכוונת לומר שאי־אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת, אבל הניסוח שלה — ״שמא ציפור אתה?״ — מייחס דווקא לציפור את היכולת הבלתי־אפשרית הזאת. שכל ישר שמסגיר את טיפשות אומרתו.

## בדיחה 1148

רב מפורסם בא לעיר. בשבת דרש ברבים דרוּש של הלכה ואגדה והסיק, ששוטה, היודע בעצמו שהוא שוטה, איננו בגדר שוטה.

תוך כדי דיבור קפץ אדם אחד על הבימה והפסיק את הדורש:

רבי, הרי אני יודע בעצמי, ששוטה אני. אם-כן, למה אני שוטה?

השיב לו הרב:

אתה טועה. הואיל ואתה יודע, ששוטה אתה, אין אתה שוטה.

התלהב אותו אדם וקרא:

לדבריך, רבי, תובע אני לדין כל בני עירי, בשביל שחינם הם דנים אותי כשוטה.

חזר הרב והשיב לו:

תנוח דעתך, בני. עכשיו אני רואה, שאני טעיתי ובאמת שוטה אתה…

ביאור: דרשת הרב מעניקה לשוטה פתח מילוט: מי שיודע שהוא שוטה — עצם המודעות מוציאה אותו מכלל שוטה. האיש ממהר לנצל את הפתח, ומיד מבזבז אותו: תביעה לדין נגד עיר שלמה על שכינוהו שוטה היא מעשה שטות גמור, והרב חוזר בו מן הכלל השנון — הפעם על סמך ראיה חיה שקפצה על הבימה.

## בדיחה 1149

שאלו לרבי אייזל חריף:

ילמדנו רבנו, מה טעם סידר רבי במשנה “חרשׁ, שוטה וקטן”, ולא סידר את השוטה בתחילה או בסוף?

השיב רבי אייזל:

ללמדנו, שכל מקום שמצויים שניים, נכנס השוטה באמצע…

ביאור: ״חרש, שוטה וקטן״ — צירוף קבוע במשנה לשלושת מחוסרי־הדעת הפטורים מן המצוות ופסולים לעדות ולעסקאות; ״רבי״ הוא רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. השאלה נשאלת בדרך הלמדנים, המחפשים טעם לכל סדר מילים במשנה — ורבי אייזל חריף (רבי יהושע־אייזיק שפירא מסלונים, מגדולי השנונים שבמאה ה־19) דורש מן הסדר תובנה חברתית: השוטה עומד באמצע ללמדנו שבכל מקום שנמצאים שניים, הוא יידחק ביניהם.

## בדיחה 1150

ראו לאדם, שפניו מיוגעים ונשימתו קצרה. אמרו לו:

מה אירע לך, שעייפת כל-כך?

החזיר העייף:

נתווכּחתי עם שוטה…

ביאור: ויכוח עם שוטה אין בו הכרעה ואין לו סוף, והוא מתיש יותר מכל עמל גופני. ומקופלת בתשובה גם עקיצה עצמית: מי שנגרר להתווכח עם שוטה — אף הוא אינו יוצא נקי.

## בדיחה 1151

כשהגיעו בהגדה של פסח ל"ארבעה בנים: אחד חכם ואחד רשע", היקשה מי-שהוא מן המסוּבים:

מה עניין רשע לחכם? ודאי נוּסח משוּבש הוא זה וצריך להיות:

“אחד חכם ואחד שוטה”.

היה שם זקן אחד והחזיר לו:

טועה אתה. נוסח זה עיקר. אמר החכם לקדוש ברוך-הוא: “ריבונו של עולם, מוטב שתעמידני כנגד רשע ואל תעמידני כנגד שוטה”.

ביאור: „מה עניין רשע לחכם" מנוסח כקושיית-נוסח למדנית קלאסית, וגם ההיגיון בצדה: ניגודו של חכם הוא שוטה, ומדוע הצמידה ההגדה את הרשע דווקא לחכם? הזקן מתרץ שהצמד מכוון — זו בקשתו של החכם עצמו: עם רשע אפשר להתווכח ולהישמר מפניו, ואילו מול שוטה אין שום כלים. וכך זוכה חוכמת-העם „קשה שוטה מרשע" לאסמכתא מן ההגדה של פסח.

## בדיחה 1152

רבי נפתלי מרופשיץ היה אומר:

מדינהּ של גיהנום איני מתיירא. אלא מה אני ירא? שמא יושיבוני בגן-עדן במדור אחד עם שוטה…

ביאור: רבי נפתלי מרופשיץ — אדמו"ר חסידי שנודע כשנון שבצדיקים; „מדור" — אגף, מחלקה; „מדינהּ של גיהינום" — מעונשהּ (מלשון דין), לא מדינה-ארץ. העונש שממנו הוא ירא באמת אינו אש הגיהינום, אלא נצח בחברת שוטה — אפילו בגן-עדן.

## בדיחה 1153

שד"ר בא לעיר. אחרי מעריב אמר דברי חסידות לפני הציבור, ואחרי חסידות – שיחוֹת של צדיקים, ובין שיחה לשיחה – “תיקון”.

עייף וּצמא-שינה שב השד"ר לאכסניה שלו בשעה מאוחרת בלילה.

ביקש ליתן שינה לעיניו, ולא יכול: בעל-האכסניה, שהיה ישׁן מתחילת הלילה ועד עתה, קם ואמר תהילים בקול רם עד אור-הבוקר.

אמר לו השד"ר:

כל ימי הייתי תוהה על מה שאומרים הבריות: “קשה שוטה מרשע”[61].

הרי זה הפך ממה שאמר עקביא בן מהללאל: “מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע”[62]. עכשיו אני רואה, שבאמת הדין עם הבריות. כלום ישב רשע ויאמר תהלים ולא יניח לעייף לישון?…

הערות שוליים:
- [61] “אנאר איז ערגער ווי א רשע” – פתגם עממי
- [62] עדיות, ה, ו.

ביאור: שד"ר — „שלוחא דרבנן", שליח הנוסע מעיר לעיר לאסוף כספים לישיבות או ליישוב בארץ-ישראל, ובדרכו דורש לפני הציבור; „תיקון" — כוסית משקה. הבדיחה מפגישה שני מקורות סותרים: פתגם-העם שבהערה [61] — „קשה שוטה מרשע" — מול משנת עדיות (הערה [62]), שבה עמד עקביא בן מהללאל על דעתו נגד כל החכמים וסירב לחזור בו: „מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע" — משמע ששוטה עדיף מרשע. הלילה באכסניה מכריע את המחלוקת לטובת הבריות: רשע לא היה טורח לשבת ולומר תהלים עד אור הבוקר; רק שוטה כשר וחסוד מסוגל לקיים מצווה שלמה — ולגזול בה שינה מאדם עייף.

## בדיחה 1154

הירש-ליב בדחן היה אומר:

שני טיפשים הם: טיפש-קיץ וטיפש-חורף. טיפש-קיץ כיצד? – אדם נכנס לביתך, פותח את הדלת – וטיפש לפניך. טיפש-חורף כיצד? – אדם נכנס לביתך, פותח את הדלת, מנער את השלג, מקנח את הכפור מעל שפמוֹ, פושט אדרתוֹ, חולץ ערדליו, משיל סוּדרוֹ, מצחצח משקפיו – וטיפש לפניך…

ביאור: בדחן — ליצן-חתונות מקצועי; „אדרת" — מעיל כבד, „ערדליים" — נעלי-גומי עליונות, „סודר" — צעיף. המבנה „שני טיפשים הם… כיצד?" מחקה לשון משנה, וההבדל היחיד בין שני הסוגים הוא כמה שכבות צריך להסיר עד ש„טיפש לפניך".

## בדיחה 1155

הוא היה אומר:

שני טיפשים הם: טיפש על-תנאי וטיפש שלא על תנאי. טיפש על-תנאי כיצד? – כשמגיעה שעתו לצאת לאוויר-העולם ומשביעים אותו “תהי טיפש, ואל תהי חכם”, הוא מסרב וטוען: “אי-אפשי; הבריות ילגלגו עלי”. בא מלאך ומשדלו: "אל תסרב; בשכר זה עתיד אתה להיות עשיר, והכל יודוּך והכל ישבחוּך והכל יאמרו:

“אין חכם מחוכם כמוך”, ועל-תנאי זה הוא יורד טיפש לעולם. – טיפש שלא על-תנאי כיצד? – בשעה שהלה מגיעה שעתו לצאת לאוויר-העולם, מגיעה גם שעתו של אחר לצאת לאוויר-העולם,

וכיון שרואה עשירות מלווה את הטיפש, מיד הוא קופץ ונשבע מאליו “אהיה טיפש, ולא אהיה חכם”. והרי זה טיפש שלא על-תנאי…

ביאור: פרודיה על אגדת הגמרא (נידה ל ע"ב): קודם שהוולד יוצא לאוויר העולם משביעים את נשמתו „תהי צדיק ואל תהי רשע". כאן הוחלפה השבועה — „תהי טיפש ואל תהי חכם" — והעוקץ בפיתוי שבצדה: המלאך מבטיח שהטיפש יתעשר, ומשיתעשר — הכול יקראו לו דווקא „חכם מחוכם". הטיפש השני כבר אינו זקוק לשידול: די לו לראות שהעשירות מלווה את הטיפשות כדי שיישבע מעצמו, בחינם. סאטירה כפולה — על כך שהממון הולך אל הטיפשים, ועל כך שהעולם מחניף לעשיר וקורא לטיפשותו חוכמה.

## בדיחה 1156

ראובן אשר ברוידס היה אומר:

מה בין חכם לשוטה? – חכם, לכשירצה ידע להיות שוטה; שוטה, אם גם אלף פעמים ירצה, לא ידע להיות חכם…

ביאור: ראובן אשר ברוידס — מספר עברי בן תקופת ההשכלה. אמרת-כנף על אי-סימטריה חד-סטרית: מלמעלה למטה יורדים כרצונך, מלמטה למעלה אין דרך — ועצם היכולת לשחק את השוטה היא נחלת החכם בלבד.

## בדיחה 1157

שאלו לחכם:

לדברי רבי אליעזר, ש"שערי דמעות לא ננעלו"[63], למה התקינוּם?

שערים שאינם ננעלים, מה צורך יש בהם?

השיב החכם:

אף שערי דמעות יש בהם צוֹרך כיון שבא שוטה ומוריד דמעות, מיד הם ננעלים…

הערות שוליים:
- [63] בבא מציעא נ"ט, א.

ביאור: המימרה שבהערה [63] היא מן הגמרא בבבא מציעא (נט ע"א): מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, אבל שערי דמעות לא ננעלו — מי שבוכה בתפילתו נענה תמיד. הקושיה למדנית אמיתית: שערים שאינם ננעלים לעולם, לשם מה נקבעו בהם שערים כלל? והתירוץ מגלה את ייעודם היחיד — להיטרק בפני דמעותיו של שוטה.

## בדיחה 1158

פוּרים, אחרי קריאת המילה, עלה המשוגע של העיר לבימה, טפח בידו על השוּלחן והכריז:

רבותי, הרוצה שׁימוּת בניסן שעתו שיחלה…

ביאור: פורים חל באמצע אדר, חודש לפני ניסן, ולפי אמונה עממית מיתה בניסן — חודש הגאולה — היא מיתה מבורכת, שאין דין גיהינום שולט בה. מכאן החשבון המדוקדק של המשוגע: מחלה שאמורה להבשיל למוות בדיוק בחודש הנכון צריכה להתחיל עכשיו. תכנון לוח-שנה מסודר — אפילו למות.

## בדיחה 1159

היתה שנת בצורת. גזרו תענית, אמרו סליחות – והשמים ברזל. פתאום מת השׁמש הזקן של הקהילה ובא כל הקהל ללווֹתו.

העמידו ארונו על “הגבול”[64] והפרנסים הכריזו, שכל הקהל הקדוש עושה אותו שליח לבקש גשמים מאת המקום. ניגש המשוגע של העיר אל הארון והכריז אף הוא:

ריבונו של עולם! אנו עושים את השׁמש שליח אליך. תיענה לנו –

מוטב, ואם לאו – נשלח אליך גם את הפרנסים…

[נוסח אחר:

למחרת התענית מת תינוק, שלא טעם טעם חטא. באו הפרנסים

והניחו לו פיתקה לבין אצבעותיו, שהם עושים אותו שליח לבקש

גשמים מאת המקום. ניגש המשוגע של העיר, הוציא את הפיתקה מבין

אצבעותיו של התינוק המת ואמר לפרנסים:

פראים! תינוק קטן הם עושים שליח למעשה גדול כזה, מוטב,

שתטרחו ותיעשוּ שליחים בעצמכם…]

הערות שוליים:
- [64] “גבול” קוראים למקום, שמשם פורשת הדרך לבית-הקברות.

ביאור: „פרנסים" — ראשי הקהילה ונכבדיה; „הגבול" — המקום שממנו נפרדת הדרך אל בית-הקברות (הערה [64]). המנהג העממי שברקע: בשעת צרה עושים את הנפטר „שליח" שימסור בעולם-האמת את בקשת הקהילה — כאן, גשמים. המשוגע מקבל את ההיגיון הזה עד סופו: אם השליח האחד לא יועיל, „נשלח אליך גם את הפרנסים" — כלומר נמית גם אותם; איום כלפי שמים שהוא בעצם עקיצה כלפי מטה — מי כאן ראוי באמת להישלח. ובנוסח האחר העוקץ גלוי לגמרי: אל תטילו שליחות גדולה כזאת על תינוק — טרחו וצאו לדרך בעצמכם.

## בדיחה 1160

משוגע נכנס לביתו של צדיק, פנה כה וכה ושאל:

בן-זוגי היכן הוא?

צחקו החסידים:

בן-זוגך מי הוא?

הרבי יחיה, – השיב המשוגע.

רתחו החסידים ובקשו להיפּרע ממנו. אמר להם המשוגע:

אל תגעו בי; אני והוא – זוג מן השמים: אחרי רצים השפוּיים, ואחריו רצים המשוגעים, ונמצא כל העולם כּוּלוֹ רץ אחרינו…

ביאור: „בן-זוגי" — השותף שיועד לי משמים; „להיפרע ממנו" — להענישו. חשבונו של המשוגע חלק ומסודר: אחריו רודפים השפויים — לתפסו, ואחרי הרבי רצים חסידיו — כלומר המשוגעים. עלבון שאין עליו תשובה, בהיגיון שאין בו פרצה.

## בדיחה 1161

הקצבים של העיר נעשו אגודה אחת וּבנוּ להם בית-כנסת.

ראה המשוגע של העיר את הבניין החדש וקרא עליו:

“וכל בני-בשר יקראו בשמך”… [65]

הערות שוליים:
- [65] השווה תפילת “עלינו”.

ביאור: „וכל בני בשר יקראו בשמך" — מתוך תפילת „עלינו לשבח", הנאמרת בסיום כל תפילה; „בני בשר" פירושו שם כל בני-האדם, בשר-ודם. המשוגע קורא את הפסוק כפשוטו ממש: בבית-הכנסת של הקצבים באמת אנשי-הבשר הם שיקראו בשם ה'.

## בדיחה 1162

אמר העשיר של העיר למשוגע של העיר:

רואה אני שאתם, המשוגעים, מתרבים והולכים. והואיל וכך, דין הוא, שתבנו לכם בית-כנסת מיוחד למשוגעים.

החזיר לו המשוגע:

הדין עמך, אלא שעדיין אנו חסרים עשירים בשביל המזרח…

ביאור: „מזרח" — הכותל המזרחי של בית-הכנסת, הפונה לירושלים, שבו מקומות הכבוד של הגבירים והנכבדים. העשיר ביקש להרחיק את המשוגעים למוסד משלהם, והמשוגע משיב שהתוכנית כמעט מושלמת: גם בית-כנסת של משוגעים זקוק לעשירים שיישבו במזרח — והמועמד הטבעי עומד מולו.

## בדיחה 1163

פעם אחת אמר העשיר של העיר למשוגע של העיר:

דומני, שאין כמותך מאושר. הכל מותר לך, הכל מחול לך, והכל מאכילים ומשקים אותך.

החזיר לו המשוגע:

יפה אמרת, אלא שילדי-הרחוב מצערים אותי. אם לעצתי תשמע, תמלא אתה מקומי. אותך לא יטרידוּ הילדים, – מפני הכבוד.

ביאור: המשוגע לוקח את המחמאה ברצינות גמורה: אם חיי כה מאושרים — קח אותם. ההצעה, שהעשיר כמובן לא יקבל, חושפת מה שווה באמת ה„אושר" שקינאו בו; ובתור פיתוי אחרון מובטח לעשיר אף שיפור תנאים — כבודו יגן עליו מילדי הרחוב.

## בדיחה 1164

בנוהג שבעולם, – שיסה זגג את המשוגע של העיר, – משוגעים מנפצים את החלונות, ומתוך כך יש רווח לזגגים. ואילו אתה ידיך חבוקות כל היום, וניהום-כריסך אין אתה שווה.

נסתלק המשוגע והלך וניפץ את החלונות – בביתו של הזג. רדף אחריו הזגג וביקש להכותו:

לתיקוני אמרתי מה שאמרתי ולא לעוותתי.

החזיר לו המשוגע:

אף אני לתיקונך עשיתי מה שעשיתי. אילו בביתו של אחר ניפצתי את החלונות, שמא לא אותך היו מזמינים לחזור ולזגג אותם. עכשיו, שבביתך ניפצתי את החלונות ודאי אתה ולא זגג אחר תזגג אותם.

ביאור: „זגג" — מתקין שמשות; „שיסה" — הסית; „ניהום-כריסך אין אתה שווה" — אינך שווה אפילו את נהמת בטנך הרעבה. „לתיקוני אמרתי ולא לעוותתי" — לטובתי אמרתי ולא לרעתי, על-פי הכלל התלמודי בדיני שליחות „לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" (לתקן שלחתיך ולא לקלקל). המשוגע משיב באותו מטבע-לשון ובהיגיון עסקי צרוף: אילו ניפץ חלונות אצל שכן, ההזמנה הייתה עלולה ללכת לזגג מתחרה; רק ניפוץ חלונותיו של הזגג עצמו מבטיח לו את העבודה.

## בדיחה 1165

שאלו למשוגע:

מה גרם לך להיות מובדל מן העולם ונתון בבית-המשוגעים?

החזיר המשוגע:

מחמת חילוקי-דעות הגעתי לכך. אני הייתי אומר לבני-עירי, שהם משוגעים ואני שׁפוּי; חלקו הם עלי ואמרו, שהם שפויים ואני משוגע.

ולפי שהם המרובים ואני היחיד נפסקה הלכה כמותם.

ביאור: „נפסקה הלכה כמותם" — הוכרעה ההלכה כדעתם, כדרך שמחלוקות בין חכמים מוכרעות על-פי הרוב („אחרי רבים להטות"). המשוגע מחיל את הכלל על שאלת השפיות עצמה: הוא ובני עירו נחלקו מי כאן המשוגע, והוא פשוט הפסיד בהצבעה. הצדקת-מטורף שנשמעת צלולה במידה מטרידה — שהרי באמת אין לשפיות שופט אלא דעת הרוב.

## בדיחה 1166

ההוא שיצא מדעתו והכניסוהו לבית-משוגעים. כל ימות-השבוע אכל מה שנתנו לו, וכשהגיעה שבת נתעקש, שלא יאכל אלא מאכלי-שבת.

יהודי אני ככל היהודים שבעולם, – טען המשוגע.

נענה לו הרופא וציווה, שיביאו לו חמין של שבת. אכל המשוגע וּבירך, ואחר-כך הוציא סיגריה מחפיסתו והציתה.

אמר לו הרופא:

וכי כך עושים כל היהודים שבעולם?

לא הניח המשוגע ידו מן הסיגריה, נענה ואמר:

וכי לחינם משוגע אני?

ביאור: „חמין" — תבשיל השבת (הצ'ולנט); הדלקת אש, ועישון בכללה, אסורה בשבת מן התורה. המשוגע תובע את זכויות היהודי („יהודי אני ככל היהודים") ופוטר את עצמו מחובותיו — והנימוק חותך: בשביל זה בדיוק הוא מחזיק בתעודת משוגע.

## בדיחה 1167

הרב של העיר ישב בחדרו וגרס. פתאום פרץ אליו קצב שיצא מדעתו וקופיץ בידו.

רבי, – צעק המטורף וכיוון את הקופיץ כלפי הרב, – אם חפץ חיים אתה, עלה תיכף לאדן-החלון וּקפוֹץ לחוץ.

היסה אותו הרב:

מטורף! מה רבותה היא זו לקפוץ מלמעלה למטה? הנח לי לצאת תחילה לחוץ, ואקפוץ מלמטה למעלה.

יפה אתה אומר, רבי, – הסכים המשוגע והניח לו לצאת.

ביאור: „גרס" — שינן את תלמודו; „קופיץ" — סכין הקצבים הגדולה. הרב ניצל מפני שלא ניסה להתווכח עם הטירוף אלא הצטרף אליו: מה הרבותא לקפוץ מלמעלה למטה? קפיצה מלמטה למעלה — זה כבר מעשה. ההצעה האבסורדית מתקבלת בדיוק מפני שהשופט אבסורדי אף הוא.

## בדיחה 1168

משוגע טיפס ועלה לראש גג והתחיל הורס ארובת-העשן וזורק את הלבנים לרחוב.

את הבית כּוּלוֹ אהרוס! – צעק המשוגע מעל ראש-הגג וזרק את הלבנים אחת-אחת.

נטל בעל-הבית משׂור, יצא לחוץ וקרא אל המשוגע:

מהר ורד, ואם לאו – מיד אני גוזר את הבית לשניים.

נתחלחל המשוגע וירד.

ומוצא אני גם נוסח מיוחד, הודי: בּקן של מעשני אופיון בעיר כּלכּותה מצאה המשטרה גופת־אדם נטולת־ראש. חקרה המשטרה והוברר לה, שבלילה שלפני אותו יום ערכו המעשנים “קאליפודזה” (סדר־עבודה לכבוד האלה קאלי, שלפי המקובל היא מתוארת כשרגליה עומדות על חזו של האל שיבה). אשה אחת מילאה תפקידה של קאלי ועמדה על חזו של האיש, שמילא תפקידו של שיבה. איש שני הוכרח על־ידי עורכי “הקאליפודזה” למלא תפקידו של תיש, ואותו הביאו קורבן לקאלי. לאחר שנגמר סדר־העבודה הושלכו למימי הגאנגס גם האיש והאשה וגם ראשו של הקרבן. (בכוח טקס זה, הנקר “בּיסרדז’ן”, מסתלקים קאלי ושיבה מעל האיש והאשה, המשמשים דמויות להם). למחרת נתפסה כל החבורה והובאה למשטרה. שם שאלו את האשה: “היכן ראשו של האיש, שהעלוהו לקרבן לקאלי?” ־ הירהרה האשה והחזירה: “יודעת אני, שאדם זה בא לעתים קרובות לעשן אופיון, אבל איני זוכרת, אם היה לו ראש” (שיאמה שנקר, " Сонъ Раджи ", עמ' 100). ועיין עוד קארל גדקה, “Schwänke”, סי' 228, עמ' 277־276; פאול שין, " Матеріалы для изученія съверо־западнаго края", כרך שני, (ספר שלישי), פט"ב 1893, סי' 145־144, עמ' 312־310.

ביאור: „משור" — מסור. בעל-הבית אינו מנסה היגיון אלא עונה לאיום מטורף באיום מטורף כפליים — לנסר את הבית לשניים — והמשוגע, הלוקח איומים כפשוטם, נבהל ויורד. את הנוסח ההודי שבהמשך צירף דרויאנוב עצמו ממקורותיו המשווים, כדרכו לרדוף אחרי גלגוליה של בדיחה בפולקלור העולם.

# כרך ב׳ — עמי ארצות והדיוטות

## בדיחה 1169

אמר משה יוֹג:

איסוּר הלנת-מתים מן התורה מניין? – שנאמר:“תצא רוחו – ישוב לאדמתו ביום ההוא.” [2]

הערות שוליים:
- [2] עיין תהלים קמו, ד.

ביאור: איסור הלנת המת — החובה לקבור את הנפטר בו-ביום — הוא הלכה אמיתית, הנלמדת מ„לא תלין נבלתו… כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג). משה יוג, עם-הארץ שדרשותיו המשובשות נעשו שם-דבר, „מוצא" אותה דווקא בתהלים (הערה [2]): „תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא" — שורה פיוטית על אפסות האדם („אל תבטחו בנדיבים"), שהוא קורא כהוראת קבורה בו-ביום. הצירוף מתאים במקרה להפליא — וזה כל חינה של ה„דרשה". דרויאנוב מציין ששמע כי הסופר א"מ דיק רשם את „תורותיו" של יוג בחוברת בשם „זכרו תורת משה", ובני משפחתו של יוג קנו אותה בעשרים וחמישה רובל — ושרפוה.

הערת דרויאנוב: לפי מה ששמע “סופ־ר סת־ם” (מיכל רבינוביץ) מפי המנוח חיים־ליב מארקון, רשם א' מ' דיק “תורותיו” של משה יוג בחוברת מיוחדה, וקרא לה “זכרו תורת משה”. וכשנודע הדבר לבני משפחתו של יוג קנו מאת דיק את המחברת בעשרים וחמישה רובלים ושרפוה (הארץ" גליון 3691). (ספר הבדיחה והחידוד, כרך ב — ציונים (עמ' 361) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1170

הוא היה אומר:

תיפח רוחם של המדקדקים? מדייקים הם לכתוב “הוא” לאיש ו"היא" לאשה, ואילו התורה הקדושה כתבה בפירוש: “אשה הוא לה';” [4] מדייקים הם לכתוב “זה” לזכר ו"זאת" לנקיבה, ואילו התורה הקדושה אמרה: “בזאת יבוא אהרן אל הקודש”, [5] כלום עם נקיבה, חלילה, נכנס אהרן לקדשי-קדשים…?

הערות שוליים:
- [4] עיין שמות כט, כה ועוד.
- [5] עיין ויקרא טז, ג.

ביאור: „אִשֶּׁה" בתורה (הערה [4]) הוא קרבן העולה באש — „אשה הוא לה'" פירושו: קרבן-אש הוא לה' — אלא שבלי ניקוד הוא נראה בדיוק כמו „אישה". וב„בזאת יבוא אהרן אל הקודש" (ויקרא טז, ג) „בזאת" מוסב על הקרבנות המנויים בהמשך הפסוק, לא על נקבה כלשהי. עם-הארץ קורא את הפסוקים בבורות גמורה — וגוזר מהם ניצחון מוחץ על המדקדקים. דרויאנוב מוסיף נוסח מאותו בית-מדרש: „ובזה הנערה באה אל המלך" (אסתר ב, יג) — כלום טיפש היה אחשוורוש, שנערה באה אליו ובחור עמה?

הערת דרויאנוב: יש גם הוספה לבדיחה שלפנינו:
נאמר במגילת אסתר: "ובזה הנערה באה אל המלך",* — כלום
טיפש היה כל־כך אחשורוש, שהיתה נערה באה אליו ובחור
עימה?... (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1170, עמ' 55) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1171

אך הוא היה אומר:

שלושה משה הם: משה רבנו, אני – ויעקב אחי.

ביאור: ברקע הנוסחה המפורסמת שנטבעה לכבוד הרמב"ם: „ממשה עד משה לא קם כמשה" — ממשה רבנו ועד משה בן-מימון. משה יוג מאמץ את התבנית, מציב את עצמו במקום הרמב"ם — ומפוצץ אותה סופית בשלישי שברשימה, שאפילו משה אינו שמו.

## בדיחה 1172

משה יוֹג נכנס לביבר של חיות. כשהגיע לכלובו של הארי עמד וּבירך:

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו – על האריות…" [6]

הערות שוליים:
- [6] השווה ברכת חתנים “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות” (בעי"ן).

ביאור: „ביבר" — גן-חיות. בברכת האירוסין נאמר „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות" (הערה [6]) — על איסורי העריות, קרבת המשפחה האסורה. משה יוג זוכר את הברכה כצליל בלבד, וכיוון ש„עריות" נשמע כמו „אריות" — מקומה הטבעי של הברכה, לדעתו, מול הכלוב.

## בדיחה 1173

משה יוֹג היה מדקדק במצוות ובמנהגים. פעם אחת נכנס לביתו ומצא משרתת חדשה. אמר לאשתו: מה שמה של ריבה חדשה זו?

מַגדלנה שמה, – השיבה האשה.

הירהר משה ואמר:

הווי זהירה, אשתי, שבשבת ויום-טוב תקראי לה – מִגדוֹלנה… [7]

הערות שוליים:
- [7] השווה ברכת המזון: “מגדיל ישועות מלכו”, בשבת ויום-טוב – “מגדול ישועות מלכו”.

ביאור: „ריבה" — נערה. בברכת המזון אומרים בימות החול „מַגְדִּיל ישועות מלכו" (כנוסח תהלים יח, נא) ובשבת וביום-טוב „מִגְדּוֹל ישועות מלכו" (כנוסח שמואל ב כב, נא). משה יוג, המדקדק במנהגים עד אבסורד, מחיל את חילוף הנוסח גם על שם המשרתת: מגדלנה של חול — „מגדולנה" של שבת.

## בדיחה 1174

משה יוֹג ויעקב אחיו עמדו בשוק וראו “פריץ” ו"פריצה " נוסעים בכרכרה יפה ומימינם ומשמאלם שלושה ילדים וארבע ילדות. אמר יעקב למשה:

תמה אני, למה זכה עשו, שיהיו לו כל-כך הרבה בנים ובנות?

החזיר לו משה:

יעקב אחי, שכחת מקרא מפורש: “עשו מזריע זרע…” [8]

הערות שוליים:
- [8] השווה: “עשב מזריע זרע”, בראשית א, יא, יב.

ביאור: „פריץ" — בעל אחוזה פולני, „פריצה" — רעייתו; „עשו" — כינויו המסורתי של הגוי, על שם עשו אבי אדום, שזוהתה עם רומא והנצרות. הפסוק שמשה שולף הוא „עֵשֶׂב מזריע זרע" ממעשה בראשית (בראשית א, יא–יב; הערה [8]) — תיאור הצמחייה המפיצה את זרעיה — שהשתבש בפיו ל„עשו". אות אחת מוחלפת, ותיאור-טבע נעשה „מקרא מפורש" על פוריותם של הגויים.

## בדיחה 1175

באו למשה יוֹג ובישרוּהוּ בשורה רעה:

יעקב אחיך מת.

הניע משה ראשו ואמר:

אי-אפשר! אני הוא הבכור.

ביאור: בעולמו המסודר של משה יוג המוות שומר על תור לפי סדר הלידה: הבכור ראשון. וכיוון שהוא הבכור ועודנו חי — מות אחיו הצעיר פשוט אינו אפשרי.

## בדיחה 1176

שלוש קושיות חמורות ב"סידור" הקשה משה יוֹג לרבי חיים רומשישקר, ששימש מלמד בביתו:

“בּרח שׁמר” [9], אם שמר, כיצד ברח? –"ריבונו של-עולם אני" [10] היכי תמצי, שאני ריבונו של-עולם? – "עם-הארץ שלי "[11], מה טעם הוא שלי?

החזיר לו רבי חיים:

חילופי-גירסאות יש כאן. הגירסה הנכונה היא: “ריבונו של-עולם שלי” ו"עם-הארץ אני", וממילא מתורץ גם “ברח שמר…”

הערות שוליים:
- [9] “ברוך שאמר והיה העולם”; תפילת שחרית.
- [10] “רבונו של-עולם, אני שלך”; ברכת כוהנים.
- [11] “עם הארץ: שלי –שלי”; אבות ה, יג.

ביאור: משה יוג חותך את מילות התפילה במקומות הלא־נכונים, וכל „קושיה" שלו היא שיבוש: „ברח שמר" הוא „ברוך שאמר והיה העולם" שבשחרית (הערה [9]); „ריבונו של עולם אני" — תחילת „ריבונו של עולם, אני שלך" הנאמר בשעת ברכת כוהנים (הערה [10]); ו„עם־הארץ שלי" — מן המשנה באבות על מידות בני־אדם בממונם: „עם הארץ אומר שלי שלי" (הערה [11]). „חילופי גירסאות" הם כלי למדני אמיתי — הבדלי נוסח בין כתבי־יד, שבעזרתם מיישבים קושיות. רבי חיים הופך אותו לעקיצה: לפי ה„גרסה הנכונה" שלו יוצא שהשואל אומר על עצמו „עם־הארץ אני" — הודאה כפויה מתוך הסידור עצמו; ומשהתברר שהמקשה בור, „ממילא מתורץ" גם „ברח שמר", שהרי אין זו קושיה אלא עוד שיבוש שלו.

## בדיחה 1177

ועוד שאל משה יוֹג את רבי חיים רומשישקר:

נאמר ב"הלל": “ראה הים – וינס הירדן” [12], אם הים ראה, למה נס הירדן?"

החזיר לו רבי חיים:

משה, עליך אמר קרא: “תסֹב לאחור…” [13]

הערות שוליים:
- [12] עיין תהלים קיד, ג.
- [13] שם, שם, ה.

ביאור: בהלל נאמר (תהלים קיד, ג): „הים ראה וינֹס, הירדן יִסֹּב לאחור" — הים נס בקריעת ים־סוף, והירדן נסוג בחציית הירדן בימי יהושע. משה יוג חותך את הפסוק לא־נכון — „ראה הים, וינס הירדן" — ומכאן „קושייתו". רבי חיים עונה לו בפסוק הסמוך (הערה [13]): „מה לך הים כי תנוס, הירדן תִּסֹּב לאחור" — עליך נאמר „תיסוב לאחור": אתה שהפכת את סדר הפסוק, סוב לך לאחור. העלבון כולו ציטוט — המקרא עצמו מספק אותו מן המדף.

## בדיחה 1178

בחור עם-הארץ היקשה לאביו, עם-הארץ כמותו:

אבא, נאמר ב"הלל": “ראה הים – וינס הירדן”, אם הים ראה, למה נס הירדן?

צהבו פניו של האב והחזיר לו:

מובטחני, בני, שתהיה גדול בישראל. כיוונת, ברוך השם, לקושייתו של בעל ה"הלל" עצמו: “מה לך הים, כי תנוס הירדן…?”

ביאור: אותה קריאה משובשת של הפסוק מן ההלל (תהלים קיד, ג: „הים ראה וינֹס, הירדן יִסֹּב לאחור"), אלא שהפעם גם המשיב בור. שאלת המזמור „מה לך הים כי תנוס" היא לשון שירה — שאלה רטורית שתשובתה באה מיד („מלפני אדון חוּלי ארץ") — אבל האב מקבל אותה כקושיה פתוחה, ומתפעל שבנו „כיוון" אליה בכוחות עצמו. כך סילוף של פסוק נעשה בעיני האב סימן לגדולה בתורה: סומא מוליך סומא, וכל אחד מאשר לרעהו את בורותו.

## בדיחה 1179

מדרשות של עמי-הארצות "למדנים ":

“ויקח קורח בן-יצהר” [14], יצהר זה מה היה, זכר או נקבה? אם תמצי לומר זכר, מה ראה קורח ליקח זכר לאשה? ואם תמצי לומר נקבה, למה נאמר “בן”? אלא לעולם, יצהר נקבה היתה ו"בן" האמור כאן פירושו “זקן”, כמו “ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים” [15] כלומר: יצהר היתה נקבה זקנה. וזהו שהקשה רש"י: “קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו” [16] – ליקח זקנה ולא ילדה?…

הערות שוליים:
- [14] במדבר טז, א.
- [15] בראשית יז, א.
- [16] במדבר טז, ז.

ביאור: פרודיה על דרשה למדנית שכל חוליה בה היא שיבוש. בפסוק „ויקח קורח בן יצהר" (הערה [14]) יצהר הוא אביו של קורח, ו„ויקח" פירושו שלקח את עצמו לצד אחד — פתיחת המרד. ה„למדן" הבור קורא „ויקח" כנשיאת אישה ועושה את יצהר, אבי קורח, לאשתו; את „בן" הוא דורש כ„זקן", על־פי „ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה" (הערה [15]) — ומסיק שקורח נשא נקבה זקנה. לבסוף הוא חוטף את דברי רש"י האמיתיים על המרד — „קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו" (הערה [16]) — וקורא אותם כתמיהה: למה לקח זקנה ולא ילדה? הצורה — „אם תמצי לומר… ואם תמצי לומר" — היא תבנית פלפול אמיתית, וזה כל החן: סוגיה שלמה, מנומקת כהלכה, שבנויה כולה על אי־ידיעת פשוטו של מקרא.

## בדיחה 1180

“ה' ילחם לכם ואתם תחרישון [17]” – ה' יתן לכם לחם, אבל אתם חייבים לחרוש…

הערות שוליים:
- [17] שמות יד, יה.

ביאור: הפסוק (שמות יד, יד) נאמר על שפת ים־סוף: ה' יילחם בעבורכם, ואתם תחרישו — תשתקו. הדרשה העממית מגלגלת שני שורשים: „ילחם" נקרא כ„ייתן לחם", ו„תחרישון" עובר משתיקה (ח־ר־ש) לחרישת אדמה. וכך פסוק על נס והוראה לפסיביות הופך למוסר של עבודה: הלחם מן השמים, אבל את החרישה עושים לבד. דרויאנוב מציין ששלמה רובין ייחס „מדרש" זה לרבי מאיר מפרמישלאן.

הערת דרויאנוב: שלמה רובין מייחס "מדרש" זה לרבי מאיר
מפרמישלאן ("רשומות" א', עמ' 470). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1180, עמ' 57) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1181

“בראשית ברא” [19] – ראשית כל, 20 חייב אדם להיות בריא…

הערות שוליים:
- [19] בראשית א, א.

ביאור: משחק מילים: „בראשית ברא" נשמע כ„ראשית… בריא", וכך הופכות המילים הפותחות את התורה לעצה עממית — קודם כול, הבריאות.

הערת דרויאנוב: יש מייחסים "מדרש" זה לרבי דויד הטלנאי. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1181, עמ' 57) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1182

מפּרוֹס הפסח ואילך קרא רבּם של החייטים לפני ציבורו בין מנחה למעריב הגדה של פסח אחד מקרא ואחד תרגום. כשהגיע ל"לבן ביקש לעקור את הכל" טעה וקרא: “לבן ביקש לעקור את הבל” שאל לו חייט אחד:

רבי, מה עניין הבל שבפרשה בראשית ללבן שבפרשה ויצא?

החזיר לו “הרב:”

"אין מוקדם ומאוחר בתורה "…

ביאור: „פרוס הפסח" — כשלושים הימים שלפני החג; „אחד מקרא ואחד תרגום" — קריאת כל משפט פעם בלשונו ופעם בתרגומו הארמי, כדרך שלומדים את פרשת השבוע. ה„רב" של מניין החייטים (עמי־ארצות מובהקים בעולם הבדיחה) טועה באות אחת: „לבן ביקש לעקור את הכל" — מן ההגדה, על לבן הארמי שבפרשת ויצא — נעשה אצלו „את הבל", בנו של אדם הראשון מפרשת בראשית. וכשחייט מקשה מה עניין הבל אצל לבן, הוא שולף כלל פרשני אמיתי: „אין מוקדם ומאוחר בתורה" — סדר הכתובים בתורה אינו בהכרח כרונולוגי. הכלל אמיתי, השימוש מופרך: הוא נועד ליישב סתירות שבסדר הזמנים, לא לחפות על כ"ף שנקראה בי"ת.

## בדיחה 1183

שני עמי-הארצות “למדנים” התווכחו. זה אמר:

פורים דינו כ"בבט"ח" [21] וגומרים בו את ה"הלל ".

וזה אמר:

לא כי, פורים דינו כראש-חודש, ואין גומרים בו את ה"הלל ".

היה שם “למדן” שלישי, ליגלג עליהם ואמר:

בּוּרים אתם שניכם! אפילו דבר פשוט כזה אי אתם יודעים. פורים שחל להיות בראש-חודש, דינו כראש-חודש, ואין גומרים בו את ה"הלל"; פורים שחל להיות בחנוכה, דינו כחנוכה, וגומרים בו את ה"הלל "…

(עיין להלן סימן 1222 בדיחה זו בצורה אחרת).

הערות שוליים:
- [21] “בבט”ח – סימן לימים שגומרים בהם את ההלל בתפוצות הגולה: ב' ימים ראשונים של פסח, ב' ימים ראשונים של שבועות, ט' ימים של סוכות, ח' ימים של חנוכה.

ביאור: מה שאיש מהשלושה אינו יודע: בפורים אין אומרים הלל כלל — קריאת המגילה באה במקומו. השניים הראשונים מתווכחים במונחים אמיתיים: „גומרים את ההלל" — אומרים אותו בשלמותו, כבימים שסימנם בבט"ח (הערה [21]: שני ימי פסח הראשונים, שבועות, סוכות וחנוכה), לעומת ראש־חודש, שבו אומרים רק „חצי הלל". וה„למדן" השלישי, המלגלג על שניהם, מכריע הכרעה שאין לה קיום בלוח השנה: פורים חל בי"ד באדר, ולעולם אינו יכול לחול לא בראש־חודש ולא בחנוכה (שבכסלו–טבת). ככל שהביטחון גדול יותר, הבורות גסה יותר.

## בדיחה 1184

ערב שבת בא לעיירה אורח חשוב, נכד של קדושים. במוצאי-שבת הבדיל בציבור ובירך על הבשמים “שהכל”. תהה הצבור כּוּלוֹ: זרע-קודש יטעה בברכה, שכל אדם בקי בה!

לימד עליו זכות אחד ממקורביו:

אף הוא יש לו על מה שיסמוך. ב"פיטוּם הקטורת" נאמר בפירוש: “שהקול יפה לבשמים…”

ביאור: „נכד של קדושים" — נצר לשושלת צדיקים, „זרע קודש". בהבדלה מברכים על הבשמים „בורא מיני בשמים"; „שהכל" היא ברכה על מאכל ומשקה, וטעות בה מביכה במיוחד אצל מיוחס. „לימד עליו זכות" — מצא לו צד היתר. וההיתר בנוי על הומופון: ב„פיטום הקטורת", קטע על הרכבת קטורת המקדש הנאמר בתפילה, מובא (על־פי כריתות ו ע"ב) „שהקול יפה לבשמים" — קול הכתישה מועיל לבשמים. „שהקול" נשמע בדיוק כמו „שהכל" — והרי לך „מקור" מפורש לברכה המשובשת. העוקץ מכוון לפולחן הייחוס: מוטב להמציא אסמכתא מלהודות שנכד של קדושים טעה בברכה שכל ילד יודע.

## בדיחה 1185

שאל עם-הארץ “למדן” לחברוֹ, עם-הארץ “למדן” כמותו: למה נקראת מיילדת "חכמה "?

החזיר לו חברוֹ:

הרי זה דבר מפורש: “איזהו חכם? הרואה את הנולד…” [22]

הערות שוליים:
- [22] תמיד לב' א; מימרה שגורה בפי הבריות.

ביאור: מיילדת נקראה בפי העם „חכמה". ה„למדן" מסביר זאת מן המימרה „איזהו חכם? הרואה את הנולד" (הערה [22]), שפירושה האמיתי: מי שצופה מראש את תוצאות המעשים. הוא נוטל את „הנולד" כפשוטו — התינוק — והרי לך מקור מפורש: המיילדת רואה את הנולד ממש.

## בדיחה 1186

שאלו לעם-הארץ "למדן ":

שמא אתה יודע פירושו של הנוטריקון ק"ק?

השיב הוא:

ודאי אני יודע. פירושו "קצת קשה ".

אמרו לו:

זו מנין לך? שמא פירושו "קשה קצת "?

ליגלג הוא:

זו שאלה של עמי-הארצות. אילמלי כך, היתה הקו"ף השנייה כתובה תחילה.

ביאור: „נוטריקון" — ראשי תיבות. ק"ק הוא קיצור שגור („קהילה קדושה"), אבל ה„למדן" ממציא לו פירוש משלו: „קצת קשה". וכשמציעים לו את ההיפוך „קשה קצת", הוא דוחה בנימוק שנשמע למדני: אילו כך, הייתה הקו"ף השנייה כתובה תחילה. אלא ששתי המילים מתחילות באותה אות — סדר הקו"פים אינו מוכיח דבר, וה„ראיה" המנצחת ריקה לגמרי. וההתנשאות — „זו שאלה של עמי־הארצות" — רק חותמת את העדות על אומרהּ.

## בדיחה 1187

בבית המדרש של החייטים דנו בחבורה על “הקבלת-שבת” של החזן החדש. אמר אחד מן החבורה:

אוי לו לחזן בּוּר כזה, שאינוֹ יודע פסוק כצורתו: מקדים את המאוּחר ומאחר את המוּקדם.

נענה שני ואמר:

אמת, אמת! כשהגיע ל"כי-בא, כי-בא לשפוט הארץ" טעה והקדים את ה"כי-בא" השני לפני הראשון.

ביאור: במזמור „שירו לה' שיר חדש" (תהלים צו), הנאמר בקבלת שבת, חוזר הצירוף „כי בא" פעמיים רצופות: „לפני ה' כי בא, כי בא לשפוט הארץ". שני ה„כי בא" זהים לחלוטין — אי־אפשר „להקדים את השני לפני הראשון", ומי שטוען שתפס את החזן בטעות הזאת מסגיר רק את עצמו. החייטים הבורים משחקים במבקרי נוסח: הלשון („מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם") למדנית למהדרין, והתוכן — אפס.

## בדיחה 1188

עם-הארץ “למדן” ישב ללמוד מסכתא “ביצה”, ומיד הטרידה אותו קושיה חמורה:

“ביצה שנולדה ביום-טוב, בית-שמאי אומרים: תאכל, ובית-הילל אומרים: לא תאכל”, –כיצד אפשר הדבר, שעל ביצה שווה פרוטה יחלקו עמודי-העולם?

והיתה הקושיה מטרידה אותו כל השבוע.

בשבת – אמר – אלך להתפלל בבית-הכנסת הגדול ואשאל את הרב.

אותה שבת היתה פרשת ויחי, וכשהשכים לשניים מקרא ואחד תרגום והגיע ל"שמעון ולוי אחים", עיין ברש"י ומצא כתוב: “בעצה אחת”. [23]

טפח בידו על מצחו ונתמלא הנאה:

עכשיו ניחא. על הביצה זו נחלקו בית-שמאי ובית-הילל…

הערות שוליים:
- [23] רש"י לבראשית מט, ה.

ביאור: מסכת ביצה נפתחת במחלוקת: ביצה שנולדה ביום טוב — בית שמאי מתירים לאוכלה ובית הלל אוסרים. ה„למדן" עם־הארץ אינו מעלה בדעתו שהמחלוקת עקרונית (דיני מוקצה והכנה ביום טוב), ולכן תמה: איך „עמודי העולם" — גדולי החכמים — רבים על ביצה שווה פרוטה? הפתרון בא לו מ„שניים מקרא ואחד תרגום" — המנהג לקרוא את פרשת השבוע פעמיים במקרא ופעם בתרגום. על „שמעון ולוי אחים" שבפרשת ויחי מפרש רש"י „בעצה אחת" — שהיו בעצה אחת במעשה שכם וביוסף (הערה [23]). הבור קורא „בעצה" כ„ביצה", ומכאן ההארה: הרי זו הביצה שנחלקו בה בית שמאי ובית הלל! קושיה שנולדה מבורות מתיישבת בבורות גדולה ממנה — והוא מטפח על מצחו מרוב אושר.

## בדיחה 1189

אמר עם-הארץ “למדן” לחברו:

בוא וראה, כמה גדול כוחו של דיקדוק! “שמע” פירוּשוֹ – פתח אוזנך והקשיבה; “שמעני” פירושו – פתח אוזנך והקשיבה אלי; וכיוון שאתה אומר “ישמעאל”, מיד נעשה פירושו – גוי עם מצנפת אדומה ומכנסים רחבים…

ביאור: עד „שמעני" הדקדוק של הבור עוד מחזיק מים — הכול משורש ש־מ־ע. גם „ישמעאל" שייך אליו באמת („ישמע אל" — האל ישמע), אבל כאן קופץ ה„מדקדק" מן הלשון אל הרחוב: „ישמעאלי" היה בפי היהודים כינוי לערבי או לתורכי, ומכאן הדמות — מצנפת אדומה (תרבוש) ומכנסיים רחבים. „כוחו של דקדוק" מתגלה כיכולת לגלגל מילה עברית עד שיוצא ממנה גוי בתלבושת מזרחית.

## בדיחה 1190

שאל עם-הארץ לחברו:

נאמר ב"סידור": “ויגער ביצר הרע מן הנשואים” [24], – מה איכפת לו ל"סידור", אם היצר הרע ישא לו אשה?

התריס בו חברוֹ:

עם-הארץ! אם היצר הרע ישא אשה, חזקה שיעמיד ולדות ותימלא כל הארץ יצרי-הרע…

הערות שוליים:
- [24] עיין “אב-הרחמים” שאחרי הוצאת ספר-תורה.

ביאור: בתפילת „אב הרחמים" שבסדר הוצאת ספר התורה (הערה [24]) מבקשים „ויגער ביצר הרע מן הנשואים" — „הנשואים" משורש נ־ש־א, לשאת: עם ישראל הנישא על כפי האל. עם־הארץ מבין „נשואים" כנשואים לאישה, ותמה מה אכפת לסידור אם היצר הרע יתחתן. וחברו, במקום לתקן את הטעות, מפתח אותה בלוגיקה תלמודית מדומה: „חזקה" (הנחה משפטית מבוססת) שיעמיד ולדות, ותימלא הארץ יצרים רעים. דווקא המתריס „עם־הארץ!" מעמיק את הבורות מקודמו.

## בדיחה 1191

שאלה שאל עם-הארץ “למדן” את חברו:

בחומש נאמר: “בּרע מלך סדום” [25], משמע, שמלך סדום “בּרע” היה שמו, ואילו ב"סידור" נאמר: “עתיק מלך (=מלח) סדומית” [26] הרי שמלך סדום היה שמו “עתיק” ולא "בּרע "?

השיב לו חברו:

לכך הטיל “הסידור” נקודה אחרי “עתיק”, להודיע לעמי-הארצות כמותך, שכאן צריך להפסיק ולקרוא: "חמר חיוורין עתיק, מלך ( –מלח) סדומית רבע ".

חזר ושאל הראשון:

תירצת “עתיק” ולא תירצת “רבע”: משמע ש"רבע" היה שמו של מלך סדום, ואילו בחומש נאמר: "ברע מלך סדום ".

נסתתמו תירוציו של השני. עמדו והלכו שניהם לחבר שלישי, “למדן מוּפלג”. ליגלג עליהם הלה:

עמי-הארצות אין להם מוֹח להבין דבר מאליהם. בואו ואסביר לכם. “ברע” ו"רבע" היינו הך. אלא מה, “ברע” הבית קודמת ו"רבע" הריש קודמת? הרי זה פשוט בתכלית הפשטות. מתחילה היה שמו של מלך סדום “ברע”, וכשהיא נהפכה נהפך גם המלך עמהּ ונעשה שמו – “רבע…”

הערות שוליים:
- [25] בראשית, יד, ב.
- [26] עיין “פיטום הקטורת”.

ביאור: שרשרת בורות בת שלוש חוליות. בחומש, „ברע" הוא שמו של מלך סדום (הערה [25]). ב„פיטום הקטורת" — קטע הנאמר בתפילה על מרכיבי קטורת המקדש (הערה [26]) — נמנים „חמר חיוריין עתיק" (יין לבן ישן) ו„מלח סדומית רובע" (מלח סדום, רבע מידה). עם־הארץ קורא „מלח" כ„מלך", וכך צומח לו מתוך המתכון „מלך סדום" ששמו „עתיק". חברו „מתרץ" בעזרת פיסוק — עדיין בתוך אותה טעות — ונתקע ב„רבע". וה„למדן המופלג" מכריע: „ברע" ו„רבע" אותן אותיות הן; ומאחר שסדום נהפכה — זו לשון המקרא על חורבנה („ההפכה") — נהפך עמה גם שם מלכהּ, והאותיות התהפכו. ככל שה„למדן" מופלג יותר, תירוצו מופרך יותר וביטחונו שלם יותר.

## בדיחה 1192

עם הארץ גסס. נסתכל בו בנו וראה, שפתאום צהבוּ פניו.

גחן אליו ואמר לו:

אבא, מה הנאה יש לך?

התחזק הגוסס והשיב:

כל ימי נקרה קושיה חמורה במוֹחי. בקיץ, כשהימים ארוכים, תיקן “הסידור” לאמר: “היום קצר והמלאכה מרובה” [27], ודווקא בחורף כשהימים קצרים, תיקן לאמר: “זה היום ( –הים) גדול…” [28] שאלתי את הרב ואת המגיד ואת כל הלומדים שבעיר, ולא ידעו לתרץ.

עכשיו אני הולך לשׁם ואשאל את “הסידור” עצמו …

הערות שוליים:
- [27] אבות ב, טו.
- [28] “ברכי נפשי”, תהלים קד, כח.

ביאור: ה„קושיה" נשענת על לוח השנה של בית הכנסת: את פרקי אבות אומרים בשבתות הקיץ — ושם המשפט „היום קצר והמלאכה מרובה" (הערה [27]), דברי רבי טרפון על קוצר חיי האדם מול מלאכת התורה; ואילו בשבתות החורף אומרים „ברכי נפשי" (תהלים קד), ושם „זה הים גדול ורחב ידיים" (הערה [28]). עם־הארץ קורא „הים" כ„היום", ומכאן קושיית חייו: למה בקיץ, כשהימים ארוכים, „תיקן הסידור" לומר שהיום קצר, ודווקא בחורף — שהיום גדול? לקושיה שכולה שתי אי־הבנות אין תירוץ בעולם הזה, ובצדק נכשלו בה כל לומדי העיר; והגוסס מת מאושר — סוף־סוף יעלה לישיבה של מעלה וישאל את „הסידור" בכבודו ובעצמו.

## בדיחה 1193

חייל ניקולייבי זקן ישב בבית-מדרש של החיילים ואמר תהילים. אמר ואמר והגיע לפרק נא: “למנצח מזמור לדויד. בבוא אליו נתן הנביא, כאשר בא אל בת-שבע.” הפסיק, ניגש לרבּם של החיילים ושאל:

רבי, מי הוא אותו דויד, שבא אל בת-שבע?

החזיר לו הרב:

הוא דויד, שחיבּר את התהילים.

טפוּ! – רקק החייל והשליך את התהילים מידו. – אפילו “האוּנטר” שלנו ידע להסתיר דבר…

ביאור: „חייל ניקולייבי" — יהודי שנחטף בילדותו לצבא הצאר ניקולאי הראשון ושירת בו עשרות שנים, מנותק מעולם התורה. מזמור נא בתהלים נפתח בכותרת המזכירה את חטא דוד ובת־שבע — נתן הנביא בא להוכיחו, והמזמור כולו הוא וידויו ותשובתו של דוד, שבחר לפרסם את קלונו לדורות. החייל, שכל עולמו מוסר הקסרקטין, נדהם דווקא מזה: הרי אפילו ה„אונטר" — סמל זוטר בצבא הרוסי — יודע להסתיר את מעלליו, ודוד המלך הלך וכתב את שלו בספר. גדולת הווידוי הפומבי, שהיא כל עניינו של המזמור, נראית ממרומי הניסיון הצבאי כטיפשות שאין כמותה.

## בדיחה 1194

עם-הארץ שנתעשר ונעשה “למדן” עמד ליד ארון-הספרים בבית-המדרש ועיין ברמב"ם, ו"היארמולקה" שמוּטה לו עד לקרחתוֹ, כאדם שתקפה עליו משנתו. ניגש אליו חשוב אחד מחשובי בית המדרש וביקש מאתו נדבה לפדיון-שבויים. שאל “המעיין”:

מי זה נשבּה, לא עלינו?

החזיר לו החשוב:

הרמב"ם נשבּה, לא עלינו, בידי גוי…

ביאור: „יארמולקה" — כיפה; כשהיא שמוטה עד הקרחת, סימן שהאיש נרדם מעל הספר ולא „עיין" בו. „פדיון שבויים" — מצוות פדיית יהודים שנפלו בשבי, מגדולות הצדקות; „לא עלינו" — לשון נימוס המלווה אזכור צרה. כשהעשיר המתחזה ללמדן שואל מי נשבה, עונה לו הגבאי: הרמב"ם נשבה בידי גוי — כלומר הספר שבידיך שבוי אצל בור שאינו יודע לקרוא בו, ואותו צריך לפדות ממך. „גוי" כאן במובנו העממי: ריק מתורה.

## בדיחה 1195

עם-הארץ שנתעשר קנה לו מקום בכותל מזרח, סמוך למקום הרב. שבת ראשונה, כשעלה למקומו ועמד להתפלל, כיסה ראשו בטלית, כמנהג לומדים ויראים. אמר לו הרב:

מכיוון שאתה מכסה ראשך בטלית, שמע-מינה למדן אתה, והרי אני תמה: כיצד למדן כמותך אינו יודע, שעם-הארץ אינו מכסה ראשו בטלית…?

ביאור: „כותל מזרח" — שורת הכבוד שליד הרב, שעשירים קנו בה מקום. כיסוי הראש בטלית בשעת התפילה (ולא רק על הכתפיים) נחשב מנהג של למדנים ויראי־שמים, והעשיר החדש מאמץ אותו כתחפושת. הרב לוכד אותו בהיקש מעגלי שכולו עקיצה: כיסית ראשך — משמע („שמע־מינה" בלשון הלימוד) למדן אתה; ואיך למדן אינו יודע שעם־הארץ אינו מכסה ראשו בטלית? התחפושת עצמה מסגירה את הבור, והרב קורא לו „עם־הארץ" בלי לומר זאת במפורש.

## בדיחה 1196

בּוּר עשיר קנה לו מקום בכותל מזרח, בין הרב ובין אחד מחשובי-הקהילה. כשעלה ראשונה למקומו הסתכל ברב וראה, שפניו רעים והוא נאנח. אמר לו:

רבי, על מה אתה נאנח?

החזיר לו הרב:

טחוֹרים, לא עליך.

חזר הבּוּר ונסתכל בחשוב שׁכנוֹ וראה, שפניו עטופים מטפחת, ואף הוא נאנח. אמר לו:

על מה מעלתו נאנח?

החזיר לו החשוב:

שׁיניים, לא עליך.

נמצא הבּוּר למד: סימניו של אדם, שמקומו במזרח – מיחוש ואנחה.

למחר עטף גם הוא פניו במטפחת, עלה למקומו בכותל מזרח ונאנח.

אמר לו שׁכנוֹ החשוב:

על מה אתה נאנח?

החזיר לו הבּוּר:

טחוֹרים, לא עליך…

ביאור: „כותל מזרח" — שורת המושבים המכובדת שליד הרב, שעשירים קנו בה מקום; „לא עליך" — נוסח נימוס באזכור צרה. הבור רואה ששני שכניו הנכבדים נאנחים — זה מטחורים וזה משיניים — ומסיק „כלל": מיחוש ואנחה הם מסימני יושבי המזרח. הוא מחקה הכול, אבל מערבב את הסימנים: עוטף את פניו במטפחת, כדרך הסובל מכאב שיניים, ומדווח על טחורים. חיקוי חיצוני בלי שמץ הבנה — בדיוק כמו המקום במזרח שקנה בכספו.

## בדיחה 1197

עם-הארץ נתעשר וקנה לו מקום בכותל-מזרח, סמוך למקומו של הרב. בליל-שבת, כשעלה ראשונה למקומו החדש, ביקש אמתלה להיכנס עם הרב בדברים, ולא מצא. למחר בבוקר ביקש שוב אמתלה לכך, ושוב לא מצא. לסוף, במנחה, מצא. פנה אל הרב ושאל:

רבי, ב"צדקתך" אנו אומרים “אדם ובהמה תושיע ה'”, [29] – מה מקומה של בהמה אצל אדם?

החזיר לו הרב:

אני איני יודע. שמא תטרח ותשאל את הגבאים…?

הערות שוליים:
- [29] תהלים לו, ז.

ביאור: „צדקתך" — פסוקים הנאמרים במנחה של שבת, וביניהם „אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים לו, ז). העשיר החדש, שקנה מקום ב„כותל מזרח" — שורת הכבוד שליד הרב — מחפש כל השבת אמתלה לשיחה למדנית, וזו ה„קושיה" שמצא. תשובת הרב היא עקיצה בתחפושת של ענווה: מה מקומה של בהמה אצל אדם? את זה יודעים הגבאים — ממוני בית הכנסת המוכרים את המקומות — שהרי הם שהושיבו את ה„בהמה" ליד ה„אדם".

## בדיחה 1198

שמחת-תורה קנה עם-הארץ עשיר “חתן-תורה”, ולפי מנהג המקום עשו לו קודם “יעמוד” חופה, כדרך שעושים לחתן, ההולך לקראת כלה. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להרב:

רבי, בּוּר זה אתם מכניסים לחופה עם התורה?

החזיר לו הרב:

מנהג קדמונים הוא בישראל, שהחתן אינו יודע את הכלה…

ביאור: „חתן תורה" — הזוכה בעלייה החותמת את קריאת התורה בשמחת תורה, כיבוד שעשירים נהגו לקנות; ב„יעמוד" (נוסח ההזמנה לעלות לתורה) פורסים מעליו חופה, כחתן ההולך אל כלתו. על התמיהה איך בור „מתחתן" עם התורה עונה הרב בכפל המשמעות של „יודע": גם „מכיר", וגם לשון המקרא לקרבת איש ואישה („והאדם ידע את חוה"). בעולם השידוכים אכן לא הכיר החתן את כלתו לפני החתונה — ובחתן הזה מתקיים מנהג הקדמונים בהידור: את הכלה הזאת, התורה, הוא באמת אינו „יודע".

## בדיחה 1199

ראו למוכסן עם-הארץ, שהוא עומד ב"פטר-רחם" ועדיין לא הניח תפילין ונושק אותן. אמרו לו:

טעות היא בידך. את התפילין נושקים ב"וקשרתם", ואחר-כך מברכים עליהן ומניחים אותן.

החזיר המוכסן:

אני אדם פשוט ואיני משׁנה ממנהג אבותי. מה אבא, עליו השלום, נשק כל ימיו ב"פטר רחם", אף אני תמיד ב"פטר רחם…"

ביאור: „מוכסן" — חוכר גביית מסים, טיפוס כפרי אמיד ובור בעולם הבדיחה. נהוג לנשק את התפילין כשמגיעים בקריאת שמע ל„וקשרתם לאות על ידך" — הפסוק המדבר בקשירת התפילין; „פטר רחם" (הבכור, „פותח הרחם") לקוח מפרשיות העוסקות בבכורות, ואין בינו ובין תפילין ולא כלום. המוכסן, שמנשק במקום הלא־נכון ועוד לפני שהניח, אינו מתנצל אלא מתעטף בקדושת המסורת: כך נהג אבא כל ימיו. טעות של בור אחד, משעברה דור, כבר עומדת איתן על „איני משנה ממנהג אבותי".

## בדיחה 1200

כפרי בא לעיר ונכנס לבית-המדרש להתפלל שחרית.

מצא תפילין על השולחן והיניחן. אמר לו השׁמשׁ:

רבי יהודי, הללו של רבנו תם הן.

החזיר לו הכפרי:

אין בכל כלום. עד שיבוא אספיק להתפלל.

ביאור: מהדרים מניחים שני זוגות תפילין, „של רש"י" ו„של רבנו תם" — מחלוקת עתיקה על סדר הפרשיות שבתוך הבתים, על שם רבנו תם, נכדו של רש"י ומגדולי חכמי צרפת במאה ה־12. זוג „של רבנו תם" בבית המדרש הוא אפוא תפילין מן הסוג הזה. הכפרי מבין „של רבנו תם" כשם הבעלים — יהודי ושמו רבנו תם, שתכף ישוב לקחת את שלו — ומרגיע את השמש: עד שיבוא, אספיק להתפלל. שלוות הביטחון שלו מופנית אל בעלים שמת לפני כשבע מאות שנה.

## בדיחה 1201

עם-הארץ ביקש לצאת ידי כל הנוסחאות ואמר בשמונה-עשרה: “וחוֹננו מאתך דעה, בינה והשכל – חכמה בינה ודעת”. “והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו – ארוכה ומרפא לכל תחלואנוּ ולכל מכאובינו ולכל מכותינו”.[30] שמע ליצן אחד תפילתו ואמר לו:

חביבי, עליך אמר קרא:“ויוסיף דעת יוסיף מכאוב…” [31]

הערות שוליים:
- [30] נוסח ראשון – נוסח אשכנז, נוסח שני – נוסח ספרד.
- [31] קוהלת א, יח.

ביאור: לתפילת שמונה-עשרה (העמידה) יש נוסחים שונים, והבדלי-נוסח יש גם בתוך הברכות עצמן: ברכת הדעת נאמרת בנוסח אחד „דעה בינה והשכל" ובאחר „חכמה בינה ודעת", וברכת רפאנו מונה כאן „מכות" וכאן „תחלואים ומכאובים". עם-הארץ, ליתר ביטחון, אומר את כל הנוסחים גם יחד — וכך צובר בתפילתו כפל „דעת" וכפל „מכאוב". הליצן קולע בו את הפסוק מקהלת א, יח (הערה [31]): „כי ברוב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" — המרבה דעת מרבה צער. אצל המתפלל הזה הפסוק מתקיים כפשוטו ממש: על כל תוספת „דעת" באה מיד תוספת „מכאוב".

## בדיחה 1202

כפרי בא לעיר לשבת חול-המועד. הלך לבית-הכנסת והתפלל שחרית שמונה-עשרה של יום-טוב. בחזרת הש"ץ שמע, שהחזן מתפלל של שבת, ואמר:

עכשיו אני יודע: שבת חול-המועד מתפללים שמונה-עשרה של שבת.

במוסף התפלל של שבת. שמע בחזרת הש"ץ, שהחזן מתפלל של יום-טוב, הצטער ואמר:

טעיתי; שבת חול-המועד מתפללים שמונה-עשרה של יום-טוב.

במנחה התפלל של יום-טוב. שמע בחזרת הש"ץ, שהחזן מתפלל של שבת, כּעס כּעס גדול, היכה באגרופו על התיבה וצרח:

תיפח רוחכם, יושבי כרכים! כל ימיכם אתם מתכּוונים לבלבל מוחם של הכפריים…

ביאור: בשבת שחלה בחול-המועד נוסח התפילה אכן משתנה מתפילה לתפילה: בשחרית ובמנחה מתפללים שמונה-עשרה של שבת (בתוספת „יעלה ויבוא"), ואילו במוסף — נוסח של החג. „חזרת הש"ץ" היא חזרת החזן בקול רם על התפילה. הכפרי, שאינו יודע את הכלל, „לומד" בכל פעם מן החזן — ותמיד באיחור של תפילה אחת. משנכשל בפעם השלישית, ברור לו שאין כאן הלכה אלא קנוניה: בני-הכרכים מחליפים נוסחים בכוונה כדי לבלבל את הכפריים.

## בדיחה 1203

ערב-שבת באו כפרי וּבנוֹ לעיר, ולמחר הלכו שניהם לבית הכנסת להתפלל. קודם קריאת-התורה אמר האב לקוֹרא:

בני בר-מצוה.

נענה לו הקורא וקרא לבחור, שיעלה לתורה. עלה הבחור וּבירך:

"המוציא לחם מן הארץ "…

צחק כל הקהל. נתכרכמו פניו של האב ולימד זכות על בנו:

כפרי הוא ורגיל כל ימיו בתפוּחי-אדמה…

התחיל כל הקהל צוחק עוד יותר. רגז האב וצווח:

כּריסוֹת ריקות, מה אתם צוחקים? אנו, ברוך השם, איננו אוכלים תפוחי-אדמה אלא בחמאה ושמנת…"

ביאור: העולה לתורה מברך „אשר בחר בנו… נותן התורה" — ברכה שכל נער בר-מצווה יודע. הבן פותח בברכה היחידה השגורה בפיו: „המוציא לחם מן הארץ", ברכת הלחם. „הסנגוריה" של האב מסגירה שגם הוא אינו מבין במה הטעות: הוא שומע „מן הארץ", חושב על מה שמוציאים מן האדמה — תפוחי-אדמה, מאכלם היומיומי של כפריים עניים — ובטוח שעל כך צוחקים. וכשהצחוק גובר, הוא נעלב על הרמז לעוניו ומתגונן בגאווה: אצלנו התפודים באים בחמאה ושמנת. כל ניסיון להציל את הכבוד שוקע עמוק יותר.

## בדיחה 1204

עשיר שׁידך בתו לדוקטור “בּוּר דאורייתא”. שבת ראשונה אחרי התנאים ביקש אבי-הכלה את החתן, שילך עמו לבית-הכנסת להתפלל. מתחילה סירב החתן, וכשראה שהכלה מצטערת, קם והלך. נכנסו לבית-הכנסת ואמר אבי-הכלה לקוֹרא:

עלייה לחתני!

שמע החתן ומצא רגע-כושר ללחוש לקורא:

איך צורך… שלושה רובלים תקבל…

נמלך הקורא בדעתו:

"אם לא אשמע לחתן, אקפח שלושה רובלים, ואם לא אשמע לנקמן זה אקפח עולמי ".

עמד וקרא את החתן לעלות לתורה. עלה החתן נבוך ומבוייש, הרכין ראשו כלפי התורה ולחש בטרוניה מרובה:

מה זאת עשית לי? בפירוש אמרתי, שתקבל שלושה רובלים…

א-מ-ן! – נענה מיד הקורא כלאחר ברכה, והתחיל קורא בתורה.

סיים הקורא והרכין החתן שוב ראשו כלפי התורה ולחש בהנאה מרובה:

חרוץ כמותך דינו שיקבל חמישה רובלים, ולא שלושה…

א-מ-ן! – חזר הקוֹרא ונענה אחריו…

ביאור: „בור דאורייתא" — בור גמור בתורה, אף שהוא „דוקטור" משכיל; „תנאים" — טקס האירוסין; „קורא" — בעל-הקריאה בתורה. העולה לתורה חייב לברך לפניה ולאחריה — ברכות שכל נער בר-מצווה יודע — והחתן, שאינו יודע אותן, מנסה לשחד את הקורא שלא יקרא לו לעלות. הקורא, החושש מנקמת הגביר אבי-הכלה, מעלה אותו בכל-זאת — ומציל את המעמד בתחבולה: על לחישת הטרוניה של החתן הוא עונה בקול „אמן!", כעונה אחר ברכה, וכך נשמעות לחישות המיקוח באוזני הקהל כברכות התורה. החתן אינו מבין כלל שניצל מבושה — ומרוב הנאה מעלה את השוחד מעצמו לחמישה רובלים.

## בדיחה 1205

מוכסן זקן השיא בתו והוזמן לברך את החתן והכלה תחת החופה. עמד ובירך ובירך. לחש לו השׁמש:

נו, עד מתי?

רגז המברך: נו, “ובנה ירושלים”…

ביאור: „מוכסן" — חוכר-מס, טיפוס עם-הארץ קבוע בפולקלור; „שמש" — משרת בית-הכנסת המלווה את הטקס. תחת החופה מברכים את שבע ברכות הנישואין, אבל המוכסן הזקן, שאינו יודע אותן, מדקלם את הברכות היחידות שצרובות בו בעל-פה — ברכת המזון. „ובנה ירושלים" היא הברכה השלישית של ברכת המזון, ובתשובתו הרגוזה ל„עד מתי?" הוא מסגיר בדיוק היכן הוא אוחז: באמצע ברכת המזון, תחת החופה.

## בדיחה 1206

שאלו לכוהן עם-הארץ:

מה פירושה של "ויחוּנך "?

השיב הכהן:הכל יודעים פירושה של “ויחוּנך” – הלואי ותיחנקוּ.

אמרו לו:

נמצא, שאתה עולה לדוכן ומקלל את ישראל.

נעלב הכוהן:אדרבה… ב"ויחוּנך" אני מתכּוון לגויים רשעים, שונאיהם של ישראל…

[נוסח אחר:

החזיר הכוהן:

חס ושלום…! ב"יחוּנך" איני מתכוון, חלילה, לכל ישראל, אלא לחמוֹתי בלבד…]

ביאור: „ויחֻנֶּךָּ" חותם את הפסוק השני של ברכת כוהנים — „יאר ה' פניו אליך ויחנך" (במדבר ו, כה) — והוא מלשון חן וחנינה. הכוהן הבור גוזר אותו משורש חנ"ק ומפרש: „הלוואי ותיחנקו". „לעלות לדוכן" — לעלות לברך את הקהל בברכת כוהנים. כשמעמידים אותו על כך שנמצא מקלל את ישראל מדי עלותו לדוכן, „תיקונו" אינו מבטל את הקללה אלא רק מסב את יעדה — אל הגויים שונאי ישראל, או, בנוסח האחר, אל חמותו בלבד.

## בדיחה 1207

לימים הנוראים סידרו להם המוכסנים “מניין” בכפר של הסביבה, ומשום שלא היה כוהן ביניהם, הביאו בחור כוהן מן העיר. וידוֹע ידעוּ הם וגם הזהר הזהירו לילדים, שאסור להסתכל בכוהן, כשהוא עולה לדוכן, שהשכינה שם. [32]

ובחדר שנתייחד ל"מניין" היתה מייבּשׁה תלויה ועליה שורות-שורות גבינות יפות, תאווה לעיניים. וכשעלה הבחור הכוהן לדוכן והמתפללים כיסוּ ראשיהם בטליתותיהם עד למטה מעיניהם, שלא יסתכלו בו, שלח הוא יד והבריח מעל המייבּשׁה גבינה יפה לתוך כיסו. אחת וּשתיים.

ילד אחד לא יכול לכבוש את יצרו, ובעין אחת הציץ אל הכוהן.

ראה מה שעשה, רהה כּוּלוֹ וטפח לאביו במרפקו:

אבא, השכינה גונבת את הגבינות…!

הערות שוליים:
- [32] “אסור ליה לבר-נש לאיסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסיי ידיהו, בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עילאה”; זוהר קדושים.

ביאור: „מוכסנים" — חוכרי-מס יושבי כפרים; „מייבשה" — מתקן שתולים עליו גבינות להתייבש. האיסור להסתכל בכוהנים בשעת ברכתם מקורו בזוהר שמביאה הערת השוליים (הערה [32]): אסור להסתכל באצבעות הכוהנים כשהם פורשים ידיהם, „שכן שורה שם כבוד המלך העליון" — כלומר השכינה. מכאן המנהג שכל הקהל מכסה את עיניו בטלית בשעת ברכת כוהנים — והוא-הוא שמאפשר לבחור העירוני לגנוב גבינות באין רואה. הילד, שהוזהר שהשכינה שרויה אצל הכוהן, מסיק בהיגיון ילדי מושלם: מי שגונב שם — השכינה היא.

## בדיחה 1208

ערב ראש-השנה בא כפרי לעיר, כדי להתפלל בציבור. למחר, כשהגיעו ל"כורעים", כרע הכפרי ונפל על פניו לצד מערב.

טפחו לו הסמוכים אליו ולחשו לו:

רבי יהודי, איפכא!

מיד קפץ הכפרי – ונתהפך על גבוֹ וּבטנוֹ למעלה…

ביאור: ב„עלינו" של הימים הנוראים („כורעים") משתחווה הקהל אפיים ארצה. הכפרי השתחווה לצד מערב במקום אל ארון הקודש שבמזרח, ושכניו לוחשים „איפכא!" — ארמית: להפך, כלומר הפוך את כיוונך. הוא מבין כפשוטו — והופך את הציר הלא-נכון: מאפיים-ארצה לשכיבה על הגב, בטן כלפי שמים.

## בדיחה 1209

כמה פעמים הציקה מוכסנית לבעלה וטענה לפניו:

עשיר אתה, ברוך השם, וכל חשובי-העיר זקוקים לך; אף-על-פי-כן אין דעתך נשמעת בענייני-הציבור.

לסוף פקעה סבלנותו של המוכסן ואמר לאשתו:

עתה תראי, אם דעתי נשמעת בענייני-הציבור, או לאו.

אותו יום ערב ראש-השנה היה. ולמחר, כּשׁסיימוּ להתפלל שחרית, קפץ המוכסן וירד אל התיבה, טפח בידו על המחזור והתחיל “הלל” בקול רם. מיד נתמלא בית-הכנסת צעקה:

בוּר! עם-הארץ! ראש השנה היום…

חזר המוכסן וטפח בידו על המחזור וצווח:

על אפכם ועל חמתכם! עשיר אני, ברוך השם, ורוצה אני, שתהיה דעתי נשמעת בענייני-הציבור…

ביאור: „מוכסן" — חוכר-מס, טיפוס הבור העשיר; „התיבה" — עמוד החזן. „הלל" — פרקי התהילים הנאמרים בשמחה בחגים — אינו נאמר בראש-השנה: הגמרא (ראש השנה לב ע"ב) מסבירה שאין ישראל אומרים שירה כשהמלך יושב על כיסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. המוכסן אינו יודע את הדין, ולכן בצעקות „בור! עם-הארץ!" הוא שומע לא תיקון הלכתי אלא בדיוק את הדחייה הציבורית שעליה קבלה אשתו — ועונה עליה כעל מאבק כוח: עשיר אני, ודעתי תישמע. כאילו אפשר להצביע הלל לתוך ראש-השנה.

## בדיחה 1210

באחד מעשרת ימי-תשובה הלך מוכסן להשתטח על קבר אביו, ונתחלף לו “המענה-לשון” ב"ספר-הניקוּר". הגיע לקבר אביו, פתח את הספר שבידו והתחיל אחד מקרא ואחד תרגום [33]:

"מניחים את האחוריים על הסדן, נוטלים את הסכין וחותכים בבשר עד שמגיעים לגיד-הנשה, מוצאים את הגיד כּוּלוֹ וקולפים את השומן "…

זלגו עיניו של המוכסן דמעות וקרא:

אבא, אבא! כמה קשים עליך יסוּרי גן-עדן…

הערות שוליים:
- [33] “המענה-לשון” ו"ספר-הניקור" שניהן מן הספרים העממיים, שיש להם מתחת לפנים גם תרגום יודי.

ביאור: בעשרת ימי התשובה נהגו להשתטח על קברי אבות ולקרוא מתוך „מענה-לשון" — קונטרס תחינות ותפילות לבית-הקברות. למוכסן (חוכר-מס, עם-הארץ) נתחלף הוא ב„ספר-הניקור" — מדריך מקצועי לקצבים, כיצד מנקרים מאחורי הבהמה את החֵלב האסור ואת גיד הנשה כדי להכשירה. „אחד מקרא ואחד תרגום" — קריאה טקסית בנעימה, פסוק-פסוק, כדרך שקוראים טקסט קדוש. המוכסן, שאינו מבין מה שהוא קורא, מנגן על קבר אביו הוראות קצבוּת — ומפרש את החיתוך והקילוף כתיאור עינויי אביו בעולם הבא. „יסורי גן-עדן" חותם את הבלבול באוקסימורון: הוא אף אינו יודע שבגן-עדן אין ייסורים.

## בדיחה 1211

ערב יום-כיפור נשתהה בעל-עגלה בדרך, וכשנכנס לעיר מיהר לבית-הכנסת ומצא: סוף מנחה אחרונה. מיד עמד להתפלל שמונה-עשרה, הגיע ל"על-חטא" והתחיל מכה בשתי ידיו על לבו.

לאחר שגמר ופסע לאחוריו אמרו לו:

בשתי ידיך למה?

החזיר בעל-העגלה:

אלא מה, באחת? כיצד הייתי מספיק לסיים עם הציבור?…

ביאור: בווידוי „על חטא" של יום הכיפורים מכים באגרוף על הלב, ביד אחת, על כל חטא וחטא. בעל-העגלה שאיחר מבין את „להספיק לסיים עם הציבור" כבעיה של קצב עבודה — ומכה בשתי ידיים, כפועל המכפיל תפוקה. החרטה נמדדת אצלו במכות לדקה.

## בדיחה 1212

ערב יום כיפור אמר בּסרבּי לחברו:

חבל, שרבי חיים הליטאי מת. בזכותו נפטרתי אשתקד מן התענית. יחדיו סעדנו בין שחרית למוסף.

ליגלג עליו חברו:

היכי תמצי, שרבי חיים, עליו השלום, אכל והאכיל גם אחרים ביום-כיפור?

השיב הראשון:

חייך, שכך היה מעשה. ליטאי זה בקי גדול היה ב"לוח", בדק ומצא שבליטא כבר עמדו אותו יום במוצאי יום-כיפור…

ביאור: „בסרבי" — יהודי מבסרביה; „היכי תמצי" — ארמית: כיצד ייתכן; „חייך" — לשון שבועה: בחייך, כך היה. יום הכיפורים חל בכל העולם באותו יום עצמו, וההפרש בין ליטא לבסרביה הוא של שעה קלה — אבל „רבי חיים הליטאי", המגלם את הסטריאוטיפ של הליטאי הלמדן והחריף, „בדק ומצא" בכוח בקיאותו בלוח העברי שבליטא כבר יצא הצום, ולכן מותר לאכול. היתר מופרך שהבסרבי התמים קיבל בשמחה — והוא עוד מתגעגע: „חבל שמת" נאמר כאן על השותף לעבירה, שבזכותו נפטרים מן התענית.

## בדיחה 1213

אפרים גרדיגר בא לעיר והביא שעווה למכירה. ראה, שהעיר כּוּלהּ בּוּרים והדיוטות, עמד והכריז:

מחר יום-כיפור!

נבהלו אנשי העיר: שעווה לנרות אין להם וחזן לתפילה אין להם.

אמר להם אפרים:

אל תראו! שעווה לנרות יש לי, ולירד לפני התיבה אני יודע. שיבחו והודו לאפרים, קנו מאתו את השעווה והלכו ל"כל-נדרי" שמחים וטובי-לב על הנס שנעשה להם.

אותו יום בא אורח לעיר. יצא לרחוב ותמה: החנוּיוֹת סגורות, הרחובות ריקים ובית-הכנסת מלא. נמלך ונכנס לבית-הכנסת לראות, מה יום מימים. כיוון שנכנס ועלה למזרח, הכירו אפרים. מיד נשא את קולו ופתח בניגון של פיוט לימים נוראים:

"שלום עליכם, רבי חיים. עשיתי יום-כיפור ומכרתי שעווה בכפל-כפליים. היום כאן ומחר ויברח, חצי שלי וחצי שלך – קדוש! "…

ביאור: „לירד לפני התיבה" — לשמש חזן; „לעלות למזרח" — למקומות המכובדים שליד ארון הקודש. אפרים מרוויח מבורות בני העיר פעמיים: ממציא להם יום-כיפור באמצע השנה כדי למכור שעווה לנרות, וגם משמש להם חזן. כשמגיע לעיר מכר העלול לחשוף את התרמית, הוא מקדים תרופה למכה: מודה בכול ומציע לו חצי מהרווח תמורת שתיקה — אבל שר את זה בניגון של פיוט לימים נוראים, כך שבאוזני הקהל הבור נשמעים וידוי הרמאות והצעת השוחד כתפילה עצמה, עד לחתימה „קדוש!" הלקוחה מן הקדושה. ההונאה מוסתרת בתוך הקודש — במקום היחיד שבו איש שם לא יחפש אותה.

## בדיחה 1214

יום-כיפור התפללה אשה מתוך המחזור שלפניה והורידה כנחל דמעה. הסתכלה בה חברתהּ ואמרה לה:

מה טעם מונח המחזור לפנייך שלא כדרכו: ראשו למטה ורגליו למעלה?

התייפחה הבּכיינית והשיבה:

לא עלייך, איטרת-יד ימיני אני מילדותי…

ביאור: „מחזור" — סידור התפילה לחגים; „איטרת יד ימיני" — שמאלית; „לא עלייך" — נוסחת נימוס המלווה אזכור של צרה או מום (שלא יבואו עלייך). התירוץ המופרך — כאילו שמאליות הופכת ספרים — מסגיר את האמת הפשוטה: היא אינה יודעת לקרוא, ולכן אינה מבחינה כלל שהמחזור הפוך; הדמעות זולגות בלי קשר לכתוב. דרויאנוב מציין שבדיחה גרמנית מספרת את אותו סיפור ממש.

הערת דרויאנוב: כך מספרת גם בדיחה גרמנית (מרקנס ג',
סי' 208, עמ' 219). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1214, עמ' 66) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1215

אמרו לה לאשה “למדנית”:

כל יום את אומרת בברכת-השחר: “תורה ציווה לנו משׁה מוֹרשׁה”, ואין אתּ משמיעה לאוזנייך מה שפיך דובר. כלום רשע, חלילה, היה משה?

השיבה “הלמדנית”:

פשיטא, רשע היה. קל וחומר מהמן: מה המן, שלא הביא על הנשים צרות ויסוּרים אלא ליום אחד בשנה, רשע היה, – משה, שהביא על הנשים צרות ויסורים מפורים ועד אחרי פסח, לא כל-שכן שרשע היה…

ביאור: „תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג, ד) נאמר בברכות השחר; „מורשה" — ירושה, אבל בהגייה מרושלת נשמע „משה מורשה" כ„משה רשע". על כך מקניטים את ה„למדנית": כלום אינך שומעת שאת קוראת למשה רשע? והיא, במקום להתנצל, מאמצת את הטעות ו„מוכיחה" אותה בקל-וחומר — צורת ההיסק הקלאסית של בית-המדרש („מה… לא כל-שכן"): המן, שהביא על הנשים צרה של יום אחד בשנה בלבד, רשע היה; משה, שדיני הפסח שבתורתו כופים על הנשים את עמל הניקיון המפרך מפורים ועד אחרי פסח — על אחת כמה וכמה. השנינה ממזגת שיבוש-שמיעה עם תלונה נשית אמיתית על טורח הפסח, ומגישה אותה בכליו של בית-המדרש עצמו.

## בדיחה 1216

בשבת הגדול דרש הרב דרשה יפה בהלכה ואגדה מעניינא דיומא, כנהוג, ובאו הלומדים של העיר והודיעו, שהדרשה לקוחה כוּלהּ משל בעל “דורש לציון”. בו-בלילה, אחרי הבדלה, נכנסו הפרנסים לדון דינו של הרב. ונחלקו הדעות. הללו

מרו: רב העושה כך, בושה הוא לעיר ומעבירים אותו מן הרבנות.

והללו אמרו:

מוטב, שנצרף מידת-הרחמים למידת-הדין ולא נרד עמו לחייו.

אחד מן הפרנסים שתק, ולא אמר כלום. תהו חבריו ואמרו לו:

מה דעתו של מעלתו?

נענה השתקן ואמר:

אני רואה זכות לרב. אף דויד המלך, עליו השלום, עשה כמותו: לקח כמה תפילות מתוך “הסידור” וקבע אותן בתהילים שלו אות באות ממש. למשל, כל ה"הללויות…"

ביאור: „שבת הגדול" — השבת שלפני פסח, שבה נושא הרב את דרשת השנה „מעניינא דיומא" (מענייני היום); „דורש לציון" — ספר דרשות נודע של ר' יחזקאל לנדא, בעל „נודע ביהודה"; „פרנסים" — ראשי הקהילה. הרב נתפס בגנבת דרשה, והפרנסים דנים אם להדיחו. הפרנס השתקן „מלמד עליו זכות" בהיפוך זמנים מושלם: דוד המלך חי מאות רבות של שנים לפני שנתחבר הסידור, והסידור הוא ששאב את מזמורי ה„הללויה" מתהילים — לא להפך. הסנגור הבור, המדמה שדוד „העתיק מן הסידור אות באות", מוכיח בלי משים שהדיינים בורים לא פחות מן הנידון.

## בדיחה 1217

נפּח וסנדלר ישבו בכפר אחד ובתיהם סמוכים זה לזה. בלילה הראשון של פסח התקשה הנפּח בהלכת “סדר”. נמלך ויצא להציץ בחלונו של שׁכנוֹ הסנדלר:

כמה שנים ישב הסנדלר בעיר, וחזקה עליו, שהוא בקי בהלכה חמורה זו.

הציץ וראה: הסנדלר סוטר לאשתו ביד רחבה, והיא חוזרת ותולשת לו זקנו בשתי ידיה. מיד שב לביתו והתחיל גם הוא סוטר לאשתו. הרכינה זו ראשה ושׁפעה דמעות. חלשה דעתו של הנפח ואמר לאשתו:

בבקשה ממך, אל נא תפרי לי את “הסדר”. הרי זקני לפנייך…

ביאור: „חזקה עליו" — יש להניח לגביו. הנפח, שאינו יודע כיצד עורכים ליל-סדר, סומך על השכן שישב שנים בעיר: מה שרואים בחלונו הוא-הוא „ההלכה". המריבה המקרית שקלט שם — סטירה כנגד תלישת זקן — הופכת אצלו לטקס מחייב, והוא משחזר אותה בביתו בקפדנות של מקיים מצווה. כשאשתו רק בוכה ואינה „ממלאת את חלקה", הוא נבהל שהסדר ייפגם — ומגיש לה את זקנו לתלישה.

## בדיחה 1218

מוכסן נתבלבל ב"סדר" של פסח: טילטל את הקערה מימין לשמאל, טילטל אותה משמאל לימין, ולא יצאה לו הסיבה אלא כשפניו אל הקיר. כּעס ואמר לאשתו:

תיכף אחרי פסח אני הורס את הבית ובונה אחר במקומו, ולשנה הבאה, אם ירצה השם, אקיים מצות הסיבה ככל ישראל…

ביאור: „הסיבה" — מצוות ליל-הסדר להישען על צד שמאל בשתיית ארבע הכוסות ובאכילת המצה, דרך חירות כדרך שהסבו בני-חורין בסעודות העולם העתיק. זהו מעשה גוף פשוט — נשענים על השמאל, וזהו — שאינו תלוי בשום דבר חיצוני. אבל המוכסן (חוכר-מס, עם-הארץ) מחפש את ההסבה בטלטול קערת-הסדר ובכיווני החדר, וכשהיא „יוצאת לו" רק כשפניו אל הקיר, המסקנה ברורה לו: הבית בנוי לא נכון, יש להרוס ולבנות מחדש.

## בדיחה 1219

מוכסן ומוכסנית ישבו ב"סדר" של פסח. הגיעו ל"מכות" ונזכרה המוכסנית, שלא גמרה מלאכתה במטבח. חסה על “מצות” טיפטוף מן הכוס, ואמר לה בעלה:

לכי לךְ, ואני אטפטף מכּוֹסךְ לשמך.

וכך היה מטפטף ואומר:

דם לי, דם לאשתי, צפרדע לי, צפרדע לאשתי, כּינים לי, כּינים לאשתי…

ביאור: באמירת עשר המכות בליל-הסדר נוהגים לטפטף טיפת יין מן הכוס על כל מכה — מיעוט שמחה על סבלם של המצרים. המוכסן הבור, המטפטף גם מכוס אשתו „לשמה", מבין את הטקס כחלוקה של המכות עצמן בין המסובים, ומקצה אותן בנימוס ובשוויון: דם לו, דם לאשתו.

## בדיחה 1220

מוכסן מסר שני ספרים לכריכה: הגדה וסליחה. בילבל הכורך ושירבב דפים מן הסליחה לתוך ההגדה. וכשישב המוכסן ב"סדר" של פסח, סיים בדף ההגדה: “אלו עשר המכות, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים בּמצרים, ואלו הן”, ופתח בדף שני – של הסליחה: “אשמנו, בגדנו, גזלנו” וגומר, וגומר. אמר לו בנו:

אבא, אשתקד לא היו “המכות” מרובות כל-כך.

גער בו האב:

עם-הארץ! שכחת שהשנה מעוברת?

[נוסח אחר:

…היה שם אורח אחד, צחק והסביר למוכסן את אשר עשה לו הכורך. נצטער צער גדול, הלך ביום ראשון של חול-המועד אל הכורך ורב עמו:

כיצד אדם מישראל אינו חס על חברו ומכניס לו סליחה של חמץ לתוך הגדה של פסח ומכשיל אותו ואת ביתו בעבירה, שאיסוּרהּ איסוּר כרת, רחמנא ליצלן…?"]

ביאור: „סליחה" — קובץ תפילות הסליחות של הימים הנוראים; „אשמנו, בגדנו, גזלנו" — הווידוי האלפביתי מתוכן. הכורך ערבב את הדפים, והמוכסן, שקורא בלי להבין, ממשיך מ„אלו עשר המכות" היישר אל רשימת הווידוי — שפע „מכות" חדשות. את התמיהה הוא מיישב ב„שנה מעוברת" — שנה שמוסיפים בה חודש (אדר שני) כדי ליישר את הלוח — כאילו הלוח מוסיף גם מכות. בנוסח האחר הוא מבין לבסוף מה קרה, אבל בדרכו שלו: דפי הסליחה הם בעיניו „חמץ" שהוגנב להגדה, והוא רב עם הכורך שהכשילו באיסור כרת — העונש החמור ביותר שבתורה, שנקבע על אכילת חמץ בפסח. תפילה נעשתה אצלו מאכל אסור.

## בדיחה 1221

מוכסן ובנו ישבו ב"סדר" של פסח והגיעו ל"כורך". תמה הבן ושאל:

אבא, מה עניינו של קורח (–"כורך") ל"סדר" של פסח?

הסביר לו האב:

זה בא ללמדנו, שלא יתגאה אדם אפילו בפסח. היום אנו יושבים ואומרים הגדה ואוכלים כּוּפתוֹת; מחר אולי יארע, חלילה, לנו מה שאירע לקורח בשעתו…

ביאור: „כורך" — שלב בסדר שבו כורכים מצה ומרור ואוכלים יחד, „זכר למקדש כהלל"; הבן שומע „קורח" — המורד במשה שפצתה האדמה את פיה ובלעה אותו ועדתו חיים (במדבר טז). „כופתות" — קניידלך, כדורי מצה. האב אינו מתקן את הטעות — הוא אינו יודע בעצמו — אלא טווה ממנה דרשת מוסר בטוחה בעצמה: אל תתגאה אפילו בליל-הסדר, שהיום אתה אוכל כופתות ומחר, חלילה, בולעת אותך האדמה כקורח.

## בדיחה 1222

מוכסן ערך “סדר” של פסח. פתח ב"כל חמירא" ושתה כוס ראשונה; קידשׁ ושתה שנייה; אמר “הא לחמא” ושתה שלישית; סיים ב"מה נשתנה" ושתה רביעית. כיוון שקיים ארבע כוסות, סילק את ההגדה מלפניו, ציווה להביא את הכּוּפתוֹת, אכל ושבע והלך לישון. עיכבו בנו ואמר לו:

אבא, עליך אני תמה, שאתה מקצר כל-כך בהגדה. אשתקד הייתי מיסב אצל זנוויל שכננו ב"סדר" של פסח, וכמה ארכה שם ההגדה; אמרו “הלל”, אמרו “נשמת”, אמרו “לשנה הבאה בירושלים”, ואילו אתה לא אמרת כלום.

החזיר לו האב:

בני, אין מביאים ראיה מן ההדיוטות. שמועה שמע זנוויל: פסח שחל להיות בשבת, אומרים “נשמת”. שוב שמע: פסח שחל להיות בראש-חדש, אומרים “הלל”. עוד שמע: פעם אחת ביובל חל פסח להיות ביום-כיפור ואומרים “לשנה הבאה בירושלים”, והרי הוא, ההדיוט, בילבל כל מה ששמע ואמר הכל בבת-אחת…

(עיין לעיל סימן 1183)

ביאור: „כל חמירא" — נוסח ביטול החמץ הנאמר בערב פסח, ואינו שייך לסדר כלל; „הא לחמא עניא" פותח את המגיד; ואת ארבע הכוסות שותים בנקודות קבועות לאורך ההגדה כולה. המוכסן דוחס הכול לכמה דקות, „מסיים" את חובת ארבע הכוסות והולך לישון. „הלל", „נשמת" ו„לשנה הבאה בירושלים" הם חלקים קבועים של כל סדר וסדר — אבל בתשובתו לבנו הופך המוכסן את היוצרות: זנוויל, שערך סדר כהלכתו, הוא בעיניו ה„הדיוט" (הבור) שבלבל דינים נדירים ואמר הכול בבת-אחת — ובהם צירוף שאינו אפשרי כלל, „פסח שחל ביום-כיפור". „אין מביאים ראיה מן ההדיוטות" — מטבע לשון תלמודי — נשמע בפיו כפסק של למדן, וזה העוקץ: הבור בטוח בעצמו עד כדי כך שהוא פוסל דווקא את היחיד שנהג כדין.

## בדיחה 1223

חול-המועד פסח בא מוכסן לעיר ונכנס אצל הרב. ראה הרב, שפניו עצובות, ואמר לו:

שמא דבר רע אירע לך, חלילה?

נאנח המוכסן:

רבי, שׁדים כבשו ביתי.

שדים? – תמה הרב. – מה ראית?

הן, רבי שדים, – השיב המוכסן. – אשתי אשה כשירה היא, ברוך השם, וזהירה בענייני-פסח. ואילו גם אתמול וגם שלשום מצאנו שׂעוֹרים בּכּוּפתוֹת. מי הטיל את החמץ לתוך הכופתות, אם לא שדים?

הירהר הרב ושאל:

היכן נמצאת המצה בביתך?

רבי, – השיב המוכסן, – אני יודע, שמצה טעונה שמירה. חדר מיוחד לה בביתי.

והחמץ היכן הוא?

בחדר הסמוך, סגור ומסוגר.

ושעורים יש לך בחדר של החמץ?

הן רבי; יש.

ועכברים מצוּיים בביתך?

אוי, רבי! גדולים כחתולים.

אם כן, – אמר הרב, – לחינם אתה תולה בשדים. העכברים גוררים את השעורים מחדר-החמץ לחדר-המצה, ומכאן השעורים בכופתות.

התפלא המוכסן על חכמתו של הרב ושאל:

רבי, מה תקנה יש לדבר?

הירהר הרב ואמר:

שוב לביתך ותן לפני העכברים מקצת מן האפיקומן, השמור לך בארונך [35], וכיוון שיאכלוהו לא יאכלו את השעורים, שהרי אחרי אפיקומן אכילה אסורה.

תמה המוכסן:

רבי, כלום בקיאים העכברים בדינים?

החזיר לו הרב:

תנוח דעתך, בקיאים הם בדינים. לפני שבועיים אכלו כל השולחן-ערוך שלי…

הערות שוליים:
- [35] טומנים פרוסה מן האפיקומן בארון-הבגדים, וזו סגולה בדוקה לשמור עליהם.

ביאור: „מוכסן" — חוכר-מס כפרי; „אפיקומן" — המצה הנאכלת בסוף סעודת הסדר, ומשנאכלה אסור לטעום עוד דבר באותו לילה. הרב מצטייר תחילה כקול ההיגיון מול האמונה התפלה: לא שדים מטילים חמץ לכופתאות, אלא עכברים הגוררים שעורים מחדר החמץ לחדר המצה. אבל „תקנתו" מפליגה לפלפול אבסורדי — להאכיל את העכברים אפיקומן, שהרי „אחרי אפיקומן אכילה אסורה", כאילו העכברים כפופים להלכה. והפואנטה נשענת על כפל לשון: הם אכן „בקיאים בדינים", שהרי אכלו את השולחן-ערוך — ספר הפסיקה היסודי — אכילה כפשוטה, בשיניים.

## בדיחה 1224

בשבת הראשונה אחרי פסח, כשהכריז הקורא “יעמוד פלוני בן-פלוני מפטיר”, טפח עם-הארץ על העמוד שלפניו וקרא: “אין מפטירין אחר הפסח…!” [37]

הערות שוליים:
- [37] השווה הגדה של פסח (משנה פסחים, י, ו): “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”.

ביאור: „מפטיר" — העולה האחרון לתורה בשבת, הקורא גם את ההפטרה. אבל „אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" — המשנה הנאמרת בהגדה (הערה [37]) — עניינה אחר לגמרי: אין אוכלים שום דבר אחרי קרבן הפסח (וכיום — אחרי האפיקומן), כדי שיישאר טעמו בפה. עם-הארץ, שההגדה עוד טרייה באוזניו, שומע בשבת שאחרי החג את הכרזת ה„מפטיר" ומוחה בניצחון: הרי נפסק ש„אין מפטירין אחר הפסח"! דרויאנוב מציין שהבדיחה עתיקה מאוד — כבר במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה נרשמה גרסה שלה, שבה שואל רבי משקו מברונא בחידוד את אותה שאלה עצמה.

הערת דרויאנוב: את הבדיחה שלפנינו כבר הכניס משה בן־
גרשון לרשימותיו, שנכתבו במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה,
ושם היא מסופרת בלשון זו: "פעם אחת אירע בשבת הראשון אחר
הפסח בסיום קריאת התורה קרא החזן: מפטיר, ושהה לעלות
המפטיר. וישאל מוהר"ר משקו מברונא ויאמר: מהו ששהה, וכי
אין מפטירין אחר הפסח?" (Beiträge zur jüdischen Sagen- und
Spruchkunde im Mittelalter", בכרך ט' של "Jahrbücher für
jüdische Geschichte und Literatur", לנ' ל בריל, פרנקפורט־מאין
.1889 (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1224, עמ' 70) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1225

מוכסן קמצן סירב ולא נשתתף עם חבריו המוכסנים של הסביבה בארבעה מינים לסוּכוֹת. ביום ראשון של חג יצאה “שׁיקצה” להביא את האתרוג והלולב מכפר לכפר, וציווּ עליה המוכסנים, שתפסח על חברם הקמצן ולא תיכּנס אצלו.

מה עשה?

השכים ועמד על אם הדרך. וכשראה “השיקצה” באה והאתרוג והלולב בידה, מיד תפס אותה והגביהה למעלה, ניענע וּבירך “על נטילת לולב”, חזר והפכה, ניענע וּבירך “שהחיינו”, העמידה על הקרקע והלך לו.

נכנס לביתו ואמר לאשתו:

עתה ידעתי, כמה קשה מצות אתרוג לישראל…

ביאור: „ארבעה מינים" — לולב, אתרוג, הדס וערבה, שנוטלים בסוכות בברכת „על נטילת לולב" (וביום הראשון גם „שהחיינו") ומנענעים לכל הרוחות; אתרוג היה יקר, ומוכסני הכפרים נהגו לקנות סט משותף ולשלחו מכפר לכפר. „שיקצה" — כינוי מזלזל ביידיש לנערה נוכרייה, כאן המשרתת השליחה. הקמצן שנודה מן השותפות אורב לנערה הנושאת את המינים ומקיים את המצווה „דרכה": מגביה, מנענע ומברך — על הנערה כולה, כאילו היא עצמה חפץ המצווה. ומסקנתו — „כמה קשה מצוות אתרוג לישראל" — חושפת שהקושי היחיד שחווה הוא המאמץ שבהרמת אדם שלם.

## בדיחה 1226

תשעה-באב בא כפרי לעיר, הלך לבית-הכנסת להתפלל שחרית, ותיק הטלית והתפילין בידו. פגעו בו יהודים ואמרו לו: מה לתיק הטלית והתפילין בידך היום?

נתבּיישׁ הכפרי והחזיר:

לא ידעתי, שנקרע העירוּב…

ביאור: בשחרית של תשעה־באב, מטעמי אבל על החורבן, אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין (מניחים אותן רק במנחה) — על כך תמהים המתפללים. הכפרי מבין את השאלה אחרת: למה אתה נושא חפץ ברחוב. „עירוב" הוא חוט המקיף את העיר ומתיר לטלטל חפצים ברשות הרבים בשבת; כשהוא נקרע — הטלטול נאסר. אלא שתשעה־באב הוא יום חול, שהטלטול מותר בו בלאו הכי. וכך התירוץ שנועד לכסות על הבושה חושף בורות שנייה: לא די שאינו יודע את דין התפילין, הוא גם סבור שדין עירוב נוהג בימות החול.

## בדיחה 1227

מוכסן בא לעיר, הלך לבית הכנסת וירד לפני התיבה. אותו יום ראש-חודש היה, ובחזרת הש"ץ למוסף אמר המוכסן:

“למחילת-חטא ולסליחת-עוון ולכפרת-פשע”. [38]

התחיל הקהל משתיק אותו:

פשוּטה, פשוּטה!

לא קיבל המוכסן וגימגם:

אי… נוּ… שלי מעוּבּרת…

הערות שוליים:
- [38] אין אומרים “ולכפרת פשע” בשנה פשוטה, אלא בשנה מעוברת.

ביאור: „מוכסן" — חוכר מכס או פונדק בכפר, טיפוס הבור הקבוע בפרק הזה; „ירד לפני התיבה" — שימש שליח ציבור. את המילים „ולכפרת פשע" מוסיפים במוסף של ראש־חודש רק בשנה מעוברת, שיש בה חודש נוסף, ולא בשנה פשוטה (הערה [38]) — לכן הקהל משתיק אותו: „פשוטה, פשוטה!" המוכסן, שמעולם לא שמע על שנים פשוטות ומעוברות, מכיר „מעוברת" רק במובן אחד — אישה הרה — ומבין שחוקרים אותו על אשתו. מכאן הגמגום הנבוך: „שלי מעוברת".

## בדיחה 1228

עמי-הארצות כעסו על הלמדנים, המזלזלים בכבודם, עמדו ובנו להם בית-כנסת מיוחד. וגזירה גזרו:

למדן לא יבוא בקהל לנו!

בשבת פרשה קורח חנכו את בית-הכנסת, וכשעלה הכוהן ראשון לתורה נרתע לאחוריו:

רבותי! ספר-תורה פסול נתנו לנו הלמדנים. קורח כתוב בו בקו"ף וחי"ת, ואלו מפי ההגדה של פסח מקובלני, שכותבים אותו בשתי כ"פין (–"כורך").

מיד עלה הגבאי לבימה, עיין בספר-תורה ואמר לכוהן: הדין עמך: ספר-תורה פסול הוא זה. אלא הואיל ולמדן אתה – היכּבד וצא…

ביאור: עמי־הארצות שנפגעו מיהירות הלמדנים גזרו גזירה משלהם — „למדן לא יבוא בקהל לנו", בהד לאיסורי „לא יבוא בקהל ה'" שבתורה. בחנוכת בית־הכנסת, בשבת שקוראים בה את פרשת קורח, מפגין ה„כוהן" (העולה הראשון לתורה) את שיא הבורות: כל ידיעותיו מן ההגדה של פסח, ומשם הוא זוכר את „כורך" — כריכת המצה והמרור בליל הסדר. בטוח הוא ש„קורח" שבתורה היא אותה מילה עצמה, שנכתבה בשגיאה. הגבאי אינו טורח לתקן את הטעות; הוא „מקבל" את הפסק — ומפעיל את הגזירה: מי שיודע לבקר כתיב בספר תורה הרי הוא למדן, ולמדנים אסורים בקהלם. הגזירה האנטי־למדנית בולעת את קורבנה הראשון מבין מחבריה — ודווקא על „למדנות" שכל־כולה בורות.

## בדיחה 1229

ערב יום-טוב, שחל להיות בחמישי ושישי בשבת, הכריז השׁמש על הנחת עירוב-תבשילין. שמע את הכרוז מוכסן עם-הארץ, שיצא לגור בעיר, שב לביתו ואמר לאישתו:

כך וכך הכריז השׁמשׁ. שמא אתּ יודעת, כיצד מניחים עירוב-תבשילין?

אמרה לו האשה:

איני יודעת. לך ושאל את הרב.

נכנס המוכסן אצל הרב ומצא: הרבנית מוּטלת במיטה והרב מטפל בה. אמרה לו הרבנית לרב: “הכינות עירוב-תבשילין”?, והוא נענה לה בראשו-ובשעת מעשה הניח לה על צידה אספּלנית של חרדל.

עכשיו ידע המוכסן, כיצד מניחים עירוב-תבשילין, שב לביתו – ועשה כך לאשתו. לא היו רגעים מרובים והתחילה האשה צועקת מחמת הכאב:

מהר ולך את הרב ושׁאל, עד מתי יהא מונח העירוב-תבשילין?

הלך המוכסן ושׁאל, חזר ואמר לאשתו:

הרב אמר: עד מוצאי יום-טוב.

ספקה האשה כפיה וזעקה:

מלאך המוות הוא העירוב-תבשילין…

ביאור: „עירוב תבשילין" הוא מצווה פשוטה למדי: כשיום־טוב חל בחמישי ובשישי, מניחים מערב החג תבשיל ופת, וזה מתיר לבשל בחג לצורך השבת. המוכסן אינו יודע זאת, ומה שראה אצל הרב היה צירוף מקרים: בדיוק כשהנהן הרב לשאלת אשתו החולה על העירוב, הניח על צידה „אספלנית של חרדל" — רטייה צורבת ששימשה תרופת־עם. מכאן „למד" הבור כיצד מניחים עירוב תבשילין, והלך לקיים את ה„מצווה" באשתו הבריאה. תשובת הרב על משך העירוב — עד מוצאי יום־טוב — גוזרת עליה ימי עינוי ברטייה, ומכאן זעקתה.

## בדיחה 1230

מוכסן ישב ודן לפני אשתו:

הרבה גויים באים לביתנו כל יום, ומעולם לא ביקש איש מהם “מזרח”, ואילו יהודי, כיון שהוא נכנס לבית, מיד הוא שואל: “מזרח”?… רוצה הייתי לדעת, מה טיבה של סחורה זו.

אמרה לו אשתו:

דומה, שסחורה יהודית היא זו. עצתּי, שתשאל את הרב.

נשמע הבעל לעצתהּ, הלך לעיר, נכנס אצל הרב ושאל:

רבי, היכן קונים “מזרח”?

השיב לו הרב:

מקום שקונים ציצית, תפילין ומזוזות קונים גם “מזרח”.

הלך המוכסן לשׁם, קנה “מזרח” ותלה אותו על הקיר, למען ידעוּ הכל, שכבר יש לו גם סחורה זו. ומכאן ואילך חדלו יהודים לשאול על “מזרח”. כעס המוכסן ואמר לאשתו:

יפה היה אמור אבא, עליו השלום: “אל יהא לך עסק בסחורה יהודית”… עד שלא היה לנו “מזרח”, היה שואל עליו כל יהודי, שנכנס לבית; עכשיו, שיש לנו “מזרח”, אין שום יהודי שואל עליו…

ביאור: „מזרח" הוא לוח נוי שתולים על הקיר המזרחי של הבית לסימון כיוון התפילה, לעבר ירושלים; אורח יהודי ששואל „מזרח?" מבקש רק לדעת לאיזה צד להתפלל. המוכסן, החי בין גויים ורואה את העולם בעיני סוחר, בטוח שמדובר בסחורה מבוקשת. משקנה לוח ותלה אותו — האורחים רואים את הכיוון בעצמם וחדלים לשאול, והוא מסיק שה„ביקוש" קרס דווקא כשהצטייד ב„מלאי". כך מתאשר בעיניו סופית פתגם אביו על הסחורה היהודית שאין בה ברכה: צודק בכל העובדות, טועה בכל ההסבר.

## בדיחה 1231

מוכסנית רמזה לבעלה, שליל-טבילה לה היום. נאנח הבעל:

נסתחפה שׂדךְ… קולי צרוד.

הסמיקה האשה ותמהה:

מה עניינו של קול לכאן?

החזיר לה הבעל:

כך הוא דינה של תורה: “אין קול – ואין עונה”… [39]

הערות שוליים:
- [39] מלכים א, יח, כו.

ביאור: „ליל טבילה" — הלילה שבו האישה חוזרת מטבילתה במקווה ויחסי האישות מתחדשים; חובת הבעל קרויה בלשון ההלכה „עוֹנה". הבעל הבור מתחמק בשני ציטוטים עקומים: „נסתחפה שדך" — ביטוי תלמודי שמשמעו „שדך הוצף", כלומר מזלך הרע הוא ואין לך אלא להשלים עמו; ו„אין קול ואין עונה" — הנאמר במלכים א' יח על נביאי הבעל שזעקו לאלילם ואיש לא ענה. שם „עונה" פירושו „מי שעונה", אך הבור דורש אותו כעונת אישות: אם אין קול — כי אני צרוד — אין חובת עונה. וכך „דין תורה" בדוי, הבנוי על משחק מילים, פוטר אותו ממצוות חדר המיטות.

## בדיחה 1232

מוכסן הצטער: בנו כבר הגיע לפרקו ו"קידוּשׁ" עדיין איננו יודע. נמלך והזמין מלמד מן העיר ואמר לו:

אם תלמד את בני “קידוּשׁ”, אתן לך, חוץ משכרך, עז חולבת.

שמח המלמד והסכים. נטפל לתלמידו והתחיל משנן לו “קידוּש” מתוך “הסידוּר”. שׁינן ושׁינן, ולא הצליח: מוֹחוֹ של הבחור לא קלט. ראה המלמד, שלחינם הוא טורח, יצא עם תלמידו אל הכפר ואמר לו:

בבית הראשון הזה גר מיקיטה, - יהא סימן בידך ל"יום", בבית השני גר איבן – סימן ל"השישי", בבית השלישי גר אנדרי – סימן ל"ויכוּלוּ", בבית הרביעי גר פטרוס – סימן ל"השמים".

הצליחה תחבולתו של המלמד ועל-פי סימנים מובהקים אלו קלט מוחו של הבחור את ה"קידוש" כּוּלוֹ.

ערב-שבת אמר המלמד למוכסן:

הבה שכרי ועזי: בנך כבר למד “קידוש”.

נחיה ונראה, - השיב המוכסן.

בלילה, אחרי מעריב, הושיבו את הבחור בראש השולחן והגישו לו חלה יפה ל"קידוש". פתח ואמר:

“יום שישי – השמים”…

חמור! – קפץ המלמד ממקומו. – “ויכוּלוּ” היכן?

נענה הבחור ואמר:

רבי, “ויכוּלו” איננו. אתמול מת…

ביאור: קידוש ליל שבת פותח במילים „יום השישי. ויכולו השמים והארץ…" — סיום מעשה בראשית. „מלמד" — מורה שכיר לילדים; „הגיע לפרקו" — הגיע לגיל שידוכים. משכשל השינון מן הסידור, קשר המלמד כל מילה לשכן גוי בכפר — תחבולת זיכרון שהצליחה, אלא שהבחור לא למד מילים אלא אנשים: משמת אנדרי, „מת" איתו גם „ויכולו", והמילה נשמטה מן הקידוש כשם שנשמט בעליה מן העולם.

## בדיחה 1233

מוכסן נכנס לביתו ומצא: בנו יושב לפני המלמד ומשנן “קדיש”. כעס המוכסן: קצת בחיי, שאתה מלמד “קדיש” לבני?

החזיר לו המלמד:

תנוח דעתך. עד שבנך ילמד “קדיש” תקוץ בעצמך בחייך…

ביאור: „קדיש" הוא תפילת היתום, שהבן אומר על הוריו שמתו — לכן האב רואה בלימוד סימן רע, כאילו מכינים את בנו ליום מותו; „קצת בחיי" — נמאסו עליך חיי? המלמד „מרגיע": הבן קשה־תפיסה כל כך, שעד שיֵדע לומר קדיש יספיק האב לחיות שנים כה רבות עד שיקוץ בחייו מאליו. הבטחת אריכות ימים שכולה עלבון לתלמיד.

## בדיחה 1234

מוכסן עשיר עשה משתה ל"בר-מצווה" של בנו והזמין אורחים מן העיר. הסתכלו האורחים בבחור וראו שחתימת-זקן לו, תהוּ ואמרו למלמד:

כלום רק בן שלוש-עשרה הוא בחור זה?

החזיר להם המלמד:

לא בן שלוש-עשרה, אלא בן שמונה-עשרה, אבל כל אותן השנים היה “המפטיר” מעכב…

ביאור: „חתימת זקן" — ראשית צמיחת הזקן, סימן ברור שהבחור מבוגר משלוש־עשרה. חתן בר־מצווה קורא בדרך כלל את ה„מפטיר" — קטע הסיום של קריאת התורה, שאחריו ההפטרה. תשובת המלמד מודה בעובדה והופכת אותה מגוחכת שבעתיים: החגיגה נדחתה חמש שנים מפני שבן המוכסן לא הצליח כל אותו זמן ללמוד את המפטיר הקצר, שכל נער מן השורה מסיים בכמה שבועות. הפאר של המשתה רק מבליט את דלות הלימוד בבית העשיר.

## בדיחה 1235

מוכסן עשיר הביא את בנו אל הרב. תהה הרב על קנקנו של הבן ושאל אותו:

במה אתה בקי, בני?

ב"סידור" אני בקי, - השיב הבן.

צבט לו הרב בּלחיוֹ ואמר:

הלואי ויהיוּ בני כמוֹתך.

נהרו פניו של המוכסן ושאל:

רבי, כלום למדן הוא בני כל-כך?

החזיר לו הרב:

על כל-פנים, למדן הוא יותר מאביו, והלואי, שגם בני יהיו למדנים יותר מאביהם…

ביאור: „תהה על קנקנו" — בחן את טיבו; „בקי בסידור" — יודע לקרוא בסידור התפילה, מדרגת הידע הנמוכה ביותר, רחוקה מאוד מלמדנות של גמרא. „הלוואי ויהיו בני כמותך" נשמע לאב כשבח מופלג, אבל הרב מפרש בעצמו את כוונתו: הבן אכן „למדן יותר מאביו" — הישג אפסי, שהרי האב אינו יודע כלום — וכל משאלתו היא שגם בניו שלו יעלו על אביהם, כלומר עליו עצמו, תלמיד חכם אמיתי. מחמאה שכל כולה עומדת על בורות האב, והאב הגאה אינו מרגיש בעקיצה.

## בדיחה 1236

מוכסן נתעשר וטענה אשתו לפניו:

כל החשובים שבעיר, כשנקראים לתורה, אומרים להם: “יעמוד מוֹרנוּ!”, ואילו אתה, כשנקרא לתורה, אין אומרים לך “מוֹרנוּ”. “יעמוד” פשוט נאה לחוטב-עצים, לשואב-מים, ולא לעשיר כמוך. עצתי, שתלך אל הרב ותבקש מאתו “מורנו”.

עשה המוכסן כעצת אשתו: הלך אל הרב וביקש מאתו “מורנו”.

אמר לו הרב:

דע לך, שבגן-עדן עורכים שולחן לבעלי “מוֹרנוּ” לחוד ולסתם אנשים מישראל לחוד, אותו שולחן של בעלי “מורנו” אברהם, יצחק, ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה, הבעל-שם וכל תלמידיו מסוּבּים עליו ועוסקים בתורה. אם אתן “מורנו” לעם-הארץ כמותך, יושיבוך בקצה-השולחן, ונמצא אתה מקפח סעודתך בגן-עדן. בקצה-השולחן לא יגיעך מן הלויתן ומשור-הבר ומן היין המשומר ולא כלום.

נבהל המוכסן, חזר לביתו ואמר לאשתו:

אי אפשר ב"מורנו"; כך וכך אמר הרב.

אמרה לו אשתו:

שוטה שבעולם! כך אמר לך הרב, משום שבידיים ריקות באת אליו. חזור והבא לו זוג תרנגולי-הודוּ לפסח וימצא לך תקנה.

ושוב עשה המוכסן כעצת אשתו: הלך אל הרב והביא לו זוג תרנגולי-הודו לפסח. נהנה הרב ואמר לו:

אעשה רצונך, ומשבת הסמוכה ואילך ייקרא לך “מורנו”.

היסס המוכסן ושאל:

רבי, וסעודתי בגן-עדן מה תהא עליה?

החזיר לו הרב:

אל תירא!… בשכר תרנגולים יפים כאלה אתן “מורנו” עוד לכמה עמי-הארצות כמותך, ובגן-עדן יערכו לכוּלכם יחדיו שולחן מיוחד ואתה תשב בראש…

ביאור: „מורנו" (קיצור „מורנו הרב") הוא תואר כבוד שמכריזים בו כשמעלים נכבד לתורה — „יעמוד מורנו!" — לעומת „יעמוד" סתם, שלדעת האישה יאה רק לחוטבי עצים ושואבי מים. הלווייתן, שור־הבר והיין המשומר הם, על פי האגדה, מאכלי סעודת הצדיקים לעתיד לבוא. הרב דוחה תחילה את הבקשה בנימוק „תיאולוגי" מרשים: בעל „מורנו" בור יושיבוהו בקצה שולחן האבות והצדיקים בגן־עדן, והמנות לא יגיעו אליו. אך משמגיעים תרנגולי־ההודו מתברר שסדרי העולם הבא גמישים להפליא: הרב פשוט ימכור „מורנו" לעוד עמי־ארצות, יערכו לכולם שולחן נפרד — והמשלם ישב בראשו. סאטירה כפולה: על העשיר הקונה לעצמו כבוד תורני, ועל הרב שמפת גן־העדן שלו משתנה לפי גובה המתנה.

## בדיחה 1237

מתה אשתו של מוכסן, וכשבא לקבור אותה התחייב לשלם דמי-קבורה אחרי מכירת היבול. עבר כמה זמן, מכר את היבול ולא שׁילם. לשנה בא להציב מצבה לאשתו והביא את מחצית חובו.

נתעקש “הנאמן” של חברה קדישא ולא קיבל:

או שתפרע כל החוב, או שלא נרשה לך להציב את המצבה.

נתעקש גם המוכסן ואמר:

רבי “נאמן”, או שתסכים לקבל מחצית, או שאלך ואציב את המצבה בבית-עלמין אחר…

ביאור: „חברה קדישא" מופקדת על הקבורה, וה„נאמן" הוא הגזבר שלה. המוכסן מתמקח על המצבה כעל שק תבואה, ואיום־הנגד שלו — „אציב את המצבה בבית־עלמין אחר" — הוא איום סרק מושלם: אשתו קבורה כאן, ומצבה בלא קבר תחתיה אינה כלום. הרגלי המסחר עיוורו אותו לעובדה היחידה שקובעת את מקומה.

## בדיחה 1238

מוכסן שלח בידי בנו מכתב להרב ותרמיל מלא גבינות.

פתח הרב את המכתב ומצא כתוב:

“שולח לאה גבינה”

עמד הרב ותהה:

מה פירוש “לאה גבינה”?

נענה בנו של המוכסן ואמר:

עליך אני תמה, רבי, שאין אתה יודע חשבון האימהות. אם “שרה” – עשרה, הרי “רבקה” – אחד-עשר, “רחל” – שנים-עשר, ו"לאה" – שלושה-עשר.

ביאור: „שרה" נשמעת לבור כ„עֶשרה", ומכאן בנה לעצמו שיטת ספירה שלמה על סדר ארבע האימהות: רבקה — אחת־עשרה, רחל — שתים־עשרה, לאה — שלוש־עשרה. „לאה גבינה" פירושו אפוא שלוש־עשרה גבינות. והשיא — הביטחון: לא די שהמציא „חשבון אימהות" מדמיון צליל, הוא עוד תמה על הרב שאינו בקי בו.

## בדיחה 1239

מוכסן קבל על חתנו לפני הרב:

רבי, זה עשר שנים הוא מזנה [40] עם בתי על שולחני. יום-יום הוא קם כלחוך השור – עם קריאת התרנגול, וכל היום כּוּלוֹ הוא זועף כציפור דרור – ככלב קשור בשלשלת. חיים אין לבתי-עמו. אתמול קרע את ההינומה מעליה והציגה בגילוי-עריות בראש פרוּע. ביקשתי להצילהּ מידוֹ ותלש לי זקני עד פרוטה אחרונה.

אמר לו הרב:

מה יש בידי לעשות לרשע וחצוף כזה?

נאנח המוכסן ואמר:

יפה אתה אומר, רבי. עליו נאמר היה עם פיפיות – דבר אל העצים ואל האבנים. רואה אני, שאין לי תקנה אלא לקלקל אותו. תיזל כטל אמרתוֹ – תצבה כהר בטנו, ואני כאשר אבדתי אבדתי – כשם שעזרני אלהים עד עתה, כך יעזור לי גם מכאן ולהבא…

הערות שוליים:
- [40] “מזנה” מלשון מזונות.

ביאור: כל הקובלנה היא מפל של פסוקים וניבים שהבור שולף בלי להבין אחד מהם. „מזנה עם בתי על שולחני" — כוונתו שהחתן ניזון על שולחנו, כמנהג המזונות שנותן חותן לזוג הצעיר, אך יצא לו לשון זנות; „כלחוך השור" (במדבר כב) — דימוי לכיליון והשמדה, אצלו — השכמה בזריזות; „ציפור דרור", סמל החופש, נעשה דימוי לזעף של כלב קשור; „הציגה בגילוי עריות בראש פרוע" — כוונתו שקרע את כיסוי ראשה והשאירהּ בגילוי ראש, בלשון השאולה מטקס האישה הסוטה (במדבר ה: „ופרע את ראש האשה"); „תלש זקני עד פרוטה אחרונה" — לשון פירעון חוב שנדבקה לתלישת זקן; „עם פיפיות" — שיבוש „חרב פיפיות"; „תיזל כטל אמרתו" — דברי השבח שפותחים את שירת האזינו (דברים לב) מוטחים כקללה, לצד „תצבה בטנו" — קללת הסוטה; ו„כאשר אבדתי אבדתי" — דבריה הנחרצים של אסתר לפני שנכנסה אל המלך, שאצלו הם אנחת ייאוש סתם. אפילו „לקלקל אותו" בא לו במקום „לתקן אותו". הוא בטוח שהוא דובר צחות של בית־מדרש — וכל ציטוט מחטיא, וזו כל הבדיחה.

## בדיחה 1240

מוכסן בא לעיר ונכנס אצל הרב.

אמר לו הרב:

זה כמה לא באה “שאלה” מביתך לפני. שמא כל אותם הימים לא מצאה אשתך מחט בקוּרקבנהּ של תרנגולת?

השיב לו המוכסן:

רבי, אין רצוני להטריח אותך. שני פוסקים מומחים יש לי בביתי: כלב שחור וכלב צהוב. תרנגולת שנמצאה מחט בקורקבנה, אני משליכה לפניהם: אכלוּהּ בידוע שטריפה היא, לא אכלוּהּ, בידוע שכשירה היא… ויודע אתה, רבי? אותו השחור מחמיר גדול הוא – להבדיל, כמותך…

ביאור: „שאלה" — ספק כשרות שמביאים להכרעת רב; מחט שנמצאה בקורקבן תרנגולת מעוררת חשש שניקבה איבר פנימי והעוף „טריפה", אסור באכילה. את מקום הרב תפסו אצל המוכסן שני „פוסקים" — כלבים, על יסוד הפסוק שבשר טריפה „לכלב תשליכון אותו" (שמות כב): אכלו הכלבים — טריפה; מיאנו — כשרה. ועל החוצפה הזאת באה עקיצה שנייה: „מחמיר" הוא פוסק הנוטה לאסור, ו„להבדיל" היא מילת סייג שנועדה להפריד בין אדם לבהמה — וכאן היא רק מדגישה שהמוכסן משווה את הרב לכלב השחור, המחמיר שבשניים.

## בדיחה 1241

מוכסן בא לעיר ונכנס אצל הרב, אמר לו הרב:

תמה אני; זה כמה לא ראיתי לא אותך ולא מי-שהוא אחר מבני-ביתך. כולם כל אותם הימים לא אירעה בבית שאלה באיסוּר והיתר?

התנצל המוכסן:

עכשיו, רבי, מרובה העבודה בכפר, ואין השעה פנויה ללכת לעיר. בדבר פשוט אני סומך על עצמי ופוסק, ובדבר קשה אני נוהג לחומרה.

אמר לו הרב:

מה דבר פשוט בא לידך וכיצד פסקת?

השיב המוכסן:

היה מעשה וגוֹיה שכנתנו טמנה קדירה בתנוּרנוּ, ובטעות נתחלפה לה קדירה בקדירה והטילה בשר משׁלהּ לתוך הקדירה שלנו, והרי זה דבר פשוט: “טעות גוֹי מוּתרת”.

חזר ושאל הרב:

ומה דבר קשה בא לידך?

השיב המוכסן:

אשתי תחיה תיקנה גרגרת של אווז לטיגוּן, ובאותה מחט שׁתפרה תחילה פי-הגרגרת חזרה ותפרה אחר-כך כר לשׁינה, ולא היה בידי, אם מותר לישון עליו בימים שבין ראש-חודש אב לתשעה-באב – ונהגתי לחומרה…

ביאור: „איסור והיתר" — דיני הכשרות, שבספקותיהם שואלים רב. „טעות גוי מותרת" הוא כלל אמיתי — אבל עניינו טעות של נוכרי במסחר, כגון שהחזיר עודף יתר; אין לו שום נגיעה לבשר נבלה שנפל לקדירה של יהודי, שאדרבה — אוסר את התבשיל כולו. זהו „הדבר הפשוט" שהמוכסן פסק בו לקולא. ואילו „הדבר הקשה" שלו הוא שאלה שאין בה שאלה: שום דין אינו קושר מחט שתפרה גרון אווז ואחר־כך כר, לשינה עליו במנהגי האבלות של תשעת הימים שמראש־חודש אב עד תשעה־באב. חוש ההלכה שלו הפוך בשלמות — מתיר בביטחון את האסור ודאי, ומחמיר בחרדה במקום שאין בו כלום.

## בדיחה 1242

בביתו של מוכסן אירעה תקלה: המוכסנית טעתה וטמנה את הפשטידה של שבת בקדירה של חלב. כשישבו לאכול והובררה הטעות, אמר המוכסן לחתנו “הלמדן”:

פשטידה זו מה דינה?

הביא החתן ספר “חיי-אדם”, דיפדף ודיפדף ופסק:

כשר!

למחר הלך “הלמדן” לעיר וסיפר דברים לפני הרב.

אמר לו הרב:

מה עילה מצאת להכשיר טריפה ודאית זו?

נעלב המכשיר והשיב:

תמה אני עליך, רבי, שאתה אומר כך. חזרתי “בחיי-אדם” על הלכות שבת, ולא מצאתי בכוּלן אפילו רמז לאיסוּר פשטידה. הרי, שכשירה היא לכל הדעות.

נאנח הרב והחזיר לו:

אין לך לא “חכמת-אדם” ולא “בינת-אדם”; הלואי ולא היו לך גם לא “חיי-אדם” ולא “נשמת-אדם” [41].

הערות שוליים:
- [41] רבי אברהם דאנציג חיבר: ספר “חיי-אדם” – קיצורי אורח-חיים – עם ביאורים ומילואים בשם “נשמת-אדם” וספר “חכמת-אדם” – קיצורי יורה-דעה – עם ביאורים ומילואים בשם “בינת-אדם”.

ביאור: פשטידה בשרית שנטמנה בקדירה חלבית היא שאלת בשר בחלב — עניין מובהק לדיני הכשרות. רבי אברהם דנציג חיבר ארבעה ספרים (הערה [41]): „חיי־אדם" עם ביאורו „נשמת־אדם" — על הלכות תפילה, שבת וחג; ו„חכמת־אדם" עם ביאורו „בינת־אדם" — על איסור והיתר, ובכללו כשרות. החתן ה„למדן" דפדף אפוא בספר הלא־נכון: בהלכות שבת שב„חיי־אדם" אין כמובן „איסור פשטידה", ומכאן הסיק שהיא „כשרה לכל הדעות". תשובת הרב היא משחק על ארבעת השמות: אין לך „חכמת־אדם" ו„בינת־אדם" — גם הספרים שהיית צריך לפתוח וגם חוכמה ובינה כפשוטן; והלוואי שלא היו לך „חיי־אדם" ו„נשמת־אדם" — הספר שקלקלת בו, וגם חיים ונשמה.

## בדיחה 1243

רבי דוד סגל בעל “הטורי-זהב” (“הט”ז") בא לכפר ונכנס לפונדק של יהודי. הסתכל וראה: המלמד של בעל-הפונדק יושב ומגרד באולר שורה שלימה בט"ז. תהה רבי דוד ואמר לו:

רבי יהודי, למה אתה מגרד ומקלקל את הספר?

השיב המלמד:

כאן טעה המחבר וכתב דברים שאין בהם ממש.

הניח רבי דוד ידו על כתפו ואמר לו:

רבי יהודי, כיון שאין אתה יודע אותי, אל נא תגרדני…

ביאור: רבי דוד הלוי סגל (המאה השבע־עשרה) הוא בעל ה„טורי זהב" — הט"ז — מגדולי מפרשי השולחן־ערוך. המלמד הכפרי, שדברי הט"ז נשגבים מבינתו, פותר את הקושי בדרכו: מגרד באולר את השורות ה„מוטעות" מן הדף, בטוח ש„טעה המחבר". תשובתו של רבי דוד היא הזדהות ועקיצה במשפט אחד: הספר שאתה מגרד — אני כתבתיו; „אל נא תגרדני" — אל תמחק אותי עצמי. הבור „מתקן" את הגאון פנים אל פנים, בלי לדעת מי מניח יד על כתפו.

## בדיחה 1244

עם-הארץ “למדן” בא אל הרב וביקש, שישאיל לו מסכתא עירובין. אמר לו הרב:

שלושה אני מתנה עמך: שלא תלכלך את הספר, שלא תכתוב שום דבר על הגווילים ושלא תרשום בשום מקום שמך.

הסכים השואל, לקח את המסכתא והלך לביתו, פתחהּ ומצא:

“נתגלגל חוץ לתחום – אם ספק, רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: הרי זה חמר-גמל” [42].

תמה תמיהה גדולה:

ממה נפשך: אם חמר לא גמל, ואם גמל לא חמר? אלא ודאי טעות-הדפוס יש כאן. טבל עט בדיו והגיה על הגוויל: “הרי זה חמר גמוּר”.

לימים החזיר את המסכתא להרב. מצא הרב את “ההגהה” ואמר ל"מגיה":

בוא וראה, שבהגהה אחת עברת על כל שלושת התנאים, שהתניתי עמך: את הספר ליכלכת, על הגוויל כתבת, וגם שמך רשמת…

[נוסח אחר:

…טבל עט בדיו והגיה על הגוויל: “הרי זה חמר בן-גמל”.

לימים החזיר את המסכתא להרב. מצא הרב את “ההגהה” ואמר למגיה.

בוא וראה, שבהגהה אחת עברת על כל שלושת התנאים, שהתניתי עמך: את הספר ליכלכת, על הגוויל כתבת, ולא די ששמך רשמת, אלא שגם שם אביך הוספת…]

הערות שוליים:
- [42] משנה עירובין ג, ד.

ביאור: „חמר־גמל" הוא מונח מן המשנה במסכת עירובין (הערה [42]): מי שדינו ספק מחמירים עליו לכאן ולכאן, כאדם המנהיג חמור לפניו וגמל מאחריו ולכוד בין שניהם. „גווילים" — דפי הספר. עם־הארץ ה„למדן", שהמונח זר לו, קורא „חמָּר" (מוליך חמורים) מול „גמָּל" (מוליך גמלים), מכריע ש„ודאי טעות דפוס" — ומגיה בדיו: „חמר גמוּר". ובזה, מראה לו הרב, הפר את שלושת התנאים במחי הגהה אחת: ליכלך את הספר, כתב על הגוויל — וגם רשם את שמו, שהרי „חמור גמור" הוא בדיוק שמו ותוארו של המגיה. בנוסח האחר, „חמר בן־גמל", הוסיף אף את שם אביו.

## בדיחה 1245

צדיק לן בביתו של מוכסן. בלילה הקיץ המוכסן ולאוזנוֹ הגיעה בכייה כבוּשה. ירד ממיטתו וראה: הצדיק יושב על הקרקע סמוך למפתן, חלוץ-נעליים כאבל, נר דולק לפניו ועיניו זולגות דמעות. נבהל המוכסן וכל הלילה נדדה שנתו. למחר ניגש באימה ופחד אל הצדיק ושאל:

רבי, מה דבר רע אירע לך, שישבת על הקרקע בלילה ובכית?

החזיר לו הצדיק:

על שריפת בית-המקדש בכיתי.

אוי לי! – נשתתף המוכסן בצערוֹ של אורחוֹ ושאל: - רבי, היכן היה בית-המקדש?

בירושלים עיר-הקודש.

ומתי נשרף?

לפני אלפיים שנה.

נעשוּ עיניו של המוכסן תמהות מאוד ואמר:

לפני אלפיים שנה? ואני חשבתי: מן השריפה אתה בא…

ביאור: הצדיק עורך „תיקון חצות" — מנהג של חסידים ומקובלים לקום בחצות הלילה, לשבת על הארץ יחפים כאבלים, לאור נר, ולבכות על חורבן בית־המקדש. המוכסן, שמעולם לא שמע על המנהג, מפרש את המראה בכלים היחידים שיש לו: אדם יושב על הרצפה ובוכה בלילה — סימן שנשרף לו הבית זה עתה. משנודע לו שהבכי הוא על בית שנשרף לפני אלפיים שנה, תדהמתו כנה וגמורה: בעולמו הפשוט אין אבל אלא על צרה של עכשיו.

## בדיחה 1246

צדיק לן בביתו של מוכסן. למחר קם הצדיק ללכת לדרכו, ואמר לו המוכסן:

רבי, לא אתנך ללכת, כי-אם בירכתני. שלשום לן בביתי צדיק אחר, וגם הוא בירכני.

אמר לו הצדיק:

כיון שכבר בירכך צדיק, למה לך ברכתי שלי?

החזיר לו המוכסן:

רבי, הגוי שלי, להבדיל, אומר תמיד: טובים שני סוסים מן האחד…

ביאור: „צדיק" — רבי חסידי, שנוהג לברך את מארחו; „להבדיל" — מילת סייג המפרידה בין קודש לחול, וכאן בין יהודי לגוי. המוכסן תופס ברכה כמין כוח מושך שאפשר לצבור, ואת ההיגיון הוא שואב מן המקור היחיד שברשותו — פתגם של „הגוי שלו": שני סוסים מושכים עגלה טוב מסוס אחד, ולכן שתי ברכות טובות מאחת. ענייני שמים נמדדים אצלו בכוח סוס, וחוכמת חייו באה מחצר העגלות.

## בדיחה 1247

הרבה דברי כיבוּשים אמר הרב למוכסן זקן על שאין לו בעולמו אלא אכילה ושתייה וממון. עמד המוכסן מבוּייש ונכלם ולא החזיר דבר. לסוף אמר לו הרב:

שמא אתה יודע לפחות, מי הוא בוראך?

לא, רבי, – הודה המוכסן, – איני יודע.

אותו רגע עבר עליהם ילד, פנה אליו הרב ואמר לו:

אמור נא לי, בני, מי הוא בוראך?

לא פיקפק הילד והשיב מיד:

אלהים הוא בוֹראי.

חזר הרב ואמר למוכסן הזקן:

בוא וראה, מה בינך לבין ילד זה!

החזיר לו המוכסן:

רבי, ילד זה לפני שנים מעטות נולד, ועדין הוא זוכר; אני זקן וכבר שכחתי…

ביאור: „דברי כיבושים" — דברי תוכחה. תשובת הזקן חושפת איך הבין את שאלת „מי הוא בוראך": לא כידיעה דתית בסיסית אלא כזיכרון אישי מרגע הבריאה — הילד נולד לא מכבר ועודנו זוכר מי בראו, ואילו הוא כבר שכח מרוב שנים. הבורות מוצגת כשכחת זקנים טבעית, ותוכחת הרב מתהפכת לתירוץ. דרויאנוב מציין שחוש־טעמו אומר לו שהבדיחה אינה יהודית במקורה — מקבילות לה מצא בבדיחה גרמנית ובבדיחה צוענית.

הערת דרויאנוב: חוש־טעמי אומר לי, שבדיחה זו אינה משלנו.
על כל־פנים, כך מספרת גם בדיחה גרמנית (מרקנס א', סי' 297,
עמ' 251) וגם בדיחה צוענית (קרויס, "Zigeuner", עמ' 22). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1247, עמ' 78) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1248

מוכסן נכנס אצל כורך וגמרא חרוּכה בידו. אמר לו הכורך:

מה בקשתך?

החזיר לו המוכסן:

דליקה נפלה בביתי וּפגעה האש גם בגמרא גדולה זו. רצוני, שתעשה לי הימנה “סליחה” קטנה…

ביאור: „כורך" — כורך ספרים; „גמרא" — כרך תלמוד גדול־ממדים; „סליחות" — תפילות תחנונים הנדפסות בחוברת דקה. בעולמו של הבור נבדלים ספרי הקודש זה מזה בגודלם בלבד: ספר גדול — גמרא, ספר קטן — „סליחה". הגמרא שנחרכה והצטמקה שוב אינה ראויה לשמה, ולכן הוא מבקש מן הכורך פשוט „לעשות ממנה" את הספר המתאים למידותיה החדשות — כאילו התוכן מתחלף עם הכריכה.

## בדיחה 1249

כפרי טעה בחשבון הימים ובשבת אחרי הצהריים נסע לעיר, כדי ללכת למרחץ: דומה היה, שערב-שבת היום.

משנכנס לעיר תהה:

החנוּיוֹת סגורות, והכל לובשים בגדי-שבת!

ראוּהוּ נוסע בעגלה והתמלאו עליו:

כיצד אדם מישראל מחלל שבת בפרהסיה?

נבהל הכפרי:

אם שבת היום, ודאי היה אתמול שישי בשבת. מובן.

אוי, אוי! – נאנח הכפרי. – אם כך, הרי איבן שלי בצרה גדולה. אתמול נתתי לו כוס יי"ש, שתה וקינח בנתח-בשר… [44]

הערות שוליים:
- [44] יום שישי תענית-בשר הוא לרוב הנוצרים.

ביאור: הכפרי, שסבר כי יום שישי היום ונסע העירה למרחץ, מגלה שחילל שבת בפרהסיה. אבל לא חטאו שלו מבהיל אותו אלא ההיסק שבעקבותיו: אם היום שבת, אתמול היה יום שישי — יום שהנוצרים האדוקים נמנעים בו מאכילת בשר — ואיבן משרתו הגוי קינח אצלו ביום שישי כוס יי"ש (ברנדי) בנתח בשר, ונכשל בדת שלו. וכך היהודי שזה עתה חילל שבת מקדיש את חרדתו הדתית כולה לתעניתו של הגוי.

## בדיחה 1250

כפרי קיבל מכתב וּנתנוֹ לשוחט שיקרא אותו. קרא השוחט ואמר לו:

פלוני קרובך מודיעך, שאביך נפטר…

הפסיקוֹ הכפרי:

רבי שוחט, מה לי נפטר, מה לי פיפטר? דברים ברורים מבקש אני לדעת: יש לו לאבא פרנסה כדי חיוּנה, או לאו?…

ביאור: „נפטר" — מת, הלך לעולמו; „פרנסה כדי חיונה" — מחיה מספקת. הכפרי, שאינו יודע קרוא, מוסר את מכתבו לשוחט — ואת המילה המעודנת למוות אינו מכיר כלל. הוא פוטר אותה בחרוז זלזול בנוסח היידיש („נפטר — פיפטר", כמו „שמפטר") ודורש „דברים ברורים": מה מצב הפרנסה של אבא. וכך הוא שואל בכובד ראש על מחייתו של מת — שאלה שהבשורה שלא הבין כבר השיבה עליה.

## בדיחה 1251

אייזיק בעל-עגלה היה אומר:

ברוך המקום, ברוך הוא, שנתן את השבת לישראל. אילמלא מתנה טובה זו, לא היה יכול זקן כמוני להתקיים, אלא מה, חבל, ששבת חלה תמיד בסוף השבוע, כשאין לי כבר כוח ליהנות הימנה כהלכה.

אילו אני הקדוש ברוך-הוא הייתי נותן את השבת תמיד באמצע השבוע…

ביאור: בעל-העגלה מדמה שמקומה של השבת בלוח הוא בחירה אלוהית שאפשר היה לסדר אחרת, ואינו תופס שהשבת היא מעצם הגדרתה היום השביעי — סוף השבוע: לאן שלא "תוזז", ששת ימי העבודה שלפניה ישובו ויהפכו אותה ל"סוף" שמגיעים אליו תשושים. מתחת לבורות מציצה טרוניה אנושית אמיתית — המנוחה באה תמיד כשכבר אין כוח ליהנות ממנה.

## בדיחה 1252

פעם אחת נתעלמה הלכה מחבורה של סייסים:

אימתי חל היריד הגדול של יארמלינץ?

הוציא אחד מן החבורה “לוּח” מכיסו, דיפדף ומצא:

ביום פלוני!

קם הזקן שבחבורה ואמר:

רבותי, בואו ונחזיק טובה למשה רבינו, עליו השלום, שטרח ונתן לנו את הלוּחוּת…

[נוסח אחר:

סייסים דקוּ וּמצאוּ ב"לוּח", שיום-שמש יהיה היריד הגדול של יארמלינץ, ושמחו שמחה גדולה:

ביום-שמש ירבה העם לבוא, ועתידים המקחים להיות חריפים.

לסוף ירדו כל אותו היום גשמים, והיריד לא הצליח. קרע סייס אחד את ה"לוח" בחמתו ואמר:

יפה עשה משה ששיבר את הלוּחוּת: שקרנים הם…]

ביאור: "סייסים" — סוחרי סוסים; "יריד" — שוק תקופתי גדול; "לוח" — לוח-שנה עממי שנדפסו בו תאריכי הירידים ואף תחזיות מזג-אוויר. הפתיחה "נתעלמה הלכה" לגלגנית — כך נאמר בתלמוד על חכמים ששכחה מהם הלכה. הבורים מערבבים את ה"לוח" שבכיס עם הלוחות שקיבל משה בסיני: בנוסח האחד הזקן מודה למשה "שטרח ונתן לנו את הלוחות", ובנוסח האחר, כשהתחזית מכזיבה, נמצא למשה, ששיבר את הלוחות (שמות לב), צידוק חדש — "שקרנים הם".

## בדיחה 1253

ישבו פרנסים ודנו:

להוסיף שכירות להרב, או לאו?

כל הפרנסים הסכימו להוסיף. הזקן שבהם לא הסכים.

אמרו לו חבריו:

מה טעם מעלתו אינו מסכים?

הסביר הזקן:

מקחנו היה מקח-טעות. מינינו אותו רב משום שאמרו עליו שהוא בקי בכל התורה כוּלהּ, ואילו עד עכשיו עדין הוא יושב ולומד כל היום…

ביאור: "פרנסים" — נכבדי הקהילה המנהלים את ענייניה; "מקח-טעות" — עסקה שנעשתה על סמך הנחה מוטעית, ודינה להתבטל. בעיני הזקן הבור, מי שבקי בכל התורה סיים כביכול את המלאכה ואין לו עוד מה ללמוד; כך נעשית שקידתו של הרב — סימן ההיכר של תלמיד-חכם אמיתי — הוכחה שהסחורה פגומה.

## בדיחה 1254

עשיר הדיוט נטה למות וביקש, שיבוא הרב אליו. בא הרב ושאל את החולה:

מה בקשתך?

החזיר לו החולה:

רבי, זו לי פעם ראשונה אני הולך למות. בבקשה ממך, שתלמדני הלכות מיתה…

ביאור: "הדיוט" — בור; "נטה למות" — גסס. העשיר, שיודע רק שלכל דבר שביהדות יש הלכות שלומדים מראש, ניגש גם אל המוות כאל מצווה ראשונה בחייו: כיוון שזו לו "פעם ראשונה" והוא חסר ניסיון, הוא מזמין שיעור בהלכות מיתה.

## בדיחה 1255

ההוא שׁקרע כל מקום בספרים את השם “המן”. אמרו לו: תינח המן הרשע, כך נאה לו, שימח שמו. אבל מה חטא חטאו המלים הקדושות שכנגדו בעמוד השני?

החזיר הקרען:

כבר אמרו חכמים: “אוי לרשע, אוי לשכנו”… [45]

הערות שוליים:
- [45] נגעים יב, ו.

ביאור: נהגו לקנא לזכר מחיית עמלק ולמחוק את שם המן, "ימח שמו", בכל מקום שנדפס. הקנאי שבבדיחה קורע את הדף, וממילא נהרסות גם המילים הקדושות שבצדו השני. את הנזק הוא מצדיק במימרת חז"ל "אוי לרשע, אוי לשכנו" — הקרבה לרשע ממיטה רעה גם על שכניו — כאילו המילים התמימות אשמות בכך שנפל בגורלן לשכון עם המן על אותו עלה נייר.

## בדיחה 1256

עם-הארץ שיבח את בנו, שהוא בקי בחמשת אלפים דף גמרא. ליגלגו עליו ואמרו לו:

גוזמא קתני! בכל הש"ס כּוּלוֹ אין חמשת אלפים דף.

נעלב האב והחזיר:

טיפשים! כלום רק ש"ס אחד יש לנו בעירנו?…

ביאור: "גוזמא קתני" — לשון תלמודית: המשנה נקטה כאן לשון הגזמה; "ש"ס" — ששה סדרים, התלמוד הבבלי כולו, שיש בו פחות משלושת אלפים דף. האב הבור סבור שדפי הגמרא נספרים לפי העותקים: אם יש בעיר שני ש"סים — הרי לך כפליים דפים. ההגנה על ההתפארות רק מחריפה אותה: מי שחושב כך מגלה שאין לו מושג מהי בקיאות — וספק אם לבנו יש.

## בדיחה 1257

עם-הארץ נתעשר, ומיד הוּחזק למדן בעיני הבריות. לימים ירד מנכסיו. ומיד פקעה חזקת למדנוּתוֹ. תמה ואמר לאשתו:

בשלמא עשירותי בטלה: ממוני אבד לי, אבל למדנותי למה בטלה?…

ביאור: "חזקה" — בלשון ההלכה: מעמד שאדם מוחזק בו כל עוד לא הוכח היפוכו. הבריות החזיקוהו למדן בזכות ממונו, ועם הממון פרחה גם ה"למדנות". תמיהתו מסגירה בלי משים את האמת: למדנות של ממש היא קניין שבראש ואינה אובדת עם הכסף — זו שאבדה לא היתה אלא חנופה שהבריות חלקו לכיסו.

## בדיחה 1258

שלום וגימפל שותפים. גימפל – בר-אוּריין, שלום – עם-הארץ.

יום מימים נסע גימפל ליריד. בא לשׁם וכתב לשלום שוּתפוֹ על עסקיו ביריד וסיים על דרך המליצה:

“ואתה שלום וביתך שלום, וה' יברך את עמו ישראל בשלום”.

קרא שלום את המכתב והחזיר מכתב לגימפל, וסיים גם הוא:

“ואתה גימפל וביתך גימפל, וה' יברך את עמו ישראל בגימפל”…

ביאור: "בר-אוריין" — בארמית: בן-תורה, למדן. גימפל חותם בפסוקים שנעשים שנונים במיוחד כשהנמען קרוי שלום: "ואתה שלום וביתך שלום" (שמואל א כה, ו) ו"ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא) — כל החן בכפל המשמעות של "שלום", שהוא גם ברכה וגם שם האיש. שלום עם-הארץ קולט רק תבנית — "משבצים בברכה את שם הנמען" — ומחזיר לשותפו נוסח שבו אלוהים מברך את עמו ישראל בגימפל.

## בדיחה 1259

היו לו לחייט שני בנים: אחד הלך אחרי אביו ונעשה גם הוא חייט, השני גלה למקום-תורה, למד תורה הרבה ונעשה רב. לימים בא האח החייט לעירו של האח הרב. הלבישוֹ הלה רבנוּת ואמר לו:

אם יבקש מי-שהוא תורה מפיך תסרב ותאמר, שאין אתה “בקו הבריאות.”

וכך היה. שבת אחרי התפילה נכנסו חשובי העדה אל הרב להקביל פני אחיו וביקשו לשמוע דברי-תורה מפי האורח.

סירב האורח והשיב:

לא עליכם, אינני בקו הבריאות.

אחד מן החשוּבים עמד על בקשתו והפציר באורח, שיאמר לפחות דבר יפה בשם אביו המנוח. לא יכול עוד החייט לכבוש את יצרו, נענה ואמר:

אבא, עליו השלום, היה אומר: “בני, היזהר והיזהר שלא תעשה שוּם מלאכה ליהודי. לא די, שיקפח שכרך, אלא שגם ימרר חייך בכל מיני טענות ותביעות”.

ביאור: "בקו הבריאות" — בריא; "לא עליכם" — נוסחה להרחקת פורענות מן השומעים. ההתחמקות מצליחה עד שמבקשים מן ה"רב" לומר "דבר יפה בשם אביו המנוח" — פתיחה מקובלת למסירת תורה בשם גדולים. ואז נשלף הדבר היחיד שהאב החייט באמת הוריש: עצת-אומן מרירה על לקוחות יהודים שמקפחים שכר וממררים חיים בטענות. ה"דבר-תורה" הוא שמסיר את המסכה — ואגב כך עוקץ גם את הלקוחות.

## בדיחה 1260

שני בחורים לומדי-תורה ישבו בבית-המדרש והתפלפלו בקושיה חמורה. זה ביקש לתרץ כך, וזה אמר לתרץ באופן אחר.

פתאום נפתחה הדלת ונכנס אדם בעל-צורה, לבוש כמנהג חשובים.

הרגישו בו הבחורים ואמרו:

אדם זה חזוּתוֹ מעידה עליו, שתלמיד-חכם הוא. נלך ונשאל את פיו.

ניגשו שניהם אל האורח וביקשו מאתו, שיזדקק לקושייתם. מיד נענה להם, הוציא משקפיו מכסיו, קינחם יפה-יפה הרכיבם על חוטמו, עיין בגמרא, שמע את הקושיה, חזר ועיין בגמרא ואמר לבחורים: עד שאתם מקשים כך, מקשׁה אני אחרת.

אמרו לו הבחורים:

ילמדנו מר, מה קושיה מקשה הוא?

השיב להם האורח:

לי קשה, כיצד אפשר לקרוא אותיות זעירות כאלה בלי נקודות?…

ביאור: "בעל-צורה" — אדם שמראהו מכובד והדור; "שיזדקק לקושייתם" — שייתן דעתו עליה. "עד שאתם מקשים כך, מקשה אני אחרת" הוא מטבע-לשון למדני אמיתי, הפותח בדרך כלל קושיה חריפה משל השואלים — ולכן הנפילה מושלמת: אחרי כל הטקס, המשקפיים המקונחים והעיון הכפול בגמרא, מתברר ש"קושייתו" היא שאינו יודע לקרוא. הגמרא נדפסת באותיות זעירות ובלי ניקוד, ורק מי שגדל עליה קורא בה בשטף; מי שמחפש "נקודות" מסגיר שמעולם לא עבר את החומש.

## בדיחה 1261

“הגביר” המפורסם נבחר לפרנס-הקהילה וציווה, שיביאו לו רשימה של כל המוסדות והחברות שבקהילה. הביאו לו. קרא ומצא: “חברה שׂפה ברוּרה”, ולא ידע מה טיבה של זו. נמלך ושאל את הרב. החמיר הרב פניו ופלט:

אפיקורסים!

לא הסתפק “הגביר” בתשובה הקצרה של הרב והלך לאסיפה של החברה. נכנס וראה: בחורים ובתולות, הללו יושבים והללו עומדים, הללו מדברים בנחת והללו מתווכחים בהתלהבות. תחילה לא הבין: מה לשון בפיהם של אלו? אחר-כך הבין. מיד טָרַק את הדלת ברוב כעס וקרא:

צדק הרב: אפיקורסים! אומרים מחזור בגילוי-ראש…

[נוסח אחר:… תחילה לא הבין: מה לשון בפיהם של אלו? אחר-כך הבין. עמד ותהה:

למה אמר הרב אפיקורסים? אדרבה… אני מתקשה אפילו במחזור גופו, ואילו הם אומרים בעל-פה…

נוסח שלישי:… עמד “הגביר” ותהה:

זו לי פעם ראשונה אני רואה אומרים מחזור בלי טלית…]

ביאור: "חברת שפה ברורה" — אגודה לדיבור עברי, מאגודות תחיית הלשון שקמו בסוף המאה ה-19 (השם על-פי צפניה ג, ט); בעיני הרבנות נחשדו חבורות כאלה, שבחורים ובתולות מתערבים בהן זו בזו, באפיקורסות — ומכאן פסק הרב האוטומטי. הגביר הבור מכיר עברית מהקשר אחד ויחיד: התפילה. לכן, כששמע צעירים משוחחים עברית חיה, המסקנה היחידה שבגדר דמיונו היא שהם "אומרים מחזור" (סידור התפילות לחגים). שלושת הנוסחים דוקרים אותו מזוויות שונות: הוא מזדעזע שאומרים מחזור בגילוי-ראש; או מתפעל שהם אומרים בעל-פה בעוד הוא "מתקשה אפילו במחזור גופו" — הודאה באי-קריאותו שלו; או תמה על מחזור בלי טלית. עברית כשפת דיבור פשוט אינה נתפסת בדעתו.

## בדיחה 1262

באסיפה של רבנים דוקטורים מתקני “הסידור” דנו:

מה לעשות ל"יקוּם פּוּרקן": למחוק אחד ולקיים אחד או למחוק שניהם?

קם המופלא שברבנים הדוקטורים ואמר:

שניהם דינם למחיקה. ומקרא מלא הוא: “וימח את כל היקוּם…” [46]

הערות שוליים:
- [46] בראשית ז, כג.

ביאור: "יקום פורקן" — שתי תפילות ארמיות הנאמרות בשבת אחרי קריאת התורה, לשלום הלומדים והקהילה; "רבנים דוקטורים" — רבנים רפורמים בעלי תואר אקדמי, שעסקו ב"תיקון" הסידור וקיצורו. המופלא שבהם פוסק למחוק את שתיהן ומגייס "מקרא מלא": "וימח את כל היקום" מסיפור המבול (הערה [46]) — משחק על "יקום", שם התפילה מזה וכלל היצורים שנמחו במבול מזה. העוקץ: דווקא המתקנים, שבאו לעקור את דרך הדרש הישנה, נזקקים לדרשת משחק-מילים כמיטב מסורת בית-המדרש כדי "להוכיח" שהמחיקה מן התורה היא.

## בדיחה 1263

יהודי “מתוקן” נכנס בשבת אצל מוכר-ספרים לקנות “שיר המעלות” לאשתו היולדת. אמר לו מוכר-הספרים:

שבת היא מלמכור.

כעס “המתוקן”:

וכי בשביל שאתם האדוקים זהירים במצוות שבת תהא אשתי חסירה “שיר-המעלות” יום שלם?…

ביאור: "מתוקן" — כינוי ליהודי "מודרני" שפרק עול מצוות; "שיר המעלות" — מזמור קכא ("אשא עיני אל ההרים"), שנהגו לתלותו כקמע בחדר היולדת להגנה על האם והתינוק מפני מזיקים; "שבת היא מלמכור" — על משקל לשון חז"ל "שבת היא מלזעוק". ה"מתוקן" מחלל שבת בעצם כניסתו לקנות, אבל מאמין בכוחו המגי של הקמע — ועוד מתרעם על האדוק שדווקא שמירת המצוות שלו מעכבת את האספקה. מי שמבקש את פירות האמונה בלי שורשיה — חשבונו נחשף במשפט אחד.

## בדיחה 1264

שאלו ליהודי מערבי:

היכן אנו מוצאים “דוד” בתהילים?

הרהר המערבי והשיב:

מקרא מפורש הוא: “ודרך רשעים תאבד”… [47]

הערות שוליים:
- [47] תהילים א, ו. – כידוע, מבטאים יהודי המערב את החולם כעין קמץ, דוגמת ההברה הספרדית.

ביאור: "יהודי מערבי" — בפרק זה: יהודי מערב-אירופה המתבולל, שידיעותיו במקורות דלות. השאלה קלה להפליא: דוד המלך הוא מחברם המסורתי של רוב מזמורי תהילים, והכותרת "לדוד" פותחת עשרות מזמורים. המערבי, שאינו יודע זאת, נאחז בפסוק המפורסם החותם את המזמור הראשון — "ודרך רשעים תאבד" — כי באוזנו מהדהד בתוך "תֹאבֵד" צליל השם דוד. הוא מכיר את תהילים כנעימה שגורה, לא כתוכן, ולכן "מוצא" את דוד דווקא במקום היחיד שאיננו שם.

## בדיחה 1265

בשבת קודם צהריים נכנס יהודי פראנקפורטי לרסטוֹרן כשר והזמין “טשוּלנט” (" Schalet "). אכל ואמר לדייל:

שׁנה!

תמהוּ כל המסוּבים:

שתי פעמים “טשולנט” בבת-אחת!

הסביר להם בעל-ה"טשולנט":

לשׁם מצווה אני אוכל. היום יום פטירתו של אבא. אדם גדול וירא-שמים היה, וראוי הוא שׁאוֹכל לעילוּי נשמתו שתי פעמים “טשולנט”…

ביאור: "טשולנט" (בפי יהודי גרמניה: "שאלֶט") — חמין, תבשיל השבת; "שנה!" — הגש שנית, עוד מנה; "לעילוי נשמתו" — מעשים טובים שעושים לזכר נפטר ביום השנה לפטירתו, כלימוד משניות, קדיש או צדקה. הזללן עוטף את המנה השנייה בלשון של מצוות זיכרון: אב גדול וירא-שמים שכזה ראוי שיאכלו לכבודו טשולנט כפול — התאווה מתחפשת ליראת שמים, והתחפושת שקופה להפליא.

## בדיחה 1266

ילדו של יהודי מערבי לקה באחוֹריו, והוזמן רופא. בא הרופא ואמר לילד:

הראה נא לי, בני, את הת-ת שלך.

לטש הילד עיניים תמהות ולא הבין. הסמיקה אם הילד ואמרה לרופא:

יסלח נא האדון הדוקטור. זוּטר זה לא הגיע עדין ללימודי-הדת…

ביאור: הרופא נוקט לשון-ילדים מעודנת: "ת-ת" — תחת, הישבן החולה. אבל ת"ת הם גם ראשי התיבות של "תלמוד תורה", לימודי הקודש של ילדי ישראל — וכך שומעת אותם האם: היא מסמיקה ומתנצלת שה"זוטר" (הקטנטן) עדיין לא הגיע ללימודי הדת. אותן שתי אותיות, ושני עולמות רחוקים זה מזה כרחוק הישבן מן הגמרא.

## בדיחה 1267

בחור כבן שמונה-עשרה נכנס אצל הרב-הדוקטור והשתחווה בנימוס.

מה בפיך? – שאל הרב הדוקטור.

אבא פוקד את האדון הדוקטור לשלום, השיב הבחור, – ומבקש לדעת, אם כבר הגעתי ל"בר-מצווה"?…

ביאור: "הרב הדוקטור" — רב רפורמי בעל תואר אקדמי, טיפוס קבוע בבדיחות על יהדות המערב. בר-מצווה אינה תואר שרב מעניק אלא מעמד שחל מאליו: כל נער נעשה חייב במצוות בהגיעו לגיל שלוש-עשרה. בבית המתבולל, המקפיד על נימוסים (השתחוויה, דרישת שלום מנומסת), אבד אפילו הידע היסודי הזה — והאב שולח את בנו בן השמונה-עשרה לברר אצל ה"מוסמך" אם כבר "הגיע", כאילו מדובר בתעודה שמנפיקים במשרד.

## בדיחה 1268

בחבורה של סטודנטים ציונים נשאלה שאלה:

שמא זוכר מי-שהוא, מה אירע באותו זמן קדום, כשהיהודים התנקמו בגויים?

אין איש זוכר. לסוף קם אחד מן החבורה ואמר:

אני זוכר ואיני זוכר. זוכר אני, שנתלו אז עשרה, אבל איני זוכר, אם ניתלוּ עשרת השבטים, או שניתלו עשרת הדברות…

ביאור: התשובה המבוקשת היא פורים: נקמת היהודים באויביהם ותליית עשרת בני המן (אסתר ט). הסטודנט הציוני — לאומי גאה אך חסר חינוך מסורתי — זוכר מכל המורשת רק ש"עשרה" ו"נתלו", ומרכיב מן השברים צירופים מופרכים: עשרת השבטים (שבטי ממלכת ישראל שהוגלו ואבדו) או עשרת הדיברות, שאינם ניתנים לתלייה כלל. עקיצה עצמית מבית: הדור הלאומי החדש גאה בעברו ואינו יודע עליו דבר.

## בדיחה 1269

ניו-יורק.

יהודי “בּיזנסמן” ממעלה-העיר היה רגיל לסעוד ברסטורן של ישראל במורד-העיר. יום מימים הסתכל בעל-הרסטורן בּאריסטוֹ זה וראה, שפניו עגומות. ניגש אליו ואמר לו:

מדוע פניך עגומות?

לחש לו הלה:

אשתי מקשה לילד זה מעת-לעת שלם.

המקום ירחם! – הרגיעו בעל-הרסטורן. – יש סגוּלה בדוּקה לכך:

עשרה יהודים בטלנים יאמרו תהילים.

הבהיקו פניו של האיש ושאל:

כיצד והיכן אפשר למצוא אותם?

אני אמצא אותם, – השיב בעל-הרסטורן. – למענך אעשה זאת תיכף. הודה האיש לבעל-הרסטורן, מסר לידו בעין יפה שכרם של אומרי-התהילים וּמיהר לשוב לביתו. לא שהה בביתו רגעים מועטים נכנסת המיילדת וּבישרה:

אשתו ילדה בן…

שמח האב על הסגוּלה הנפלאה של אמירת-תהילים וביקש לראות את אשתו, עיכּבה המיילדת וסיימה:

… – ועוד אחד לה בבטנהּ.

מיד קפץ הוא וצלצל לבעל-הרסטורן:

סטוֹפּ תהילים! אחד כבר בא ועוד אחד הולך…

ביאור: "ביזנסמן ממעלה-העיר" — יהודי שהתעשר ועלה לשכונות היוקרה של ניו-יורק; "מקשה לילד" — לידתה קשה; "מעת-לעת" — יממה שלמה; "סגולה" — תרופת-עם מאגית; "בטלנים" — יהודים פנויים ממלאכה שישבו בבית-המדרש והושכרו לומר תהילים לרפואה ולישועה. משנולד בן והתברר שעוד אחד בדרך, מסיק הביזנסמן שהסגולה עובדת כפס ייצור — כל אמירת תהילים מספקת תינוק — והוא מזדרז לצלצל ולעצור את ההזמנה בלשון מברקים עסקית: "סטופ תהילים". המאגיה הישנה של העיירה פוגשת את היעילות האמריקנית, ושתיהן יוצאות מגוחכות.

## בדיחה 1270

מלאו חמישים שנה ל"גביר" של העיירה. עשה סעודה גדולה והזמין אורחים הרבה; הוזמן גם המשכיל המפורסם של העיירה. הסעודה היתה כסעודת שלמה בשעתו. וּלקינוּח הביאו לפיתה מהבּילה. כל המסוּבּים מילאו פיהם ממנה והיללו מעשה-ידיה של בעלת-הבית. המשכיל המפורסם לא שעה אל הלפיתה ופניו החמיצו. נעלבה בעלת-הבית ואמרה לו:

במעשה-ידי אתה בועט?

חלילה! – התנצל המשכיל. – אלא כל ימי אנטיסמיט אני ללפיתה.

ביאור: "לפיתה" — לפתן, מטעם שמלפתים בו את הסעודה, כאן קינוח מהביל; "בועט" — מזלזל, דוחה בבוז; "אנטיסמיט" — אנטישמי, מילה לועזית אופנתית בפי המשכילים. כדי לחלץ עצמו מן העלבון שהסב לבעלת-הבית, מגייס המשכיל את המונח הפוליטי הגדול לצלחת: אין לו דבר נגדה — הוא פשוט שונא לפתן שנאה עקרונית, "גזעית". ויש כאן גם קריצה עצמית: המשכילים הואשמו תדיר בהתנכרות לעמם, וזה מודה בחיוך שכל ה"אנטישמיות" שלו מסתכמת בלפתן.

## בדיחה 1271

שיחה במסיבה של יועצים למסחר ונשיהן:

יועצת ראשונה: אתמול לפנות-ערב נסעתי על-פי מקרה בחשמלית: שני האוטומובילים שלנו נתקלקלו בבת-אחת. החשמלית היתה נומר תשעה. הגענו למגרש פּוֹטסדם ונכנס אדון אחד. תחילה לא הכרתיו. אחר-כך ניגש אלי והסיר כובעו, ומיד הכרתיו: הצייר שלנו, האדון רמבראנדט, שצייר את התמונות בשביל אולמנו החדש.

יועצת שניה: אי-אפשר!

יועצת ראשונה: כיצד אי-אפשר?

יועצת שניה: ודאי אי-אפשר. החשמלית נומר תשעה אינה מגיעה למגרש פוטסדם…

ביאור: "יועץ-מסחר" (קומרציינראט) — תואר כבוד שהעניקו שלטונות גרמניה לאנשי עסקים עשירים, ומושא גאווה בחוגי היהודים המתבוללים בברלין; "חשמלית" — טראם; מגרש פוטסדם — כיכר פוטסדאמר-פלאץ. רמברנדט, מגדולי ציירי כל הזמנים, מת ב-1669 — כך ש"הצייר שלנו, האדון רמברנדט" שקישט את האולם החדש הוא רברבנות מופרכת מיסודה. אבל חברתה מוצאת בסיפור רק שקר אחד, הניתן לבדיקה: קו תשע אינו מגיע לפוטסדם. שתיהן בקיאות בקווי החשמלית ולא שמעו מימיהן על תולדות האמנות — דיוקן חד של מעמד עשיר בממון ודל בתרבות שבה הוא מתהדר.

# כרך ב׳ — שקרנים רמאים וזייפנים

## בדיחה 1272

שמעיה שקרן היה אומר:

שקרנים קרוּיים אדם, ואין אנשי-אמת קרוּיים אדם, שנאמר: “כל האדם כוזב”… [1]

הערות שוליים:
- [1] תהלים קטז, יא.

ביאור: שמעיה דורש על דרך המאמר התלמודי המפורסם "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם" (יבמות סא ע"א) — אלא שאצלו ה"אדם" הם השקרנים. ה"ראיה": "כל האדם כוזב" (תהלים קטז, יא), שנאמר במקורו כתלונה נואשת ("אני אמרתי בחפזי: כל האדם כוזב") ונקרא כאן כהגדרה — אדם שווה כוזב, ומי שאינו כוזב יצא מכלל אדם. כך הופך השקרן פסוק של גנאי לתעודת אצולה למקצועו.

## בדיחה 1273

הוא היה אומר:

שקר אין לו רגליים. ברם, פה ולשון יש לו, ופה אחד ולשון אחת ממהרים לרוץ יותר מתרפ"ט זוגות רגליים.

אמרו לו:

שמעיה שקרן, עד מתי אתה מתמה עלינו דבריך?

החזיר שמעיה:

מקרא מלא הוא: “איילה שלוחה – הנותן אימרי-שקר”… [2]

הערות שוליים:
- [2] במחילה מכבודו של שמעיה: אף הפעם שיקר: “הנותן אמרי-שפר” כתוב; בראשית מט, כא.

ביאור: "שקר אין לו רגליים" — פתגם: השקר אינו מחזיק מעמד. שמעיה הופך את החיסרון ליתרון: אמנם אין לו רגליים, אבל פה ולשון רצים מהר מתרפ"ט — 689 בגימטריה — זוגות רגליים, מספר מדויק-כביכול שכל דיוקו לגלוג. וכשגוערים בו, הוא שולף "מקרא מלא": את ברכת יעקב לנפתלי, "אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (בראשית מט, כא) — שבח לצחות לשון — הוא מסלף באות אחת ל"אמרי שקר", והרי הוכחה מן התורה שנותן אמרי-שקר קל-רגליים כאיילה.

## בדיחה 1274

משנה של ליצנים:

הרואה שקרן, אומר: “שהכל נהיה בדברו”… [3]

הערות שוליים:
- [3] השווה ברכות-הנהנין.

ביאור: "שהכל נהיה בדברו" — ברכת הנהנין הנאמרת על מאכל ומשקה שאין להם ברכה מיוחדת, ומשמעה: הכול נברא במאמר פיו של הקב"ה. הליצנים מסבים אותה, בנוסח ברכות הראייה (הברכות שמברכים למראה חכם, מלך וכדומה), אל השקרן — שגם אצלו הכול "נהיה בדברו": עולם שלם של בדותות, יש מאין, במוצא פיו בלבד.

## בדיחה 1275

מסיפוריו של מגזם:

פעם אחת קנה אבא, עליו השלום, תרנגולת-הודוּ לפסח. תרנגולת-הודו כזו – עין לא ראתה. פיל ולא תרנגולת. ערב-פסח שחטוּה. מחצית תּיקנה אמא, עליה השלום “לסדרים”, ומחצית הותירה, והיתה אותה מחצית מטילה ביצים ומעמידה ולדוֹת כל ימי אבא…

ביאור: "מגזם" — מספר גוזמאות, מסוגם של סיפורי מינכהאוזן; "תיקנה לסדרים" — בישלה לשני לילות הסדר. ההגזמה מטפסת מן הענק אל הבלתי-אפשרי: תרנגולת בגודל פיל, שנשחטה ונאכלה מחציתה — ומחציתה הנותרת, של עוף מת וחצוי, מוסיפה להטיל ביצים ולהעמיד ולדות שנים על שנים. איש אינו אמור להאמין; ההנאה כולה מן החוצפה הסיפורית.

## בדיחה 1276

פעם אחת הלכתי בדרך והגעתי לעצי-תפוחים גבוהים עד לשמים. טיפסתי ועליתי לצמרתו של אחד מהם. כל תפוח – הֹר-ההר. קטפתי שלושה ונתתי אותם אל כיסי. שלוש שנים רצופות, יום ולילה, אכלתים, ולא גמרתי. והיה מעשה: לא נזהרתי וגרעין אחד פלטתי מפי על גגו של בית – ומיד נהרס הבית…

ביאור: „הֹר-ההר" — ההר שבו מת אהרן הכהן (במדבר כ) — משמש כאן מידת-גודל: כל תפוח כהר. יופיו של השקר בעקביותו: אם התפוח הר, הגיוני לגמרי ששלושה תפוחים יספיקו לשלוש שנות אכילה, ושגרעין אחד שנפלט מהפה יכבד דיו להרוס בית.

## בדיחה 1277

לפני כמה שנים קניתי מקטרת בקרונות של יארמלינץ, ומכאן ואילך לא זזה מפי. פעם אחת, ביום חורף, עברתי את הנהר על-פני הקרח. פתאום נשמטה המקטרת מפי ונפלה לתוך הקרח. אותה שעה חששתי לידי מפני הקור, ולא חיטטתי בקרח אחריה. אמרתי: “וי לחסרון-כיס!”, והלכתי וקניתי מקטרת חדשה. שנה שלימה, מאותו חורף ועד חורף שלאחריו, עישׁנתי מתוך המקטרת החדשה, ולבסוף הוברר, שמקחי היה מקח טעות: הקנה שלה לא היה חלוּל כלל. מה עשיתי? הלכתי לבקש את המקטרת הקודמת, שנפלה אשתקד לתוך הקרח שעל-פני הנהר. עכשיו הפקרתי ידי לקור וחיטטתי – ומצאתיה מוטלת בו-במקום ועשן עדיין בוקע ויוצא מתוכה…

ביאור: יארמלינץ היא יארמולינצי שבפודוליה, עיירה שנודעה ביריד הגדול שלה; „וי לחסרון-כיס" — קריאת צער בלשון חכמים על הפסד כספי; „מקח טעות" — קנייה מוטעית; „קנה" — צינור המקטרת. זו אמנות סיפור-הבדים בנוסח מינכהאוזן: שרשרת פרטים מעשיים וקרי-רוח — החשש לידיים מפני הקור, קניית מקטרת חדשה, גילוי הפגם — שכל תפקידה להגיש בטבעיות גמורה את הפרט האחד הבלתי-אפשרי: מקטרת שבערה שנה שלמה בתוך קרח הנהר.

## בדיחה 1278

אין אתם מאמינים במעשי-ניסים? שימעו ואספרה לכם מעשה שהיה בי. פעם אחת, ביום חורף, הלכתי על-פני הקרח הגדול של הנהר והגעתי לכפר. ביקשתי לעלות אל הכפר, ופתאום נשבר הקרח מתחת לרגלי ונפלתי לתוך המים. צעקתי בכל כוחי וּבאוּ גויים וּמשוּ אותי מן המים. כשעמדתי על רגלי הייתי נציב-קרח, וגם זקני היה כּוּלוֹ גליד-קרח. לקחוני הגויים והכניסוני לביתו של יהודי. נסתכלתי וראיתי: הבית מלא אורחים. לסעודת-מצווה של ברית מילה באו. ובעל-הבית פניו עגוּמוֹת: לא מצא דגים לסעודה. בינתיים התחלנו אני וּזקני פושרים. הביאו חבית גדולה והעמידוני עליה, והיינו אני וזקני פושרים והולכים, והמים יורדים לתוך החבית. עברו רגעים מועטים – שמחה וששון: שני דגים גדולים, שיבוטה ואברומה, פרצו מתוך זקני לתוך החבית, ומיד התחילו מפרכסים ושטים במים…

ביאור: „נציב-קרח" — עמוד קרח, על משקל „נציב המלח" שהייתה אשת לוט; „גליד" — גוש קרח; „פושרים" — מפשירים; „שיבוטה ואברומה" — דגי נהר משובחים, ממאכלי היסוד של סעודות שבת וחג; „סעודת-מצווה" — הסעודה החגיגית של ברית המילה, שדגים היו עיקר בה. ה„נס" מותאם בדייקנות חשודה לצורך: בדיוק מה שחסר לבעל הבית — שני דגים חיים — בוקע מזקנו המפשיר של האורח, ישר אל תוך החבית.

## בדיחה 1279

היה ערב-פסח ובביתי אין עדיין רמז לפסח: מצה אין, יין לארבע כוסות אין, תפוחי אדמה, שומן, ביצים אין, – אין כלום. “היא” בוכה, הילדים עצובים, ואנוכי – מה? יצאתי לשוּק, עמדתי ליד החנות הגדולה שבאמצע המגרש ותהיתי: מאין יבוא עזרי? והנה כּירכּרה. בלבי התחיל קורנס מקיש… ירדה “פריצה” מן הכרכרה, התקינה שמלתה, הוציאה מטפחת-אף מכיסהּ – וצרור נפל לרגלי… “ריבונו של-עולם, הושיעה-נא!” – והושיע… הרימותי את הצרור: שלושים רובל מעות-נחושת – ושעון-קיר…

ביאור: „פריצה" — אשת אציל, גבירה גויה; „מאין יבוא עזרי" — פתיחת תהלים קכא, פסוק של ביטחון בעזרת שמים; „קורנס" — פטיש כבד, כלומר לבו הלם בציפייה. הנוכל עוטף את נטילת הצרור שנפל מכיס הפריצה בלשון של תפילה ונס — כאילו ההשגחה עצמה נענתה לו בערב פסח. וה„ישועה" עוד מגוחכת כשלעצמה: שלושים רובל במטבעות נחושת כבדים ושעון קיר — שמהם לא יעלו על השולחן לא מצה ולא יין.

## בדיחה 1280

לשעבר היו תכשיטים בעולם!… אמא, עליה השלום, היו לה עגילי-זהב באוזניה ומשקלם – כיכר.

תמהו השומעים:

היכי תמצי, שלא נקרעו אוזניה?

הסביר המספר:

לא קושיה, נבוּבים היו…

ביאור: „כיכר" — מידת משקל מקראית של עשרות קילוגרמים; „היכי תמצי" — בארמית: כיצד ייתכן; „לא קושיה" — אין כאן קושי; „נבובים" — חלולים. השומעים מקשים בלשון בית-המדרש, והבדאי מתרץ כתלמיד-חכם — אלא שהתירוץ מחסל את הגוזמה: אם העגילים חלולים, הרי הם קלים, ואינם שוקלים כיכר. הלהיטות להיראות מתרץ מוצלח גוברת אצלו על ההיגיון הפשוט.

## בדיחה 1281

בשעה שדעתו של שקרן זחוחה עליו הוא פותח חלונו לרחוב וּמשׁקר לבריות:

יהודים, שם, בּמבוֹי, פרה פורחת מעל לגג…

והבריות נשמעים לו. אחד נושא רגליו ורץ אל המבוֹי, אחריו – שני, שלישי, רביעי, גדולים וקטנים רצים לראות את הפרה הפורחת מעל לגג.

אז יקום השקרן ממקומו, יסגור חלונו, ילבש מעילו וירוץ גם הוא אל המבוֹי: שמא באמת פרה פורחת מעל לגג…

ביאור: „דעתו זחוחה עליו" — רוחו טובה עליו, מרוצה מעצמו; „מבוי" — סמטה. השקרן יודע ידיעה גמורה שאין פרה פורחת — הוא עצמו המציא אותה; אבל משראה המון שלם רץ להאמין, נדבק גם הוא: „שמא באמת…". אמונת הרבים גוברת אפילו על ידיעה ממקור ראשון. דרויאנוב מציין שזהו מוטיב נודד עתיק: בבדיחה ערבית שולח אשעב נערים מציקים לחתונה בדויה — ורץ אחריהם, שמא באמת יש שם חתונה; ובגרסה טורקית חכם מסלק ילדים רועשים בבשורה שמחלקים בשוק תפוחים חינם — וקם ורץ לשם בעצמו.

הערת דרויאנוב: בדיחה ערבית מספרת: אשׂאב היה בהול
על כל דבר... אף לדבר שלא בא לעולם היה שואף... פעם אחת

* אסתר ב', יג.
נקהלו עליו עדת נערים שובבים, ויחלו להציק לו ולהרגיזו. ויאמר
להם: ׳העת לכם לעמוד פה ? הלא בבית פלוני העשיר משתה־
חתונה׳. שיקר להם, למען היחלץ מהם. ויפוצו מעליו בחופזה וילכו
שמה. ויאמר אשוב בלבו: אולי באמת יש שם חתונה ? וירץ גם הוא
אחריהם״ (י״י־יהודה, ״משלי־ערב״ א׳, עמ׳ קל׳, הערה לסי׳
547).
כיוצא בזה מספר גם רודה־רודה: האלמנה ישב בביתו הקטן
ולהתעמק בספרים שלפניו לא יכול: ילדי הרחוב התהוללו וגעשו
סמוך לחלונו. כדי לסלקם נמלך ופתח את החלון וקרא אליהם:
״הוי ילדים ! מהרו, רוצו ! בשוק מחלקים תפוחים יפים חינם״. כרגע
נשאה כל העדה רגליה ורצה לשם, וצהלת תרועה בפיה: ״תפוחים
מחלקים חינם ! תפוחים יפים, מתוקים !״ — עוד רגע אחד והסימטה
כולה והשכונה כולה שפעו לשם: ״בשוק מחלקים חינם תפוחים
יפים, מתוקים !״ — נבוך האלמה מאד ואמר בלבו: ״שמא אמת
הדבר ? ואני אשב כאן ולא אקבל כלום ?״ — ומיד תפס בשתי ידיו
מכנסיו הרחבים, ואף הוא רץ לשם (״Der Pascha lacht״, ברלין
1922, עמ׳ 179). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1281, עמ' 91) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1282

ההוא שישב בבית-המדרש בין מנחה למעריב וסיפר: פעם אחת הלכתי יחידי ביער, ופתאום זינקו עלי תשעים ותשעה זאבים…

הפסיקוֹ אחד מן השומעים:

תשעים ותשעה בדיוק? שמא מאה?

החזיר המספר:

אפשר מאה, אלא שחושש הייתי: אם אומר מאה, תחשדו בי שאני מגזים…

ביאור: „בין מנחה למעריב" — ההפסקה שבין שתי תפילות הערב, זמן קבוע לשיחות חולין בבית-המדרש. השקרן משוכנע שמספר לא-עגול ו„מדויק" יקנה לו אמינות — כאילו תשעים ותשעה זאבים מופרכים פחות ממאה. הזהירות-לכאורה מפני הגזמה היא שמסגירה עד כמה כל הסיפור הגזמה אחת.

## בדיחה 1283

הֵלֶך סיפר:

יחידי הלכתי בדרך, ואין עמי אלא מקלי בלבד. הגעתי לסבכי-יער, ופתאום זינקוּ עלי מאה זאבים…

הפסיקו אחד מן השומעים:

מאה בדיוק? כלום היה סיפּק בידך למנותם?

הגיה המספר:

מאה לאו דווקא. אבל חמישים – ודאי…

הפסיקוֹ שני מן השומעים:

שמא עשרים?

נעלב המספר:

למה אתה מיתגר עמי? אפילו זאב אחד גם-כן יש בו סכנה.

ואתה בעיניך ממש ראית אותו, את הזאב? – לא הניח לו שלישי מן השומעים…

חלשה דעתו של המספר והחזיר:

אלא מי רישׁרשׁ שׁם בתוך הסבך?…

ביאור: „הֵלֶך" — הולך-דרכים, נווד; „סיפק בידך" — אפשרות בידך; „הגיה" — תיקן; „מיתגר" — מתגרה; „חלשה דעתו" — נפגע, נשברה רוחו. די בשלוש שאלות מנומסות כדי שהגוזמה תתכווץ בשלבים — ממאה זאבים לחמישים, לזאב אחד, ולבסוף לרשרוש עלום בתוך הסבך, שאולי לא היה זאב כלל. דרויאנוב מציין שהבדיחה מסופרת, בשינויי נוסח קלים, גם אצל השוואבים בגרמניה וגם בפולקלור הצועני.

הערת דרויאנוב: בשינוי נוסחאות מעטים מספרת כך גם
בדיחה שוואבית (קלר, ״Schwaben״, עמ׳ 188) וגם בדיחה צוענית
(קרויס, ״Zigeuner״, עמ׳ 161). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1283, עמ' 91) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1284

אחרי שׁינה של שבת ישבו יהודים בחבורה וסיפרו ניסים ונפלאות. גמר אחד לספר, פתח שני וסיפר:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופתאום זינק עלי מתוך חצרו של גוי כלב שחור, ממש ארי. אילו לא היתה אותה שעה דעתי מיושבת עלי, היה קורע אותי כדג. מה עשיתי? כיוון שפער פיו, מיד תפסתי לו בלשונו והייתי מושך והולך עד שהפכתי את הכלב כּולוֹ מתוֹכוֹ לברוֹ.

תמהו השומעים ושאלו:

ומה היה סופו של דבר?

לא-כלום, – החזיר המספר. – מכאן ואילך נבח מן הצד האחר…

ביאור: שנת שבת אחר הצהריים וסיפורי „ניסים ונפלאות" אחריה היו מוסד חברתי של ממש, וגם זירת תחרות לבדאים. „דעתי מיושבת עלי" — שמרתי על קור רוח; „מתוכו לברו" — מפנימו לחיצוניותו, כהפיכת כפפה. דרויאנוב מציין שגרעין הסיפור — אדם ההופך חיה מתוכה לברה — מצוי כבר אצל ההומוריסט הגרמני בן המאה השש-עשרה היינריך בֶּבֶּל, אבל העוקץ המפולפל שבסוף, הכלב שמכאן ואילך נבח מן הצד האחר, הוא כנראה תוספת יהודית: במקום להודות באבסורד, המספר מיישב אותו באבסורד גדול יותר.

הערת דרויאנוב: עצם הבדיחה שלפנינו — מי־שהוא הפך
חיה מתוכה לברה — כבר סיפר הנריך בבל (״Schwänke״, ג׳,
סי׳ 51 ; ועיי״ש ביבליוגרפיה בעמ׳ 137). אבל העוקץ
המפולפל שבסופה — מכאן ואילך נבח הכלב מצד אחר — משלנו
הוא, כנראה. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1284, עמ' 91) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1285

ההוא שבא אל הרב:

רבי, שאלה יש לי לשאול: חייב אני לברך ברכת-הגומל, או לאו?

שאל הרב:

מה נס נעשה לך?

השיב השואל:

אתמול היה מעשה. הלכתי יחידי ביער. איש לא היה עמי. אני ומקלי. פתאום – תּוּף, תּוּף, תּוּף: שנים-עשר גזלנים לקראתי, מבני-הענק, וכוּלם עלי…

תמה הרב:

וכיצד ניצלת?

החזיר השואל:

אל רחום וחנון ה'. עשה נס – וכל אותו מעשה שקר וכזב… רבי, חייב אני לברך, או לאו?…

ביאור: ברכת „הגומל" נאמרת בציבור לאחר הינצלות מסכנה — דרך, ים, מחלה או שבי. האיש בונה סיפור אימים על שנים-עשר גזלנים ענקים, ואז מגלה מהו הנס: כל המעשה שקר וכזב — כלומר ניצל מסכנה שלא הייתה מעולם, והוא עוד שואל ברצינות גמורה אם הצלה כזאת טעונה ברכה. דרויאנוב מציין מקבילה מסיפורי המזרח: נצר א-דין סיפר על אנייה שטבעה עם כל נוסעיה, וכשנשאל כיצד ניצל השיב — „אני לא הייתי באותה אנייה".

הערת דרויאנוב: בדיחה של ארץ־הקדם מספרת: נצר אד־
דין ישב בחבורה של ידידים, ואיש־איש מהם סיפר על מאורע
מסוכן שאירע לו. נצר אד־דין שתק ולא סיפר כלום. אמרו לו:
״שמא אירע גם לך מאורע מסוכן ?״ השיב ההודשה: ״ודאי אירע
גם לי מאורע מסוכן מאד. פעם אחת הפלינה אניתנו לים. פתאום
קמה סערה גדולה, והאניה נשברה וטבעה, וכל יושבי בה טבעו
גם הם. איש לא ניצל.״ — אמרו לו ״וכיצד ניצלת אתה ?״ — החזיר
ההודשה ״אני לא הייתי באותה אניה, ומשום־כך ניצלתי״. (מהמד
טבפיק, ״Die Schwänke des Nassr-ed-din und Buadem״
רקלם
נו׳ 2735, בו־אדם סי׳ 64, עמ׳ 66). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1285, עמ' 92) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1286

משיחתו של חייל זקן:

אתם, פרחחים, כמה היא עבודתכם לקיסר? מתענית-אסתר עד פורים. אנחנו – עשרים וחמש שנים שלימות עבדנו לניקוֹלי פּבלוֹביץ', עליו השלום. מלך קשה היה, אבל ידע להוקיר וּלכבּד חייליו הנאמנים. שׁמע על מעשי גבורתי בּסיבסטוֹפּוֹל וציווה שאבוא אליו. באתי. רהיתי ובאתי. וּלחינם רהיתי. שעה שלימה סיפר עמי, ובידו ממש תלה לי צלב גיאורגי זה על חזי. מכאן ואילך הייתי יוצא ונכנס אצלו. וכשהייתי נכנס, מיד היה רומז לה, לקיסרית, ואומר:

“סאשׁה, שׁיפתי את המיחם; פנחס בא לשתות טה”…

ביאור: מאחורי הרברבנות עומדת גזירת הקנטוניסטים: בימי הצאר ניקולאי הראשון („ניקולי פבלוביץ'") נכפו על יהודי רוסיה עשרים וחמש שנות שירות צבאי. „מתענית-אסתר עד פורים" — יום אחד בלבד, לעג לשירות הקצר של הצעירים. „רהיתי" — פחדתי (לשון מקרא נדירה); „צלב גיאורגי" — עיטור הגבורה הרוסי הגבוה; סבסטופול — זירת הקרבות הגדולה של מלחמת קרים; „שיפתי" — העמידי על האש (לשון חכמים: שופת קדירה); „מיחם" — סמובר, דוד התה. הגוזמה מטפסת עד לשיא של אינטימיות ביתית מופרכת: הקיסר האימתני קורא לקיסרית בכינוי החיבה „סאשה" ומזרז אותה להכין תה ל„פנחס". וכך הופך החייל הזקן עשרים וחמש שנות עבדות לסיפור של קרבה וכבוד — עד „עליו השלום" על המלך שרדה בבני עמו.

## בדיחה 1287

שנה שלימה עשה קרתני במוסקבה, וכששב לביתו ישב בחבורה וסיפר:

הקור במוסקבה – ה' ירחם. פעם אחת, ביום חורף, יצאתי לרחוב וירקתי. מיד קפא הרוֹק וכגליד-קרח נפל על הקרקע.

נענה שני מן החבורה ואמר:

הקור של מוסקבה לגבי זה סיביריה אינו ולא כלום. פעם אחת נסעתי לשם עסק לאירקוּטסק של סיביריה. בחורף היה מעשה, וכשהייתי מספר שם עם אדם בשוק, מיד נעשו דברינו גלידי-קרח, והיינו חוזרים וקוראים אותם באוויר…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה; „עשה שנה" — שהה שנה; „מספר עם אדם" — משוחח עמו. תחרות בדאים קלאסית: כל אחד חייב לגבור על קודמו, והרוק שקפא במוסקבה מוקטן מיד על-ידי סיביר, שבה קופאות המילים עצמן באוויר — וקוראים אותן שוב מן הקרח. מוטיב „המילים הקפואות" הוא נכס בין-לאומי של ספרות הגוזמה, המוכר עוד מרבלה וממינכהאוזן.

## בדיחה 1288

מסיפוריו של בעל-מסעות:

ארבעים יום וארבעים לילה הלכנו במדבריות והגענו לגבולו של עולם. אילו פסענו עוד פסיעה אחת – היינו עומדים מחוץ לעולם…

ביאור: „בעל-מסעות" — נוסע מקצועי, מספר מסעות פלאים; „ארבעים יום וארבעים לילה" — מידת הזמן האפית של המקרא (המבול, משה בהר). ההוכחה המפוארת — עוד פסיעה אחת והיינו מחוץ לעולם — אינה אלא חזרה ריקה על הטענה עצמה: כך אפשר „להוכיח" כל קצה שהוא. ההתפארות הגדולה ביותר של הבדאי מתגלה כמשפט שאינו אומר כלום.

## בדיחה 1289

על ההרים הגבוהים שבגיאוגרפיה אתם מספרים? גיאוגראפיה למה לי? מוטב, שאספר לכם על מה שראו עיני. אתם יודעים, שכל ימי אני עושה סחורה באווזים. אני קונה אווזים כאן ומוליכם למרחקים, ושם אני מוכרם. פעם אחת באנו, אני והאווזים שלי, להר-ההר. התחילו הם מטפסים ועולים ואני מטפס וּמאווז אחריהם. וכך היינו מטפסים ועולים שתי שנים ומחצה. לסוף הגענו לראש ההר ועמדנו לפוש. אלא שהאווזים רעבים היו. מה עשו? עמדו על ראשי אצבעותיהם, פשטו מקוריהם וליקטו כוכבים מן השמים…

ביאור: „מאווז אחריהם" — פועל שהמספר בודה בו-במקום: מדדה כאווז בעקבות אווזיו; „הר-ההר" — ההר המקראי שבו מת אהרן, וכאן שם נרדף להר גבוה מאין כמוהו; „לפוש" — לנוח. גובה ההר לא נמסר במספרים אלא בתמונה: האווזים הרעבים נעמדים על קצות אצבעותיהם ומלקטים כוכבים מן השמים כגרגרי דגן. דרויאנוב מציין מקבילה אירית: ערמת תבן שגבהה כל-כך, עד שתרנגול הבית עלה לראשה וליקט במקורו כוכבים.

הערת דרויאנוב: באוצר סיפורי־העם של האירלנדים יש כמה
וכמה סיפורי־שקרים. אחד מגיבורי הסיפורים הללו מספר כך :
...הגיעה עת־הקציר, ואנו אין לנו קוצרים אלא אני ואבא. יצאנו
לשדה וראיתי בו את המגל, ונתקע לו ארנב רץ. מיד זרקתי בו את המגל
בירכו. והארנב רץ בכל כוחו והמגל התקוע בירכו קוצר וקוצר.
ואני ואבא מאלמים אחריו ועושים כרי. ואמצעיתו של הכרי גבהה
עד כדי כך, שתרנגול ביתנו עלה לראשה וליקט במקורו כוכבים
מן השמים (קאטה מילר־ליסובסקי, ״Irische Volksmärchen״
וינה 1923, סי׳ 27, עמ׳ 213). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1289, עמ' 93) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1290

ארצו של קולומבוס מתחת לקרקע היא, וכולהּ עולם הפוך. אפילו האתרוגים שלה גדלים להיפך: פטמותיהם למטה…

ביאור: „ארצו של קולומבוס" — אמריקה, הנמצאת בצדו השני של כדור הארץ, ולכן בדמיון העממי היא „עולם הפוך" שהכול בו במהופך. „פטמה" — הבליטה שבראש האתרוג, ששלמותה חשובה לכשרותו למצוות סוכות. מכל פלאי היבשת החדשה בוחר המספר להוכיח את היפוך העולם דווקא בפרט היהודי הקטן והמוקפד ביותר — כיוון פטמת האתרוג.

## בדיחה 1291

רצונכם שתדעו, כמה גבוהים הבתים באמריקה? אספר לכם מעשה שהיה. פעם אחת, כשהייתי בניו-יורק, טיפסתי ועליתי לבית רם ונישא. וכשהגעתי לקומה העליונה, הוצרכתי לילך על גחוני, כדי ליתן רווח ללבנה שתעבור על גבי…

ביאור: „על גחוני" — על בטני, בזחילה; „לבנה" — הירח. גובה גורד-השחקים נמסר לא במספר קומות אלא בתמונה גופנית: בקומה העליונה צריך להשתטח כדי לפנות לירח מקום לעבור מעל הגב.

## בדיחה 1292

ושוב מעשה שהיה. באתי לניו-יורק והזמינני דודי אליו לסעודה של פורים. עד שטיפסתי ועליתי והגעתי לדירתוֹ ופתחתי את הדלת, כבר מצאתי אותו וכל בני-ביתו מסוּבּים ב"סדר" של פסח…

ביאור: „מסובים" — יושבים בהסבה אל שולחן ליל הסדר. מפורים עד פסח — חודש בדיוק בלוח העברי, והשומע נדרש לחשב בעצמו: טיפוס המדרגות אל דירת הדוד בניו-יורק ארך חודש שלם. גם זו מפליאות אמריקה בעיני העולם הישן — הבתים הגבוהים עד כדי כך שההזמנה מתיישנת בדרך למעלה.

## בדיחה 1293

אף זה מעשה שהיה. נפלה דליקה בבית ענק בניו-יורק. באו הכּבּאים וקשרו אלף-אלפי-אלפים סוּלמוֹת זה בזה להציל את הדיירים מן הדליקה, ועד לדיוטה העליונה לא הגיעו. ובאותה דיוטה עליונה היה מחסן מפורסם לערדלי-גומי. מה עשה בעל- המחסן? נעל ערדליים על-גבי ערדליים, ושוב ערדליים על-גבי ערדליים וקפץ לקרקע. והיו הערדליים מרוּבים וגמישים עד כדי כך, שנעשו רגליו כמין כדורים של גומי, וכיון שהיטיח בקרקע, חזרה ההטחה והקפּיצה אותו עד למעלה. וכך היה טס באויר, עולה ויורד, יורד ועולה, וקימה לא היתה לו. היה שם פיקח אחד הטיל בו חכּה והעמידוֹ על הקרקע…

ביאור: „דיוטה" — קומה; „ערדליים" — נעלי גומי הנלבשות מעל הנעליים. סיפור-בדים שכל כוחו בהיגיון הפנימי השלם של האבסורד: הגומי הרך מציל מן הנפילה — אבל דווקא משום כך אין לקפיצה סוף, והאיש נידון לקפץ בין שמים לארץ לנצח; עד שבא „פיקח" ופותר גם את זה בהיגיון משלו — מורידים אדם מקפץ כמו שמעלים דג מן המים, בחכה.

## בדיחה 1294

אי אתם יודעים, כמה קשים ימי-ערפל בלונדון. פעם אחת הייתי מהלך בכרך גדול זה, אני וחברי עמי. פתאום קפץ זבוב לתוך חוטמי ונתעטשתי. מיד הוצאתי מטפחתי מכיסי וביקשתי לקנח חוטמי. אלא שבו-ברגע ירד ערפל על העיר, ומחמת חושך טעיתי וקינחתי חוטמו של חברי…

ביאור: „מטפחת" — ממחטה. הערפל הלונדוני הסמיך — שם דבר בכל העולם — מוכח כאן בראיה ניצחת: ירד חושך כזה, שהבדאי לא הבחין בין אפו שלו לאפו של חברו. דרויאנוב מציין גרסה רוסית ותיקה: חצרן שקינח את חוטמו הארוך של חברו קצר-הרואי והתנצל — „חשבתי שחוטמי הוא זה".

הערת דרויאנוב: בקובץ רוסי מסופר כך: חצרן אחד שיחק
בקלפים עם חצרן חברו, קצר־ראוי וארך־אף. הוציא הראשון
מטפחת מכיסו והתחיל מקנח לשני חוטמו. ״סלח נא, אדוני, — אמר
לו : — חשבתי שחוטמי הוא זה״ (״Анекдоты Русскіе״, פט״ב
1809, חלק שני, סי׳ 269, עמ׳ 81). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1294, עמ' 94) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1295

בעל-מסעות השתבח לפני חבורה של יהודים, שהוא עבר כל הארצות שבעולם. אמר לו אחד מן החבורה:

ובארצו של התוֹגר היית?

פשיטא! – השיב בעל המסעות.

ואת הדרדנלים ראית?

מה שאלה היא זו? – החזיר בעל-המסעות. – באכסניה אחת עמהם לנתי…

ביאור: „התוגר" — הטורקי; „ארצו של התוגר" — האימפריה העות'מאנית; „פשיטא" — בארמית: פשוט, מובן מאליו. הדרדנלים הם מצר הים שבין הים האגאי לים השיש — מקום, לא בני אדם. הנוסע-כביכול, שלהוט להוכיח שאין פינה בעולם שלא ראה, עונה בביטחון גמור שלן עם „הדרדנלים" באכסניה אחת — כאילו היו משפחה נכבדה — ובכך קובר במו פיו את כל סיפור מסעותיו.

## בדיחה 1296

שוטה שבעולם! – קינטר יהודי דרומי ליהודי ליטאי. – אודיסה שלנו הוא מדמה לווילנה שלו. אתם הווילנאים כל מאכלכם גריסים וציר של קישואים, ומשקה אין לכם אלא מים מן הנהר. ואילו אנחנו באודיסה אוכלים מן המובחר ושותים מן המשומר, והכל בזול-הזול. דג של חמש ליטרות – קופיקה, לגין-יין – פרוטה.

כּפר הליטאי:

שקר וכזב!

נענה הדרומי:

שקר וכזב אתה אומר? נניח. אבל כלום בשביל-כך אין זה זול-הזול: דג של חמש ליטרות – קופיקה, לגין-יין – פרוטה?…

ביאור: „גריסים" — דייסת גרעינים גסה, מאכל עניים; „ציר של קישואים" — מי הכבישה של מלפפונים חמוצים; „מן המשומר" — לשון „יין המשומר" השמור לצדיקים, כלומר יין משובח; „ליטרה" — כחצי קילוגרם; „לגין" — כד; קופיקה ופרוטה — מטבעות זעומים; „כפר" — הכחיש. ההתנצחות בין יהודי הדרום החם ליטאים ה„קרים" הייתה קבועה בהווי המזרח-אירופי. והפואנטה — נסיגה שאין דומה לה: בן אודסה מוכן להניח שהכול שקר, ובלבד שיודו לו שהמחירים שבשקר זולים להפליא. גאוות העיר אינה זקוקה לעובדות.

## בדיחה 1297

“הגביר” של העיירה חנך ביתו החדש וכל המסוּבּים תמהו על גוֹדלוֹ של האוּלם. ליגלג אחד מן המסוּבּים:

קרתנים בני קרתנים, לוּל זה אולם הוא בעיניהם!… לפני שבועיים הוזמנתי לחתונה בווארשה, ושם ראיתי אולם “כמה שנאמר”, – שלוש פרסאות אורכו.

גיצץ[10] חיוך בעיניו של מי-שהוא, והוא שאל:

וכמה רוֹחבו?

בו ברגע נזדרז בנו של המספר וטפח לו ברגלו מתחת לשוּלחן.

הנמיך המספר קולו והחזיר:

רוחבו? שלוש אמות…

נתמלא כל הבית צחוק:

שלוש פרסאות אורכו ושלוש אמות רוחבו!

זקף המספר עינים זעוּמוֹת בבנו וגעשׁ:

תיפח רוחו של בן סורר ומורה זה! הוא שגרם צרה לאותו אולם…

הערות שוליים:
- [10] פועל מחודש זה קיבלתי מפי ידידי י' קרני.

ביאור: „גביר" — עשיר הקהילה; „קרתנים" — בני עיירה נידחת; „פרסה" — מידת מרחק של כארבעה קילומטרים; „אמה" — כחצי מטר; „כמה שנאמר" — מליצה למדנית ריקה שהרברבן מתבל בה; „גיצץ" — ניצנץ (פועל מחודש שדרויאנוב מעיד בהערה [10] שקיבל מידידו י' קרני); „בן סורר ומורה" — לשון דברים כא, כאן קללה לבן מרדן. טפיחת הבן נועדה לרסן את השקר — אבל שקר שנקטע באמצע מעופו גרוע משקר שרץ חופשי: יצא אולם באורך שנים-עשר קילומטרים וברוחב מטר וחצי, מסדרון אינסופי. והאב, כדרך הבדאים, אינו מאשים את עצמו אלא את הבן ש„גרם צרה לאותו אולם".

## בדיחה 1298

בחור הוזמן לשם ראיון לביתה של משוּדכת. ידע בו השדכן, שמגזם הוא, ונתלווה עמו, כדי לטפוח לו ברגלו מתחת לשוּלחן כשיגזם יותר מדי.

באו שניהם לביתה של המשודכת, ומעניין לעניין סיפר הבחור:

פעם אחת קנה אבא והביא דג, שׁנימשה חי מן המים, והיה משקלו מאתיים קילו…

טפח לו השדכן ברגלו מתחת לשוּלחן. השתעל הבחור וּפירש:

כלומר: הראש.

כבשה הבחורה פניה – והשידוך לא נתקיים. רגז אביו של הבחור וגער בו:

שקרן! לא יכולת להמעיט את הגוזמה?

נבוך הבחור והחזיר:

כלום לא המעטתי? לולא אותה טפיחה הייתי אומר: הכבד…

ביאור: „ראיון" — פגישת ההיכרות של השידוך בבית הכלה המיועדת; טפיחת הרגל מתחת לשולחן — אות מוסכם מראש להנמיך את הגוזמה. אבל ה„תיקון" של הבחור רק מחמיר: אם הראש לבדו שקל מאתיים קילו, הדג כולו מפלצתי שבעתיים. והפואנטה חושפת שהטפיחה דווקא הועילה — בלעדיה היה מייחס את מאתיים הקילו לכבד, איבר קטן עוד יותר. בדאי כזה אי-אפשר לרסן; אפשר רק לבחור באיזה איבר ייתקע השקר.

## בדיחה 1299

ההוא שסיפר לחברו:

אתמול הייתי במוזיאון וראיתי את הגרזן, שבו הרג קין את הבל.

החזיר לו חברו:

ואני הייתי שלשום במוזיאון וראיתי את הסוּלם, שראה יעקב בחלום.

ביאור: קין הרג את הבל (בראשית ד), אבל הכתוב אינו מזכיר שום כלי רצח — „הגרזן של קין" בדוי מעיקרו. החבר גובר עליו בקומה: סולם יעקב (בראשית כח) נראה בחלום בלבד, כך שמוצג ממשי שלו בלתי-אפשרי כפליים. תחרות בדאים שבה כל „מוצג מוזיאון" מופרך מקודמו.

## בדיחה 1300

שניים נכנסו למוזיאון. הראה אחד לחברו חרב עתיקה תלויה על הקיר ואמר לו:

חרב זו של בלעם היא ובה הרג את אתונו.

תמה חברו:

הא כיצד? הלא בלעם אמר לאתונו: “לוּ יש חרב בידי, כי עתה הרגתיך”.[11] משמע, שלא היתה לו חרב ולא הרג את האתון.

החזיר לו הלה:

זהו שאמר בלעם לאתונו: “לוּ יש לי חרב זו בידי, כי עתה הרגתיך”.

הערות שוליים:
- [11] במדבר כב, כט.

ביאור: על-פי במדבר כב: אתונו של בלעם סוטה מן הדרך למראה המלאך, ובלעם הזועם אומר לה „לוּ יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" — הפסוק עצמו מוכיח שלא הייתה לו חרב ושלא הרג את האתון, וזו בדיוק קושיית החבר. הזייפן „מתרץ" בהוספת מילה אחת לכתוב: „לו יש לי חרב זו בידי" — החרב שבמוזיאון היא-היא זו שחסרה לבלעם באותה שעה. אין לך פסוק, אפילו כזה המכחיש את הסחורה, שדרשה של רמאי לא תגייס להוכחתה.

## בדיחה 1301

בקרון של הרכבת עישׁנוּ הרבה סיגריות וסיפרו הרבה סיפורים. אחד מן החבורה סיפר כך:

פעם אחת נכנסתי למוזיאון. ובתקרה של אותו מוזיאון קבועה אבן שואבת, שאין דוגמתה בעולם: את הכל היא שואבת ומוזכת אליה. לא נזהרתי ועמדתי תחתיה, ומיד התחילה מושכת את כובעי, והכובע מושך אותי אחריו. וכך נמשכנו ונתלינו שנינו באוויר: הכובע דבר באבן, ואני בתוך הכובע.

תמהו השומעים:

כיצד לא נפלת מתוך הכובע?

החזיר המספר:

לא קושיה; אותה שעה היה הפתיל של הכובע פּתוּל לי מתחת לסנטרי…

ביאור: „אבן שואבת" היא מגנט בלשון הימים ההם, ו„פתיל" הכובע — רצועת הסנטר. זו אומנותו של שקרן מנוסה: על הכזב הגדול (מגנט המרים אדם באוויר) אין הוא מגן כלל; אבל כשנטפלים לפרט צדדי — איך לא נפל מתוך הכובע — הוא שולף מיד פרט „מדויק" נוסף, ועוד בלשון בית-המדרש הקרירה „לא קושיה", כאילו זה תירוץ בסוגיה תלמודית ולא טלאי על שקר פורח.

## בדיחה 1302

שניים שישבו על סיפון האנייה, ואחד השתבח לפני השני:

ברוך השם, גדוֹלי הפוליטיקה יודעים ומכירים אותי. ביקוֹנספילד ידיד ורע לי. כיוצא בזה ביסמארק, אף-על-פי שבדרך כלל אין הוא מוקיר יהודים. הרבה ידידים יש לי מבּין גדולי-הממון. כגון רוטשילד הפראנק פורטי. כל-אימת שאני בא לשׁם אני גר בביתו, ויחדיו אנו מטיילים יום-יום…

הפסיקוֹ השני ואמר לו:

במחילה מכבודך, שקרן אתה, אדוני. אין אתה יודע לא את ביקונספילד, לא את ביסמארק ולא את רוטשילד.

כעס המספר ושאל ברוגזה:

אדוני, זו מניין לך?

החזיר הלה:

הלוא אני הוא רוטשילד הפראנק פורטי, וּמימי לא ראיתיך.

החמיר הראשון פניו, נענה ואמר:

אדוני הבארון, נאמן אתה להעיד על רוטשילד, אבל אי אתה נאמן להעיד על ביקונספילד וביסמארק…

ביאור: ביקונספילד הוא בנימין דיזראלי, ראש ממשלת בריטניה ממוצא יהודי; ביסמרק — קנצלר גרמניה; רוטשילד מפרנקפורט — מבית הבנקאים המהולל. „נאמן להעיד" הוא מונח הלכתי: עד כשר להעיד רק על מה שראה במו-עיניו. הרברבן שנתפס בפי רוטשילד בכבודו ובעצמו אינו מתבייש אלא נעשה למדן: עדותך יפה לעניין רוטשילד בלבד — ושני השקרים האחרים נשארים, כביכול, בתוקפם.

## בדיחה 1303

בקרונה של רכבת. יהודים שותים טה בציבור ומסיחים על כל “אשר יעלה המזלג”. קפצה השיחה מעניין לעניין ופגעה באודיסה.

אי אתם יודעים את האודסאים, – קיטרג אחד מן החבורה. – לדבר-מצוה, לדבר שיש בו ממש כל-שהוא לא תוציאו מהם פרוטה אפילו בצבת, ולדברים בטלים הם מפזרים אלפים ורבבות. חזן יש להם וראזומני שמו. האודסאים אומרים עליו, שכינור יש לו בגרונו, והרי הוא מקבל שכר עשרת אלפים רובל לשנה.

עשרת אלפים? – תמה שני מן החבורה. – צא וספּר לתינוקות.

אל תהא נבהל להכחיש, – נענה ואמר שלישי. – במקצת גם ידי באמצע, ויכול אני להעיד. לא באודיסה הדברים אמורים, אלא בייקטרינוסלב, ולא בראזומני החזן אלא בהוֹלוֹדץ סוחר-העצים, ולא עשרת אלפים, אלא עשרים אלף, ולא שהוא מקבל שכר לשנה, אלא שהוא מפסיד בשנה… השאר – אמת ויציב…

ביאור: „אמת ויציב" היא פתיחת הברכה הנאמרת אחרי קריאת שמע — לשון אישור חגיגית. ה„עד" השלישי בא לאמת את השמועה ומחליף בה את העיר, את האיש, את המקצוע, את הסכום ואפילו את כיוונו (הפסד במקום שכר) — ועל מה שנותר, כלומר על לא-כלום, הוא חותם „אמת ויציב". פרודיה מדויקת על דרך גלגולה של שמועה מפה לפה.

## בדיחה 1304

ניו-יורק. מזרח בּרוֹדבי. חנות לעתיקות. בעל החנות מניח לפני קונה שעון-כיס ומספר:

שעון זה אין כמותו יקר-המציאות בעולם. של הרמב"ם הוא. על-פיו היה הרמב"ם מונה את הדופק של חולים. וכשיצא ממצרים ובא לאמריקה הביא את השעון עמו.

תהה הקונה:

הא כיצד? בזמנו של הרמב"ם לא היו עדיין שעונים של כיס, אף לא ידעו עדיין את אמריקה.

נענה בעל-החנות:

הרי זה פלא בתוך פלא. ובאמת משום-כך אין כשעון שלפניך יקר-המציאות בעולם…

ביאור: מזרח ברודוויי היה רובע המהגרים היהודים בניו-יורק. הרמב"ם, בן המאה השתים-עשרה, שימש רופא בחצר השליט במצרים — מכאן „מנה בו את הדופק"; אלא ששעון-כיס לא היה קיים בימיו, ואמריקה טרם נתגלתה. מוכר-העתיקות אינו נבהל מן הסתירות אלא מטעין אותן מחדש: „פלא בתוך פלא" — וככל שהחפץ בלתי-אפשרי יותר, כך הוא „יקר-המציאות" (נדיר ויקר) יותר.

## בדיחה 1305

אמרו לו לשקרן מפורסם:

הרי שקל לפניך בתנאי שתאמר דבר-שקר מיד.

החזיר השקרן:

את השקל אקח, אבל את התנאי איני יכול לקיים: מימי לא אמרתי דבר-שקר…

ביאור: „מימי לא אמרתי דבר-שקר" — מפיו של שקרן מפורסם זהו בדיוק דבר-השקר שנדרש: הוא מקיים את התנאי וזוכה בשקל ברגע שהוא מכריז שאינו יכול לקיימו.

## בדיחה 1306

משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון: עכשיו ברי לי שספר-תהילים כּולוֹ שקר וכזב.

שני: או שיצאת מדעתך, או שאתה קרוב לשמד.

ראשון: לא זה ולא זה, אלא בעיני ראיתי: נחבּי השקרן ישב שעה שלימה ואמר תהילים…

ביאור: „יושבי-קרנות" הם בטלני פינות-הרחוב, ו„שמד" — המרת דת; מכאן בהלת השני: כפירה בתהילים כמוה כיציאה מן היהדות. אבל ה„ראיה" של הראשון היא כשל צרוף והפוך — אם שקרן אומר את המילים, סימן שהמילים עצמן שקר.

## בדיחה 1307

שני שותפים, אחד זקן ואחד צעיר, נכנסו אצל עורך-דין לשאול עצה על סיכסוך, שנפל בינם לבין שלישי. קפץ הצעיר בראש והתחיל מספר לעורך-הדין על הסיכסוך.

הפסיקו הזקן ואמר לו:

עצתי, חביבי, שתספר דברים כהוויתם. את השקרים כבר יוסיף האדון העורך-דין מדעתו…

ביאור: „דברים כהוויתם" — כפי שאירעו באמת. הזקן, איש-הניסיון, יודע שאין טעם לטרוח על שקרים בבית: הם בדיוק המומחיות שבעבורה משלמים לעורך-הדין.

## בדיחה 1308

ההוא שסיפר מעשה מוגזם מאד. תהו השומעים והטילוּ ספק בדבריו. אמר המספר:

לכו ושאלו את הרב. הוא היה עד-ראייה.

שאלו את הרב, נענה ואמר:

תמה אני על כוח-זכרונו של האיש. יש לך אדם, הזוכר מה שהיה לפני עשרים שנה. יש גם מי שזוכר מה שהיה לפני חמישים שנה. ואילו זכרן זה זוכר אפילו דברים שלא היו מעולם…

ביאור: הבדאי מגייס את הרב כעד-ראייה, בטוח שלא יעז להכחישו; והרב מוצא שביל-ביניים מושלם — לא אישור ולא הכחשה בוטה, אלא „התפעלות" מכוח-זיכרון נדיר, הזוכר אפילו דברים שלא היו מעולם.

## בדיחה 1309

רבי משה-יצחק דרשן, המגיד מקלם, היה אומר: קשה שקרן מגנב וגזלן. גנב גונב בלילה ולא ביום.

גזלן גוזל מן היחיד, ולא מן רבים. ואילו שקרן משׁקר בין בלילה בין ביום, בין ליחיד ובין לרבים.

ביאור: רבי משה-יצחק דרשן, „המגיד מקלם" (ליטא, המאה התשע-עשרה), היה ממטיפי-המוסר הנודעים של דורו. האפיגרמה נשענת על ההבחנה ההלכתית בין גנב, הנוטל בסתר ובלילה, לגזלן, הנוטל בגלוי ומן היחיד: לכל אחד מהם תחום וגבול משלו — ורק לשקרן אין; הוא פועל בכל שעה וכלפי כל אדם.

## בדיחה 1310

הבאי של בדחנים:

לפני אלף דור ושלושה שבועות ושלושים יום ויומיים, בראשון בשבת מחרתיים, בין השמשות של צהריים, בחמה של בין-ערביים, גרו עקר ועקרה באוהל על-פני המים. לא היו להם אלא עשרים ושלוש בנות, ונולדה להם בת יחידה. עמדו לנסוע לברית-מילה, רתמו בעגלה תיישים שניים ועיזים מאתיים, ונסעו שלושה מילין באנייה ברגליים. רכבו על הים ונכנסו ליער עבות, מהלך שלושה מילין בין אילן ואילן. בראש אילן רקדה אברומה חצויה ארבעתיים, וממנה יצא זקן בן שנתיים. אמרו לו:

“מה אתה עושה כאן?”

השיב הוא ואמר:

“היה מעשה בפסח, ביום שלישי של שבועות: ישבתי בסוכה, ובאו שחקני-פורים של תשעה-באב, פרשו כנפיהם ובשופרות שבידיהם כּיבוּ נרות-חנוכה של יום כיפור”.

חזרו ואמרו לו:

“אף-על-פי-כן, מה אתה עושה כאן?”

חזר הוא ואמר:

“גץ יצא מארובת-העשן והצית את הנהר, ביקשנו מים ואין, ושלחוני להוריד יתרים לחים מן השמים, לאסור את האש ולהטמינה בתנור וכיריים”.

אמרו לו:

“מי אתה ומה מעשיך?”

השיב הוא ואמר:

“הטוב שבסנדלרים מכּל החייטים הוא חיים-יענקל הנפּח: כשהוא מתקין שימשה למצחייה, אין שום דייג שבּטבּחים יכול לעשות הימנה לא בצק לתשעה-באב ולא עיסה ליום-כיפור”.

ביאור: „הבאי" — לשון גוזמה וכזב; „בדחנים" — ליצני החתונות המקצועיים של מזרח-אירופה, שמלאכתם חרוזי-שטות מאולתרים. זהו ז'אנר עממי מובהק של „עולם הפוך": שרשרת דברים-שאי-אפשר הנמסרת בכובד-ראש של סיפור-מעשה — תאריכים סותרים („בראשון בשבת מחרתיים"), עקר ועקרה שיש להם עשרים ושלוש בנות, הפלגה „באנייה ברגליים", וערבוב כל מועדי השנה, עד ששחקני-פורים של תשעה-באב מכבים נרות-חנוכה של יום-כיפור. „אברומה" — דג נהרות קטן; „מיל" — מידת-מרחק תלמודית, כקילומטר; „גץ" — ניצוץ. אין כאן פואנטה נסתרת לפענח: ההנאה היא מן הווירטואוזיות של האנטי-היגיון עצמו, קרוב-משפחה יהודי ל„סיפורי הכזב" שבפולקלור העמים.

## בדיחה 1311

מניין לאדמוני, שרמאי הוא?

ושׁט יוכיח, שאדום הוא מבחוץ ו"לבן" מבפנים[12].

אייזיק בעל-עגלה היה אומר:

גמרא למה לי? מקרא מפורשׁ הוא בתהילים של דוד המלך: “כל האדם כוזב[13]” – כל האדמונים כוזבים…

הערות שוליים:
- [12] בדיחה נאה ומפולפלת זו מדרש מלים היא מצידי-צדדים: תחילה היא דורשת את המימרה של רבא “שני עורות יש לוושט: חיצון אדום ופנימי לבן”, חולין מג, א; ושוב היא חוזרת ודורשת את “לבן” הארמי שרימה את יעקב, האגדה תיארה אותו כרמאי מובהק ומתוך כך נעשה בפי-העם שם נרדף לרמאי בכלל (אגב: “ארמי” ה"רמאי" – לשון נופל על לשון).
- [13] תהלים קטז, יא.

ביאור: „אדמוני" — אדום-שיער, שאמונת-העם (בעקבות עשו „האדמוני") חשדה בו ברמאות. ה„הוכחה" הראשונה היא פלפול כפול, כפי שמפרט דרויאנוב (הערה [12]): רבא אמר בחולין מג ע"א ששני עורות יש לו לוושט — חיצון אדום ופנימי לבן; ו„לבן" אינו רק צבע אלא גם לבן הארמי, שרימה את יעקב ונעשה בפי-העם שם-נרדף לרמאי. הרי לך: האדמוני אדום מבחוץ ו„לבן" — כלומר רמאי — מבפנים. אייזיק בעל-העגלה, איש פשוט שהגמרא ממנו והלאה, מקצר את הדרך: בתהילים קטז, יא נאמר „כל האדם כוזב" (הערה [13]), והוא קורא „האדם" — „האדמוני". שתי דרשות-מדומה העוטות אצטלת למדנות על דעה קדומה אחת.

## בדיחה 1312

משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון: הווה זהיר באדמונים, שסתם אדמוני רמאי.

שני: שמא ראית מימיך צועני אדמוני?…

ביאור: „יושבי-קרנות" — בטלני פינות-הרחוב. הצוענים נחשבו בפולקלור לרמאים וגנבים מאין-כמותם — והם שחורי-שיער; ובכך נשמט הבסיס מתחת לכלל „סתם אדמוני (אדום-שיער) רמאי": דעה קדומה אחת מפריכה את חברתה.

## בדיחה 1313

סייס צועני מכר לסייס יהודי סוס בפחות משׁוויוֹ, ונתן היהודי את הממון ולקח את הסוס. התחילה החבורה מלגלגת עליו:

צועני קיפחך! סוס של שלוש רגליים מכר לך.

החזיר הסייס היהודי:

תנוח דעתכם! בדקתי לו לסוס ומצאתי מסמר ברגלו החיגרת;

אוציא את המסמר, ויהיו לו ארבע רגליים.

חזרה החבורה וליגלגה על הצועני:

צועני אתה, ואין לך בעולמך אלא סוסים. עכשיו קיפחך יהודי.

החזיר הצועני:

תנוח דעתכם! שמא בסוסי איני בקי? בכוונה תקעתי לו מסמר ברגלו, כדי להטעות את הקונה וּלסמּא עיניו.

חזר שוב החבורה ללגלג על היהודי:

יהודי מט לפני צועני!

גחך היהודי והחזיר:

סלקא דעתכם, שמרמים את הרמאי? כדי לצאת ידי ספק, נתתי לו שטר-כסף מזוייף…

ביאור: „סייס" — סוחר סוסים ומומחה להם, מקצוע שהצוענים נחשבו בו לאומנים ולרמאים כאחד; „סלקא דעתך" — ארמית: וכי עולה על דעתך? שלוש שכבות של תרמית נחשפות בזו אחר זו: מסמר שהתגלה, מסמר שנתקע בכוונה כדי להסוות רגל חיגרת, ולבסוף הקלף המנצח — שטר-כסף מזויף. כלומר היהודי לא שילם כלל, ומי שלא שילם אינו יכול לצאת מקופח.

## בדיחה 1314

ההוא שמכר סוס לחברו והוברר, שהסוס סומא באחת מעיניו. באו שניהם לדין, ואמר הרב למוכר:

מקח-טעות הוא זה. חייב היית לאמר לקונה, שסומא אתה מוכר לו.

החזיר המוכר:

רבי, אסור היה לי לעשות כך. מי שמכר לי את הסוס לא אמר גם לי כלום. משום-כך חושש הייתי, שסוד הוא זה, וכבר אמר שלמה:

“וסוד אחר אל תגל”… [14]

הערות שוליים:
- [14] משלי כה, ט.

ביאור: „מקח-טעות" — עסקה הבטלה מן הדין משום שהוסתר בה מום מן הקונה. הפסוק שהמוכר נתלה בו הוא ממשלי כה, ט: „ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל" — אזהרה שלא לחשוף סודו של הזולת. הנוכל הופך את חובת-הגילוי לאיסור-גילוי: כיוון שגם מי שמכר לו את הסוס שתק, סימן שהמום „סוד" הוא — ושלמה המלך בעצמו אסר לגלותו.

## בדיחה 1315

שאל בן את אביו:

אבא, מלחמת-היצר מה פירושה?

החזיר לו האב:

פּירוש מספיק איני יודע, דוגמה אני יודע. כשנכנס מי-שהוא לחנותי וקונה סחורה ברובל וטועה ונותן לי שלושה רובלים, מיד מתחילה מלחמת-היצר בלבי – לספּר לשותפי, או לאו?…

ביאור: „מלחמת-היצר" — המאבק הפנימי בין יצר-הטוב ליצר-הרע. אצל החנווני המערכה הוכרעה כבר למחצה: השאלה אם להחזיר ללקוח את עודף הטעות כלל אינה עולה; כל התחבטותו ה„מוסרית" היא אם לרמות גם את שותפו — או להסתפק ברמיית הלקוח בלבד.

## בדיחה 1316

ההוא שהוריש נכסיו לשלושה ידידים: לרב, לסוחר ולבנקאי. ותנאי היתנה עמהם, שאיש-איש מהם יניח לו מנה בקברו. כשמת, באו שלושתם ללוותו, וקיימוּ דברי המת: הרב הניח לתוך הקבר מנה כסף, הסוחר הניח לתוך הקבר מנה נייר, והבנקאי הניח לתוך הקבר שטר-חוֹב לשלושה מנים ונטל את העודף – את המאתיים שהניחוּ חבריו…

ביאור: „מנה" — מטבע-חשבון עתיק (מאה זוז), כאן פשוט סכום כסף עגול. שלוש דרגות של „קיום" הצוואה: הרב מניח מטבעות ממש, הסוחר שטרות-נייר, והבנקאי — נאמן לאומנותו — מניח שטר-חוב על שלושה מנים ונוטל מן הקבר „עודף": את מאתיים המזומנים של חבריו. עסקת אשראי מושלמת, שהנושה בה כבר קבור.

## בדיחה 1317

ערבי קנה מאת רוכל יהודי בגד-צבעונין לאשתו. לימים תבע הערבי את היהודי לדין אל הקאדי:

הבגד חוור כּולוֹ.

פרש הקאדי את הבגד, מצא אותו חיוור כדברי הערבי ואמר ליהודי:

רמאי אתה. חפן היהודי זקנוֹ והחזיר:

רמאי לא היה עבדך מעולם. מאת אלהים היתה זאת, שחוור הבגד. וּזקני יוכיח: שחוֹר נתן לי אותו אלהים, והוא הפך כּולוֹ לבן…

ביאור: „בגד-צבעונין" — בגד צבוע; „חוור" — הלבין ודהה; „קאדי" — שופט מוסלמי. הרוכל מכר צבע זול שדהה, אך הוא מגלגל את האשמה כלפי שמיא בהיקש כוזב שקשה להשיב עליו: הלוא גם זקנו, שניתן לו שחור, הלבין כולו — מעשה אלוהים, לא מעשה רמאי.

## בדיחה 1318

איכר הביא מן הכפר לעיר דוּד שׁבוּר ונכנס אצל חנווני להחליפו בדוד חדש. הניח החנווני את השבוּר בכף-מאזניים ונמצא משקלו פחות עשר ליטראות לגבי מה שהיה בביתו של האיכּר.

תמה האיכר:

פּחת זה מהיכן?

הסביר לו החנווני:

הדוּד שלך יבש בדרך מחמת חום-היום, ומכאן הפּחת. תדע, שכך: כשתבוא לביתך יימצא גם הדוד החדש שאני מוכר לך חסר ערך עשר ליטרות לגבי משקלו עכשיו. אף הוא ייבש בדרך…

וכך היה. צהבוּ פניו של האיכר ואמר לאשתו:

עכשיו אני יודע, שאותו חנווני אדם מהימן הוא…

ביאור: „דוד" — קלחת מתכת; „ליטרה" — יחידת משקל, כחצי קילוגרם; „פחת" — חוסר במשקל. ההחלפה נעשית לפי משקל המתכת, ומאזני החנווני שוקלים בחסר קבוע. ההברקה: הוא מלביש על הרמאות „חוק טבע" — דודים מתייבשים בחום הדרך — ומנבא שגם הדוד החדש „יתייבש". הנבואה מתקיימת כמובן (מאזני הבית של האיכר ישרים), והראיה הניצחת לרמאות נהפכת בעיני הכפרי התמים להוכחת יושרו של הרמאי.

## בדיחה 1319

שמעון ולוי אחים, ונדונים הם בערכאות על ירושת אביהם.

ערב יום-הדין, אמר שמעון לפרקליטו:

שמא אשלח דוֹרוֹן לדיין?

החזיר לו הפרקליט:

חלילה לך מעשות כך! נקי-כפיים הוא, ואם דורון תשלח לו יכעס ויצדד בזכות בעל-דינך.

למחר עמדו האחים לדין וזכה שמעון. כשיצאו הוא ופרקליטו מבית-הדין אמר לו הפרקליט:

יפה עשית, שנשמעת לי. אילו שלחת לו דורון, לא היית אתה זוכה בדין.

צחק שמעון והחזיר:

יפה עשיתי, שלא נשמעתי לך. שלחתי לו דורון – משמו של לוי…

ביאור: „ערכאות" — בתי-המשפט של המדינה; „דורון" — מתנה, כלומר שוחד; ו„שמעון ולוי אחים" — הד לבראשית מט, ה. שמעון קיבל את אזהרת הפרקליט ברצינות גמורה: דיין ישר אכן יכעס על משחד ויפסוק נגדו — ולכן שלח את השוחד בשם אחיו-יריבו. יושרו של הדיין הופעל בדייקנות ככלי-נשק.

## בדיחה 1320

שניים שנעשו שותפים לעסק, עשיר ועני. תמהה אשתו של השני ואמרה לבעלה:

קצרה בינתי מהבין, מה צורך יש לו בעני כמותך?

החזיר לה בעלה:

אל תעמיקי שאלה. גלגל הוא שחוזר בעולם. עכשיו הוא בעל-הממון, ואני – בעל-הנסיון. לשנה או לשנתיים, אם ירצה השם, אהיה אני בעל-הממון, והוא – בעל-הנסיון…

ביאור: „גלגל הוא שחוזר בעולם" — מטבע-לשון תלמודי (שבת קנא ע"ב) על תהפוכות העושר. מאחורי התשובה עומד פתגם-סוחרים ידוע: כשמתחברים בעל-ממון ובעל-ניסיון, בסוף בעל-הניסיון יוצא עם הממון — ובעל-הממון נשאר עם ה״ניסיון". כאן העוקץ במילה ״ניסיון": כרגע פירושה פיקחות מסחרית (העני הוא בעל-הניסיון, העשיר בעל-הממון), אבל בסוף היא מתהפכת ל״לקח המר". לכן העני מרגיע את אשתו: ״עוד שנה-שנתיים" הגלגל יתהפך — אני אצא עם הכסף, והוא יישאר עם ה״ניסיון", כלומר ילמד (מאוחר מדי) שטעה כשצירף אותי כשותף. הקסם השחור: העני מבשר לאשתו, בנחת ובעטיפת ״אם ירצה השם", את תוכניתו לרושש את שותפו.

## בדיחה 1321

מוכסן עשיר שׁידך את בתו לבנו של רב, ובא אליו הרב לקבוע זמן-החתונה. שמח המוכסן על אורחו והראה לו כל טוב-ביתו. לסוף יצא לטייל עמו בשדות, שעמדו בקמתם, ואמר לו:

גם התבואה של כל השדות הללו לי היא.

אמר לו הרב:

“אשרי אדם מפחד תמיד”. מחר אש יוצאת, חלילה, ואוכלת ביתך, או ברד יורד, חס ושלום, ומכה קמתך… עצתי, שלא תחוס על ההוצאות ותבטיח כל אשר לך מסכנת אש וברד.

הירהר המוכסן ושאל:

מחותן, שמא אתה יוֹדע כיצד עושים ברד?…

ביאור: „מוכסן" — חוכר מכס וזיכיונות, מעשירי העיירה; „אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד) — אשרי הזהיר החושש תמיד מפורענות. הרב מתכוון לעצת ביטוח תמימה, אך אצל המוכסן „ביטוח" מתורגם מיד ל„הונאת ביטוח". והדקות שבשאלתו: על אש אין הוא שואל — הצתה יידע לסדר בעצמו; רק ייצור הברד הוא מכשול, וגם הוא טכני בלבד, לא מוסרי.

## בדיחה 1322

בולשת נכנסה למקום פומבי, שהמשחקים אסורים שם, ומצאה רוסי ופולני ויהודי יושבים לשולחן אחד וסידרה של קלפים לפניהם. תפס ראש-הבולשת את שלושתם וביקש למסור אותם לדין.

כפרו התפוסים וטענו:

לא היו דברים מעולם! לא שיחקנו ולא עלה על דעתנו לשחק כאן במקום האסור. אלא מה, הקלפים? הכינונו אותם בשביל לשׂחק בבית.

אמר להם ראש-הבולשת:

הישבעוּ, שלא שיחקתם, ותיפטרוּ.

נשבע הרוסי ונפטר, נשבע גם הפולני ונפטר. היהודי לא רצה להישׁבע ואמר לראש-הבולשת:

כיוון שהללו לא שיחקו, סלקא דעתך, ששיחקתי יחידי?…

ביאור: „בולשת" — משטרת חרש; „סלקא דעתך" — ארמית: וכי עולה על דעתך? יהודים נזהרו מכל שבועה, אפילו שבועת-אמת — מכאן סירובו של היהודי. אבל דווקא הסירוב מוליד את ההברקה: אם השניים נשבעו שלא שיחקו, עם מי בדיוק שיחקתי אני לבדי? שבועות-השקר של חבריו נעשות לו ראיית-חפות בלא שבועה — ואגב כך מסגירות שכולם שיחקו גם שיחקו.

## בדיחה 1323

קוּביוּסטוּס אחד היה זוכה תמיד ל"מלכים" ונוטל את הממון. בדקו אחריו ומצאו: “מלכים” מזומנים לו בחיקו מלכתחילה. היה שם פיקח אחד וקרא עליו:

“וּמלכים מחלציך יצאו”… [15]

הערות שוליים:
- [15] בראשית לה, יא.

ביאור: „קוביוסטוס" — מונח תלמודי למשחק בקוביות, כלומר קלפן מקצועי; „מלכים" — קלפי המלך, החזקים שבחפיסה. הפיקח קורא עליו את ברכת האל ליעקב (בראשית לה, יא): „ומלכים מחלציך יצאו" — הבטחה שמצאצאיו יקומו מלכים. אצל הקלפן היא מתקיימת כפשוטה ממש: המלכים אכן יוצאים מחלציו — מחיקו ומקפלי בגדיו, שם הטמינם מראש.

## בדיחה 1324

רבּהּ הישיש של ניטרה[16] הגיע לגבורות. ביקשו ראשי-הקהילה להנוֹתוֹ, קראו אסיפה והחליטו:

להעמיד במרתפו של הרב חבית, ואיש-איש מכל חמישים בעלי-הבתים שבקהילה יביא שני בקבוקים יין ישׁן, שדעת זקנים נוחה הימנו, וייצק לתוך החבית.

אמרו ועשו: העמידו חבית במרתפו של הרב. איש-איש הביא ויצק שני בקבוקים לתוכה, ונתמלאה החבית. שמח הזקן על המתנה היפה, וכשנפטר העם מלפניו אמר לאשתו:

רבנית, רדי וּמזגי נא לי כוס מן החבית.

מיד ירדה הרבנית לעשות רצון בעלה, וכשעלתה מן המרתף ונסתכלה בכוס שבידה חשכו עיניה:

מים!

נסתכל גם הרב הזקן בכוס ונהם מתוך שפמו:

רמאים בני-רמאים! איש-איש סמך על חבריו, שיביאו יין, והוא עצמו הביא מים, ונתמלאה כל החבית – מים.

התחילה הרבנית מחרפת ומגדפת, היסה אותה הזקן ואמר:

רבנית, אל תשמיעי קולך. יודע אני להתהלך עם הבריות שבעדתי: כפליים ישיבו לנו יין.

בשבת עלה הרב הזקן על הבימה לדרוש, פתח במימרה של רבי ברכיה: “הרוצה לנסךְ יין על-גבי המזבח, ימלא גרונן של תלמידי-חכמים יין”[17], נתן שבח והודייה לקהילה על המתנה היפה וסיים:

אבל חבל, שאחד מכם קילקל יינכם המשובח ויצק לתוכו מים… יודע אני, מי הוא המקלקל, אלא שאין רצוני לביישׁוֹ ולפרש שמו ברבים. מוטב, שהוא עצמו יתקן מה שקילקל: יביא הלילה, אחרי הבדלה, ארבעה בקבוקים יין לכפר על שני הבקבוקים מים ויניחם בחצרי, – ונסלח לו.

תיכף אחרי הבדלה נשמע בחצרו של הרב קול צעדים חרישים.

חרדה הרבנית לראות מי בחצר ועיכּבהּ הרב:

שׁבי במקומך ואל תיראי! יין יהיה לנו.

והצעדים פוסקים וחוזרים, פוסקים וחוזרים. ולאחר שפסקו ולא חזרו עוד, אמר הרב לאשתו:

עכשיו,רבנית, צאי וּמני את הבקבוקים שתמצאי בחצר.

יצאה ומנתה, חזרה ואמרה:

מאתיים…

הערות שוליים:
- [16] ניטרה – עיירה קטנה באונגריה, ונשתבחה בגנביה ורמאיה.
- [17] יומא עא, א.

ביאור: ניטרה — עיירה בהונגריה ש„נשתבחה בגנביה ורמאיה" (הערה [16]); „הגיע לגבורות" — מלאו לו שמונים, על-פי משנת אבות „בן שמונים לגבורה". חמישים בעלי-בתים, שני בקבוקי יין ישן מכל אחד — וכל אחד סמך על חבריו ויצק מים, ונתמלאה החבית כולה מים. תשובת הרב היא מהלך פסיכולוגי מושלם: בדרשת השבת הוא פותח במאמרו של רבי ברכיה (יומא עא ע"א, הערה [17]) — „הרוצה לנסך יין על-גבי המזבח, ימלא גרונם של תלמידי-חכמים יין", כלומר משחרב המקדש, יין הניתן לחכם שקול כנסך על המזבח — מודה לקהל על „היין המשובח", ומכריז שאדם אחד ויחיד קלקלוֹ במים, ויוכל לכפר בחשאי בארבעה בקבוקים. כל אחד מן החמישים בטוח שדווקא הוא נתפס, וכולם מתגנבים בלילה: חמישים כפול ארבעה — מאתיים בקבוקים. דרויאנוב מציין את שמה הרע של ניטרה בפולקלור: „בניטרה אין אומרים שמע ישראל" — שהרי בקריאת שמע עוצמים עיניים, ובינתיים יישלף השעון מן הכיס.

הערת דרויאנוב: יש מימרה עממית: ״בניטרה אין אומרים
שמע ישראל״ (ברנשטין, ״שפריכווערטער און רעדענסארטען״,
סי׳ 2545, עמ׳ 179), ומפרש ברנשטין: משום שב־שמע־ישראל־
עוצמים את העינים, ויש לחשוש שמא רגע יגוב מי־שהוא מן
הניטראים שעונך מכיסך.
בניטרה מפרשים את האותיות ״נ.ג.ה.ש.״ של הסביבון: ״נייטרער
גנבים היינוגען שוין״, ״Sitten und Gebräuche einer
Judengasse״ [״מנהג א״ש״], איזנשטדט 1908, עמ׳ 30, בהערה). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1324, עמ' 102) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1325

יהודי עמד לדין על זיוּף סממנים. שאל לו אב בית-הדין אם הוא מודה על עווֹנו, כּפר ולא הודה. תמה אב בית-הדין:

הרי הסממנים שנמצאו בביתך מעידים עליך.

אמר לו הנדון:

שאלה קטנה יש לי לשאול אותך, אדוני אב בית-הדין.

נענה לו הראש ואמר:

שאל.

שאל הנדון:

שמא אתה בקי בענייני חימיה, אדוני אב בית-הדין?

לא, – החזיר הלה. – יוריסטון אני ולא חימאי. הנה המומחה שלפנינו האדון הפרופסור, הוא בקיא בענייני חימיה.

אם-כן, – אמר הנדון, – יש לי בפי שאלה קטנה לאדון הפרופסור.

נענה לו שוב אב בית-הדין ואמר:

שאל.

שאל הנדון את המומחה:

שמא אתה בקי בענייני-משפטים, אדוני הפרופיסור?

לא, – החזיר הלה. – חימאי אני ולא יוריסטון. הנה האדון אב בית-הדין הוא בקי בענייני משפטים.

עכשיו, – חזר הנדון ואמר לאב בית-הדין, – דון מאליך: שניכם חכמים מפורסמים. אף-על-פי-כן, אין אתה בקי בענייני-חימיה, ואין האדון הפרופסור בקי בענייני-משפטים. ועלי, על יהודי פשוט כמוני, שלא ראה מאורות-חכמה מימיו, אתה מטיל חובה שאהיה בקי גם בענייני-חימיה וגם בענייני-משפטים…

ביאור: „סממנים" — חומרי מרפא וצבע; „יוריסטון" — משפטן. הנאשם עורך חקירה-נגדית לא על המעשה אלא על גבולות הידע של שופטיו, וכשכל אחד מהם מודה שאינו בקי בתחום חברו, הוא שולף קל-וחומר של חוצפה: אם שני חכמים מפורסמים שולטים איש-איש בחכמה אחת בלבד, איך תדרשו מיהודי פשוט להיות בקי גם בכימיה (כדי לזייף) וגם במשפטים (כדי לדעת שאסור)?

# כרך ב׳ — גנבים וגזלנים

## בדיחה 1326

יוסי חייט קיבל תורת החייטות מאביו וּמסרהּ לזוּסי בנו. וכך היה אומר:

שמע, זוסי בני, מוסר אביך ואל תטוש תורת אבי-אביך. כי תביא למי-שהוא חליפה חדשה וראית על השולחן ובכל-מקום אשר תגיע עינך חפץ יפה, ואין רואה ואין שומע, וּנתתוֹ מיד אל כיסך והבאתוֹ אל תוך ביתך.

אמר לו זוסי בנו:

אבא, “לא תגנוב” עומדת עלינו מצוה מפורשת מן התורה.

החזיר לו יוסי:

זוסי בני, מה שעומד – יעמוד ומה שמונח – קח…

ביאור: הצוואה כולה מנוסחת בלשון מקראית חגיגית, על-פי משלי א, ח — „שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" — כאילו נמסרת כאן תורה מדור לדור, אלא שה„תורה" היא הוראת גנֵבה. כשהבן מקשה ש„לא תגנוב" עומדת עלינו — כלומר מחייבת אותנו — האב תופס את המילה כפשוטה: מה שעומד יעמוד לו במקומו, ומה שמונח על השולחן — קח. עצם ניסוח האיסור נהפך בפיו להיתר.

## בדיחה 1327

משנה של ליצנים:

הרואה גנב, אומר: “בחכמה פותח שערים”… [1]

הערות שוליים:
- [1] השווה תפילת-ערבית.

ביאור: „משנה של ליצנים" — פרודיה על ברכות „הרואה" שבמשנה ברכות (הרואה ברק אומר… הרואה קשת אומר…). „בחכמה פותח שערים" לקוח מברכת מעריב, שבח לאל הפותח בחכמתו את שערי השמים — וכאן הוא מוסב על כישרונו של הגנב לפתוח דלתות ומנעולים נעולים.

## בדיחה 1328

מאיר-יוזי גנב הלך בשוּק וראה ארנק נושר מתוך כיסו של אדם. הרים את הארנק והשיבו לבעליו. עד שבעל-האבידה החזיק לו טובה, חזר מאיר-יוזי ותקע ידו לתוך כיסו של אותו אדם וביקש להבריח את הארנק ממנו. הרגיש הלה ותפס לו בידו. תמה ושאל: ממה נפשך: אם אין אתה זהיר בשל אחרים, למה השבות לי אבידתי, ואם אתה זהיר בשל אחרים, מה לידך בכיסי?

החזיר לו מאיר-יוזי:

השׁבת-אבידה מצוה היא, ואני חייב בה ככל אדם מישראל, ואילו גניבה – מלאכתי בכך…

ביאור: „ממה נפשך" — לשון תלמודית לדילמה שסוגרת משני הצדדים: כך או כך אתה נתפס בסתירה. אלא שמאיר-יוזי אינו רואה סתירה כלל: השבת אבידה היא מצווה מן התורה (דברים כב), והוא מקיים אותה ככל יהודי; גנֵבה היא מקצוע, ובעל אומנות אינו זונח את אומנותו. הדת והפרנסה דרות אצלו בשלום גמור — כל אחת במגירה משלה, גם כשמדובר באותו ארנק עצמו.

## בדיחה 1329

תפסו למאיר-יוזי כשהוא תוקע ידו לכיס זר. אמרו לו: מה לידך בכיסו של אחר?

החזיר מאיר-יוזי:

קל-וחומר אני דן: מה כיסי, שאסור לאחר, מותר לי, כיסו של אחר, שמותר לו, אינו דין, שהוא מותר לי…

ביאור: קל-וחומר הוא כלל היקש תלמודי, ו„אינו דין ש…" — לשונו הקבועה: אם בקל כך, בחמור לא כל שכן. הכייס עוטה על מלאכתו צורה למדנית מהודרת, אלא שההיקש מחליק בכוונה מ„מותר לי" ל„מותר לו": מכך שכיסו של אחר מותר לבעליו לא נובע דבר לגבי מי שאינו בעליו. הצורה תלמודית למהדרין, התוכן שטות גמורה — וזה כל החן.

## בדיחה 1330

תפסו למאיר-יוזי כשהוא רכוב על סוס שאינו שלו.

אמרו לו: מה לך ולסוס שאינו שלך? הסביר מאיר-יוזי: מעשה שהיה כך היה: אמש לנתי בביתו של גוי, והיום השכמתי ללכת לדרכי ומצאתי את החצר סגורה. לא רציתי להטריח את בעל-הבית, שיקום ויפתח לי את השער, נמלכתי ועליתי לגדר וקפצתי למטה. מעשה שטן, נפלתי על סוס זה, שהיה רוֹעה בחוץ, סמוך לגדר. נבהל הסוס והתחיל רץ בכל כוחו, והרי אתם עדים: עדיין הוא רץ…

ביאור: „מעשה שטן" — תקלה שאירעה כביכול שלא בכוונה. האליבי מצייר את הגנב כאורח מתחשב שרק לא רצה להעיר את מארחו, וכיוון שהסוס הנבהל „עדיין רץ" — הרי הוא נוסע עליו בעל-כורחו עד עצם הרגע שבו נתפס, ואין להאשימו בדבר.

## בדיחה 1331

מאיר-יוזי הביא לטחנה חיטים לטחון. עד שהגיע תורו, התחיל נוטל מתוך שקיהם של אחרים ונותן לתוך שׂקיו שלו. תפסוֹ הטחן וצעק:

מה לך ולשקים שאינם שלך?

השיב מאיר-יוזי:

אני שוטה ואיני מבחין בין שלי ושאינו שלי.

צחק הטחן ושאל:

אם שוטה אתה, טוּל מתוך שקים שלך ותן לתוך שקיהם של אחרים.

החזיר מאיר-יוזי:

אני שוטה פשוט, ככל השוטים שבעולם, ואילו עשיתי כדבריך, הייתי שוטה שבשוטים…

ביאור: ההגנה „אני שוטה ואיני מבחין בין שלי לשאינו שלי" נופלת במבחן הפשוט של הטוחן: שוטה אמיתי היה טועה גם לכיוון השני. תשובת מאיר-יוזי — לתת משלו לאחרים היא שטות שבשטות — מודה בלי משים שכל „טעויותיו" מחושבות היטב. דרויאנוב מציין שהמעשייה מסופרת גם על ג׳וחא ועל נצר א-דין, גיבורי ההומור העממי של המזרח.

הערת דרויאנוב: כך מסופר גם על ג׳וחא וגם על נצר אד־דין
(וסלסקי, ״נצר אד־דין״ כרך שני, סי׳ 342, עמ׳ 6 ; ועיי״ש ביב־
ליוגרפיה בעמ׳ 181). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1331, עמ' 108) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1332

מאיר-יוזי נתפס בגניבה ונמסר לדין. אמר לו הדיין:

מסתכל אני בך ובמעשיך ורואה, שאין לך תקנה. כמה פעמים כבר באת לידי והזהרתיך שלא תיגע במה ששיך לאחרים.

החזיר לו מאיר-יוזי:

מה אעשה, אדוני הדיין, וכל מה שאני מוצא בעולם כבר שייך לאחרים…

ביאור: הגנב הופך את האזהרה לגזירה שאי-אפשר לעמוד בה: הואיל ואין בעולם דבר שאין לו בעלים, „אל תיגע במה ששייך לאחרים" פירושו אל תיגע בכלום — ולכן אין לו ברירה אלא לגנוב. האשם, כביכול, במבנה הקניין של העולם.

## בדיחה 1333

אמר מאיר-יוזי:

עכשיו, שזקנתי ותש כוחי, אני נוסע במחלקה השלישית, פעמים גם בשנייה וראשונה. לשעבר, כשהייתי נער, לא נסעתי אלא במחלקה השמינית.

אמרו לו:

רבי מאיר-יוזי, מחלקה שמינית היכי תמצי?

הסביר מאיר-יוזי:

ראשונה, שנייה ושלישית – כל אדם. רביעית – חיילים. חמישית – מי שאין לו כרטיס ונותן מה-שהוא לקונדוקטור. שישית – מי שמבטיח מה-שהוא לקונדקטור, ומשתמט הימנו ואינו נותן לו כלום.

שביעית – מי ששוכב בלי כרטיס מתחת לספסל כּעוּבּר במעי-אמו. ושמינית – מי ששוכב בלי כרטיס מתחת לספסל ומבריח משם מזוודה של אחרים…

ביאור: „היכי תמצי" — ארמית: כיצד ייתכן? הרי ברכבת יש שלוש מחלקות בלבד. הדירוג של מאיר-יוזי יורד ממי שמשלם כרטיס, דרך מי שמשחד את הקונדוקטור (הכרטיסן) ומי שמבטיח שוחד ומתחמק, ועד השוכב מתחת לספסל — והמחלקה השמינית, גאוות נעוריו, היא מי ששוכב שם בלי כרטיס וגם גונב משם מזוודות. סיפור „העלייה במעמד" שלו הוא וידוי מלא על קריירה שלמה, הנמסר בנוסטלגיה גאה.

## בדיחה 1334

מאיר-יוזי חלה. בא הרופא, כתב רצפּט וציווה לקחת כף אחת כל שעה. שמע מאיר-יוזי, נענה מתוך מיטתוֹ ואמר:

אדוני דוקטור, לחינם אתה טורח. כבר לקחתי תריסר כפות בבת-אחת ורפואה לא היתה לי…

ביאור: „רצפט" — מרשם רופא. הרופא מצווה „לקחת כף אחת כל שעה", ומאיר-יוזי — גנב, כמסגרת הפרק כולו — משיב שכבר „לקח" תריסר כפות בבת-אחת ורפואה לא היתה לו: הוא לקח כפות כדרך שגנב לוקח, סחב תריסר כפות של כסף. כל הבדיחה בכפל המשמעות של „לקיחת כף" — מנת תרופה אצל הרופא, שלל אצל הגנב.

## בדיחה 1335

מאיר-יוזי היה אומר:

יפה אמרו חכמים: “תורה מחזרת על אכסניה שלה”[3] מימי לא לימדתי לגימפלי בני הלכות גניבה, והוא בקי בהן מאליו יותר ממני…

הערות שוליים:
- [3] בבא מציעא פה, א.

ביאור: „תורה מחזרת על אכסניה שלה" — מאמר מבבא מציעא פה ע"א (הערה [3]): הלמדנות נוטה לשוב ולהופיע באותן משפחות, כאורח החוזר לאכסניה (פונדק) שבה לן. מאיר-יוזי מסב את המימרה על „תורת" משפחתו שלו: בנו בקי ב„הלכות גניבה" בלי שלימדוֹ איש — סימן שאומנות המשפחה חוזרת לאכסניה שלה. גאוות אב אמיתית, במונחים השמורים לשושלות של תלמידי-חכמים.

## בדיחה 1336

פעם אחת שאל גימפלי גנב את מאיר-יוזי אביו:

בשלמא כל ימות-השנה כדין אתה עושה: מכניס ידך לכיסו של נוכרי ומוציא כל מה שיש בתוכו. אבל בפסח הוא איכא משום “בּל ייראה וּבל יימצא”?

החזיר לו מאיר-יוזי:

שאלה גדולה שאלת, בני. מיהו כבר הורו חכמים: “חוּר שבין יהודי לנוכרי – זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת”….[4]

הערות שוליים:
- [4] משמע, שמאיר-יוזי גרס “נכרי” במקום “חברו” בגמרא פסחים ח' א.

ביאור: „בשלמא" — ניחא, מילא; „איכא משום" — יש כאן חשש של. „בל ייראה ובל יימצא" הוא איסור התורה שיהיה חמץ ברשות יהודי בפסח, והבן — שאצלו שליחת יד לכיס נוכרי היא כמובן „כדין" — חושש שהגנב עלול להכניס לרשותו גם חמץ מן הכיס. התשובה נשענת על משנה אמיתית במסכת פסחים, על חור בכותל שבין בית יהודי לבית נוכרי, שאי-אפשר לבדוק בו חמץ עד סופו: „זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת". האב שולף מכאן היתר גמור: גם בכיסו של נוכרי — הגנב „בודק" עד מקום שידו מגעת. סוגיית בדיקת חמץ הפכה הכשר למלאכת הכיוס.

## בדיחה 1337

מאיר-יוזי וגימפלי טיילוּ בשוק. אמר מאיר-יוזי לגימפלי:

גימפלי בני, רעב אני. רצונך שנרד למרתף לסעוד?

החזיר לו גימפלי:

לא ירד בנך עמך. לרסטורן החדש שבמעלה-העיר נעלה.

נאנח מאיר-יוזי:

גימפלי, גימפלי! לא כך לימדתיך: המבזבז אל יבזבז שלא לצורך?

נענה גימפלי ואמר:

אין אדם יודע במה משתכר.

הסכים מאיר-יוזי והלך אחרי בנו. אכלו מן המובחר ושתו מן המובחר שבמובחר. גמרו סעודתם ושילם גימפלי ככל אשר אמר הדייל, וגם דוֹרוֹן הוסיף לו בעיין יפה – כל מה שהעלתה ידו מן הכיס בלי מניין ובלי מספר. ראה השׁמשׁ אשר ליד הפתח, כמה עשיר ורחב-יד אורח זה, ונזדרז להלבישו את האדרת, שהושיט ידו לה.

לאחר שיצאו, זקף מאיר-יוזי עין זעומה בגימפלי ואמר לו:

שמא רוטשילד אתה שידך פתוחה כל-כך?

החזיר לו גימפלי:

אבא, אדרת זו שעלי מה היא בעיניך?…

ביאור: „המבזבז אל יבזבז שלא לצורך" מגלגל את תקנת חכמים „המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות נ ע"א) — שלא יפזר אדם לצדקה יותר מחמישית מנכסיו; „אין אדם יודע במה משתכר" — אין לדעת מהיכן יבוא הרווח; „אדרת" — מעיל עליון; „שמש" — כאן: שוער המסעדה. הפזרנות הראוותנית של גימפלי — סעודה מן המובחר ותשר בלי חשבון — היא שגרמה לשוער להזדרז ולהלביש את „העשיר" אדרת יקרה שאינה שלו. הבזבוז לא היה בזבוז אלא השקעה עסקית, ותשובת הבן לאביו: הנה התשואה, עליי.

## בדיחה 1338

בּניטרה עמדו להתפלל “כל-נדרי”. הוציאו הרב והפרנס ספרי-תורה מן ההיכל וירדו אל התיבה. פתאום הסתכל הרב בפרנס וראה, שחוורוּ פניו. הקריב ראשוֹ אליו ולחש לו:

מה לך?

לחש לו הפרנס:

נזכרתי, שיצאתי מן הבית ושכחתי לנעול את הדלת.

חזר הרב ולחש לו:

מה-בכך? כל העדה כאן…

ביאור: „כל נדרי" — התפילה הפותחת את ליל יום הכיפורים, שבה כל הקהילה עד אחרון אנשיה בבית הכנסת; „פרנס" — ראש הקהילה. הרגעת הרב היא עלבון צונן לעדתו: הבית הלא-נעול בטוח דווקא משום שכל הגנבים-בכוח נמצאים ברגע זה כאן, בתפילה. דרויאנוב מציין מקבילה גרמנית: שומר כפר שנכנס לבית המרזח, וכשהעירו לו שבינתיים יגנבו די והותר, השיב — „מי יגנוב? הן כולכם כאן".

הערת דרויאנוב: בדיחה גרמנית מספרת על כפר בחבל
פוזנה: ערב אחד ישבו איכרי הכפר בבית־המרזח ושתו להנאתם.
נפתחה הדלת ונכנס שומר הכפר ואף הוא ביקש לשתות כוס אחת
או שתים. עד שאתה כאן — אמר לו אחד מן המסובים: ״מהר וצא. הן אתם
יכולים גנבים לגנוב דיים.״ — החזיר לו השומר: ״מי יגנוב ? הן אתם
כולכם כאן (מרקנס ב׳, סי׳ 179, עמ׳ 151). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1338, עמ' 110) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1339

ושוב מעשה שהיה בניטרה:

שבת אחרי חזרת-הש"ץ של שחרית בּיקשׁ החזן לעלות ולהוציא ספר-תורה מן ההיכל, ואמר לו השׁמשׁ:

אבד המפתח של ארון-הקודש.

נבוך החזן, ניגש אל הרב הישיש ושאל:

רבי, אולי יש צד היתר לקרוא את הסדרה מתוך “חומש”?

השיב הרב הישיש:

אין צורך.

היפנה ראשו אל הקהל ושאל:

שמא יש בידי מי-שהוא מן החשובים הפּוֹתחת שלו?…

ביאור: „פותחת" — מפתח-שלד של גנבים, הפותח כל מנעול; „צד היתר" — פתח הלכתי להתיר. במקום להיזקק לשאלה — אם מותר לקרוא בתורה מתוך חומש מודפס במקום מספר תורה כשר — מציע הרב פתרון מעשי: ודאי אחד מנכבדי הקהל נושא עליו פותחת. עקיצה יבשה שמפלילה את כל „החשובים" של ניטרה כפורצים מקצועיים.

## בדיחה 1340

חלה הפרנס של ניטרה ונסתכן. הסכנה גדלה מיום ליום, ולסוף אמר הרופא:

בי אין לו תשועה; קיראוּ אל אלהים.

מיד קרא הרב הישיש לרבּם של גנבי ניטרה ואמר לו:

עליך אני נוטל, שתאסוף אנשיך ותאמרו תהילים לרפואת הפרנס.

עשה הלה רצונו של הרב, אסף אנשיו ואמרו תהילים, – ולמחר היתה תשועה לחולה.

אמרו לו לרב הישיש:

רבי, מה ראית לקרוא דווקא לאלוּ, שיתפללו על החולה?

החזיר הרב:

ראיתי, שננעלו שערי-רחמים, וקראתי לאלו, שבקיאים הם בשבירת מנעולים…

ביאור: „פרנס" — ראש הקהילה; „שערי רחמים" — השערים שבשמים שדרכם עוברות התפילות, ובלשון המסורת הם עלולים „להינעל" כשהתפילה אינה מתקבלת. הרב מממש את המטפורה כפשוטה: משננעלו השערים, מי שיפרוץ אותם הם המומחים לשבירת מנעולים — וכך נהפך דווקא חטאם של גנבי ניטרה לכישור המבוקש בשמים.

## בדיחה 1341

שאלו לדינאבּוּרגי:

מה טעם יצא שם רע לעירך, שׁרוּבּהּ גנבים?

החזיר הדינאבורגי:

באמת, אין בין עירי לעיר אחרת ולא כלום. מה כל עיר שליש גנבים, שליש נגנבים ושליש סוחרי-גניבות, אף עירי כך. אלא שבעירי מתחלפים אלו באלו כל שנה ושנה…

(עיין לעיל סימן 1086)

ביאור: דינאבורג (היום דאוגבפילס שבלטביה) — עיר שיצא לה שם של קן גנבים. ה„הגנה" של בן-העיר מסגירה הכל: אם שלושת ה„שלישים" מתחלפים ביניהם מדי שנה, הרי שכל תושב הוא בתורו גם גנב — וההכחשה המתחסדת נעשית הודאה מלאה בשם העיר כולה.

## בדיחה 1342

רב הזמין עגלה בשביל לנסוע לעיירה סמוכה. בדרך סמוּך לפונדק, פקע אופן של העגלה ואמר העגלון לרב:

רבי, היכּבד והיכּנס לפונדק עד שאתקן את האופן.

ירד הרב מן העגלה ונכנס לפונדק. עד שהספיק להוציא מקטרתו מכיסו ולהציתהּ קרבה עגלה אחרת לפונדק, ועגלונהּ שלה נכנס גם הוא לתוך הבית. לא היו רגעים מועטים ונשמע מבחוץ קול עגלונו של הרב:

רבי, היכּבד וצא; הכל מתוקן לנסיעה.

מיד יצא הרב, עלה לעגלה והיא זזה ממקומה. אמר הרב לעגלונו:

מה זה מיהרת לתקן?

החזיר העגלון:

כי הקרה ה' לפני לייבּם [6] אופן של אותו עגלון, והכל עלה יפה.

לא הבין הרב ושאל:

מה פירוש לייבּם?

השיב העגלון:

פּירוּשׁ: לטחתי אופן של אותו עגלון, והרי אנו נוסעים.

שוב לא הבין הרב וחזר ושאל:

מה פירוש לטחת?

תמה העגלון:

רבי, כל היום וכל הלילה אתה עוסק בתורה, ולשון פשוטה של בני-אדם אין אתה יודע. כיון שאותו עגלון נכנס לפונדק, מיד גררתי אופן אחד שלו – וברוך-השם, נתמלא חסרוני.

נשא הרב עיניו לשמים, נענה ואמר:

ישראל קדושים הם. יש מייבּם, יש לוֹטח ויש גוֹרר, אבל חס וחלילה, אין איש ישראל גונב…

הערות שוליים:
- [6] “יבם”, “לטוח” (סירוס במקום “לקוח”), “גרר” – כולם לשון גניבה.

ביאור: „הקרה ה' לפני" — זימן לי אלוהים (לשון מקראית); „לייבם" שאול מדיני הייבום — נשיאת אשת האח שמת, כלומר: נכנס בנעלי הבעלים; „לטח" ו„גרר" — כינויי גנבים ל„סחב". העגלון מגלגל את גנֵבת האופן משפת-סתר אחת לאחרת, והרב התם, שאינו יודע „לשון פשוטה של בני-אדם", זקוק לשלושה תרגומים עד שהוא מבין. סיכומו הוא העוקץ: לכל גנב לשון נקייה משלו — יש מייבם, יש לוטח ויש גורר — ובלבד שאיש בישראל לא ייקרא בשמו האמיתי: גנב.

## בדיחה 1343

ההוא שנכנס אצל רבּם של הגנבים. פתח ואמר:

מורנו ורבנו, מחר יריד ובאתי להישׁאל, אם יש צד היתר לעקור בשעת מהומה של יריד ארנק מתוך כיסו של אחר ולהניחו בתוך כיסי שלי?

אמר לו “הרב”:

עד שאתה שואלני, אם מותר, שאלני אם אפשר?

תמה השואל:

מה לתלמיד-חכם כמותך ולשאלה של הדיוט? ודאי אפשר, שהיריד גדול והדחק מרוּבה.

החזיר לו “הרב”:

אם-כך, חוכך אני להתיר, שקיימא לן: בשעת הדחק מוּתר…

ביאור: „להישאל" — לבוא בשאלה הלכתית; „צד היתר" — פתח להתיר; „חוכך אני להתיר" — נוטה אני להתיר; „קיימא לן" — ארמית: מקובל בידינו, כך נפסק. הכלל האמיתי „בשעת הדחק מותר" קובע שבמצבי מצוקה מקילים באיסורים מסוימים. כל הפואנטה בכפל המשמעות של „דחק": אצל „רבם של הגנבים" אין זו מצוקה אלא הדוחק הפיזי של המון היריד — הצפיפות שמאפשרת לכייס לעבוד. משאישר השואל שהיריד גדול והדחק מרובה, יוצא פסק כשר למהדרין: יש דחק — מותר.

## בדיחה 1344

מספרים על רב מפורסם:

כל-זמן שבעלי-דין עמדו לפניו ותבעו ממון זה מזה, היה הוא עוצם עיניו ומנמנם. כיוון שבאו בעלי-הדין לכלל כעס והתחילו קוראים זה לזה גנב, מיד היה פוקח עיניו ומקשיב.

אמרו לו מקורביו:

ילמדנו רבנו, מה טעם אתה עושה כך?

החזיר להם הרב:

כדין אני עושה. כל זמן שיהודים תובעים ממון זה מזה, מעמיד אני שניהם בחזקת שקרנים: מהיכן יש להם ליהודים ממון? והואיל והתורה אמרה “מדבר-שקר תרחק”[7] אני עוצם עיני ומנמנם. כיוון שהם באים לכלל כעס וקוראים זה לזה גנב, אני חוזר ומעמיד שניהם בחזקת מהימנים, שאמרו חכמים: “רובא גנבי – ישראל נינהו”[8], ומיד אני פוקח עיני ומטה אוזן, כדי שתהא רגילה לשמוע דברי-אמת…

הערות שוליים:
- [7] שמות כג, ז.
- [8] עבודה זרה ע, א.

ביאור: „בעלי-דין" — הצדדים במשפט; „חזקה" — הנחה משפטית מוקדמת. הרב נשען על שני מקורות אמיתיים: „מדבר שקר תרחק" — ציווי מן התורה (שמות כג, ז — הערה [7]) המחייב להתרחק מדברי שקר, ומאמר הגמרא „רובא גנבי ישראל נינהו" (עבודה זרה ע, א — הערה [8]) — רוב הגנבים יהודים הם. מכאן שיטתו: כשיהודים תובעים ממון זה מזה — ודאי שקר, שהרי מניין ליהודים ממון? חובה להתרחק, והוא מנמנם. אך משצועקים „גנב!" — כאן, על-פי הגמרא, כבר מדברים אמת, והוא פוקח עיניים ומטה אוזן. מתחת לפלפול מסתתר לעג עצמי מר: עוני שאין בו על מה לריב באמת, וגניבה שיש בה ממש.

## בדיחה 1345

שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה ראו חכמים, שאמרו: “רובא גנבי – ישראל נינהו”? כלום למוּדים ישראל לעבור על לאו מפורש שבתורה?

החזיר אייזיק-מאיר:

הן, למודים ישראל לעבור על לאו מפורש שבתורה, והם עוברים גם על “לא תגנוב”. מה שאין כן, אילוּ היה כתוב בשולחן-ערוך “נוהגין שלא לגנוב”, היו זהירים גם במנהג זה…

ביאור: אייזיק-מאיר דיק — מסופרי היידיש הפופולריים במאה ה-19, משכיל וילנאי שנון. „רובא גנבי ישראל נינהו" — רוב הגנבים יהודים הם (מאמר הגמרא בעבודה זרה ע, א); „לאו" — איסור מן התורה. העוקץ מכוון לפסיכולוגיה הדתית: על איסור מפורש מן התורה עוברים בקלות, אבל במנהג — שכל תוקפו הוא „כך נוהגין" — מדקדקים בקנאות יתרה. אילו כתב השולחן-ערוך „נוהגין שלא לגנוב", הייתה הגנֵבה נעלמת מישראל.

## בדיחה 1346

איכר בא לעיר, נכנס לפונדק לשתות כוס יי"ש והניח עגלתו וסוּסוֹ ברחבה שלפני הפונדק. אותה שעה עברו שם שני גנבים. נסתכל אחד מהם בסוסו של האיכר ואמר לחברו:

סוס יפה, וראוי הוא שתהא ידנו בו.

אמר לו חברו:

האיכר ידלוק אחרינו וידביקנו.

נענה הראשון ואמר:

יודע אני עצה לכך. בוא וארתום אותך במקומו של הסוס, וּכשׁיצא האיכר מן הפונדק יבּהל ויטפל בך, ולא ירדוף אחרי.

וכך היה: כשיצא האיכר מן הפונדק ומצא אדם רתום בעגלתו והסוס איננו, נבהל מאד ושאל:

מה לך פה, וסוסי היכן?

החזיר לו הלה:

אני סוסך… לפני כמה שנים נכשלתי בעבירה חמורה, ולכפרת עוון נגזרה עלי גזירה מן השמים, שאיעשה סוּס ואעבוד עבודות-סוּס. עכשיו, ברגע זה, נסתיימה הגזירה ושבתי להיות אדם כבתחילה.

נצטער האיכּר שהשתמש הרבה שנים באדם שנעשה סוס, ביקש מאתו סליחה על המכות שהכהו כל אותן השנים, התירו ושלח אותו לחופשי.

למחר-מחרתיים חזר ובא האיכר לעיר והלך ליריד של הסוסים לקנות סוס חדש. ראה סוס עומד למכירה בפינה ומיד הכירו: סוסו שלו הוא זה. ניגש אליו, הניח לו יד על צווארו ואמר לו:

אוי לך, שוטה: כבר נענשת פעם אחת ונעשית סוס, כיצד לא נזהרת ונכשלת שוב בעבירה?…

ביאור: „יי"ש" — יין שרף, משקה חריף. התרמית מנצלת את האמונה העממית בגלגול נשמות — שחוטא עלול להיענש מן השמים ולהתגלגל בבהמה לכפרת עוונו. האיכר אינו מפקפק לרגע, ולכן כשהוא מזהה את סוסו הגנוב ביריד אין הוא מסיק שרימוהו, אלא שהאיש המסכן חזר וחטא — והנה שוב נעשה סוס. דרויאנוב מציין שהבדיחה אינה יהודית במקורה: מולדתה כנראה הודו, „ארץ הגלגולים", ומשם נדדה בספרויות העולם.

הערת דרויאנוב: בדיחה ידועה באוצרותיהם שלהם. משלנו
אין בה, כמדומני, כלום, אבל נתאזרחה גם בגבולנו. מקום מולדתה,
כפי הנראה, הודו ארץ הגלגולים. ביבליוגרפיה עי׳: ריינהולד
קאהלר, "Kleinere Schriften", כרך ראשון, עמ׳ 507 ואילך;
ווסלסקי, "נצר אד־דין", כרך שני, עמ׳ 229; סומצוב, "Разыс-
кания", עמ׳ 152. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1346, עמ' 113) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1347

בליל “זכור ברית” עבר סוחר דרך עיירה קטנה, והוא עייף וסוסיו עייפים. נמלך וירד לפונדק לפוש ולהאכיל את הסוסים.

עד שישב בפונדק ושתה כּוֹסוֹ, וסוסים בּחוץ לעסו מתוך תרמיליהם, נשמע קול קורא של השׁמשׁ:

“ישראל עם-קדושים קוּמוּ לסליחות”!

מיד יצא הסוחר אל השמש, הניח לתוך ידו מטבע של כסף ואמר לו:

בבקשה ממך, הנח להם לקדושים שישנו עוד חצי-שעה.

שילשל השמש את המטבע לכיסו ואמר:

רצונך אעשה. אבל תמוה אתה בעיני, שאתה דואג כל-כך לקדושים. מה איכפת לך, אם יקומו חצי-שעה קודם?

החזיר לו הסוחר:

לא להם אני דואג, לסוסי אני דואג: כל זמן שהקדושים ישׁנים, סוסי אינם בחזקת סכנה…

ביאור: „זכור ברית" — ליל הסליחות שלפני ראש השנה, שבו השמש מקיש על התריסים ומעיר את העיירה בקריאה המסורתית „ישראל עם קדושים, קומו לסליחות!". הסוחר משלם כדי שה„קדושים" יישנו עוד חצי שעה — כי כל עוד הם במיטותיהם, סוסיו שבחוץ אינם בסכנה. הכינוי הליטורגי החגיגי נעשה בפיו תיאור מדויק של גנבי העיירה, הממהרים מן הסתם מן הסליחות אל הסוסים.

## בדיחה 1348

ראו ליהודי, שהוא תפוס בידי שוטרים ונהלך אחריהם לבית-האסורים. אמרו לו:

מה פשעך ומה חטאתך?

השיב התפוס:

חבל מצאתי בשוק והרימותיו…

תמהו השומעים:

ועל זה מוליכים ואתך לבית-האסורים?

סיים התפוס:

ולא מדעתי היה סוס נמשך והולך אחרי החבל…

ביאור: כל האמנות בסדר החשיפה: תחילה נדמה שאסרו אדם על הרמת חבל בעלמא, ורק בסוף מתברר — בלשון תמימה: „ולא מדעתי היה סוס נמשך והולך אחרי החבל" — שבקצה החבל היה קשור סוס. גנֵבת סוס שלמה מוצגת כמציאת חבל, והסוס — תוספת מקרית שאין לו שליטה עליה. דרויאנוב מציין שגם בדיחה סינית מספרת כך.

הערת דרויאנוב: כך מסֻפרת גם בדיחה סינית (רודלסברגר,
"Chinesische Schwänke", עמ׳ 26). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1348, עמ' 114) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1349

הלך בא לביתו של מוכסן וביקש מקום ללון. אמר לו המוכסן:

אין מקום פנוי אלא בארוווה, ליד הסוסים.

הסכים ההלך וקנה לו מקום-לינה בּאוּרווה. למחר נכנס המוכסן ומצא: ההלך נעלם והסוסים נעלמו. דלקו אחריו ותפסוּהוּ. אמרו לו:

כיצד אדם מישראל עובר על לאו מפורש שבתורה?

החזיר ההלך:

לא מרצון, אלא מאונס עברתי על לאו זה. ומעשה שהיה כך היה. כיוון שנכנסתי לאוּרווה וראיתי את הסוסים היפים, מיד התחיל לבי חומדם, וכל הלילה עברתי על “לא תחמוד”. ראיתי, שאין בי כוח לכבוש את יצרי והוא תקיף ממני, נמלכתי והחלפתי את הלאו של “לא תחמוד” בלאו של “לא תגנוב” ולקחתי את הסוסים שכר-חליפים…

ביאור: „הלך" — עובר אורח; „מוכסן" — חוכר המכס או הפונדק; „לאו" — איסור מן התורה, ו„לא תחמוד" ו„לא תגנוב" שניהם מעשרת הדיברות; „שכר חליפים" — דמי החלפה. ההיגיון ה„הלכתי" של הגנב: כל הלילה עבר באונס על „לא תחמוד", ומשראה שיצרו תקיף ממנו — נחלץ מן האיסור בהמרתו באיסור אחר: מי שגנב את הסוסים שוב אינו חומד אותם. עבירה מוצגת כפתרון למדני לעבירה, והסוסים נלקחים כ„דמי התיווך" של העסקה.

## בדיחה 1350

ההוא שנכנס לגן-ירקות שלא ברשות וּמילא שקו מלפפונים. תפסוהו והביאוהו לגוי בעל הגן. אמר לו הגוי בעל-הגן:

מה לך ולגן שלי ולמלפפונים שלי?

החזיר התפוס:

הלכתי בדרך והדביקה אותי רוח-סערה. ראיתי גן וקפצתי לתוכו בשביל להיסתר מן הסערה. ראיתי קלחי מלפפונים ונאחזתי בהם, שלא תפילני הסערה. ומשום שנאחזתי בהם בכל כּוֹחי נעקרו מן הערוגה שלא מדעתי. אמר לו הגוי בעל-הגן:

תירצת עקירת המלפפונים, ולא תירצת כיצד הם באו לתוך שׂקך?

נענה התפוס ואמר:

אף זו שאלה של גוי…

ביאור: „קלחים" — גבעולי הירק. התירוץ מסביר בקפידה את העקירה — הסערה, הקפיצה לגן, ההיאחזות בקלחים בכל הכוח — ונשבר בדיוק בנקודה שאין לה כיסוי: כיצד באו המלפפונים אל השק. „אף זו שאלה של גוי" — כלומר קושיה של בור שאין טורחים להשיב עליה — היא התחמקות שכולה הודאה. דרויאנוב מציין שכך השיב גם נצר א-דין: כשנשאל כיצד באו הירקות לשקו, ענה „על דבר זה גם אני תמה".

הערת דרויאנוב: כך השיב גם נצר אד־דין, ועל השאלה:
"כיצד באו הירקות לתוך שקך?" החזיר: "על דבר זה גם אני תמה"
(ווסלסקי, "נצר אד־דין" א׳, סי׳ 7, עמ׳ 7; ביבליוגרפיה עיי״ש
עמ׳ 207). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1350, עמ' 114) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1351

שניים הלכו בדרך והגיעוּ לגן של פּירוֹת. נכנס אחד לגן והתחיל קוטף תפוחים. עד שהספיק למלא כיסיו קרא אליו חברו:

הנח את התפוחים וּברח… רואים!…

קפץ הלה וברח מתוך הגן. פנה כה וכה וראה, כי אין איש, תמה ושאל:

מי רואה?

החזיר לו חברו:

אלהים רואה.

טפוּ! –רגז הוא ורקק. – ואני נבהלתי… אמרתי, שהגוי, להבדיל, רואה…

ביאור: „להבדיל" היא מילת-הפרדה שמקפידים להוסיף כשמזכירים קודש וחול בנשימה אחת — וכאן הגנב מפריד בין אלוהים לגוי דווקא כדי להבהיר ממי באמת נבהל. אלוהים אמנם רואה הכול, אבל אינו תופס גנבים בו-במקום; בעל-הגן הגוי — כן. יראת-השמים שלו נגמרת בדיוק בנקודה שבה מתחיל עונש ממשי.

## בדיחה 1352

שניים פרצו לגן וגנבו ירקות. תפסם השומר והביאם לבעל-הגן. בדקוּ לראשון וּמצאוּ כיסיו מלאים פולים. דן בעל-הגן דינו ואמר:

בפוֹלים חטא, בפולים ילקה. יבליעו לו את הפולים מלמטה למעלה…

שמע הנדון פסק-דינו והתחיל צוחק. אמר לו בעל-הגן:

לשמחה מה זו עושה? שמא על ההנאה שתהיה לך אתה שמח?

החזיר הנדון:

לא עלי אני שמח, על חברי אני שמח: הוא גנב קישואים…

ביאור: העונש הוא „מידה כנגד מידה", ו„יבליעו לו את הפולים מלמטה למעלה" פירושו — יתחבו לו אותם דרך פי-הטבעת. הנדון צוחק כי לפי אותו עיקרון בדיוק מחכה לחברו, שגנב קישואים, גורל מר בהרבה.

## בדיחה 1353

יהודי לבוש קאפוטה נכנס אצל דייג לקנות דגים לכבוד שבת, ונתן עין בדג יפה. ראה שהדייג עסוק, שלח ידו והעלים את הדג היפה מעל האיצטבה והצניעו מתחת לקאפוטה. וארוך היה הדג וזנבו בקע מתחת לקאפוטה.

הרגיש הדייג בדבר ואמר לבעל-הקאפּוטה:

רבי יהודי, כשתכנס אצלי, אם ירצה השם, בערב שבת הבא, תעשה נא אחת משתי אלה: או שתטרח ותלבש קאפוטה ארוכה יותר, או שתשלח ידך ותגנוב דג קצר יותר…

ביאור: „קאפוטה" — מעיל ארוך מסורתי של יהודי מזרח-אירופה; „איצטבה" — דוכן הסחורה. הדייג, שראה הכול, בוחר בתוכחה עקיפה: הוא מציג את הגניבה כבעיה טכנית של מידות בלבד — או מעיל ארוך יותר או דג קצר יותר — ומניח לגנב להבין לבד שנתפס.

## בדיחה 1354

מעשה בחנווני ירא-שמים, שהיו ציציותיו של טלית-קטנו ארוכות ובוקעות לחוץ. ומרננים היו אחריו שהוא גם קצת גנב ואבני-המאזניים שבחנותו אבני-מרמה הן.

פעם אחת נכנס אצלו לחנותו המגיד של העיר ומצא אותו שוקל ומוכר סחורה לקונים, וציציותיו מתבדרות מבין כנפות בגדו אילך ואילך, ואבני-מאזניו מרמות וגונבות. אמר לו המגיד:

ידידי, אם לדברי תשמע, תפחית מקצת מן הציציות ותוסיף מקצת על אבני-המאזניים…

ביאור: „טלית-קטן" הוא בגד-הציציות שלובשים מתחת לבגדים; ציציות ארוכות המוצגות לראווה היו סימן היכר של אדיקות יתרה. „אבני-מאזניים" הן משקולות החנות, ו„אבני-מרמה" — משקולות מזויפות, שהתורה אוסרת במפורש („אבן שלמה וצדק יהיה לך", דברים כה); „מרננים אחריו" — מרכלים עליו. המגיד — הדרשן-המוכיח של העיר — מצמצם את כל הצביעות לתיקון אחד: להעביר קצת מן העודף שבציציות אל החסר שבמשקולות. פחות אדיקות לראווה, יותר יושר במשקל.

## בדיחה 1355

תפסו לגנב שׁגנב תרנגולת של אלמנה ענייה. חירפו אותו ואמרו לו:

רשע מרושע, אין אלהים בלבך. לא חששת לגנוב תרנגולת אחרונה של ענייה עלובה.

החזיר הוא:

אדרבה, חששתי… ראיתי תרנגולתה של ענייה עלובה זו תועה ברחוב, ואין דואג לה. חששתי, שמא ירגיש בה אדם שאינו מהוגן ויגנוב אותה. נמלכתי ואספתיה אלי, כדי לעשות לה שמירה…

ביאור: „נמלכתי" — נמלכתי בדעתי, החלטתי. הגנב הופך את ההאשמה על פיה: דווקא משום שחשש — שמא „אדם שאינו מהוגן" יגנוב את התרנגולת — גנב אותה בעצמו, „לשמירה". רציונליזציה של נוכל בשיא טהרתה.

## בדיחה 1356

מבית-המדרש נגנבה הקופסה של צדקה. ביקשו את הגנב ומצאו אותו. פתחו את הקופסה ומצאו בה חצי-רובל. הוכיחו את הגנב ואמרו לו:

כיצד לא התביישת מפני המקום וגנבת חצי-רובל מעות-עניים?

החזיר הגנב:

מה טענה יש לכם עלי? הרי אתם רואים, שלא היה בקופסה יותר…

ביאור: „המקום" — כינוי לאלוהים. הגנב מתייחס לתוכחה כאילו הטענה נגדו היא על הסכום הזעום, ומתנצל: לא אשמתו שלא היה בקופה יותר. משתמע כמעט שהאשמים הם המתפללים, שקימצו בצדקה.

## בדיחה 1357

נגר היה נכנס ויוצא בביתו של עשיר לתקן את הרהיטים. יום מימים נעלמו שתי כפות של כסף משוּלחנו של העשיר. בדקו לכל מי שהיה אותה שעה בבית, ונמצאו הכפות תחובות במגפיו של הנגר. הוֹכיחוֹ העשיר ואמר לו:

עשר שנים אתה יוצא ונכנס בביתי. כל אותן השנים היית מוחזק אדם ישר לסוף נמצאת גנב. החזיר לו הגנב:

אל תתמה. שעות רעות באו לעולם, וכל מי שמבקש באמת ובתמים להיות אדם ישר אין לו תקנה, אלא שייעשׂה גנב…

ביאור: תשובת הגנב היא קינה מהופכת על הדור: הזמנים כה רעים, שמי שמבקש להישאר „ישר" — לא לרמות ולא להונות במסחר — אין לו דרך להתפרנס אלא בגנבה גלויה. ההיגיון עומד על ראשו, אבל טמונה בו עקיצה חברתית: העוני הוא שעושה גנבים מאנשים ישרים.

## בדיחה 1358

היתה גניבה בביתו של עשיר, והכל תמהו: דברים פחותי-ערך לקח הגנב, תכשיטי-זהב ואבנים יקרות לא לקח. לימים נמצא הגנב ונמסר לדין. אמר לו הדיין:

הסבירה נא לי, מה ראית להיות להוּט אחרי חפצים של מה-בכך, ומחפצים יקרים הנחת ידך?

עננוּ פניו של הגנב והחזיר:

בבקשה ממך אדוני הדיין, הנח לי, דיי במה שכבר קיבלתי מאת אשתי…

ביאור: הדיין מצפה להסבר מקצועי של גנב — ומקבל אנחה של בעל מוכה: „מה שכבר קיבלתי מאת אשתי" פירושו הנזיפות (ואולי המכות) שספג בבית על שהביא שלל עלוב והשאיר את הזהב. את הדין האמיתי הוא כבר עבר — בערכאה מחמירה מבית-המשפט.

## בדיחה 1359

חנווני קרתני בא לכרך ולקח סחורה מן הסיטוני. בינתיים התחיל היום מחשיך ועמד הקרתני בפינה להתפלל מנחה. עד שׁגמר שמונה-עשרה ננעצה עינו באיצטבה זרועה מטפחות-משי נאות, מהודרות, שופרי דשופרי… כּרע ב"מודים" – ותריסר מטפחות נבלעוּ בכיסו.

למחר בא אל הסיטוני לגמור את החשבונות, נסתכל ב"רשימה" ומצא: תוספת סכום מתחת לשורה האחרונה. תהה ואמר לסיטוני:

תוספת זו על שום מה?

גימגם הסיטוני ואמר:

זוכר אתה?… אתמול לפנות ערב… בשעת מנחה…

זקף הקרתני אצבע כלפי חוטמו של הסיטוני, נענה ואמר:

אוי, גנב אתה!…

ביאור: „סיטוני" — סוחר סיטונאי; „קרתני" — בן עיירה קטנה; „שופרי דשופרי" — ארמית: המשובח שבמשובח. הקרתני גונב את המטפחות דווקא בכריעת „מודים" — ברכת ההודיה שבתפילת שמונה-עשרה — והסיטוני, שראה הכול, גובה את מחירן בשקט, בשורת „תוספת" בחשבון. ההיפוך חצוף עד גמירא: הגנב, ששילם בעל כורחו על שללו, מטיח בקורבנו „גנב אתה!" — על שהעז לחייב אותו במה שגנב.

## בדיחה 1360

שאלוּ לכוֹהן:

כשאתה עולה לדוכן, על מה אתה חושב?

השיב הכוהן:

כשאני עולה לדוכן, אין בלבי אלא מחשבה אחת. ישראל קדושים הם. מי יודע, מה יארע לנעלי שחלצתי והנחתי שם למטה?…

ביאור: לפני שהכוהנים עולים „לדוכן" לברך את הקהל בברכת-כוהנים הם חולצים את נעליהם ומניחים אותן למטה. „ישראל קדושים הם" — שבח מקובל לעם ישראל — מקבל כאן משמעות הפוכה בדיוק: הקהל ה„קדוש" הזה הוא הסיבה שהכוהן, ברגע הנשגב ביותר, אינו מסוגל לחשוב אלא על גורל נעליו.

## בדיחה 1361

שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

בשלמא תשעה-באב אסור בנעילת-הסנדל משום אבילוּת, אבל יום-כיפור למה?

החזיר אייזיק-מאיר:

יום-כיפור אסור בנעילת-הסנדל משום שיש בו ברכת-כוהנים.

אמרו לו:

רבי אייזיק-מאיר, פרש דבריך.

פירש אייזיק-מאיר והסביר:

כוהנים, כשעולים לדוכן, חולצים נעליהם ומניחים אותן למטה. והיה מקום לחשש, שמא דווקא ביום-הדין יתגלה למקום ברוך-הוא הסוד הגדול והנורא, ש"רובא גנבי – ישראל נינהו". לפיכך הקדימוּ חכמים ואסרוּ נעילת הסנדל…

ביאור: אייזיק-מאיר דיק — סופר יידיש משכיל מווילנה, שחידודיו מצוטטים בספר. איסור נעילת נעליים הוא אחד מחמשת עינויי יום-הכיפורים, אבל השואל מעמיד פנים שהאיסור מובן רק בתשעה-באב (משום אבלות) ותובע טעם ליום-כיפור. דיק „דורש": הכוהנים העולים לדוכן לברכת-כוהנים חולצים את נעליהם ומניחים אותן למטה — ולוּ באו המתפללים נעולים, היו נעלי הכוהנים נגנבות בשעת הברכה. וכך היה מתגלה למעלה, דווקא ביום-הדין, „הסוד" ש„רובא גנבי — ישראל נינהו", „רוב הגנבים יהודים הם" — מימרה אמיתית מן הגמרא (עבודה זרה ע ע"א, על עיר שרוב גנביה יהודים). לכן, כביכול, אסרו חכמים נעליים על הכול: אין נעליים — אין מה לגנוב, והבושה הלאומית נשארת חסויה מעיני הדיין, שממילא יודע הכול. הסאטירה כפולה: על ההיגיון הדרשני, ועל עדה המסתירה את גנביה מאלוהים עצמו.

## בדיחה 1362

בישיבה קרה מקרה לא-טהור: נגנבו כליו של תלמיד. בשבת דרש ראש-הישיבה דרוש גדול, כמה שנוּאה גניבה לפני המקום, ולמחר נכנס אצלו תלמיד אחד ואמר לו:

רבי הרי הכלים שנגנבו… בּוּשה היא לגנב שיחזירם בעצמו, ועשה אותי שליח לכך.

נתן בו ראש-הישיבה עין בוחנת והחזיר לו:

יישר כּוחך, בני, שנעשית שליח לדבר-מצוה. ברם, אותו תלמיד טיפּש הוא: מה היה חסר, אילו בעצמו היה משיב את הגניבה ואומר, ששליחוּתוֹ של אחר הוא עושה?…

ביאור: עצת ראש-הישיבה היא האשמה מנומסת: אילו החזיר הגנב את הכלים בעצמו וטען שהוא רק שליחו של אחר — לא היה מפסיד דבר. אלא שזה בדיוק מה שה„שליח" העומד מולו עושה ברגע זה, וה„עין הבוחנת" מסגירה שראש-הישיבה הבין זאת היטב. הוא חושף את הגנב בלי לביישו במילה מפורשת.

## בדיחה 1363

תפסוּ לבן-ישיבה, שנכשל וגנב מעל שולחן של בעל-בית שתי כפות של כסף. סטרוֹ ראש-הישיבה וצעק:

אין רצוני לגדל גנבים בישיבתי!

העיז הנסטר פניו ואמר:

רבי, אף הפילפולים שלך גניבה הם: משל “המהר”ם שיף" וה"פני-יהושע" הם.

החזיר לו ראש-הישיבה:

לא דייךָ שגנב אתה, אלא שגם הדיוט אתה. כשאני גונב, בדין אני עושה: אני נהנה ו"המהר"ם שיף" ו"הפני-יהושע" אינם חסרים כלום, ואילו אתה שגנבת – בעל-הבית חסר שתי כפות של כסף…

ביאור: „מהר"ם שיף" ו„פני-יהושע" הם שניים מחיבורי הפלפול הנודעים על התלמוד, שראשי-ישיבות שאבו מהם חידושים לשיעוריהם; „הדיוט" — בור, עם-הארץ. תשובת ראש-הישיבה נשענת על הבחנה אמיתית: הנוטל רעיון מספר — הספר „אינו חסר כלום", ואילו הנוטל כפות כסף מחסיר את בעליהן ממש. אלא ש„כשאני גונב, בדין אני עושה" הוא משפט שמודה בגנבה תוך כדי הצדקתה — ראש-הישיבה מזכה את עצמו באותה נשימה שבה הוא סוטר לתלמידו.

## בדיחה 1364

תפסוּ ליהודי, שגנב בבית-יראה שלהם אבנים טובות מעל האיקונין של מרים. מסרוּהוּ לדין, וטען הגנב:

לא גנב אנוכי ולא בן-גנב אנוכי. לא גנבתי, אלא מתנה ניתּנה לי. ומעשה שהיה כך היה: חלו אשתי וילדי, ולא היתה פרוטה בידי לרפאותם. הלכתי לבית-הכנסת שלנו, פתחתי את ארון-הקודש ובכיתי והתחננתי אל אלהינו, כי יחלצני מעוניי. ולחינם בכיתי והתחננתי, – לא נעניתי. באוּ מים עד נפש והלכתי לבית-הכנסת שלכם, התנפלתי לפני האם הקדושה והתחננתי אליה, כי תחוס עלי ועל אשתי וילדי ותחלצני מעוניי, – ומיד נעניתי: הרימה ידה הימנית, רמזה לי כלפי אבניהּ הטובות ואמרה: “קח ולך” – ונשמעתי לה.

שמע השופט ולא ידע לדון דינוֹ של היהודי: לחייב אותו –הרי זו כפירה במעשה-ניסים, לזכּוֹת אותו – יימּצא חוטא נשכר. נמלך ושאל את רומי. לא היו ימים מרובים ובאה תשובה משם:

“חזרנו על ספרי-הזכרונות של הכנסיה הקדושה ומצאנו שכבר אירע נס כזה לפני חמש מאות שנה”.

מיד שיחרר השופט את היהודי ואמר לו:

הישמר לך, פן יארע לך שוב נס זה, שאין הוא מתארע אלא אחת לחמש מאות שנה…

ביאור: „בית-יראה" — כינוי יהודי מסויג לכנסייה; „איקונין" — צלם קדוש, כאן איקונת מרים אם ישו. „לא גנב אנוכי ולא בן-גנב אנוכי" מחקה את לשון הנביא — „לא נביא אנוכי ולא בן-נביא אנוכי" (עמוס ז, יד). הגנב טווה מלכוד תיאולוגי מושלם: להרשיעו פירושו לכפור ביכולתה של הקדושה לחולל נס — כפירה בעיקר נוצרי; לזכותו פירושו שהחוטא יצא נשכר. רומא נחלצת בפתרון ארכיוני — נס כזה אכן רשום בספרי הכנסייה, מלפני חמש מאות שנה — והשופט מוצא בו מוצא משלו: הגנב משוחרר, אך מוזהר שהנס הבא יגיע רק בעוד חמש מאות שנה. האמונה בניסים מתגלה כחרב פיפיות ביד המאמינים בה.

## בדיחה 1365

שלוש בחינות בוחן גוי את המגל קודם שהוא לוקחוֹ מן החנווני היהודי:

חותך בו את הקש: אם נחתך הקש – מוטב, ואם לאו – לאו; מטיחוֹ באבן: אם ניצוצות ניתזים הימנוּ – מוטב, ואם לאו – לאו; גוֹנבוֹ ומסתירוֹ מתחת לבגדו: אם החנוני עסוק ואין הוא רואה – מוטב, ואם לאו – לאו…

ביאור: שתי הבחינות הראשונות הן בדיקות איכות אמיתיות — חדות הלהב וטיב הפלדה (ניצוצות מן האבן). השלישית, המנוסחת באותה תבנית יבשה בדיוק („אם… מוטב, ואם לאו — לאו"), היא ניסיון גניבה: אם החנווני לא ראה — ה„מקח" הצליח. הסימטריה הצורנית היא כל העוקץ: הגניבה מוצגת כשלב שגרתי בבדיקת הסחורה.

## בדיחה 1366

איכּר הביא למשרפת-יי"ש של יהודי הרבה שׂקים תפוחי-אדמה למכירה, ודרש בדמיהם דינר לכל שׂק. הסכים היהודי ואמר לו:

הרי פי-המרתף וּלשׁם תשפוך את תפוחי-האדמה. כנגד כל שׂק אניח על השולחן פרוטה אחת, ולפי מספר הפרוטות נדע מספר השׂקים.

הסכים האיכר. התחיל שופך את תפוחי-האדמה לתוך פי-המרתף, והיהודי מניח כנגד כל שׂק ושׂק פרוטה על השוּלחן. נמלך היהודי והיפנה בּכוונה ראשו לצדדים, ומייד פשט האיכר ידו, גּנב כמה פרוטות מעל השולחן והצניען בכיסו…

ביאור: „משרפת-יי"ש" — מזקקת יין-שרף (משקה חריף), שתפוחי-אדמה שימשו בה חומר גלם; „דינר" ו„פרוטה" — מטבע גדול ומטבע קטן. הפרוטות שעל השולחן אינן תשלום אלא מוני-ספירה: פרוטה כנגד כל שק, ולפי מספרן ייקבע כמה דינרים יקבל האיכר. היהודי מפנה את ראשו בכוונה, האיכר „גונב" כמה פרוטות — ומוחק בכך שקים מן החשבון של עצמו. הגנב מרמה את עצמו: על כל פרוטה שסחב הפסיד דינר.

## בדיחה 1367

סיטוני שלח את פקידו להביא קמח מן הטחנה. יצא הפקיד, שכר עגלות ופסק לבעליהן שתי קופּקות לשק, שב אל בעליו ואמר לו, שפסק לבעלי-העגלות שלוש קופיקות לכל שק. למחר נודע הדבר לסיטוני, ואמר לו:

הוברר לי, שגנב אתה. כך וכך עשית אתמול.

החזיר לו הפקיד:

אדוני, מה לשון היא זו? שמא הוברר לך, ששקרן אני, אבל גנב מניין לך?…

ביאור: הפקיד שילם לעגלונים שתי קופיקות (מטבע רוסי קטן) לשק, דיווח לבעליו שלוש, ואת ההפרש שלשל לכיסו. משנתפס, הוא מתמקח על התווית בלבד: הוכח לכל היותר שהוא שקרן — גנב מניין? הגנה שכל-כולה הודאה.

## בדיחה 1368

קרתני בא לאחיו שבכרך. למחר יצאו שניהם יחדיו לטייל ברחובות העיר והגיעו לבית גדול, שדוגמתו לא ראה הקרתני מימיו. תמה הקרתני על גודלו של הבית ושאל:

בית גדול זה מה הוא?

השיב לו אחיו:

בית גדול זה הוא הבּנק של המלכות, ויש בו אלפי-אלפים ורבו-רבבות ממונות.

שאל הקרתני:

ומה לו פה לחייל המזויין, העומד ליד הבית?

השיב לו אחיו:

לשם שמירה על אלפי-האלפים ורבו-הרבבות ממונות הוא עומד כאן.

תמה הקרתני:

ממונות מרובים כאלה מוסרים לידי חייל, ואין חוששים, שמא הוא עצמו יגנוב אותם?

השיב לו אחיו:

הממונות שמורים בפנים הבית בארונות של ברזל סגורים ומסוגרים באלפי מנעולים ובריחים, ואין שום אדם יכול לגנוב אותם.

שאל הקרתני:

אם-כן, מה צוֹרך יש שׁהחייל יעמוד פה וישמור עליהם?

כּעס אחיו והשיב לו:

אחי יקירי, לא לחינם אמרו: טיפש אחד יודע לשאול יותר משעשרה חכמים יודעים להשיב. חייל מזויין זה יותר משהוא שומר על הבית, שומר הבית עליו, שלא ילך למקום אחר ולא יגנוב שם מה שיבוא לידו…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה. שאלותיו התמימות דוחקות את אחיו אל מבוי סתום הגיוני — אם הכסף נעול ומסוגר באלפי מנעולים, למה בכלל שומר? — והתשובה הנרגזת מכילה אמת עוקצנית: לא החייל שומר על הבנק, הבנק מרסן את החייל. מבטם של נתיני הצאר על צבאו: גנב בכוח, שמוטב להעסיקו בעמידה במקום אחד.

## בדיחה 1369

אמרו לו לגנב:

על חייך אין אתה חס? כל פעם שאתה נמצא בגניבתך מכים אותך מכות אכזריות ולמחר אתה חוזר לסוּרךָ.

החזיר הגנב:

יישר כוחם של הנגנבים, שהם מכים את הגנבים. לולא כן היה כל העולם כולו גנבים ונמצאת פרנסתנו מקופחת…

ביאור: „חוזר לסורך" — שב להרגלך הרע. הגנב מגלה חשיבה כלכלית צלולה: המכות הן חסם כניסה למקצוע. בלעדיהן היו הכול גונבים, ההיצע היה מציף את השוק — ופרנסת הגנבים הוותיקים מתקפחת. לכן „יישר כוחם של הנגנבים".

## בדיחה 1370

מדכּי חבד היה אומר:

שׁבּח אני את הגנבים, שאילמלא הם לא היתה משטרה בעולם, ואילו לא היתה משטרה – היה כל העולם כולו גנבים.

ביאור: מוטקה חב"ד — בדחן עממי נודע, שחידודים רבים יוחסו לו. ה„שבח" הוא היקש מעגלי מושלם: הגנבים הולידו את המשטרה, והמשטרה היא שמונעת מכל השאר להיות גנבים. מאחורי השעשוע הלוגי מסתתרת השקפה צינית על טבע האדם: רק הפחד מהשוטר מפריד בין האדם ההגון לגנב.

## בדיחה 1371

גנב נמצא בגניבתו ונמסר לדין. ערב יום-הדין דרש מאת אב בית-הדין, שיעמיד לו סניגור משל המלכות. תמה הלה:

הלוא נמצאת בגניבתך, ומה זכות יכול הסניגור ללמד עליך?

החזיר לו הגנב:

חייך, אדוני אב בית-הדין, אף אני מבקש לדעת, מה זכות יכול ללמד עלי?…

ביאור: הגנב אינו מתווכח עם אב בית-הדין — אדרבה, הוא מסכים בלב שלם שאין לו שום הגנה. ובדיוק בשביל זה הוא רוצה סניגור על חשבון המלכות: מסקרן אותו לראות איזו זכות יצליח עורך-דין למצוא במקום שאין בו כלום. עקיצה למקצוע הסניגוריה — אמנות הטיעון יש-מאין.

## בדיחה 1372

ההוא שנתפס בגניבה ודן אותו השופט שילקה ארבעים. לקה עשרים וכל בשרו נעשה דם. ריחמו השופט וּויתר על החצי השני. בכה הלוקה מרוב שמחה ואמר לשופט:

אדוני השופט, כשם שריחמת עלי, כך ירחמו עליך מן השמים וישלמו לך כפל-כפליים…

ביאור: הברכה מתהפכת לקללה בלי שהמברך מבחין: ה„רחמים" שקיבל היו עשרים מלקות במקום ארבעים, ומי שמאחל לשופט שישלמו לו מן השמים „כפל-כפליים" באותו מטבע — מאחל לו, בלי משים, מנה הגונה של מלקות.

## בדיחה 1373

גנב יהודי נמצא בגניבתו, ואיימוּ עליו, שימסרוהו לדין.

שמע הגנב וצחק. אמרו לו:

למה אתה צוחק?

החזיר הגנב:

מובטחני, שלא תמסרוני לדין. “נעלם”[12] אני ופאספורט אין לי, ועדיין לא שמענו ולא ראינו יהודים רחמנים בני-רחמנים מוסרים “נעלם” לידי הרשות…

הערות שוליים:
- [12] עיין לעיל הערה לסימן 1059

ביאור: „נעלם" — מי שאינו רשום בספרי השלטון ואין לו פספורט (דרכון); הערה [12] מפנה לביאור המונח בסימן 1059. ברוסיה הצארית היה זה מעמד מסוכן, שהסגרתו לרשויות פירושה עונש כבד. „רחמנים בני-רחמנים" — כינוי מסורתי לישראל, על-פי הגמרא (יבמות עט ע"א) המונה רחמנות, ביישנות וגמילות-חסדים כסימני האומה. הגנב צוחק כי הוא יודע על מה הוא נשען: יהודים לא ימסרו יהודי — ודאי לא „נעלם" — לידי שלטון עוין, אפילו גנב מהם עצמם. מידותיה היפות של הקהילה הופכות בידיו לפוליסת ביטוח של פושע.

## בדיחה 1374

שאל יהודי לחברו:

זה כמה לא ראיתי את בנך. היכן הוא?

החזיר לו חברו:

בני נתחבב, ברוך-השם, על השררה. לפני כמה זמן הוזמן לגדולי-השררה. כשנכנס אמרו לו: “היכּבד ושׁב”, – ועדיין הוא יושב…

ביאור: „השררה" — השלטון והרשויות; „היכּבד ושב" — נוסח נימוסין להזמנת אורח לשבת. האב עוטף את הבושה בלשון נקייה גאה: הבן „נתחבב על השררה", „הוזמן" אל גדוליה, ומאז שכיבדוהו לשבת — הוא יושב. „יושב" במשמעות השגורה עד היום: בבית-הסוהר.

## בדיחה 1375

ערב-פסח שלחה הקהילה מצה ויין וכל צורכי פסח לאסירים היהודים. למחר הלך השׁמש לשׁם ושאל את האסירים, אם קיבלו הכל ועשו את “הסדר” כהלכתו? קם הזקן שבהם ונתן שבח והודיה לקהילה ואמר:

ברוך השם, עשינו את “הסדר” ככל ישראל, לא חסרנו אלא דבר אחד.

שאל השמשׁ

מה חסרתם?

השיב הזקן:

כשהגענו ל"שפוך חמתך" ביקשנו לפתוח הדלת – ולא עלה בידינו…

ביאור: „שפוך חמתך" — פסוקי הזעם הנאמרים לקראת סוף ליל-הסדר, שבהם נהוג לפתוח את הדלת (על-פי המסורת — לכבוד אליהו הנביא); „שמש" — שליח הקהילה וממלא שליחויותיה. סדרם של האסירים היה שלם, חוץ מן המנהג האחד שנעילת התא עשתה בלתי-אפשרי כפשוטו: פתיחת הדלת. ויש כאן עוקץ כפול — „שפוך חמתך אל הגוים" (תהלים עט, ו) היא בקשת נקם מן המציקים, ודווקא אותה נאלצו האסירים לומר מול דלת שנעלו עליהם הגויים.

## בדיחה 1376

גנב נדון לשבת בבית-האסורים שנה שלימה. כשכלתה לו שנתו ושב לביתו, מצא אשתו מיניקה תינוק בן חודש. לא הירהר אחריה ולא אמר כלום. לימים חלה הילד ומת. חלץ “האב” נעליו, ישב על הקרקע וקיבל עליו אבילוּת-שבעה. בוֹ-ביום נכנסו אצלו חבריו לנחמו, שמע תנחומיהם, נשא עיניו לשמים ואמר:

סהדי בּמרומים! זו לי פעם ראשוֹנה אני יושב ישיבה של חינם…

ביאור: חליצת נעליים וישיבה על הקרקע הן ממנהגי אבלות-השבעה; „סהדי במרומים" — עֵדַי בשמים (לשון איוב טז, יט). התינוק נולד בעוד הגנב יושב שנה שלמה בכלא — כלומר בעליל אינו בנו — והוא שותק. העוקץ בכפל „ישיבה": את כל ישיבותיו הקודמות, בבית-האסורים, „הרוויח" ביושר במעשי גנבה; ואילו ישיבת-השבעה הזאת, על בן לא-לו, היא הראשונה שבאה לו בחינם. ובתלונה המפולפלת הזאת, המופנית לשמים, הוא גם מודה בעקיפין — בלי מילה מפורשת — בבגידת אשתו.

## בדיחה 1377

מאיר-יוּזי גנב ובנו גימפלי גנב הוזמנו לחתונה, והיה שם כּנר מפליא לעשות. אמר מאיר-יוזי לגימפלי:

גימפלי בני, בחור זה מה הוא בעיניך?

החזיר לו גימפלי:

אבא, בחור זה טיפש מופלג הוא בעיני. אצבעות זריזות כל-כך ניתנוּ לו מן השמים. וּמוח אין לו בקדקדו להתלוֹת עמנו למלאכה.

ביאור: בעיני הגנבים כל כישרון נמדד בתועלתו למקצוע: אצבעות זריזות ניתנו מן השמים בשביל כיסי הזולת, ומי שמבזבז אותן על כינור — טיפש שאין לו מוח בקדקדו „להתלוות" אל אצבעותיו למלאכת הגנבה.

## בדיחה 1378

שאלה שאל מי-שהוא למאיר-יוזי:

מה תפילה אתה מתפלל בים-כיפור?

השיב מאיר-יוזי:

תפילה קצרה אני מתפלל ביום-כיפור: “יהי הרצון מלפניך, אלהינו ואלהי-אבותינו, שתזכּני להיות עושה-רצונך לכל מי שתחתום עליו גזר-דין של גניבה”.

שמע גמפלי ושאל:

אבא, תינח קודם חתימה. לאחר חתימה מה תפילה אתה מתפלל?

שתק מאיר-יוזי ולא השיב כלום. אמר גימפלי:

לאחר חתימה אני מתפלל: “פתח לנו שער אחרי נעילת-שער, כי פנה יום”[13].

נענה מאיר-יוזי ואמר:

אשריך, בני. עליך אמרו חכמים: “יפה כוח הבן מכוח האב”[14].

הערות שוליים:
- [13] השווה נעילת ליום-כיפור, ולגרמיה תיקן גימפלי וגרס “אחרי נעילת-שער” במקום “בעת נעילת שער”.
- [14] שבועות מח, א.

ביאור: על-פי המסורת „נחתם" ביום-הכיפורים גזר-דינו של כל אדם לשנה הבאה, והיום מסתיים בתפילת נעילה, שבה אומרים: „פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום". מאיר-יוזי מתפלל אפוא שאם כבר נגזר על מישהו להיגנב — הוא יהיה השליח המבצע. אבל תפילה כזאת יפה רק עד החתימה, ולזה יש לבן תשובה: הוא גורס „פתח לנו שער אחרי נעילת-שער" — שינוי מכוון של נוסח הנעילה (הערה [13]) — שהרי זו בדיוק אומנותו של גנב: לפתוח שערים אחרי שננעלו, וגם גזר-דין חתום אינו מעצור בפניו. „יפה כוח הבן מכוח האב" הוא כלל תלמודי (שבועות מח ע"א, הערה [14]) שנאמר במקורו בדיני שבועות — וכאן הוא נעשה ברכת גאווה של אב גנב על בן שעלה עליו בפלפול המקצוע.

## בדיחה 1379

בקצת מקומות נהוג מנהג יפה: אין קוברים את המת, יהיה מי שיהיה, אפילו חומץ בן-חומץ, עד שייאמר לו שׁבח לפני מיטתוֹ, כדי שתהא לו זכות בבית-דין שלמעלה.

כשמת מאיר-יוזי גנב היתה מיטתו מוטלת שעה מרובה על הקרקע: איש לא ידע למצוא שבח לו. לסוף קם הזקן שבקברנים ואמר:

קיברוּ את המת! אני יודע שבח לו: גימפלי בנו גנב גדול ממנו…

[נוסח אחר:

…לסוף קם הזקן שבקברנים ואמר:

קיברו את המת! אני יודע שבח לו: מימיו לא הלך ד' אמות בלי נטילת-ידיים…]

ביאור: „חומץ בן-חומץ" — רשע בן רשע. מנהג המקומות הללו תוקע את הלוויה: אי-אפשר לקבור בלי שבח, ולמאיר-יוזי הגנב אין שבח. שני הפתרונות דו-להביים. „בנו גנב גדול ממנו" — שבח שכולו גנאי: המת צדיק רק בהשוואה לבנו. ובנוסח האחר — „מימיו לא הלך ד' אמות בלי נטילת-ידיים": מעלת האדיקות הזעירה היחידה שאפשר לגרד מחיים שלמים של גנבה. דרויאנוב מציין מקבילה אצל פאולי: מת מלווה-בריבית ולא ידע איש שבח לו, עד שבא הגלב (הספָּר) של העיירה ואמר — מימיו לא בא לידיו זקן יפה כזקנו של זה.

הערת דרויאנוב: פאולי מספר: מת מלוה בריבית נשך, ולא ידע
איש שבח לו, ולא יכלו לקברו, עד שבא הגלב של העיירה ומצא
שבח לו וקברוהו. "מימי, — אמר הגלב, — לא בא לידי לגזוז זקן
יפה ורך כזקנו של זה" ("Schimpf und Ernst", הוצ׳ בולטה,
כרך א׳ סי׳ 195, עמ׳ 124; ביבליוגרפיה עיי״ש כרך ב׳, עמ׳
307). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1379, עמ' 122) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1380

הלך יהודי נכנס ליער ונתקל בגזלן יהודי. תפס לו הגזלן בדשׁ בגדו וצעק:

ממון או דמים!

החזיר ההלך:

תן לי את הנפש, ואת הממון קח לך.

אמר הגזלן:

מהר ותן את הממון.

אמר ההלך:

יהודים אנחנו, ודין הוא שתעשה עמי חסד. לא שלי הוא הממון, אלא של שולחי. בבקשה ממך, שלח אקדוחך וירה אחת ושתיים בכובעי, ויראה שולחי את הכובע ויאמין שנאנסתי.

נענה לו הגזלן וירה לו בכוֹבעוֹ אחת ושתיים.

עכשיו, – אמר ההלך, – ירה נא גם במעילי לשׁם סימן שנאבקתי.

שוב נענה לו הגזלן וירה אחת ושתיים גם במעיל.

חזר ואמר ההלך:

עשה עמי עוד חסד אחד וירה גם באפודתי, והיה לי לאות שנאבקתי בכל כוחי.

סירב הגזלן ואמר:

איני יכול.

היתמה ההלך ושאל:

מה פירוש אין אתה יכול? מה הבדל יש בין אפודה לכובע ומעיל?

השיב הגזלן:

אין לי כדורים יותר.

אה! – נשא ההלך את רגליו והלך לו. – אם אתה אין לך כדורים, אני אין לי ממון…

ביאור: „ממון או דמים" — כספך או חייך; „אפודה" — מעין חזייה (וֶסט) שלובשים מתחת למעיל. ההלך מפרק את השודד מנשקו בעזרת השודד עצמו: בתואנה שהוא זקוק ל„ראיות" שנאבק — כדי ששולחו, בעל הכסף, יאמין שנאנס — הוא מחלץ ממנו ירייה אחר ירייה, עד שהאקדח ריק והאיום מתפוגג. ופתח לזה מצא ברגש האחווה: „יהודים אנחנו, ודין הוא שתעשה עמי חסד". דרויאנוב מציין מקבילה בסיפור עממי מימי-הביניים: בחור ששודד נטל ממנו את חרבו ביקש שיקצוץ בה את ידו לאות שנאבק, הניח את היד על גזע עץ ושמט אותה ברגע האחרון — החרב ננעצה בעץ, והבחור שלף אותה והתיז את ראש השודד.

הערת דרויאנוב: סיפור עממי של ימי הבינים מספר: בחור
צעיר ואמיץ־כוח הלך יחידי ביער ופיו מלא שירה. פתאום נטפל
אליו עוד הלך אחד ואמר לו: "רצונך, שאלווה אליך?" — השיב
הבחור: "הן". וילכו שניהם יחדיו. אמר האיש לבחור: "חרב יפה
אתה חגור". — השיב הבחור: "הן", — שלף חרבו היפה מנדנה
והוליכה באוויר ימינה ושמאלה. אמר לו האיש: "תן לי לרגע את
החרב ואשים עיני עליה", — ונתן לו הבחור את החרב. אמר האיש:
"עכשיו תן לי כל אשר אתך, ואם לא־ואתיז בחרבך ראשך מעליך".
ועל כורחו נענה לו הבחור. — לאחר שנתן הבחור כל מה שהיה לו,
אמר לשודד: "עשה עמדי טובה וקטע את ידי בחרב, שלא יאמרו
הבריות, כי באפס־יד לקחת מאתי הכל, ולא נאבקתי עמך".
תחילה סירב השודד, ולאחר שהפציר בו הבחור פעמים ושלוש
הסכים. מיד הניח הבחור ידו על מֵע־עֵץ, וכשהרים השודד את
החרב וחזר והורידה בכל כוחו, מיהר הבחור והתיק ידו, ונתקעה
החרב במֵע העץ, עד כי לא יכל עוד השודד להוציאה משם. קם
הבחור וברוב כוחו הוציא הוא את החרב מתוך סדק הגזע והתיז
ראשו של השודד (אלברט וּוסלסד "Märchen des Mittelalters"
ברלין 1925, סי׳ 36, עמ׳ 99; ביבליוגרפיה עיי״ש עמ׳ 222. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1380, עמ' 123) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1381

יהודי שנסתתמו לו מעיינות הפרנסה נמלך להתפרנס מן הגזלנות. אמר ועשה: נטל סכין במטבח ויצא ליער. עמד להתפלל מנחה, והנה הלך בא. הרים ידו ורמז להלך, שיחכה עד שיגמור שמונה-עשרה. נסתכל בו ההלך והכּירוֹ: בּרל שכנו בבית-המדרש, – ועמד וחיכה לו. גמר הגזלן להתפלל שמונה-עשרה, פסע שלש פסיעות לאחוריו, אמר “עלינו” ורקק כנהוג, ומיד תפס להלך המחכה לו בדש בגדו וצעק:

ממון או דמים!

תמה הלה: בּרל ידידי, שמא דעתך נטרפה עליך חלילה?

שלף הגזלן סכינו ונהם ברוב רוזגה:

לא ברל ולא ידיד, אלא גזלן דורש דמים.

ותוך כדי דיבור רפתה ידו, וגנח:

אין מזל לישראל… דווקא הסכין של חלב נזדמנה לי…

ביאור: הגזלן הטרי אינו מצליח להשיל מעליו את בית-המדרש: הוא עוצר לתפילת מנחה על כל דקדוקיה — שמונה-עשרה, שלוש פסיעות לאחור, „עלינו" עם הרקיקה הנהוגה — ומאותת לקורבן שימתין. „ממון או דמים" — כספך או חייך. אבל המכשול הסופי הלכתי: הסכין שנטל מן המטבח היא סכין של חלב — במטבח כשר מפרידים בין כלי חלב לכלי בשר — ואיך ישפוך בה דם? „אין מזל לישראל" היא אמרה תלמודית (שבת קנו ע"א) שפירושה המקורי: ישראל אינם כפופים למזלות; בפי העם — פשוט „אין לנו מזל". והגזלן תולה במזל הביש את מה שרק אדיקותו, שגברה אפילו על כוונת השוד, אשמה בו.

## בדיחה 1382

היה יום-פגרה ויצאו מלמדים לטייל ביער הסמוך לעיירה. פתאום קפץ עליהם גזלן יהודי, פתח פיו וצעק:

הידיים למעלה!

מיד הרימה כל החבורה ידיה למעלה. אחד מן החבורה לא הרים ידיו. חזר הגזלן וצעק צעקה גדולה:

הידיים למעלה!

החזיר הלה ברב אימה ופחד ואמר:

לא עליך, רבי גזלן, השיגדוֹן אינו מניח לי.

נאנח הגזלן:

השיגדוֹן אינו מניח לך? אוֹי לי!… עצתי, שמכאן ואילך לא תאכל לא בצל ולא שום ולא פילפל, שׁקשׁים דברים חריפים לשיגדון…

ביאור: „מלמדים" — מורי החדר; „יום פגרה" — יום חופש; „שיגדון" — מחלת פרקים (גאוט), שאכן מקשה על הרמת ידיים. הגזלן היהודי אינו מחזיק בתפקיד המאיים יותר מרגע: די באזכור מחלה כדי שהשוד יישכח ויפרוץ ממנו היהודי הדואג — אנחת „אוי לי" ועצה רפואית עממית על מאכלים חריפים.

## בדיחה 1383

יהודי אזרח-סיביריה[17] חלה ונטה למות. בא השמשׁ והתחיל מקריא לו וידוּי:

“אשמנו”…

חגר החולה שארית כוחו. היכה בידו על לבו ונענה אחרי השמש:

אשמנו.

“בגדנו”…

בגדנו.

“גזלנו”…

נשתתק החולה ולא נענה אחרי המקריא. הרים השמש קולו וחזר:

“גזלנו”…

שתק החולה ולא נענה אחריו. אמר לו השמש:

מה לך, כי נשתתקת?

התחזק החולה, נשם נשימה כבידה והחזיר:

אפילו אם פה תהא קבורתי – איני מודה…

הערות שוליים:
- [17] כידוע, שימשה סיביריה מקלט לחוטאים, בפרט לגזלנים ורוצחים.

ביאור: „אזרח-סיביריה" — מי שהוגלה לסיביר, ששימשה מקום עונשם של גזלנים ורוצחים (הערה [17]). לגוסס נהוג להקריא את הווידוי שלפני המוות, ובו רשימת חטאים לפי סדר האל"ף-בי"ת: אשמנו, בגדנו, גזלנו… על ההודאות הכלליות החולה חוזר ברצון, אבל „גזלנו" — הודאה במקצועו ממש — נתקעת בגרונו. חייו כפושע לימדוהו שלעולם אין מודים באשמה, והוא שומר על זכות השתיקה גם מול בית-דין של מעלה, ואפילו במחיר קבורה בסיביר, הרחק מקבר ישראל.

## בדיחה 1384

תפסו לגזלן יהודי ודנוהו למיתה. ערב אותו יום, שנגזר עליו לעלות לגרדום, נכנס אצלו הממונה על בית-הסוהר ואמר לו: מנהג קדמונים הוא למלא רצונם האחרון של הלקוחים למוות. מה רצונך אתה?

השיב היהודי:

רוצה הייתי לאכול פּטל חי בטרם אמות.

אמר לו המונה:

חורף היום, וּפטל חי מהיכן?

החזיר לו היהודי:

מה בכך שחורף היום? אני יש לי פנאי לחכות…

ביאור: „גרדום" — עמוד התלייה; „פטל חי" — פטל טרי. הנידון מוצא לולאה במנהג: אם חובה למלא את משאלתו האחרונה, ופטל טרי יש רק בקיץ — התלייה תיאלץ להמתין לעונת הפטל. והוא, בקור רוח גמור, „יש לו פנאי לחכות".

# כרך ב׳ — מומרים ומוסרים

## בדיחה 1385

נציב רשע היה לה למוסקבה – סרגי אלכסנדרוביץ דוֹדוֹ של הקיסר. הרבה גזירות גזר על היהודים והרבה קיצץ בזכוּתם לדוּר במוסקבה עיר-הקודש. מהם התחכמו ומצאו תחבולות שונות, שלא תשיגם ידו של אותו רשע, מהם לא עמדו בניסיון וקיבלו עלהם נצרוּת, ונפטרו בבת-אחת מכל עוּנוֹתם, ומהם – והם הרוב- גלוּ.

פעם אחת ישבו יהודים מוסקבאים בחבורה וסיפרו זה עם זה על צרת-הישיבה בעיר שלטונו של סרגי הרשע. פתח אחד ואמר: הרבה עמלתי והרבה יסורים שבעתי, אבל סוף-סוף כּבר יש לי, ברוך-השם, זכות ישיבה כאן.

אמרו לו חבריו:

זכותך מה היא?

החזיר הנשאל:

מיום אתמול ואילך מוכתב אני לסוחר ממדריגה ראשונה. [1]

נענה שני ואמר:

ברוך השם, אף אני כבר יש לי זכות-ישיבה.

אמרו לו:

זכותך שלך מה היא?

החזיר הלה:

אני מוכתב לדוקטור.

קם שלישי ואמר:

זכיותיכם שלכם קליפת-השום לגבי זכותי שלי.

שאלה כל החבורה פה אחד:

אתה מה זכותך?

הוציא הוא מכיסו צלב קטן, הניח לפניהם ואמר:

הרי!… אני מוכתב לישו המשיח…

הערות שוליים:
- [1] יהודים סוחרים ממדריגה ראשונה וגם יהודים בעלי השכלה גבוהה הותרו לדור בחוץ-לתחום, ואפילו במוסקבה. הם גם הורשו, שיהיו לאיש איש מהם שכירים ומשרתים יהודים במספר ידוע, ורשות זו שימשה תחבולה לזכות-ישיבה בשביל סתם-יהודים, שהיו נכתבים ל"יחסנים" אלו כשכירים ומשרתים כביכול.

ביאור: רקע היסטורי ממשי: הדוכס סרגיי אלכסנדרוביץ', דודו של הצאר, גירש ב-1891 את רוב יהודי מוסקבה. זכות-ישיבה בעיר נותרה רק ל„מיוחסים" — סוחרים מן הגילדה הראשונה ובעלי השכלה גבוהה — ואלה הורשו להעסיק שכירים ומשרתים יהודים; כך „נכתבו" סתם יהודים אצל מיוחסים כמשרתים-כביכול וקנו להם זכות-ישיבה (הערה [1]). „מוכתב" פירושו אפוא: רשום רישום פיקטיבי. השניים הראשונים מוכתבים לסוחר ולדוקטור; השלישי „מוכתב לישו המשיח" — כלומר המיר את דתו, שאז נופלות כל ההגבלות מאליהן. המרירות שבבדיחה היא בלשון: השמד מוצג באותו ניב פקידותי ובאותה נימת „ברוך-השם" מתפארת של סידור ניירות — עוד תחבולת רישום, היעילה שבכולן.

## בדיחה 1386

ימים רבים נאבק יהודי מוסקבאי עם המשטרה: עיתים ניצח מתן בסתר, עיתים הצליחה הערמה. לסוף כּלו כל הקיצים. בשכונתו נתמנה קצין-שוטרים חדש רשע-מרושע: לא ידע רחם וארב לכל אדם מישראל. לא עמד היהודי בנסיון ועשה מעשה: הלך לכומר – ושב לביתו “גוי”.

ויהי בחצות הלילה והמשטרה באה. לא קם ולא זע המומר החדש והעמיד פנים כאילו הוא ישׁן. ניגש קצין-השוטרים למיטתו, הסתכל בו יפה-יפה, הכירוֹ וקרא:

אהא, ז’יד! באת בכפי. עכשיו לא תימלט עוד…

פּיהק המוּמר החדש לכל רוחב פיו, התמתח לכל אורך המיטה, פישפש ומצא צלבוֹ מתחת לכר, הגיעוֹ עד לחוטמו של הקצין הרשע, נענה ואמר:

והלה מי הוא בעיניך – כּלב?…

ביאור: „מתן בסתר" — שוחד (על-פי משלי כא, יד: „מתן בסתר יכפה אף"); „כלו כל הקיצים" — אזלו כל הדרכים; „ז'יד" — כינוי הגנאי הרוסי ליהודי. המומר הטרי לוכד את הקצין בדתו החדשה-שלו: הוא מקרב את הצלב אל חוטמו ושואל אם „הלה" — הצלוב — כלב הוא בעיניו. אם נושא הצלב הוא עדיין „ז'יד", נמצא הקצין הרוסי מבזה את קודשי הנצרות עצמה. הצלב, שנקנה כמפלט מן המשטרה, מוכיח את יעילותו כבר בפשיטה הראשונה — לא כסמל אמונה אלא ככלי נשק ביתי.

## בדיחה 1387

כמה זמן ישב יהודי במוסקבה שלא ברשות והתפרנס בקושי. אף קפץ עליו רוגזה של המשטרה. ולילה-לילה הוצרך לבקש לו מקום-לינה חדש. וכשבאו לו מים עד נפש, הלך אל הכומר וטבל.

עברו שבועות וירחים. מצד המשטרה מנוחה ושׁלווה, אבל פרנסה אין. לימים פגש אותו יהודי מכּרוֹ ושאל:

מה כוחו וגבורתו של אלהיך החדש?

החזיר לו המומר:

כוחו וגבורתו לגבי מה? אם לגבי זכות-ישיבה – הפלא ופלא, ואם לגבי פרנסה - הבל הבלים…

ביאור: „זכות-ישיבה" — היתר המגורים שנדרש מיהודי כדי לדור במוסקבה; „באו מים עד נפש" — הגיעו הצרות עד קצה הסבל (לשון תהלים סט, ב). המומר מודד את אלוהיו החדש כספק שירותים, סעיף אחר סעיף: בענייני משטרה — „הפלא ופלא"; בענייני פרנסה — „הבל הבלים" (לשון קהלת). הטבילה סיפקה בדיוק את מה שבשבילו נעשתה, ואף לא פרוטה מעבר לזה.

## בדיחה 1388

כשגזרה המלכות הרוסית גירוש על יהודי מוסקבה, קיבלו עליהם את הגזירה גם כמה יהודים, שכל ימיהם הוחזקו גויים בעיני הבריות, ואף הם יצאו עם הגולים. אמרו לאחד מהם:

אתה, שכל ימיך פּרוּשׁ היית מן היהודים, מה לך ולצרתם עכשיו?

לך והשתמד.

החזיר הוא:

תיפּח עצמותיו של אבי-אבי, שהוא לא השתמד בשעתו ולא הביאני גוי לעולם. אבל אל יזכּוּ נכדי לכך, שאני אשתמד בגללם ואביא אותם גויים לעולם…

ביאור: „תיפח עצמותיו" — קללה: יירקבו עצמותיו; „להשתמד" — להמיר את הדת. מדובר במתבולל גמור, שכל ימיו „הוחזק גוי בעיני הבריות" — ובכל זאת יצא בגירוש מוסקבה (1891) עם הגולים. תשובתו פרדוקס מהודק: הוא מקלל את אבי-סבו שלא השתמד בשעתו — שאילו עשה כן, הוא עצמו היה נולד גוי ונחסך ממנו הכול; אבל מאותו טעם בדיוק לא ישתמד הוא עצמו, שלא ייוולדו נכדיו גויים. מי שחי את כל חייו על סף היציאה מן היהדות מגלה, ברגע המבחן, שאינו מוכן להיות החוליה השוברת את השרשרת — אלא רק להתרעם על מי שלא שבר אותה לפניו.

## בדיחה 1389

יהודי הלך לכומר שיטבילוֹ. אמר לו הכומר:

עד שאני עושה רצונך, הגידה נא לי, למה אתה מבקש להמיר?

החזיר לו היהודי:

משפחתי שׂנוּאה עלי ומבקש אני להביא חרפה עליה…

ביאור: הכומר מצפה למניע של אמונה ומקבל את ההפך הגמור: המרת דת הייתה החרפה הקשה ביותר שיכולה לבוא על משפחה יהודית — ובדיוק בשביל זה האיש רוצה בה. הטבילה כולה אינה אלא נקמה משפחתית.

## בדיחה 1390

יוֹמיים קודם פסח בא יהודי למסית וגילה לו, שרצונו לטבול. שמח עליו המסית וביקש למסור אותו לכומר, שילמדוֹ עיקרי הדת. סירב היהודי ודרש טבילה מיד. אמר לו המסית:

למה אתה אץ כל-כך?

השיב היהודי:

אני אץ, משום שמחרתיים פסח.

תמה המסית:

ואם מחרתיים פסח, מה בכך?

החזיר לו היהודי:

אלא לשׁם מה אני מבקש לטבול, אם לא כדי שיהא בידי לקנות צורכי-פסח?…

ביאור: „מסית" — כך כינו היהודים את המיסיונר; המיסיונרים נהגו לשלם למתנצרים או להעניק להם טובות הנאה. מכאן הבהילות: היהודי מוותר על לימוד עיקרי הדת כי הוא צריך את דמי הטבילה בזמן — לקנות בהם מצות ויין לפסח. הנצרות כולה אינה בעיניו אלא מקור מימון לחג שבו חוגגים דווקא את הישארותו יהודי. דרויאנוב מציין מקבילה צוענית: צועני מוסלמי שנטבל תמורת שני דוקאטים, כי בעוד שלושה ימים עליו למול את בנו ואין בידו פרוטה.

הערת דרויאנוב: בדיחה צוענית מספרת: כומר נוצרי פיתה
צועני מושלימי שימיר, אף הבטיח לו שני דוקטים בשכר זה, ולא
נפתה לו הצועני. לימים בא הצועני אל הכומר ואמר לו: "מהר
והטבילני מיד, ותן לי שני הדוקטים אשר אמרת". לאחר שהטבילו
אמר לו הכומר: "מה גרם לך, בני, שפתאום נפקחו עיניך לראות
דרך הקודש?" — החזיר לו הצועני: "ההכרח פקח את עיני. בעוד
שלושה ימים צריך אני למול את בני, ובידי אין פרוטה לפורטה"
(קרויס, "ציגיינער", עמ׳ 19). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1390, עמ' 130) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1391

שני אחים נדברו והלכו יחדיו להשתמד. נכנסו אל הכומר ולא מצאוּהוּ בבית. עד שישבו וחיכו לו התחילה השמשׁ שוקעת. קם אחד מן העתידים להיות מומרים ואמר לאחיו:

מי יודע, כמה יתמהמה עוד? בוא ונלך בינתיים להתפלל מנחה בציבור…

ביאור: „להשתמד" — להמיר את הדת. מנחה, תפילת אחר-הצהריים, נאמרת עד שקיעת החמה, ומצווה מן המובחר לאומרה במניין („בציבור"). ההרגל היהודי גובר על ההחלטה הגורלית: השמש שוקעת, זמן מנחה עומד לחלוף — והעתידים-להשתמד רצים לתפוס מניין אחרון, רגע לפני שיתכחשו לכל העניין.

## בדיחה 1392

לשעבר נהגו רבים מן הכמרים ליתן דינר זהב לכל אדם מישראל, שבא אליהם להמיר. ונמצאו יהודים, שהיו מערימים ומחליפים שמותיהם ונוטלים דינרים כמה פעמים, ומשתמטים ואינם ממירים. ראו הכמרים שׁכּך, נמלכו וביטלו מנהגם, שלא יהיו מערימים נשׂכרים.

בינתיים נכנס יהודי זקן אצל כומר ואמר לו:

אדוני כומר, להמיר באתי.

נסתכל בו הכומר והכירוֹ: זקן זה כבר הוציא מידו כמה דינרים.

אמר לו:

לחינם טרחת ובאת אלי. אותו מנהג כבר נתבטל.

יצא הזקן מביתו של הכומר וזעף:

תיפּח רוחם של הרשעים! פרנסה נקייה וקלה היתה לנו, ואף אותה ביטלו מאיתנו…

ביאור: היו כמרים ששילמו דינר זהב לכל יהודי שבא להמיר, והיו יהודים שעשו מזה עסק: מחליפים שם, גובים דינר ונשמטים בלי להיטבל. הזקן, שכבר „הוציא" כך כמה דינרים, בא לסיבוב נוסף — וכשמתברר שהמנהג בוטל הוא יוצא בזעף על „הרשעים". ההיפוך המוסרי שלם: הרמייה החוזרת היא בעיניו „פרנסה נקייה וקלה" — נקייה באמת, שהרי איש לא המיר בסופה — והכמרים שחדלו לשלם הם שקיפחו את לחמו.

## בדיחה 1393

יהודי בא אצל כומר להשתמד. אמר לו הכומר:

קודם כל חייב אתה לכפּר פניהם של קדושינו, כדי שיסכימו להכניס אותך בבריתה של כּנסייתנוּ.

שאל היהודי:

במה אכפר פניהם?

אמר לו הכומר:

תספוג מלקות על קידוש שמו של כל אחד ואחד מהם.

תחילה חכך היהודי לסרב, וכשראה שהכומר עומד על דעתו הסכים. מיד באו שני סגניו של הכומר, מתחוהו על העמוד והתחילו מצליפים ומפרשים:

עשר על קידוש שמו של פאולוס…עשר על קידוש שמו של פטרוס…עשר על קידוש שמו של לוקס…

קפץ היהודי מעל העמוד וזעק:

הניחו לי…אי אפשר במשפחה גדולה כזו…

ביאור: „לכפר פנים" — לפייס; „מתחוהו על העמוד" — קשרו אותו לעמוד המלקות. עשר מלקות „על קידוש שמו" של כל קדוש — והקדושים בכנסייה נמנים במאות. כשהיהודי קולט שאחרי פאולוס, פטרוס ולוקס הרשימה רק מתחילה, הוא מבטל את העסקה: „אי אפשר במשפחה גדולה כזו". ריבוי הקדושים, גאוות הכנסייה, הופך אצלו לחיסרון חשבונאי פשוט — מחיר ההצטרפות גבוה מדי.

## בדיחה 1394

מרקוס לוי בא לכוהן פרוטסטנטי, כי יכניסהו אל תחת כנפי דתו. הראה לו הכוהן פנים שוחקות ואמר:

אם בלב תמים אתה עושה זאת, כאילו אדם חדש אתה נולד.

אמר מרקוס לוי:

אדוני הכוהן, כיוון שאני נולד אדם חדש, הייתי רוצה שגם שׁם חדש ייקרא לי.

הסכים הכוהן ושאל:

מה שׁם חדש היית בוחר לך?

הירהר מרקוס לוי רגע והשיב:

הייתי בוחר לי את השם מרטין לוּטר.

השתאה הכוהן ואמר:

אי-אפשר! אחד היה מרטין לוטר ואין שני לו.

מיד קם מרקוס לוי ללכת ואמר:

אם כך, כל החליפים הללו אינם כּדאים לי.

לא הבין הכוהן ושאל:

מה פירוּש אינם כדאים לך? כלום בּשם הדבר תלוי?

החזיר מרקוס לוי:

הן, אדוני הכוהן, בשם הדבר תלוי; אם לא מרטין לוטר, אצטרך להחליף את המונוגרמות בלבנים שלי…

ביאור: מונוגרמה — ראשי-תיבות השם, שנהגו לרקום על „לבנים": כותנות ומצעים. „מרקוס לוי" ו„מרטין לוטר" חולקים אותם ראשי-תיבות, מ"ל — וכל הבקשה לשם המייסד הגדול של הפרוטסטנטיות אינה אלא חיסכון בעלות רקמה חדשה. ה„לידה מחדש" הרוחנית שהכומר מבטיח שווה למרקוס לוי בדיוק כמחיר המונוגרמות. דרויאנוב מציין שהיינה כבר שם היגיון זה בפי הירש-היאצינט שלו, שבחר להיקרא „היאצינט" מפני שהאות ה' כבר הייתה בחותמתו ולא נזקק לחותמת חדשה.

הערת דרויאנוב: כבר הסביר הזקן "הירש היאצינט":
"אדוני דוקטור, כלך לך מן האמונה היהודית העתיקה... אני נמנע
מכל מה שיכול להזכירה לי. והואיל והירש מלה יהודית היא, ואני
בגרמנית יאמר היאצינט במקומה, גרש גירשתי את הירש הזקן, ואני
היאצינט. אף יתרון לדבר, שכבר יש בחותמתי האות
חותם עתה: ה׳, ואין אני זקוק לעשות לי חותמת חדשה" (הנריך היינה, "Die
Bäder von Lucca", פרק תשיעי). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1394, עמ' 132) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1395

ינטלס הזקן נתבּארון,קרא לבניו ואמר להם:

בּני, הואיל והגענו, ברוך-השם, לידי כך ונעשינו בּארונים, מוטב, שגם נסיר מעלינו חרפת היהדות ונתנצר.

שיבחו והודו הבנים, והבן הבכור הוסיף ואמר:

לא זו בלבד, אלא גם נשׁנה שמנו.

סירב הזקן ואמר:

ארבעים שנה עבדתי ועמלתי עד שהפירמה ינטלס נתפרסמה בעולם. עכשיו אתה אומר להרוס כל מה שבניתי.

ניסה הבן הבכור לעמוד על דעתו:

השם ינטלס יהודי הוא עד כדי תיעוּב.

נעלב הזקן והחזיר:

שטות! הרי – אריסטוטלס…

ביאור: „נתבארון" — קיבל תואר בארון. הזקן מוכן בקלות גמורה להיפטר מן היהדות — „חרפה" בפיו — אבל שם הפירמה, ארבעים שנות מוניטין, קדוש בעיניו מכל דת. וכשהבן טוען ש„ינטלס" (שם יידי מובהק — בנה של יענטה) יהודי עד תיעוב, שולף האב הוכחה נצחת שהשם דווקא קלאסי ומיוחס: הרי גם „אריסטוטלס" מסתיים כך. האמונה נמכרת בזול; המותג — לעולם לא.

## בדיחה 1396

אמר יהודי לנוצרי מכּרוֹ:

משום ששמעתי עליך, שאתה בקי במנהגי הכנסייה, - מה לובשים לטבילת-הקודש?

החזיר לו מכּרוֹ הנוצרי:

לפי הידוע לי לובשים לטבילת- הקודש – חיתוּלים…

ביאור: בכנסייה מטבילים תינוקות בני ימים אחדים, ולכן „בגד הטקס" של הנטבל הוא באמת חיתולים. ובתשובה היבשה גם קריצה: מי שמצטרף לנצרות עושה זאת בגיל שבו אין לו מושג במה מדובר.

## בדיחה 1397

בחבורה של מומחים לענייני תיאטרון התווכּחוּ על גילה של שׂחקנית מפורסמת. אחד גרס: בת שלושים, השני גרס: בת עשרים וחמש, והשלישי העיד, שעדיין לא הגיעה לעשרים: בעיניו ראה תעודת-הטבילה שלה. נענה הראשון ואמר:

מכאן אין ראיה. אם בתעודת-טבילה אנו משגיחים, הרי אני עבדכם – תינוק בן יומו…

ביאור: תעודת-טבילה שימשה ברוסיה גם כתעודת לידה — אלא שאצל מומר רשום בה תאריך ההמרה, לא הלידה. השחקנית „שטרם מלאו לה עשרים" פשוט נטבלה לפני פחות מעשרים שנה. והמומחה הראשון, המכריז שלפי חשבון כזה הוא עצמו „תינוק בן יומו", מפריך את הראיה — וחושף אגב כך שגם הוא מומר, וטרי למדי.

## בדיחה 1398

שאל מכּס הקטן את אביו:

אבא, בן כמה אדם נעשה יהודי?

גער בו אביו:

שטות זו מניין לך? אין אדם נעשה כלום; כל אדם הוא מה שהוא.

לא קיבּל מכּס הקטן והחזיר:

אבא, לא כך. הנה אני בן עשר, ונוצרי אני. אתה בן ארבעים, ועדיין גם אתה נוצרי. ואילו סבא, יהודי הוא כבר…

ביאור: משפחת מומרים: האב התנצר, ולכן הוא ובנו מכּס (מקס — שם גרמני „נקי" מיהדות) נוצרים, ורק הסבא נשאר יהודי. הילד, שרואה רק את תבנית הגילים, מסיק בהיגיון ילדותי מושלם שיהדות היא משהו שנעשים בו לעת זקנה — ומטיח בלי דעת בפני אביו בדיוק את מה שהאב ביקש להשכיח: שגם הוא היה פעם יהודי, ושיהדות המשפחה שרדה רק בדור הזקן.

## בדיחה 1399

נפלה שמועה בעיר:

פלוני הזקן אומר להשתמד.

נתכנסו אליו מכריו והתחילו רבים עמו:

זקן אתה, מחר יהא עפר לחמך, והיום אתה הולך לשמד!

החזיר הזקן:

דווקא מחמת זיקנה עושה אני כך. בכמה מן הספרים הקדושים שלנו מצאתי כתוב, שקודם ביאת משיח יהיה שמד גדול, שלא היה כמותו מעולם. בשמד כזה ודאי גדול יהיה הדחק, וזקן וחלש כמוני ברגליים יירמס. לפיכך מוּטב שאקדים ואשתמד עכשיו, בשעת רווחה…

ביאור: „מחר יהא עפר לחמך" — הרי אתה על סף הקבר. במסורת האסכטולוגית, „חבלי משיח", מדובר על צרות ושמד גדול — המרה כפויה — שיבואו על ישראל ערב הגאולה. הזקן קורא את הנבואה כתחזית של צפיפות: בשמד המוני כזה יהיה דוחק נורא, וזקן חלוש עלול להירמס — לכן מוטב להקדים ולהשתמד עכשיו, „בשעת רווחה", כשאין תור. הכפירה הגמורה מוגשת בלבוש למדני-אדוק, עם מראה מקום ב„ספרים הקדושים שלנו".

## בדיחה 1400

אחד מחשובי הקהילה בווינה המיר לעת זיקנה ונעשה קתולי. התבּיישוּ בו חבריו ואמרו לו:

רגלך האחת כבר עומדת בקבר, ויצאת לשמד!

החזיר הזקן:

אל תתמהו. לפני ימים מועטים הייתי ברומי, ובעיני ראיתי את ההגמונים הגדולים ואת הליכותיהם ומעשיהם. מתחילה נזדעזעתי. אחר-כך נתיישבה עלי דעתי ואמרתי: דת שיכולה לישא ולסבול את אלו, ועדיין היא קיימת, אין כמותה לכוח וגבורה…

ביאור: „הגמונים" — בכירי הכנסייה; החצר האפיפיורית ברומא נודעה לשמצה בשחיתותה. „שבחו" של הזקן הוא עקיצה אנטי-קלריקלית מהודקת: דת שמנהיגיה כאלה ועודנה קיימת — כוחה ודאי על-אנושי. המחמאה לכנסייה היא בעצם כתב אישום נגד כמריה. דרויאנוב מציין שזו בדיחה נודדת ומפורסמת — כבר אצל בוקצ'ו (סיפור אברהם היהודי שבפתח ה„דקאמרון", המתנצר בדיוק מן הנימוק הזה), מרטין לוטר, בֶּבֶּל ופאולי — וכמעט כולם סיפרו אותה כבדיחה יהודית.

הערת דרויאנוב: לפנינו בדיחה מפורסמת: כבר שמענוה מפי
בוקצ׳יה, מרטין לוטר, הנריך בבל, פאולי ועוד ועוד, וכמעט
כולם סיפרו אותה כבדיחה יהודית. ביבליוגרפיה עי׳:
הנריך בבל, הוצ׳ ווסלסקי, חלק ב׳, עמ׳ 150—151 (ציון לסי׳ 72);
פאולי, הוצ׳ בולטה, כרך ב׳, עמ׳ 426 (ציון לסי׳ 777). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1400, עמ' 133) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1401

פייטל וּפייבל הלכו יחדיו אל הכומר להמיר. ראשון נכנס פייטל, טבל ויצא גוי. אמר לו פייבל:

פייטל, נו?…

זעם פייטל והחזיר:

ראשית, לא פייטל, אלא פיליפ, ושנית – עם יהודי ארור כמותך אין אני סח: אתם צלבתם את אלהינו…

ביאור: „להמיר" — להתנצר. עוד לא יבשו על פייטל מי הטבילה, וכבר שלף את מלוא הרפרטואר האנטישמי — שם חדש, „יהודי ארור", ו„אתם צלבתם את אלהינו" — כלפי מי שבא איתו יחד להמיר. קנאת המומר הטרי גדולה מזו של נוצרי מלידה; וה„אתם" מוסיף חשבון משלו: עוד לפני שעה קלה היה פייטל עצמו בכלל ה„צולבים".

## בדיחה 1402

משיחתו של מומר בן-מומר:

אותו ערב היתה לנו מסיבּה גדולה ויפה. היינו חמישים איש, וכוּלנוּ אריים טהורים, חוץ מאבא…

ביאור: „אריים טהורים" — בני הגזע הנוצרי-האירופי לפי תורת הגזע, שמדדה אדם על-פי מוצא הוריו. ולכן ההתפארות מפילה את עצמה: בחבורה ה„טהורה" ישב אבא, יהודי מומר — ומי שאביו יהודי, „טוהר" גזעו שלו בטל מאליו.

## בדיחה 1403

בנקאי השתמד. למחר בא לבנק, וכרגיל נכנס לחדרוֹ מזכירוֹ היהודי, העובד עמו זה שלושים שנה. הסתכל המומר החדש בפני מזכירוֹ הזקן ונדמה לו, שחיוך דק מן הדק מרפרף בפתחי-פיו. החמיר הוא פניו ואמר לו:

אין זו ממידת דרך-ארץ!… כלום ליגלגתי אני מימי על דתך שלך?…

ביאור: הבנקאי מדבר על הנצרות שקיבל אתמול כאילו הייתה דתו מלידה, ועל היהדות — שהייתה דתו שלו עד אתמול — כעל „דתך שלך" של המזכיר, עניין זר שמעולם לא היה לו בו חלק. ושימו לב שהחיוך רק „נדמה לו": המומר הטרי יודע היטב כמה מגוחך הוא נראה, ולכן הוא מוצא לגלוג עוד לפני שישנו.

## בדיחה 1404

מזכירוֹ של בנקאי השתמד. למחר בא כדרכו אל הבנק לעשות מלאכתו, כתב כמה מכתבים והביאם לבעליו לחתימה. קרא הלה את המכתבים ומצא בהם שגיאות. קרע בחמתו את כל המכתבים ונהם:

עשרים וארבע שעות גוי, וכבר חמור!…

ביאור: הבנקאי מוצא שגיאות במכתבים ומסיק שהשכל אבד למזכירו יחד עם היהדות: יממה כגוי — וכבר טיפש. הבדיחה נשענת על האמונה העממית ב„ראש היהודי" החריף, והעוקץ כפול — גם במומר שמכר את זהותו ויצא קירח, וגם בסטריאוטיפ עצמו, כאילו החוכמה מאוחסנת בדת ונשמטת עם מי הטבילה.

## בדיחה 1405

ארבעה מומרים נכנסו לפונדק. שתו כוס ראשונה, שנייה ושלישית, וכשהתחיל היין תוסס התחילה הלשון מקשקשת. פתח הזקן שבחבורה ואמר:

מודה אני: התאווה לממון, לחיים טובים, היא שגרמה לי…

נענה השני ואמר:

אני פילוסוף גדול הייתי. כפרתי בכל. אמרתי: הואיל והכל הבל לית דין ולית דיין, למה אשא ואסבול חינם?…

כפף השלישי ראשו והתוודה:

אותי הביאה אשה אל הכומר…היה מעשה…

הרביעי שתק. אמר לו הזקן:

ואתה?

זקף הוא קומתו והחזיר:

לא מהמונכם אני; הכרה שבלב…

קיפחו הזקן:

חביבי, צא וספּר לגויים…

ביאור: „לית דין ולית דיין" — ארמית: אין דין ואין דיין, נוסחת הכפירה המדרשית בהשגחה ובצדק האלוהי. שלושת הראשונים, כשהיין מתיר את הלשון, מודים במניעים ארציים: ממון, ייאוש של „הכול הבל", אישה. הרביעי לבדו טוען למניע נאצל — „הכרה שבלב", אמונה כנה. „צא וספר לגויים": את הסיפור הזה שמוֹר למי שעשוי להאמין לו. בין מומרים לבין עצמם הכול יודעים שאיש אינו ממיר מתוך שכנוע דתי — ולכן דווקא הווידוי ה„אצילי" הוא השקר היחיד שנשמע הערב.

## בדיחה 1406

השמש הביא טה ופת-שחרית. כל הפקידים אכלו ושתו. הגזבר הזקן לא נגע במה שהביא השמש, לא אכל ולא שתה – ונאנח.

אמר לו חברו:

מה לך? חולה אתה?

החזיר הזקן:

יום-כיפור היום…

ליגלג עליו חברו:

לעבוד מותר ולשתות כוס טה אסור?

גימגם הזקן ואמר:

באמת איני חייב כלל לצום… עוד לפני שלושים שנה המירותי…

התפלא חברו:

אם כן, למה זה אתה?

החזיר הזקן:

יודע אתה? קשה לזקן כמוני לזוּר מרגילוּת ישׁנה…

ביאור: „שמש" — כאן: שרת המשרד; „פת-שחרית" — ארוחת בוקר; „לזוּר" — לסור, להתרחק. הגזבר עובד ביום כיפור — סימן שאינו שומר אותו — אבל לאכול בו אינו מסוגל, אף שהמיר לפני שלושים שנה ואינו „חייב" דבר. הצום שרד את הטבילה לא כאמונה אלא כ„רגילות ישנה": הגוף ממשיך לצום גם כשבעליו כבר גוי. חצי-השמירה הזאת — לעבוד ביום הקדוש ולצום בו — היא דיוקנו המדויק של מי שכבר אינו יהודי ועדיין איננו נוצרי.

## בדיחה 1407

בּמסיבּה של מומרים התפאר הזקן שבהם ואמר:

זה שלושים שנה יצאתי מכלל ישראל, וכבר ניצחתי בי כל סימני היהדות, חוץ מאחד.

אמרו לו:

אותו שיוּר יהודי מהו?

החזיר הזקן:

את הכלבים עדיין אני ירא…

[נוסח אחר:

…אמרו לו:

אותו שיוּר יהודי מהו?

החזיר הזקן:

לעבור על-פני בית-יראה שלהם ולא לאמר: “שׁקץ תשׁקצנוּ” – איני יכול…]

ביאור: „בית-יראה" — כינוי יהודי לכנסייה. „שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ז, כו) נאמר על עבודה זרה, ויהודים נהגו למלמל אותו בעוברם על-פני כנסייה. שלושים שנות התנצרות עקרו מן הזקן הכול חוץ מן הרפלקסים: פחד הכלבים — פחדו הגופני של יהודי הגולה, שכלבי הכפרים והאחוזות שוסו בו — או הפסוק שנפלט מאליו מול כנסייה, זו שהוא עצמו מתפלל בה עכשיו. את מה ש„ניצח" השכל, שימר הגוף.

## בדיחה 1408

היתה לו לנחום סוקולוב שיחה עם מומר זקן בן-שמונים, צנזור לספרי-ישראל בפטרבורג; התוודה לפניו הזקן ואמר לו: עשרים שנות עמל מינוּ לי עד שלימדתי לשוני להתיז את הרי"ש הרוסית כהלכה, עוד עשרים שנה יגעתי עד שלימדתי פי וקיבתי ליהנות מבשר חזיר, ועוד עשרים שנה הוגעתי את נשמתי עד שלמדתי לשבת במנוחה בבית-יראה שלהם. ואף-על-פי-כן יודע ומכיר אני, ש"שקץ" קטן משלהם גוי גדול הוא הרבה יותר ממני…

(“הארץ” גליון מס' 3981, ברשימתו של ב' א' [בן-אליעזר] “דיאלוגים ספרותיים”).

ביאור: נחום סוקולוב — מגדולי העיתונות העברית ומראשי התנועה הציונית. „צנזור לספרי-ישראל" — פקיד שפיקח מטעם השלטון הצארי על ספרים עבריים; במשרה הזאת ישבו על-פי-רוב מומרים, יודעי-העברית היחידים שהשלטון בטח בהם. „להתיז את הרי"ש הרוסית" — לבטא כהלכה את ה-R המתגלגלת, סימן ההיכר המובהק בין דובר רוסית ילידי ליוצא דוברי היידיש; „בית-יראה" — כנסייה; „שקץ" — כינוי גנאי יהודי לנער גוי. חשבון חייו של הצנזור — עשרים שנה למבטא, עשרים לחזיר, עשרים לישיבה שלווה בכנסייה — מסתכם בהודאת תבוסה: שישים שנות עמל אינן קונות את מה שכל פרחח גוי מקבל בלידתו. גוי אינו דבר שנעשים; גוי נולדים.

## בדיחה 1409

שני חברים לישיבה ולהשׂכלה בסתר פרשו לדרכים רחוקות זו מזו: אחד נעשה סופר עברי מפורסם, והשני השתמד ועלה לגדולה בּרשוּת. לימים נזדמנו שניהם למקום אחד. ביקש המומר לפייס את דעתו של מי-שהיה חברו לפנים, ואמר לו:

נאמן עלי הדיין: אף-על-פי שהמירותי ונעשיתי גוי, יהודי גמור אני מבפנים.

נעץ הסופר עינים בודקות בחוטמו הגיבן של המומר והחזיר לו: מה שמבפנים איני רואה ואיני יודע, אבל אני רואה ויודע מה שמבחוץ…

ביאור: „עלה לגדולה ברשות" — התקדם בשירות השלטון, קידום שההמרה פתחה לו. המומר נשבע שנשאר „יהודי גמור מבפנים", והסופר עונה במבט אחד אל חוטמו הגיבן — האף ה„יהודי" של הסטריאוטיפ בן-הזמן: את הפְּנים אי-אפשר לבדוק, אבל החוץ מעיד עליו למרחוק. תשובה שמפקיעה מהמומר את שני העולמות — יהדותו הפנימית נותרת בגדר טענה, וגויותו החיצונית לא תתקבל לעולם, כי הגוף מסגיר אותו.

## בדיחה 1410

מומר רחץ בים, ועל כל כריעה וכריעה שכּרע ניטלטל הצלב שבצווארו. היה שם יהודי אחד מכּרו, ניגש אליו ואמר לו: עצתי, שמכאן ולהבא, כשתבוא לרחוץ, תעשה אחת משתי אלה: או שתלבש מכנסי-רחיצה על בשרך, או שתפרוק את הצלב מעל צווארך…

ביאור: „כריעה" — טבילה במים, שבכל אחת מהן מיטלטל הצלב ומושך את העין. ברחצה בעירום מציג המומר שני סימנים סותרים: ברית-המילה שבבשרו והצלב שעל צווארו. עצת המכר נשמעת שקולה — כסה את זה או הסר את זה — אבל רק אחת מהאפשרויות פותרת משהו באמת: את המילה אי-אפשר להסיר, ומכאן שהעצה ההגונה היחידה היא לפרוק את הצלב, כלומר לחזור בו.

## בדיחה 1411

בחור יהודי המיר. אמרו לו:

על עצמות אביך אין אתה חס; בקברו יתהפך מבּוּשׁה שהניח בן כמותך.

החזיר הכומר:

אין בכך כלום. מחר ימיר אחי, וישוב אבא ויתהפך, וינוח על מקומו בשלום כבתחילה…

ביאור: חשבון מקאברי מדויק: הניב „יתהפך בקברו" נלקח כפשוטו — היפוך אחד על בושת הבן הראשון, היפוך שני כשימיר גם האח, וביחד סיבוב שלם שמחזיר את אבא לתנוחת המנוחה המקורית. חוצפת המומר היא הפואנטה: הוא מציע עוד שמד במשפחה כפתרון הנדסי לצערו של אביו.

## בדיחה 1412

יוריסטון יהודי המיר. לא היו ימים מועטים והמיר גם אחיו, חנווני לפוזמקאות. אמרו לו לזה:

תינח אחיך: יוריסטון הוא ובפני יהודי נעולים כל השערים. אבל אתה הפוזמקאי, מה תועלת יש לך מן השמד?

החזיר הפוזמקאי:

חס ושלום! לא לתועלתי, אלא לתולעתו של אחי נתכּוונתי: יוריסטון הוא ולסביבה נוצרית הוא צריך…

ביאור: „יוריסטון" — משפטן; „פוזמקאות" — גרביים; „שמד" — המרת דת. ברוסיה הצארית נחסמו בפני יהודים משרות המשפט, ולכן המרת היוריסטון מובנת מאליה — היא קנתה לו קריירה. הפליאה היא על אחיו מוכר הגרביים, שאין לו מהשמד שום רווח; והוא משיב שהמיר „לא לתועלתי אלא לתולעתו של אחי" — שיכול אותיות לגלגני של „תועלת" — כדי לספק ליוריסטון סביבה נוצרית הולמת, משפחה שאפשר להציג. השמד כמיזם משפחתי: אח אחד ממיר בשביל הקריירה, והשני בשביל התפאורה.

## בדיחה 1413

בנקאי יהודי השׂיא את בתו למומר. אמרו לו:

כלום תמו בחורים יהודים, שנתת את בתך למומר?

החזיר אבי-הבת:

רבותי, דורנו דור-מדע הוא, ואל תהא השיטה של תערובת הגזעים קלה בעיניכם…

ביאור: תשובת האב מגייסת את „מדע" הגזע האופנתי של התקופה — התורה שגרסה כי הכלאה בין גזעים משביחה את הצאצאים — כדי לעטוף שידוך של התבוללות באצטלה נאורה. העוקץ בפער: על השאלה הפשוטה „כלום תמו בחורים יהודים?" הוא עונה בהרצאה מדעית, כאילו לא מעמד וממון עומדים מאחורי העסקה אלא טובת המין האנושי.

## בדיחה 1414

בחור מומר, מבני-בניו של רב מפורסם, ארס לו בחורה עשירה, בתו של יהודי שנתבארון. וגדול ויפה היה נשף-האירוסין בביתהּ של הכלה, וגדולה היתה השמחה של “הבארונית” הזקנה, אמהּ של הכלה. עיניה נוצצו מהנאה, ורגע-רגע ליטפה את החתן ולחשה לו:

כל ימי התפללתי לחתן כמותך בשביל בתי…

חייך החתן ואמר לה:

כלום אחד מאלף אני?

החזירה לו הזקנה:

הן, יקירי, אחד מאלף… גוי הגון ממשפחה מיוחסת בישראל…

ביאור: „יהודי שנתבארון" — עשיר מתבולל שזכה בתואר אצולה (בארון), כדרך כמה מגדולי הבנקאים היהודים. תשובת ה„בארונית" היא אוקסימורון שלם: „גוי הגון ממשפחה מיוחסת בישראל" — נוצרי גמור, אבל עם ייחוס רבני. בחוגים האלה זה באמת „אחד מאלף": הם השילו את היהדות אך לא את גאוות היוחסין היהודיים, והמחמאה הלבבית של החותנת חושפת בתמימות את הצירוף הבלתי-אפשרי שעליו בנוי עולמם.

## בדיחה 1415

בחור מומר, בנו של מומר עשיר, חשקה נפשו בבת-ישראל ענייה ובקש לישא אותה. עיכּב אביו ואמר לו:

בני זיווג זה לא נאה לך מצדי-צדדים. ראשית, לא נאה לך שתישא בת-ישראל, כי גוי אתה, ושנית, לא נאה לך שתישא בת-עניים, כי יהודי אתה…

[נוסח אחר:

סטודנט יהודי עני היה מחזר אחרי בתו של מומר עשיר. אמר לו המומר, אבי-הבת:

ידידי, לחינם אתה טורח. גוי אינו משיא בתו ליהודי, ויהודי עשיר אינו משיא בתו לסטודנט עני…]

ביאור: האב שולף לכל פסול את הזהות הנוחה: כדי לפסול כלה יהודייה הוא „גוי", וכדי לפסול כלה ענייה הוא „יהודי". ההמרה לא עשתה אותו לא זה ולא זה — היא רק ציידה אותו בשתי אמות-מידה שהוא מחליף לפי הצורך. הנוסח האחר הופך את הכיוון ומשאיר את אותו היגיון כפול בדיוק.

## בדיחה 1416

מומר שעלה לגדולה ונעשה יועץ-המדינה ישב ודן לפני יהודי מכּרוֹ על צרת-הבת:

בת-יחידה יש לו, ואין זיווג מזדמן לה: גוי הגון אינו רוצה להתחתן בו, ובמי-שהוא מארחי-פרחי של הגויים אין הוא רוצה.

אמר לו מכּרו היהודי:

עצתי, שתשיא בתך לבנו של פלוני. אף פלוני זה משלנו הוא, ולאחר שעשה אותו מעשה נתעלה ונעשה ראש-העיר.

נעלב המומר יועץ-המדינה:

וכי כך אני בעיניך שבתי, בת-בנו של הש"ץ דמתא במאזפּבקה, אשיא לבן-בנו של חייט בבאלבירישוק?…

ביאור: „יועץ-המדינה" — דרגה גבוהה בסולם הפקידות הרוסי; „ארחי-פרחי" — ריקים ופוחזים (לשון חז"ל); „ש"ץ דמתא" — ארמית: שליח-הציבור, חזן העיירה; מאזפבקה ובאלבירישוק — שמות של עיירות נידחות. המומר רם-הדרגה נעלב מהצעת שידוך עם בנו של מומר אחר, ראש-עיר, בגלל „פער ביוחסין": נכדת חזן לעומת נכד חייט. הצחוק כפול — גם על שני מומרים שעדיין מודדים זה את זה בסולם היוחסין של העיירה שנטשו, וגם על ה„פער" עצמו: חזן של עיירה נידחת אינו מיוחס מחייט אלא בעיני מי שנשאר, בנשמתו, יהודי קטן מן העיירה.

## בדיחה 1417

יהודי זקן נחשד בעוון פלילי, ונמסר לידי חוקר-דין מומר, שהמיר לפני זמן מועט ובזכות זו נתמנה חוקר-דין. טען לפניו הזקן והוכיח לו באותות ובמופתים, שחושדים אותו במה שאין בו. סיים ואמר:

והרי אני עומד לפניך ועם נפשי אני דן: אם יכול אני עדיין למסור דיני למידת-הרחמים שבלבך היהודי, או מוטב שאתלה כבר גורלי במידת-האהבה שבלבך הנוצרי?…

ביאור: הזקן טווה מחמאה שהיא מלכודת: „מידת הרחמים" היא סגולתו המסורתית של הלב היהודי, ו„מידת האהבה" — האידיאל הנוצרי המוצהר. בהעמידו את הבחירה בין שתיהן הוא רומז, בנימוס גמור, שאצל החוקר — שהמיר זה עתה ובשכר הטבילה קיבל את משרתו — אין למצוא לא את זו ולא את זו: את הרחמים היהודיים נטש, ואהבתו הנוצרית אינה אלא מקפצת קריירה.

## בדיחה 1418

גלח קתולי הכניס יהודי בבריתו, ולמחר מצא אותו יושב ואוכל צלי-אווז. ואותו יום היה שישי בשבת, שתענית-בשר הוא לקתולים. נסתכל המומר בגלח וראה, שפניו זועפים ואמר לו:

תנוח דעתך, אישי הכוהן, דג הוא זה.

רגז הגלח:

לא דייך, שאתה עבריין, אלא שגם שקרן אתה.

החזיר לו המומר:

חלילה, אישי הכוהן! אינני לא עבריין ולא שקרן. ממך ראיתי ועשיתי. מה אתה זרקת עלי מים טהורים ואמרת לי: “עד עכשיו היית יהודי, מכאן ואילך קתולי אתה”, אף אני זרקתי על האווז מים טהורים ואמרתי לו: “עד עכשיו היית אווז, מכאן ואילך דג אתה”…

ביאור: „גלח" — כינוי יהודי לגלגני לכומר, על שום ראשו המגולח; „הכניס בבריתו" — הטביל לנצרות; „עבריין" — חוטא. הקתולים נוהגים תענית-בשר בימי שישי — בשר אסור, דגים מותרים — ולכן צלי-אווז ביום שישי הוא חטא ראשון של המומר הטרי. תשובתו היא רדוקציה מושלמת של טקס הטבילה: אם התזת מים והכרזה הופכות יהודי לקתולי, באותו הכוח בדיוק הן הופכות אווז לדג — והכומר אינו יכול להשיב בלי לערער על הטקס של עצמו. דרויאנוב מציין מקבילה איטלקית מאוסף פוג'ו בראצ'וליני, ההומוריסטן הפלורנטיני בן המאה החמש-עשרה: בישוף שאכל תרנגולת ביום שישי „בתורת דג", ונימק — מי שהופך לחם ויין לבשרו ודמו של בן-האלוהים, הפיכת תרנגולת לדג קלה לו שבעתיים.

הערת דרויאנוב: בדיחה איטלקית מספרת: בישוף אכל
תרנגולת צלויה ביום השישי, ולפייס את דעתו של משרתו אמר לו:
"בתורת דג אני אוכל אותה". ראה, שהמשרת תמה מאד, הוסיף ואמר
לו: "לא כוהן אני? והרי אני שואל אותך: מה קשה יותר, להפוך
לחם ויין לבשר־ודם של בן־אלהים או להפוך תרנגולת לדג?"
("Die Schwänke und Schnurren des Florentiners Gian-Fran-
cesco Poggio Braccciolini" בתרגומו של אלפרד זמראו, ליפסין
1905, סימן 216, עמ׳ 149; ועיי״ש ביבליוגרפיה בעמ׳ 231). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1418, עמ' 138) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1419

יהודי עני השתמד, וכשם שהיה עני קודם שמד, כך נשאר עני גם לאחר שמד. אמרו לו:

בשלמא עשירים משתמדים: להוטים הם אחרי תענוגות העולם הזה; אתה, הקבצן, למה השתמדת?

החזיר המשומד:

קצתי בחיי מפני אשתי, שכל יום שישי היתה מטרידה אותי ותובעת כסף לצורכי-שבת.

אמרו לו:

מה תיקנת? עכשיו היא מטרידה אותך כל יום שבת ותובעת כסף לצורכי-יום ראשון?

השיב המשומד:

אף חיי-שעה קרויים חיים…

ביאור: בבית יהודי תביעת ההוצאות מגיעה ביום שישי — צורכי שבת; בבית נוצרי, שיום מנוחתו ראשון, היא זזה לשבת. זה כל מה שהשיג העני בהמרתו: הנדנוד נדד ביום אחד. אבל הוא מגן על העסקה במטבע מבית-המדרש: „חיי-שעה" הם בלשון חז"ל חיים זמניים, של שעה קלה — וגם הם קרויים חיים. יום שישי אחד של שקט בשבוע — גם זה, לשיטתו, שווה שמד.

## בדיחה 1420

יהודי המיר ונעשה קתולי. לא הוציא שנה בקתוליות והמיר שוב ונעשה פרוטסטנט. אמרו לו:

סחורה אתה עושה בדתות?

החזיר המומר הכפול שׁניים:

לא הוא ולא מקצתו, אלא אלהים כלבבי ביקשתי. אלהינו שלנו, של היהודים, מידה טובה יש בו: אין אני רואה אותו, אבל כנגדה יש בו מידה רעה: תמיד, בכל עת ובכל שעה, הוא רואה אותי. עמדתי והמירותיו באלהיהם של הקתולים. תחילה הנאני במידה טובה שיש בו: אין הוא רואה אותי, אבל אחר-כך התחיל מצערני במידה רעה שיש בו: תמיד, בכל עת ובכל שעה אני רואה אותו. נמלכתי והמירותיו באלהיהם של הפרוטסטנטים, שכּולוּ מידה טובה: אין הוא רואה אותי, ואין אני רואה אותו…

ביאור: מאחורי חשבון ה„ראייה" עומדים הבדלים ממשיים בין הדתות: אלוהי ישראל אסור בכל דימוי — אין רואים אותו — אבל הוא משגיח ורואה בכל רגע; הכנסייה הקתולית מלאה צלמים, איקונות וצלבים — את אלוהיה רואים בכל פינה; והפרוטסטנטים ניקו את כנסיותיהם מכל דמות. המומר הכפול מדרג את שלוש הדתות לפי אמת-מידה אחת: כמה מניחים לו לנפשו. הדת המושלמת היא זו שבה איש אינו רואה איש. דרויאנוב מציין שיש המייחסים את התשובה הצינית הזאת לסאטיריקן היהודי-הווינאי מוריץ-גוטליב ספיר.

הערת דרויאנוב: יש מיחסים תשובה ציונית זו למוריץ־גוטליב
ספיר ("Saphiriana", עמ׳ 58). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1420, עמ' 139) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1421

מומר ציווה לבניו קודם מותו, שיקברוהו בקברות-ישראל. כשמת, באו הבנים אל “הנאמן” של חברה קדישא וביקשו מאתו מקום-קבורה לאביהם בבית-העלמין היהודי. לא רצה “הנאמן” לדחות אותם משום, שהם היו תקיפים אצל הרשות, אף לעשות רצונם לא רצה, ואמר להם:

תצטרכו לשלם הרבה דמי-קבורה, סכום כזה וכזה. תמהו הבנים: סכום זה שאתה אומר שקול כנגד בית-העלמין כּוּלוֹ!

החזיר להם “הנאמן”:

היא הנותנת. קיימא לן, שלעתיד לבוא יחיו כל המתים, חוץ מן המומרים. נמצא, שבית-העלמין יהיה גם מופנה כוּלוֹ לאביכם בלבד…

ביאור: „נאמן" של חברה קדישא — הממונה על ענייני הקבורה; „תקיפים אצל הרשות" — בעלי קשרים בשלטון, שמסוכן להרגיזם; „קיימא לן" — ארמית: מקובל בידינו; „היא הנותנת" — זו גופא הסיבה. לפי המסורת שהנאמן נסמך עליה, בתחיית המתים שלעתיד-לבוא יקומו כל שוכני בית-העלמין — חוץ מן המומרים, שאין להם חלק בתחייה. מכאן התמחור: כשיקומו כולם וילכו, יישאר אביהם הדייר היחיד, ונמצא שקנה לעצמו את בית-העלמין כולו. כך נחלץ הנאמן מן המלכודת — אינו מסרב לבנים המקושרים ואינו מכניס מומר לקברות ישראל — ועוד תוחב להם, דרך אגב, תזכורת לגורלו של אביהם בעולם הבא.

## בדיחה 1422

מומר שלח מכתב לאביו וכתב לו:

“אבא, המעשה הרע שעשיתי בחופזי גוזל מנוחתי ביום ובלילה. רוצה אני לשוב לדת ישראל ולעשות תשובה”.

החזיר לו אביו מכתב וכתב לו:

“בני, מי שעשה שטות והבריות מלגלגות עליו, יחזור ויעשה שטות אחרת, כדי שיהיו הבריות מלגלגות עליו?”…

ביאור: תשובת האב מרה כלענה: גם השמד וגם החזרה בתשובה אינם בעיניו אלא „שטויות" שמזמינות את לגלוג הבריות — ומוטב שטות אחת משתיים. במקום לשמוח על בן חוזר, הוא מודד הכול באמת-מידה אחת: מה יאמרו. בעולם שהבדיחה מציירת, אפילו חרטה כנה נשקלת רק לפי הרכילות שתעורר.

## בדיחה 1423

יהודי חייב ראשו למלכות. ערב אותו יום שעלה לגרדום קרא לממונה על בית-הסוהר ואמר לו:

יבוא נא הכומר אלי. להמיר אני רוצה.

אמר לו הממונה:

אם על-ידי כך אתה אומר להציל חייך, טועה אתה. כבר נגמר דינך.

עמד הנדון על רצונו ואמר:

יודע אני. אף-על-פי-כן יבוא הכומר.

בא הכומר והכניסו בבריתו. ולמחר כשהוליכו את המומר החדש לגרדום והכומר בקש ללוותו, בעט בו והבריחו מעל פניו. תמה הממונה:

אם-כן, למה המירות אתמול?

החזיר הלקוּח למוות:

הואיל וכבר נגזרה גזירה, מוטב שׁייתלה גוי ואל ייתלה יהודי…

ביאור: „חייב ראשו למלכות" — נידון למוות בידי השלטון. ההמרה מתגלה כמעשה הנאמנות היהודי האחרון: הנדון אינו מקווה להינצל — הוא יודע שדינו נחתם — אלא דואג שעל הגרדום ייתלה גוי ולא יהודי, שלא תצא חרפה על ישראל. הבעיטה בכומר למחרת מוכיחה שהטבילה לא נגעה בו כלל: את מעשה הבגידה הגדול מכולם רתם לכבוד העם שהוא נפרד ממנו.

## בדיחה 1424

שאלו למחודד:

מפני מה רוב מומרים עשירים ורוב גרים עניים?

החזיר המחודד:

טבעם של דברים גורם. מומר – מוחו מוח יהודי ומזלו מזל גוי, ואילו גר – מוחו מוח גוי ומזלו מזל יהודי…

ביאור: „מחודד" — שנון, איש חידודים; „גר" — נוכרי שהתגייר. התשובה מצליבה שני סטריאוטיפים עממיים: ליהודי ראש חריף ומזל רע („מזל יהודי" פירושו ביש-מזל), לגוי ראש פשוט ומזל טוב. המומר לוקח איתו את הראש היהודי וזוכה במזל של גוי — ומתעשר; הגר מביא ראש של גוי ומקבל עליו את המזל היהודי — ונשאר עני. פסבדו-מדע מסודר להפליא, שכולו לעג עצמי על הצירוף היהודי הנצחי: חוכמה בלי מזל.

## בדיחה 1425

שאלו למדכּי חבד:

מה צורך יש במומרים?

השיב מדכי:

אם אין צורך בהם בחייהם, יש צורך בהם לאחר מותם.

אשה פרועת-ראש כשהיא באה לפתחו של גן-עדן, אין המלאך מיכאל יודע, אם היא גויה אשת-איש, או שהיא בתולה ישראלית. מיד מעמידים לה מומר, הבּקי גם בריח פשטידה של שבת וגם בריח של קותלי-חזיר, והוא נותן חוטמו בה, במקום הראוי לכך, ומריח: אם ריח קותלי-חזיר עולה באפו, בידוע שגויה היא, ואם ריח פשטידה עולה הימנה, שמע-מינה בת ישראל היא…

ביאור: „מדכי חבד" הוא מוטקה חב"ד, בדחן וילנאי נודע שבדיחות רבות נתלו בו. „פרועת-ראש" — גלוית-שיער: יהודייה נשואה מכסה את ראשה, ולכן שיער גלוי מותיר ספק — בתולה יהודייה או גויה נשואה; „פשטידה של שבת" — הקוגל; „קותלי-חזיר" — נתחי חזיר; „שמע-מינה" — ארמית: מכאן ראיה. תועלת המומר, אליבא דמוטקה, היא מומחיותו היחידה: מי שחי בשני העולמות מכיר גם ריח של קוגל וגם ריח של חזיר, ולכן רק הוא כשיר לשמש כלב-גישוש בשערי גן-עדן. וכדי שהעלבון יהיה שלם, נקבע גם היכן בדיוק הוא מריח — „במקום הראוי לכך". כל שקנה המומר בבגידתו הוא חוש מפותח לטרפה, ותעסוקה תימצא לו רק לאחר מותו — במשרה משפילה כיאות.

## בדיחה 1426

בשכונתו של הרב רבי שלמה-יהודה רפופורט (שי"ר) בטארנופול גר משכיל אחד, שיצא לתרבות רעה והמיר. פעם אחת נכנס אותו מומר אצל הרב בשבת, ובו בזמן נכנס גם האיזגד והניח מכתבים על השולחן. אמר הרב למומר:

לך פתח את המכתבים.

נעלב המומר ואמר:

רבי, כלום גוי לשבת אני בעיניך?

החזיר לו הרב:

“לך, לכך נוצרת”… [7]

הערות שוליים:
- [7] בבא מציעא פה, א.

ביאור: „איזגד" — שליח-דואר (מילה ארמית); „גוי של שבת" — נוכרי שיהודים נעזרים בו בשבת למלאכות האסורות עליהם, כמו פתיחת מכתבים. „לכך נוצרת" לקוח ממסכת אבות (ב, ח): לתכלית זו נבראת — אלא שבפי הרב (שי"ר, רבה של טארנופול ומגדולי חכמת-ישראל) המילה נשמעת גם אחרת: לכך נעשית נוצרי. המומר הנעלב — „כלום גוי לשבת אני בעיניך?" — מקבל תשובה שהיא בדיוק זה: משהמרת, זהו ייעודך.

## בדיחה 1427

הפרופיסור המומר דניאל חוולסון חיבּר, כידוע, ספר כנגד עלילת-הדם, והרבה טובה החזיק לעצמו כלפי היהודים, וגם שכר רב דרש מאת עסקני ישראל בפטרבורג. שלח לו אחד מגדולי הרבנות:

“אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת” [8]

החזיר לו חוולסון:

“רבי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי”… [9]

הערות שוליים:
- [8] משנה אבות ב, ח.
- [9] ברכות יז, א.

ביאור: דניאל חוולסון — מומר מפורסם, פרופסור למזרחנות בפטרבורג, שחיבר ספר המפריך את עלילת-הדם ותבע על כך שכר והכרת-טובה. הרב שולח לו את לשון המשנה באבות (הערה [8]): „אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" — אל תתגאה, שהרי לתכלית זו נבראת; וב„נוצרת" מקופל העוקץ: לכך נעשית נוצרי. חוולסון מחזיר באותו מטבע ממש — נוסח הווידוי שבגמרא (ברכות יז ע"א), הנאמר ביום הכיפורים: „עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי" — וגם אצלו המילה כפולת-פנים: נבראתי, וגם התנצרתי — וכאילו לא היה הדבר. הרב עוקץ בציטוט, והמומר מוכיח שתלמודו עודנו בידו.

## בדיחה 1428

…פעם אחת העליב בו בחוולסון חבר נעוריו ואמר לו:

כיצד אין אתה מתבּייש מפני זכרו של רבנו רבי ישראל אזרצר, שקיבלנו תורה מפיו, וגם אתה היית תלמיד מובהק לו?

החזיר לו חוולסון:

ידידי, אין אדם נתפס על אמונה שבלב.

רגז הלה:

צא וספר לתינוקות. כלום באמת אתה מאמין?…

הפסיקו חוולסון:

הן, ידידי; אני מאמין באמונה שלימה, שנוח לו לאדם שיהיה פרופיסור בפטרבורג משיהיה מלמד בשניפישוק…

ביאור: דניאל חוולסון, יליד וילנה ותלמיד-חכם בנעוריו, המיר את דתו כדי לזכות בקתדרה בפטרבורג — משרה שהייתה חסומה בפני יהודים. „מלמד" — מורה-תינוקות בחדר, מקצוע דל ונחות; „שניפישוק" — פרבר עני של וילנה, שם-נרדף לפינה נידחת. כשהוא נדחק אל הקיר — „כלום באמת אתה מאמין?" — הוא עונה בלשון שלושה-עשר העיקרים („אני מאמין באמונה שלמה"), אלא שתוכן האמונה: נוח לאדם להיות פרופסור בפטרבורג ממלמד בשניפישוק. וידוי ציני גלוי-לב — ההמרה לא הייתה עניין שבלב אלא חשבון-קריירה — וזו אכן אמרתו המפורסמת של חוולסון ההיסטורי.

## בדיחה 1429

במסיבה של חשובי ווילנה התווכחו על חוולסון: הללו דרשו אותו לגנאי, שמומר הוא, והללו דרשו אותו לשבח, שהוא מהפך בזכותם של ישראל. היה שם באותה מסיבה רבי נפתלי-צבי-יהודה ברלין (“הנצי”ב") מוולוזין ושאלו לו מה דעתו?

החזיר הנציב:

מעשה באדם אחד שחלה ונסתכן. נתכנסו אצלו גדולי הרופאים שבעירו ולא מצאו לו רפואה אלא בשר בהמה טמאה. מתחילה סירב החולה, ולאחר שגזר עליו הרב לקיים דברי הרופאים מדינו של פיקוח-נפש, אמר:

“רבי, כיוון שאתה גוזר עלי, אני נשמע לך, אבל בתנאי שלא יערפו את הטמאה כמנהג עכו”ם, אלא ישחטוה ויבדקוה כמנהג ישראל".

עשה הרב רצונו וציווה על השוחט, שישחוט ויבדוק. שחט השוחט ובדק ומצא סירכה בריאה, והביאוה אל הרב לשאול עליה. רקק הרב ואמר:

“שוטים שבעולם! למה אתם שואלים על זו? כלום יש כשר בטמא?”…

ביאור: הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין המהוללת, נשאל מה דינו של חוולסון — המומר שהגן על היהודים מפני עלילת-הדם — והוא עונה במשל הלכתי. חולה מסוכן מותר באכילת בשר בהמה טמאה מדין פיקוח-נפש (הצלת חיים דוחה כמעט כל איסור); „עריפה" — המתת הבהמה שלא כדרך ישראל; „סירכה" — הידבקות בריאה, מום שמַטריף אפילו בהמה כשרה, ולכן מביאים ריאה מפוקפקת אל הרב לפסיקה. העוקץ: אין שום טעם לשאול אם סירכה פוסלת בהמה שהיא טמאה מעיקרה — „כלום יש כשר בטמא?" והנמשל: משהמיר האיש, אין עוד מה לשקול את מעלותיו; הסנגוריה על ישראל אינה מכשירה את הפסול היסודי.

## בדיחה 1430

סיפרו לו לרבי מנחם-מנדיל שניאורסון, בעל ה"צמח צדק" שיהודי המיר. נענה רבי מנחם-מנדיל ואמר:

שקר הדבר! יהודי אינו ממיר… [10]

הערות שוליים:
- [10] פירוש: מי שממיר, סופו מוכיח על תחילתו, שלא היה יהודי מלכתחילה.

ביאור: רבי מנחם-מנדל שניאורסון, בעל ה„צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד. תשובתו אינה ויכוח על העובדות אלא קביעה שבמהות, ברוח תורת חב"ד על נקודת-הנשמה היהודית שאינה ניתנת לעקירה: „יהודי ממיר" הוא בעיניו סתירה פנימית — הטבילה חיצונית בלבד, וביהודי שבאדם אין היא נוגעת. דוקטרינה שלמה דחוסה בארבע מילים שמכחישות את המציאות עצמה.

## בדיחה 1431

סיפרו לו לרבי לוי-יצחק מברדיצ’ב, שזקן בן שבעים המיר. נענה רבי לוי-יצחק ואמר:

ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, כמה גדול כוחו של אדם מישראל לעובדך באמת. שבעים שנה עמד זקן זה ביהדות!…

ביאור: רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב נודע כ„סנגורם של ישראל" — בכל יהודי, ואפילו בחוטא, מצא צד זכות לטעון עליו לפני ריבונו-של-עולם. גם כאן: במקום שערוריית ההמרה הוא רואה את הפלא ההפוך — שבעים שנה תמימות עמד האיש בניסיון ונשאר יהודי. הסנגוריה מגיעה עד אבסורד מכוון: אפילו מן המשומד נגזרת שבחה של היהדות.

## בדיחה 1432

סנדלר נפתה ליעקב בּראפמן המומר-המלשין והשתמד. מיד פירשו הימנו כל לקוחותיו היהודים והוא הגיע עד כיכר-לחם. עמד והלך לבראפמן מורו ורבו ותבע מאתו, שיפרנסהו.

עד שנשתמדתי, - טען לפניו הסנדלר, - היה לפחות לחם בביתי; עכשיו, לאחר שנשתמדתי, אני וביתי רעבים.

ליגלג עליו בראפמן והחזיר לו:

מה טענה יש לך עלי? דייך, שהנחלתיך עולם הבא, ואין אני חייב להנחילך גם עולם הזה…

ביאור: יעקב בראפמן — מומר ומלשין ידוע לשמצה, מחבר „ספר הקהל" שסיפק תחמושת לאנטישמיות הרוסית, ואף עסק בפיתוי יהודים להשתמד. „הגיע עד כיכר-לחם" — ירד עד פת-לחם, לעוני גמור; „עולם הבא" — שכר הנשמה לאחר המוות, שההמרה כביכול מבטיחה. תשובתו ציניות צרופה: את הגאולה הרוחנית כבר קיבלת — לפרנסה איני אחראי. המסית שהחריב את פרנסת קורבנו פוטר אותו בסחורה היחידה שאין צורך לספק בעולם הזה.

## בדיחה 1433

סוחר יהודי מיוצאי גרמניה היה בווילנה ושמו הימן. ורע היה האיש לבריות ורע למקום. לסוף המיר. פעם אחת פגש אותו ישעיה’קה פייפר בשוק ואמר לו:

שלום, רבי המן.

כעס המומר החדש:

הימן שמי ולא המן!

החזיר לו ישעיה’קה:

טועה אתה. הימן חסר יוד נקרא המן…

ביאור: „רע לבריות ורע למקום" — רשע כלפי בני-אדם וכלפי אלוהים כאחד. ישעיה'קה עונה למומר הנעלב בהערה דקדוקית „תמימה": השמט את היו"ד מ„הימן" — ונשאר „המן", צורר היהודים ממגילת אסתר. והיו"ד אינה סתם אות: „יוּד" ביידיש פירושו גם יהודי. מי שהשיל מעצמו את היהודי — נשאר המן.

## בדיחה 1434

בזמנו של חיים שטינטל הירצה באוניברסיטה הברלינית תורת-ההגיון הפרופיסור לצרוּסוֹן, פילוסוף יהודי שהמיר ושינה שמו ללאסוֹן. פעם אחת דן תלמיד אחד לפני שטינטל בפילוסופיה של היגיון והביא ראיה לדבריו מתורתו של לאסון.

נענה שטינטל ואמר:

הנח לו ללאסון! היגיון פירושו – יושר מחשבה ומעשה, ואלו בר-נש זה הוא גופו נעשה “ערל” ואת שמו “מל”…

ביאור: חיים שטיינטל — בלשן ופילוסוף יהודי-גרמני נודע. „בר-נש" — ארמית: אדם, ברנש; „ערל" — מי שאינו נימול, כינוי לנוכרי; „מל" — כרת, קיצץ, כבברית-מילה. לצרוסון המומר קיצץ את שמו ל„לאסון" — ומכאן החידוד: את שמו „מל" ואת גופו עשה „ערל", היפוך גמור של הסדר היהודי, שבו הגוף נימול והשם נשמר. ומי שכך התהפכו אצלו היוצרות, אל יילמד ממנו „היגיון" — שכל עניינו, לדברי שטיינטל, יושר של מחשבה ומעשה.

## בדיחה 1435

יצחק-יהודה גולדציהר נזדמן למסיבה אחת בבודאפשט עם מומר מלומד, שׁיצא מכלל ישראל בגלל קתדרה של פרופיסור מן המניין, והתחיל אותו מוּמר נואם לפני המסוּבּים המאדיארים ומקלס בכל לשון של קילוּס את הרוח המאדיארית הטהורה.

אמר לו גולדציהר:

חבל, שאיחרת לבוא לעולם ולא היית בדורו של ישעיה הנביא. הרגיש הלה, שלא לשבחו מתכּוון גולדציהר, אף-על-פי-כן אמר לו:

שמא תפרש דבריך?

נענה גולדציהר ופירש:

ישעיה גינה את ישראל שבדורו, קבל ואמר: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע” [11]. אילו אתה בן-דורו, היה רואה שגם בישראל יודע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ולא היה צריך לקבול וּלגנוֹת…

(א' ש' יהודה, “גולדציהר האיש והיהודי”, “העולם” מס' 28 לשנת 1924).

הערות שוליים:
- [11] ישעיה א, ג.

ביאור: איגנץ (יצחק-יהודה) גולדציהר — מגדולי חוקרי האסלאם בעולם, שנשאר יהודי גאה אף שהדבר חסם את דרכו האקדמית בבודפשט; מולו מומר שקנה קתדרה בטבילה, והוא „מקלס" (משבח) באוזני המסובים את „הרוח המאדיארית" — ההונגרית — הטהורה. העוקץ נשען על פתיחת ספר ישעיה (הערה [11]): „ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע" — הנביא מוכיח את ישראל שאינם מכירים את אדונם אפילו כבהמות, המכירות את בעליהן ואת האבוס (שוקת המספוא) שלהן. גולדציהר „מצטער" שהמומר איחר לבוא לעולם: אילו חי בימי ישעיה, לא היה לנביא על מה לקבול — הנה יהודי היודע היטב, כשור וכחמור, מי בעליו ומי ממלא את אבוסו.

## בדיחה 1436

היה לו לצנזור וולף טוּגנדהולד בן סטודנט וכתב לאביו: "רבות מחשבות בלבי: מה יתנו ומה יוסיפו לי לימודי? כל השערים נעולים בפני יהודי. רק דרך אחת לפני – לטבול. אבל ירא אני, פן יירע בעיניך הדבר הזה.

החזיר לו אביו:

“בעבורי אל תמנע מים”… [12]

הערות שוליים:
- [12] השווה תפילת “גשם” לשמיני עצרת.

ביאור: וולף טוגנדהולד — הצנזור מטעם השלטון הרוסי לספרי היהודים בווילנה, טיפוס של משתף-פעולה משכיל. „לטבול" — להיטבל לנצרות: טקס ההמרה נעשה במים. הבן פורש את החשבון — כל השערים נעולים בפני יהודי — וחששו היחיד הוא מצער אביו; והאב עונה במליצה שכולה היתר: „בעבורי אל תמנע מים" — אל תחסוך מעצמך את מי הטבילה בגללי. במקום קריעה ואבל על בן יוצא לשמד — ברכת דרך מנוסחת בעברית נמלצת של איש-ספר.

## בדיחה 1437

היה בפטרבורג מומר צנזור לספרי ישראל ושמו ניקנדר זוסמן, ושטוף היה בשתייה. פעם אחת נכנס יחד עם סופר יהודי למסבּאה והזמין יי"ש. כשהביאו לו, מזג כוס גדולה, הצטלב ושתה כוסו בבת-אחת. ראה שנתכרכמו פניו של בן-לוייתו, ואמר לו: אל נא ירע לבבך, שהצטלבתי קודם שתייה. לשם שמים נתכּוונתי. למה יאמרו הגויים, שהם ראו יהודי גרגרן, השותה יי"ש כמים?…

(זכרונותיו של א' קויפמן ב"ייבר, סטארינא" של דובנוב, חוברת ג' לשנת 1913, עמוד 339).

ביאור: „יי"ש" — יין-שרוף, וודקה; „הצטלב" — עשה על עצמו את אות הצלב כדרך הנוצרים; „נתכרכמו פניו" — הקדירו ממבוכה. ההיגיון של הצנזור המומר עקום ומבריק: הוא מצטלב דווקא כדי להגן על כבוד ישראל — שלא יאמרו הגויים שראו יהודי גרגרן השותה יי"ש כמים. צלב על חזהו וכוס בידו, הוא עדיין דואג בליבו „מה יגידו על היהודים": ההמרה החליפה את הטקס, לא את הרפלקסים.

## בדיחה 1438

עוד צנזור מומר היה בפטרבורג ושמו ישראל-איסר לנדא. הוא היה אומר:

זקני-ישראל כועסים עלי, ששיניתי את “הנוסח” ואני מתפלל מתוך “סידור” חדש, וצעירי-ישראל כועסים עלי, שיש לי “סידור” בכלל…

ביאור: „נוסח" — נוסח התפילה (אשכנז, ספרד וכדומה); „סידור" — ספר התפילה. לנדא, מומר ששימש צנזור לספרי ישראל, מתאר את המרתו בלשון בית-הכנסת: בעיני הזקנים האדוקים חטאו הוא ש„שינה את הנוסח" — עבר לפולחן אחר; ואילו הצעירים המשכילים, שזנחו את הדת כליל, כועסים שיש לו „סידור" בכלל — שהוא עוד מחזיק באיזו דת שהיא. אירוניה עצמית של איש שטח-ההפקר: כופר מדי בעיני אלה, מאמין מדי בעיני אלה.

## בדיחה 1439

ישראל-איסר לנדא חיבּב את הלשון העברית, ועוד יותר חיבב את הלשון-העברית-הארמית. בלשון זו כתב רוב מכתביו לסופרים עברים, ופעמים היה חותם:

“ישראל, אף-על-גב דליכא איסר בהדיה”.

ביאור: חתימה שכולה משחק על שמו-שלו: „איסר" הוא גם חציו השני של השם ישראל-איסר וגם מטבע קטן מימי המשנה והתלמוד. „אף-על-גב דליכא איסר בהדיה" — ארמית תלמודית: אף-על-פי שאין איסר עמו. כלומר: חתום „ישראל" בלי ה„איסר" שבשמו — וגם: ישראל שאין בכיסו אפילו פרוטה.

## בדיחה 1440

הפרקליט המוסקבאי המפורסם לב קוּפרניק חשק בבתו של שצפּקין, השחקן הרוסי המפורסם. המיר ונשא אותה לאשה. לפייס את דעתו של אברהם אביו, שהיה מן המשכילים העברים בקיוב, כתב לו מכתב עברי וביקש מאתו סליחה על המעשה אשר עשה. החזיר לו אביו:

יכול אני לסלוח לך על החטא, שחטאת לאלהי העברים, אבל איני יכול לסלוח לך על החטא, שחטאת לדקדוק הלשון העברית וכתבת אל"פין במקום עי"נין…

(זכרונותיו של א' קויפמן, שם עמוד 339).

ביאור: לב קופרניק — מגדולי עורכי-הדין ברוסיה („פרקליט" — עורך-דין). בהגייה האשכנזית אין הבדל בין אל"ף לעי"ן, ולכן ערבובן היה שגיאת הכתיב היהודית הקלאסית — והמשכילים, שהעברית הצחה והמדוקדקת הייתה להם קודש, הקפידו עליה עד קנאות. תשובת האב מציבה את סדר העדיפויות המשכילי על חודו: על החטא לאלוהי העברים — סליחה; על החטא לדקדוק העברי — לעולם לא. והבן, שביקש לרצות את אביו דווקא במכתב עברי, סיפק בו-עצמו את כתב האישום.

## בדיחה 1441

בשנות המלחמה של רוסיה ותורכיה (1877–1876) היו הקבלנים גרגר, כוהן והוֹרביץ המשבירים לחזית הרוסית ונתעשרו עושר רב. הורביץ היה מומר. אף-על-פי-כן חיבּב את הספרות העברית, וכשהביא לו הזקן גוטלובר ספריו קיבלו בסבר פנים יפות וגם נדבה נתן לו בעין יפה. סיפּר גוטלובר את הדבר ליהושע בן-יעקב סירקין וסיים:

מי יתן כל עם ה' משומדים [13]

(זכרונותיו של ג' נ' – הוא סירקין – שם חוברת ג' לשנת 1914, עמוד 435).

הערות שוליים:
- [13] השווה: במדבר יא, כט.

ביאור: „משבירים" — ספקי אספקה לצבא, עסק שהעשיר את בעליו; אברהם-בער גוטלובר — משורר משכיל זקן שחי בדוחק וחיזר על פתחי נדיבים עם ספריו. חידודו מגלגל את דברי משה בבמדבר יא, כט (הערה [13]): כשביקש יהושע לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים במחנה, השיב משה „ומי יתן כל עם ה' נביאים". אצל גוטלובר: מי יתן כל עם ה' משומדים — אם מומר מקבל משורר עברי בסבר פנים יפות ובנדבה הגונה יותר מן היהודים הכשרים, הלוואי כולם כמוהו. שבח למומר שהוא בעצם תוכחה צורבת לקהל שומרי המצוות, שהרעיבו את סופריהם.

## בדיחה 1442

יהודה-ליב גורדון (יל"ג) הזמין את המשורר העברי המומר ק' א' שפירא לסדר של פסח. חזר שפירא והזמין את יל"ג ל"סדר" של פסחא. וכשבא אליו יל"ג בתחילת הלילה מצא, שהכל כבר תם ונשלם. אמר לו יל"ג:

בוא וראה, מה בין “סדר” שלנו ל"סדר" שלכם. אנו פינו מלא עד חצות-לילה, ואתם תיכף עם ערב כריסכם מלאה.

החזיר לו שפירא:

מה תימה יש בדבר? אתם שוהים הרבה ב"מה נשתנה" וב"עבדים היינו", ואילו אנחנו מתחילים ב"דבר אחר"…

ביאור: ק"א שפירא — משורר עברי שהמיר את דתו; „פסחא" — חג הפסחא הנוצרי. בליל-הסדר היהודי מאריכים בהגדה — „מה נשתנה", „עבדים היינו" — והסעודה באה רק בשעה מאוחרת. „דבר אחר" הוא לשון ההגדה והמדרש להצגת פירוש נוסף, אבל בלשון חכמים הוא גם כינוי נקי לחזיר. תשובת שפירא היא אפוא הלצה על חשבון עצמו ודתו החדשה: אצלכם פותחים בדרשות, אצלנו פותחים ב„דבר אחר" — בחזיר — ולכן הכרס מתמלאת מיד עם ערב.

## בדיחה 1443

בזמנו של לואיגר הזכיר מי-שהוא בפרלמנט האוסטרי את בּרנה והיינה לשבח, והטעים ששניהם מישראל. קם אחד מן הקתולים ואמר:

בחפץ-לב אנו מוותרים על המומרים הללו ומסכימים להחזירם לישראל.

מיד נענה אחריו יוסף-שמואל בּלוֹך ואמר:

ואנו מסכימים לקבלם בתנאי, שתחזירו לנו עוד מומרים אחדים משלנו, כגון ישו מנצרת ושליחיו…

ביאור: הרקע: וינה של קרל לואגר, ראש העירייה האנטישמי. לודוויג ברנה והיינריך היינה — מגדולי הסופרים בלשון הגרמנית, יהודים שהתנצרו. כשקתולי מציע בבוז „להחזיר" ליהודים את מומריהם המהוללים, עונה יוסף-שמואל בלוך — רב, ציר בפרלמנט ולוחם נודע באנטישמיות — בעסקת חליפין: ניקח, בתנאי שתחזירו גם אתם מומרים אחדים משלנו — ישו מנצרת ושליחיו. תזכורת קטלנית שמייסדי הנצרות עצמם יהודים היו, וכל הבוז למומרים נופל בחזרה על ראשי הבזים.

## בדיחה 1444

שאלו למוריץ מושקובסקי, הפסנתרן הידוע:

מה טעם לא הלך בדרך בני-משפחתו, שהם כּוּלם המירו, והוא נשאר יהודי?

החזיר מושקובסקי:

להמיר? לא; יותר מדי מנהג יהודי הוא זה…

ביאור: מוריץ מושקובסקי — פסנתרן ומלחין יהודי נודע. תשובתו הופכת את השמד ההמוני בחוגי המתבוללים על ראשו: כשכל היהודים סביב ממירים, ההמרה עצמה נעשית „מנהג יהודי" — קונפורמיזם ולא מרד — ודווקא הנשאר יהודי הוא החורג מן המנהג.

## בדיחה 1445

למומר עשיר מעשירי ברלין באו אורחים לראות ביתו החדש, אשר בנה לו. הכניסם לטרקלין ואמר להם:

כאן, רבותי, הכל לפי נוסח המאה השמונה-עשרה.

אחרי הטרקלין הכניסם לחדר-העבודה ואמר:

כאן תקופת התחייה הגרמנית של המאה השש-עשרה.

לסוף הגיעו האורחים לחדר בקצה-המסדרון, ולא הכניסם בעל-הבית לאותו חדר. שאל אחד מן החבורה:

חדר זה מה טיבו?

פלט בעל-הבית בדרך בּיטוּל:

סתם ישׁנוֹת של אבא.

היה שם הזקן קרל פירשטנברג, נענה ואמר:

פּירוּש, התקופה שלפני הנצרות…

ביאור: המומר מציג את ביתו כמוזיאון של תקופות סגנון — המאה השמונה-עשרה בטרקלין, הרנסנס הגרמני בחדר העבודה — ורק חדר אחד נשאר סגור: „ישנות של אבא", חפציו הישנים של אביו היהודי, שאין להציגם לראווה. קרל פירשטנברג — בנקאי ברלינאי ממוצא יהודי, שנודע בחריפות לשונו — משלים את הקטלוג בסגנון הבית: „התקופה שלפני הנצרות". בהינף אחד הוא מדביק למוצא המוסתר תווית של עידן קדום — וחושף שהמומר ממיין גם את תולדות משפחתו ל„לפני הטבילה ואחריה".

## בדיחה 1446

מוֹסר חטא לרשוּת וגזרה עליו מלקות בפרהסיה. לקה ובכה, קם על רגליו וצחק.

אמרו לו:

מה הנאה יש לך?

השיב המוסר:

אני צוחק מחמת הנאה, שיהודי לוקה.

חזרו ואמרו לו:

אם-כן, למה בכית תחילה?

החזיר המוסר:

בכיתי מחמת צער, שיהודי נהנה…

ביאור: „מוסר" — יהודי המלשין על אחיו לשלטונות, השנוא שבדמויות הקהילה; „בפרהסיה" — ברבים, לעיני כול. שנאת-ישראל של המוסר שלמה כל כך, שהיא פועלת גם כשהוא-עצמו הקורבן: הוא נהנה שיהודי לוקה — ומצטער שיהודי נהנה. לולאה של שנאה עצמית בלי מוצא, שהרי בשני קצותיה עומד אותו יהודי — הוא-עצמו.

## בדיחה 1447

יהודים קינתרו את המוסר שבעירם ואמרו לו:

שמועה שמענו, שבפינסק הרביצו בך כהלכה.

התריס המוסר והחזיר:

גם זו לכם עיר?…

ביאור: „מוסר" — מלשין המסגיר יהודים לשלטונות; „קינתרו" — הקניטו, עקצו. במקום להכחיש או להתבייש, המוסר נעלב רק מן הגיאוגרפיה: „גם זו לכם עיר?" — וכי פינסק ראויה בעיניכם לשם עיר? כאילו מלקות בעיירה נידחת אינן נחשבות — ומשתמע שהמכות עצמן כבר שגרה אצלו, ורק בדירוג הערים הוא עוד מקפיד.

## בדיחה 1448

מוסר חלה ונסתכן. ראה, שהגיע קיצו, קרא לבנו ואמר לו:

בני, עשה אוזנך כאפרכסת ואגלה לך סודות, שפירנסו אותי, ואם בדרכי תלך יפרנסו הסודות הללו גם אותך. פלוני הסוחר לאריג עושה סחורה באריג הבא ממדינות-הים, ומכס למלכות אינו משלם. והרי הוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה. פלוני המוזג מוכר משקאות שתוּקים, וגם הוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה. פלוני הקבלן מלסטם את המלכות, כל-שכן שהוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה…

אמר לו הבן:

אבא, אתה זקן ורגיל ונשאו פניך, אני, כשאבוא אליהם לדרוש שכר-שתיקה, יתלו בי עלילה וימסרוני לרשות כדי להיפטר ממני.

נענה החולה ואמר;

חס ושלום, בני, שתוציא לעז על אנשים מישראל. “נעלם” אתה, ואין ישראל חשודים, חלילה, שימסרו “נעלמים” לרשות…

(עיין לעיל סימן 1373 וגם הערה לסימן 1059).

ביאור: „מוסר" — מלשין המסגיר יהודים לרשות, לשלטון; „עשה אוזנך כאפרכסת" — לשון חז"ל: הטה אוזן והקשב היטב; „שכר-שתיקה" — דמי סחיטה; „מוזג" — מוכר משקאות; „משקאות שתוקים" — סחורה מוברחת שלא שולם עליה מס; „מלסטם את המלכות" — גוזל את אוצר המדינה; „נשאו פניך" — רוחשים לך כבוד (מאימת ההלשנה). „נעלם" — מונח מימי הצאר: מי שהוסתר מספרי מפקד הנפשות כדי לחמוק מגיוס וממסים, ואינו קיים רשמית (דרויאנוב מפנה לביאורו בסימן 1059). וכאן העוקץ הכפול: המלשין המקצועי, שכל פרנסתו ממסירת יהודים לרשות, מרגיע את בנו בכך שיהודים, חלילה, אינם חשודים למסור — ביטחונו של בית-המוסרים נשען דווקא על אותה נאמנות יהודית שהאב עשה ממנה קרדום לחפור בו.

## בדיחה 1449

מת מוסר והניח אחריו בן מוסר. הלך כּלב לץ אחרי מיטתו ובכה.

אמרו לו;

רבי כלב, על מוסר זה שמת אתה בוכה?

החזיר כלב;

ש"ס מפורש הוא; “בכו בכו להולך, ואמר רב יהודה אמר רב; להולך בלא בן-זכר” [14], שהלך יחידי לעולמו, ולא נתלוה בנו עמו…

הערות שוליים:
- [14] בבא בתרא קטז, א.

ביאור: „מוסר" — מלשין המסגיר יהודים לשלטונות; „לץ" — בדחן. הגמרא בבבא בתרא (הערה [14]) דורשת את הפסוק מירמיהו „בכו בכו להולך": אמר רב יהודה אמר רב — להולך בלא בן זכר; מי שמת והניח בן ממשיך אין בוכים עליו כל כך. המוסר הזה הניח בן — ובכל זאת כלב בוכה, שכן הוא מעקם את הדרשה: „הלך בלא בן" — הלך אל קברו יחידי, והבן-המוסר לא נתלווה אליו. בכיו הוא משאלה שגם הבן היה נטמן: קללה על שושלת המוסרים, עטופה בציטוט למדני מדויק.

# כרך ב׳ — שדכנים ושידוכים

## בדיחה 1450

קובל אני עליכם, שדכנים, – אמר בחור לשדכנו; – שקרנים בני-שקרנים אתם, ומעשרה קבים שקר שירדו לעולם תשעה נטלתם אתם.

אף אני קובל עליכם, בחורים, – החזיר לו שדכנו; – כפוּיי-טובה בּני כפויי-טובה אתם, שאילמלא השקר של השדכנים היה בחור כמותך יושב בבחרוּתוֹ עולמית, ולא היה זוכה לאשה עד זיקנה ועד שיבה…

ביאור: לשון הבחור היא פרודיה על נוסחה תלמודית (קידושין מט ע"ב): „עשרה קבים חכמה ירדו לעולם — תשעה נטלה ארץ-ישראל ואחד כל העולם כולו", וכן ביופי, בעשירות ועוד; „קב" — מידת נפח. הבחור מחיל את הנוסחה על השקר: תשעה קבים ממנו נטלו השדכנים. אבל השדכן אינו מכחיש — הוא הופך את השקר לשירות חיוני: אלמלא הפרזות השדכנים, בחור „כמותך" (והעלבון מכוון) היה יושב רווק עד שיבה. הודאה גלויה שהשקר הוא שמן הגלגלים של שוק השידוכים — ומי שנהנה ממנו אל יתלונן.

## בדיחה 1451

כּלב לץ היה אומר:

תמה אני. הרי זיווּג מן השמים: “הבחור הזעצער” ו"הבתולה" של חודש אלול, והשדכנים לא שידכו עדיין זו לזה…

ביאור: „לץ" — איש-לצון מקצועי. „זעצער" ביידיש הוא סַדָּר-דפוס, ו„הבחור הזעצער" היה נוסח קבוע בשערי ספרים עבריים ישנים — הרווק הנצחי של עולם הדפוס; מולו „הבתולה" — מזל חודש אלול, המצויר בלוחות השנה — הרווקה הנצחית של גלגל המזלות. הרי לך „זיווג מן השמים" כפשוטו ממש: שני רווקי-עולם המיועדים זה לזה — ואפילו אותו לא הצליחו השדכנים לסגור.

## בדיחה 1452

שאלו לרבי ברוך-מרדכי ליבשיץ:

מה טעם שדכנים מותרים לעסוק באומנותם בשבת? החזיר רבי ברוך-מרדכי:

משום שרוב שדכנים אינם קושרים קשר של קיימא[1]…

הערות שוליים:
- [1] “קשר שאינו של קיימא מותר לקשרו (בשבת) לכתחילה”; אורח-חיים שיז, א.

ביאור: בשבת אסור לקשור „קשר של קיימא" — קשר של קבע; קשר עראי מותר לקשור לכתחילה (הערה [1], שולחן-ערוך אורח-חיים שיז, א). מכאן ה„היתר" לשדכנים לעבוד בשבת: הקשרים שהם קושרים בין בני-זוג ממילא אינם מחזיקים מעמד — קשר שאינו של קיימא. עקיצה הלכתית לטיב הסחורה של המקצוע כולו.

## בדיחה 1453

שדכן קבל לפני חברו:

זה כמה אני מטפל בפלוני הבחור המהנדס לשדכוֹ, וכל עמלי יוצא לבטלה. אתמול נכנסתי אצלו לשדך לו בתו הבכירה של ה"גביר", ואילמלי זקני השב היה מגרשני מביתו.

תמה חברו ושאל:

“מה חרי”?

החזיר הראשון:

“האף הגדול הזה”[2]

נענה חברו ואמר:

אל תתייאשֹ, ידידי, חכם גדול היה שלמה, ומפיו שמענו: “מתן בסתר יכפה אף”… [3]

הערות שוליים:
- [2] עיין דברים כט, כג.
- [3] משלי כא, יד.

ביאור: „מה חרי האף הגדול הזה" — לשון הפסוק בדברים כט, כג (הערה [2]), שמשמעו: מה פשר הכעס הגדול. אבל „אף" הוא גם חוטם, והשדכן עונה במשמעות השנייה: לא כעס הכשיל את השידוך אלא חוטמה הגדול של הכלה. חברו מנחם אותו בפסוק ממשלי (כא, יד), „מתן בסתר יכפה אף" — במקורו: מתנה חשאית משככת כעס; וכאן: נדוניה שמנה תכניע גם את החוטם. חוכמת שלמה המלך מגויסת לעסקה של נדוניה תמורת מום.

## בדיחה 1454

אגדה של שדכנים.

האריה שלח את השועל למצוא חתן לבתו. הלך השועל אל הדוב ולא מצא, הלך אל הזאב ולא מצא. עמד באמצע הדרך ודאג:

כיצד יפייס את דעתו של האריה?

עבר עליו כלב וראה, שפניו מעוננות, ואמר לו:

על מה אתה דואג?

סיפר לו השועל מה שאירע לו. אמר לו הכלב:

למה לא באת אלי? לי יש בן יפה, שהגיע לפרקו.

כּישכּש השועל בזנבוֹ והשיב:

אבי-הכלה הוא מורנו רבי אריה, והלכתי לשדך לו בן של רבי דוב, של רבי זאב. שמא רבי כּלב אתה?

כּישׁכּשׁ הכלב בזנבוֹ והחזיר לו:

אתה הוא, שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה. לשעבר היה הרבי החשוב, עכשיו – האדון הוא החשוב, ואדון יכול להיות גם כלב…

ביאור: „הגיע לפרקו" — הגיע לגיל נישואין. האגדה מולבשת על סולם הכבוד היהודי: „רבי" הוא תואר הכבוד של העולם הישן, עולם הייחוס והלמדנות, ואילו „אדון" הוא תוארו של העולם החדש — עולם המעמד והממון. השועל חושב עדיין בישן: לבת „רבי אריה" יאה רק בן „רבי דוב" או „רבי זאב", ו„רבי כלב" — מגוחך. הכלב מעמיד אותו על טעותו: היום האדון הוא החשוב, ואדון יכול להיות גם כלב. דרויאנוב מציין גרסה אחרת: בתיבת נוח השיא האריה את בניו לבנות הדוב והזאב, ומפני כבודו נקראו מחותניו „רבי דוב" ו„רבי זאב"; אך כשנשא בן-זקוניו את בת הכלב, נקרא אותו מחותן „מחותן" סתם — בלי תואר.

הערת דרויאנוב: יש גם בדיחה אחרת, דומה במקצת לזו שלפנינו: בתיבת נוח נולדו לו לאריה הרבה בנים, ולא היו להם כלות לכולם. נמלכו ונשאו בנותיהם של הדוב ושל הזאב, ומפני כבודו של האריה קראו לו "רבי אריה", ולמחותניו – "רבי דוב" ו"רבי זאב". בן-זקוניו של האריה לא מצא לו כלה אלא בתו של הכלב, ומפני כבודו של האריה קראו לו למחותנו זה – "מחותן" סתם. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1454, עמ' 151) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1455

שדכן נכנס אצל חשוב מחשובי-העיר לשדך את בתו. אמר לו החשוב:

מה פרצת עליך פרץ? בתי ילדה עדיין, ועוד לא מלאו ימיה לחופה.

החזיר לו השדכן:

היא הנותנת. אימתי הכל רצים לקדשׁ את הלבנה? כשהיא ילדה ואינה עדיין בּמילוּאה…

ביאור: „מה פרצת עליך פרץ" — מה החיפזון והדחיקה האלה (על-פי בראשית לח, כט). ההברקה יושבת על כפל המשמעות של „לקדש": קידוש לבנה הוא הברכה על הירח החדש, הנאמרת דווקא בתחילת החודש, כשהלבנה עדיין „ילדה" — צעירה וחסרה, בטרם מילואה; ו„לקדש" הוא גם לשון קידושין ונישואין. כך הופכת טענת האב — „ילדה עדיין" — לנימוק בעד: הרי את הלבנה הכול רצים לקדש דווקא כשהיא צעירה ולא במילואה.

## בדיחה 1456

שדכן נכנס אצל עשיר לשדך את בתו. אמר לו העשיר:

פזיז אתה יותר מדי; בתי לא הגיעה עדיין לפירקהּ.

החזיר לו השדכן:

יודע אני; אבל בתי שלי הגיע זה כבר לפירקהּ…

ביאור: „הגיעה לפרקה" — הגיעה לגיל נישואין. העשיר בטוח שבאו להציע חתן לבתו; השדכן בכלל בא להציע את בתו שלו ככלה לבן העשיר — והיא דווקא הגיעה לפרקה זה כבר.

## בדיחה 1457

שדכן בא לעשיר לשדך כלה לבנוֹ. אמר לו העשיר: אם בּרי לך, שהמשודכת יפת-תואר היא, מקובל, ואם לאו – אל תטרח.

השיב השדכן:

מעיד אני עליה, שיפת-תואר היא; בעיני ראיתיה.

כתב העשיר למכּרוֹ, בן-עירה של המשודכת, ושאל את פיו עליה.

השיב מכּרוֹ:

אותהּ בתולה לא היתה יפת-תואר מימיה, כל-שכן עכשיו, כשהיא כבר לאחר שלושים.

רגז העשיר ואמר לשדכן:

שקרן אתה, במחילה מכבודך, ככל בני-אוּמנוּתך. אמרת, שבעיניך ראית אותה.

החזיר השדכן:

יהיה כן ה' עמדי כאשר בעיני ראיתיה, ומדעתי איני זז, שיפת-תואר היא. שמא אין אתה מאמינני? צא והסתכל באשתי שלי…

ביאור: השדכן לא שיקר: הוא אכן ראה את המשודכת בעיניו, ובעיניים שהורגלו באשתו שלו היא באמת יפת-תואר. במקום להתנצל על השקר הוא מזמין את העשיר לבדוק את קנה-המידה — „צא והסתכל באשתי".

## בדיחה 1458

שדכן בא ליהודי אמיד לשדך חתן לבתו, והוברר שהמשודך שולט רק בעין אחת. אמר לו אבי-הבת:

תמה אני עליך, שבחור סתוּם-עין אתה מציע חתן לבתי.

השיב השדכן:

ומה בכך? גם בעל “מנוֹרת-המאוֹר” היה סתוּם-עין.

אמר אבי-הבת:

ולא עוד, אלא שבחור עני הוא.

היתמה השׁדכן:

מי לנו גדול מן האבן-עזרא, וגם הוא היה עני שבעניים.

התרגז אבי-הבת וקפץ ממקומו:

אבל בחור זה עם-הארץ הוא!

החליק השדכן זקנו בנחת, נענה ואמר:

שמא רוטשילד הוא גדול בתורה?…

ביאור: לכל מום מגייס השדכן גדול שלקה בו: „מנורת המאור" — ספר מוסר עממי ואהוב מימי הביניים, שעל מחברו מסופר שהיה „סתום עין", עיוור בעין אחת; אברהם אבן-עזרא — מגדולי פרשני המקרא והמשוררים, שעניותו המרה הייתה שם-דבר; ורוטשילד — סמל העושר — שאף הוא „חסר" משהו: גדולה בתורה. „עם-הארץ" — בור. התכסיס שקוף: כל אחד מן הגדולים נשא מום אחד בלבד ופיצה עליו בגדולתו, ואילו החתן המוצע אוסף את שלושת המומים יחד — בלי שום גדולה שתפצה.

## בדיחה 1459

שדכן שׁיבּח לעשיר את החתן, שהציע לו בשביל בתו: בשני סדרים גמרא הוא בּקי.

שאל אבי-הבת:

באיזו סדרים?

השיב השדכן:

באיזו סדרים איני יודע. אפשר, הוא יודע…

ביאור: „סדרים" — שישה סדרי המשנה והתלמוד; „בקי בשני סדרים" הוא שבח למדני של ממש. אלא שהשדכן, הערב לבקיאות הזאת, אינו יודע לנקוב באילו שניים — „אפשר, הוא יודע": אולי רק החתן עצמו יודע, ואולי גם הוא לא.

## בדיחה 1460

שדכן שיבח לאביה של המשודכת את הבחור המשודך; מושלם הוא בכל המעלות. ספרא רבה הוא, אין כמוהו.

שאל האב:

מה פירוש אין כמוהו?

הסביר השדכן:

כשהוא כותב אדריסה, מיד הולך המכתב מכאן עד אמריקה…

ביאור: „ספרא רבה" — בארמית: סופר גדול, תואר ללמדן מופלג; „אדריסה" — כתובת על מעטפה (מרוסית). כל גדולתו של העילוי מתמצה אפוא בכך שכשהוא כותב כתובת, המכתב מגיע ליעדו — הישג שכולו של הדואר. גוזמת-שדכן שמתפוצצת ברגע שמבקשים לה פירוש.

## בדיחה 1461

יחסן עני היה מפסיל[5] בחתנים שהציעו לו בשביל בתו. אמר לו שדכן אחד:

חייך, שאיני יודע על מה אתה סומך. בתך – בינינו לבין עצמנו – לא רכה בשנים ולא גדולה לא ביופי ולא בממון, ואתה מבקש לך גדולות!

נעלב היחסן והחזיר:

אבל בנם של קדושים אני, מבני-בניו של המהר"ל מפראג אני.

אמר לו השדכן:

אם-כן אשדך לבתך בחור, שלכמותו לא זכה גם המהר"ל עצמו.

תמה היחסן:

אדם גדול כזה ישנו בדורנו?!

החזיר לו השדכן:

אדם גדול לאו דווקא, אלא שהגולם של המהר"ל היה קיים רק יום אחד, ואילו אותו בחור כבר חי וקיים, ברוך-השם קרוב לשלושים שנה…

הערות שוליים:
- [5] "רבי שמעון בן יוחאי אומר: “לאחד, שהיה מפסיל בנשים”; קוהלת רבה סוף פ' יא.

ביאור: „יחסן" — מי שמתגאה בייחוס אבותיו; „מפסיל" — פוסל בזה אחר זה (לשון המדרש, הערה [5]). המהר"ל מפראג, מגדולי חכמי המאה השש-עשרה, הוא גיבור האגדה על הגולם — יציר חומר שהופחה בו רוח חיים בשמות קודש; לפי הנוסח שבבדיחה התקיים הגולם יום אחד בלבד. אבל „גולם" הוא גם כינוי שגור לטיפש אטום, וזה החתן שמצא השדכן הנעלב לבתו של נצר המהר"ל: גולם שאפילו המהר"ל עצמו לא זכה לשכמותו — שלו החזיק יום אחד, וזה מחזיק כבר קרוב לשלושים שנה.

## בדיחה 1462

ברח, דודי, אם על עצמותיך אתה חס! – גער חייט שנתעשר בשדכן, שבא אליו לשדך לבתו את בנו של סנדלר שנתעשר.

למחר חזר ובא השדכן ושידוך אחר בפיו:

בנו-יחידו של הרב.

קיבלו החייט בסבר פנים יפות ואמר לו:

עכשיו דברים של טעם דבריך… ואת פי הרב שאלת? אמר השדכן:

מובן, ששאלתי. מביתו אני בא.

נהנה החייט, וליתר ביטחון שאל:

מה תשובה השיב הרב?

החזיר לו השדכן:

אותה תשובה ממש, שאתה השיבות לי אתמול…

ביאור: הרב, מתברר, גירש את השדכן באותה גערה עצמה שגירשוֹ בה החייט יום קודם: כשם שהחייט המתעשר רואה את בן הסנדלר כנחות ממנו, כך רואה הרב את בת החייט. כל אחד בז למי שמתחתיו — ואינו מעלה בדעתו שמעליו בזים לו באותו מטבע.

## בדיחה 1463

רבי נחום, המגיד מטשרנוביל, נתן את בתו לבנו של אחד מעשירי ברדיצ’ב. שמח אותו עשיר, שזכה להתחתן ברבי נחום, ושילם לשדכן שכר-שדכנות ביד רחבה. לאחר כתיבת “התנאים” ניגש אליו אחד ממקורביו של רבי נחום, ואף הוא תבע שכר-שדכנות. סירב העשיר ואמר לו:

אתה מה עניינך לכאן? לא ידך היתה באמצע.

שמע רבי נחום, נענה ואמר:

מחותן, טועה אתה. דינו, שהוא יטול שכר-שדכנות פי שניים.

שאל העשיר:

רבי, על שם מה?

הסביר לו רבי נחום:

אותו שדכן נטל שכר בשביל שטרח וּפיתה אותך להתחתן בי, ואילו מקורבי זה הוצרך לפתוֹת אותי, שאתחתן בך…

ביאור: „תנאים" — חוזה האירוסין החגיגי; „מחותן" — אבי אחד מבני הזוג כלפי אבי השני. רבי נחום מטשרנוביל, מייסד שושלת החסידות של טשרנוביל, פוסק למקורבו שכר כפול בנימוק שכולו הודאה שנונה בפער המעמדות: לשכנע עשיר להתחתן בצדיק מפורסם — מלאכה קלה, שהרי זה כבוד לעשיר; המלאכה הקשה באמת הייתה לשכנע את הצדיק להתחתן בעשיר.

## בדיחה 1464

ההוא ששידך את בתו, ולמחרת “התנאים” בא אליו אדם זר ותבע מאתו שכר-שדכנות:

שדכן הוא לפי אוּמנוּתוֹ.

תמהּ אבי-הכלה:

ואם שדכן אתה מה בכך? לא על ידך נשתדכה בתי. החזיר לו השדכן:

מודה אני: לא על ידי נשתדכה בתך. אבל דווקא בשביל כך אתה חייב לשלם לי שכר. שידוך שאני מטפל בו אין סופו להתקיים…

ביאור: „תנאים" — טקס האירוסין. השדכן הזר תובע שכר דווקא על שלא נגע בשידוך: שידוך שהוא מטפל בו — סופו להתבטל; נמצא שהצלחת השידוך היא פרי אי-התערבותו, ועל שירות כזה מגיע תשלום. חוצפה מקצועית הבנויה על הודאה גלויה בכישלון מקצועי.

## בדיחה 1465

שדכן פיתה בחור להשתדך ולא נפתה לו הבחור.

מצא אשה מצא רעה, – אמר הבחור, – וכבר נדר נדרתי, שלא להכניס צווארי לקולר זה.

החזיר לו השדכן:

טעות גדולה אתה טועה, ידידי. מי האיש החפץ אושר, ישא אשה. ממה נפשך: אם ימצא אשה טובה – אשריהו וטוב לו, ואם אשה רעה ימצא – יגרשנהּ, וּודאי וּודאי אשריהו וטוב לו…

ביאור: „מצא אשה מצא רעה" — היפוך הפסוק „מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב), ברוח קהלת: „ומוצא אני מר ממוות את האשה". „קולר" — טבעת הברזל שעל צוואר האסיר, כלומר עול. „ממה נפשך" — טיעון תלמודי: לכל צד שתבחר. וכך בונה השדכן עסקה בלי הפסד: אשה טובה — אשריך; אשה רעה — תגרשנה, „וּודאי וּודאי אשריך": שמחת הגירושין מאשה רעה גדולה, משתמע, אפילו מן החיים עם הטובה.

## בדיחה 1466

שדכן נכנס אצל בחור לשדכוֹ. החמיצוּ פניו של הבחור ואמר לו:

למה שוב באת אלי? מאה פעמים ואחת כבר אמרתי לך, שלא מפי שדכן אשא אשה. לאהוב אני רוצה.

החזיר לו השדכן:

ומשום-כך באתי אליך. הסכת ושמע: חמישה אלפים בעין. האב בן שבעים וממון קורח לו, והיא בת יחידה, לא אח ולא אחות. יש גם דוֹד עשיר זקן, חשוך-בנים, וגם הוא יורש אין לו אלא היא… היכי תמצי, שלא תאהוב בחורה נפלאה כזו?…

ביאור: „בעין" — במזומן; „ממון קורח" — עושר אגדי, על-פי מסורת חז"ל שקורח היה עשיר מופלג; „חשוך-בנים" — חסר ילדים; „היכי תמצי" — בארמית: כיצד ייתכן. הבחור מתעקש על נישואי אהבה, והשדכן אינו מתווכח עם האידיאל — הוא מוכיח שהוא מתקיים: מונה נדוניה, אב זקן ועשיר ודוד מוריש, ושואל בלשון בית-המדרש כיצד ייתכן שלא תאהב בחורה שכזאת. האהבה נעשתה פועל יוצא של הירושה.

## בדיחה 1467

כמה שידוכים הציע שדכן לבחור, והוא באחת:

ריחיים על צווארי למה לי? מה אני חסר עכשיו, כשאני רווק וחופשי כציפור-שמים?

חם לבו של השדכן והחל משדלו:

אי, חביבי, כלום חיי רווק קרואים חיים? כל היום אתה רדוף אחרי עסקיך. עם ערב אתה שב לביתך עייף ויגע ומה אתה מוצא לפניך? ארבעה קירות דוממים, אילמים. מה טעם יש לחיים כאלה? מה שאין-כן אם אשה לך בביתך, ואתה שב עייף ויגע, היא מצפה לך ומניחה ידה על שכמך, מסלסלת בשערך, פותחת את פיה ומדברת… ומדברת… ומדברת… אוי, חביבי, היא מדברת – הלוואי ותדבק לשונהּ לחיכּה…

ֹ(דומה, שמרוב התלהבות שכח השדכן את מקומו ושלא מדעתו נזכר את האשה אשר עמו בבית).

ביאור: „ריחיים על צוואר" — מטבע לשון תלמודי לעול האשה והפרנסה (קידושין כט ע"ב: „ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?"). בשטף שבחי חיי הנישואין נסחף השדכן מן „היא מדברת… ומדברת…" אל קללתו של בעל מיוסר — „הלוואי ותדבק לשונה לחיכה" — ושכח שהוא אמור למכור את הסחורה, לא להעיד עליה מניסיונו שלו בבית.

## בדיחה 1468

שדכן ישב ודן לפני בחור על שידוּך, שהציע לו:

לטעמי כל הנשים שוות ואין בין אחת לחברתהּ אלא שינוי-שם בלבד. אבל גם לטעמך, שאדם חייב לישא דווקא יפת-תואר, תמה אני, מה טעם אתה בועט בזו, שאני משדך לך? תישא אותה למזל-טוב בחופה וקידושין ופניה יהיו מכוסים צעיף כדת משה וישראל, והרי תהא הרשות בידך לחשוב אותה יפת-תואר ככל אשר תאווה נפשך. אחרי שבעת ימי-המשתה אתה נפנה לעסקיך בסימן טוב ובשעה מוצלחת. בבוקר אתה יוצא מביתך, אשתך ישׁינה עדיין, אי אתה רואה אותה, ומי מעכב בך לחשוב כל היום, שהיא יפת-תואר? בלילה אתה שב לביתך, אשתך ישינה כבר, שוב אי אתה רואה אותה, ושוב אין מי שיעכב בך לחשוב כל הלילה, שהיא יפת-תואר. נמצא, שלכל הדעות אתה יוצא ידי חובה זו לישא דווקא יפת-תואר.

לא קיבל הבחור והחזיר לו:

השבתני על ימות-החול. מה אתה משיבני על שבת ויום-טוב?…

ביאור: „שבעת ימי המשתה" — שבוע החגיגות שאחרי החתונה. פתרון השדכן לבעיית הכיעור: החתן פשוט לא יראה את אשתו לעולם — בחופה פניה מכוסים בצעיף, ובימות החול הוא יוצא לעסקיו לפני שקמה ושב אחרי שנרדמה — ויוכל „לחשוב אותה יפת-תואר" כאוות נפשו. הבחור אינו מערער לא על ההנחה שהכלה מכוערת ולא על השיטה — הוא רק מקשה, כדרך בית-המדרש, על החור שבה: בשבת וביום טוב, כשאדם שרוי כל היום בביתו, מה יעשה?

## בדיחה 1469

רבי יודל שדכן היה אומר:

תמה אני על הבחורים של עכשיו, שהם מדייקים לישא דווקא נשים יפות. למאי נפקא-מינה אם יפת-תואר היא האשה, או שמכוערת היא? בשעת שׁינה אין אדם רואה את אשתו; בשעת אכילה אדם מסתכל בקערה, ולא באשתו; בבית-המדרש אין דעתו של אדם לאשה, ובחנות ודאי וּודאי אין דעתו של אדם פנויה לאשה. אלא מה, לא בשעת שינה ולא בשעת אכילה, לא בבית-המדרש ולא בחנות? לשעה קלה זו אדם יוצא מן הבית, ומה איכפת לו, אם מכוערת היא אשתו שבבית?…

ביאור: „למאי נפקא מינה" — בארמית: מה ההבדל המעשי. רבי יודל מבתר את יומו של אדם — שינה, אכילה, בית-מדרש, חנות — ומוכיח שאין בו רגע אחד שמסתכלים בו על האשה; ואת השעה הקלה שנותרה הוא סוגר בהיפוך: בה אדם ממילא יוצא מן הבית, והאשה המכוערת — נשארת בבית.

## בדיחה 1470

לפנים בישראל לא ראו חתן וכלה זה את זו עד שעת קידושין, וּלקיים מה שגזרו חכמים: “אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה”[6], היה החתן רואה את הכלה רגע אחד קודם חופה. ומעשה בחתן, שהסתכל בכלה קודם חופה ונרתע לאחוריו וצעק:

אוי, אבא! חוטם אין לה…

נבהל אבי-הכלה ונתבלבל אבי-החתן. מיד קפץ השדכן ונתן עין זעומה בחתן וגער בו:

בחור שוטה! היכן כתוב בתורה שאשה חייבת בחוטם?…

הערות שוליים:
- [6] קידושין מא, א.

ביאור: ההלכה שבפתח הבדיחה אמיתית: „אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה" (קידושין מא ע"א, הערה [6]) — שמא יראה בה אחר-כך דבר מגונה ותתגנה עליו. בעולם השידוכים, שבו חתן וכלה לא נפגשו כלל, קיימו אותה בהצצה של רגע לפני החופה. וכשההצצה מגלה אסון, השדכן משיב בלשון בית-המדרש: בהלכה שואלים במה אשה „חייבת" ובמה היא פטורה — והרי בשום מקום לא כתוב שאשה חייבת בחוטם. הפלפול שנועד להגן על החתן נהדף בפלפול שכנגד.

## בדיחה 1471

שדכן שידך לבחוּר בתו של מוזג. אמר לו הבחור: בוא מחרתיים ואשיבך דבר, הן או לאו. אחקור ואדרוש תחילה על טיבה של הבחורה.

למחרתיים חזר ובא השדכן ומצא את הבחור שרוי בכעס גדול.

שאל השדכן:

מה חרי-האף הגדול הזה?

זעם הבחור: לא מצאת כלה נאה לי, אלא חרשית?

התריס השדכן:

ומכאן כל הכעס? כּובד-אוזן אף הוא חסרון באשה? נניח, שאתה מסכים ונושא אותה. אתה שב לעסקיך שלך, והיא שבה לעסקי המזיגה שלה. נכנס איבן ומבקש רביעית משקה. היא איננה מהירה לשמוע. כועס איבן ומרים קולו: צמא הוא; רביעית משקה הוא דורש. אין היא שומעת. רותח איבן וצועק: יתנו לו רביעית משקה, ואם לאו, ישבור את החבית. עכשיו היא שומעת ומוזגת לו. איבן שותה, משלם והולך לו. ובכן, מה איכפת לך? על איבן אתה חס, שמא יצטרך, חלילה, לצעוק צעקה יתירה?…

ביאור: „מוזג" — בעל בית-מרזח, פרנסה יהודית שכיחה במזרח אירופה; „חרשית" — חירשת; „רביעית" — מידת משקה; „מה חרי-האף הגדול הזה" — לשון מקראית: מה הכעס הגדול; איבן — שם גנרי לאיכר הרוסי, לקוח המרזח. השדכן אינו מכחיש את המום — הוא מגלגל את מחירו על מי שלחתן לא אמור להיות אכפת ממנו: היחיד שנפגע מחירשותה של המוזגת הוא איבן, שייאלץ לצעוק עוד צעקה או שתיים עד שימזגו לו.

## בדיחה 1472

שדכן יושב לפני משודך ומונה את עוֹשרה של המשודכת: חמישה אלפים במזומנים, תכשיטים ואבנים טובות, בגדים כמנהג עשירים מופלגים.

אבל, – מסרב המשודך, – היא צולעת על יריכה…

מה-בכך? – מפסיקו השדכן. – שמא כסף יחסר לך לצאת עמהּ בכרכרה?

עיניה רכות…

אשריך! לא תראה את חסרונותיך.

כבידת-פּה היא…

אדרבה, שבח הוא לאשה, שלא תהא דברנית.

וגם חטוטרת לה על גבּהּ…

זועף השדכן:

ואתה מה רצונך? שתהא בתולה דומה לאתרוגו של הרב, בלי חזזית כלשהי?…

ביאור: „עיניה רכות" — חלושות, כלשון הכתוב על לאה (בראשית כט, יז); „כבידת-פה" — מגמגמת, כמשה רבנו („כבד פה וכבד לשון"). „חזזית" היא נגע דמוי-כתם הפוסל אתרוג: אתרוג מהודר, ובוודאי אתרוגו של רב, נבדק בשבע עיניים שיהיה נקי ממנה לחלוטין. משנגמרים לשדכן ההיפוכים-לשבח הוא עובר להתקפה: הבררן הוא הבעיה — וכי כלה צריכה לעמוד בתקן ההידור של אתרוג?

## בדיחה 1473

תם אני ולא אדע, – טוען שדכן לפני משודך, – מה חסרון אתה מוצא באותה בתולה?

חוטמה חרוּם.

חייך – משדלו השדכן, – שלא לרצונהּ נפלה בילדותה מעל השולחן ומחצה חטמה.

פניהּ חרושים כשדה.

לא פשעהּ ולא חטאתהּ, – מתרץ השדכן, – שקרה אותה אסון וחלתה באבעבועות. דייה שניצלה ממוות.

פיהּ מלא שיניים תותבות.

שמא אתה חושד בה, – מתרץ השדכן, – שמחמת תענוג עקרה שיניהֹּ שלה?

ומכף-רגלהּ ועד קדקדהּ מאוסה היא עלי.

עכשיו מתקררת דעתו של השדכן:

אם-כך אתה אומר, אין לי שום טענה עליך…

ביאור: „חוטמה חרום" — פחוס ושקוע; „חרום" נמנה במקרא עם המומים הפוסלים כוהן לעבודה (ויקרא כא, יח). „פניה חרושים" — מצולקים, זכר לאבעבועות השחורות, מחלה קטלנית ומצלקת שהייתה נפוצה. השדכן יודע לתרץ כל מום מוגדר — הנפילה לא באשמתה, האבעבועות לא בפשעה — אבל מול „מאוסה היא עלי", דחייה כוללת שאין בה שום עובדה להתווכח איתה, אין לו במה להיאחז, והוא מוותר בלי טענות.

## בדיחה 1474

ימים ושבועות טרח שדכן וּפיתה בחור לשידוך, שהציע לו. ולסוף, כשׁניפתה לו הבחור וכבר נתיישרו כל ההדורים בענייני נדוניה ומתנות, הוברר שהמשודכת חיגרת באחת מרגלה, מיד דחה הבחור את השדכן ופנה אליו עורף:

אין הוא רוצה בחיגרת, ואפילו אם ממון קרח לה.

לא הירפה השדכן ממנו וטען לפניו:

נניח, שאתה נושא אשה כרצונך ושתי רגליים בריאות לה, כלום יש לך הבטחה מאת המקום, שלא תיכּשׁל בזמן מן הזמנים ולא תשבור אחת מהן בביתך? והרי מחלתהּ מכלה כוחך ורפואתהּ מדלדלת ממונך, ושבועות ואולי גם ירחים אין אתה מאמין בחייה, כל-שכן ברגלהּ. ואילו בחורה זו – כבר שברה רגלה ולא בביתך, וכבר נרפאה ולא בממונך, והכל כבר תם ונשלם…

ביאור: „חיגרת" — צולעת; „ממון קורח" — עושר אגדי; „המקום" — כינוי לאלוהים. טיעון השדכן הוא היגיון ביטוחי צרוף: אשה בריאה עלולה לשבור רגל מחר — בביתך, על חשבונך ועל חשבון כוחותיך; ואילו זו כבר שברה, כבר נרפאה, והכול שולם בידי אחרים. המום אינו סיכון אלא סיכון שכבר מומש — העסקה הבטוחה ביותר בשוק.

## בדיחה 1475

בּיקש ללמד את בנו אומנותו ואמר לו:

בוא, בני, ונלך לפלוני בן-פלוני לשדך כלה לבנו; אני אשׁדך, ואתה תסייעני.

אמר לו הבן:

אבא, למדני תחילה, כיצד לסייע אותך.

החזיר לו האב:

אני אשׁבּח, ואתה תפליג.

באו שניהם לשם והתחיל השדכן משבח את אבי-הבתולה:

יחסן הוא…

מיד מילא אחריו הבן והפליג:

מה פירוש יחסן? מר בר רב אשי!

וגם עשׁיר, – הוסיף השדכן לשבח את אבי-הבתולה.

נענה אחריו הבן והפליג:

מה פּירושׁ עשיר? אדיר שבאדירים!

והבתולה גופה, – אמר השדכן, – יפת-תואר…

נתלהב הבן והפליג:

מה פירוש יפת-תואר? בת מלכה!

ומלומדת, – סיים השדכן שׁבחיה של המשודכת.

הוסיף הבן והפליג:

מה פירוש מלומדת? בּרוּריה!

פיקפק אבי הבחור ושאל:

בתולה שׁכוּלהּ מעלות וחיסרון אין בה?

גימגם השדכן והחזיר:

באמת יש גם לה קצת חיסרון… חטוטרת…

קפץ הבן והפליג:

מה פירוש חטוטרת? הֹר ההר!…

ביאור: „אני אשבח ואתה תפליג" — אתה תגזים ותעצים אחריי. ההפלגות שאובות כולן מן המדף הלמדני: „מר בר רב אשי" — בנו של רב אשי חותם התלמוד, פסגת הייחוס; „ברוריה" — אשת רבי מאיר, הלמדנית המפורסמת של ספרות חז"ל; „הר ההר" — ההר שמת עליו אהרן הכהן. הבן הפעיל את הכלל באדיקות מכנית, בלי להבין שההפלגה נועדה לשבחים בלבד — וכשנפלט המום היחיד, הפליג גם בו, והחטוטרת תפחה להר של ממש. דרויאנוב מציין מקבילה מאוסף בדיחות גרמני: עבד שנצטווה להפליג על כל דברי אדונו, וכשאמר האדון לאהובתו „חיוור אני קצת, כי קצת חולה הייתי", הפליג העבד: „חיוור אתה מאוד, וחולה אתה כל יום ואין תרופה למחלתך".

הערת דרויאנוב: בבל מספר: בחור אחד היתה נתונה עם עבדו, שכל מה שהוא, הבחור, יאמר לאהובתו ימלא העבד אחריו ויפלין יותר. פעם אחת סיפר הבחור לאהובתו על רכושו, ומיד הפלין העבד והגדיל לספר על רכושו של אדוניו. פעם אחרת אמרה לו אהובתו לבחור: "מדוע פניך רעים?" – השיב הבחור: "חיוור אני קצת, משום שקצת חולה הייתי". מיד הפליג העבד ואמר: "לא קצת חיוור אתה, אלא חיוור אתה מאוד, משום שחולה אתה כל יום ואין תרופה למחלתך" (בבל, "Schwänke", ג', סי' 10, עמ' 9; ועיי"ש ביבליוגרפיה בעמ' 101). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1475, עמ' 158) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1476

שדכן נכנס אצל בחור:

בתולה עם כל המעלות יש לי בשבילך.

אין צורך! – התריס הבחור. – בקי אני בבתולות של עכשיו…

הפסיקוֹ השדכן:

טועה אתה, ידידי. לא בתולה של עכשיו היא זו, משׁל לפני שלושים שנה היא…

ביאור: „בתולה עם כל המעלות" היא נוסחת הפתיחה השגורה של שדכנים. הבחור מפקפק בצניעותן של „בתולות של עכשיו", והשדכן ממהר „להרגיע": שלו היא משל לפני שלושים שנה — ובלי משים מגלה שהוא מציע רווקה זקנה, שבתוליה הם הדבר היחיד שנותר להתפאר בו.

## בדיחה 1477

שדכן הציע שידוך לבחור והפליג בשבחיה של המשודכת. יפת-תואר, מיוחסת, עשירה, צנועה, – שרה בת-טובים.

אמר הבחור:

הכל טוב ויפה. אבל רוצה אני לדעת גם מה פגם יש בה. אין אדם בלי פגם.

שׁיבּחוֹ השדכן ואמר:

כאחד החכמים תדבר. באמת בחורה זו קצת פגם יש גם בה, אבל רק פגם עובר.

אמר הבחור:

אף-על-פי-כן רוצה אני לדעת, מה הוא הפגם.

כּח השדכן כּיחה קטנה לתוך שרווּלוֹ, נענה ואמר:

שמעתי, שפעמים היא מקשה לילד…

ביאור: „בת-טובים" — בת למשפחה מכובדת; „פגם עובר" — מום חולף; והכיחה (שיעול-רקיקה קטן) אל תוך השרוול היא מחוות מבוכה של מי שנאלץ לפלוט דבר לא נעים. „מקשה לילד" הוא לשון המקרא ללידה קשה (על רחל נאמר „ותקש בלדתה"). מי ש„פעמים היא מקשה לילד" — כבר ילדה: הכלה המהוללת אינה סתם לא-בתולה, היא אם. ובדיעבד גם „פגם עובר" נשמע מדויק להפליא — פגם שעניינו עוּבָּר.

## בדיחה 1478

שדכן הציע לחשוב אחד מחשובי ווילנה כלה מק"ק מאזפּבקה בשביל בנו והפליג בשבחיה שׁל הבתולה. לא סמך אותו חשוב על עדותו של השדכן ונסע לשם, כדי לחקור ולדרוש על טיבה של המשודכת. חקר ודרש, ואמר לו אחד מטובי הקהילה: ישמרך אלוהים! רשות-הרבים היא, רחמנא ליצלן, לכל הקצינים והרופאים שבעיר…

מיד שב הווילנאי לביתו, וכשנכנס אצלו השדכן קיבלו ברותחי-רותחים:

חוצפּה וגסות היא להציע בשביל בני בחורה, שכך וכך מעידים עליה.

הוציא השדכן קופסת-הטבק מכיסו, הריח אחת ושתיים והחזיר:

שמא מאזפבקה אתה מקיש לווילנה? כמה יש בה במאזפבקה קצינים ורופאים?…

ביאור: „ק״ק" — קהילת קודש; מאזפבקה — שם ספרותי שגור לעיירה נידחת וקטנה; „רשות-הרבים" — המונח ההלכתי לשטח הפתוח לכול, וכאן לשון נקייה בוטה לאישה מופקרת; „רחמנא ליצלן" — ארמית: הרחמן יצילנו; „קצינים" — נכבדים ועשירים. השדכן, בשלוות שתי הרחות טבק, אינו מכחיש דבר. הוא רק מעמיד את החשבון על דיוקו: „כל הקצינים והרופאים שבעיר" זה נורא בווילנה הגדולה; במאזפבקה — כמה קצינים ורופאים כבר יש בה? הפגם במקומו עומד, רק המכנה קטן.

## בדיחה 1479

שדכן נכנס אצל בחור ובשורה בפיו:

יגעתי – ומצאתי. אשה שלא היתה כמותה לשלמה המלך.

עיווה הבחור חוטמו:

לחינם יגעת. בתולה אני רוצה ולא אשה.

החזיר השדכן:

אין חלקי עם בני-אומנותי השקרנים. אני מציע לך אשה, ואם תמצא בתולה – מן השמים זיכוּ לך…

ביאור: „יגעתי — ומצאתי" מהדהד את מאמר הגמרא (מגילה ו ע״ב): „יגעת ומצאת — תאמין". השבח „אשה שלא היתה כמותה לשלמה המלך" מפוקפק כשלעצמו — לשלמה היו אלף נשים. אבל העיקר בהבחנה אשה/בתולה: כשהבחור דורש בתולה, השדכן מציג את עצמו כאיש האמת היחיד במקצוע של שקרנים — הוא מבטיח „אשה" בלבד, ואם תימצא בתולה, הרי זו מתנה משמים. כלומר: הודאה מלאה שהיא אינה בתולה, מוגשת כתעודת יושר.

## בדיחה 1480

בחור היה מפסיל[8] בּכלוֹת: זו פגה וזו צמלה, זו נדוניתה קלה וזו יחוּסהּ מפוקפק. פעם אחת בא אצלו שדכן לשדך לו בחורה, שהכל בה: יופי, בוֹשׁל במידה נכונה, עושר, יחוּס-משפחה.

נהנה הבחור ואמר לשדכן:

לא לחינם אומרים הבריות: יגעת – ומצאת… עכשיו אני מסכים, ואין אתה חסר אלא שתסכים גם היא.

אמר לו השדכן:

עדיין אין השעה מוכשרת לכך.

תמה הבחור:

מאי משמע?

החזיר השדכן:

חייב אני לגלות לך סוד כמוס. אותה בחורה היא גם פגומה במקצת: פעם בשנה היא משׁתטה לשעה אחת…

אה, – הפסיקו הבחור, – שעה אחת בשנה אינה ולא כלום.

נענה השדכן ואמר:

אף אני דעתי כך… ולאותה שעה אני מחכה – לכשתשתטה…

הערות שוליים:
- [8] עיין לעיל הערה לסימן 1461.

ביאור: „מפסיל" — פוסל, מחפש מומים. „פגה" ו„צמלה" לקוחים ממשל המשנה (נדה ה, ז) המדמה את התבגרות הנערה לתאנה: פגה — בוסר, עודנה ילדה; צמל — שכבר בגרה ובשלה עד תום; ומכאן „בושל במידה נכונה" — בשלות מדויקת. „משתטה" — יוצאת מדעתה. וכשמגיעה סוף-סוף הכלה המושלמת, מתגלה ה„פגם": שעת שיגעון אחת בשנה — שהיא, כפי שמטיח השדכן, בדיוק השעה שלה הוא מחכה, כי רק בה תסכים בחורה כזאת להינשא לפסלן הכרוני.

## בדיחה 1481

כמה כלות הציע שדכן לבחור, והוא הפסיל בכולן. אמר לו השדכן:

שמא תבאר לי, סוף-סוף, מה אתה מבקש בבחורה?

השיב לו הבחור:

אני מסתפק במועט: נעוּרים, יופי, טוּב לב, השכלה, עושר וייחוּס-משפחה. לא יותר…

נענה השדכן ואמר לו:

אם כך, נודרני, שמכאן ולהבא לא יהיה לי עסק בך. לי מספיק מועט זה לשישה שידוכים…

ביאור: „נודרני" — הריני נודר. רשימת ה„מועט" של הבחור מונה שש מעלות שלמות, והשדכן מתרגם אותה למטבע המקצוע: די בסחורה הזאת לשישה שידוכים — מעלה אחת לכל כלה. אישה אחת שכולן בה אינה בנמצא.

## בדיחה 1482

בחור בן-ישיבה נטפל לשדכן, שימצא לו זיווּג. אמר לו השדכן:

ממני לא יבּצר. אבל… במחילה מכבודך, מכּת-מצרים שבראשך מעכבת. איני רואה לך תקנה, אלא אם-כן תיפּטר הימנה תחילה. הירהר הבחור ושאל:

תינח, אם מה' יצא הדבר והזיווג יקום והיה. אבל אם, חלילה, לא?

החזיר לו השדכן:

שאלה חמורה שאלת. אבל אין עצה… אותה מכה אתה מוכרח לסכּן…

ביאור: „מכת-מצרים שבראשך" — לשון נקייה לנגע מכוער בקרקפת (מעין גזזת), על שם מכות מצרים. השדכן מתנה את השידוך בהיפטרות מן המכה, והבחור מתלבט כסוחר זהיר: ומה אם אטרח להתרפא והשידוך לא יקום — נמצא שהפסדתי את המכה לחינם? מום מביש נעשה נכס שחבל „לסכן" אותו בלי תמורה מובטחת. דרויאנוב מציין מקבילה שוואבית: חברי מועצת עיר נצטוו להסתפר, להתגלח ולנקות בגדיהם לקראת ביקור המלך, ואחד תמה — ומה נעשה אם נסתפר ונתגלח והוד-מעלתו לא יבוא?

הערת דרויאנוב: בדיחה שוואבית-מספרת: פשטה שמועה, שהמלך עומד לבוא לעיר, ודרש ראש העיר, שחברי המועצה יהיו נכונים ליום הגדול ההוא – יסתפרו, יתגלחו וינקו בגדיהם. תמה אחד מחברי המועצה ושאל: "ומה נעשה, אם נסתפר ונתגלח וננקה בגדינו והוד-מעלתו לא יבוא?" (מרקנס ב', סי' 4, עמ' 5). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1482, עמ' 161) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1483

בחור הלעיב בשדכן ואמר לו:

כל השדכנים בּדאים, ואף אתה כמותם. אמרת, שהבחורה יתומה מאביה; עכשיו נודע לי, שאביה אסור בבית-אסורים זה שלוש שנים.

החזיר לו השדכן:

ובכן, מה טענה יש לך עליי? כלום חיים כאלה קרואים חיים?…

ביאור: השדכן שיווק את הכלה כ„יתומה מאביה", והתברר שהאב חי וקיים — בבית-האסורים. במקום להתנצל הוא נשען על הגדרה מחודשת: „כלום חיים כאלה קרואים חיים?" — מי שחייו אינם חיים הרי הוא כמת, ובתו יתומה כדין. השקר ניצל בכוח פלפול.

## בדיחה 1484

משודך הוזמן לביתה של משודכת לשם ראיוֹן ונתלוה השדכן עמו. באו לשם ומצאו שוּלחן ערוך כיד המלך. טפח לו השדכן לבחור בשכמו ולחש לו:

בחור, שא נא עיניך וראה, כמה כסף וזהב, כמה בדולח וחרסינה!

פיקפק הבחור:

מי יודע, אם שלהם כל הכלים הללו? שמא שׁאוּלים הם? דחה השדכן את הבחור בשתי ידיו והחזיר:

שטות! מי ישאיל להם כלים יקרים כאלה?…

ביאור: „ראיון" — ביקור ההיכרות הרשמי של החתן בבית הכלה; „בדולח" — קריסטל. משפחות שביקשו להרשים חתן נהגו לשאול לערב כזה כלים יקרים מן השכנים. השדכן יוצא להפריך את החשד — „מי ישאיל להם כלים יקרים כאלה?" — ומאשר אותו מן הכיוון הגרוע יותר: משפחה שאיש לא היה מפקיד בידיה כלי ערך.

## בדיחה 1485

עיתים היה הירש-ליב בדחן מצוּי גם אצל שדכנות. פעם אחת נכנס אצל עשיר לשדך את בתו, שׁיצא עליה רינון, ומצא אותו במצב-רוח של קפידה. לא קיבלוֹ העשיר בסבר פנים יפות ואמר לו:

בוא וראה, מה בין השדכנים אנשי-אמנה וּמזווגים זיווגים של קיימא, ולא היו “תנאים” בטלים בישראל אלא במקרה אחד מני אלף. ואילו עכשיו, שקילקלו השדכנים והם מטיחים כותל בכותל, מעשים בכל יום ש"תנאים" בטלים.

החזיר לו הירש-ליב:

חוששני, שטועה אתה. לא השדכנים קילקלו, אלא המשודכים קילקלו. שׁנינוּ: “תנאי קודם למעשה, הרי זה תנאי; מעשה קודם לתנאי – אינו תנאי”[10]. לשעבר היו "תנאים קודמים ונתקיימוּ: עכשיו, שמעשה קודם, “תנאים” בטלים…

הערות שוליים:
- [10] בבא מציעא צד, א.

ביאור: „בדחן" — שעשען מקצועי בחתונות; „יצא עליה רינון" — נפוצה שמועה על פריצותה; „קפידה" — רוגז; „מטיחים כותל בכותל" — מזווגים בכוח זיווגים שאינם מתאימים; „תנאים" — שטר האירוסין הנחתם בין המשפחות, שביטולו נחשב שערורייה. הכלל התלמודי שהירש-ליב מצטט (בבא מציעא צד ע״א; הערה [10]) קובע שתנאי בעסקה תקף רק אם הותנה לפני המעשה; קדם המעשה לתנאי — התנאי בטל. מכאן החידוד, בכפל לשון כפול: לשעבר ה„תנאים" קדמו לכל „מעשה" — והתקיימו; עכשיו, שה„מעשה" (מעשה הפריצות שעליו יצא הרינון) קודם ל„תנאים" — ה„תנאים" בטלים. תשובה למדנית למהדרין, שהיא בעצם עקיצה מדויקת לכבוד בתו של המארח שקיבל אותו בזעף.

## בדיחה 1486

לאחר שגמרו לכתוב את ה"תנאים" ושברו את הקדירות והתחילו הברכות והנשיקות ניגש השדכן אל הכלה ואמר לה:

מזל-טוב, כלה!

נגהו פניה והחזירה:

מזל-טוב!

אמר השדכן:

בּקשׁתי, שתזכרי שמי. גימפּל שמי. זכרי ואל תשכחי: גימפּל.

חייכה הכלה ואמרה:

שמך, רבי גימפּל, יהיה זכור לי עד העולם, אבל תמהה אני, למה אתה מבקש על כך?

החזיר לה השדכן:

רוצה אני, שלא תשׁני שמי ולא תאמרי בזמן מן הזמנים, שאשמדאי הביאך לידי השעה של עכשיו…

ביאור: „תנאים" — שטר האירוסין; שבירת קדירות בגמר כתיבתו — מנהג החותם את הקשר; אשמדאי — מלך השדים. השדכן, בשיא שעת ה„מזל-טוב", כבר נערך ליום שבו תקלל הכלה את נישואיה, ומבקש רק דבר אחד: כשתחפש את מי שהביא אותה לרגע הזה — שתזכור שקוראים לו גימפל, לא אשמדאי. ביטוח מוניטין של מי שמכיר היטב את תוצרת מקצועו.

## בדיחה 1487

בנו של חוטב-עצים ובתו של שואב-מים נשתדכו זה לזו. ובפירוש הוּתנה: את הנדוניה, עשרה זהובים, חייב אבי-הכלה לסלק במזומנים קודם חופה. הגיעה שעת החופה, והתחילה תגרה: אין לי אלא מחצה, – טען אבי-הכלה.

אם אין נדוניה, אין חופה, – עמד על דעתו אבי-החתן.

ראו הקרובים בצערם של החתן והכלה, נמלכו והביאו את השדכן, שיפשר בין אביו של זה לאביה של זו. בא השדכן, תפס לו לחוטב-העצים בכפתורו ואמר לו:

מנהג קדמונים הוא בישראל להפחית מן הנדוניה מאות ואלפים, ואין פרץ ואין צווחה. ואתה – על קליפת השום, על חמישה זהובים אתה מרעיש עולמות!…

ביאור: חוטב-עצים ושואב-מים הם תחתית סולם הפרנסות (כלשון הכתוב „מחוטב עציך עד שואב מימיך"); „קליפת השום" — כינוי חז״לי לדבר של מה בכך. השדכן מביא איתו את קנה-המידה של שידוכי גבירים, שבהם מקצצים מהנדוניה מאות ואלפים בלי „פרץ וצווחה" — ואינו רואה שאצל שני האביונים האלה חמשת הזהובים החסרים אינם קליפת שום אלא מחצית הנדוניה כולה.

## בדיחה 1488

בחור נשא בתולה. למחר בא השדכן אצלו ותבע שכר-שדכנות. אמר לו החתן:

המתן לי חודש עד שאעמוד על טיבה של האשה, אשר נתת עמדי. המתין לו. לאחר חודש חזר ובא. ראהו בעל-האשה, והתחיל צועק:

גזלן, שחטתני!

נענה השדכן ואמר:

יפה אתה אומר; שכר-שחיטה יש לי בידך.

חזר הבעל וצעק:

רצחן, קברתני!

נענה השדכן ואמר:

מה אתה אומר; דמי-קבורה חייב אתה לשלם.

גנח הבעל ואמר:

אלהים עדי, שאין אשה זו יפה אלא לכּפּרות.

נענה השדכן ואמר:

יפה אתה אומר. פּדיון-כּפּרה יש לי עליך…

ביאור: הבעל האומלל מטיח קללות מוות — והשדכן מזהה בכל אחת מהן שירות יהודי שיש לו תעריף: „שחטתני" — מגיע לו שכר-שחיטה, כמו לשוחט; „קברתני" — דמי-קבורה, כמו לחברה קדישא; „יפה לכּפּרות" — פדיון-כפרה: בערב יום הכיפורים מסובבים תרנגול מעל הראש כתחליף כפרה ופודים אותו בכסף לצדקה. כל קללה חדשה מוסיפה שורה לחשבונית. דרויאנוב משווה למדרש על קורח (ילקוט שמעוני): קורח מלגלג על הכהונה בסיפור על אלמנה שמכל צעד במשק הדל שלה נגבית מתנה חדשה — תרומה ומעשר, בכורות, ראשית הגז, זרוע לחיים וקיבה — עד שלא נותר לה כלום. אותה סאטירה בדיוק: כל שבר באסונו של הקורבן מוליד גבייה חדשה.

הערת דרויאנוב: השווה ילקוט קורח, רמז תשנ "ובמושב לצים זה קורח... מה עשה? כינס כל הקהל, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, אמר להן: אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת... באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר... עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות. כיוון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות... הגיע זמן גיזה, אמר לה: תני לי ראשית-הגז... אמרה: אין בי כוח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה... אמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולן שלי..." (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1488, עמ' 163) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1489

ההוא שנתאלמן ותוך י"ב חודש בא אליו שדכן לשדך לו אחרת. אנן האבל ואמר:

הניחה לי, לא הגלידה עדיין המכה בליבי.

נסתלק השדכן והלך לו. לא היה חודש אחד והתנחם האבל ונשא אשה חדשה. רגז השדכן ואמר:

חבל, שנואלתי והניחותי לו.

לימים מתה גם האשה החדשה, אשר לקח אותו איש, ותוך שלושים בא אליו השדכן לשדך לו אחרת. קדר האבל ואמר לשדכן:

הניחה לי, לבי שותת עדיין דם.

נסתלק השדכן והלך לו. לא היה שבוע אחד ונפלה הברה, שהאבל התנחם והוא נושא שוב אשה חדשה. רגז השדכן ואמר:

פעמיים נואלתי והניחותי לו. עכשיו לא אוואל ולא אניח לו עוד. עמד והלך לחתונתו של האבל-החתן. כיון שראה אותו הלה אמר לו:

למה באת אלי?

החזיר לו השדכן:

עכשיו ודאי לבך טוב עליך, ובאתי לשדך לך אחרת…

ביאור: „תוך י״ב חודש" ו„תוך שלושים" — תקופות האבלות; „נואלתי" — נהגתי באיוולת. פעמיים כיבד השדכן את שברון-לבו של האלמן, ופעמיים נשא הלה אישה חדשה בכוחות עצמו והעמלה אבדה. בשלישית הוא כבר למד את הדפוס — ומופיע בחתונה עצמה: אם ממילא יתאלמן ויתנחם במהירות, הרגע הנכון להציע את הבאה בתור הוא עכשיו, כש„לבו טוב עליו".

## בדיחה 1490

היתה לו לאב בת בוגרת, שהגיעה לפירקהּ, ובא שדכן לשדך להּ חתן. פתח השדכן בתהילות ותשבחות לבחור וסיים בשאלה:

כמה נדוניה אתה נותן לבתך?

החזיר לו האב:

שאלו לשור: “כמה אתה נותן חלב לטבחים?”, והשיב השור: “אני איני רוצה ואיני יכול ליתן כלום, אלא שוחטים אותי, פושטים עורי מעלי, מפרקים כל גופי אברים-אברים ולוקחים מאתי כך וכך חלב וקיחה זו נתינה היא בעיניהם”. אף אני כך. כלום אני נותן, או שמא אני יכול ורוצה ליתן? אלא מבקש אני לדעת, כמה יקחו מאתי לאחר שיפשיטו עורי מעלי ויפרקוני אברים-אברים?…

ביאור: „הגיעה לפרקה" — הגיעה לגיל נישואין. ה„חלב" שהטבחים לוקחים מן השור אינו חָלָב אלא חֵלֶב — השומן הנחתך מן הבהמה השחוטה; זהו לב המשל: השור אינו „נותן" כלום — שוחטים אותו ולוקחים ממנו, „וקיחה זו נתינה היא בעיניהם". כך עונה האב על שאלת „כמה אתה נותן": את הנדוניה לא נותנים; לוקחים אותה ממנו, אחרי שיפשטו את עורו ויפרקוהו איברים-איברים.

והצחוק היכן? בהגזמה הפראית של המשל: שאלת נימוסין שגרתית של שדכן נענית בתמונת בית-מטבחיים, והאב מדבר על חתונת בתו כשור המדבר על שחיטתו. מתחת להגזמה — עוקץ חברתי: „נתינת" הנדוניה, מליצת הכבוד של עולם השידוכים, נחשפת כלקיחה בכפייה, וההומור הוא הומור מר של מי שיודע בדיוק כמה ייקחו ממנו.

## בדיחה 1491

יהודי עשיר, שהיתה לו בּת בּוֹגרת, דן לפני שדכן, שבּא לשדך להּ חתן:

בפחות מחמישה אלפים, אתה אומר, לא אמצא חתן לבתי. חוששני, שכדבריך כן הוא. ואני שואל אותך: מהיכן באה עלינו היהודים צרה גדולה זו? לפני שבועיים השיא שכני הגוי את בתו לאשה, ולא פסק לה אפילו אלפּיים, ומה שיש לו לגוי זה באחת מאחוזותיו אין לי בכל גבולי…

החזיר לו השדכן:

אין הנדון דומה לראיה. גוי המשיא בתו אומר לחתן: “כל מה שעיניך רואות, לך הוא לאחר מותי”. ואילו יהודי המשיא בתו אומר לחתן: “כל מה שעיניך רואות, לך הוא לאחר מאה ועשרים שנה”. מי פתי יתרצה לחכות זמן רב כל-כך?…

ביאור: „אין הנדון דומה לראיה" — הנוסחה התלמודית לדחיית היקש. „מאה ועשרים שנה" — ברכת אריכות הימים היהודית השגורה, כשנות חיי משה. הגוי מבטיח לחתנו ירושה „לאחר מותי" — מועד שעשוי להיות קרוב; היהודי, המברך את עצמו כדרכו במאה ועשרים שנה, דוחה בכך את הירושה אל עתיד שאיש לא ימתין לו. לכן, מסביר השדכן, חתן יהודי דורש הכול במזומן ומראש — האופטימיות היהודית עולה לאבות ביוקר.

## בדיחה 1492

במושב שלושה: אב, אם ושדכן. שאל השדכן את האב ואמר:

זהו דיבורך האחרון? אלפּיים ולא יותר?

השיב האב:

אף לא פרוטה אחת יותר. סוחר אני ובדיבורי אני עומד.

קם שדכן ממקומו ואמר:

אם-כן, הכל בטל ומבוטל. פחות משלושה אלפים לא יקח. אף הוא סוחר ועומד בדיבורו.

נענתה האם ואמרה לבעלה:

אם בקולי תשמע, אל תתעקש. השׁליכה לו לכּלב עוד חמש מאות – ויחנק…

ביאור: מול שני „סוחרים העומדים בדיבורם" — אלפיים מול שלושת אלפים — האם סוגרת את העסקה בנוסח משלה: ויתור מעשי עטוף בבוז גמור. את חמש המאות החסרות משליכים „לכלב", בצירוף איחול שייחנק בהן.

## בדיחה 1493

כּלב לץ היה אומר:

נמשלו שילוּחי-בת לקור-חורף: העיניים דומעות – והרגליים רוקדות…

ביאור: „שילוחי-בת" — השאת בת ושילוחה מבית הוריה. בקור של חורף העיניים דומעות מן הצינה והרגליים מרקדות כדי להתחמם — וכך בחתונת הבת: דומעים על הפרידה (ועל הנדוניה שיצאה), ורוקדים משמחה, הכול בבת אחת.

## בדיחה 1494

שאלו למחודד:

למה נהגו שלא לקבוע זמנה של חתונה אלא לאחר “ספירה”?

השיב המחודד:

משום שאין חתן עוקר רגליו ללכת לחופה אלא אם-כן גומרים לספור תחילה…

ביאור: „ספירה" — ספירת העומר, שבעת השבועות שבין פסח לשבועות, שמרביתם ימי אבל מסורתיים שאין עורכים בהם חתונות; לכן מועדי חתונה נקבעים „לאחר הספירה". ה„מחודד" (אמן חידודים) מגלה איזו ספירה באמת מעכבת את החתן: מניית מטבעות הנדוניה. עד שלא גמרו לספור — אין הוא זז לחופה.

## בדיחה 1495

בחור ישב ודן לפני חכם:

שתי בחורות משדכים לו: אחת קטנה ביופי ובמידות אבל דגולה בממון, ואחת קטנה בממון, אבל גדולה ביופי ובמידות, והרי הוא שואל עצה, כיצד להכריע?

השיב לו החכם:

למה בעצתי תשאל? מי שנושא אשה לשם ממון כבר הכריעה עליו תורה ואמרה: “כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו”[12]…

הערות שוליים:
- [12] שמות כא, לד.

ביאור: הפסוק (שמות כא, לד; הערה [12]) לקוח מדיני נזיקין: מי שכרה בור ונפל לתוכו שור של אחר משלם לבעליו את דמיו — „כסף ישיב לבעליו" — והנבלה נשארת אצל המשלם: „והמת יהיה לו". החכם דורש אותו על הנושא אישה לשם ממון: הממון יבוא וילך — „כסף ישיב לבעליו" — ומה שיישאר בידו לתמיד הוא „המת", כלה שכל קסמה בכספה.

## בדיחה 1496

שני בחורים טיילוּ בגן-העיר. אמר אחד לשני:

רואה אתה ריבה אדמונית זו, הבאה לקראתנו? יחידה היא בעולם: אין לה לא אב ולא אם, לא אח ולא אחות, לא דוֹד ולא דוֹדה.

שאל השני:

וממון יש לה?

השיב הראשון:

עשרת אלפים במזומנים הניח לה אביה, חוץ מתכשיטים ואבנים טובות. ברם, הסתכל בה ותראה, שעיניה עגלים ואפּהּ כמגדל-דוד…

הפסיקו חברו:

שוטה אתה, ידידי. אם אמרו: “אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו”[13] – בבחורה ממשפחה חשובה כזו אמרו…

הערות שוליים:
- [13] אבות ד, כף.

ביאור: „ריבה" — נערה; „עיניה עגלים" — בולטות כעיני עגל; „אפה כמגדל-דוד" — לגלוג בלשון שבחי שיר השירים („אפך כמגדל הלבנון"). „יחידה בעולם" בלי אב ואם, אח ודוד — פירושו המעשי: ירושה שלמה שאין לחלוק אותה עם איש. משנת אבות „אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (הערה [13]) מלמדת לשפוט אדם לפי תוכו ולא לפי מראהו — וכאן היא נדרשת במהופך גמור: ה„תוכן" שלמענו מתעלמים מן הקנקן הוא עשרת האלפים והתכשיטים. ו„משפחה חשובה" — דווקא אצל מי שאין לה משפחה כלל.

## בדיחה 1497

אמר השדכן לבחור:

לפלוני העשיר שתי בנות: בת אחת יפת-תואר ונדונייתה עשרת אלפים, ובת אחת חטוטרת נתן לה אלהים ונדונייתה עשרים אלף.

אמר הבחור:

שמא אתה יודע עשיר, ששתי חטוטרות נתן אלהים לבתו?…

ביאור: „חטוטרת" — גיבנת. אם גיבנת אחת שווה תוספת של עשרת אלפים לנדוניה, הבחור פשוט ממשיך את המחירון: איפה משיגים כלה עם שתיים?

## בדיחה 1498

בחורה עשירה קבלה לפני בחור מכּרהּ:

הכל רצים אחר ממונה, והיא גופה טפילה לממון… כמה היתה נותנת, שׁידבּק אדם בה ולא בממונהּ?

מיד נענה הבחור ושאל:

כמה?…

ביאור: „טפילה לממון" — נספחת לכספה, שולית לו. שאלתה הרטורית — „כמה היתה נותנת" כדי שיאהבו אותה ולא את ממונה — נשמעת לבחור כהצעת מחיר, והוא ממהר לברר את הסכום. הקובלנה על רודפי הממון מגייסת לה בו במקום עוד אחד.

## בדיחה 1499

ההוא ששאל את חברו:

שמא אתה יודע את בנו הבחור של פלוני בן-פלוני?

השיב לו חברו:

הן; אני יודע אותו. מה לך ולו?

אמר הראשון:

משדכים אותו לבתי, ומבקש אני לדעת, מה הוא בעיניך.

השיב לו חברו:

לדעתי, חתן הגון הוא וראוי לממון מרובה.

החזיר לו חברו:

לשעבר היה סוס ניקח בחמישים סלעים, בימינו הוא ניקח במאה; חזיר היה הולך בעשרים וחמישה, בימינו הוא הולך בחמישים; לחתן היו פוסקים מאתיים, בימינו אין פוחתים לו מאלף. עכשיו צא וחשוב: כמה עכשיו שוֹויוֹ של בחור, שהכל בו: סוס וחזיר וחתן כאחד?…

ביאור: „סלע" — מטבע; „ניקח ב…" — נקנה ב…. מה שנשמע כשבח — „חתן הגון וראוי לממון מרובה" — מקבל מיד נימוק בחשבון של התייקרות: מחיר הסוס הוכפל, מחיר החזיר הוכפל, ותעריף החתנים קפץ פי חמישה; צא וחשוב כמה שווה בחור שהוא שלושתם כאחד. עלבון כפול — בהמה טיפשה וגם חזיר — בלבוש הערכת שווי.

## בדיחה 1500

ממכתבו של אב לבנו:

“… רצונך, בני, שתשא אשה הגונה הראויה לך? שׂא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בכלה, אלא אם כן גדולה היא ביופי עד כדי כך, שהיית נושא אותה גם בלי ממון, וגדולה היא בממון עד כדי כך, שהיית נושא אותה גם בלי יופי”…

ביאור: עצה שנשמעת שקולה ומדודה, אלא שקיום שני חלקיה יחד פירושו: רק היפה ביותר וגם העשירה ביותר, כל מעלה בשיעור שדי בו לבדו להצדיק נישואין. ה„זהירות" האבהית אינה אלא מקסימליזם חמדני בתחפושת של חוכמת חיים.

## בדיחה 1501

ההוא שׁקבל לפני חברו:

כמה יגיעות יגעתי עד שמצאתי חתן הגון לבתי, ועכשיו שמצאתי כאילו לא מצאתי: הגיע זמן-החתונה והחתן מסרב.

שאל חברו:

מה טעם הוא מסרב?

השיב הראשון:

פסקתי לו נדוניה אלף, ויש בידי רק חצי.

תמה הלה:

כיצד יהודי פיקח כמותך אינו יודע לרמוֹת בחור-אפרוח לגבי חצי-נדן?

החזיר הראשון:

שיננא! אותו החצי המרומה הוא שיש בידי…

ביאור: „נדן" — נדוניה; „שיננא" — כינוי-פנייה ארמי מן התלמוד, כמו „חריף שכמותך". החבר מציע את התכסיס המוכר: להבטיח לבחור אלף ולשלם בפועל רק חצי. תשובת האב: התכסיס הזה כבר בוצע — האלף שפסק היה מלכתחילה כפול ממה שיש לו, כך שהחצי שבידו הוא-הוא „החצי המרומה". הרמאות מוצתה עד תום, ולרמות עוד — אין במה.

## בדיחה 1502

אמר יהודי לחברו:

בחור יפה משדכים לבתי. הכל כבר מוכן ומתוקן ל"תנאים", אלא שהוא דורש נדוניה דווקא אלפּיים, ואני אין ידי משגת יותר מאלף. כיצד לחלץ נפשי מן המיצר איני יודע.

שאל חברו:

ואלף יש לך?

השיב הוא:

חס ושלום! אבל אלף אבטיח, ולא אשׁלם.

אם-כן, – אמר לו חברו, – יכל אתה להבטיח אלפּיים ולא לשלם. החזיר הראשון:

כלום בת-יחידה היא לי זו? חוץ ממנה יש לי, ברוך-השם, עוד שתיים…

ביאור: „תנאים" — חוזה-האירוסין שבו נקבעת הנדוניה. מתברר שלאב אין אפילו את האלף — הוא מתכנן להבטיח ולא לשלם. אז למה לא להבטיח אלפיים? כאן נחשף חשבונו של רמאי זהיר: מי שייתפס כמפר-הבטחות גדול מדי יהרוס את סיכויי השידוך של שתי בנותיו הנוספות. גם ההונאה צריכה להיות מדודה — לא המוסר מגביל אותו, אלא המוניטין.

## בדיחה 1503

רב מפורסם אירס את בתו לבן-עשירים ופסק לה נדוניה עשירה, ולא עמד בדיבּוּרוֹ. אמר לו אבי-החתן:

על אדם גדול כמותך אני תמה. “מוצא-שפתיך תשמור ועשית”[14] כתיב. מוטב, שהיית אומר מעט ועושה, משאמרת הרבה ואין אתה עושה כלום.

החזיר לו הרב:

עד שאתה מקשה עלי, מוטב, שהיית מקשה על מסדרי-התפילות: למה תיקנו לפרט כל הקרבנות בתפילת-שחרית והחסירו מנחת-עני? אלא לאמר לך: הואיל וקרבנות ממש אין אנו מביאים ופוטרים את עצמנו באמירה בלבד, דין הוא שיהיה קרבננו קרבן-עשירים ולא קרבן-עניים…

הערות שוליים:
- [14] דברים כג, כד.

ביאור: אבי-החתן מוכיח את הרב בפסוק „מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כג, כד — הערה [14]): מה שיצא מפיך חובה לקיים. תשובת הרב היא דרשה על סדר התפילה: מאז חורבן הבית אין מקריבים קרבנות ממש, ובמקומם קוראים בשחרית את פרשיות הקרבנות — אמירה במקום הקרבה. והנה מן הסדר הזה נשמטה דווקא מנחת-העני, קרבן הסולת הזול של מי שאין ידו משגת. למה? דורש הרב: כיוון שממילא הכול אמירה בלבד, ראוי ש„קרבננו" יהיה קרבן-עשירים מפואר ולא קרבן-עניים דל. וכך גם הנדוניה: אם ממילא אין כאן אלא הבטחה — מוטב שתהיה הבטחה עשירה. פלפול למדני מבריק שכל תכליתו להכשיר הפרת התחייבות.

## בדיחה 1504

מוכסן עלה לעשירות מופלגת וביקש ליקח חתן לבתו את בנו של הרב ראש-המדינה.

אמר לו הרב:

אני מסכים בתנאי, שתפסוק נדוניה לבני מאה אלף ריינש.

אמר לו המוכסן:

רבי, אתה שכל ימיך היית מתנהג בעניווּת, מה אתה רואה עכשיו להחשיב כבודך במידה מרובה כזו?

החזיר לו הרב:

טועה אתה. אני יודע, שכבודי הבל-הבלים, אבל אני יודע, שגם ממונך הבל-הבלים, ונראה לי להחליף הבל-הבלים שלי בהבל-הבלים שלך…

ביאור: „מוכסן" — חוכר-מסים, מקצוע שהעשיר רבים; „ריינש" — הגולדן הרייני, מטבע התקופה; „הבל הבלים" — פתיחת קהלת, כינוי לכל מה שאין בו ממש. הרב אינו מתכחש לענוותנותו: כבודו באמת הבל-הבלים. אלא שגם ממון המוכסן הבל-הבלים — ולכן חליפין של הבל בהבל הם עסקה הוגנת לגמרי. בתשובה אחת הוא נשאר עניו, גובה מאה אלף, ועוד מזכיר למוכסן בעדינות מה שווה כספו באמת.

## בדיחה 1505

אחד מבניו של רבי הירש לוין, רבה של ברלין, היה סוחר ונסתבך בעסק ביש עד כדי כך, שהוצרך להשיא את בתו לבנו של עשיר פחות-דרגה.

אמר לו רבי הירשל:

עליך אין אני כועס: השעה דחוקה לך וזקוק אתה לכסף. על מי אני כועס? על המלאך, המכריז “בת פלוני לפלוני”. הוא, שאיננו זקוק לכסף ואין השעה דחוקה לו, כיצד עלה על דעתו לזווג זיווג זה?…

ביאור: על-פי הגמרא (סוטה ב ע"א), ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת-קול ומכריזה „בת פלוני לפלוני" — הזיווגים נגזרים בשמים. רבי הירש לוין, רבה של ברלין, מזכה את בנו: לו יש תירוץ מצוין — השעה דחוקה והוא זקוק לכסף. הכעס מופנה כלפי מעלה, אל המלאך המכריז: לו אין חובות ואין שעה דחוקה, ובכל זאת גזר שידוך של ירידה במעמד. כך ניצל כבוד המשפחה בדרך הלמדנית ביותר — האשמה עוברת לשדכן השמימי, היחיד שאין לו שום תירוץ.

## בדיחה 1506

יודל אופאטוב שידך את בתו לנכדו של רבי חיים-נחמן פרנס. כשהגיע יום-החתונה הלך מדכּי חבד לאופאטוב ואמר לו:

לחתונת נכדו של רבי חיים-נחמן פרנס ודאי יבואו כל הרבנים וגדולי-התורה שבווילנה, ומן הראוי הוא, שלכבודם ולכבוד אבי-החתן לא תצא היום בנעליים כדרך סוחרים, אלא תצא בסנדלים כדרך תלמידי-חכמים.

נשמע לו אופאטוב ועשה כעצתו.

חזר מדכי והלך לפרנס ואמר לו:

לחתונת בתו של אופאטוב ודאי יבואו כל הקבלנים וגדולי-הסוחרים שבווילנה, ומן הראוי הוא, שלכבודם ולכבוד אבי-הכלה לא תצא היום בסנדלים כדרך תלמידי-חכמים, אלא תצא בנעליים כדרך סוחרים.

נשמע לו גם פרנס ועשה כעצתו.

וכשבאו האורחים לקבלת-פנים נסתכלו בפרנס ובאופאטוב ותמהו תמיהה גדולה:

פרנס התלמיד-חכם יוצא בנעליים של סוחרים, ואופאטוב הסוחר יוצא בסנדלים של תלמידי-חכמים.

קם מדכי והסביר:

אופאטוב, שעולה ויוצא מתוך הבוץ, כדין עשה שלקח סנדלים לרגליו, ופרנס, שיורד ונכנס לתוך הבוץ, אף הוא כדין עשה שלקח נעליים לרגליו…

ביאור: מדכי חבד — בדחן וילנאי נודע. ברקע סימני מעמד של הזמן: תלמידי-חכמים הלכו בסנדלים, סוחרים בנעליים. מדכי מפתה בערמה כל אחד מן המחותנים לנעול את נעלי המעמד שכנגד, וכשהכול תמהים הוא מגיש „תירוץ" שהוא בעצם האמת שאיש לא העז לומר: השידוך הזה הוא עסקת מעמדות. אופאטוב הסוחר „עולה ויוצא מן הבוץ" — מטפס למעלה בזכות הייחוס שקנה, ולכן יאים לו סנדלי למדנים; פרנס המיוחס „יורד ונכנס לבוץ" — ממיר את ייחוסו בכסף, ולכן נעלי סוחרים. „הבוץ" — גם הרפש שברחוב וגם הבוץ החברתי.

## בדיחה 1507

לרבי אריה-ליב שפירא, רבה של קובנה, בא שדכן לשדך לו בשביל בתו את בנו של עשיר מפורסם. אמר לו רבי אריה ליב:

יודע אני באב, שעם-הארץ הוא, וחוששני, שמא גם בנו כמותו. שוב ובוא לאחר שבוע, ובינתיים אחקור ואדרוש, מה טיבו של הבחור. לאחר שבוע חזר ובא השדכן. אמר לו רבי אריה ליב:

לחינם טרחת ובאת. חוששני לצוואתוֹ של רבי יהודה חסיד, שלא יהא שמו של החתן כשמו של החותן…

אמר לו השדכן:

רבי, טועה אתה: לא אריה שמו של הבחור.

החזיר לו רבי אריה-ליב:

איני טועה. גמרא מפורשת היא: “המשיא בתו לעם-הארץ, כאילו כופתה ונותנה לפני הארי”… [15]

הערות שוליים:
- [15] פסחים מט, ב.

ביאור: צוואת רבי יהודה החסיד — חיבור ימי-ביניימי של אזהרות ומנהגים — כוללת אזהרה משידוך שבו שם החתן כשם החותן. וכשהשדכן מעיר שהבחור כלל אינו קרוי אריה, שולף הרב את הגמרא (פסחים מט ע"ב): „המשיא בתו לעם-הארץ — כאילו כופתה ומניחה לפני ארי". „עם-הארץ" — בור שאינו בן-תורה. כלומר: אם הבחור עם-הארץ כאביו, הרי הוא „ארי" — ששמו בדיוק כשם החותן, רבי אריה-ליב. הסירוב האמיתי — לא אתן את בתי לבור — מוצפן באמתלה מנומסת, ונחתם בהוכחה למדנית שאין עליה תשובה.

## בדיחה 1508

בחור עמד לנסוע לעיירה של בחורה, ששידכו לו. קודם פרידה אמר לו אביו:

בני, שמועה שמעתי שהנערה יפת-תואר היא, ולפיכך רואה אני להזכיר לך מקרא שכתוב בתורה: “ולא תתורו אחר לבבכם ואחרי עיניכם”.[16] לא את אשתו בלבד חייב אדם לדעת, אלא גם את משפחתה… אם המשפחה הגונה – דייך בכך וכך, ואם יש פסול במשפחה – אל תפחית מכך וכך.

נסע הבחור, ולמחרתיים באה טלגרמה מאתו:

“האב גלה לסיביריה, – כמה?”…

הערות שוליים:
- [16] במדבר טו, לט.

ביאור: „ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט, מתוך קריאת שמע) — אזהרה שלא להימשך אחר הפיתוי. האב מגייס אותה נגד קסם יופייה של הכלה ומתרגם מיד לכלל מסחרי: משפחה הגונה — הסתפק בנדוניה רגילה; פסול במשפחה — דרוש יותר. הבן קלט את השיעור בשלמותו: כשגילה שאבי הכלה הוגלה לסיביריה — הפסול המשפחתי החמור מכולם — לא נבהל ולא שקל, רק הבריק הביתה את שאלת התמחור: „כמה?". מוסר האב הפך אצלו לטבלת מחירים.

## בדיחה 1509

גנב שנתעשר ביקש להשכיח עברוֹ מלבם של הבריות, והתחיל מחזר אחרי שידוכים הגונים לבנותיו. נזדמן לו חתן יחסן בשביל בתו הבכירה, הושיבו לפניו ואמר לו:

עתיד אתה להיות בן לי, ואין רצוני שיהא דבר חוצץ ביני ובינך. מוטב, שנדה זה את זה מלכתחילה… דע לך יקירי: עני באתי לעולם, וכשעמדתי על דעתי וחפץ חיים הייתי, אי-אפשר היה לי לנהוג זהירות במה שאחרים נטלו לעצמם שלא בטובתי. ובני-אדם צרי-עין הם, נוקמים ונוטרים מטבעם… שלוש שנים… כנגדן פוסק אני לבתי שלושת אלפים… והמלחמה הקשה שביני ובין הבריות לא חדלה. לא יכולתי להודות, שרק הם בלבד יש להם חלק בנכסי-העולם. והם, הנקמנים, רדפוני כבתחילה ושוב השיגוני… שנתיים… עוד אלפּיים אני פוסק לבתי… אמרתי: הכל תם ונשלם. אבל נחש כרוך על עקיבו של אדם, והוא השיאני, וגם את אויבי השיא בי… שוב שלוש שנים… לבתי אני מוסיף עוד שלושת אלפים… הנה הכל גלוי וידוע לפניך. עכשיו ספּר נא אתה למען אדע גם אני אותך.

החזיר לו הבחור:

מה אומר ומה אספּר? את בתך אשא, – והרי גם אתה יודע הכל…

[נוסח אחר:

… הנה הכל גלוי וידוע לפניך…

הפסיקו הבחור:

לא הכל… שמועה שמעתי, שבתך תהא פטורה מפדיון-הבן אם תלד זכר…

נענה האב ואמר:

אין בכך כלום… עוד שלושת אלפים אני פוסק לבתי… עכשיו ספר נא אתה, למען אדע גם אני אותך.

החזיר לו הבחור:

מה אומר ומה אספּר? את בתך אשא אפילו בשלושת אלפים, – והרי גם אתה יודע הכל…]

ביאור: הגנב המתעשר מתוודה לפני החתן המיוחס בלשון מליצית מתחסדת — „מה שאחרים נטלו לעצמם שלא בטובתי" (כלומר: גנבתי), „נחש כרוך על עקבו של אדם" — וכל תקופת מאסר (שלוש שנים, שנתיים, שלוש) מקוזזת מיד בתוספת אלפים לנדוניה: וידוי מתומחר. הפואנטה בתשובת הבחור: „את בתך אשא — והרי גם אתה יודע הכל". הוא פוטר את עצמו מן הווידוי, שכן הגנב-לשעבר „יודע הכל" — מזהה בו בן-מינו; גם ה„ייחוס" הזה אינו נקי, והשידוך כולו עומד על ממון. בנוסח האחר רומז הבחור שהבת „פטורה מפדיון-הבן": פדיון חל רק על בכור פטר-רחם, והפטור פירושו שהיא כבר הרתה או ילדה. האב אינו מכחיש — רק מוסיף עוד שלושת אלפים. גם הפגם הזה נקנה בכסף.

## בדיחה 1510

שדכן ישב לפני בחור, שעסקוֹ בתורה, ושיבח את הבחורה ששידך לו.

בחורה עסקנית היא, ומובטח לך, שהיא תדע לפרנס את בעלה. סירב הבחור והחזיר:

אי-אפשי! כבר היה מעשה ואשה אחת פירנסה את בעלה, ועד היום מתהלך בשביל-כך מלאך-המוות בעולם…

ביאור: ברקע — אידאל האברך שאשתו מפרנסת אותו כדי שישקוד על התורה; „אי-אפשי" — איני רוצה (לשון חכמים). הבחור דוחה את השבח בדרשה משלו: כבר הייתה אישה אחת ש„פירנסה" את בעלה — חוה, שהאכילה את אדם מפרי עץ הדעת (בראשית ג), ובגלל זה בא המוות לעולם. תירוץ אדוק למראה, שמתחתיו מבצבץ לגלוג על האידאל עצמו.

## בדיחה 1511

רצה הקדוש-ברוך-הוא לענוֹת יהודי חנווני, הקים עליו רעה בתוך ביתו – את בת-זקוניו. כמה שידוכים נאים שידכו לה, והיא באחת:

אין רצונה אלא דוקטור.

יופיהּ נובל, הבחורים הכרוכים אחריה התחילו נשמטים אחד-אחד, והיא בשלה:

דוקטור!

יום מימים בא האב לביתו ופניו מבהיקות:

נמצא חתן כרצונה.

דוקטור? – שאלה העקשנית.

הן, – השיב האב. – לא דוקטור ממש, אלא מעין דוקטור: חובש. לא קיבלה הבת והשיבה:

אבא, לחינם אתה טורח. או דוקטור, או לא-כלום.

חינן האב קולו ואמר לה:

בתי, שמא ראית מימיך אדם עולה בקפיצה אחת לראשו של סוּלם? הכל נעשה בהדרגה… מתחילה בתולה נישאת לחובש, ואחר-כך לדוקטור…

ביאור: „בת-זקונים" — בת שנולדה להוריה לעת זקנה; „חובש" — פלדשר, מרפא-עזר בלא תואר רופא, מדרגה נחותה בהרבה מ„דוקטור". טיעון ה„הדרגה" של האב — אין עולים לראש הסולם בקפיצה אחת — הגיוני בלימוד או בקריירה, אבסורדי בנישואין: משתמע ממנו שהבת תינשא תחילה לחובש ורק „בשלב הבא" תתקדם לדוקטור. האב הנואש מוכן כבר להבטיח הכול, ובלבד שהעקשנית, שיופייה נובל, תתחתן סוף-סוף.

## בדיחה 1512

בחור בן-ישיבה ישב לפני שדכן ושׁידלוֹ, שישדך לו בחורה פלונית. סירב השדכן ואמר לו:

כלוּם בן-זוג אתה לה? פסנתרנית היא, מצויינת במעשי-ידיה, בקיאה בצרפתית. ואתה מה? בטלן.

החזיר לו הבחור:

ואני אומר, שאין כמותי בן-זוג נאה לה. היא פסנתרנית, ואני – בעל-תקיעה; היא מצויינת במעשי-ידיה, ואני – מפליא לעשות ציצית; היא בקיאה בצרפתית, ואני – מי ידמה לי בתרגום אונקלוס?…

ביאור: „בטלן" בפי השדכן — מי שאין בו שום כישרון מעשי. הבחור משיב בטבלת השוואה מעולם בית-המדרש: „בעל-תקיעה" — התוקע בשופר בימים הנוראים (המוזיקאי שלו, כנגד הפסנתר); „מפליא לעשות ציצית" — אמן קשירת חוטי הציצית (כנגד מעשי-הידיים); ותרגום אונקלוס — התרגום הארמי של התורה (השפה הזרה שלו, כנגד הצרפתית). ההקבלות מדויקות בצורתן ואבסורדיות בתוכנן — התנגשות חזיתית בין עולם הישיבה לתרבות הסלון המודרנית.

## בדיחה 1513

שיחה בין אב של שתי בנות ובין בחור, המבקש לישא את הצעירה:

האב: את רחל בתי הקטנה אתה מבקש לישא?

הבחור: לשם כך אני בא אליך.

האב: שׁכני אתה, וכלום אין אתה יודע, שׁלאה בתי היא הבכירה?

הבחור: אני יודע, אף יודע אני כל מידותיה המשובחות. אבל – איני יכול…

האב: כמוני כמוך, יקירי. בחור, שאינו יכול לישא את לאה בתי הבכירה, אני איני יכול ליתן לו את רחל בתי הצעירה…

ביאור: השמות אינם מקריים: בבראשית כט ביקש יעקב את רחל הצעירה, ולבן רימה אותו והשיא לו תחילה את לאה, בטענה „לא יֵעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". גם כאן מבקש הבחור את רחל — ונתקל בלאה הבכירה. את סירובו הוא עוטף ב„איני יכול", כאילו כורח הוא ולא בחירה, והאב מחזיר לו את המטבע בדיוק: גם אני „איני יכול". התירוץ המתחמק חוזר אל בעליו כסירוב מוחלט.

## בדיחה 1514

רבי, – גילה חסיד נגעי-לבבו לפני צדיקו, – עיניהן של הבריות סמויות: אומדים אותי באלפים, ואילו אני ולבי יודעים, שכּלה השמן מן הפך… ובתי הגיעה לפירקה ולהשיאה אין בידי… עכשיו הקרה ה' לפני בחור בר-אוּריין וּבר-אבהן וגם בר-ממון, ואת בתי הוא מבקש לישא כמו שהיא, בלי מוהר ומתן… מה דעתך, רבי?

תמה הצדיק:

למה זה תשאל? תן לו את בתך בשעה טובה ומוצלחת.

גימגם החסיד:

אבל, רבי, חוששני לאותו בחור, שיש לו קצת חיסרון.

דהיינוּ? – שאל הצדיק.

חוששני, רבי, – השיב החסיד, – שהוא קצת אפיקורס.

מיד החמירו פניו של הצדיק והוא אמר:

ישמרך ה' משידוך כזה! מוטב, שתתן את בתך לסנדלר, לחייט, משתכבוש אותה לפני אפיקורס. “כל באיה לא ישובון – זוהי מינוּת”.

אבל, רבי, – חזר וגימגם החסיד, – חוששני לבתי, שגם היא יש לה קצת חיסרון.

דהיינו? – שאל הצדיק.

חוששני, רבי, – השיב החסיד, – שהיא קצת מעוברת…

ביאור: „כלה השמן מן הפך" — אזל הכסף; „הגיעה לפרקה" — הגיעה לגיל נישואין; „בר-אוריין" — תלמיד-חכם, „בר-אבהן" — מיוחס, „בר-ממון" — עשיר; „מוהר ומתן" — תשלומי החתן ומתנותיו. הצדיק מזדעזע מן ה„אפיקורס" ושולף את דרשת חז"ל (עבודה זרה יז ע"א, על משלי ב, יט): „כל באיה לא ישובון" — זו המינות, הכפירה שאין ממנה דרך חזרה; מוטב סנדלר או חייט, בעלי-מלאכה שנחשבו שידוך ירוד. ואז נחשף ה„חיסרון" שמנגד: הבת „קצת מעוברת". שני החסרונות מנוסחים באותו „קצת" מצטנע — אלא שהריון, בניגוד לאפיקורסות, אינו יודע „קצת", ולמפרע מתברר שכל ההתייעצות לא באה אלא להכשיר את השידוך היחיד שעוד אפשרי.

## בדיחה 1515

בתו של תגרן נתארסה לבנו של חנווני, ולפי הנוסח השגור נכתב ב"תנאים" שאבי-הכלה מתחייב להלביש אותה “כמנהג בעב”ח"[17]. לסוף הוברר, שהתגרן אין בידו לקיים את התנאי, והחזיר החנווני את התנאים[18]. תבע אותו התגרן לדין וטען לפני הרב:

רבי, היישמע, הייראה שבגלל סמרטוטים יפר אדם מישראל “תנאים” ויגרום שפיכת-דמים לבת-ישראל כשירה?

נענה החנווני ואמר:

רבי, עד שאדם זה בא עלי בטענה של שפיכת-דמים, אני בא עליו בטענה של גילוי-עריות…

הערות שוליים:
- [17] “בעב”ח" – בעלי-בתים חשובים.
- [18] מי שמחזיר את “התנאים”, הרי זה סימן שהוא מבטל את השידוך.

ביאור: „תגרן" — סוחר זעיר; „תנאים" — חוזה האירוסין, והחזרתם — ביטול השידוך (הערה [18]); ההתחייבות שבחוזה: להלביש את הכלה „כמנהג בעלי-בתים חשובים" (הערה [17]). „שפיכת-דמים" בפי התגרן — על-פי מאמר חז"ל שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים: ביטול השידוך מבייש את הבת. החנווני מחזיר בעבירה חמורה לא פחות, „גילוי-עריות" — כפשוטה ממש: אב שאין בידו להלביש את בתו מותיר אותה מגולה… שתיים משלוש העבירות שעליהן נאמר „ייהרג ואל יעבור" מגויסות לריב על מלתחת הכלה.

## בדיחה 1516

בחורה היתה מפסילה בחתנים. אמרה לה אמה:

בתי, מניין לך גדלנות זו, שכל החתנים את פוסלת? חייך, שבשעתי לא הייתי פחותה ממך לא ביופי ולא בהשלמה וגם לא בממון, וכשבאו ושידכו לי את אביך יחיה, מיד נעניתי ואמרתי הן.

השפילה הבת עיניה לקרקע והחזירה:

אמא, מה דמיון הוא זה? לך שידכו את אבא, ולי הם משדכים תמיד אנשים זרים…

ביאור: הבת בטוחה שלאמה היה קל: לה שידכו את „אבא" — דמות מוכרת ואהובה — ואילו לה מציעים כל הזמן זרים. היא אינה קולטת שגם אבא היה זר גמור ביום שידוכו. דרויאנוב מציין מקבילה הודית: ילדה שהתעצבה על שמשיאים לה ילד מכפר רחוק — הרי „אמא נישאה לאבא, הדודה לדוד, גיסתי לאחי; כולן מצאו בעלים בבתיהן". אותה תמימות עצמה, בקצה אחר של העולם.

הערת דרויאנוב: בדיחה הודית מספרת: פעם אחת, בבוקר השכם, הקיצה לילה הקטנה לקול תופים וחצוצרות, תמהה ואמרה לאמה: "מה זה יום מימים, שבסביבתו מכים בתופים ומחצצרים
בחצוצרות?" – החזירה לה אמה: "יקירתי, כולם אין את יודעת, שהיום את נישאת לילד נחמד, שבחר לך אביך, כי יהיה לך בעל?" – "רמלן?" – "ילד כזה איני יודעת". – "חביבה, כיצד יכולה את לדעת אותו, והוא יושב בכפר פלוני מהלך מאה מיל מכאן?" – נתעצבה הילדה אל לבה, הזילה דמעה ואמרה: "אמא נישאה לאבא, הדודה נישאה לדוד, גיסתי נישאה לאחי, – כולן מצאו להן בעלים בבתיהן, ועלי נגזרה גזרה להינשא לילד, היושב בכפר זר, מהלך מאה מיל מכאן!" (שיאמה שנקר, "Сонъ Раджи", עמ' 140). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1516, עמ' 173) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1517

רבי-רבי השיל נתאלמן, וכמה שנים היה שרוי בלי אשה. פעם אחת באה אליו אלמנה עשירה ושידכה לו אלמנה גדולה בממון כמותה, אשת-חייל ובת-טובים כמותה. הרגיש בה רבי-רבי השיל, שלעצמה היא מתכּוונת, וסירב.

אמרה לו:

רבי, מה טעם משודכת כזו אינה נראית לך?

החזיר לה רבי-רבי השיל:

מודה אני, שמשודכת כזו נראית לי, אלא שאין השדכנית נראית לי…

ביאור: רבי-רבי השיל — רבי יהושע העשיל, מגדולי רבני פולין במאה השבע-עשרה. האלמנה ממלאת כאן שני תפקידים — השדכנית והכלה המוצעת — והרב, שהבחין שלעצמה היא מתכוונת, דוחה אותה בהפרדת תפקידים מלוטשת: המשודכת דווקא נראית לו, רק השדכנית לא. עלבון חד-משמעי, מנוסח כך שתצטרך לפענח אותו בעצמה.

## בדיחה 1518

שדכן נכנס אצל בחור ואמר לו:

כלה נאה וחשובה אני מציע לך: מלומדת, מושלמת בת-עשירים ויחסנים.

נענה לו הבחור:

הוא מסכים.

הוסיף השדכן ואמר:

אבל לא דרך שדכנים לי, וחייב אני לגלות לך גם את חסרונה: פוזלת היא באחת מעיניה.

לא איכפת לי, – השיב הבחור.

ראה השדכן, שהבחור אינו מן הקפדנים, הוסיף ואמר:

וגם שקוּטה היא קצת.

לא איכפת לי – חזר והשיב הבחור.

ולא אכחד, – גילה השדכן שארית קלפיו, – שגם מתלבטת היא קצת בלשונה.

לא איכפת לי, – השיב הבחור שוב.

שמע אביו של הבחור את השיחה ואמר לו:

הבחורה כּוּלה מום, ואתה לא איכפת לך?

החזיר לו הבחור:

אבא למה יהא איכפת לי? יהא איכפת לו, לזה שישא אותה…

ביאור: „שקוטה" — בעלת צוואר עקום ושקוע (מום; כלשון תוספתא בכורות ה׳: „צווארו שמוט ושקוט"); „מתלבטת בלשונה" — מגמגמת. „נענה לו הבחור: הוא מסכים" — לשון סיפור ארכאית, היינו השיב שהוא מסכים. כל העוקץ ב„לא איכפת לי", הנקרא בשתי משמעויות: „לא איכפת לי שיש בה מום" — כך שומע השדכן, שסבור כי נפל על חתן סבלן שאינו מן הקפדנים, ולכן ממשיך לגלות עוד ועוד; ו„לא איכפת לי, כי אני כבר לא בעניין" — לכך מתכוון הבחור, שמן המום הראשון חדל לראות עצמו כחתן. רק הפואנטה — „יהא איכפת לו, לזה שישא אותה" — מכריחה לקרוא למפרע את כל תשובותיו במשמעות השנייה.

## בדיחה 1519

בת יחידה היתה לו לעשיר ליטאי וביקש להשיאה ליחסן שביחסנים. טרח ונסע ל"פולין גדול" והביא משם חתן לה: בחור חיוור ועקום-גב, בנו של ראש-מדינה ונכדו של “רשכבה”ג"[20]. בדרך משם לביתו עצר העגלון פתאום סוסיו, קפץ מעל דוכנו ונעלם. עברה שעה ארוכה והעגלון איננו. לסוף בא וחוטר בידו.

אמר לו העשיר:

להיכן נעלמת שעה ארוכה כזו?

השיב העגלון:

חוטר ביקשתי לעשותו מגלב לסוסים, ומהלך שני מילין הלכתי עד שמצאתי.

ליגלג עליו העשיר:

שני מילין הלכת, כדי למצוא חוטר עקום זה?

הסתכל העגלון בחתן, שנימנם בפינת-העגלה, והחזיר:

ואתה כמה מילין הלכת, כדי למצוא חוטר עקום זה?…

הערות שוליים:
- [20] “רשכבה”ג" – רבן של כל בני-הגולה.

ביאור: „רשכבה"ג" — רבן של כל בני הגולה, תואר רבני נמלץ (הערה [20]); „חוטר" — ענף או מקל, וגם דימוי מקראי לנצר של שושלת („ויצא חוטר מגזע ישי", ישעיהו יא, א); „מיל" — מידת מרחק. העשיר לועג לעגלון שהלך שני מילין בשביל מקל עקום, והעגלון מחזיר לו במבט אחד אל החתן הגיבן שבפינת העגלה: ואתה כמה מילין הלכת בשביל החוטר העקום שלך? נצר-השושלת שהובא ממרחקים עקום פשוטו כמשמעו, וכל פולחן הייחוס קורס במשפט אחד.

## בדיחה 1520

הבחור והבתולה כבר טיילו אחת ושתיים, המחותנים מצד זה ומצד זה כבר השתוו בדבר “הנתינות”, המחותנות כבר נשקו זו לזו, – הכל מוכן ומתוקן ל"תנאים", ופתאום נכנסה רוח-שטות בבחור: הוא חושש למום שבצינעה.

גערו בו אביו ואמו, נזפו בו השדכנים משני הצדדים והוא בשלו: חוששני…

אחרי השתדלות מרובה של השדכנים ופיוסים גדולים מצד אביו ואמו של הבחור התרצו אביה ואמה של הבתולה להמציא לו לאותו עקשן את האפשרות לראות את בתם “כמות שהיא”…

סוף-סוף, – פייסו האב והאם זה את זו. – הלא עתיד הוא להיות בעלה…

והדבר עלה יפה: הבתולה רחצה כדרכה, ולא ידעה כלום.

וכשחזר הבחור, פסק ואמר:

אי-אפשר!…

נבהלו השדכנים, נבהלו אביו ואמו ואמרו לו:

מה מום מצאת?

החזיר הבחור:

חוטמה אינו נראה לי…

ביאור: „תנאים" — חוזה האירוסין; „הנתינות" — ההתחייבויות הכספיות של שני הצדדים; „מום שבצנעה" — פגם גופני נסתר, מושג הלכתי שבכוחו לערער שידוך. אחרי כל המעמד המשפיל שנועד לאפשר לבחור לבדוק את הנסתר, הוא פוסל את הכלה דווקא בשל חוטמה — הפרט הגלוי ביותר, שיכול היה לראותו בכל טיול. ה„חשש" כולו לא היה אלא אמתלה של סרבן. דרויאנוב מציין שהבדיחה הייתה מוכרת כבר להרצל, שרשם אותה ביומנו בפברואר 1898.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו כבר ידע תיאודור הרצל. עי' יומנו – ברלין 1923 – כרך שני, עמ' 55 (ד' פברואר 1898). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1520, עמ' 174) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1521

כל השדכנים כרוכים אחרי הרופא הצעיר, שיצאו לו מוניטין של רופא מומחה, והוא תשובה אחת בפיו לכולם:

לישא בתולה אני חושש: שמא תמצא אשה רעה; לישא גרושה איני רוצה: כבר נמצאה אשה רעה; לישא אלמנה אני מתיירא: שמא קטלנית היא. רצונכם, שאשא אשה? רצונכם רצוני. אבל תנאי אחד אני מתנה: לא בתולה, לא גרושה ולא אלמנה, אלא אשת-איש: כיוון שהיא יפה לבעלה, חזקה שתהא יפה גם לי…

ביאור: „קטלנית" — אישה ששני בעליה מתו, שהתלמוד (יבמות סד ע"ב) חושש להשיאה שמא גורלה ממית בעלים; „חזקה" — כלל הלכתי: מה שהוכח בעבר מוחזק כקיים. הרופא פוסל בשיטתיות כל קטגוריה מותרת — הבתולה לא נבדקה, הגרושה הוכחה רעה, האלמנה אולי קטלנית — ומגיע בהיגיון צרוף אל האישה היחידה שיש עליה „חזקה" של טובה: הנשואה באושר לאחר. חישוב סיכונים קליני ומוקפד, שמסקנתו ניאוף.

# כרך ב׳ — בין איש לאשתו

## בדיחה 1522

ההוא קרתני, שבא לאחיו שבכרך. למחר יצאו שניהם לטייל יחדיו בשווקים וברחובות, וכל שעה שבאה אשה יפה לקראתם רקק הקרתני. גער בו אחיו:

מה נימוס הוא זה?

התנצל הקרתני:

כלום להן אני מתכּוון?

אם-כן, – שאל אחיו, – למה זה אתה?

החזיר הקרתני:

אחי יקירי, כל-אימת שאני רואה אלו שבכאן, מיד אני נזכר את זו שבביתי שם…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה, להבדיל מבן הכרך. היריקה — מחוות מיאוס — אינה מכוונת ליפות הרחוב: הן רק מזכירות לו, בדרך הניגוד, את מי שמחכה לו בבית.

## בדיחה 1523

סוחר קרתני התנהג בביתו בחסידות מרובה, וכשבא לכרך עשה מעשה זמרי. אמר לו מכּרוֹ שבכרך:

בשלמא פרוץ כמוני, – ניחא, אבל חסיד כמוך?

החמיצו פניו של הקרתני ואמר:

את אשתי אתה יודע?

לאו.

אם-כן, למד לשונך לשתוק.

לימים נזדמן אותו בן-כרך לעיירתו של החסיד ונכנס לביתו ושאל עליו. יצאה אליו אשה שיננית ולסתנית ואמרה לו:

אין האיש בביתו.

ואשתו? – שאל האורח.

אני אשתו, – השיבה האשה.

העמיד בה האורח עיניו ואמר לה:

שמי כך וכך, ובקשה יש אליך: כשישוב בעלך תספרי לו, שהייתי כאן ואמרתי, שהדין עמו…

ביאור: „מעשה זמרי" — כינוי לחטא שבעריות, על שם זמרי בן-סלוא שחטא עם המדיינית לעיני כול (במדבר כה); „בשלמא פרוץ כמוני — ניחא" — לשון תלמודית: אילו היה זה פרוץ (מופקר) כמוני, מילא; „שיננית ולסתנית" — בעלת שיניים ולסתות בולטות. תשובת החסיד — „את אשתי אתה יודע?… למד לשונך לשתוק" — מתפענחת רק בסוף: משראה האורח את האישה, שוב אינו זקוק למילים, והוא משאיר לבעל פסק-דין קצר: „הדין עמו". דרויאנוב מציין מקבילה מבדיחות נצר א-דין: לידיד שאמר לו „מסתכל אני בך ומצטער על אשתך" השיב: „אילו נסתכלת באשתי — היית מצטער עלי".

הערת דרויאנוב: בו-אדם (כלומר: נצר אד-דין) היה מכוער מאוד. פעם אחת אמר לו אחד מידידיו: "מסתכל אני בך ומצטער מאוד על אשתך". – החזיר לו בו-אדם: "אחא, אילו נסתכלת באשתי היית מצטער עלי" (מחמד טבפיק, "Schwänke", בו-אדם סי' 57, עמ' 63). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1523, עמ' 179) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1524

ההוא שנשא אשה ואמרו לו:

״מצא״ או ״מוצא״? [2]

נעשו פניו מעוננים והחזיר:

לא ״מצא״ ולא ״מוׂצא״, אלא – ״מצה״: צנומה, שחורה ונקודה…

הערות שוליים:
- [2] ״ במערבא כי נסיב אינש איתתא אמרי ליה הכי: ‘מצא’ או ‘מוצא’, ‘מצא’ דכתיב: ‘מצא אשה – מצא טוב’ ‘מוצא’ דכתיב: 'ומוצא אני מר ממוות את האשה’״; ברכות ח, א.

ביאור: על-פי הגמרא (ברכות ח ע"א — הערה [2]), בארץ-ישראל שאלו כל מי שנשא אישה: „מצא או מוצא?" — „מצא" על שם „מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב), „מוצא" על שם „ומוצא אני מר ממוות את האשה" (קהלת ז, כו). כלומר: טוב לך או מר לך? הבעל שפניו מעוננות בורא אפשרות שלישית — „מצה" — ומתאר את אשתו כמצת פסח: צנומה (כחושה, כשיבולים ה„צנומות" שבחלום פרעה), שחורה ונקודה — מנוקבת חורים-חורים. גורל נישואיו נחרץ במילה אחת בת שלוש אותיות.

## בדיחה 1525

חשוב אחד בא לרבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של הח­סידים במוסקבה, ושהה עמו בחדרו שעה ארוכה. בינתיים נכנסה אשה מפוחמה ומכוערת והגישה טה לרב ולאורחו. לאחר שיצאה, אמר האורח לרב:

תמיהני, רבי, שעלה בידך למצוא במוסקבה משרתת ישראלית. העמיד הרב פני נעלב ואמר:

וכי כך אני בעיניך, שמשרתת מכוערת כזו תשרת בביתי? אשתי היא…

ביאור: מוסקבה שכנה מחוץ לתחום-המושב שיהודים הורשו לגור בו, ולכן משרתת יהודייה הייתה שם מציאה נדירה — הנחת האורח נשמעת כמחמאה. „מפוחמה" — שחורה ומלוכלכת כפחם. הגנת הכבוד של הרב מפילה אותו לבור עמוק יותר: במחאתו „וכי משרתת מכוערת כזו תשרת בביתי?" הוא מאשר את הכיעור — ומגלה שמדובר באשתו.

## בדיחה 1526

בן היה לו לרבי חיים-יעקב ווידרביץ, ולא חלק לו אלהים מחריפותו של אביו. פעם אחת שב הבן מן העיר זעף מאוד ואמר לרבי חיים-יעקב:

אבא, פלוני בן פלוני חצוף הוא, ואילמלי יד ישראל תקיפה היה ראוי שינדוהו.

שאל רבי חיים-יעקב:

על שום מה הוא ראוי לכך?

השיב הבן:

סיכסוך היה לי היום עמו וקרא לי ממזר.

נענה רבי חיים-יעקב ואמר:

אי משום כך, מה צורך יש בנידוּי? דיוֹ, שתביאו לכאן ותראה לו את אמך…

ביאור: ״נידוי״ — חרם, הרחקה מן הקהילה; ״אילמלי יד ישראל תקיפה״ — אילו היה בידי היהודים כוח לאכוף עונשים; ״ממזר״ — הנולד מניאוף או מגילוי עריות, עלבון הפוגע בכשרות הלידה. תשובת האב החריף היא עקיצה על חשבון אשתו-שלו: אין צורך בחרם — די שהמעליב יראה את האם, ומראֶהָ ישכנע אותו מאליו ששום גבר זר לא חטא עמה, ואם כן הבן ודאי אינו ממזר. וכך, אגב הגנה על הבן, מדגים האב בדיוק את החריפות שאלוהים לא חלק לבנו.

## בדיחה 1527

ההוא שבא אל הרב שבעירו:

את אשתו הוא מבקש לגרש.

אמר לו הרב:

מה דבר רע מצאת בה?

השיב הלה:

רבי, אשה כּשירה היא, אבל מכוערת.

קרא הרב לרבנית שתבוא, וכשנכנסה אמר לאותו איש:

הסתכל בזו, ועמה אני יושב יותר משלושים שנה ואיני מגרשה.

החזיר לו האיש:

רבי, עליך כבר אמרו חכמים: ״כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו״ [3], ואילו אני אינני לא רב ולא גדול, אלא אדם פשוט…

הערות שוליים:
- [3] סוכה נב, א.

ביאור: ״כשירה״ — הגונה וישרה. ״כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו״ הוא מאמר מהגמרא (סוכה נב ע״א): ככל שאדם גדול יותר בתורה, כך יצרו — וכוח עמידתו בו — גדולים יותר. הרב מביא את עצמו כדוגמה חיה: הנה הרבנית, ושלושים שנה איני מגרשה. האיש הופך את הדוגמה נגדו — לסבול אשה כזאת דרוש כוחו של אדם גדול, ואילו הוא אדם פשוט. במשפט אחד הוא גם פוטר את עצמו, גם מחניף לרב — וגם רומז שהרבנית מכוערת עוד יותר מאשתו.

## בדיחה 1528

אשה באה אל הרב הישיש שבעירה וקבלה:

בעלה מבקש לגרשה.

אמר לה הרב:

בתי, שמא ערוות-דבר מצא בך, חלילה?

חרדה האשה והחזירה:

חס ושלום, רבי! – אבל… הוא אומר, שמכוערת אני…

פתח הרב ספר גדול והתחיל מדפדף בו. ראתה האשה שמפיו של ספר קדוש זה יצא גזר-דינה וכבשה נשימתה… לסוף מצא הזקן מה שביקש – את משקפיו, הרכיבם על חוטמו יפה-יפה, נסתכל באשה העומדת לפניו ואמר:

בתי, אמת בפיו… מכוערת את…

ביאור: ״ערוות-דבר״ — לשון התורה (דברים כד, א) לעילת גירושין ממשית. האשה, שרואה את הרב מדפדף בכרך הגדול, בטוחה שגזר-דינה עומד לצאת מתוך ספר קדוש — אבל הרב רק חיפש בו את משקפיו. ומשמצא אותם והרכיבם, ה״פסק״ שהוא מוסר אינו הלכה אלא ממצא ראייה פשוט: הבעל צודק.

## בדיחה 1529

עגונה באה לצדיק לבקש תשועה ממנו. כתב לה הגבאי ״פדיון״ והיא נכנסה אל הצדיק. לאחר שעה קלה יצאה ופניה מבהיקות. מיד הקיפוה חסידים ושאלו:

מה אמר?

השיבה האשה בשמחה רבה:

הוא אמר, שבעלי ישוב אלי, אם ירצה השם, בקרוב.

ואני אומר, – נענה אחריה הגבאי, – שלא ישוב עד העולם.

רגזו החסידים:

אם הרבי יחיה אמר שישוב, כיצד אתה מתחצף ואומר שלא ישוב?

החזיר להם הגבאי:

שוטים שבעולם! הרבי יחיה לא נסתכל בה ולא ראה אותה, ואילו אני מסתכל בה ורואה אותה…

ביאור: ״עגונה״ — אשה שבעלה נעלם והיא אסורה להינשא עד שיימצא או יתגרש ממנה; ״צדיק״ — רבי חסידי; ״גבאי״ — משמשו האישי; ״פדיון״ — פתק בקשה שמוסרים לרבי בצירוף מתת כסף. הרבי מבטיח שהבעל ישוב, והגבאי כופר בכך בנימוק ארצי לגמרי: הרבי, שעיניו בשמים, לא הסתכל באשה — ואילו הוא הסתכל, ומראֶהָ מסביר יפה למה הבעל ברח ולמה לא ישוב לעולם.

## בדיחה 1530

אמר קלמן לזלמן:

אשתך ודאי יש בה כל המידות המשובחות, שמנוּ חכמים באשה. אבל בינינו לבין עצמנו, יפת-תואר איננה…

החזיר זלמן לקלמן:

בינינו לבין עצמנו, זהו הדבר הטוב היחידי שיש בה:

כיון שאדם רואה מכוערת זו לימיני, מיד אני נעשה בעיניו מהימן לאשראי…

ביאור: ההיגיון המסחרי של זלמן: מי שנראה בציבור לצד אשה מכוערת חזקה עליו שלא נשא לשם יופי אלא משיקולים מיושבים — אדם רציני וסולידי כזה בטוח לתת לו הלוואה. כך הופך הבעל את החיסרון היחיד שמנה חברו לנכס הפיננסי היחיד שבנישואיו.

## בדיחה 1531

ההוא שנסע מעירו לעיר אחרת ואשתו עמו. ראה אותו חברו ואמר לו:

שמא מחמת ״פת בסל״ אתה זהיר, שלא תצא לשום מקום אלא אם-כן אשתך עמך?

החזיר הוא:

טועה אתה. לא מחמת ״פת בסל״ אני זהיר בכך, אלא כדי שלא אצטרך לנשוק למכוערת זו בשעת פרידה…

ביאור: ״פת בסל״ — ניב תלמודי (יומא יח ע״ב): מי שפתו מצויה בסלו אינו רעב ואינו נמשך לחפש במקום אחר; כאן הכוונה שאדם שאשתו עמו אינו מתפתה בדרכים. החבר מניח אפוא מניע של קרבה וזהירות — והבעל מתקן: הוא גורר את אשתו לכל נסיעה רק כדי לחסוך מעצמו את נשיקת הפרידה שהיה חייב לה אילו נשארה בבית.

## בדיחה 1532

אשתו של הרץ הומברג לא נטלה כלום מעשרת קבים יופי, שירדו לעולם. פעם אחת הפצירה בבעלה שיקנה וילאות לחלונות ביתם, וטעם נתנה לדבר:

דייר חדש בא לגור בבית שממול ביתם, וכל שעה שהיא רוחצת ומתלבשת הוא מתכוון להציץ אל תוך חלונותיהם.

אמר לה הרץ:

שטיא! הניחי לו שיסתכל פעם אחת כראוי, ומיד יקנה הוא וילאות לחלונותיו שלו…

ביאור: על-פי מאמר חז״ל בנוסח ״עשרה קבים יופי ירדו לעולם…״ (קידושין מט ע״ב) — האשה לא נטלה מהם כלום, כלומר מכוערת גמורה. הרץ הומברג היה משכיל ומחנך נודע (מאה 18–19). ״שטיא״ — שוטה בארמית; ״וילאות״ — וילונות. תשובתו הופכת את כיווּן הסכנה: לא היא זקוקה למגן מפני המציץ — המציץ הוא שיתבצר מאחורי וילונות משיראה אותה פעם אחת כראוי.

## בדיחה 1533

ההוא שאמר לחברו:

תמה אני שאין אשתך מקובלת עליך. וכי לא אשה יפה היא?

השיב לו חברו:

הסתכל נא בנעלי. וכי לא נעל יפה היא?

כן, נעל יפה, – אמר הראשון.

נאנח השני ואמר:

אף-על-פי-כן, אני ולבי יודעים, כמה היא לוחצת ומכאיבה אותי.

ביאור: משל שקוף: כשם שרק הנועל יודע היכן הנעל היפה לוחצת, כך רק הבעל יודע מה מסתתר מאחורי יופייה של אשתו — יופי חיצוני אינו ערובה לחיים נוחים.

## בדיחה 1534

ממדרשו של מחודד:

״… שלושה דברים מחריבין דעתו של אדם. אלו הן:

דירה נאה, כלים נאים ואשה נאה, וסימנך: ״תשב אנוש עד דכא״… [4]

הערות שוליים:
- [4] תהילים צ, ג. – השווה מאמרם: ״שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם וכו' ״; ברכות נז, ב.

ביאור: פרודיה על הגמרא בברכות (נז ע״ב): ״שלושה מרחיבין דעתו של אדם — דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים״. ה״מחודד״ (החריף, איש השנינה) מחליף אות אחת — ״מרחיבין״ נעשה ״מחריבין״: שלושת התענוגות הם שמכלים את האדם ואת כיסו. ״וסימנך״ — נוסחת סימני-הזיכרון של הגמרא — והסימן כאן מבריק: ״תשב אנוש עד דכא״ (תהלים צ, ג — אתה משיב את האדם עד שברון ועפר), ו״דכא״ הן ראשי התיבות דירה, כלים, אשה. הפסוק על האל המשיב את האדם אל העפר נדרש כך: שלושת אלה הם שמדכאים אותו עד עפר.

## בדיחה 1535

כלב לץ היה אומר:

החוקרים יודעים ארבע מדריגות בטבע, ואני יודע, חמש. הלואי ולא ידעתי. הם יודעים דומם, צומח, חי ומדבר, ואני יודע גם מדברת…

ביאור: על-פי הסולם הקלאסי של מדרגות הטבע: דומם, צומח, חי — ובראש ״מדבר״, הוא האדם, שכוח הדיבור מייחד אותו. הלץ מגלה מדרגה חמישית, גבוהה מן ״המדבר״ — ״מדברת״: אשתו, שדיבורה עולה על של כל בן-אנוש. ואת האנחה ״הלוואי ולא ידעתי״ מבין כל מי שנשוי לה.

## בדיחה 1536

מעשה באדם אחד, שהיתה לו אשה דברנית, והטיח דברים כלפי מעלה:

בראת נשים דברניות, אמאי לא בראת תבלין להן שישתקו לפחות שעה קלה ביום?

פעם אחת חלתה אשתו הדברנית. בא רופא והציג לה מדחום תחת לשונה, ושתקה כל אותו הזמן עד שהוציא הרופא את המדחום מתוך פיה. ראה בעלה שכּך, ניחם ואמר:

״לחינם הטחתי דברים כלפי מעלה״.

ואל הרופא פנה ושאל:

אדוני דוקטור, מה מחירו של כלי נפלא זה?…

ביאור: ״הטיח דברים כלפי מעלה״ — התריס בחוצפה נגד אלוהים; ״תבלין״ — כאן במובן סגולה, אמצעי-פלא. התלונה התיאולוגית — למה לא נברא אמצעי להשתיק נשים ולו שעה ביום — נענית מכיוון בלתי צפוי: מדחום תחת הלשון, שבזמן המדידה אסור לדבר. והבעל, שמצא סוף-סוף את ה״תבלין״, ממהר לברר כמה עולה הכלי.

## בדיחה 1537

ההוא שקבל לפני חברו:

חיים אין לו עם אשתו; שלושים ושישה קבים שיחה יש לה.

אמר לו חברו:

הא כיצד? בפירוש אמרו: ״תשעה קבים שיחה נטלו נשים״ [5]

החזיר לו הבעל:

אוי לי שקיפחתי עולמי ונשאתי מלומדת. אשתי יודעת ארבע לשונות…

הערות שוליים:
- [5] קידושין מט, ב.

ביאור: על-פי הגמרא בקידושין (מט ע״ב): ״עשרה קבים שיחה ירדו לעולם — תשעה נטלו נשים״ (קב — מידת נפח; כלומר, כמעט כל הדיבור שבעולם בידי הנשים). החבר מקשה: הרי המכסה היא תשעה קבים בלבד, ומניין שלושים ושישה? והבעל מיישב בחשבון פשוט: ״קיפחתי עולמי״ — איבדתי את עולמי — כי נשא מלומדת היודעת ארבע לשונות: תשעה קבים כפול ארבע.

## בדיחה 1538

ממכתבו של אב לבן, שנשא אילמת:

״…נדוניה חמישה אלפים – יפה דרשת; דירה ומזונות – לעולם תקח. אלא מה, אילמת? – שאל אביך ויגדך: אשריך בעולם הזה״…

ביאור: ״נדוניה״ — הכסף שמביאה הכלה; ״דירה ומזונות״ — התחייבות החותנים לפרנס את הזוג הצעיר בשנותיו הראשונות; ״יפה דרשת״ — לשון שבח למדנית, כאן: יפה עשית שדרשת סכום כזה. ״שאל אביך ויגדך״ — מליצה מהתורה (דברים לב, ז): שאל את אביך והוא יגיד לך. האב עובר על סעיפי העסקה בסיפוק, ומגיע אל ה״מום״ — כלה אילמת — דווקא בו הוא רואה את עיקר המציאה: אשה שאינה יכולה לדבר היא ״אשריך בעולם הזה״, האושר שאין למעלה ממנו.

## בדיחה 1539

אנייה שטה בים. ויהי סער גדול והאנייה חישבה להישבר. ויצוה רב-החובל על כל האנשים אשר באנייה, כי יקלו מעליה ויטילו אל הים כל דבר כבד אשר אתם. וייראו האנשים וימהרו לעשות מצות רב-החובל. והיהודי אשר נסע באנייה הוא ואשתו עמו לא קם ולא זע ולא הטיל מאומה אל הים. ויקרב אליו רב-החובל ויגער בו:

מה לך, כי את מצותי אין אתה עושה?

ויענה ויאמר היהודי:

אין אתי דבר כבד בלתי אם לשון אשתי, ואיככה אוכל והטילותי אותה אל הים?…

(בדיחה זו קיבלתי מאת המנוח אלימלך איש-נעמי, ובסגנונו שלו אני מביא אותה.)

ביאור: הבדיחה כתובה בפארודיה על ספר יונה: ״ויהי סער גדול… והאנייה חישבה להישבר״ מהדהד כמעט מילה במילה את יונה א, ד, וגם הטלת המשא הכבד אל הים לקוחה משם. על רקע הלשון המקראית החגיגית מנחית הבעל את תלונתו הביתית: הדבר הכבד היחיד שברשותו הוא לשון אשתו — ובנימת צדיק גמור הוא שואל איך יעלה על הדעת להטיל אותה הימה, כשמשאלתו האמיתית שקופה לגמרי. דרויאנוב מציין במקורותיו שזו בדיחה נודדת: אצל בֶּבֶּל הבעל פשוט מטיל את אשתו ראשונה אל הים; אצל פאולי הוא מצהיר שהדבר הכבד ביותר שעמו הוא לשון אשתו, ״גם אני וגם שכני אין בנו כוח לשאת אותה״; ואצל מרקנס ניצוֹל הסערה כורע ומודה לאלוהים שקטרינה שלו לא הייתה עמו באנייה.

הערת דרויאנוב: בבל מספר בפשטות: כשקמה סערה, והנוסעים צוו להטיל אל הים כל דבר כבד אשר אתם, קם אחד והטיל קודם-כל את אשתו אל הים (א', סי' 35, עמ' 21; ביבליו-גרפיה – עמ' 134). אחרת מספר פאולי: איש ואשתו הפליגו באנייה לים. והאנייה היתה עמוסה יותר מדי, והוצרכו הנוסעים להטיל אל הים את הדברים הכבדים ביותר, אשר אתם. וכשהגיע תורו של אותו האיש, אמר: "הדבר הכבד ביותר, הוא-לשונה של אשתי: גם אני וגם שכני, אין לנו כוח די שאת אותה" (א', סי' 138, עמ' 94; ביבליוגרפיה – כרך ב', עמ' 294). ומרקנס מספר כך: איש אחד, בעל לאשה, נסע באנייה בנהר הריינוס. כשהגיעה האנייה לאמצע הנהר קמה רוח סערה, והמבור ציווה את הנוסעים, כי יטילו אל המים את הדברים הכבדים ביותר, אשר אתם. עשו הנוסעים כמצווה עליהם, והאנייה עברה בשלום את הנהר. אז כרע אותו האיש, בעל האשה, על ברכיו, נשא עיניו לשמים ואמר: "אודך אלהי, כי לא נתת את קטרינה שלי עמדי באנייה!" (ב', סי'78). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1539, עמ' 183) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1540

אדם נכנס אצל רופא לשאול על ריאתו החולה. אמר לו הרופא:

אני איני רופא אלא למחלות-נשים.

החזיר לו החולה:

ומשום כך באתי אליך. מחלת-נשים היא גם מחלתי: מלשונה של אשתי באה לי…

ביאור: ״רופא למחלות-נשים״ — גינקולוג. החולה דורש את המונח מחדש: מחלת-נשים אינה מחלה שבגוף האשה אלא מחלה שבאה מן האשה — ריאתו נשחקה מלשונה של אשתו, ולכן דווקא רופא זה הוא המומחה הנכון.

## בדיחה 1541

מעשה באחד, שהיה רגיל לבוא כל יום לבי-אישקוקי ועד אחרי חצות-לילה היה יושב ליד המשחקים ומסתכל. פעם אחת אמר לו מי-שהוא מהם:

בוא ומדוד עצמך עמי במשחק.

לא קיבל האיש ואמר:

כיצד אמדוד עצמי עמך, ואני איני יודע כלל לשחק?

תמה הלה:

אם-כן למה אתה יושב עמנו לילה-לילה ומשתעמם?

החזיר הוא:

מכאן אתה נמצא למד, כמה חביבה עלי אשתי…

ביאור: ״בי-אישקוקי״ — בית משחק האישקוקי, הוא השחמט בלשון הספרות הרבנית. האיש אינו יודע לשחק ומשתעמם שם לילה-לילה עד אחר חצות — וזו בדיוק ה״ראיה״: אם אפילו שעמום כזה עדיף לו על ביתו, למד מכאן עד כמה ״חביבה״ עליו אשתו. דרויאנוב מביא נוסח אחר לפואנטה, בלי אירוניה וישר ללב: ״נאנח והחזיר: אילו ידעת את אשתי!…״

הערת דרויאנוב: נוסח אחר:
...נאנח הוא והחזיר:
אילו ידעת את אשתי!... (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1541, עמ' 183) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1542

אמר אדם לחברו:

מסתכל אני בך ורואה, הזיקנה קופצת עליך: ראשך מלבין.

השיב לו חברו:

לובן זה לא מן הזיקנה הוא בא, אלא מן היין הוא בא.

תמה הראשון:

עד כדי כך אתה שטוף ביין?

החזיר השני:

חם ושלום! רק פעם אחת טעמתי – מן הכוס של ברכה, ודיי…

ביאור: ״שטוף ביין״ — מכור לשתייה; ״כוס של ברכה״ — כוס היין שמברכים עליה, וכאן: כוס ברכות הנישואין שתחת החופה. השֵׂיבה אכן באה לו מן היין — אבל די היה בלגימה אחת, זו של חתונתו: לא השתייה הלבינה את ראשו אלא מה שבא אחרי אותה כוס.

## בדיחה 1543

שאל אדם לחברו:

הרואה זוועה מהו אומר?

החזיר לו חברו:

על הזוועה שלי אמרתי: ״הרי את מקודשת״…

ביאור: השאלה מחקה את לשון המשנה בברכות (פרק ט), המונה מה מברך ״הרואה״ מראות ותופעות — ברקים, רעמים, ״זוועות״ (רעידות אדמה): ״ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם״. הנשאל מסיט את ״זוועה״ למובנה העממי — מפלצת, מכוערת מבהילה — ומעיד על עצמו: את ה״ברכה״ על הזוועה שלו כבר אמר תחת החופה — ״הרי את מקודשת״.

## בדיחה 1544

בחור נשא בתולה, לא שהה עמה שנה ופירש הימנה. שלח הרב אחריו ואמר לו דברי-כיבּושים. נאנח האברך והחזיר:

רבי, מרת-נפשי אין אתה יודע… משעה שנשאתי אותה לא היה לי עמה אפילו רגע אחד של קורת-רוח.

אמר לו הרב:

ומעיקרא מה היית סבור, שאדם נושא אשה לשם קורת-רוח?…

ביאור: ״פירש הימנה״ — עזב אותה; ״דברי-כיבושים״ — דברי מוסר ותוכחה; ״אברך״ — צעיר נשוי; ״קורת-רוח״ — נחת. האברך מצפה לנזיפה או לניחומים, אבל הרב שומט את הקרקע מתחת לעצם התלונה: וכי מישהו אמר שנושאים אשה בשביל קורת-רוח? מפי מי שאמור לשדל אותו לחזור לאשתו, זו הודאה עגומה שכך הם פני הנישואין אצל כולם — גם אצל הרב.

## בדיחה 1545

שאלו לרבי משה בן-יעקב חאגיז (=״הרב המני״ח״):

מפני מה אין מברכים ״שהחיינו״ על נישואי-אשה?

השיב הרב:

עד שאתם שואלים אותי, מפני מה אין מברכים ״שהחיינו״, שאלוני, מפני מה אין מברכים ״ברוך דיין האמת״?…

(ספר חסידים הוצאה יהודה הכהן וויסטינצקי — פראנקפורט ענ״מ תרפ״ד – הערה א' לסימן תתשכ״ז, עמ' 285 ).

ביאור: ״שהחיינו״ — ברכת ההודיה על שמחה ועל דבר חדש; ״ברוך דיין האמת״ — הברכה הנאמרת על מוות ועל בשורה רעה. רבי משה חאגיז (המני״ח) היה מגדולי חכמי ירושלים במאה ה-18. לשאלה למה אין מברכים על נישואין את ברכת השמחה הוא משיב בשאלה חריפה משלו: תמהו קודם למה אין מברכים עליהם את ברכת האבל.

## בדיחה 1546

שאלו לכלב לץ:

מה טעם לקח אלהים מאת איוב הכל ולא לקח מאתו גם את אשתו?

השיב כלב:

ידע הקדוש ברוך-הוא, שהוא עתיד להחזיר לו הכל כפליים, וחס עליו….

ביאור: בסוף ספר איוב (מב, י) האל משיב לאיוב ״למשנה״ — כפליים מכל מה שנלקח ממנו. מכאן תשובת הלץ: אילו נלקחה גם האשה, היה האל חייב להחזיר לאיוב שתי נשים — ומרוב רחמים עליו השאיר לו את האחת.

## בדיחה 1547

ועוד שאלה שאלו לכלב לץ:

מה טעם יצר אלהים את אדם תחילה, ולא את חוה תחילה?

השיב כּלב:

קבלה היא בידינו: מתחילין בנזיקין ואין מתחילין בנשים…

ביאור: שני משחקי מילים למדניים בבת אחת: ״נזיקין״ ו״נשים״ הם שניים מששת סדרי המשנה — סדר נזיקין עוסק בדיני נזקים וממונות, וסדר נשים בקידושין וגירושין — ובישיבות נהגו להתחיל את הלימוד דווקא במסכתות נזיקין. ״קבלה היא בידינו״ — מסורת מוסמכת. הלץ מחיל את סדר הלימוד על סדר הבריאה: אדם נברא ראשון כי ״מתחילין בנזיקין ואין מתחילין בנשים״ — וכפל העוקץ: האשה נדחית לסוף, והגבר עצמו יוצא ״מזיק״.

## בדיחה 1548

מדכּי חבד היה אומר:

מעשרה קבים יסורים שירדו לעולם תשעה נטלו נשים. אף-על-פי-כן מתקנא אני בהן: נשים אין להן…

ביאור: מוטקה חב״ד היה לץ עממי מפורסם מווילנה. הפתיחה היא פרודיה על נוסח קבוע בגמרא (קידושין מט ע״ב): ״עשרה קבים X ירדו לעולם — תשעה נטלה Y״ (קב — מידה). הלץ מודה אפוא שהנשים נושאות תשע עשיריות מייסורי העולם — ובכל זאת מקנא בהן, כי מן הייסור האחד הגדול מכולם הן פטורות: להן אין נשים.

## בדיחה 1549

אדם סיפר לחברו, שבנו יחידו נשתדך. בירכו חברו בברכת מזל-טוב ושאל:

מהיכן היא הכלה?

השיב הנשאל:

מעיר פלונית.

ספק חברו כפיו וצעק:

גזלן! על בנך יחידך אין אתה חס?

נבהל אבי-החתן ושאל:

מה יש?

החזיר לו חברו: אוי, ידידי, אף אשתי משם…

ביאור: הצעקה ״גזלן! על בנך יחידך אין אתה חס?״ נשמעת כאילו נודע לחבר דבר נורא על הכלה — וההסבר קטן ומר: גם אשתו שלו באה מאותה עיר, ומנישואיו שלו הוא דן על כל בנותיה.

## בדיחה 1550

אשתי חולה, – הסיח אדם צערו לחברו. – חוששני שנרעלה.

היכי תמצי נרעלה? – תמה חברו.

אתמול אירעה לה תקלה, – הסביר הבעל: – לא נזהרה ונשכה לשונה…

ביאור: ״היכי תמצי״ — ארמית: כיצד ייתכן הדבר? הבעל ״המודאג״ ממחיש כפשוטו את הביטוי לשון ארסית: אשתו נשכה בטעות את לשונה — ומארס כזה אין פלא שנרעלה.

## בדיחה 1551

ההוא שפרץ מביתו לרחוב וצווח:

יהודים, שמא ראיתם כלב גדול, שחור?

חרדו אליו האנשים שברחוב:

מה אירע?

השיב הצוֹוח:

אותו כלב נשך לאשתי, וחוששני – שמא ישתטה…

ביאור: ״ישתטה״ — ישתגע. בדרך כלל מי שננשך חושש להידבק בכלבת מן הכלב; כאן הדאגה הפוכה — הבעל חרד דווקא לכלב, שמא יידבק בארסה של אשתו.

## בדיחה 1552

אמר אדם לידידו:

לחינם אתה מגנה את אשתי, שקמצנית היא. מעיד אני עליה, שאין כמותה בזבזנית.

גיחך ידידו:

אשתך בזבזנית? צא וספר למי שאינו מכירה. אני מכיר אותה.

החזיר הבעל:

אבל אני מכיר אותה עוד יותר. ונאמן אני להעיד עליה, שאין כמותה בזבזנית: כל הקללות שאשה אחרת היתה מסתפקת בהן לשנה שלימה, מבזבזת היא לי ביום אחד…

ביאור: ״נאמן אני להעיד״ — לשון עדות כשרה בבית דין. הבעל מזכה את אשתו מאשמת הקמצנות בהינף של עד מומחה, ומתוך ה״שבח״ מתברר שהשפע היחיד שהיא מפזרת ביד רחבה הוא קללות.

## בדיחה 1553

היתה לו לאדם מישראל אשה טובה, ושמה היה חיה. מתה ונשא אחרת, ושמה ברכה, ומשנכנסה לביתו נפתחה לו גיהנום. בכה והטיח דברים כלפי מעלה:

ריבונו של-עולם, מה היגיון יש במעשיך? תחילה נתת חיה עמדי, והנחת ברכה אל ביתי; עכשיו נתת ברכה עמדי, ושלחת חיה בביתי…

ביאור: משחק בשמות: ״חיה״ היא גם שם אישה וגם חיית טרף, ו״ברכה״ — גם שם וגם ברכה ממש. כשחיה הייתה אשתו שרתה בבית ברכה; משבאה ברכה — משתוללת בבית חיה. על ההיפוך הזה בנויה כל הקובלנה כלפי שמים.

## בדיחה 1554

מדרש-לצים:

אמר רבי חנילאי: כל יהודי שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה; במערבא אמרי: בלא צרה, בלא קללה… [8]

הערות שוליים:
- [8] השווה יבמות סב ב.

ביאור: המימרה האמיתית ביבמות סב ע״ב: ״כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה״ — כולה בשבח הנישואין (״במערבא״ — בארץ ישראל, בפי אמוראי בבל). ״מדרש הלצים״ משמר את הפתיחה ואת התבנית בקפידה ומחליף רק את הסיומת: הרווק אמנם מפסיד שמחה וברכה — אבל פטור גם מצרה ומקללה.

## בדיחה 1555

מניין לבלק, שהיה רווק?

שהוצרך לטרוח ולשלוח מלאכים ולהביא את בלעם שיקלל…

ביאור: ״מניין ל… ש…״ — נוסחת פתיחה של דרשה תלמודית. בלק מלך מואב שלח משלחות מכובדות והבטיח שכר רב כדי שבלעם הקוסם יבוא לקלל את ישראל (במדבר כב). ה״ראיה״: נשוי אינו צריך לייבא מקלל מקצועי — יש לו בבית, בחינם ובלי הפסקה. עצם הטרחה מוכיחה שבלק היה רווק.

## בדיחה 1556

הלכה של לצים:

אין ממנים חזן על הציבור אלא נשוי.

מאי טעמא?

רב ורבי חייא. חד אמר: שיהא רגיל באימה; וחד אמר: שיהא לו לב נשבר לתפילה…

(דומה, שההלצה בחרה לשים דבריה בפיהם של רב ורבי חייא, משום ששניהם נשיהם ציערו אותם.)

ביאור: חיקוי מדויק של סוגיה תלמודית: ״חזן״ — שליח הציבור העובר לפני התיבה; ״מאי טעמא״ — מה הטעם; ״חד אמר… וחד אמר״ — תבנית מחלוקת אמוראים. שני ה״טעמים״ הם עקיצה אחת: הנשוי מאומן באימה (מפני אשתו) ולבו שבור ממילא — בדיוק הסגולות הנדרשות מן העומד בתפילה. וההערה שבסוגריים נשענת על מסורת תלמודית אמיתית (יבמות סג ע״א): על רב ועל רבי חייא מסופר שם שנשותיהם ציערו אותם.

## בדיחה 1557

גוצה היתה הרבנית, ואש וגופרית תחת לשונה, והיה הרב קורא לה ׳׳בחוּקוֹתי״. אמרו לו:

רבי, ״בחוקותי״ על שום מה?

הסביר הרב:

אף זו פרשה קטנה ורובּה קללות…

ביאור: ״גוצה״ — נמוכת קומה. פרשת ״בחוקותי״ החותמת את ספר ויקרא היא פרשה קצרה במיוחד, ועיקרה ״התוכחה״ — שרשרת הקללות שתבואנה על ישראל אם יפרו את הברית. הכינוי הלמדני קולע אפוא פעמיים: גם קטנה, גם רובה קללות.

## בדיחה 1558

למדנית וקללנית היתה הרבנית. פעם אחת אמרה לבעלה:

אבא עליו השלום אמר, שאילמלי נולדתי זכר, הייתי גדול בישראל, ומצטער היה אבא צער גדול, שנולדתי נקבה ולא זכר.

נאנח הרב ואמר:

ועוד הרבה יותר מצטער אני על זה…

ביאור: ״גדול בישראל״ — תלמיד חכם מן השורה הראשונה. הבעל ״מצטרף״ לצערו של החותן המנוח — אלא שצערו שלו מטעם אחר לגמרי: אילו נולדה זכר, לא הייתה אשתו.

## בדיחה 1559

שאלו לליצן:

למה נהגו הנשים לקלל את המערוך ערב-שבת בשעת אפיית ״חלה״? מה הנאה יש להן לקלל דבר שאין בו רוח-חיים?

החזיר הליצן:

לא לשם הנאה אלא לשם תרגיל הן נהגו כך: שלא תחליד לשונן ותהיה מוכנת ומזומנת לקלל את הבעל כל יום-השבת כולו.

ביאור: ״מערוך״ — מקל הבצק לרידוד; ״שלא תחליד לשונן״ — שלא תעלה חלודה. הליצן מפרש מנהג של קללת חפץ דומם כאימון כושר: שמירת הלשון משומנת וזריזה לקראת המשימה האמיתית — קללת הבעל לאורך כל יום השבת.

## בדיחה 1560

אשתו של רבי ישעיה מושקאט, רבּה של פראג, היתה קללנית. פעם אחת, אחרי הסעודה של יום, נזרק מפיו ואמר, שהקדיחה את התבשילים. מיד פתחה פיה והתחילה מקללת. אמר לה רבי ישעיה:

משתבחת את תמיד, שזהירה את במצוות; עכשיו מעיד עליך פיך את ההיפך.

נעשה הקללנית וצרחה:

מה עבירה עברתי?

החזיר לה רבי ישעיה:

אדם שאכל ושבע חייב לברך, ואילו את אכלת ושבעת – ומקללת…

ביאור: ״הקדיחה את התבשילים״ — שרפה וקלקלה אותם. העוקץ נשען על מצוות ברכת המזון, ״ואכלת ושבעת וברכת״ (דברים ח, י): מי שאכל ושבע חייב לברך — והרבנית אכלה ושבעה ומקללת. ורובד נוסף למכירי הגמרא: ״הקדיחה תבשילו״ היא לדעת בית הלל (גיטין צ ע״א) עילה מספקת לגירושין, כך שהערת הרב על התבשיל אינה תמימה כל עיקר.

## בדיחה 1561

רב ורבנית. הוא בן-פחותים, והיא בת-גדולים, הוא בעל-קומה ובעל-צורה, והיא גיבנת וחיגרת, הוא כוחו יפה בש״ס ופוסקים והיא כוחה יפה בקללות וחרפות.

פעם אחת, כשפתחה פיה לקלל כדרכה, אמר לה הרב:

אם תקניטיני, אלך ואגרשך בעל-כורחך. הוברר לי, שיחוסך פגום וקידושי-טעות קידשתיך.

קפצה ״הארורה״ כאילו נשכה נחש והתחילה מפרטת לקללה חייטיו וסנדלריו שלו, וחוזרת ומפרטת לברכה צדיקיה ורבניה שלה. נענה הרב ואמר:

אף-על-פי-כן, מוטב שתזהרי ותשתקי… בשעה שיצאה בת-קול והכריזה עלי ועליך: ״בת פלוני לפלוני, ״בא אביך הצדיק וקיטרג: ״גנאי הוא לו, שבתו תינשא לבנו של סנדלר״. חזרה ויצתה בת-קול ואמרה: ״קבל את הגזירה; עתידה בתך שתהא גיבנת״. נסתלקה נשמת אביך הצדיק והלכה לה. בא אבי-אביך הצדיק ועיכב: ״אין הוא רוצה, שנכדתו תינשא לנכדו של חייט״. שוב יצתה בת-קול ואמרה: ״אל תעכב; עתידה נכדתך שתהי חיגרת״. נסתלקה נשמת אבי-אביך והלכה לה. הרי שיחוסך פגום: אילמלי היה במשפחתך עוד צדיק אחד, ודאי היית גם אילמת…

ביאור: ״קידושי טעות״ — קידושין שנעשו על סמך מצג שווא ואפשר לבטלם; ״בן פחותים״ — ממשפחה פשוטה. הרב בונה את נאומו על הגמרא בסוטה (ב ע״א): ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכריזה ״בת פלוני לפלוני״ — הזיווג נגזר בשמים. על המסורת הזאת הוא טווה אגדה פרטית: כל אב מיוחס שהתנגד לשידוך ה״נחות״ עם נכדם של חייט וסנדלר ״שילם״ במום שנגזר על הבת — גיבנת, ואחר כך צליעה. ההיפוך כפול: הייחוס שהרבנית מתגאה בו הוא־הוא שהצמיח את מומיה; ואילו היה במשפחתה צדיק אחד נוסף — הייתה גם אילמת. וזו, כמובן, משאלת לבו האמיתית של הרב.

## בדיחה 1562

בעל נכנס לביתו ושאל את אשתו:

מה הכינות היום לסעודה?

אותה שעה היתה לה לאשה שעת-זעם והחזירה:

קדחת מלוא-הקדירה הכינותי.

נענה הבעל ואמר:

מהרי והביאי. חלק כחלק נחלק…

ביאור: ״קדחת״ — מחלת החום (מלריה), ובלשון העם קללה שפירושה ״שום דבר״ או ״שתחלה״. ״חלק כחלק נחלק״ — על פי תקנת דוד בחלוקת השלל (שמואל א ל, כד): ״כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים — יחדיו יחלוקו״. הבעל אינו נגרר לריב אלא ״מזמין את המנה״: אם קדחת בישלת — נחלוק אותה שווה בשווה, והקללה חוזרת גם אל המקללת.

## בדיחה 1563

חוששני, – אמר ליצן אחד, – שלא צלולה היתה דעתו של שלמה כשגינה את הנשים ואמר: ״ואשה בכל אלה לא מצאתי״… [10]

אף אני בקי בנשים, ואיני יודע אלא שתי נשים רעות.

אמרו לו:

איזו הן?

השיב הליצן:

אחת – בביתי, ואחת – כל מקום שאני בא…

[נוסח אחר:

… – אף אני בקי בנשים, ואיני יודע אלא אשה רעה אחת.

אמרו לו: איזו היא?

השיב הליצן: כל אדם אומר: שלי היא…]

הערות שוליים:
- [10] קוהלת ז, כה.

ביאור: הליצן מערער על הפסוק בקהלת (ז, כח): ״אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי״ — שלמה לא מצא אפילו אישה ראויה אחת. הוא עצמו, המתון כביכול, מכיר רק שתי נשים רעות — אלא ש״אחת בביתי ואחת בכל מקום שאני בא״ מקיף למעשה את כל הנשים שבעולם. דרויאנוב מציין מקבילה בספר עם גרמני על הנס קלאורט (1591): לשאלה מי בעיר יש לו אשה רעה השיב שרק איש אחד — ושמו ״כל־אדם״.

הערת דרויאנוב: שאלו את האנס קלאורט: "מי מאזרחי עירו
יש לו אשה רעה?" – השיב קלאורט: "איני יודע. ברם, יש איש אחד,
שנתאזרח בעיר זו, והוא יש לו אשה רעה, ושמו – 'כל־אדם'"
"Hans Clauert der märkische Eulenspiegel")
פאניר, רקלם נו' 4073, סי' 24, עמ' 59; ראשונה נדפס קובץ זה
בשנת 1591). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1563, עמ' 188) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1564

שאלו לליצן:

מי שהיו לו בחייו שתי נשים, או יותר, איזו מהן תהיה אשתו לאחר תחיית-המתים?

השיב הליצן:

שאלה של הבל שאלתוני, מי שהיו לו בחייו שתי נשים, כל-שכן יותר, מובטח לו, שלא יזכה לתחיית-המתים…

ביאור: שאלת ״של מי תהיה האישה אחרי תחיית המתים״ היא קושיה דרשנית ותיקה. הליצן פוטר אותה מן היסוד: מי שנשא שתי נשים ״מובטח לו״ שלא יקום לתחייה — או משום שאת הגיהינום שלו כבר עבר בחייו, או משום שטיפש כזה אינו ראוי לנס. דרויאנוב מציין מקבילה גרמנית: פטרוס הקדוש מכניס לגן עדן בלי בירור את מי שהייתה לו אשה אחת — הרי ״נצרף באש״ כבר בחייו — אך דוחה את בעל השתיים: ״אומללים אני מכניס, טיפשים — לאו״.

הערת דרויאנוב: בדיחה גרמנית דומה לזו במקצת: שני זכסים
הגיעו לשערי גן־עדן ודפקו על השער. יצא אליהם פטרוס, ואמר
לו אחד מהם: "פטרוס קדוש, רוצה הייתי להיכנס". – שאל פטרוס:
"ובאש של גיהנום כבר נצרפת?" – השיב הלה: "לאו, אבל אשה
היתה לי". – נענה פטרוס ואמר: "דייך; רשאי אתה להיכנס". – שמע
הזכסי השני ואמר: "אף אני עמו". – אמר לו פטרוס: "הגם אתה
היתה לך אשה?" – השיב הוא: "הוי, פטרוס קדושי, לא אחת, כי־
אם שתים". – נענה פטרוס ואמר: "אם כך, רע ומר גורלך. אומללים
אני מכניס, טיפשים – לאו" (מרקנס א', סי' 285, עמ' 243). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1564, עמ' 188) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1565

אדם נכנס אצל חברו בשבת ומצא: הוא – סיגרה עשינה לו בפיו, ואשתו עומדת עליו ומקללת אותו. אמר לו:

בשלמא אשתך מקללת אותך, מנהגו של עולם כך, אבל אתה למה מחלל שבת?

החזיר לו הלה:

הואיל והגיהנום פתוחה, שמע-מינה חול עכשיו, ולא שבת…

(כידוע, שובתת הגיהנום בשבת.)

ביאור: על פי מסורת מדרשית, בשבת שובתת גם הגיהינום והרשעים נחים בה מעונשם. ״שמע מינה״ — מכאן ראיה, לשון היסק תלמודית. וההיקש: אשתו המקללת היא הגיהינום שלו; הגיהינום, כפי ששומעים, פועלת במלוא הקיטור — סימן שאין זו שבת אלא יום חול, והעישון מותר.

## בדיחה 1566

בעל פרש מאשתו והלך לעיר אחרת. ראתה האשה, שאין דעתו לחזור, נמלכה והלכה לשם. כשנכנסה אצלו, נטל ״הבדלה״, הדליקה והתחיל מברך עליה. תמהה האשה:

שמא אין דעתך שפויה עליך, שאתה מבדיל ביום-חול?

החזיר לה הבעל:

אימתי מבדילים ומברכים? הווה אומר: במוצאי מנוחה…

ביאור: הבדלה נערכת במוצאי שבת, והצירוף ״במוצאי מנוחה״ — בצאת יום המנוחה — לקוח מפיוט הסליחות המוכר ״במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה״. הבעל דורש אותו כפשוטו: בואה של אשתו הוא מוצאי מנוחתו שלו — תמו ימי השקט שמצא בעיר האחרת — ואם כן זהו בדיוק זמנה של הבדלה, שגם שמה אומר את משאלתו: להיבדל ממנה.

## בדיחה 1567

בעל שלח את אשתו לסנטוריון, שתנוח חודש. עבר שבוע אחד והאשה שבה לביתה. תמה הבעל ואמר לה:

מה זה מיהרת לשוב?

השיבה האשה:

כבר נחתי.

נאנח הבעל ואמר:

אבל אני עדיין לא נחתי…

ביאור: המנוחה שלשמה נשלחה לא הייתה מעולם מנוחתה: הבעל קנה לעצמו חודש של שקט ממנה, ושובה המוקדם קטע את ההבראה של החולה האמיתי.

## בדיחה 1568

אמרה אשה לבעלה:

שאלה בפי אליך, ובבקשה ממך, שתחזיר לי תשובה מה שבלבך באמת.

אמר הבעל:

שאלי שאלתך ואשמעה.

אמרה האשה:

בעלי היקר, אם נכונה בפי האומרים, שיש חיים אחרי המוות, תבקש להיות עמי גם שם?

אמר הבעל:

אשתי היקרה, את אשר בלבי באמת אומר לך. הואיל וכבר מתי, הייתי רוצה שתהיה לי מנוחה לכל-הפחות בקבר…

ביאור: היא ביקשה כנות — וקיבלה: הנחמה היחידה שהבעל מוצא במוות היא המנוחה ממנה, ולו רק בקבר.

## בדיחה 1569

ההוא שהתפאר לפני חברו:

תמיהני, אם יש בעירנו בית מלא שמחה והנאה כביתי.

התפלא חברו:

ואני שמעתי…

הפסיקו הראשון:

דווקא בשביל כך. היא זורקת בי את העלי ומחטיאה – אני שמח ונהנה; אני זורק בה את המכתש ומחטיא – היא שמחה ונהנית…

ביאור: ״עלי״ — בוכנת הכתישה הכבדה, ״מכתש״ — המכתשת שכותשים בה: כלי מטבח שהפכו כאן לנשק. ה״שמחה וההנאה״ הממלאות את הבית הן שמחת ההחטאה: כל אחד מבני הזוג נהנה כשהכלי שנזרק בו מפספס. דרויאנוב מציין מקור גרמני מן המאה ה־16 (וויקראם): חייט מכה־אשתו שהושבע לחלוק עמה ״נועם וצער חלק כחלק״ זרק בה את מספריו וטען שקיים את השבועה — הנועם לו, הצער לה, הרי שחלקו חלק כחלק.

הערת דרויאנוב: יירג וויקראם מספר: מעשה בחייט קנתרן
וכעסן, שהיה מכה את אשתו. קבלה עליו לפני בית־דין והשביעוהו,
שמכאן ואילך לא ירים יד באשתו, וחלק כחלק יחלק עמה נועם
וצער כאורח כל איש ואשה. לא היו ימים מרובים ולא שלט החייט
הכעסן ביצרו, והתחיל שוב מענה את אשתו וזורק בה את המספריים
הגדולים, אשר לפניו. תבעה היא אותו שוב למשפט, ואמר החייט
לשופטיו: "לחינם אתם דנים אותי. את השבועה שנשבעתי קיימתי.
זרקתי בה את המספריים ולא החטאתי – נעם לי ונצטערה היא:
זרקתי בה את המספריים והחטאתי – נעם לה ונצטערתי אני. הרי
שנועם וצער חילקנו חלק כחלק" ("Rollwagenbüchlein", סי' טו,
עמ' 30. השתמשו במוטיב זה גם האחים גרים. עי' סי' 170, לפי
המהדורה של פון דר ליאן־ב', סי' 128, עמ' 187). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1569, עמ' 189) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1570

אמרו עליו על יוחנן הסנדלר, שצדיק גמור הוא: עיתים הוא זורק את האימום שבידו ומתכּוון לפגוע בשוליה היושב לפניו, ואם אותה שעה נפתחת הדלת ונכנסת אשתו והאימום פוגע בה, מיד הוא קם ונותן שבח והודיה למקום ואומר:

״גם זו לטובה״!…

ביאור: יוחנן הסנדלר הוא שמו של תנא נודע מתלמידי רבי עקיבא — וכאן נושא אותו סנדלר פשוט. ״אימום״ — דפוס העץ שעליו בונים נעל; ״שוליה״ — נער מלאכה מתלמד. ״גם זו לטובה״ היא אמרתו של נחום איש גם־זו (תענית כא ע״א), שעל כל פורענות שבאה עליו היה אומר שאף היא לטובה. ״צדקותו הגמורה״ של הסנדלר: כשהאימום שכיוון אל השוליה פוגע במקרה באשתו הנכנסת — הוא קם ומודה לשמים. האדיקות שלמה; רק ה״טובה״ שעליה מברכים היא המכה שחטפה האישה.

## בדיחה 1571

יהודי גינה את חברו בן-חצרו בפניו:

כיצד אין אתה ואשתך מתבּיישים מפני הבריות? כל היום תוהה החצר עליכם: או שאתה רודף אחרי אשתך ומגריפה בידך, או שאשתך רודפת אחריך ומערוך בידה…

הפסיקו הלה:

לאו דווקא!

פעמים אנחנו מהפכים את הסדר…

ביאור: ״מגריפה״ — כף ברזל לגריפת גחלים ואפר מן התנור; ״מערוך״ — מקל הבצק. השכן מצפה להכחשה נבוכה, והבעל מתקן רק פרט טכני — לפעמים מתחלפים בתפקידים — ובכך מאשר את הכול: המרדף עצמו מובן מאליו, רק הכוריאוגרפיה מגוונת.

## בדיחה 1572

איש ואשתו באו אל הרב לדין. פתחה האשה וטענה:

רבי, חיים אין לי עם רשע זה. מכות אכזריות הוא מכה אותי כגוי.

נענה הבעל וטען:

רבי, חרפה בביתי היא מרשעת זו. יי״ש היא שותה כגוי.

שמע הרב והטיל איסור על האשה לשתות ועל הבעל להכות. לימים חזרו ובאו שניהם אל הרב. פתחה האשה וטענה:

רבי, הטלת עליו איסור להכות, והוא מכה אותי עשר פעמים ביום.

נענה הבעל וטען:

רבי, הטלת עליה איסור לשתות, והיא שותה עשר פעמים ביום.

חזרה וטענה האשה:

רבי, איני שותה, אלא מטבילה.

חזר וטען הבעל:

רבי, איני מכה, אלא צובט.

שמע הרב ופסק:

אם טבילה אינה בכלל שתייה, דין הוא שצביטה אינה בכלל הכאה.

ביאור: ״יי״ש״ — יין שרוף, שיכר חריף; ״כגוי״ — עלבון חמור בעולם שבו מכות ושכרות נחשבו ״מעשי גויים״. שני בני הזוג עוקפים את איסורי הרב באותה תחבולה לשונית — היא ״מטבילה״ ואינה שותה, הוא ״צובט״ ואינו מכה — והרב, במקום להכריע, פוסק מידה כנגד מידה: מי שתובעת הכרה בפרצה שלה, מקבלת גם את הפרצה של הצד שכנגד.

## בדיחה 1573

איש ואשתו באו אל הרב לדין. אמר להם הרב:

מה טענה יש לכם זה על זו?

פתח הבעל וטען:

רבי, מרדנית היא. אתמול נכנסתי לביתי, נטלה עץ והיכתה אותי.

נענתה האשה וטענה:

רבי, בטלן הוא. אתמול הינחתיו בחנות, וכשחזרתי מצאתי הפתח פתוח וחזיר נובר בשק קמח.

גיחך הרב ואמר:

עולם הפוך אני רואה: האשה טוענת: ״פתח פתוח מצאתי״, והבעל טוען: ״מוכה-עץ אני״…

ביאור: שני מטבעות לשון ממסכת כתובות: ״פתח פתוח מצאתי״ (ט ע״א) — טענת חתן שמצא שכלתו אינה בתולה; ״מוכת עץ״ (יא ע״א) — נערה שאיבדה את בתוליה בחבלה ולא בביאה. כאן הם נאמרים כפשוטם — פתח החנות שנשאר פתוח לחזיר, ומכות במקל — אבל יוצאים מן הפיות ההפוכים: את טענת הבעל שבגמרא („פתח פתוח") משמיעה דווקא האישה התקיפה, ואת טענת הכלה („מוכת עץ") — הבעל המוכה. הרב הלמדן קולט את ההצלבה ומכריז: עולם הפוך.

## בדיחה 1574

ההוא ששיבח את אשתו לחברו ואמר לו:

אשה כשירה היא האשה, אשר הוכיח לי אלהים. הלואי ותחיה מאה ותשע-עשרה שנים.

אמר לו חברו:

למה מאה ותשע-עשרה, ולא מאה ועשרים?

החזיר המברך:

שנה אחת אף אני מבקש לחיות…

ביאור: ״אשר הוכיח לי אלהים״ — זימן וייעד לי, על פי לשון סיפור מציאת רבקה (בראשית כד, יד): ״אותה הוכחת לעבדך״. מאה ועשרים שנה הן מלוא ימי האדם, כשנות משה. הברכה הקצוצה בשנה אחת מסגירה את הכול: את השנה החסרה שומר הבעל לעצמו — שנה אחת של חיים בלעדיה.

## בדיחה 1575

בחור נשא בתולה, ואחרי החתונה הוברר, שמקחו היה מקח-טעות.

אמר לאשתו:

אם אמרת, שיש לך אלפיים רובל, ובאמת אין לך אפילו אלף – מוחלני לך: כלום היה לך לגנוב משל אחרים ולהכניס לי? ואם אמרת, שבת עשרים וחמש את, ובאמת כבר מנו לך יותר משלושים – גם זה מחול לך: אין אדם נולד בשעה שהוא רוצה. אבל בקשה אחת יש לי אליך: מעכשיו אל תזקיני עוד…

ביאור: ״מקח טעות״ — עסקה שנכרתה על סמך מצג שווא ודינה להתבטל. הבעל מוחל בנדיבות מעושה על שקר הנדוניה ועל שקר הגיל, ואז מציב תנאי בלתי אפשרי — שמעתה תחדל להזדקן: את הגיל המוקטן הוא מוכן לקבל רק אם יוקפא במקומו, וכך מתברר מה באמת מציק לו במקח.

## בדיחה 1576

בחבורה של גברים נשאלה שאלה:

מה טעם מסלקים את הנשים לצדדים בהלוויה של מת?

נענה הזקן שבחבורה ואמר:

את הנשים מסלקים לצדדים משום שמלאך-המוות מרקד לפניהן. [13]

שאל מי-שהוא מן החבורה:

למה הוא מרקד לפניהן?

חזר והשיב אותו זקן:

מחמת שמחה הוא מרקד, שיש מלאכי-מוות קשים ממנו…

הערות שוליים:
- [13] ״אמר רבי יהושע בן לוי: ג׳ דברים סח לי מלאך־המוות… אל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן״; ברכות נא, א.

ביאור: הזקן אינו ממציא: בגמרא (ברכות נא ע״א) מוסר מלאך־המוות עצמו לרבי יהושע בן לוי, בין שלושה דברים שסח לו: ״אל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן״ (הערה [13]) — ומכאן המנהג להרחיק את הנשים לצדדים בהלוויה. עד כאן דרשה של ממש, והזקן נשמע כמשיב כהלכה. אלא שלשאלה השנייה — למה בעצם הוא מרקד? — אין תשובה בגמרא, וכאן נפתח הפתח לעוקץ: ריקוד של שמחה, שכן מלאך־המוות רואה שיש בעולם ״מלאכי־מוות״ קשים ממנו — הרעיות. הבדיחה שואבת את כוחה מכך שהיא מתחזה לדרשה אמיתית עד הרגע האחרון.

## בדיחה 1577

אמרו עליו על הרב הזקן, שהוא יודע עתידות. פעם אחת קינתרה אותו אשתו ואמרה לו:

אם אתה יודע עתידות, הגידה-נא, מתי אמות?

השיב לה הרב:

ערב יום-טוב תמותי.

חזרה ושאלה הקנתרנית:

איזה ערב יום-טוב?

החזיר הרב:

ערב יום-טוב שלי.

לא נתקררה דעתה של הקנתרנית ושאלה:

מתי יחול יום-טוב שלך?

הסביר הרב:

יום-טוב שלי יחול למחרת מותך…

ביאור: ״קנתרנית״ — נרגנת, המתגרה בבעלה בלי הרף. ה״נבואה״ מתבררת כמעגל סגור שאי־אפשר להפריך: באיזה יום שתמות, אותו יום יהיה ממילא ״ערב יום־טוב שלו״ — שהרי חגו הפרטי יחול למחרת מותה.

## בדיחה 1578

היה מי שאמר:

נמשלה מיתת אשה לאכילת חזרת: העיניים מדמיעות והלב נהנה…

ביאור: ״חזרת״ — הירק החריף המשמש מרור בליל הסדר: חריפותו מדמיעה את העיניים גם כשהחך נהנה. מכאן הדימוי לאלמן — דמעות כלפי חוץ, הקלה בלב.

## בדיחה 1579

אמר בעל לאשתו:

בואי וראי, מה ביני לבינך. את כל היום פיך מלא אלה וקללה, ואני – שום טינה אין לי בלבי עליך. אדרבה, כשמקללים אותך, מיד אני מתפלל שאהיה כפרתך. שמעתי שכנתנו מקללת אותך שתתאלמני. לא זזתי משם עד שרחצתי ידי ואמרתי: “ריבונו של-עולם, מוטב שתתקיים הקללה בי ואני אתאלמן תחתיה”…

ביאור: ״שאהיה כפרתך״ — נוסח מסירות מקובל: שאטול על עצמי את הרעה המיועדת לך. השכנה קיללה את האישה ״שתתאלמני״ — כלומר שבעלה ימות. הבעל, ב״חסידותו״, מתפלל ליטול את הקללה על עצמו: שהוא יתאלמן במקומה. אלא שאלמן הוא מי שאשתו מתה — ותפילת ההקרבה הנאצלת אינה אלא בקשה מנומסת למות אשתו.

## בדיחה 1580

כשמתה אשתו של הרב וקברוה, נחפז הרב לצאת מבית-הקברות תיכף אחרי הקבורה.

אמרו לו מקורביו:

רבי, אין מנהגו של עולם כך.

החזיר להם הרב:

ארורה נתתי למקום, וחוששני, שמא יתחרט…

ביאור: ״המקום״ — כינוי לאלוהים; ״ארורה״ — מקוללת, כינויו של הרב לאשתו. הרב נוהג במות אשתו כבעסקת מתנה שיש למהר ולסגור: הוא נמלט מבית־הקברות לפני שהמקבל יימלך בדעתו ויחזיר את הסחורה.

## בדיחה 1581

קללנית היתה אשתו של הרב וציערה אותו כל ימיה. כשמתה נשא אחרת, וציערה אותו גם זו. נשא עיניו לשמים ואמר:

ריבונו של-עולם! בשלמא אני, חרם דרבינו גרשום רבוץ עלי, שלא ליקח שתיים, אבל אתה, שאין חרם דרבינו גרשום עליך, – לקחת אחת, שמא תיקח גם את השניה?…

ביאור: חרם דרבנו גרשום (סביב שנת 1000) אסר על יהודי אשכנז לשאת שתי נשים. הבעל דורש אותו כפרצה: הוא עצמו אינו רשאי ״לקחת שתיים״, אבל אלוהים — שאין החרם חל עליו — כבר ״לקח״ אחת, את הראשונה, במובן האחר של המילה: נטל את נשמתה. אם כן, מה מעכב אותו מ״לקחת״ גם את השנייה? תפילה למות האישה בלבוש של קושיה הלכתית מדוקדקת.

## בדיחה 1582

“חכם” ספרדי היתה לו אשה קולנית וקללנית ושרה היה שמה. חלתה ומתה. נכנסו אצלו כל חבריו “החכמים”, ישבו ושתו קהווה ועישנו סיגריות והירבו בניחומים. וכשעמדו לצאת, פנה הגדול שבהם ל"חכם" האלמן ואמר:

הלואי ולא תקום פעמיים שרה… [14]

הערות שוליים:
- [14] השווה: “לא תקום פעמיים צרה”; נחום א, ט.

ביאור: ״חכם״ — תואר הרב בקהילות הספרדים. הניחומים נשענים על הפסוק ״לא תקום פעמיים צרה״ (נחום א, ט) — הבטחה שהאסון לא יישנה. בהחלפת אות אחת נעשה ״צרה״ ל״שרה״, ופסוק הנחמה הופך למשאלה שהמנוחה הקולנית לא תקום עוד. הרמז שאשת החכם היא־היא ה״צרה״ נאמר בלי להיאמר — כל כולו בהישען על פסוק.

## בדיחה 1583

זקן אחד היה ירא מפני הגשמים. אמרו לו:

גשמים מתנת-אלהים הם!

החזיר הזקן:

לכם ולא לי. שלוש נשים קברתי, ומתירא אני, שמא יחזירו, חלילה, הגשמים מה שטמון בקרקע…

ביאור: הזקן לוקח את ברכת הגשם המצמיח כפשוטה: מה זרעים הטמונים באדמה — הגשם מעלה אותם, אף שלוש נשותיו הקבורות בה עלולות, חלילה, לנבוט מחדש. דרויאנוב מציין שהמוטיב נודד בין תרבויות: בדיחה אוקראינית מקבילה, וסיפור הודי מספרות הג׳אטקה על שומר־סף שבכה במות המלך האכזר — לא מצער, אלא מפחד שהמלך יכה גם את שומרי הגיהנום, ואלה יכעסו וישיבוהו לעולם.

הערת דרויאנוב: בשינוי־נוסח מועט מספרת כך גם בדיחה
אוקראינית (אפנסייב, "Сказки" ב', סי' 249, עמ' 397, אות d).
מוטיב דומה במקצת לזה שלפנינו מוצא אני גם בסיפור הודי. מלך
רשע היה פינגלה, לא לצדק ולמשפט מלך, ועל משרתיו ירד אגרופו
הקשה. כשמת שמחו כל נתיניו, עשו משתה והמליכו את בנו, את
בודהיסטבה הישר, תחתיו. נסתכל בודהיסטבה וראה: אחד
משומרי־הסף של אביו עומד ובוכה, ואמר לו: "האומנם היטיב
אבי עמך ועל מותו אתה בוכה?" – החזיר לו שומר־הסף: "מדי
פעם בפעם, כשנכנס המלך פינגלה לארמונו, וכשיצא משם, היכה
באגרופיו הקשים על ראשי, כהכות נפח בפטישו על הסדן. עכשיו
שהלך לעולמו יעשה כך לשומרי־הסף של הגיהנום, והם יכעסו
עליו כעס גדול וישיבוהו לכאן. ועל זה אני בוכה" (Jatakam,)
Das Buch der Erzählungen aus früheren Existenzen Buddhas,
aus dem Pali übersetzt von Dr. Julius Dutoit, כרך שני,
ליפציג 1909, סי' 240, עמ' 272). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1583, עמ' 193) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1584

הרבה שנים ישבה אשה תחת בעלה ומררה את חייו באלות ובקללות, שלא פסקו מפיה. יום מן הימים חלתה ומתה. וכשהוציאוה מן הבית לקבורה והוצרכו נושאי-המיטה לעבור דרך גשר צר, נשמטה המיטה מידיהם והטיחה בקרקע, ומחמת זעזוע פקחה המתה עיניה – ותחי. מיד השיבוה לביתה, ומששבה לאיתנה שבה לקללותיה ואלותיה כבתחילה.

לימים חלתה ומתה שנית. באו הקברנים והוציאוה מן הבית לקבורה. וכשהגיעו נושאי-המיטה לאותו גשר צר, בכה האלמן ואמר להם: הוו זהירים, שתלכו כאן עקב בצד אגודל…

ביאור: ״עקב בצד אגודל״ — צעד אחר צעד, בזהירות מופלגת. אחרי שהטלטול על הגשר החזיר את המתה לחיים — ולקללותיה — בפעם הראשונה, בכיו של האלמן ובקשת הזהירות שלו אינם כבוד למת אלא ביטוח: שהפעם תגיע אל הקבר בלי תאונות.

## בדיחה 1585

שניים סיפרו זה עם זה על עסקיהם ומעמד בתיהם. אמר אחד לחברו:

בביתי ובעסקי הכל טוב ויפה, ברוך-השם. אלא קצת סיכסוך פרץ ביני ובין אשתי בשאלה האגררית.

תמה חברו:

אתה ואשתך שחנוונים בני-חנוונים אתם, מה לכם ולשאלה האגררית?

השיב הלה:

בוא ואסביר לך. אני אומר, שכבר הגיעה שעתה שלה שתיקבר באדמה; חולקת היא עלי ואומרת, שכבר הגיעה שעתי שלי שאקבר באדמה…

ביאור: ״השאלה האגררית״ — שאלת חלוקת הקרקעות לאיכרים, הסוגיה הפוליטית הבוערת ברוסיה של סוף המאה התשע־עשרה, מטבע לשון שגור בפי כל קורא עיתונים. ״חנווני״ — בעל חנות. ומה לחנוונים ולאדמה? אצל בני הזוג קיבלה שאלת הקרקע מובן מילולי: המחלוקת היחידה ביניהם היא מי ייטמן בה קודם.

## בדיחה 1586

ההוא ששב מקבורת אשתו ״הארורה״ ועבר על-פני בית גבוה. פתאום נקרע רעף מעל הגג ופגע בראשו. תמה האלמן: זה עתה קברוה, וכבר עלתה למעלה!…

ביאור: ״עלתה למעלה״ — כפל משמעות: עלתה השמימה, וגם טיפסה אל הגג. האלמן כה בטוח ברשעות אשתו ה״ארורה״ (המקוללת), שרעף נופל אינו מקרה בעיניו: זה עתה נקברה — וכבר התמקמה בעמדה נוחה להמשיך להכות בו.

## בדיחה 1587

תלמיד-חכם קטלן נשא אשה ומתה, נשא שנייה ומתה, נשא שלישית ומתה. לסוף מת גם הוא. פתח לו מיכאל שערי גן-עדן ואמר שלוש נשים היו לך שם; עכשיו הרשות בידך לבחור באחת מהן, וזו תהיה אשתך כאן.

אמר התלמיד-החכם:

באשתי הראשונה אני בוחר.

תמה מיכאל:

מה ראית לבחור באשתך הראשונה, שזקנה היא, ולא באשתך הא­חרונה, שצעירה היא? שמא תחזור בך ותבחר באחרונה?

החזיר לו התלמיד-החכם:

אף-על-פי שמיכאל שר הגדול אתה, מכל-מקום אין אתה בקי בהוויות העולם. בוא ואלמדך: אשה יותר שהיא קבורה באדמה, יותר היא משביחה…

ביאור: ״קטלן״ — מונח הלכתי: מי שנשותיו מתות בזו אחר זו, וחכמים אסרו עליו לשאת עוד. תשובתו למלאך מיכאל שקולה כדין יין ישן: אישה, ככל שהיא קבורה באדמה זמן רב יותר — היא משביחה. לכן דווקא הראשונה, הוותיקה שבקבורות, היא המובחרת; והלמדן עוד מתנשא ללמד את השר השמימי ״הוויות העולם״ — את חוכמת החיים הארצית שאין לו. ומאחורי החידוד המקברי מבצבצת אמת אנושית מוכרת, היא-היא ״הוויות העולם״: ממרחק הזמן נשכח הרע ונזכר הטוב, והמתה מכבר רק ״משביחה״ בזיכרון.

## בדיחה 1588

אשתו הראשונה של שמריל שניטקבר היתה אשה רעה – וגירשה. נשא אחרת, ולא נמצאה אשה רעה כמותה – וגירשה. נשא שלישית, ונמצאה אשה טובה – וגירשה. אמרו לו:

רבי שמריה, מה ראית לגרש את זו, שאשה טובה היא?

החזיר שמריל:

״ומוצא אני מר ממוות את האשה״ [16] - באשה רעה קוהלת מדבר. נמצאת למד, שסתם-אשה מר כמוות, אבל גם אשה טובה יש בה מקצת סכנת מוות, וטוב לפני האלהים ימלט מכּולן…

הערות שוליים:
- [16] קוהלת ל, כו.

ביאור: שמריל שניטקבר — לץ עממי נודע, גיבורן של בדיחות רבות. הפסוק שהוא דורש — ״ומוצא אני מר ממות את האשה״ (קהלת ז, כו; הערה [16]) — ממשיך שם: ״טוב לפני האלהים ימלט ממנה, וחוטא ילכד בה״. מכאן הפלפול: אם הפסוק מדבר דווקא באישה רעה, נמצא שסתם אישה מרה כמוות, ואפילו בטובה יש קורטוב של סכנת נפשות — והרוצה להיות ״טוב לפני האלהים״ נמלט מכולן. פסוק אחד, בהיגיון של מדרגות, מכשיר גירושין מכל אישה שהיא — הטובה בכלל.

## בדיחה 1589

ממשנתם של לצים:

שלושה פגיעתם רעה: אדם חשוב, שוטה ומי שיש לו אשה רעה. אדם חשוב – שהכל תוהים ואומרים: ״מה ראה חשוב כמותו לפגוע ב­חברו? אלא ודאי טעמו ונימוקו עמו״; שוטה – שטותו מגינה עליו; ומי שיש לו אשה רעה – הבריות מלמדים עליו זכות ואומרים: ״אשתו אנסתו״…

ביאור: ״ממשנתם של לצים״ — פרודיה על ניסוח המשנה (״שלושה… פגיעתן רעה״ הוא מטבע תלמודי). ״אשתו אנסתו״ — אשתו כפתה עליו, על משקל הפטור ההלכתי למי שעשה מעשה באונס. שלושתם פוגעים בזולת ויוצאים נקיים, כי הבריות מתרצים אותם מראש — והעוקץ בשלישי: אישה רעה מוחזקת צרה כה מובנת מאליה, שבעלה זוכה מראש לחזקת אנוס.

## בדיחה 1590

שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם אמרה תורה: ״כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא?״ [17]

השיב אייזיק-מאיר:

כיוון שנשא אדם אשה, שוב אין צורך שיצא בצבא: מלחמה יש לו בביתו…

הערות שוליים:
- [17] דברים כד, ה.

ביאור: אייזיק־מאיר דיק — מחשובי סופרי היידיש העממיים במאה התשע־עשרה, מוחזק שנון. התורה פוטרת חתן משירות בצבא בשנתו הראשונה: ״כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא… ושמח את אשתו אשר לקח״ (דברים כד, ה). דיק הופך את טעם הפטור: לא כדי לשמוח נשאר החתן בבית, אלא משום שמלחמה אחת כבר יש לו — ואין מגייסים אדם לשתי חזיתות.

## בדיחה 1591

קטע מתוך הגדה של פסח:

״…מרור זה שאנו אוכלים – אוחז בידו המרור ומראה אותו למ­סובּים״.

הגהה: ״יש מנהג בעולם, שהאיש מורה על האשה, שנאמר: אשה רעה מר ממוות״… [18]

(ההגהה היא מתוך ההגדה המצוירת, שנדפסה ראשונה בפראג ה׳ רפ״ז, בדפוס ״המחוקק גרשום בן שלמה הכהן בשיתוף אחיו גרונם כ״ץ״. מהדורה חדשה פוטוגראפית, הוצאת יוסף אלטמן ברלין, דפוס פ׳ א׳ ברוקהויז, ליפסיאה 1925 ).

הערות שוליים:
- [18] כך היא שיגרת־הלשון העממית: לשון הכתוב היא: ״ומוצא אני מר ממוות את האשה״; עיין לעיל סימן 1588.

ביאור: ״הגהה״ — הערת שוליים בדפוס, וזו שלפנינו אמיתית: היא נדפסה בהגדת פראג המצוירת משנת רפ״ז (1527), מן ההגדות המודפסות הראשונות והמפורסמות. ליד ההוראה להגביה את המרור הוסיף המדפיס בשולי הדף שנוהגים שהאיש מצביע באותו רגע על אשתו, בהסתמך על האמרה ״אשה רעה מר ממוות״ (בעקבות קהלת ז, כו: ״ומוצא אני מר ממות את האשה״). בדיחת־בעלים שזכתה לקידוש בדפוס לפני ארבע מאות שנה: המרור החי יושב ליד השולחן.

## בדיחה 1592

היה מי שאמר:

אשה משעה שהיא יוצאת לחופה חייה אינם חיים.

אמרו לו:

זו מניין לך?

החזיר הוא:

נאמר ברבקה: ״ותקח הצעיף ותתכס״ [19], ומפרש רש״י:

כמו ״ותקבר ותשבר״…

הערות שוליים:
- [19] בראשית כד, סה.

ביאור: הפסוק מתאר את רבקה המכסה את פניה בצעיף למראה יצחק, לקראת נישואיהם (בראשית כד, סה; הערה [19]). רש״י שם מעיר הערה דקדוקית גרידא: ״ותתכס״ היא צורת התפעל, ״כמו ותקבר ותשבר״ — סתם דוגמאות לאותו משקל. הדורש מיתמם וקורא את הדקדוק כדרשה: משעה שהכלה מתכסה בצעיף — דינה כמי שנקברה ונשברה. כלי בית־המדרש עצמם — פסוק, רש״י, ״שנאמר״ — מגויסים להספיד את הנישואין.

## בדיחה 1593

שאלו לחכם:

למה ניתנו למיטת-מתים שני כלונסאות ולחופת-חתנים ארבעה:

החזיר החכם:

מה שאלה היא זו? במיטת-מתים מוציאים לקבורה אחד ובחופת-חתנים מוציאים לקבורה שניים…

ביאור: ״כלונסאות״ — מוטות: את מיטת המת נושאים על שניים, וחופה עומדת על ארבעה עמודים. ה״תירוץ״ של החכם עושה את החשבון — מן החופה מוציאים לקבורה שניים.

## בדיחה 1594

שמעו נא רבותי! – הכריז ליצן אחד בחבורה של יהודים. – מצאתי סגולה בדוקה ומנוסה לאריכות ימים.

אמרו לו:

שמא תגלה גם לנו סגולה זו?

נענה להם הליצן ואמר:

הרוצה שיאריך ימים, אל ישא אשה אלא אם-כן הגיע לזיקנה תחילה.

צחקה החבורה:

זו מניין לך?

השיב הליצן:

מתושלח עליו השלום יוכיח. בן קפ״ו היה כשנשא אשה [20] וזכה לאריכות ימים מופלגת…

הערות שוליים:
- [20] עיין בראשית ה, כה.

ביאור: מתושלח — שיא אריכות הימים במקרא, 969 שנה. לפי החשבון מבראשית ה הוא הוליד את בנו בהיותו בן קפ״ז (187), ומכאן ה״ראיה״ שנשא אישה רק בזקנה מופלגת (הערה [20]). ההנחה הסמויה של ה״סגולה״, והיא כל הבדיחה: הנישואין הם המקצרים את החיים, וכל שנת דחייה — שנת רווח.

## בדיחה 1595

כּלה לא בכתה ביום-חופתה. הוכיחה אותה אמה על-כך ואמרה לה:

דמעות סימן יפה לכלה.

החזירה הכלה:

למה אבכה אנוכי? יבכה הוא, שאני נישאת לו…

ביאור: מנהג עממי ראה בדמעות הכלה ביום חופתה סימן יפה. תשובת הכלה הופכת את כיוון הרחמים: מי שראוי לבכות הוא מי שנפלה בחלקו — עוקץ דו־משמעי, ענוות־יתר או חוצפה בוטחת, ושניהם מפוצצים את המנהג הסנטימנטלי.

## בדיחה 1596

יהודים ישבו בחבורה ועסקו בש׳׳ס קטן [21]. פתאום אחזה עווית לאחד מהם והוא צנח לקרקע ומת. דאגה כל החבורה:

מי ילך ויבשר בשורה רעה זו לאשתו של המת, ויכין לבּה תחילה?

אמר הגדול שבחבורה:

אני אלך.

הלך אצלה ואמר לה:

בעלך שלחני אליך. הוא עצמו מתיירא לבוא, משום ששיחק בקלפים והפסיד ממון הרבה.

התחילה האשה מקללת:

ימח שמו של מופקר זה! הלואי ותבוא עליו מיתה חטופה.

מיד נענה השליח ואמר:

שמע אלהים את תפילתך. זה עתה באה עליו מיתה חטופה…

הערות שוליים:
- [21] ׳״עסוק בש״ס קטן״ – ביטוי עממי, ופירושו: שחק בקלפים.

ביאור: ״ש״ס קטן״ — כינוי מבודח לחפיסת קלפים (ש״ס — התלמוד כולו; הקלפים הם ״התלמוד״ שהקלים שבחבורה שוקדים עליו; הערה [21]). ״להכין את לבה״ — למסור בשורה קשה בהדרגה. השליח אכן מדרג בערמומיות: הוא פותח בחטא קטן — קלפים והפסד ממון — ומניח לאלמנה עצמה לקלל את בעלה במיתה חטופה; משעשתה זאת, נותר לו רק לאשר שתפילתה נענתה. ההכנה ההדרגתית הושלמה, והאכזרית שבבשורות נמסרת כבשורה על תפילה שהתקבלה.

## בדיחה 1597

זקן נשא אלמנה צעירה, ומשהוברר שעליו אמר קוהלת מה שאמר על הזיקנה, התחילה מקנתרת אותו ונוהגת בו זילזול. אמרו לה חברותיה:

מה תביעות יש לך עליו? שמא לא ידעת, שזקן את נושאת?

החזירה הקנתרנית:

אין לי עליו אלא תביעה אחת: הכניסני אלמנה, אל ישהה ויוציאני אלמנה…

ביאור: ״מה שאמר קהלת על הזיקנה״ — רמז לפרק יב בקהלת, המתאר בדימויים את תשישות הזקנה. הפסוק ״וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה״ (קהלת יב, ה): ה״אֲביּוֹנָה״ היא פרי הצלף (קַפֶּר), שנחשב מעורר תיאבון ותאווה; ״תָּפֵר האביונה״ פירושו שבזקנה אפילו הוא כבר אינו מועיל, והחשק כָּלֶה. כלומר התברר שהזקן אינו מתפקד כבעל. תביעתה מנוסחת כסעיף חוזי מהודק: הכניס אותה לחופה אלמנה — שלא ישתהה, ויוציא אותה אלמנה. במילים פשוטות: שימהר למות ויחזיר לה את חירותה.

## בדיחה 1598

אשתו של הרב הציקה לו עד כדי כך, שהיה אומר:

"מובטחני, שלא אראה פני גיהנום״ [22]. לימים מת ונישאה אשתו לאדם מן השוק, והתנהגה עמו כשורה. אמרו לה:

כמה תמוהה את! את הרב שהיה גדול בישראל שנאת, ואת בעלך זה, שאלפים כמותו בשוק, את אוהבת.

החזירה היא:

היפך הדברים. את הרב אהבתי, ולפיכך נעשיתי לו גיהנום בעולם הזה, כדי שיהא פטור מיסורי גיהנום בעולם הבא; את בעלי זה אני שונאה, ולפיכך זהירה אני שלא להיעשות לו גיהנום בעולם הזה, כדי שלא יהא פטור מיסורי גיהנום בעולם הבא…

הערות שוליים:
- [22] ״שלושה אין רואין פני גיהנום… ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה״; עירובין מא, ב.

ביאור: ״לא אראה פני גיהנום״ — על פי הגמרא בעירובין (מא ע״ב): מי שיש לו אישה רעה אינו רואה פני גיהנום, שכן ייסוריו בעולם הזה מכפרים עליו (הערה [22]). ״אדם מן השוק״ — איש פשוט מן ההמון. על היסוד הזה בונה האישה שיטה עקבית להפליא: את הרב אהבה — ולכן עינתה אותו, לזכותו בפטור מגיהנום; את בעלה החדש היא שונאת — ולכן היא טובה אליו, שיגיע לגיהנום בלי הנחות. אכזריות כמעשה אהבה וטוב לב כנקמה מתוחכמת — הכול לפי חשבון העולם הבא.

## בדיחה 1599

חמת-עכשוב היתה תחת לשונה של הרבנית, ומקללת היתה את הרב ערב ובוקר וצהריים. אמרו לה טובי העיר:

רבנית, ולא יהא הרב יחיה, המאיר לכולנו תדיר, כנר של שבת, המאיר פעם אחת בשבוע. ואילו נר של שבת את מברכת עליו, ואת הרב יחיה את מקללת.

החזירה להם הקללנית:

בפניכם, רבותי, אני נודרת: אם יהא הוא דולק כנר של שבת – אברך גם עליו…

ביאור: ״חמת עכשוב״ — ארס של נחש (על פי תהלים קמ, ד), ניב ללשון ארסית. טובי העיר משבחים את הרב כנר המאיר לציבור תדיר, אך הרבנית נאחזת בצד האחר של המשל: נר של שבת דולק — כלומר כלה ודועך עד שכבה. ״אם יהא דולק כנר של שבת״ — אם יכלה וידעך כמותו — תברך גם עליו ברצון. נדר חגיגי, בפני עדים, שאינו אלא משאלת מוות.

## בדיחה 1600

אשה קבלה לפני הרב:

ערב-ערב שב בעלה לביתו מלא זעם, רב עמה וממרר את חייה. הביא הרב בקבוק מים, לחש עליו ואמר לאשה:

הא לך, בתי, סגולה בדוקה ומנוסה. כל-אימת שמבקש בעלך לריב עמך, תגמאי מיד מן המים הקדושים הללו, ולא תפלטי אותם מפיך עד יעבור זעמו. ובזכות זו שלום יהיה לך, אם ירצה השם…

ביאור: ״סגולה״ — תרופת פלא עממית; ״תגמאי״ — תלגמי, תשתי מלוא הפה. כל ״קדושתם״ של המים בכך שפה מלא אינו יכול להשיב — ומריבה שאין לה צד שני כבה מאליה. הרב יודע שעצה גלויה (״שתקי״) הייתה נדחית בעלבון, ולכן הוא עוטף אותה בלחש ובבקבוק. דרויאנוב מציין שהבדיחה מהלכת גם באוצר ההומור הגרמני, בשינוי נוסח קל.

הערת דרויאנוב: הבדיחה שלפנינו ידועה גם באוצרם של
הגרמנים, והיא מסופרת שם בשינוי־נוסח קצת (מרקנס א', סי' 296,
עמ' 250; ועיי"ש עמ' 276 הערה לסי' זה). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1600, עמ' 197) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1601

אשה באה לבעל-שם וקבלה לפניו:

בעלה מטורף, ואין לה חיים עמו.

אמר לה הבעל-שם מה שאמר, והיא הלכה לה. למחר בא בעלה אל הבעל-שם, וגם הוא קבל לפניו:

אשתו מטורפת, ואין לו חיים עמה.

אמר לו הבעל-שם מה שאמר, והוא הלך לו. לאחר שיצא שלח הבעל-שם אחרי האשה ואמר לה:

שעת-רחמים היום בשמים; תני ״פדיון״ כך וכך ואתפלל עליך.

בכתה האשה ואמרה:

היה לי כסף ובא בעלי המטורף ולקח הכל.

נענה הבעל-שם ואמר לה:

עכשיו אני רואה, שהדין עם בעלך: את מטורפת והוא שפוי…

ביאור: „בעל-שם" הוא מחולל נסים עממי, שהמוני העם פנו אליו בקמיעות ובברכות; „פדיון" — התשלום שנותנים לו תמורת תפילתו, ו„שעת רחמים" — עת שהתפילה מסוגלת בה להתקבל. אבחנתו מי שפוי ומי מטורף נקבעת כולה לפי הכסף: הבעל, שהקדים ולקח את כל המזומן — ולא הותיר ממה לגבות פדיון — הוא ה„שפוי", והאישה חסרת-הפרוטה מוכרזת מטורפת. העוקץ מכוון אל חמדנותם של מחוללי-הנסים.

## בדיחה 1602

אור לארבעה-עשר אמרה אשה לבעלה:

לך ובדוק; כבר ביערתי כל החמץ מן הבית.

נהם הבעל:

הרי את בבית…

ליגלגה האשה ואמרה:

חמץ זה אינו מעכב: עוד לפני עשרים שנה מכרו אבא לגוי…

ביאור: „אור לארבעה-עשר" בניסן הוא הלילה שלפני ערב פסח — ליל „בדיקת חמץ", שבו מחפשים לאור הנר את שאריות החמץ בבית. הבעל נוהם שהאישה עצמה היא חמץ שנשאר, והיא משיבה בכלי הלכתי אחר: „מכירת חמץ", המנהג למכור לגוי מכירה פורמלית את החמץ שאין מבערים — ואז הוא „אינו מעכב", כלומר אינו פוסל את הבית לפסח. חמץ כמוה כבר נמכר: אביה מכר אותה „לגוי" לפני עשרים שנה, כשהשיא אותה. היא פוטרת את העלבון ומחזירה כפול — הבעל עצמו הוא ה„גוי".

## בדיחה 1603

בחור נשא בתולה. לא הוציא עמה שנה, חלה ומת. באו הקברנים להוציא את המת לקבורה ואמר הזקן שבהם לאלמנה הצעירה:

לקרוע את צריכה.

צנחה האלמנה לקרקע וזעקה:

הניחו לי! עמו אני רוצה להיקבר…

רכן אליה הזקן ולחש לה:

אם מימין את קורעת – תהא מותרת לכל אדם, ואם משמאל – תהא אסורה לכל אדם.

חזרה וזעקה האלמנה:

הניחו לי! עמו אני רוצה להיקבר… מימין…

ביאור: „קריעה" — קריעת הבגד כאות אבל על מת. הבחנה בין צדדים אכן קיימת בהלכה (על הורים קורעים משמאל, כנגד הלב), אבל הדין שממציא כאן הזקן — ימין מתירה להינשא שוב, שמאל אוסרת — הוא בדותה שכל תכליתה מלכודת. זעקת „עמו אני רוצה להיקבר" חוזרת מילה במילה, ורק המילה האחרונה — „מימין" — מסגירה שהאלמנה כבר מתכננת את הנישואין הבאים.

## בדיחה 1604

אלמנה צעירה נשתטחה על קבר בעלה, שמת קודם זמנו. עד ששכבה על הקבר ושפכה את לבה הכאוב לפני המת, נכנס לה רמש אל תחת חולצתה והתחיל מדגדג אותה. הרימה ראשה מעל הקבר ונאנחה:

מנדיל, מנדיל! זה שנתיים אתה יושב בישיבה של מעלה, ועדיין לא הנחת ידך ממעשי-נערות שלך…

ביאור: „נשתטחה על הקבר" — השתרעה עליו בבכי ובתחינה, כמנהג המשתטחים על קברי יקיריהם; „רמש" — חרק זוחל; „ישיבה של מעלה" — בית-המדרש השמימי שבו, לפי המסורת, יושבות נשמות המתים ולומדות תורה. את דגדוג החרק מייחסת האלמנה לרוח בעלה, שגם אחרי שנתיים ב„ישיבה" לא נגמל ממשובות נעוריו — נזיפה שכולה געגוע. דרויאנוב מציין נוסח גרמני בעל גוון מקומי: אלמנה בכפר מושלג ומנותק טיפלה במלאכתה בלילה לאור קיסם בוער שתקעה ביד בעלה המת, שהמתין בבית לקבורה; מחום האש התרכך הגוף ונפל בין רגליה, והיא נכלמה ואמרה: „האנס, כבר מת ועדיין אין אתה שוכח מעשי-נערות שלך".

הערת דרויאנוב: גוון מיוחד, גוון המקום, יש לה לבדיחה זו
בפיהם של הגרמנים. וכך הם מספרים: עם חורף יורד במרומי
"הכרבולת" של היער הבוורי שלג בשפע רב. לפנים, כשלא דאגו
לתיקוני הדרכים, היו הכפרים שם מנותקים מן היישוב בחודשי
החורף, ואם מי־שהוא מת לו, מת, היה משהה אותו עמו בפינה מיוחדת
בבית, עד שהגיעה שעת־הכושר להביאו לקבורה; הקור הגדול היה
שומר על הבר־מינן מן הריקבון. ובחודשים ההם יש אשר היו כלים
הנרות והשמן מן הבית, והיו מדליקים קיסם למאור. והנה טיפלה
אלמנה צעירה במעשה־ידה בלילה לאורו של קיסם, ואת הקיסם
תקעה לתוך ידו של בעלה המת, שחיכה לשעת קבורתו. ומאשו של
הקיסם רכו ידיו של הבר־מינן, רך כל גופו, ופתאום כרע, נפל בין
רגליה של האלמנה הצעירה. נכלמה מאוד ואמרה לו: "האנס, כבר
מת ועדיין אין אתה שוכח מעשי־נערות שלך" (ברונר, "Schelmen-
Büchlein", עמ' 69). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1604, עמ' 198) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1605

אשה באה אל הרב:

להתגרש מבעלה היא מבקשת.

אמר לה הרב:

בתי, מה דבר רע מצאת בו?

החזירה לו האשה:

רבי, בעלי, הוא, ואיני רשאית לספר בגנותו.

לאחר שנתגרשה אמר לה הרב:

עכשיו הגידי נא, בתי, מה דבר רע מצאת בו?

החזירה לו הגרושה:

רבי, עכשיו אדם זר הוא לי, ואיני רשאית לספר בגנותו…

ביאור: „לספר בגנותו" — לדבר עליו רעות, לשון הרע. הנימוס של האישה אטום משני הצדדים: כנשואה אינה מגנה את בעלה, וכגרושה אינה מגנה אדם זר — כך שסיבת הגירושין לא תיוודע לעולם.

## בדיחה 1606

שניים נכשלו בעבירה חמורה ובאו יחדיו אל הרב לבקש תשובה. שאל הרב לאחד מהם:

מה חביב עליך ביותר?

החזיר החוטא:

סיגרה טובה.

שמע הרב וגזר עליו, שיהא פרוש שנה שלימה מסיגרה.

חזר ושאל הרב לשני:

ומה חביב עליך ביותר?

החזיר הלה:

אשתי.

שמע הרב וגזר עליו, שיהא פרוש שנה שלימה מאשתו.

הלכו שניהם לבתיהם וקיימו וקיבּלו.

עבר חודש, עברו חדשיים, עברו שלושה חדשים. פעם אחת ישב החוטא השני בחדרו בלילה ועיין בספר. פתאום שמע: יד מתדפקת על חלונו. קם ושאל:

מי שם?

אני, - נשמע קולה של אשתו מאחורי החלון.

קפץ ואמר:

לכי לך; אסור!

אני יודעת, – נענה הקול מאחורי החלון. – לא באתי אלא להודיעך:

פלוני חברך מעשן כבר…

ביאור: „קיימו וקיבלו" — לשון מגילת אסתר: קיבלו על עצמם את הגזרה במלואה. האישה הנדחית מן החלון אינה מבקשת דבר — היא רק „מודיעה" שהחבר כבר חזר לסיגריות, ומניחה לבעלה להסיק לבדו שגם פרישותו שלו בטלה. פיתוי במסווה של מסירת מידע תמימה; ואגב כך נרמז שבעיני הרב — ובעיני הבדיחה — אישה וסיגרה תענוגות שקולים הם.

## בדיחה 1607

שאלו למחודד:

עזין שבחיות מי הן?

השיב המחודד:

נשים של ישראל הן הן עזין שבחיות. כבר שרו עם כל הצבאים והאריות והדובים והזאבים - ויכלו להם…

ביאור: „מחודד" — איש שנון; „עזין" — נועזות, חצופות. השאלה מכוונת לתשובת הגמרא (ביצה כה ע"ב): „שלושה עזין הן — ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות", כלומר התשובה ה„נכונה" היא הכלב. אבל המחודד עונה אחרת: „שרו" — נאבקו, על-פי „כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב), והחיות שנשות ישראל נאבקו בהן וגברו עליהן הם בעליהן: צבי (הירש), אריה (לייב), דב (בער) וזאב (וולף) — משמות הגברים הנפוצים ביותר ביהדות מזרח אירופה.

## בדיחה 1608

אמר הירשל אסטרופולר:

פחותה אשה מכל הפסולים שבעולם… אשתקד היה מעשה: נזדמנתי לפונדקי עשיר והשיאני יצרי לישב עמו ימים אחדים ול­התפרנס משלו בהרחבה… ראיתי, שבּת בוגרת לו ואין עליה קופ­צים, ואמרתי לו: ״רצונך, שתתן לי בתך לאשה?״ – לא סירב ונענה לי בשמחה רבה… כל אותם הימים סמוך הייתי על שולחנו ונהניתי מכל טוב. וכשהגיע יום-החופה, אמרתי לו: ״דע לך, שגנבים וגזלנים יש לי במשפחתי״. אמר: ״אין בכך כלום״. חזרתי ואמרתי לו: ״דע לך, שגם מוסרים ומשומדים יש לי במשפחתי״. חזר ואמר: ״אין בכך כלום״. וכשאמרתי לו: ״דע לך, שאשה יש לי בביתי״ – התחיל מקלל ומגדף ומיד גירשני מביתו…

ביאור: הירשל אוסטרופולר — הבדחן-הנוכל המפורסם של ההומור היהודי. „פסולים" — פגמי ייחוס משפחתיים הפוסלים שידוך; „מוסרים" — מלשינים המסגירים יהודים לשלטונות; „משומדים" — מומרים שהמירו את דתם: שני אלה נחשבו הבזויים שבפגמי המשפחה. הפונדקי, הלהוט להשיא בת בוגרת שאין עליה קופצים, בולע גנבים, גזלנים, מוסרים ומשומדים — ורק הגילוי שיש להירשל אישה מפוצץ את השידוך. וכך „הוכחה" הטענה שאישה פחותה מכל הפסולים; ואגב כך אכל הירשל ימים אחדים בהרחבה על חשבון מארחו.

## בדיחה 1609

מדכּי חבד היה אומר:

שלושה דברים יפים ירדו לעולם. הקדימונו הגויים ונטלו את כּולם, ומכאן ואילך הם אסורים עלינו מפני ״דרכי האמורי״. ואלו הם: פּרווה של כבשים, שינה על-גבי התנור ומתנת-יד לאשה…

ביאור: „דרכי האמורי" — האיסור ההלכתי לחקות מנהגי גויים. מדכי חבד — בדחן חסידי נודע — עוטף את קינתו בלשון של דין: שלושה תענוגות „הקדימו הגויים ונטלו", ולכן נאסרו על ישראל כחיקוי מנהגיהם — פרוות כבשים חמה, שינה על גבי התנור (בבתי מזרח אירופה ישנו על התנור הבנוי, המקום החם בבית), ו„מתנת-יד לאשה" — מחוות חיבה לאישה. העוקץ בשלישי: רוך גלוי בין בעל לאשתו מוצג כתענוג „גויי" שיהודי אינו מרשה לעצמו — לעג עצמי לנישואין המסורתיים חסרי החיבה המופגנת.

## בדיחה 1610

הוא היה אומר:

בוא וראה, עד היכן מגיעה רשעותה של אשה! שלושה רובלים לשבוע אני מבקש לפסוק לינטה אשתי, ובלבד שתמות, ומחמת רש­עות היא מסרבת…

ביאור: „לפסוק" — לקצוב תשלום קבוע, כדרך שפוסקים מזונות. הבעל מציג את עצמו כמי שהציע עסקה הוגנת — קצבה שבועית תמורת מותה — ואת סירובה של ינטה למות הוא רושם בסעיף „רשעות". שנאת האישה מחופשת לתרעומת על חוסר הגינות מסחרי.

## בדיחה 1611

מדכּי הזמין אורח עני לסעודה. נכנם לביתו ושאל:

ינטה אשתי, במה אנו סועדים היום?

השיבה ינטה:

בצרות ויסורים וחליים רעים.

השמעת? – אמר מדכי לאורחו. – ואתה חששת, שמא לא תהא הס­עודה מספקת…

[נוסח אחר: אמר לה מדכּי:

תבשיל ראשון בשביל האורח, תבשיל שני בשבילך היום, ותבשיל שלישי תצניעי בשבילך לשבת…]

ביאור: תשובת ינטה — „בצרות ויסורים וחליים רעים" — היא מרירות של בית עני: אין במה לסעוד. מדכי מגיש לאורח את הקללות כתפריט שופע — אל דאגה, סעודה כזאת תספיק לכולם; ובנוסח האחר הוא אף מחלק אותן למנות-מנות ומצניע אחת לשבת. הומור של עוני, שבו הצרות הן המצרך היחיד שיש ממנו בשפע.

## בדיחה 1612

בשעת זעם היתה אשתו של מדכּי מקללת לא אותו בלבד, אלא גם את בנו-יחידו, שילדה לו.

אמר לו מדכּי:

בני, כמה טוב ויפה היה לשנינו. אילו לא ידעתי אנוכי את אמך…

ביאור: „ידעתי" — לשון המקרא ליחסי אישות („והאדם ידע את חוה אשתו"). קינת מדכי קורסת מתוך עצמה: אילו לא „ידע" את האם, הבן שאליו מופנים הדברים כלל לא היה נולד — ולא היה נותר „שנינו" שייטב להם. המרירות על הנישואין עזה כל כך, שהיא מוחקת בהיסח הדעת גם את הבן היחיד.

## בדיחה 1613

אמרה לו אשתו למדכּי:

עכשיו ״ארורה״ אני בעיניך, וכשאמות – תנקר את האדמה בציפורניך, בשביל לחזור ולהוציאני מתוכה.

נאנח מדכי:

אוי, מתי יבוא לידי ואנקר…

ביאור: האישה מנבאת שאחרי מותה יתחרט בעלה וינקר את האדמה בציפורניו כדי להוציאה מקברה מרוב געגוע. מדכי מאמץ את הדימוי שלה עצמו — „מתי יבוא לידי ואנקר" — אלא שהכיסופים באנחתו אינם אליה, אלא ליום שבו יזכה סוף-סוף לנקר.

## בדיחה 1614

וכשמתה ינטה ישב מדכּי על הקרקע ובכה ולא קיבל תנחומים.

אמרו לו:

מרדכי, שמא אין אתה מאמין, חלילה, בתחיית-המתים?

החזיר מדכי:

אני מאמין באמונה שלימה, ומשום-כך אני בוכה…

ביאור: „לא קיבל תנחומים" — סירב להתנחם. „אני מאמין באמונה שלימה" הוא נוסח שלושה-עשר עיקרי האמונה שבסידור, שהאחרון בהם הוא האמונה בתחיית המתים. המנחמים חוששים שבכיו הנואש מעיד על כפירה — והוא מעמידם על טעותם: דווקא משום שהוא מאמין בשלמות שהמתים יקומו, הוא יודע שינטה עוד תשוב אליו. ועל זה הוא בוכה.

## בדיחה 1615

משכלתה לו אבילות למדכּי התחילו השדכנים משדכים לו אשה אחרת. סירב ואמר:

אילו הייתי נשמע לכם ונושא שנייה, לא הייתי כדאי לפני המקום, שתמות הראשונה…

ביאור: „משכלתה אבילות" — משתמו ימי האבל; „כדאי לפני המקום" — ראוי וזכאי בעיני האל. ההיגיון של מדכי: מות אשתו הראשונה היה חסד משמים שנעשה עמו, ומי שממהר לשאת שנייה מוכיח למפרע שלא היה ראוי לחסד הזה — שהרי אילו היו נישואין דבר טוב, לא היה האל טורח להצילו מהם.

## בדיחה 1616

כשמתה אשתו הראשונה של ישעיה׳קה פיפר נשא אחותה; מתה גם זו ונשא אחות שלישית. אמרו לו:

מה ראית, רבי ישעיה, לישא אחיות?

החזיר ישעיה׳קה:

מאוסה עלי משפחה זו, ואני מבקש להביא עליה כלייה…

ביאור: „כלייה" — השמדה גמורה. מאחר שנשותיו מתות בזו אחר זו, הפכו הנישואין בידיו לכלי נשק: הוא ממשיך לשאת את בנות המשפחה השנואה כדי לחסלה בת אחר בת.

## בדיחה 1617

וכשמתה אשתו השלישית של ישעיה׳קה ביקש מאת הקברנים, שלא ישאו את המיטה דרך הרחוב, אלא דרך חצרות וקרפיפות.

תמהו המלווים:

זה למה?

החזיר ישעיה׳קה:

חוששני לעין הרע…

ביאור: „קרפיפות" — חצרות אחוריות מגודרות. מעין הרע מסתירים מזל טוב שמעורר קנאה — ומי שקבר שלוש נשים חושש, כביכול, שהבריות יראו את „מזלו" ברחוב ויתקנאו בו. הלוויה, שראוי שתעורר רחמים, מוצנעת כאילו הייתה מציאה.

## בדיחה 1618

יוסי גולדה׳ס חלה ונסתכן. פקח עיניו ושלח לקרוא את השדכן, ששידך לו את אשתו. תמהו קרוביו ואמרו לו:

זה למה לך?

נענה יוסי ואמר:

מקובלני: קודם מיתה חייב אדם להשלים עם שונאיו…

ביאור: „יוסי גולדה'ס" — יוסי „של גולדה", גבר המכונה בעיירה על שם אשתו: סימן מובהק למי שאשתו שולטת בו; „נסתכן" — הגיע לסכנת מוות; „מקובלני" — מסורת בידי. המנהג להשלים עם שונאים לפני המוות אכן קיים — וזימון השדכן דווקא, מכוח המנהג הזה, אומר הכול: האיש שסידר לו את נישואיו הוא הגדול שבאויביו.

## בדיחה 1619

ראה יוסי, שמלאך-המוות עומד מראשותיו, וביקש מאת אשתו, שתתקשט ותלבש בגדי יום-טוב ותבוא לפניו. מתחילה סבורה היתה, שנטרפה עליו דעתו מחמת חולי, ולא עשתה בקשתו. לאחר שחזר וביקש, עשתה רצונו ובאה לפניו לבושה בגדי יום-טוב וכל תכשיטיה עליה. התחזק יוסי, הרים ראשו מעל הכר ואמר: מלאך-המוות, אתה הוא שאומרים עליך מלא-עיניים? תן עיניך בזו. כלום אין אתה מוצא אותה נאה הימני?…

ביאור: „מלא עיניים" — כינויו של מלאך המוות באגדה (עבודה זרה כ ע"ב): כולו מכוסה עיניים, ואין דבר נסתר ממנו. יוסי הגוסס רותם את העיניים הרבות האלה לתכסיסו האחרון: הוא מקשט את אשתו בבגדי חג ובכל תכשיטיה ומציגה לפני המלאך — הבט בה, היא נאה ממני; קח אותה במקומי. דרויאנוב מציין שאותה בדיחה, בשינוי נוסח, מסופרת במזרח על ג'וחא ועל נצר א-דין — גיבורי ההומור העממי הערבי והטורקי.

הערת דרויאנוב: אותו דבר־כמובן, בקצת שינוי־נוסח־מספרת
בדיחה של ארץ־הקדם על ג'וחא ועל נצר אד־דין (וסלסקי,
נצר אד־דין ב', סי' 448, עמ' 133; ביבליוגראפיה־עמ' 229). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1619, עמ' 202) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1620

כּלב לץ היה אומר:

אם נגזרה גזירה על אדם שתמות אשתו, מוטב, שתמות השנייה תחילה…

ביאור: „לץ" — בדחן. המשאלה בלתי אפשרית בכוונה: ה„שנייה" — זו שיישא אחרי מות הראשונה — תמות תחילה, כלומר עוד לפני שנשא אותה. מאחורי הפרדוקס עומדת ההנחה שהנחמה המקובלת לאלמן, נישואין שניים, גרועה בעיני הלץ מן האבל עצמו — ומוטב להיפטר ממנה מראש.

## בדיחה 1621

וכשמתה אשתו של כלב ובאו אליו שדכנים לשדך לו אחרת, אמר להם:

לא הן ולא שכרן. אשה בבית – טירדה בבית. עד שאתה מספיק להתרגל בחלוקך כראוי, היא באה ומניחה לפניך חלוק חדש…

ביאור: „לא הן ולא שכרן" — לשון הגמרא בברכות (ה ע"ב): רבי יוחנן החולה נשאל „חביבין עליך ייסורין?" והשיב „לא הן ולא שכרן" — איני רוצה לא בייסורים ולא בשכר המובטח עליהם. כלב עונה כך לשדכנים על הנשים: לא הן ולא התועלת שבהן. „חלוק" — בגד בית. וכל כתב האישום נגד מוסד הנישואין מצטמצם לטרדה אחת: אישה אינה מניחה לך ליהנות מחלוק ישן שהתרגלת אליו — היא מחליפה אותו בחדש. הטיפול שלה נחווה אצלו ככפייה, והרישול — כחירות.

## בדיחה 1622

רבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של החסידים במוסקבה, ו״הרב מטעם״ שם ישבו בבית אחד, דלת מול דלת. בדלתו של ״הרב מטעם״ היתה קבועה טבלית רוסית, ובדלתו של רבי חיים-יעקב – טבלית עברית. לימים חלתה אשתו של ״הרב מטעם״ ומתה. מיד ציווה רבי חיים-יעקב לשמשו, שיחליף גם הטבלית שלו בטבלית רוסית. אמר לו השמש:

רבי, מה טעם יש בדבר?

הסביר לו רבי חיים-יעקב:

דומה, שמלאך-המוות נזקק רק ללשון הרוסית, ומבקש אני להודיע לו, שגם כאן יושב רב…

ביאור: „רב מטעם" — רב שמינו שלטונות רוסיה הצארית לנהל את פנקסי הקהילה; הוא נדרש להשכלה רוסית דווקא, ובעיני היהודים המסורתיים נחשב פקיד ולא רב אמיתי. רבי חיים-יעקב וידרביץ, רבם ה„אמיתי" של חסידי מוסקבה, גר דלת מול דלת עם אחד כזה — זה שלט (טבלית) ברוסית וזה בעברית. כשמלאך המוות נטל את אשת השכן דווקא, מסיק רבי חיים-יעקב שהמלאך קורא רק רוסית, וממהר להחליף את שלטו „להודיע לו שגם כאן יושב רב" — הסבר למדני המכסה בקושי על משאלת הלב, שיבוא המלאך גם אל אשתו שלו.

## בדיחה 1623

מתה אשתו השנייה של אדם חשוב ובא בימים, וביקש לישא שלישית ודווקא בתולה. אמרו לו:

וכי דרכו של אדם חשוב בא בימים לחזור על בתולה?

החזיר הוא:

אשתי השנייה, עליה השלום, אלמנה היתה. קודם שנשאתי אותה אמרתי לה: ״בתי, שמא בנים יש לך מבעלך הראשון?״ בכתה ואמרה: ״היו ומתו״. ולאחר שנשאתי אותה נעשה נס והמתים קמו מקבריהם ובאו לביתי. לפיכך מבקש אני עכשיו לישא דווקא בתולה! אפילו אם בנים חיים יש לה – מובטחני, שלא יבואו לביתי…

ביאור: „לחזור על בתולה" — לבקש דווקא בתולה, דבר תמוה לזקן מכובד. ה„נס" שבו „קמו המתים מקבריהם" אינו נס כלל: בני האלמנה, שהוצגו לפני החתונה כמתים, התגלו כחיים ובאו להתפרנס על שולחנו. מכאן ההיגיון: בתולה — אפילו יש לה בנים חיים, מובטח לו שלא יבואו לביתו.

## בדיחה 1624

מעשה באדם אחד, שקרו אותו שני אסונות זה אחרי זה: היו לו שלוש מאות רובל והפסידם, היתה לו אשה ומתה. ישב על הקרקע והטיח דברים כלפי מעלה:

״האל יעות משפט, ואם שדי יעות צדק?״ [26]. שנינו: זה נהנה וזה לא חסר, כופין אותו על מידת סדום, ואילו אתה עברת על דין מפורש זה. ביקשת ליטול ממוני ואשתי? היה לך ליטול אשה תחילה, ומיד הייתי אני נושא אחרת במקומה עם שלוש מאות רובל נדוניה. אחר כך היית חוזר ונוטל שלוש מאות רובל שלי. אילו כך עשית, היו לך אשה ושלוש מאות רובל, והיו גם לי אשה ושלוש מאות רובל. אתה לא היית חסר ואני הייתי נהנה. עכשיו, שהפכת את הסדר ונטלת ממוני תחילה ואחר-כך את אשתי, מי פתייה תלך אחרי עני כמותי, שאין לו כלום? נמצא, אני חסר ואתה לא נהנית. יותר מאשה ושלוש מאות רובל אין לך גם עכשיו. ולי אין כלום – לא אשה ולא שלוש מאות רובל…

הערות שוליים:
- [26] איוב ח. ג.

ביאור: „האל יעוות משפט, ואם שדי יעוות צדק?" — פסוק מאיוב (ח, ג), שנאמר שם דווקא כהגנה על צדקת האל; כאן הוא נהפך לפתיחת כתב אישום. „שנינו: זה נהנה וזה לא חסר — כופין אותו על מידת סדום" — עיקרון מדיני התלמוד (בבא קמא כ ע"ב): כשאחד יכול ליהנות בלי שהשני יפסיד דבר, המסרב בכל זאת נוהג ב„מידת סדום" — רשעות לשמה — וכופים אותו לוותר. על העיקרון הזה תובע האבל את ההשגחה: אילו נלקחה האישה תחילה, היה נושא מיד אחרת עם נדוניה של שלוש מאות רובל, והאל יכול היה ליטול אחר כך גם את כספו — לכל אחד היו נותרים אישה ושלוש מאות רובל, „זה נהנה וזה לא חסר". משנהפך הסדר, שום „פתייה" לא תינשא לעני חסר-כול: הוא חסר, והאל לא הרוויח דבר — עבירה מפורשת, כביכול, על דין סדום. הקינה נעשתה פלפול, והכאב — תיק משפטי נגד שמים.

## בדיחה 1625

נפלה הברה בעיר, שפרעות מתרגשות לבוא, ובחצות-לילה יצאו ״הגביר״ ובנו לחפור בור בחצר ולגנוז כסף וזהב ואבנים טובות.

עד שהם מזיעים וחופרים נשמע פתאום מאחורי הגדר קולו של מעדר, שפגע באבן. תמהו האב והבן:

הגם שמעון מלמד בחופרים? מה הוא מבקש לגנוז? הקיש ״הגביר״ על הגדר ושאל חרש:

שמעון, בּוֹר שאתה חופר למה לך?

נענה הלה מאחורי הגדר ואמר:

רבי יעקב, יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו, ויש לך אדם, שאשתו חביבה עליו מגופו…

ביאור: „נפלה הברה" — פשטה שמועה; „פרעות" — פוגרומים; „גביר" — עשיר הקהילה; „מלמד" — מורה תינוקות ב„חדר", מן העניים שבעיירה; „לגנוז" — להטמין; „מעדר" — כלי חפירה. ערב פרעות מטמין כל אחד את היקר לו מכול. תשובת שמעון בנויה כמאמר חז"ל — „יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו" היא לשון הגמרא בברכות (סא ע"ב) — וההקבלה שלמה: אוצרו של הגביר זהב, ואוצרו של המלמד העני אשתו, ולכן הוא קובר אותה בבור. ובפרק שבין איש לאשתו מהדהד גם הפירוש השני של קבירת האישה — הצלה או הזדמנות.

## בדיחה 1626

יהודי חלה ונסתכן. ראה, שהוא הולך למות והזמין את הרב, שיכתוב לו צוואה. בא הרב, והתחיל החולה מחלק נכסיו:

את הבית הוא מוריש לבנו הבכור…

מיד נכנסה אשתו לתוך דבריו:

בננו הבכור כבר יש לו בית; שני בתים למה לו? מוטב, שיפול הבית בחלקו של בננו הקטן.

הסכים הבעל ושב לחלוקת נכסיו:

את החנות הוא מוריש לבתו…

חזרה אשתו ונכנסה לתוך דבריו:

בתנו בחורה היא עדין, ולממון בעין היא זקוקה.

כעס החולה ונהם:

הגידי, נא, מי מאתנו הולך למות – אני או את?…

ביאור: האישה מכתיבה את חלוקת הירושה במקום בעלה הגוסס, סעיף אחר סעיף, עד שהוא נאלץ לברר מי משניהם בכלל עומד למות. אפילו את המילה האחרונה של חייו — הצוואה — היא לוקחת ממנו.

## בדיחה 1627

אשה התייפחה ויבבה ליד מיטת בעלה הגוסס:

על מי אתה נוטש אותי? מי אני ומה אני בלעדיך?…

התחזק הגוסס, נענה ואמר:

שטיא, למה את מיבּבת? אבוא למקומי ואסתדר כהלכה, ומיד אקח גם אותך לשם, אם ירצה השם…

ביאור: „שטיא" — שוטה בארמית, פנייה מקילה-חיבתית. הגוסס נשען על דפוס ההגירה המוכר של התקופה: הבעל נוסע ראשון לאמריקה, „מסתדר" — מוצא פרנסה ודירה — ואז שולח כרטיסים ומביא אליו את אשתו. הוא מיישם את הסדר הזה על המסע לעולם הבא, ומה שנשמע לו נחמה מעשית ואופטימית — „מיד אקח גם אותך לשם, אם ירצה השם" — הוא בעצם הבטחה לבבית שגם היא תמות בקרוב.

## בדיחה 1628

כשיצא הרופא מן הבית ואמר, שאפסה כל תקווה, התחילה אשתו של החולה מתייפחת:

סנדר! סנדר! כיצד אתה עוזב שבעת בניך?

שמע החולה, גנח ונענה:

אדרבה, שמא תלכי את לשם ואני אשאר כאן עם שבעת בני?…

ביאור: קינת האישה — איך תעזוב את שבעת בניך — נענית בהצעת חילופין: שתמות היא, „תלכי את לשם", והוא יישאר עם הילדים. גם על ערש דווי, החלופה המושכת בעיני הבעל אינה להישאר בחיים אלא להישאר בלעדיה.

## בדיחה 1629

אשה גססה, וכשניגש אליה בעלה נתחזקה ואמרה לו:

משביעה אני אותך, שתשלים עם אמי ויחדיו תלכו ללוויה. מנוחה לא תהיה לי בקבר, אם יחרצו הבריות לשונן.

הוריד הבעל ראשו לקרקע, נאנח ממעמקים ואמר:

רצונך קדוש לי ואקיימנו, אבל אלהים עדי: טרופה תהיה לי הלוויה…

ביאור: „טרופה" — מקולקלת, הרוסה. האישה הגוססת דואגת שלא „יחרצו הבריות לשונן" — שלא ירכלו על הסכסוך בין בעלה לאמהּ — והבעל אכן נשבע לקיים את רצונה האחרון, אבל אינו מתאפק מלהתוודות: ההליכה לצד חמותו השנואה תהרוס לו את הלוויה. הצער האמיתי שלו שמור לא למות אשתו אלא לאיכות החוויה שלו בהלווייתה.

## בדיחה 1630

מתה אשתו של יהודי אמריקני ובאו קרוביה וקרוביו ללוות אותה. דחה אותם האלמן ואמר:

מחר תהיה הלוויה; היום תכפו עליו עסקיו ואין שעתו פנויה.

תמהו הקרובים והתחילו מלינים עליו, שאדם גס הוא.

החזיר להם האלמן:

אנו האמריקנים יש לנו כלל גדול: ” Business before pleasure "

ביאור: „Business before pleasure" — „עסקים לפני תענוג", פתגם אמריקני שגור. האלמן שדוחה את לוויית אשתו מפני עסקיו לא שם לב מה נובע מן הכלל שגייס להגנתו: אם העסקים קודמים, הרי הלוויה שנדחתה מפניהם היא ה־pleasure — התענוג.

## בדיחה 1631

אשתו הלמדנית של רבי מנחם-מנדיל רוּבּין, רבה של ליסקה, שמעה את המשרת שבביתה מברך ברכות-השחר בקול רם ואומר: ״ברוך שלא עשני אשה״. נעלבה וגערה בו. הגיעו הדברים לרבי מנחם-מנדיל, הקפיד ואמר לה:

דעי לך: פחוּת שבזכרים יפה ממעולה שבנקבות.

נעלבה הרבנית עוד יותר ושמרה את עלבונה בלבה.

ורבי מנחם-מנדיל, שהיה מרבה בצומות כל ימות-השבוע, רגיל היה במרק של תרנגולת שמנה לסעודה של שבת. אותה שבת התכוונה הרבנית להקניטו והכינה לו מרק של תרנגול כחוש, ולא של תרנגולת שמנה. טעם הרב את המרק ולא נעם לו, נמנע ולא אכל.

שאלה הרבנית:

לא אמרת, פחות שבגברים יפה ממעולה שבנקבות?

החזיר לה הרב:

במה דברים אמורים? קודם מיתה, אבל לאחר מיתה נקבה יפה…

ביאור: רבי מנחם-מנדל רובין היה רבה של ליסקה, עיירה חסידית בהונגריה. „ברוך שלא עשני אשה" היא ברכה מברכות השחר שהגבר אומר בכל בוקר (הנימוק המסורתי: על שנתחייב במצוות רבות יותר), והיא שהעליבה את הרבנית הלמדנית. הרב עוד מוסיף מימרה בנוסח למדני: „פחות שבזכרים יפה ממעולה שבנקבות" — והרבנית לוכדת אותו בלשונו דרך המטבח. „זכר" ו„נקבה" חלים גם על עופות, ולכן במקום התרנגולת השמנה של שבת — התענוג היחיד של מי שצם כל ימות השבוע — היא מגישה לו תרנגול: זכר, אבל כחוש. כשהוא מסרב לאכול היא מצטטת לו את עצמו, והוא נחלץ בכלי למדני מובהק: „במה דברים אמורים" — נוסחה משנאית שמסייגת כלל ומעמידה אותו על מקרה מסוים. עדיפות הזכר, מתברר, אמורה רק בחייו; בקערת המרק, „לאחר מיתה", דווקא נקבה יפה. כך הוא מציל את העיקרון — ומודה בתבוסה.

## בדיחה 1632

שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם נוהגים חשיבות בבר-מינן ונושאים אותו? יקום על רגליו וילך.

השיב אייזיק-מאיר:

כיצד יקום וילך וציציותיו פסולות? [27]

אמרו לו:

תינח איש, החייב בציצית, אשה שפטורה מציצית מאי איכא למימר?

החזיר אייזיק מאיר:

אשה אם לא ישאו אותה בעל-כורחה, לא תצא מן הבית עד העולם.

הערות שוליים:
- [27] את המת קוברים בטלית מצוייצת, אלא שפוסלים את הציצית תחילה; יורה דעה שנא ב (רמ״א)

ביאור: אייזיק-מאיר דיק — מסופרי ההשכלה הנודעים ביידיש, שנון מפורסם. „בר-מינן" — כינוי ארמי למת. לשאלה המתחכמת — למה „נושאים" את המת ולא יקום וילך בעצמו — עונה דיק ברצינות הלכתית מדומה: את המת קוברים בטלית שציציותיה נפסלו בכוונה תחילה (הערה [27]), ואיך יילך יהודי בציציות פסולות? המקשים ממשיכים בלשון בית-המדרש: „תינח איש… מאי איכא למימר" — ארמית: ניחא לגבי איש, אבל מה יש לומר על אישה, שפטורה ממצוות ציצית? כאן מגיעה העקיצה האמיתית: אישה, אם לא יישאו אותה בכוח, לא תצא מן הבית לעולם.

## בדיחה 1633

זקן וזקנה השיאו בת-זקוניהם, ולמחר ישבו וסיפרו זה עם זה על חייהם מכאן ולהבא. אמר הבעל לאשתו:

זקנים כמונו חייבים כבר לזכור יום-המיתה… אם מי-שהוא משנינו ימות חלילה, – מיד אעלה אני לארץ-ישראל…

ביאור: התוכנית „אם מישהו משנינו ימות — מיד אעלה אני לארץ-ישראל" מנוסחת כאילו היא שוויונית, אבל היא עובדת רק בתרחיש אחד: שהיא תמות והוא יישאר. הזקן פשוט מגלה לאשתו, יום אחרי שהשיאו את בת-הזקונים, למה הוא מחכה.

## בדיחה 1634

מעשה באשה רעה שחלתה ונסתכנה. נאבקה עם מלאך-המוות כמה זמן ולסוף הבריאה. היה שם פיקח אחד וקרא על בעלה:

״רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ – היא תקום״… [28]

הערות שוליים:
- [28] משלי יט, כא.

ביאור: „אשה רעה" בלשון הספר — קנטרנית שממררת את חיי בעלה; „נסתכנה" — הגיעה לסכנת מוות. הפיקח דורש את הפסוק ממשלי יט, כא — „רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", כלומר: האדם מתכנן הרבה, אבל רק רצון האל מתקיים — דווקא על הבעל: „מחשבות לבו" הן התקוות שטיפח בסתר למות אשתו, ו„עצת ה'" שגברה עליהן היא החלמתה. הפסוק החסוד עושה את המלאכה לבדו: חושף את משאלת הלב של הבעל בלי להטיח בו מילה רעה אחת.

## בדיחה 1635

צדיק חלה מחלה מסוכנת, והיו שניים ממקורביו מחזירים על חסידיו שינדבו לו מחייהם יום, חצי-יום, שעה. נכנסו אצל חשוב אחד ושאלו אותו:

כמה אתה מנדב?

השיב החשוב:

עשרים שנה אני מנדב.

נזדעזעו המעשים ואמרו לו:

אם בממון אמרו: ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״ [29] בשנים לא כל-שכן?

רמז המנדב כלפי אשתו ואמר:

לא משלי, משלה אני מנדב…

(בדיחה זו בצורה אחרת עיין סימן 690 בכרך ראשון).

הערות שוליים:
- [29] כתובות סז, ב.

ביאור: מנהג חסידי: כשצדיק נוטה למות, חסידיו „מנדבים" לו ימים ושנים מחייהם שלהם. „המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" הוא כלל תלמודי (כתובות נ ע"א): גם הנותן צדקה ביד רחבה אל יפזר יותר מחמישית מנכסיו, שלא יתרושש בעצמו. מכאן זעזוע השלוחים: אם בממון הגבילו חכמים לחומש, בשנות חיים על אחת כמה וכמה. אבל נדיבותו המופלגת של החשוב מתבארת ברמיזה אחת כלפי אשתו: עשרים השנה אינן משלו אלא משלה — הוא „תורם" בשמחה את מה שממילא היה רוצה להיפטר ממנו.

## בדיחה 1636

חלתה אשתו של אדם ומתה. נכנסו אצלו ידידיו וחבריו לנחמו, ולא קיבל תנחומים. בכה ואמר:

תנחומים של-הבל אתם מנחמים אותי. אשה כמותה לא אמצא…

ביאור: נוסח הניחומים המקובל לאלמן הוא „עוד תמצא אשה כמותה". האבל דוחה אותם כ„תנחומי הבל", ו„אשה כמותה לא אמצא" נשמע רגע כקינת אוהב על אבדה שאין לה תחליף — עד שנזכרים באיזה פרק אנחנו: ייתכן מאוד שכוונתו היא שאישה גרועה כמותה, ברוך השם, לא תזדמן לו עוד.

## בדיחה 1637

אשה הביאה בשבת מתנורו של האופה את החמין שטמנה [30], וכשהתחילה מערה מתוך הקדירה לתוך הקערה צהבו פניה ואמרה לבעלה:

מציאה מצאנו! חמין של אחרים, טובים ושמנים משלנו.

כשנתמלאה הקערה הגישה הבעל לאשתו, שהיא תטעם ראשונה.

תמהה האשה:

מאימתי נתחבבתי עליך כל-כך?

החזיר לה הבעל:

ודאי יושב עתה בעל-החמין ומקלל ואומר: ״הלואי וייחנקו בלגימה ראשונה״…

הערות שוליים:
- [30] נשים של חצר אחת, או של שכונה אחת, טומנות ערב-שבת את החמין בתנור גדול של אופה, ובשבת קודם סעודה מביאה כל אשה ואשה קדירתה שלה לביתה. פעמים, כשהקדירות מרובות, מתחלפות קדירה בחברתה.

ביאור: „חמין" — תבשיל השבת שהוטמן מערב שבת בתנורו של האופה, שם החזיקו כל בני העיירה את קדירותיהם עד למחרת; מכאן קל להתחלף בטעות בקדירה של אחרים. כשמתברר שה„מציאה" טובה ושמנה משלהם, מציע הבעל לאשתו את הכבוד לטעום ראשונה — לא מרוב חיבה, כפי שהיא תמהה, אלא מפני שבעל החמין האמיתי ודאי יושב עכשיו ומקלל את הגנבים „שייחנקו בלגימה ראשונה", ומוטב שהקללה תפגע בה ולא בו.

## בדיחה 1638

ההוא שישב בסוכה ונכנסה אשתו והביאה את הלפיתה של יום-טוב, נכשלה ונפלה ושברה רגלה.

תמה הבעל:

ומה אני מקיים: ״שלוחי-מצוה אינן ניזוקין״? [31]

הירהר רגע ותירץ:

ראויה היתה זו שתשבור ראשה, ומחמת ״שלוחי-מצוה אינן ניזוקין״ לא שברה אלא רגלה…

הערות שוליים:
- [31] פסחים ה, א.

ביאור: „לפיתה" — תוספת שמלפתים בה את הפת, מטעמי החג. „שלוחי מצוה אינן ניזוקין" — כלל תלמודי (הערה [31]): מי שבדרכו לקיים מצווה מוגן מפגע רע. האישה נשאה אוכל לסוכה — שליחת מצווה לכל דבר — ובכל זאת שברה רגל, והבעל ניגש לתאונה לא כבעל מודאג אלא כלמדן שנתקל בקושיה: איך יתיישב הכלל? ה„תירוץ" שלו מציל את הכלל ומעליב את אשתו בנשימה אחת: מגיע היה לה לשבור את הראש, וזכות המצווה היא שצמצמה את הנזק לרגל בלבד.

## בדיחה 1639

אשתקד, – סיפר אדם לחברו, – חלתה אשתי. רופא מומחה אמר, שהיא שמנה יותר מדי, ושלח אותה למקום אחד, ששמו מאריינבד. מי-רפואה, אמר, יש שם, וכל השותה מהם מכחיש. וכך היה. ישבה שם כל הקיץ, שתתה מאותם המים, כחשה עשרים ליטרה וברוך-השם הבריאה.

נענה חברו ואמר:

תבוא עליו ברכה, על אותו רופא מומחה… עכשיו אשלח, אם ירצה השם, את אשתי לשם חמש שנים רצופות…

ביאור: מריינבד — עיירת מרפא מפורסמת בבוהמיה, שמימי מעיינותיה נחשבו סגולה להרזיה; „מכחיש" — יורד במשקל, נעשה כחוש; „ליטרה" — מידת משקל, כחצי קילוגרם. החבר שומע שהמים ממיסים את הבשר, מברך את הרופא המומחה — ומתכנן לשלוח את אשתו שלו למעיינות לחמש שנים רצופות: אם כדי שתתמוסס כליל, ואם לפחות כדי להרוויח חמש שנים בלעדיה.

## בדיחה 1640

אשה חלתה ונסעה למקום-רפואה. עברו ירחים ולא שבה לביתה. וכל חודש היה בעלה שולח לה כסף לצורכי רפואה. לסוף פקעה סבלנותו וכתב לה:

״זוגתי הצנועה, אחת משתי אלה אני מבקש: או בואי בשלום, או לכי לשלום״…

ביאור: „בוא בשלום" מברכים את מי שמגיע, „לך לשלום" — את מי שהולך לדרכו. אחרי חודשים של מימון „צורכי רפואה" בעיר המרחצאות מנסח הבעל אולטימטום סימטרי ומנומס להפליא: או שתחזרי, או שתיעלמי לתמיד. שתי האפשרויות שקולות בעיניו לגמרי — הוא שוקל אותן במאזני הארנק, לא במאזני הלב — ובלבד שייפסק משלוח הכסף החודשי.

## בדיחה 1641

שאלו לרבי אייזל חריף:

מה ראו מסדרי המשנה לסדר מסכתא גיטין קודם מסכתא קידושין?

החזיר רבי אייזל:

ללמדך, שהקדוש ברוך-הוא מקדים רפואה למכה…

ביאור: עובדת יסוד: בסדר נשים שבמשנה, מסכת גיטין (דיני גירושין) אכן קודמת למסכת קידושין (דיני נישואין) — הפוך מסדר החיים. „הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה" הוא מאמר תלמודי (מגילה יג ע"ב): האל מכין את התרופה עוד לפני שהוא מביא את הפורענות. רבי אייזל חריף, מפורסם שבמשיבים השנונים של ליטא, „מיישב" בעזרת המאמר את סדר המסכתות: הנישואין הם המכה, והגירושין — הרפואה שהוכנה והוקדמה לה.

## בדיחה 1642

יהודי בא אל הרב:

אשתו הוא מבקש לגרש.

נסתכל בו הרב ותהה: זקן עמד לפניו.

אמר לו הרב:

אימתי נשאת אשתך?

השיב הזקן:

לפני ארבעים שנה נשאתיה.

ובנים יש לך הימנה?

הן, רבי; שני בנים ושלוש בנות.

היכן הם?

יצאוני כולם: הללו נשאו להם נשים, והללו נישאו לאנשים.

ועכשיו, – התפלא הרב, – לעת זיקנה, אתה אומר לגרש את אשתך?

החזיר הזקן:

הן, רבי, אני מבקש לגרשה… קודם חתונתי לא ראיתי-אותה. אבא נתנה לי. לאחר שראיתיה ביקשתי לגרשה. מיחה אבא. ״מעוברת היא״ אמר. ושוב מעוברת ושוב מינקת… עמדה מלדת וביקשתי לגרשה. מחה אבא. ״שני בנים ושלוש בנות לך, אמר, ואי-אפשר שיגדלו ילדים בלי אם״… בגרו הבנים והבנות וביקשתי לגרשה. מחה אבא. ״בניך ובנותיך, אמר אתה מקפח לגבי שידוכים״… עכשיו אין לי כבר, ברוך השם, לא בנים ולא בנות בביתי, ואם לא עכשיו, רבי, אימתי?…

ביאור: „אם לא עכשיו — אימתי?" הוא סוף מאמרו המפורסם של הלל (אבות א, יד), קריאה שלא לדחות את המעשה הראוי. הזקן רצה לגרש את אשתו מן הרגע שראה אותה לראשונה — בשידוכי הדורות ההם קיבל החתן את כלתו מידי אביו בלי לראותה קודם — אבל ארבעים שנה נדחתה משאלתו מטעם ענייני מתחלף: מעוברת, מינקת, ילדים צריכים אם, גרושה בבית תקלקל את שידוכי הבנים. עכשיו, כשהתרוקן הבית מן העיכוב האחרון, הוא מגייס את קריאת הדחיפות המוסרית של הלל למפעל חייו האמיתי.

## בדיחה 1643

משה יוֹג ביקש לגרש את אשתו ועיכּבוּ טובי העיר, עיכּב גם הרב. נאנח משה ואמר:

ריבּונו של-עולם, ״צדקתך כהררי-אל״, הלואי וצדיקיך יצבּו כהרים, ״משפטיך תהום רבה״, שופטיך ירדו תהומות, ואם לא ישארו אלא ״אדם ובהמה״, אני ואשתי, ודאי ״תושיע ה׳״ [32]

הערות שוליים:
- [32] תהלים לו, ז.

ביאור: „טובי העיר" — פרנסי הקהילה. משה יוג דורש את הפסוק מתהלים לו, ז — „צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ה'" (במקורו: צדקת האל איתנה כהרים, משפטיו עמוקים כתהום, והוא מושיע את כל בריותיו) — כתפילה פרטית לסילוק מעכבי הגט: ה„צדיקים" — טובי העיר — יקפאו על עומדם כהרים; ה„שופטים" — הרב — ירדו לתהום; וכשלא יישארו בעולם אלא „אדם ובהמה", הוא ואשתו, תבוא סוף-סוף הישועה: הגירושין. מי מבני הזוג האדם ומי הבהמה — את זה הוא משאיר לשומעים.

## בדיחה 1644

חשוב אחד מחשובי ווילנה היתה אשתו מצערת אותו. ביקש ליתן לה גט וסירבה לקבל. פעם אחת פשטה שמועת-שווא, שסוף- סוף נפטר מאשתו הרעה וגירשה. שמחו חבריו ושדכן אחד נזדרז ובא לשדך לו אשה חדשה. החזיר לו אותו חשוב:

״אני לצלע[33] נכון״, אבל מה אעשה – ״ומכאובי נגדי תמיד״ [34].

הערות שוליים:
- [33] עיין בראשית ב, כב.
- [34] תהילים לח, יח.

ביאור: „צלע" היא כינוי לאישה, על-פי בראשית ב, כב — חוה נבראה מצלעו של אדם (הערה [33]). לשדכן הנחפז עונה האיש בפסוק מתהלים לח, יח — „כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד" (הערה [34]) — שפירושו המקורי: אני עומד למעוד, וכאבי אינו מרפה ממני. ובקריאה שלו: ל„צלע" — לאישה חדשה — אני מוכן ומזומן; אלא ש„מכאובי נגדי תמיד" — אשתי הרעה, שמסרבת לקבל גט, עודנה כאן. בחצי פסוק הוא גם מקבל את ההצעה וגם מפריך את השמועה.

## בדיחה 1645

ההוא שבא אל הרב:

אשתו מצערת אותו, והוא מבקש לגרשה.

אמר לו הרב:

״כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות״ [35].

החזיר לו הבעל:

רבי, מוטב, שיבכה מזבח משאבכה אני…

הערות שוליים:
- [35] גיטין צ, ב.

ביאור: הרב מצטט את הגמרא (גיטין צ ע"ב, הערה [35]): המגרש את אשתו הראשונה — אפילו מזבח בית-המקדש מוריד עליו דמעות; ביטוי עז לחומרת הצעד, שנועד להניא את הבעל. אבל הבעל עורך את חשבון הדמעות בקור רוח: מוטב שיבכה המזבח משאוסיף לבכות אני.

## בדיחה 1646

איש ואשה באו אל הרב:

זיווגם אינו עולה יפה, ושניהם מסכימים לגט, אבל רק ילד אחד להם ואין הם יכולים להתפשר: מי יגדל את הילד, הוא או היא.

אמר להם הרב:

שובו ובואו לאחר שנה; יהיו לכם שני ילדים ותחלקו אותם ביניכם; זה יגדל אחד וזו תגדל אחד.

נשמעו להרב והלכו להם. עברה שנה וחזרו ובאו ושניהם עגומים:

נולדו להם תאומים…

[נוסח אחר:

…אמר להם הרב:

שובו ובואו לאחר שנה; יהיו לכם שני ילדים ותחלקו אותם ביניכם: זה יגדל אחד וזו תגדל אחד. שאל הבעל:

רבי, מה נעשה, אם יוולדו לנו תאומים?

ליגלגה האשה, נענתה ואמרה:

רבי, הסתכל נא בבעל-תאומים זה! אילו עליו סמכתי לא היה לנו גם ילדנו היחידי…!]

ביאור: עצת הרב אריתמטית: חכו שנה, יהיו שני ילדים, כל אחד ייקח אחד. הטבע לא שיתף פעולה — נולדו תאומים, ועכשיו שלושה ילדים, ומספרם שוב אינו מתחלק. בנוסח האחר האישה מקדימה את הגורל: כשהבעל דואג מראש „ומה אם ייוולדו תאומים?", היא עוקצת שאילו סמכה על כוחו, גם הילד היחיד לא היה בא לעולם.

## בדיחה 1647

אשה באה אל הרב:

להתגרש מבעלה היא מבקשת.

אמר לה הרב:

שמא דבר רע מצאת בו, בתי?

הן, רבי, – החזירה האשה: – חשד קשה יש לי עליו, שילדנו האחרון לא שלו הוא…

ביאור: האישה תולה בבעלה את החשד היחיד שיכול להפליל רק אותה: אם הילד האחרון אינו שלו — היא לבדה יודעת מדוע.

## בדיחה 1648

ההוא שבא לרבי חיים-יעקב ווידרביץ:

גט לאשתו הוא מבקש לסדר.

נענה לו רבי חיים-יעקב ואמר:

שכר סידור הגט תשלם חמישים רובל.

תמה הלה:

רבי, כל-כך הרבה למה?

החזיר לו רבי חיים-יעקב:

ידידי, סדר נא אתה לי גט לאשתי, ומיד אשלם לך מאה וחמישים…

ביאור: „סידור גט" — עריכת הגירושין בידי רב, שירות בתשלום. על התמיהה מדוע חמישים רובל — סכום נכבד מאוד — עונה רבי חיים-יעקב בהצעת מחיר הפוכה: הוא עצמו ישלם פי שלושה למי שיסדר גט לו מאשתו שלו. כלומר: חמישים רובל תמורת שחרור מאישה — מציאה.

## בדיחה 1649

בטלן שהתפרנס כל ימיו ממעשה-ידיה של אשתו נתאלמן. רעב יום אחד, רעב שני ימים, ובשלישי יצא ופשט יד לבריות. אמר לו חברו:

עד שאתה פושט יד לבריות ומשחיר פניך, מוטב, שהיית נותן דעתך לישא שנית אשה עסקנית ולהתפרנס ממעשה-ידיה.

נעלב הבטלן והחזיר לו:

אשה עסקנית שתנשא לי ודאי מטורפת היא, וכלום כך אני בעיניך, שאשא מטורפת?…

ביאור: „בטלן" — מי שאינו עובד לפרנסתו; „אשה עסקנית" — חרוצה, אשת מסחר שמפרנסת את הבית; „פשט יד לבריות" — חיזר על הפתחים. עצת החבר מעשית לגמרי, אבל הבטלן דוחה אותה בהיקש שכורה לו בור: אישה עסקנית שתסכים להינשא לבטלן כמוהו — ודאי מטורפת היא; והוא, ברוב כבודו, לא יישא מטורפת. גאוותו הנעלבת מודה בלי משים שאף אישה שפויה לא תרצה בו.

## בדיחה 1650

זוג מן השמים. הוא יושב כל-היום בבית-המדרש ועוסק בתורה ובתפילה, והיא יושבת כל-היום בשוק ומוכרת כּעכים לגדולים ולקטנים. וערב-ערב היא שבה מן השוק ומניחה שני כּעכים על השולחן לפניו:

״יאכל, יהנה וישוב לתורה ולתפילה״…

פעם אחת ניגש לשולחן ולא מצא כעכים. תמה ושאל:

מה ראית לשנות ממנהגך?

הניסה היא דמעה מעיניה וסיפרה:

אסון קרה אותה. גונדה של חיילים עברה בשוק, פשטו ידיהם בטרסקל שלה, חטפו את הכעכים והלכו להם.

ראה הוא, שצערה גדול, ניחמה ואמר לה:

אל תצטערי, המקום ימלא חסרונך.

הירהר רגע אחד והוסיף:

שטיא! אם הם חטפו אמאי לא חטפת גם את זוג כעכים בשבילי?…

ביאור: „כעכים" — מאפי בצק טבעתיים שנמכרו בשוק; „טרסקל" — סל הרוכלת; „גונדה" — פלוגת חיילים; „שטיא" — שוטה בארמית. „זוג מן השמים" נאמר כאן באירוניה: הוא יושב בבית-המדרש, היא מפרנסת. „המקום ימלא חסרונך" הוא נוסח ניחומים מסורתי („המקום" — כינוי לאלוהים), והבעל מספיק להגות אותו ברוממות רגע אחד בלבד לפני שמתברר מה באמת מטריד אותו: לא סחורתה השדודה של אשתו אלא שני הכעכים שלו — שאותם יכלה, לדעתו, „לחטוף" לעצמה בתוך המהומה. ה„שטיא" שהוא מטיח בה חוזר אליו כבומרנג.

## בדיחה 1651

אדם מישראל כּלו לו עסקיו בעיירתו הקטנה והלך לכרך גדול לבקש פרנסה. עשה בכרך חצי-שנה, שנה, ושב בידיים ריקות. והיה לבו עגום עליו מאוד:

כיצד ישוב לאשתו ובידו אין כלום?

נמלך ועטף פניו במטפחת עד למעלה מעיניו, וכך נכנס לביתו. ראתה אותו אשתו וזעקה:

אוי לי, מה אסון קרה אותך?

גנח הבעל והחזיר:

גזלנים התנפלו עליו בדרך. וכשהתחיל בוכה ומתחנן אליהם, שיחוסו עליו ועל אשתו וילדיו, אמר הגדול שבהם:

״או שתתן לנו ממונך, או שנכרות לך חוטמך״…

ספקה האשה כפיה וחזרה וזעקה:

רוצח! מוטב שהיית מפקיר את הממון ושב שלם בגופך.

הסיר הוא את המטפחת מעל פניו, נענה ואמר:

ידעתי, שאשה כשירה את… וכרצונך עשיתי…

ביאור: הבעל שחוזר בידיים ריקות מביים שוד: הוא חובש את פניו כאילו נכרת חוטמו, ומחלץ מאשתו מראש את הפסיקה שמוטב להפקיר את הממון ולשוב שלם בגוף. עכשיו ידיו הריקות הן בדיעבד קיום רצונה. „אשה כשירה את…" רומז למאמר חז"ל „איזוהי אשה כשרה? העושה רצון בעלה" — וכאן, בהיפוך, הבעל הוא שעשה כביכול את רצונה.

## בדיחה 1652

אשה הניחה את בעלה בבית וציוותה עליו, שינענע את ה­עריסה בשביל שיישן התינוק, וישמור על החלב השפות על הכירה, שלא יגלוש. אגב נזכרה, שבעלה לקקן, הוסיפה ואמרה:

המגדנת שבארון – סם-המוות וסכנה גדולה לנגוע בה.

אמרה והלכה לה.

מצא הבעל חבל וקשרו ברגלו ובעריסה, בשביל שיוכל לנענע אותה, כמצוּוה עליו, והוא עצמו התייצב ליד הכירה לשמור על החלב. פתאום נפתחה הדלת ונכנס כלב, נבהלה התרנגולת שבבית ופרחה למעלה והפכה את הקדירה ונשפך החלב. בּיקש להציל את הקדירה שלא תישבר ועקר רגלו הקשירה בחבל, ומיד נהפכה ה­עריסה ונפל התינוק לקרקע. ידע שתכלה אליו הרעה מאת אשתו, הלך ומצא את המגדנת בארון, אכל אותה ועלה על המיטה, ושכב בפישוט ידיים ורגליים.

וכשחזרה האשה וראתה את הנעשה, התחילה מקללת את הבעל וצווחה:

רשע, מופקר, למה במיטה תשכב?

נאנח הבעל והחזיר:

ראיתי, שאין לי תקנה אלא סם-המוות, ואכלתי את המגדנת, והרי אני שוכב ומסתכל בשעון, אימתי יבוא קצי?…

ביאור: „לקקן" — מי שידו נשלחת לממתקים; „שפות על הכירה" — עומד על האש; „מגדנת" — עוגה, ממתק. האשה, שמכירה את בעלה, מכריזה שהמגדנת שבארון היא סם-המוות — שקר לבן שנועד להרחיקו ממנה. אחרי שרשרת האסונות הוא נזכר דווקא באזהרה הזאת: אכילת הממתק האסור נעשית „התאבדות", והוא שוכב לו בנחת וממתין לקץ שלא יבוא — מפלט מושלם מזעמה. דרויאנוב מציין שזו בדיחה נודדת המצויה גם אצל האחים גרים, ומביא נוסח איטלקי על בן טיפש שהרג את התרנגולת הדוגרת, ישב בעצמו על הביצים, שפך את היין — ולבסוף אכל את האגוזים המסוכרים ה„ממיתים" והסתתר בתנור.

הערת דרויאנוב: אף בדיחה זו מהלכת מעם לעם ומשנה
נוסחאותיה בדרך הילוכה. השתמשו בה גם האחים גרים (עי' סי'
185, לפי המהדורה של פון דר ליאן־ב', סוף סי' 138, עמ' 210).
השווה גם בו־אדם סי' 25, עמ' 51. – מלבד הנוסח היפה שלנו
נראה לי יפה גם נוסח איטלקי: היה לה לאשה בן טיפש שבטיפשים,
והיא ראתה אותו נחמד שבנחמדים. פעם אחת הוצרכה לצאת מן
הבית לזמן־מה ואמרה לו לבנה: "בני ובר־בטני, תן דעתך לשמור
על התרנגולת, הדוגרת על ביציה, שלא תסתלק מהן, שאם תסתלק
מהן, ולא יהיו לנו אפרוחים". — "אעשה ואשמע", — אמר הבחור
הטיפש, והיא הלכה לה. לקיים מצות האם טיפל הבחור בתרנגולת
הדוגרת עד כדי כך, שהרג אותה. נמלך ואמר בלבו: "עכשיו מוכרח
אני לעלות ולשבת על הביצים שלא יצטננו". עלה וישב עליהן
ושבר את כולן. בינתים התחיל הרעב מציק לו, מרט את התרנגולת
ושם אותה על הכירה, כדי לצלות אותה. אף ניגש אל החבית אשר
בבית למזוג לו כוס יין. אך פתח את הברז נסתכל וראה: החתול גנב
את התרנגולת. מיד רץ אחרי החתול להציל את התרנגולת מפיו,
ונשפך כל היין מתוך החבית. מצא שק מלא קמח ושפך את כולו על
הקרקע לכסות על היין. וכדי להיפטר מן העונש הצפוי לו מידי
אמו, מצא ואכל את האגוזים המסוכרים, ששמע עליהם מפי אמו,
כי ממות בהם, — אכל את כולם והסתתר בתנור הגדול. חזרה האם
לביתה, ולא מצאה את בנה, והתחילה קוראת לו בשמו. לסוף נענה
ואמר: "אמא, אני כאן, בתנור, וסם־המות אכלתי" (יוהאנס בולטה
וניאורג פוליבקה, "Anmerkungen zu den KHM der Brüder
Grimm", כרך ד', ליפציג 1930, עמ' 193—194). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1652, עמ' 210) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1653

מעשה באדם אחד, שהיתה אשתו מושלת בו וגם מטעימה אותו כוח-ידיה. יום מימים ברח מפניה ונסתר מחמתה תחת המיטה. עד ששכב שם נפחד ונרעש נשמע קול דופק בדלת. אמרה לו האשה:

צא ופתח.

סירב ולא יצא ממחבואו. בטשה האשה ברגלה וצרחה:

צא ופתח!

נענה הבעל מתחת למיטה והחזיר:

איני נשמע לך. יראו וידעו הכל, שאני שורר בביתי…

[נוסח אחר:

…יום מימים נחתה ידה על לחיו אחת שתיים ושלוש. מחה הוא את הלחי ואמר לאשתו:

אשה, אם גם כל היום תהיינה ידייך שלוחות ללחיי, מה יתנו ומה יוסיפו לך? ״והוא ימשול בך״ כתוב מפורש בתורה… [37]

הערות שוליים:
- [37] בראשית ג, טז

ביאור: „מטעימה אותו כוח-ידיה" — מכה אותו. הכרזת „אני שורר בביתי" בוקעת ממחבוא מתחת למיטה, וכל ה„מרד" שהבעל מסוגל לו הוא סירוב לצאת משם. בנוסח האחר הוא נאחז, בין סטירה לסטירה, בפסוק שנאמר לחוה בבראשית ג, טז — „והוא ימשול בך" — סמכות שהכתוב מעניק לו בדיוק ברגע שהמציאות שוללת אותה.

## בדיחה 1654

בעל ואשתו באו לרבי דוד׳ל מטלנא.

רבי, – טען הבעל, – זוללה היא זו, וכל מה שאני מכניס היא מוציאה לכריסה.

רבי,– החזירה האשה, –סובא הוא זה, וכל מה שאני חוסכת הוא מוציא לגרונו.

נענה רבי דוד׳ל ואמר:

לכו לכם לרבם של המתנגדים, שבּקי הוא בברכות-הנהנין, ויפסוק לכם, אם ״מזונות״ עדיף או ״שהכל״ עדיף…

ביאור: „זוללה" — רעבתנית; „סובא" — שתיין. רבי דוד'ל מטלנא היה אדמו"ר חסידי נודע, ו„רבם של המתנגדים" הוא הרב הליטאי הלמדן, יריבה המסורתי של החסידות. „ברכות-הנהנין" הן הברכות שלפני אכילה ושתייה: על מאפה — „בורא מיני מזונות", על משקה (וגם על יי"ש) — „שהכל נהיה בדברו". הרבי מתרגם את המריבה הזוגית לשאלת הלכה: זלילתה היא „מזונות", סביאתו — „שהכל", ואיזו ברכה עדיפה — שיכריע הלמדן הליטאי, שדקדוקי-ברכות הם מומחיותו. כך הוא נפטר מהזוג ועוקץ את המתנגדים בנשימה אחת.

## בדיחה 1655

אמרה אשה למדנית לבעלה:

בוא וראה כמה יהירים אתם הגברים! אפילו פחות שבכם נוהג סילסול בעצמו ומברך "שלא עשני אשה״. החזיר לה הבעל:

אין מכאן ראיה. שום גבר אינו מברך אלא כלפי אשתו שלו…

ביאור: „שלא עשני אשה" היא ברכה מברכות-השחר שהגברים מברכים מדי בוקר; „נוהג סילסול בעצמו" — מחשיב את עצמו, מתגאה. לטענת האשה זו הוכחה ליהירות גברית כללית — והבעל „מפריך": שום גבר אינו מתכוון בברכה לנשים בכלל, אלא לאשתו-שלו בלבד. ההגנה גרועה מן ההאשמה: במקום יהירות המין הגברי כולו יצאה עקיצה לאשתו — ברוך שלא נעשיתי כמותך.

## בדיחה 1656

אמר אדם לחברו:

כמה אתה נותן לי במחיר אשתי?

החזיר חברו:

לא-כלום.

נענה הבעל ואמר:

לך זכה במקחך…

ביאור: „מקח" — קנייה, ו„לך זכה במקחך" הוא נוסח של סגירת עסקה. החבר מעריך את הסחורה ב„לא-כלום" — והבעל, במקום להיעלב, ממהר לסגור: קח אותה בחינם, העיקר שנפטרתי.

## בדיחה 1657

שאלו לליצן:

על שום מה נקרא חג-הסוכות ״זמן שמחתנו״?

החזיר הליצן:

על שום שהנשים פטורות מסוכה…

ביאור: „זמן שמחתנו" הוא כינויו של חג הסוכות בתפילה. על-פי ההלכה נשים פטורות ממצוות סוכה (מצוות-עשה שהזמן גרמן), ולכן הגברים אוכלים ויושבים בסוכה — בלי נשותיהם. זו, לפי הליצן, השמחה: שבוע של מנוחה מן האשה.

## בדיחה 1658

אימתי נהנה בעל מסעודתו?

כשהוא יושב בסוכה ואין אשתו עמו.

אימתי נהנית אשה מסעודתה?

כשהיא מוטלת במיטה אחרי לידה והכל מטפלים בה.

אימתי נהנים שניהם מסעודתם?

כשהם מוזמנים לסעודת-מצוה בביתם של אחרים.

אימתי שניהם אינם נהנים מסעודתם?

כשהם מזמינים אחרים לסעודת-מצוה בביתם…

ביאור: חידה בארבעה חלקים, שכל תשובותיה מצטרפות לחשבון עגום: הבעל נהנה כשהוא אוכל בסוכה — שם האשה איננה; האשה נהנית כשהיא במיטת-היולדת — אז הכול משרתים אותה; שניהם נהנים כשאחרים מארחים ומשלמים („סעודת-מצוה" — סעודה חגיגית של ברית או חתונה), וסובלים כשהטורח וההוצאה עליהם. הנאה משותפת יש רק על חשבון הזולת.

## בדיחה 1659

אשה טורדת לבעלה משנתו בלילה:

קום ונענע קצת את הילד. שלך הוא לא פחות משהוא שלי.

שיכור-שינה מגרד הבעל ראשו ומחזיר:

ישני את את המחצית שלך תחילה, אחר-כך איישן אני את המחצית שלי…

ביאור: „שיכור-שינה" — מעורפל מרוב תרדמה. האשה טוענת שהילד שלו לא פחות משהוא שלה — והבעל מקבל את החלוקה כפשוטה: שתישן היא את „המחצית שלה" תחילה, והוא כבר יישן את שלו אחר-כך; כלומר עד שיגיע תורו הילד כבר יירדם כולו בידיה. דרויאנוב מציין מקבילה במעשיות נצר אד-דין (ג'וחא), גיבור ההומור העממי המוסלמי, ושם התשובה בוטה יותר: „ישני את את המחצית שלך, ואני — לא אכפת לי אם המחצית שלי תבכה".

הערת דרויאנוב: לא כך החזיר נצר אד־דין לאשתו, אלא אמר
לה: "ישני את המחצית שלך, ואני — לא איכפת לי, אם המחצית
שלי תבכה" (ווסלסקי, "נצר אד־דין ב'", סי' 460, עמ' 142). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1659, עמ' 212) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1660

אלמן, אב לילדים קטנים, נשא אלמנה, אם לילדים קטנים, ולא היו שנים מרובות ובבית נתוספו עוד ילדים קטנים.

פעם אחת נכנס הבעל לבית ולאוזנו הגיעה בכיית ילדים.

אמר לאשתו:

מה קול הבכייה הזאת?

החזירה לו האשה:

אני, היושבת בבית, רגילה כבר בכך. ילדיך שלך וילדי שלי מכים את ילדינו שלנו…

ביאור: במשפחה המורכבת שלוש מחנות: ילדיו מנישואיו הקודמים, ילדיה משלה, וילדיהם המשותפים — והברית היחידה שנרקמת בין שני המחנות הוותיקים היא נגד „ילדינו שלנו", דווקא פרי הנישואין החדשים.

## בדיחה 1661

כשמת שמריל שניטקבר מצאו כתוב בפנקסו:

לדברי ריש-לקיש חייב אדם לפרוש מאשתו בשנות רעבון[39] ואני הקטן בא למלא אחריו ולהורות, שבשנות-שובע חייב אדם להיות מצוי אצל אשתו, שנאמר: ״מעת דגנם ותירושם רבו – בשלום יחדו אשכבה ואישן״… [40]

הערות שוליים:
- [39] תענית יא, א.
- [40] תהילים ד, ח – ט.

ביאור: בגמרא בתענית (יא ע"א) אומר ריש-לקיש שאסור לאדם לשמש מיטתו — לקיים יחסי-אישות — בשנות רעבון, מתוך הזדהות עם צרת הציבור (הערה [39]). שמריל הליצן „משלים" את הדין בפנקסו בהיפוכו: אם ברעב חובה לפרוש, הרי בשובע חובה להיות מצוי אצל האשה — ו„אני הקטן" (לשון ענווה של פוסקים) מוצא לכך אסמכתה בתהלים ד (הערה [40]): „מעת דגנם ותירושם רבו", כלומר משעה שיש שפע דגן ויין, „בשלום יחדיו אשכבה ואישנה". הוא קורא את ה„שכיבה יחדיו" כזוגית, וכך תאוות-בשרים מתחפשת לפסק הלכה גמור, המנוסח כדרך הלמדנים — „בא למלא אחריו ולהורות".

## בדיחה 1662

ההוא שהתפאר לפני חברו:

זה לי עשרים שנה אני פרוש מן האשה.

תמה חברו:

והיא מה אומרת?

החזיר הראשון:

היא אינה יודעת…

[נוסח אחר:

… – והיא מה אומרת:

החזיר הראשון:

כלום חייב אדם לספר הכל לאשתו?…]

ביאור: „פרוש מן האשה" — נמנע מחיי-אישות, מנהג של סגפנות וחסידות שראוי להתפאר בו. אבל אם האשה עצמה אינה יודעת על ה„פרישות" — סימן שבמיטתה לא חסר דבר, והבעל פשוט מוצא את סיפוקו במקום אחר. ההתפארות בצדיקות מתגלה כהודאה בבגידה, והנוסח האחר („כלום חייב אדם לספר הכל לאשתו?") רק חותם את ההסתרה.

## בדיחה 1663

אברהם-בּר גוטלובר הביא ספריו לאברך משכיל ועשיר, ולא מצא אותו בביתו. בא בשנית, בא בשלישית, ולא מצא אותו. ישב וחיכה לו שעה ארוכה, ולא בא האיש. ניגש הזקן לאשתו של המשכיל ואמר לה:

בבקשה ממך, הגידי נא לי, היכן מיטתך?

הסמיקה האשה הצעירה ושאלה:

למה לך?

החזיר הזקן:

רוצה אני לחכות לבעלך. כלום גם לשם לא יבוא?…

ביאור: אברהם-בר גוטלובר — מסופרי ההשכלה הנודעים, שהתפרנס בזקנתו ממכירת ספריו בחתימה מראש; „אברך" — גבר צעיר נשוי. אחרי שלוש פעמים שבא ולא מצא את בעל-הבית, שאלתו המביכה על מיקום המיטה מתבררת כעקיצה: אם האברך אינו מצוי בביתו אף פעם — אולי גם אל מיטת אשתו הצעירה אינו מגיע, ואז אין טעם לחכות לו גם שם.

## בדיחה 1664

בתו של רב נישאה לבנו של צדיק. ניגש אבי-החתן לברכם ראשון תחת החופה. הניח ידו על ראשם ובירך ובירך. אחריו ניגש אבי-הכלה לברכם. הניח ידו על ראשם ובירכם ברכה קצרה:

יהי רצון, שזיווגכם יעלה יפה!

בירך ונסתלק. אמר לו הצדיק, אבי-החתן:

מה טעם לא הוסיף מר לפחות אותה ברכה, שבירך הקדוש ברוך-הוא לאדם וחוה? [41]

החזיר לו הרב:

אין צורך. מובטחני שיקיימוה מסברה…

הערות שוליים:
- [41] ״ויברך אותם אלוהים… פרו ורבו ומלאו את הארץ״; בראשית א, כח.

ביאור: הברכה שבירך הקדוש-ברוך-הוא את אדם וחוה היא „פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כח; הערה [41]). „מסברה" — מונח למדני: דבר שמגיעים אליו בהיגיון לבדו, בלי צורך בפסוק או בציווי. מול שפע-הברכות החסידי של אבי-החתן משיב הרב המתנגד ביובש למדני: את „פרו ורבו" אין צורך לברך לזוג צעיר — הם כבר יקיימו אותה מעצמם, מכוח הטבע. ומאחורי חילופי-הדברים גם העקיצה המסורתית של הרבנים כלפי מרבי-הברכות החסידיים.

## בדיחה 1665

בתחילת הקיץ מכר פשתני את פשתנו והרוויח כהוגן. סיפר לידידו ואמר:

הרבה עמלתי ויגעתי כל החורף. עכשיו דעתי לנסוע לחוץ-לארץ ולנוח כל הקיץ. אמר לו ידידו:

וגם אשתך תסע עמך?

החזיר לו הפשתני:

שטות! תבן אני מכנים לעופריים?…

ביאור: „פשתני" — סוחר פשתן. „תבן אני מכניס לעפריים?" הוא פתגם תלמודי (מנחות פה ע"א): עפריים היתה מקום משופע בתבואה, והמביא לשם תבן מביא סחורה למקום שהיא מצויה בו בשפע — מעשה מיותר. תשובת הפשתני לשאלה אם ייקח את אשתו לחוץ-לארץ אומרת אפוא: במקום שאני נוסע אליו אין מחסור ב„סחורה" מן הסוג הזה — הוא מתכוון „לנוח" שם דווקא בלעדיה.

## בדיחה 1666

פּרוש גלה למקום-תורה ועשה שם שנתיים. שב לביתו ומצא: אשתו כריסה בין שיניה. היה שם ליצן אחד, ליגלג עליו ואמר לו:

אין לך, ידידי, על אשתך ולא כלום. כבר אמרו חכמים: ״בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים״… [42]

הערות שוליים:
- [42] ברכות לה, ב.

ביאור: „פרוש" — מי שעוזב את ביתו ואשתו לשנים כדי ללמוד תורה בישיבה רחוקה; „גלה למקום-תורה" — על-פי המשנה באבות „הוי גולה למקום תורה"; „כריסה בין שיניה" — הרה מאוד. אחרי שנתיים של היעדרות, ההיריון בעליל אינו ממנו. הליצן „מנחם" אותו במאמר הגמרא בברכות (לה ע"ב): בזמן שישראל עושים רצונו של מקום — עוסקים בתורה — מלאכתם נעשית על-ידי אחרים. ההבטחה הנשגבת על שכר לומדי-התורה הופכת לרמז גס: גם „מלאכתו" הביתית של הפרוש נעשתה בידי אחר.

## בדיחה 1667

רינון יצא בעיר על אשתו היפה של סוחר. הלך אליו אחיו ואמר לו:

אחי, אשתך חשודה בעיני הבריות על שתי פתילות בנר אחד…

נאנח הבעל:

אף בעיני היא חשודה.

אמר לו אחיו:

חייב אתה ליתן לה גט.

החזיר לו הסוחר:

מלמד אתה, אחי, ואין לך ידיעה בטיב משא-ומתן. נוח לו לארם, שיהא לו מחצה בעסק יפה משיהא עסק ביש כּולו שלו…

ביאור: „רינון" — שמועה, רכילות; „שתי פתילות בנר אחד" — ניב מרמז לאשה שיש לה שני גברים; „מלמד" — מורה לתינוקות של בית-רבן, אב-הטיפוס של מי שאין לו מושג בעסקים. הסוחר מודה שהחשד נכון, אבל מחיל עליו חשבון של סוחרים: מוטב מחצית בעסק יפה — אשה יפה, גם אם היא „משותפת" — מבעלות מלאה על עסק ביש. הנאמנות נעשית סעיף במאזן, והמוסר — עניין למלמדים שאינם מבינים במשא-ומתן.

## בדיחה 1668

סוחר הסיח צערו לחברו:

אתמול נכנס לביתו ומצא את אשתו ושותפו על הדרגש…

רגז חברו ופסק:

חייב אתה ליתן לה גט.

החזיר הבעל:

אי-אפשר… בנים ובנות יש לי הימנה. מה יאמרו הבריות?

אמר לו חברו:

אם-כן, גרש אותו מביתך.

החזיר הבעל:

אי-אפשר… הוא בעל-הממון.

תהה חברו:

אלא אתה מה דעתך לעשות?

הירהר הבעל והחזיר: אני דעתי – למכור את הדרגש…

ביאור: „דרגש" — ספה, מיטת-יום. את האשה אי-אפשר לגרש (הילדים, „מה יאמרו הבריות"), את השותף אי-אפשר לסלק (הוא בעל-הממון, המממן של העסק) — ומכל המשולש נותר לבעל הנבגד רק פריט אחד שאפשר להיפרע ממנו: הרהיט שעליו נתפסו. הוא „פותר" את הבגידה בסילוק הזירה, וממילא משלים עם המשך הפרשה.

## בדיחה 1669

נשים ישבו בחבורה ודיברו בשכנתן:

פקעת של עצבים היא. כל היום תגרה בביתה. עם הבעל היא רבה, עם המשרתת היא רבה, ומנוחה אין לה בעולמה.

הגיעה השיחה לאוזני בעלה של האשה, נענה ואמר:

לחינם אתן מגלגלות רחמיכן עליה. הלואי והיתה נפשי תחת נפשה.

כל יום ויום יש לה ״שיקצה״ חדשה…

ביאור: „שיקצה" (ביידיש: שיקסע) — נערה גויה, וכאן משרתת צעירה. האשה המתוארת רבה עם משרתותיה ומחליפה אותן בלי הרף — ובעלה הופך את הרחמים לקנאה: הלוואי והיה הוא במקומה, שהרי בכל יום מזדמנת לה — ולביתם — נערה חדשה. קנאתו מסגירה בדיוק במה עיניו נתונות.

## בדיחה 1670

תלמיד-חכם נשא אשה, ולא נתחבבה עליו. ראתה היא אותו מחבב הרבה את ספריו ואמרה לו:

הלואי והייתי אני ספר.

החזיר הוא לה:

על זאת יתפלל כל אדם – שתהיה אשתו ״לוח״…

(״לוח״ מחליפים כל שנה).

ביאור: „לוח" — לוח-שנה, הספר היחיד שאין שומרים אלא זורקים ומחליפים מדי שנה. האשה מייחלת להיות ספר כדי לזכות בחיבה שבעלה מרעיף על ספריו — והוא נענה למשאלה ובוחר לה מכל המדף דווקא את הכרך המתחלף. דרויאנוב מציין שהבדיחה מופיעה כבר בקובץ אנקדוטות רוסי משנת 1809.

הערת דרויאנוב: כך מסופר גם בקובץ הרוסי "Анекдоты
русскіе", פטרבורג 1809, סי' 414, עמ' 148. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1670, עמ' 215) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1671

שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם ציווה אלהים את משה, שיפרשו ישראל מנשיהם שלושה ימים קודם מתן-תורה?

החזיר אייזיק-מאיר:

כך ציווה אלהים, כדי שיקבלו ישראל את התורה בדעה צלולה…

ביאור: לפני מעמד הר-סיני נצטוו ישראל „היו נכונים לשלושת ימים, אל תיגשו אל אשה" (שמות יט, טו) — שלושה ימי פרישה מנשותיהם כהכנה לקבלת התורה. אייזיק-מאיר דיק, הסופר והסאטיריקן היידי, „מבאר" את טעם הציווי: כדי שתהא הדעת צלולה — ומכלל הן אתה שומע את הלאו: מי שמצוי אצל אשתו, אין דעתו צלולה.

## בדיחה 1672

אמרו לו לרווק בעל-עבירה:

עד שאתה טובע בחטא כל-ימיך ומסתפק בכל מה שבא לידך, מוטב, שהיית נושא אשה כדרך כל אדם.

החזיר הרווק:

סלקא דעתכם, שאם יש לי צורך בכוס חלב, עלי לפרנס בהמה ולהיות תלוי בדעתה?…

ביאור: „בעל-עבירה" — מופקר בענייני נשים; „סלקא דעתכם" — ארמית תלמודית: „וכי עולה על דעתכם?". הרווק משיב למוכיחיו במשל הבוטה המוכר: בשביל כוס חלב אין קונים פרה — כלומר בשביל הנאה מזדמנת אין טעם לפרנס אשה כל ימיו ולהיות תלוי במצבי-רוחה. הניסוח הלמדני רק מבליט את גסות החשבון.

## בדיחה 1673

היה מי שאמר:

נמשלו נישואים לעיר נצורה: הללו שמבפנים מבקשים לצאת, והללו שמבחוץ מבקשים להיכנס…

ביאור: „עיר נצורה" — עיר במצור: הנשואים שבפנים חולמים על חירות, הרווקים שבחוץ מסתערים על החומות — וכל צד חומד את מצב זולתו. דרויאנוב מציין שמצא את המימרה במקורות כבדיחה יהודית, אך לדעתו היא אמרה של חכם או סופר שלא עלה בידו לזהותו — ואכן היא מיוחסת במסורות שונות להוגים אירופיים.

הערת דרויאנוב: במקורות מצאתי מימרה זו כבדיחה יהודית.
לפי הנראה לי, אינה אלא מימרה של חכם או סופר, ולא עלה
בידי לברר, למי היא. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1673, עמ' 216) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1674

שיחה:

בחור: אשקך מנשיקות-פי.

בחורה: למה?

בחור: הנאה תהיה לי.

בחורה: הנאה גדולה?

בחור: גדולה מאד.

בחורה: על הנאה קטנה חייב אדם לברך תחילה ברכה אחת, על הנאה גדולה חייב אדם לברך תחילה שבע ברכות…

ביאור: הבחור פותח בלשון שיר-השירים (א, ב): „ישקני מנשיקות פיהו". הבחורה עונה לו בלשון ההלכה: לפני כל הנאה חייב אדם לברך — אלו „ברכות-הנהנין". אבל על הנאה גדולה מאוד, היא פוסקת, מברכים תחילה שבע ברכות — ושבע ברכות הן ברכות-הנישואין הנאמרות תחת החופה. סירוב צנוע ושנון בקוד הלכתי: קודם חתונה, אחר-כך נשיקות.

# כרך ב׳ — בין אבות לבנים

## בדיחה 1675

אב טעה בהגדה של פסח וקרא:

“דם צפרדע, בּנים”…

הפסיקו בנו:

אבא, “כּנים” כתוב.

החזיר לו האב:

אין בכך כלום; אף בנים מכּה יפה הם…

ביאור: האב משבש את רשימת עשר המכות שבהגדה — „דם, צפרדע, כינים" — וקורא „בנים". וכשהבן מתקן אותו, הוא מסרב לחזור בו: אף בנים מכה יפה הם — כלומר גם הילדים פורענות לא קטנה על הוריהם, כך שהטעות במקומה עומדת. והמתקן הקטן הוא ההוכחה החיה.

## בדיחה 1676

אב ובנו נכנסו לבית-מחיה לסעוד. הגישו להם מרק רותח, ולא היה הבלוֹ עולה מרוב שומן. תקע הבן ראשון כף לתוך הפּינכּה שלפניו, לגם לגימה יפה וניכווה פיו עד כדי כך, שהתחילו עיניו מדמיעות.

אמר לו אביו:

בני, על מה אתה בוכה?

השיב הבן:

נזכרתי, שאמא מתה.

תקע האב כף לתוך הפּינכּה, לגם לגימה יפה ונתמלאו עיניו גם הוא דמעות.

אמר לו הבן:

אבא, על מה אתה בוכה:

השיב לו האב:

אני בוכה, שלא קברתיך עם אמא בקבר אחד…

(בדיחה זו בצורה אחרת עיין כרך ראשון, סימן 284, וב"ציונים" לאותה בדיחה.)

ביאור: „בית-מחיה" — בית-אוכל; „פינכה" — קערה; „לא היה הבלו עולה" — שכבת השומן כלאה את האדים, והמרק הרותח נראה פושר. שני הנכווים מתרצים את דמעותיהם באבל על האם, אלא שאצל האב ה„אבל" הוא קללה עוקפת — הלוואי שנקברת איתה — נקמה בבן שנכווה ראשון ולא הזהיר אותו.

## בדיחה 1677

שאלו לחכם:

על שום מה שמח אדם שמחה יתירה כשהוא רואה בנים לבניו?

החזיר החכם:

דין הוא, שיהא אדם שמח שמחה יתירה כשהוא רואה שונאים לשונאיו.

ביאור: ההנחה השתולה בתשובת החכם: בניו של אדם הם „שונאיו" — טורח, הוצאות ועוגמת נפש; ומכאן שהנכדים המציקים עכשיו לבן הם „שונאים לשונאיו", והסב שמח לראות את בנו טועם סוף-סוף בעצמו את טעמה של הורות.

## בדיחה 1678

כמה שנים עשה בנו של מלמד זקן בכרך גדול, ולבסוף שב לעיירתו הקטנה, לבית אביו. נסתכל המלמד בסנטרו של הבחור ואנחה שברה לבּו:

מי יאמר לו מה תעשה?

למחרת קם הבן משנתו, מזג כוס חמים, הוציא מילקוטו מברשת קטנה, שיקע אותה בקופסה לבנה וחזר ונתן לתוך פיו. נבהל האב ותפס לו בידו:

מה אתה עושה?

חייך הבן:

שיני אני מבקש לנקות.

רפתה ידו של המלמד הזקן ואמר:

הגידה נא לי, בני, הל הכּירכּורים הללו למה הם? לך והשתמד…

ביאור: „מלמד" — מורה תינוקות ב„חדר" המסורתי; „כירכורים" — העוויות והעמדות-פנים; „השתמד" — המר את דתו. הסנטר המגולח כבר שבר את לב האב, שכן גילוח הזקן היה סימנו המובהק של הצעיר המתחלן. אבל צחצוח שיניים — הרגל היגיינה עירוני חדש, שלא נודע כלל בעיירה — נראה לו טקס זר ומבהיל כל-כך (מברשת, אבקה לבנה, קצף בפה), שהוא מסיק: מי שהגיע לזה, שילך כבר עד הסוף. בעיני אב-העיירה מברשת השיניים אינה ניקיון אלא עוד תחנה בדרך החוצה מן היהדות.

## בדיחה 1679

שבועות וירחים נאבק בן עם אביו הזקן: העיירה הקטנה נמאסה עליו ואל הכרך הגדול תשוקתו. לסוף ניצח הבן: אמו סייעתו ובחשאי נתנה לו להוצאות הדרך.

עכשיו ציפור-דרור הוא, – נאנח האב. – הלואי ואתבדה…

עברו שנתיים והבן שב מן הכרך “גוי” גמור: פיאות אין, זקן אין… בלילה פשפש האב בחפציו של הבחור ולא מצא: טלית-קטן אין, תפילין אין…

הרי גידולים שגידלת! – נהם האב הזקן כלפי אשתו.

ולמחר כשהקיץ הבן משנתו ופיהק בהרחבה, ניגשה אליו האם, דימעה נטפה לה על לחיה וקולה רעד:

בני, פיאות וזקן אין לך, ארבע כנפות ותפילין אין לך, – שמא, חלילה, גם מהוּל אין אתה עוד?…

ביאור: „ציפור-דרור" — בן-חורין שאין עליו מרות; „ארבע כנפות" — הטלית הקטן, בגד הציצית שלובשים תחת הבגדים. האם מונה את סימני היהדות שהבן השיל בזה אחר זה — פיאות, זקן, ציצית, תפילין — וחרדתה גולשת אל הבלתי-אפשרי: שמא נעלמה גם ברית-המילה, הסימן היחיד שאי-אפשר „להסיר".

## בדיחה 1680

יהודי זקן שב מבית-המדרש לביתו תיכף אחרי “ותיקין” ומצא את בנו הבחור יושב ואוכל. תמה ושאלו?

כבר התפללת?

השיב הבן:

פשיטא! זה עתה גמרתי.

ראה הבן, שהאב אינו מאמין, הוסיף ואמר:

אבא, הנה גם סימניה של הרקיקה שרקקתי ב"עלינו" ניכּרים עדיין על הרצפה…

ביאור: „ותיקין" — תפילת שחרית עם הנץ החמה, מנהג המהדרין המשכימים ביותר; „פשיטא" — ארמית: מובן מאליו. באמירת „עלינו לשבח" נהגו רבים לירוק על הרצפה במילים „שהם משתחווים להבל וריק" — הבעת בוז לעבודה זרה. זו ה„ראיה" שהבן שולף: כתם רוק על הרצפה — הוכחה מבזה, שקל מאין כמוה לייצר בכל רגע, ועצם הצורך בה מסגיר שלא התפלל כלל.

## בדיחה 1681

אמר אב לבנו הבחור:

בני, ראש-חודש אב היום. מעכשיו ועד תשעה-באב מרבים באבילות על חורבן בית-המקדש. אתה, שמא לכל-הפחות תניח תפילין ותתפלל ככל ישראל?

החזיר הבן:

אבא, כיצד אין אתה חושש ל"לפני עיוור לא תתן מכשול" ומזקיקני ל"שהחיינו" בימי האבלות?…

ביאור: מראש-חודש אב עד תשעה באב נוהגים דיני אבלות על חורבן המקדש, ובין השאר אין מברכים בהם „שהחיינו" — הברכה הנאמרת על דבר חדש ומשמח. „לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט, יד) נדרש כאיסור להכשיל אדם בעבירה. מכאן תשובת הבן: הנחת תפילין תהיה אצלו חידוש גמור, אירוע ראשון בחייו, שיחייב „שהחיינו" — האסורה בימי האבל; נמצא שהאב המפציר בו מכשילו. השנינות בכך שההוכחה לפטור היא ההודאה המפלילה: מעולם לא הניח תפילין.

## בדיחה 1682

תמה אני, – אמר אב לבנו. – כל ערב קודם שינה אתה מבקש שאעיר אותך ל"סליחות", ואפילו פעם אחת לא קמת. מה צורך יש לך, שאטרידך כל יום משנתך חינם?

אבא, – החזיר הבן, – אי אתה יודע, כמה גדולה ההנאה כשאתה רואה לפניך אנשים שכוּרי-שינה ורעוּדי-קור, ואתה טובע אותה שעה בכסת הרחבה מתחת לשמיכה הרכּה וחם לך וטוב לך…

ביאור: „סליחות" — תפילות הנאמרות באשמורת, לפני עלות השחר, בימי אלול והימים הנוראים; הקמים אליהן יוצאים בקור ובחשכה. הבן מבקש שיעירוהו לא כדי לקום — אלא כדי להתענג במיטה החמה על הידיעה שאחרים רועדים עכשיו בחוץ.

## בדיחה 1683

עשיר מופלג אירס את בתו לבחור סוחר ופסק לו עשרת אלפים נדוניה. קודם חופה חיבק הזקן את חתנו ואמר לו:

בני, אף-על-פי שאינני מן החרדים, מכל מקום אוסיף לך עוד חמישה אלפים, אם תבטיח לי, שמכאן ואילך יהא בית מסחרך סגור בשבת ויום-טוב. נהנה החתן והחזיר לו:

אבא, שמא תוסיף לי עשרת אלפים ואבטיח לך, שמכאן ואילך יהיה בית-מסחרי סגור גם בימות החול…

ביאור: אם סגירת החנות בשבתות ובחגים בלבד שווה תוספת של חמשת אלפים, סגירה גמורה ראויה לכפליים. הצעת-הנגד מסגירה את מה שהחותן לא ידע: המסחר של החתן אינו מכניס כלום, ומשתלם לו הרבה יותר להיות בטלן בשכר.

## בדיחה 1684

רבי ישראל סלנטר כתב לבנו הד"ר ליפקין:

“בני, אחת אני מבקש מאתך: הווה זהיר בצלם-אלהים ושמור על זקנך”. גילח הד"ר ליפקין זקנו, שלחו לרבי ישראל וכתב לו:

“אבא, אני איני יכול לשמור, שמא תשמור אתה?…”

ביאור: רבי ישראל סלנטר (ליפקין) — מייסד תנועת המוסר; בנו, ד"ר ליפקין, היה מדען משכיל — סמל הבן שיצא לתרבות אחרת. הזקן נחשב חלק מצלם פניו של יהודי, ו„שמור על זקנך" פירושו: אל תגלח. הבן מגלח, שולח את השיער הגזוז בחבילה, והופך את „שמור" מקיום מצווה לאחסון חפץ: אם אני איני יכול לשמור אותו — שמור אתה. דרויאנוב מעיר שהבדיחה „מספרת כרצונה" ואינה חוששת לבדות: ב„האסיף" של סוקולוב (תרמ"ה) נדפסה תמונתו של ד"ר ליפמן ליפקין — וזקנו היפה עליו.

הערת דרויאנוב: כך דרכה של הבדיחה: היא מספרת כרצונה
ואינה חוששת לספר גם דברים, שאין בהם ממש. ב"האסיף" הראשון
של סוקולוב (תרמ״ה) נדפסה תמונתו של הד״ר ליפמן ליפקין,
וזקנו היפה עליו. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1684, עמ' 221) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1685

שאלו למחודד:

מפני מה היו אבותינו שוהים הרבה בתפילה, ובנינו תפילתם מהירה כברק?

השיב המחודד:

אבותינו היו גדלי-זקן וטירחה יתירה טרחו בפתיחת פיהם ובסתימתו; בנינו סנטרם מגולח, ואין הם טורחים טירחה יתירה לא בפתיחת פיהם ולא בסתימתו…

ביאור: „מחודד" — שנון, איש חידודים. במקום להשיב על ירידת הדורות בכוונת התפילה הוא מציע הסבר „מכני": הזקן מכביד על פתיחת הפה וסגירתו. מתחת לשטות מסתתרת העקיצה — הדור המגולח, שהסיר את הזקן, הסיר גם את הכוונה, ולא נותר בתפילתו דבר שיעכב אותה.

## בדיחה 1686

שאלו ליהודי:

מה בין אביך לבנך?

החזיר הוא:

אבא, עליו השלום, נזהר כל ימיו אפילו מפת-עכו"ם, ואילו בני יחיה לא נזהר מימיו אפילו מבת-עכו"ם…

ביאור: „פת עכו"ם" — לחם שאפה גוי; יראי שמים נמנעו ממנו כחומרת כשרות קלה יחסית. „בת עכו"ם" — נוכרייה, והקשר עמה מן האיסורים החמורים. באות אחת שהתחלפה — פ"א בבי"ת — נמדד המרחק בין הדורות: האב נזהר גם מן הקל שבקלים, והבן אינו נזהר גם מן החמור שבחמורים.

## בדיחה 1687

אב בא-בימים הוכיח את בן-זקוניו, שהוא מאחר לשוב לביתו כל לילה ולילה. התנצל הבן והשיב:

אבא, חדוות עלומים בי וחפץ חיים אני.

זקף בו האב עיניים תמיהות ושאל:

מה רבותה היא זו? כל אדם חפץ חיים. אף אני חפץ חיים. אבל כלום אדם חי בלילה? אדם חי ביום, ובלילה הוא ישן…

ביאור: את מליצת הבן — „חפץ חיים אני" — קורא האב כפשוטה: ודאי, הכול חפצים חיים; אלא שחיים מתרחשים ביום, ובלילה ישנים. חיי הלילה של הצעירים פשוט אינם נקלטים במושגיו של הזקן.

## בדיחה 1688

שפך אדם את נפשו לפני חברו:

הלבבות מתמעטים והולכים, וכל ישראל יוצאים לתרבות רעה. מי באונס ומי ברצון… אילמלא אבא ואמא שמתו, ואני צריך לאמר קדיש כל שנה ביום פטירתם ולהזכיר נשמתם ברגלים, – ודאי הייתי שוכח, שיש תפילה ויש בית-כנסת בעולם. החזיר לו חברו:

זהו שאמרו חכמים: “תפילות אבות תיקנום”… [2]

הערות שוליים:
- [2] ברכות כו, ב.

ביאור: „יוצאים לתרבות רעה" — נוטשים את הדת; „להזכיר נשמתם ברגלים" — תפילת יזכור בחגים. „תפילות אבות תיקנום" — מאמר תלמודי (ברכות כו ע"ב): שלוש התפילות נתקנו בידי אבות האומה — אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה ויעקב ערבית. החבר קורא את המאמר מחדש: ה„אבות" שתיקנו את התפילה אינם אברהם, יצחק ויעקב אלא ההורים המתים — שכן רק הקדיש ביום השנה ויזכור ברגלים עוד מחזיקים את המתרופף בבית הכנסת.

## בדיחה 1689

ההוא שמת לו אביו ואמר עליו קדיש אחד-עשר חודש, כנהוג. לימים מתה גם אמו, ולא אמר עליה קדיש אפילו יום אחד.

אמרו לו:

כשם שאדם חייב בכבוד אביו, כך הוא חייב גם בכבוד אמו.

החזיר הוא:

על עמלי אני חס. אחד-עשר חודש טרחתי ועמלתי עד שהעליתי את אבא לגן-עדן; עכשיו, שאעלה גם את אמא לשם, מיד יימצא הוא בגיהנום…

ביאור: קדיש יתום נאמר אחד-עשר חודש, ולפי המסורת הוא מעלה את נשמת הנפטר מן הגיהנום לגן-עדן. ההיגיון האפל של הבן: הוריו שנאו זה את זה כל-כך, שאם יעלה גם את אמו לגן-עדן — יברח אביו משם לגיהנום, וכל עמל הקדיש ירד לטמיון.

## בדיחה 1690

אמרו לו לאפיקורס:

אפילו במצוה יפה של כּיבּוד-אב אתה מזלזל כקל שבקלים. אדם גדול היה אביך, ומצבה לא היצבת לו על קברו.

החזיר האפיקורס:

היא הנותנת: משום שאדם גדול היה אבא, מובטחני שעלה תיכף לשמים וכבר איננו בקברו…

ביאור: „אפיקורס" — כופר, חופשי בדעות; „היא הנותנת" — מטבע תלמודי: הנימוק שהעליתם מוכיח דווקא את ההפך. הכופר, שאינו מאמין לא בעליית נשמות ולא בשכר ועונש, מגייס את אמונת מוכיחיו נגדם: אם אבא היה צדיק כה גדול, ודאי כבר עלה השמימה — ולמה להציב מצבה על קבר ריק?

## בדיחה 1691

מוכסן ומוכסנית קיבלו מכתב מבנם, שלמד בישיבה. מיד נסעו לעיר והלכו אל השוחט הזקן, שיקרא להם את המכתב. הרכיב השוחט משקפיו על חוטמו וקרא בנהימה:

“אבא, המכנסיים שלי נתמהו; שלח לי ממון לקנות חדשים”.

הקשיב המוכסן וכעס:

שמעתם חוצפה כזו? גזירות הוא גוזר עלי. פרוטה לא אשלח לו…

נאנחה המוכסנית ואמרה לבעלה:

מי יאמין לרוצח זקן זה? מוטב, שנלך אל החזן.

עמדו והלכו אל החזן. הרכיב משקפיו על חוטמו וקרא בנעימה:

“אבא, המכנסיים שלי נתמהו; שלח לי ממון לקנות חדשים”.

הקשיב המוכסן, נענה ואמר:

כך, כך… תחנונים הוא מדבר… ודאי אשלח לו…

ביאור: „מוכסן" — יהודי כפרי החוכר מכס או מסים; בני הזוג אינם יודעים קרוא וכתוב. „נתמהו" — נתבלו, נקרעו; „רוצח" — כינוי עממי מבודח לשוחט, איש הסכין. אותו מכתב עצמו נשמע בפי השוחט הנוהם כגזירה חצופה, ובפי החזן המסלסל — כתחינה נוגעת ללב: המשמעות כולה בנעימה, לא במילים. דרויאנוב מציין שישראל זאבין (תשר"ק) ייחס את הבדיחה כמשל למגיד מדובנה, ומביא מדברי המגיד עצמו („אהל יעקב", ויגש) רעיון קרוב: בקשת בן מאביו נשמעת תחינה או הטחת דברים לפי הרמת הקול — דרשה על מאמר הגמרא (ברכות כח ע"ב) „העושה תפילתו קבע — אין תפילתו תחנונים".

הערת דרויאנוב: תשר״ק (ישראל זאבין) מביא בדיחה יפה זו
כמשל של רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה ("אלע משלים פון
דובנער מגיד", ניו־יורק 1925, כרך ראשון, סי' 89, עמ' 189),
וכדרכו אין הוא מביא מראה־מקום לכך. אני איני יודע בספריו
של רבי יעקב אלא מאמר אחד שיש בו רק רמז לבדיחה שלפנינו.
וזו לשונו: "דע, כי המלות שידבר האדם אל האדם אמרתו במובנם
לפי תנועת לשון הברתו והרמת אמרתו. כמו בשיאמר הנער לאביו:
ראה להשביעני מרעבוני, לכסות מערומי. הנה אם ישיק שפתיו
וינעים בנחת ובקול דממה דקה הנראה ממנו, כי הוא מכוון דבריו
לבקש מאביו עין השגחתו עליו. מה שאין כן כשיגביה קולו כמשפט
המתרעם, כי הוא מטיח דברים על אביו וכו' וכו'" ("אהל
יעקב", פרשה ויגש, על מאמרם: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו
תחנונים; מאי קבע? שאינו אומרה בלשון תחנונים" ברכות כח, ב
וכט, ב). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1691, עמ' 222) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1692

ממכתבו של אב לבנו:

“…עליך אמרו חכמים: ‘איזהו שוטה? המקרע את כסותו’[4]… מעיל נתתי לך – שופרא דשופרא. עשר שני לבש אותו אבא, עליו השלום; חמש שנים לבשתיו אני, – וכיון שבא לידך נעשה סמרטוט”.

הערות שוליים:
- [4] חגיגה ג, ב.

ביאור: „שופרא דשופרא" — ארמית: המשובח שבמשובחים. הגמרא בחגיגה ג ע"ב מונה סימנים שעל פיהם אדם מוחזק שוטה, ואחד מהם — „המקרע את כסותו" (הערה [4]). האב עוטף את הגערה בפסק למדני: מעיל ששירת סב ואב חמש-עשרה שנה נעשה סמרטוט בידי הבן — ובכך ענה הבן, על-פי ההגדרה התלמודית, לדינו של שוטה.

## בדיחה 1693

ממכתבו של סוחר לאחיו:

“…וששאלתני על בני, הלומד באקדמיה לאמנות: מה יהיה בסופו? – איני יודע החזיר לך תשובה. אחת אני יודע: עד שהוא צר ציפור הוא אוכל שור”…

ביאור: „צר" — מצייר, יוצר צורה. תשובת הסוחר היא מאזן עסקי: התפוקה — ציפור קטנה מצוירת; ההוצאה — שור שלם. מה ייצא מן הבן אינו יודע, אבל מה נכנס לתוכו — את זה הוא יודע היטב.

## בדיחה 1694

ההוא ששיבח את בניו לחבורה של יהודים:

חמישה בנים נתן לי אלהים, וכולם כאחד טובים. הבכור – רופא, השני – עורך-דין, השלישי – חימאי, הרביעי – צייר והחמישי – סופר.

שאל אחד מן החבורה:

ואתה מה?

החזיר האב:

אני – חנווני עני ומפרנס את כּולם…

ביאור: רשימת המקצועות המכובדים בונה תמונת הצלחה משפחתית מפוארת, והתשובה מפילה אותה: איש מהבנים המשכילים אינו מתפרנס, וכל התפארת — רופא, עורך-דין, כימאי, צייר וסופר — עומדת על חנותו הדלה של האב העני.

## בדיחה 1695

בחור נשא בתולה, ומקץ שנה ילדה לו בן. מיד כתב טלגרמה לאביו ולאמו:

“אשתי ילדה בן. גימפל.”

ראה חותנו את הטלגרמה ואמר לו:

בוא ואלמדך הלכות טלגרמה. כלל זה יהא בידך: אין כותבים בטלגרמה אפילו תיבה אחת שלא לצורך, ואילו הטלגרמה שלך כמה תיבות שלא לצורך יש בה. ראשית, "גימפל, למה? אביך ואמך יבינו מאליהם, שלא סתם אדם מן השוק מודיע אותם, כי נולד לו בן. שנית “אשתי” למה? הדבר מובן מאליו, שלא אשה אחרת ילדה לך בן. שלישית “ילדה” למה? כלום מן השמים נפל לך בן? ורביעית, "בן, למה? שמא ראית מימיך אדם מבשר, שנולדה לו בת?…

ביאור: מברק חויב בתשלום לפי מספר המילים, ולכן הקיצור היה בו חובה כלכלית. החותן מחיל את הכלל בעקביות רצחנית, מילה אחר מילה, עד שלא נותר מן המברק כלום — והעוקץ שמור לסוף: גם „בן" מיותרת, שהרי איש אינו טורח לבשר על הולדת בת. שיעור ה„חיסכון" מוחק את הבשורה עצמה, והמחיקה האחרונה מסגירה את יחסו של הדור לבנות.

## בדיחה 1696

שנה ראשונה אחרי החתונה נולדה בת. שמח האב ואמר: “בת תחילה – סימן יפה לבנים”[5].

שנה שנייה שוב נולדה בת. חזר האב ואמר:

אם סימן אחד יפה, שניים לא כל-שכן.

וכשנולדה הבת השלישית, שח ראשו ואמר:

חוששני, שירבו הסימנים כּסימניו של רבי יהודה…

הערות שוליים:
- [5] בבא בתרא קמא, א.

ביאור: „בת תחילה — סימן יפה לבנים" — מימרה תלמודית (בבא בתרא קמא ע"א; הערה [5]): בת בכורה מבשרת בנים אחריה. „סימניו של רבי יהודה" — מן ההגדה של פסח: רבי יהודה נתן סימנים לעשר המכות — דצ"ך עד"ש באח"ב. אחרי הבת השלישית האב כבר רואה לאן זה הולך: ה„סימנים" יגיעו לעשרה — ויתגלו כמה שהם באמת: מכות.

## בדיחה 1697

שאלו לפיקח:

הרי שני אחים: אחד יש לו חמישה אלפים דינרי-זהב, והשני יש לו חמש בנות; עושרו של מי גדול יותר, של בעל-הדינרים או של בעל-הבנות?

החזיר הפיקח:

עושרו של בעל-הבנות גדול יותר. תדע שכך: בעל הדינרים מבקש אלף שישי, ואילו בעל-הבנות אינו מבקש בת שישית…

ביאור: ברקע — „איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א). בעל הממון לעולם חסר, תמיד יבקש אלף נוסף; אבי חמש הבנות — שכל אחת מהן פירושה נדוניה ושידוך — „שמח בחלקו" בעל כורחו: עוד אחת הוא ודאי אינו מבקש. הסתפקות שמקורה לא בשלווה אלא באימה.

## בדיחה 1698

מעשה באדם אחד, שהיתה אשתו יולדת כל שנה בת. אמרו לו:

כמה ילדות יש לך?

החזיר הוא:

אדרבה, עשו אתם חשבון. אף אני רוצה לדעת, כמה ילדות יש לי. אחת ישינה עמי במיטה, ואחת ישינה עם אשתי במיטה. אחת ישינה עם שנייה במיטה, ועוד אחת ישינה עם שנייה במיטה. חוץ מן התאומות, שאין להן מיטה וישנות על הקרקע, וחוץ מן הפעוטות: אחת בעריסה, ואחת – איני זוכר, אם כבר נולדה שלשום, או שעתידה להיוולד מחרתיים…

ביאור: האב מנסה למנות את בנותיו בדרך היחידה שנותרה לו להתמצא בהן — סידורי המיטות — ומתייאש גם ממנה: הלידות תכופות כל-כך, שכבר אין אצלו הבדל בין בת שנולדה שלשום לבת שתיוולד מחרתיים.

## בדיחה 1699

שניים, שהיו חברים בימי-עלומיהם, נפגשו לאחר שנים מרובות. נסתכלו זה בזה ואמר אחד לשני:

יובל שלם לא ראיתיך, זקנת, ידידי. ודאי כבר נתת בת זקוניך לאיש.

השיב השני בשפה רפה:

לא ידידי. חוששני שבּת-זקוני תשב עד שתסתאב.

שאל הראשון:

והבת הבכירה?

החזיר השני:

זו כבר נסתאבה…

ביאור: „נסתאבה" — מונח תלמודי מעולם הקורבנות: בהמה שהוקדשה למזבח, נפל בה מום ונפסלה. האב שואל את הלשון הזאת לשוק השידוכים: בת שעבר זמנה „נפסלה" ושוב אין לה תקנה. הצעירה בדרך לשם, והבכירה — כבר שם.

## בדיחה 1700

בתו של עשיר נתגרשה מבעלה ושבה לבית אביה. פעם אחת נכנסה אצלו וביקשה כסף מאתו. ראתה, שאין דעתו נוחה, ואמרה לו:

אבא, שמא ממונך חביב עליך יותר ממני?

החזיר לה האב:

בתי, הבדל גדול יש בינך ובין ממוני. כשאני מוציא אותך את חוזרת אלי, ואילו ממוני, כשאני מוציא אותו, שוב אינו חוזר אלי.

ביאור: „מוציא" בכפל הוראה: מוציא אישה — משיא או מגרש אותה, מוציאה מן הבית (לשון חז"ל: „המוציא את אשתו"), ומוציא ממון — מבזבז. דרך הכפל הזה האב בעצם מאשר את חשדה של הבת: הממון אכן חביב עליו יותר — כשהוא יוצא הוא אבוד לתמיד, ואילו הבת שהוציא חוזרת אליו, ועמה ההוצאות.

## בדיחה 1701

יהודי עני סיפר לחברו:

מצאתי, ברוך השם חתן יפה לבתי: כירורג.

תהה חברו:

כירורג?!

החזיר הראשון:

כירורג נפלא… במחת אחת סילק חטוטרת קשה מעל גבי…

ביאור: ״חטוטרת״ — גיבנת; ״במחת אחת״ — במחי אחד, במכה אחת. בת בוגרת שאין יד אביה העני משגת להשיאה היא משא הרובץ על גבו — והחתן שנאות לשאתה הוא ה״כירורג״ שסילק את הגיבנת בניתוח אחד: האירוסין.

## בדיחה 1702

יוליוס יעקבסון, רופא-העיניים המפורסם, היה גדול בחכמה, ולא גדול ביופי. וחילופו באשתו: היא היתה גדולה ביופי, ולא גדולה בחכמה. וכשבגרה בתם היחידה והגיעה לפירקה, נאנח האב ואמר:

סבור הייתי, שבּתי תהיה כמותי לחכמה וכאשתי ליופי. טעה אלהים והפך את הסדר: העניק לה מיופיי שלי ומחכמתה של אשתי…

ביאור: יוליוס יעקבסון היה רופא-עיניים יהודי-גרמני נודע במאה ה-19; ״הגיעה לפרקה״ — הגיעה לגיל נישואין. האב קיווה שהבת תירש את חוכמתו ואת יופי אמה, אך ״יופיי שלי״ פירושו כאן כיעורו של האב, ו״חכמתה של אשתי״ — טיפשותה: הבת ירשה משני הוריה בדיוק את מה שאין להם. דרויאנוב מציין שאותו חידוד מסופר גם על ברנרד שאו: כשהציעה לו הרקדנית איסדורה דונקן להעמיד ממנה בן, שוודאי יהיה חכם כמוהו ויפה כמוה, השיב לה — ״שמא, גברתי, יהיה יפה כמוני וחכם כמותך?״

הערת דרויאנוב: מעין זה מסופר גם על ברנרד שאו, הדר־
מאטורגן האנגלי. איסודרה דונקן, הרקדנית הידועה, הציעה לו,
שיעמיד ממנה בן: "ודאי יהיה אותו בן חכם כמותו ויפה כמותה".
לא עשה שאו את רצונה והחזיר לה: "שמא, גברתי, יהיה אותו בן יפה
כמוני וחכם כמותך?" ("Послѣднія Новости", נו' 5527,
ברשימותיו של "פנס"). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1702, עמ' 225) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1703

בן בזבזן היה לו לעשיר. פעם אחת הגדיש את הסאה וקפץ האב ונשבע, שמכאן ואילך לא יתן לו אפילו פרוטה.

אמר לו הבן:

אבא, חזור בך, ואם לאו, אעשה מעשה, אשר לא עשה מעולם לא יהודי ולא גוי.

נבהל האב, עבר על שבועתו וחזר ופתח לו ארנקו. לאחר שנטל הבן כמה שנטל, אמר לו האב:

עכשיו תגלה לי, מה מעשה היה בדעתך לעשות.

החזיר לו הבן:

תפילין הייתי מניח בשבת…

ביאור: תפילין אין מניחים בשבת: השבת עצמה קרויה ״אות״ בין ישראל לאלוהיו, ולכן אין בה צורך באות התפילין. יוצא שאיש בעולם אינו מניח תפילין בשבת — יהודי, מפני שאסור לו; גוי, מפני שאינו מניח תפילין כלל — והאיום נכון אפוא מילולית לגמרי. האב מדמיין שמד או שערורייה נוראה, עובר על שבועתו ופותח את הארנק, וכל תוכנו של ה״מעשה״ מתגלה כשטות הלכתית שאינה מזיקה לאיש.

## בדיחה 1704

אמר בנו של עשיר לאביו:

אבא, לכסף אני זקוק; תן לי אלף רובל.

השיב האב:

בזבזן אתה, בני, וכל ממוני לא ימצא לך. דייך בחמש מאות.

הסכים הבן, לקח חמש מאות ואמר:

אבא, עכשיו יש לי בידך חמש מאות, ואתה יש לך בידי חמש מאות; הרי, שאין לנו לאיש על חברו ולא כלום…

ביאור: הבן רואה את כל האלף כמגיע לו מלכתחילה: חמש-מאות שקיבל הן ״של האב״ שבידו, וחמש-מאות שנמנעו ממנו הן ״שלו״ שנשארו ביד האב — ולכן החשבונות מתקזזים ואיש אינו חייב לרעהו. כך הופכת מתנה חלקית לחוב שנפרע במלואו, והדרך פתוחה לבקשה הבאה.

## בדיחה 1705

אמר אב לבנו הבחור:

בא אלי היום יקותיאל שדכן והציע לי שידוך הגון בשבילך…

הפסיקו הבן:

אבא, לחינם אתה טורח ומטריח את השדכנים. אתה יודע את הנערה שאני כרוך אחריה, ורק עמה אהיה מאושר.

זעף האב:

טיפש! ואם מאושר תהיה עמה – מה בכך?…

ביאור: ״כרוך אחריה״ — דבוק בה, מאוהב בה. בעולם השידוכים המסורתי נמדד שידוך בממון וביוחסין, והאב אינו טורח כלל להתווכח עם טענת האהבה — בעיניו אושר בנישואין פשוט אינו שיקול, ולכן ״אהיה מאושר עמה״ אינו טיעון.

## בדיחה 1706

זקן עשיר חלש. הלכו בניו אל הרב וביקשו מאתו, שיבוא לבקר את החולה ואגב שיחה ירמוז לו על צוואה. עשה הרב רצונם, הירבה שיחה עם הזקן וסיים:

וכי לא כך אנו אומרים כל יום: “מה אנחנו, מה חיינו?”

הבין הזקן, מפי מי מדבר אליו הרב, נענה אחריו ואמר:

ובני יהיו מוסיפים ואמרים: “אשרינו, מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו”[7]…

הערות שוליים:
- [7] השווה: תפילת שחרית שלפני קריאת-שמע קטנה.

ביאור: בתפילת שחרית, בקטע שלפני קריאת-שמע (הערה [7]), נאמר ״מה אנו, מה חיינו…״ — וידוי על אפסות האדם — ומיד אחריו: ״אבל אנחנו עמך… אשרינו, מה טוב חלקנו… ומה יפה ירושתנו״, כשה״ירושה״ שם היא התורה. הרב, שנשלח לרמוז לזקן על צוואה, בוחר בקטע הראשון כרמז עדין לקץ המתקרב; הזקן, שהבין מיד מי שלח את הרב, ממשיך את רצף התפילה — אלא שבפי הבנים תתחלף ירושת-התורה בירושה כפשוטה, ירושת הממון. בלי להאשים איש בגלוי, הוא מניח לסידור עצמו לחשוף את חמדנות בניו.

## בדיחה 1707

כּעס גדול כּעס אב על בנו ואמר לו:

משעה שבאת לעולם אין לי אפילו שעה אחת של הנאה וקורת-רוח.

היתמה הבן ושאל:

אבא, וקודם לכן?…

ביאור: ״קורת-רוח״ — נחת, שביעות רצון. השאלה התמימה-כביכול הופכת את התוכחה לווידוי: אם ״משעה שבאת לעולם״ אין הנאה, משתמע שקודם לכן הייתה — והבן תוהה בנימוס אם אמנם הייתה אי-פעם.

## בדיחה 1708

אב ובנו הקטן טיילו יחדיו והגיעו לשכונה של גויים. הקדים האב ואמר לבנו:

נקוט כלל זה בידך: כלב נבחן אינו נושך.

בו ברגע זינק כלב נובח מתוך חצרו של גוי. מיד קפץ האב וברח. קפץ הבן אחריו וגם הוא ברח. וכשניצלו מן הסכנה ועמדו לפוש, אמר הבן לאביו:

אבא, למה ברחת? לא כך אמרת: כלב נבחן אינו נושך?

החזיר לו האב:

דבר זה אני יודע. עכשיו גם אתה יודע. אבל מי יודע, אם הכלב יודע?…

ביאור: האב אינו כופר בפתגם — הוא רק מבחין הבחנה מפוכחת בין מי שלמד אותו למי שאמור לקיים אותו: הפתגם מחייב בני-אדם, ואיש לא וידא שגם הכלב שמע עליו.

## בדיחה 1709

יהודי תושב מאזפּבקה בא לבנו, שישב בווארשה, ולהנות אותו יצא הבן עמו להראות לו את הכרך הגדול. הגיעו לבניין מפואר והתחיל האב מתחכך בשתי ידיו מרוב התפעלות. כּיהה בו הבן ואמר לו:

אבא, אינה דומה ווארשה למאזפבקה; בווארשה אין אדם עומד בחוץ ומתחכך.

התריס האב:

שטות! אם עקצני מה-שהוא בווארשה, אלך להתחכך במאזפבקה?…

ביאור: מאזפבקה — שם גנרי לעיירה נידחת, המוכר מסיפורי שלום-עליכם, ניגודה של ורשה הכרך. ״מתחכך״ נושא כאן שתי משמעויות: האב משפשף את כפות ידיו זו בזו מרוב התפעלות, ואילו הבן, המתבייש בנימוסי הכפר, גוער בו כאילו נתפס מתגרד ברחוב. האב מבין את הגערה כפשוטה — כאילו יש חוק גיאוגרפי האוסר להתגרד בוורשה — ומשיב בהיגיון מוצק: אם עקץ אותו משהו כאן, וכי ייסע עד מאזפבקה כדי להתגרד?

## בדיחה 1710

אב ובנו יצאו יחדיו לטייל והגיעו לגבעה. טיפס הבן ועלה לראש הגבעה. טיפס אחריו גם האב, וכשהגיע לראש הגבעה עייף מאוד וישב לנוח. אמר לו הבן:

אבא, הביטה וראה, כמה נפלא המראה שם מלמטה!

זעף האב העייף והחזיר:

לכך הטרחתני לטפס ולעלות עד למעלה, כדי שאראה מה שמלמטה?…

ביאור: כל שכרו של הטיפוס הוא הנוף הנשקף מלמעלה — אבל האב העייף שומע רק את המילה ״מלמטה״, ובחשבונו המפוכח יוצא שהעפיל בזיעת אפיו אל ראש הגבעה כדי לראות את המקום שממנו בא.

## בדיחה 1711

מדרש-לצים:

לשעבר היינו קוראים: “אומרים לעץ אבי אתה”[8]; עכשיו אנו קוראים: "אומרים לאבי עצי אתה:…

הערות שוליים:
- [8] ירמיה ב, כז.

ביאור: ״מדרש-לצים״ — פרודיה על דרשה. ירמיהו (ב, כז; הערה [8]) מוכיח את עובדי האלילים: ״אֹמרים לעץ אבי אתה״ — סוגדים לבול-עץ כאילו הוא אביהם. הלצים מחליפים שתי מילים: ״אומרים לאבי עצי אתה״ — בני הדור החדש רואים באביהם עץ, כלומר דבר שמנענעים אותו כדי שינשור ממנו פרי: כסף. היפוך מינימלי שהופך תוכחה נבואית על עבודה זרה לעקיצה על בנים שאביהם אינו בעיניהם אלא מקור הכנסה.

## בדיחה 1712

אב רב עם בנו. אמר לו הבן:

אבא, מה זכות יש לך להתפאר עלי? שמא משום שאביך היה אדם חשוב יותר מאבי? אבל כנגד זה יש לי זכות להתפאר עליך, שאבי יש לו בן הגון יותר מבנו של אביך…

ביאור: התשובה מפותלת בכוונה, וכדאי לפרום אותה: ״אבי״ הוא האב הניצב מולו, ״בן אבי״ הוא הבן המדבר, ו״בנו של אביך״ הוא האב עצמו — כלומר, בתרגום פשוט: אני בן טוב ממך. הבן נוטל את היגיון גאוות-הייחוס של אביו — להתפאר במעלת האבות — והופך אותו: אם מותר לך להתגאות באביך, מותר לי להתגאות בעצמי.

## בדיחה 1713

שאלו לחכם:

מה טעם החסיר משה רבינו בתוכחה אם חורגת, השקולה כנגד כל הקללות של התוכחה?

השיב החכם:

יפה עשה משה רבינו, שהחסיר אם חורגת. התוכחה מארה היא לגדולים, ואילו אם חורגת מארה היא לקטנים…

ביאור: ״התוכחה״ — פרשות הקללות שבתורה (ויקרא כו, דברים כח), רשימת הפורענויות שיבואו על ישראל אם יחטא; ״מארה״ — קללה. הקושיה מנוסחת כפלפול בית-מדרשי גמור: אם אם חורגת שקולה כנגד כל הקללות, מדוע השמיטהּ משה? והתירוץ נשען על כפל המשמעות של ״גדולים״ ו״קטנים״ — מבוגרים וילדים: התוכחה מכוונת אל המבוגרים החוטאים, ואילו קללת האם החורגת נופלת דווקא על הילדים, ולכן אין מקומה שם. חוכמת-עם מרה על גורלם של יתומים בבית אם חורגת, עטופה בקושיה-ותירוץ למדניים.

## בדיחה 1714

עד שלא מלאו לרבי-רבי השיל שלוש-עשרה שנה השיא לו אביו אשה על דעת עצמו, כמנהג הימים ההם. עד יום החתונה לא ראה החתן את הכלה, ואת אביה לא הכיר. וכשהגיע יום-החתונה ובאו המחותנים לקבלת-פנים, ניסה אביו של רבי-רבי השיל את בנו ואמר לו:

השלי בני, תן עיניך במחותנים, שמא תבחין, מי מהם עתיד להיות חותנך?

אני יודע, – השיב רבי-רבי השיל, הצביע על אחד מן המחותנים, ולא טעה.

אמר לו אביו:

השלי בני, מה סימן יש לך בו?

נענה רבי-רבי השיל ואמר:

תיכף מראייה ראשונה שנאתיו…

ביאור: רבי-רבי השיל — ר׳ אברהם יהושע העשיל מקרקוב, גדול-תורה בן המאה ה-17, שהפולקלור עשאו גיבור של סיפורי פיקחות מילדותו; ״מחותנים״ — הורי החתן והכלה. בשידוכי-הילדים של אותם ימים הושא הנער בטרם מלאו לו שלוש-עשרה, בלי שראה מעולם את הכלה או את אביה. ה״סימן״ שבעזרתו זיהה הילד את חותנו מניח שאיבת חתן לחותנו היא חוק טבע — מולדת כל-כך, שהיא מקדימה אפילו את ההיכרות.

## בדיחה 1715

עשרה ימים אחרי החתונה אמר חותן לחתנו:

בני, הגיעה שעתך שתצא מביתי ותבקש לך מזונות ממקום אחר.

תהה החתן:

הא כיצד? עשר שנים מזונות פסקת לי.

הסביר לו החותן:

על דעת כך פסקתי לך מזונות עשר שנים, שתהא שהייתך עמי חשובה יום לשנה.

החזיר לו החתן:

אף אני על דעת כך נשאתי בתך, שתהא שהייתי עמה חשובה יום לשנה, והואיל ולא ילדה עדיין, דין הוא שאגרשנה… [9]

הערות שוליים:
- [9] “נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה” יבמות סד א.

ביאור: ״פסק מזונות״ — הסדר ה״קֶסט״: החותן מתחייב לפרנס את הזוג הצעיר בביתו שנים, כדי שהחתן יוכל לשבת וללמוד. חשבון ״יום לשנה״ לקוח מעונש המרגלים (במדבר יד, לד): ארבעים יום של תיור הארץ נגבו בארבעים שנות נדודים במדבר. החותן שולף את החשבון הזה כדי להתנער מהתחייבותו — עשרה ימים כבר ״שווים״ עשר שנות מזונות. אלא שהחתן מחזיר לו באותו מטבע: ההלכה קובעת שמי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה — יגרשנה; ולפי ״יום לשנה״, עשרת ימי נישואיו הם עשר שנים, ואשתו — בתו של החותן — כבר ״עקרה״ העומדת לגירושין. הרמאי לכוד בתחבולתו שלו.

## בדיחה 1716

חתן וחותן באו אל הרב לדין. פתח החתן וטען:

רבי, כשנשאתי בתו של זה פסק לי שלוש שנים מזונות. שהיתי עמו שנתיים, ולפני שנה פרשתי הימנו ויצאתי מביתו, והרי אני תובע שתי שנים מזונות.

שמע הרב ואמר:

לא נהיר לי. אם שהית עמו שנתיים ולפני שנה פרשת הימנו ויצאת מביתו, יש לך עליו תביעה של שנה אחת מזונות, ולא של שתי שנים.

החזיר החתן:

רבי, שנה זו שלא שהיתי עמו והיו לי מזונות, מה תביעה יש לי עליו? אבל שתי השנים, ששהיתי עמו ולא היו לי מזונות – אותן אני תובע…

ביאור: ״מזונות״ — ה״קֶסט״: התחייבות החותן להאכיל את חתנו הצעיר בביתו שנים מוסכמות. הרב עורך את החשבון המתבקש — הובטחו שלוש שנים, נוצלו שתיים, נותרה אחת. אבל החתן תובע דווקא את השנתיים שישב בבית חותנו: שם, מסתבר, לא נתנו לו לאכול, ואילו בשנה שבחוץ פרנס את עצמו ואין לו טענה. החשבון ההפוך הוא כתב האישום: הקמצן הרעיב את חתנו דווקא תחת קורת גגו.

## בדיחה 1717

חותן פסק מזונות לחתנו כל-זמן שלא יצמח לו זקן. עברה שנה, עברו שנתיים, שלוש שנים – החתן יושב ואוכל וחתימת-זקן אין לו. התחיל החותן בודק אחריו ומצא: יום-יום הוא מגלח זקנו. תפסו והביאו אל הרב. גער הרב בעבריין:

כיצד אדם מישראל עובר על לאו שבתורה?

התנצל הגלוח:

רבי, דין מפורש הוא: “כל שמעכב את האכילה – מותר”[10]…

הערות שוליים:
- [10] עיין יורה-דעת הלכות אבלות שצ א.

ביאור: ״פסק מזונות״ — התחייב לפרנס את החתן על שולחנו (ה״קֶסט״), וכאן רק כל עוד הוא צעיר בלא זקן. גילוח הזקן בתער אסור מן התורה — ״לא תשחית את פאת זקנך״ (ויקרא יט, כז) — וזה ה״לאו״ שהרב גוער עליו. תשובת החתן שולפת דין אמיתי ממקום אחר לגמרי: בהלכות אבלות (הערה [10]) נפסק שאבל אסור בתגלחת, אך שיער השפם ״כל שמעכב את האכילה — מותר״ לגלחו, מפני שהוא מפריע לאכול. החתן מחיל את הכלל על עצמו כפשוטו: זקנו אכן ״מעכב את האכילה״ — שהרי ברגע שיצמח, ייפסקו מזונותיו. אינטרס של טפיל מולבש כפסק הלכה מפורש.

## בדיחה 1718

עשיר השיא את בתו היחידה לבחור תלמיד-חכם ופסק לו נדוניה יפה וגם מזונות לשנים מרובות. לימים נסתבך אותו עשיר בעסק ביש והפסיד כל ממונו. עמד והודיע לחתנו, שמכאן ואילך אין בידו לפרנסו. אמר לו החתן:

הבה את הנדוניה שלי ואצא מביתך.

נאנח החותן והשיב:

אין לי… נקי יצאתי מכל מה שהיה לי.

רתח החתן התלמיד-החכם ותפס לו בזקנו. מדד לו הלה מידה כנגד מידה ותפס לו בבלוריתו, ומעדו שניהם, והיו מתגלגלים על הקרקע שעה שלימה וצועקים. זה מוחזק בזקנו של זה וצועק: “תן את ממוני!”, וזה מוחזק בבלוריתו של זה וצועק: “אין לי!” – לסוף עייף החותן ואמר לחתנו:

שמא נתפשר?

אהה! – צהל החתן. – ראית שידך על התחתונה, וכבר נמצא לך ממון בכיסך ואתה מבקש להתפשר.

גנח החותן מחמת עייפות והחזיר:

ממון? חלילה!… אין לי. אלא מה? – הניחה אתה לזקני ואניח אני לבלוריתך…

ביאור: ״נדוניה״ ו״מזונות״ — כספי החתונה והתחייבות הפרנסה (ה״קֶסט״) שפסק העשיר לחתנו לפני שירד מנכסיו; ״בלורית״ — קווצת השיער שמעל המצח; ״מידה כנגד מידה״ — גמול שווה. החתן שומע ב״שמא נתפשר?״ הודאה: מי שמציע פשרה, סימן שנמצא לו כסף לשלם חלק מהחוב. אך פשרת החותן אינה כספית כלל — הרפה אתה מזקני ואַרפה אני מבלוריתך. שביתת נשק, לא הסדר חוב.

## בדיחה 1719

כמה שנים היה חתן סמוך על שולחן חותנו, ולא נתן את דעתו להסתלק.

אמר לו חותנו:

עד מתי?

העיז החתן פניו והשיב:

עד שאחפץ.

פעם אחת, כשישבו לאכול, הסתכל החתן בחותנו וראה, שפניו עטופות.

אמר לו:

מה לך? בשיניך אתה חש?

נאנח החותן ואמר:

לא בּשיני שלי, בּשיניך שלך אני חש…

ביאור: ״סמוך על שולחן חותנו״ — ניזון על חשבונו, כמנהג ה״קֶסט״, שבו מפרנס החותן את החתן הצעיר; ״פניו עטופות״ — לחיו חבושה במטפחת, כדרך מי שחש בשיניו. אלא שהשיניים המכאיבות לחותן אינן שלו: שיני החתן, הלועסות יום-יום את לחמו בלא כוונה להסתלק, הן הכאב שאין לו רופא.

## בדיחה 1720

חותן היה בא תמיד בטרוניה עם חתנו: כל מה שעשה החתן לא היה רצוי בעיניו. פעם אחת הכינה החותנת איטריות לשבת, הניחה אותן על המייבּשה ויצאה. פּרח התרנגול של הבית ועלה עליהן והוסיף להן נופך משלו… צחק החתן ואמר:

עכשיו אני נהנה. אילו אני עושה כך, כמה היה חותני מרעיש עולמות!…

ביאור: ״מייבשה״ — לוח או מתקן שמייבשים עליו אטריות; ״הוסיף להן נופך משלו״ — לשון נקייה למה שהתרנגול השאיר עליהן. הנאת החתן, שכל מעשיו פסולים בעיני חותנו, אינה מן הקלקול עצמו אלא מן ההוכחה החיה לאיפה ואיפה: על מה שהיה מקים נגדו רעש עולמות — לתרנגול יוותרו בשתיקה. דרויאנוב מציין שבדיחה גרמנית מספרת זאת בשינוי נוסח: אומן ושוליה במקום חותן וחתן.

הערת דרויאנוב: בשינוי־נוסח (אומן ושוליה במקום חותן
וחתן) מספרת כך גם בדיחה גרמנית (מרקנס א', סי' 200, עמ' 174,
ועיי״ש בעמ' 273, הערה לסי' זה). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1720, עמ' 230) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1721

היה מי שאמר:

שלושה אני שונאם: חותן, מצנפת שעירה ואיטריות של חלב. עכשיו צא ולמד: כמה שונא אני את חותני, כשהוא חובש מצנפתו השעירה ויושב ואוכל איטריות של חלב…

ביאור: ״מצנפת שעירה״ — כובע פרווה. שלוש סלידות שאין ביניהן שום קשר — קרוב משפחה, כובע ומאכל — מתלכדות למחזה אחד, שבו השנאה לחותן מגיעה לשיאה המשולש.

## בדיחה 1722

רבי, – קבל יהודי לפני הרב שבעירו, – נכשלתי והשאתי את בתי לאדם שאינו מהוגן. איני רואה תקנה לה אלא שיוציאה ויתן כתובה.

שאל הרב:

מה דבר רע מצאת בו?

נאנח היהודי והשיב:

אין הוא יודע לשחק בקלפים.

תמה הרב:

כל כהאי ריתחא! הלואי ולא ידע שום אדם מישראל לשחק בקלפים.

החזיר היהודי:

ודאי, רבי, הדין עמך, ובאמת חתני אינו יודע. אבל – הוא משחק…

ביאור: ״שיוציאה ויתן כתובה״ — שיגרש אותה וישלם לה את סכום הכתובה, כדין מגרש; ״כל כהאי ריתחא?!״ — ארמית: רוגז גדול כל-כך? הרב שומע ״אינו יודע לשחק בקלפים״ כמעלה גדולה, והאב מסכים איתו לגמרי — הצרה אינה שאין החתן יודע, אלא שהוא משחק בכל זאת: מהמר גרוע, שמפסיד תמיד. גרוע ממהמר סתם.

## בדיחה 1723

זקן חלה. בא הרופא ובדקו, יצא ופניו חמורים.

מחלה זו זיקנה קשה לה, – אמר הרופא.

נאנחו בניו של הזקן, נאנח גם חתנו ולחש כמקבל גזירה מן השמים: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה… “רבים שתו, רבים ישתו”[12]…

הגיע הלחש לאוזניו של החולה, נענה מתוך מיטתו ואמר:

ליזר, שמא תשתה אתה ואני אברך?…

הערות שוליים:
- [12] ברכות לג ב; כתובות ח, ב.

ביאור: ״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה״ — משנה במסכת ברכות; ״רבים שתו, רבים ישתו״ — מנוסח ברכת האבלים שבגמרא (כתובות ח ע״ב; הערה [12]), המדמה את המוות לכוס שכל הדורות שותים ממנה. החתן ליזר, בצדקנות נוחה של מי שאינו הגוסס, כבר מקבל עליו את הדין. הזקן, שאוזניו חדות משסברו, נוטל את דימוי הכוס כפשוטו ומציע חלוקת תפקידים הוגנת: על כוס הרי מברכים — ישתה ליזר, והוא יברך.

## בדיחה 1724

משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון: לצעקן, למבוהל זה אתה נותן את בתך לאשה?

שני: תנוח דעתך, מעכשיו ישקוט. לא רק את בתי אני נותן לו לאשה, אלא…

ראשון: אלא?

שני: אלא גם את אשתי אני נותן לו לחותנת…

ביאור: ״יושבי-קרנות״ — בטלנים המשוחחים בפינות הרחוב; ״מבוהל״ — נרגז, חסר מנוחה. ההבטחה ש״מעכשיו ישקוט״ אינה נשענת על הכלה אלא על התוספת לעסקה: חמות כמו אשתו של הדובר תשתיק גם את הצעקן הגדול ביותר — ואיש אינו יודע זאת טוב ממי שנשוי לה.

## בדיחה 1725

ראו לאחד, שהוא נושא שני אבטיחים גדולים ומזיע מרוב כובד.

אמרו לו:

זולל וסובא! לא דייך באחד?

החזיר המזיע:

שמעתי חותנתי אומרת, שמחצית חייה היתה נותנת באבטיח יפה. מיד רצתי וקניתי לה שניים…

ביאור: ״זולל וסובא״ — גרגרן ושתיין, כלשון דין הבן הסורר (דברים כא, כ). החמות הפריזה — ״מחצית חייה״ הייתה נותנת באבטיח יפה — והחתן ממהר לספק לה שניים, כדי לגבות את המחיר המלא: שתי מחציות, חיים שלמים. נדיבות שכולה משאלת מוות. דרויאנוב מציין מקבילה גרמנית על חייל שהביא שני אווזים לסמל שלו.

הערת דרויאנוב: בדיחה גרמנית מספרת כך על חייל, שהביא
שני אווזים לפלדפבל שלו ("300 'Jugend'-Witze", מינכן 1920,
עמ' 79). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1725, עמ' 231) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1726

אברך פרץ מביתו לרחוב וצעק:

יהודים, רחמו-נא, הושיעו-נא!

חרדו אליו האנשים שברחוב:

מה אירע לך?

חותנתי תלתה את עצמה.

מיד הוציא מי-שהוא סכין מכיסו ורץ אל הבית לכרות את החבל.

תפס לו האברך בידו:

חכה רגע! עדיין היא מפרפרת…

ביאור: „אברך" — גבר צעיר נשוי, על-פי-רוב הסמוך על שולחן חותניו; „מפרפרת" — מפרכסת, עדיין בין חיים למוות. זעקת ה„הושיעו" ברחוב שומרת על מראית-עין של חתן מסור — ובלבד שאיש לא יכרות את החבל לפני שהתלייה תושלם.

## בדיחה 1727

ישבו יהודים בחבורה והתפלפלו:

מה בחינה בוחנים גשר חדש, שנגמרה מלאכתו?

זה אמר כך וזה אמר כך. נענה שלישי ואמר:

אני ידוע בחינה, שאין לכם יפה הימנה. מביאים כל החותנות שבאותה עיר ומעמידים אותן על הגשר: אם בריא הוא עד כדי כך לישא את כולן ואינו נשבר – טוב, ואם לאו – לא כל-שכן…

ביאור: „חותנת" — חמות, אם האישה; „לא כל-שכן" — על אחת כמה וכמה. מבחן שמנצח בכל מקרה: עמד הגשר בעומס כל חמותיה של העיר — סימן שהוא איתן; קרס תחתיהן — הרווח גדול עוד יותר.

## בדיחה 1728

מת מקובל מפורסם. בדקו כתביו שהניח אחריו ומצאו מעטפה, שהיה כתוב עליה: “סוד גדול”. טבלו משמשיו שלוש טבילות, נטלו את המעטפה והעלוה לרב. הזמין אליו הרב שבעת טובי-העיר, פתח במעמדם את המעטפה, ומצא בה קלף כתוב: “פעם אחת עשיתי שאלת-חלום ושאלתי: מפני מה זכה אדם הראשון לאריכות-ימים מופלגת? והחזירו לי: מפני שלא היתה לו חותנת”…

ביאור: „מקובל" — חכם העוסק בתורת הנסתר; „שאלת-חלום" — מנהג קבלי של ממש: שואלים שאלה לפני השינה ומצפים לתשובה משמים בחלום; „שבעת טובי-העיר" — פרנסי הקהילה, הפורום החגיגי ביותר; והטבילות — היטהרות במקווה לפני נגיעה בדבר שבקדושה. כל המנגנון הכבד הזה נבנה לקראת התגלות מיסטית — ומתנפץ אל בדיחת חמות: אדם הראשון האריך ימים כל-כך (930 שנה, לפי בראשית ה, ה) מפני שחוה, שנבראה מצלעו, לא הביאה אתה חותנת.

# כרך ב׳ — בין אדם למקום

## בדיחה 1729

אוי ואבוי לכם, קלקלנים, – אמר המגיד מרייצה לחבורה של אפיקורסים: – אתם ושכמותכם הורדתם את היצר הרע מגדולתו וביטלתם כל מלאכתו.

תמהה החבורה:

רבי מגיד, מה אתה סח? היצר הרע הוא אדוננו ואנחנו עבדיו עושי־רצונו, ואתה אומר, שהורדנו אותו מגדולתו וביטלנו כל מלאכתו.

החזיר להם המגיד:

אספר לכם חלום שחלמתי. ראיתי את היצר הרע והדלוּת מספרים זה עם זה. שאל היצר הרע לדלות: “מה חדש יש בעולמך?” השיבה הדלות: “ברוך השם, חדשות טובות יש בעולמי. עליתי למעלה עליונה. לשעבר הייתי דרה בצריפים ובמרתפים; עכשיו – טירות וארמונות פתוחים לפני”… חזרה ושאלה הדלות ליצר הרע: “ומה חדש יש בעולמך?” נאנח היצר הרע והשיב: “לא עלייך, חדשות רעות בעולמי. ירדתי מגדולתי ובטלה כל מלאכתי. לשעבר הייתי עובד ימים ושבועות עד שעלה בידי לפתות אדם לעבירה; עכשיו – עד שאני בא אליו, כבר עבר ושנה. אין עוד לעולם שום צורך בי”.

ביאור: „מגיד" — דרשן נודד המוכיח את הציבור; „אפיקורסים" — כופרים, פורקי עול. התוכחה באה בהיפוך מחמיא-לכאורה: לא עבדי היצר הרע אתם — אתם פיטרתם אותו. פעם עמל היצר ימים ושבועות לפתות אדם לעבירה אחת; עכשיו, עד שהוא מגיע, האדם כבר „עבר ושנה" — לשון חז"ל: עבר עבירה וחזר עליה, שאז „נעשית לו כהיתר". ולצדו במשל עולה הדלות לגדולה, מן הצריפים אל הארמונות — עקיצה כפולה לדור: חוטא יותר וגם מרושש יותר.

## בדיחה 1730

אמר כּלב לץ:

משתתף אני בצערו של כביכול, שפשט את הרגל.

אמרו לו:

רבי כלב, פרש דבריך.

החזיר כּלב:

מה הן הכנסותיו של כביכול? תורה, תפילה ומעשים טובים של הבריות. ומה הן הוצאותיו? עצים להסיק את הגיהנום. לשעבר היו הכנסותיו מרובות והוצאותיו מועטות; עכשיו – להיפך…

ביאור: „כביכול" — כינוי זהיר לקדוש-ברוך-הוא; „פשט את הרגל" — פשט רגל, התמוטט כלכלית. הלץ עורך לאלוהים מאזן של סוחר: ההכנסות — תורה, תפילה ומעשים טובים; ההוצאות — עצי הסקה לגיהנום, לענישת החוטאים. בדור שהמצוות בו מתמעטות והחוטאים מתרבים, המאזן מתהפך — וה„השתתפות בצער" היא בעצם קינה שנונה על התרוקנות בתי-המדרש.

## בדיחה 1731

ראו לאחד, שהוא פורס מן הפת ואוכל בלי נטילת־ידיים.

אמרו לו:

כיצד אדם מישראל מזלזל בנטילת־ידיים?

השיב האוכל:

פת זו אינה טעונה נטילה. לשם כּעכים התקינה אשתי את העיסה תחילה, ועל־פי טעות עשתה אותה כּיכּרות.

אמרו לו:

וכעכים מי התיר לך בלי נטילה?

החזיר הוא:

כעכים אני אוכל כל ימי בלי נטילה…

ביאור: „נטילת-ידיים" — חובת רחיצת הידיים לפני אכילת לחם; „כעכים" — מאפים קטנים („פת הבאה בכיסנין"), שעל-פי דין אין חובה ליטול להם ידיים. התירוץ המפולפל — הבצק „נועד" לכעכים, ולכן הכיכרות שיצאו ממנו בטעות שומרות על פטור הכעכים — קורס במשפט האחרון: גם לכעכים אינו נוטל. כל הלמדנות לא באה אלא לכסות על כך שאינו נוטל ידיים מעולם.

## בדיחה 1732

ההוא שישב לאכול ולא בירך “המוציא” תחילה. נזפו בו ואמרו לו:

“כל הנהנה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא”[1].

החזיר העבריין:

אין בכך כלום. אף־על־פי שלא בירכתי “המוציא”, מכל־מקום נתמלא חסרתו של הקדוש ברוך־הוא. בעיני ראיתי לקוזאק, שאכל פת הבאה בכיסנין[2] והצטלב תחילה…

הערות שוליים:
- [1] ברכות לה, ב.
- [2] פת הבאה בכיסנין פטורה מ"המוציא"; עיין אורח־חיים קנה א.

ביאור: „כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה — כאילו גוזל להקדוש-ברוך-הוא", קובעת הגמרא בברכות לה (הערה [1]); „פת הבאה בכיסנין" — מאפה מתוק או ממולא שדינו קל מלחם, ופטור מברכת „המוציא" (הערה [2]). העבריין — כופר להכעיס, לא מתוך רשלנות אלא כדי להקניט — מיישב את ה„גזל" בחשבונאות שמימית: הקוזאק „בירך" (הצטלב) על מאפה שאינו טעון ברכה כלל, ואני דילגתי על ברכה במקום החייב בה — נמצאה הקופה של מעלה מאוזנת. אך העוקץ החריף מכול טמון בהשוואה עצמה: הוא מעמיד ברכה יהודית והצטלבות נוצרית כמטבע אחד, „זכות" בת-המרה בפנקסו של הקדוש-ברוך-הוא — ובכך מוחק את התהום שבין קדושה לעבודה-זרה, ומקניט את מוכיחיו הרבה יותר מן הברכה שדילג עליה מלכתחילה.

## בדיחה 1733

בלילה הראשון של סוכות מצאו לאחד, שהוא יושב ואוכל חוץ לסוכה.

אמרו לו:

שכחת, ש"אכילה בסוכה בליל יום־טוב הראשון חובה"?[3]

השיב האוכל:

אני לא שכחתי, אבל אשתי שכחה והכניסה קדירה לסוכה[4].

אמרו לו:

היה לך לשאול את הרב.

השיב להם:

שאלתי.

אמרו לו:

ומה פסק?

השיב להם:

פסק להיתר.

אמרו לו:

אם־כן, למה אתה אוכל חוץ לסוכה?

החזיר העבריין:

מחמיר אני על עצמי, שלא ליהנות משאלת־חכם…

הערות שוליים:
- [3] אורח־חיים, תרלט, ג.
- [4] אין מכניסים קדירות לסוכה משום ביזוי־מצוה; עיין שם, שם, א.

ביאור: בליל יום-טוב הראשון של סוכות האכילה בסוכה היא חובה גמורה (הערה [3]), ואין מכניסים לסוכה קדירות — סירי בישול — משום „ביזוי מצווה", פגיעה בכבודה (הערה [4]). „שאלת-חכם" — שאלה הלכתית המובאת להכרעת רב. האיש בנה מסלול התחמקות מושלם: תירוץ (הקדירה שהכניסה אשתו „פסלה" את הסוכה), פסק רב שמתיר לו לשבת בה — וכשגם זה לא הועיל, „חומרה": אינו רוצה ליהנות מקולתו של פסק. כך משמשת רטוריקת יראת-השמים וההידור דווקא להשתמטות מן המצווה המרכזית של הלילה.

## בדיחה 1734

אורח בא לכפר ונכנס לפונדק של יהודי לסעוד.

אמר לו הפונדקי:

מה רצונך?

השיב האורח:

קודם־כל – כוס יי"ש מן המובחר לפתוח את המעיים. הביא הפונדקי בקבוק מלא והעמיד על השולחן. שתה האורח אחת ושתיים ואמר:

עכשיו – תרנגולת מטוגנת בחמאה.

נבהל הפונדקי ושאל:

כיצד יהודי אוכל טריפות כגוי?

החזיר האורח:

כיצד יהודי מוכר יי"ש כגוי?[5]

הערות שוליים:
- [5] מתרמ"ב ואילך אסורה היתה על היהודים ברוסיה מכירת משקאות חריפים.

ביאור: „יי"ש" — יין-שרף, משקה חריף; תרנגולת מטוגנת בחמאה — בשר בחלב, מאיסורי הכשרות החמורים. תשובת-הנגד נשענת על כך שמשנת תרמ"ב (1882) אסר החוק הרוסי על יהודים למכור משקאות חריפים (הערה [5]) — כלומר הפונדקי המזדעזע עובר בעצמו על איסור, יום-יום ולפרנסתו. האורח אינו מתנצל אלא מציב מראה, באותו ניסוח עצמו: מי שחי על עבירה — אל יטיף.

## בדיחה 1735

מצאו ליהודי, שהוא אוכל בשר בחלב. הביאוהו אל הרב, ואמר לו הרב הרבה דברי־כיבּושים.

שמע העבריין ושאל:

רבי, עכשיו מה אני בעיניך?

תמה הרב:

מה שאלה היא זו? אוכל־טריפות אתה בעיני.

החזיר העבריין:

רבי, לא זו אני שואל, אחרת אני שואל. עכשיו מה אני בעיניך – של־בשר, או של־חלב?…

ביאור: „דברי-כיבושים" — דברי מוסר ותוכחה. במקום חרטה שולף העבריין שאלה „הלכתית": במטבח הכשר כל כלי וכל מאכל מסווגים „של בשר" או „של חלב" — ומי שבלע את שניהם יחד, לאיזו קטגוריה שייך עכשיו הוא עצמו? הוא מחיל על גופו את דיני הסירים, והתחכמות זו היא כל תשובתו לתוכחת הרב.

## בדיחה 1736

ראו לאחד, שהוא אוכל מאכלות אסורות, ואמרו לו:

כיצד אדם מישראל מפטם כריסו איסור?

החזיר העבריין:

חס ושלום, שלהנאתי אני אוכל. לעשות נקמה בגויים אני מתכּוון, משום שבעיני ראיתי גוי שאכל פשטידה של שבת…

ביאור: „פשטידה של שבת" — הקוגל, ממאכליה המובהקים של השבת היהודית. התאווה מתחפשת לחשבון לאומי: גוי אכל ממאכלנו — אשיב לו ואוכל ממאכלם (האסור). וה„חס ושלום, שלהנאתי אני אוכל" הוא כמובן ההודאה עצמה.

## בדיחה 1737

ההוא שישב במסעדה של גוי ואכל טריפה. ראוהו קנאים והתחילו מחרפים ומגדפים אותו.

נענה העבריין ואמר:

אל תרעישו עלי עולמות, אל תטיפו לי דברי־מוסר ואל אהיה בעיניכם הדיוט, שאינו מבחין בין האסור והמותר. יודע אני, שעבירה היא בידי, אף יודע אני היטב, מה אני עתיד לשלם כנגד עבירה חמורה זו – שקל וחצי…

ביאור: „קנאים" — מחמירים הרודפים עוברי עבירה; „הדיוט" — בור, עם-הארץ. לזעם המוסרי עונה העבריין כרואה-חשבון: הוא יודע היטב שזו עבירה, ואף תמחר אותה מראש — שקל וחצי, מחיר הארוחה. החטא הפך אצלו סעיף במחירון, והרעם הדתי נענה במשיכת כתפיים עסקית.

## בדיחה 1738

יהודי ישב במסעדה של גוי ואכל טריפה. התמלאו עליו קנאים וצעקו:

כיצד אדם מישראל אוכל טריפה?

נענה העבריין:

כיצד? – ומיד חזר ונגס מן הטריפה, לעס ובלע ואמר: – כך אוכל אדם מישראל טריפה…°

ביאור: ה„כיצד" של הקנאים הוא זעקת זעם רטורית — „איך אתה מסוגל?!" — והעבריין בוחר להבינו כפשוטו, כבקשת הדרכה, ועונה בהדגמה חיה: כך. דרויאנוב מציין מקבילה בסיפור עממי הודי: תלמידו של נזיר אכל בדרך, חצי-חצי, את שלושים ושניים הרקיקים שנשלחו לרבו, וכשרגז הרב „הא כיצד?" — תחב את חצי הרקיק האחרון לפיו והחזיר: „כך אכלתי אותם".

הערת דרויאנוב: העוקץ שבסוף הבדיחה שלפנינו יש לו דוגמה
יפה בסיפור עממי הודי: תלמיד היה לו לנזיר לונטאקה ושמו
קונטאקה. יום מימים היה חג בבית מאמינו ומתודו של לונטאקה,
וכשבא לשם נתן לו בעל־החג שלושים ושניים רקיקים בשביל
לונטאקה הזקן. בדרך התחיל יצרו של קונטאקה מציק לו. חשב עם
נפשו ואמר: "רבי ודאי יפריש לי חצי מן הרקיקים, והרי אני יכול
לאכול חצי שלי תיכף". אמר ואכל שישה־עשר. ושוב פעם חשב
כך עם נפשו ואכל חצי חציו שלו, עד שלבסוף לא הביא ללונטאקה רבו
אלא חצי רקיק. תמה לו:טאקה: כלום רק חצי רקיק שלח לו
מאמינו ומתוודו?–החזיר לו קונטאקה: "חס ושלום! מאמינך
ומתוודך שלח לך שלושים ושנים רקיקים, ואני אכלתי אותם בדרך".
–רגז לונטאקה הזקן. מיד הסיע קונטאקה חצי הרקיק
האחרון לתוך פיו והחזיר: "כך אכלתי אותם" (יוהאנס הרטל,
"Indische Märchen", יינה 1925, סי' 41, עמ' 158). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1738, עמ' 237) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1739

קרתני בא לכרך גדול ונכנס לרסטורן “כשר” לסעוד. הגישו לו דגים ואכל, הגישו לו בשר ואכל, לקינוח הביא הדייל לביבות יפות. נגס הקרתני וקפץ ממקומו:

אפיקורסים, מופקרים! לביבות ממולאות גבינה אחרי סעודה של בשר!…

היסה אותו הדייל ואמר:

רבי, אורח, לחינם אתה צועק. טרח ונגוס נגיסה שנייה ותמצא גם בשר…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה שנקלע לכרך; „רסטורן" — מסעדה. הקרתני מזדעזע מאיסור קל יחסית — גבינה אחרי בשר, שחייבים בהמתנה ביניהם — וה„הרגעה" של המלצר גרועה שבעתיים: בלביבות עצמן ממולאים בשר וגבינה יחד, בשר בחלב ממש, איסור תורה חמור. וכל זה במסעדה המתהדרת בשלט „כשר".

## בדיחה 1740

ראו לעבריין, שהוחזק אוכל־טריפות, יוצא מבית־מחיה של ישראל ומוחה פיו לאחר סעודה.

אמרו לו:

אתה מה עניינך לבית־מחיה זה, שאינו מאכיל אלא כשירות?

החזיר העבריין:

תנוח דעתכם, כאן לא אכלתי אלא ביצים וחמאה בלבד…

ביאור: „בית-מחיה" — מסעדה; „הוחזק אוכל-טריפות" — ידוע ומוחזק בציבור כאוכל טריפות. ההיגיון שלו הפוך בעקביות משעשעת: הוא מתנצל על שנמצא במקום כשר, כדרך שירא-שמים מתנצל על חשד לטריפה — „תנוח דעתכם", לא נכשל חלילה באכילה של ממש, רק ביצים וחמאה. הכשרות היא אצלו החשד שיש לטהר ממנו את שמו.

## בדיחה 1741

אמר שמריל:

משה ציווה את ישראל: “לא תבשל גדי בחלב־אמו”[7], ומיד חשש: “מפולפלים בני מפולפלים הם ישראל, ועלולים לגלות בדברי כוונה, שלא עלתה על לבי מעולם”. נמלך ואמר להם שנית: “אל תתפלפלו ואל תבקשו בלא־תעשה זו מה שאין בה, אלא דברים כהוויתם: לא תבשל גדי בחלב־אמו”[8], ועדיין לא נתקררה דעתו של משה, וכשהגיע למשנה־תורה חזר ופירש שלישית: “דברים שאמרתי כפשוטם אמרתי: לא תבשל גדי בחלב אמו”[9].

מה עשו ישראל? התפלפלו ימים ולילות, תלו הררים בשערה וקבעו הלכה: “לא תבשל גדי בחלב־אמו שלוש פעמים – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול”[10].

הערות שוליים:
- [7] שמות כג, יט.
- [8] שם לד, כו.
- [9] דברים יד, כא.
- [10] חולין קטו, ב, ועוד

ביאור: הפסוק „לא תבשל גדי בחלב אמו" אכן כתוב בתורה שלוש פעמים (הערות [7]–[9]), והגמרא בחולין קטו ע"ב דורשת מן השילוש שלושה איסורים נפרדים: אכילה, הנאה ובישול (הערה [10]) — הדרשה שממנה צמח כל בניין ההפרדה בין בשר לחלב. שמריל הופך את הדרשה על פיה: משה חזר על הפסוק שלוש פעמים דווקא כדי להתחנן שיבינוהו כפשוטו, וישראל, „מפולפלים בני מפולפלים", עשו מעצם החזרות את חומר הגלם לפלפול. „תלו הררים בשערה" — לשון המשנה בחגיגה על הלכות מרובות הנשענות על מקרא מועט. סאטירה עצמית אוהבת: אמור ליהודי „אל תדרוש" — וידרוש גם את זה.

## בדיחה 1742

ההוא ששיבח את אולרו ואמר:

כמה מעלות טובות יש לה לסכיני זו! כשירה וטריפה, של־בשר ושל־חלב, של־חמץ ושל־פסח, ועל הכל – גם גנובה היא…

ביאור: במטבח כשר סכין אחת אינה יכולה לשמש גם לבשר וגם לחלב, גם לחמץ וגם לפסח — ובוודאי לא לכשר ולטריפה גם יחד. „מעלות" האולר (סכין-כיס) הן אפוא רשימת כל העבירות שהוא משמש להן ללא הבחנה, והכתר שבסופה: גם גנובה היא.

## בדיחה 1743

שעה מועטת קודם מותו ביקש רבם של האפיקורסים, שיאכילוהו תאנה מתולעת.

אמרו לו תלמידיו:

ילמדנו רבנו, זו למה?

החזיר החולה:

סימן יהיה בידי: כשיגיעו שם בסדר הפּוּלסים לתאנה זו אדע, שהללו הם הפולסים האחרונים…

[יש מוסיפים:

לחינם התחכם אותו אפיקורס: כשבא לשם ונמסר לשמש בית־הדין, שיקיים בו דינו, התנקם בו השמש והתחיל מונה את הפולסים מן הסוף…]

ביאור: „פולסים" — פולסי דנורא, מלקות של אש שהנפש סופגת בבית-דין של מעלה. הכופר, שכל ימיו הכריז שאין דין ואין דיין, מכין לעצמו ליתר ביטחון „סימן" בסדר העונשים: התאנה המתולעת תהיה העבירה האחרונה ברשימה, וכשילקה עליה יידע שהחשבון קרב לסופו. וההוספה מעניקה צדק פואטי: השמש של מעלה מנה את הפולסים מן הסוף — התאנה באה בראש, וכל החשבון עוד לפניו.

## בדיחה 1744

מצאו לאחד, שהוא יושב ואוכל בצום־גדליה.

אמרו לו:

כיצד הגעת לידי קלות־ראש כזו?

השיב ואמר:

שלושה טעמים יש לי בדבר: ראשית, אילו לא נהרג גדליה בן־אחיקם בשעתו, כלום היה חי וקיים עד עכשיו? שנית, אילו הרגו אותי, כלום היה גדליה בן־אחיקם צם עלי? ושלישית, ביום־כיפור אני אוכל ושותה, בצום־גדליה לא כל־שכן?…°

ביאור: צום גדליה (ג' בתשרי) מציין את רצח גדליה בן-אחיקם, הנציב היהודי שהפקידו הבבלים על שארית הפליטה אחרי חורבן בית ראשון; ברציחתו (מלכים ב כה; ירמיהו מא) אבד גם שריד השלטון העצמי, ולזכר זה קבעו צום לדורות. שלושת ה„טעמים" מסלימים: שני הראשונים הם היגיון רציונליסטי לגלגני (ממילא לא היה גדליה חי עד היום; והוא לא היה צם עלי), והשלישי — קל-וחומר בנוסח בית-מדרש — מסגיר את האמת כולה: הוא אוכל גם ביום-כיפור. דרויאנוב מציין שהסופר המשכיל ליליינבלום כתב ברוח דומה על אבלות ספירת העומר: גם אילו לא מתו תלמידי רבי עקיבא באותם שבועות, „הלא גם אז היו היום כולם מתים".

הערת דרויאנוב: ב"ארחות התלמוד" כתב לילינבלום:
"אחת לנו כיום הזה, אם מתו (תלמידי רבי עקיבא) בשבועות אחדים
או לא, כי אם גם לא מתו בשני ירחים, הלא גם אז היו היום כולם
מתים" (כרך ראשון מכתביו, קראקוי תר"ע, עמ' 49, ועיי"ש גם
ההערה לענין צום גדליה). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1744, עמ' 239) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1745

כשחלה שמריל שניטקבר את חוליו, אשר ימות בו, נכנס אצלו הרב ואמר לו:

רבי שמריה, הגיעה השעה שתתוודה לפני המקום ותחזור בתשובה.

השיב שמריל:

רבי, ינוחו לך ברכות על ראשך, שעוררתני לכך.

שיפשף מצחו בידו, כאדם הזוכר ראשונות, ואמר:

מודה ומתוודה אני: פעם אחת אכלתי ושבעתי ולא בירכתי.

ביקש הרב להניח דעתו של החולה ואמר:

הרבה בהילות עושה.

לא, רבי, לא מחמת בהילות היתה זאת, אלא הואיל ולא בירכתי קודם אכילה, לא בירכתי גם לאחריה.

נאנח הרב:

שכחת, רבי שמריה, שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כמועל בקודשים?[12]

נאנח גם שמריל אחריו:

רבי, כיצד יכולתי לברך על טריפה?

חרד הרב חרדה גדולה וצעק:

אוי לאוזניים שכך שומעות! יהודי תלמיד־חכם ממלא כריסו טריפות!

צעק גם שמריל אחריו:

רבי, שמא אתה יודע, היכן יש למצוא כשירות ביום־כיפור?…

הערות שוליים:
- [12] ברכות לה, א.

ביאור: שמריל שניטקבר — לץ מפורסם שבדיחות רבות נקשרו בשמו; „וידוי" לפני המוות הוא חובת הגוסס. הווידוי „הקטן" — דילג פעם על ברכת המזון — נפרם שכבה אחר שכבה: לא בירך אחרי האכילה כי לא בירך לפניה; לא בירך לפניה כי אין מברכים על טריפה; ומדוע טריפה? — וכי היכן משיגים כשרות ביום-כיפור? כל „הסבר" מחמיר מקודמו, עד שהחטא הפעוט מתגלה כאכילת טריפה ביום הצום הקדוש — והשאלה האחרונה, כאילו הבעיה ביום-כיפור היא היצע הכשרות ולא הצום עצמו, היא שיא ההיתממות. המאמר שמצטט הרב — „כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כמועל בקודשים" — מן הגמרא בברכות לה (הערה [12]): הנהנה בלא ברכה כאילו שלח יד ברכוש ההקדש.

## בדיחה 1746

בעצם יום־הכיפורים, כשעמד כל הקהל בתפילה בלחש של מוסף, נכנס שמריל לביתו, פישפש ומצא שיירי “כפרה” של אתמול וישב לפטם כריסו. נבהלה המשרתת ורצה לבית־הכנסת, לעזרת־נשים, וסיפרה לאשתו של שמריל. בינתיים גמר שמריל לאכול ומחה פיו, וכשנכנסה אשתו והתחילה ממטירה עליו אש וגופרית, העמיד פני תם ושאל:

מה אירע?

צרחה אשתו:

אפיקורס, מופקר, גרגרת טריפה! “כפרה” אתה זולל ביום־כיפור.

עמד שמריל בתמימותו וחזר ושאל:

שקר זה מניין לך?

נענתה המשרתת ואמרה:

בעיני ראיתי…

מיד קפץ שמריל על השולחן, הוריד גבינה שלימה מעל המייבּשה, נגס ממנה כזית של עשו וצווח:

עכשיו את רואה, ששקרנית היא… אילו אכלתי “כפרה”, כיצד הייתי אוכל גבינה אחריה?…

ביאור: „כפרה" — תרנגול הכפרות הנשחט ערב יום-כיפור ונאכל בסעודה שלפני הצום; „מייבשה" — מדף לייבוש גבינות; „כזית של עשו" — נגיסה בשיעור של זללן. ה„אליבי" של שמריל למדני להפליא: אכילת גבינה מוכיחה שלא אכל בשר לפניה, שהרי אין אוכלים חלב אחר בשר — אלא שכדי להוכיח שלא אכל ביום-כיפור הוא אוכל שוב ביום-כיפור. דקדוק בשר-בחלב מגויס כראיה משפטית, והאיסור החמור פי כמה — הצום עצמו — כלל אינו קיים בעולמו.

## בדיחה 1747

חבורה של אפיקורסים להכעיס ערכו ביום־כיפור סעודה בציבור. קם אחד מן החבורה ושאל:

חברים מה עושה הקדוש ברוך־הוא בשעה זו?

קם שני מן החבורה והחזיר:

“קא חייך ואומר: נצחוני בּני, נצחוני בּני”… [13]

הערות שוליים:
- [13] השווה: בבא מציעא נט, ב.

ביאור: „להכעיס" — החוטאים מתוך התרסה, לא מתוך תאווה; „קא חייך" — ארמית: צוחק. „נצחוני בני" לקוח מאגדת „תנורו של עכנאי" (בבא מציעא נט ע"ב): רבי אליעזר, שנותר יחיד בדעתו במחלוקת, גייס אותות משמים ואף בת-קול שהכריזה שהלכה כמותו — וחכמים השיבו „לא בשמים היא": התורה נמסרה לבני-אדם, ואין משגיחים בבת-קול. באותה שעה, מספרת הגמרא, צחק הקדוש-ברוך-הוא ואמר: „נצחוני בני, נצחוני בני". האפיקורסים חוטפים לעצמם את רגע החיבה הגדול הזה שבין האל לבניו: גם סעודתם הפומבית ביום-כיפור היא כביכול „ניצחון הבנים" שהאב מחייך לו. חוצפה למדנית: לועגים למסורת בציטוט מדויק מתוכה.

## בדיחה 1748

ראו לאחד, שישב ואכל ביום־כיפור טריפות בבית־מחיה של גוי, וגעשו עליו קנאים. אמר להם:

מה תצעקו אלי? חוששים אתם, שמא אכלתי בלי נטילת־ידיים?

כבר אמר שלמה: “אין אדם אשר לא יחטא”[14]…

הערות שוליים:
- [14] מלכים א, ח, מו.

ביאור: האיש עובר בבת-אחת על החמורות שבחמורות — אוכל, וטריפה, וביום-כיפור — ומעמיד פנים שהדאגה היחידה האפשרית היא הפעוטה שבפעוטות: שמא לא נטל ידיים לפני הפת. ואף עליה הוא מגן בפסוק מתפילת שלמה בחנוכת המקדש — „אין אדם אשר לא יחטא" (מלכים א ח, מו; הערה [14]). פסוק שנועד למעידות אנוש קטנות מגויס לכפרת ה„חטא" הזעיר, בעוד ההר עצמו אינו מוזכר כלל.

## בדיחה 1749

ערב יום־כיפור חלה ראובן־אשר ברודס ונסתכן. התחיל בוכה, ואמרו לו ידידיו:

שמא אימת יום־הדין עליך?

החזיר ברודס:

חס ושלום, שתהא אימת יום־הדין עלי, אלא מתיירא אני, שמא אמות היום, ונמצא שאצום ביום־כיפור…

ביאור: ראובן-אשר ברודס (1851–1902) — סופר עברי משכיל, חופשי בדעות. ההיפוך שלם: לא אימת יום-הדין מבכה אותו, אלא החשש שאם ימות היום יעבור עליו יום-כיפור בלא אכילה — ונמצא צם, בניגוד גמור לעקרונותיו. אפילו על ערש-מוות עומד המשכיל על חופש-הכפירה שלו.

## בדיחה 1750

אדם אחד מקלי־עולם אכל בתענית־אסתר אכילה גסה בפרהסיה. סנטו בו ואמרו לו:

אפילו זקנים וחלשים אינם אוכלים בתענית קצרה כשל היום אלא משהו ובצינעה.

החזיר הוא:

תענית זו איני מודה בה כל־עיקר, שאני אומר: לא היה כדאי להעמיד כלל־ישראל בסכנה בגלל כריעה קלה, שביקש אותו רשע. “תעלה בעידניה סגיד ליה”.

למחר ראו אותו עורך סעודת־פורים כיד המלך. אמרו לו:

אם תענית־אסתר אין, סעודת־פורים מניין?

השיב הוא ואמר:

משבּח אני סעודת־פורים מכל סעודות־מצווה אחרות, שאני אומר: אם בגלל כריעה קלה שנתאווה לה אותו רשע ביקש להרוג ולאבּד, דין הוא שנהיה ששים ושמחים על קברו…

ביאור: „מקלי-עולם" — קלי-דעת, פורקי עול; תענית-אסתר — צום י"ג באדר, ערב פורים, זכר לגזרת המן, שהציתהּ סירובו של מרדכי לכרוע לפניו. „תעלא בעידניה סגיד ליה" — פתגם ארמי מן הגמרא (מגילה טז ע"ב): „שועל בשעתו — השתחווה לו", כלומר גם לשפל שהגיע לשעת גדולה כדאי לכוף ראש. קל-העולם דורש את המגילה לשני כיוונים הפוכים, לפי צורכי כרסו: את הצום הוא מבטל — מרדכי לא היה צריך לסכן את כל ישראל בגלל „כריעה קלה"; ואת הסעודה הוא מאדיר — אם בגלל כריעה קלה ביקש הרשע להשמיד עם, דין שנשמח על קברו. סיפור אחד, שתי דרשות סותרות — ושתיהן מובילות אל הצלחת.

## בדיחה 1751

שאלו לאחד:

תענית שבעה־עשר בתמוז ותענית עשרה־בטבת איזו מהן היא הקלה ביותר?

החזיר הנשאל:

תענית שבעה־עשר בתמוז היא הקלה ביותר, שאני מספיק לאכול בה שלוש פעמים, ואילו בעשרה בטבת איני מספיק לאכול אלא פעם אחת…

ביאור: שני הצומות נמשכים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולכן צום הקיץ הארוך (שבעה־עשר בתמוז) קשה בהרבה מצום החורף הקצר (עשרה בטבת) — למי שבאמת צם. הנשאל מדרג הפוך, כי אמת־המידה שלו היא כמה ארוחות הוא מספיק לחטוף בסתר: ביום הקיץ הארוך שלוש, ביום החורף הקצר רק אחת. עצם התשובה היא הודאה שהוא אוכל בשניהם.

## בדיחה 1752

תשעה־באב אחרי קינות נכנס שמריל לבית־מחיה ושאל:

מה דבר יפה יש היום לאכול?

נבהלה בעלת־הבית ואמר:

רבי שמריה, שמא יצאת מדעתך, חלילה? תשעה־באב היום.

נענה שמריל ואמר:

כלום איני יודע? ואף־על־פי־כן חייב אני לאכול היום, כדי להוסיף אלף רובל נדוניה לבת־ישראל יתומה.

ראה שמריל, שבעלת הבית מסתכלת בו כאילו באמת אין דעתו שפויה עליו, והסביר לה:

תיכף כשגמרו לאמר קינות יצאתי מבית־המדרש ושמעתי שתי נשים מספרות זו עם זו. “הלואי, אמרה אחת לחברתה, ואזכה ליתן לבתי היתומה אלף רובל נדוניה כנגד כל יהודי, שיאכל היום”. מיד נדרתי: הרי גם עלי אכילה היום, כדי שיתוספו עוד אלף רובל לאותה יתומה…

ביאור: „בית־מחיה" — מסעדה; „קינות" — פיוטי האבל על חורבן המקדש הנאמרים בתשעה־באב; „נדוניה" — הכסף שנותנים לכלה לקראת נישואיה. האישה דיברה בלשון הפלגה: „אלף רובל כנגד כל יהודי שיאכל היום" היא משאלה שאינה עולה כסף, שהרי ביום הצום איש אינו אוכל. שמריל מפרש אותה כתעריף מחייב — אכילתו „מוסיפה" ליתומה אלף רובל — וכך הזולל עוטף את חילול הצום באצטלה של מצוות צדקה.

## בדיחה 1753

אדם נכנס אצל חברו בתשעה־באב ומצאוֹ אוכל תרנגולת פטומה. הוכיחו ואמר לו:

כיצד אדם מישראל מפטם כריסו בתענית חמורה כזו? אני זקן וחלש, ובכל־זאת מחמיר אני על עצמי ופורש היום אפילו ממקטרת.

החזיר לו הלה:

אף־על־פי־כן אין ביני לבינך ולא כלום, ושנינו לא נירש גן־עדן, אני, משום שאיני צם בתשעה־באב, ואתה – משום שאין גן־עדן בכלל…

ביאור: תשובת האוכל חושפת שהמוכיח, המחמיר לפרוש בתשעה־באב אפילו ממקטרתו, אינו מאמין כלל בגן־עדן: צומו הרגל ריק מאמונה, ולכן בחשבון השכר והעונש שניהם „אבודים" באותה מידה — אלא שהאוכל לפחות אינו מעמיד פנים.

## בדיחה 1754

תשעה־באב נכנס אורח לבית־מחיה של יהודי והזמין סעודה. אמר לו בעל־הבית:

שכחת, שתשעה־באב היום?

כּפר האורח:

טעות היא בידך. לפני שבוע כבר היה תשעה־באב.

תמה בעל־הבית:

הרי “לוח”!

החזיר האורח:

אין משגיחים ב"לוח". שקרן הוא. שמא אין אתה מאמינני? בוא וקרא. הוא ניבּא לחמימות גדולה היום, ועיניך רואות שיורד גשם…

ביאור: „בית־מחיה" — מסעדה. ה„לוח" הוא לוח־השנה שבו מצוינים המועדים והצומות, ובלוחות הישנים נדפסו לצדם גם תחזיות מזג־אוויר לשנה כולה. האורח מערבב במכוון בין שני התפקידים: כיוון שהלוח „שיקר" בתחזית — ניבא חום ויורד גשם — אין להאמין גם לתאריכיו, והרי לו „הוכחה" שתשעה־באב כבר עבר ומותר לסעוד.

## בדיחה 1755

תשעה־באב נכנס מוכס־יי"ש[15] אצל מוזג יהודי וציווה, שיכינו לו סעודה. מחמת מורא עשה המוזג רצונו של המוכס, ומשום מה יאמרו הבריות הלך מיד וסיפר להרב. שלח הרב אחרי המוכס ואמר לו:

כיצד מעיז אדם מישראל לחלל תענית זו, שנאמרו בה כל חמשת העינויים של יום־כיפור?

השיב המוכס:

רבי, אילו אני חולה שיש בו סכנה, מה דיני, – חייב אני בתענית, או לאו?

אמר הרב:

חולה שיש בו סכנה שאני: פיקוח נפש דוחה הכל. אבל מרשמי פניך ניכּר, שהלואי וירבו חולים כמוך בישראל.

ובכן, – נענה המוכס ואמר: – בעצם מותרת לי האכילה היום, אלא אתה בא בטענה עלי, שאיני חולה, והרי אני תמה עליך, רבי: כיצד צרה עינו של רב בבריאות גופו של אדם מישראל?…

הערות שוליים:
- [15] “אקציזניק” בלעז. – בשנות הארבעים למאה הקודמת החכירה הממשלה הרוסית את מכס־היי"ש ליוזל גינצבורג, ופקידיו המוכסים היו מראשוני האפיקורסים ביהדות הרוסית.

ביאור: „מוכס־יי"ש" („אקציזניק") — פקיד גביית המס על המשקאות החריפים; דרויאנוב מזכיר שממשלת רוסיה החכירה בשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה את מכס־היי"ש ליוזל גינצבורג, ופקידיו המוכסים נמנו עם ראשוני האפיקורסים ביהדות רוסיה (הערה [15]). „מוזג" — בעל בית־מרזח. בתשעה־באב נוהגים כל חמשת העינויים של יום־כיפור — איסור אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת סנדל ותשמיש — ומכאן חומרת התענית שבפי הרב. „חולה שיש בו סכנה" פטור מן הצום, שפיקוח נפש דוחה הכול. המוכס לוכד את הרב בסופיזם: אם חולה מותר באכילה, נמצא שכל טענתך נגדי היא שאני בריא — ואם כך, אתה הוא שצרה עינך בבריאותו של יהודי. חילול הצום המכוון מתגלגל בהאשמה כלפי הרב עצמו.

## בדיחה 1756

מצאו ליהודי יושב ומפטם את כריסו בתשעה־באב, והביאוהו אל הרב. התנצל העבריין לפני הרב ואמר:

רבי, לא לשם הנאה אכלתי, אלא לשם רפואה.

הסתכל בו הרב וראה, שהוא איש בריא מאוד, ואמר לו:

יפה הדבר בעיני, שאתה מהלך אחרי מידותיו של הקדוש ברוך־הוא: מה הוא מקדים רפואה למכה[16], אף אתה מקדים רפואה למכה. אלא הואיל וכבר יש לך רפואה, דין הוא שתבואך עכשיו גם המכה…

הערות שוליים:
- [16] עיין סוטה יד א ומגילה יג, ב.

ביאור: „מקדים רפואה למכה" — מאמר חז"ל (מגילה יג ע"ב, וכן בסוטה; הערה [16]): אין הקדוש ברוך הוא מביא מכה על ישראל אלא אם כן ברא להם רפואה תחילה. הרב מקבל כביכול את תירוץ ה„רפואה" של האוכל הבריא, ומשלים את ההיקש בהיגיון למדני: אם הרפואה כבר נלקחה — מן הדין שתבוא עכשיו גם המכה, כלומר העונש. הנתפס נלכד בתירוצו שלו.

## בדיחה 1757

תשעה־באב סמוך לחצות־היום אמר בעל לאשתו:

עצתי, שתפסיקי תעניתך מיד ותאכלי. אין את יכולה אף אין עלייך חובה לצום כל היום.

לא נשמעה לו האשה ולא הפסיקה תעניתה. לאחר שעה־שעתיים התחיל הרעב מציק לה מאוד. חלשה דעתה וקראה לבעלה: ליזר, מה אמרת קודם?…

ביאור: כשהרעב מכריע אותה, אין האישה מודה שנשברה אלא מבקשת מבעלה לחזור על ההיתר שדחתה — „מה אמרת קודם?" — כדי לאכול בסמכותו ולא באשמתה. כניעה עם הצלת פנים.

## בדיחה 1758

וולוולי הזבארזי יצא לתרבות רעה והביאוהו אל הרב.

אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שנסתרת עם אשה זרה.

החזיר וולוולי:

חס ושלום, רבי! אותה אשה לא זרה היא; כאן בעירנו, נולדה.

אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שהדלקת נר בשבת.

החזיר וולוולי:

אמת, רבי; שכחתי, ששבת היה אותו יום והדלקתי אבל כיוון שנזכרתי מיד כיביתי.

אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שאתה מעשן מקטרת בשבת.

החזיר וולוולי:

רבי, מעיד אני עלי, שאיני מעשן אלא סיגרה.

אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שאתה מצחצח נעליך בשבת; אב־מלאכה היא זו.

החזיר וולוולי:

רבי, טועה אתה. אבא אינו מצחצח נעליו אפילו בחול…

(א' ליטווין, “וועלוועל זבארזער”, “צוקונפט” חוברת ג לשנת 1915)

ביאור: וולוול זבארז'ר (בנימין־וולף אהרנקרנץ) — משורר־עם ובדחן יידי נודע בן המאה התשע־עשרה. „יצא לתרבות רעה" — פרק עול תורה ומצוות; „נסתרת עם אשה זרה" — התייחדת עם אישה האסורה עליך; „אב־מלאכה" — אחת מל"ט קטגוריות־האב של המלאכות האסורות בשבת, וצחצוח נעליים בכללן. וולוולי אינו מכחיש דבר — הוא „מפריך" כל אישום בקריאה מילולית מתחכמת: ה„זרה" אינה זרה, שהרי נולדה בעירנו; את הנר שהדליק מיהר לכבות (עבירה שנייה, המוצגת כתיקון הראשונה); הוא מעשן סיגרה ולא מקטרת; ולשיא — „אב־מלאכה" נעשה בפיו „אבא", שאינו מצחצח נעליו אפילו בחול. חוטא שאינו חוזר בו, העונה לתוכחה במשחקי לשון.

## בדיחה 1759

אד"ם הכהן הוזמן לבית אחד לסעודה ראשונה של שבת. קידש על פת וכשהגיע ל"המוציא" עשה חריץ בחלה, כנהוג[17].

וכשגמר לקדש נטל נר דולק מעל השולחן והתחיל בודק את הפת.

נבהל בעל־הבית ושאל:

רבי אברהם־בּר, כיצד אתה מטלטל נר דולק בשבת?

החזיר המשורר הזקן:

לא עליך, ידידי, עיני כהות מחמת זיקנה, ובלי אור הנר איני יכול למצוא את החריץ בפת…

הערות שוליים:
- [17] עיין מגן־אברהם לסימן קסז.

ביאור: על־פי המנהג שמביא ה„מגן־אברהם" (הערה [17]) חורצים חריץ קל בפת לפני ברכת „המוציא", כדי שאפשר יהיה לבצוע מיד אחרי הברכה בלי שהות. אד"ם הכהן — אברהם־דב לבנזון (1794–1878), מגדולי משוררי ההשכלה בווילנה — מקפיד על הדקדוק הזעיר הזה, אבל כדי למצוא את החריץ הוא מטלטל נר דולק, איסור שבת של ממש. עבירה גמורה בשירות מנהג של מה־בכך — והמשורר מגיש את היפוך העדיפויות בתמימות מעושה של זקן כהה־עיניים.

## בדיחה 1760

אפיקורס להכעיס היה מעשן בשבת שתי סיגרות בבת־אחת. אמרו לו:

לא דייך באחת?

החזיר האפיקורס:

אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור… [18]

הערות שוליים:
- [18] השווה: שבת לג, ב.

ביאור: „להכעיס" — כופר העובר עבירות לא מתאווה אלא כדי להתגרות. „זכור" ו„שמור" הן שתי נוסחאות מצוות השבת בעשרת הדיברות (שמות כ ודברים ה), שלפי המסורת „בדיבור אחד נאמרו" — וכנגדן מדליקים שני נרות שבת. האפיקורס נוטל את היגיון הכפילות המקדש את השבת ומחיל אותו על חילולה: שתי סיגריות, אחת כנגד כל דיבר. דווקא בקיאותו בלשון המנהג עושה את החילול מכוון ומתוחכם.

## בדיחה 1761

אדם נכנס אצל חברו בשבת ומצא אותו סיגרה בפיו ועשנה עולה. ראה המעשן, שאורחו נבהל מאוד, התנצל לפניו ואמר:

חייך, ששכחתי.

תמה האורח ושאל:

שכחת, ששבת היום?

היתמה המעשן והשיב:

כיצד יכול אדם מישראל לשכוח את השבת?

חזר ושאל האורח:

שכחת, שאסור לעשן בשבת?

נעלב המעשן והשיב:

שמא ילד קטן אני בעיניך?

רגז האורח ושאל:

אלא מה שכחת?

החזיר המעשן ואמר:

שכחתי, שיהודי אני…

ביאור: המעשן דוחה בזו אחר זו את ה„שכחות" המתבקשות — לא את השבת שכח ולא את האיסור — עד לפואנטה: „שכחתי שיהודי אני", כלומר שכח שכל זה חל עליו בכלל. ההתנצלות מתגלה כווידוי: הדינים ידועים לו היטב, רק ההשתייכות נשמטה.

## בדיחה 1762

שלושה שעישנו בחבורה בשבת, ואחד מהם ראובן־אשר ברודס. עברו עליהם חרדים והתחילו דופקים על חלונם ומחרפים.

קם אחד מן המעשנים, התנצל ואמר:

רבותי, לחינם אתם ממלאים חרפות פיכם; שכחתי ששבת היום.

התנצל גם השני ואמר:

רבותי, אל תדינוני לכף־חובה; שכחתי, שאסור לעשן בשבת.

נענה ברודס ואמר:

רבותי, אני מקבל עלי את הדין, משום שגם אני שכחתי…

רגזו החרדים ואמרו לו:

אתה מה שכחת?

החזיר להם ברודס:

אני שכחתי להגיף את התריס…

ביאור: ראובן־אשר ברודס (1851–1902) — סופר עברי ואיש השכלה. „להגיף את התריס" — לסגור אותו. שני חבריו מתחסדים בתירוצי „שכחה" מופרכים, וברודס „מודה" גם הוא — אלא ששכחתו היחידה היא שלא הסתיר את המעשה. כלומר: הוא מעשן ביודעין, וה„חטא" היחיד שהוא מכיר בו אינו העבירה אלא גילויה.

## בדיחה 1763

ראובן־אשר ברודס ישב במסעדה יהודית בליל־שבת, שתה כוסו ועישן מקטרתו. נכנס השמש והתחיל מתקן את הנרות.

גער בו ברודס:

שבת היום!

תמה השמש ושאל:

ולעשן בשבת מותר?

החזיר לו ברודס:

ריקא! אני איני יכול לעשות גוי שליח שיעשן במקומי, ואילו אתה יכול לעשות גוי שליח, שיתקן את הנרות במקומך…

ביאור: „ריקא" — ריק, בור (כינוי גנאי בלשון חכמים); „שמש" — עובד בית־הכנסת או המסעדה, הממונה בין השאר על הנרות. ברודס, הסופר החופשי בדעותיו, יושב ומעשן בשבת — ובכל זאת גוער דווקא בשמש. תשובתו היא פלפול של דיני שליחות: עישון הוא הנאת גוף שאי־אפשר למסור לשליח — אין גוי שיעשן במקומי — ואילו תיקון נרות אפשר להטיל על נוכרי („גוי של שבת"). כלומר לי אין ברירה אלא לחלל בעצמי, ולך יש — ולכן דווקא אתה האשם. מחלל השבת מטיף לשומר המצוות בכלי ההלכה עצמם.

## בדיחה 1764

אחרי הסעודה של ליל־שבת קם דוד פרידלנדר וכיבּה את הנרות. ראה שנזעמו פניה של אשתו האדוקה, ואמר לה:

פראדה זוגתי, בואי וראי, מה זיווג יפה הזמין לך הקדוש ברוך־הוא. משנישאת לי אין את זקוקה לגוי של שבת…

ביאור: דוד פרידלנדר (1750–1834) — ממנהיגי ההשכלה בברלין, מתלמידי מנדלסון, שהרחיק עד סף ההתבוללות. „גוי של שבת" — נוכרי שנשכר לעשות בבית היהודי את המלאכות האסורות בשבת, כגון כיבוי נרות. במקום להתנצל על הכיבוי, פרידלנדר מציג את חילול השבת שלו כמעלת הזיווג: משנישאה לו, בעלה ממלא בעצמו את מקום הגוי — והוא עוד תולה את ה„חסד" הזה בקדוש ברוך הוא.

## בדיחה 1765

ראו לאד"ם הכהן, שהוא יוצא בשבת לרחוב ומטפחתו בכיסו. קפץ אחד מן הרחוב ואמר לו:

רבי אברהם־בּר מי התיר לך לשאת מטפחת בכיסך בשבת?

החזיר לו המשורר:

דבר זה התר בידי מאותו רב, שהתיר לך לשאת ראש־חמר על שכמך בשבת…

[נוסח אחר:

… קפץ אחד מן הרחוב וצעק:

כיצד יהודי מתיר לו לשאת מטפחת בכיסו בשבת?

השיב לו המשורר:

כיצד יהודי מתיר לו לשאת ראש־חמור על שכמו גם בשבת וגם בחול?…]

ביאור: בשבת אסור לשאת חפצים ברשות הרבים (במקום שאין עירוב), ואפילו מטפחת בכיס — על כך קופץ הקנאי. אד"ם הכהן — אברהם־דב לבנזון (1794–1878), ממשוררי ההשכלה — משיב באותו מטבע של „נשיאה": את ההיתר נתן לי אותו רב שהתיר לך לשאת ראש־חמור על שכמך — כלומר את ראשך שלך, ראש של חמור — וזאת, כנוסח האחר, גם בשבת וגם בחול.

## בדיחה 1766

אמר מרדכי פלונגיאן:

הרוצה שישמור שבת כהלכתה יעלה לתנור ערב־שבת עם חשיכה, יקשור ידיו ורגליו ולא ירד מן התנור עד מוצאי־שבת, וכל אותו היום לא תהא אכילתו אלא אבנים רותחות.

אמרו לו:

רבי מרדכי, בשלמא עלייה לתנור – שלא יצא חוץ לתחום, קשירת ידיים ורגליים – שלא יגע בדבר האסור מחמת מוקצה, אכילת אבנים – לשם עונג־שבת, אבל דווקא רותחות למה?

החזיר פלונגיאן:

חומרה יפה זו אם אינה עניין לאיסורי שבת, תנוה עניין לאיסורי מאכלות: בצוננות חיישינן לנמלים…

ביאור: מרדכי פלונגיאן (1814–1883) — משכיל ולמדן מווילנה. ה„מתכון" שלו הוא פרודיה על תרבות החומרות, וכל פרט בו נשען על דין אמיתי: „תחום" — גבול ההליכה המותר בשבת; „מוקצה" — חפצים שאסור לטלטלם; אכילת האבנים — לקיים „עונג שבת". וכשנשאל למה דווקא רותחות, הוא משיב בנוסחת דרש קלאסית — „אם אינו עניין ל… תנהו עניין ל…" — שבה מסבים דין מתחום שאינו נצרך בו לתחום אחר: אם אין החומרה נחוצה לדיני שבת, תחול על דיני מאכלות אסורות, ש„בצוננות חיישינן לנמלים" — באבנים קרות חוששים (חיישינן, בארמית) שמא דבקו בהן נמלים, ואכילת שרצים אסורה. חשש כשר לגמרי רכוב על רעיון מטורף — וכך נחשף האבסורד שבחומרה הנערמת על חומרה.

## בדיחה 1767

מצאו לאחד, שהוא מטייל בשבת ועשן יוצא מפיו.

אמרו לו:

והלאו של “לא תבערו” היכן הוא?

אין בכך כלום, – השיב המעשן, – שאלתי את הרב.

תמהו הכל ושאלו:

והרב מה אמר?

החזיר העבריין:

הרב אמר, שאסור…

ביאור: „לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג) — האיסור שהעישון עובר עליו. „שאלתי את הרב" נשמע כהיתר — עד שמתברר שהרב אסר, והוא מעשן בכל זאת: טקס השאלה קוים במלואו, רק התשובה לא עניינה אותו.

## בדיחה 1768

היה מי שהורה הלכה ברבים:

שבת פרשת לך־לך מותר לעשן.

אמרו לו:

מה טעם?

החזיר הוא:

למה תיגרע זהותה של שבת זו מכל שבתות־השנה?…

ביאור: „תיגרע" — תיפחת. ה„פסק" מתחפה לקולא מיוחדת לשבת אחת בשנה, אבל הנימוק — למה תיגרע שבת זו מכל שבתות השנה — מסגיר את ההפך: ה„מורה" מעשן בכל השבתות כולן, והוא רק מקפיד שלא לקפח את פרשת לך־לך.

## בדיחה 1769

ראו לאחד, שהוא נוטל בשבת סיגרה מאת חברו ומציתה.

אמרו לו:

קיימת “עשה שבתך חול”, ולא קיימת “ואל תצטרך לבריות”[19]…

הערות שוליים:
- [19] השווה: שבת קיח, א.

ביאור: „עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח ע"א; הערה [19]) — עצת חכמים לעני: מוטב לוותר על מעדני שבת ולאכול כביום חול, ובלבד שלא להיזקק לצדקת הבריות. המתבוננים מחילים את המאמר כפשוטו על המעשן: את חציו הראשון קיים בהידור — עשה את שבתו חול גמור — אבל בחציו השני נכשל, שהרי את הסיגרה נטל מחברו. חוטא, וגם זאת לא בכוחות עצמו.

## בדיחה 1770

הרב פגש לאחד מבני־העיר כשהוא מטייל ברחוב ועשן עולה מפיו.

אמר לו הרב:

שכחת, ששבת היום?

השיב המעשן:

מה לי לשקר, רבי? יודע אני, ששבת היום, ויודע אני, שהתורה אמרה: “לא תבערו”, ואף־על־פי־כן אני מעשן.

אמר לו הרב:

איש־אמת כמוך מקומו בעולם־האמת, ותמה אני, למה אתה מתהלך כאן, בעולם־השקר?…

ביאור: „עולם האמת" — כינוי לעולם הבא, עולמם של המתים; „עולם השקר" — העולם הזה. המעשן מתפאר בכנותו — יודע שאסור ומחלל בגלוי — והרב מחזיר לו איחול מוות מנומס להפליא: איש אמת כמוך מקומו בעולם האמת, ומה לך עוד בין החיים?

## בדיחה 1771

עשיר אחד מעשירי העיר היה מחלל שבת בפרהסיה.

הוכיחו הרב ואמר לו:

איזהו ישראל מומר? “זה המחלל שבתות בפרהסיה”.[20]

ענה העשיר עזות:

רבי, לא מפיך אני חי.

לימים ראה הרב לאותו עשיר מטייל בשבת ברחוב וסיגרה בפיו וכלב רץ לפניו. רמז הרב כלפי הכלב ואמר לו לעבריין:

רואה אני, שאתה תזכה ל"קדיש" חשוב יותר מ"קדישו" של אביך…

הערות שוליים:
- [20] עירובין סט, א.

ביאור: מחלל שבת בפרהסיה (בפומבי) נחשב בהלכה כמומר, כמי שיצא מכלל ישראל; „לא מפיך אני חי" — איני תלוי בך ובתורתך. „קדיש" בלשון העם הוא הבן האומר קדיש אחרי מות הוריו — היורש והממשיך. הרב, ברמזו אל הכלב הרץ לפני העשיר, פורע את חוב העזות: ה„קדיש" שלך — הכלב — יהיה ממשיך מכובד יותר מן ה„קדיש" שהיה לאביך, כלומר ממך. עלבון כפול: גם בן גרוע מכלב, גם בוגד במורשת אביו.

## בדיחה 1772

שבת קודם חשיכה מצאו ליהודי, שהוא יושב בתיתורה שלפני ביתו ומעשן.

אמרו לו:

עדיין לא יצאה שבת.

החזיר המעשן:

גוי מסיח לפי תומו נאמן עליכם? והרי עוד לפני רבע שעה עבר עלי מבגאי ואמר לי: “ערבא טבא”…

ביאור: „תיתורה" — המפתן או הספסל שלפני הבית; „מבגאי" — איכר בן־כפר. „גוי מסיח לפי תומו" — כלל הלכתי: דברי נוכרי שנאמרו בתום לב, בלי כוונה להעיד, נאמנים בעניינים מסוימים. המעשן מגייס את הכלל לצרכיו: איכר שעבר בירך אותו „ערבא טבא" (ערב טוב) — הרי „עדות" כשרה שכבר ערב והשבת יצאה. ברכת נימוס שגרתית מקודמת לדרגת מקור הלכתי, כדי להכשיר סיגרה מוקדמת מדי.

## בדיחה 1773

שאלו לליצן:

בשלמא שבת נאמר בה “שבת־שבתון”[21], שחמורה היא ואיסורה איסור סקילה, אבל יום־כיפור הקל שאין איסורו אלא איסור כּרת, למה נאמר בו “שבת־שבתון”?[22]

השיב הליצן:

אדם האוכל בתשעה־באב וחושש, שמא יהא ריח אכילתו נודף, מה תקנתו? יעשן מיד ויעביר ריח האכילה. אדם המעשן בשבת וחושש, שמא יהא ריח עשנו נודף, מה תקנתו? יאכל מיד ויעביר ריח־העשן. יום־כיפור, האסור גם באכילה וגם בּעישון, מה תקנה יש לו? הווה אומר, שיום־כיפור אין לו תקנה אלא שיאכל אדם ויעשן, יעשן ויאכל וחוזר חלילה. לפיכך נאמר בו שבת־שבתון…

הערות שוליים:
- [21] שמות לא, טו, ועוד.
- [22] ויקרא טז, לא, ועוד.

ביאור: חילול שבת עונשו סקילה, החמור בעונשי התורה; אכילה ביום־כיפור עונשה „רק" כרת — מיתה בידי שמים. מכאן הקושיה הלמדנית־כביכול: מדוע זכה יום־כיפור ה„קל" לכינוי המוכפל „שבת־שבתון", השמור לשבת החמורה (הערות [21], [22])? תשובת הליצן היא פרודיה על דרך הפלפול: האוכל בתשעה־באב יעשן להעביר את ריח האכילה, המעשן בשבת יאכל להעביר את ריח העשן — אבל יום־כיפור, שאסור בשתיהן, „אין לו תקנה" אלא לאכול ולעשן חליפות בלי סוף, זה מכסה על זה. הכפילות שבלשון „שבת־שבתון" נדרשת אפוא כרמז לעבירה הכפולה — היפוך גמור של כוונת הכתוב, בכל כלי בית־המדרש: קושיה, חילוקי עונשים ודרשת לשון.

## בדיחה 1774

ערב־שבת נכנס עגלון לעיר בעגלתו לאחר שכבר החשיך היום. התחילו צועקים אליו:

גוי, כבר שקעה החמה!

נענה העגלון ואמר:

למה נבהלתם כל־כך? תיכף תעלה הלבנה…

ביאור: „גוי" כאן — כינוי גנאי ליהודי מחלל שבת. הצעקה „כבר שקעה החמה" פירושה: נכנסה השבת, עצור את העגלה! אבל העגלון, הרחוק מכל זה, שומע רק דאגה לחשכת הדרך — ומרגיע: תיכף תעלה הלבנה. שני הצדדים מדברים על אותה שקיעה ומתכוונים לעולמות שונים לגמרי.

## בדיחה 1775

עגלון השיא בתו לבחור בּר־אוריין. לא היו ימים מועטים ובא העגלון אל הרב וקבל לפניו:

אין הוא רואה את חתנו לא מקדש בליל־שבת ולא מבדיל במוצאי־שבת.

שלח הרב לקרוא את האברך ואמר לו:

כך וכך קובל חותנך.

החזיר האברך:

רבי, מודה אני לפניך: אמת בפי חותני; אין הוא רואה אותי לא מקדש בליל־שבת ולא מבדיל במוצאי־שבת. אבל מה אעשה והוא מאחר להיכנס בליל־שבת ומקדים במוצאי־שבת…

ביאור: „בר־אוריין" — בן תורה, למדן; „אברך" — לומד צעיר נשוי; קידוש נאמר בכניסת השבת והבדלה בצאתה. החתן מודה שחותנו אכן אינו רואה אותו מקדש ומבדיל — ומסביר למה: העגלון, הטרוד בעגלתו, נכנס הביתה בליל שבת מאוחר, אחרי הקידוש, ויוצא במוצאי שבת מוקדם, לפני ההבדלה. התלונה מתהפכת בנימוס לכתב אישום: מי שגבולות השבת שלו רופפים הוא המתלונן עצמו.

## בדיחה 1776

שאלו לאחד מקלי־עולם:

מה דברים יפים ביותר ניתנו לעולם?

החזיר הלה:

אני יודע רק שלושה דברים יפים ביותר שניתנו לעולם, ואלו הם:

כוס טה אחרי “כל נדרי” של יום־כיפור, כוס בּירה אחרי כּופתות של פסח וסיגרה אחרי פשטידה של שבת…

ביאור: „קלי־עולם" — פוחזים חסרי יראת־שמים; „כופתות" — קניידלעך, כדורי־מצה. שלושת „הדברים היפים ביותר" הם בדיוק שלוש עבירות: כוס תה אחרי „כל נדרי" — שתייה בליל יום־כיפור, בעיצומו של הצום; בירה בפסח — משקה שעורים, חמץ גמור; וסיגריה בשבת — הבערת אש אסורה. הקל־דעת הופך את לוח השנה הקדוש לרשימת תענוגות, שכל אחד מהם נעוץ דווקא בנקודת האיסור.

## בדיחה 1777

אשתו של מוכס־יי"ש מצאה שעורה בלפיתה של פסח.

מיד הלכה אל הרב ופסק הרב לאיסור.

עד שישב המוכס והצטער, שניטל ממנו טעם לפיתה יפה של פסח, נכנסו אצלו חבריו, מוכסים גויים, לברכו בברכת יום־טוב, פתחו במצה ויין וסיימו באותה לפיתה. אמר להם בעל־הבית:

רבותי, לפיתה זו מהי בעיניכם?

לקקו הם אצבעותיהם ואמרו:

נופת־צופים!

נאנח בעל־הבית ואמר:

אתם שאכלתם, אומרים “נופת־צופים”, ואילו הרב שלנו, שלא אכל וגם טעום לא טעם, עומד וטוען, שחמוצה היא…

ביאור: „מוכס־יי"ש" — מי שחוכר מן השלטון את הזיכיון למכירת יי"ש (משקה חריף); „לפיתה" — תבשיל־לוואי, ליפתן. גרגר שעורה שנמצא בתבשיל של פסח אוסר אותו משום חמץ — וזהו פסק הרב. אבל המוכס הבור שומע „חמץ" ומבין „חמוץ", כאילו פסק הרב על הטעם. מכאן תמיהתו הכנה: הגויים שאכלו אומרים „נופת־צופים" (דבש מובחר, על־פי תהלים יט, יא), ואילו הרב, שלא טעם כלל, „טוען שחמוצה היא".

## בדיחה 1778

כשהגיעו ב"סדר" של פסח ל"חד־גדיא", קם אחד מן המסובים וסילק כל “ההגדות” מעל השולחן. אמרו לו:

האי מאי?

החזיר הוא:

עניין זה של “חד־גדיא” כולו מוקשה בעיני. גדי שנמכר בחצי־הלילה ובזיל־הזול, בשני זוזים, – חוששני, שיש כאן מעשה־גניבה…

ביאור: „חד גדיא", שיר הסיום הארמי של ההגדה, פותח ב„דזבין אבא בתרי זוזי" — שקנה אבא בשני זוזים. „האי מאי?" — ארמית: מה זה? המקשן קורא את שיר הילדים כתיק משפטי: גדי שנמכר באמצע הלילה, במחיר מציאה — סימנים מובהקים של סחורה גנובה. ומי שאינו רוצה יד בגניבה, מסלק את „הראיות" — ההגדות — מן השולחן.

## בדיחה 1779

אמר כלב לץ:

אף־על־פי שדורנו דור פרוץ, מכל־מקום מעיד אני על בני־התשחורת שבימינו, שהם זהירים בשלושה דברים ומקיימים אותם כהלכה. אמרו לו:

רבי כלב, שלושה דברים אלו מה הם?

השיב להם:

הם אוכלים ושותים בערב יום הכיפורים[23], אין הם קוראים שמע בשני הלילות הראשונים של פסח[24] ואין הם מניחים תפילין בתשעה־באב שחרית[25].

אמרו לו:

רבי כלב, בעינינו ראינו בני־תשחורת, שאינם מניחים תפילין גם במנחה לתשעה־באב.

החזיר כלב:

הללו מחמירים על עצמם ודנים כל היום כמקצתו…

הערות שוליים:
- [23] “כל האוכל ושותה בתשיעי (ערב יום הכיפורים) מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי”; ברכות ח, ב.
- [24] “ונוהגין שלא לקרוא על מיטתו (בשני הלילות הראשונים של פסח) אלא פרשת שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר הלילות, כי לילות־שימורים הם מן המזיקין”; אורח־חיים תפא, ב (רמ"א).
- [25] “נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה־באב שחרית”; שם תקנה, א.

ביאור: „בני־תשחורת" — צעירים; „דור פרוץ" — דור מופקר. שלושת „הדברים" שהנוער „זהיר" בהם הם כולם מצוות של אכילה או של אי־עשייה: לאכול ולשתות בערב יום־כיפור היא מצווה ממש — „כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (הערה [23]); בשני לילות הסדר נוהגים לקצר בקריאת־שמע שעל המיטה, שכן ליל־שימורים הוא ומשומר מן המזיקים (הערה [24]); ובבוקר תשעה־באב נוהגים שלא להניח תפילין לאות אבלות (הערה [25]) — אבל במנחה, תפילת אחר־הצהריים, כן מניחים. וכשמעירים לכלב הלץ שהצעירים משמיטים את התפילין גם במנחה, הוא הופך גם את ההפקרות הזאת ל„חומרה" למדנית: הם „דנים כל היום כמקצתו" — היפוך מהתל של הכלל „מקצת היום ככולו", כלומר מותחים את פטור הבוקר על היום כולו. אדיקות שכולה קוּלות והשמטות.

## בדיחה 1780

ליצנים ישבו ועסקו בפרושי מקראות. פתח אחד ושאל:

“כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני חכמים”[27], מה פירושו של מקרא סתום זה?

נענה הזקן שבחבורה ופירש:

אתה מוצא: כל מה שתקנו חכמי האומות אין בו ממש. תקנו גשרים, – למחר נחשול עומד עליהם ועוקרם; תקנו דרכים, – למחר גשם יורד ומחריבן. וכנגד זה אתה מוצא: כל מה שתקנו חכמי ישראל קיים לעולם ולעולמי־עולמים. בקשו, למשל, שלא יאכל אדם בתשעה־באב, עמדו ותקנו שלא להניח תפילין אותו יום, ושכאין אדם מניח תפילין כיצד יאכל?…

הערות שוליים:
- [27] עמוד: 1 דברים ג, ו.

ביאור: דרשה פרודית על „כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו — הערה [27]), הפסוק המשבח את התורה בעיני האומות. הזקן „מוכיח" שתקנות חכמי ישראל נצחיות, שלא כגשרים ודרכים של חכמי הגויים — אלא שההוכחה מעגלית עד גיחוך: כדי שלא יאכלו בתשעה־באב תיקנו שלא להניח תפילין באותו יום, „ומי שאינו מניח תפילין — כיצד יאכל?", כאילו אי־אפשר לאכול בלי תפילין. דרויאנוב מציין את המאמר המהותל כאן — הגמרא בשבת (ל ע"א): מלך בשר־ודם גוזר גזירה וספק אם מקיימים אותה, ואילו תקנותיו של משה „קיימות לעולם ולעולמי־עולמים".

הערת דרויאנוב: השווה: "מנהגו של עולם, מלך בשר ודם
גוזר גזירה, ספק מקיימין אותה, ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי
לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה. במותו אין מקיימין אותה.
ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות, וקיימות הן
לעולם ולעולמי־עולמים" (שבת ל, א). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1780, עמ' 250) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1781

אשה באה אל הרב וקבלה לפניו על בעלה:

אין הוא מניח תפילין.

שלח הרב אחריו ואמר לו:

כיצד אדם מישראל חוטא בגופו עד כדי קרקפתא דלא מנח תפילין?

החזיר הלה:

רבי, מי אני, שאכניס ראשי בין שני הרים גדולים כרש"י ורבנו תם? מוטב, שאניח מצווה זו עד שהם ישלימו זה עם זה…

ביאור: „קרקפתא דלא מנח תפילין" — ארמית: גולגולת שלא הניחה תפילין; בגמרא (ראש השנה יז ע"א) זהו כינוי לאחד מ„פושעי ישראל בגופן", שדינם קשה. תירוץ האיש נתלה במחלוקת אמיתית: רש"י ונכדו רבנו תם נחלקו בסדר הפרשיות שבתוך התפילין, מחלוקת שלא הוכרעה עד היום — מדקדקים מניחים שני זוגות, „של רש"י" ו„של רבנו תם". „להכניס ראש בין שני הרים גדולים" — ניב תלמודי למי שנדחק להכריע בין גדולים החולקים זה על זה. וכך, בענווה מעושה, הוא דוחה את המצווה כולה עד שיתפייסו שני חכמים שמתו לפני מאות שנים — כלומר לעולם.

## בדיחה 1782

שאלו לליצן:

מה טעם ירא־שמים אינו יוצא מביתו בלי טלית ותפילין?

השיב הליצן:

גזרה, שמא יארע לו מעשה יהודה ותמר…

ביאור: „גזרה" — תקנת חכמים שנועדה למנוע מכשול, ולשון „שמא יארע לו" היא לשונן הרגילה. „מעשה יהודה ותמר" (בראשית לח): תמר התחפשה לזונה, ויהודה, שלא הכיר אותה, בא אליה והשאיר בידה עירבון עד לתשלום — חותמו, פתיליו ומטהו. הליצן „מסביר" אפוא שירא־השמים נושא עמו תמיד טלית ותפילין כדי שיהיה בידו מה להשאיר כעירבון אם יזדמן לו „מעשה" כזה — סממני האדיקות עצמם הופכים לציוד למקרה חטא.

## בדיחה 1783

ביום של יריד נזדמן בחור לסמטה של בית־מדרש. עכבו אדם אחד וביקש, שיכנס לבית־המדרש, כדי להצטרף למניין־עשרה למנחה. סירב הבחור ואמר:

אסור לי!

תמה הלה:

מה פירוש אסור לך?

הסביר הבחור ואמר:

בדקתי ומצאתי: יום של יריד שאיני מתפלל אני מצליח.

חזר ושאל הלה:

וכשאתה מתפלל?

השיב הבחור:

כשאני מתפלל? איני יודע. לא ניסיתי…

ביאור: „מניין־עשרה" — עשרת הגברים הדרושים לתפילה בציבור. ה„מחקר" של הבחור, שאף הפך אצלו לאיסור גמור („אסור לי!"), עומד על רגל אחת: הוא „בדק ומצא" שביום יריד בלי תפילה הוא מצליח — אבל את הצד השני של הניסוי מעולם לא טרח לערוך.

## בדיחה 1784

אשה חשדה בבעלה, שהוא מזלזל בתפילה. פעם אחת נסע מעירו לעיר אחרת לשם עסקי־מסחר והניחה לו האשה מטפחות־האף בתיק של הטלית והתפילין. לא היו ימים מועטים ובא מכתב מאתו, ובסוף המכתב שאל:

“להיכן הנחת מטפחות־האף? איני יודע למצוא אותן”.

החזירה לו האשה מכתב וכתבה:

“התפלל לאלהים ותמצא”…

ביאור: תיק הטלית והתפילין נפתח אצל המתפלל בכל בוקר — ולכן האישה מצניעה בו את הממחטות לפני הנסיעה. שאלת הבעל „להיכן הנחת את מטפחות־האף?" מסגירה שבמשך כל נסיעתו לא פתח את התיק אף פעם אחת. תשובתה „התפלל לאלהים ותמצא" עוקצת בכפל־משמעות: עצה מעשית (פתח את התיק — הן שם) ותוכחה (אילו התפללת, לא היית שואל).

## בדיחה 1785

שאל בחור לרב:

רבי, מי ששכח ולא אמר “יעלה ויבוא” בתפילה של ראש־חודש מה דינו?

השיב הרב:

דינו, שיחזור ויתפלל שנית, אלא שאיני יודע, למי משנינו יש צורך בדין זה: אני לא אשכח לאמר “יעלה ויבוא” גם בתפילה ראשונה, ואתה תשכח ולא תאמר גם בשנייה…

ביאור: „יעלה ויבוא" — קטע שמוסיפים לתפילת העמידה בראש־חודש, ומי ששכח אותו חוזר ומתפלל שנית. הרב פוסק כדין, ומוסיף עקיצה: הדין הזה לא נועד לאיש משנינו — אני לא אשכח גם בתפילה הראשונה, ואתה תשכח גם בשנייה. רשלנותו של הבחור חשוכת־מרפא עד כדי כך, שגם תרופת החזרה לא תועיל לו.

## בדיחה 1786

בתחילת שנות הארבעים למאה הקודמת נוסדה בברלין “חבורת הרפורמה”; עמדה ובטלה תפילה בשבת ותקנה במקומה תפילה בראשון בשבת. לא היו ימים מרובים ושאל ראש “החבורה” לאחד מחשוביה:

מה טעם אין אתה בא להתפלל?

החזיר לו הלה:

ידידי, גלוי וידוע לפניך, שבשבת אני עסוק מאד ואין לי מנוחה. כלום רצונך, שלא תהא לי מנוחה גם בראשון בשבת?…

(א.ה. הימאן, " Lebenserinnerungen ", ברלין 1909, עמ' 281).

ביאור: מעשה היסטורי מתועד (מזיכרונותיו של הימאן): „חבורת הרפורמה" בברלין של ראשית שנות הארבעים במאה התשע־עשרה ביטלה את תפילת השבת וקבעה תחתיה תפילה ב„ראשון בשבת" — יום ראשון, כמנהג הסביבה הנוצרית. התשובה חושפת את המלכוד: המתפלל המודרני ממילא עובד בשבת, ולכן יום ראשון הוא יום המנוחה היחיד שלו — ואותו לא יבזבז על תפילה. הרפורמה שביקשה להקל על המתפלל איבדה אותו כליל, ולא נותר לו שום יום לאלוהים.

## בדיחה 1787

יהודי נאמן, אבל גלוח, חלה ונפל למשכב. עבר יום, עברו יומיים, התחיל זקנו צומח וביקש שיבוא גלב לגלחו:

אמרו לו:

שמא תגדל עכשיו זקנך? אם, חלילה, הגיעה שעתך, הרי ישאלוך בבית־הדין של מעלה: “יהודי, היכן זקנך?”

החזיר החולה:

אני איני דואג ליום־הדין. ידאגו הללו, שישאלו אותם בבית־הדין שלמעלה: “זקנים, היכן יהודיכם?”…

ביאור: „גלוח" — מי שמגלח את זקנו, בניגוד למסורת של גידול זקן; „גלב" — ספָּר. החידוד כולו בהיפוך הסימטרי: מול „יהודי, היכן זקנך?" מעמיד החולה את השאלה שתישאל לבעלי הזקן שאין מאחוריו יהדות של ממש — „זקנים, היכן יהודיכם?". בית־דין של מעלה, הוא בטוח, שוקל את האדם ולא את השיער — וזקן בלא יהודי חמור מיהודי בלא זקן.

## בדיחה 1788

תפסו בעל־עבירה והביאוהו אל הרב. רתח הרב וצעק:

רשע! בעוונך ילדים מתים…

וכשיצא החוטא מביתו של הרב, התקלסו בו ילדים ברחוב, רצו אחריו וקראו:

מופקר! מופקר!

נתן החוטא עיניו בהם ואמר:

ילדים, אם אתם מניחים לי – מוטב, ואם לאו – מיד אני חוזר לשם, ומחר כּולכם פגרים־מתים…

ביאור: „בעל־עבירה" — חוטא; „מופקר" — פרוץ, נטול מצוות; „פגרים־מתים" — גופות. הרב נשען על התפיסה התלמודית שחטאים מסוימים נפרעים במות ילדים (כגון שבת לב ע"ב: „בעוון נדרים בנים מתים"). החוטא לוקח את התוכחה כפשוטה והופך אותה לנשק: אם עוונותי ממיתים ילדים — די שאחזור לחטוא, וכולכם מתים עד מחר. כתב האישום החגיגי נעשה איום רחוב יעיל, והתיאולוגיה הפשטנית קורסת ברגע שמישהו מתייחס אליה כאל מנגנון שאפשר להפעיל.

## בדיחה 1789

ההוא שנתפס בעבירה והביאוהו אל הרב.

אמר לו הרב:

חייב אתה לצום “הפסקות”[28].

סירב החוטא ואמר:

רבי, איני יכול; בעל־מיחושים אני.

אמר הרב:

אם־כן, הווה מרבה בתפילה ובתחנונים; שמא יסלח לך המקום.

סירב החוטא ואמר:

רבי, איני יכול; טפלי תלויים בי ואין שעתי פנויה.

אמר הרב:

הווה מרבה בצדקה; גדולה צדקה שממרקת עוון.

סירב החוטא ואמר:

רבי, איני יכול; מרובים צורכי ביתי ורווחי מועטים.

כּעס הרב:

אלא מה אתה יכול?

החזיר החוטא:

רבי, אני יכול שלא לעלות לתורה אפילו שנתיים…

[נוסח אחר:

כּעס הרב:

אלא במה אתה רוצה?

נענה החוטא ואמר:

רבי, בה אני רוצה…]

הערות שוליים:
- [28] הסגפנים יושבים בתענית כמה ימים רצופים, מפסיקים ליום־יומיים, כגון שבת ויום־טוב, וחוזרים לתעניותיהם. וזוהי “תענית הפסקות”.

ביאור: „תענית הפסקות" — צומות של כמה ימים רצופים, בהפסקה קצרה וחוזר חלילה (הערה [28]) — מדרכי התשובה הקשות של הסגפנים; „בעל־מיחושים" — חולני; „טפלי תלויים בי" — ארמית: ילדים קטנים סמוכים על שולחני. החוטא דוחה בתירוצים כל תשובה שעולה במשהו — צום, תפילה, צדקה — ומציע לבסוף את ה„קרבן" היחיד שביכולתו: לוותר על עלייה לתורה. אלא שעלייה לתורה היא כבוד שאנשים מתחרים עליו, לא חובה מכבידה — „הסתגפותו" היא בדיוק הפטור שהוא חפץ בו ממילא, כפי שהנוסח האחר אומר במפורש: „בה אני רוצה".

## בדיחה 1790

היתה שנה שחונה. כל התפילות והצומות לא הועילו: ארובות השמים לא נפתחו. נכנסו הרב וטובי־העיר לישיבה, נימנו וגמרו:

חטאים גרמו.

למחר יצאו שליחי בית־הדין לבקש, ביקשו ומצאו: איש ואשה במסתרים… תפסו אותם והוליכום אל הרב. ואחריהם המון רב נמשך, והכל מקללים אותם ומיידים בהם אבנים. פתאום הבקיע שמריל שניטקבר את ההמון, פרש ידיו וקרא:

יהודים, אל תעשו עמהם רעה, שמא נצטרך להם…

געש ההמון כּולו:

יצא שמריל מדעתו. למופקרים הללו נצטרך?

היסה שמריל את ההמון ואמר:

יהודים, שמא תהיה, חלילה, השנה הבאה שיכורה, – מי יעמוד לנו לעצור את הגשמים?…

ביאור: „שנה שחונה" — שנת בצורת; „שנה שיכורה" — רוויה, מוצפת גשם; „ארובות השמים" — פתחי הרקיע שמהם יורד הגשם (על־פי בראשית ז, יא); „נימנו וגמרו" — הצביעו והחליטו. ברקע האמונה שחטאים — ובייחוד חטאי עריות — „סוגרים" את השמים ועוצרים את הגשם, ולכן יוצא בית־הדין לחפש אשמים. שמריל מציל את הזוג מן ההמון בנימוק תועלתני צרוף: אם חטאם באמת עוצר גשמים, מוטב לשמור אותם במלאי — שמא בשנה גשומה מדי יידרש מי שיסגור את הברז. במשפט אחד הוא לועג גם לאמונה התפלה וגם לצדקנות ההמון המיידה אבנים.

## בדיחה 1791

אשתו של שמריל באה אל הרב וקבלה:

בעלה מתייחד עם השפחה שבביתה.

שלח הרב אחריו ואמר לו:

במחילה מכבודך, רבי שמריה, מרננים עליך, שאתה עושה מעשה זמרי. עם השפחה שבביתך…

נעלב שמריל והשיב:

רבי, בכשר אתה חושד.

אמר הרב:

רבי שמריה, אשתך מעידה.

החזיר שמריל:

תיכף תראה, שאין אשה נאמנת להעיד… יש לך, רבי, שפחה בביתך???

הן, – השיב הרב בשפה רפה.

אם־כן, – אמר שמריל, – טרח נא, רבי, וצווה שתכּנס לכאן ערומה, במחילה מכבודך, ובעיניך תראה, אם יהא איכפת לי. אד־ר-בּה…

ביאור: „מעשה זמרי" (במדבר כה): זמרי בן־סלוא הביא מדיינית אל תוך המחנה לעיני משה וכל העדה, ושמו נעשה שם נרדף לפריצות גלויה; „בכשר אתה חושד" — אתה חושד באדם נקי; „מתייחד" — מתבודד עמה ביחידות האסורה. שמריל נתלה בדין אמיתי — אישה פסולה לעדות — ומציע „הוכחה" ניסיונית: שתיכנס שפחת הרב עירומה, ויראו כולם שאינו מתרגש. עצם ההצעה, וה„אד־ר־בה" המתמשך בסופה (אדרבה — להפך, בבקשה!), מרשיעים אותו יותר מעדות אשתו — ובדרך הוא עוד גורר את הרב הנבוך, המודה „בשפה רפה" שגם בביתו שלו יש שפחה.

## בדיחה 1792

חשדו לשמריל באשת־איש. הזמינו הרב אליו ואמר לו דברי־מוסר קשים. שמע שמריל והחזיר:

רבי, לחינם אתה מתרגז, חזרתי על כל התורה כולה, ולא מצאתי אשה חשובה לפני נותן התורה אלא אשת־איש, וכך הוא אומר:

“לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת”[29]…

[נוסח אחר:

… שמע שמריל והחזיר:

רבי, מקרא אני דורש: "על־כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו[30], – באשתו אמרו, קל־וחומר באשת חברו… [31]

הערות שוליים:
- [29] בראשית ב, כג.
- [30] שם, שם, כד.
- [31] השווה: “ואל תרבה שיחה עם האשה, – באשתו אמרו, קל־וחומר באשת חברו”; אבות א, ה.

ביאור: שמריל מצדיק ניאוף בכלים בית־מדרשיים כשרים למהדרין. בנוסח הראשון הוא דורש את „לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב, כג — הערה [29]): „אשה" ראויה לשמה רק אם „מאיש לוקחה" — כלומר אשת־איש, האישה החשובה ביותר בעיני נותן התורה. בנוסח האחר הוא בונה „קל־וחומר" — צורת ההיסק התלמודית מן הקל אל החמור — על „ודבק באשתו" (הערה [30]): אם באשתו שלו נאמר „ודבק", באשת חברו על אחת כמה וכמה. הפלפול המגייס דווקא את פסוקי קדושת הנישואין להכשרת האיסור החמור שבהם — הוא כל החידוד.

## בדיחה 1793

בליל־חנוכה נכנס שמריל אצל מכּרו ומצא בחורות יושבות ומשחקות בקלפים. הסתכל בהן ונאנח. אמר לו בעל־הבית:

רבי שמריה, על מה נאנח?

השיב שמריל:

לבי יודע מרת נפשי… הנערות הללו אין אנו רשאים להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד[32]…

הערות שוליים:
- [32] השווה הזמר הידוע לחנוכה: “הנרות הללו אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד”.

ביאור: שמריל מסב את נוסח „הנרות הללו", הנאמר אחרי הדלקת נרות חנוכה: „אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד" (הערה [32]) — אסור ליהנות מאור נרות המצווה, מותר רק להתבונן בהם. בהחלפת אות אחת, נרות/נערות, נעשה דין הנרות אנחת חומד: מותר להסתכל, אסור לגעת. „לבי יודע מרת נפשי" — מליצה על־פי משלי יד, י.

## בדיחה 1794

שאלו לשמריל:

למה גזרו על הייחוד עם פנויה, שמן הדין מותרת היא לכל אדם?

החזיר שמריל:

משום “לפני עיוור לא תתן מכשול” גזרו, – שלא להביא את הבריות לידי קנאה…

ביאור: „ייחוד" — האיסור על גבר ואישה להתבודד בחדר סגור; „פנויה" — לא נשואה, שמעיקר הדין מותרת בנישואין לכל אדם — ומכאן השאלה: על מה בכלל הגזרה? „לפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) — האיסור להכשיל את הזולת, נימוק שגרתי לגזרות חכמים. שמריל מחליף את טעם הגזרה מצניעות לדאגה לזולת מסוג אחר: הבעיה אינה החוטא אלא הרואים אותו — שלא יתייסרו בקנאה על העונג שאינו מזדמן להם.

## בדיחה 1795

שמריל היה אומר:

על זאת יתפלל כל חסיד: על טעותו של יהודה, על נסיונו של יוסף, על פחדו של בועז ועל פרוותו של דויד…

ביאור: המסגרת שאולה מן הפסוק „על זאת יתפלל כל חסיד" (תהלים לב, ו), אבל ארבע ה„בקשות" הן ארבעה מפגשי מקרא של גבר ואישה במיטה: „טעותו של יהודה" — יהודה בא אל תמר בחושבו שהיא זונה (בראשית לח); „נסיונו של יוסף" — אשת פוטיפר שניסתה לפתותו יום־יום (בראשית לט); „פחדו של בועז" — בועז שנחרד בחצי הלילה ומצא אישה, רות, שוכבת למרגלותיו בגורן (רות ג); „פרוותו של דויד" — אבישג השונמית, הנערה היפה שהובאה לשכב בחיקו של דוד הזקן ולחממו (מלכים א, א) — „פרווה" חיה. „תפילת החסיד" מתבררת כרשימת משאלות אחת: מי ייתן ותזדמן גם לי אישה כזאת — בטעות, בניסיון, בפחד או בתור פרווה.

## בדיחה 1796

ועוד היה שמריל אומר:

נאמר בדויד: “ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו”[33], ומפרש רש"י, ש"כל המבזה את הבגדים, לסוף אינו נהנה מהם", וזה היה גם עונשו של דויד “לפי שכרת את כנף המעיל אשר לשאול”. הא למדת, שסוכנת לא ביזה מימיו…

הערות שוליים:
- [33] מלכים א' א, א.

ביאור: „ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א א, א — הערה [33]) מתאר את דוד הזקן שאינו מתחמם, ורש"י שם אכן דורש: „כל המבזה את הבגדים אינו נהנה מהם לבסוף" — עונש לדוד על שכרת את כנף מעילו של שאול במערה (שמואל א כד). בהמשך אותו פרק מובאת אל דוד אבישג „הסוכנת" — המשרתת המחממת — לשכב בחיקו, וממנה דווקא נהנה. שמריל משלים את ההיקש בסגנון למדני מדוקדק: „הא למדת" (מכאן אתה למד) שדוד מעולם לא ביזה סוכנת — שהרי דווקא ממנה נהנה, ולפי מידתו של רש"י רק מי שאינו מבזה דבר נהנה ממנו לבסוף. פרודיה על הדרשנות הגוזרת „חידוש" מכל צירוף פסוקים, ובלבד שהצורה נשמרת — ובדרך אגב רמיזה שקופה במה בדיוק נהנה דוד.

## בדיחה 1797

שמריל חלה ונסתכן. הזמין לביתו מניין יהודים, התוודה לפניהם ואמר:

מורי ורבותי, כמה עבירות חמורות יש בידי. ערב־שבת הייתי נוטל את הציפורניים כסידרן ולא בסירוגין; בליל־שבת כשהייתי מקדש על הפת ובוצע, לא הייתי מכוון לבצוע דווקא במקום החריץ; ביום־טוב הייתי עומד כנגד הכּוהנים בדוכנם ומסתכל באצבעותיהם; וכל ימות־השנה לא הייתי זורק קומץ־עפר אחרי גלח שעבר עלי. מצוה אחת יש בידי, ואף־על־פי שיחידה היא, מובטחני, שתכריע את כל העבירות כּולן. פעם אחת הלכתי בדרך והגעתי לפונדק של ישראל. נכנסתי ללון ומצאתי את המשרתת מתענה תחת ידי גבירתה, אוכלת פת־קיבּר ושותה מי־באר, לבושה קרעים ורועדת מקור. נסתכלתי בפניה – ומיד נתמלאתי רחמים רבים עליה… עכשיו מינקת היא בכרך הגדול, בביתו של עשיר מופלג, אוכלת מן המובחר ושותה מן המשובח, וחם לה וטוב לה. ואלהים עדי, ואף היא גופה תעיד עלי, שמרחמי הרבים באה לה כל הטובה הזאת…

ביאור: וידוי ערש־דווי הפוך. „העבירות החמורות" שמונה שמריל הן דקדוקי מנהג פעוטים: גזיזת ציפורניים „כסידרן" ולא „בסירוגין" — מנהג קבלי לגזוז בדילוגים ולא לפי סדר האצבעות; בציעת החלה שלא במקום החריץ; הסתכלות באצבעות הכוהנים בברכת־כהנים — שנאסרה משום שהשכינה שורה עליהן; ואי־זריקת עפר אחרי „גלח" (כומר נוצרי) — סגולה עממית להרחקת הרע. ואילו „המצווה" האחת, המסופרת בלשונות נקייה מרוממות — „נתמלאתי רחמים רבים עליה" — היא חטאו האמיתי: הוא שכב עם המשרתת, ומאותם „רחמים" נעשתה „מינקת" בבית עשיר — כלומר אישה שזה עתה ילדה. („פת־קיבר" — לחם גס וזול.) ככל שהווידוי נשמע אדוק יותר, כך הוא מפליל יותר.

## בדיחה 1798

נפל רינון בעיר:

פלוני הפרנס הוא היודע סודה של המשרתת שבביתו, מהיכן כריסה בין שיניה…

אותה שבת קראו בתורה פרשה “ראה”, וכשעלה הפרנס לתורה שישי, “טעה” הקורא וסיים:

“ואף לאמתך תעשה בּן”[34]…

הערות שוליים:
- [34] עמוד: 1 השווה: דברים טו, יז.

ביאור: „פרנס" — מנכבדי הקהילה ומנהיגיה; „כריסה בין שיניה" — ניב להיריון מתקדם, והרינון: ממי הרתה המשרתת שבבית הפרנס. באותה שבת, בפרשת „ראה", זוכה הפרנס לעלייה שבה נקראים דיני העבד והאמה, ובהם „ואף לאמתך תעשה כן" (דברים טו, יז — הערה [34]) — גם לשפחתך נהג כך. הקורא בתורה „טועה" באות אחת, ב' במקום כ', והפסוק נעשה „ואף לאמתך תעשה בן" — כתב אישום פומבי קולע להפליא, הנמסר מעל בימת בית־הכנסת במסווה של טעות קריאה שאי־אפשר להיתפס עליה.

## בדיחה 1799

מדרש־לצים:

שלוש מידות בּלידה: מוקדמת, מאוחרת, ושלא כדרך־הטבע.

מוקדמת כיצד? – שלושה חודשים אחרי החתונה.

מאוחרת כיצד? – שנים־עשר חודש לאחר מיתת־הבעל.

ושלא כדרך־הטבע כיצד? – האשה אינה יולדת והמשרתת יולדת…

ביאור: „מדרש־לצים" — פרודיה על סגנון המשנה, המונה „שלוש מידות" בכל עניין. כאן כל „מידה" היא שערורייה מוצפנת: לידה „מוקדמת", שלושה חודשים אחרי החתונה — הכלה הרתה עוד לפני הנישואין; „מאוחרת", שנים־עשר חודש אחרי מות הבעל — ההיריון ודאי אינו ממנו; ו„שלא כדרך־הטבע" — האישה עקרה והמשרתת יולדת, כלומר האדון הוא האב. טקסונומיה למדנית מצוחצחת שכולה קטלוג של בגידות בית.

## בדיחה 1800

מ"טעמי־המנהגים" של לצים:

מנהג־ישראל, שהחתן שובר כוס ברגלו תחת החופה – זכר לחורבּן.

בבודאפשט ביטלו מנהג זה.

מה טעם?

מפני מעשה שהיה. פעם אחת התיז החתן את הכוס בכל כּוחו ונבהלה הכלה – והפילה… באותה שעה אמרו:

“אין מנהג במקום סכנת־נפשות”, נימנו עליו וביטלוהו…

ביאור: פרודיה על ספרות „טעמי המנהגים", המספקת נימוק לכל מנהג ומנהג. שבירת הכוס תחת החופה היא „זכר לחורבן" בית־המקדש; „אין מנהג במקום סכנת־נפשות" מחקה את הכלל שפיקוח־נפש דוחה איסורים; „נימנו עליו" — הצביעו והחליטו. העוקץ כולו במילה אחת: הכלה הנבהלת „הפילה" — כלומר עמדה תחת החופה כשהיא כבר בהיריון. ה„טעם" ההלכתי המכובד לביטול המנהג בבודפשט המודרנית מכסה — ובעצם מגלה — מה באמת מתרחש שם.

## בדיחה 1801

מפירושיהם של לצים:

“ואל תרבה שחה עם האשה, – באשתו אמרו, קל־וחומר באשת חברו”[35]. וקשה: אם קל, למה חומר, ואם חומר, למה קל? – אלא פירושם של דברים כך הוא: “באשתו אמרו: קל” מאוד שלא להרבות שיחה עמה, “וחומר” – חמור מאד שלא להרבּות שיחה “באשת חברו”…

הערות שוליים:
- [35] אבות א, ה.

ביאור: המשנה באבות (א, ה) מזהירה: „אל תרבה שיחה עם האשה — באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו" (הערה [35]). „קל וחומר" הוא כלי ההיקש היסודי של חכמים — מה שנכון במקרה הקל, ודאי נכון בחמור ממנו. הלצים מעמידים פנים שהמונח סותר את עצמו („אם קל, למה חומר?") ו„מתרצים" בפירוקו לשני תארים פשוטים: שיחה עם אשתו — עניין „קל", עם אשת חברו — „חמור" מאוד. פרודיה על ההרגל הפלפולי לבדות קושיה כדי ליישבה — ודווקא במונח שכל מהותו היקש, לא סתירה.

## בדיחה 1802

היתה אסיפה של חכמים וסופרים, ובקרן־זווית של האולם ישבו בחור ובחורה וצחקו זה לזה. הציץ עליהם סופר זקן ואמר לחבריו:

רבותי, הביטו וראו: הקדמה יפה לחיבּור…

ביאור: כל השנינה בכפל המשמעות של „חיבור" — יצירה ספרותית וגם זיווג: בעיני הסופר הזקן, הצחקוקים בפינה הם „הקדמה" מבטיחה, בשני המובנים.

## בדיחה 1803

בקרן של הרכבת ישבו בחבורה שלוש בחורות ובחור אחד, ובשלושתן קיים הבחור מצוות מיזמוז[36] כהלכה. היה שם זקן פיקח אחד, קם ואמר לבחור:

מסתכל אני בך ורואה, שאתה מזומן לחיי עולם־הבא.

תמה הבחור ושאל:

סבא, זו מניין לך?

החזיר לו הזקן:

אמרו בגמרא: “נער[ה], נערה, הנערה, – חד לגופה וחד לאתויי חייבי־לאווין וחד לאתויי חייבי־כריתות”[37]. ואילו אתה שלושתן אצטריכו לך לגופיה, ואינך לא בכלל חייבי־לאווין ולא בכלל חייבי־כריתות. ומכאן, שמזומן אתה, ברוך השם, לחיי עולם הבא…

הערות שוליים:
- [36] בארץ־ישראל קוראים ל"פלירט" – “מיזמוז” ולא נתברר לי מקורו של שם מחודש זה.
- [37] כתובות כט, ב.

ביאור: „מיזמוז" — הכינוי הארץ-ישראלי דאז לפלירטוט (דרויאנוב מעיר בהערה [36] שמקור המילה לא נתברר לו). הזקן דורש על הבחור סוגיה אמיתית מכתובות כט ע"ב (הערה [37]): המילה „נערה" חוזרת שלוש פעמים בפרשת הקנס שבתורה, וחכמים דרשו — אחת לגופה, כלומר לעצם הדין, אחת לרבות נערות האסורות באיסור לאו, ואחת לרבות את האסורות באיסור כרת, החמור עוד יותר. ומכאן ה„הוכחה": לבחור נצרכו שלוש הנערות „לגופיה" בלבד — אף אחת מהן אינה אסורה עליו — ומי שאין בידו עבירה מזומן לחיי העולם הבא. לשון הדרשה „לגופה" מקבלת כאן משמעות גופנית למהדרין, וכלי בית המדרש מגויסים לברך פלירטוט של קרון רכבת.

## בדיחה 1804

אד"ם הכהן הוזמן לנשף־ריקודים. בא אל הנשף, ישב והסתכל באשה יפה, חשופה חזה ושוק, ונאנח.

אמרו לו:

רבי אברהם־בּר, על מה אתה נאנח?

נאנח הוא שנית והשיב:

על חורבן בית־המקדש אני נאנח.

אמרו לו:

רבי אברהם־בּר, מה עניינו של חורבן בית־המקדש לנשף זה?

החזיר המשורר הכוהן:

אילו בית־המקדש קיים, הייתי אני זוכה בחזה ושוק…

ביאור: אד"ם הכהן — אברהם דב לבנזון, ממשוררי ההשכלה בווילנה — היה כהן, ובזמן שבית המקדש עמד קיבלו הכהנים מקרבן השלמים את „חֲזֵה התנופה ושוֹק התרומה" (ויקרא ז, לד): החזה והשוק היו מנת הכהונה. אנחת ה„אבל" על החורבן מתגלה אפוא כתאווה בתחפושת למדנית — אילו עמד הבית, היה הכהן „זוכה בחזה ושוק".

## בדיחה 1805

באו אל הרב וסיפרו לו, שראו את פלוני החשוב רוקד עם “שיקצה” ואוכל חזיר.

שלח הרב אחריו ואמר לו:

תמה אני מאוד, כיצד הגעת אתה לידי כיעור כזה?

החזיר לו אותו חשוב:

רבי, אילו אכלתי “שיקצה” ורקדתי עם חזיר, היתה תמיהתך תמיהה.

עכשיו, שאכלתי חזיר ורקדתי עם “שיקצה”, מה תמיהה יש כאן?…

ביאור: „שיקצה" — כינוי יידי מזלזל לנערה נוכרייה. החוטא אינו מכחיש דבר, רק „מתקן" את התמיהה: תמהים על דבר חריג, והוא הרי עשה את הצירוף השגרתי — אוכלים חזיר ורוקדים עם בחורה. תמיהה הייתה מוצדקת רק אילו הפך את היוצרות. וכך נעשית התוכחה כולה שאלה של ניסוח.

## בדיחה 1806

מעשה בבחור, שהיה מצוי אצל בחורה שלא בחופה וקידושין. לימים נמלך וקידשה כדת משה וישראל, ועשה סעודה והזמין אורחים, ושמחו ורקדו האורחים ובירכו שבע ברכות.

קם אחד מן המסובים ושאל:

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

קם שני ותירץ:

דומיא דקידוש לבנה. לכאורה, מה חידוש יש בה בלבנה? כך הייתה לפני חודש וכך תהיה לאחר חודש. אלא הואיל ושוב נהנים הימנה, מקדשים אותה, מברכים עליה, מרקדים לפניה וששים ושמחים עמה…

ביאור: „מצוי אצל" — לשון נקייה: השניים חיו יחד עוד לפני החופה. „מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" היא שאלת ההגדה של פסח, ועוקצה כאן ברור: מה יש לחגוג בליל כלולות שאינו באמת ראשון? התירוץ נשען על קידוש לבנה — הברכה שמברכים מדי חודש על הלבנה המתחדשת, בשמחה ובריקוד. הלבנה הרי אינה חדשה כלל — „כך הייתה לפני חודש וכך תהיה לאחר חודש" — ואף על פי כן מקדשים אותה, פשוט משום ששוב נהנים מאורה. וכך גם הכלה: לא החידוש עיקר אלא ההנאה המתחדשת, ומעתה — בברכה.

## בדיחה 1807

בליל תשעה־באב שחל להיות בשבת, יצא השמש להקיש על תריסי־החלונות ולהודיע, ש"דברים שבצינעה נוהג". והיה הולך מבית לבית, מקיש ומדוע, עד שלבסוף הגיע לבית האחרון שבקצה העיירה. הקיש והודיע. מיד נענה מבפנים קול צרוד של בעל־הבית:

“והוא רחום יכפר עוון”…

תהה השמש ושאל מבחוץ:

כלום חול היום, שאתה אומר “והוא רחום”?

חזר ונענה מבפנים קולו הצרוד של בעל־הבית:

רבי אייזיק, איחרת…

ביאור: כשתשעה באב חל בשבת הצום נדחה ליום ראשון, ובשבת עצמה אין נוהגים אבלות בפרהסיה — אך „דברים שבצינעה נוהג": האיסורים שבחדרי חדרים, ובראשם תשמיש המיטה, חלים כבר מן הלילה. על כך מכריז השמש (שליח בית הכנסת) מבית לבית. „והוא רחום יכפר עוון" הוא הפסוק הפותח את תפילת ערבית של חול, ואין אומרים אותו בשבת — מכאן תמיהת השמש „כלום חול היום?". אלא שבעל הבית, בקולו הצרוד, אינו מתפלל — הוא מתוודה: האזהרה איחרה בפעימה אחת, ולא נותר אלא לבקש כפרה על העוון.

## בדיחה 1808

ביום ראשון של ראש־השנה ראו לאבּלי גרינוואלד, שהוא הולך ל"תשליך" וגויה עמו.

אמרו לו:

אבּלי מה עניינה של גוֹיה ל"תשליך"?

החזיר אבלי:

עבירה אחת יש בידי, שאני והיא שותפים בה…

ביאור: „תשליך" — מנהג ראש השנה ללכת אל מקור מים ולהשליך בו סמלית את החטאים, על פי „ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז, יט). אבלי מפעיל על הטקס דיני שותפות צוננים: העבירה — הקשר האסור עם הנוכרייה — משותפת לשניהם, ודין הוא ששני השותפים יתייצבו יחד להשלכתה. וכך נעשה טקס התשובה הפגנה פומבית של החטא, כשהשותפה לדבר עבירה מתלווה אליו אל המים.

## בדיחה 1809

ההוא שלא היה הולך ל"תשליך" ביום ראשון של ראש־השנה. סנטו בו ואמרו לו:

למה אתה פורש מן הציבור?

החזיר הוא:

עבירותי עלו לי בממון הרבה, ואין הדעת סובלת שאשליך אותן במצולות נהר…

ביאור: ב„תשליך" משליכים בראש השנה את החטאים סמלית אל המים — וכאן מתערבת חשבונאות של סוחר: העבירות עלו ממון רב (תענוגות אינם בחינם), ולהשליך למצולות דבר ששולם עליו ביוקר — בזבוז שאין הדעת סובלת.

## בדיחה 1810

תנא דבי שמריל:

“לא תבשל גדי בחלב אמו, ג' פעמים – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בּישול”[38]; לא תנאף ב' פעמים – לבשל אסור, לאכול גם־כן אסור, אבל ליהנות מותר…

הערות שוליים:
- [38] עמוד: 1 חולין קטו, ב, ועוד.

ביאור: „תנא דבי שמריל" — חיקוי לנוסחה התלמודית „תנא דבי רבי ישמעאל" („שנו בבית מדרשו של…"). הדרשה הראשונה אמיתית: „לא תבשל גדי בחלב אמו" נאמר בתורה שלוש פעמים, ומכאן למדו חכמים שלושה איסורים בבשר בחלב — אכילה, הנאה ובישול (חולין קטו ע"ב, הערה [38]). עכשיו מופעלת אותה מתודה על „לא תנאף", שנאמר רק פעמיים (בעשרת הדיברות שבשמות ושבדברים): שני איסורים בלבד — „לבשל" ו„לאכול" — ואילו ליהנות, באין פעם שלישית, מותר. הלמדנות המדוקדקת רתומה כולה להכשרת העבירה, כשהבישול והאכילה נעשים מטפורות שקופות למעשה עצמו.

## בדיחה 1811

תפסו לאחד באשת־איש והביאוהו אל הרב.

רתח הרב וצעק:

אוי לנו מן הרשעים, המחריבים את העולם! “לא תחמוד אשת־רעך” לאו של עשרת הדברות.

נענה בעל־העבירה ואמר:

רבי לחינם אתה מתרגז וצועק. חיי וחיי־ראשי שמימי לא ראיתי בעלה של אשה זו, ומעולם לא היה רעי…

ביאור: הנואף אינו מכחיש דבר — הוא קורא את הדיבר כעורך דין המחפש סעיף מילוט: „לא תחמוד אשת רעך" (שמות כ, יד) אוסר, כביכול, רק את אשתו של רֵעַ — חבר. ומאחר שאת הבעל לא ראה מימיו והלה אינו „רעו", אין הפסוק חל עליו כלל. הודאה גמורה במעשה, כפירה רק בנוסח.

## בדיחה 1812

בעלה של אשה צעירה עמד לנסוע למרחקים. אמרה לו האשה:

בקשה יש לי אליך: קודם נסיעתך תאמר לפלוני ידידך, שעד שובך, אם ירצה השם, בשלום לא יבוא לביתנו.

אמר לה הבעל:

רצונך רצוני, וכבר אמרתי לו, שלא יבוא לבקר אותך אלא ביום.

החזירה לו האשה:

מה תיקנת? ידידך זה הוא מן היודעים ללון גם ביום…

ביאור: „ללון" — להישאר ללילה, וכאן לשון נקייה למה שנעשה בלילות. הבעל סבור שפתר את הבעיה בהגבילו את הביקורים לשעות היום; האישה מעמידה אותו על טעותו — יש היודעים „ללון" גם ביום. ובקיאותה שלה בטיבו של הידיד היא-היא הרמז המטריד באמת.

## בדיחה 1813

שניים באו אל הרב לדין – תגרן ותגרנית. פתח התגרן וטען:

רבי, אני ואשה זו שותפים לעסק, וכך וכך יש לי בידה. עכשיו היא כופרת.

נתלהבה התגרנית ותפסה לבעל־דינה בידו והחזירה:

היפך הדברים; כך וכך יש לי בידך, ואתה כופר.

כיוון שהרגיש התגרן במגע ידה של האשה נרתע לאחוריו וגער בה:

שכחת, שנקיבה את?

חייכה האשה והחזירה:

שמא תשכח אתה רגע אחד, שזכר אתה?…

ביאור: „תגרן" ו„תגרנית" — סוחרים זעירים. התגרן נרתע ממגע ידה של בעלת דינו על פי גדרי הצניעות — נגיעה בין גבר לאישה זרה אסורה — וגוער בה ששכחה ש„נקבה" היא. תשובתה מחזירה לו את הכדור: אם המכשלה כולה בהבדל שבין המינים, שישכח נא הוא רגע אחד שהוא „זכר" — כלומר, ההרהורים אינם באחריותה בלבד.

## בדיחה 1814

בשבת פרשה קדושים נאם הרב־דוקטור, נאום גדול על קילקול־המידות וגינה הרבה את הנותנים חילם וממונם לבתים ידועים…

כיוון שיצא הדיבור מפיו של הרב־הדוקטור, מיד טפח אחד מן המתפללים בידו על המצח וקרא:

עכשיו אני יודע!

אמר לו שכנו הקרוב אליו:

מה אתה יודע?

החזיר לו הלה:

עכשיו אני יודע הסוכך שלי היכן הוא…

ביאור: „רב-דוקטור" — רב מן הנוסח המודרני, בעל תואר אקדמי; „בתים ידועים" — לשון נקייה לבתי בושת; „סוכך" — מטרייה. הדרשה בשבת פרשת קדושים — פרשת המוסר והעריות — יוצאת נגד המבזבזים את כספם במקומות הללו, ואצל אחד המתפללים היא מעוררת בעיקר את פתרון החידה היכן נשכחה המטרייה. קריאת ה„עכשיו אני יודע!" הנרגשת היא הודאה פומבית בלא משים.

## בדיחה 1815

בחור נשא בתולה, ולמחר בא אל הרב וטען:

פתח פתוח מצאתי.

קם הרב ואמר לשמשו:

מהר וגרש קבצן זה מביתי. רואה אני, שהוא רגיל לחזור על הפתחים… °

ביאור: „פתח פתוח מצאתי" — טענה הלכתית של ממש (כתובות ט–י): חתן הטוען שמצא את כלתו בעולה, שאינה בתולה, ומבקש לפטור עצמו מכתובתה. „לחזור על הפתחים" — לקבץ נדבות מבית לבית. הרב אינו דן בטענה אלא הופך אותה על בעליה: מי שמזהה בביטחון כזה „פתח פתוח" כנראה התמחה בפתחים רבים — ולפיכך יגורש כ„קבצן". דרויאנוב מציין שהבדיחה גלגול של מעשה תלמודי (כתובות י ע"א): אחד בא לפני רב נחמן בטענת „פתח פתוח מצאתי", ורב נחמן ציווה להלקותו — שהרי זונות העיר מברכתא מצויות אצלו, ובקיאותו היא שהסגירה אותו.

הערת דרויאנוב: השווה: "ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן,
אמר ליה: פתח פתוח מצאתי; אמר רב נחמן: אסבוהו כופרי,
מברכתא חביטא ליה" (כתובות יוד, א). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1815, עמ' 259) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1816

שאלו למחודד:

מה בין בעל־מופת למשכיל?

השיב המחודד:

בעל־מופת – אשה באה אליו, והוא מבטיח לה שתלד, ואין היא יולדת; משכיל – הוא בא אליה ומבטיח לה שלא תלד, והיא יולדת…

ביאור: „בעל מופת" — צדיק שמייחסים לו כוח לפעול ישועות, ונשים עקרות היו נוסעות אליו לבקש ברכה לפרי בטן; „משכיל" — בן תנועת ההשכלה החילונית, שיצא לו כאן שם של מפתה; „מחודד" — שנון. ההקבלה בנויה היפוך מול היפוך: אצל זה היא באה אליו והוא מבטיח שתלד — ואינה יולדת; אצל זה הוא בא אליה ומבטיח שלא תלד — ויולדת. שתי ההבטחות שוות בכזבן, רק כיוון הכישלון שונה.

## בדיחה 1817

שני סוכנים של שתי פירמות באו לעיר אחת ושניהם נזדמנו ללינת־לילה במלון אחד. לאחר זמן נתבשרו, שהחדרנית של אותו מלון קרבו ימיה ללדת. מיד נסע אחד מן “השותפים” לשם, כדי להתפשר עם היולדת. עברו יום־יומיים וקיבל “שותפו” מאתו טלגרמה דחופה:

“ילדה תאומים. שלי מת. בשביל שלך שלח תיכף מאה”…

ביאור: שני ה„שותפים" — סוכנים נוסעים של שתי פירמות — היו שותפים, מתברר, גם לחדרנית. „להתפשר" — להסדיר את תביעת האבהות בכסף. מי שנסע לטפל בעניין מצא איך לגלגל את ההוצאה על חברו: מן התאומים, דווקא „שלו" מת, והחי הוא של השותף — שישלח מאה. ומאחר שאין שום דרך לדעת איזה תאום של מי, החלוקה שרירותית לגמרי — וזה בדיוק מה שמאפשר את התרגיל, המנוסח בלשון מברקים יבשה כאילו היו הילדים סחורה שבמחלוקת.

## בדיחה 1818

במוצאי־שבת הלך אדם לראות את הסרט החדש. למחר הלך שנית, ולמחרתיים הלך שלישית. אמרו לו:

עדיין לא שבעה עינך מראות אותו סרט?

החזיר הוא:

ריבה אחת יש שם בסרט. שולמית של שיר־השירים. בת־שבע של דויד המלך. אף היא יורדת לרחוץ ופושטת מעליה בזה אחרי זה את הכל, וכיון שהיא מגיעה לחלוק אחרון, מזנקת פתאום – השד יודע מהיכן! – רכבת ומסתירה…

ליגלגו עליו:

ולשם אותה רכבת אתה כולך לראות את הסרט יום־יום?

נזעם האיש והחזיר:

ימח שמה של הרכבת! אבל פעם אחת הלוא תאחר…

ביאור: „ריבה" — נערה. שולמית משיר השירים ובת-שבע — זו שדוד המלך ראה מעל גגו רוחצת (שמואל ב יא) — משמשות אותו קני מידה מקראיים ליופייה של השחקנית. אבל את טיבו של הראינוע האיש לא תפס: הסרט זהה בכל הקרנה, והרכבת המסתירה תגיח לנצח באותה שנייה עצמה. תקוותו ש„פעם אחת הלוא תאחר" מתייחסת אל הסרט כאל החיים, שבהם רכבות אכן מאחרות לפעמים.

## בדיחה 1819

מת יהודי ועלה לעולם־האמת. ראה בניין מפואר ונכנס.

פסע פסיעות מעטות ונתקל בזקן מפורסם. שמח ואמר:

שמע־מינה לגן־עדן נכנסתי.

שוב פסע פסיעות מעטות ונתקל בפורנה מפורסמת. נפל עליו לבו ואמר:

חוששני, שלגהינום נכנסתי.

עד שעמד ותהה: אם לגן עדן או לגיהנום הביאוהו רגליו, נשא עיניו וראה: הזקן המפורסם והפורנה המפורסמת חבוקים זה בזה ומרקדים יחדיו. נתבלבל עליו מוחו ואמר למלאך, השומר על הפתח:

רבי מלאך, בניין מפואר זה מה הוא: גן־עדן או גיהנום? אם גן־עדן – מה לפורנה זו כאן, ואם גיהנום – מה לזקן זה כאן?

החזיר לו המלאך:

אל תתמה: גן־עדן הוא לו וגיהנום לה…

ביאור: „עולם האמת" — כינוי לעולם הבא; „פורנה" — זונה; „שמע מינה" — ארמית: מכאן אתה למד. תשובת המלאך שומטת את ההנחה שגן עדן וגיהינום הם שני מקומות נפרדים: אותו בניין, אותו ריקוד חבוק — לזקן הוא שכר, עונג שכמותו לא ידע מימיו, ולפורנה עונש, לחבוק ישיש לנצח. השכר והעונש אינם תלויים במקום אלא במקבליהם.

## בדיחה 1820

ערב שבת סמוך לחשיכה מת צדיק מפורסם, עלה לשמים ומצא: סנהדרי בית־דין שלמעלה כבר הלכו כולם לקבלת־שבת ומלאך־שמש עומד ונועל את הדלתות. ניגש אליו הצדיק ואמר לו:

הראני נא את הדרך לגן־עדן; אני – פלוני בן־פלוני.

פרש המלאך כנפו ואמר:

ילך נא מר ימינה.

עקר הצדיק רגליו ללכת, ופתאום – פישפש מעכב וגודר את הדרך.

מה יש?

לפני כמה זמן השכים הצדיק בשבת לשניים מקרא ואחד תרגום, סילסל בשעת קריאה את הפּיאה ואגב סילסול הרג לאותו פישפש.

נבוך המלאך־השמש ואמר:

אני איני רשאי לפסוק דין חמור זה. הנה חדר מיוחד לשניכם. שם תשבתו יחדיו, ומחר אחרי הבדלה יכּנס בית־דין לישיבה וידון דינכם.

נסתלקו הצדיק ובעל דינו לחדר המיוחד והדלת ננעלה אחריהם.

עד שנפטרו אלה צץ ועלה בחור גלוח־זקן וקצוץ־פיאה, ניגש את המלאך ושאל:

שמא אתה יודע את הדרך לגיהנום? שם מקומי.

החמיר המלאך פניו, פרש כנף ופלט:

שמאלה!

עקר הבחור רגליו ללכת, ופתאום – בחורה צעירה ויפה מעכבת וגודרת את הדרך.

מה יש:

לפני כמה זמן נמאסו עליה החיים, משום מעשה שהיה; עלתה לגשר וקפצה לתוך הנהר. אותה שעה נזדמן לשם גם בחור זה, וקפץ אחריה לנהר והצילה.

שוב נבוך המלאך־השמש וחזר ואמר:

אני איני רשאי לפסוק דין חמור זה. הנה חדר מיוחד לשניכם. שם תשבתו יחדיו, ומחר אחרי הבדלה יכּנס בין־דין לישיבה וידון דינכם.

נסתלקו הבחור ובעלת־דינו לחדר המיוחד, והדלת ננעלה אחריהם.

מיד יצתה בת־קול ושאלה:

שבת של מי היום, – של הצדיק המפורסם, או של הבחור הגלוח?

ביאור: „שניים מקרא ואחד תרגום" — המנהג לקרוא בכל שבוע את הפרשה פעמיים בלשון המקרא ופעם בתרגום אונקלוס; תוך כדי קריאה סלסל הצדיק בפאתו והרג בהיסח הדעת פשפש — וזה כל תיק התביעה נגדו. „בחור גלוח זקן וקצוץ פיאה" — יהודי מודרני שהסיר מעליו את סימני הדת, ואף הוא בטוח שמקומו בגיהינום; „בת קול" — קול הכרזה מן השמים. הסימטריה היא כל הבדיחה: עד מוצאי שבת, משיתכנס בית הדין של מעלה, נסגר כל נאשם בחדר אחד עם בעל דינו — הצדיק עם הפשפש, והבחור עם הצעירה היפה שקפץ אחריה לנהר והצילה. שאלת בת הקול „שבת של מי היום?" עונה על עצמה: הפעם חילקו בשמים גן עדן ל„חוטא" וגיהינום לצדיק.

## בדיחה 1821

אד"ם הכהן שימש בשעתו ראש בית־המדרש לרבנים בווילנה. פעם אחת נודע לו, שתלמיד אחד מכר לחברו חלקו לעולם־הבא בשני כעכים. שלח אחריו וגינה הרבה את המעשה אשר עשה. ולבסוף אמר לו אד"ם הכהן:

מי שמגיע לידי רמאות עד כדי כך, שהוא מוציא מחבירו שני כעכים בלא־כלום, אינו ראוי להיות רב בישראל…

ביאור: אד"ם הכהן — אברהם דב לבנזון, ממנהיגי משכילי וילנה — עמד בראש בית המדרש לרבנים, המוסד להכשרת רבנים „מתוקנים" ברוח הזמן. „כעך" — מאפה, בייגלה. עוקץ התוכחה בהנחה החבויה בה: המכירה היא „רמאות", והתלמיד הוציא מחברו שני כעכים „בלא כלום" — רק אם חלק לעולם הבא שווה, בעיני הרב המשכיל, לא כלום. הכפירה מוברחת בתוך פסק מוסר צדקני, והעונש — „אינו ראוי להיות רב" — חותם את האירוניה.

## בדיחה 1822

אד"ם הכוהן הנהיג בווילנה מנהג משובח, שהמשכילים יקבעו כל יום עתים למקרא. יום ראשון פתחו המשכילים בבראשית, ומיד נתחבטו בפירושו של פסוק ראשון: אם לפרשו כרש"י או לפרשו כמפרשים אחרים. הלכו ושאלו את רבם, את אד"ם הכוהן.

אמר להם:

יפה פירש רש"י פסוק זה: “אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה”, – הלואי ולא היה מתחיל את התורה כל עיקר…

ביאור: רש"י פותח את פירושו לתורה במאמר רבי יצחק: „לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם'" — התורה, שעיקרה מצוות, יכלה לדלג על סיפורי בראשית ולפתוח במצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל. אד"ם הכהן קוטע את הציטוט באמצעו ומאמץ את חציו כפשוטו: „לא היה צריך להתחיל את התורה" — הלוואי שלא הייתה מתחילה כלל. וכל זה מפי מי שהנהיג בעצמו את שיעור המקרא היומי.

## בדיחה 1823

ראו לאד"ם הכוהן, שהוא יוצא במקל בשבת. אמרו לו:

רבי אברהם־בּר, את אלהים אין אתה ירא?

החזיר הזקן ואמר:

אדרבה, משום שאת אלהים אני ירא…

ביאור: היציאה במקל בשבת אסורה למי שאינו זקוק לו ממש — טלטול ברשות הרבים — ומכאן התוכחה. תשובת אד"ם הכהן הופכת את „יראת אלוהים" מציות לפחד פשוט: דווקא משום שהוא ירא את אלוהיו — ואינו ממהר להתייצב לפניו — הוא נשען על מקל, שלא ימעד וימות. ב„אדרבה" אחד נעשית העבירה מעשה של יראת שמים.

## בדיחה 1824

אפיקורס קרתני בא לווילנה, נכנס אצל אד"ם הכוהן ושפך לבו לפניו:

על כל העבירות שבתורה עבר, ולא נהנה. מה תקנה יש לו?

החזיר לו אד"ם הכוהן:

עבירות אין בהן ממש. עיקרו של דבר הוא – שתשנא את אלהיך בלבבך…

ביאור: „אפיקורוס" — כופר; „קרתני" — איש עיר שדה, פרובינציאלי. הכופר התמים מתוסכל: עבר על כל העבירות — ולא נהנה, אז מה הועיל? תשובת אד"ם הכהן היא היפוך מדויק של „ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" שבקריאת שמע: המעשים אינם עיקר — העיקר שתשנא את אלוהיך בלבבך. הכפירה, מסתבר, נמדדת באותו מטבע שהאמונה נמדדת בו: „רחמנא ליבא בעי" — הלב הוא הקובע — וחילול בלי כוונת הלב שווה כתפילה בלי כוונה.

## בדיחה 1825

ירא־שמים נכנס אצל אד"ם הכוהן ומצא על שולחנו מדרש מכורך כריכה אדומה.

תמה האיש ושאל:

מה לו למדרש ולצבעו של עשו?

החזיר לו המשורר הזקן:

לבן היה קודם, ותפסו אותו בשקרים מרובּים כל־כך, שהאדים מחמת בושה…

(אב. כהן, “בלעטער פון לעבען”, כרך א', ניו יורק 1926, עמ' 87).

ביאור: עשו מכונה במסורת „אדום", ואומתו נעשתה כינוי לעולם הנוצרי; מכאן תמיהת הירא-שמים: מה לספר קודש ולצבעו של עשו? תשובת אד"ם הכהן היא עקיצת השכלה: המדרש, על אגדותיו המופלגות, „נתפס בשקרים" רבים כל כך עד שהאדים — הסמיק מבושה. שאלה על צבע כריכה נענית בפקפוק מחויך במהימנות האגדה כולה.

## בדיחה 1826

החרדים בני דורו של אד"ם הכוהן היו אומרים:

בּריל מיכיילישוֹקר[40] חסר יוד. תדע שכך: בעשרים ושלוש אותיות חותם הוא את שמו: “אברהם דובער הכוהן לעבענזאהן”, –, ואף יו"ד אחת אין בהן…

כיוצא בזה היו אומרים על שמואל־יוסף פין:

שמואל־יוסיל חסר יוד, שאלמלי היה מלא יו"ד, היה שם משפחתו פיין ולא פין…

הערות שוליים:
- [40] כך קראו לאד"ם הכוהן על שם שישב כמה שנים בעיירה הקטנה מיכיילישוק, הסמוכה לווילנה.

ביאור: אד"ם הכוהן — ראשי תיבות של אברהם דובער הכוהן לעבענזאהן — היה מגדולי משוררי ההשכלה בווילנה; "בריל מיכיילישוקר" קראו לו על שם העיירה מיכיילישוק שישב בה (הערה [40]). "חסר יוד" הוא דו־משמעי: כפשוטו — אין בשמו אף אות יו"ד, ואמנם בכל עשרים ושלוש אותיות חתימתו אין אחת; אבל ביידיש "ייד" הוא יהודי, ו"חסר יוד" נשמע גם: חסר בו היהודי — היהדות ויראת השמים. וכך גם על שמואל־יוסף פין, ההיסטוריון המשכיל: "פיין" ביידיש פירושו טוב, משובח — אילו הייתה בו יו"ד, היה "פיין"; בלעדיה הוא סתם פין. החרדים הפכו את עצם שמותיהם של המשכילים לעדות על דלותם הדתית.

## בדיחה 1827

אד"ם הכוהן חלה ונכנסו אצלו משכילי ווילנה לבקרו.

מצאו אותו כשעיניו עצומות ושפתותיו לוחשות, ואמרו לו:

ילמדנו רבנו, מה שפתותיו לוחשות?

אמר להם הזקן החולה:

עם נפשי אני דן. את המת קוברים פניו למעלה ואחוריו למטה, ואם־כן, כיצד יכול המלאך דוּמה להלקותו? תחילה אמרתי: שמא הופכו המלאך דוּמה ומניחו פניו למטה ואחוריו למעלה? אחר־כך ניחמתי ואמרתי: אי־אפשר; אין נותנים לקבר אלא ד' אמות, וצר המקום להפוך את המת. אלא ודאי כל אותם הסיפורים על אימת יום־הדין והפוּלסים של המלאך דוּמה סיפורים של הבל הם. אין מלאך דוּמה ואין פוּלסים…

היה שם אייזיק־מאיר דיק, נענה ואמר:

רבי אברהם־בּר, כבר אמר שלמה: “ואל בינתך אל תשען!”… [41]

יש מלאך דוּמה ויש פוּלסים. אלא מה, כיצד הוא מלקה? מלמטה, מצד אמריקה, הוא מלקה…

הערות שוליים:
- [41] משלי ג, ה.

ביאור: אד"ם הכוהן, משורר ההשכלה הווילנאי, "מפריך" בדרך למדנית את חיבוט הקבר: מלאך דוּמה הוא הממונה על המתים, וה"פולסים" (פולסא דנורא — שוטי אש) הן המלקות שהוא מלקה בהן את המת בקברו; "ד' אמות" — שטח הקבר הצר. הואיל והמת קבור פניו למעלה ואין בקבר מקום להופכו, אין דרך להלקותו — ומכאן שכל אימת יום הדין הבל. אייזיק־מאיר דיק, הסופר המשכיל, גוער בו בפסוק ממשלי (ג, ה) "ואל בינתך אל תשען" — ומיישב את הקושיה דווקא בעזרת המדע החדש: הארץ כדור, אמריקה מתחת לרגלינו, והמלאך פשוט מלקה מלמטה, מצד אמריקה. תשובה "אדוקה" שכולה קריצה — הגיאוגרפיה המודרנית מגויסת להצלת אמונה עממית, והלעג פוגע בשני הצדדים כאחד.

## בדיחה 1828

אייזיק־מאיר דיק היה אומר:

יהודי ירא־שמים שומר על קיבתו בעולם הזה, ועל אחוריו בעולם הבא…

ביאור: אייזיק־מאיר דיק, סופר יידיש משכיל, מצמצם את חיי היראה לשני קצות הגוף: בעולם הזה שומר הירא־שמים על קיבתו — כשרות המאכלים; ובעולם הבא יצטרך לשמור על אחוריו — ממלקותיו ומאִשו של הגיהנום.

## בדיחה 1829

שלושה אפיקורסים היו לה לקובנה: אברהם מאפו, אלכסנדר־סנדר פורט ומשה הכהן פּרוֹזר. יום מימים יצאו שלושתם לטייל יחדיו והימרו זה את זה:

מי מהם יגדיל לשקר יותר מחבריו?

פתח מאפו ואמר:

המתים עתידים לחיות.

נענה פרוזר ואמר:

משיח עתיד לבוא.

היסה אותם פורט ואמר:

חידלו להם, אלהים שומע.

שתקו רגע, נימנוּ וגמרו:

פורט הגדיל…

ביאור: אברהם מאפו — מחבר "אהבת ציון", מגדולי סופרי ההשכלה — וחבריו נחשבו ל"אפיקורסים" של קובנה. בתחרות מציע כל אחד עיקר אמונה בתור "שקר": תחיית המתים, ביאת המשיח. פורט, שנשמע רגע כמזהיר ביראת שמים — "חידלו, אלהים שומע" — הוא שמנצח: בעיני החבורה הכופרת, עצם קיומו של אל שמאזין הוא השקר הגדול מכולם.

## בדיחה 1830

ראש־השנה ירד ניסן בלומנטל לפני התיבה בבית־הכנסת של הבּרודיים באודיסה והתפלל בהתלהבות גדולה עד כדי בכיות.

אחרי התפילה ניגש אליו אחד מחשובי הברודיים ואמר לו:

מר בלומנטל, מאימתי נעשית ירא־שמים עד כדי בכיות?

החזיר לו בלומנטל:

ידידי, בוא ואגלה לך סוד. אם יש אלהים, הרי צריך לבכות, ואם, חלילה, אין אלהים, –ודאי וודאי צריך לבכות…

ביאור: ניסן בלומנטל היה חזנו הנודע של בית הכנסת של ה"ברודיים" — קהילת סוחרי ברודי המשכילית והמודרנית באודסה; "לרדת לפני התיבה" — לשמש שליח ציבור. איש מסביבה כזאת אינו חשוד בחסידות יתרה, ומכאן התמיהה על דמעותיו. תשובתו היא פרדוקס מר: אם יש אלוהים — יש על מה לבכות ביום הדין; ואם אין — על אחת כמה וכמה. הבכי מובטח משני צדי הספק, ולכן אינו מעיד דבר על אמונתו של הבוכה.

## בדיחה 1831

מצאו למרדכי פלונגיאן שוכב בשבת על הקרקע מחוץ לעיר ותולש עשבים מן המחובר ומשליכם.

אמרו לו:

רבי מרדכי, עבירה זו, שאין לך הנאה הימנה, למה לך?

החזיר פלונגיאן ואמר:

מלפני הרבה דורות קבורים כל ישראל מתחת לגל גדול של לאווים ואיסורים ואזהרות. עכשיו, שאנו מבקשים לפקח בּגל, כל עבירה שבאה לידינו, בין שיש לנו הנאה הימנה ובין שאין לנו הנאה הימנה, אל נחמיצנה. היא גופה הנאה…

ביאור: מרדכי פלונגיאן היה מלומד משכיל בווילנה. תלישת עשבים "מן המחובר" היא מלאכה האסורה בשבת, והשאלה מניחה שעבירה בלי הנאה היא שטות גמורה — אין בה אפילו פיתוי. "לפקח בגל" — לשון חז"ל לפינוי גל אבנים מעל אדם קבור. תשובתו היא מניפסט משכילי: ישראל קבורים זה דורות תחת גל של לאווים ואיסורים, וכל עבירה — מועילה או לא — מפנה אבן מן הגל; מעשה השחרור עצמו הוא ההנאה. חילול שבת לא מתוך תאווה אלא מתוך אידאולוגיה.

## בדיחה 1832

צעירים ישבו לפני מרדכי אדלמן והוא הוכיחם, שעברינים הם.

אמרו לו הצעירים:

ואתה, רבי מרדכי, אינך עובר עבירה לפעמים?

השיב להם אדלמן:

אתם הצעירים יכולים שלא לעבור עבירה, ואין אנו הזקנים יכולים שלא לעבור עבירה…

אמרו לו הצעירים:

רבי מרדכי, היפך הדברים.

החזיר להם אדלמן:

לא היפך הדברים, אלא כך הם הדברים. כיוון שהזקין אדם – תש כוחו לכבוש את יצרו…

ביאור: ההיפוך שנשמע כהתחכמות מתיישב במשפט האחרון: לא היצר מתגבר בזקנה, אלא כוח הריסון נחלש. הצעיר חזק דיו לכבוש את יצרו אם רק ירצה; הזקן — תש כוחו, וכוח ההתגברות בכלל זה. כך הופכת הזקנה אצל אדלמן מסיבה לפרישות לתירוץ מנומק לעבירה.

## בדיחה 1833

שמריל שניטקבר היה אומר:

ריבונו של עולם, חמישה “על־כורחך” נתת לי.[42] השפעת עלי רוב טובה, ואיני יכול לקבל. אני דיי בארבעה, ואת החמישי קח לך…

הערות שוליים:
- [42] “על־כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין־וחשבון”; אבות ד, כב.

ביאור: המשנה באבות (ד, כב) מונה חמישה דברים הנכפים על האדם: "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון". שמריל מציג את הכפייה הזאת כשפע של טובות שהורעפו עליו, ובענווה מנומסת מחזיר את המתנה החמישית דווקא — הדין והחשבון. להיווצר, להיוולד, לחיות ולמות הוא מוכן; רק מיום הדין הוא מבקש, בדרך ארץ גמורה, להיפטר.

## בדיחה 1834

חסיד אחד היה בעירו של שמריל ונתעצם במקוואות ובסיגופים ובהשבעות, בשביל שיגלו לו מן השמים את הקץ. נודע הדבר לשמריל והזמין אותו לביתו ואמר לו:

עד שאתה מכלה כל גופך במקוואות ובסיגופים, בוא ואני אגלה לך רז זה מיד.

הכניס את החסיד חדר לפנים מחדר ונעל את הדלת. ביקש החסיד לשבת ואמר לו שמריל:

קום ועמוד על רגליך!

קם החסיד ועמד על רגליו ברתת ובזיע. קם גם שמריל ועמד על רגליו ואמר לו:

אתה מבקש לדעת מתי יבוא המשיח?

הן, – השיב החסיד וכל עצמותיו רחפו מאימה.

פשוט ידך והכּף למעלה! – ציווה שמריל.

פשט החסיד ידו והכף למעלה. הרים שמריל אצבע ואמר:

משיח יבוא כשתצמחנה לך שערות כאן, בכף־ידך…

ביאור: "הקץ" — מועד בואו של המשיח, שמחשבי קיצין ביקשו לגלותו בכל דור; החסיד מענה את גופו בטבילות במקווה, בסיגופים — עינויי גוף — ובהשבעות, לחשי שמות קודש שנועדו לכפות על השמים לגלות את הסוד. שמריל בונה לו טקס מסתורין שלם — חדר לפנים מחדר, דלת נעולה, עמידה ברתת, יד פשוטה — והכול כדי להגיש את הניב העממי הידוע: שיער בכף היד אינו צומח לעולם. כל הבימוי הדרמטי קורס אל תשובה שפירושה פשוט — אף פעם.

## בדיחה 1835

ב"צדקה גדולה"[43] בווילנה דנו על בניין בית־מרחץ ציבורי, שיעמוד לדורות. שניים מזקני הגבאים התנגדו וטענו:

שמא מחר יבוא משיח, מה רשות יש לנו להוציא כסף־הציבור חינם?

היה שם אייזיק־מאיר דיק, נענה ואמר:

אני מקבל עלי בתקיעת־כף, שחמישים שנה מהיום ואילך לא יבוא משיח.

נזדעזעו כל אלו, שהיו באותו מעמד, ואחד מהם שאל:

רבי אייזיק־מאיר, ולאחר חמישים שנה?

החזיר איזייק־מאיר ואמר:

לאחר חמישים שנה יקבל עליו נכדי עוד לחמישים שנה…

הערות שוליים:
- [43] לשעבר היה כך שמה של הנהלת הקהילה בווילנה.

ביאור: "צדקה גדולה" היה שמה של הנהלת הקהילה בווילנה (הערה [43]), ו"תקיעת כף" — התחייבות בלחיצת יד, כמו שבועה. טענת הגבאים הזקנים כנה לגמרי: המשיח עשוי לבוא מחר, ואז יתבזבז כסף הציבור על בניין לחינם. אייזיק־מאיר דיק, הסופר המשכיל, עונה לה בערבות אישית חצופה — הוא "מתחייב" שהמשיח לא יבוא חמישים שנה, ונכדו יאריך את הביטוח בחמישים נוספות. מאחורי ההתחייבות המשעשעת מציצה ספקנות ההשכלה: הגאולה תידחה לעולם, דור אחר דור, ובינתיים מוטב לבנות בית מרחץ.

## בדיחה 1836

צורב בא לעשיר מפורסם לבקש מאתו מישרה. נענה לו העשיר ואמר:

באגדה אמרו: “שלושה ימים קודם שיבוא משיח יבוא אליהו, וביום השלישי יעמוד על הרי־ישראל ויכריז: באה ישועה לעולם!”[44] – והרי זו תהיה מישרתך: תעמוד בצידי ההרים, וכיוון שתראה אליהו בא, מיד תמהר ותבשר את עירנו.

הסכים הצורב ושאל:

מה יהיה שכרי?

פסק לו העשיר עשרה זהובים לשבוע. אמר הצורב:

כלום יש בשכר מועט זה כדי פרנסה לי ולביתי?

השיב לו העשיר:

מודה אני, שהשכר מועט, אבל הוא מובטח לך ולבניך ולבני־בניך אחריך עד העולם…

הערות שוליים:
- [44] ילקוט ישעיה נב, סוף רמז תעה.

ביאור: "צורב" — תלמיד חכם צעיר המחפש פרנסה; "זהובים" — מטבעות זהב. המדרש (הערה [44]) מספר ששלושה ימים קודם בוא המשיח יבוא אליהו, יעמוד על הרי ישראל ויכריז: באה ישועה לעולם — ועל פיו ממציא העשיר משרה: צופה קבוע שיבשר לעיר כשאליהו ייראה באופק. השכר אמנם דל, אבל יש לו יתרון שאין לשום משרה אחרת: הוא מובטח לבנים ולבני בנים עד עולם. הביטחון התעסוקתי המושלם נשען בדיוק על כך שהעבודה לא תיגמר לעולם — כי אליהו, רומז העשיר בציניות, לא יבוא.

## בדיחה 1837

יהודים ישבו בחבורה ודיברו על ביאת משיח. אחד מן החבורה ליגלג. נענה שני מן החבורה ואמר למלגלג:

הסכת ושמע סיפור יפה, שמספרים זקנים. הלוך הלך השועל ביער וראה תרנגול־בּר יושב בראש אילן. הנעים השועל את קולו ואמר לתרנגול: “אחי ורעי, רד ונטייל יחדיו ביער.” נשא התרנגול את קולו וקרא: “קוקוריקי! אין שועל נעשה אח ורע לתרנגול”. חסר השועל ואמר לו: “אחי ורעי, כלום לא שמעת, שמשיח בא? מכאן ואילך יגור זאב עם כבש ושועל עם תרנגול ירבץ”… עוד הדיבור בפיו, נשמעה פתאום נביחת כלבים, ומיד נשא השועל את רגליו לברוח.

ליגלג עליו התרנגול ושאל: “לא אמרת, שמשיח בא?” החזיר לו השועל: “מה אעשה וכלבים אינם מאמינים במשיח?”…°

ביאור: השועל מפתה את התרנגול לרדת מן האילן בבשורת הגאולה: בימות המשיח הרי "וגר זאב עם כבש" (ישעיה יא) — וממילא גם שועל ותרנגול ירעו יחדיו. אבל די בנביחת כלבים כדי שהמבשר עצמו יישא רגליו, ותירוצו — "כלבים אינם מאמינים במשיח" — הוא הפואנטה: הבשורה יפה לדרשות, אבל אין לסמוך עליה מול סכנה ממשית. וכך המשל, שנועד כביכול להשיב למלגלג בביאת המשיח, מסכים עמו למעשה בחצי פה. דרויאנוב מציין שיסוד הבדיחה במשל עתיק של איזופוס, ובנוסח פוג'ו האיטלקי השועל מבשר לתרנגול על ברית שלום עולמית בין כל החיות — ומשנמלט מן הכלבים הוא מתרץ: "שמא אין הכלבים יודעים עדיין כלום".

הערת דרויאנוב: יסודה של הבדיחה שלפנינו–משל עתיק
של איזופוס. פוגי'ה הוסיף לו קצת תבלין וסיפר כך: שועל רעב
יצא לבקש טרף, נשא עיניו וראה תרנגול ותרנגולת יושבים בראש
אילן. בירך השועל את התרנגול בשלום ואמר לו: "מה לך פה,
בראש האילן? לא שמעת את הבשורה הטובה, שבאה לכולנו?–
"לא, לא שמעתי,–אמר התרנגול,–השמיעני נא ואדעה."–החזיר
השועל: "לשם זה באתי, להודיע לך, למען תדע ותשמח גם אתה.
ובכן–כל החיות נתאספו לאסיפה גדולה ושם כרתו ברית־שלום
לעולמי־עולמים. מעתה ועד עולם אל תירא חיה ואל תפחד, פן
תערים עליה חברתה ותעשה עמה רעה. שלום ואחדות באו לעולם.
כל חיה תלך אל אשר יהיה רוחה ללכת, וכמובן גם יחידה בלי
לווי תצא. רדו נא גם אתם ממכון שבתכם ויחדיו נחוג יום־חנגנו".–
נענה התרנגול ואמר: "אכן זו היא בשורה טובה!"–ובלבו ידע,
כי ערום יערים השועל. קם ממקומו, פשט צווארו כמבקש לראות
דבר מרחוק, עמד על קצות אצבעותיו ופניו נעשו תמוהים. "מה
אתה רואה?"–שאל השועל.–"שני כלבים רצים הנה ופיותיהם
פעורים".–"שוד ושבר!–קרא השועל.–הרי אני צריך לנוס בטרם
יגיעו הנה", ונשא את רגליו לנוס. "למה תנוס?–שאל התרנגול.–
למה תפחד? הן שלום בא לעולם".–"אני מתיירא,–השיב השועל,–
שמא אין הכלבים יודעים עדיין כלום" (פוגי'ה "Schwänke und
Schnurren", סי' 79, עמ' 74. ועיי־ש ביבליוגראפיה בעמ' 217). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1837, עמ' 260) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1838

תשעה־באב נכנס משכיל לבית־הכנסת ומצא: יהודים יושבים על הקרקע, אומרים קינות ובוכים. ניגש המשכיל לזקן אחד ושאל:

על מה אתם בוכים?

רגז הזקן ואמר:

שמא גוי אתה ואין אתה יודע, שתשעה־באב היום ובית־המקדש נשרף?

ליגלג המשכיל ואמר:

אף־על־פי־כן איני יודע, בכייה זו למה. דייכם בשוויו של המגרש…

ביאור: בתשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש, יושבים על הקרקע, אומרים קינות ובוכים. המשכיל, שהחורבן אינו אומר לו דבר, רואה במקדש נכס נדל"ן שאבד — ומציע נחמה של סוחר: הקרקע, הר הבית, עדיין שווה ממון רב, ודי בשווי המגרש כדי להתנחם על הבניין. אבל של אלפיים שנה מתורגם אצלו לשומת שמאי.

## בדיחה 1839

שאלו לאפיקורס:

כיצד אין אתה בא לבית־המדרש אפילו ב"ימים נוראים"?

החזיר האפיקורס:

משעה שתנוּ דבי רבי ישמעאל: “אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית־המדרש”[46], נתמלאו בתי־מדרשות מנוולים, ואני, אלהים עדי, את המנוולים אני ירא…

הערות שוליים:
- [46] סוכה נב, ב.

ביאור: הגמרא בסוכה (נב ע"ב; הערה [46]) דורשת על יצר הרע: "אם פגע בך מנוול זה — משכהו לבית המדרש", כלומר התרופה ליצר היא לימוד תורה; "מנוול" הוא שם הגנאי שחז"ל מכנים בו את היצר. האפיקורס קורא את המאמר כפשוטו: אם כל ישראל מושכים את מנווליהם לבית המדרש, נמצאו בתי המדרש מלאים מנוולים — ואדם ירא כמוהו, "אלהים עדי", מתרחק ממקום מסוכן שכזה. דברי חז"ל עצמם נעשים בפיו הצדקה להיעדרותו.

## בדיחה 1840

בן־כרך בא לעיירה קטנה ונכנס לאכסניה ללון. עד ששבע שינה די־צורכו נשמע קול דופק על דלתו:

רבי אורח, קום!

נבהל האורח, קפץ מעל מיטתו ופתח את הדלת. נכנס בעל־האכסניה ואמר לו:

רואה אני, שמחמת עינוי־הדרך עייפת ושכחת שסליחות ראשונות היום.

היתמם האורח ושאל:

סליחות? מה זאת?

תמה בעל־האכסניה:

מימיו לא ראה יהודי משונה כזה.

פתח פיו והסביר לאורח:

שבוע של ראש־השנה ושבוע שבין ראש־השנה ליום־כיפור קמים בעוד לילה והולכים לבתי־כנסיות ולבתי־מדרשות ואומרים סליחות.

שמע האורח ואמר:

מנהג יפה. אבל שמא תבאר לי, הסליחות גופן מה הן?

חזר בעל־האכסניה והסביר לו:

הסליחות הן בקשה על כפרת עוונות, על שנה טובה חדשה, על לחם לאכול ובגד ללבוש.

טפו! – רקק האורח וחזר למיטתו. – יהודי זקן אינו מתבייש לעשות מעשה ילדים קטנים – לקום בלילות ולבקש לחם…

ביאור: "בן כרך" — איש העיר הגדולה, יהודי מחולן שעולם העיירה זר לו עד כדי כך שאינו יודע מה הן סליחות — תפילות התחנונים הנאמרות לפנות בוקר בימים שלפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה. כשמסבירים לו שמבקשים בהן, בין השאר, לחם לאכול ובגד ללבוש, הוא רוקק בבוז: זקנים הקמים באמצע הלילה לבקש לחם עושים מעשה ילדים. בעיניו החילוניות כל תפילת בקשה אינה אלא קבצנות ילדותית — לעג שגם מסתיר בתוכו שאלה של ממש על טיבה של תפילה.

## בדיחה 1841

מדרש־לצים:

שלושה ניסים נעשו בראש־השנה: אחד לקדוש ברוך־הוא אחד לשטן ואחד לישראל.

נס נעשה לקדוש ברוך־הוא בראש־השנה, שאברהם לא שחט את יצחק, ומה אם אברהם לא עשה מעשה, אין ישראל מניחים לקדוש ברוך־הוא כל אותו היום כוּלוֹ ובאים עליו בטענה של עקידת־יצחק מן הבוקר עד הערב, כמה היו מרעישים עליו שמים וארץ אילו עשה אברהם מעשה ושחט ליצחק.

נס נעשה לשטן בראש־השנה, שתוקעים עליו מצידו הצר של השופר לצידו הרחב; אילו תקעו עליו להיפך – מצידו הרחב של השופר לצידו הצר, מיד היה נחנק.

ונס נעשה לישראל בראש־השנה, שתיקנו מסדרי התפילות לאמר קודם תקיעות שבע פעמים “למנצח”, ולא תיקנו לאמר שבע פעמים “אשרי תמימי־דרך”…

ביאור: "מדרש לצים" — חיקוי היתולי לסגנון הדרשני. שלושת ה"ניסים" צריכים ביאור: בתפילות ראש השנה מרבים להזכיר לקב"ה את זכות עקידת יצחק ולתבוע בזכותה רחמים — ואם כך מטריחים אותו על עקידה שלא הושלמה, מה היו עושים לו אילו נשחט יצחק באמת. את השופר תוקעים מצדו הצר והקול בוקע מן הרחב; לפי חז"ל התקיעות באות "לערבב את השטן", ובעל המדרש מדמיין שאילו תקעו הפוך — מן הצד הרחב אל הצר — היה הקול נדחס בגרונו של השטן וחונקו. ולפני התקיעות נוהגים לומר שבע פעמים את מזמור "למנצח לבני קורח" (תהלים מז), מזמור קצרצר; הנס לישראל — שלא תיקנו במקומו את "אשרי תמימי דרך" (תהלים קיט), הארוך שבמזמורי תהלים, 176 פסוקים, שבע פעמים.

## בדיחה 1842

שני משכילים נזדמנו לבית־כנסת אחד במנחה של ערב יום־כיפור. לאחר שגמרו סדר “על חטא” אמר אחד לשני:

מה דבר יפה הכינות בשביל מחר בין שחרית למוסף?

התפאר לפניו חברו ואמר:

עוד מלפני שלושה ימים דאגתי לכך והכינותי נקניק של עכו"ם.

ליגלג עליו הראשון:

נקניק של עכו"ם דבר יפה הוא בעיניך? צא וקנה.

נתבייש השני ושאל:

ואתה מה דבר יפה הכינות?

נהרו פניו של הראשון והחזיר:

אני עוד מלפני שישה חודשים דאגתי לכך והכינותי – כעך שעבר עליו הפסח…

ביאור: שני המשכילים מתכננים לאכול ביום הכיפורים עצמו — הפגנת חופש מן הדת — ומתחרים מי השיג לסעודה מאכל אסור "מהודר" יותר. "נקניק של עכו"ם" הוא נקניק נוכרי לא כשר, אבל כזה אפשר לקנות בכל חנות ובכל יום. "כעך שעבר עליו הפסח" הוא מאפה חמץ ששהה ברשות יהודי במשך הפסח — וחמץ כזה קנסוהו חכמים באיסור עולמי, אסור באכילה ובהנאה לעד. זהו אפוא האיסור היוקרתי באמת: אי אפשר לקנותו, צריך לתכנן אותו חצי שנה מראש. חילול הקודש בהידור של מהדרין מן המהדרין.

## בדיחה 1843

אמרו לו להמשכיל:

פלוני החסיד עומד ביום־כיפור בבית־הכנסת על־גבי קטניות לשם סיגוף.

החזיר המשכיל:

סיגופי שלי גדול משלו; אני עומד ביום־כיפור בבית־הכנסת כעל גבי גחלים…

ביאור: "סיגוף" — עינוי עצמי לשם תשובה; החסיד עומד כל התפילה על גרגרי קטניות קשים כדי לצער את גופו. ה"סיגוף" של המשכיל, שבית הכנסת והתפילה זרים לו, הוא עצם השהות שם יום תמים — בשבילו זה עינוי כעמידה על גחלים לוחשות.

## בדיחה 1844

יום־כיפור ראו לאפיקורס מפורסם, שהוא עומד ומתפלל בכוונה עצומה, מכה על לבו ומוריד דמעות לפני המקום.

אמרו לו:

היכן אמונתך, שאין דין ואין דיין והכל הבל?

החזיר האפיקורס:

אף עכשיו אני מאמין בכך באמונה שלימה, אבל מי יודע, אם יש ממש גם באמונה זו?…

ביאור: "אין דין ואין דיין" — אין משפט בעולם ואין שופט; "הכל הבל" — נוסחת הכפירה הגמורה. האפיקורס אינו חוזר בו: גם עכשיו הוא מאמין בכפירתו "באמונה שלימה". אלא שספקן עקבי חייב להטיל ספק גם בה — ואם אולי גם הכפירה אינה אמת, מוטב ליתר ביטחון לבכות ולהכות על חטא ביום הדין. ספקנות שמבטחת את עצמה משני הצדדים.

## בדיחה 1845

מוצאי יום־כיפור, כשיצא הקהל מבית־הכנסת, נטפל הרב לאפיקורס של העיירה, שהתפלל כל היום ככל אדם מישראל, ואמר לו:

מתקנא אני בך, שכן כל הזדונות שלך נעשו לך היום זכיות[47].

החזיר לו האפיקורס:

מוטב, רבי, שתמתין עד יום־כיפור הבא ותתקנא בי עוד יותר…

הערות שוליים:
- [47] “אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות”; יומא פו, ב.

ביאור: הרב עוקץ את האפיקורס על פי מאמרו של ריש לקיש (יומא פו ע"ב; הערה [47]): "גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות" — השב בתשובה שלמה, אפילו חטאיו המכוונים נהפכים לזכויות. כלומר: אתה, שזדונותיך מרובים משלי, יצאת מיום הכיפורים עשיר ממני בזכויות. האפיקורס מאמץ את ההיגיון בשמחה ומפליג ממנו הלאה: עד יום הכיפורים הבא יספיק לצבור חטאים רבים עוד יותר, וממילא "זכויותיו" רק ילכו ויגדלו. תורת התשובה נעשית בידיו רישיון חטא משתלם.

## בדיחה 1846

סיפרו על אפיקורס, שהוא חזר בתשובה ומרבה בתפילות ובסיגופים קשים. שמע גלוח אחד, נאנח ואמר:

כמה אני מתקנא בו!

אמרו לו:

אם אתה מתקנא בו, עשה כמותו.

החזיר הגלוח:

לא בשביל תפילותיו וסיגופיו אני מתקנא בו, אלא מתוכם אני נמצא למד, כמה מרובות וכמה יפות היו עבירותיו…

ביאור: "גלוח" — יהודי מגולח זקן, כינוי לחופשי בדעות. קנאתו אינה נתונה לתשובה אלא למה שקדם לה: מעוצמת הסיגופים — עינויי הכפרה — הוא מחשב לאחור את גודל העבירות שנזקקו לכפרה כזאת, ומסיק שהיו "מרובות ויפות", כלומר שהאיש נהנה מן החיים כהוגן. התשובה הראוותנית מסגירה את החטאים, והגלוח מקנא דווקא בצד ההוא של המאזן.

## בדיחה 1847

היה מי שאמר:

שלוש מידות ביהודי: יהודי שלם, יהודי לשליש ולרביע וכמעט־יהודי.

יהודי שלם מביא לבו למקום שלוש פעמים ביום – שחרית ערבית ומנחה; יהודי לשליש ולרביע מביא תחינתו למקום שלוש פעמים בשנה – ראש־השנה ויום הכיפורים; כמעט־יהודי מביא נבלתו למקום פעם אחת לשבעים שנה – אחרי מותו…

ביאור: פרודיה על רשימות ה"מידות" שבמשנה ("ארבע מידות באדם…"), הבנויה על סולם יורד של לשון: היהודי השלם מביא ל"מקום" — כינוי לאלוהים — את לבו, שלוש תפילות בכל יום; היהודי־לשליש־ולרביע מביא רק תחינה, בימים הנוראים בלבד; וה"כמעט־יהודי" מביא את נבלתו — את גופתו — פעם אחת בשבעים שנה, כשנות חיי אדם: בהלווייתו. ביקורו היחיד של המתבולל אצל האל נערך לאחר מותו, ושלא מרצונו.

## בדיחה 1848

פורים, בשעת קריאת המגילה, כשהתחיל הקהל “מכה” את המן, קם אבּלי גרינוואלד ובירך לאותו רשע ב"ברכה המשולשת" הרוסית… נתמלא כל הבית זעקה:

חוצפה! עזות! במקום קדוש!

נענה אבּלי ואמר:

רבותי, מקרא אני דורש: “תחת נערה מהכּות מאה”[48]…

הערות שוליים:
- [48] עיין משלי יז, י.

ביאור: בקריאת המגילה נוהגים "להכות" את המן — להרעיש ברעשנים ולרקוע ברגליים — בכל הזכרת שמו. "הברכה המשולשת" היא בלשון הסידור ברכת הכוהנים; כאן זהו כינוי מעודן לקללה הרוסית העסיסית בת שלוש הקומות. כשהקהל זועק על חילול מקום קדוש, אבלי דורש להגנתו את הפסוק ממשלי (יז, י; הערה [48]): "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" — גערה אחת מועילה יותר ממאה מכות. כלומר: קללתו האחת "מכה" את המן עמוק ממאה מכות הרעשנים של הקהל — נמצא שאין כאן עזות אלא הידור מצווה.

## בדיחה 1849

ההוא שבא אל הרב לשאול שאלה בהלכות בשר וחלב.

עיין הרב בדבר והתחיל דן בינו לבין עצמו:

מחלוקת הפוסקים יש כאן. הט"ז מכשיר והש"ך מטריף…

שמע השואל וקם לצאת. תמה הרב ושאל:

להיכן הרגליים?

רבי, – השיב השואל, – הלא אמרת, שהט"ז מכשיר.

אבל, – אמר הרב, – הש"ך מטריף.

אין בכך כלום, רבי – החזיר הלה. – הלואי ויהיה בני למדן וירא־שמים כט"ז…

ביאור: הט"ז ("טורי זהב") והש"ך ("שפתי כהן") הם שני גדולי מפרשי השולחן ערוך, החלוקים זה על זה על כל צעד; "מכשיר" — מתיר את המאכל, "מטריף" — אוסרו. השואל שמע את מה שרצה לשמוע וקם ללכת. כשהרב מזכיר לו שהש"ך אוסר, הוא פוטר את המחלוקת לא בנימוק הלכתי אלא בברכה: הלוואי שבני יהיה למדן וירא שמים כט"ז — כאילו חיבה לפוסק המקל היא הכרעה. ואת הש"ך, שפסק לרעתו, הוא פשוט אינו מברך.

## בדיחה 1850

חלבן זקן שיבּח חלבו ללקוחו ואמר:

דורנו דור של מופקרים. חלבם של החלבנים הצעירים השד יודע אותו, אם הוא מותר באכילה. אני זקן וחלבי שלי כשר גם למהדרים מן המהדרים. אפילו המים שאני יוצק לתוכו איני דולה אלא ממקווה כשירה…

ביאור: החלבן, המתהדר בכשרות למהדרין מול "מופקרות" הצעירים, מסגיר בשיא ההתפארות את סודו: גם הוא מוהל את החלב במים — תרמית החלבנים הידועה — אלא שאצלו אפילו מי הזיוף נשאבים ממקווה כשרה. הכשרות מהודרת; רק היושר חסר.

## בדיחה 1851

יהודי נכנס אצל גוי שכנו ומצא אותו מיסב בסעודה ולפניו כרכשאות וקדלי־חזיר. התחיל ריחם היפה מגרה את יצרו של היהודי, ולא עמד בניסיון: פרס פרוסה קטנה ונתנה לתוך פיו. בו ברגע הרעים רעם. נתחלחל היהודי, פלט מיד כל מה שבפיו ופנה כלפי מעלה:

אי! בשל פחות מכזית אתה מרעיש עולמות…

ביאור: „כרכשאות" — נקניקי מעיים ממולאים; „קדלי־חזיר" — עורפי חזיר; שניהם טרפה גמורה. „כזית" הוא שיעור המינימום ההלכתי: מי שאכל מאכל אסור בפחות מנפח של זית עבר אמנם על האיסור, אבל אינו חייב במלוא העונש. היהודי, שנתפס ופיו מלא חזיר בדיוק כשרעם מתגלגל בשמים, אינו שב בתשובה אלא פותח מיד בהתדיינות הלכתית עם ריבונו של עולם: על נגיסה שלמטה מן השיעור אין מקום לרעש כזה. הטענה אינה „לא חטאתי" אלא „העונש אינו מידתי" — הרפלקס הלמדני עובד אפילו מול זעם שמים.

## בדיחה 1852

כשהגיעו ב"סדר" של פסח ל"כן עשה הילל", קם בעל־הבית ובירך בקול רם:

“ברוך שעשה לנו נס במקום הזה”.

תמהו כל המסובּים ושאלו:

מה נס נעשה כאן לישראל?

החזיר המברך:

נס מן השמים, שהילל היה כורך מצה ומרור; מה היינו עושים, אילו היה כורך מצה וגחלי־רתמים ואוכלם יחד?…

ביאור: „כן עשה הלל" — הקטע בהגדה המתאר את מנהג ה„כורך": הלל הזקן היה כורך מצה ומרור ואוכלם יחד, זכר למקדש. „ברוך שעשה לנו נס במקום הזה" היא הברכה שמברכים במקום שאירע בו נס; „גחלי רתמים" (על־פי תהלים קכ, ד) — גחלים של שיח הרותם, שנחשבו לבוערות וללוהטות במיוחד. הנס, לפי בעל־הבית: מנהג המחייב את כל הדורות נקבע לפי מה שבחר הלל לכרוך — ומזל שבחר רק במרור. הודיה לא על הטוב שניתן, אלא על שהרע יכול היה להיות גרוע שבעתיים.

## בדיחה 1853

שאלו ל"קוצץ בנטיעות":

מה טעם נקראו הקדמונים “חכמינו”? כלום באמת היו כולם חכמים?

החזיר “הקוצץ”:

לא על שום שהם כולם חכמים נקראו כך, אלא על שום שאנו כולנו טיפשים: הם אמרו ואנו עושים…

ביאור: „קוצץ בנטיעות" — כינוי תלמודי לכופר, על שם המסופר בחגיגה (יד ע"ב) על ארבעה שנכנסו לפרדס: אלישע בן אבויה „קיצץ בנטיעות" — נטש את האמונה ויצא לתרבות רעה. תשובתו הופכת את התואר „חכמינו" על פיו: אין הוא מעיד על חוכמת האומרים אלא על טיפשות המצייתים — הם אמרו, ואנחנו עושים בלי לשאול.

## בדיחה 1854

מ"טעמי־המנהגים" של לצים:

מה טעם נהגו לאכול בשבועות מאכלי־חלב?

משום שבמתן־תורה הלכו כל הבהמות להר־סיני, ולא היה בשר לעם…

[נוסח אחר:

…– משום שכיוון שניתנה תורה לישראל והם קיבלו עליהם דיני שחיטה ובדיקה ומליחה ובשר בחלב, מיד נטרפו כל הכלים, שבישלו בהם קודם, ולא יכלו לאכול אלא מאכלי־חלב…]

ביאור: „טעמי־המנהגים" — ז'אנר שלם של חיבורים המבארים את הטעם שמאחורי כל מנהג; לאכילת מאכלי חלב בשבועות, חג מתן תורה, יש בהם טעמים מסורתיים רבים. הלצים מוסיפים שניים משלהם, מדויקים בצורתם ומופרכים בתוכנם: הבהמות כולן עלו לחזות במעמד הר־סיני ולא נותר בשר; או, בגרסה הלמדנית יותר — ברגע שקיבלו ישראל את דיני הכשרות (שחיטה, בדיקת הריאה, מליחת הבשר ואיסור בשר בחלב), נעשו למפרע כל הכלים שבישלו בהם עד אז טרפים, ובלית ברירה אכלו חלב. פרודיה על תרבות דרשנית שבה לכל מנהג אפשר „למצוא" טעם, ובלבד שתישמר הצורה: „מה טעם נהגו… משום ש…".

## בדיחה 1855

חקרנים ישבו ודנו:

יש בורא ומנהיג לעולם, או אין בורא ומנהיג לעולם? דנו ודנו, ולבסוף נימנו וגמרו:

העולם קדמון, ואין כלום!

נטל אחד מן החבורה כוס שעמדה לפניו על השולחן וביקש לשתותה. כּיהה בו חברו ושאל:

ברכה היכן היא?

תמה הלה:

אם אין בורא ומנהיג, אין דין ואין דיין, ברכה מניין?

החזיר לו חברו:

מה שאלה היא זו? יש דין ודיין, או אין דין ואין דיין – גוי שותה מכוסו בלא ברכה, ואין יהודי שותו כוסו בלא ברכה…

ביאור: „חקרנים" — משכילים חופשיים בדעותיהם, העוסקים בפילוסופיה; „נימנו וגמרו" — לשון חכמים: הצביעו והכריעו; „העולם קדמון" — העמדה הפילוסופית שהעולם קיים מאז ומעולם ולא נברא, כלומר אין בורא; „אין דין ואין דיין" — אין משפט ואין שופט. ההכרעה הפילוסופית מושלמת — ואז מתברר שאין לה שום נגיעה לשאלה אם מברכים: הברכה אינה עניין שבאמונה אלא עניין שבזהות. גוי שותה בלא ברכה, יהודי מברך — יש אלוהים או אין. הבדיחה לוכדת את מה שדור ההשכלה גילה על עצמו: את הבורא אפשר לבטל בהיגיון; את היהודיות — אי־אפשר.

## בדיחה 1856

יהודים ישבו בחבורה וסיפרו על חוצפתם של אפיקורסים.

אחד מן החבורה סיפר:

פלוני בן־פלוני אומר בפה מלא, שהעולם קדמון, עפרא לפומיה!

שאל שני מן החבורה:

מה איכפת לך, אם הוא אומר, שהעולם קדמון?

התלהב הלה והחזיר:

בהמה! היום הוא אומר, שהעולם קדמון, ומחר יאמר, שכבייכול בכבודו ובעצמו, חלילה, קדמון…

ביאור: „קדמון" — קיים מאז ומעולם, בלא ראשית; הטענה שהעולם קדמון, כלומר לא נברא, היא אכן כפירה בעיקר. „עפרא לפומיה" — ארמית: עפר לפיו, קללה למי שאמר דבר שלא ייאמר. אלא שהמדרון החלקלק שהקנאי משרטט מסתיים דווקא באמת אמונה גמורה: שהקדוש ברוך הוא קדמון — קיים מאז ומעולם — הוא מיסודות היהדות (כלשון הפיוט „יגדל": „ראשון ואין ראשית לראשיתו"). בלהט מלחמתו בכפירה מוקיע הקנאי הבור, ב„חלילה" מזועזע, את מה שכל סידור מכריז עליו.

## בדיחה 1857

אפיקורס קבל לפני חברו:

הרבה חכמים אבדו לו בבת־אחת.

אמר לו חברו:

פרש דבריך.

פירש הראשון:

הייתי בווילנה, נתוודעתי לחכמיה וראיתי שכּולם טיפשים. הלואי ולא ראיתי אותם!

נענה חברו ואמר:

זהו שאמר שלמה: “ה' אמר לשכון בערפל”[49], ולפיכך – אין חכם כחוכמתו…

הערות שוליים:
- [49] מלכים א, ה, יב.

ביאור: „אבדו לו חכמים" — כל עוד העריץ מרחוק את חכמי וילנה המהוללים, היו לו חכמים הרבה; משראה אותם פנים אל פנים, אבדו לו כולם בבת אחת. חברו חותם בפסוק שאמר שלמה בחנוכת המקדש — „ה' אמר לשכון בערפל" (הערה [49]): האל בחר לשכון דווקא במעורפל ובנסתר. ומכאן הלקח הציני: גם החוכמה שוכנת בערפל — „אין חכם כחוכמתו", אין חכם גדול כמוניטין שלו, וכל גדוּלה מתפוגגת כשמתבוננים בה מקרוב.

## בדיחה 1858

מגיד עמד על הבימה ודרש בשיבחם של ישראל:

“מלמד שהחזיר הקדוש ברוך־הוא את התורה על כל אומה ולשון, ולא קיבלוה, עד שבא אצל ישראל וקיבלוה”[50], וישראל שקיבלו את התורה הם שנטעו אמונת הייחוד בעולם.

היה שם אפיקורס אחד, קפץ ושאל:

רבי מגיד, מה איכפת לך, אילו היו אלהיות הרבה? שמא פרנסתם עליך?…

הערות שוליים:
- [50] עבודה זרה ב, ב.

ביאור: „מגיד" — דרשן נודד. דרשתו נסמכת על מאמר הגמרא בעבודה זרה ב ע"ב (הערה [50]): הקדוש ברוך הוא חיזר עם התורה על כל אומה ולשון, כולן סירבו, עד שקיבלוה ישראל — והם שנטעו בעולם את „אמונת הייחוד", האמונה באל אחד. האפיקורס מפרק את הפאתוס בשאלה של חשבון: „שמא פרנסתם עליך?" — וכי עליך לכלכל את האלים? אם ריבוי אלוהויות אינו עולה לך פרוטה, על מה הגאווה הגדולה בצמצומם לאחד.

## בדיחה 1859

שאלה נשאלה בבית־מדרשם של צעירים:

מי היה הראשון, שהפיר שביתה?

קם אחד מן החבורה והחזיר:

מושה רבינו היה הראשון, שהפיר שביתה. כל האומות שבתו ולא קיבּלו את התורה, הפיר הוא את השביתה וקיבּל…

ביאור: „הפיר שביתה" — שבר שביתה. הצעירים, בני דור תנועות הפועלים, מנסחים בלשון זמנם את המדרש הידוע: הקדוש ברוך הוא הציע את התורה לכל האומות וכולן סירבו — כלומר „שבתו" — ומשה, שקיבל, נמצא שובר את שביתת האומות. כך נעשה משה רבנו למפר השביתה הראשון בהיסטוריה.

## בדיחה 1860

הירש־ליב בדחן היה אומר:

אשרינו, שכבד־פה היה משה רבינו. אילו לא היה כבד־פה, ודאי היה מוסיף עוד תרי"ג מצוות…

ביאור: „בדחן" — מצחיקן מקצועי, בעיקר בחתונות. משה העיד על עצמו „כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד, י) — מגמגם; תרי"ג (613) הוא מניין מצוות התורה. ההיגיון של החידוד: אילו היה משה רהוט, היה מדבר — ומצווה — כפליים, והגמגום הוא שחסך מישראל עוד תרי"ג מצוות. „אשרינו" שכולו קובלנה על כובד העול הקיים.

## בדיחה 1861

ועוד היה הירש־ליב אומר:

אשרינו, שלא נצטווינו על פעמון לבתי־כנסיות ולבתי־מדרשות.

אילו ניתנה לנו גם מצווה זו, היתה מיתוספת עוד מסכתא בש"ס:

“מסכתא פעמון”…

ביאור: בכנסיות קוראים לתפילה בצלצול פעמון; בבתי כנסת אין פעמון. „מסכתא" — חטיבה בתלמוד, ו„ש"ס" (ששה סדרים) — כינוי לתלמוד כולו. העוקץ: כל מצווה, ולו הפשוטה שבפשוטות, מצמיחה בידי הלמדנים מסכת שלמה של דינים, ספקות ומחלוקות — מי מצלצל, מתי מצלצלים, פעמון שנסדק מה דינו — ואשרינו שמזו לפחות ניצלנו. עקיצת משכיל על כושרה של ההלכה להתרחב עד אינסוף.

## בדיחה 1862

חוקרי־המקרא נכנסו לישיבה ודנו:

משה רבינו היה בעולם, או לא היה בעולם?

שקלו וטרו הרבה, עד שקם החריף שבהם והכריע:

משה רבינו לא היה בעולם, ולא הוא נתן את התורה.

אמרו לו:

אלא מי נתן את התורה?

החזיר החריף ואמר:

בן־דודו של משה נתן את התורה, ואף הוא משה היה שמו…

ביאור: „חוקרי המקרא" — אנשי ביקורת המקרא, המחקר שהטיל ספק במסורת על חיבור התורה ואף בעצם קיומו של משה; „שקלו וטרו" — נשאו ונתנו; „חריף" — חד שכל. המסקנה ה"מדעית" המרעישה מתרוקנת מאליה: לא משה נתן את התורה אלא בן דודו — שגם שמו משה. גלגול יהודי של החידוד הנודע על החוקרים שקבעו כי לא הומרוס חיבר את האיליאדה אלא משורר אחר בן אותו שם.

## בדיחה 1863

כשהגיעו “מתקני־הסידור” ל"דיינו" שבהגדה של פסח, טבל הזקן שבהם עטו בדיו ומחק הכל. אמרו לו תלמידיו:

מורנו ורבינו, שמא נשאיר זכר?

הסכים הזקן, חזר וטבל עטו בדיו והשאיר זכר:

“אילו נתן לנו את ממונם, ולא נתן לנו את התורה – דיינו”…

ביאור: „מתקני הסידור" — אנשי הרפורמה, שמחקו ו„תיקנו" בנוסח התפילה כל מה שנראה להם מיושן. „דיינו" שבהגדה מונה את חסדי האל בסולם עולה — יציאת מצרים, ביזת ממון מצרים, ובשיאו מתן תורה — ואחרי כל שלב: „דיינו", די היה לנו בכך. ה„זכר" היחיד שהזקן מואיל להשאיר הופך את הסולם על פיו: אילו קיבלנו את הממון בלי התורה — דיינו. השורה האחת ששרדה את העט היא וידוי שלם על סולם הערכים של המתקנים.

## בדיחה 1864

אפיקורס מפורסם היה מתיירא מפני הרעמים. אמרו לו:

את אלהים אין אתה ירא, וקולות וברקים אתה ירא?

החזיר האפיקורס:

לא אותם אני ירא, אלא אני ירא, שמא גם הם פתיחה למתן תורה…

ביאור: קולות וברקים ליוו את מעמד הר סיני (שמות יט, טז). האפיקורס מיישב את הסתירה שמטיחים בו בהיפוך מבריק: אין הוא ירא את הרעם — הוא ירא שמא זו שוב פתיחה למתן תורה. לא מאלוהים הוא מפחד, אלא מעוד מצוות.

## בדיחה 1865

שד"ר ירושלמי בא לאודיסה ונכנס אצל עשיר אחד לבקש נדבה לעניי ירושלים. נתן לו העשיר נדבה ביד רחבה ושאל:

אימתי אומר מר לשוב לארץ־ישראל?

החזיר השד"ר:

באנייה הראשונה המפליגה מכאן.

אמר לו העשיר:

שמא יטרח מר ויקח חבילה קטנה לשם?

הסכים השד"ר. יצא העשיר וחזר וספר־תורה בידו, הניחו לפני השד"ר ואמר:

יטרח נא מר ויחזיר מתנה טובה זו להר־סיני. דיינו!…

ביאור: „שד"ר" (שלוחא דרבנן — „שליח החכמים" בארמית) — שליח שסובב בקהילות הגולה לקבץ תרומות ליהודי ארץ ישראל. אודסה נודעה כעיר החופשית והמתבוללת ביותר ברוסיה היהודית — „שבעה מיל סביב אודסה בוער הגיהינום", אמרו הבריות. העשיר עוטף את מחוות הכפירה שלו בנימוס גמור: ספר התורה הוא „חבילה קטנה" שיש להשיבה לשולח, להר סיני שממנו ניתנה, בצירוף „דיינו" של ההגדה — שמתהפך כאן מהודיה על חסדי האל להודעת לקוח: קיבלנו, די לנו, אפשר להחזיר.

## בדיחה 1866

רב שלח לקרוא את פרנסי־הקהילה ואמר להם:

דעו לכם, רבותי, שאני עוזב עירכם ויוצא לעיר אחרת.

אמרו לו הפרנסים:

רבי, למה מאסת בנו? קהילה גדולה וחשובה היא קהילתנו, אף מטרופולין היא לכל הקהילות הסמוכות ומצויים בה עוברים ושבים, הזקוקים לך ולבית־דינך.

החזיר להם הרב:

אתם רואים שתי ראיות, ואני רואה ראייה אחת. אתם רואים כאן עוברים ושבים, ואני – “עוברים” אני רואה, “שבים” איני רואה…

ביאור: „פרנסים" — נכבדי הקהילה המנהלים את ענייניה; „מטרופולין" — עיר אם, מרכז לקהילות הסביבה; „עוברים ושבים" — עוברי אורח. הרב שומע במילים את מובנן האחר: „עוברים" — עוברי עבירה, „שבים" — חוזרים בתשובה. עיר שחוטאיה מרובים ושביה אינם — סיבה טובה דיה לרב לעזוב, ותוכחה שלמה שנארגה במילה אחת שהפרנסים עצמם אמרו בשבח עירם.

## בדיחה 1867

כשנגמר בניין היכלם של בעלי הריפורמה בפראנקפורט אמרו ליצני־הדור:

הרב והפרנסים של עדה זו נימנו וגמרו למסור לדין את האדריכל, שבנה את ההיכל: תנאי היתנו עמו, שיכּנסו להיכל לא פחות מאלף איש, ואין נכנסים אפילו מאה…

ביאור: „היכל" — כך כינו הרפורמים את בתי הכנסת המפוארים שלהם; זה של פרנקפורט, ממרכזי הרפורמה בגרמניה, נבנה ברוב פאר. „נימנו וגמרו" — הצביעו והחליטו; „ליצני הדור" — שנוני התקופה. התביעה המדומה נגד האדריכל מגלגלת עליו את האשמה בחן: הוא „התחייב" שייכנסו להיכל אלף איש — ואין נכנסים אפילו מאה. הבניין עמד בתנאיו; המתפללים הם שלא באו. הספסלים הריקים של הרפורמה, בלבוש פגם בנייה.

## בדיחה 1868

ועוד אמרו ליצני־הדור על בעלי־הריפורמה שבפראנקפורט:

שני האריות שבפרוכת הם היחידים בעדה זו, המחזיקים בעשרת הדברות… [51]

הערות שוליים:
- [51] כידוע, נוהגים לרקום בפרוכיות של בתי־כנסיות את הלוחות של עשרת הדברות ושני אריות מחזיקים בהם מימינם ומשמאלם.

ביאור: „פרוכת" — וילון ארון הקודש, שרקומים עליו ברוב בתי הכנסת שני אריות האוחזים משני צדדיהם בלוחות הברית. „מחזיקים בעשרת הדברות" נשמע אפוא בשני מובנים: האריות אוחזים בלוחות ממש — והם, עוקצים הליצנים, היחידים בקהילה הרפורמית שעוד „מחזיקים" בדברות, כלומר מקיימים אותן.

## בדיחה 1869

חלה רבם של האפיקורסים וביקש, שיבוא הרב אליו:

לחזור בתשובה ולהתוודות הוא רוצה.

נזדעזעו תלמידיו ואמרו לו:

מורנו ורבינו, תורתך אתה עושה פלסתר!

החזיר להם החולה:

אדרבה, בני; מכאן ראיה, שגם מאמרם: “רשעים אפילו על פתחה של גיהנום אינם חוזרים בתשובה”[52] אין בו ממש.

הערות שוליים:
- [52] עירובין יט, א.

ביאור: „עושה פלסתר" — מרוקן מתוכן, מבטל; התלמידים נחרדים שרבם, שלימדם כפירה כל ימיו, מתכחש לתורתו ברגעו האחרון. אבל החולה נאמן לשיטתו עד הסוף: חז"ל קבעו ש„רשעים אפילו על פתחה של גיהנום אינם חוזרים בתשובה" (עירובין יט ע"א — הערה [52]), והנה הוא, רשע על סף גיהנום, חוזר בתשובה — נמצא שעצם חזרתו מפריכה עוד מאמר חז"ל. אפילו החרטה מגויסת אצלו לכפירה.

## בדיחה 1870

שורה של פגעים היו שנותיו האחרונות של זקן אחד, ועל כל צרה שבאה עליו היה הרב מנחמו ואומר לו:

צרות ויסורים ממרקים עוונותיו של אדם, כדי שיזכה לחיי העולם הבא.

עכשיו חלה הזקן והגיע לשערי־מוות. נכנס אצלו הרב ושוב דיבר אליו הרבה דברי־תנחומים וסיפר לו על כל הטוב והיפה, שצפן אלהים ליראיו שם, בעולם הבא. הקשיב והקשיב החולה ונהנה… ופתאום ירד לו חיוך על שפתיו החיוורות. תמה הרב ואמר לו:

על מה אתה מחייך?

החזיר לו החולה הזקן:

רבי, כמה אלגלג עליך שם, אם יתברר חלילה, שאותו “שם” לא היה ולא נברא, אלא משל הוא…

ביאור: „צרות וייסורים ממרקים עוונותיו של אדם" — תפיסה חז"לית שהסבל בעולם הזה מכפר על חטאים ומזכה בעולם הבא; בה ניחם הרב את הזקן על כל פגעיו. חיוכו של הגוסס הוא נקמתו הקטנה: הוא מתענג מראש על הלגלוג שילגלג על הרב „שם" — אם יתברר שאותו „שם" כלל אינו קיים. הומור שחור שנשען על פרדוקס מושלם: אם הספקן צודק, לא יהיה היכן ללגלג; את נחמת השווא אי אפשר אפילו לתבוע לדין.

## בדיחה 1871

כשהגיעו בלימוד הישיבה למה שמסופר הגמרא: "מעשה באחד, שמתה עליו אשתו והניחה בן לינק ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין כשני דדי־אשה והניק את בנו[53] – שאל תלמיד אחד: רבי עד שהקדוש ברוך־הוא עשה נס גדול כזה, מוטב, שהיה נותן ממון לאותו איש, שיעמיד מינקת לבנו?

גער בו ראש־הישיבה:

שוטה שבעולם! אם הקדוש ברוך־הוא יכול לעשות נס, למה יוציא ממון חינם?…

הערות שוליים:
- [53] שבת נג, א.

ביאור: הגמרא בשבת נג ע"א (הערה [53]) מספרת על עני שמתה אשתו והניחה לו תינוק, ולא היה בידו לשכור מינקת — ונעשה לו נס, נפתחו לו דדים כשל אישה והניק את בנו. שם בגמרא כבר נחלקו אם הנס מעיד על גדולתו של האיש או דווקא על גריעותו, שהרי יכלו מן השמים פשוט לזמן לו ממון. שאלת התלמיד היא אפוא שאלת חכמים ותיקה — אבל ראש הישיבה גוער בו ומשיב בהיגיון של בעל בית קמצן: נס אינו עולה לקדוש ברוך הוא כלום, ואילו ממון הוא הוצאה. למה שיוציא ממון חינם?

## בדיחה 1872

חמישה־עשר בשבט יצאו הרב והתלמידים לשוח. הגיעו לנהר מכוסה קרח ואמר הרב לתלמידים:

כמה סמויות עיני הבריות ואין הן רואות מעשי ה' על כל פסיעה ופסיעה! מי נטה את הקרח הגדול על־פני המים? הווה אומר: יד אלהים עשתה זאת.

נענה תלמיד אחד ואמר:

יודע אתה, רבי? מוטב, שהיתה יד אלהים עושה זאת בחודש תמוז…

ביאור: „לשוח" — לטייל. ט"ו בשבט חל בלב החורף, ותמוז הוא שיא הקיץ. הרב רואה בקרח שעל הנהר הוכחה ניצחת ליד אלוהים; התלמיד מעיר ביובש שקרח בחורף הוא מנהגו של עולם — נס אמיתי, וגם מועיל יותר, היה קרח בתמוז.

## בדיחה 1873

אמרו לו לבעל־מסעות:

הרבה כרכים ומדינות ראית, וירושלים עיר־הקודש לא ראית?

התנצל בעל־המסעות ואמר:

כשם שאני מחבב את המסעות ביבשה, כך אני מתרחק מן המסעות בים.

אמרו לו:

מה טעם?

החזיר בעל־המסעות:

בדקתי ומצאתי, שיורדי־הים באניות מסורים יותר מדי בידי שמים…

ביאור: „בעל מסעות" — נוסע מקצועי; בימים ההם הדרך לירושלים עברה בהכרח בים. „יורדי הים באניות" — לשון תהילים (קז, כג). תירוצו לבוש לשון של יראת שמים ואומר את היפוכה: בים אין לאדם שליטה וגורלו כולו „בידי שמים" — וזה בדיוק מה שמרתיע אותו. מי שאינו סומך על ההשגחה מעדיף יבשה, שכוחו ותושייתו בידיו — אפילו במחיר ויתור על עיר הקודש.

## בדיחה 1874

יהודים ישבו ודנו:

בינוני שדינו להיות תלוי ועומד[54] היכי דמי?

הסביר אחד מן החבורה:

כגון זה, שהרמב"ם משבחו בשביל שהוא מהלך באמצע ואינו נוטה לקצוות.

נענה שני מן החבורה ואמר:

כגון אני, שאיני, ברוך־השם, לא “סור מרע” ולא “עושה טוב”…

הערות שוליים:
- [54] צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדין"; ראש־השנה טז, ב.

ביאור: על פי הגמרא בראש השנה טז ע"ב (הערה [54]): בראש השנה צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים מיד לחיים, רשעים גמורים למיתה, ובינונים „תלויים ועומדים" — דינם נדחה עד יום הכיפורים. „היכי דמי" — ארמית: כיצד זה נראה, מהו המקרה. הראשון מגדיר את הבינוני על פי שביל הזהב של הרמב"ם — ההולך באמצע ואינו נוטה לקצוות, וזו מעלה מוסרית. השני מציע הגדרה כנה יותר: מי שאינו לא „סר מרע" ולא „עושה טוב" (על פי תהילים לד, טו) — לא חוטא ולא מיטיב, סתם יושב בטל. וה„ברוך השם" שהוא מצרף לריקנות הזו משלים את החן.

## בדיחה 1875

ההוא ששיבח את חתנו לחברו:

אין הוא מדבר דברי־חול בשבת.

החזיר לו חברו:

סוסי גדול הימנו: אין הוא מדבר דברי־חול אפילו בחול…

ביאור: מנהג אדוקים שלא לדבר בשבת „דברי חול" — ענייני עסקים ושיחת חולין — אלא דברי תורה בלבד; בכך משבח החותן את חתנו. החבר מנקב את השבח בהשוואה יבשה: סוסו „אדוק" עוד יותר, שהרי אינו מדבר דברי חול אפילו בימות החול. שתיקה אינה בהכרח קדושה — גם בהמה מצטיינת בה.

## בדיחה 1876

חוטא שעבר על כל התורה כולה התחיל לבו נוקפו. בא אל הרב ואמר:

רבי, רוצה אני לחזור למוטב, וסדר־תשובה אני מבקש מאתך.

השיב לו הרב:

אם באמת ובתמים אתה רוצה לחזור למוטב, – לך והשתמד.

נעלב החוטא ואמר:

רבי, משטה אתה בי?

החזיר לו הרב:

איני משטה בך כל עיקר, אלא זו תהיה תחילת חזירתך למוטב, שהרי עד עכשיו היית גרוע ממשומד…

ביאור: ״להשתמד״ — להמיר את הדת, החטא החמור ביותר בעיני הקהילה היהודית; ״משומד״ — מי שהמיר. עצת הרב אינה עצה אלא מדידה עוקצנית: החוטא שקוע כל־כך, שאפילו השמד — תהום התהומות — יהיה מבחינתו צעד ראשון כלפי מעלה.

## בדיחה 1877

בחור קרתני נתפס למינות. נמלך והלך לאפיקורס מפורסם בכרך גדול וביקש, שילמדו אפיקורסות.

אמר לו האפיקורס המפורסם:

כפור באלהים!

נבהל הקרתני והחזיר:

מתיירא אני.

אמר לו האפיקורס המפורסם:

אכול מאכלות אסורים!

סירב הקרתני ואמר:

קיבתי אינה מעכּלת.

אמר לו האפיקורס המפורסם:

עשן בשבת!

לא קיבל הקרתני והחזיר:

איני מעשן אפילו בחול.

נענה האפיקורס המפורסם ואמר לו:

אם־כן, איני רואה לך תקנה, אלא שבשבת הבאה תעמוד ברשות היחיד ותטיל מים לרשות־הרבים…

ביאור: ״קרתני״ — בן עיירה נידחת, פרובינציאל; ״מינות״ ו״אפיקורסות״ — כפירה. ה״עבירה״ שנרשמה לו לבסוף לקוחה מדיני שבת: אסור להוציא בשבת חפץ מרשות היחיד (שטח פרטי) לרשות הרבים, והטלת מים מרשות לרשות היא ה״הוצאה״ הזעומה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. מי שמתיירא לכפור, שקיבתו רגישה ושאינו מעשן אפילו בחול — זו כל הכפירה שבכוחו, ואף היא מנוסחת בדקדוק הלכתי גמור.

## בדיחה 1878

אפיקורס להכעיס קינתר חבורה של חרדים והשתבח, שכבר עבר על כל העבירות שבתורה, חוץ מאחת.

איזוהי? – שאל הזקן שבחבורה.

לא שלחתי יד בנפשי, – השיב האפיקורס.

החזיר לו הזקן:

עבירה זו אי אתה יכול לעבור, שעל־ידה תקיים מצוה גדולה: “וביערת הרע מקרבך”… [55]

הערות שוליים:
- [55] דברים יז, ז.

ביאור: ״אפיקורס להכעיס״ — כופר שעובר עבירות במתכוון, לשם התגרות; ״שלחתי יד בנפשי״ — התאבדתי. ״וביערת הרע מקרבך״ הוא צו החוזר בספר דברים (יג, ו; יז, ז ועוד) — לבער את עושי הרעה מקרב העם. הזקן לוכד את המתרברב בפסוק: מאחר שהוא־עצמו ״הרע״, התאבדותו תהיה קיום מצווה ולא עבירה — כך שלעולם לא יוכל להשלים את רשימת עבירותיו, ובדרך אגב נאמר לו בפנים שראוי לבערו מן העולם.

## בדיחה 1879

אפיקורס נטפל לחבורה של חרדים וקינתר אותם:

כמה מגוחכים דיני עירוב! חוט באמצע כלונס נעשה צורת־הפתח, חוט בצידו של כלונס אינו נעשה צורת־הפתח.

החזיר לו אחד מן החבורה:

דוק ותשכח, שיש הבדל בין מה שהוא מן הצד לבין מה שהוא באמצע. אדם הפושט לך ידו כשאגודלו מן הצד, שלום הוא נותן לך, ואילו אדם הפושט לך ידו כשאגודלו באמצע, בין אצבע לאצבע, מה הוא נותן לך?…

ביאור: דיני עירוב מתירים לטלטל בשבת בשטח מוקף מחיצות, וכשאין חומה ממש די ב״צורת הפתח״ — שני עמודים וחוט מתוח על גביהם, מעין משקוף. ההלכה מקפידה שהחוט יעבור מעל ראשי העמודים דווקא ולא בצדם, ועל הדקדוק הזה לועג האפיקורס. המשיב מביא דוגמה ארצית שאין עליה עוררין: גם אצל בני אדם המיקום הוא הכול — אגודל מן הצד הוא לחיצת יד, ואגודל תחוב בין האצבעות הוא תנועת גנאי גסה. הלגלגן קיבל את תשובתו יחד עם התנועה המגונה עצמה.

## בדיחה 1880

אמר אפיקורס לחרד:

מאוסים עלי מנהגיהם של ישראל, וזה כמה איני נזקק להם.

אמר לו החרד:

וכשתמות, לא יזדקק איש אליך לקבור אותך ותהיה מוטל כנבילה.

ליגלג עליו האפיקורס והחזיר:

איני חושש לכך, על העיפוש אני סומך…

ביאור: ״נזקק להם״ — נדרש להם, משתמש בהם; ״עיפוש״ — ריקבון. מול אימת ״מוטל כנבילה״ — חרפה גדולה בעולם שבו קבורה היא חובה קדושה — משיב הכופר בעקביות חומרנית גמורה: הטבע יטפל בגופתו בעצמו.

## בדיחה 1881

שאלו לרבי נפתלי מרופשיץ:

מה צורך יש להדפיס כל שנה הגדות חדשות של פסח?

השיב רבי נפתלי:

יש צורך בדבר, משום שהרשע של אשתקד צדיק גמור הוא השנה…

ביאור: רבי נפתלי מרופשיץ — אדמו״ר גליצאי שנודע כשנון שבצדיקים. ה״רשע״ הוא אחד מארבעת הבנים שבהגדה של פסח, והתשובה היא אפיגרמה עגומה על ירידת הדורות: המוסר מידרדר כה מהר, עד שמי שנחשב רשע אשתקד הוא צדיק גמור במושגי השנה — ולכן ההגדה זקוקה ל״עדכון״ שנתי.

# כרך ב׳ — בין אדם לחברו

## בדיחה 1882

שאלו לחכם:

מה טעם אמרו: ״כל צרה שהיא של יחיד – צרה, וכל צרה שהיא של רבים אינה צרה״?[1]

השיב החכם:

יפה אמרו, משום שיסורים של אדם שני מקורות להם: צרתו שלו ואושרם של אחרים…

הערות שוליים:
- [1] ילקוט דברים רמז תתכז: הנוסח בדברים רבה ב, יד הוא: ״וכל צרה שאינה של יחיד אינה צרה״; בפי העם שגור נוסח אחר: ״צרת־רבים — חצי־נחמה״.

ביאור: המאמר שבשאלה מקורו במדרש (הערה [1]), ובפי העם — ״צרת רבים חצי נחמה״. תשובת החכם צינית ומדויקת: סבלו של אדם ניזון משני מקורות — צרתו שלו והקנאה באושר זולתו. כשהצרה משותפת לכולם נעלם המקור השני, שהרי לא נותר איש מאושר לקנא בו.

## בדיחה 1883

שאלו למרדכי אדלמן:

שני יודי״ם, הסמוכים זה לזה (״יי״), למה הם נקראים אדני?

השיב אדלמן:

שני יודים (= יהודים), הסמוכים זה לזה ואין אחד פוגע בחברו, הרי הם באמת מעשי אדני…

ביאור: בדפוסים נהגו לסמן את שם ה׳ (הנהגה ״אֲדֹנָי״) בשני יו״דים סמוכים — ״יי״. החידוד נשען על כך שביידיש ״ייד״ הוא יהודי: שני יהודים היושבים זה בצד זה בלי לפגוע זה בזה הם מחזה נדיר כל־כך, שרק יד אלוהים מסוגלת לחולל אותו. לעג עצמי מחויך על הקנטרנות והמחלוקות שבתוך הקהילה, עטוף בלבוש של פירוש קדוש.

## בדיחה 1884

רבי חיים רומשישקר דרש ברבים וסיפר:

פעם אחת עליתי לשמים ונכנסתי לגיהנום. נסתכלתי וראיתי: זקנים וצעירים יושבים שורות־שורות לפני שולחנות מלאים כל־טוב, ובידו של כל אחד ואחד קשורה כף ארוכה, ולהגיעה לפיו אינו יכול מחמת אורכה. וכך היו יושבים כולם שורה כנגד שורה ונפשם יבישה וצער גדול כבוש בפניהם. ניגשתי לאחד מהם ואמרתי לו: ״שוטה שבעולם! עד שעיניך רואות כל טוב וכלות, שלח את הכף הקשורה בידך ופרנס את חברך היושב ממולך ויחזור הוא ויפרנס אותך בכף הקשורה בידו״.

הציץ עלי האיש בעיניים זעומות והחזיר לי:

״מוטב, שתהיינה עיני רואות וכלות כל היום משאראה אותו נהנה ושבע שעה אחת״.

נבהלתי לשמוע ופתחתי פי לצעוק צעקה גדולה והקיצותי…

ביאור: זהו הגלגול היהודי של משל ״הכפות הארוכות״ הנודע: בגיהינום שולחנות עמוסים כל טוב, אך הכף הקשורה ליד ארוכה מכדי להגיע אל הפה — והפתרון הפשוט הוא שכל אחד יאכיל את היושב מולו. ״נפשם יבישה״ — צמאה וכָלה. העוקץ בגרסה הזאת: העונש איננו הכפות אלא הקנאה. האיש מעדיף לרעוב לנצח ובלבד שלא יראה את חברו שבע שעה אחת — ומכאן שאותם שולחנות עצמם היו יכולים להיות גן עדן. הגיהינום אינו גזירה משמים; הוא בחירה של היושבים בו.

## בדיחה 1885

ההוא ששמע בחלומו בת־קול יוצאה ומכריזה:

״פלוני בן־פלוני! בבית־דין שלמעלה נימנו וגמרו, שכל מה שיבוא עליך יבוא על שכנך כפליים״.

מיד התהפך החולם על צידו ומילמל מתוך שינה: יהי רצון, שתסתמא עיני…

ביאור: ״בת קול״ — קול משמים. הקנאי אינו מתלבט רגע: מוטב לו להתעוור בעין אחת ובלבד ששכנו יתעוור בשתיים. דרויאנוב מציין מקבילה עתיקה באוסף הגרמני ״שימפף אונד ערנסט״ של פאולי: אדון מבטיח לשלושת משרתיו מתנות — מה שיקבל הראשון יוכפל לשני וירובע לשלישי — ואיש אינו רוצה להיות ראשון, עד שמבקש הקנאי שינקרו לו עין אחת.

הערת דרויאנוב: פאולי מספר: שלושה עבדו לאדון אחד–
גדלן, קמצן וקנאן. אמר להם אדונם: "שלושתכם אתם עובדים לי
באמונה, ובשכר זה אתן לכם מתנות. אבל תנאי אני מתנה: אשר
אתן לראשון אתן כפליים לשני וארבעתיים לשלישי". שמעו שלושתם
ולא רצה איש מהם להיות הראשון, כדי שלא יפסיד. לסוף אמר
הקנאן לאדוניו: "זאת המתנה, אשר תתן לי–תנקר לי עין אחת".
עשה האדון כדבריו וניקר לו עין אחת, לשני ניקר שתי עיניו ולשלישי
ניקר שתי עיניו וגם כרת לו שתי אזניו ("שימפף אונד ערנסט" א',
סי' 647, עמ' 360; ביבליוגראפיה עשירה–כרך ב', עמ' 396). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1885, עמ' 281) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1886

שאל אדם את חברו:

שינאת־חינם כיצד?

הסביר לו חברו:

הרי ששמועה שמעת, שהרווחתי עשרת אלפים שקל, ומיד מתמלא לבך שינאה אלי. לפי האמת לא הרווחתי אלא חמישה אלפים, ונמצא, שבחמשת אלפים אתה שונא אותי שינאת־חינם…

ביאור: ״שנאת חינם״ — שנאה בלא עילה; לפי חז״ל, החטא שהחריב את בית המקדש השני. ה״הסבר״ הופך את המושג המוסרי הנשגב לחשבונאות: הקנאה על חמשת האלפים שהורווחו באמת היא כביכול שנאה ״מוצדקת״, ורק על החמשת אלפים שלא היו ולא נבראו — שנאת חינם. במשתמע, קנאת ממון היא עילה לגיטימית לשנאה — וזה הלעג המר לטבע האדם.

## בדיחה 1887

מסיפוריו של זקן:

אבא, עליו השלום, סוחר היה. עיתים עלה, עיתים ירד, כדרכם של סוחרים. כשעלה היה מקפיד, שתהא אמא, עליה השלום, מדליקה נרות קטנים לשבת ויום־טוב, וכשירד היה מקפיד, שתדליק נרות גדולים. פעם אחת אמרתי לו:

״אבא, היפך הדברים!״

החזיר לי:

״בני, ואהבת לרעך כמוך כתיב. כשאני עולה ושרוי בשמחה, רצוני, שיציצו שכני לתוך חלונותי ויראו את האפלולית שבבית, וידונו שעסקי רעים, וישמחו גם הם. וכשאני יורד ושרוי בצער, רצוני שיציצו שכני לתוך חלונותי ויראו את האור הגדול שבבית, וידונו שעסקי טובים, ויצטערו גם הם״…

ביאור: האב יודע ששכניו מציצים בחלונותיו, שמחים לאידו ומצטערים בהצלחתו — ולכן הוא מביים תמיד את היפוכה של האמת: בית אפלולי בימי גאות, בית מואר בימי שפל. את ההצגה הוא עוטף ב״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט, יח): כשטוב לו הוא מזכה את השכנים בשמחה לאידו המדומה, וכשרע לו הוא דואג שלפחות ״יצטערו גם הם״. קיום מוקפד של מצוות אהבת הרֵע — בעולם שבו הרֵע ניזון מצרתך.

## בדיחה 1888

ההוא שיצא מדירתו באישון־לילה ומעד ונפל מן הקומה השלישית למטה. הבהילו רופא אליו. ביקש הרופא לדעת, אם דעתו צלולה, ואמר לו:

שמא אתה זוכר, מה מחשבה הטרידה אותך בשעת נפילה?

החזיר הנופל:

אני זוכר היטב. כשהגעתי לקומה השנייה הטרידה אותי מחשבה:

אור בדירתו של שכני בשעה מאוחרת כזו למה?…

ביאור: אפילו בצניחה אל סף המוות לא נתונה דעתו של האיש לסכנה אלא לענייני השכנים: מה פתאום אור אצלם בשעה כזאת? צלילות הדעת הוכחה — וכמוה גם סקרנות הרכיל, שחזקה מחוש ההישרדות עצמו.

## בדיחה 1889

חסיד קבל לפני רבי חיים האלברשטם מצאנז:

רבי, פלוני בן־פלוני מקפח פרנסתי ויורד עמי לחיי. באתי לחננך, רבי, שתקלל אותו על הרעה, שהוא עושה עמדי.

כּעס רבי חיים כּעס גדול וגער בו:

מהר וצא מביתי, אם אין אתה רוצה שעליך תהיה קללתי.

נתחלחל החסיד ושאל:

רבי, מה פשעי ומה חטאתי, שאתה אומר לקלל אותי?

החזיר לו רבי חיים:

אם עד כדי כך גדולה השינאה בלבך על חברך, שמע־מינה גדולה הרעה, שאתה עושה עמו…

ביאור: רבי חיים הלברשטם מצאנז (1793–1876), בעל ״דברי חיים״, מגדולי אדמו״רי גליציה. ״מקפח פרנסתי״ — גוזל את מחייתי; ״יורד עמי לחיי״ — מציק לי עד כדי איום על קיומי. תשובת הרבי היא אבחנה פסיכולוגית נוקבת: שנאה בעוצמה כזאת אינה של נפגע אלא של פוגע — אדם שונא יותר מכול דווקא את מי שהוא עצמו עשה לו עוולה. עצם הבקשה לקללה היא ההוכחה שהמבקש, ולא יריבו, הוא המקפח.

## בדיחה 1890

בשנת תרנ״א גזרה המלכות הרוסית הרבה גזירות קשות על ישראל. הוסיפו יושבי־קרנות משל עצמם והפריחו שמועה של בהלה:

עתידה המלכות שתקבע הלכה: כל הורג אדם מישראל אין לו דמים, אלא קנס חמישה רובלים ישלם.

כשהגיעה השמועה לברדיצ׳ב, נתכנסו היהודים לבית־הכנסת ודנו באימה ופחד:

מה יהיה סופם של כל ישראל במדינה זו?

קם זקן אחד ואמר:

מורי ורבותי, אם ההלכה לא תהא נוהגת אלא בגוי, שיהרוג אדם מישראל, לית לן בה: עשו קמצן הוא מטבעו ויחוס על חמישה רובלים.

שאל אחד מן החשובים:

ואם ההלכה תהא נוהגת גם בישראל שיהרוג ישראל?

החזיר הזקן:

אם־כך, חוששני לכלייה חלילה…

ביאור: בשנת תרנ״א (1891) אכן ניחתו על יהודי רוסיה גזירות קשות — ובהן גירוש יהודי מוסקבה — והאווירה הייתה כר פורה לשמועות בהלה. ״יושבי קרנות״ — בטלנים המשוטטים ברחובות; ״אין לו דמים״ — אין נענשים על שפיכת דמו; ״לית לן בה״ — ארמית: אין בכך כלום; ״עשו״ — הכינוי המסורתי לגוי. העוקץ הוא ביקורת עצמית שחורה: מן הגוי אין מה לחשוש, שכן חמישה רובלים יקרים לו מדי; אבל אם יוּתר ליהודי להרוג יהודי במחיר כזה — שנאת האחים תביא כליה. הסכנה האמיתית, אומרת הבדיחה מתוך לב הרדיפות, אינה בחוץ אלא בפנים.

## בדיחה 1891

שאלו ליהודה־ליב גורדון (יל״ג):

למה עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות[3]? שמא לא די לו לאדם בעולם אחד משלו?

החזיר יל״ג:

יודע הקדוש ברוך־הוא נפש צדיקיו… אם רק עולם אחד ינחל צדיק, חזקה שיתכוון לשפוך עביטו דווקא לתוך עולמו של חברו. עכשיו, שינחל ש׳׳י עולמות, בעל־כורחו ישפוך עביטו לתוך עולמותיו שלו…

הערות שוליים:
- [3] עיין משנה סוף עוקצים.

ביאור: המשנה החותמת את הש״ס (סוף מסכת עוקצין, הערה [3]) מבטיחה: ״עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות״ — ש״י בגימטריה 310. ״עביט״ — סיר לילה. יל״ג, משורר ההשכלה וסאטיריקן חריף, נותן לשכר המופלג ״טעם״ ארסי: אלוהים מכיר את צדיקיו ויודע שבעל עולם אחד ישפוך את שופכיו דווקא אל עולמו של חברו; רק מי שכל שכניו הם הוא־עצמו ילכלך בעל כורחו את שלו. אפילו הצדיקים, במשתמע, אינם נקיים מצרות עין.

## בדיחה 1892

מדכּי חבד ניגש לביתו של עשיר ידוע בווילנה והתחיל מזמן עצמו למה שמברכים אחריו ״אשר יצר״. הציץ עליו העשיר בעל־הבית וצעק:

שלי הוא הבית, ואין אדם רשאי להשתמש בו לכך.

עשה מדכּי מה שעשה, ופתח בנעימה של ברכת־המזון:

״ברשות מורנו הרב בעל־הבית״…

ביאור: ״מדכי חבד״ הוא מוטקה חב״ד, הבדחן המפורסם של וילנה. ״אשר יצר״ — הברכה שמברכים אחרי עשיית צרכים, ולכן ״מזמן עצמו למה שמברכים אחריו אשר יצר״ הוא לשון נקייה לכך שעמד להטיל את מימיו ליד הבית. את ה״רשות״ הוא נוטל מנוסח הזימון שלפני ברכת המזון, הפותח בכבוד רב ב״ברשות מורנו הרב בעל־הבית״ — וכך, בניגון הליטורגי המתאים, הוא ״מכבד״ את העשיר שאסר עליו, תוך כדי המעשה עצמו.

## בדיחה 1893

שאלו לרבי יונתן אייבשיץ:

מה טעם אדם מישראל כשהוא בא אל הרב לשאול שאלה של איסור והיתר והרב פוסק לאיסור, מיד הוא מקבל עליו את הדין ואינו מצטער אפילו אם הפסדו מרובה, וכשהוא בא אל הרב לדין עם חברו והרב מחייב אותו לשלם, הוא מצטער צער גדול אפילו אם הפסדו מועט?

השיב רבי יונתן:

מה תימה יש בדבר? זה שנמצא חייב לשלם לא על מה שהוא מפסיד, אלא על מה שחברו זוכה הוא מצטער…

ביאור: רבי יונתן אייבשיץ (המאה ה־18) — מגדולי הרבנים, שנודע בחריפותו. ״איסור והיתר״ — שאלות כשרות, כגון תרנגולת שנמצא בה פגם: כשהרב פוסק שהיא טרפה, ההפסד כולו הולך לאיבוד ואיש אינו מרוויח ממנו. התשובה חושפת את מקור הצער האמיתי בדין שבין אדם לחברו: לא חסרון הכיס מכאיב אלא זכיית היריב — הקנאה קשה מן ההפסד.

## בדיחה 1894

שניים באו לרב לדין. זה אמר:

הקרקע שבמקום פלוני שלו היא.

וזה אמר:

אותה קרקע שלו היא.

שמע הרב, נענה ואמר:

אלך ואראה את הקרקע.

הסכימו בעלי־הדין והלכו עמו יחדיו לשם. כרע הרב, לחש בשפתיו והקריב אוזנו לקרקע.

תמהו בעלי־הדין ושאלו:

רבי עם הקרקע אתה מסיח?

החזיר הרב:

הן, עמה סחתי. אתה אומר: שלך היא, ואתה אומר: שלך היא. שאלתי אותה, ואמרה לי: שלה אתם שניכם… עתידה זו, שתעשה שלום ביניכם…

ביאור: ה״שיחה״ עם הקרקע הופכת את שאלת הבעלות על פיה: לא הקרקע שלכם — אתם שלה, ששניכם עתידים להיקבר בה, ואז תעשה ביניכם שלום סופי. תזכורת מוות מחויכת: הריב על אדמה שתבלע את שני היריבים הוא ריב של הבל.

## בדיחה 1895

שני מוכרי־תבואה נפגשו בשוק, ונתן אחד שלום לחברו. החזיר לו חברו:

יכּנס הרוח באבי־אביך!

תמה הראשון:

אני נותן לך שלום, ואתה מחזיר לי קללה!

החזיר לו הלה:

מפני אהבת הקיצור אני עושה כך. אילו אני מחזיר לך שלום, מיד תשאלני, מה אני קונה עכשיו, חיטים או שעורים? אשיב לך: ״חיטים אני קונה עכשיו״. תחזור ותשאלני : כמה אני משלם? אשיב לך : ״כך וכך אני משלם״. תכעס ותשאל : למה אני מעלה את השער? אשיב לך : ״אני מעלה את השער, משום שלחיטים אני זקוק בשעה זו". לא תתקרר דעתך ותקלל מולידי בפני, ואני אשיב לך ואקלל מולידי מולידיך בפניך. ואם־כן עתרת־דברים יתירה זו למה? יכּנס הרוח באבי־אביך – וחסל…

ביאור: ״עתרת דברים״ — שפע מילים מיותר; ״וחסל״ — ונגמר. הסוחר פשוט מדלג על כל שלביה הידועים מראש של שיחה בין שני מתחרים — ברכה, חקירת מחירים, ריב על השער — וקופץ היישר אל התחנה הסופית: הקללה ההדדית. יעילות מסחרית למופת.

## בדיחה 1896

שני חנוונים שכנים. יום־יום הם רבים על כל קונה העובר על פתחי חנויותיהם. זה מושכו אליו וזה מושכו אליו, ושניהם ממטירים קללות וחרפות איש על חבירו.

ערב יום־־כיפור, אחרי ״על־חטא״ של מנחה, ניגש אחד לשני בבית־הכנסת ואמר לו:

יום סליחה ומחילה היום… למה נריב?

נענה חברו ואמר:

אף אני אומר כך… יהי רצון, שיקויים בך כל מה שאתה מתפלל עלי…

נרתע הראשון וצווח:

רשע! אפילו בשעה זו ובמקום קדוש?!…

ביאור: ״על חטא״ — הווידוי הנאמר בתפילות יום הכיפורים. ה״ברכה״ — ״שיקוים בך כל מה שאתה מתפלל עלי״ — היא מלכודת מושלמת: צווחת ״רשע!״ הנחרדת של הראשון היא ההודאה במה שהוא באמת ״מתפלל״ על חברו. הפיוס של ערב יום כיפור החזיק מעמד משפט אחד בדיוק.

## בדיחה 1897

ההוא שתבע את חברו לדין:

אדוני הדיין, – טען התובע. – הוא אמר עלי, שטיפש אני.

החזיר הנתבע:

אדוני הדיין, אני מאמין בזה באמונה שלימה, ומצטער אני, שלא אמרתי…

ביאור: הנתבע ״מזוכה״ טכנית — הוא אכן לא אמר — אלא שאגב כך הוא מאשר בהן צדק שהדבר נכון, ומצטער רק על ההחמצה. העלבון שנאמר בבית הדין גדול מזה שעליו הוגשה התביעה.

## בדיחה 1898

שאלו למחודד:

מניין, שדרכו של אדם לאמר דווקא את ההיפך מדברי חברו?

החזיר המחודד:

הרי כך קבעו מסדרי התפילות. שניים שעומדים ומקדשים את הלבנה ואחד אומר לחבירו: ״שלום עליכם״ מיד מחזיר לו חבירו את ההיפך: ״עליכם השלום״…

ביאור: ״מחודד״ — שנון, חריף לשון. קידוש לבנה — ברכה על הירח המתחדש, הנאמרת בחוץ בתחילת החודש, ובסיומה נוהגים המתפללים לברך זה את זה ״שלום עליכם״ ולהשיב ״עליכם שלום״. המחודד מגייס את חילופי הנימוסין הקבועים האלה כ״מקור״ מוסמך לכך שאדם לעולם אומר את ההיפך מדברי חברו — דרשה מהתלת בתבנית ה״מניין ש…״ התלמודית, שהופכת נימוס גרידא לראיה על טבע האדם הסתירני.

## בדיחה 1899

מעשה באחד, שיסד בית־מסחר וצירף אליו שותף בתנאי של מחצה ריווח ומחצה הפסד. לימים עשה מייסד הבית חשבון, חילק את הרווחים כמדובר: מחצה ומחצה, ושאל את שותפו:

החשבון מהו בעיניך?

החזיר לו שותפו:

הכל טוב ויפה, ונאמן אתה עלי, שהחשבון חשבון־צדק. אף־על־פי־כן היה לבי סמוך ובטוח יותר, אילו נתת לי את המחצה שלך…

ביאור: ״נאמן אתה עלי״ — אני סומך עליך. השותף מאשר שהחלוקה הוגנת לחלוטין — ומיד מתברר שההגינות אינה העניין: לבו יהיה ״סמוך ובטוח״ רק כשגם מחציתו של חברו תהיה אצלו. דיוקן של חמדנות שאינה יודעת שובע, מנוסחת בנימוס עסקי מושלם.

## בדיחה 1900

ההוא שהציע לפני מכּרו, שישתתף עמו בעסק. סירב חברו ונתן טעם לסירובו:

הוא ירא מפני החיות.

לא הבין הלה ותמה:

כלום חיה אני בעיניך?

הסביר לו חברו:

לא חיה אחת אתה, אלא ארבע חיות בבת־אחת. שמך צבי־אריה, לבוש אתה פרווה של שועלים וכולך- כלב שבכלבים…

ביאור: צבי ואריה — שמות פרטיים יהודיים נפוצים, ושניהם שמות חיות; ״כלב שבכלבים״ — נבזה שבנבזים. הפחד מן ״החיות״ מתברר כמניין מדוקדק: שתיים בשמו, שלישית בפרוות השועלים שעליו — והרביעית, שלשמה נבנה כל המבנה, היא העלבון עצמו: אין שותפות עם מי שאי אפשר לסמוך עליו.

## בדיחה 1901

יהודי ישב בקרון של רכבת ונימנם. הגיעה הרכבת לתחנה ונכנס בר־נש, כולו בשר ודם. קבע לו מקום סמוך ליהודי, העלה רגליו על הספסל, פשט אותן לכל אורכן, ולא הניח ליהודי המנמנם אלא טפח. צימצם היהודי את עצמו ומחל על עלבונו: כך דרכו של עשו…

לאחר שזזה הרכבת ממקומה נכנס הקונדוקטור לבדוק את הכר­טיסים. הוציא אותו בר־נש כרטיסו והגישו לקונדוקטור. עיין הקונדוקטור וקרא:

ברדיצ׳ב.

ברדיצ׳בי? – קפץ היהודי ממקומו. – רבי קרוב, הסר הרגליים!…

(ברדיצ׳ב — רובה יהודים, וכל הנוסע לשם חזקה עליו, שגם הוא יהודי).

ביאור: „בר־נש” — ארמית: אדם, ברנש; „כולו בשר ודם” — גס וכבד־גוף. „כך דרכו של עשו” — עשו (אֱדוֹם) הוא בלשון חז״ל כינוי לעולם הגויים, שמולו אין ליהודי הגלות אלא להצטמצם ולשתוק. אבל הכרטיס לברדיצ׳ב — עיר שרובה יהודים, והנוסע אליה בחזקת יהודי — מסגיר שהגס יהודי בעצמו, והכניעות מתאדה בן־רגע: מ„עשו” סופגים הכול בדומייה, אבל מ„רבי קרוב” — אח־לעם — מותר סוף־סוף לדרוש כבוד. סאטירה עצמית מפוכחת: יהודי הגלות תקיף עם אחיו בדיוק במידה שבה הוא כנוע בפני הזר.

## בדיחה 1902

שני יהודים הפרישו לים באנייה שכולה גויים. אחד משני היהודים היה גיבּן, והשני – בעל־קומה, אבל גם בעל־חוטם. כל היום לא הוציא בעל־החוטם דיבור יהודי מפיו, התרחק מן הגיבן, שלא יכיר בו שהוא יהודי, ובכל הליכותיו התכּוון להיראות גוי. עם ערב נזדמן לפינה בודדה באנייה ומצא שם את הגיבן, נכנס עמו בדברים ומעניין לעניין אמר לו:

בינינו לבין עצמנו אגלה לך סוד, ובלבד שתשמור עליו ולא תגלה אותו לאחרים: אני יהודי.

החזיר לו הגיבן:

בינינו לבין עצמנו גם אני אגלה לך סוד, ובלבד שתשמור עליו ולא תגלה אותו לאחרים: אני גיבן…

ביאור: „הפרישו לים” — הפליגו; „גיבן” — בעל חטוטרת. החוטם הגדול נחשב לסימן־היכר יהודי מובהק, ולכן ה„סוד” שבעל־החוטם טורח עליו כל היום גלוי לעין כל בדיוק כמו גיבנת. תשובת הגיבן — „גם אני אגלה לך סוד: אני גיבן” — אומרת לו בעדינות אכזרית: סודך „סודי” כמו החטוטרת שלי. לעג למתבולל המדמה שהוא עובר כגוי.

## בדיחה 1903

שניים היו מהלכים בדרך והגיעו לשדה של קטניות. עמד אחד והתפלל:

הלואי ויהיה לי דינר־זהב כנגד כל קטנית וקטנית.

שמע חברו ואמר לו:

אם תתקבל תפילתך תפריש לי מעשר.

זעם הראשון והחזיר:

משלי איני נותן כלום. רצונך בדינרי־זהב? התפלל על עצמך…

ביאור: „מעשר” — עשירית שאדם מפריש לצדקה. הקמצנות נחשפת כאן עוד לפני שיש ממה להתקמצן: הוא שומר בקנאות על דינרי־זהב שקיימים רק בתפילה, ואפילו את התפילה עצמה — שאינה עולה פרוטה — אינו מוכן לחלוק.

## בדיחה 1904

שלושה שהלכו בדרך, עייפו וישבו על אבן גדולה לפוש. נסתכל אחד מהם באבן ואמר:

הלואי ויהיה לי זהב משקלה.

אמר השני:

הלואי ותהיינה לי הביצים, שאפשר לנפץ אליה.

נענה השלישי ואמר:

הלואי ותמותו שניכם ערירים ואני אירשכם…

ביאור: „לפוש” — לנוח; „ערירי” — מי שמת בלא יורשים. שתי המשאלות הראשונות מבקשות דבר־מה מן העולם; השלישית מבקשת רק את מות שני החברים — כדי לרשת מהם את מה שעוד לא קיבלו.

## בדיחה 1905

שניים הביאו לעיר קישואים למכור. עד שעמדו שניהם ומכרו נזכר אחד מהם, שחייב־קדיש הוא היום, ואמר לחברו:

שמור לי עד שאשוב מבית־התפילה.

הסכים חברו. וכשחזר מבית־התפילה מצא, שחברו לא שמר והקישואים נגנבו. בא עמו בטרוניה ואמר לו:

למה רימיתני ולא שמרת?

החזיר לו הלה:

בּכוונה לא שמרתי, כדי שתדע כמה היתה שמירתי טובה לך – אילו שמרתי…

ביאור: „חייב־קדיש” — אָבֵל, שחובה עליו לומר קדיש בציבור באותו יום, ולכן הוא ממהר לבית־התפילה. וההיגיון ההפוך של השומר — הנחתי לסחורה להיגנב דווקא כדי שתלמד להעריך את שמירתי — הופך רשלנות גמורה ל„שיעור” שניתן לך בטובה.

## בדיחה 1906

יהודי חטא למלכות ודנו אותו, שילקה עשרים מלקות. כשהעלוהו לגרדום נסתכל וראה, שחזן בית־הדין, העומד עליו ורצועה בידו, אף הוא מישראל, ולחש לו:

אל תכביד ידך, ובשכר זה תקבל עשרים שקלים.

נענה לו הלה והילקהו שמונה־עשרה מלקות קלות שבקלות, ושתיים האחרונות – חמורות שבחמורות.

לאחר שסילקו את הלוקה מן הגרדום, בא אליו החזן המלקה לקבל שכרו. קבל הלוקה ואמר לו:

למה נתאכזרת לי בשתיים האחרונות?

החזיר לו החזן:

אלא כיצד היית יודע, מה היית מפסיד אילו לא שילמת לי עשרים שקלים?…

ביאור: „מלקות” — עונש הצלפה ברצועה; „גרדום” כאן — במת הענישה; „חזן בית־הדין” — שמש בית־הדין, הממונה גם על ביצוע המלקות. והמלקה המשוחד אפילו לא רימה: שמונה־עשרה מכות אכן היו קלות שבקלות. שתי האחרונות הן פרסומת — טעימה מן הסחורה המלאה, כדי שהלקוח יידע בדיוק כמה חסכו לו עשרים שקליו.

## בדיחה 1907

ההוא שניגש לחברו וסטר לו אחת ושתיים, ומיד התחיל צווח:

גוֹרוֹדוֹבוֹי! [4]

אמרו לו:

אם אתה סוטר, גורודובוי למה לך?

החזיר הסוטר:

יודע ומכיר אני אדם זה: הוא יכחיש ויאמר, שלא סטרתי לו…

הערות שוליים:
- [4] ״גורורובוי״ — שוטר־העיר ברוסית.

ביאור: „גורודובוי” — שוטר־העיר ברוסית (הערה [4]). הסוטר מזעיק את השוטר לא נגד עצמו וגם לא להגנת איש — אלא כעֵד רשמי: הוא מכיר את יריבו, שיכחיש מחר שהסטירה ניתנה כלל — ומה שווה נקמה שאין עליה אישור?

## בדיחה 1908

משיחתם של יושבי־קרנות:

ראשון: פלוני בן־פלוני מת מיתה חטופה.

שני: אוי ואבוי!

ראשון: בוא ונלך ללוויה.

שני: לא, לא אלך.

ראשון: למה?

שני: כלום ילך הוא ללוויה שלי?…

ביאור: „יושבי־קרנות” — בטלנים המבלים בפינות הרחוב; „מיתה חטופה” — מוות פתאומי. חשבון הטובות ההדדי — אלך רק למי שילך לשלי — מוחל כאן על הדבר האחד שאינו יכול להיות הדדי: המת, מטבע הדברים, לא יבוא לשום לוויה.

## בדיחה 1909

שמעון ולוי לנו בחדר אחד. לשמעון היתה שמיכה, ללוי לא היתה שמיכה, והוא רעד מקור.

אמר לו שמעון:

לוי, רד וקח את השמיכה שלי.

תמה לוי ושאל: ואתה מה תעשה?

החזיר לו שמעון:

אני מה אעשה? כל עצמותיך אשבּר…

ביאור: ההצעה נשמעת נדיבות גמורה, עד ששאלת התם „ואתה מה תעשה?” מוציאה מן המציע את האמת: מי שייקח את השמיכה — עצמותיו יישברו. ה„מתנה” לא נועדה מעולם להילקח.

## בדיחה 1910

שני מוכסנים, זקן וצעיר, נזדמנו למקום אחד.

אמר הזקן לצעיר:

מדוע כה פניך רעים? חולה אתה?

השיב הצעיר:

אוי לו למי שפרנסתו מן ״הפּריץ״. אתמול נכנסתי ל״פּריץ״ שלי, ימח שמו, ומצאתיו כועס ורותח: ״השיקצה״ שלו נעלמה, – וחמתו שפך עלי. קרא ל״וייט׳׳ [5] וציווה להלקותני… כל בשרי כואב עלי…

ליגלג הזקן ואמר:

ידידי, איסטניסות זו מהיכן? לא אתה ראשון ולא אתה אחרון…

״פריץ״ כועס ומלקה – מנהגו של עולם כך…

לימים נזדמנו שוב שני המוכסנים למקום אחד. נסתכל הצעיר בחברו הזקן ואמר לו:

פניך מעידים, שדבר רע אירע לך.

השיב הזקן:

הן… אתמול נכנסתי ל׳׳פריץ״ שלי, ימח שמו, ומצאתיו מהבּיל מחמת רתיחה: כל הלילה שיחק בקלפים והפסיד ממון קורח, – וחמתו שפך עלי. קרא ל״וייט״ וציווה להלקותני… אחורי, במחילה צבו כהר…

נענה המוכסן הצעיר ושאל:

ידידי, איה פיך? לא אמרת: ״פריץ״ כועס ומלקה – מנהגו של עולם כך?

החזיר לו הזקן:

שוטה אתה, ידידי. כשאמרתי לא אמרתי אלא על אחוריך שלך, ואילו אני באחורי שלי לקיתי…

הערות שוליים:
- [5] ״וייט״— שחוור.

ביאור: „מוכסן” — יהודי החוכר מן ה„פריץ”, האציל הפולני בעל האחוזה, את המכס או הפונדק, ותלוי בחסדיו; „שיקצה” — כינוי לנערה נכרית, כאן חשוקתו של הפריץ; „וייט” — הממונה מטעם הפריץ, המבצע את ההלקאות; „איסטניסות” — רגישות־יתר, פינוק; „ממון קורח” — הון עתק (קורח נחשב באגדה לעשיר מופלג). כל עוד הרצועה נוחתת על אחורי הצעיר, יש לזקן פילוסופיה שלמה — „פריץ כועס ומלקה, מנהגו של עולם כך”; משנחתה על אחוריו שלו, מתברר שהפילוסופיה נאמרה מלכתחילה על אחורי הזולת בלבד. קל להיות סטואיקן על כאבו של אחר.

# כרך ב׳ — בין ישראל לעמים

## בדיחה 1911

אגדה של כותבי-רשומות מספרת:

בשנת אלף ארבע מאות ושמונים ושש נבחר מכסימיליאן הראשון במושב הרייכסטאג הפראנקפורטי למלך רומי. באו גם שליחיהם של יהודי פראנקפורט לברך אותו והביאו לו דורון יפה: כלכלה מלאה דינרי-זהב. הודה להם המלך החדש והשהה אותם בחדרו שעה ארוכה. וכשנפטרו ויצאו, אמר אחד מן השליחים לחבריו:

דומה, שנתן לנו הקדוש ברוך-הוא מלך חסד.

נענה הזקן שבשליחים ואמר:

דומה, שיותר משהוא מלך חסד מלך חכם הוא: אין הוא אץ להפריח מלפניו תרנגולות המטילות ביצי-זהב יפות…

ביאור: „כלכלה” — סל. מכסימיליאן הראשון נבחר ב־1486 ל„מלך רומי”, יורש כס הקיסרות הרומית הקדושה. יהודי ימי־הביניים נחשבו „רכוש האוצר”: השליט הגן עליהם לא מחיבה אלא משום שאפשר היה למסות אותם שוב ושוב. הזקן שבשליחים מזהה זאת מיד: מלך שמאריך בחברת יהודים אינו „מלך חסד” אלא סוחר נבון, שאינו מבריח תרנגולת שזה עתה הטילה לו סל מלא דינרי־זהב. דרויאנוב מציין שבנוסח גרמני (רוברט הסן, 1909) השורה מושמת בפי המלך עצמו: השליחים, שחששו שמא תידרש מהם עוד מתנה, ביקשו ללכת — והוא הרגיעם: „אין אני אץ להפריח תרנגולות המטילות ביצי־זהב יפות כאלה”.

הערת דרויאנוב: אותו מעשה מספר גם רוברט הסן (-Mutter
"witz im Alltagsleben und Weltgeschichte, מינכן 1909, סי'
66, עמ' 46), אבל הוא מסיים כך: ראו שליחי היהודים, שהמלך
החדש משהה אותם בחדרו יותר מדי, וחששו שמא תידרש מאתם
עוד מתנה טובה. ביקשו להיפטר הימנו, ואמר הוא להם: "אין אני
אץ להפריח תרנגולות, המטילות ביצי־זהב יפות כאלה". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1911, עמ' 293) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1912

שאלו לחכם:

מה בין פרה חולבת ליהודי?

השיב החכם:

פרה חולבת, תחילה “מגרשים” אותה[2] ואחר-כך חולבים אותה; יהודי, תחילה חולבים אותו ואחר-כך מגרשים אותו…

הערות שוליים:
- [2] “מגרשים” אותה לרעות בשדה.

ביאור: כל החידוד בכפל המשמעות: את הפרה „מגרשים” תחילה — מוציאים אותה לרעות בשדה (הערה [2]) — ורק אחר־כך חולבים; את היהודי „חולבים” תחילה — סוחטים את ממונו במסים ובהיטלים — וכשאין בו עוד תועלת, מגרשים אותו כפשוטו.

## בדיחה 1913

מדרש-פורים:

עשרת בני-המן למה נענשו? – פליגי בה אמוראי: חד אמר: בעצה אחת עם המן היו, וחד אמר: עשרת אלפים כיכר-כסף משלהם היו. למאן דאמר: בעצה אחת היו, כלום ויזתא בר-עצה היה?[3] ולמאן דאמר: עשרת אלפים כיכר-כסף משלהם היו, כלום דלפון בר-ממון היה?

זהו שאמר הכתוב: “היו צריה לראש”[4], בזמן שצוררים לישראל נעשה גם ויזתא בר-עצה ודלפון – בר-ממון…

הערות שוליים:
- [3] “ויזתא” – שם נרדף בפי העם לטיפש, ויש הסבר לכך בהלצה חריפה.
- [4] איכה, א, ה.

ביאור: „מדרש־פורים” — פרודיה שנהגו לחבר לחג בסגנון הגמרא, וכאן החיקוי מדויק: „פליגי בה אמוראי” — נחלקו בדבר חכמי התלמוד; „מאן דאמר” — לפי הדעה האומרת. ה„קושיה”: על מה נענשו עשרת בני המן? אם משום שהיו שותפים לעצת אביהם — הרי „ויזתא” הוא בפי העם שם נרדף לטיפש (הערה [3]), ואיזה „בר־עצה” הוא? ואם משום שמימנו את עשרת אלפים כיכר־הכסף שהציע המן למלך תמורת השמדת היהודים (אסתר ג, ט) — הרי „דלפון” (מלשון דל) הוא בפי העם כינוי לעני מרוד, ומניין לו ממון? ה„תירוץ” נדרש מן הפסוק „היו צריה לראש” (איכה א, ה; הערה [4]): בזמן שצוררים לישראל, אפילו הטיפש נעשה בעל עצה ואפילו העני מוצא ממון. מתחת ללבוש הלמדני ההיתולי — אמת מרה על כוחה של שנאת ישראל להצמיח לאויביה תושייה וכסף יש מאין.

## בדיחה 1914

מלך פורטוגל אמר לחדש את הגזירה, שיהיו היהודים חובשים כובעים מיוחדים להם, כדי להבדיל ביניהם ובין כל אדם. הסכימו לכך גדולי-המלכות והכהונה והחשמן הגדול בראשם ונתכנסו בארמונו של המלך לחתום אתו יחדיו על הגזירה. ישבו כולם ותמהו:

המלך כבר בא, וראש-הווזירים עדיין לא בא.

פתאום נפתחה הדלת וראש-הווזירים נכנס ובידו שלושה כובעי-יהודים.

התפלא המלך ואמר לו:

מה לכובעים הללו בידך?

החזיר ראש-הווזירים:

אדוני המלך, כובע אחד הבאתי בשבילי. בדקתי שלשלת-יוחסין שלי ומצאתי, לצערי, שמגזע-ישראל אני.

והכובע השני? – שאל המלך.

החזיר ראש-הווזירים:

הכובע השני הבאתי בשביל כבוד החשמן הגדול. בדקתי גם שלשלת-היוחסין שלו…

והכובע השלישי?- שאל המלך.

החזיר ראש-הווזירים:

הכובע השלישי – בשביל אדוני המלך. יש בידי ידיעות גם על שלשלת-היוחסין של הוד-מלכותך…

ביאור: ברקע גזירה היסטורית ממשית: בארצות אירופה חויבו יהודים לא פעם בכובע או בטלאי מזהה, „להבדיל ביניהם ובין כל אדם”. „חשמן” — קרדינל; „ראש־הווזירים” — ראש השרים. אלא שפורטוגל היא ארץ האנוסים — יהודים שהוטבלו בכפייה (1497) וצאצאיהם התערו בכל שדרות החברה — ולכן חיטוט מספיק עמוק בשלשלת־יוחסין יעלה סבתא יהודייה כמעט אצל כל אחד. שלושת הכובעים נמסרים בהסלמה קומית — וזיר, קרדינל, ולבסוף המלך עצמו — וכלי הסימון שנועד להבדיל את היהודים חוזר כבומרנג אל מחוקקיו.

## בדיחה 1915

עד יוסף פרל לא נמצא באוסטריה יהודי, שהורשה להיות אפותיקר.[5] פרל, שהיה חשוב בעיני הקיסר, קיבל מאתו רשיון מיוחד לכך בשביל בנו. נכנס הבן לאוניברסיטה ולמד אומנות זו. וכשהגיעה שעתו להיסמך עירער מי-שהוא לפני הקיסר. שלח הקיסר לקרוא את פרל ואמר לו:

שלא כדין נתתי רשות לבנך. עכשיו אני מבקש מאתך, שתחזיר לי את הרשיון, ובשכר זה רשאי אתה לבקש מאתי כל מה שבלבך.

החזיר לו פרל:

אדוני המלך, רק אחת אבקש: השיבה נא בטובך לבני אותן השנים, שהוציא בלימוד אומנותו…

הערות שוליים:
- [5] רוקח

ביאור: „אפותיקר” — רוקח, מקצוע שנחסם בפני יהודי אוסטריה. יוסף פרל (1773–1839), הסופר המשכיל מגליציה, היה מקורב לשלטונות וקיבל לבנו רישיון חריג. כשההיתר נשלל והקיסר מציע „בקש כל מה שבלבך”, פרל מבקש את הדבר האחד שאין קיסר יכול לתת — את שנות הלימוד שירדו לטמיון. בקשה מנומסת להפליא, שפירושה: לעוול הזה אין פיצוי.

## בדיחה 1916

מעשה בראדזיביל “פּני קוֹחאנקו” שעקצו יתוש והשיאו לבו להניח חמתו במוכסניו היהודים. עמד והלך הוא ואנשיו עמו אל המוכסן הסמוך ודפק על חלונו. מיד יצא המוכסן אליו.

יש לך יי"ש? – שאל ראדזיביל.

יש, - השיב המוכסן.

ושיכר?

שיכר אין.

ילקה, - גזר ראדזיביל, - וידע, שהוא חייב גם בשיכר.

שמע המוכסן השני על מה לקה חברו, נזדרז והכין שיכר.

באה הכנופיה לביתו:

יש לך שיכר?

יש.

ויין-ענבים?

יין-ענבים אין.

ילקה וידע, שהוא חייב גם ביין-ענבים.

שמע המכסן השלישי, שמצווים על יין-ענבים, מיהר והכין.

לא היתה שעה ארוכה ודפקה הכנופיה על חלונו:

יש לך יין-ענבים?

יש.

ויין-שמפּניה?

יין-שמפניה אין.

ילקה וידע, שהוא חיייב גם ביין-שמפּניה.

שמע המוכסן הרביעי מה שעלתה להם לחבריו ולא הכין כלום.

וכשראה את הכנופיה הולכת ובאה לביתו, יצא אליה, שילשל מכנסיו ואמר:

הרי שלכם לפניכם-הלקוּ…

ביאור: ראדזיוויל „פאניה קוחאנקו” — נסיך פולני שנודע בהוללותו ובשיגיונותיו; „מוכסנים” — היהודים החוכרים ממנו פונדקים; „יי״ש” — יין־שרף, משקה חריף; „שיכר” — בירה. ההסלמה (יי״ש, שיכר, יין, שמפניה) מגלה שהשאלות הן תירוץ בלבד: הפריץ יצא להלקות, וחיסרון תמיד יימצא. המוכסן הרביעי מבין שאין תשובה נכונה, מוותר על שלב הבדיקה ומגיש את אחוריו מראש. דרויאנוב מקביל למדרש באיכה רבתי (ג, מא): יהודי שבירך את אדריאנוס קיסר לשלום — נצטווה להיהרג; יהודי שלא בירך — נצטווה להיהרג; וכשתמהו יועציו, השיב: אל תלמדוני כיצד להרוג את שונאי. עריצות שאין בה שום כלל ללמוד — רק גזר דין שנחתם מראש.

הערת דרויאנוב: השווה: "חד יהודאי עבר קדם אדריאנוס
ושאיל בשלמיה. אמר ליה: מאן את? אמר ליה: יהודאי. אמר ליה:
ואית יהודאי עבר קדם אדריאנוס ושאיל בשלמיה? אמר: איזילו
וסבו ראשיה. עבר אוחרן, חמא מה איעביד בקדמייא ולא שאיל
בשלמיה. אמר ליה: מאן את? אמר ליה: יהודאי. אמר ליה:
ואית יהודאי עבר קדם אדריאנוס ולא שאיל בשלמיה? אמר: איזילו
וסבו ראשיה. אמרו ליה סנקליטין שלו: לית אנן ידעין מה אילין
עובדי דאת עביד–דשאיל בשלמך מתקטיל, דלא שאיל בשלמך
מתקטיל. אמר להו: ואתון בעיין מלכי יתי איך אנא בעי למקטלה
בשונאי?" (איכה רבתי ג, פיסקא מא). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1916, עמ' 294) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1917

מוכסנים יהודים ישבו בחבורה וסיפרו על מה ש"הפריצים" עושים להם. הזקן שבחבורה שתק ולא סיפר כלום.

אמרו לו חבריו:

ואתה מה?

החזיר להם הזקן:

רבותי, אילו ניתן פה ל"באלף מחילות"[7] שלי, - הרבה יותר מכולכם היה הוא יודע לספּר…

הערות שוליים:
- [7] “באלף מחילות” – לשון מתוקנת בפי העם במקום שת.

ביאור: „מוכסנים” — יהודים החוכרים פונדק או מכס אצל ה„פריצים”, האצילים הפולנים; „באלף מחילות” — לשון נקייה עממית לאחוריים (הערה [7]), כאילו מבקשים אלף סליחות על עצם האזכור. הזקן אינו צריך לספר דבר: אצל מי שספג את מלקות הפריצים על בשרו, העד המהימן ביותר אינו הפה.

## בדיחה 1918

מוכסן יהודי סיפּר לחברו:

אתמול שלח “הפריץ” שלי אחרי וציווה אותי, שאלמד את כלבו השחור לדבּר. אם לא אלמדו, אמר, יפשיט עורי מעלי.

נבהל חברו ושאל:

מה עשית?

השיב המוכסן הראשון:

הסכמתי, אבל תנאי התניתי, שהכלב יימצא בביתי שלוש שנים רצופות, עד שאלמדו.

חזר ושאל חברו:

ומה תעשה כשתכלינה שלוש השנים?

החזיר המוכסן הראשון ואמר:

המקום ירחם! או ש"הפריץ" ימות בינתיים, או שהכלב ימות בינתיים, או שימותו שניהם בינתיים…

[בקצת מקורות יש גם הפטוֹרה לבדיחה זו:

מקץ שלוש שנים, ולא מת “הפריץ”, ולא מת גם הכלב, נמלך המוכסן והלך אל “הפריץ” ואמר לו:

התבשר, אדוני “פריץ”! כלבך למד כבר לדבר כאחד האדם. וחצוף גדול הוא. אתמול סיפר לי, שכמה פעמים ראה אותך יוצא מחדרה של הגברת ונכנס לחדרה של האומנת…

חוור “הפריץ” ואמר למוכסן:

מנדיל, מהר לביתך והרוג לו לחצוף זה…]

ביאור: „מוכסן” — יהודי החוכר מן ה„פריץ”, האציל הפולני, פונדק או מכס, ונתון לגחמותיו. תכסיס שלוש השנים הוא קניית זמן טהורה, בתקווה שהמוות יקדים את מועד הפירעון — הפריץ, הכלב, או שניהם. בנוסח המורחב מגיע גם המוצא: הכלב „שלמד לדבר” נעשה עד מסוכן מדי לניאופי אדונו, והפריץ עצמו ממהר לצוות על חיסולו. דרויאנוב מציין שמקור הבדיחה באיזופוס, ומביא את גרסת הלץ טיל אוילנשפיגל: זה קיבל על עצמו ללמד חמור לדבר בתוך עשרים שנה, ובאותו חשבון עצמו — אם ימות הרקטור, נפטרתי מן החובה; אם אמות אני, מי יתבעני לדין; ואם ימות תלמידי החמור — חופשי אני.

הערת דרויאנוב: גם בדיחה מפורסמת זו מקורה באיזופוס,
ובדרך הילוכה מעם לעם ומלשון ללשון נשתנו נוסחאותיה, כרגיל.
מן הנוסחאות השונים אביא לדוגמה רק אחד—את המסופר על הלץ
הידוע טיל—אילנשפיגל. אילנשפיגל בא לארפורט והודיע ברבים,
שכוחו יפה ללמד כל חיה וכל בהמה לדבר בלשון בני—אדם.
הביאו לו תלמידי האוניברסיטה הארפורטית חמור ובשם הרקטור
דרשו מאתו, כי ילמד את החמור לדבר. הסכים אילנשפיגל, אבל
היתה שההחמור ימצא ברשותו עשרים שנה רצופות, והסכימו
הסטודנטים בשם הרקטור. נחה דעתו של אילנשפיגל ואמר: "אני
והחמור והרקטור הננו הנו שלושה. אם בינתים ימות הרקטור, אפטר מן
החובה שהוטל עלי. אם אני אמות בינתים, מי יתבעני לדין? ואם
תלמידי, החמור, ימות, הרי אני חופשי לנפשי" (‏‎"Das Volksbuch‎
‏‎von Till Eulenspiegel"‎, הוצ' קארל פאניר, רקלם נו', ‎1687/88‎,
סיפור כח, עמ' ‎58‎. ראשונה נדפס ספר עממי זה בשנת ‎1519‎. —
ביבליוגראפיה עי': פוגיה עמ' ‎234‎ [ציון לסי' ‎250‎]; וטסלסקי, נצר
אד—דין ב', סי' ‎552‎, עמ' ‎247—249‎). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1918, עמ' 295) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1919

כטוב לב הגראף ביין ציווה להביא את מוכסנו היהודי והתעלל בו לעיני כל אורחיו.

כּרע על ברכיך! – פקד הגראף.

כּרע המוכסן.

פשוט ידיך ורגליך!

פשט המוכסן ידיו ורגליו.

שחה במים שלפניך!

העמיד המוכסן כל גופו כאילו הוא שוחה במים, וכל האורחים צהלו ונהנו…

לסוף קם המוכסן על רגליו, ניגש לגראף והחזיק לו טובה.

תמה הגרף:

על מה אתה מחזיק לי טובה?

החזיר לו המוכסן:

מה הייתי עושה, אילו ציווית שאטמוטש?[9]

הערות שוליים:
- [9] “טמש” – Untertauchen. עיין מילונו של לוי.

ביאור: „גראף” — רוזן; „מוכסנו” — היהודי החוכר ממנו פונדק או מכס, שאין לו כל מגן מפני גחמות אדונו; „כטוב לבו ביין” — שתוי. „אטמוטש” — מיידיש: לצלול, להטביל את הגוף כולו במים (הערה [9]). וזה העוקץ: „שחייה” אפשר להעמיד פנים שעושים גם על רצפה יבשה — צלילה אי־אפשר. ה„תודה” האירונית משיבה ליהודי המושפל שריד של שנינות, ומזכירה אגב כך עד היכן עוד יכלה אכזריות הגראף להגיע.

## בדיחה 1920

סח יהודי לחברו:

אתמול נכנסתי אצל “הפריץ” שלי, והיתה לו אותה שעה שעת-רוגזה. קפץ עלי בחמתו ורצה לסוטרני חמש.

שאלו חברו:

מניין לך, שדווקא חמש רצה לסטור לך?

השיב הראשון:

לא נתבלבלתי ומניתי.

תמה חברו:

אם-כן, מה פירוש רצה?

החזיר הראשון:

שאלה של שטות היא זו. אילו לא רצה, לא היה סוטר…

ביאור: „רצה לסוטרני חמש” — חמש סטירות. „רצה” היא לשון עדינה שהיהודי בוחר בה לכבוד עצמו — אלא שהוא גם „מנה”, כלומר הסטירות ניתנו בפועל. וכשנשאל מה פירוש „רצה”, הוא משיב בהיגיון גמור: אילו לא רצה, לא היה סוטר. המילה האחת הזאת היא כל שנותר מכבודו של מי שמוכה אצל ה„פריץ” — האציל הפולני — ואינו יכול להשיב מכה.

## בדיחה 1921

רוכל יהודי הלך בדרך ומרכּוּלתו על שכמו. עד שפסע פסיעות מדודות ואמר תהילים בעל-פה הפסיקה לו פתאום את הדרך מרכבה עשירה רתומה לארבעה סוסים אבירים ובה “פריץ” ו"פריצה".

יהודי, מהיכן? – שאל “הפריץ”.

ממקום פלוני, - השיב הרוכל.

ראה “הפריץ” שהיהודי אינו מסיר כובעו מעל ראש דרך הכנעה, רתח וצעק:

והכובע, יהודי!

החזיר היהודי:

גם הכובע ממקום פלוני, - והלך לו…

ביאור: מיהודי נדרש להסיר את כובעו בפני ה„פריץ” (האציל הפולני) לאות הכנעה. נביחת הפריץ „והכובע, יהודי!” — כלומר: הסר אותו! — נקראת בידי הרוכל, בכוונה תחילה, כהמשך לשאלת „מהיכן?”: גם הכובע ממקום פלוני. תחת מסווה של אי־הבנה תמימה, שאי־אפשר להעניש עליה, הכובע נשאר על הראש והכבוד במקומו.

## בדיחה 1922

משיחתם של יהודים, מקורבים לנסיכים:

נסיכי סילק אותי מעליו.

המקום ירחם:

אין רע בלי טוב.

דהיינו?

מצאתי לי נסיך אחר, גדול מן הראשון.

מזל טוב!

אין טוב בלי רע.

דהיינו?

נסיכי החדש נתן עינו באשתי.

המקום ירחם!

אין רע בלי טוב.

דהיינו?

נסיכתי החדשה נתנה עיניה בי.

מזל טוב!

אין טוב בלי רע.

דהיינו?

אני מעמיד לו בנים נסיכים לדורות, והוא מעמיד לי בנים, שאינם רשאים לגור בפטרבורג…

ביאור: „נסיכים” — אצילי רוסיה, שיהודים מקורבים שימשו להם סוכנים ואנשי עסקים; מגורים בפטרבורג נאסרו על רוב היהודים, שהוגבלו ל„תחום המושב”. הפואנטה נשענת על כך שילד מתייחס בחוק אחר הנישואים ולא אחר האב האמיתי: בניו של היהודי מן הנסיכה יירשמו כבני הנסיך — אצילים לדורות; ואילו בניו של הנסיך מאשת היהודי יירשמו כבני היהודי — יהודים, שאסור להם לגור בבירה אפילו כשדם נסיכים זורם בעורקיהם. מחזור ה„אין רע בלי טוב” נחתם בעוקץ על האבסורד של חוקי ההפליה.

הערת דרויאנוב: (א) הטכניקה של הבדיחה שלפנינו ("אין
רע בלי טוב"—"אין טוב בלי רע") לא שלנו—על—כל—פנים, לא
רק שלנו—היא. עי' דנהארדט, ‎"Schwänke"‎, סי' ‎22‎, עמ' ‎55/56‎;
שין, ‎"Матеріалы"‎ ג', סי' ‎179—182‎, עמ' ‎334—340‎; אפנסייב,
‎"Сказки"‎ ב', סי' ‎230‎, עמ' ‎351/52‎.
(ב) העוקץ החריף בסוף הבדיחה שלפנינו ודאי שלנו הוא, אבל
דוגמה יש גם לו לו באוצרם שלהם. פאולי מספר: סוחר היה הולך
למסעיו בעסקי מסחרו ושוהה כמה זמן בדרך. לינגלג עליו אציל
אחד ואמר לו: "תיתי לי, שחשובים כמוך וכחברִיך עוזרי
אתם, ומעמידים אתם לי בנים אצילי—רוח כמותכם. ואילו עוזריכם
שלכם הם עבדיכם וחדרניכם ורועיכם, ומעמידים לכם בנים
שפלי—רוח כמותם" ("שימפף אונד ערנסט" ב', סי' ‎759‎, עמ' ‎44‎;
ביבליוגראפיה—שם עמ' ‎423‎). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1922, עמ' 297) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1923

מלך קשה היה ניקולי הראשון והרבה גזירות רעות גזר על היהודים שבמדינות מלכותו. אבל גם הנחה מועטת עשה להם: יהודים סוחרים ממדריגה ראשונה ושנייה הותרו לשבת לשם עסקי מסחרם חודשים אחדים בשנה בערי הבירה וגם בקצת ערים אחרות מחוץ לתחום היהודי.

מאותם הימים נשתמר באוצרה של הבדיחה היהודית ויכוח קצר של שני יהודים:

ראשון: מעז יצא, אם ירצה השם, מתוק. עד עכשיו לא היתה לשום אדם מישראל דריסת-הרגל בערי-הבירה; עכשיו כיוון שהותרו יהודים סוחרים לשבת בהן חודשים אחדים בשנה, עתידים כל ישראל שייעשו סוחרים וישבו כל השנה. קיימא לן: “תשבו כעין תדורו”…

שני: ואני, אילו לשון-המדינה, שגורה בפי, הייתי הולך לניקולי ואומר לו: “להווי ידוע למעלתך, שמלך טיפש אתה. פטרבורג שלך מהי? בית-כיסא, במחילת כבודך. ושמא שמעת מימיך, שיהיו קובעים הלכה, כמה ישהה אדם בבית-הכיסא? כיון שעשה צרכיו, מיד הוא מסתלק והולך לו”..

ביאור: ניקולאי הראשון הרבה בגזירות על יהודי רוסיה, אך התיר לסוחרים העשירים, בעלי „המדריגה” (הגילדה) הראשונה והשנייה, לשהות חודשים אחדים בשנה בערי הבירה — מחוץ ל„תחום המושב” שבו נכלאו היהודים. שני המתווכחים עונים בלשון בית־המדרש. הראשון, האופטימי, פותח ב„מעז יצא מתוק” (מחידת שמשון, שופטים יד) ונשען על דין הסוכה „תשבו כעין תדורו” — שהישיבה בסוכה צריכה להיות כדרך שאדם דר בביתו; ומכאן, בהיפוך שובב: ישיבת ארעי סופה להיעשות דירת קבע, וכל ישראל עוד ישתקעו בבירות. השני משיב ב„הלכה” גסה משלו: פטרבורג אינה אלא בית־כיסא, ומעולם לא קבעו חכמים כמה ישהה אדם בבית־הכיסא — עשה צרכיך וצא. בין תקווה ערמומית לבוז גלוי — שתי תשובות יהודיות לפירורי החסד של הצאר.

## בדיחה 1924

יהודים ישבו בחבורה והסיחו צערם זה לזה:

כל יום ויום גזירתו גדולה משל חברו. עכשיו נגזרה גזירה חדשה: אין אדם מישראל רשאי להישאר במקומו מחוץ-לתחום, אלא אם כן הוא יושב שם עוד מלפני שנת השמונים[11].

היה שם פיקח אחד, נענה ואמר:

אדרבה, צדקה עשה הקדוש ברוך-הוא עמנו, שנגזרה גזירה זו: עכשיו יביא כל אדם מישראל תעודה מקויימת, שהוא יושב במקומו מחוץ-לתחום מלפני שנת השמונים[12]. אילו נגזרה גזירה, שבפנים-המדינה רשאים לדור רק יהודים מעוברים, היו מתעברים כולם בין-לילה, ולמחר היו מביאים תעודות-עיבּור מקויימות מטעם כל הערכאות של המלכות…

הערות שוליים:
- [11] חוק זה הוחק ברוסיה בשלישי באפריל 1880 על-ידי מאקוב, ששימש אז מיניסטר לענייני-הפנים.
- [12] צדק אותו פיקח: אלפי יהודים הסתייעו בחוק של מאקוב ו"נמצאו" יושבים מחוץ-לתחום מלפני שנת השמונים. וכשהרגישה המלכות הרשעה בטובה שהגיעה ליהודים מאת “חוזרו של מאקוב”, עמדה וביטלה אותו.

ביאור: „תחום המושב” — האזור היחיד ברוסיה שבו הותר ליהודים לגור. חוק מאקוב, שר הפנים (3 באפריל 1880 — היא „שנת השמונים”; הערה [11]), התיר ליהודי שכבר יושב מחוץ לתחום להישאר במקומו. הפיקח מזהה מיד את הצד השני של המטבע: גזירה שכל־כולה נייר — בנייר תנוצח. כל יהודי „ימציא” תעודה מקוימת (מאושרת בידי הרשויות) שהוא יושב שם מלפני שנת השמונים. וכאן מחדד הפיקח עד אבסורד: אילו נגזר שרק מעוברות רשאיות לדור בפנים־המדינה, היו כולם — גברים ונשים כאחד — „מתעברים” בין־לילה, ולמחרת מציגים תעודות־עיבּור חתומות ומאושרות מטעם כל ערכאות המלכות. שם טמון העוקץ: אין גבול לשקר שאפשר להחתים עליו את הבירוקרטיה הצארית — די בשלמונים, ואפילו „הריונו” של גבר יאושר ברשמיות. הסאטירה כפולה: על שחיתותה הגמורה של המלכות, שהכל בה קנוי, ועל זריזותם של היהודים ההופכים כל גזירה על ראשה. ההערה [12] מעידה שהפיקח צדק: אלפי יהודים אכן „נמצאו” יושבים מחוץ לתחום מלפני 1880, עד שהבחינה המלכות בטובה שצמחה להם — וביטלה את החוק.

## בדיחה 1925

שני יהודים טיילו ב"גן-הקיץ" של פטרבורג. אחד היתה לו רשות-דירה בעיר-הבירה, השני לא היתה לו רשות זו. עד שהם מטיילים נסתכלו וראו: שוטר הולך לקראתם. מיד הערים היהודי ה"כּשר" ואמר לחברו:

אני אשא את רגלי ואברח, כדי שהשוטר ידלוק אחרי, ובינתיים תמצא אתה רגע-כושר להיעלם.

וכך הווה: ה"כשר" ברח והשוטר דלק אחריו. וכשראה “הבורח”, שחברו נעלם, קיצר פסיעותיו והשוטר הדביק אותו.

מי אתה? – שאל השוטר.

פלוני בן-פלוני, - השיב היהודי.

פאספורט!

קרא השוטר את הפאספורט וחרק שיניו: דומה היה, ש"טריפה" באה לידו ולא תימלט ממנו בלי מנחה יפה; עכשיו ראה, שהכל כשר וישר, ובידו לא ידבק מאום. רגז ושאל:

למה ברחת?

היתמם היהודי והחזיר שאלה במקום תשובה:

מה יש לי לברוח?

אלא למה רצת? – שאל השוטר המרומה.

השיב היהודי:

אני מצווה ועומד לשתות מי-קרלסבד ולהרבות בתנועה אחרי השתייה.

ולמה לא עמדת כשראית אותי דולק אחריך?

לא עלה כלל על דעתי, שאתה דולק אחרי.

לא נתקררה דעתו של השוטר וחזר ושאל:

אלא מה סבור היית כשראית אותי רץ?

נענה היהודי ואמר:

סבור הייתי, שגם אתה שותה מי-קרלסבּד ומצווה על הריצה אחרי השתייה.

ביאור: ליהודים הותר לגור בפטרבורג רק ב„רשות דירה” מיוחדת, ומכאן ה„כשר” וה„טריפה” — החוקי והבלתי חוקי; „מנחה” — שוחד; „מי־קרלסבד” — מי המרפא של קרלסבד, שרופאי הזמן ציוו לשתות ולהרבות אחריהם בהליכה. השוטר, שכבר טעם בדמיונו את השוחד שיסחט מיהודי חסר־ניירות, נשאר בידיים ריקות: הפספורט תקין, הבריחה הייתה „התעמלות רפואית”, והעלבון הגדול מכולם — היהודי מסביר בתמימות שחשב שגם השוטר רץ אחרי שתיית מי־קרלסבד. ובינתיים החבר חסר־הרשות נעלם מזמן.

## בדיחה 1926

חמש פעמים בא יהודי לפטרבורג, מדי פעם בפעם הלך אל גרסר[13] וביקש רשיון לשהות בעיר-הבירה חודש-חדשיים לצורכי עסקיו, ומדי פעם בפעם סירב לו אותו רשע וגירשו מן העיר.

ויהי היום וגרסר פגש את היהודי ב"גן-הקיץ" ועמו עוד יהודי אחד.

הכירו גרסר ועיכּבו:

ז’יד כיצד באת שוב לכאן?

ברכבת באתי,-השיב היהודי.

אל תתלוצץ ז’יד!-נהם הצורר. – עם אסירים אשלחך מן העיר.

חינן היהודי קולו ואמר:

הוד מעלתך, מוטב, שתרשני להכות חברי זה לעיניך.

תמה גרסר:

למה תכה אותו?

אני אכה אותו, והוא ימסרני לדין. בית-הדין יאסור עלי לעזוב את העיר עד גמר הדין, ובינתיים אגמור עסקי כאן ואשוב לביתי ולא תראה עוד פני עד העולם… נמאסה עלי פטרבורג שלך…

הערות שוליים:
- [13] גרסר – נציב פטרבורג, עריץ ידוע.

ביאור: גרסר היה נציב פטרבורג, עריץ ושונא-יהודים ידוע (הערה [13]); ברוסיה הצארית הוגבלו היהודים ל„תחום המושב", ולשהייה בעיר-הבירה נדרש רישיון מיוחד. „ז'יד" — כינוי-גנאי רוסי ליהודי; „גן-הקיץ" — פארק מפורסם בפטרבורג. התחבולה נשענת על כלל משפטי: נאשם בפלילים אסור לעזוב את העיר עד תום משפטו. מכה מכוונת, שתגרור תביעה לדין, תעניק ליהודי בדיוק את מה שגרסר מסרב לתת — שהות בעיר עד שיגמור את עסקיו. מערכת החוק שמגרשת אותו נעשית, בהיפוך אחד, ערובה לישיבתו.

## בדיחה 1927

יהודי שלא היתה לו זכות לשבת בפטרבורג הוצרך לשהות שם זמן-מה לצרכי עסקיו, וכל אימת שנפל בידי שוטר כיפר פניו במנחה. לסוף ראה, שממונו יתם והשוטרים לא יתמו. מה עשה? כיוון את השעה, שהמיניסטר לענייני המשטרה בא למיניסטריון ונפל לקרקע על ארבעתיו והתחיל נובח כּלבּית:

הב! הב!…

נבהל המיניסטר ושאל:

מי הוא זה?

נענה היהודי, הזוחל על ארבעתיו:

הב! הב!… יהי רצון מלפניך, אדוני מיניסטר, שתדינני ככלב ואהיה רשאי לדור בפטרבורג. הב! הב!…

ביאור: „כיפר פניו במנחה" — פייס אותו במתנה, כלומר בשוחד (על-פי לשון יעקב לקראת פגישתו עם עשו, בראשית לב); „ממונו יִתַּם והשוטרים לא יִתַּמּוּ" — הכסף ייגמר לפני שייגמרו השוטרים. הפואנטה מרה: כלב אינו זקוק ל„זכות ישיבה", ולכן היהודי מבקש שידונו אותו ככלב — ברוסיה הצארית היו לכלב יותר זכויות מגורים מאשר ליהודי.

## בדיחה 1928

עם חצות-לילה פשטה בולשת על אכסניה בפטרבורג ומצאה הרבה “טריפות”: יהודים שאין להם רשות-דירה בעיר-הבירה.

עד שבעל-האכסניה התלחש עם ראש-הבולשת על מכסת “הפדיון”, ישב הלבלר לכתוב פרוטוקול. פנה לאחד מן התפוסים ושאל:

מתי באת?

השיב התפוס:

לפני שלוש שעות[14].

ואתה? –שאל הלבלר לתפוס שני.

השיב הלה:

לפני שעה.

ואתה? – שאל לשלישי.

החזיר הלה:

זה עתה באתי.

חייך הלבלר ואמר:

יהודים, לילה-לילה שומע אני תשובות אלו מפי אחיכם, וכבר נמאסו עלי. שמא יודע מי-שהוא מכם להחזיר תשובה אחרת?

נענה תפוס רביעי ואמר:

אדוני לבלר, אני עוד לא באתי כלל…

הערות שוליים:
- [14] בעלי-האכסניות היו חייבים להודיע למשטרה במשך שתים-עשרה שעה על כל אושפיז חדש; לפיכך היו היהודים, שנתפסו לבולשת, נוהגים לאמר, שעדיין לא עברו עליהם שתים-עשרה שעה בעיר הבירה.

ביאור: ליהודים שנתפסו בפטרבורג בלא „רשות-דירה" — היתר-המגורים שנדרש בבירה — היה תירוץ קבוע: בעל אכסניה חויב להודיע למשטרה על אורח חדש בתוך שתים-עשרה שעות, ולכן מי שנתפס טען שרק זה עתה הגיע ועדיין אינו עבריין (הערה [14]). מכאן ההמעטה ההולכת וגוברת — שלוש שעות, שעה, „זה עתה" — והרביעי, שנתבקש לחדש, מותח את התירוץ צעד אחד אל מעבר לקצה: הוא בכלל עוד לא בא. „בולשת" — משטרת החיפושים; „פדיון" — כאן לשון נקייה לשוחד; „לבלר" — פקיד-רושם.

## בדיחה 1929

להקה של אקטורים באה לפטרבורג, ומיד גזר עליה גרסר, שתעזוב את העיר. נמלך ראש-הלהקה והלך אליו והשתדל לפניו שיבטל את הגזירה וידון את האקטורים כבעלי-מלאכה, שרשאים הם לדור בעיר-הבירה.

סירב גרסר הרשע ואמר:

אקטורים אינם בכלל בעלי-מלאכה.

החזיר לו המשתדל:

אם כך אתה אומר, הוד מעלתך, טרח ובוא להצגה ראשונה שלנו, ובעיניך תראה, שכּולנו סנדלרים…

ביאור: גרסר, נציב פטרבורג ושונא-יהודים, גירש את הלהקה משום שרק קטגוריות מסוימות של יהודים — ובהן בעלי-מלאכה — הורשו לגור בבירה. „סנדלר" הוא גם בעל-מלאכה כשר לרישיון וגם, בלשון הדיבור, כינוי לחובבן שמלאכתו גסה ומקולקלת; ראש הלהקה זוכה במעמד המיוחל במחיר הודאה עצמית — בואו להצגה ותיווכחו שמשחקנו סנדלרות גמורה.

## בדיחה 1930

יהודים ישבו ודנו:

אילו רצה הקדוש ברוך-הוא להיפרע מאלכסנדר השלישי, מלך הגזירות, מה עונש היה צריך להטיל עליו?

זה אמר כך וזה אמר אחרת. נענה הצעיר שבחבורה ואמר:

לדידי דיו, שיהיה מוכרח לשבת בפטרבורג בפאספורט שלי…

ביאור: אלכסנדר השלישי (שלט 1881–1894) כונה „מלך הגזירות" על שום גל החקיקה האנטי-יהודית בימיו, ובכלל זה איסור ישיבת יהודים בפטרבורג. „לדידי דיו" — ארמית: בשבילי די בכך. העונש המוצע: שהצאר יחיה בבירתו שלו עם פאספורט של יהודי — כלומר תחת הגזירות שהוא עצמו גזר. אין צורך להמציא גיהינום; חיי יהודי ברוסיה שלו מספיקים.

## בדיחה 1931

שבועות וירחים טרח סנדר לקבל הכשר-דירה בעיר שמחוץ-לתחום:

בעל-מלאכה הוא, כבייכול.

אחרי כמה “פיוסים” לפקידים, שידם פתוחה לקבל, הגיע סוף-סוף לראש-המשטרה, שבמאמר פיו ובחתימתו הדבר תלוי. נסתכל בו האדון הגדול ושאל:

מלאכתך מה היא?

השיב סנדר:

אני עושה דיוֹ [15].

דיוֹ ?- זעם האדון הגדול. – מה מלאכה היא זו? אף אני יודע לעשות דיוֹ.

נענה סנדר ואמר;

ובאמת יש להוד מעלתך רשות לדור כאן…

הערות שוליים:
- [15] זמן-מה היתה עשיית דיו חשובה מלאכה, ומשנתרבו היהודים “עושי-הדיו” בטלה זכותה של “אומנות” זו להנחיל למחזיקים בה זכות דירה מחוץ-לתחום.

ביאור: „הכשר-דירה" — היתר-מגורים מחוץ ל„תחום המושב", האזור שיהודי רוסיה הוגבלו אליו; מחוצה לו הותרו לגור רק קבוצות מיוחדות, ובהן בעלי-מלאכה. „פיוסים" — לשון נקייה לשוחד; „כביכול" — בערך: לכאורה. כשראש-המשטרה מבטל את המלאכה — „אף אני יודע לעשות דיו" — סנדר תופס אותו במילתו: אם כך, גם אתה בעל-מלאכה, וגם לך מותר לגור כאן. הבוז של הפקיד הופך בן-רגע לראיה נגד ההיגיון של שיטת ההיתרים כולה.

## בדיחה 1932

בימי גירוש מוסקבה (1891) פגש רוסי ליהודי באילאינקה[16] והתעלל בו:

ז’יד, מחר לא תהיה עוד כאן!

הפשיל היהודי מעילו מאחוריו והחזיר לו:

קצפּ![17] מהר ושקה לי מיד, שמא לא תמצאני כאן מחר…

הערות שוליים:
- [16] “אילאינקה” – אחד ממרכזי-המסחר במוסקבה.
- [17] “קצפ” – כינוי של זילזול לבני רוסיה הגדולה (“ווליקורוסים”).

ביאור: בגירוש מוסקבה (1891) גורשו רבבות יהודים מן העיר. „אילאינקה" — ממרכזי המסחר של מוסקבה (הערה [16]); „ז'יד" — כינוי-גנאי רוסי ליהודי, ו„קצפּ" — כינוי-גנאי מקביל לרוסי. היהודי מפשיל את מעילו מאחור — הזמנה לנשק לו את אחוריו — ועוד מזרז את הצורר בלשון דאגה: מחר כבר לא תהיה לך הזדמנות.

## בדיחה 1933

בתא מיוחד של קרון הרכבת, היוצאת ממוסקבה, ישב יהודי, שעזב את העיר מחמת גזירת הגירוש. נכנס קונדוקטור ואמר לו:

תא זה מיוחד לגנרל, הנוסע בפקודת המלכות.

החזיר לו היהודי:

לך ואמור לגנרל שלך, שגם אני נוסע בפקודת המלכות…

ביאור: הרקע — גירוש יהודי מוסקבה ב-1891. אותה „פקודת מלכות" עצמה שולחת את הגנרל למשימת כבוד ואת היהודי לגלות, וכשהיהודי מעמיד את שתי הפקודות זו מול זו בשוויון-נפש גמור, נחשף פרצופו הכפול של השלטון.

## בדיחה 1934

כשנגזרה גזירת הגירוש על יהודי מוסקבה אמר דויד פרישמן:

“לא אלמן ישראל”[18], אבל – גרוש…

הערות שוליים:
- [18] ירמיה נא, ה.

ביאור: דויד פרישמן — מגדולי סופרי העברית של הדור. „כי לא אַלְמָן ישראל ויהודה מאלוהיו" (ירמיהו נא, ה; הערה [18]) — הבטחת נחמה שהאל לא נטש את עמו, כאלמן שלא מתה עליו אשתו. פרישמן ממשיך את דימוי האישות צעד אחד: אלמן — לא, אבל גָּרוּש — בהחלט, שהרי זה עתה גורשו יהודי מוסקבה מעירם (1891). כלפי מעלה הקשר שריר; כלפי מטה — גט.

## בדיחה 1935

מדרש-לצים:

מניין אתה אומר, שאדם הראשון ישראל היה?

שניטלה הימנו רשות-דירה…

ביאור: „מדרש-לצים" — פרודיה על צורת המדרש ועל דרכי ה„ראָיה" שלו; „רשות-דירה" — היתר-המגורים שנדרש מיהודים בערים האסורות עליהם ברוסיה הצארית. ההוכחה שאדם הראשון יהודי היה: גם אותו גירשו מדירתו — גן-עדן — בלא ערעור.

## בדיחה 1936

אף זה מדרש-לצים:

“ויצא יעקב” ומפטירין “ויברח יעקב”, ללמדך, שאם אין יעקב יוצא מרצון, סופו שיברח מאונס…

ביאור: בשבת שבה קוראים את פרשת „ויצא יעקב" (בראשית כח) מפטירים בהושע, שם נאמר „ויברח יעקב שדה ארם" (הושע יב); „מפטירין" — קוראים את ההפטרה, קטע הנביאים המוצמד לפרשה. מדרש-הלצים דורש את צמד הפעלים כלקח לעם ישראל, הקרוי גם הוא יעקב: מי שאינו יוצא בעוד מועד ומרצונו — סופו שיברח בבהלה ובאונס.

## בדיחה 1937

אמרו עליו על הגראף איגנטייב, צורר היהודים ומיניסטר לענייני-הפנים בתחילת ימי מלכותו של אלכסנדר השלישי, שהוא התאווה לממונם של ישראל, ובשביל-כך גזר עליהם גזירות קשות, כדי שיהיו זקוקים לשחד אותו.

פעם אחת רמז איגנטייב לבארון הורץ גינצבורג ואמר לו:

שמעתי עליך, שאתה מאסף ממון בשביל לשחדני לטובתם של היהודים. כמה אתה אומר ליתן לי?

החזיר לו גינצבורג:

אדוני גראף, שמועת-שווא שמעת. ליתן לך עד כדי שוויים של היהודים בעיני – אין בידי, וליתן לך עד כדי שוויים בעיניך – אין הדבר כדאי…

ביאור: הגרף איגנטייב, שר-הפנים בראשית ימי אלכסנדר השלישי, אחראי „חוקי מאי" האנטי-יהודיים, נודע גם כלוקח שוחד מובהק; הברון הורץ (הוראס) גינצבורג — בנקאי ומגדולי ההשתדלנים של יהודי רוסיה. תשובתו חותכת לשני הכיוונים בבת אחת: כפי ערכם של היהודים בעיניי — אין די כסף בעולם; כפי ערכם בעיניך — חבל על כל פרוטה. סירוב מנומס שהוא בעת ובעונה אחת מחמאה לעמו וסטירה לצורר.

## בדיחה 1938

מיניסטר לענייני-המשפטים בהונגריה היה ממנה לפעמים יהודים לשופטים. פעם אחת התפאר לפני שופט יהודי ואמר לו:

הלא תודה, שבמיניסטריון שלי אין מפלים בין יהודי ללא-יהודי.

החזיר לו השופט היהודי:

אדוני מיניסטר, נחיה ונראה, אם יתמנו לשופטים גם יהודים בּוּרים..

ביאור: ההיגיון שמאחורי התשובה: כל עוד רק יהודים מצטיינים מתמנים, סימן שהרף שמציבים להם גבוה מזה של שכניהם. שוויון אמיתי יוכח רק ביום שגם יהודי בּוּר — חסר השכלה וכישרון — יתמנה לשופט באותה קלות שבה מתמנים בורים שאינם יהודים.

## בדיחה 1939

מושל-הגליל הקודם התנהג כשורה עם היהודים שבגלילו. וכשיצא בדימוס ונתמנה אחר במקומו, מיד התחיל החדש מציק ליהודים. נתכנסו עסקני הקהילות ושלחו אליו משלחת. פתח ראש-המשלחת בברכה, כנהוג ובסוף דבריו מצא מקום לרמז, שהמושל החדש אינו מתנהג כקודמו. רגז הוא ואמר:

קודמי היה עבד ליהודים, ואני – המן שני.

נענה ראש-המשלחת והחזיר לו:

שמא זכור אתה, כמה גדולה היתה הצלחתו של המן הראשון?…

ביאור: המושל מתהדר בתואר „המן שני" — על שם המן שבמגילת אסתר, שזמם להשמיד את כל היהודים. ראש המשלחת מסתפק בתזכורת מנומסת כיצד „הצליח" הראשון: נתלה על העץ שהכין למרדכי. איחול תלייה עטוף בשאלת תם.

## בדיחה 1940

בכרך גדול נתמנה ראש חדש לשלטון העיר, ונערך נשף-ריקודים לכבודו. הוזמנו גם יהודים, וגם מהם השתתפו בריקודים. שמח חתן-הנשף על הכבוד שעשו לו והודה למכבדיו. ואל היהודים אמר:

אתם, היהודים, עוד במדבר הראיתם כוחכם בריקודים – כשרקדתם לפני עגל-הזהב…

החזיר לו אחד מקרואי-היהודים:

יפה אמרת, אדוני הראש. כך מנהגם של היהודים: כל אימת שעגל נעשה ראש, הם מרקדים לפניו…

ביאור: עקיצת הראש מכוונת לחטא העגל (שמות לב) — ישראל במדבר עשו להם עגל-זהב ורקדו לפניו. היהודי מקבל את ה„מחמאה" ומחזיר אותה כפולה: „עגל" הוא גם טיפש גמור, ואכן כזה מנהגם של היהודים — כל אימת שעגל נעשה ראש העיר, אין להם ברירה אלא לרקוד לפניו. עלבון צלול לחלוטין, שנמסר במסווה של הסכמה אדוקה.

## בדיחה 1941

מומר הלשין את היהודים למושל-הגליל, שהם מתפללים בבתי-כנסיותיהם על הרישעה שתכלה כעשן כּולה ומתכּוונים לאומות-העולם. מיד הזמין המושל את הרב אליו ואמר לו:

עליך אני נוטל, שמכאן ואילך לא יהיה בבתי-כנסיותיכם זכר לתפילה זו.

אמר לו הרב:

לדעתי, אין צורך לקצץ בתפילותינו, ואתה יכול להניחן כשהיו.

נתרגז המושל ואמר:

אתם מתפללים על מפלתנו, ואנחנו נשקוט ונחשה?

החזיר לו הרב:

אדוני המושל, מאות בשנים אנו מתפללים תפילה זו; כלום הועילה?…

ביאור: „מומר" — יהודי שהמיר את דתו; מלשינות על אחיו-לשעבר הייתה מקצוע מוכר. ההלשנה מכוונת לתפילת הימים הנוראים „וכל הרשעה כולה כעשן תכלה", שהמומר מפרש כקללה על אומות-העולם. הרב מציל את התפילה בהודאה מרה: אין טעם לאסור אותה — מאות בשנים היא נאמרת, והרשעה, כפי שהמושל עצמו מוכיח, עומדת על תילה. התפילה מותרת דווקא מפני שאינה מועילה.

## בדיחה 1942

מושל המחוז רשע היה. רגז על יהודי אחד וציווה להלקותו-והילקוהו. נמלך היהודי והלך לצעוק אל הגוברנטור (מושל-הפלך). וכשנתנוֹ הגוברנטור לבוא לפניו, נכנס ושאל:

האתה הוא האדון הגוברנטור?

אני הוא, - השיב הלה.

מיד פּיתח היהודי למכנסיו, היפנה אחוריו אל הגוברנטור ואמר:

אם-כן, פקח עיניך וראה את הנעשה בפלך שלך…

ביאור: „גוברנטור" — מושל הפלך, המחוז הגדול, והממונה על מושלי המחוזות שתחתיו. את תלונתו על המלקות שהולקה שלא כדין מגיש היהודי בדרך הישירה מכולן: „פקח עיניך וראה את הנעשה בפלך שלך" — כפשוטו ממש. כתב-האישום חקוק לו על הבשר.

## בדיחה 1943

מת מזכירו של שופט. בא יהודי אל השופט וביקש, שימנה אותו למשרה זו. אמר לו השופט:

כל-זמן שאני חי, לא יהיה בבית-המשפט מזכיר יהודי.

נענה היהודי ואמר:

אדוני השופט, היהודים למודים לחכּות…

ביאור: אם המכשול היחיד הוא „כל זמן שאני חי" — היהודי מוכן, בנימוס גמור, להמתין. עם שמחכה למשיח אלפיים שנה יעמוד גם בהמתנה למותו של שופט אחד.

## בדיחה 1944

כשהתחילה האנטישמות הברלינית בראשית שנות השמונים למאה שעברה דרש פעם אחת אדולף שטקר לפני ציבור קטן ואמר: אל תראונו, שמעטים הם הנימנים על דגלנו; אתנו יהיו האלפים והרבבות…

ונענה קולו של יהודי מתוך הקהל:

אתנו – המליונים…

ביאור: אדולף שטקר — מטיף-החצר הברלינאי שעמד בראש התנועה האנטישמית בגרמניה בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה. מול „האלפים והרבבות" שהוא מבטיח לתנועתו עונה היהודי „אתנו — המיליונים": לכאורה המשך הספירה כלפי מעלה, ולמעשה קריצה לסטריאוטיפ שהאנטישמים עצמם מטפחים — הממון היהודי. הוא נוטל את עלילת „הון היהודים" והופך אותה בו-במקום לתשובת ניצחון.

## בדיחה 1945

שבוע קודם פסח נמצא ילד הרוג סמוך לבית-הכנסת, ואימה חשיכה נפלה על הקהילה:

עכשיו יאמרו הגויים, שהיהודים הרגו את הילד, וינקמו נקמת דמו.

בערב נכנסו הפרנסים לישיבה ודנו, כיצד לקדם פני הרעה. פתאום נפתחה הדלת ושמש-הקהילה פרץ לתוך הבית:

מזל-טוב, מזל-טוב!

מה אירע? – שאלו הפרנסים פה אחד.

נשם השמש נשימה כבידה והשיב:

ברוך השם! הוברר, שההרוג הוא ילד יהודי…

ביאור: עלילת-הדם — ההאשמה שיהודים רוצחים ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות — הייתה מתלקחת דווקא לקראת פסח, וגופת ילד ליד בית-כנסת בעונה זו פירושה סכנת פוגרום על הקהילה כולה. „פרנסים" — ראשי הקהילה; „שמש" — שַׁמָּש, שליח הקהילה. ומכאן ה„מזל-טוב" המקפיא: אם ההרוג יהודי, אין עלילה ואין נקמה — מות ילד משלהם נעשה בשורה טובה. דרויאנוב מפנה לשירו המר של המשורר יהל"ל, שהנציח את ההיגיון הנורא הזה: „יהודי החלל — האח, לא קרה אסון!".

הערת דרויאנוב: ידוע שירו של יהל"ל "שמחה ושׂשׂון ליהודים":
"...וברחוב היהודי קול רינה וישועה,
ליהודים היתה אורה, שמחה וששׂן,
ימלא שחוק פיהם, שפתיהם תרועה:
יהודי החלל—האח, לא קרה אסון!
אחינו החלל—יהודי, לא יוני,
לכו נרננה, נריע—שישה, עם עני !"... (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1945, עמ' 304) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1946

בּיבר בא לעיר ושמחה העיר. בלילה פרץ הנמר את כלובו וברח – וחרדה העיר. בו ביום פירסמה הרשות מודעה ברבים:

“כל אשר ימצא את הנמר חייב להמיתו”.

למחר נפגשו שני יהודים בשוק, ואמר אחד לחברו:

אני יוצא היום מכאן עד יעבור זעם.

שאל חברו:

על איזה זעם אתה מדבר?

השיב הראשון:

כלום לא שמעת מה שגזרה הרשות? כל אשר ימצא את הנמר חייב להמיתו.

תמה חברו:

מה עניינך לכאן? כלום נמר אתה?

החזיר הלה:

מה ענייני לכאן? קודם-כל יהרגוני, ואחר-כך צא והבא עדים, שאין אתה נמר…

ביאור: „ביבר" — גן-חיות נודד; „עד יעבור זעם" — על-פי ישעיהו כו, כ: להסתתר עד שתחלוף הסכנה. ההיגיון של הבורח הוא היגיונו של מי שמכיר את הרשות מבפנים: קודם הורגים, אחר-כך מבררים אם היית נמר — וההוכחה תגיע כשכבר לא יהיה במי לתמוך אותה. דרויאנוב מציין שבימי המהפכה הרוסית הראשונה נפוצה שם גרסה מקבילה: ארנב נמלט אל הגבול כי גזרו לנעול פרסות-ברזל לכל הגמלים — „תחילה יתפסוני וינעילוני, ואחר-כך צא והבא ראיה שאין אתה גמל".

הערת דרויאנוב: בתקופת הרבולוציה הראשונה ברוסיה
ברחו רבים משם מאימת המלכות, שנלחמה ברבולוציונרים והיתה
תופסת וכובלת כל מי שנמצא חשוד על רבולוציה. ובימים ההם
היתה שגורה שם הבדיחה שלפנינו בנוסח זה: ארנב רץ לעבור את
הגבול. אמרו לו: "למה אתה רץ כל—כך?"—השיב הארנב: "כלום
אין אתם יודעים, שברוסיה ניתנה הדת להגעיל כל הגמלים פרסות—
ברזל ?"—אמרו לו: "כלום גמל אתה ?"—החזיר הוא: "מה בכך שאיני
גמל ? תחילה יתפסוני וינעילוני פרסות—ברזל, ואחר—כך צא והבה
ראיה, שאין אתה גמל" (וו. בוציאנובסקי וא' גולרבך, ‎"Русская‎
‏‎сатира первой революціи"‎ ‎1905—1906‎, לנינגראד ‎1925‎,
עמ' ‎28‎). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1946, עמ' 305) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1947

קל שבקלים עלה לתורה ובירך “אשר נתן לנו” בהתלהבות עצומה. אמרו לו:

שמא כל-כך חביבה עליך תורה? זקנך ופיאותיך אינם מעידים על כך.

החזיר הוא:

לא שהתורה חביבה עלי, אלא שבח והודיה למקום, שנתן אותה לנו ולא נתן אותה לגויים. אילו להם נתן אותה, היו הם נפרעים ממנו ומכריחים אותנו לקיימה…

ביאור: „קל שבקלים" — מופקר גמור, הרחוק מכל שמירת מצוות; „אשר נתן לנו" — מברכת התורה שמברך העולה לקריאה („אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"). התלהבותו כנה לגמרי, רק מטעם הפוך: כל עוד התורה בידי היהודים חסרי-הכוח, איש אינו אוכף אותה עליו; אילו ניתנה דווקא לגויים, בעלי הזרוע — הם כבר היו דואגים לכפות עליו לקיימה.

## בדיחה 1948

יהודי ניגש בבית-הנתיבות לאבטומטוס, המוכר כרטיסי-יציאה, ומצא כתוב: “הטל לתוך הסדק מטבע של עשר פרוטות ויצא כרטיס”. נמלך היהודי בדעתו ואמר:

כלום עשר הלכה למשה מסיני? די בחמש.

פישפש ומצא בכיסו מטבע של חמש פרוטות והטילה לתוך הסדק:

אין כרטיס יוצא.

הירהר היהודי ואמר:

דווקא עשר אתה מבקש? תהא הלכה כמותך.

פישפש ומצא בכיסו עוד מטבע של חמש פרוטות והטילה לתוך הסדק: - אין כרטיס יוצא.

תמה היהודי:

מה בקשתך עוד? שמא קנס אתה דורש בשביל שעמדתי עמך על המקח? הרי!

פישפש ומצא שלישית מטבע של חמש פרוטות והטיל גם אותה לתוך הסדק: - אין כרטיס יוצא.

בו ברגע ניגש גוי אל האבטומטוס, הטיל לתוך הסדק מטבע של עשר פרוטות – ומיד יצא כרטיס. נטפל היהודי לגוי וסיפר לו על מה שהאבטומטוס עשה לו. גיחך הגוי:

עמו עמדת על המקח? הלוא אבטומטוס הוא.

רגז היהודי:

אבטומטוס הוא? אנטישמי הוא…

ביאור: „אבטומטוס" — מכונה אוטומטית למכירת כרטיסים, חידוש טכנולוגי בזמנו; „הלכה למשה מסיני" — דין קדום שאין עליו ערעור; „תהא הלכה כמותך" — נוסח תלמודי של ויתור לבר-הפלוגתא; „עמד על המקח" — התמקח. איש השוק נושא ונותן עם המכונה כדרך שנשא ונתן כל ימיו עם מוכרים: הצעה נמוכה, ויתור, ואפילו „קנס" על עצם המיקוח — ואינו מעלה בדעתו שהיא פשוט דורשת מטבע אחד של עשר. וכשהמכונה מסרבת ליהודי ונענית לגוי, ההסבר היחיד שמתקבל על דעתו לקוח מניסיון חיים שלם: אנטישמיות.

## בדיחה 1949

אמר כומר לרב:

שמעתי, שהיהודים נוהגים לקום מפני רב ולשבת מפני כלב. כיצד אתם נוהגים כשמזדמנים לכם רב וכלב יחד?

החזיר לו הרב:

בוא ונצא יחדיו לרחוב היהודים ונראה, כיצד העם נוהג?…

ביאור: עקיצת הכומר מעמידה זו מול זו קימה של כבוד מפני רב וישיבה של זלזול מפני כלב, ומבקשת להביך: ומה תעשו כשיבואו שניהם יחד? הרב מציע מבחן מעשי — שייצאו שניהם, הרב והכומר, לרחוב היהודים ויראו מפני מי קמים ומפני מי יושבים. את זהותו של השני בצמד הוא מניח לכומר להסיק בעצמו.

## בדיחה 1950

מסית נטפל לחבורה של יהודים ואמר להם:

אלהיכם הסתיר פניו מכם. לשעבר, כשהייתם חביבים עליו, הוריד לכם את המן במדבר; עכשיו, שחטאתם לו ונמאסתם עליו, אין הוא מורידו לכם.

החזיר לו יהודי אחד מן החבורה:

אדרבה, חיבה יתירה נודעת לנו עכשיו מאת אלהינו. לשעבר הוריד לנו את המן במדבר; עכשיו הוא מורידו לנו בבתינו, שלא ירמסוהו רגלי השור והחמור…

ביאור: „מסית" — כאן: מיסיונר נוצרי; המן — הלחם שהוריד האל לישראל מן השמים במדבר (שמות טז). היהודי הופך את טענת הסתר-הפנים על ראשה בהיגיון דרשני משובח: הנס לא פסק אלא השתכלל — במקום להתפזר על פני המדבר, גלוי לרגלי כל שור וחמור, המן מגיע היום ישר אל הבית, שמור ומוגן. הפרנסה היומיומית עצמה נעשית ראיה לחיבה יתרה.

## בדיחה 1951

יהודי וכומר פראבוסלבי נזדמנו לשולחן אחד בקרון-הרסטורן של רכבת. הכומר הזמין יי"ש ושתה כוסו בבת-אחת. היהודי הזמין טה, וכשביקש לשתות, לא מצא כּפית להגיס. ביקש הכומר לקנתרו ואמר לו:

רצונך, שאתן לך את צלבי להגיס?

החזיר היהודי:

הריני מוכן ומזומן.

אמר לו הכומר:

ואין אתה חושש, שמא יגדל לך “צרקוב”[21] בכריסך?

החזיר לו היהודי:

ואין אתה חושש, שמא תצטרך להכּנס לצרקוב דרך הכניסה שלמטה?…

הערות שוליים:
- [21] “צרקוב” – בית-יראה לרוסים פראבוסלבים.

ביאור: „קרון-הרסטורן" — קרון-המסעדה של הרכבת; „יי"ש" — יין-שרף, משקה חריף; „להגיס" — לבחוש. הכומר מקנטר: אם תבחש את התה בצלב, שמא תצמח לך בבטן „צרקוב" — כנסייה פראבוסלבית (הערה [21]). היהודי, שענה קודם בשלוות „הריני מוכן ומזומן" — לשון של קבלת מצווה — מקבל גם את התמונה האבסורדית ומשלים אותה: אם הכנסייה תגדל בכרסו, מי שירצה להיכנס אליה ייאלץ לבוא דרך הפתח התחתון של הגוף. הכומר מוזמן אפוא לבית-תפילתו שלו — מאחור.

## בדיחה 1952

רוכל יהודי נכנס לכפר והגיע לביתו של כוהן הכפר. פתח הכוהן חלונו וקרא:

יהודי, מה אתה קונה?

השיב הרוכל:

אדוני כוהן, אני קונה הכל.

אמר לו הכוהן:

אם-כן, קנה מאתי כאב-שיני.

הוציא היהודי מכיסו מטבע של נחושת, הגישה לכוהן ואמר לו:

אדוני כוהן, הרי דמי-קדימה, ואת הסחורה תשמור עמך עד שאבוא ואפרע את המותר…

ביאור: „רוכל" — סוחר נודד; „דמי-קדימה" — מקדמה; „המותר" — היתרה. הרוכל מתייחס אל הלעג כאל הצעה מסחרית גמורה: משלם מקדמה של פרוטת-נחושת ומבקש שהמוכר ישמור בינתיים את „הסחורה" — כאב-השיניים — עד שיבוא לשלם את השאר. הוא, כמובן, לא יבוא לעולם, והכוהן נשאר עם כאבו.

## בדיחה 1953

רוכל יהודי נכנס לביתו של כומר ומרכּולתו על שכמו.

אמר לו הכומר:

יהודי, משקפיים יש לך במרכּולתך?

הוריד הרוכל מרכּוּלתו מעל שכמו, מצא משקפיים והניחם לפני הכומר. הרכיבם הכומר על חוטמו, הסתכל ברוכל ואמר לו:

יהודי, לא טובים המשקפיים שלך: רמאי אני רואה.

לקח הרוכל את המשקפיים מידו, הרכיבם על חוטמו שלו,

הסתכל בכומר ואמר לו:

אמת, אדוני כומר; אף אני רואה רמאי…

ביאור: „מרכולת" — סחורה. הרוכל אינו מתווכח עם העלבון — הוא רק בודק את המוצר: אם המשקפיים מראים רמאי, הם מראים אותו גם בכיוון ההפוך, כשמביטים דרכם בכומר.

## בדיחה 1954

אמר כומר ליהודי:

יהודי, מתוך פניך נשקף רמאי.

החזיר לו היהודי:

ואני לא ידעתי בלתי עתה, שפני ראי הם…

(אדוארד פוכס, Die Juden in der Karikatur" ", מינכן, עמוד 145).

ביאור: „בלתי עתה" — רק עכשיו; „ראי" — מראָה. אם הכומר רואה בפני היהודי רמאי, סימן שהפנים האלה משקפות את מי שמביט בהן. דרויאנוב נטל את הבדיחה מספרו של אדוארד פוכס „היהודים בקריקטורה", כמצוין בסופה.

## בדיחה 1955

שופט אחד חיבּב כספם של היהודים, ואותם שנא, וכשבא אליו הרב פעם אחת וגב ידו היה מלוכלך בדיו, כעס השופט:

כיצד ההין הרב לבוא אליו, וידיו לא נקיות?

פתח הרב כף-ידו, נענה ואמר:

אבל כאן, אדוני שופט, ידי נקיות…

ביאור: „חיבב כספם" — כלומר לקח מהם שוחד; „ההין" — העז. גב-ידו של הרב מוכתם בדיו — כתם של כתיבה ולימוד; אבל כשהוא פותח את כף-היד, הצד שבו מקבלים כסף, היא נקייה — נקייה כפשוטה, ובעיקר „ידיים נקיות" במובן המוסרי: בלי שוחד. העקיצה הסמויה מופנית אל השופט: אצלו דווקא הכף היא המלוכלכת.

## בדיחה 1956

כמה בתי-חרושת לסוכּר היו לו לברודסקי ברוסיה; אחד מהם נמצא במקום שלא עברה בו מסילת-ברזל, וקשה היה להביא משם את התוצרת לשוק. יום מימים נודע לו לברודסקי, שהמלכות אומרת לסול מסילת-ברזל חדשה במקומות ההם, ומיד שלח שליח מיוחד לפטרבורג בשביל להשפיע על מיניסטר הפנים, שאותו בית-חרושת ייעשה תחנה במסילה החדשה. עשה השליח שליחותו ורמז לו למיניסטר, שברודסקי מוכן להוציא לתקנת בית-חרושתו זה חמישים אלף רובל. העמיד המיניסטר פנים כעוסות ואמר:

דומה, שהאדון ברודסקי מבטיח לי שוחד של חמישים אלף רובל.

החזיר לו השליח ואמר:

מה פירוש מבטיח? אם ברודסקי מבטיח, הוא מקיים…

ביאור: משפחת ברודסקי מקייב הייתה מ„מלכי הסוכר" של רוסיה הצארית — מן העשירים והמפורסמים שביהודי האימפריה. „לסול" — לסלול; „מיניסטר" — שר. השר מעמיד פני נעלב — „דומה שמבטיחים לי שוחד" — והשליח מפרש את ההתחסדות כדאגה היחידה שיש לה מקום בעולם הזה: שמא ההבטחה לא תקוים. תשובתו, „אם ברודסקי מבטיח — הוא מקיים", מרגיעה את השר וסוגרת את העסקה בו-במקום; שני הצדדים הבינו היטב במה מדובר מן הרגע הראשון.

## בדיחה 1957

בגן-העיר נערך נשף לצורכי-צדקה. ניגש אופיצר שתוי לסוכה מקושטה, ביקש כוס יין ומזגה לו המוכרת היפה. נעץ בה האופיצר עיניו, הכיר בה שבת-ישראל היא, נשא כוסו ואמר לה:

לחיים, רחל!

החזירה לו המוכרת:

טועה אתה. רבקה השקתה את הגמלים…

ביאור: „אופיצר" — קצין; „סוכה מקושטה" — ביתן-המכירה של הנשף; „בת-ישראל" — יהודייה. הקצין השתוי, משזיהה יהודייה, קורא לה „רחל" — שם „יהודי" גנרי, בנימת התנשאות של מי שכל היהודיות אצלו אותו דבר. היא מתקנת אותו מן המקרא: בבראשית כד, כשעבד אברהם מחפש כלה ליצחק, רבקה משקה אותו על הבאר ומוסיפה „וגם גמליך אשקה". אם היא זו שמוזגת — הרי היא רבקה, ומי ששותה מידה הוא הגמל.

## בדיחה 1958

אופיצר נכנס לבית-קהווה. ניגש אליו הדייל ושאל:

מה יזמין האדון?

הכיר בו האופיצר שיהודי הוא וביקש להעליבו, נשא את קולו בכוונה שישמעו הכל, ואמר:

קהווה אני רוצה, אבל איני שותה אלא מכּלי, שלא שתה ממנו יהודי מעולם.

הלך הדייל והביא את הקהווה בעביט-לילה…

ביאור: „אופיצר" — קצין; „דייל" — מלצר, בעברית של ימי דרויאנוב; „עביט-לילה" — סיר-לילה. הדרישה המשפילה מקוימת ככתבה וכלשונה: מן הכלי הזה אכן לא שתה יהודי מעולם — ולא שום אדם אחר.

## בדיחה 1959

שני אופיצרים נכנסו לקרון של רכבת ומצאו שרובּו יהודים.

נהם אחד מן האופיצרים ואמר לחברו בקול רם:

ממון רב הייתי נותן, כדי למצוא מקום יפה, שאין בו יהודים.

נענה יהודי אחד ואמר לו:

חינם אין-כסף אראה לך מקום יפה כזה.

רגז האופיצר ושאל:

היכן הוא?

החזיר לו היהודי:

בבית-הקברות שלכם…

ביאור: „אופיצר" — קצין; „חינם אין-כסף" — בחינם גמור (לשון שמות כא, יא). המקום היחיד שמובטח שאין בו אף יהודי הוא בית-הקברות הנוצרי, שהרי יהודים נקברים בבתי-קברות משלהם. הקצין מקבל אפוא גם תשובה עובדתית וגם איחול: המקום ה„יפה" שהוא מחפש מחכה לו בקבר.

## בדיחה 1960

דחק גדול היה במסדרון של התיאטרון, ושלא מדעתו פגע מרפקו של יהודי באופיצר. כּעס האופיצר וקרא בחמתו:

חזיר!

נענה היהודי והחזיר בנחת:

שפּירא!…

ביאור: „אופיצר" — קצין. היהודי נוהג כאילו „חזיר!" לא היה קללה אלא הצגה עצמית, ומשיב בנימוס בשמו שלו — שפירא, שם-משפחה יהודי נפוץ. נעים מאוד.

## בדיחה 1961

ניבלת כּלב היתה מוטלת בשוק. עבר עליה אופיצר, עיווה חוטמו וקרא:

אין מנוס ואין מיפלט מן הז’ידים. אפילו נבלותיהם מוטלות בשוק.

היפנה אליו יהודי ראשו והחזיר לו:

טועה אתה. הלה משלכם הוא, וסימנו – אינו מהול…

ביאור: „ז'יד" — כינוי-גנאי סלאבי ליהודי; „נבלה" — פגר. היהודי עונה בזיהוי „מקצועי": הפגר אינו מהול — וברית-המילה היא הרי סימן-ההיכר של היהודי — לכן הכלב המת „משלכם" הוא. סימן-הזהות היהודי עצמו נעשה הראיה שמחזירה את העלבון אל הקצין ובני-עמו.

## בדיחה 1962

אמר יונקר גרמני ליהודי:

חבל על המנהגים הטובים והיפים, שבטלו. לשעבר היה נהוג מנהג טוב ויפה: כשהיו תולים יהודי, היו תולים גם כּלב עמו.

נענה היהודי ואמר:

אשרינו וטוב חלקנו, שאני ואתה לא היינו בדורות ההם…

ביאור: „יונקר" — אציל-קרקעות פרוסי; „אשרינו וטוב חלקנו" — לשון תפילה של הודיה. תליית כלב לצד יהודי נתלה הייתה מנהג-השפלה של ימי-הביניים בגרמניה, ועליו מתגעגע היונקר. היהודי אינו מתווכח — רק מברך על כך ששניהם לא חיו „בדורות ההם": שהרי אילו נתלה הוא, ברור מי היה ממלא לצדו את תפקיד הכלב. דרויאנוב מציין שהבדיחה נדפסה כבר ב-1789, באנציקלופדיית אנקדוטות שיצאה בליפציג.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו כבר הובאה בקובץ ‎-Anecdoten‎
‏‎"Encyclopedie"‎, שנדפס בליפציג בשנת ‎1789‎ (סי' ‎224‎, עמ' ‎168‎). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1962, עמ' 309) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1963

אמר המאיור סטאפינסקי רחב-הכתפיים להירשל הרוכל:

הירשל, מדוע אתה כה צנום ודל? חוששני, שפישפש היה אביך.

החזיר לו הירשל:

לא כך, אלא אני צנום ודל, משום שהיה לי רק אב אחד…

ביאור: „מאיור" — רב-סרן; „פישפש" — פשפש, החרק הטפיל. על העלבון „אביך היה פשפש, ולכן אתה צנום" עונה הירשל שהוא צנום מפני שהיה לו אב אחד בלבד — ומכאן שרוחב-כתפיו של המאיור בא לו מריבוי אבות. עקיצה על אמו של הקצין, עטופה בהיגיון תמים לכאורה.

## בדיחה 1964

רוכל יהודי נכנס לחצרו של אופיצר. נשקף האופיצר בעד החלון וקרא:

ז’יד, מהר וצא! כּלבּי שונא את היהודים.

נאנח היהודי והחזיר:

אוי ואבוי לנו! הגענו לכך, שכל כלב שונא-ישראל הוא…

ביאור: „רוכל" — סוחר נודד; „אופיצר" — קצין; „ז'יד" — כינוי-גנאי סלאבי ליהודי. האנחה „כל כלב שונא-ישראל הוא" נשמעת כקינה על שנאה שהגיעה כבר עד הכלבים, אבל נקראת גם הפוך: כל שונא-ישראל — כלב הוא. הקצין בכללם.

## בדיחה 1965

אופיצר ויהודי בקרון אחד. אחרי האופיצר כרוך כּלבּו המלומד ומפליא לעשות כל מיני להטים: הולך על שתיים, רוקד, משים עצמו פגר… נהנה האופיצר ואמר ליהודי:

“מושקה”[23] שלי מהו בעיניך?

החזיר לו היהודי:

חבל, ש"מושקה" הוא. אילמלא כך, ודאי כבר היה אופיצר…

הערות שוליים:
- [23] “מושקה” – סירוס על השם “משה”.

ביאור: „אופיצר" — קצין; „מושקה" — סירוס לגלגני של השם „משה", כינוי-גנאי ליהודי (הערה [23]) — כך קרא הקצין לכלבו. תשובת היהודי חותכת לשני הצדדים: אילולא שמו היהודי, הכלב הפיקח כבר היה קצין — כלומר יהודי לא יקודם לעולם, מוכשר ככל שיהיה; ולדרגת קצין, מסתבר, מספיקים כישוריו של כלב.

## בדיחה 1966

ויהודי בקרון אחד. הגוי מגנה ומחרף את היהודים.

היהודי מקשיב פעור-פה ושותק. רגז הגוי:

יהודי, למה פיך פערת? הלבלעני אתה אומר?

החזיר היהודי:

חלילה! חזיר אסור לנו מן התורה…

ביאור: „פעור-פה" — בפה פתוח; „הלבלעני אתה אומר" — האם בכוונתך לבלוע אותי (על משקל „הלהרגני אתה אומר", שמות ב, יד). על השאלה הלגלגנית עונה היהודי בנימוק הלכתי צנוע: אי-אפשר לבלוע אותך — חזיר אסור לנו מן התורה. העלבון הגס ביותר, עטוף בדין כשרות. דרויאנוב מציין שהבדיחה נדפסה כבר בקובץ אנקדוטות רוסי שיצא בפטרבורג ב-1809.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו כבר הובאה בקובץ ‎Анекдоты‎
‏‎"русскіе"‎, שנדפס בפטרבורג בשנת ‎1809‎ (כרך ב', סי' ‎297‎,
עמ' ‎97‎). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1966, עמ' 310) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 1967

אופיצר ויהודי נסעו בקרון אחד. נשקפו שניהם בעד החלון וראו: הר קרח. ליגלג האופיצר ואמר:

פעם אחת ירק יהודי על ראשו של הר זה, ומיד נעשה מדבר-שממה.

הסתכל היהודי בקרחתו של האופיצר, נענה ושאל:

כלום גם על ראשך ירק יהודי?…

ביאור: „הר קרח" — הר חשוף, בלא עץ ועשב. הקצין ממציא אגדה אנטישמית: יריקה של יהודי הפכה את ההר לשממה. היהודי אינו מתווכח עם ה„עובדה" — הוא פשוט מיישם אותה על השממה הקירחת הקרובה ביותר: קודקודו של הקצין.

## בדיחה 1968

יהודי ואופיצר רוסי נזדמנו לקרון אחד. ראה היהודי שני עיתונים מונחים לפני האופיצר: “נובויה וורמיה” ו"רטש"[25], ואמר לו:

ממה נפשך: אם אנטישמי אתה – ה"רטש" למה לך, ואם אין אתה אנטישמי – מה לך ול"נובויה וורמיה?"

החזיר לו האופיצר:

ה"נובויה וורמיה" לקריאה, וה"רטש" לצורך ידוע.

נענה היהודי ואמר:

אם כך, חוששני, שאחוריך יחכמו מראשך…

הערות שוליים:
- [25] לשעבר שני עיתונים רוסיים גדולים: הראשון – אנטישמי והשני – ליבראלי.

ביאור: „נובויה וורמיה" ו„רץ'" — שני עיתונים רוסיים גדולים של התקופה, הראשון אנטישמי והשני ליברלי (הערה [25]); „ממה נפשך" — תבנית טיעון תלמודית: כך או כך, אתה נתפס בסתירה; „לצורך ידוע" — לשון נקייה לבית-הכיסא. הקצין מודה שהוא קורא את העיתון האנטישמי ומקנח בעיתון הליברלי — והיהודי רק מסכם את מאזן ההשכלה: החוכמה מגיעה אל אחוריו של הקצין וההבל אל ראשו, ולכן סוף אחוריו להחכים מראשו.

## בדיחה 1969

יהודי וגוי ישבו על ספסל אחד בגן-העיר. הראה הגוי על האילנות שבגן ואמר ליהודי:

כאילנות הללו כך הן האומות: הרוסים-אלונים, הגרמנים-ליבנה, הפולנים-תירזה… והללו,- הוסיף הגוי ורמז כלפי הברקנים שבצידי-הגדר, - ישראל הם.

החזיר לו היהודי ואמר:

תדע שכּך: הכל יפה לצורך ידוע, חוץ מן הברקנים…

ביאור: „ברקנים" — קוצים; „תירזה" — עץ הטיליה; „לצורך ידוע" — לשון נקייה לבית-הכיסא. הגוי מחלק לאומות עצים אצילים, ולישראל מקצה את הקוצים שלצד הגדר. היהודי מקבל את החלוקה ברצון והופך אותה: עלי האלון, הליבנה והתירזה יפים כולם לקינוח אחוריים — ורק בברקנים הדוקרניים אי-אפשר להשתמש לכך.

## בדיחה 1970

גוי ישב על ספסל בגן-העיר. ניגש יהודי וביקש גם הוא לשבת. זעם הגוי וקרא:

ז’יד:

נענה היהודי ושאל:

מניין לך, שיהודי אני? שמא מכנסי-זכוכית אני לבוּש?…

ביאור: „ז'יד" — כינוי-גנאי סלאבי ליהודי. סימן-ההיכר הגופני הוודאי של יהודי — ברית-המילה — חבוי מתחת למכנסיים, ומכאן ההיתממות החצופה: בלי מכנסי-זכוכית שקופים, מניין לך בכלל שיהודי אני?

## בדיחה 1971

גוי ויהודי יושבים על ספסל אחד בגן. הגוי מזין עינו בזיו-הגן ונהנה הנאה מרובה:

הוי, כמה ירוקים האילנות!

מפהק היהודי ונענה:

סלקא דעתך, שיהיו האילנות כחולים?…

ביאור: „סלקא דעתך" — ארמית: „וכי עולה על דעתך?", לשון בית-המדרש לדחיית הנחה מופרכת. מול התפעלותו הפשוטה של הגוי מיפי הגן שולף היהודי, בפיהוק, את כלי הפלפול: אילנות ירוקים — מה החידוש? וכי חשבת שיהיו כחולים? לגלוג עצמי על יהודי בית-המדרש, שמוחו מאומן בקושיות עד שאיבד את היכולת סתם ליהנות מאילן ירוק.

## בדיחה 1972

שני יהודים עמדו לפני מצבתו של מולטקה בברלין וסיפרו בשיבחו, ויותר משדיברו בפה ולשון דיברו בידיים ובאצבּעות, כמנהג ישראל. עבר עליהם ליטננט גרמני והתחיל מחקה תנועותיהם.

הרים אחד מהם ידו כלפי המצבה ואמר למלגלג:

אדוני ליטננט, עד שאתה מחקה אותנו, מוטב, שהיית מחקה אותו…

ביאור: מולטקה — הלמוט פון מולטקה, המצביא הפרוסי המהולל, מגיבוריה הלאומיים של גרמניה; „ליטננט" — קצין זוטר. הקצין מלגלג על תנועות הידיים המלוות את דיבורם של היהודים, והיהודי מציע לו מושא חיקוי הולם יותר — האיש הגדול שעל המצבה. בהצעה טמון העוקץ: המרחק בין הליטננט הזוטר, שעיסוקו לחקות רוכלים, ובין מולטקה שבצלו הוא עומד.

## בדיחה 1973

שני אופיצרים גרמנים, מבני בניה של “החיה הצהובה”, הסבו על שולחן אחד בבית-קהווה. ניגש יהודי וביקש לשבת גם הוא.

קידמו הדייל ולחש לו:

הללו אנטישמים הם!…

החזיר לו היהודי בקול רם:

אין בכך כלום. כל-זמן שהם מתנהגים בנימוס, יכולים הם להישאר כאן במקומם…

ביאור: „החיה הצהובה" — „החיה הבלונדית" (die blonde Bestie) של ניטשה, דימוי שנעשה כינוי לגזע הגרמאני הלוחם; „צהוב" שימש אז במובן „בלונדיני", והקצינים מוצגים בלעג כ„בני-בניה". „דייל" — מלצר. הדייל מזהיר בלחש, בטוח שהיהודי יעדיף להסתלק; היהודי עונה דווקא בקול רם, שהקצינים ישמעו, והופך את התפקידים — הוא בעל-הבית הסלחן, המרשה לאנטישמים להישאר במקומם כל עוד יתנהגו בנימוס.

## בדיחה 1974

גוי ויהודי טיילו יחדיו מחוץ לעיר והגיעו לגרדום. אמר הגוי ליהודי:

מה היית עושה, אילו העלו לגרדום כל מי שראוי לכך?

החזיר לו היהודי:

על-כורחי הייתי מטייל יחידי…

ביאור: „גרדום" — עמוד-תלייה. הגוי רומז שמקומו של היהודי שם; היהודי עונה בהיסק יבש — אילו נתלה כל מי שראוי לכך, „על-כורחי הייתי מטייל יחידי" — כלומר מבין שני המטיילים רק אחד היה נשאר על הקרקע, ולא זה ששאל.

## בדיחה 1975

הביטה וראה! – קרא גוי ליהודי. – אחד משלכם תלוי על העץ.

ואתה מה דעתך, - החזיר לו היהודי, - שהעץ כּולו לכם הוא?…

ביאור: „העץ" — הגרדום. הגוי מתגאה בכך שיהודי נתלה, והיהודי משיב בשאלת בעלוּת: „וכי העץ כולו שלכם?" — אל תתפאר, על אותו עץ תלויים משלכם די והותר; תלייתו של יהודי אחד אינה הופכת את הגרדום לנחלה יהודית.

## בדיחה 1976

יהודי עשיר גליצאי קנה חולסאות והעסיק בהן מאות פועלים פולנים. שיבחו מושל-העיר ואמר לו:

יפה פעלך בעיני ומובטחני, שפועליך נוהגים בך כבוד כראוי לך.

השיב לו היהודי בעל-החולסאות:

הכל לפי מזג-האוויר.

תמה המושל:

מה עניינו של מזג-האוויר לכאן?

הסביר לו היהודי בעל-החולסאות:

בסתיו אדון לונשטיין אני, בחורף – האדון רב-החסד, באביב – לונשטיין היהודי, ובקיץ – היהודי המזוהם[26]…

הערות שוליים:
- [26] משנכנס סתיו פוסקת העבודה בחולסאות, ומכן ואילך עד סוף החורף זקוקים הפועלים להלוואותיו של בעל-החולסאות; באביב מתחילה העבודה, ועד סוף הקיץ גובה בעל-החולסאות מאת הפועלים מה שהילווה להם.

ביאור: „חולסאות" — מחצבות חול, בלשון חכמים; מפעל עונתי שהעבודה בו נפסקת בחורף. הערת השוליים (הערה [26]) היא מפתח הבדיחה: משנכנס סתיו פוסקת העבודה והפועלים נזקקים להלוואות מבעל-המפעל; באביב היא מתחדשת, ובקיץ הוא גובה מהם את חובם. מכאן „מזג-האוויר": כשהפועלים לווים הוא „האדון רב-החסד", וכשהוא בא לגבות — „היהודי המזוהם". הכבוד שהמושל התפעל ממנו אינו אלא פונקציה של כיוון זרימת הכסף.

## בדיחה 1977

שאל אציל פולני לבנקאי יהודי:

מה בין “ישראלי” ל"יהודי"?

החזיר לו הבנקאי:

“ישראלי” הוא יהודי המלווה את האציל בשעת דחקו; “יהודי” הוא ישראלי, התובע את הלוואתו מאת האציל אפילו בשעת ריווחו…

ביאור: „ישראלי" נחשב כינוי מכובד, „יהודי" — כינוי גנאי; וההבדל, מתברר, תלוי רק בכיסו של האציל: כל עוד היהודי מלווה לו — הוא ראוי לכבוד; משהוא מעז לבקש את שלו בחזרה, אפילו כשיש לאציל ממה לשלם — הוא שב להיות „יהודי". התווית הולכת אחר האינטרס, לא אחר האדם.

## בדיחה 1978

יהודי ביקש לקנות מאת אציל פולני תבואה בהקפה. סירב האציל ואמר:

על סמך מה אאמינך?

השיב היהודי:

על סמך הן-צדקי, שביום פלוני אשלם.

התריס האציל ואמר:

מה לו ליהודי ולהן-צדק? אם ממון בעין אין לך בשעה זו, תן שווה-כסף לערבון.

החזיר היהודי:

מסכים… לפני כמה שנים לווה מאתי אחיך האציל כסף כפליים כּשוויה של התבואה שלך, ובהן-צדקו הבטיח לשלם את המלווה בזמנה, כל אותן השנים היה שווה-כסף זה בידי; עכשיו הריני מוכן ומזומן למוסרו לידך לשם ערבון…

ביאור: „בהקפה" — באשראי; „הן-צדק" — מילת כבוד, הבטחה שבעל-פה; „ממון בעין" — כסף מזומן; „ערבון" — משכון. האציל מטיח עלבון — הבטחתו של יהודי אינה שווה כלום — ודורש חפץ בעל ערך. היהודי נענה ברצון: יש בידו „שווה-כסף" — הן-הצדק שנתן אחי האציל על הלוואה גדולה פי שניים משווי התבואה, ומעולם לא קיים. ה„ערבון" המוצע מוכיח בדיוק ההפך ממה שהאציל טען: מי שדיבורו חסר ערך הוא האציל, לא היהודי.

## בדיחה 1979

הנוסע של התא 12 חלה מחלה מידבּקת ומת. הסתיר רב החובלים את הדבר מאת הנוסעים אשר באנייה. קרא לשני מלחים ואמר להם:

בלילה תוציאו את המת מן התא ותטילו אותו אל הים.

רשמו המלחים מספר התא והלכו להם. למחר השכים רב-החובלים ונכנס אל התא: המת מוטל בּמיטתו. סגר את התא והלך אל המלחים ואמר להם:

מדוע לא קיימתם מצוותי?

תמהו המלחים:

כיצד לא קיימנו? קיימנו. בלילה נכנסנו לתא מספר 21 ומצאנו יהודי זקן מוטל בּמיטה. מיד הרימונו אותו וסחבנוהו לשפת האנייה. התחיל בועט וצועק, שהוא חי ולא מת, ולא נשמענו לו והטלנו אותו על הים. מי פתי יאמין ליהודי?…

ביאור: הומור שחור: המלחים החליפו 12 ב-21 והשליכו לים אדם חי, וזעקותיו לא הועילו לו — שהרי „מי פתי יאמין ליהודי". הדעה הקדומה שאין דיבורו של יהודי נאמן נעשית כאן רצחנית כפשוטה: אפילו הצעקה „אני חי" נדחית כשקר של יהודי.

## בדיחה 1980

יהודי זקן, חזן-מורה-שוחט בקהילה קטנה באשכנז, עמד לדין לפני שופט שונא-ישראל. התכּוון השופט להרעימו, ולא קרא לו בשמו, אלא קרא לו “אדון שוחט”. כשנגמר המשא-והמתן אמר השופט לזקן:

אדון שוחט, שמא יש בפיך עוד דבר להוסיף?

החזיר לו הזקן ואמר:

הן, אדוני השופט; עוד דבר אחד קטן יש בפי להוסיף: חזן אני לגדולים, מורה – לילדים, ושוחט – לבהמות…

ביאור: בקהילות קטנות שימש אדם אחד גם חזן, גם מלמד ילדים וגם שוחט; „אשכנז" — גרמניה. השופט מקפיד לכנותו דווקא „אדון שוחט" — הנחות שבתאריו — כדי להשפילו. הזקן משיב במעין הבהרה עניינית — חזן לגדולים, מורה לילדים, שוחט לבהמות — ומניח לשופט להסיק לבדו: מי שבוחר לפנות אליו כאל שוחט משבץ את עצמו בקהל לקוחותיו של השוחט.

## בדיחה 1981

לאיטלקי בניו-יורק נולד ילד שלישי. הטבילו כדת וכהלכה ואמר לקרוביו:

חסל! מעכשיו איני מוליד עוד. בפניכם אני נודר.

אמרו לו קרוביו:

מה ראית?

החזיר להם אבי הילד:

מה לי ולצרה זו? כל רביעי בניו-יורק – יהודי הוא…

ביאור: על יסוד ההגזמה שכל אדם רביעי בניו-יורק הוא יהודי: האיטלקי מחיל את הסטטיסטיקה העירונית על סדר הלידות בביתו — אם יוליד רביעי, ייצא לו יהודי. מאחורי טעות הקטגוריה המשעשעת מסתתרת התפארות של יהודי ניו-יורק בעידן ההגירה הגדולה: אנחנו כבר רבע מן העיר.

## בדיחה 1982

בתרס"ב היתה לציוני רוסיה ועידה גדולה במינסק, ובאו אליה הרבה צירים ואורחים.

באחד מימי-הוועידה ההם נכנס גראף פולני לחנות-יין של יהודי. קנה מה שקנה, ואגב קנייה עקץ את בעל-החנות ואמר לו:

שמועה שמעתי, שהשבוע נתייקרו במינסק בצלים ושומים.

החזיר לו היהודי:

אף אני שמועה שמעתי: כשהיתה כאן לפני ימים מועטים התערוכה החקלאית הגדולה של בעלי-האחוזות והאצילים הפולנים נתייקרו במינסק - יין ונשים…

(ז' דויד [דוד זוכוביצקי], “ימי מינסק”, “דבר” גליון 2316).

ביאור: בתרס"ב (1902) התכנסה במינסק ועידת ציוני רוסיה, והעיר התמלאה אורחים יהודים. „גראף" — רוזן. עקיצתו — שבצל ושום התייקרו — נשענת על הלעג הישן למאכלי היהודים העניים ול„ריח היהודי". היהודי משיב באותו מטבע בדיוק: כשהתכנסו במינסק בעלי-האחוזות והאצילים הפולנים לתערוכה החקלאית, התייקרו יין ונשים. כל ציבור מייקר את מה שהוא צורך — היהודים ירקות פשוטים, האצילים שתייה וזנות.

## בדיחה 1983

פולני ויהודי ישבו סמוכים זה לזה בתיאטרון של תערובת ( “Variet ä t” ). עלה כּנר על הבימה, ניגן יפה וכל הקהל מחא לו כף. נהנה היהודי ואמר:

משלנו הוא זה.

ירד הכּנר ועלתה רקדנית על הבימה, רקדה ריקוד יפה וכל הקהל מחא לה כף. שוב נהנה היהודי ואמר:

משלנו היא זו.

ירדה הרקדנית ועלה זמר על הבימה, שר שיר יפה וכל הקהל מחא לו כף. חזר היהודי ואמר:

משלנו הוא זה.

נתרגז הפולני וקרא:

אוי, יזוס!

נענה היהודי ואמר:

אף זה משלנו הוא…

ביאור: תיאטרון-תערובת (וריאטה) — מופע בידור מעורב של נגינה, שירה וריקוד. „משלנו" — יהודי. אחרי שהיהודי מנכס לעמו כל אמן מצליח, מתפרץ הפולני בקריאת הקודש הנוצרית „יזוס!" — ישו — ונופל היישר אל הרשימה: גם ישו נולד יהודי.

## בדיחה 1984

אחרי מלחמת-העולם, ערב ועידת-השלום, נזדמנו למקום אחד איגנץ פּאדרבסקי, מנהיגם של הפולנים, ולואי מרשל, מנהיגם של יהודי אמריקה. אמר פּאדרבסקי למרשל:

אם ועידת-השלום לא תקיים דרישותיה של פולניה, יתרגז עמי וישחט את כל היהודים.

החזיר מרשל לפּאדרבסקי:

אם ועידת-השלום תקיים דרישותיה של פולניה, ישתכר עמך ובוודאי ישחט את כל היהודים…

ביאור: איגנצי פדרבסקי — הפסנתרן המהולל שעמד בראש ממשלת פולין העצמאית; לואי מרשל — עורך-דין וממנהיגי יהדות אמריקה, שנאבק בוועידת השלום בוורסאי (1919) על זכויות היהודים במזרח אירופה; ברקע — גל הפוגרומים בפולין באותן שנים. מרשל משלים את איומו של פדרבסקי לכדי מלכוד מושלם: תתאכזב פולין — תשחט יהודים מרוב כעס; תנצח — תשחט אותם מרוב שמחה משכרת. גורל היהודים אינו תלוי כלל בתוצאה, וזה כל העניין.

## בדיחה 1985

קטעים מפרשת היטלר:

אשה גרמנית ילדה תאומים וקראה לאחד פאול על שמו של הינדנבורג, ולשני קראה אדולף על שמו של היטלר. נכנסה אצלה חברתה וראתה, שהילדים דומים זה לזה, ואמרה לאם:

היה לך לקשור שני על ידו של אחד מהם, כדי להכיר בין זה לזה.

החזירה האם:

אין צורך. פאול ישן כל היום, ואדולף צועק כל היום…

ביאור: פאול פון הינדנבורג — נשיא גרמניה הישיש, שנתפס כסביל ומנומנם; אדולף היטלר — הדמגוג הצרחן. „לקשור שני" — חוט שני, חוט אדום לסימן, כמעשה המיילדת בתאומי תמר (בראשית לח). אלא שהאם אינה זקוקה לחוט: התינוקות כבר מגלמים את שמותיהם — פאול ישן כל היום, אדולף צועק כל היום.

## בדיחה 1986

היטלר שלח מכתב למוסוליני וקרא לו: “חבר יקר”. נעלב מוסוליני ואמר:

מה חבר הוא לי? אני בנאי ובניתי ארצי, הוא צבע – וליכלך ארצו…

ביאור: היטלר היה בצעירותו צייר כושל, ומכאן הלגלוג הרווח עליו כ„צַבָּע" — צובע קירות. מוסוליני ה„בנאי" דוחה את החברוּת: הוא בנה את ארצו, ואילו ה„צבע", שכל מלאכתו לצבוע ולייפות, רק ליכלך את שלו.

## בדיחה 1987

טשארלי טשאפלין שלח מכתב להיטלר וכתב לו:

“מוחלני לך, שעשית שפמך כשפמי; אבל איני יכול למחול, שמשעה שעשית שפמך כשפמי צוחקים לך יותר משצוחקים לי”…

ביאור: צ'פלין והיטלר נשאו אותו שפם-מברשת מפורסם. „תלונתו" של הקומיקאי הגדול — שמאז חיקה היטלר את שפמו צוחקים לו יותר — היא ההשפלה המושלמת: הרודן מוצג כליצן מתחרה, מגוחך אף מצ'פלין עצמו.

## בדיחה 1988

משגזר היטלר על היהדות, שהיא אסורה, גורשו מגן-החיות האריות והזאבים והצבאים, ששמותיהם מעידים על יהדותם, ולא נשארו אלא הסוסים והחמורים והחזירים…

ביאור: אריה, זאב וצבי — שמות יהודיים שגורים (לייב, וולף והירש ביידיש), ולכן „שמותיהם מעידים על יהדותם" והם מגורשים מגן-החיות. מה שנשאר אחרי ה„טיהור" מדבר בעד עצמו: גרמניה בלי יהודיה נותרת עם סוסים, חמורים וחזירים.

## בדיחה 1989

אמר יהודי לחברו:

תמה אני על היטלר: ב"חדר" וב"ישיבה" לא למד, והוא גדול מן הגדולים שברבנים.

תמה חברו ושאל:

זו מניין

הסביר לו הלה:

שמא ראית מימיך רב, ואפילו גדול שבגדולים שעל-פיו חזרו בתשובה יהודים מחללי-שבתות? ואילו היטלר בדיבור אחד הביא כל יהודי גרמניה לידי כך, שסגרו חנויותיהם בשבת…

(יום-החרם, שהוכרז על חנויותיהם של יהודי גרמניה בראשון באפריל 1933, חל בשבת).

ביאור: „חדר" — בית-הספר הדתי לילדים; „ישיבה" — מוסד ללימוד תלמוד; „מחללי-שבת" — יהודים שאינם שומרים שבת. חרם הנאצים על חנויות היהודים הוכרז ב-1 באפריל 1933 — שחל בשבת. מכאן ה„שבח" המר: מה שלא עלה בידי שום רב — להביא את יהודי גרמניה המתבוללים לסגור את חנויותיהם בשבת — השיג היטלר „בדיבור אחד".

## בדיחה 1990

שאלה נשאלה בחבורה של יהודים:

מה בין ימי-נפוליאון לימי-היטלר?

השיב אחד מן החבורה:

בימי-נפוליאון נדדו רק שני גרינאדירים לצרפת[27], ואילו בימי-היטלר נדד רחוב-הגרינאדירים כּולו לצרפת…

(רחוב הגרינאדירים בברלין הוא אחד הרחובות של הרובע, המרובה בתושבים יהודים, ועם עלייתו של היטלר לשלטון הוכרחו רבים מהם לנדוד לצרפת. –

החומר של שש הבדיחות האחרונות [הסימנים 1990–1985] נרשם על-פי ה"טאג" הניו-יורקי מיום השישי באבגוסט 1933).

הערות שוליים:
- [27] Nach Frankreich zogen zwei Grenadier"", היינה, ספר-השירים.

ביאור: „שני גרנדירים נדדו לצרפת" — שורת הפתיחה של שירו הנודע של היינה על חייליו של נפוליאון (הערה [27]); גרנדיר — חייל רגלים מובחר. רחוב-הגרנדירים בברלין היה מרחובות הרובע היהודי הצפוף, ועם עליית היטלר ב-1933 נמלטו רבים מתושביו לצרפת. השנינה — משני גרנדירים בשיר לרחוב-גרנדירים שלם במציאות — נרשמה בעיתון היהודי הניו-יורקי „טאג" עוד באוגוסט 1933, כשגל הפליטים היה בעיצומו.

## בדיחה 1991

יהודי שכר בית מאת היטלר. לימים נתקלקל בית-הכיסא ובא היהודי אצל היטלר וביקש, שיצווה לתקן. כּעס היטלר וגרשו מעל פניו. למחר חזר ובא היהודי וידו נשואה למעלה כמנהג היטלראים. נחה דעתו של היטלר ואמר ליהודי:

סוף-סוף קיבלת גם אתה עליך מנהג היטלר!

החזיר לו היהודי:

חס ושלום! לא באתי אלא להגיד לך, שהטינוּף שלך כבר הגיע עד כאן…

ביאור: היטלר רואה בזרוע המושטת את הצדעת ה„הייל" הנאצית, אבל היהודי בסך הכול מסמן גובה: הטינוף — השופכין מבית-הכיסא המקולקל, וממילא גם טינופו של בעל-הבית עצמו — כבר הגיע עד כאן. סמל הנאמנות של המשטר הופך למד-גובה של הזוהמה.

## בדיחה 1992

היטלראים ישבו בחבורה ודנו:

מי שאינו ארי טהור, מה דינו: גירוש, או קיצוץ זכיות בלבד?

לבסוף נימנו וגמרו:

דווקא גירוש.

היה שם יהודי מומר, קם ופשט ידו לצלב, שעמד על השולחן ואמר:

ישו’קה, היכבד וצא!…

ביאור: „מומר" — יהודי שהתנצר. הוא פשוט לוקח את ההחלטה ברצינות גמורה: לפי תורת הגזע גם ישו — יהודי, לא „ארי טהור" — דינו גירוש, והוא פונה אל הצלב בנימוס: „היכבד וצא". הרדוקציה לאבסורד חושפת שהגזענות הנאצית פוסלת את מייסד דתם של הרודפים עצמם.

## בדיחה 1993

יהודי בא אצל היטלר:

בגרמניה נולד ומגרמניה לא יצא מימיו. עכשיו מגרשים אותו. אנה יפנה ואנה ילך? ירחמהו האדון הקנצלר ויתן לו לחיות גם שנותיו האחרונות בגרמניה.

הסתכל בו היטלר וראה, שזקן עומד לפניו, ואמר לו:

כמה שנות חייך?

השיב היהודי:

שבעים עד מאה ועשרים[28], אדוני הקנצלר.

תמה היטלר ושאל:

פירוש: חמישים?

חזר ואמר היהודי:

לא, אדוני הקנצלר; שבעים עד מאה ועשרים.

לא הבין היטלר ואמר:

פרש נא דבריך. כמה, למשל, שנות חיי שלי?

החזיר לו היהודי:

ארבעים וחמש עד ארבעים ושש, אדוני הקנצלר…

הערות שוליים:
- [28] הוספה זו – “עד מאה ועשרים” – שגורה בפי יהודי, ופירושה, שיזכה לחיות עד מאה ועשרים שנה.

ביאור: „עד מאה ועשרים" — ברכת אריכות-הימים היהודית השגורה, כמניין שנותיו של משה (הערה [28]). היהודי בן השבעים מברך את עצמו כדרך היהודים; וכשהיטלר מבקש דוגמה משנות חייו שלו, באה התשובה „ארבעים וחמש עד ארבעים ושש" — היטלר, אז כבן ארבעים וחמש, לא יזכה אפילו לשנה אחת נוספת. קללת מוות על הרודן, מוגשת בתחפושת של חשבון גיל תמים.

## בדיחה 1994

היטלר נאם בבית-מרזח, וכרגיל שלח לשונו ביהודים.

היה שם גם יהודי אחד, וישב וקימט מצחו כאדם שתקף עליו עיון קשה. סיים היטלר נאומו וירד מעל הדוכן, ניגש לאותו יהודי ושאל:

לא יהודי אתה?

השיב היהודי:

הן, יהודי אני.

שאל היטלר:

מה לך פה ומי לך פה?

השיב היהודי:

ביקשתי לשמוע באוזני ממש דבריך עלינו.

שאל היטלר:

למה קימטת מצחך כל הזמן? שמא לא הבינות מה שאמרתי?

השיב היהודי:

אדרבה, משום שהבינותי מה שאמרת, התקשיתי בדבר אחד. היה לנו פרעה, ולזכרו אנו אוכלים מצה. היה לנו המן, ולזכרו אנו אוכלים אזני-המן. עכשיו אני מתקשה בדבר ואיני יודע, מה מאפה-תנור נאכל, אם ירצה השם, לזכרך אתה - מצה או אזני-המן?…

ביאור: „בית-מרזח" — פונדק שתייה. לזכר מפלת פרעה אוכלים בפסח מצה, לזכר מפלת המן — אוזני-המן בפורים: כל צורר שאבד זכה למאפה חג. ה„קושיה" שהיהודי מתחבט בה מניחה כמובן מאליו שגם היטלר יצטרף לרשימה — ולא נותר אלא לברר את השאלה החמורה באמת: איזה מאפה יאכלו לזכרו.

## בדיחה 1995

נחלקו היטלר וד"ר שאכט על אמנות-המסחר של היהודים.

היטלר כּפר ואמר:

אומה זו אינה מסוגלת אפילו לאמנות-המסחר.

ושאכט אמר:

אומה זו אין כמותה לאמנות-המסחר.

לבסוף אמר שאכט:

רצונך בניסיון? נזמין נאצי ויהודי ונציע לשניהם עסק חדש – חכירת העשן, היוצא מכל הארובות בברלין – ונשמע מה בפיו של זה ושל זה.

הסכים היטלר והוזמנו נאצי ויהודי. נכנס הנאצי ראשון, שמע את ההצעה, נעלב ואמר:

הלהתל בי קראתם לי?

אמר והלך לו.

נכנס אחריו היהודי, שמע את ההצעה ושאל:

דמי-חכירה לשנה כמה?

אמר לו שאכט:

כך וכך.

הסכים היהודי, שילם דמי-חכירה וניתן לו כתב-חוזה לשנה.

יצא היהודי משם, הלך לבית-חרושת גדול בברלין ואמר לבעליו:

יזהר נא מר, שלא יבזבז את העשן, היוצא מארובות בית-חרשתו, וישמרו בשבילי. לי כל העשן הברליני.

תחילה חשד בו בעל בית-החרושת, שמטורף הוא, וכשראה את כתב-החוזה התפשר עמו:

כך וכך ישלם לו שכר-עשן לשנה.

לא היו ימים מרובים, והיהודי חזר ובא אצל שאכט. אמר לו שאכט:

למה באת?

החזיר לו היהודי:

שני סעיפים הייתי רוצה לשנות בכתב-החוזה: לא לשנה אחת, אלא לחמש שנים, ולא לברלין בלבד, אלא לגרמניה כולה…

ביאור: היאלמר שאכט — נשיא הרייכסבנק ושר הכלכלה של היטלר. „חכירה" — שכירת זכות תמורת תשלום. הנאצי שומע הצעה לחכור עשן — לקנות לא-כלום — ונעלב; היהודי קונה את הלא-כלום, ניגש לבתי-החרושת, מודיע שהעשן היוצא מארובותיהם קניינו הוא, וגובה מהם „שכר עשן". העסק מכניס יפה כל-כך, שהוא חוזר להאריך את החוזה לחמש שנים ולהרחיבו לגרמניה כולה — והוויכוח בין היטלר לשאכט הוכרע מאליו.

## בדיחה 1996

מעשה וטיילו שני יהודים בשדרת-הקיסר ברלין ונתקלו בחבורה של נושאי צלב-הקרס. הכיר אחד מן היהודים בּהבהוב עיניהם שהם מבקשים אמתלה לריב ומדון, ומיד הרים מקלו והתחיל דש את חברו. נבהל הלה וקרא לו:

שמא יצאת מדעתך?

לחש לו הראשון:

הס! לשם שמירה אני מתכּוון, שלא תאונה לנו רעה מידם של אלו…

(סאמי גרונמן, Schalet" ", ברלין 1927, עמוד 230).

ביאור: „דש" — חובט, מכה. היהודי מזהה שהנאצים מחפשים רק אמתלה להתנפל, ומקדים תרופה למכה — פשוטו כמשמעו: אם היהודי כבר מוכה, אין להם עוד מה להוסיף. „שמירה" שכל היגיונה ייאוש: ההגנה היחידה שנותרה ליהודי היא להכות את עצמו תחילה. הבדיחה נדפסה אצל סמי גרונמן בברלין כבר ב-1927, שנים לפני עליית הנאצים לשלטון.

## בדיחה 1997

לודביג השמונה-עשר הוכיח את רופאו היהודי, שבכניסתו אין הוא נוהג כבוד בצלם, העומד על השולחן, ואינו משתחווה לו.

החזיר לו הרופא:

אדוני מלך, פעם אחת השתחוויתי לו, והוא לא שעה אלי וגם בראשו לא נענה לי. מכאן למדתי שאין רצונו שישתחווה לו יהודי וישאל בשלומו…

ביאור: לודוויג השמונה-עשר — מלך צרפת שלאחר נפילת נפוליאון; „צלם" — צלב או פסל נוצרי, שיהודי נמנע מלהשתחוות לו. הרופא עוטף את הסירוב בענווה מנומסת: הוא ניסה, והצלם לא השיב לו שלום ואף לא הנהן — סימן שאינו חפץ בהשתחוויית יהודי. ומתחת לנימוס מבצבץ העוקץ: פסל שאינו יכול אפילו להניד ראש — מה טעם להשתחוות לו.

## בדיחה 1998

בחורה בת-ישראל הגישה בקשה לשר גדול. רמז לה השר על פסל יפה של ישו, שעמד לפניו על השולחן, ואמר לה:

לא אקרא בקשתך ולא אשמע דברייך עד אם תשקי תחילה לחתן זה.

החזירה לו הבחורה:

אדוני השר, אין זו מידת צניעות, שתקדים כלה ותשק לחתן; דין הוא, שהחתן יקדים וישק לה תחילה…

ביאור: במקום לסרב בגלוי לנשק את פסל ישו — סירוב שעלול לעלות לה ביוקר — נתלית הבחורה בכללי הצניעות: אין כלה מקדימה לנשק לחתן, שיקדים „החתן" וינשק לה תחילה. מן הפסל, כמובן, לא תבוא נשיקה לעולם — והדרישה מתאיינת מאליה.

## בדיחה 1999

מסית נטפל לחבורה של יהודים ופיתה אותם לשמד.

אמר לו אחד מן החבורה:

חייך, שאתם המסיתים כל טרחתכם אין בה ממש.

אמר לו המסית:

לחינם אתה אומר כך. הרבה יהודים ניפתים לנו.

החזיר לו היהודי:

לא לחינם אני אומר כך. כבר אמרו חכמים: שלושה מימות יוצאים לבטלה, ואלו הם: מים שיורדים לים, מים שנופלים לתוך יין ומים שמזים על יהודי כשהוא ממיר…

ביאור: „מסית" — מיסיונר; „שמד" — המרת דת; „מזים" — מתיזים, רמז למי הטבילה הנוצרית. היהודי משיב בפרודיה על מטבע הלשון החז"לי של מניין שלושה: מים היורדים לים אינם מוסיפים בו כלום, מים הנופלים ליין רק מקלקלים אותו — ומי הטבילה על יהודי הממיר את דתו אינם משנים בו דבר, שיהודי נשאר יהודי. דרויאנוב מציין שעיקר הבדיחה מסופר כבר ב„שבט יהודה" לר' שלמה אבן-וירגה, בן גירוש ספרד, ומביא מקבילה ערבית: „היהודי יהודי הוא גם לאחר ארבעים דור" בדת האסלאם.

הערת דרויאנוב: עיקרה של הבדיחה שלפנינו (שלושת המימות
שיוצאים לבטלה) מסופר כבר ב"שבט יהודה" לרבי שלמה אבן—
וירגה (הוצ' מ' ווינר, האנובר ‎1855‎, עמ' ‎17‎; הוצ' "טרקלין",
וארשה תרפ"ח, עמ' כה).
הערבי אומר: "היהודי יהודי הוא גם לאחר ארבעים דור", פירוש:
אפילו אם כבר עברו עליו ארבעים דור בדת האישלם (י' יהודה,
"משלי—ערב" א', סי' ‎861‎, עמ' קצז). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1999, עמ' 318) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2000

מסית פּיתה יהודים לשמד. אמרו לו היהודים:

מה לך ולנו? לך עבוד אתה את אלהיך, ואנחנו את אלהינו נעבוד.

אמר להם המסית:

לטובתכם אני מתכּוון, כדי להנחיל לכם גן-עדן.

אמרו לו היהודים:

כלום גם אתה תהיה בגן-עדן?

השיב המסית:

הן; אני בטוח, שמקום מוכן לי בגן-עדן.

החזירו לו היהודים:

אם-כך, יהי רצון ויינעלו שערי גן-עדן בפנינו, ולא יהא מקום לנו אלא בגיהנום…

ביאור: „מסית" — מיסיונר; „שמד" — המרת דת. היהודים אינם נכנסים לוויכוח תיאולוגי אלא הופכים את שאלת הגמול לשאלת חברה: אם למסית מובטח מקום בגן-עדן, מוטב להם גיהנום — ובלבד שלא לבלות שם את הנצח במחיצתו. דרויאנוב מציין שגם עיקרה של בדיחה זו מסופר כבר ב„שבט יהודה" לר' שלמה אבן-וירגה, בן גירוש ספרד.

הערת דרויאנוב: גם עיקרה של בדיחה זו כבר מסופר ב"שבט
יהודה" לרבי שלמה אבן—וירגה (הוצ' ווינר עמ' ‎82‎; הוצ' "טרקלין"
עמ' קטו—קטז). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2000, עמ' 319) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2001

מסית פּיתה יהודי לשמד ואמר לו:

יהודי הכל חובטים אותו והוא נעשה אבק תחת רגליהם של הבריות; כיוון שמזים עליו מי-קדושה, מיד הוא חוזר ונעשה אדם.

השיב לו היהודי:

עד שאתה אומר כך, אומר אני לך אחרת: אבק יותר שחובטים אותו יותר הוא מתנשא ועולה למעלה; כיוון שנותנים עליו טיפה של מים, מיד הוא נעשה רפש ויורד למטה…

ביאור: „מסית" — מי שמפתה יהודים להמיר את דתם; „מי-קדושה" — מי הטבילה הנוצרית. המסית ממשיל את היהודי לאבק נרמס שהטבילה תעשה אותו אדם, והיהודי מקבל את הדימוי אך מתקן את הפיזיקה שלו: אבק שחובטים בו רק מיתמר ועולה, ודי בטיפת מים אחת להפכו לרפש — בוץ — ששוקע מטה. הרדיפות מרוממות את היהודי; דווקא מי-הטבילה ישקיעו אותו.

## בדיחה 2002

אמר מסית ליהודי:

מדינה של תורתכם אתם חייבים לקבל דתנו, שהרי אנו הרבים ואתם המעטים, והתורה שלכם אמרה בפירוש: “אחרי רבים להטות”[31]. החזיר לו היהודי:

שוטה! עלה לראשו של קרא: “לא תהיה אחרי רבים לרעות”…

הערות שוליים:
- [31] שמות כג, ב.

ביאור: „קרא" — פסוק, בלשון חכמים; „עלה לראשו של קרא" — חזור לתחילת הפסוק. המסית מצטט מן התורה את „אחרי רבים להטות" — הכלל שהולכים אחר הרוב — כהוכחה שהמיעוט היהודי חייב לקבל את דת הרוב. אלא שהוא קוטע את הפסוק (שמות כג, ב; הערה [31]), הפותח דווקא באזהרה: „לא תהיה אחרי רבים לרעֹת" — אל תלך אחר הרוב לעשות רע. די לקרוא את הפסוק מתחילתו כדי שה„ראיה" תתהפך לאיסור מפורש על מה שהמסית מציע.

## בדיחה 2003

אמר כוהן החצר טלר למשה בן-מנחם:

אם אתם מאמינים באלהים האב, דין הוא שתאמינו גם בבנו, שכן אתם היהודים מאמינים לבנו של עשיר גם בחיי אביו.

החזיר לו בן-מנחם:

כיצד נאמין לבן זה, ואביו חיה יחיה עד העולם?…

(ס' הנזל, Die Familie Mendelssohm" ", מהדורה יז, 1921, עמוד 30)

ביאור: משה בן-מנחם הוא משה מנדלסון, הפילוסוף היהודי הנודע של תקופת ההשכלה, וטלר — כוהן-חצר (מטיף רשמי) בברלין. טענת הכומר: יהודים נותנים אשראי לבנו של עשיר עוד בחיי אביו, בידיעה שסופו לרשת אותו — אז האמינו גם בבן האל. מנדלסון מקבל את המשל ומפיל אותו בדיוק בנקודה שהכומר שכח: אשראי כזה משתלם רק מפני שהאב סופו למות. אב שחי וקיים לעולם — בנו לא יירש דבר לעולם, ואין שום טעם לתת בו אמון.

## בדיחה 2004

מסית נטפל לחבורה של יהודים, התחיל מפתה אותם לשמד ושיבּח את אלהיו, שנולד בלי אב.

נענה אחד מן החבורה ואמר:

יהודים, עד שהלה משבּח לאלהיו, שנולד בלי אב, בואו ונשבח אנחנו לאלהינו, שנולד גם בלי אם…

ביאור: „שמד" — המרת דת. שבחו של המסית מכוון ללידת הבתולין: ישו נולד בלא אב. היהודי עונה לו בהתמחרות: אלוהינו נולד גם בלא אם — כלומר לא נולד כלל, קדמון ובלתי-נברא — ובכך הוא נשגב מכל אל „נולד".

## בדיחה 2005

כוהן פיתה יהודי לשמד ואמר לו:

מן המדורה מבקש אני להצילך.

שאל היהודי:

אישי כוהן, מאיזו מדורה?

אמר לו הכוהן:

קבלה יש בידינו? אלף-אלפי מלאכי-חבלה עורכים מדורה בגיהנום ושורפים בה את היהודים.

נענה היהודי ואמר:

אישי כוהן, אם המדורה גדולה כל-כך, מה יועילו טיפות-מים מעטות לכבות אותה?…

ביאור: „אישי כוהן" — לשון פנייה: אדוני הכומר. היהודי נוטל את איום הגיהנום כפשוטו ומודד בו גם את ה„תרופה": אם המדורה שעורכים אלף-אלפי מלאכי-חבלה ליהודים כה אדירה, טיפות מי-הטבילה המעטות ודאי לא יכבו אותה — ואם כך, מה בצע בהמרה?

## בדיחה 2006

יהודי היה יוצא ונכנס אצל כומר, והיה הכומר מפתה אותו לשמד. פעם אחת אמר לו הכומר:

אם אתה נשמע לי, אני נותן לך חמישים שקל.

החזיר לו העגלון:

עכשיו ברי לי, שכּוונתך לרמות אותי. קבלה יש בידי מאבי עליו השלום: המחליף סוס בסוס והוא נותן שכר-חליפים, בידוע, שסוסו שלו הוא הגרוע…

ביאור: „קבלה יש בידי" — מסורת שקיבלתי; „שכר-חליפים" — תוספת תשלום בעסקת החלפה. היהודי, עגלון המבין בסוסים, מחיל על הצעת הכומר את חוכמת שוק הסוסים: מי שמציע סוס תמורת סוסך ועוד מוסיף כסף מכיסו — בידוע שסוסו הוא הגרוע. ואם הכומר מוכן לשלם חמישים שקל כדי שהיהודי יחליף דת בדת, סימן שהסחורה שהוא מציע נחותה משל היהודי. דרויאנוב מציין שבדיחה זו מסופרת גם אצל הצוענים.

הערת דרויאנוב: כך מסופרת גם בדיחה צוענית (קרויס,
"ציגיינער", עמ' ‎15—17‎). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2006, עמ' 320) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2007

ההוא שביקש להמיר וישב לפני הכוהן ולמד תורת-השילוש: “שלושה שהם אחד: האב והבן ורוח-הקודש, ויפה כוח הבן ככוח האב”.

תמה היהודי ואמר:

אישי כוהן, אי-אפשר שכך הוא, שהרי האב הוליד בן, ואילו הבן עקר הוא…

ביאור: „עקר" — מי שאינו מוליד. המומר-לעתיד לומד מפי הכומר שכוח הבן שווה לכוח האב, ומקשה קושיה של בית-מדרש: הרי האב הוליד בן, ואילו הבן לא הוליד מעולם — עקר הוא — וכיצד יהיו כוחותיהם שווים? היגיון למדני פשוט מפרק את מסתורין השילוש מבפנים, ודווקא מפי מי שבא ללמוד את הדת החדשה, לא להתפלמס איתה.

## בדיחה 2008

כוהן פיתה יהודי לשמד. אמר לו היהודי:

אישי כוהן, איני נשמע לך. אתם, שמרובים היו אלהיכם, תיתי לכם, שאין אתם נכנעים עכשיו אלא לשלושה. אני, שמעולם לא היה לי אלא אלוה אחד, למה לי להיכנע מעתה לשלושה?…

ביאור: „תיתי לכם" — ביטוי ארמי: ייזקף הדבר לזכותכם. היהודי מודד דתות במספר אלוהיהן: הגויים, שעבדו לאלים רבים, אכן התקדמו כשצמצמו אותם לשלושה — האב, הבן ורוח הקודש שבשילוש הנוצרי. אבל מי שמעולם לא היה לו אלא אל אחד, קבלת השילוש היא בשבילו נסיגה: מאחד לשלושה. ובדרך אגב נרמז שהשילוש קרוב לאלילות יותר משהוא קרוב לייחוד גמור.

## בדיחה 2009

בחדר-הגוססים ניגש הכוהן הנוצרי לחייל יהודי פצוע, הציץ עליו ולחש לו:

בני, הגיעה השעה שתדאג לנשמתך. שמא אתה יכול להאמין באחד שהוא שלושה?

אסף החייל הגוסס שארית כוחו, פקח עיניו והחזיר:

אישי כוהן, אני הולך למות, ואתה עומד עלי וחד לי חידות…

ביאור: „חד לי חידות" — מציג לי חידות. החייל הגוסס פוטר את סוד השילוש — „אחד שהוא שלושה" — כחידת חשבון סתומה שאין לאדם ההולך למות פנאי לפצח בה, ובמשפט עייף אחד שומט את הקרקע מתחת למיסיון של הרגע האחרון.

## בדיחה 2010

בחור צעיר, בנו יחידו של זקן מופלג, הלך לעיר אחרת ומת שם מיתה חטופה. נודע הדבר לקרוביו וישבו ודנו:

מי ילך לבשר לזקן בשורה רעה זו?

נענה אחד מן הקרובים ואמר:

אני אלך.

נכנס אצל הזקן ומעניין לעניין קבל על אותו בחור, שהוא נתפס למינות ומקדיח תבשילו ברבים. נעקרה אנחה קשה מלבו של האב הזקן?

אוי לאוזני שכך שומעות!

הוסיף קרובו של הזקן ואמר:

ולא זו בלבד, אלא…

רעד הזקן ושאל:

אלא?…

המשיך הקרוב וסיפּר:

לפני ימים אחדים הלך לכומר ו…

אוי ואבוי! – התחיל הזקן תולש שער ראשו.

סיים הקרוב:

…וכשעמד בבית-היראה שלהם, רגע אחד עד שלא הספיק לעשות אותו מעשה, נעקרה פתאום לבינה מתוך התקרה, נפלה על ראשו והרגה אותו ונשמתו יצאה ביהדות.

נגהו פניו של הזקן וקרא:

ברוך המקום!…

ביאור: „מינות" — כפירה; „מקדיח תבשילו ברבים" — ניב חז"לי למי שחוטא בפרהסיה; „בית-היראה" — כנסייה; „ברוך המקום" — ברוך האל. הקרוב הפיקח אינו מרכך את הבשורה אלא מקדים לה איום נורא ממנה: תחילה מספר לאב שבנו עומד להמיר את דתו, ורק אז — שלבֵנה נפלה עליו והרגתו רגע לפני הטבילה, „ונשמתו יצאה ביהדות", כלומר מת בעודו יהודי. בעולם שבו השמד נורא מן המוות, מות הבן נעשה בשורה טובה — והאב השכול מברך עליה את האל.

## בדיחה 2011

ההוא שהסיח צערו לחברו:

בני יחידי המיר. מה תשובה אחזיר למקום ברוך-הוא כשתגיע שעתי לעמוד לפניו לדין?

ניחמו חברו ואמר לו:

עצה טובה אני יודע, שתפטור עצמך מן הדין. תעמיד פנים כנגד המקום ברוך-הוא ותשאל אותו: "ובנך-יחידך שלך?…

ביאור: העצה החצופה: כשיעמוד לדין על בנו המומר, ישיב לריבונו-של-עולם בשאלה — „ובנך-יחידך שלך?" הרי גם „בנו-יחידו" של הקדוש-ברוך-הוא, ישו, יצא מן היהדות, ואב שבנו-שלו „המיר" לא יוכל להרשיע אב אחר על אותו הדבר. דרויאנוב מביא נוסח נאה ששמע רב מוסקבה יעקב מזא"ה מפי סגן מושל הפלך: צדיק שהגיע לגן-עדן ישב ובכה ולא נגע בסעודת הלווייתן ושור-הבר, כי השאיר בעולם בן יחיד מומר; גער בו הקדוש-ברוך-הוא: „הטוב אתה ממני? גם אני השארתי בעולם ההוא בן יחיד מומר".

הערת דרויאנוב: יעקב בן—ישעיהו מזא"ה שמע מפי באריא—
טינסקי, סגן מושל הפלך של מוסקבה, בדיחה זו בקצת שינוי—נוסח,
שיש בו משום תוספת—תבלין: מת צדיק גדול, ומיד הכניסוהו לגן
עדן. העמידו לפניו מנה יפה לווית‑הבר ושור‑הבר ולגין יין משומר,
והוא לא אכל ולא שתה וישב ובכה. הלך מיכאל השר הגדול,
הממונה על הגן‑עדן, וסיפר דברים לקדוש ברוך‑הוא, וציווה
הקדוש ברוך‑הוא להביא את הצדיק אליו. בא הצדיק ואמר לו
הקדוש ברוך‑הוא: "בני, על מה אתה בוכה ומענה בצום נפשך?"‑
השיב הצדיק: "כיצד אוכל ואשתה ולא אבכה, ואני השארתי בעולם
ההוא בן יחיד מומר?"‑ גער בו הקדוש ברוך‑הוא: "הטוב אתה
ממני? גם אני השארתי בעולם ההוא בן יחיד מומר". (מזא"ה,
"זכרונות" פרק מז, "הארץ" גליון 4773). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2011, עמ' 321) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2012

אחיו של עורך-דין יהודי המיר. למחר בא עורך-הדין לבית-המשפט וביקשו חבריו הנוצרים להרעימו ואמרו לו:

שמא לא יפה בעיניך אותו מעשה, שעשה אחיך?

החזיר הוא להם:

אדרבה, משבּח אני אותו. בשביל להיות יהודי, טיפש הוא יותר מדי…

ביאור: „להרעימו" — להכעיסו. תשובת עורך-הדין היא עלבון כפול במסווה של שבח: אחיו טיפש מכדי להיות יהודי — משמע היהדות תובעת שכל, ואילו הנצרות היא כתובת ראויה לטיפשים. הלגלגנים ביקשו לביישו ויצאו נעלבים בעצמם.

## בדיחה 2013

דוכס אחד אמר ליהודי “שלו”:

אותו מעשה, שעשו אבותיכם לבנו-יחידו של אלהים אין לו כפרה עולמית.

השיב לו היהודי:

חייך, אדוני דוכס, שאותו מעשה אינו טעון כפרה כל-עיקר. ידוע ומפורסם, שלאחר שנגמרו מעשי-בראשית חילק הבורא את עולמו לשניים: את השמים נטל לו ואת הארץ נתן לבני-אדם. באו בני דור-הפלגה ואמרו להסיג גבולו ולעלות לשמים, ומיד עשה דין לעצמו ונפרע מהם. וכשחזר הוא ואמר להסיג גבולם של בני-אדם והוריד בנו-יחידו לארץ, עשו אבותינו דין לעצמם ונפרעו הימנו…

ביאור: „דור-הפלגה" — דור מגדל בבל, שביקש לבנות מגדל שראשו בשמים ונענש בפיזור ובבלבול הלשונות; „להסיג גבול" — לפלוש לתחום הזולת. היהודי נשען על הפסוק „השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם" (תהלים קטו, טז): העולם חולק בין האל לאדם. כשבני דור-הפלגה ניסו לחדור לשמים — עשה האל דין לעצמו ונפרע מהם; וכשהאל „הסיג גבול" בכיוון ההפוך והוריד את בנו-יחידו לארץ — עשו אבותינו דין לעצמם באותה מידה בדיוק. כך הופכת האשמת „רצח האל", שרדפה את היהודים דורות, מחטא שאין לו כפרה לאכיפת גבולות מוצדקת לפי הכללים שקבע האל עצמו.

## בדיחה 2014

אמר גוי ליהודי:

רשעים אתם היהודים! את אלהינו עיניתם.

החזיר לו היהודי:

צאו ועשו אתם כך לאלהינו…

ביאור: „את אלהינו עיניתם" — האשמה הנוצרית הקלאסית: היהודים אחראים לעינויו ולצליבתו של ישו. תשובת היהודי היא אתגר בלתי-אפשרי בכוונה: את ישו, שנולד וחי כבשר-ודם, אפשר היה לענות; את אלוהי ישראל, שאין לו גוף ואין לו דמות — אי-אפשר. „צאו ועשו אתם כך לאלהינו" הוא אפוא גם קנטור חצוף וגם טיעון תיאולוגי: עצם ההאשמה מסגירה שהאל המואשם-בעינויו הוא אל בר-פגיעה, ובכך היא מפריכה את עצמה.

## בדיחה 2015

גוי רב עם יהודי וצעק:

את אלהינו הרגתם!

היסה אותו היהודי ואמר לו:

תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר. כיצד יכול אדם להרוג את אלהים?…

ביאור: „תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר" — הקשב לאבסורד שיצא מפיך. היהודי אינו מתגונן מפני האשמת הצליבה אלא מפרק אותה בהיגיון פשוט: אל אמיתי, כל-יכול ונצחי, אין אדם יכול להרוג; ומי שנהרג — לא אלוהים היה. ההאשמה סותרת את האלוהות שהיא עצמה מניחה.

הערת דרויאנוב: השווה: “אמר לו טורנוסרופוס לרבי עקיבא: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הילד מהול ממעי אמו?” (תנחומא תזריע, ה'). (ספר הבדיחה והחידוד, כרך ב — ציונים (עמ' 375) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2016

גוי ויהודי ישבו בשכונה אחת והיו ידידים זה לזה. לימים כרת הגוי עץ ביער, עשה אותו צלב והעמידו סמוך לביתו, ומכאן ואילך נעשה הגוי צהוב ליהודי. אמר לו היהודי:

מה עוול מצאת בי, שנהפך לבך עלי לשנוא אותי?

השיב לו הגוי:

את אלהי אתה מבזה; יום-יום אתה עובר עליו, וכובעך אין אתה מסיר מעל ראשך.

החזיר לו היהודי: ידידי, הן אני זוכרו כשהיה עדיין עץ…

ביאור: „נעשה צהוב לו" — ניב חז"לי: נעשה עוין לו. תשובת היהודי — „אני זוכרו כשהיה עדיין עץ" — שומטת את קדושת הצלב בהערה יבשה של שכן: קשה להסיר כובע בפני מי שראית במו עיניך איך כרתו וניסרו אותו ביער. זה הטיעון העתיק נגד פולחן חפצים מעשה-ידי-אדם, אבל בלי דרשה — רק זיכרון. דרויאנוב מביא מקבילות: בדיחת ג'וחא על מי שכרת עץ דובדבן עקר, עשה ממנו צלב, וכשלא באה הברכה המצופה הפילו ארצה וזעק „אותך ואת טיבך אני יודע עוד משעה שהיית דובדבן!"; ומדרש שמות רבה (טו, יח) על עץ שהכול דרכו עליו בבית-המרחץ, ולימים ציירו עליו את דיוקן המלך והכול השתחוו לו — „אתמול הייתם דשים את העץ הזה, ועכשיו אתם משתחווים לפניו!".

הערת דרויאנוב: וסלסקי מביא נוסח אחר של בדיחה זו: היתה
לו ליובאדי* גינה קטנה, ובה דובדבן אחד. טיפל בו יובאדי טיפול
מרובה, והעץ לא עשה אפילו גרגר אחד. פקעה סבלנותו של יובאדי,
כרת את העץ, עשה אותו צלב והעמידו בגינה. והאמין האמין יובאדי,
שמעתה יבורך בגלל הצלב וביתו יתמלא כל טוב. עברו ימים
ושבועות, יובאדי התפלל כל יום אל הצלב, והוא לא נתברך וביתו
לא נתמלא כל טוב. כעס כעס גדול והפיל את הצלב לארץ וזעק:
"אותך ואת טיבך אני יודע עוד משעה שהיית דובדבן!" ("נצר אד‑
השווה. "משל לעץ נאה, שהיה נתון בבית‑המרחץ. נכנס פרוסביטוס
לרחוץ הוא וכל עבדיו, ודשו את העץ... לאחר ימים שלח פרוטימו
שלו לאותה מדינה, שיעשו לו איקונין, ולא מצאו עץ חוץ מאותו
שהיה במרחץ... הביאוהו ותיקנו אותו כראוי ונתן ביד צייר וצייר
את האיקונין עליו והעמידו בתוך הפלטין. בא השלטון וכרע לפניו,
וכן דוכס וכן איפרכוס... וכן כולן. אמרו להן אותן האומנין: אתמול
הייתם מדיישין את העץ הזה במרחץ, ועכשיו אתם משתחווים
לפניו!". (שמו"ר טו, יח). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2016, עמ' 322) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2017

גוי ויהודי ישבו בשכונה אחת ובתיהם סמוכים זה לזה. פעם אחת נפלה דליקה באותה שכונה ונשרפו בתיהם, ושניהם לא הצילו מן הדליקה ולא כלום. למחר פגש הגוי את היהודי, נסתכל בו וראה: פניו של היהודי כתמול-שלשום. תמה הגוי ואמר לו:

אני – לבי חלל בקרבי, ואתה – כאלו לא אירע לך שום דבר רע!

החזיר לו היהודי:

כך נאה לך וכך נאה לי. אתה – גם אלהיך נשרף, ואני – אלהי חי וקיים…

ביאור: „לבי חלל בקרבי" — לשון תהלים: לבי שבור. שלוות היהודי מול האסון המשותף נשענת על יתרון תאולוגי: הגוי איבד בשריפה גם את „אלוהיו" — הצלב והאיקונות עשויי העץ — ואילו אלוהי ישראל, שאין לו גוף ואין לו צורה, אינו נשרף.

## בדיחה 2018

בשעת סעודה של פורים קם ליצן אחד ואמר:

רבותי, חידוש נתחדש לי היום. פורים מועד קטן הוא ליהודים, וחג גדול – לגויים.

תמהו המסובּים:

הכתוב מספר על כל מה שאירע לגויים בפורים, ואתה אומר: פורים – חג גדול להם!

הסביר אותו ליצן ואמר:

אילמלי ניצח המן ונהרגו כל ישראל, מה היינו אנחנו חסרים? – יהודים, ואילו הגויים היו חסרים – אלוה…

ביאור: „מועד קטן" — חג קל, שאין בו איסור מלאכה. חשבונו של הליצן: אילו ניצח המן והושמדו כל היהודים, היו היהודים מפסידים „רק" את עצמם — אבל הגויים היו מפסידים את אלוהיהם, שהרי ישו, שנולד דורות רבים אחרי סיפור המגילה, יהודי היה, ובלי יהודים לא היה בא לעולם. נמצא שנס פורים הציל לגויים את האל עצמו — ולכן דווקא להם הוא החג הגדול באמת.

## בדיחה 2019

שאל הגמון אחד את רבי יונתן אייבשיץ:

אתם, היהודים, עושים סעודה של שבת ויום-טוב בלילה שלפני היום, משום שלדעתכם היום הולך אחרי הלילה.

ותמה אני: מה ראיתם לשנות ממנהגכם וקבעתם סעודת-פורים בלילה שאחרי היום?

השיב לו רבי יונתן:

כשם שאתה שואלני על מנהגנו שלנו, כך אשאלך אני על מנהגכם שלכם. אתם, הנוצרים, עושים סעודה של שבת ויום-טוב בלילה שאחרי היום, משום שלדעתכם הלילה הולך אחרי היום. ותמה אני: מה ראיתם לשנות מנהגכם וקבעתם את הסעודה של חג-המולד בלילה שלפני היום? אלא זו מתורצת בירך חברתה. בחג-המולד שלכם אתם נוהגים כמונו, משום שהיתה יד ישראל באמצע, ובפורים שלנו אנו נוהגים כמותכם, משום שהיתה יד גוי באמצע…

ביאור: רבי יונתן אייבשיץ (המאה הי"ח) נודע כחריף שבחכמי דורו, ובדיחות רבות נקשרו בוויכוחיו עם הגמונים — כמרים בכירים. הרקע: ביהדות היום מתחיל בערב, ולכן סעודות החג נערכות בלילה שלפני היום — חוץ מסעודת פורים, הנערכת ביום ונמשכת אל הלילה שאחריו; אצל הנוצרים הלילה הולך אחרי היום — ודווקא את חג המולד חוגגים בערב שלפניו. „זו מתורצת בירך חברתה" — שתי הקושיות מתרצות זו את זו: בחג המולד נוהגים הנוצרים כחשבון היהודים, כי „יד ישראל באמצע" — ישו יהודי היה; ובפורים נוהגים היהודים כחשבון הגויים, כי „יד גוי באמצע" — המן. כל צד חורג ממנהגו בדיוק בחג שבן הצד השני מעורב בו.

## בדיחה 2020

שאל גוי ליהודי:

למה אתם קשי-עורף כל-כך ואין אתם מקבלים דתנו, שכבר קיבלוה עמים רבים?

החזיר לו היהודי:

יש עדיין כמה וכמה עמים עובדי עבודה-זרה, ומי יעמיד אלהים לאלו אם לא יהיו יהודים בעולם?…

ביאור: „קשי-עורף" — עקשנים, כינויו המקראי של עם ישראל; „עבודה-זרה" — פולחן אלילים. היהודי הופך את העקשנות לשליחות: עדיין יש בעולם עמים עובדי אלילים, ומישהו הרי צריך לשמור בשבילם את האל האחד. סירובם של היהודים להיטמע אינו חיסרון אלא שירות לאנושות — ובמובלע: גם את אלוהיכם שלכם קיבלתם מאיתנו.

## בדיחה 2021

אמר כומר לרב:

בוא וראה, מה בינינו לבינכם. אלהינו – ביתו נקי מאבק ומליכלוך, ואלהיכם – ביתו מאובק ומלוכלך תמיד; אנו מתפללים בחשאי ובנימוס, ואתם צועקים בקולי-קולות כמשוגעים; הלוויות-המתים שלנו ערוכות בסדר יפה ובטקס נאה, והלוויות-המתים שלכם אין בהן לא סדר ולא טקס. החזיר הרב לכומר:

אלהיכם אשה יש לו, ואין תימה שביתו מסודר כהלכה. אלהינו אשה אין לו, ומי יסדר לו ביתו? אלהיכם צעיר לימים ושומע תפילה בלחש, אלהינו זקן ואנו מוכרחים לצעוק אליו; והלוויות-המתים – אף אני משבּח את שלכם ואיני משבּח את שלנו…

ביאור: הרב עונה על כל טענה בנימוס רצחני. הכנסייה נקייה? לאלוהיכם יש אישה — עקיצה על פולחן מרים — ואילו לאלוהינו אין אישה שתסדר לו את הבית. אתם מתפללים בלחש? אלוהיכם צעיר לימים — ישו — ושומע היטב; אלוהינו זקן, קדמון מימות עולם, ולזקן צריך לצעוק. ואשר להלוויות, הרב „מודה" באדיבות: אף אני משבח את שלכם ואיני משבח את שלנו — כלומר הלוויה של נוצרי היא מחזה שהוא שמח בו תמיד. ההודאה המנומסת היא הארסית שבשלוש התשובות.

## בדיחה 2022

אמר כומר לרב:

כמה דברים מגונים יש בכם! כפויי-טובה אתם. והא ראיה: משה גאל אתכם מעבדות לחירות ונתן לכם את התורה, ואותו אין אתם מזכירים בחשובה שבתפילותיכם, בשמונה-עשרה. – בנותיכם חשודות בעיניכם. והא ראיה: אתם ממהרים להשיאן כשהן קטנות.

החזיר הרב לכומר:

אין אנו מזכירים את משה בשמונה-עשרה, משום שסרח ונשא בתו של כומר. ובנותינו אנו משיאין כשהן קטנות, משום שפעם אחת בּגרה בת-ישראל ולא נישאה והמיטה עלינו צרה לדורי-דורות…

ביאור: „שמונה-עשרה" — תפילת העמידה, לב התפילה היהודית; „סרח" — חטא. שתי תשובות הרב הן חצים מוסווים: משה אינו מוזכר בתפילה כי „נשא בתו של כומר" — ציפורה בת יתרו, כוהן מדיין — עקיצה במעמד הכמורה של בן-שיחו; ואת הבנות משיאים צעירות כי „פעם אחת בגרה בת-ישראל ולא נישאה והמיטה עלינו צרה לדורי-דורות" — רמז חד למרים, שבנה שנולד לה בלא נישואין הצמיח את הדת שרדפה את ישראל מאז. הרב אינו מתגונן מפני ההאשמות: הוא עוטף שתי נגיחות אנטי-נוצריות בלבוש של הסבר מנהגים תמים.

## בדיחה 2023

בישוף ורב הוזמנו לשולחנו של מלך, וסידרו לו לרב מאכלים כשרים של ישראל. ביקש הבישוף להתעלל ברב והגיש לו ממאכליו שלו. נעלב הרב ואמר לו:

אי אתה יודע, אדוני הבישוף, שמאכלים אלו אסורים לנו?

נענה הבישוף ואמר:

חבל, טעים מאוד!

כשקמו האורחים מלפני השולחן ועמדו לצאת, ניגש הרב לבישוף ואמר לו:

שלום לאדוני הבישוף ולאשתו הגברת.

נעלב הבישוף ואמר:

אי אתה יודע, אדוני הרב, שאשה אסורה לנו?

נענה הרב ואמר:

חבל, טעים מאוד…

ביאור: הכמורה הקתולית אסורה בנישואין — נדר הפרישות. הרב ממתין לרגע הנכון ומחזיר לבישוף את עקיצתו מילה במילה: הברכה „לאשתו הגברת" מעמידה את הבישוף בדיוק במקום שבו העמיד הוא את הרב — מול הנאה שדתו אוסרת עליו — ו„חבל, טעים מאוד" חוזר אליו כבומרנג.

## בדיחה 2024

רב ובישוף הוזמנו לשולחן-המלך, והגישו להרב מאכלים כשרים בכלים כשרים שהוכנו לשם זה תחילה. הציץ הבישוף על הרב ואמר לו:

אדוני הרב, אימתי נזכה לכך, שאני ואתה נאכל מקערה אחת?

הסתכל בו הרב והחזיר לו:

אם ירצה השם, ביום חתונתך, אדוני הבישוף…

ביאור: רמז הבישוף — מתי תיפול המחיצה בין יהודים לנוצרים ונאכל מקערה אחת — נענה ב„לעולם לא" מנומס להפליא: בישוף קתולי נדור לפרישות ואינו נושא אישה לעולם, כך ש„יום חתונתך" הוא תאריך שלא יגיע.

## בדיחה 2025

שאל בישוף לרב:

אם מילה חביבה על אלהיכם, הוולד, העתיד להיות יהודי, למה אינו יוצא מהול ממעי-אמו?

החזיר לו הרב:

אם פרישות חביבה על אלהיכם, הוולד, העתיד להיות בישוף, למה אינו יוצא סריס ממעי-אמו?…

ביאור: „סריס" — מסורס, מי שאינו יכול להוליד. דרויאנוב עצמו מציין את מקור הקושיה: כך שאל טורנוסרופוס, הנציב הרומי, את רבי עקיבא — אם חפץ האל במילה, למה אין הוולד יוצא מהול ממעי אמו? (מדרש תנחומא, תזריע ה; רבי עקיבא השיב שם שהאל נתן את המצוות כדי שהאדם ישלים את עצמו במעשיו). הבישוף חוזר על הקושיה העתיקה, והרב עונה לו במראָה מדויקת: הכמורה הקתולית מקדשת את הפרישות מנשים — ואם הפרישות חביבה כל-כך על אלוהיכם, למה אין הבישוף-לעתיד נולד סריס? הקושיה, מתברר, חלה על אמונת המקשה באותה מידה בדיוק.

הערת דרויאנוב: השווה לו טורנוסרופוס לרבי עקיבא:
"אמר לו טורנוסרופוס לרבי עקיבא:
אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הילד מהול ממעי אמו?"
(תנחומא תזריע, ה'). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2025, עמ' 325) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2026

גוי ראה ליהודי שכנו, שהוא אוכל ואינו עושה, ואמר לו:

פרנסתך מהיכן?

החזיר לו היהודי:

חזקה יש לי מאבות-אבותי על “מי-שבּירך”, וכל אדם שאני מברכו לפני אלהינו מעלה לי שכר ברכה. אמר לו הגוי:

רצוני, שתברך גם אותי.

הסכים היהודי ואמר:

בשכר אני מברך לכל אדם.

חזר הגוי ואמר:

שמא תברך גם את משיחי?

סירב היהודי ואמר:

אי-אפשר.

אמר לו הגוי:

לא ברכה בחינם, ברכה בשכר אני מבקש.

עמד היהודי בסירובו והחזיר:

אף-על-פי-כן אי-אפשר… אין ברכתי ברכה אלא למי שאני יודע שם אביו תחילה…

ביאור: „מי־שבירך" היא ברכה הנאמרת בבית־הכנסת לעולה לתורה, לחולה או לתורם, ונוסחהּ מזכיר את המבורך בשמו ובשם אביו — „פלוני בן פלוני"; „חזקה" — זכות מסורתית העוברת בירושה. „משיחי" של הגוי הוא ישו, שעל־פי האמונה הנוצרית נולד מבתולה ואין לו אב אנושי. היהודי אינו מסרב מטעמי אמונה — יש לו רק מניעה „טכנית" בנוסח: בלי שם האב אין ברכה. העוקץ התיאולוגי נעוץ בדיוק שם.

## בדיחה 2027

בישיבה של מעלה התווכחו ודנו:

יש צורך בנישואי-חולין, או אין צורך בנישואי-חולין?

שאלו למשה ואמר:

אין צורך; יכול אדם לגרש את אשתו ולישא אחרת.

שאלו למחמד ואמר:

אין צורך; יכול אדם לישא אשה על אשתו.

שאלו לישו ואמר:

אלך ואמלך באבא.

הלך ונמלך; אמר לו אביו:

כל אותו טורח של נישואים למה? הרי אני: אשה אין לי, ובן יש לי…

ביאור: „ישיבה של מעלה" — בית־הדין השמימי שבלשון חז"ל; „נישואי־חולין" — נישואים אזרחיים, שאלה שסערה באירופה בסוף המאה ה־19. כל מייסד דת עונה על־פי דיניה: משה מתיר גירושין ונישואין מחדש, מוחמד מתיר ריבוי נשים, וישו — כבן טוב — הולך להימלך באביו. תשובת האב היא העוקץ בדוקטרינת הלידה מבתולה: מי שיש לו בן בלי שום אישה, כל מוסד הנישואים מיותר בעיניו.

## בדיחה 2028

הגמון דרש, שיבוא מי-שהוא מישראל להתווכח עמו. נכנסו הרב והפרנסים לישיבה ודנו:

מי ילך ויתווכח עמו?

אמר להם הנפּח של הקהילה:

תנו לי רשות ואלך. אם ינצחני, יאמרו: הדיוט שבהם ניצח, ואם אני אנצחנו, יאמרו: אלהיהם של אלו ניצחו.

נתנו לו רשות והלך.

נכנס הנפּח אצל ההגמון. קיבלו ההגמון והשפיל אצבע כלפי מטה, עמד הנפח וזקף אצבע כלפי מעלה. פשט ההגמון שתי אצבעות, ומיד פשט הנפח אצבע אחת. חזר ההגמון ופשט יד פשוקה לכל חמש אצבעותיה, ופשט הנפח כנגדו יד קפוצה לכל חמש אצבעותיה. לסוף נטל ההגמון כוס יין אדום והגישה לנפח, נטל הנפח גבינה לבנה והגישה להגמון.

הודה ההגמון ואמר:

יהודי זה ניצחני.

קם ופירש לכל שריו, שהיו באותו מעמד:

השפלתי אצבע אחת כלפי מטה – על שום שאומה זו משולה לעפר, וזקף הוא אצבע כלפי מעלה – על שום שהיא משולה גם לכוכבים; פשטתי שתי אצבעות – לרמז על האב והבן, ופשט הוא אצבע אחת – לרמז על “ה' אלהינו, ה' אחד”; פשטתי יד פשוקה לכל חמש אצבעותיה – שאומה זו מפוזרת ומפורדת בין כל האומות, ופשט הוא כנגדי יד קפוצה לכל חמש אצבעותיה – פירוש: אומה זו “גוי אחד בארץ”. הגשתי לו כוס יין אדום – שחטאיהם של ישראל כשנים, והגיש הוא לי גבינה לבנה – “כשלג ילבינו”.

וכשחזר הנפח לביתו שמח וטוב-לב, שאלו לו:

מהיכן ידיעת רמזיו של ההגמון, ומה רמזים החזרת לו?

השיב הנפח:

הרי אלו דברים פשוטים ומובנים לכל אדם. הוא השפיל אצבע כלפי מטה – שיקברני חיים, וזקפתי אני אצבע כלפי מעלה – שאעשה לו מה שעשו להמן. פשט הוא שתי אצבעות – שינקר שתי עיני, ופשטתי אני אצבע אחת – שבזו בלבד ארטש מעיו. פשט הוא יד פשוקה – שיסטרני בכל כוחו, ופשטתי אני יד קפוצה – שאשבר כל עצמותיו. כיוון שראה, שאין הוא יכול לי וביקש להשלים עמי והגיש לי כוס יין לשתות, מיד נעניתי לו והשלמתי גם אני עמו והגשתי לו גבינה לקינוח….

ביאור: „הגמון" — בישוף; „נפח" — חרש ברזל, מפשוטי הקהילה. הרקע הוא ז'אנר היסטורי אמיתי: ויכוחי דת כפויים מול הכמורה, שתוצאתם עלולה הייתה להמיט אסון על הקהילה. הרמזים שההגמון „קורא" במחוות: ישראל שנמשלו לעפר הארץ ולכוכבי השמים (הבטחות אברהם בבראשית), שתי אצבעות — האב והבן שבשילוש מול „ה' אחד" שבקריאת שמע, פיזור הגלות מול „גוי אחד בארץ", וחטאים אדומים כשָּׁנים ש„כשלג ילבינו" (ישעיהו א). המנגנון: כל צד מפרש את אותן מחוות דרך עולמו — תיאולוגיה נשגבת אצל האחד, איומי קטטה אצל האחר — ושניהם יוצאים מנצחים. דרויאנוב מציין שזו בדיחה נודדת רבת נוסחאות בעמים (ובהם נוסח הודי: ענק שואל חידות ונער־רועה „פותר" אותן באיומים), ומצביע על תקדים בחגיגה ה ע"ב: מין רמז לרבי יהושע בן חנניה בחצר הקיסר שישראל עַם שהסב אלוהיו פניו ממנו, רבי יהושע השיב במחווה — „עוד ידו נטויה עלינו" — וכשהודה המין שלא הבין את התשובה, הוציאוהו להורג.

הערת דרויאנוב: הרבה נוסחאות‑גם משלהם וגם משלנו
לבדיחה שלפנינו (עי' פאולי‑בולטה א', סי', עמ', 26, והביב‑
ליוגראפיה העשירה של בולטה בכרך ב', עמ' 264). לדוגמה אביא

* "יובאדי"‑ אחת מצורות שמו של ג'וחא.
רק נוסח אחד ממקור הודי, החסר בביבליוגראפיה של בולטה:
ענק רב‑שלטון עבר למסעיו בארצות הודו, ובכל מקום היה מכריז
ומודיע: כל אשר ידע להשיב על שאלותיו תשובות כהלכה ישא
משאת גדולה מאתו, ואשר לא ידע להשיב כהלכה‑מות יומת.
ועוד הכריז והודיע: לא בדיבור‑פה, כי‑אם ברמזי‑אצבעות
ישאל הכריז והודיע: לא בדיבור‑פה, כי‑אם ברמזי‑אצבעות
ישאל שאלותיו.‑ רבים ניסו להשיב על שאלותיו ונכשלו, ומיתתם
היתה כפרתם. לסוף בא נער‑רועה ואמר: "אני אחזיר לו תשובה,
ולא אכשל". נתאסף קהל רב, בא גם הרדזה, והענק והנער‑הרועה
התייצבו במערכה זה לעומת זה. פתח הענק והראה לנער‑הרועה
אצבע אחת, ומיד הראה לו הנער‑הרועה שתי אצבעות. פרש הענק
שתי ידיו אל מול הנער‑הרועה וחזר ונשא אותן לשמים, ומיד פרש
הנער‑הרועה שתי ידיו שלו לקרקע וקפץ קפיצה קלה. הודה הענק
ואמר: "חכם גדול הוא הנער וניצח אותי. שאלתיו, אם יסוד אחד
לעולם כולו? והחזיר לי: לא כי, שני יסודות לעולם‑חומר ורוח.
שאלתיו: כיצד אתה מבאר את הדבר, שאין אתה נופל מעל האדמה,
המסתובבת בחלל הריק הגדול? והחזיר לי: כוחה של האדמה
מושכני אליה".‑ קיים הענק את הבטחתו, נתן לנער‑הרועה מתנה
גדולה והלך לו. אמר הראדזה לנער‑הרועה: "מהיכן ידעת להבין
רמזי שאלותיו ולהחזיר לו תשובה?"‑ השיב הנער‑הרועה: "הלא
הדברים פשוטים מאד. הוא הראה לי אצבע אחת, לאמר: עין
ינקר לי, והראיתי לו שתי אצבעות, לאמר: עד שאתה תנקר לי
עין אחת, אנקר אני לך שתי עיניך. אחר‑כך פרש שתי ידיו ונשא
אותן לשמים, לאמר: הוא יטלטלני טלטלה גדולה עד לשמים,
ומיד פרשתי אני שתי ידי לקרקע וקפצתי קפיצה קלה, לאמר:
אשוב ואעמוד על הקרקע ובשלום אברח מפניך". (שיאמה שנקר
"Сонъ Раджи", עמ' 118—120).
על הביבליוגראפיה של בולטה יש להוסיף עוד: האלגרטן,
"Rhodos", עמ' 43—45 ("Der weise Salomon").
והשווה: "רבי יהושע בן‑חנניא הווה קאי בי קיסר, אחוי ליה ההוא
אפיקורסא: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה; אחוי ליה (רבי
יהושע) ידו נטויה עלינו... אמרו ליה להביא מינא... מאי אחוי
לך?‑ לא ידענא... אפקוהו וקטלוהו" (חגיגה ה, ב). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2028, עמ' 326) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2029

יהודי שכלו לו עסקיו והגיע עד כיכר-לחם, נמלך והלך אל הרב שיתפלל עליו. התפלל הרב ולא נענה. נמלך היהודי והלך אל הכומר, שהוא יתפלל עליו. אמר לו הכומר:

אלהינו טוב ומטיב מאלהיכם. מובטחני, שהוא יעזור לך, ובשכר זה תמיר אתה וביתך.

הסכים היהודי. שמח הכומר ונתן לו צלב של-זהב למתנה. הלך היהודי לביתו שבר את הצלב, מכר את הזהב, קנה סחורה ונתעשר.

שמע הכומר, שאותו יהודי נתעשר, הלך אליו ואמר לו:

עיניך הרואות, שאלהינו טוב ומטיב, ולמה לא באת אלי לקיים דברך?

החזיר לו היהודי:

מה טוב ומטיב הוא זה? לא נענה לי עד ששברתי לו ידיו ורגליו…

ביאור: „שברתי לו ידיו ורגליו" — היהודי שבר את צלב הזהב, ועליו דמות הצלוב, ומכר את המתכת; ממנה בא העושר. תשובתו הופכת את „ההוכחה" של הכומר על פיה: האל „הטוב והמיטיב" לא עזר אלא לאחר שנופץ ונמכר — כלומר את הישועה הביא הזהב ולא החסד, והמומר־לכאורה נשאר יהודי ועוד יצא נשכר.

## בדיחה 2030

יהודי קנה שטר-גורל, הלך אל הרב ואמר לו:

רבי, אם השטר שלי יזכה, הרי עלי מעשר לתלמוד-תורה ולתיקון בדקי בית-הכנסת.

לא הועיל הנדר והשטר לא זכה. חזר היהודי וקנה שטר-גורל אחר, הלך אל הכומר ואמר לו:

אבא, כזה וכזה נדרתי לאלהינו, והוא לא שעה לנדרי. עכשיו התפלל עלי לאלהיכם, ואם הוא יעזור לי, מיד אמיר אני וביתי, וגם מעשר אפריש לענייכם ולצורכי בית-כנסתכם.

עכשיו הצליח היהודי והשטר זכה. עבר כמה זמן, והיהודי לא בא אל הכומר. הלך הכומר אליו ואמר לו:

איה פיך? הלא תודה, שאלהינו יטוב יותר מאלהיכם.

החזיר לו היהודי:

אבא, מודה אני שאלהיכם טוב יותר מאלהינו. אבל כנגד זה הלוא תודה אתה, שאלהינו חכם יותר מאלהיכם…

ביאור: „שטר־גורל" — כרטיס הגרלה; „בדקי בית־הכנסת" — תיקוני הבניין; „אמיר אני וביתי" — אתנצר עם משפחתי. תשובת היהודי היא קזואיסטיקה חצופה: אלוהי הנוצרים אכן „טוב" — נדיב ותמים, נענה לנדר שווא ויצא קירח; ואילו אלוהי היהודים „חכם" — ידע מראש שהנודר אינו מתכוון לקיים, ולכן לא טרח להיענות. כך נשמרים גם הזכייה, גם הדת — וגם כבודם של שני האלים.

## בדיחה 2031

אמר כומר ליהודי:

שלושה דברים אני נוטל עליך להאמין בהם, ובשכר זה תקבל מאתי מאה דינרים. ואלו הם: ישו ילוד-אשה היה, אבל מרוח הקודש נתעברה אמו; ישו נתן לחמשת אלפים איש חמש ככרות-לחם ושני דגים וכולם אכלו ושבעו; את ישו צלבו וקברו, ולאחר שלושה ימים קם מקברו וחי.

אמר היהודי לכומר:

אישי כוהן, דבר גדול אתה מבקש מאתי, ואיכה אעשה אותו לבדי? הרשני נא לצרף שותף אלי, ושנינו יחדו נעשה אותו.

הסכים הכומר. למחר חזר ובא היהודי, הוא ונוצרי עמו, ואמר:

אישי כוהן, תן את הדינרים אשר אמרת.

שאל הכומר:

אתה מאמין?

השיב היהודי:

שנינו, אני ושותפי שלפניך, מאמינים חלק כחלק. אני מאמין, שישו היה ילוד אשה; שמרוח-הקודש נתעברה אמו - מאמין שותפי. אני מאמין, שישו נתן לחמשת אלפים איש חמש ככרות לחם ושני דגים; שהם אכלו כולם ושבעו – מאמין שותפי. אני מאמין, שצלבו וקברו את ישו; שהוא קם מקברו לאחר שלושה ימים וחי – מאמין שותפי…

ביאור: הכומר מציע כסף תמורת אמונה בשלוש דוגמות נוצריות, והיהודי מפצל כל אחת מהן לשניים: את החצי הטבעי, שכל אדם יכול להאמין בו (ישו נולד מאישה, חילק לחם ודגים, נצלב ונקבר) — הוא נוטל לעצמו; ואת החצי הנסי (העיבור מרוח הקודש, חמשת אלפים ששבעו מחמש ככרות, התחייה לאחר שלושה ימים) — הוא מניח ל„שותפו" הנוצרי, שמאמין בו ממילא. העסקה מתקיימת „חלק כחלק", השכר נגבה — והיהודי לא אישר ולוּ נס אחד.

## בדיחה 2032

מלך והגמון התווכחו: מי משניהם פיקח מחברו?

אמר המלך להגמון:

שלוש שאלות אשאלך, אם תדע להשיב עליהן כהלכה – אתה הפיקח, ואם לאו – אני הפיקח. ואלו הן: מה שוויי, מה אני חושב ומה לא ראיתי מימי?

אמר ההגמון למלך:

תן לי שהות שלושה ימים, ואשיב לך תשובות על שאלותיך.

הסכים המלך. הלך ההגמון לביתו וחשב יומם ולילה, יומם ולילה, ולא מצא תשובות לשאלותיו של המלך. מקץ היום השלישי קרא ליהודי “שלו” ואמר לו:

כך וכך מעשה. אם תחלצני מן המיצר – אתן לך אלף דינרי-זהב, ואם לאו – גרש אגרש אותך ואת כל היהודים מן ההגמוניה של.

אמר לו היהודי:

תן לי האיצטלה שלך, שלא יכירני המלך, ואני אבוא אליו ואשיב לו על שאלותיו.

אמר ההגמון:

שמא יבוא שליח בינתיים לקרוא אותי אל המלך וימצאני כאן, מה אומר לו?

השיב היהודי:

צא והסתתר בּלול שבחצרך ושב שם על הביצים במנוחה כתרנגולת, הדוגרת על ביציה.

עשה ההגמון כעצתו של היהודי: הלך וישב על הביצים בלול, והיהודי לבש את האיצטלה והלך אל המלך. כשנכנס, אמר לו המלך:

אדוני ההגמון, באת להשיב תשובות על שאלותי?

הן, אדוני מלך, - החזיר ההגמון המדומה. – להשיב תשובות על שאלותיך באתי.

פתח המלך ושאל:

מה שוויי?

השיב היהודי:

שווייך – עשרה שקלים. אם הצלב התלוי על האיצטלה שלי שוויו עשרים שקל, דייך ששווייך אתה חצי.

חזר המלך ושאל:

מה אני חושב?

השיב היהודי:

אתה חשב, שאני הגמון פיקח.

לבסוף שאל המלך:

מה לא ראיתי מימי?

השיב היהודי:

בוא עמי, אדוני מלך, ואראך מה שלא ראית אתה מימיך, ולא ראה שום אדם בעולם מימיו – הגמון יושב על ביצים כתרנגולת, הדוגרת על ביציה…

ביאור: זו גרסה יהודית לסיפור נודד מפורסם — „הקיסר ואב־המנזר" — שבו איש כנסייה אינו יודע לפתור את חידות המלך, ואדם פשוט מתחפש בבגדיו ופותר במקומו. „איצטלה" — גלימה. שלוש התשובות: שווי המלך נגזר מן הצלב שעל הגלימה (עקיצה: המלך שווה חצי מתכשיט); „אתה חושב שאני הגמון פיקח" — והמלך אכן טועה, גם בפיקחות וגם בזהות; והשלישית הופכת למחזה שאיש לא ראה מעולם — הגמון דוגר על ביצים. דרויאנוב מקדיש לבדיחה הערה ארוכה: החוקר ולטר אנדרסון אסף מאות נוסחאות של סיפור זה מעמים שונים, ויש הסבורים שמקורו הראשון יהודי; ברוב הנוסחאות שווי המלך הוא עשרים ותשעה שקלים — שקל אחד פחות משלושים הכסף ששולמו תמורת ישו (מתי כו, טו).

הערת דרויאנוב: כמדומה, שבכל אוצרותיה של הבדיחה
אין אף אחת שנעשתה ספרות שלימה ממש כזו שלפנינו (עי' הביב‑
ליוגראפיה המפורטת בכרך ב' של פאולי‑בולטה, עמ' 270—271),
ואני דיי אם אסתייע כאן רק בשנים מספריו של המלומד המופלא
ווֹאלטר אַנדרסון (לשעבר פרופיסור באוניברסיטה של קזן
[Казань]. מדצמבר 1918 עד מאי 1920 מורה לגרמנית בבית־ספר
יהודי במינסק, ועכשיו פרופיסור באוניברסיטה של דורפט). ספרו
הגדול "Императоръ и Аббатъ" כולו אוסף חומר ונוסחאות
והסברות לבדיחה שלפנינו. לא ראיתי אלא את הכרך הראשון,
שנדפס בקזן בשנת 1916. אף ראיתי את מחברתו הגרמנית
"Der Schwank von Kaiser und Abt bei den Minsker Juden",
דורפט 1921. אותו הכרך הרוסי שראיתי (יותר מחמש מאות
וחמישים עמוד) מכיל מאה וחמישים ואחד נוסחאות ספרותיים
של "השוואנק" שלפנינו, ולפי דברי המחבר (עמ' 545) יש בידו עוד
שלוש מאות וחמישים נוסחאות, שאסף לא מתוך ספרים, אלא
מפיהם של עמים שונים. – מובן, שהמחבר מביא גם את המקורות
שלנו בתלמוד ומדרשים, ב"מעשה־בוך" וכו', ואין אני צריך לעמוד
עליהם כאן.
כאמור, לא ראיתי אלא כרך אחד ממחקרו הגדול של אנדרסן.
לפי ברנהארד הלר במאמרו "Hebräische Märchen", שנדפס
בכרך ד' מן ה־"Anmerkungen" של בולטה ופוליבקה (עיי"ש
עמ' 362), בא אנדרסן בסוף מחקרו לידי הנחה, שמקור יהודי
הוא מקורה הראשון של "שוואנק" זה.
אנדרסן ממיין על־פי כל הנוסחאות שבידו את השאלות, ששאל
המלך, ומוצא שהן שש־עשרה: מה הוא המרחק בין השמים ובין
הארץ; מה עומקו של הים; מה היא מידת המים בים; מה עומקו
של כדור־הארץ; מה משקלו של כדור־הארץ; מה היא מידת
רוחבו של העולם; היכן אמצעו של העולם; מה מספר הכוכבים
בשמים; מה משקלה של הלבנה; מה מספר העלים באילן; מה
משקלו של עשן; מה הוא המרחק בין אושר לאסון; מה עושה
אלהים; מה שוויה של מחרשת־זהב; מה שוויי אני; מה אני חושב
(עמ' 530). ותמוה הדבר, שבכל הנוסחאות המרובים שבידו לא
מצא, כנראה, את השאלה: "מה לא ראיתי מימי?" וכפי הנראה
אין בנוסחאותיו גם הגמון דוגר על ביצים*.

* ציור זה של אדם חשוב, אבל שוטה ובטלן, הדוגר כתרנגולת על ביצים – ציור ידוע
הוא בבדיחה. הבדיחה הרוסית מספרת על בלקירב, ליצנו המפורסם של פטר הגדול, שהוא
הדגיר אחד מגדולי־החצר על ביצי תרנגולת (ס' קאראטשבצב, "анекдотовъ 2007",
ריגה, עמ' 19). השווה גם את הדברים, ששם היינריך הַיינה בפיו של לודוויג ברנה:
"זה לא־כבר מצא אנגלי אחד מלומד גרמני, אשר לא יצלח לשום דבר, אלא שישימו
תחתיו ביצים לדגירה, כי על־כן מן הפקולטה התיאולוגית הוא" (Heinrich Heine
"über Ludwig Börne", ספר ראשון).
בנוגע לשוויו של המלך ההערכה היא על־פי רוב: עשרים ותשעה
שקלים (ולא עשרה שקלים כפי הנוסח שלנו), והנימוק הוא: אם
שוויו של ישו של – שלושים שקלים (מתתיהו כו, טו) שוויו של המלך –
למצער שקל אחת פחות. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2032, עמ' 328) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2033

בישוף ורב התווכחו בעינייני אמונה. אמר הבישוף לרב: בוא וראה מה בין אלהינו לאלהיכם, שאלהיכם אל-נקמות, ואילו אלהינו – אלהי האהבה והחסד.

החזיר הרב לבישוף:

אף אתה בוא וראה, מה בינינו לבינכם, שאנו איננו רואים זכות לנו לדון דין-נקמה ומסרנוהו לאלהינו, ולנו הנחנו את האהבה והחסד, ואילו אתם, שמסרתם את האהבה והחסד לאלהיכם, הנחתם לכם – את הנקמה…

ביאור: הבישוף חוזר על טענה נוצרית שגורה: אלוהי „הברית הישנה" הוא אל־נקמות, ואלוהי הנצרות — אל האהבה. הרב הופך את החלוקה לראי של המעשים: מי שמסר את הנקמה לאלוהיו הותיר לעצמו את החסד, ומי שמסר את האהבה לאלוהיו הותיר לעצמו — את הנקמה. מאחורי החידוד עומד ניסיון הדורות: המטיפים לאהבה הם־הם הרודפים.

## בדיחה 2034

יהודי ישב לפני רופא נוצרי וקבל:

מיחושיו מרובים, ומתיירא הוא, שמא ימות.

התרגז הרופא ואמר:

כל היהודים יראים מפני המוות. מדוע אין אנו יראים מפניו?

החזיר לו היהודי:

אל יהא דבר זה תמוה בעיניך, אדוני הרופא. אתם – גדול אחד היה לכם, והוא מת לשם כולכם, ואילו אנחנו – איש-איש מאתנו מת לעצמו…

ביאור: „מיחושים" — כאבים. „גדול אחד… מת לשם כולכם" — רמז לאמונה הנוצרית שמות ישו כיפר על כל המאמינים. מכאן התשובה: לנוצרים כבר מת מישהו במקומם, ואילו אצל היהודים איש איש מת לעצמו — ואין פלא שהוא מתייחס לעניין ברצינות.

## בדיחה 2035

יהודי וצרפתי דנו על דרייפוס כשיצא זכאי. אמר הצרפתי:

עוול גדול עשינו לקפּיטן ישר זה, ולפיכך אנו חייבים לכפר פניו ולעשות אותו קולונל.

השיב היהודי:

כפרה זו אינה מספקת.

הסכים הצרפתי ואמר:

אמת. ראוי הוא, שיעשוהו גנרל.

השיב היהודי:

אף כפרה זו אינה מספקת.

תמה הצרפתי ואמר:

אלא מה רצונך, שיעשוהו אלהים?

החזיר היהודי:

אפשר… כבר היה מעשה ואחד משלנו נענש חינם ועשוהו אלהים…

ביאור: פרשת דרייפוס: אלפרד דרייפוס, קצין יהודי בצבא צרפת, הורשע ב־1894 בריגול על סמך ראיות בדויות, ולאחר שנים של סערה ציבורית זוכה והוחזר לצבא. הצרפתי מציע פיצוי בדרגות — קולונל, גנרל — והיהודי דוחה הכול, עד שההצעה המופרזת „שיעשוהו אלהים" מתבררת כבעלת תקדים: „אחד משלנו" — ישו, יהודי שנענש על לא עוול בכפו — כבר נעשה אל. עקיצה כפולה: על הפיצוי שאינו מספיק לעולם, ועל כך שאלוהי הנוצרים עצמו הוא יהודי שהורשע חינם.

## בדיחה 2036

לפני אידיהם הלך ליב’לי הקטן ליער, כרת אשוחים והביאם לעיר לחג-המולד. ידע ליב’לי, שעבירה היא לעשות סחורה בתשמישי-קדושה שלהם, אלא שהעניות העבירה אותו על דעת קונו… והקור קשה, וליב’לי לבוש קרעים, והרי הוא מקיש ברגליו על הקרקע, מטיח ידיו זו בזו ורוטן:

לית טבא דנפיק מנו בישא… מה היה אותו האיש חסר אילו נולד לא אחרי חנוכה, אלא אחרי שבועות?…

ביאור: „אידיהם" — חגי הגויים, בלשון המשנה; „העניות העבירה אותו על דעת קונו" — העוני דחק בו לחטוא (על־פי מאמר חז"ל); „לית טבא דנפיק מן בישא" — ארמית: אין טוב יוצא מן הרע; „אותו האיש" — כינויו המסורתי המצניע של ישו. ליב'לי הקופא בקור רוטן שאילו נולד ישו אחרי שבועות ולא אחרי חנוכה, היה חג המולד נופל בקיץ — והמסחר באשוחים נעים הרבה יותר. דרויאנוב מציין מקבילה אצל היינריך בֶּבֶּל (מאה 16): מומר שקפא בתפילת ליל־המולד הארוכה רטן — „אם כך עולה לנו כשהוא בן יחיד, מה היה גורלנו אילו ילדה אמו שניים?".

הערת דרויאנוב: הנריך בבל מספר: יהודי המיר וארכה לו
התפילה בבית־הכנסייה הקר בליל־המולד. רגן ואמר: "אם כך
עולה לנו כשהוא בן־יחיד, מה היה גורלנו, אילו ילדה אמו שניים?"
("Schwänke" ג', סי' 127, עמ' 56). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2036, עמ' 330) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2037

יהודי כפרי הביא לעיר קישואים כבושים למכור, וכשנפתחו החביות הוברר, שהקישואים הבאישו, והוכרח הכפרי להשליכם לתוך האשפה. נצטער צער גדול על הפסדו ועגום-לב שב לכפרו. בדרך פגע בצלב. הסתכל בפניו העגומים של הצלוב, פנה אליו ושאל:

הגידה נא, שמא גם אתה היה לך עסק בקישואים באושים?….

ביאור: הכפרי, שאיבד את כל סחורתו כשהבאישו הקישואים, מזהה בפניו המיוסרים של הצלוב צער מוכר — צערו של סוחר שעסקיו הבאישו גם הם. דרויאנוב מציין שהבדיחה מופיעה כבר, בשינוי נוסח קל, אצל הסופר הגרמני יורג ויקרם במאה ה־16.

הערת דרויאנוב: בשינוי־נוסח מועט כבר סיפר בדיחה זו
יירג ווייקרם "Rollwagenbüchlein", סי' 23, עמ' 42). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2037, עמ' 330) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2038

אמר מלך לחכם יהודי:

יודע אני שחכם גדול אתה, ורצוני, שתאמר לי באמת ובתמים, איזו משתי הדתות, שלי או שלך, היא האמיתית.

אמר החכם:

תן לי שהות שלושה ימים לעיין בדבר.

אמר המלך:

יהי כן.

לאחר שלושת הימים בא החכם אל המלך והעמיד פנים זועפות.

אמר לו המלך:

מדוע פניך זועפות?

השיב החכם:

לבי יזעף בי על שני אנשים רעים, שעשו עמי היום רעה. שני אחים הם, ואביהם – מומחה מפורסם לאבנים טובות. לפני כמה זמן הלך האב למדינות-הים, והניח לשני בניו אלו שתי אבנים טובות. נחלקו הבנים: איזו משתי האבנים היא הטובה ביותר, והיום באו אלי לשאול את דעתי. אמרתי להם: “מי אני, כי אחליט את הדבר? כיתבו לאביכם, שאין כמותו מומחה לאבנים טובות, שאלו אותו ויגדכם”. רגנו האנשים עלי, חרפוני, קללוני וגם הכּוּני.

כּעס המלך ואמר:

אמנם אנשים רעים הם וראויים לעונש.

נענה החכם ואמר:

תשמענה, מלכנו, אוזניך מה שדיבר פיך. שתי אבנים טובות נתן אבינו אלהינו ליעקב ולעשו בניו, ומאתי אתה מבקש, שאומר לך, איזו משתיהן היא הטובה ביותר. מי אני, כי אחליט דבר? שלח נא, מלכנו, ציר-אמונים לאבינו שבשמים, שאל אותו ויגדך…

(“שבט-יהודה” לרבי שלמה אבן-וירגה, הוצאת ווינר, האנובר 1855, עמוד 54; הוצאת “טרקלין”, ווארשה תרפ"ח, עמוד עו).

ביאור: המקור אינו בדיחת עם אלא מעשייה מ„שבט יהודה", ספרו של רבי שלמה אבן וירגה (מגורשי ספרד, ראשית המאה ה־16) על גזירות ישראל — נוסח קדום של „משל שלוש הטבעות", שהתפרסם לימים במחזהו של לסינג „נתן החכם". שאלת המלך היא מלכודת: כל הכרעה שהיא — או כפירה במלכות או כפירה בדת. החכם בונה מלכודת נגדית: הוא מספר על שני אחים שתבעו ממנו להכריע איזו משתי אבני־החן שהניח להם אביהם המומחה טובה יותר, והיכוהו על שהפנה אותם אל האב. משגינה המלך את האחים — נסגר המלכוד: שתי האבנים הן שתי הדתות, האחים הם יעקב ועשו (בלשון המסורת: ישראל והעולם הנוצרי), והאב — אבינו שבשמים; „שלח ציר־אמונים" (שליח נאמן) „שאל אותו ויגדך". המלך נמצא פוסק נגד שאלתו שלו.

## בדיחה 2039

לפני כמה שנים שימש בכרך גדול של גרמניה ארכיבישוף בן-בנו של רב מפורסם. פעם אחת, ערב-פסח שלהם, בא אליו אורח חשוב: בישוף מעיר אחרת, ואף הוא רגלי אבותיו עמדו על הר-סיני. למחר היה יום גדול בּכּנסיה הראשית: הארכיבישוף שירת בקודש בשעת התפילה, והבישוף שירת על-ידו. עד ששניהם עמדו בעבודה הוברר, שמחתת-הקטורת נמסרה אתמול לצורף לשם תיקון, ועדיין לא החזירה, ומיד נשלח שמש, שימהר ויביאנה. ראה הארכיבישוף, כי בּושש השמש לבוא, נתרגז ולחש לחברו הבישוף:

חוששני, שגוי חמור זה יושב בבית-מרזח ושותה ארבע כוסות…

ביאור: „רגלי אבותיו עמדו על הר סיני" — לשון נקייה: ממוצא יהודי; „ערב פסח שלהם" — ערב הפסחא; „מחתת קטורת" — כלי הקטורת שבפולחן הכנסייה. הנזיפה שהארכיבישוף לוחש היא כולה מבית אבא: „גוי" בפי איש כנסייה, ו„ארבע כוסות" — כוסות היין של ליל הסדר. הפליטה מסגירה את שני הכמרים זה לזה: מתחת לגלימות, ערב פסחא נשאר ערב פסח.

## בדיחה 2040

כוהן המפקח על בתי-הספר העממיים שבגלילו בא לבית-ספר אחד לשם ביקורת. נכנס לכיתה, בחן את התלמידים, ולסוף אמר להם:

ילדים, שאלה אשאל אתכם, ומי שידע להשיב כהלכה יקבל מאתי שקל… למי אנו חייבים ליתן כבוד-אלהים?

קם תלמיד אחד ואמר:

לאבא ואמא.

קם שני ואמר:

למלך.

קם שלישי ואמר:

לישו הנוצרי.

נסתכל הכוהן באותו תלמיד, ראה שעיניו שחורות ושערותיו תלתלים, ואמר לו:

לא יהודי אתה?

החזיר התלמיד:

אמרת: שקל…

ביאור: הילד היהודי, שמוצאו ניכר בו, נתן את התשובה ה„נוצרית" שהמפקח ביקש לשמוע — לא מאמונה אלא בעבור השקל שהובטח, והוא מודה בכך בגלוי ובלי מבוכה.

## בדיחה 2041

גויים באו אל הרב שבעיר הסמוכה לכפרם:

פּאני רבּין, שמענו עליך שתפילתך מקובלת בשמים. שמא תתפלל עלינו, שמעכשיו תיתן האדמה את יבולה פעמיים בשנה?

נענה להם הרב ואמר:

שובו ובואו לאחר שבוע ובינתיים אתפלל.

חזרו ובאו לאחר שבוע ואמר להם הרב:

בּשמים מסכימים, אבל בתנאי אחד…

נעשה ונשמע! – הפסיקו אותו הגויים.

סיים הרב ואמר:

שם מתנים תנאי, שבהסכמת כּולכם תהא מעכשיו כל שנה בת עשרים וארבעה חודשים…

ביאור: „בשמים הסכימו" להכפיל את היבול — בתנאי שתוכפל גם השנה: יבול פעמיים בשנה בת עשרים וארבעה חודשים הוא בדיוק יבול אחד בכל שנים־עשר חודש, כמו היום. הרב ממלא את הבקשה בשמהּ ומרוקן אותה מתוכנה. והגויים הנלהבים עוד מקדימים לקרוא „נעשה ונשמע" — לשון קבלת התורה בסיני (שמות כד) — בטרם שמעו את התנאי.

## בדיחה 2042

סנדלר יהודי קנה עור למלאכתו מאת בורסי גוי, ולא היה בידו לשלם. הביא תפיליו, נתן אותן לגוי ואמר לו:

הילך משכון יפה. כל-זמן שאיני מניח את אלו על ידי ועל ראשי אני אסור באכילה. הרי שאצטרך להזדרז ולפדותן מידך.

נענה לו הבורסי הגוי, לקח את התפילין ונתן את העור.

עבר שבוע, חודש – הסנדלר לא בא לפדות את המשכון. התעצב הגוי אל לבו ואמר לאשתו:

אותו סנדלר ודאי כבר מת ברעב. אני אשם במיתתו…

ביאור: „בורסי" — מעבד עורות; „משכון" — עירבון המוחזק אצל הנושה עד פירעון החוב. הסנדלר הפריז: יהודי אמנם אינו אוכל לפני תפילת שחרית בתפילין, אבל ודאי אינו גווע ברעב בלעדיהן. הגוי התם קיבל את הדברים כפשוטם, ומשלא נפדה המשכון שבועות — נחרד: הוא הרעיב אדם למוות. כך השיג הסנדלר עור בלי לשלם, וייסורי המצפון נפלו דווקא בחלקו של הנושה.

## בדיחה 2043

קונדוקטור נכנס לקרון של רכבת לבדוק את הכרטיסים ונתקלה עינו ברגליים בוקעות מתחת לספסל. גחן והתחיל טורד את הרגליים הבוקעות:

כרטיס!…

מיד נאספו הרגליים אל תחת הספסל, ובמקומן נזדקרה יד משם והניחה מטבע של-כסף לתוך ידו של הקונדוקטור. שילשל הקונדוקטור את המטבע לתוך כיסו ופנה ללכת. והנה שוב זוג רגליים בוקע מתחת לספסל. רגליים אחרות. חזר הקונדוקטור וגחן וקרא:

כרטיס!

מיד נאספו הרגליים אל תחת הספסל, ובמקומן נזדקרה יד משם והניחה מטבע של-כסף לתוך ידו של הקונדוקטור. שילשל הקונדוקטור את המטבע לתוך כיסו ופנה ללכת. והנה שוב זוג רגליים בוקע מתחת לספסל. רגליים אחרות. חזר הקונדוקטור וגחן וקרא:

כרטיס!

הציצה מתחת לספסל דמות איכר שיכור-שינה, פישפשה ומצאה מטפחת והוציאה מתוך המטפחת כרטיס והגישה אותו לקונדוקטור. הסתכל הקונדוקטור בכרטיס וזעם:

חמור! למה זה אתה מוטל כנבילה תחת הספסל?

חיטט האיכר בראשו, נענה ואמר:

מה אני יודע? אם יענקל שלנו כך, אף אני כך…

ביאור: המסתתרים הראשונים הם יהודים הנוסעים בלא כרטיס, והמטבע המושטת מתחת לספסל היא שוחד לקונדוקטור. האיכר, שכרטיס כשר בכיסו, שוכב מתחת לספסל רק מפני שכך עושה „יענקל שלנו" — חיקוי עיוור של תחבולה בלי להבין את טעמה, שמזכה אותו גם באי־הנוחות וגם בנזיפה, והכול בחינם.

## בדיחה 2044

ההוא שהוצרך לנסוע לכרך הסמוך לעיירתו, הלך לגוי שכנו ואמר לו:

מהר ורתום סוסך וניסע יחדיו לכרך פלוני; שם מוכרים עשר חלות-חטים גדולות וחמות בחמש פרוטות.

שמח הגוי, ליקק שפתיו בלשונו ואמר:

אוהב אני חלות-חיטה חמות…

יצא לרתום סוסו, הירהר ושאל:

שמא אין החלות גדולות?

החזיר לו היהודי:

גדולות כראשך.

עד שעמד הגוי וטיפל בסוסו, הירהר שוב ושאל:

שמא אין החלות חמות?

הניח היהודי דעתו והחזיר לו:

חמות כנתינתן מן התנור.

גמר הגוי לרתום את הסוס, וחזר ושאל:

שמא כל אותו מעשה שקר וכזב?

הניע עליו היהודי בראשו, נענה ואמר:

אם עד לידי כך הגעת – אין לך תקנה…

ביאור: „פרוטות" — המטבעות הקטנות ביותר; עשר חלות גדולות וחמות בחמש פרוטות הוא מחיר דמיוני, וכל הסיפור נועד לדבר אחד — הסעה חינם לכרך. היופי בתשובה האחרונה: כשהגוי מנחש סוף־סוף את האמת, היהודי אינו מודה ואינו מכחיש — הוא נוזף בו על עצם החשדנות, כאילו הספקנות היא הפגם שאין לו מרפא. והסוס, בינתיים, כבר רתום.

## בדיחה 2045

רבי זלמן מפוזנה הושיב כמה יהודים על הקרקע באחוזתו ועשה אותם עובדי-אדמה. לימים בא אליו אורח חשוב ויצא עמו לטייל בשדה. ראה האורח גויים חורשים מצד זה ויהודים חורשים מצד זה ואמר לרבי זלמן:

הללו חורשים והללו חורשים; מה בין אלו לאלו?

החזיר לו רבי זלמן:

הללו חורשים ותולים עיניהם לשמים ומתפללים: “יהי רצון, שתתברך המחרשה ותוציא לחם מן הארץ ותהא פרנסתנו הימנה מעתה ועד עולם”; והללו חורשים ותולים עיניהם לשמים ומתפללים: “יהי רצון, שתתברך המחרשה ותוציא מטמון מן הארץ, ולא תהא פרנסתנו הימנה מעתה ועד עולם”…

ביאור: הרקע הוא מפעלי ה„פרודוקטיביזציה" של המאות ה־18–19 — הרעיון, שדגלו בו משכילים ושלטונות, להפוך יהודים מסוחרים לאיכרים; „הושיב על הקרקע" — נתן להם אדמה לעבדהּ; „מטמון" — אוצר טמון באדמה. שתי התפילות זהות במבנה והפוכות בתכלית: האיכר הגוי מבקש שהמחרשה תפרנסהו „מעתה ועד עולם", והאיכר היהודי מבקש שתוציא לו אוצר — כדי שלא יצטרך לחרוש עוד לעולם. לעג עצמי מפוכח על המרחק שבין היהודי למחרשה.

## בדיחה 2046

יהודי וגוי נכנסו לבית-מחייה לסעוד. היהודי הזמין דגים מפולפלים, והגוי הזמין קדלי-חזיר מעושנים. ישבו לאכול ואמר היהודי לדייל:

טרח והבא לגין מים; דגים אוהבים מים.

נהנה הגוי מחכמה זו, נענה אחרי היהודי ואמר לדייל:

טרח והבא לגין יי"ש, חזירים אוהבים יי"ש…

ביאור: „בית־מחיה" — מסעדה; „לגין" — כד קטן; „יי"ש" — יין שרוף, משקה חריף; „קדלי חזיר" — נתחי חזיר. חידוד היהודי תמים: הדגים שבצלחתו „אוהבים מים", והמים — לו. הגוי המחקה מזמין יי"ש כי „חזירים אוהבים יי"ש" — אלא שמי שאוכל כאן את החזיר ושותה את היי"ש הוא הוא עצמו, ונמצא מכתיר את עצמו חזיר.

## בדיחה 2047

יהודי שכבר הותר לו כל האיסורים נכנס לרסטורן של גוי והזמין חלזונות[40]. הביאו לו. נתן חילזון אחד לתוך פיו, ומיד נפרע הימנו “סבל-הירושה” והוא חזר ופלט מה שבפיו לתוך הפּינכּה. חילזון שני, חילזון שלישי – הוא חוזר ופולט: קיבתו היהודית אינה קולטת.

עד שישב ותהה על מה שעלתה לו, נכנס גוי מכּרו, תפס מקום בשולחן לידו, הזמין גם הוא חלזונות ובלע אותם אחד-אחד לתיאבון.

אמר לו היהודי:

החלזונות שלי משונים הם; אותם לא תוכל.

ליגלג הגוי, נטל חלזונותיו של היהודי ובלע גם אותם אחד-אחד.

התקנא בו היהודי ואמר לו:

פלאי-פלאים! אני בלעתי אותם וחזרתי ופלטתי, ואתה – לא נודע, כי באו אל קרבך.

כיוון ששמע הגוי מה שאמר היהודי, מיד חזר גם הוא ופלט. נחה דעתו של היהודי ואמר:

הרי מה שאמרתי. הללו משונים הם; אותם לא תוכל…

הערות שוליים:
- [40] חלזונות - Austera

ביאור: „חלזונות" — צדפות אכילות, אויסטרים (הערה [40]); „הותר לו כל האיסורים" — יהודי שפרק מעליו את הכשרות; „סבל־הירושה" — המטען המורש מדורות; „פינכה" — קערה. השכל התיר, אבל הקיבה היהודית עוד לא שמעה על כך — והיא פולטת. את הנקמה הקטנה עושה כוח הסוגסטיה: די בתיאור החי „בלעתי וחזרתי ופלטתי" כדי להפוך גם את קיבתו של הגוי, והיהודי רואה בכך ראיה ניצחת שצדק — „הללו משונים הם".

## בדיחה 2048

שאלו לליצן:

מה בין רסטורן של גויים לרסטורן של יהודים?

החזיר הליצן:

רסטורן של גויים רואים את האוכלים ושומעים את המדברים; רסטורן של יהודים רואים את המדברים ושומעים את האוכלים…

ביאור: „רסטורן" — מסעדה. אצל היהודים, אומר הליצן, את הדיבור רואים — כי מדברים בידיים, בתנועות נמרצות — ואת האכילה שומעים, כי אוכלים בקול רם. לעג עצמי מזוקק בהיפוך סימטרי אחד.

## בדיחה 2049

ערב יום-כיפור קודם מנחה נכנס רבי לוי-יצחק הברדיצ’בי לבית-הכנסת, בדק כל מקום מתחת לשולחנות ולספסלים, עלה לארון-הקודש, פתחו וטען לפני המקום:

ריבונו של עולם! בוא וראה, מה בין בניך ובניו של עשו. אילמלי נצטוו בניו של עשו לאכול ולשתות היום, כמה שיכּורים היו מוטלים מתחת לכל שולחן ולכל ספסל. ואילו בניך נצטוו לאכול ולשתות היום[41], ואני, לוי-יצחק, מעיד לפניך ולפני כל הקהל הקדוש הזה, שבדקתי מתחת לכל השולחנות והספסלים, ואפילו שיכּור אחד לא מצאתי…

הערות שוליים:
- [41] “כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי”; ברכות ח, ב.

ביאור: רבי לוי־יצחק מברדיצ'ב (נפטר 1809), מגדולי צדיקי החסידות, נודע כ„סנגורם של ישראל" — דרשותיו נבנו כטיעוני זכות על עם ישראל לפני הקב"ה. אכילה ושתייה בערב יום כיפור היא מצווה של ממש: „כל האוכל ושותה בתשיעי — מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (ברכות ח ע"ב; הערה [41]). „בניו של עשו" — הגויים. מכאן הסנגוריה המבוימת כאיסוף ראיות בבית דין: יום שלם שכולו מצוות אכילה ושתייה — ואף שיכור אחד אינו מוטל תחת הספסלים.

## בדיחה 2050

בליל ראשון של פסח, לאחר שגמרו להתפלל ערבית, עלה רבי לוי-יצחק על הבימה וקרא:

יהודים! תנו תודה לפני המקום ברוך-הוא: יש לכם בבתיכם “סחורה אסורה”[42], אם אין?

מיד נענו כמה קולות מבּין הקהל:

יש… יש…

שמע רבי לוי-יצחק, חזר ואמר:

עכשיו, ריבונו של-עולם, בוא וראה, כמה חביבה וכמה חשובה תורתך לבניך! “סחורה אסורה” – ליגיונות שומרים ושוטרים ממונים עליה בכל הגבולות לבערה, ואף-על-פי-כן לא נתבערה וישנה בעין. חמץ בפסח אין עליו לא שומר ולא שוטר לבערו, ואתה עדנו, שאפילו משהו ממנו לא יימצא היום בכל גבול ישראל…

הערות שוליים:
- [42] “סחורה אסורה” – קונטרבנדה בלעז.

ביאור: „סחורה אסורה" — קונטרבנדה, סחורה מוברחת (הערה [42]); ההברחה הייתה ענף פרנסה נפוץ בעיירות הגבול. רבי לוי־יצחק מברדיצ'ב, „סנגורם של ישראל", מגייס דווקא אותה לטיעון זכות: על הקונטרבנדה מופקדים לגיונות שומרים ושוטרים — והיא מצויה בכל בית; על החמץ אין שוטר אחד — ובליל הסדר לא יימצא ממנו אף משהו „בכל גבול ישראל". מצוות התורה נשמרת מרצון טוב יותר משחוק המלך נאכף בכוח — הרי כמה חביבה תורתך על בניך.

## בדיחה 2051

בימי מלחמת-העולם כבשו גרמנים עיירה יהודית וקבעו להם דירות בבתיהם של יהודים. למחר, עם השכמת הבוקר, יצא אופיצר לחצר, התערטל והתחיל מוריד על ראשו על כל גופו מים מתוך המשאבה שבחצר. עמד בעל-החצר והסתכל באופיצר וטען לפני המקום:

אבינו מלכנו, בוא וראה מה בין ישראל לגוי. ישראל, כשהוא קם ונוטל ידיו, די לו ברביעית מים לראשי אצבעותיו. ואילו גוי – נחל מים הוא מוריד על כל גופו כחזיר…

ביאור: „רביעית" היא מידת הנוזלים הזעומה שההלכה מצריכה לנטילת-ידיים של בוקר — פחות מכוס, ודי בה לקצות האצבעות; „טען לפני המקום" — פנה בטענה אל אלוהים. מול הקצין הכובש הרוחץ את כל גופו במשאבה שבחצרו, נותר לבעל-הבית חסר-האונים ניצחון אחד: הוא הופך את הניקיון היסודי של הגרמני לראיה דווקא לגסותו — „כחזיר", החיה הטמאה שבחיות — ואת הנטילה הזעירה של היהודי לסימן העידון האמיתי. גאווה רוחנית קטנה ומתריסה בתוך השפלת הכיבוש.

## בדיחה 2052

מוצאי יום-כיפור יצא גרונם מבית-הכנסת אחרון לאחרונים, קידש את הלבנה ונפטר לביתו, בּירך על האור ומיד נזדרז ל"נעיצת-היתד". בטל רעבונו, נשבר צמאונו – יצר-הרע מוטל חלל בקרבו…

עד שעמד בחוץ ועסק במצוה עברה על פניו כירכרה יפה, ובכירכרה “פריץ” ופריצה" ושניהם – יצר-הרע ותאווה… תלה גרונם עיניו לשמים ותהה:

משפטיך תהום רבה! אף הללו חשובים בני-אדם בעיניך…

ביאור: במוצאי יום-כיפור מקדשים את הלבנה (ברכת הירח הנאמרת תחת כיפת השמים), מברכים על האור — ואז שוברים את הצום; „נעיצת-היתד" היא כאן כינוי מבודח לאכילה הראשונה הזאת. „פריץ" — אציל פולני בעל אחוזה. גרונם, שזה עתה השביע רעבונו וצמאונו עד ש„יצר-הרע מוטל חלל בקרבו", רואה את בני-הזוג ההוללים בכרכרה ותוהה בלשון הפסוק „משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז) כיצד גם יצורי-תאווה כאלה נחשבים בני-אדם. העוקץ באירוניה הסמויה: גם „הריגת היצר" של גרונם עצמו לא הייתה, בסופו של דבר, אלא מילוי הכרס.

## בדיחה 2053

ההוא שהלך בשוק, ומפיו לא פסקו דברי-תוכחה לבנו הקטן, שהלך עמו.

רבך אומר, שפורק-עול אתה, טען האב. – אחרון אתה נכנס ל"חדר" וראשון אתה יוצא. וכשאתה יושב לפני הגמרא, דעתך נתונה לדברי-הבלים, ולא לגמרא. סופך, שתהיה שואב-מים, חוטב-עצים, רועה-חזירים…

עוד הדיבור בפי האב וגנרל זקן עבר עליהם. רמז האב כלפי הגנרל וסיים:

הרי מה שיהיה סופך!…

ביאור: „חדר" — בית-הספר היסודי המסורתי; „פורק-עול" — מי שהשליך מעליו את עול התורה. „שואב-מים וחוטב-עצים" הם בלשון המקרא והמסורת תחתית הסולם — המלאכות הבזויות ביותר — ורועה-חזירים גרוע אף מהם. הפואנטה בהיפוך סולם הערכים: גנרל, פסגת הכבוד בעולם הגויי, משמש בפי האב כאיום המחריד מכולם. בעיני יהודי מסורתי, מי שטיפס לדרגה צבאית רמה ודאי זנח את התורה ואת יהדותו — וזו נפילה עמוקה מזו של רועה-החזירים.

## בדיחה 2054

רבי ישראל-מאיר הכוהן, בעל “חפץ-חיים”, היה אומר: רצה הקדוש ברוך-הוא לזכות את ישראל, לפיכך נתן להם “שולחן-ערוך”, ומשעת קימה ועד שעת שכיבה יודע כל אדם מישראל מה הוא חייב לעשות ומה אסור לו לעשות וחייו מיושבים עליו. ואילו גוי “שולחן-ערוך” אין לו, מה הוא חייב לעשות ומה אסור לו לעשות אינו יודע, ומשעת קימה ועד שעת שכיבה חייו מטורפים עליו…

ביאור: רבי ישראל-מאיר הכהן מראדין (1838–1933), המכונה על שם ספרו „חפץ חיים", מגדולי הפוסקים ובעלי המוסר. „שולחן ערוך" — ספר ההלכה המקיף, המסדיר את חיי היהודי משעת קימה ועד שעת שכיבה. האמרה שאולה בכוונה מלשון המשנה החותמת את מסכת מכות: „רצה הקדוש-ברוך-הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" — אלא שכאן הזכות מקבלת טעם פסיכולוגי מפתיע: דווקא ריבוי החיובים, הנתפס בדרך כלל כעול, הוא מתנה של שלוות נפש. מי שיודע בכל רגע מה חובתו — „חייו מיושבים עליו" (דעתו מיושבת); ומי שחופשי מכל קוד ונדרש להכריע בעצמו בכל רגע — „חייו מטורפים עליו", מבולבלים וטרופים.

## בדיחה 2055

ליל-שבת של טבת. עשר שעות רצופות ישן המוזג – והקיץ. דממה וחום. אין לך שעה יפה מזו לשניים מקרא ואחד תרגום. אלא שעדיין לא הנצה החמה, ובבית חושך ואפילה. שמא יעיר את הגוי שלו, את איבן, שידליק נר? – אסור: אמירה לעכו"ם שבות. נמלך המוזג ומצא עצה טובה. ירד מעל המיטה, לבש חלטו, ניגש לגוי והתחיל טורדו:

איבן, איבן!

נעור הגוי, הכיר קולו של בעל-הבית, קפץ ונענה:

הנני!

הערים המוזג ושאל:

איבן, שמא כוס יי"ש אתה רוצה?

ניתזו ניצוצות בּמוחו של איבן.

אבל, - הוסיף המוזג – חושך בבית.

תיכף! – לבש איבן זריזות, פישפש ומצא גפרורים, שירטט והדליק נר…

הביא המוזג כוס יי"ש, העמידה לפני איבן והלך להביא את “החומש”. נטל איבן את הכוס, הפכה אל תוך פיו, כּח כּיחה של הנאה, רקק רקיקה ארוכה דרך שיניו – וכיבּה את הנר…

ביאור: „מוזג" — בעל בית-מרזח; „יי"ש" — יין-שרף, משקה חריף; „חלטו" — חלוקו; „שניים מקרא ואחד תרגום" — קריאת פרשת השבוע פעמיים בלשון המקרא ופעם בתרגום הארמי, מנהג-חובה של שבת. „אמירה לעכו"ם שבות" — כלל הלכתי: אסור מדרבנן לומר לגוי לעשות בשבת מלאכה האסורה ליהודי; אבל אם הגוי מדליק נר לצורך עצמו, מותר ליהנות מן האור. זו כל התחבולה: המוזג אינו מצווה „הדלק נר" אלא מפתה את איבן בכוס יי"ש ומזכיר דרך אגב שחשוך — ואיבן מדליק „מדעתו", לצורכו שלו. המהלך ההלכתי המחוכם מצליח עד תומו, ואז נמחק בהבל פה: איבן, שגמר את שלו, מכבה את הנר כמי שכיבה את האור בצאתו — ומחזיר את המוזג בדיוק לנקודת ההתחלה, אל החושך.

## בדיחה 2056

לאחר שהאנייה הפליגה והיבשה נתעלמה מן העין נתקרבו הנוסעים זה לזה והתחילה שיחה בציבור.

יהודי מהיכן? – שאל נוסע אחד לשכנו.

מכתריאליבקה, - השיב הלה.

שמעתי, שיש בעולם קהילות גדולות מזו שלכם.

נעלב הכתריאלי:

אף הקהילה שלנו קהילה חשובה היא, ברוך-השם. לא פחות משלוש מאות משפחות של ישראל.

וגויים יש לכם?

אף גויים יש לנו… כחמישים נפש.

מה צורך לכם בחמישים גויים?

יש צורך – החזיר הכתריאלי. – שואבי-מים, חוטבי-עצים, גויים לשבת ויום-טוב, גוי למכירת חמץ וכדומה.

קיבּל הלה ונשתתקה השיחה. נמלך הכתריאלי ושאל:

ומעלתו מהיכן?

מווארשה.

שמעתי, שקהילה גדולה היא ווארשה שלכם.

שלושים ריבוא ישראל.

כן ירבו!… וגויים?

מיליון.

נבהל הכתריאלי וקפץ ממקומו:

משוגעים, רחמנא ליצלן! מה צורך יש לכם במיליון גויים?…

ביאור: כתריאליבקה — עיירתו הבדויה של שלום-עליכם, סמל השטעטל היהודי; „שלושים ריבוא" — שלוש מאות אלף (ריבוא = עשרת אלפים). „גוי לשבת" נשכר לעשות את המלאכות האסורות ליהודי בשבת, ו„גוי למכירת חמץ" הוא הקונה הפורמלי של החמץ ערב פסח. בעיני הכתריאלי הגויים הם אפוא כלי-עזר קהילתי שמספרם נגזר מצורכי היהודים — חמישים לעיירה זה הגיוני בהחלט. ומכאן הבהלה: אם בוורשה רק שלוש מאות אלף יהודים, מיליון גויים הם עודף מטורף וחסר תכלית. הוא פשוט אינו מסוגל לתפוס עולם שבו היהודים הם המיעוט, והגויים חיים את חייהם שלא לצורכי הקהילה.

## בדיחה 2057

שיבחו לו מקורביו לדוכס את היהודים, שפיקחים הם בפוליטיקה ויודעים מה שבלב מלכים ושרים. ליגלג הדוכס ואמר: אתם אומרים כך, ואני אעשה מעשה ותראו, שתיסרח כל פיקחותם.

קרא לרץ שלו וציווה אותו, שילבש בגדי-השרד, יעלה על סוסו ויעבור כברק דרך כל העיירה. ולאחד מן המקורבים אמר, שיצא לשוק וישמע, מה יאמרו היהודים.

יצא אותו מקורב לשוק ונטפל לחבורה של יהודים לשמוע מה בפיהם. היטה אוזן ושמע: זה מפרש מעשה הרץ כך, וזה מפרש כך – ואין הדעות מתקררות.

לבסוף פרש מלמד זקן מן החבורה, פיהק ואמר:

יהודים, לחינם אתם מתפלפלים. כל אותו מעשה של הרץ אינו ולא כלום, אלא סתם שיגעון של הדוכס…

ומיד נתקררו הדעות, והיהודים התחילו נשמטים אחד-אחד.

חזר המקורב אל הדוכס וסיפר לו מה שראה ושמע. תהה הדוכס ואמר:

באמת פיקחים הם היהודים בפוליטיקה…

ביאור: „מלמד" — מורה תינוקות ב„חדר", אב-טיפוס של תלמיד-חכם עני; „נתקררו הדעות" — נחה דעתם. הדוכס בונה מבחן שאמור להכשיל כל פרשנות: מעשה ריק מתוכן, שכל מובן שיימצא בו יהיה בדיה. אלא שהמלמד הזקן קולע בדיוק לאמת — „סתם שיגעון של הדוכס" — וכך המבחן מפריך את עצמו: הניסיון להוכיח שאין היהודים יודעים מה בלב השרים הוכיח שהם יודעים גם-יודעים, כולל היכולת לזהות גחמה ריקה כשהיא באה.

## בדיחה 2058

מבית-הכנסת נגנב שופר. חשדו הגבאים את “הגוי-לשבת” ומסרוהו לדין. עיין השופט בדבר, הזמין את הרב הישיש בתורת מומחה ואמר לו:

ראשית-כל, יטרח נא אדוני הרב ויבאר לי מה זה שופר?

נבוך הרב וגימגם:

שופר?… קרנו של איל…

תמה השופט:

קרנו של איל? מה צורך יש בה?

נבוך הרב עוד יותר והשיב:

אנו תוקעים בה…

עכשיו הוברר הדבר לשופט:

שופר הוא חצוצרה.

יהי כך, - פרש הרב ידיו כמתייאש ושב למקומו.

ובכן, - התחיל השופט מפרש גוף העניין: - מבית-הכנסת של היהודים נגנבה חצוצרה.. קפץ הרב ממקומו והפסיקו:

אדוני השופט, כלום שופר הוא חצוצרה?…

ביאור: „גוי-לשבת" — הגוי המועסק בבית-הכנסת למלאכות האסורות בשבת, והחשוד המיידי כשמשהו נעלם; „בתורת מומחה" — כעד מומחה. הרב מוכן, בלית ברירה ולצורכי הדיון, להניח לשופט לתייק את השופר תחת „חצוצרה" — קטגוריה מוכרת שתאפשר למשפט להתקדם. אבל כשההגדרה חוזרת אליו מפי השופט כעובדה גמורה — „נגנבה חצוצרה" — שוב אין הוא מסוגל לשאת אותה: לשמוע את קרן הקודש של הימים הנוראים מכונה סתם כלי נגינה זה למעלה מכוחו, והוא קופץ למחות בדיוק על ההשוואה שהוא עצמו התיר זה עתה.

## בדיחה 2059

אמר מרדכי ראקובר:

רצונכם שתדעו, מה בין מזלו של ישראל למזלו של גוי? שימעו ואספר לכם:

שר גדול משרי אומות-העולם התגאה כל-ימיו בזקנו היפה. פעם אחת אמר לו המלך: “לחינם אתה מתגאה. בעיירה פלונית ראיתי יהודי זקן אחד, שזקנו יפה כפל-כפליים מזקנך”. שמע השר ומשך כתפיו, כאדם שאינו רוצה להאמין במה שמספרים לו. אמר לו המלך: “שמא אין אתה מאמין? אצווה ויבוא אותו יהודי לכאן ובעיניך תראה. ותנאי אני מתנה: אם ימצא, שהדין עמי, תכניס אתה ליהודי אלף דינרי-זהב, ואם לאו- אכניס אני לך אלף דינרי-זהב”. הסכים השר, ובו-ביום שלח המלך פקודה לאותה עיירה, שיבוא היהודי לעיר-הבירה. באה הפקודה לשם, ומיד תפסו את היהודי, כבלו ידיו ורגליו, העמידו עליו משמר, הביאוהו לעיר-הבירה ונתנוהו אל בית-הסוהר. וכשהודיעו למלך, שהיהודי בא, שלח שליח מיוחד להריצהו אליו. נסתכל השליח ביהודי, ראה פיאותיו המסולסלות וזקנו שיורד עד לאבנטו, ואמר לראש בית-הסוהר:

“סלקא דעתך שבפיאות כאלה ובזקן כזה אדם בא אל המלך?” ומיד הביאו גלב וגילח לו ליהודי פיאותיו וזקנו…

ביאור: „סלקא דעתך" — ארמית: „עולה על דעתך?!"; „גלב" — ספּר; „אבנט" — חגורה. משל על מזלו של ישראל: אותו זקן מפואר עצמו מביא לשר הגוי כבוד והתערבות עם המלך, וליהודי — כבילה, משמר ובית-סוהר. והשיא: רגע לפני שהזקן היה מזכה את בעליו באלף דינרי זהב, מגלחים אותו יחד עם הפיאות, כדי שהיהודי ייראה „ראוי" לבוא לפני המלך. זה מזל ישראל בין העמים: גם כשהמזל מאיר לו פנים, הוא מגיע דרך ידיהם של גויים — והללו, בבוז אגבי וטוב-כוונות כביכול, משחיתים את המתנה רגע לפני שתגיע.

## בדיחה 2060

ועוד אמר מרדכי ראקובר:

רצונכם שתדעו, מי הרס פונדקו של יהודי? “תקיעה גדולה” של גוי. ומעשה שהיה כך היה. עם לילה נכנס גוי לפונדק, אכל אכילה גסה ושתה שתייה גסה ונרדם כאבן. עד שישן התחילה אכילתו מתברכת בתוך מעיו והוא תקע “תקיעה גדולה”. נבהלו התרנגולים והתרנגולות שבבית והתחילו פורחים באוויר ומשברים את הכלים. נבהלו בני-הבית והתחילו צועקים:“שריפה!” שמע הצלל והתחיל מושך את העינבּל של הפעמון הגדול. נבהלו כל בני הכפר ומיהרו ובאו – והרסו פונדקו של היהודי…

ביאור: „תקיעה גדולה" — בלשון בית-הכנסת, התקיעה הארוכה החותמת את יום-הכיפורים; כאן, בלשון נקייה עוקצנית, נפיחה אדירה („אכילתו מתברכת בתוך מעיו" — הגזים תוססים בקרביו). „עינבל" — הלשון המתנדנדת שבתוך הפעמון; „הצלל" — מצלצל הפעמונים. מעשייה מצטברת: נפיחה אחת של גוי זולל ושתוי מבהילה את התרנגולים, התרנגולים מבהילים את בני-הבית, אלה צועקים „שריפה", הפעמון מזעיק את הכפר — והכפר הנוהר הורס את הפונדק. סוף השרשרת קבוע מראש: יהיה הגורם אשר יהיה, מי שמשלם את המחיר הוא היהודי ופרנסתו.

## בדיחה 2061

ביום-טוב ראשון של חג בא הגראף, בעליה של העיירה, לבית-הכנסת:

לראות מנהגי-תפילה של היהודים בא.

מיד פינו לו מקום בכותל-מזרח, והגבאי ישב לידו וביאר לו הכל.

כשהתחילה מכירת העליות והשמש הגיע למכירת מפטיר, פשט “הגביר” של העיירה שלוש אצבעות. הסביר הגבאי לגראף:

רצונו של “הגביר” לקנות עלייה זו בשלושה זהובים.

שמע הגראף ופשט כל חמש אצבעותיו. נבוך הגבאי ואמר לו:

פּן הרבּי, מה לך ולסחורה, שאין אתה יודע טיבה?

החזיר לו הגראף:

את טיבה של הסחורה איני יודע, אבל את טיבו של “הגביר” שלכם אני יודע. אם הוא רצה לקנותה בשלושה מובטחני, שהיא שווה לכל-הפחות חמישה…

ביאור: „כותל-מזרח" — שורת מקומות הכבוד בבית-הכנסת; ה„עליות" לתורה, ובכללן מפטיר, נמכרו במכירה פומבית לטובת קופת הקהילה; „גביר" — עשיר העיירה; „פן הרבי" — בפולנית: אדון הרוזן. הגראף אינו יודע מהי עלייה ואינו יכול לשום את ערכה — אז הוא שם את הקונה במקום הסחורה: אם היהודי הממולח מוכן לתת שלושה זהובים, סימן שהדבר שווה לפחות חמישה, שהרי גביר לא ישלם מעולם מחיר מלא. מחמאה עקיפה לחוש המסחרי היהודי — האציל בוטח בו יותר משהוא בוטח בעיניו — עם החמצה קומית אחת: לעלייה לתורה אין שער שוק.

## בדיחה 2062

יהודי ישב במחלקה הראשונה של בית-הנתיבות ושתה קהווה. לידו ישב אציל פולני וחיכה לרכבת. והיום יום קיץ חם, והקהווה חמה, והיהודי מנפנף מטפחתו להפיג את החום. פגעה המטפחת בכוס, ונהפכה הכוס ונשפכה הקהווה על מכנסיו הלבנים של האציל הפולני. קם היהודי לבקש סליחה ומחילה, ולא נענה לו בעל-המכנסיים:

שלם ישלם היהודי את המכנסיים שקילקל. מאה זהובים מחירם.

תחילה סירב היהודי, וכשראה, שלא יינקה מידי בעל-דינו, נאנח ושילם.

לא הספיק בעל-המכנסיים להצניע את הכסף בכיסו ונשמע קול בואה של הרכבת. מיד קם לצאת ועיכּב היהודי:

יטרח ויפשוט את המכנסיים. הוא, היהודי, קנה אותם ושילם מחירם מאה זהובים כסף עובר לסוחר. עכשיו מחירם מאתיים זהובים. לא פחות.

תחילה סירב בעל-המכנסיים, חירף וגידף את היהודי שלפניו ואת כל היהודים שבעולם, וכשראה, שלא יינקה מידי בעל-דינו, נאנח ושילם….

ביאור: „כסף עובר לסוחר" — מטבע קביל, לשון הפסוק בבראשית כג, טז; „לא יינקה מידי בעל-דינו" — לא ייחלץ ממנו. האציל סבור שסחט מן היהודי מאה זהובים, אבל בעצם קיבל תשלום — כלומר מכר את המכנסיים. עכשיו הם רכושו של היהודי, והבעלים החדש דורש, באותה עמידה עיקשת עצמה, שהאציל יפשוט אותם או יקנה אותם בחזרה — במחיר סוחר: מאתיים. ההיגיון שהאציל כפה בכוח פועל עכשיו נגדו מילה במילה, עד הנוסחה החוזרת „נאנח ושילם": שכל הסוחר גובר על אלימות המעמד, ואף מרוויח מאה.

## בדיחה 2063

בחבורה של יהודים נשאלה שאלה:

מי היה היהודי הראשון, שהוצרך לסדר עסקוֹ על שמו של גוי?

השיב אחד מן החבורה:

יעקב אבינו, עליו השלום, היה היהודי הראשון, שהוצרך לסדר עסקוֹ [43] על שם של גוי…

הערות שוליים:
- [43] “עסק” הברכות.

ביאור: בגלות נאלצו יהודים לא פעם לרשום עסק או נכס על שמו של גוי, כדי לעקוף חוקים שהגבילו בעלות יהודית. החידוד מוצא לתחבולה אב קדמון: יעקב, שנטל את ברכת יצחק כשהוא מתחזה לאחיו ואומר „אנוכי עשו בכורך" (בראשית כז) — כלומר „רשם" את העסק הגדול בתולדות האומה, הברכה והבכורה, על שמו של עשו. ועשו הוא במסורת אבי אדום וסמל אומות-העולם: הגוי הראשון ששמו שימש כיסוי ליהודי.

## בדיחה 2064

ההוא שנכנס אצל רוטשילד ומצא אותו עומד ומעיין בפנקסיו. אמר לו רוטשילד:

היכּבד ושב; הנה כיסא.

וחזר לפנקסיו.

עבר כמה זמן ורוטשילד לא ניפנה על אורחו. רגז האורח ואמר לו:

אדוני הבארון, אני גראף פלוני בן-פלוני. נענה רוטשילד ואמר:

יפה מאוד; הנה עוד כיסא.

וחזר לפנקסיו…

ביאור: „גראף" — רוזן; „לא ניפנה על אורחו" — לא התפנה אליו. האורח שולף את תואר האצולה בטוח שיקים את רוטשילד מפנקסי החשבונות, ורוטשילד מתרגם את התואר לערכו המעשי בעיניו: כיסא נוסף. ניפוץ יומרה בנימוס גמור — אצל מי שהונו אגדה, ייחוס-דם אינו שווה יותר מרהיט.

## בדיחה 2065

פעם אחת אמר מאיר-בּר למוֹריץ-גוטליב ספיר:

רוצה הייתי, שתאמר לי בלי משוא-פנים, מה הן האופירות שלי בעיניך?

השיב לו ספיר:

כולן יפות בעיני, והמשמחת שבכולן – “ההוּגנוֹטים”.

תמה מאיר-בּר:

אופירה זו אתה מוצא, שהיא משמחת?

החזיר לו ספיר:

הן; כאן הורגים הגויים זה לזה, והיהודי מחבר את המוסיקה לכך…

ביאור: ג'אקומו מאירבר — מלחין יהודי-גרמני, מכוכבי האופרה של המאה ה-19; מוריץ-גוטליב ספיר — סאטיריקן יהודי-וינאי נודע בלשונו החדה. „ההוגנוטים", האופרה הגדולה של מאירבר, מתארת את טבח ליל ברתולומיאו הקדוש (1572), שבו טבחו הקתולים בצרפת את הפרוטסטנטים ההוגנוטים. מכאן ה„שמחה" שמוצא בה ספיר: הנוצרים, רודפי היהודים מדורי דורות, הורגים כאן זה את זה — והיהודי הוא שמחבר לזה את המוסיקה. שמחה-לאיד קודרת של בן מיעוט נרדף, מוגשת בקור רוח של מבקר אמנות.

## בדיחה 2066

יהודי חלה בחולירה והכניסוהו לברקה, שנתייחדה לחולי חולירה. ראה החולה, שהוא הולך למות, וביקש שיבוא כומר אליו.

תמהו שמשי הברקה:

כומר למה לך?

השיב החולה:

יש לי צורך גדול בו.

הוזמן הכומר והוא בא: סבור היה, שהחולה היהודי מבקש להתנצר קודם מותו. התוודה לפניו החולה, אף מסר לו ממונו על-מנת שיחלקוֹ לדברים שבצדקה של יהודים. ראה הכומר, שאין דעתו של החולה להתנצר, ואמר לו:

הגידה נא לי, למה הזמנת אותי, ולא הזמנת את הרב שלכם?

החזיר לו החולה:

אבא, כלום אפשר לסכן את הרב שלנו ולהזמינו לברקה של חולירה?…

ביאור: „ברקה" — צריף-הסגר לחולי כולרה, מחלה מידבקת וקטלנית: כל הנכנס אליו מסכן את נפשו; „אבא" — פנייה מקובלת לכומר. הכומר בא בטוח שזכה בנשמה — יהודי גוסס המבקש כומר ודאי רוצה להתנצר — ותחת זאת הוא משמש שליח לחלוקת צדקה יהודית. התשובה חצופה בפשטותה: את הרב היקר אי-אפשר לסכן בברקה של חולירע; לכומר, מסתבר, מותר לקרוא. אפילו על ערש דווי היהודי יודע היטב חייו של מי מאנשי הדת שווים יותר.

## בדיחה 2067

טינה גדולה היתה בלבו של הצנזור הקושטנדיני על בן-אומנותו הצנזור הווילנאי: כל מקום שהווילנאי מצא בספריהם של ישראל דיבור חריף כנגד הגויים הוסיף הערה משלו: “אישמעאלים קאי”. צפן הקושטנדיני רוּגזוֹ ואמר:

יבוא יומו ואתנקם בו!

לימים בא לידו “סידור” של דפוס האלמנה והאחים ראם בווילנה, פתחו ומצא כתוב:

“רבי ישמעאל אומר”.

מיד טבל עטו בדיו אדומה, מחק “ישמעאל” וכתב:

“רבי, יוון אומר”…

ביאור: ספרים עבריים עברו צנזורה ממשלתית — ברוסיה הצארית ובאימפריה העות'מאנית כאחת — והצנזורים נדרשו „לנקות" ביטויים חריפים נגד בני הארץ. לצנזור הווילנאי היה פתרון קבוע: ליד כל דיבור קשה על גויים הוסיף „אישמעאלים קאי" — ארמית: „על הישמעאלים (המוסלמים) הדבר מוסב" — וכך חילץ את הנוצרים והעביר את העלבון אל נתיני הסולטן. הצנזור הקושטנדיני (מקושטא, איסטנבול) גומל לו מידה כנגד מידה: במשפט התמים „רבי ישמעאל אומר" — שמו של התנא — הוא קורא את „ישמעאל" ככינוי למוסלמים, טובל עטו בדיו אדומה ומתקן: „רבי, יוון אומר" — שהדברים יוסבו על „יוון", כינוי המסורת לעולם הנוצרי. דפוס „האלמנה והאחים ראם" בווילנה הוא בית-הדפוס העברי המפורסם במזרח אירופה. הסאטירה על הצנזורה עצמה: שני פקידים מגייסים סידור תפילה למלחמת האימפריות שלהם.

## בדיחה 2068

שאלו למחודד:

נאמר בתוכחה: “ישא ה' עליך גוי… אשר לא תשמע לשונו”[44], מה קללה היא זו? כלום אי-אפשר ללמוד לשונו של אותו גוי?

החזיר המחודד:

קשה לשונו של אותו גוי מכל הלשונות שבעולם. פאספורט הוא דורש, וכוונתו – שלושה רובלים…

הערות שוליים:
- [44] דברים כח, מט.

ביאור: „התוכחה" — פרשת הקללות שבתורה, ובה: „ישא ה' עליך גוי מרחוק... גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כח, מט — הערה [44]): אויב שאת שפתו לא תבין. השואל מקשה: שפה הרי אפשר ללמוד, אז מה הקללה? והמחודד עונה מניסיון החיים תחת הפקידות הצארית: לשונו של אותו גוי באמת אינה ניתנת ללימוד, כי מילותיה אינן מתכוונות לעצמן — כשהפקיד דורש „פאספורט" (תעודת מעבר), כוונתו שלושה רובלים שוחד. שפה שבה כל דרישה רשמית היא דרישת תשלום מוסווית — אותה באמת „לא תשמע" לעולם, רק תשלם.

## בדיחה 2069

גוי ראה ליהודי, שהוא רוכב על סוס ואחוריו כלפי ראשו של הסוס. ליגלג עליו ואמר לו:

יהודי שוטה, כלום כך רוכבים על סוס?

נעלב היהודי והחזיר לו:

גוי חמור, שמא דעתי לנסוע למערב, ולא למזרח?…

ביאור: במקום להודות שהוא יושב הפוך, היהודי מגלגל את האשמה על הסוס: הוא עצמו פונה בדיוק לכיוון הנכון — מערבה; הסוס הוא שמתעקש מזרחה. חוצפה לוגית שאין עליה מענה, ובתוספת עלבון כנגד עלבון: „גוי חמור" תחת „יהודי שוטה".

## בדיחה 2070

כ"א בספטמבר 1931 לא בא יהודי לבורסה; אותו יום יום כיפור היה, וכל היהודים הלכו לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות להתפלל. עם ערב, אחרי התקיעה הגדולה, שבו לבתיהם ונודע להם, שהקיץ משבר גדול על הלירה האנגלית[45]. רגנו ואמרו:

עם הדומה לחמור!… אפילו יום אחד בשנה אי-אפשר לסמוך עליהם…

הערות שוליים:
- [45] אותו יום בטל בסיס-הזהב של הלירה.

ביאור: ב-21 בספטמבר 1931, יום שחל בו יום-כיפור, הורידה בריטניה את הלירה שלה מבסיס הזהב ושערה קרס (הערה [45]). „עם הדומה לחמור" — כינוי גנאי תלמודי שנדרש מן הפסוק „שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה), מוסב כאן על הגויים; „התקיעה הגדולה" חותמת את תפילת נעילה של יום-כיפור. היהודים נעדרו מהבורסה יום אחד בשנה — ובדיוק בו התמוטטה הלירה. מכאן הרוגן: אי-אפשר לסמוך על הגויים אפילו יום אחד. הבדיחה נוטלת את הקלישאה האנטישמית על שליטת היהודים בכספי העולם והופכת אותה לגאווה מבודחת: בלעדינו, מסתבר, זה באמת לא מחזיק מעמד.

## בדיחה 2071

שאלו למחודד:

מה ראו בני-יעקב לעשות במרמה ולדרוש מאת אנשי-שכם, שימולו תחילה לפני שתהיה דינה לשכם בן-חמור לאשה? הלא גיבורים היו בני-יעקב ויכלו לנצח את אנשי-שכם גם כשלא היו כואבים?

השיב המחודד:

בני-יעקב חששו, שמא ייאספו עליהם כל הגויים אשר מסביב להם וינקמו מאתם נקמת דמם של אנשי-שכם. עכשיו, שאנשי-שכם נימולו גם הם ונעשו יהודים, בטחו בני-יעקב, שלא יבואו גויים לנקום נקמת דמם של יהודים…

ביאור: על-פי בראשית לד: שכם בן-חמור עינה את דינה בת-יעקב, ואחיה התנו במרמה שכל אנשי העיר יימולו קודם הנישואים; ביום השלישי, „בהיותם כואבים", הרגו שמעון ולוי את כולם. שאלת המקשן: אם גיבורים היו, למה נזקקו לתחבולה? והתשובה חורגת מן הפשט אל מרירות הגלות: הם מלו את אנשי שכם כדי לעשותם יהודים תחילה — שכן על דם גויים העולם קם לנקום, ואילו דם יהודים נשפך ואין דורש. הומור שחור שכולו אמירה אחת על הפקרות דמם של ישראל בין האומות, עטופה באצטלה של פרשנות מקרא.

## בדיחה 2072

נרעש ונפחד פרץ יהודי לבית-המשטרה:

שני יהודים נהרגו בחוץ!

שאל ראש-המשטרה:

היכן הם? מי הם?

השיב היהודי:

אני הוא אחד, והשני יבוא גם הוא תיכף…

ביאור: ההיגיון ההפוך של אימת הפרעות: היהודי כה בטוח במה שעומד לקרות, שהוא מדווח על הרצח לפני שהתרחש — הוא עצמו „ההרוג" האחד, שהספיק בינתיים לרוץ למשטרה, והשני „יבוא תיכף". הומור שחור על קיום שבו ההירצחות היא ודאות; פתוח רק לוח הזמנים.

## בדיחה 2073

שני יהודים טיילו יחדיו בגן-העיר, ואמר אחד לחברו:

רואה אתה אותו טרזן, ההולך לקראתנו? משלנוּ הוא.

תמה חברו:

זו מניין לך? אין פניו מעידים עליו.

החזיר הראשון:

פעם אחת היתה לי שיחה עמו ושאלתיו: שמא משלנו הוא? מיד קפץ ונשבע שבועה חמורה, שאין בו אפילו קורט-דם יהודי. אילו לא היה משלנו, לא היה נשבע שבועה חמורה כזו להכחיש…

ביאור: „טרזן" — גנדרן לבוש הדר; „משלנו" — יהודי; „קורט" — שמץ, טיפה. ההוכחה פועלת בדרך ההיפוך: גוי אמיתי לא היה טורח להישבע שבועה חמורה שאין בו „אפילו קורט דם יהודי" — עוצמת ההכחשה עצמה מעידה שיש מה להכחיש. עקיצה למתבולל המתכחש למוצאו: ככל שהוא מתאמץ למחוק את יהדותו, כך היא ניכרת יותר.

## בדיחה 2074

שאלה נשאלה בחבורה של יהודים:

למה קמים כל הקרואים כשמכניסים את הילד למול?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

משום שאותה שעה נכנס אליהו הנביא.

נענה שני מן החבורה ואמר:

אתה אומר, משום שאותה שעה נכנס אליהו הנביא, ואני אומר, משום שאותה שעה נכנס גוי…

ביאור: בברית-מילה מעמידים „כיסא של אליהו": על-פי המסורת אליהו הנביא נוכח בכל ברית, ולכבודו — כך הטעם המקובל — קמים הקרואים כשמכניסים את התינוק. הטעם השני עוקצני אך מדויק להפליא: תינוק שטרם נימול עדיין אינו בן-ברית, כך שבאותו רגע נכנס לחדר „גוי" — ויהודים בגלות, הרי ידוע, קופצים על רגליהם בכל פעם שגוי נכנס.

## בדיחה 2075

יהודים נסעו בעגלה ועברו דרך כפר. פגע בהם גוי יחף וזרק בהם אבן. נאנח אחד מתושבי-העגלה:

גלות עשו!…

ניחמו חברו ואמר לו:

לפיכך, כשיבוא, אם ירצה השם, משיח, יסע עשו בעגלה, ויעקב יתהלך יחף ויזרוק בו אבן…

ביאור: „גלות עשו" — הגלות תחת עשו, הוא אדום, סמלם של רומא והעולם הנוצרי בלשון חז"ל; יעקב — ישראל. וכדאי לשים לב מה בדיוק מתהפך ב„נחמה" המשיחית: עשו עדיין נוסע בעגלה ויעקב עדיין מהלך יחף — רק האבן עוברת ידיים. אפילו בחלום הגאולה אין היהודי מעז לדמיין את עצמו יושב בעגלה; פסגת שאיפותיו היא להיות, סוף-סוף, זה שזורק. אירוניה עצמית מרה על מה שהגלות עושה לגבולות הדמיון.

## בדיחה 2076

יהודי רוכל רגיל היה לבוא כל שבוע לכפר, וכל אימת שבא לשם רצו אחריו ילדי-הכפר וקראו:

יהודי! יהודי!

אמר היהודי בלבו:

מה סגולה אעשה להם לעזי-פנים אלה? אתגרה בהם? יתגרו בי עוד יותר; איידה בהם אבן? יורידו עלי מטר אבנים.

נמלך ועשה אחרת: הביא אתו מטבעות קטנות חדשות ושבוע-שבוע חילק אותן לילדים שרצו אחריו והתגרו בו. כך עשה כמה פעמים. ופעם אחת, כשנכנס לכפר ועטו אליו הילדים ופערו פיהם לקרוא “יהודי! יהודי!” ופשטו ידיהם לקבל את המטבעות החדשות, היפות, אמר להם:

ילדים חביבים, צר לי מאוד, אבל מעכשיו ואילך לא אוכל לתת לכם כלום. אין לי.

רגנו הילדים ומיד הסתלקו הימנו:

אין הם רוצים לרוץ אחריו חינם ולקרוא “יהודי! יהודי!”…

(י' פ' הבל, “Die Schwänke des rheiniandischen Hausfreundes”, המהדורה השטוטגרטית של שנת 1842, חלב ב' ציור 8).

ביאור: „רוכל" — סוחר נודד; „סגולה" — תרופה בדוקה, וכאן תחבולה. הרוכל הופך את הלעג הספונטני של הילדים לעבודה בשכר — ומרגע שנפסק השכר, איש אינו מוכן לעבוד „חינם". את הבדיחה מביא דרויאנוב מאוסף סיפורי-העם של יוהאן פטר הֶבֶּל, מן המספרים הגרמנים האהובים בראשית המאה התשע-עשרה.

## בדיחה 2077

היה לו ליהודי גרמני ילד בן עשר ותקנה לא היתה למבטאו היהודי. נמלך האב ושלח את הילד לכפר:

בכפר אין יהודים מצויים, ושם ילמד לדבר כהלכה.

לאחר כמה שבועות הלכה האם לבקר את בנה, ושבה לביתה עצובה. נסתכל בעלה בפניה ואמר לה:

לא הצליח?

נענתה האם ואמרה:

אדרבה, הצליח יותר מדי: כל ילדי הכפר מדברים כמותו…

ביאור: בקרב יהודי גרמניה נחשב „המבטא היהודי" — גרמנית בניגון יידי — לסימן היכר מביך ולמכשול בדרך ההשתלבות; מכאן שליחת הילד לכפר נקי מיהודים. התוכנית מצליחה „יותר מדי": במקום שהרוב יבלע את המבטא, המבטא כובש את הרוב. דרויאנוב מציין מקבילה מפי הנסיך סרגי וולקונסקי: הנציב מוראביוב השכין מאה קוזאקים בכפר יאקוטי כדי שילמדו את יושביו רוסית — וכעבור שנה דיברו כל הקוזאקים יאקוטית.

הערת דרויאנוב: הנסיך סרגי וולקונסקי, מי שהיה מנהל
התיאטראות של המלכות ברוסיה, מספר: היאקוטים לא ידעו
לדבר רוסית. נמלך מוראביוב, נציב אמור, וציווה להשכין בכפרם
מאה קוזאקים, כדי שהללו ישפיעו עליהם את הדיבור הרוסי. לאחר
שנה בא מוראביוב לשם ומצא: כל הקוזאקים מדברים יאקוטית
("Послѣднія Новости" נו' 3239). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2077, עמ' 344) · תמלול מפעל בן-יהודה)

## בדיחה 2078

היה מיפקד בפולניה, וכשהגיע סטודנט יהודי אחד לרובריקה “לאומיות”, הירהר רגע וכתב: “יהודי”. סנט בו הפוקד ואמר לו: בפולניה אתה יושב ואזרח פולניה אתה, הרי שפולני אתה, ואם כן. מה ראית לכתוב “יהודי”?

החזיר לו הלה:

אבי ואמי יושבים כל ימיהם בברלין, והם גרמנים; אח אחד יש לי בפטרבורג והוא רוסי; אח שני – בבוקארשט, והוא רומני; אחות אחת יש לי בפאריס, והיא צרפתיה; אחות שניה – בלונדון והיא אנגליה; דוֹד אחד יש לי בבודאפשט, והוא הונגרי; דוֹד שני – בהאג, והוא הולנדי. נמלכתי בדעתי ואמרתי: במשפחה גדולה כזו יכול להיות גם אחד יהודי…

ביאור: הסטודנט מקבל כביכול את היגיון הפוקד — מקום המגורים קובע את הלאום — ומיישם אותו בשלמות על משפחתו הפזורה: כל קרוב „נעשה" בן האומה שבארצה השתקע. ומשעה שיש במשפחה גרמנים, רוסים, צרפתים והולנדים, מותר שיהיה בה, כמין קוריוז, „גם אחד יהודי". כך דווקא ההיגיון של ההתבוללות מוכיח את ההפך: יהדותו של הסטודנט היא הלאום היחיד במשפחה שאינו תלוי בכתובת.

## בדיחה 2079

מפולפלים ישבו ודנו:

צ’כוסלובקיה מה פירושה?

אמר אחד מן החבורה:

צ’כוסלובקיה פירושה – מדינה של יהודים.

תמהה כל החבורה:

כלום משיח בא לשם?

נענה הוא ואמר:

בואו ואסביר לכם: גוי הוא או צ’כי או סלובקי; יהודי הוא – צ’כוסלובקי…

ביאור: „מפולפלים" — חריפי-מוח, אמוני הפלפול הלמדני. צ'כוסלובקיה של בין שתי מלחמות העולם איחדה שני עמים שכל אחד מהם דבק בזהותו הנפרדת: גוי הוא צ'כי או סלובקי, ואיש אינו מרגיש עצמו „צ'כוסלובקי". רק היהודים, שאינם שייכים לאף מחנה אתני, מזדהים עם המדינה המאוחדת עצמה — ובדרך הפלפול יוצא ששם המדינה קרוי דווקא על יהודיה.

## בדיחה 2080

בפנקס ישן-נושן מצאו כתוב:

“מעשה ובאו שליחי-האומות לכרך גדול של הלווציה בשביל להשכין שלום בעולם, וכל שליח ושליח הביא אתו מה שחשוב לו ביותר. בדקו אחריהם ומצאו: הצרפתי הביא שתי נשים – אחת אשתו, ואחת אהובתו; הגרמני הביא חולצה חומה וספרו של היטלר; האיטלקי הביא חולצה שחורה ופירוש למלות-הקריאה של מוסוליני; הרוסי הביא מטפחת אדומה וקובץ דרשות של סטאלין; האמריקני הביא גומי ללעיסה ודולר בעין; האנגלי הביא וויסקי וכדור-רגל; והיהודי הביא – תרי”ג המלצות לקבל מישרה"….

ביאור: „כרך גדול של הלווציה" — ז'נבה שבשווייץ (הֶלווציה בשמה הלטיני), מושב חבר-הלאומים שבו התכנסו „להשכין שלום בעולם". הסמלים הם של שנות השלושים: חולצה חומה וספרו של היטלר — הנאציזם, חולצה שחורה — הפשיזם של מוסוליני, מטפחת אדומה ודרשות סטאלין — הקומוניזם. כל אומה מביאה את סמל כוחה או אמונתה, והיהודי חסר-המדינה מביא „תרי"ג המלצות" — 613, כמניין המצוות — לקבלת משרה: מלחמת קיומו אינה על שלטון ואידיאולוגיה אלא על פרנסה.

## בדיחה 2081

שאלו לאלכסנדר מושקובסקי המומר:

אתה שגם גוי וגם יהודי אתה, שמא אתה יודע, מה בין גוי ליהודי?

החזיר מושקובסקי:

ודאי אני יודע. גוי, כשהוא צמא שותה שלוש כוסות זו אחרי זו; יהודי כשהוא צמא – בודק את עצמו לסוכר..

ביאור: אלכסנדר מושקובסקי (1851–1934) — סופר והומוריסטן יהודי-גרמני שהמיר את דתו, ומכאן שהוא „גם גוי וגם יהודי" ומוסמך להשוות. צימאון-יתר הוא תסמין מובהק של סוכרת: הגוי הצמא פשוט שותה, ואילו היהודי, שחרדת הבריאות אומנותו, קורא בכל תחושת גוף תסמין של מחלה — אפילו צימאון פשוט נעשה אצלו אירוע אבחוני.

## בדיחה 2082

שמועה שמעו הגויים:

היהודים יש להם בדיחות יפות.

נמלכו ושלחו אחד מהם לפונדק של יהודים, שישמע בדיחותיהם וישוב ויספר. בא השליח לפונדק, ישב ושמע: יהודי ארכדקן[47] חד חידה לחברו:

בן יש להם לאבי ולאמי, ואיננו אח לי. מי הוא? מיד השיב הנשאל: הרי זה דבר פשוט: אתה הוא.

נהנה הגוי, ששמע בדיחה יפה כזו, ומיהר לשולחיו:

חידה אחוד לכם: בן יש להם לאבי ולאמי, ואיננו אח לי. מי הוא?

הירהרו והירהרו הגויים ולא ידעו למצוא את החידה. ליגלג עליהם שלוחם ואמר להם:

טיפשים אתם. אפילו דבר פשוט כזה אין אתם יודעים. הרי זה אותו היהודי הארכדקן שבפונדק…

הערות שוליים:
- [47] “ארכדקן” – מי שזקן ארוך לו; השווה: “עבדקן”.

ביאור: „ארכדקן" — בעל זקן ארוך, על משקל „עבדקן" (הערה [47]). התשובה לחידה — „אתה" — היא עיקרון יחסי: הפתרון הוא תמיד הנשאל עצמו. הגוי זכר את התשובה כעובדה קונקרטית — אותו יהודי מזוקן מן הפונדק — ולא כעיקרון, וכך הוא מגיש לשומעיו פתרון חסר שחר, ועוד מלגלג על „טיפשותם" כשאינם מנחשים אותו.

## בדיחה 2083

מה בין צרפתי, גרמני, רוסי ויהודי?

צרפתי השומע בדיחה, צוחק שלוש: אחת, כשמספרים לו, שנית, כשהוא מספרה לאחרים, ושלישית, כשהוא מבין אותה. – גרמני השומע בדיחה, צוחק שתיים: אחת, כשמספרים לו, ושנית, כשהוא מספרהּ לאחרים; הוא גופו לא יבינהּ עד העולם. – רוסי השומע בדיחה, צוחק אחת: כשמספרים לו; לספר אותה לאחרים ולהבינה אינו מסוגל כל-עיקר. – יהודי השומע בדיחה, אינו צוחק כלל: כבר הוא יודע אותה…

[נוסח אחר:

….יהודי השומע בדיחה, אינו צוחק כלל: עוד לפני ששמע בדיחה זו כבר ידע טובה הימנה…]

ביאור: סולם יורד של סטריאוטיפים לאומיים שבסופו מחמאה עצמית: הצרפתי, הגרמני והרוסי מאבדים בזה אחר זה את היכולת להבין, לספר ולצחוק — ואילו היהודי אינו צוחק לא מקוצר תפיסה אלא להפך, מפני שהוא בקיא בהומור עד שאי-אפשר להפתיעו.

# כרך ג׳ — בטלנים וחקרנים

## בדיחה 2084

משה־אהרון ארוך וצנום כלולב, ושרה־רבקה אשתו גוצה ועגולה כאתרוג. הוא יושב כל היום בבית־המדרש ולומד תורה לשמה, והיא יושבת כל היום בחנות ומוכרת מיני סדקית לשם פרנסת הבית. הוא מוליד, והיא יולדת ומינקת ומגדלת. ופעמיים בכל־יום תמיד בא משה־אהרון מבית־המדרש לביתו: לסעודת צהריים ושינת־צהריים, לסעודת־לילה ושינת־לילה. ומימיו לא לבש משה־אהרן מעילוֹ העליון כדרך שהבריות לובשים, שהם מכניסים ידיהם לתוך שרוולי המעיל, והוא משרה את המעיל על שכמו, ושני השרוולים תלויים לו מימינו ומשמאלו כשני בר־מיננים. כך מנהגו כל הימים.

ברם, כבר אמרו חכמים: “מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל”. פעם אחת הוצרך גם משה־אהרן לשנות ממנהגו. ומעשה שהיה כך היה: בנים היו להם למשה־אהרון ושרה־רבקה – ארבעה, ובת – רק אחת. ולא נחה ולא שקטה שרה־רבקה עד שמצאה לבתה היחידה חתן כלבבה: בחור למדן ומושלם בכל המעלות וכשהגיע יום־החתונה, הוליכו שניהם, משה־אהרן ושרה־רבקה, את בתם הכלה לחופה כמנהג ישראל: הוא ידו שלובה אל תחת זרועה של הכלה מימין, והיא ידה שלובה אל תחת זרועה של הכלה משמאל.

עד שהם הולכים וקרבים לחצר בית־הכנסת, למקום החופה, ומזמוטי חתן וכלה מלפניהם ומאחריהם, העיפה שרה־רבקה עין במשה־אהרן בעלה ורעדה אחזתה: מעילו העליון צונח מעל שכמו, תיכף יפרח באוויר וישתטח על הקרקע. רתחה שרה־רבקה ולחשה לו לחישת שרף:

משה־אהרן, שמא עכשיו תלבש מעילך כדרך שהבריות לובשים? תחילה היתה דעתו של משה־אהרן לסרב: “מה לו ולטירחה יתירה זו, שלא טרח מימיו?”, אלא שבו־ברגע העיף גם הוא עין בשרה־רבקה אשתו – ופרחה נשמתו. מיד עשה רצונה, טרח והכניס שתי ידיו לתוך שני שרוולי מעילו, ואנחה כבידה נעקרה מלבו: ריבונו של־עולם, כמה קשה צער גידול בנים!…

ביאור: הזוג מתואר בדימויי ארבעת המינים — הוא ארוך וצנום כלולב, היא נמוכה ועגולה כאתרוג — וגם חלוקת העבודה ביניהם היא של העולם הישן: הוא לומד „תורה לשמה" (לימוד לשם עצמו, שאין בו פרנסה), והיא מוכרת „סדקית" — חוטים, כפתורים וצורכי תפירה זעירים — ומגדלת לבדה את הילדים. „בר-מיננים" — מתים (מן הביטוי הארמי „בר-מינן"): שרווליו הריקים של המעיל, שמעולם לא הכניס בהם יד, משתלשלים כשתי גופות. „צער גידול בנים" הוא ביטוי חז"לי לעמל ולסבל שכרוכים בגידול ילדים — צער שכולו, בבית הזה, על כתפי האם. ה„קרבן" האחד שנדרש מן האב בחתונת בתו הוא להכניס ידיים לשרוולים כדרך הבריות, ואת הטרחה הזאת הוא מסכם באנחה כאילו נשא לבדו את המשא כולו.

## בדיחה 2085

“בשולחן” של ליל־שבת הגיד הרבי עניין עמוק על “ביטוּל הישׁ”, והדברים ניטעוּ כמסמרות בלבו של חסיד בטלן.

בשעה מאוחרת שב החסיד הבטלן לביתו. הנרות של־שבת תם אורם וכבו, והחסיד מתהלך בחשיכה מכותל לכותל ומסיח עם לבו:

“הכל בטל ומבוטל; אין כלום. הכל בטל ומבוטל; אין כלום”. פתאוֹם הטיח בתנור הגדול וניצוצות ניתזו לו מעיניו. תפס ראשו בשתי ידיו מחמת כאב ונאנח:

משמע, שתנור ישנו…

ביאור: „השולחן" — ה„טיש", סעודת ליל-שבת שבה הרבי אומר תורה לחסידיו. „ביטול היש" — מושג חסידי-קבלי: לעולם החומרי אין קיום עצמאי, והכול בטל ומבוטל באור האלוהי. החסיד הבטלן נוטל את התורה הזאת כפשוטה — „אין כלום" — עד שהתנור, בעצם ממשותו הכואבת, מחזיר אותו בחבטה אחת מן המטפיזיקה אל העולם: „משמע, שתנור ישנו".

## בדיחה 2086

שמעיה בטלן התחבט תמיד בכל דבר, שבא לידו, ומעולם לא היתה דעתו תקיפה להכריע, הן או לאו. פעם אחת אמרה לו אשתו:

בתנו בגרה. רוצה אני, שתנשא לבנו של פלוני בן פלוני.

שתק שמעיה, ולא אמר כלום. רגזה אשתו:

בטלן, למה אתה שותק?

גרד שמעיה סנטרו מתחת לזקנוֹ והחזיר:

מה אומר ומה אדבר? כל ימי איני רוצה מה שאני רוצה; עכשיו את תובעת אותי שארצה מה שאת רוצה…

ביאור: „בגרה" — הגיעה לפרק הנישואין. שמעיה מנסח את שיתוק הרצון שלו ניסוח מדויק כמעט פילוסופי: מי שכל ימיו אינו מצליח לרצות אפילו את רצונות עצמו — כיצד יידרש פתאום לרצות את רצון אשתו?

## בדיחה 2087

שמעיה בטלן ישב יחידי בלילה וגרס. פתאום הגיע רישרוש של חריקה לאוזנו. עקר עיניו מתוך הספר שלפניו, זקף אגודלו וקרא:

ממה נפשך: אם חתול הוא זה – פסיק!"[1]; אם שד הוא זה – “שמע ישראל!”; ואם גנב הוא זה – "ג־ווא־אלד![2]

הערות שוליים:
- [1] “פסיק” – נזהה של חתול.
- [2] “גוואלד”! – זעקת קריאה לעזרה.

ביאור: „גרס" — שינן את לימודו בקול. „ממה נפשך" — נוסח טיעון תלמודי: כך או כך, לכל אפשרות יש מענה. „פסיק" — הקריאה שמבריחים בה חתול (הערה [1]); „שמע ישראל" — הפסוק הנאמר כסגולה מפני שדים ומזיקים; „גוואלד" — זעקת חירום ביידיש. במקום לקום ולבדוק מה מרשרש, הבטלן עורך מיון למדני של תגובות אפשריות — ורשימת התוכניות היא כל המעשה כולו.

## בדיחה 2088

ראה שמעיה בטלן, שחג־הפסח ממשמש ובא ובידו אין כלום לצורכי החג, נמלך וכתב מכתב לקדוש ברוך־הוא:

“אבינו מלכנו, רחם נא ותן לעבדך שמעיה בן־פייבוש הלוי ממון לצורכי הפסח”.

כתב את המכתב, חתם עליו בסלסולים, “שמעיה במוהר”ר פייבוש סגל" וזרקו לשמים. עשה הרוח שליחותו והביא את המכתב – לידי רוטשילד. קרא רוטשילד את המכתב, שלח אחרי שמעיה ואמר לו:

שמע אלהים תפילתך ושלח לך על ידי חמישים זהובים.

נטל שמעיה את הזהובים והביאם לאשתו. נסתכלה בו אשתו וראתה, שפניו עצובות. אמרה לו:

שמעיה: על מה אתה נעצב עכשיו?

החזיר לה שמעיה:

מי יודע, כמה הותיר רוטשילד זה בידו שכר־טרחה!… °

ביאור: „זהובים" — מטבעות זהב; „שכר-טרחה" — עמלת מתווך; „במוהר"ר" — בן מורנו הרב רבי (חתימת כבוד), ו„סגל" — כינוי משפחות לוויים. רוטשילד הוא אב-הטיפוס של העשיר האגדי בפולקלור היהודי. שמעיה אינו מפקפק לרגע שהמכתב הגיע ליעדו ושהאל אכן נענה — הוא רק בטוח שהמתווך ניכה לעצמו עמלה מן הסכום המקורי, וכך אפילו נס נעשה בעיניו עסקה שנגזם ממנה נתח בדרך. דרויאנוב מציין שזו כנראה בדיחה עתיקה, שמקבילות לה נרשמו גם באוצרות הסיפור העממי של הגרמנים והפולנים.

הערת דרויאנוב: לפנינו בדיחה שבה, אולי עתיקה. י׳ ל׳ כהן
שמע אותה (בשינויי־נוסח מעטים) מפי זקנה בת שבעים ושמונה
בשכונת היהודים של איזנשטט (בירת בורגנלנד) ורשם אותה לפי
הדיאלקט והפונטיקה של יהודי המקום. (י׳ ל׳ כהן ״פראבעס פון
יודישען פאלקלואר אין בורגענלאנד״, ״יוו״א־בלעטער״ כרך ב׳,
חוב׳ ג׳).
הוא גם מצא לה דוגמאות באוצרות הבדיחה והסיפור העממי של
הגרמנים, הפולנים והלטים. מן הקובצים שהוא סומך עליהם, יש
בידי רק קובצו של מכס בהם ״לעטישע שוואנקע״ (עיין להלן
״רשימת המקורות״), ואני רואה, שיש הבדל עיקרי בין הבדיחה
שלפנינו לבין זו של הלטים. או ביתר דיוק: אין כמעט שום דמיון
בין זו לזו. בבדיחה שלנו יש שני מומנטים עיקריים: (א) שילוח המכתב
בידי הרוח; (ב) חשדו של שמעיה, שרוטשילד (לפי הנוסח האיזן־
שטטי: ראש בית־הדין) הותיר שכר־טירחה לעצמו. ואילו בבדיחה
הלטית אין אף זכר לשני המומנטים הללו. עיקרה שלה אחר הוא
לגמרי: מחבר המכתב (לא לשמים אלא לקיסר) אינו יודע כתב,
ובמקום מלים ואותיות הוא כותב נקודות קטנות וגדולות. וזה הכל
(עיי״ש סי׳ 42). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2088, עמ' 4) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2089

שמעיה בטלן היה אומר:

שלוש קושיות אני מקשה, ואפילו הרב, יחיה, אינו יודע לתרץ אותן.

ואלו הן:

ראשית, למה נותן הקדוש ברוך־הוא את הקור ואת השלג דווקא בימות־החורף, שימים קשים הם לבריות גם בלאו הכי, ואין הוא נותן את הקור ואת השלג בימות־הקיץ היפים, כשאין צורך לא בגדים חמים ולא בעצים להסקה?

שנית, למה נותן הקדוש ברוך־הוא את הממון דווקא לעשירים, שגם בלאו הכי הם רואים עולמם בחייהם, ואין הוא נותן את הממון לעניים, שכל ימיהם רעים?

ושלישית, למה נותן הקדוש ברוך־הוא לרבת־בנים שניים בכרס אחת, ולעקרה אין הוא נותן אפילו “קדיש” אחד?…

ביאור: „קדיש" — כינוי לבן זכר, על שם הקדיש שיאמר אחרי מות הוריו. שלוש ה„קושיות" לובשות איצטלה של חקירה תיאולוגית שאין לה מענה, אבל אינן אלא קובלנת העני על סדרי העולם: הקשה מקבל דווקא את הקשה, והמחסור הולך אל מי שחסר. והראשונה שבהן אף מפריכה את עצמה בלי משים — אילו ירדו הקור והשלג בקיץ, היו הבגדים החמים ועצי ההסקה נחוצים דווקא אז.

## בדיחה 2090

אשתו של שמעיה בטלן היתה מושלת בו. אמרו לו:

רבי שמעיה, “והוא ימשול בך”[3] לא מקרא מפורש הוא בתורה?

החזיר שמעיה:

משה אמת ותורתו אמת. אבל כבר אמרו: “אשה כלי־זינה עליה”[4] ואני בטלן וכל ימי מתיירא אני מפני כלי־זין…

הערות שוליים:
- [3] בראשית, ג' טז.
- [4] * עבודה זרה כה, ב.

ביאור: „והוא ימשול בך" — מדברי האל לחוה אחרי חטא עץ-הדעת (בראשית ג, טז; הערה [3]): הבעל הוא שימשול באשתו. „אשה כלי-זינה עליה" — מימרה מהגמרא בעבודה זרה כה ע"ב (הערה [4]): אישה הנוסעת בדרך אינה צריכה לחשוש כגבר, שכן „נשקה" — חינה — נשוא עליה תמיד ומגן עליה. שמעיה דורש את המימרה כפשוטה: אשתו „חמושה", והוא, שכל ימיו ירא מפני כלי נשק, נכנע כדין. כך הוא מגייס את הגמרא עצמה כדי להצדיק את היפוך הפסוק — במקום שהוא ימשול בה, היא מושלת בו.

## בדיחה 2091

וכשמתה עליו אשתו, הלך שמעיה לחברא קדישא לקבור מתו מלפניו. אמר לו “הנאמן”:

חמישה זהובים תשלם דמי־קבורה.

השׁח שמעיה ראשו, נענה ואמר:

אני בטלן, ומימי לא ידעתי מוצא לכסף. היא, עליה השלום, היתה חרוצה כל ימיה, ובוודאי היתה יודעת מוצא לכסף – ומשלמת…

ביאור: „חברא קדישא" — האגודה המופקדת על קבורת המתים; „הנאמן" — הגזבר שלה. „מוצא לכסף" — היכולת להשיג כסף ולהיפטר מדרישת תשלום. תשובתו של שמעיה היא מעגל שוטה נוגע ללב: היחידה שידעה תמיד להשיג כסף היא בדיוק זו שקבורתה דורשת אותו עכשיו.

## בדיחה 2092

תוך שנים־עשר חודש בא שדכן לשמעיה ושידך לו אשה חדשה. סירב שמעיה. אמר לו השדכן:

שמא אשה זו לא לרצון לך, אציע לך אחרת, נאה הימנה.

עמד שמעיה בסירובו ואמר:

שידוך יש בו פנים לכאן ופנים לכאן, ואני בטלן ואיני יודע לבחוֹר. היא, עליה השלום ודאי היתה יודעת לבחור לי…

ביאור: „תוך שנים-עשר חודש" — עוד בתוך שנת האבל, שבסופה נהג אלמן לשוב ולשאת אישה. סירובו של שמעיה סוגר מעגל אבסורדי: את ההכרעה היחידה שאין הוא מסוגל לה — בחירת מחליפתה של אשתו — היה מפקיד, כדרכו בכל דבר, בידי אשתו; ולכן רק היא, המתה, „ודאי היתה יודעת לבחור לו".

## בדיחה 2093

ערב שבת אחרי חצות השאירה חנוונית את בעלה בחנות,

והיא עצמה מסתלקת לביתה להכין צורכי־שבת. כיוון שגמרה מלאכתה, שבה לחנות ומצאה: שני קוזאקים עומדים בפתח החנות וממלאים כיסיהם מכל הבא לידם, ובעלה הבטלן אינו רואה ואינו שומע ועיניו שקועות בספר שלפניו. התחילה צווחת:

בטלן! הלא הקוזאקים גונבים.

התיק הוא עיניו מן הספר והחזיר:

מאי קא משמע לן? אילו רבנים גנבו, היתה תימה בדבר; קוזאקים גונבים – דרכם בכך…

[נוסח אחר:

התיק הוא עיניו מן הספר, תמה ואמר:

אלא מה יעשו קוזאקים? ישבו וילמדו ש"ס ופוסקים?…]

ביאור: „מאי קא משמע לן" — ארמית תלמודית: „מה זה בא ללמדנו?" — הקושיה שמקשים בגמרא על אמירה שאין בה שום חידוש. הבטלן מיישם את כלל בית-המדרש על השוד המתרחש בחנותו: קוזאקים גונבים — הרי זו דרכם, ואין כאן חידוש שכדאי להפסיק בגללו את הלימוד. ומאחורי החידוד מבצבצת האמת המרה: ביזה בידי קוזאקים אכן הייתה שגרה שאין בה שום תימה.

## בדיחה 2094

אמר “פריץ” ל"יהודי שלו":

הרי לפניך ארבעה שטרות־ממון, עשרים וחמישה רובל השטר. קח אותם, והם כּוּלם שלך על־מנת שתוציאם בשבוע אחד. תקיים את התנאי – אוסיף לך עוד מאה רובל ותעשה בהם מה שלבך חפץ, לא תקיים את התנאי – תלקה.

שמע היהודי וצחק בקרבו:

“מטורף! מה רבותה היא זה להוציא מאה רובל בשבוע אחד?”

אותו יום ראשון בשבת היה, נטל היהודי את הממון והלך תיכף להוציאו. קודם־כל שילם חובות: לחנווני על פנקסו, לסנדלר – שכר “ראשים” חדשים לנעליים, למלמד – שיירי שכר־לימוד. תחילה נהנה הנאה מרובה: הרי הוא כקטן שנולד, ואין לשום אדם חוב עליו. אחר כך עשה חשבון וראה: כבר עבר עליו יום תמים ולא הוציא אלא עשרה רובלים ושישים ושתיים קופיקות, - והתחיל לבו נוקפו:

“אנא יכנס כל הממון הרב שבידו?”

נמלך והירבּה מכאן ואילך בהוצאה, כמנהג עשירים פזרנים: קנה עטרה יפה לטלית, תפילין מעור אחד ומשניות עם ל"ב פירושים, סוּדר “תּוּרכּי” לאשתו וחליפות חדשות לילדים, נדב ח"י “גּריבנוֹת”[5] לכל חברה שבעיר – לביקור־חולים, לתלמוד־תורה, להכנסת־כלה, להכנסת־אורחים, לחברה־ש"ס ולחברה־מקרא, ולתיקון בדקי בית־הכנסת נתן ח"י חצאי־רובלים בבת־אחת. וכשהגיע יום החמישי, ציווה את אשתו, שתכין שבת וגם “מלוה מלכה” כיד המלך, וכסף נתן לה – מה שלא ראו עיניה מימיה: רובלים שלמים.

על משכבו בלילה עשה שוב חשבון, בדק ומצא: חוץ ממעות קטנות נשאר לו בכיסו עוד שטר שלם של עשרים וחמישה רובלים.

התחילו אחוריו רוגשים מטעמן של מלקות, העתידות לבוא עליהם, ומיד קפץ מעל המיטה והלך אל הרב ליטוֹל עצה הימנו:

רבי, מה תקנה יש לשטר זה? אנה ייכנס?

עיין הרב בדבר ואמר:

עצתי, שאשתך תצניע אותו בחלה מן החלוֹת, שתאפה מחר לכבוד שבת, ואגב החלה ייאכל גם הוא. תקנה אחרת איני יודע לו…

הערות שוליים:
- [5] “גריבנה” – מטבע של־כסף רוסית, ושוויה – עשר קופיקות.

ביאור: „פריץ" — בעל אחוזה פולני, ו„היהודי שלו" — היהודי החוכר או הסוכן שבחסותו. „גריבנה" — מטבע רוסי של עשר קופיקות (הערה [5]); „ח"י" — שמונה-עשרה, מספר סגולה כמניין „חי"; „ראשים" — החלק הקדמי של הנעל, שמחדשים אצל הסנדלר במקום לקנות זוג חדש; „מלווה מלכה" — הסעודה שלאחר צאת השבת. ההימור שנראה קל מכול מתגלה כמשימה בלתי אפשרית: „בזבוזי הפרא" של העני הם פירעון חובות ישנים למלמד ולסנדלר, תשמישי קדושה צנועים ונדבות של פרוטות לכל חברות העיר — וגם אחרי כל אלה נשאר בכיסו שטר שלם. עצת הרב — לאפות את השטר בחלה ולאוכלו — היא ההודאה הסופית: מי שהעוני טבוע בו אינו יודע להוציא ממון; אפשר רק לכלותו מן העולם.

## בדיחה 2095

מלמדים ישבו בחבורה וסיפרו על הוויוֹת העולם. אמר אחד מן החבורה:

גלוי וידוע, שאין בכל העולם כולו אלא דינר־זהב אחד; עיתים הוא בידו של זה, ועיתים – בידו של אחר.

התקיף לו שני מן החבורה:

בעיני ראיתי שני דינרי־זהב בידי שני בני־אדם בזמן אחד.

הירהר הראשון והחזיר:

זה מעשה אחיזת עיניים, ואין לנו עסק בו..

(עיין כרך ראשון, עמוד 173, סימן 552)

ביאור: „מלמד" — מורה תינוקות ב„חדר", אב-טיפוס העני שבעניים; „אחיזת עיניים" — תעתוע, מעשה קוסמים. תורת „הדינר האחד" היא קוסמולוגיה של מי שכסף אינו מצוי אצלו לעולם — ובעליה מגונן עליה כדרך כל דוגמטיקן: כשמובאת עדות ראייה מפריכה, לא התיאוריה נפסלת אלא העדות, שאינה אלא תעתוע „ואין לנו עסק בו".

## בדיחה 2096

אמר מלמד לחברו:

הכל תלוי במזל, ואפילו דיבור קל שבקלים… אילו עמד לי מזלי אתמוֹל ונאמרו שתי מילים קצרות, מיד הייתי נעשה “גביר” אדיר.

תמה חברו:

היכן תמצי?

הסביר הראשון:

יצאתי מביתי ושלא מדעתי הוליכוני רגלי עד לבנק של המלכות. ראיתי רבים נכנסים, נמלכתי ונכנסתי גם אני. והייתי מהלך משולחן לשולחן, והיושבים לפני השולחנות היו מסתכלים בי ולא אמרו לי ולא כלום. לסוף הגעתי לשולחנו של אדם אחד, שהיו ממונות של כסף ושטרות מונחים לו ערימוֹת־ערימוֹת מלפניו ומאחוריו, מימינו ומשמאלו. ממון־קורח היה ברשותו של אותו אדם, ואילו הוציא מפיו רק שתי מלים קצרות והיה אומר לי: “חיים, קח!” – מיד הייתי נעשה אדיר שבאדירים. אלא שלא נתמזל מזלי, וגם אותו אדם הסתכל בי ולא אמר ולא כלום…

ביאור: „מלמד" — מורה עני ב„חדר"; „גביר" — עשיר; „היכן תמצי" — גלגול של „היכי תימצי" התלמודי: כיצד ייתכן הדבר? „ממון קורח" — עושר אגדי, על-פי מסורת חז"ל (פסחים קיט ע"א) שקורח מצא מטמון מאוצרות יוסף והיה עשיר מופלג. כל תוכנית ההתעשרות של המלמד פסיבית לחלוטין — שפקיד הבנק יואיל מעצמו לומר „חיים, קח!" — ואת אי-אמירתן של שתי המילים הוא זוקף לחובת מזלו, לא לחובת ההיגיון.

## בדיחה 2097

בת בוגרת ומכוערת היתה לו לרבי ברוך בטלן, ראש הישיבה. ביקש להשיאה לאחד ממופלגי־התורה שבישיבה ועשה את השמשׁ שליח לכך. ניסה השמש דבר אל הבחור, וחזר ובא לרבי ברוך ואמר לו:

רבי, הבחור מסרב

תמה רבי ברוך:

שמא פּסוּל מצא בי, חלילה.

השיב השמש:

חס ושלום, רבי. אלא לבו נוקפו לגבי המדוברת.

תמה רבי ברוך עוד יותר ואמר:

מעיד אני עליה, שבת־ישראל כשירה היא.

גימגם השמש ואמר:

ודאי, רבי… אבל לא מהודרת.

שחק רבי ברוך, נענה ואמר:

שטות! כלום אתרוג היא כלה וצריכה הידוּר?…

ביאור: „מהודרת" — לשון נקייה שנוקט השמש במקום לומר „יפה"; „הידור" — מונח הלכתי: „הידור מצווה", החובה ליפות את קיום המצוות, שיישומה המפורסם באתרוג — הנבחר ונפסל על-פי יופיו. רבי ברוך שומע את „מהודרת" באוזן למדנית ומשיב בהיסט קטגוריה: יופי הוא דרישה הלכתית באתרוג, לא בכלה — וכך נפטרת בעיית כיעורה של בתו בהינף חידוד.

## בדיחה 2098

בחורה נכשלה, לכשהתחילה תופחת, מיהרו אביה ואמה והשיאוה לבחור בטלן, שלא ידע להבחין.

עברו ארבעה חדשים אחרי החתונה ואשתו ילדה לו בן. תהה הבטלן מעולם לא שמע, שאשה יולדת לארבעה חדשים.

נמלך והלך אצל רופא ושאל: אדוני דוקטור, לכמה אשה יולדת אחרי נישואיה?

נתן בו הרופא עין והכיר, שבטלן מופלג הוא, והחזיר לו:

אשה יולדת לתשעה חדשים, פעמים לשבעה חדשים. במה דברים אמורים? בדרך הרגיל, אבל זריזוּת אין לה שיעור.

נהרו פניו של הבעל, נענה ואמר:

אדוני דוקטור, יחולו ברכות על ראשך. חברי מונים אותי תדיר, שבטלן אני; עכשיו יכירו וידעו, כמה אני זריז…

ביאור: „נכשלה" — לשון נקייה: הרתה שלא בנישואין; „תופחת" — כרסה הולכת וגדלה, ומכאן החיפזון להשיאה לבטלן „שלא ידע להבחין". הרופא, שהבין מיד עם מי יש לו עסק, נפטר ממנו באירוניה יבשה: לידה היא לתשעה חודשים, לעתים לשבעה — „אבל זריזות אין לה שיעור". הבעל שומע ב„זריזות" מחמאה אישית, והעובדה שמוכיחה לכל העולם את קלונו נעשית בעיניו ניצחון מזהיר על מי שמכנים אותו בטלן.

## בדיחה 2099

משיחתם של “יושבים”[6].

שמעתי, - אמר “יושב” אחד לחברו, - שנייר עושים מסמרטוטים, ואין מוחי תופס: מה עניין נייר אצל סמרטוטים?

החזיר לו חברו:

בוא ואסביר לך. תחילה מאספים סמרטוטים ומטילים אותם לתוך מים רותחים, ושלושה מעת־לעת רצופים, בלי שום הפסק, משהים אותם במים הרותחים. לסוף לוקחים שני “גדולים” והולכים לחנות – וקונים נייר…

הערות שוליים:
- [6] “יושבים” – חסידים בטלנים, פרושים מהוויות־העולם ויושבים בחצרו של הרבי, ויותר משהם עוסקים בתורה ובחסידות, הם מבלים ימיהם בשיחות בטילות ובדברים של מה- בכך.

ביאור: „יושבים" — חסידים בטלנים העושים את ימיהם בחצר הרבי בשיחות בטלות (הערה [6]); „גדולים" — מטבעות קטנים פחותי-ערך. ה„הסבר" הטכני החגיגי — שלושה ימים רצופים של הרתחת סמרטוטים — אינו מוליך לשום נייר, ובסופו נחשף כל היקף ידיעותיו האמיתי של המסביר: את הנייר קונים בחנות.

## בדיחה 2100

הקשה בטלן לחברו ואמר לו:

כל אימת שאני נכנס לפוסטה תמה אני, מה לה למלכות לטפל בעסק, שאין לה שום טוֹבת־הנאה הימנו? אני נותן לה עשר פרוטות והיא מחזירה לי בול של עשר פרוטות. אם־כן מה רווח יש לה?

החזיר לו חברו:

עד שאתה תמה על המלכות, תמה אני עליך, שאין לך מוח בקודקודך להבין דבר פשוט זה. בול של עשר פרוטות כוחו יפה למכתב שמשקלו כך וכך, ואילו רוב המכתבים משקלם פחות מכדי כך. והרי פחת־המשקל כולו רווח…

ביאור: „פוסטה" — הדואר, שהיה מונופול של „המלכות" — השלטון. שאלת בור אחת נענית בתיאוריה בטוחה בעצמה ומופרכת לא פחות: „פחת המשקל" — ההפרש בין המשקל שהבול מתיר ובין משקלו הממשי של המכתב — הוא כביכול הרווח. הראשון לפחות יודע שאינו מבין; חברו, המזלזל בו („אין לך מוח בקודקודך"), אינו יודע אף את זאת.

## בדיחה 2101

בימי מלחמת־העולם, כשהוצרכה המלכות למתכת הרבה בשביל צורכי זיון, נמלכה וביטלה כל המטבעות הקטנות העשויות מתכת ותיקנה במקומן סימני מטבעות של נייר מעין בולי הפוסטה. תמה שמעיה בטלן ואמר:

עכשיו איני יודע, מהיכן הפוסטה מתפרנסת. לשעבר הייתי נכנס לפוסטה, נוטל הימנה בול ונותן לה מטבע כנגדו; אבל עכשיו, שהיא נותנת לי בול, ואני מחזיר לה בול כנגדו, - מה פרנסה יש לה?

ביאור: במלחמת־העולם הראשונה, כשהמתכת נדרשה לתעשיית הנשק, החליפו הממשלות את המטבעות הקטנות בפתקי־נייר זעירים שנראו ממש כמו בולי דואר. שמעיה הבטלן — יושב בית־המדרש שאין לו אחיזה בעולם המעשה — אינו מפריד בין הערך למראה: אם משלמים על בול בפתק שנראה כמו בול, הרי זו בעיניו החלפת „בול תמורת בול", עסקה בלא רווח, והוא דואג באמת ובתמים לפרנסת הפוסטה (הדואר).

## בדיחה 2102

באישון־לילה נפלה דליקה בעיר. מיד קפצו הכל ממיטותיהם ורצו למקום הדליקה. רץ גם שמעיה בטלן. וכשהגיע לשם, עמד עמידה מרושלת, כדרכו, ופניו מהורהרים:

אמרו לו:

שמעיה, מה לך?

השיב שמעיה:

נס מן השמים, שנפלה דליקה. אילמלא כך, מי היה יודע בחשיכה, היכן צריך לכבות…

ביאור: בעוד כל העיר רצה לכבות, שמעיה הבטלן עומד ומהרהר ומוצא בדליקה עצמה „נס": בלעדיה לא היו רואים בחושך היכן לכבות. היגיון מעגלי מושלם — האש נחוצה רק כדי להאיר את מקומה של האש — בפיו של מי שממילא לא התכוון להרים דלי.

## בדיחה 2103

חקרן גדול הוא רבי תנחום. ויותר משהוא חקרן הוא תייר. הרבה ארצות והרבה כרכים גדולים תר, ועל כולם הוא יודע לספר נפלאות: רבות עד אין חקר ראו עיניו מנעוריו ועד זיקנה.

פעם אחת ישבו תלמידיו לפניו ואזניהם עשויות כאפרכסות לקבל דברי רבם הגדול. פתח ואמר:

ברוך המקום, ברוך הוא, שחלק מחכמתו לבני־אדם בשר־ודם, והם עמדו ובנו כרך גדול, שאין שני לו בעולם, וסטמבול שמו. בירתו של התוגר היא, אוכלוסיה כפליים כיוצאי־מצרים, ועל המים היא יושבת מסופהּ ועד סופהּ.

תמה אחד מן התלמידים והיקשה:

"ילמדנו רבינו, אם על המים היא יושבת מסופה ועד סופה, כיצד אינה טובעת? שמא בנס היא תלויה?

נגהו פניו של רבי תנחום והחזיר:

זהו שאמרתי: ברוך המקום, ברוך הוא, שחלק מחכמתו לבני־אדם בשר־ודם. אדריכלים חכמים עשו לה סגולה לסטמבול: קשרו לה שתי שלחופיות גדולות, אחת מלפניה ואחת מאחוריה, והרי היא יושבת על המים מסופה ועד סופה ואינה טובעת.

חזר והיקשה אותו תלמיד:

מי לא חיישינן, שמא יטול אדם שאינו מהוגן מחט של פוזמקנים ויקוֹב את השלחופיות וייפקעוּ?

ליגלג עליו רבי תנחום והשיב:

אטו בשופטני עסקינן, שיביאו כלייה על עצמם ועל הכרך כולו?

לא קיבל המקשן ושוב היקשה:

תינח גדולים ופיקחים, שיש בהם דעה, אבל חרש, שוטה וקטן, שאין בהם דעה, שמא יטול אחד מהם מחט של פוזמקנים ויקוב את השלחופיות, ונמצא הכרך כולו טובע?

סילסל רבי תנחום זקנו והחזיר:

על־כורחך אתה אומר, שבכרך גדול זה אסורות מחטים של פוזמקנים בבל יראה ובבל ימצא, דוגמת חמץ בפסח.

לא נחה דעתו של המקשן ושאל:

אלא כיצד מטליאים פוזמקאות בכרך גדול זה? כלום הכל עשירים מופלגים שם, ופוזמקאות שנתחררו משליכים אותם לאשפה?

השיב רבי תנחום:

כמנהגו של עולם בכל מקום, כך מנהגו של עולם גם בסטמבול: פוזמקאות שנתחררו אין משליכים אותם לאשפה אלא מטליאים אותם. מביאים מסמר של ברזל, מתקינים לו חוד יפה מצד אחד וקוף מצד שני, משחילים חוט לתוך הקוף ומטליאים. קפץ התלמיד המקשן וצווח:

אם כן, הדרא קושיא לדוּכתא: שמא יטול חרש, שוטה או קטן אותו קיסם ויקוב את השלחופיות, ונמצא הכרך כולו טובע?

החליק רבי תנחום זקנו והשיב:

הרי זה ספק־ספיקה, ולספק־ספיקא לא חיישינן…

ביאור: פרודיה על סוגיה תלמודית שלמה, המופעלת בכובד־ראש גמור על הנחה מופרכת — כרך שצף על שתי „שלחופיות", שלפוחיות אוויר. „התוגר" — הטורקי (סטמבול היא איסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית); „מחט של פוזמקנים" — מחט עבה לתיקון גרביים; „לא חיישינן" — אין חוששים; „אטו בשופטני עסקינן" — וכי בשוטים מדובר?; „חרש, שוטה וקטן" — שלושת חסרי־הדעת שההלכה פוטרת מאחריות, ולכן כל סוגיה חייבת להביאם בחשבון; „בל יראה ובל יימצא" — איסור החזקת חמץ בפסח, שמכוחו נדרש לבער את המחטים מן העיר כליל; „הדרא קושיא לדוכתא" — הקושיה חוזרת למקומה; „ספק־ספיקא" — הכלל שלספק כפול (שמא יזדמן חסר־דעת, ושמא דווקא יבחר לנקוב) אין חוששים כלל. התלמיד מקשה כהלכה, הרב מתרץ בברק הלכתי אמיתי — ואיש מן השניים אינו עוצר רגע לשאול אם עיר יכולה בכלל לשבת על שתי שלפוחיות.

## בדיחה 2104

חקרנים ישבו ודנו:

נעליו של קיסר מה הן עשויות?

אמר אחד מן החבורה:

נעליו של קיסר עשויות זהב טהור.

היקשה שני מן החבורה:

חיישינן לטינופת!

תירץ הראשון:

לא קושיה: מתקינים לו גם נעליים של עור, והוא נועלם על־גבי הנעליים של זהב.

חזר והקשה השני:

אם־כן, אין שום ברייה יכולה לראות את הנעליים של זהב.

חזר ותירץ הראשון:

לא קושיה: אותן הנעליים של עור עשויות נקבים־נקבים שיהיו הנעליים של זהב נראות לחוץ.

שוב היקשה השני:

הדרא קושיא לדוּכתא: חיישינן לטינופת! תירץ שוב הראשון:

לא קושיה: אותם הנקבים פקוקים קש.

קימט מצחו שלישי מן החבורה, נענה ואמר:

נמצאנו למדים: מבנאי הבּלּן, שנעליו נקובות ופקוקות – קיסר הוא…

ביאור: פרודיה על פלפול בית־המדרש, על כל מטבעותיו: „חיישינן" — חוששים אנו; „הדרא קושיא לדוכתא" — הקושיה חוזרת למקומה; „נמצאנו למדים" — נוסחת הסיכום של סוגיה. שרשרת הקושיות והתירוצים מובילה בהיגיון תקין לכאורה לנעלי זהב מכוסות עור מנוקב ופקוק קש — ואז בא השלישי ומסיק את המסקנה ה„מתבקשת": בנו של הבלן (עובד בית־המרחץ, עני שבעניים), שנעליו הבלויות נקובות ופקוקות באמת — קיסר הוא. הלוגיקה כשרה בכל שלב אחד לאחד; רק המסקנה חושפת שכל הבניין עמד על בלימה.

## בדיחה 2105

כתריאליבקה, אף־על־פי שקהילה קדושה היא, לא היתה בקיאה במנהגים דייה. עמדה ושלחה שני שליחים מיוחדים לחקרן מפורסם ושאלה:

ילמדנו רבינו, כמה דברים משמשת מטפחת־אף?

קיבל החקרן המפורסם את השליחים בסבר פנים יפות, הושיבם לפניו ואמר להם:

מנהג ישראל, שמטפחת־אף משמשת חמישה־עשר דברים; ואלו הם: אבנט לתפילה כל־יום; סודר לצוואר בשבת; ספוג לרחיצה ערב־שבת; מסננת ליין של קידוש לשבת ויום־טוב ושל הבדלה למוצאי־שבת; סוכך בימות־הגשמים; מניפה בימות־החמה; חגורה למכנסיים; מפה לשולחן; אלונטית לנטילת־ידיים; כר לבית־המדרש; סודר לקניין; חציצה בין זכר לנקבה ב"מחול של מצוה"; קלפי לשליפת קשרים; “במקום־רצועה” לחינוך ילדים…

דיקדקו השליחים ומנו סדר התשמישים לפי אצבעותיהם ושאלו: הרי ארבעה־עשר, ואילו אתה אמרת חמישה־עשר?

החזיר להם החקרן המפורסם:

פעמים, בשעת הדחק, היא משמשת גם מטפחת לאף…

ביאור: כתריאליבקה — עיירת־העוני הבדיונית של שלום־עליכם, שנעשתה שם נרדף לקהילה יהודית דלה. הרשימה כולה היא תמונת דלות שבה פיסת בד אחת עושה הכול: „אבנט" — חגורת התפילה; „סודר לקניין" — על־פי ההלכה מַקנים חפץ בהגבהת מטפחת (קניין סודר); „אלונטית" — מגבת; „מחול של מצוה" — ריקוד החתונה, שבו אחזו האיש והאישה בשני קצות מטפחת כדי שלא לגעת זה בזה; „במקום רצועה" — תחליף לרצועת המלקות של המלמד. וכשסופרים ארבעה־עשר ותובעים את החמישה־עשר, מתברר שהשימוש הנדיר מכולם, השמור ל„שעת הדחק" בלבד, הוא דווקא זה שעל שמו היא קרויה.

## בדיחה 2106

ישבו חקרנים ודנו:

מה טעם נהגו ישראל, שלא לאכול לפיתה בימות־החול אלא בשלישי בשבת?

נענה החריף שבהם והסביר:

מנהג זה נהגוּ ישראל על־פי חשבון. אין אוכלים לפיתה בראשון בשבת, משום שאכלו לפיתה אתמול, בשבת, ואין אוכלים לפיתה בשני בשבת, משום שיאכלו לפיתה מחר, בשלישי בשבת; אין אוכלים לפיתה ברביעי בשבת, משום שאכלו לפיתה אתמול, בשלישי בשבת, ואין אוכלים לפיתה בחמישי בשבת, משום שיאכלו לפיתה מחר, בליל־שבת, ולמחרת, בשבת. נמצא, שכל ימות החול אין לאכילת לפיתה אלא יום אחד – שלישי בשבת…

ביאור: „לפיתה" בלשון חכמים היא מה שמלפתים בו את הפת — תוספת ללחם: דג מלוח, בצל, מעט חמאה; „שלישי בשבת" — יום שלישי (ימות השבוע נקראו „ראשון בשבת", „שני בשבת" וכן הלאה). ה„חשבון" המחוכם, שבו כל יום נפסל מפני שאכלו אתמול או יאכלו מחר, הוא רציונליזציה למדנית לעובדה פשוטה אחת: עוני, ולחם ריק ברוב ימות השבוע.

## בדיחה 2107

שאל שמעיה בטלן את רבי תנחום חקרן ואמר לו:

תמיהה גדולה אני תמה על מעשי־בראשית. כשיצר הקדוש ברוך־הוא את האדם, למה התקין לו נחיריים מפולשות כלפי מטה, וכל אימת שמריחים טבּק כמה וכמה גרגרים נושרים לקרקע ויוצאים לבטלה? אילו נתקנו לו לאדם נחיריים מפולשות כלפי מעלה, לא היה מאבד אפילו גרגר אחד.

החזיר לו רבי תנחום:

יפה עשה הקדוש ברוך־הוא, שלא נטל עצה מבטלן שכמותך. אילו התקין, חלילה, את הנחיריים מפולשות כלפי מעלה, היה הגשם יורד לתוכן ומפסיד כל הטבק כולו…

ביאור: „מפולשות" — פתוחות, חדורות מעֵבר לעבר. שני הצדדים בוויכוח שותפים לאותה הנחת יסוד: תכלית האף היא הרחת טבק, וחוכמת הבריאה נמדדת בגרגרים שהיא חוסכת. תשובת החקרן „מנצחת" לא מפני שהיא מרוממת את הדיון, אלא מפני שהיא טבקוצנטרית עוד יותר — נחיריים כלפי מעלה היו קולטות גשם ומפסידות את הטבק כולו.

## בדיחה 2108

שני חקרנים מישראל טיילו מחוץ לתחומה של עיר ועסקו במעשה־בראשית, כאותם חכמי־יוון, להבדיל, שהיו מטיילים ועוסקים בפילוסופיה. אחד שיבח ואמר:

כמה יפים מעשי אלהינו!

השני השיאו יצרו להטיל ספק, הראה בידו על ציפורים פורחות באוויר, חזר והראה בידו על פרות רועות באחו ואמר:

כמה תמוהים מעשי אלוהים! פרה, שברייה גדולה היא וצרכיהּ מרובים, לא נתן לה אלא את הארץ בלבד, וציפור, שברייה קטנה היא וצרכיה מועטים, גם את הארץ וגם את השמים נתן לה.

תוך כדי דיבור טסה ציפור מעל לראשו של החקרן, ואגב טיסה חלקה לו על חוטמו “מתנה” משלה. נענה חברו ואמר לו:

עכשיו בוא וראה, כמה יפה עשה הקדוש ברוך־הוא, שלא נתן לפרה את השמים…

ביאור: „להבדיל" — מילת ההפרדה שמוסיפים כשמשווים עניין שבקדושה לחול, כאן חכמי ישראל לפילוסופים היוונים. הציפור המלשלשת על חוטמו של המקשן משיבה לקושייתו בדרך הניצחת מכולן: אם כך עושה ברייה קטנה שניתנו לה השמים — שער בנפשך מה הייתה מורידה משם פרה. דרויאנוב מציין מקבילות מסיפורי נאסר־א־דין, השוטה־החכם של הפולקלור המוסלמי: פעם קרא להודות לבורא שלא נתן כנפיים לגמל, שאילו ניתנו לו היה יורד על הגגות ושובר ראשים; ובנוסח אחר תמה על הבריאה — עד שנשר אגוז מן האילן על חוטמו והבין את חכמתה.

הערת דרויאנוב: יום מימים נשא ההודשה נאסר־אד־דין את
קולו ואמר: ״הוי, המושלימים! אתם חייבים להודות ולשבח לבורא
העולם, שלא נתן כנפים לגמל. אילו ניתנו לו כנפים, היה יורד
לבתיכם, או לתוך פרדסיכם, וברדתו היה שובר ראשיכם.״
(וילהלם קאמרלוהר, ״מייסטער נאסר־אד־דינס שוואנקע״ סי׳ 2).
יש גם נוסח יפה אחר:
פעם אחת עמד נאסר־אד־דין והסתכל באגוזה רחושה באגוזים
שלמים, קבל אל השמים ואמר:
אל רחום וכל־יכול, למה כך בראת עולמך? אילן גדול ויפה אינו
עושה אלא פרי זעיר ומעוט־ערך כאגוז, ואילו עשב פשוט, הזוחל
על־פני האדמה, עושה אבטיחים גדולים ויפים ומלאים עסיס!
שעה ארוכה עמד ההודשה מול פני האילן וחיכה לתשובה. ותשובה
לא באה. נמלך ושכב בצל האילן, ושינה מתוקה ירדה עליו. פתאום
נשל אגוז מן האילן ונפל לו על חוטמו.
הוי! —נבהל נאסר־אד־דין וטפח בידו על חוטמו, —אל רחום
וכל־יכול, אין קץ ואין גבול לחכמתך. מה היה גורל חוטמי, אילו
עשתה האגוזה אבטיחים... (״Послѣднія Новости״ Ио. 5938,
רשימתו של ״פנס״). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2108, עמ' 12) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2109

מעשה בחקרן הגדול של חלם, שישב שלושה ימים ושלושה לילות רצופים וחקר, וחקר. לחם לא אכל, מים לא שתה – וחקר וחקר. נכנסו אצלו חבריו ואמרו לו:

קצת בחייך?

השיב להם:

הניחו לי, מחשבה גדולה מנקרת במוחי.

פרשו הימנו והניחו לו.

למחר שוב באו אצלו ומצאו, שפניו מהורהרות וחמורות משהיו. אמרו לו:

רצונך, שתגלה לנו, על מה אתה חוקר? שמא ממנו תסתייע מחשבתך הגדולה?

נענה להם ואמר: עשו אוזניכם כאפרכסות ואגלה לכם מחשבתי הגדולה. אילו נעשה כל האדם אשר על־פני האדמה איש אחד… אילו נעשו כל העצים אשר ביער עץ אחד… אילו נעשו כל הימים אשר בעולם ים אחד… אילו נעשו כל הקרדומות אשר בידי כל האדם קרדום אחד… וקם אותו ענק, שנעשה איש אחד מכל האדם אשר על־פני האדמה, ונטל את הקרדום, שנעשה קרדום אחד מכל הקרדומות אשר בידי כל האדם, וכרת את העץ, שנעשה עץ אחד מכל העצים אשר ביער והפילו לתוך הים, שנעשה ים אחד מכל הימים אשר בעולם…

עצרו חבריו של החקרן הגדול נשימתם מרוב עיון ושאלו פה אחד:

מה היה אז?

תחילה חלש החקרן הגדול מרוב עמקות, ולסוף שבה אליו רוחו והחזיר:

הרי כאן אני עומד וחוקר וחוקר: אילו כך, כמה גדולה היתה החבטה…

ביאור: מעשה חלם קלאסי הבנוי כולו על נפילת המתח: שלושה ימים של צום ועיון, בניין קוסמי ההולך ומסתעף בלשון מקראית חגיגית — וכל „המחשבה הגדולה" מתנקזת לשאלתו של ילד: כמה גדולה הייתה החבטה. „קרדום" — גרזן; „עשו אוזניכם כאפרכסות" — הטו אוזן קשבת (אפרכסת — משפך).

## בדיחה 2110

מצאו לחקרן הגדול של חלם, שהוא פוסע בבית־המדרש הגדול מכותל לכותל ופניו מבהיקות. אמרו לו:

שמא חקירה חדשה העלית בחכמתך, שפניך מבהיקות? הבהיקו פניו של החקרן מבתחילה והחזיר:

הן; הוברר לי בעזר השם, למה קרא אדם הראשון לאווז אווז ולתרנגולת תרנגולת. אילו הפך הסדר וקרה לאווז תרנגולת ולתרנגולת אווז, היה מטיל מהומה בעולם. אשה היתה באה לשוק ליקח אווז, פירוש תרנגולת, ומחמת טירדה של מקח וממכר היתה התגרנית שבשוק טועה ונותנת לה תרנגולת, פירוש אווז, ומתוך כך היו מגיעות שתיהן לידי קטטה ומריבה. עכשיו שאווז קרוא אווז ותרנגולת קרויה תרנגולת – שלום ושלווה בעולם…

[נוסח אחר:

הבהיקו פניו של החקרן מבתחילה והחזיר:

הן; דבר גדול נתגלה לי, בעזר השם, ומכאן ואילך יאכלו עניים שמנת, ודווקא עשירים יאכלו קוּם.

אמרו לו:

מי יעשה סגולה לאלו, ומי יכריח את אלו?

השיב החקרן:

אין הדבר תלוי אלא בנו. בואו ונגזור גזירה בחרם חמור, שמכאן ואילך יהא קוּם קרוי שׁמנת, ושמנת תהא קרויה קוּם…]

ביאור: על־פי בראשית ב, שם קרא אדם הראשון שמות לכל בעלי החיים. „תגליתו" של החקרן מניחה שהשם הוא הדבר עצמו: אילו התחלפו השמות היה מתחלף גם התוכן, והשוק היה עולה בקטטות. הנוסח האחר דוחף את אותו כשל צעד קדימה, לכדי תוכנית חברתית: „קוּם" הוא הנוזל החמצמץ שנותר מן החלב אחרי הפרדת השומן — מאכל עניים; די אפוא לגזור בחרם שהקום ייקרא „שמנת", ומיד יאכלו העניים שמנת.

## בדיחה 2111

יום מימים, בשלהי חורף קשה, מצאו את החקרן הגדול של חלם יושב דומם בביתו, ברכיו בין ידיו ופניו זועמים מאוד. תמהו עליו חבריו:

כלום יש כעס לפני פילוסוף כמותך?

הזעים החקרן הגדול פניו עוד יותר והחזיר:

הן; כעס גדול אני כועס על הקדמונים, שתיקנו לעבּר את השנים באדר. אילו עמהם הייתי, לא הייתי מניח להם ואומר: “דייכם, שתעבּרוּ את השנים בתמוז, כשאין צורך לא בעצים יפים לתנור ולא בנעליים שלימות לשלג”…

ביאור: הלוח העברי מבוסס על הירח, וכדי שהחגים לא ייסחפו ביחס לעונות השמש מוסיפים בשנה מעוברת חודש שני של אדר — בשלהי החורף. החקרן החלמאי משוכנע שהחודש הנוסף מאריך את החורף ממש, על הוצאותיו — עצים לתנור ונעליים שלמות לשלג — ולכן הוא זועם על הקדמונים שלא קבעו את העיבור בתמוז, כשחודש נוסף אינו עולה פרוטה. שהעונות הולכות אחרי השמש ולא אחרי שמות החודשים — זה לא עלה על דעתו.

## בדיחה 2112

יום מימים באו משוחות של המלכות לחלם, מיצו מידתה ממזרח למערב, העמידו כלונסאות גבוהים ומתחו מזה לזה חוטים של־ברזל מסוף העיר ועד סופה. תהו החלמאים:

מה צורך יש בכך?

נענה זקן אחד ואמר:

מכאן, שאין כבר מקום באוצרותיה של המלכות, ובכוונה היא מוציאה ממון לבטלה.

ליגלג החקרן הגדול של חלם ואמר:

חלמאים בני־חלמאים, טלגרף הוא זה.

שמעו החלמאים ושאלו:

טלגרף מה פירושו?

החזיר החקרן הגדול:

טלגרף שלוחה של המלכות הוא. רוצה המלכות שבעיר־הבירה לדעת, שמא, חס ושלום, ניצנץ מרד כנגדה בעירנו, מיד היא שואלת בטלגרף שם, והוא משיב לה תיכף כאן.

רגנו החלמאים ואמרו לו:

עד מתי אתה מתמה עלינו! כמה בין עיר־הבירה לעירנו? לא פחות מת"ק פרסה, ואתה אומר, שהיא שואלת באותו חוט של־ברזל שם, ומיד הוא משיב לה כאן!

גער בהם החקרן הגדול:

חלמאים טיפשים, לא ראיתם מימיכם כלב גדול? לוחצים זנבו מלמטה, ומיד נובח ראשו מלמעלה… °

ביאור: „משוחות" — מודדי קרקעות; „ת"ק פרסה" — חמש מאות פרסה, מידת המרחק העצומה של לשון חכמים. מול פלא הטלגרף הזקן חושד בבזבוז ממון, וההמון אינו מאמין שאפשר לשאול שם ולהיענות כאן — ורק החקרן הגדול „מבין": דימוי הכלב, שלוחצים את זנבו למטה וראשו נובח למעלה, קולע דווקא לא רע להולכת אות בחוט, אלא שבפי חכם חלם הוא נאמר כפשוטו, כזואולוגיה. דרויאנוב מציין שנוסח דומה מסופר על כפר מוסלמי בבלקן.

הערת דרויאנוב: בשינויים מעטים מספר כך רודה־רודה על
כפר בלקני של מושלימים (־500 שוואנקע־, עמ'
229). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2112, עמ' 14) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2113

חקרנים ישבו ושנו:

מה צורך יש לו לקיסר להטיל מיסים וארנוניות על הציבור? שמא לא כל הממון ה ו א עושה, ומי מעכב בידו לעשות כמה שלבו חפץ?

נענה הזקן שבחבורה והסביר:

מלמד, שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, קיימא לן: העושה מצוה, בורא מלאך[7]. וקשה: מה צורך יש לו לקדוש ברוך־הוא במלאכים אלו? שמא לא ה ו א עושה מלאכים מן העולם ועד העולם ומי מעכב בידו לעשות כמה שלבו, כביכול, חפץ. אלא לאו, שהקדוש ברוך־הוא מתאווה דווקא למלאכים שלך; אף הקיסר, להבדיל, כך: מתאווה דווקא לממון שלך…

הערות שוליים:
- [7] כנראה, לפי המימרה של רבי אליעזר בן־יעקב: “העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד”, אבות ד, יא.

ביאור: „מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" — מלכות הארץ דומה למלכות השמים (על־פי ברכות נח ע"א): הכלל המתיר ללמוד מן הקיסר על הקב"ה ולהפך. הזקן נשען על המאמר שהעושה מצווה בורא מלאך — גלגול דברי רבי אליעזר בן יעקב באבות ד, יא: „העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד", כלומר סנגור (הערה [7]) — ומקשה כלפי מעלה: וכי הקב"ה, שיכול לברוא מלאכים כרצונו, זקוק למלאכים שלנו? אלא שהוא מתאווה דווקא למה שבא ממך. ומכאן, להבדיל, לקיסר: לא לממון הוא זקוק — לממון שלך הוא מתאווה. תחת מעטה הפלפול מסתתרת אבחנה צינית חדה: המס אינו צורך כלכלי אלא תאוות נטילה.

## בדיחה 2114

שאלה נשאלה בחבורה של חקרנים:

מי שלקה באחד מחושיו, חושו השני משתלם כנגדו, או שאינו משתלם כנגדו?

החליט הזקן שבחבורה ואמר:

חושו השני משתלם כנגדו. תדע שכך, שהרי מי שרגלו האחת קצרה, רגלו השנייה ארוכה יותר…

[נוסח אחר:

…החליט הזקן שבחבורה ואמר:

חושו השני משתלם כנגדו. תדע שכך, שהרי מי שחכמתו מועטת, טיפשותו מרובה…]

ביאור: „משתלם כנגדו" — מתחזק כפיצוי. השאלה נשמעת מדעית למדי (שמיעתם של עיוורים אכן מתחדדת), אבל „הראיה" של הזקן — מי שרגלו האחת קצרה, השנייה ארוכה יותר — אינה אלא אחיזת עיניים: הרגל השנייה פשוט נשארה בגודלה. ובנוסח האחר החץ פוגע בחקרנים עצמם: מי שחכמתו מועטת, טיפשותו מרובה.

## בדיחה 2115

שאלו תלמידים לרבם, שהיה חקרן גדול:

ילמדנו רבנו, מהיכן גשמים באים?

השיב להם הרב:

עננים דומים לספוג, והם יורדים לאוקיינוס וסופגים מים. וכשהם חוזרים ועולים מן האוקיינוס, בא רוח ומטיחם זה בזה, ומחמת הטחה שותתים ויורדים המים מתוכם. וזהו הגשם.

לא נתקררה דעתם של התלמידים ושאלו:

ומה אות, שכך הוא.

תמה הרב החקרן:

טיפשים, מה שאלה היא זו? הרי עיניכם רואות, שגשם יורד…

ביאור: כשהתלמידים מבקשים ראיה לתורת ענני־הספוג הנסחטים ברוח, הרב מגיש את המעגל המושלם: הגשם היורד מוכיח את ההסבר לגשם. התופעה שצריך להסביר נעשתה הוכחה להסבר — ומי שאינו רואה זאת הוא, כמובן, ה„טיפש".

## בדיחה 2116

שוב שאלו התלמידים לרבם, החקרן הגדול:

ילמדנו רבנו, קריאה וכתיבה איזו מהן עדיפה?

החזיר להם הרב החקרן:

הסברה מחייבת שכתיבה עדיפה, שהרי כיוון שיודע מי־שהוא לכתוב אפשר למצוא כל־שעה מי־שהוא, שיודע לקרוא…

ביאור: „הסברה מחייבת" — לשון למדנית: ההיגיון מכריח. אלא שההיגיון הזה עובד באותה מידה גם הפוך (היודע לקרוא תמיד ימצא מי שיכתוב בשבילו), ומסקנתו האמיתית היא שאין טעם ללמוד לא זו ולא זו — תמיד יימצא מישהו אחר.

הערת דרויאנוב: כך גם אלברכט קלר (־שוואבען־ עמ' 141). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2116, עמ' 16) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2117

על הכל דיברו בקרון הרכבת, ולסוף הגיעו ל"תורת היחסיות" של איינשטין. אמר אחד מן החבורה:

מחקר זה, שקורין לו תורתו של איינשטין, רבים יגעים בו, ואינם מוצאים. ומודה אני: אף אני כך; יגעתי ולא מצאתי.

אמר שני מן החבורה:

ואני יגעתי וברוך־השם מצאתי. כלל גדול אמר איינשטיין: שני דברים, אף־על־פי שהם דומים זה לזה, מכל־מקום אין הם דומים זה לזה.

תמה הראשון:

הרי מה שאין אני מבין, ואין איש מבין. ממה נפשך: אם שני דברים דומים זה לזה, כיצד אין הם דומים זה לזה, ואם אין הם דומים זה לזה, כיצד הם דומים זה לזה?

אמר השני:

הטה אוזנך ואסביר לך. הרי שאתה יושב לפני בחורה זקנה, והיא מחטטת לך בשיניך – כל רגע דומה עליך כשעה שלימה; ואילו כשאתה יושב לפני בחורה צעירה, והיא מסלסלת לך בשערך – כל שעה דומה עליך כרגע אחד.

קפץ שלישי מן החבורה, נענה ואמר:

וזהו שהמציא איינשטין בחכמתו? הפלא ופלא…

ביאור: ההסבר שהשני „מצא" הוא הפופולריזציה המפורסמת של תורת היחסיות, זו שיוחסה לאיינשטיין עצמו: שעה עם בחורה יפה חולפת כרגע, רגע על תנור לוהט נמשך כשעה. „ממה נפשך" — לשון פלפול: לכל צד שתפנה, קושיה. הצחוק כפול: הפיזיקה הצטמקה לפתגם על סובייקטיביות הזמן, וגם המעט הזה נפסל מיד בפסק דינו הבטוח של ההדיוט — וזהו שהמציא איינשטיין בחכמתו?

## בדיחה 2118

ישבו חקרנים ודנו:

רכבת סוסים אין לה, שימשכוה מפנים, סבּלים אין לה, שידחפוּהּ מאחור, – ואף־על־פי־כן היא רצה. במה כוחה גדול?

נענה הזקן שבחבורה והסביר:

שעה ארוכה עמדתי שם, נסתכלתי וראיתי: גוי יוצא לרחוב שלפני רכבת, מצלצל בפעמון ומטיל מהומה, כאילו נפלה דליקה. שוב יוצא גוי, כובע של גזלן בראשו וסינר של נשים בידו, וכיון שפורש את הסינר, מיד מתחילה בהלה גדולה. גויים בהוּלים ורצים, יהודים, להבדיל, בהוּלים ורצים. ומרוב מהומה ובהילות אף היא נבהלת ורצה…

ביאור: מדובר ברכבת קיטור — פלא שאין לו מקום בעולם מושגים שבו דבר נע רק אם מושכים או דוחפים אותו. „תצפיתו" של הזקן מתארת בדקדקנות את טקס היציאה מן התחנה — פעמון התחנה ואיש האותות במדיו ובדגלו (ה„סינר") — ומסיקה מסקנה בהמית בתכלית: הרכבת, ככל הנבהלים, פשוט בורחת מן המהומה.

## בדיחה 2119

רבי ירוחם חקרן ישב בקרון הרכבת, ההולכת מבריסק לווארשה. נכנס הקונדוקטור, ושאל לו רבי ירוחם:

כמה מילים מבריסק לווארשה?

השיב הקונדוקטור:

מבריסק לווארשה מאתיים מיל.

חזר ושאל רבי ירוחם:

וכמה מווארשה לבריסק?

גחך הקונדוקטור:

מה שאלה היא זו? אם מבריסק לווארשה מאתיים מיל, גם מווארשה לבריסק מאתיים מיל.

הסיע רבי ירוחם מקטרתו בפיו ממזרח למערב ואמר:

פלא נפלא!

תמה הגוי הקונדוקטור:

מה פלא יש כאן?

החזיר לו רבי ירוחם:

נראים הדברים, שאתם יש לכם חשבונות מיוחדים שלכם. החשבונות שלנו לא כך הם: מפורים עד פסח חודש אחד, ואילו מפסח עד פורים – אחד־עשר חודש…

ביאור: „מיל" — מידת דרך. פליאתו של רבי ירוחם עקבית לגמרי בתוך עולמו: בלוח שהוא חי על־פיו המרחקים באמת אינם סימטריים — מפורים עד פסח חודש אחד, מפסח עד פורים הבא אחד־עשר חודש — ומדוע שדווקא אצל הגויים תהיה הדרך שווה הלוך ושוב? בלבול גמור בין מרחק במרחב ובין מרווח במעגל השנה.

## בדיחה 2120

אמר רבי ירוחם חקרן לחברו, רבי נפתלי חקרן:

נפתלי חביבי, מודה ומתוודה אני לפניך, שמצאתי פגם במעשה־בראשית. אילו אני במקומו של הקדוש ברוך־הוא הייתי עושה לאשה מה שהוא עשה לתרנגולת.

שאל רבי נפתלי:

דהיינו?

השיב רבי ירוחם:

גוזר הייתי על האשה, שבמקום ילדים תטיל ביצים.

תמה רבי נפתלי:

זו למה?

החזיר רבי ירוחם:

מפני תיקון־העולם הייתי גוזר עליה כך.

שאל רבי נפתלי:

פירוש?

הסביר רבי ירוחם:

יש לך אדם, שרוצה להוליד בנים ובנות, והיה אומר לאשתו:“זגתא, איספי ביצייך ודגרי”. ויש לך אדם, שרוצה לפטם כריסו, והיה אומר לאשתו: “זוגתי, טלי ביצייך – ועשי לי חביתה”…

ביאור: „זוגתא… איספי ביצייך ודגרי" — ארמית בנוסח הגמרא: אשתי, אספי את ביצייך ודגרי עליהן. הווידוי החגיגי — „מצאתי פגם במעשה־בראשית" — הלשון הלמדנית ונימוק „תיקון העולם" עוטפים הצעת שיפור שכל תוכנה פנטזיה של זולל: אישה שמטילה ביצים היא מקור נוח גם לילדים וגם לחביתה.

## בדיחה 2121

שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:

מפני־מה דרכּוֹ של כלב לכשכש בזנבו?

החזיר לו החקרן הזקן:

משום שיפה כוחו של כלב מכוחו של זנב. אילו להפך, היה הזנב מכשכש בכלב.

ביאור: „ההסבר" אינו אלא טאוטולוגיה חגיגית — החזק מניע את החלש — המנסחת את המובן מאליו כחוק טבע עמוק, ומסקנתו ההפוכה מגישה כפשוטו את מה שנעשה ניב על היפוך היוצרות: הזנב המכשכש בכלב.

## בדיחה 2122

אף זו שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:

מפני־מה שערות־הראש מלבינות קודם, ואחר־כך מלבינות שערות הזקן?

החזיר לו החקרן הזקן:

משום ששערות־הראש גדולות עשרים שנה משערות־הזקן…

ביאור: ההיגיון כמעט משכנע: כל שערה מזדקנת לפי גילה שלה, ושיער הראש, שצמח עשרים שנה לפני הזקן, מקדים אפוא להלבין — חשבון ותק של שערות. דרויאנוב מציין שהתשובה המחודדת הזאת מהלכת גם באוספי ההומור האירופיים של ימי הביניים.

הערת דרויאנוב: תשובה מחודדת זו מיוחסת גם לכהן ארלוטו
(ווסלסקי, ־דיע שוואנקע אונד שנוררען דעס פפאררערס ארלאטא־
ב', עמ' 208, סי' CCXXII, ועיי־ש עמ' 270 ביבליוגראפיה עשירה). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2122, עמ' 18) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2123

ועוד שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:

מפני־מה מי־הים מלוחים?

החזיר לו החקרן הזקן:

הרי זה דבר פשוט: משום שמי־הים דגים מלוחים מצויים בהם…

ביאור: „דגים מלוחים" הם המליחים — ההרינג הכבוש במלח, ממאכלי היסוד של העיירה — ולא דגי הים החיים. החקרן הופך אפוא את הסיבתיות על פיה: לא הים ממליח את הדגים, אלא הדגים המלוחים — המאכל — הם שממליחים את הים.

## בדיחה 2124

חקרן ישב בחבורה של יהודים וסיפר:

טחו עיניהם של הבריות מראות נכוחות. נדמה להם לבריות, שהשמש מהלכת והארץ לעולם עומדת, ואילו למעשה השמש עומדת והארץ לעולם מהלכת.

גער בו אחד מן החבורה: הללו דברי־מינות הם. אילו השמש עומדת, מה צורך היה לו ליהושע לגזור עליה: “שמש בגבעון דום”? [8]

החזיר החקרן:

אדרבה, מכאן ראיה: כיוון שגזר עליה יהושע, שוב לא בּטלה גזירה, ומאותה שעה ואילך היא עומדת…

הערות שוליים:
- [8] יהושע י, יב.

ביאור: „טחו עיניהם" (על־פי ישעיהו מד, יח) — נסתמו עיניהם מראות; „דברי מינות" — דברי כפירה. המתנגד שולף את הראיה המסורתית הקלאסית נגד קופרניקוס: יהושע ציווה „שמש בגבעון דום" (יהושע י, יב — הערה [8]) כדי להספיק להכריע את מלכי האמורי בטרם תחשך, ואם השמש עומדת בלאו הכי — למה לצוות עליה לעצור? החקרן הופך את הראיה על פיה: אדרבה, מן הפסוק גופו הראיה — עד ימי יהושע אכן הילכה השמש, אבל משגזר עליה לדום שוב לא בטלה הגזירה, ומאותה שעה ואילך היא עומדת. וכך יוצאים גם הכתוב וגם קופרניקוס צודקים.

## בדיחה 2125

מגיד־חקרן דרש ברבים ואמר:

הרבה דברים, שהיו סמויים מעיני הבריות, נתגלו להם למחקרים הגדולים. אפילו דבר זה נתגלה להם, שהלבנה יש לה רבבי־רבבות תושבים.

הקשיב זקן אחד לדבריו של המגיד־החקרן ונאנח.

אמרו לו:

סבא, על מה אתה נאנח?

החזיר הזקן:

אוי, כמה גדול וקשה שם הדחק כשהלבנה במיעוטה!…

ביאור: „מגיד" — דרשן נודד; הלבנה „במיעוטה" — בימי החודש שבהם הירח הולך וקטן עד שנעלם; „דחק" — צפיפות. הזקן מקבל את בשורת המדע על רבבות תושבי הירח, ורק מוסיף לה את מסקנתה ההכרחית: אם הלבנה מתכווצת מדי חודש עד כדי חרמש דק, איזה דוחק נורא נדחקים שם הבריות. האנחה ההומניטרית שלו תמימה — אבל עקבית יותר מדרשת המגיד עצמו.

## בדיחה 2126

היתה שעת־חירוּם. שלח בחור חקרן מכתב לרבו החקרן הגדול וקבל לפניו:

אימת המלחמה עליו.

החזיר לו רבו מכתב וכתב:

“תמה אני, שבעל־היגיון אתה ובקי במחקר ואימת מלחמה עליך. תאמר, שמא יגיע, חלילה, הגיוּס עד למקומך? שתי תשובות בדבר: אפשר, שגילך לא יהיה בכלל, ואפשר, שגילך יהיה בכלל. אם גילך לא יהיה בכלל – טוב ויפה, ואם גילך יהיה, חלילה, בכלל, שתי תשובות בדבר: אפשר שלא תמצא ראוי לצבא, ואפשר, שתמצא ראוי לצבא. אם לא תמצא ראוי לצבא – טוב ויפה, ואם תמצא, חלילה, ראוי לצבא, שתי תשובות בדבר: אפשר שלא תלקח לחזית, ואפשר, שתלקח לחזית. אם לא תלקח לחזית – טוב ויפה, ואם תלקח, חלילה, לחזית, שתי תשובות בדבר: אפשר, שיפצעו אותך, ואפשר, שלא יפצעו אותך. אם לא יפצעו אותך – טוב ויפה, ואם יפצעו אותך, חלילה, שתי תשובות בדבר: אפשר שתחיה מפצעיך, ואפשר שלא תחיה מפצעיך. אם תחיה מפצעיך – טוב ויפה, ואם לא תחיה, חלילה, מפצעיך, שתי תשובות בדבר: אפשר, שתבוא לקבר־ישראל ואפשר שלא תבוא לקבר־ישראל ויחד עם הגויים יקברוך. אם תבוא לקבר־ישראל – טוב ויפה, ואם לא תבוא, חלילה, לקבר־ישראל ויחד עם הגויים יקברוך, שתי תשובות בדבר: אפשר, שיניחו אותך למטה, על גוף הקרקע, ואפשר שלא יניחו אותך למטה על גוף הקרקע. אם יניחו אותך למטה, על גוף הקרקע – טוב ויפה, ואם לא יניחו אותך, חלילה, למטה, על גוף הקרקע – כלום בשביל־כך אימת מלחמה עליך?”…

ביאור: „חקרן" — איש היגיון ופלפול; „שתי תשובות בדבר" — נוסחה למדנית של חלוקת מקרים: אפשר כך ואפשר כך. הרב „מנחם" את תלמידו בשרשרת חלוקות שבה כל תוצאה טובה נפטרת ב„טוב ויפה" וכל תוצאה רעה מתפצלת שוב לשתיים — גיוס, חזית, פציעה, מוות, קבורה — עד לתחנה האחרונה, הגרועה מכל: מת, נקבר בין גויים, ואפילו לא הונח על הקרקע כהלכה. ושם, במקום „שתי תשובות" נוספות, באה השאלה: וכי בשביל זה אימת מלחמה עליך? פרודיה על ההיגיון החקרני, המשוכנע שאפשר לפרק בניתוח כל אימה שבעולם — ואינו שם לב שה„נחמה" שבקצה היא המוות עצמו.

# כרך ג׳ — בדחנים ליצנים ומרדנים

## בדיחה 2127

נסיך-הבדחנים היה ליב’לה פיורדה בשעתו, ועד יומו האחרון לא פסקה חוכה מפיו. ימים מועטים קודם שהלך לעולמו חלה ונפל למשכב. בו בזמן חלתה ומתה אשה אחת, ששימשה הרבה שנים טבחה בסעודות-מצוה של ישראל בפיורדה. וכשהגיע הדבר לאוזני ליב’לה החולה, אמר:

ודאי מכינים עתה חתונה גדולה בשמים.

אמרו לו:

מנין לך?

החזיר ליב’לה:

זה לכם אות: תחילה הביאו את הטבחה לשם; עכשיו שלחו להביא גם את הבדחן…

(ווירפל, “Historische Nachricht von der Judengemeinde in dem Hof-Markt Fürth” פראנקפורט ופראג 1754, עמד 141).

ביאור: „בדחן" — מי שמשמח חתן וכלה בחתונות; „טבחה" — המבשלת של סעודות-מצווה, סעודות חתונה וברית. ליב'לה הגוסס קורא את שני מקרי המוות כגיוס צוות לחתונה בשמים: קודם הזמינו את המבשלת, עכשיו שולחים להביא את הבדחן — כלומר הוא מתלוצץ על מותו-שלו הקרב, נאמן למקצועו עד הרגע האחרון. הבדיחה מובאת מספר קורות קהילת פיורדה (פירת) שבגרמניה משנת 1754 — מן המתועדות העתיקות שבאוסף.

## בדיחה 2128

הירש-ליב בדחן היה אומר:

מניין שושבינים מדברי-סופרים?

שאמרו: “בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו”[1])…

הערות שוליים:
- [1] מכות י, ב.

ביאור: „שושבינים" — המלווים המוליכים את החתן אל החופה; „מדברי-סופרים" — דבר שמקורו בתקנת חכמים, ו„מניין ש… מדברי-סופרים" היא תבנית של שאלה למדנית. הבדחן „מוכיח" את מוסד השושבינות מן הגמרא במכות (הערה [1]): „בדרך שאדם רוצה לילך — בה מוליכין אותו", מאמר שנאמר על ההשגחה — מן השמים מניחים לאדם ללכת בדרך שבחר. אצל הבדחן ה„דרך" היא הדרך אל החופה, וה„מוליכין" — השושבינים, פשוטו כמשמעו.

## בדיחה 2129

הוא היה אומר:

קיץ של ישראל שבעה שבועות סופרים ונאנחים[2]), שלושה שבועות מתאבלים ונאנחים[3]), ארבעה שבועות תוקעים ונאנחים[4]), וכל השאר – מזיעים ונאנחים…

הערות שוליים:
- [2] מפסח עד שבועות.
- [3] משבעה-עשר בתמוז עד תשעה באב.
- [4] מראש-חודש אלול עד ראש-השנה.

ביאור: מפת הקיץ היהודי על-פי הלוח: שבעה שבועות של ספירת העומר, מפסח עד שבועות (הערה [2]) — „סופרים" את העומר, וימים אלו נהוגים כימי אבל-למחצה; שלושת השבועות של אבלות החורבן, מי"ז בתמוז עד תשעה באב (הערה [3]); וחודש אלול, שבו תוקעים בשופר מדי בוקר לקראת הימים הנוראים (הערה [4]). יוצא שכל הקיץ, אם מטעמי דת ואם מחמת החום, עסוק היהודי בדבר קבוע אחד: להיאנח.

## בדיחה 2130

אף הוא היה אומר:

קשים מלוים בריבית מבני-נח, שבני-נח נצטוו על אבר מן החי, ואילו מלוים בריבית אין אכילתם אלא אבר מן החי…

ביאור: „בני-נח" — כלל האנושות, שעל-פי המסורת נצטוותה בשבע מצוות יסוד, ואחת מהן איסור „אבר מן החי": אכילת בשר שנתלש מבעל-חיים בעודו חי. החידוד: המלווים בריבית גרועים אף מן הרף המוסרי המינימלי הזה — שהרי כל אכילתם היא „אבר מן החי": הם ניזונים מבשרם של חייבים חיים.

## בדיחה 2131

רבי ברוך המזיבוזי, נכדו של הבעש"ט, היה מטבעו עתים חלים ועתים בעל מרה שחורה. נמלכו חסידיו והעמידו לו את הירשל אוסטרופולר לשמשו ולשמרו מן העצבות, ומכאן ואילך היה הירשל מצוי בביתו של רבי ברוך תדיר.

פעם אחת, בשעת סעודה, ראה רבי ברוך את הירשל מיסב אל השולחן ואינו אוכל. אמר לו:

הירשל, לא חולה אתה?

השיב הירשל:

חס ושלום! אלא ששכחו ליתן לי כף.

ליגלג עליו רבי ברוך:

שוטה אתה, הירשל. בנוהג שבעולם, אדם שלא נתנו לו כף משתעל, ומיד נזכר המחלק ומביא לו כף.

נענה הירשל ואמר:

יישר כוחך, רבי. דבר זה שלימדתני יהא שמור בזכרוני.

ולמחר עבר הירשל על בית-הסתרים, שאדם נכנס לשם יחידי, ושמע: רבי ברוך משתעל. קישקש לו על הדלת ושאל:

רבי, לכף אתה צריך?…

ביאור: רבי ברוך ממז'יבוז', נכד הבעל-שם-טוב, נודע בנטייתו למרה שחורה, וחסידיו הצמידו לו את הירשל אוסטרופולר — הליצן האגדי של הפולקלור החסידי — כתרופה לעצבות. „בית-הסתרים" — כינוי נקי לבית-הכיסא. הירשל שומר היטב את ה„לקח" המתנשא שלימדו הרבי — המשתעל ליד השולחן מבקש כף — וממתין להזדמנות שבה שיעולו של הרבי עצמו יישמע במקום היחיד שבו הצעת כף היא חוצפה גמורה.

## בדיחה 2132

רבי ברוך היה נוהג לטבול פעמיים בכל יום: בבוקר קודם תפילה ובלילה קודם קריאת שמע שעל המיטה. פעם אחת היה ליל-חורף קשה, וחשש לו הירשל מצינה. נכנס אצלו ואמר לו: רבי, להזהירך באתי. מעשה באשתי, שטבלה בליל-חורף כזה ונענשה לא עליך: ביטנה צבתה כחבית…

ביאור: רבי ברוך נהג לטבול טבילת מצווה במקווה פעמיים ביום, גם בקור החורף. אבל אצל אשה הטבילה היא סיום ימי הנידה — אחריה היא חוזרת להיתר עם בעלה. ה„עונש" שבא על אשת הירשל מן הטבילה — בטן שצבתה כחבית — אינו אלא הריון, שלקור אין בו כמובן שום חלק, וסכנתו לרבי הטובל אפסית עוד יותר. תחת מסווה של דאגה מגניב הירשל לרבו בדיחה גסה על מנהג הטהרה.

## בדיחה 2133

רבי ברוך נתפס למרה שחורה, וכמנהגו בימי-עצבות הסתיר פניו מן הבריות והסתלק מחדרו. מיד לבש הירשל בגדיו של רבי ברוך, עלה וישב על כיסאו של רבי ברוך ועשה עצמו רבי. לא היתה שעה מועטת ונכנסה אשה לבקש רחמים על בתה, שאינה משלימה ימי הריונה ומפילה באמצע.

אמר לה הירשל:

לכי וקחי מאת הרבנית זוג תחתונים שלי ותני לבתך, שתריח אותם כל ימי הריונה.

עשתה האשה כך, ותשועה היתה לבתה. לימים נודע הדבר לרבי ברוך ואמר להירשל:

סגולה זו מנין לך?

החזיר לו הירשל:

רבי, משנה מפורשת היא: “לא הפילה אשה מריח בשר-הקודש”[5])…

הערות שוליים:
- [5] אבות ה', ה.

ביאור: הירשל הליצן מתחזה לרבי בשעה שרבי ברוך מסתגר בעצבותו, ורושם לאשה „סגולה" — תרופה פלאית עממית — משונה במיוחד. וכשנדרש למקור, הוא שולף משנה אמיתית: במסכת אבות (ה, ה) נמנים עשרה נסים שנעשו במקדש, ובהם „לא הפילה אשה מריח בשר הקודש" — ריח בשר הקרבנות מעולם לא גרם למעוברת להפיל (הערה [5]). כיוון שהוא יושב על כיסא הרבי, בשרו-שלו הוא כביכול „בשר הקודש", ותחתוניו — סגולה מפורשת מן המשנה. ההתנגשות בין נס המקדש לתחתונים, ובין הערצת הצדיק לליצן המתחזה, היא כל הבדיחה — ועוד שה„סגולה" אף הצליחה.

## בדיחה 2134

חסיד נכשל בעבירה ובא לרבי ברוך לבקש תשובה. ומשום שאותה שעה היתה לו לרבי ברוך שעת-עצבות ושבירת-הכלים, שימש הירשל במקומו, כשהוא לבוש בגדיו של רבי ברוך ויושב על כיסאו של רבי ברוך. אמר הירשל לאותו חסיד:

מה עבירה, רחמנא ליצלן, באה לידך ונכשלת?

בכה החסיד ושפך כל לבו לפניו:

אמש, במוצאי-שבת, לאחר “שולחן” וריקודים עד שעה מאוחרת, שב למלונו עייף ומבושם, כהלכה. לא הבחין בין מיטה למיטה ונפל על המיטה של “השיקצה” המשרתת ועימה ישן במיטה אחת כל הלילה, עד אור הבוקר.

וגומר? – שאל הירשל והזעים קולו כמחמת רוגזה.

חלילה, רבי! – נזדעזע החסיד. – חלילה…

הירך הירשל קולו ואמר לו:

שוב לביתך ושלושים יום רצופים לא תהא אכילתך אלא תבן וכרשינה.

עשה החסיד כמצווה עליו. וכשנודע הדבר לרבי ברוך אמר להירשל:

מה ראית להטיל על אותו חסיד תשובה זו?

החזיר לו הירשל:

רבי, פיו ענה בו, שבהמה הוא…

ביאור: „שולחן" — ה„טיש", סעודת הרבי עם חסידיו; „מבושם" — שתוי; „שיקצה" — כינוי מזלזל למשרתת נוכרייה; „תבן וכרשינה" — קש וקטנית מספוא, מאכל בהמות מובהק. החסיד מתוודה בבכי ומדגיש בחרדה שחלילה, לא קרה דבר — וכאן ההיפוך: דווקא ה„חפות" היא כתב האישום. מי שישן לילה שלם במיטה אחת עם אשה ולא נתעורר בו יצר, „פיו ענה בו" — העיד על עצמו מפיו — שאין הוא אדם אלא בהמה; ולבהמה נאה מאכל בהמות. ה„תשובה" שגוזר הליצן המחופש לרבי אינה על החטא אלא על אי-החטא.

הערת דרויאנוב: בדיחה מזרחית מספרת: איכר, שאבד לו
חמורו, ביקש מאת ההודשה נאסר־אד־דין, כי יודיע על זה במסגד,
למען ישיב המוצא את האבידה לבעליה. עם גמר התפילה בציבור
פתח נאסר־אד־דין ואמר: ־מושלימים, מי מכם, אשר לא שתה
מימיו קהווה ויין, לא עישן, לא שיחק בקלפים ובאבנים, ובמושב
לצים לא ישב – יקום ויעמוד לפני־.
תחילה חשב כל הקהל אשר במסגד, כי לא יימצא איש, אשר אליו
יכונו דבריו של ההודשה. אבל לבסוף יצא איש מתוך הקהל ואמר:
־אני לא שתיתי מימי לא קהווה ולא יין, לא שיחקתי בשום משחק
ובמושב לצים לא ישבתי־.
מיד הפנה ההודשה את ראשו ואמר: ־היכן הוא האיש, שאבד לו
חמורו? – הביטה וראה, הנה לפניך חמור. בוא וקחהו; חמור גדול
הימנו לא תמצא עד העולם־ (ווסלסקי, ־נאסר־אד־דין־ ב', סי'
502 ועיי־ש ביבליוגראפיה בעמ' 232). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2134, עמ' 25) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2135

אשה ענייה פרצה לחדרו של רבי ברוך:

רבי, הושיעה נא! בתי היחידה מקשה לילד זה שלשה ימים, וכבר כלו כל הקיצים.

אותה שעה שימש הירשל במקומו של רבי ברוך, ואמר לה:

לכי לביתך והניחי לה לבתך פרוטה של נחושת על טבורה.

למחר חזרה ובאה האשה ומצאה את רבי ברוך בכבודו ובעצמו. לא הבחינה בינו לבין הירשל, התנפלה לרגליו והתחילה מנשקת סנדליו:

רבי, קדושי, ינוחו לך ברכות על ראשך! עשיתי כדבריך, הנחתי לה לבתי היולדת פרוטה של נחושת על טבורה ומיד ילדה בן-זכר למזל-טוב.

הבין רבי ברוך, שמפי הירשל קיבלה את הסגולה, ואמר לו:

הירשל, מה טעם יש לסגולה זו?

החזיר לו הירשל:

רבי, העמדתי קבצן על חזקתו: כיוון שיריח ריח פרוטה, מיד יצא לקראתה…

[נוסח אחר:

… אותה שעה שימש הירשל במקומו של רבי ברוך ואמר לה:

שובי לביתך ואיספי מניין עשרה, שיאמרו “יזכור” לפני מיטתה של היולדת.

למחר באה האשה להודות לרבי ברוך. נתן רבי ברוך עין בהירשל ואמר לו:

הירשל, מה טעם יש לסגולה זו?

רבי, מנהג-ישראל הוא: כיוון שמתחילים לאמר “יזכור”, מיד יוצאים כל התינוקות…] 0

ביאור: „מקשה לילד" — לידתה קשה; „כלו כל הקיצים" — אפסה כל תקווה; „סגולה" — תרופה פלאית עממית; „העמדתי קבצן על חזקתו" — לשון משפטית: סמכתי על טבעו הקבוע. ההסבר הציני: הנולד הוא קבצן יהודי, וקבצן — די שיריח פרוטה כדי שיזנק אליה; לכן מטבע על הטבור ימשוך אותו החוצה. בנוסח האחר הסגולה היא אמירת „יזכור" — תפילת הזכרת נשמות, שבשעתה נוהגים כל מי שהוריהם בחיים, ובראשם הילדים, לצאת מבית הכנסת; מתחילים „יזכור" — והתינוק יוצא. דרויאנוב מציין מקבילה בסיפורי נאסר-א-דין החודג'ה: כששאלוהו כיצד להציל תלמיד טובע, יעץ להראות לו ארנק מלא כסף — מיד יתגבר ויצא מן המים.

הערת דרויאנוב: יומיים ישבה אשתו של נאסר־אד־דין על
המשבר, וכוח לא היה לה ללידה. קראו הנשים להודשה ואמרו לו:
־שמא אתה יודע להתפלל על ולד זה, כי ייולד? – החזיר להן
ההודשה: ־סגולה אני יודע לו־. קם והלך לשוק, קנה אגוזים והביאם
לביתו, שטח אותם לפני היושבת על משבר ואמר: ־עכשיו יראה
הוולד את האגוזים ויצא לשחק בהם־ (קאמרלוהר, ־מייסטר נאסר־
אד־דינס שוואנקע־ סי' 114, עמ' 47)*.
ועוד ־מעשה רב־ של ההודשה:
פעם אחת באו אל נאסר־אד־דין ואמרו לו: ־פלוני תלמידך טובע.
מה יש לעשות, כדי למשות אותו מן המים ולהצילו?־ החזיר
ההודשה: ־יראה לו מי־שהוא מכם ארנק מלא כסף: סבור יהיה

* חוששני לריח של בדיחה גם בסגולה של רבי נחמן מברצלב ־למקשה לילד – שתרחץ
ביין מלפניה ומאחריה: בכנס יין יצא סוד־ (־ספר המידות־ לרבי נחמן, הוצאת ־טרקלין־,
ווארשה תרפ־ז, עמוד קיג). ועיין גם ־רשומות־ א', עמוד 363, הערה 1.
הטובע שכוונתכם ליתן לו כסף, ומיד יתגבר ויצא מן המים־
(ווסלסקי, ־נאסר־אד־דין־ א', סי' 144, עמ' 75). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2135, עמ' 25) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2136

הירשל וגבאו של רבי ברוך היו דבובים זה לזה. פעם אחת רב עמו הירשל ברבים ואמר לו:

קיימא לן: ברווז ביטנו שמינה, שהוא שט במים, ואין עליו מורא שלמטה הימנו; גבו כחוש, שיש עליו מורא שלמעלה הימנו. נשר גבו שמן, שהוא עף עד לשמים, ואין עליו מורא שלמעלה הימנו; בטנו כחושה, שיש עליו מורא שלמטה הימנו. אתה, שאין עליך לא מורא שלמעלה ממך ולא מורא שלמטה ממך, שמן אתה מצידי-צדדים כחזיר…

ביאור: „דבובים" — שרויים באיבה; „גבאי" — מנהל חצרו של הרבי והממונה על הגישה אליו; „קיימא לן" — „מוחזק בידינו", פתיחה מקובלת של קביעה הלכתית. הירשל בונה „תורה" זואולוגית מדוקדקת שכלל אחד לה: במקום שיש מורא — פחד מסכנה — הבשר כחוש, ובמקום שאין מורא — שמן. ומכאן המהלומה: הגבאי, שאין בו לא מורא שמים ולא מורא בריות, שמן מכל צדדיו — כחזיר. קללה עסיסית בתחפושת של פסק הלכה.

## בדיחה 2137

שאלו הירשל:

מה גרם לחסיד מובהק כמותך, שנעשית ליצן?

מנה הירשל בינו לבין עצמו אצבע אחת של ידו הימנית, חזר ומנה כל חמש האצבעות של ידו השמאלית, נענה ואמר:

שישה דברים גרמו לכך: חשובה אשה וגם בנים חמישה…

ביאור: שש ה„סיבות" הנמנות על האצבעות הן אשה אחת וחמישה ילדים — שישה פיות רעבים: לא כפירה ולא קלות דעת עשו את החסיד לליצן, אלא הצורך לפרנס.

## בדיחה 2138

ראה הירשל, שערב פסח ממשמש ובא, ובידו אין פרוטה לפורטה, נמלך והלך אל “הנאמן” של “חברא קדישא” ואמר לו: אשתי מתה ואין בידי לקוברה.

השתתף “הנאמן” בצערו ונתן לו ממון לתכריכים לצורכי קבורה. נטל הירשל את הממון, יצא לשוק, קנה מצה ויין ושאר צורכי פסח ושב לביתו. פתח את הדלת ומצא: שמשי החברה באו לקבור את המתה, וזו – מגריפה בידה, ואלה וקללה פיה. כיון שראו השמשים את הירשל, התחילו צועקים ומחרפים אותו:

לץ! רמאי!

היסה אותם הירשל ואמר להם:

יהודים, צעקה של-חינם אתם צועקים. שלכם היא. יבוא יומה, ולאחרים לא אתננה…

ביאור: „אין פרוטה לפורטה" — חוסר-כול גמור; „חברא קדישא" — חברת הקבורה של הקהילה, וה„נאמן" הוא גזברה; „תכריכים" — בגדי המת; „מגריפה" — כלי גריפה, שה„מתה" החיה מניפה על השמשים שבאו לקוברה. הירשל מחלץ דמי קבורה על אשתו החיה כדי לממן את חג הפסח, וכשנתפס הוא הופך את התרמית לעסקה הוגנת: הכסף אכן שלכם — הרי יבוא יומה של האשה, והוא רק גבה מקדמה על קבורתה; ואף מבטיח בנדיבות שלא ימסור אותה לחברה מתחרה.

## בדיחה 2139

הירשל היה אומר:

מלך בכיפה היה אחשוורוש, שמלך מהודו ועד כוש. אף על-פי-כן אני גדול ממנו. אחשוורוש ביקש, שאשתו תבוא ערומה לפניו פעם אחת ולא באה; ואילו אני – אשתי באה ערומה לפני כל יום ויום…

ביאור: „מלך בכיפה" — מלך על העולם כולו. על-פי המדרש (מגילה יב ע"ב) ציווה אחשוורוש שושתי תבוא אל המשתה ערומה, בכתר מלכות בלבד — והיא סירבה, וסירובה עלה לה בחייה. מכאן „גדולתו" של הירשל: מה שמלך מהודו ועד כוש לא השיג מאשתו אפילו פעם אחת, זוכה לו הירשל העני בביתו הדל יום-יום.

## בדיחה 2140

מריבה היתה מצויה בביתו של הירשל בינו לבין אשתו. פעם אחת אמרה לו:

אילמלא רצונו של אבא עליו השלום, לא הייתי נישאת למכוער כמותך.

החזיר לה הירשל:

חייך, שבילדותי הייתי יפה-תואר ומלא חן, אלא יום מן הימים לא נזהרה אמא, עליה השלום, והניחו אותי יחידי בבית, נכנסה מכשפה זקנה והחליפה אותי באחר…

(עיין כרך שני, סימן 1062).

ביאור: תשובת הירשל נשענת על אמונה עממית שרווחה באירופה — ה„ילד המוחלף": מכשפה או שדה מחליפה תינוק יפה שהושאר לבדו בתינוק מכוער משלה. הירשל אינו מכחיש את הכיעור — הוא רק מפקיע ממנו את הבעלות: המכוער איננו הוא, אלא הילד שהוחלף בו.

## בדיחה 2141

הירשל השיא את בתו, ולחתונה עשה לו בגד חדש: משי מפנים ובד מאחור. ליגלגו עליו ואמרו לו:

שמא אתה חצייך עבד וחצייך בן-חורין?

הסביר הירשל:

מפנים, מקום שאני רואה בגדי, עשיתיו משי; מאחור, מקום שאחרים רואים אותו, עשיתיו בד. אלא מה, שמא גם הם משי יפה בעיניהם מבד? יטרחו ויעשוהו משי גם מאחור…

ביאור: „חצייך עבד וחצייך בן-חורין" — מעמד הלכתי אמיתי של עבד ששוחרר לחציו, וכאן עקיצה על הבגד שחציו משי וחציו בד פשוט. היגיון הליצן הפוך מן המקובל: בגד נאה נועד בדרך כלל להרשים אחרים, ואילו הירשל שם את המשי דווקא מלפנים, במקום שהוא-עצמו רואה, ומשאיר לעיני הזולת בד זול — ואם המשי חשוב למסתכלים, שיואילו לממן אותו.

## בדיחה 2142

הירשל שתה יותר מכפי שהיה רגיל והרים יד בבתו הנשואה. בכתה העלובה:

מנוחה אין לה בעולם: בביתה מכה אותה בעלה, וכאן מכה אותה אביה.

נענה הירשל ואמר:

שטיא, כלום לך אני מתכוון? לו אני מתכוון: בשביל שהוא מכה את בתי, מכה אני את אשתו…

ביאור: „שטיא" — שוטה, בארמית. היגיונו של הירשל השתוי מעגלי: כדי להיפרע מן החתן המכה את בתו, הוא מכה את „אשתו" של אותו חתן — שהיא-היא הבת עצמה, המשמשת בעל כורחה גם קורבן וגם כלי נקמה.

## בדיחה 2143

הירשל היה אומר:

אין לך יפה לגשם כמטריה. כל-אימת שאני יוצא מביתי ומטרייה בידי – אין גשם יורד…

ביאור: המטרייה „יפה לגשם" לא מפני שהיא מגינה מפניו, אלא מפני שהיא מבריחה אותו: חוק מרפי בניסוחו של הירשל — כשאתה מצויד ומוכן, הגשם לעולם לא יבוא.

## בדיחה 2144

הוא היה אומר:

תמה אני, למה טרח המקום וברא את השמש? בשלמא לבנה, הואיל והיא משמשת בלילה, הכל זקוקים לאורה, אבל שמש, שהיא משמשת ביום, מה צורך יש בה?…

ביאור: „הוא" שבפתיחה — הירשל הבדחן, גיבור סדרת הבדיחות שלפניה ושאחריה, שבהן הוא נזכר בשמו במפורש. „המקום" — כינוי לקדוש-ברוך-הוא; „בשלמא" — „ניחא", לשון תלמודית הפותחת את הצד המובן שבקושיה. הקושיה מתעלמת בכוונה מכך שהיום מואר בזכות השמש עצמה — פרודיה על קושיות בית-המדרש, שבהן די בנוסח למדני מהוקצע כדי ששטות גמורה תישמע כחקירה עמוקה.

## בדיחה 2145

לא היה לו להירשל כר להניח ראשו, והיה ישן על ספסל של-עץ ואגרופו תחת לראשו. אמרו לו:

מוטב, שהיית מדיר עצמך מן היין מתקין לך בממון זה מיטה וכר לשינה.

החזיר הירשל:

חס וחלילה! פעם אחת לא נזהרתי והנחתי בלילה ראשי על נוצה אחת של אווז, ולמחר חשתי בכל אברי. אותה שעה דנתי קל-וחומר: מה נוצה אחת מביאה לידי כך, כר מלא נוצה לא כל-שכן…

ביאור: „קל-וחומר" — היסק תלמודי מן הקל אל החמור. הירשל, המעדיף את כסף היין על מיטה, מגייס את צורת ההיגיון המכובדת ביותר להצדקת השינה על ספסל: אם נוצה אחת ציערה את כל איבריו, כר מלא נוצות — על אחת כמה וכמה. דרויאנוב מציין שהחידוד מהלך גם באוסף מעשיות הצחוק של היינריך בֶּבֶּל (גרמניה, ראשית המאה ה-16): נווד שלן על ספסל מצא עם בוקר נוצה אחת תחתיו וקרא — כמה קשתה שנתי על נוצה אחת; מה קשה אפוא שנתם של השוכבים על כרי נוצות!

הערת דרויאנוב: הנריך בבל מספר: קבצן נווד מצא לו לינת־
לילה בביתו של איכר ושכב כל הלילה על ספסל־עץ בלי כר
לראשו. עם בוקר, כשהקיץ משנתו, מצא נוצה של אווז בשערותיו
ואמר: ־הוי, כמה קשתה עלי שנתי בשוכבי כל הלילה עם נוצה זו !
קל־וחומר שתקשה מאוד שנתם של השוכבים על רבבות נוצות־
(ווסלסקי, ־היינריך בעבעלס שוואנקע־ ג', סי' 123, עמ' 54. ועיי־ש
ביבליוגראפיה בעמודים 139–140). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2145, עמ' 28) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2146

אמר הירשל:

הלוואי והיה לי בית מלא כל טוב, ויום אחד היתה אש נופלת מן השמים ואוכלת הכל עד בלי השאיר לי אלא חלוק לעורי.

אמרו לו:

שמא אין דעתך שפויה עליך, שקללה אתה מבקש לך.

החזיר הירשל:

דעתי שפויה עלי, וברכה אני מבקש לי. חלוק לעורי…

ביאור: „חלוק" — כותונת פשוטה הנלבשת על העור. כל התסריט המפואר — בית מלא כל טוב ואש היורדת משמים לכלותו — אינו אלא דרך עוקפת לבקש את הדבר היחיד שחסר לו באמת: כותונת. ואכן ברכה ולא קללה — שהרי בסוף השרפה יישאר בידו חלוק, וזה יותר משיש לו היום.

## בדיחה 2147

הירשל הקיץ פתאום משנתו בלילה: גנב פרץ לביתו. קפץ לתפוס את הגנב, וביקש הגנב להתחמק מפניו ולברוח. אמר לו הירשל:

שוטה, למה אתה מבקש לברוח? אדרבה, בוא ונחפש יחדיו. שמא בר-מזל אתה ובזכותך נמצא מה-שהוא…

ביאור: הומור של עוני גמור: בבית אין מה לגנוב, ובעל הבית מציע לגנב שותפות בחיפוש — אולי מזלו של האורח יפה משלו. דרויאנוב מציין שזו בדיחה נודדת: היא מסופרת גם על האנס קלאוארט, ה„אוילנשפיגל" הגרמני, שאמר לגנב המחטט בחשכה „חפש, חפש, בני יקירי, שמא תמצא משהו — אני חיפשתי כל היום ולא מצאתי כלום", וכן בנוסחים ערביים ורוסיים.

הערת דרויאנוב: האנס קלאורט הקיץ בלילה וראה: גנב פרץ
לחדרו ותקע ידו לתוך הילקוט שלפני המיטה. אמר לו האנס:
־חפש, חפש, בני יקירי, שמא תמצא מה־שהוא. אני חיפשתי כל
הערב, ולא מצאתי כלום־ (קארל פאניר, ־האנס קלאורט, דער
מארקישע איילענשפיעגעל־, סי' 27 עמ' 66).
בבל מספר כך:
ליצן מצא גנבים בביתו בלילה ואמר להם: ־תמיהני, אם תצליחו
למצוא בחשכת הלילה מה שאני ביקשתי לאור היום ולא מצאתי־
(ווסלסקי, ־בעבעל־ א' סי' 32, עמ' 20).
מיוחס מספר בתורת בדיחה ערבית:
אבי־בכר עני עד מאוד וביתו ריקן. ויהי הלילה ויבואו לו גנבים
וייקץ אבי־בכר משנתו ויאמר לגנבים: ־הלא תבושו משיברכם.
הן אשר תחפשו אתם בלילה, כבר חיפשנו אחריו אני וביתי ביום
ולא מצאנוהו־ (־ספר השיחות והבדיחות־, ־הארץ־ גליון 4227).
ועי' גם '' С. Карачевцевъ '' 2007 анекдотовъ עמ' 89. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2147, עמ' 28) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2148

מצאו להירשל כשהוא מכין עצמו לדרך. אמרו לו:

הרגליים להיכן?

השיב הירשל:

למדינתו קיר"ה[6]) אני הולך.

אמרו לו:

כלום אתה יודע לשונו של קיר"ה?

החזיר הירשל:

ואם איני יודע, מה בכך? עד שאלמד – אשתוק ולא אדבר…

הערות שוליים:
- [6] סתם “קיר”ה" בפי העם – קיסר אוסטריה.

ביאור: „הרגליים להיכן?" — לאן פניך מועדות; „קיר"ה" — ראשי תיבות „קיסר ירום הודו", ובפי העם סתם קיסר אוסטריה (הערה [6]), כלומר הירשל יוצא לארץ שאת לשונה אינו יודע. פתרונו — „עד שאלמד אשתוק" — מוגש בביטחון שליו, כאילו יישב את הקושי, אף שאינו פותר כמובן דבר: מי ששותק לא ילמד לעולם.

## בדיחה 2149

בא הירשל למדינתו של קיר"ה, ולא מצא לו פרנסה אלא מגידות. נטל שכר-דרשה, עלה על הבימה, פתח ואמר:

מורי ורבותי, שמא אתם יודעים, מה דרשה אדרוש לפניכם?

ענה כל הקהל ואמר פה אחד:

לא; אין אנו יודעים.

אמר הירשל:

הואיל ואין אתם יודעים, מוטב שגם לא תדעו.

פשט טליתו וירד מן הבימה.

למחר נטל שוב שכר-דרשה, עלה על הבימה, פתח ואמר:

מורי ורבותי, שמא אתם יודעים, מה דרשה אדרוש לפניכם היום?

ענה כל הקהל ואמר פה אחד:

הן: אנו יודעים.

אמר הירשל:

הואיל ואתם יודעים, למה אחזור על מה שאתם יודעים? פשט טליתו וירד מן הבימה.

למחרתיים נטל שלישית שכר-דרשה, עלה על הבימה, פתח ואמר:

מורי ורבותי, שמא אתם יודעים, מה דרשה אדרוש לפניכם עתה?

נחלק הקהל. הללו ענו ואמרו:

לא; אין אנו יודעים.

והללו ענו ואמרו:

הן; אנו יודעים.

אמר הירשל:

הואיל וכך, יטרחו היודעים ויודיעו ללא יודעים.

פשט טליתו וירד מן הבימה…

ביאור: „מגידוּת" — דרשנות נודדת בשכר. הירשל גובה שלוש פעמים שכר דרשה ואינו דורש אף מילה: כל תשובה אפשרית של הקהל — אינכם יודעים, יודעים, חלוקים — מתהפכת בידיו לנימוק לפשוט את הטלית ולרדת מן הבימה. זו מן הבדיחות הנודדות המפורסמות בעולם: דרויאנוב מציין שהיא מסופרת ממש כך על ג'וחא ועל נאסר-א-דין החודג'ה, גיבורי ההומור העממי במזרח.

הערת דרויאנוב: אותו הדבר מסופר גם על ג'וחא וגם על
נאסר־אד־דין: קאמרלוהר, ־נאסר־אד־דין־ א', סי' 1, ועיי־ש
ביבליוגראפיה בעמ' 205; י'י' יהודה, ־משלי אספניולית־יהודית־
־ציון־ ב', ירושלים תרפ־ז, עמ' 85. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2149, עמ' 29) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2150

אמר שמריל שניטקבר:

חמישה ניסים נעשו לישראל:

נס ראשון, שניתן אגודל ליד. אילמלא כך, היה אדם מישראל נותן שלום לחברו ומגיע לו עד מרפקו.

נס שני, שניתנה קרקרת לקופסה של טבק. אילמלא כך, היה אדם מישראל תוקע אצבעותיו לתוך קופסתו של חברו ויורד עד התהום. נס שלישי, שניתן כותל-מזרח לבית הכנסת. אילמלא כך, היה עם-הארץ שנתעשר נכנס לבית הכנסת ועולה עד להרי-חושך. נס רביעי, שהיו לו להמן עשרה בנים, ולא עשרים. אילו עשרים בנים היו לו, היה הקורא את המגילה נחנק[7]). ונס חמישי, ששמונה-עשר בגימטריה “חי”, וארבע מאות וארבעים בגימטריה “מת”. אילו להפך, היו חסידים זקוקים ליתן לצדיקיהם “פדיונות” בשיעור ארבע מאות וארבעים, והיו יוצאים נקיים מנכסיהם…

הערות שוליים:
- [7] הקורא את המגילה צריך לקרוא כל בני-המן בנשימה אחת, מגילה טז,ב.

ביאור: רשימת „נסים" חגיגית שכל סעיף בה עקיצה. „קרקרת" — תחתית: בלי תחתית לקופסת הטבק היו אצבעותיהם של שואפי טבק-החינם יורדות „עד התהום". „כותל-מזרח" — קיר הכבוד בבית הכנסת, מושב הרבנים והגבירים; בלעדיו היה עם-הארץ (בור) שהתעשר ממשיך לטפס במעלה הכבוד „עד הרי-חושך", קצה העולם האגדי. את עשרת בני המן חייב קורא המגילה לומר בנשימה אחת (הערה [7]) — עשרים בנים היו חונקים אותו. וה„פדיונות" — מתנות הכסף שנותן חסיד לרבי — נהוגים במכפלות של „חי", 18 בגימטריה; אילו נתהפכו החשבונות והיו נותנים במכפלות „מת" — 440 — היו החסידים יוצאים נקיים מנכסיהם. העקיצה האחרונה היא החדה שבכולן: סאטירה על חצרות הצדיקים ועסקי הפדיונות, שרק הגימטריה מצילה מהם את כיסי החסידים.

## בדיחה 2151

הוא היה אומר:

סח לי לצניאל השר הגדול: בהיכל לפנים מהיכל עומדים תרפ"ט אלפים כיסאות של-זהב כחצי-גורן עגולה. צדיקים יושבים עליהם ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו-השכינה. וכנגדם כיסא אחד כולו כתם-פז, ועליו חופה של ארגמן משובצת כל מיני תכשיטים ואבנים טובות ומרגליות. זה הכיסא מוכן מששת ימי-בראשית לנערה המאורשה, שצעקה בשדה ואין מושיע לה. לעתיד לבוא תעלה הצדקת ותשב עליו עד סוף כל הדורות, וכל הצדיקים ישרתו לפניה ויהנו מאורה. עד עכשיו לא זכתה עדיין ילודת-אשה לעלות לשבת עליו…

ביאור: פרודיה על חזיונות-שמים: "לצניאל השר הגדול" הוא מלאך בדוי ששמו נגזר מ"לץ", והתיאור כולו מחקה בדקדוק את לשון האגדה — מספר מדויק-כביכול (תרפ"ט אלפים), "כחצי גורן עגולה" (לשון המשנה על מושב הסנהדרין) וצדיקים ש"עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (על-פי ברכות יז ע"א). "נערה המאורשה שצעקה בשדה ואין מושיע לה" לקוחה מדין התורה (דברים כב, כה–כז): נערה מאורסת שנאנסה בשדה פטורה מכל עונש, שהרי ודאי צעקה ולא היה מי שיושיענה — הקורבן התם המושלם. לה שמור הכיסא המפואר מכולם מששת ימי בראשית, והעוקץ הציני בסוף: עד היום לא זכתה בו אף אחת — רמז שנערה שבאמת צעקה ובאמת אין לה חלק בדבר לא הייתה מעולם.

## בדיחה 2152

במסיבה של “מלווה-מלכה” וכוס “חורפי”[8]) משובח, נתגלגלה השיחה על מקומות יפים לקבורה לאחר מאה ועשרים שנה. אחד רצה לזכות לכך, שתהא מנוחתו ליד “המגיד הגדול”. השני בחר לו את רבי לוי-יצחק. השלישי – את רבי זוסי מהאניאפולי.

היה גם שמריל באותה מסיבה, שתק ולא אמר כלום. דובבו אותו חבריו ואמרו לו:

ואתה, שמריל?

החזיר הוא;

אני הייתי מבקש לנוח על משכבי ליד הצדקת, אשתו של הרבי שלנו יחיה.

רקקה כל החבורה:

עפר לפיך, שמריל! היא חיה וקיימה, ברוך-השם.

ענה שמריל ואמר:

ואנכי מה? כלום חס ושלום מתּי?…

הערות שוליים:
- [8] “חורפי” – יין שעבר עליו קור-חורף ונתמצו מימיו _(“ווימורוזק” בלעז).

ביאור: "מלווה-מלכה" — סעודת מוצאי-שבת; "חורפי" — יין משובח שקפא בקור החורף ונתמצו מימיו (הערה [8]); "לאחר מאה ועשרים שנה" — לשון נקייה למוות. המגיד הגדול ממזריטש, רבי לוי-יצחק מברדיטשב ורבי זושא מאניפולי הם מגדולי הצדיקים החסידיים, ולהיקבר סמוך לצדיק נחשב זכות גדולה. "עפר לפיך" — גערה במי שהוציא מפיו דבר פורענות. החבורה מדברת על מנוחת עולמים, אבל כשמזדעקים על שמריל שהרבנית עודנה חיה, תשובתו — "וכי אני מתי?" — חושפת שגם הוא לא דיבר על קבורה כלל: "לנוח על משכבי ליד הצדקת" היה אצלו משאלת חיים ארצית בהחלט, ועל אשת הרבי דווקא.

## בדיחה 2153

שאלו לשמריל:

חכמים אמרו, שמתחילה מבטיח התרנגול לתרנגולת שמלה יפה, ולבסוף מרמה אותה ואינו עומד בדיבורו[9]). אם-כן, למה היא חוזרת ונשמעת לו?

החזיר שמריל:

מכאן אתם נמצאים למדים, שהתרנגולת אומרת בלבה: “מילא… יחזור וירמה”…

הערות שוליים:
- [9] עירובין ק, ב.

ביאור: הגמרא בעירובין (ק ע"ב; הערה [9]) מתארת את דרכי החיזור שבטבע: התרנגול מפייס את התרנגולת בהבטחה לקנות לה בגד יפה שיגיע עד רגליה, ואחר-כך מתנער ואינו עומד בדיבורו. "מילא" — מילת השלמה ביידיש: נו, שיהיה. תשובת שמריל הופכת את הקושיה לאבחנה על טיב החיזור: התרנגולת אינה מרומה כלל — היא יודעת מראש שההבטחה ריקה ומסכימה בעיניים פקוחות, ובלבד שיחזור ויחזר. הרמייה עצמה היא חלק מהעסקה.

## בדיחה 2154

אף זו שאלו את שמריל:

אדם מישראל אל “הברית” מביאים אותו, אל “החדר” מוליכין אותו, ל"בר-מצוה" מעלים אותו, אל החופה מכניסים אותו, ב"שיקצה" הוא נותן עין, באשתו הוא שולח יד, לבית-המדרש אין הוא הולך, עם התורה אין הוא מרקד, ואל בית-הקברות נושאים אותו,– אם כן מה צורך יש לו ברגליים?

עיין שמריל בדבר והחזיר:

יש לו לאדם מישראל צורך ברגלים, שאם לא-כן, כיצד יפשוט את הרגל?…

ביאור: "חדר" — בית-הלימוד לילדים; "שיקצה" — ביידיש, נערה לא-יהודייה. השאלה מציירת את חיי היהודי כרצף שבו הוא תמיד מובל, מוכנס ונישא בידי אחרים, ולשום מקום אינו הולך ברגליו. תשובת שמריל נשענת על הניב "פשט את הרגל", שמשמעו חדל פירעון: הרגליים נחוצות ליהודי בכל זאת — לפשיטת רגל, התחנה הבטוחה היחידה במסלול חייו הכלכלי.

## בדיחה 2155

סיפרו במעמדו של שמריל, שגויים שיכורים ציירו צלב על קיר בית-הכנסת. רגז שמריל ואמר:

אילו אני שם, הייתי מודד להם מידה כנגד מידה: מיד הייתי הולך לשם ומצייר שם הויה, להבדיל, על קיר בית-היראה שלהם…

ביאור: "בית-יראה" — כינוי יהודי מסורתי לכנסייה; "שם הויה" — שם ה' המפורש; "להבדיל" — מילת ההפרדה שנוהגים לשרבב בין קודש לחול. ה"מידה כנגד מידה" של שמריל מחטיאה בשני הכיוונים: שם האל אינו מעליב את הנוצרים, המאמינים בו אף הם, ולציירו על כנסייה זה כמעט לכבדם; ואילו מנקודת המבט היהודית דווקא כתיבת השם הקדוש במקום כזה היא החילול. נקמה נלהבת שכולה עלבון-סרק — וה"להבדיל" האדוק שהוא משחיל באמצע רק מדגיש את הבלבול.

## בדיחה 2156

שמריל היה אומר:

הכתוב משבח את שלמה, עליו השלום, שברוב חכמתו ידע למצוא אמו של הילד[10]). הרבה יותר הייתי אני משבחו, אילו ברוב חכמתו ידע למצוא אביו של הילד…

הערות שוליים:
- [10] מלכים א, גף טז–כז.

ביאור: במשפט שלמה (מלכים א ג, טז–כז; הערה [10]) הציע המלך לגזור תינוק לשניים בין שתי נשים שהתדיינו עליו, ומן הרחמים שנכמרו זיהה את האם האמיתית — מופת החוכמה המקראי. שמריל מקטין את ההישג: אימהות אפשר לברר, אבל אבהות לעולם אינה ודאית — מי שהיה מוצא ברוב חוכמתו את אבי הילד, לו היה מגיע השבח באמת.

## בדיחה 2157

הוא היה אומר:

התורה העידה על יעקב, ש"איש-תם" היה; [11]) אף אני מעיד עליו כך: נתנו לו את לאה – לקח, חזרו ונתנו לו את רחל – לקח; נתנו לו את בלהה – לקח, חזרו ונתנו לו את זלפה – ושוב לקח…

הערות שוליים:
- [11] בראשית כה, כז.

ביאור: התורה מכנה את יעקב "איש תם" (בראשית כה, כז) — ישר ותמים. שמריל דורש את ה"תם" במובן אחר: פתי נוח שלוקח כל מה שנותנים לו. לבן רימה אותו והשיא לו את לאה במקום רחל — לקח; נתנו לו את רחל — לקח; וכשנתנו לו רחל ולאה את שפחותיהן בלהה וזלפה — לקח גם אותן. ארבע נשים בלי סירוב אחד: הנה "עדות" שהאיש תם באמת.

## בדיחה 2158

מרדכי ראקובר היה אומר:

חביב עלי הילקוט מכל הספרים שבעולם. הגמרא אומרת, רש"י מפרש, הרמב "ם פוסק, רבנו בחיי כותב, ואילו הילקוט – הוא מביא…

ביאור: בלשון הלומדים לכל חיבור פועל קבוע משלו: הגמרא "אומרת", רש"י "מפרש", הרמב"ם "פוסק", רבנו בחיי (פרשן התורה) "כותב" — וה"ילקוט" (ילקוט שמעוני, אנתולוגיה גדולה המלקטת מדרשים מכל ספרות חז"ל) "מביא", כלומר מצטט. החידוד: "מביא" נשמע גם כפשוטו — מוסר סחורה ליד. כל הגדולים רק מדברים, והילקוט הוא היחיד שמביא.

## בדיחה 2159

הוא היה אומר:

גלב חצוף מכל אדם: כל פרנסתו תלויה לו בשערה – והוא קופץ בראש…

ביאור: "גלב" — ספר, מגלח. שני ניבים מתממשים בו כפשוטם: פרנסתו "תלויה בשערה" — הניב מציין דבר רעוע, וכאן היא תלויה בשיער ממש; ואף-על-פי-כן הוא "קופץ בראש" — הניב מציין חצוף שנדחק ראשון, וכאן מי שכל מלאכתו בראשי הבריות.

## בדיחה 2160

אף הוא היה אומר:

כל ישראל יש להם מצה לפסח ותכריכים לקבורה. ומשבח אני את התכריכים יותר מן המצה. מצה אני חייב לדאוג לה. ואילו תכריכים – אני שוכב פרקדן, מעשה שררה, ודאגת התכריכים על אחרים…

ביאור: שני דברים מובטחים לכל יהודי, גם לעני שבעניים — מצה לפסח ותכריכים ליום מותו, ששניהם על הקהילה לספק למי שאין לו. "פרקדן" — שכיבה על הגב; "מעשה שררה" — כדרך אדון. הלץ מדרג את שתי ההבטחות לפי מידת הטרחה: על המצה עוד צריך לדאוג בעצמו, ואילו את התכריכים מקבלים בשכיבה, כשכל הדאגה מוטלת על אחרים. רק במותו זוכה היהודי סוף-סוף לחיות כמו גביר.

## בדיחה 2161

אמר כלב לץ:

יכולני לפטור עצמי מן הדין. יכניסוני בית-דין של מעלה והמלאך הממונה על החקירה והדרישה ישאלני: “מה שמך?”, אחזיר לו: “יש לי, ברוך-השם, פאספורט, והכל מפורש בו כדת וכהלכה”. ישאלני: “נשאת ונתת באמונה?”, אחזיר לו: “יש לי, ברוך-השם, עסק יפה, ואיני זקוק לך, שתהיה שותף לי”. ישאלני: “קבעת עתים לתורה?”, אחזיר לו: “יש לי, ברוך השם, אשה, ואיני מבקש שידוך”. אף-על-פי-כן מוטב, שלא אבוא לידו של אותו מלאך חוקר-דין. חזקה עליו, שזקן מופלג הוא, אולי מששת ימי-בראשית, או מחטא אדם הראשון, ואוזניו כבדות: אני מדבר והוא חובט…

ביאור: על-פי אמונת "חיבוט הקבר", מיד לאחר הקבורה בא מלאך אל המת, שואלו "מה שמך" וחובט בו; והגמרא בשבת (לא ע"א) מונה את השאלות ששואלים את האדם בדין השמימי: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה?". כלב מכין לכל שאלה תשובה של סוחר ממולח המעמיד פנים שלא הבין: לשאלת השם — יש פספורט כשר ומסודר; את "נשאת ונתת" הוא שומע כהצעת שותפות עסקית ודוחה אותה בנימוס; ואת "קבעת עתים לתורה" — כהצעת שידוך מיותרת. אלא שבסוף מודה הליצן שכל התשובות המחוכמות לא יעזרו: המלאך החוקר זקן אולי מששת ימי בראשית ואוזניו כבדות — "אני מדבר והוא חובט". שנינות אינה מגינה בפני דיין חירש.

## בדיחה 2162

ערב יום-כיפור אחרי מנחה השתטח כלב לפני השמש על הקרקע וספג ארבעים, כנהוג. קם וביקש להסתלק, פשט השמש ידו לקבל שכר-טירחה. סירב כלב ואמר לו:

עליך אני תמה. לא מצינו בכל התורה כולה לוקה ומשלם…

ביאור: בערב יום-כיפור נהוג טקס "מלקות" סמלי: המתכפר משתטח על הקרקע, ושמש בית-הכנסת מצליף בו ארבעים הצלפות קלות ברצועה לעורר הרהורי תשובה — ועל טרחתו מקבל תשלום קטן. כלב מסרב לשלם בהסתמך על כלל הלכתי אמיתי: "אין אדם לוקה ומשלם" — על מעשה אחד אין מטילים שני עונשים, מלקות וגם תשלום ממון. מאחר שכבר לקה, הוא "פטור" מלשלם. למדנות מדויקת בשירות הקמצנות.

## בדיחה 2163

בחורים קלי-עולם נטפלו לכלב ואמרו לו:

כיצד פיקח שכמותך מאמין בכל מה שכתוב בתורה? הנה מעשה יונה. ידוע, שאפילו שלשול קטן נחנק בבית-הבליעה של תנין גדול שבים, כל-שכן אדם מגודל כיונה, וכיצד יכול יונה להגיע חיים למעיו של הדג?

החזיר להם כלב:

אף-על-פי-כן אני מאמין. מקום שנחנק שלשול קטן, נכנס בשלום יהודי מגודל…

ביאור: "קלי-עולם" — קלי דעת, בחורים שפרקו עול; "שלשול" — תולעת. הספקנים מביאים את אי-האפשרות הטבעית של מעשה יונה כהוכחה נגד התורה, וכלב אינו מתווכח על העובדות אלא הופך אותן על ראשן: דווקא במקום שתולעת קטנה נחנקת בו, נכנס יהודי שלם בשלום — הרי זה בדיוק מה שעושה את המעשה לנס. ככל שהקושיה המדעית חזקה יותר, האמונה רק מרוויחה.

## בדיחה 2164

כלב ישב במסיבה של בחורים ואמר להם:

אתם אין מורא שמים עליכם. אפילו הקללות שבתוכחה אין מוראן עליכם. ואני – מעיד אני, שרבי אייזיק שמש, עליו השלום, עלה לשתי התוכחות בבית-הכנסת הגדול שלנו שבעים וחמש שנים רצופות, והן קירקרו את גופו משנה לשנה. לבסוף התחילו ידיו ורגליו מרתתות מחמת חולשה, נאבק עם מלאך-המוות כמה וכמה זמן – ומת…

ביאור: ה"תוכחה" היא פרשת הקללות שבתורה — אחת בויקרא כו ואחת בדברים כח — ומחשש לרוע מזל איש אינו רוצה לעלות אליה; העלייה "נתקעת" דרך קבע אצל שמש בית-הכנסת. "קרקרו" — הרסו, מוטטו. ה"ראיה" שכלב מביא לכוחן של הקללות מפריכה את עצמה: אדם שעלה לתוכחה שבעים וחמש שנים רצופות מת פשוט מזקנה מופלגת, ותיאורי הפורענות — הגוף המתמוטט, הידיים הרועדות, המאבק עם מלאך המוות — אינם אלא בלאי החיים עצמם. כך לועג הליצן לאמונה התפלה בפניהם של יראיה.

## בדיחה 2165

מתה זקנה בת תשעים, והלכו הנשים אחרי מיטתה וצרחו ובכו כדרכן. נטפל אליהן כלב ואמר להן:

חייכן, שלחינם אתם צורחות ומייבבות ומחרישות את האוזניים. כלום אפשר לקבור על הנשים כולן בבת-אחת? יקברו זו תחילה, אחר-כך ישלחו אחריכן…

ביאור: "חייכן" — בחייכן, לשון שבועה קלה. כלב מעמיד פנים שצריחות האבל הן קוצר-רוח של הנשים להיקבר בעצמן, ו"מרגיע" אותן שאין מה לדחוק — יש תור, וכולן יגיעו. נחמת ליצן שהיא בעצם תזכורת מוות יבשה למקוננות.

## בדיחה 2166

כלב היה אומר:

לכתחילה מתפלל אדם מישראל על תרפ"ט אלפיים דינרים, ובדיעבד – די לו, שימות בניסן…

ביאור: "לכתחילה" ו"בדיעבד" — צמד מונחים הלכתי: מה שראוי מן המובחר לעומת מה שמספיק בלית ברירה. "תרפ"ט אלפיים דינרים" — סכום עתק מדויק-כביכול, בנוסח מספרי האגדה. מיתה בניסן נחשבת סימן טוב: על-פי המסורת (ראש השנה יא ע"א) בניסן נולדו האבות ובניסן מתו, והוא חודש הגאולה. העוקץ בצניחה — השאיפה "לכתחילה" היא עושר אגדי, ומה שמסתפקים בו "בדיעבד" הוא מוות בחודש מוצלח.

## בדיחה 2167

מנדיל בעל גימטריה נכנס לבית אחד ומצא חבורה של מסובים אוכלים ושותים בגילוי-ראש. פתח ואמר:

שלום, ברליניים!

נענה אחד מן המסובים והשיב:

שלום קרליני!

החזיר לו מנדיל:

יפה אמרת: אין בין ברליני לקרליני אלא כובע…

(לשעבר היה הכינוי “ברליני” בפי החרדים כינוי של לגלוג למשכילים אפיקורסים, וכנגד זה היה הכינוי “קרליני” בפי המשכילים כינוי של לגלוג לחסידים מאמינים בהבלים.

“כובע” בגימטריה תשעים ושמונה – כהבדל המספרי שבין “ברליני” ל"קרליני".)

ביאור: "ברליני" — כינוי הלעג שהדביקו החרדים למשכילים, על שם ברלין של משה מנדלסון, ערש תנועת ההשכלה; "קרליני" — כינוי הלעג הנגדי שהדביקו המשכילים לחסידים, על שם חסידות קרלין. האכילה בגילוי ראש מסגירה שהמסובים משכילים. חידודו של מנדיל כפול: ההבדל בין המחנות הוא "כובע" כפשוטו — ראש מכוסה מול ראש מגולה — וגם בחשבון: "כובע" בגימטריה 98, בדיוק ההפרש בין "קרליני" (400) ל"ברליני" (302). כל מלחמת הדת והכפירה של הדור מצטמצמת לכיסוי ראש.

## בדיחה 2168

קם “ברליני” אחד מן החבורה ואמר:

ודאי מנדיל בעל-גימטריה אתה.

השיב מנדיל:

אני הוא.

אמר ה"ברליני":

היכבד ושב עמנו ואקרא לפניך שמו של כל איש ואיש מחבורתנו זו, ותאמר לנו גימטריה אחת לכולנו. הסכים מנדיל ופסק להם פסוק אחד, שהיתה בו גימטריה של ליגלוג לכולם. דקו ומצאו חמישים ושניים יתירים. ליגלגו הם עליו ואמרו לו:

נכשלת מנדיל.

טפח מנדיל ברגלו כלב, ששכב תחת השולחן, והחזיר:

שמא הלה אינו ברליני?…

(“כלב” בגימטריה – חמישים ושנים).

ביאור: המשכם של חידודי הגימטריה: מנדיל נדרש לפסוק אחד שיעלה בגימטריה כמניין שמות כל בני החבורה, ופסק להם פסוק של לגלוג — אלא שבבדיקה נמצא עודף של חמישים ושניים. כשלועגים לו על הכישלון הוא טופח בכלב השוכב מתחת לשולחן ושואל "שמא הלה אינו ברליני?" — "כלב" בגימטריה בדיוק 52, וכשמצרפים אותו למניין החשבון יוצא מדויק. בתנועה אחת הוא גם מציל את הגימטריה שלו וגם מודיע ל"ברלינים" (המשכילים, בלשון הגנאי החרדית) שכלב נמנה עמהם בטבעיות גמורה.

## בדיחה 2169

מנדיל היה אומר:

עיינתי ב"מחזור" לימים נוראים וראיתי: על-גבי “ותשובה ותפילה וצדקה” שב"ונתנה תוקף" כתוב: “צום, קול, ממון”. דיקדקתי ומצאתי: – “צום” בגימטריה מאה ושלושים ושישה, “קול” בגימטריה מאה ושלושים ושישה, “ממון” בגימטריה מאה ושלושים ושישה. נמצאתי למד: הכל – ממון…

ביאור: בפיוט "ונתנה תוקף" של הימים הנוראים נאמר ש"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", ובמחזורים נדפסות מעל שלוש המילים הגהות באותיות קטנות: "צום" מעל תשובה, "קול" מעל תפילה, "ממון" מעל צדקה — לומר במה מתקיימת כל אחת. הגימטריה אמיתית ומפורסמת: שלוש המילים שוות בדיוק 136, רמז לשקילותן. מנדיל מסיק מן השוויון מסקנה משלו: אם צום שווה קול שווה ממון — סימן שהכול ממון. דרשת גימטריה כשרה למהדרין, ומסקנה צינית על מקומו של הכסף בעבודת השם.

## בדיחה 2170

מדכי חבד נתקל באדם, ששערות ראשו וזקנו אדומות. נתן לו מדכי שלום, והחזיר לו האדמוני שלום. אמר לו מדכי:

מה שמו של יהודי?

החזיר לו האדמוני:

מנדיל בן-הנדיל שמי.

חזר מדכי ושאל:

ומהיכן יהודי?

חזר האדמוני והשיב:

מחנדריקיבה אני.

הוציא מדכי פנקס ועיפרון מכיסו ורשם. תמה האדמוני:

רבי יהודי, למה זה אתה?

הסביר לו מדכי:

קבלה יש בידי מאבות-אבותי: חייב אדם להיזהר באדמונים, שכולם רמאים… עכשו אני מסתכל בך ורואה, שאדמוני אתה, ואני זהיר. וכשתזקין ותלבין, כיצד אדע, שאדמוני היית? לפיכך רשמתי בפנקסי: “לידע, להודיע ולהיוודע, שרבי מנדיל בן-הנדיל מחנדריקיבה אדמוני הוא. והכל חייבים להיזהר בו”…

ביאור: "אדמוני" — אדום שיער; אמונת עם ותיקה גורסת שהאדמונים רמאים הם (ברוח עשו, ה"אדמוני" שבמקרא). "קבלה מאבות-אבותי" — מסורת שנמסרה בירושה; "לידע, להודיע ולהיוודע" — נוסחת פתיחה חגיגית של כרוזים ושטרות רשמיים. ההיגיון של מדכי מוקפד עד אבסורד: אם חובה להיזהר באדמונים, יש לתעד את האדמוניות בפנקס בטרם תלבין השיבה ותעלים את הראיות — "והכל חייבים להיזהר בו" לדורות. הדעה הקדומה, משהופכים אותה לפרוטוקול רשמי, נחשפת במלוא גיחוכה.

## בדיחה 2171

במוצאי שבת, תיכף אחרי הבדלה, נכנס מדכי אצל יודל אופאטוב ואמר לו:

רבי יהודה, בעניין של פיקוח-נפש באתי אליך, ולא בפיקוח-נפש שלי או של אחרים, אלא בפיקוח-נפש שלך ממש.

מיד הושיבו אופאטוב לפניו, אף ציווה להגיש משקה מן המובחר ואמר:

פתח פיך, מרדכי.

שתה מדכי וקינח, פתח ואמר:

התפללתי היום מנחה בבית-הכנסת הגדול ושמעתי דרשתו של רבי וולוולי מגיד. לעתים לבוא, אמר, יגשור הקדוש ברוך-הוא שני גשרים על פני הים הגדול, אחד של ברזל ואחד של נייר. אומות העולם ילכו בזה של ברזל ויפלו לתוך הים, וישראל ילכו בזה נייר ויעברו בשלום. כך אמר רבי וולוולי. ואני אומר: ברזל ונייר – ברזל עדיף. ובאתי להזהירך, רבי יהודה: אל תסמוך על הנס; מוטב שאתה תלך בשל ברזל.

ביאור: "פיקוח נפש" — הצלת חיים, הערך שדוחה הכול בהלכה; משמדכי פותח בו, יודל מושיבו מיד ומגיש משקה מן המובחר. "מגיד" — דרשן. דרשת רבי וולוולי היא מוטיב עממי על אחרית הימים: על פני הים ייגשרו שני גשרים — של ברזל לאומות העולם, והוא יקרוס והם יטבעו; ושל נייר לישראל, והם יעברו בו בנס. "עצתו" של מדכי מחילה את הכלל האדוק "אין סומכין על הנס" (פסחים סד ע"ב) בדיוק על הגשר הלא-נכון: הוא ממליץ ליודל בכובד ראש ובדאגת אמת ללכת בגשר שנועד להטביע את הולכיו. כל מסגרת ה"הצלה" אינה אלא מתיחה — שכבר הניבה לליצן כיבוד משובח.

## בדיחה 2172

מדכי ירד לפני התיבה, שחייב-קדיש היה אחרי אביו, וצחק כל הקהל על קולו המרוסק. נענה מדכי ואמר:

שוטים, למה אתם צוחקים? כוח נתן הקדוש ברוך-הוא באדם לעשות את בנו יתום, ולא נתן בו כוח לעשות את בנו חזן…

ביאור: "ירד לפני התיבה" — שימש שליח ציבור; אבל ("חייב קדיש") נוהג לעבור לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, בין שקולו ערב ובין שלא. תשובת מדכי לצוחקים חדה ונוגה: מות האב הוא שהעמיד אותו שם — לעשות את בנו יתום ניתן כוח באדם; לעשותו חזן, כלומר לתת לו קול, לא ניתן.

## בדיחה 2173

ביש-גדא היה מדכי, ומימיו לא ראה ברכה במעשה-ידיו. נמלך והלך אל הפרנס ואמר לו:

אם אתה מפרנסני מקופת-הקהל – מוטב, אם לאו, – אני נעשה כבען.

שחק הפרנס ואמר:

מה איכפת לי, אם אתה תיעשה כבען?

החזיר לו מדכי:

אם אני עושה כך, מובטח לך, שמכאן ואילך לא תלד אשה בווילנה ולד שיש לו ראש…

ביאור: "ביש-גדא" — ארמית: ביש מזל, שלומיאל; "פרנס" — ראש הקהילה, הממונה על "קופת הקהל", קופת הצדקה הציבורית; "כבען" — כובען, עושה כובעים. איומו של מדכי בנוי על ההנחה שמזלו הרע כל-יכול: כל ענף שייכנס אליו נדון לקריסה, ואם ייעשה כובען — ידאג הגורל שלא יהיה עוד צורך בכובעים, כלומר ייוולדו בווילנה רק תינוקות בלי ראש. סחיטת צדקה בכוח האסון: מוטב לקהילה לפרנס את ביש המזל משיפעיל את מזלו על הציבור כולו.

## בדיחה 2174

יום אחד קודם ערב-פסח שאלו את מדכי:

מה הכינות מצורכי-פסח?

השיב מדכי:

לעת-עתה הכינותי רק מחצית ראשונה.

אמרו לו:

מה פירוש מחצית ראשונה?

פירש מדכי ואמר:

את החמץ כבר ביערתי עד פירור אחרון; מצה עדיין אין לי…

ביאור: הכנות הפסח שתיים: ביעור החמץ והצטיידות במצות. מדכי העני "השלים" את המחצית הראשונה — לא נותר בביתו פירור חמץ, פשוט מפני שאין בו כלום — ואילו למחצית הדורשת כסף, המצה, אין ידו משגת. דוח הכנות מסודר למהדרין, שכל כולו עדות לחוסר כול.

## בדיחה 2175

בית קטן היה לו למדכי. נפלה בו דליקה ונשרף. עמד מדכי ושחק. אמרו לו:

מה הנאה יש לך, שביתך נשרף?

החזיר מדכי:

על מפלתם של הפישפשים אני שמח…

ביאור: "פישפשים" — פשפשי מיטה, מכת בתיהם של עניים. באובדן ביתו מוצא מדכי ניצחון אחד: הפשפשים שעינו אותו נשרפו גם הם — נחמת עני שכל רכושו ממילא לא היה שווה הרבה יותר ממזיקיו. דרויאנוב מציין שזו בדיחה עתיקה מאוד: חוקרי הפולקלור מצאו אותה כבר בקובץ דרשות של בישוף בן המאה השלוש-עשרה ובאוספי ההלצות הגרמניים, והיא מסופרת גם על נצר-א-דין חוג'ה — שהצית בכוונה את ביתו כנקמה בעכברים שאכלו את צידת החורף שלו, וקרא מול הלהבות: כך נאה לכם!

הערת דרויאנוב: בדיחה עתיקה. בולטה ופוליבקה (־אנמער־
קונגען צו דען מארכען דער ברידער גרימם־ ד', עמ' 132) מצאו
אותה בקובץ דרשות של בישוף קתולי מן המאה השלוש־עשרה.
מספר אותה גם פאולי ב־שימפף אונד ערנסט־ (פאולי־בולטה א',
סי' 37, עמ' 29; ועיי־ש ביבליוגראפיה בכרך ב', עמ' 265). נוסח
יפה מביא ווסלסקי: ההודשה הצניע דברי־מאכל לחורף. עלו
עליהם עכברים ואכלום. כעס ההודשה, ובחמתו הרבה קרא: "חכו
מנוולים, בני מנוולים! ידי תמצא לכם". מה עשה? הכניס לתוך
הבית חבילה של קש, הצית אותה ונעל את הדלת. וכשאחזה האש
בכל פינות הבית ונשמעה צוויחתם של העכברים קרא בשמחת־
נקם: "האח! האח! כך נאה לכם, למען תדעו, למי גרמתם נזק!"
(ווסלסקי: "נסר־אד־דין" א', עמ' 244, הערה לסי' 137). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2175, עמ' 35) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2176

גנבים פרצו בלילה לדירתו של מדכי. הקיצה אשתו והתחילה טורדת אותו:

מדכי!… גנבים!…

היסה אותה מדכי:

שתקי מרשעת!… אני כובש פני מבושה, שלא ימצאו כלום, ואת צורחת…

ביאור: „כובש פני מבושה" — מסתיר את פניו מרוב בושה. העני אינו מפחד מן הגנבים — אין לו מה להפסיד; מה שמבעית אותו הוא הרגע שבו יגלו שאין בבית כלום.

## בדיחה 2177

מדכי עמד בשוק וסיפר:

אילו היה רצונו של מקום, יכולתי להרוויח אתמול מאה זהובים בבת-אחת.

אמרו לו:

כיצד היה מעשה?

השיב מדכי:

מטרונית עשירה ביקשה ליתן לי מאה זהובים בשביל שתסתכל בי.

אמרו לו:

מדכי טיפש, למה סירבת?

החזיר מדכי:

אני לא סירבתי, אלא – היא היתה סומית בשתי עיניה…

ביאור: „מטרונית" — גבירה עשירה, בלשון חכמים; „סומית" — עיוורת. ההתפארות מתפוגגת מאליה: היחידה שהיתה מוכנה לשלם מאה זהובים כדי להסתכל בו — אינה מסוגלת לראות.

## בדיחה 2178

מדכי עמד בשוק וראה קיטע שתי רגליו יוצא בקביו. אמר מדכי לחבורה של יהודים:

כמה אני מתקנא באדם זה!

תמהה החבורה:

בעלוב זה אתה מתקנא?

החזיר מדכי:

הן; אני מתקנא בו, שאין לצינה שליטה על רגליו…

ביאור: „קיטע שתי רגליו" — מי ששתי רגליו נקטעו והוא נסמך על קביים; „צינה" — קור. קנאתו של מדכי היא הומור שחור נקי: היתרון האחד שאפשר למצוא באסון — רגליים שהקור אינו שולט בהן, פשוט מפני שאינן.

## בדיחה 2179

אף הוא ראה סומא באחת מעיניו ואמר לו:

עתיד אתה למות מיתה קלה.

אמר לו הסומא:

מניין לך?

החזיר מדכי:

לא תצטרך לעצום אלא עין אחת…

[נוסח אחר:

אף הוא ראה קטוע-רגל ואמר לו:

עתיד אתה למות מיתה קלה.

אמר לו הקיטע:

מנין לך?

החזיר לו מדכי:

לא תצטרך לפשוט אלא רגל אחת…]

ביאור: המיתה מכונה כאן בשני ניבים עממיים: המת „עוצם את עיניו", ומי שנפטר — „פשט את רגליו". מכאן ה„בשורה" של מדכי לבעלי המום: להם נותרה רק חצי מלאכה — עין אחת לעצום או רגל אחת לפשוט — ולכן מיתתם „קלה". דרויאנוב מציין מקבילה אצל ארלוטו, הכומר-הליצן האיטלקי בן המאה החמש-עשרה, שאמר כדברים האלה על סתום-עין שנפטר.

הערת דרויאנוב: סגנו של הכוהן ארלוטו עמד ליד מיטת נסיסתו
של אחד מבני־העדה, שהיה סתום־עין. כשחזר משם, שאל לו
ארלוטו, אם היתה גסיסתו של האיש קשה, והחזיר לו הסגן: "לא;
לא קשה היתה גסיסתו, כי הוצרך לעצום רק עין אחת" (ווסלסקי
"ארלוטו" ב', עמוד 208, סימן CCXXI, ועיי"ש ביבליוגראפיה
בעמ' 269). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2179, עמ' 36) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2180

שאלו לישעיה’קה פייפר:

רבי ישעיה, מתי נולדת?

החזיר ישעיה’קה:

משזקנתי שכחתי. אבל סימן יש בידי: כיוון שנכנס הצרפתי, מיד יצאתי אני…

ביאור: „הצרפתי" — נפוליאון. פלישתו לרוסיה ב-1812 עברה בתחום המושב והיתה מאורע כה מטלטל, שיהודים תיארכו לפיו לידות, חתונות ומיתות. ישעיה'קה, ששכח את שנת לידתו, זוכר רק את ה„סימן" — והחידוד בהצטלבות: הצרפתי נכנס, והוא יצא לאוויר העולם, כאילו התחלפו זה בזה בדלת.

## בדיחה 2181

בחור בן-ישיבה היה יוצא ונכנס בביתו של ישעיה’קה. אמר לו ישעיה’קה:

רחימאי, בקשה גדולה בפי אליך.

שאל הבחור:

מה בקשתך, רבי ישעיה!

החזיר לו ישעיה’קה:

הואיל ומ"אוכלי-ימים"[12]) אתה, שמא תעשה צדקה עמי ועם כל ישראל ודרך-אגב תאכל גם את התעניות של כל השנה?…

הערות שוליים:
- [12] עיין כרך ראשון, הערה לסימן 195.

ביאור: „אוכלי ימים" — תלמידי-ישיבה עניים שסעדו כל יום בשבוע על שולחנו של בעל-בית אחר, סידור צדקה שנקרא ביידיש „עסן טעג", לאכול ימים (הערה [12]). „רחימאי" — חביבי, בארמית. על המטבע הזה רוכב ישעיה'קה: מי שמקצועו „לאכול ימים", שיעשה חסד עם כלל ישראל ויאכל דרך אגב גם את ימי התענית — וכך ייפטרו הכול מן הצומות.

## בדיחה 2182

כשהזקין ישעיה’קה כהו עיניו. אף-על-פי-כן היה מן הראשונים ל"ותיקין". אמרו לו:

רבי ישעיה, בהשכמת הבוקר, כשאין איש ברחוב, כיצד אתה מוצא יחידי את הדרך לבית הכנסת?

החזיר ישעיה’קה:

עיני לקו, חוטמי לא לקה… אחרי הריח אני הולך…

ביאור: „ותיקין" — תפילת שחרית עם הנץ החמה, מנהגם של מדקדקים המשכימים בעוד חושך; „כהו עיניו" — כמעט התעוור. תשובתו היא חידוד של מי שאינו מוכן להתבכיין: מה שאיבדו העיניים משלים החוטם, ולבית-הכנסת — כך מסתבר — יש ריח שאפשר ללכת אחריו.

## בדיחה 2183

שבועות נכנס אצל יהודה-ליב בן-זאב אחד ממכריו ומצא את הבית מקושט ירק פרחים כמנהג ישראל. לשנה נכנס שוב אותו מכר אצל בן-זאב בשבועות, ולא מצא בביתו שום זכר לחג. תמה ושאל את בן-זאב:

מאי-שנא אשתקד ומאי-שנא השנה?

החזיר לו בן זאב:

אשתקד הייתי עדיין מודה במקצת וחייב הייתי בשבועות[13]); עכשיו אני כופר כבר בכל ופטור משבועות…

הערות שוליים:
- [13] “מודה במקצת הטענה – ישבע”, בבא קמא קז, א.

ביאור: יהודה-ליב בן-זאב — מדקדק ובלשן מראשוני תנועת ההשכלה, שנודע כמי שפרק עול מצוות. בשבועות נהגו לקשט את הבתים בירק ובפרחים; „מאי שנא אשתקד" — במה שונה אשתקד. התשובה נשענת על דין ממונות: נתבע ש„מודה במקצת" הטענה חייב להישבע, ואילו „כופר בכל" פטור משבועה (הערה [13]). בן-זאב מסב את הדין מן השבועה אל השבועות: אשתקד עוד היה „מודה במקצת" — מקיים מצוות למחצה — ולכן „חייב בשבועות"; עכשיו הוא „כופר בכל" עיקרי הדת, ומן הדין — פטור. את דרכו אל הכפירה הגמורה הוא מנסח בכלים ההלכתיים עצמם.

## בדיחה 2184

בן-זאב היה לומד כל-יום מישנה, וכשהגיע למה שאמרו בסוף עוקצים: “עתיד הקדוש ברוך-הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשר עולמות”, שחק ובכה.

אמרו לו חבריו:

מפני מה אתה משחק?

אמר להם:

על שכרם של צדיקים אני משחק ושמח.

חזרו ואמרו לו:

ומפני מה את בוכה?

אמר להם:

על צערם של צדיקים אני בוכה ומצטער. אם נרתיקים של תפילין “**בתים”** הם, ומקומות לתפילה בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות “ערים” הם[14]), הרי אני יודע מה עולמות יהיו עולמותיהם של צדיקים…

הערות שוליים:
- [14] [xiv] מקום לתפילה בבית-כנסת או בבית מדרש נקרא בפי-העם – “עיר” (“אשטאדט אין שוהל”, “אשטאדט אין בית-מדרש”).

ביאור: בן-זאב הגיע במשנתו היומית אל המשנה החותמת את הש"ס כולו, בסוף מסכת עוקצין: „עתיד הקדוש-ברוך-הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות". השמחה מובנת; הבכי בא מן המילון העממי: נרתיקי התפילין קרויים „בתים", ומקום-ישיבה קבוע בבית-הכנסת קרוי בפי העם „עיר" (ביידיש: „אַ שטאָט אין שוּל" — הערה [14]). אם „בית" הוא קופסה זעירה ו„עיר" — כיסא, אפשר לשער מה יהיה גודלם של 310 „עולמות". דרויאנוב מציין שדרך הצמצום הזאת מצויה בגמרא עצמה: על המסורת שרבי ינאי נטע ארבע מאות כרמים תמהו, ותירצו ש„כרם" יכול להיות חמש גפנים בלבד — שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב (רש"י, בבא בתרא יד).

הערת דרויאנוב: השווה: "אמר רבא לרבי זירא: נטע רבי ינאי
ארבע מאה כרמי. אמר ליה: דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא
זנב" ("שתי גפנים כנגד שתים, ואחת יוצא זנב קרוי כרם", רש"י),
בבא־בתרא יד', א. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2184, עמ' 38) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2185

ישבו יהודים ודנו בחבורה:

איזה עם הוא המאושר שבעמים?

הללו אמרו:

עם, שנתן לו אלהים ארץ טובה ורחבה.

והללו אמרו:

עם, שנתן לו אלהים תרבות טובה ורחבה.

היה שם אייזיק-מאיר דיק, נענה ואמר:

לא זה ולא זה, אלא מאושר שבעמים הוא עם, שבקי בתקיעת-שופר.

אמרו לו:

רבי אייזיק-מאיר, שטות זו מניין לך?

החזיר אייזיק-מאיר:

לא שטות היא זו, אלא מקרא מפורש הוא: “אשרי העם יודעי תרועה”[15])…

הערות שוליים:
- [15] תהלים צ"ט, טז.

ביאור: אייזיק-מאיר דיק — מגדולי סופרי היידיש העממיים במאה התשע-עשרה, משכיל וילנאי שנון. „אשרי העם יודעי תרועה" (תהלים פט, טז — הערה [15]) פירושו: אשרי העם היודע להריע לפני אלוהיו, לשון שמחה וקרבת אלוהים. דיק קורא „יודעי תרועה" במובן טכני צר — הבקיאים בתרועת השופר — והרי לו „מקרא מפורש" שהמאושר בעמים הוא המומחה לתקיעות. הוויכוח הגדול על ארץ ותרבות מוכרע במשחק מילים למדני.

## בדיחה 2186

שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

דויד מלך-ישראל משבח לקדוש ברוך-הוא ואומר: “לא ינום ולא יישן שומר-ישראל”[16]). אלא מה עושה הקדוש ברוך-הוא כל הלילה?

החזיר אייזיק-מאיר:

כל הלילה עושה הקדוש ברוך-הוא חבילות של צרות וייסורים, ולמחר הוא מחלקן לבניו…

הערות שוליים:
- [16] תהלים קכא, ד.

ביאור: „לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד — הערה [16]) — שבח לאל שערנותו על עמו אינה פוסקת לרגע. דיק לוקח את השבח ברצינות גמורה — אם אינו ישן, במה הוא עסוק בלילות? — ואת התשובה הוא גוזר מניסיון החיים היהודי: מנת הצרות המחולקת מדי בוקר מעידה על עבודת לילה חרוצה. השבח שבתפילה הופך לתלונה מרה על ההשגחה.

## בדיחה 2187

אייזיק מאיר דיק היה אומר:

רצונכם שתדעו, כמה מועיל “אל מלא רחמים” למתים, – צאו ובידקו, כמה מועיל “מי-שבירך” לחיים…

ביאור: „אל מלא רחמים" — תפילת האזכרה הנאמרת לעילוי נשמות המתים; „מי שברך" — הברכה הנאמרת בבית-הכנסת לשלומם ולרפואתם של החיים. החשבון ספקני ופשוט: את תועלת ה„מי שברך" אפשר לבדוק בעיניים — ומי שבדק, יודע מה לחשוב גם על התפילה שתועלתה לעולם לא תיבדק.

## בדיחה 2188

הוא היה אומר:

בשביל אות אחת קילקלו מסדרי התפילות את “הסידור” כולו:

סידרו “חברים כל ישראל”, והיה להם לסדר: "חזירים כל-ישראל…

ביאור: „חברים כל ישראל" — חתימת ברכת החודש שבסידור („חברים כל ישראל, ונאמר אמן"), הכרזת אחווה כלל-יהודית. כל החידוד באות אחת: ב' המתחלפת בז' הופכת את הצהרת האחווה לעלבון גורף — והמרדן מגיש זאת כהערת מגיה, כאילו מסדרי הסידור פשוט שגו בהעתקה.

## בדיחה 2189

אגדה של ליצנים:

ראש חודש ניסן כבה אורה של גיהנום ויצאו הרשעים לטיול. פגש המן את פרעה ואמר לו:

אדוני מלך, טענה ותביעה יש לי עליך, שהקדחת תבשילך. בשלמא אני, תלוי הייתי בדעתו של מלך טיפש, ולא נתקיימה מחשבתי שחשבתי על היהודים. אבל אתה, שמלכת על שבע ועשרים ומאה מדינה, כיצד הגעת לידי מכשלה זו, שלא עלה בידך לעשות ליהודים כאשר זממת לעשות להם? ולא עוד, אלא שבעטייך זכו גם לחג גדול כל שנה ושנה.

החזיר לו פרעה:

אישי המן, היפך הדברים. אתה הוא, שבעטייך הם זוכים לעשות כל שנה ושנה חג יפה של משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו. ואילו אני, מה חג הם חוגגים בעטיי? דואבים ומכלים כוחם וממונם קודם פסח, משברים שיניהם ורעבים בפסח, וחולים וכואבים אחרי פסח…

ביאור: על-פי המסורת שאין אש הגיהנום שולטת בימים מקודשים, נפתחת ה„אגדה" בראש-חודש ניסן, חודש הגאולה, שבו יוצאים הרשעים לחופשת חג. „הקדחת תבשילך" — קלקלת את מעשיך, בלשון חכמים; „שבע ועשרים ומאה מדינה" — מספר השאול דווקא מממלכת אחשוורוש שבמגילה. הוויכוח בין שני צוררי-ישראל הגדולים הוא מי מהם הפסיד בגדול, שהרי כל כישלון הוליד ליהודים חג — ופרעה מוכיח שדווקא הוא יצא נשכר: המן זיכה את היהודים בפורים של משתה ומשלוח מנות, ואילו „החג" שלו הוא עונש מתמשך — ממון מתכלה לפני הפסח, מצה שוברת שיניים ורעב בתוכו, וקלקול קיבה אחריו. הלעג מופנה כמובן פנימה, אל תלאות הפסח שכל בית יהודי מכיר.

## בדיחה 2190

מדרש ליצים:

ארבעה מינים של סוכות מה הם באים ללמדנו?

רידפו ולווּ מפּנים ומאחור, ריגזו וחיטפו מימינכם ומשמאלכם, – אחד למאה מכם אולי יעלה מעלה-מעלה, ותשעים ותשעה למאה מכם ודאי ירדו מטה-מטה…

ביאור: „ארבעה מינים" — לולב, אתרוג, הדס וערבה, שמנענעים בחג הסוכות לשש רוחות: לפנים ולאחור, לימין ולשמאל, למעלה ולמטה. המדרשים האמיתיים דורשים אותם לשבח, כסמל לאחדות ישראל; „מדרש הליצים" דורש את כיווני הנענוע כמפת החיים עצמם: מכל ארבע הרוחות רודפים, נוגשים וחוטפים, ובציר האנכי הסטטיסטיקה עגומה — אחד ממאה עולה מעלה-מעלה, וכל השאר יורדים מטה-מטה.

## בדיחה 2191

משיחותיו של ליצן:

כשהוא אומר: “לי הכסף ולי הזהב”[17]) – איני מאמין. מעשה וביקש לקיים “ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול”[18]) – ולא היה בידו, הוצרך לפתות את ישראל, שינצלו את מצרים[19]. וכשהוא אומר: “אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני הוא ולא אחר”[20]) – אני מאמין באמונה שלימה: צרות וייסורים ומכות יש לו באוצרו עד בלי די…

הערות שוליים:
- [17] חגי ב, ח.
- [18] בראשית טו, יד.
- [19] שמות ב, כב.
- [20] הגדה של פסח.

ביאור: הליצן עורך לפסוקים מבחן אמינות. „לי הכסף ולי הזהב" — הכרזת האל בפי חגי הנביא שכל עושר העולם שלו (הערה [17]); לאברהם הובטח בברית בין הבתרים שבניו ייצאו ממצרים „ברכוש גדול" (הערה [18]); ובפועל מומשה ההבטחה בכך שבני ישראל שאלו מן המצרים כלי כסף וזהב — „וינצלו את מצרים" (הערה [19]). מכאן „הראיה" החצופה: מי שיש לו אוצרות משלו אינו נזקק לרכושם של השכנים. לעומת זאת ב„אני ולא מלאך, אני ולא שרף" — הכרזת ההגדה של פסח שהאל היכה את מצרים בכבודו ובעצמו (הערה [20]) — הליצן מאמין בלב שלם: צרות, ייסורים ומכות, מלמד הניסיון היהודי, יש לו באוצרו עד בלי די, ואת אלה הוא אכן מחלק אישית.

## בדיחה 2192

יש מדרש-פליאה: “בשעה שהלך אברהם לשחוט את יצחק, בא מלאך וטינף לו סכינו”. והרי שלוש פליאות בדבר: ראשית, כלום לא במצוותו של מקום הלך אברהם לשחוט את יצחק, ומה רשות היתה לו למלאך לטנף סכינו? שנית, שמא לא די ב"אל תשלח ידך אל הנער"[21]), שהוצרך המלאך לטנף את הסכין? ושלישית, חזרתי על כל המדרשים שבעולם ולא מצאתי מימרה זו, ואין לך פליאה גדולה הימנה, שמימרה של-שטות כמותה לא נאמרה בשום מדרש מן המדרשים…

הערות שוליים:
- [21] בראשית כב, יב.

ביאור: „מדרש פליאה" — ז'אנר של מימרות תמוהות המיוחסות לחז"ל, שדרשנים התמחו ביישובן בפלפולים מחוכמים; „טינף" — ליכלך. שתי ה„פליאות" הראשונות נשמעות כפתיחה למדנית שגרתית — מה רשות היתה למלאך, ולמה לא הספיקה הקריאה „אל תשלח ידך אל הנער" שעצרה את העקדה (בראשית כב, יב — הערה [21]). ואז באה השלישית ושומטת את הקרקע: המדרש כלל אינו קיים, והפליאה הגדולה באמת היא ששטות כזאת עוד לא נכתבה בשום מדרש. פרודיה על דרשנות המוכנה לפלפל בכל מימרה — רק לא לבדוק אם היא אמיתית.

## בדיחה 2193

סיפרו על חסיד סגפן, שהוא יושב בתענית משבת לשבת. היה שם ליצן אחד, נענה ואמר:

הרי זה כלב שבכלבים.

רגשה על החבורה:

כיצד אדם מישראל מנבל את פיו כנגד צדיק וחסיד?

החזיר הליצן:

מה תצעקו עלי? גמרא מפורשת היא: “יודע הקדוש ברוך-הוא בכלב, שמזונותיו מועטים, לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים”[22]). ומכאן, שאותו חסיד, שאכילתו שוהה במעיו ו' ימים, כלב שבכלבים הוא…

הערות שוליים:
- [22] שבת קנה, ב.

ביאור: „סגפן" — המענה את גופו לשם שמים; „תענית משבת לשבת" — צום רצוף בכל ימות החול. הליצן נשען על גמרא אמיתית (שבת קנה ע"ב — הערה [22]): יודע הקדוש-ברוך-הוא שמזונותיו של כלב מועטים, לפיכך עשה שאכילתו שוהה במעיו שלושה ימים. מכאן החשבון: מי שסעודתו שוהה במעיו שישה ימים עולה על הכלב פי שניים — „כלב שבכלבים". עלבון גס מקבל גושפנקה של „גמרא מפורשת", והעוקץ מכוון אל הסיגוף המופרז ואל ההערצה סביבו.

## בדיחה 2194

שאלו לליצן:

מפני-מה “כעסנים הם הכוהנים?”[23]

החזיר הליצן:

מפני שאומרים להם: “רחצו ידיכם”[24]), ולאכול אין נותנים להם…

הערות שוליים:
- [23] שיגרה עממית היא. ויש מביאים סמוכים לה: “אתרי דכהני הוו, והוו קפדי טובא”, בבא בתרא קס, ב. (עיין ברנשטין, “שפריכווערטער און רעדענסארטען”, עמוד 134, סימן 1908, ושם משובש מראה-המקום).
- [24] כשהם עולים לדוכן.

ביאור: „כעסנים הם הכוהנים" — אמרה עממית; יש הסומכים אותה על הגמרא (בבא בתרא קס ע"ב) המספרת על מקום של כוהנים שהיו מקפידים ביותר (הערה [23]). „רחצו ידיכם" — לפני שהכוהנים עולים לדוכן לשאת את ברכת הכוהנים רוחצים הלוויים את ידיהם (הערה [24]). ומכאן ה„הסבר": נטילת ידיים מבשרת בכל בית יהודי סעודה — והכוהנים, שידיהם נרחצות תדיר ואוכל אינם מקבלים, כועסים כמי שהושיבוהו שוב ושוב אל שולחן ריק.

## בדיחה 2195

ראשון של פסח עמד משה יו­ֹג בתוך חבורה של יהודים בבית המדרש והיקשה קושיה עצומה:

רבי יהודה, שהיו בידו סימנים יפים כאלה שאמר בהגדה, מה טעם לא נתן אותם לתמר?

היה שם ליצן אחד ותירץ:

אילו נתן הוא לתמר דצ"ך, עד"ש, באח"ב, היתה היא נותנת לו – מכות…

ביאור: בהגדה של פסח נאמר: „רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב" — ראשי תיבות לזכירת עשר המכות. המקשן התם מערבב את רבי יהודה התנא עם יהודה בן יעקב, שנתן לתמר ערבון — חותמו, פתיליו ומטהו (בראשית לח) — ותוהה ברצינות גמורה למה לא נתן לה „סימנים" יפים כאלה. הליצן סוגר את המעגל בכפל נוסף: „סימניו" של רבי יהודה הם הרי עשר המכות — ומי שנותן לאישה מכות, סופו שיקבל מכות בחזרה.

# כרך ג׳ — חריפים מפולפלים ומליצים

## בדיחה 2196

חריף מובהק ישב וגרס. הפסיק ממשנתו וניפנה למקום שניפנה. שב וביקש לחזור למשנתו – ולא יכול: לא מצא משקפיו על הגמרא שלפניו. זקף אגודלו והתחיל דן בינו לבין עצמו:

המשקפים שלי היכן הם? תאמר: בא אדם ונטל אותם? ממה-נפשך קשה: אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים; אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? תאמר: בא גנב וגנב אותם? הדרא קושיה לדוכתא: מה הנאה תהא לו מהם ולמי ימכרם? אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים; אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? – על-כורחך אתה אומר: נטל אותם אדם, שזקוק למשקפיים ובאמת יש לו משקפיים, אלא שנאנס לצאת ועקרם מעל-גבי חוטמו והניחם על-גבי מצחו ויצא ושכח, ומחמת שיכחה נטל את המשקפיים שלי.

טפח החריף בידו על הגמרא:

הואיל וכך, נאמר עדיפה מזו: שמא אני גופי נאנסתי לצאת ועקרתי משקפי מעל גבי חוטמי והנחתים על-גבי מצחי ויצאתי ושכחתי? משמש מצחו בידו, מצא משקפיו ונחה דעתו:

השתא אתי שפיר…

ביאור: „חריף" — למדן חד-שכל; „גרס" — למד; „נפנה למקום שנפנה" — לשון נקייה ליציאה לבית-הכיסא. שאר המטבעות הם ארגז הכלים של הסוגיה התלמודית: „ממה נפשך" — לכל צד שתפנה, הקושיה בעינה; „הדרא קושיה לדוכתא" — חזרה הקושיה למקומה; „השתא אתי שפיר" — עכשיו הדבר מתיישב יפה. הפרודיה מפעילה את הדיאלקטיקה הזאת במלוא כובדה על תעלומת משקפיים שנשכחו על המצח — והשיטה אף עובדת: החריף מגיע אל האמת בכוח ההיסק הצרוף, ובלבד שלא למשש את המצח תחילה.

## בדיחה 2197

אור לשישי בשבת ישבו תלמידי-חכמים בבית המדרש וחזרו על “השיעורים” של השבוע. אחד מהם חטפתו שינה. וכשהקיץ, הרגיש, שהיארמולקה נשמטה לו מראשו ואיננה. מיד הוציא מטפחתו מכיסו וכיסה ראשו, אף נסתכל לצדדים וראה: בסוף השולחן, מקום שישב חברו תחילה, מונחת יארמולקה יתומה, שאין לה בעלים. עמד ודן עם נפשו:

אם תאמר: יארמולקה זו שלי היא, היכן יארמולקה שלו? ואם תאמר, שלו היא, היכן יארמולקה שלי?

נמלך והשיב:

לעולם שלי היא, אלא מה, היכן יארמולקה שלו – מאי חזית, שאני חייב לחשוש ליארמולקה שלו, שמא להיפך, והוא חייב לחשוש ליארמולקה שלי?

נטל את היארמולקה, חבשה לראשו ונחה דעתו…

ביאור: „יארמולקה" — כיפה, ביידיש. „מאי חזית" — קיצורו של כלל מוסרי חמור מן הגמרא (סנהדרין עד ע"א): מי שנצטווה להרוג את חברו או שייהרג בעצמו — ייהרג ואל יהרוג, שכן „מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" — מה ראית שדמך שלך אדום יותר? כלומר: אל תעדיף את עצמך על חברך. הלמדן הישנוני הופך את הכלל על פיו — מדוע שאחשוש אני לכיפה שלו ולא הוא לשלי? — ועיקרון שכל עניינו ביטול האנוכיות משמש להצדקת חבישת כיפתו של הזולת.

## בדיחה 2198

מלמד גילגל עם בניו של מוכסן בכפר. שלח מכתב לאשתו וכתב לה:

“… ועוד אני מבקש, שתשלחי לי על-ידי הערל המוכ”ז סנדליך שלך. ובכוונה תחילה כותב אני ‘סנדליך שלך’, שאם אכתוב ‘סנדלי שלי’, תקראי את ‘סנדלי שלי’ ותשלחי לי סנדליך שלך, ומה צורך יש לי בסנדליך שלך? לפיכך מדייק אני וכותב ‘סנדליך שלך’, כדי שתקראי ‘סנדליך שלך’ ותשלחי לי סנדלי שלי…"

ביאור: „גלגל עם בניו של מוכסן" — שימש מלמד בבית חוכר-המכס הכפרי, הרחק מביתו; „הערל המוכ"ז" — הגוי מוסר כתב זה, קיצור מקובל במכתבים לציון השליח. ההיגיון של המלמד הוא פלפול שנכרך סביב עצמו: הוא משוכנע מראש שאשתו תבין את הכתוב הפוך, ולכן כותב את ההיפך ממבוקשו כדי שההיפוך יחזיר אל הנכון — ואף מסביר לה את כל התחבולה במכתב עצמו. תחכום-יתר למדני שהוחל על זוג סנדלים.

## בדיחה 2199

שבוע ימים עשה בנימין-בינוש הצמר בבודאפשט למכור צמרו. עכשיו הוא שב למארמורוש: שם ביתו. לבו טוב עליו, וכרטיס קנה של המחלקה השנייה.

אחת בשנה, אחרי מכירה טובה ומוצלחת, רשאי גם הוא לטעום טעם של מחלקה שנייה, שמפונקים נוסעים בה.

ממולו יושב אדם הדור בלבושו, סיגרה יפה בפיו, עיתון של גויים בידו, והכרת פניו עונה בו, שמזרעו של אברהם הוא.

נכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים וראה בנימין-בינוש, שגם אותו הדור נוסע למארמורוש, תהה והתחיל דן עם נפשו:

שכנו זה מי הוא, ומה לו ולמארמורוש? תאמר: לחתונתו של הדוקטור הוא נוסע? אי אפשר. מעכשיו ועד חתונתו של הדוקטור יותר משבועיים, ומה יעשה כל אותם הימים והלילות? ישב וילמד משניות עם תפארת-ישראל או מסכתא נדרים עם הר"ן? – תאמר: לשם שידוך הוא נוסע למארמורוש? שטות! שמא כלה ראויה לו ימצא במארמורוש? מי? אסתרק’ה, בתו של משה-גרשון המוכסן – בתולה, שהיא למעלה משלושים? או אולי לאה’קה, בתו של חיים-יוסל המלוה? חס ושלום! משכיל הדור כמותו לא יתחתן בנשך מוצץ-דם?… אם-כן, מי הוא שכנו, היושב ממולו ומה לו ולמארמורוש? סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, לעס זקנו –ופניו אורו:

ברוך השם! יגע ומצא… מאיר כוהן הקבלן פשט את הרגל, אלפים ורבבות שמט, ולעניין שמיטה גדולה זו נוסע הלה למארמורוש… בתורת בעל-חוב לגבות את חובו? לא; אי אפשר. הרי הוא יושב וקורא את העיתון-במנוחה שלימה ופניו שקטים ונוחים כאדם, שאין לו שום דאגה בלבו. אלא מה עניינו אצל השמיטה של מאיר? עורך-דין הוא ומאיר מביאו אליו מבודאפשט הבירה, כי יעמוד לימינו וילמדהו דרך, שלא יצטרך להקיא חיל-זרים שבלע. השתא ניחא… ברם, גנב זה, מאיר, שרימה וזייף ועשה כל דבר אסור, כיצד אינו מתיירא לסכן נפשו ולגלות חטאיו ופשעיו לאדם זר?

שוב סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, שוב לעס זקנו ושוב אורו פניו: מניין אתה אומר, שאדם זר הוא? שמא ממשפחתו של מאיר הוא, בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר, ובבודאפשט הוא יושב ועורך-דין הוא?… לא; אי אפשר. כלום הוא, בנימין-בינוש, את החופה של שפרינצה אינו זוכר? לפני עשרים ושש שנים היתה החופה, בזי"ן אדר, בחצר בית-המדרש הירוק. ואילו הלה קרוב לבן שלושים וחמש הוא. לא פחות…

הרף-עין – וחיוך קל ריפרף לו לבנימין-בינוש על שפתיו:

בנימין-בינוש טיפש, מנא לך שהוא בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר? שמא הוא בנו של מיכ’קה, אחיו של מאיר? פשיטא!… חתונתו של מיכ’קה היתה בחמישה-עשר בשבט, לפני שלושים ושבע שנים, החופה היתה בחצר בית-המדרש של הכנסת-אורחים, והלה בנו הוא, עורך-דין ויושב בבודאפשט. דוקטור כוהן, עורך-דין בבודאפשט… לא; אי אפשר. דוקטור, עורך-דין בבודאפשט יקרא לעצמו כוהן ולא ישנה שמו? כלום שוטה הוא, הרוצה בליגלוגם של הבריות? על-כורחך אתה אומר, ששינה שמו. עכשיו מסתמא קוֹבאטש שמו. אמור מעתה: דוקטור קובאטש, עורך-דין בבודאפשט, ולעניין השמיטה הגדולה של מאיר דודו הוא נוסע למארמורוש. ברור כשמש!…

מיד קם בנימין-בינוש ואמר לשכנו, היושב ממולו:

מר דוקטור קובאטש, שמא מותר לפתוח קצת את החלון?

השיב הלה:

ודאי מותר לפתוח את החלון. אבל מהיכן יודע מר, שדוקטור קובאטש אני?

נהנה בנימין-בינוש והחזיר:

מהיכן אני יודע? דבר זה העליתי מפלפולי…

ביאור: פרודיה גדולה על ה„פלפול" — דרך הלימוד החריפה הבונה מגדלי היסק על יסודות של כלום. „מוכסן" — חוכר מכס; מלווה „בנשך" — בריבית; „פשט את הרגל… שמט" — הכריז על פשיטת רגל והתחמק מחובותיו; „תפארת ישראל" — פירוש נפוץ למשנה; „הר"ן" — פירוש יסוד למסכת נדרים; „קונדוקטור" — כרטיסן. בנימין-בינוש מפענח את זהות שכנו לקרון בשרשרת ניחושים שרירותיים — תאריכי חתונות, יוחסין משפחתיים, ואפילו החלפת השם היהודי כהן בשם ההונגרי קובאטש — שכל חוליה בהם מוכרזת כהכרח לוגי גמור. הפואנטה כפולה: הנס שבו מגדל הניחושים קולע בדיוק אל האמת, ושלוות הפלפלן — „דבר זה העליתי מפלפולי" — הרואה בצירוף המקרים הוכחה ניצחת לשיטה.

הערת דרויאנוב: רוצה אני לסמן, שפילפול נחמד זה לא
מצאתי בשום קובץ מקובצי הבדיחה שלנו, אלא רק ב"רויטע
פאמעראנצען" של אלסבאנגר (עיי"ש עמ' 35). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2199, עמ' 46) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2200

מעשה ונכנסו ראובן שמעון ולוי לבית, שלושתם מפוחמים, ובבת-אחת פרץ צחוק מפיהם. שכך צחוקו של לוי, והוא התחיל דן בינו לבין עצמו:

אני צוחק, משום שראובן ושמעון מפוחמים. ראובן צוחק, משום ששמעון מפוחם, ושמעון צוחק משום שראובן מפוחם. כיוצא בזה ברור ומובן, מפני-מה ראובן ושמעון אינם תמהים עלי, שאני צוחק: ראובן סבור, שאני צוחק לשמעון, ושמעון סבור, שאני צוחק לראובן. אבל לא ברור ולא מובן, מפני-מה אין ראובן תמה, ששמעון צוחק, ואין שמעון תמה, שראובן צוחק?

שעה מועטת תמה על ראובן ושמעון, שאינם תמהים זה על זה, ולסוף החזיר תשובה לעצמו:

על-כורחך אתה אומר, שגם אני מפוחם, וראובן סבור, ששמעון צוחק לי, וכנגדו סבור שמעון, שראובן צוחק לי…

ביאור: גרסה יהודית לחידת היגיון קלאסית. לוי מגלה את פיח פניו שלו בלי מראה, מתוך מה שלא קרה: אילו היו פניו נקיות, לא היה לראובן שום הסבר לצחוקו של שמעון — שהרי ראובן אינו יודע שהוא עצמו מפוחם — והיה תמה. השקט ההדדי מתיישב רק אם לכל אחד מהשלושה יש על מה לצחוק בשני האחרים, כלומר: גם לוי מפוחם. חריפות של בית-מדרש המופנית, לשם שינוי, אל היסק מדויק לחלוטין.

## בדיחה 2201

חריפי הישיבה ישבו ודנו:

אדם מהיכן הוא גדל, – מלמטה או מלמעלה, מרגליו או מראשו? נענה אחד ואמר:

לפני שנתיים קנה לי אבא מכנסיים. אותה שעה, כשהייתי לובשם, היו נגררים לי על הקרקע, ואילו עכשיו כשאני לובשם, אין הם מגיעים לי לקרסולי. שמע-מינה: אדם מרגליו הוא גדל.

נענה שני ואמר:

היפך הדברים. אתמול יצאתי לשוק ונתקלתי בגונדה של חיילים. נסתכלתי בהם וראיתי: מלמטה רגליהם שוות, ומלמעלה – זה נמוך וזה גבוה. נמצאת למד: אדם מראשו הוא גדל…

ביאור: „גונדה" — פלוגה של חיילים; „שמע-מינה" ו„נמצאת למד" — נוסחאות היקש תלמודיות: מכאן ההוכחה, מכאן אתה למד. שני החריפים מפעילים כלי היקש חמורים על תצפיות של מה-בכך ומגיעים למסקנות הפוכות: המכנסיים שהתקצרו „מוכיחים" שהרגליים מתארכות מלמטה, ושורת חיילים שרגליה מיושרות בקרקע וראשיה בגבהים שונים „מוכיחה" שהגדילה מן הראש. פרודיה על הפלפול הישיבתי — הצורה קפדנית, והתוכן מוכיח כל דבר והיפוכו.

## בדיחה 2202

שוב ישבו חריפי הישיבה ודנו:

שבר מה דינו – משא או נוי? אם תמצי לומר משא, – למה התירו לטלטלו בשבת, ואם תמצי לומר נוי, – למה אין תולים אותו בצוואר? פשט לה אחד מן החבורה:

שבר משא הוא. למה התירו לטלטלו בשבת? מפני תיקון העולם – שרבים צריכים לו.

נענה שני ואמר:

לא כי, שבר נוי הוא. ולמה אין תולים אותו בצוואר? מפני כבוד-הבריות – שלא לבייש מי שאין לו…

ביאור: „שבר" הוא בקע (הֶרניה) — מום גופני שכיח. הפלפול מלביש עליו את מושגי הלכות שבת: „משא" אסור לטלטל ברשות הרבים, ו„נוי" — תכשיט — מותר לצאת בו. גם התירוצים לקוחים מן ההלכה: „תיקון העולם", ו„כבוד הבריות" — „שלא לבייש את מי שאין לו", כלשון תקנות שנועדו להגן על עניים (מועד קטן כז, ב).

וכאן ההיפוך שהוא כל הבדיחה: התקנות ההן הגנו על מי שאין לו ממון; כאן מגינים על כבודו של מי שאין לו — מום. השבר נעשה נכס ש„רבים צריכים לו", והחסר אותו הוא שעלול להתבייש.

וההיפוך אינו חסר-שחר לגמרי: בימי הגיוס לצבא הרוסי היה בקע פסול-שירות רשמי, והספר עצמו קורא לו „מתנה טובה ניתנה לישראל". הפלפול מגיע, בעקיפין, למקום שבו הוא נכון בדיוק.

## בדיחה 2203

מפילפוליהם של חריפי הישיבה:

חריף ראשון: כשאתה מפלה כליך ומוצא פרעוש, כיצד אתה מבחין בין זכר לנקבה?

חריף שני: סימן מובהק יש לכך: אם הוא קופץ ונעלם, בידוע שזכר הוא, ואם היא קופצת ונעלמת, בידוע שנקבה היא…

ביאור: „מפלה כליו" — בודק את בגדיו מכינים ומפרעושים; „סימן מובהק" — מונח הלכתי לסימן זיהוי ודאי. הסימן שמציע החריף מניח את המבוקש: כדי לומר „הוא קופץ" או „היא קופצת" צריך כבר לדעת אם זכר הוא או נקבה. פלפול מעגלי בארשת של הבחנה דקה.

## בדיחה 2204

חריף ראשון: פרעוש מותר להורגו בשבת, או אסור להורגו בשבת?

חריף שני: פרעוש מותר להורגו בשבת.

חריף ראשון: וכינה מותר להורגה בשבת, או אסור להורגה בשבת?

חריף שני: כינה אסור להורגה בשבת.

חריף ראשון: מאי-שנא פרעוש ומאי-שנא כינה?

חריף שני: פרעוש קפצן הוא וחיישינן, שמא יקפוץ ויברח; כינה זחלנית היא, ויש שהות להורגה במוצאי-שבת…

ביאור: „מאי-שנא" — מה ההבדל; „חיישינן" — חוששים אנו; „קפצן" ו„זחלנית" — קופץ וזוחלת לאיטה. יש כאן גם היפוך מכוון של ההלכה: בתלמוד (שבת קז ע"ב) דווקא הכינה מותרת בהריגה בשבת — לפי שסברו שאינה פרה ורבה כשאר בעלי החיים — והפרעוש אסור. החריף הופך את הדין ומנמק אותו לא בעיקרון הלכתי אלא בשיקול של צייד: את המהיר יש לתפוס מיד, ולהריגת האיטית יש שהות עד מוצאי שבת. הלשון התלמודית המדויקת עוטפת היגיון של מלכודת פרעושים.

## בדיחה 2205

חריף ראשון: מפני-מה פרעושים לובשים שחורים?

חריף שני: מפני שהם שרויים באבלוּת.

חריף ראשון: על מי הם שרויים באבלות?

חריף שני: על אבותיהם שנהרגו הם שרויים באבלוּת.

חריף ראשון: אם-כן, למה הם קופצים ואין הם יושבים על הקרקע כדינם של אבלים?

חריף שני: מחמת סכנה הם קופצים, שמא יהרגו גם אותם, וסכנה דוחה אבלות.

חריף ראשון: תינח חול, אבל שבת ויום-טוב, שהריגת בעל-חי אסורה, למה הם קופצים?

חריף שני: עם-הארץ! כלום אבלות נוהגת בשבת ויום-טוב?…

ביאור: „עם-הארץ" — בור שאינו יודע תורה. כל חוליה בפלפול נשענת על הלכה אמיתית: לבוש שחור הוא סימן אבלות; אבלים יושבים על הקרקע; „סכנה דוחה אבלות" — כדרך שפיקוח נפש דוחה כמעט כל דין; ובאמת אין אבלות נוהגת בשבת וביום-טוב. העקרונות הכשרים האלה מגויסים בזה אחר זה להחזיק תיאוריה שלמה על פרעושים המתאבלים על אבותיהם ההרוגים — עד שהמקשה עצמו ננזף כבור שאינו בקי בדיני האבלות של הפרעוש.

## בדיחה 2206

חריף ראשון: מהיכן למד שלמה תיקון-עירובין?[1]

חריף שני: שנינו: “לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא”[2]. ומכאן דן שלמה קל-וחומר: אם מחט משא היא, אינו דין שיהא חוט מחיצה?…

הערות שוליים:
- [1] עיין שבת יד, ב.
- [2] משנה שבת, א, ג.

ביאור: „תיקון עירובין" — תקנת העירוב, המתירה לטלטל בשבת בתחום מוקף, המסומן עד היום בחוט מתוח על עמודים; התלמוד (הערה [1]) מייחס את התקנה לשלמה המלך. המשנה (הערה [2]) אוסרת על חייט לצאת במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא בה בשבת ונמצא מטלטל משא. ומכאן ה„קל-וחומר": אם המחט משא — דין הוא שהחוט, בן-זוגה של המחט, יהא מחיצה. צורת ההיקש תקנית לגמרי, והקשר היחיד בין ההנחה למסקנה הוא שמחט וחוט שכנים בסל התפירה — פרודיה על כוחו של הפלפול לגזור כל דבר מכל דבר.

## בדיחה 2207

חריף ראשון: שני “יקום פורקן” למה?

חריף שני: גזירה, שמא יקפוץ אחד מהם ויברח.

חריף ראשון: אם-כן, מה טעם יש רק “מי שבירך” אחד?

חריף שני: אף “מי שבירך” היו שניים, ואחד קפץ וברח…

ביאור: „יקום פורקן" — שתי תפילות ארמיות הנאמרות זו אחר זו בשבת בבוקר, ומיד אחריהן „מי שברך" אחד. ההסבר מחקה נימוק תלמודי של „גזירה שמא", וההנחה האבסורדית — שתפילה עלולה לקפוץ ולברוח — נשמרת בעקביות גמורה: גם „מי שברך" היו שניים, ואחד כבר ברח. פלפול שהשטות שלו מיושבת וסגורה מכל צדדיה.

## בדיחה 2208

חריף ראשון: הא ב"קורח" למה?

חריף שני: שאלה של הדיוט אתה שואל. שמא ראית מימיך הא ב"קורח"?

חריף ראשון: לא כך אני שואל, אלא כך אני שואל: אילמלי ניתנה הא ב"קורח"?

חריף שני: אף זו שאלה של הדיוט: הא ב"קורח" למה?

חריף ראשון: חכם! קושיה זו שלי היא: הא ב"קורח" למה?…

ביאור: „קורח" נכתב בלא שום ה"א — ועל האות הזאת, שאינה קיימת, נטוש כל הוויכוח. „הדיוט" — בור, מי ששאלתו אינה ראויה לדיון. כל אחד מהשניים דוחה את שאלת חברו כשאלת הדיוט, עד שהם מתקוטטים על הבעלות על ה„קושיה" עצמה — קושיה שאין בה ולא כלום. פרודיה על חריפים המתפלפלים בלהט גם על אות שאינה במקרא.

## בדיחה 2209

חריף ראשון: למה דווקא המן נקרא רשע? אי משום “להשמיד ולהרוג” – הרבה היו כמותו.

חריף שני: כשביקש המן להשמיד ולהרוג, היה לו לעשות כך בתשעה-באב, המוכן לפורענות, ולא בפורים, המוכן למשתה ושמחה. אלא לאו רשע היה והתכוון לבלבל שמחתם של ישראל…

ביאור: ההיגיון עומד על לוח השנה: תשעה באב, יום חורבן שני בתי המקדש, נחשב יום „המוכן לפורענות", שצרות מתגלגלות אליו מאליהן. רוצח „רגיל" היה קובע את הגזירה ליום כזה; המן הפיל את הפור דווקא על יום שנעשה אחר-כך פורים — יום משתה ושמחה — ומכאן שכוונתו האמיתית הייתה לבלבל את שמחתם של ישראל. ה„הוכחה" מעגלית ואנכרוניסטית להפליא: פורים נעשה יום שמחה רק מפני שהמן נכשל, ואף-על-פי-כן בחירת התאריך „מעידה" על זדונו. פלפול במיטבו.

## בדיחה 2210

חריף ראשון: מניין אתה אומר, שכל אדם ראוי לו שישתה יי"ש כל-יוֹם?

חריף שני: קל-וחומר משלמה, עליו השלום. מה שלמה, שהיה חכם מכל אדם, שתה יי"ש כל-יום, סתם אדם לא כל-שכן.

חריף ראשון: היכן מצינו, ששלמה שתה יי"ש כל-יום?

חריף שני: אלא מה, שלמה אכל יי"ש כל-יום?

ביאור: „יי"ש" — יין שרף, משקה חריף. ה„קל-וחומר" משלמה, החכם מכל אדם, נשען על עובדה שלא הייתה ולא נבראה, וכשהחבר תובע מקור, באה התשובה החומקת: „אלא מה, שלמה אכל יי"ש כל יום?" — כאילו כל השאלה היא רק אם שתה או אכל, ועצם היי"ש היומי של שלמה כבר מונח מאליו. שני שתיינים גוזרים לעצמם „הלכה" של כוסית יומית בכליו של בית המדרש.

## בדיחה 2211

חריף ראשון: יארמולקה מן התורה מניין?

חריף שני: ממקרא שכתוב: “ויאמר ה' אל אברהם: לך לך!”[3] – כלום הלך אותו צדיק בגילוי-ראש בלי ירמולקה?…

הערות שוליים:
- [3] בראשית יב, א.

ביאור: „מן התורה מניין?" — נוסחת הדרשה הקלאסית לחיפוש סמך במקרא; כאן היא מופעלת על הכיפה (יארמולקה), שהיא בכלל מנהג מאוחר ולא מצווה מן התורה. ה„הוכחה": אלוהים אמר לאברהם „לך לך" (הערה [3]), ואברהם ודאי הלך — וכי יעלה על הדעת שצדיק כמוהו הלך בגילוי ראש? ההנחה שכל אדם אדוק חובש כיפה נקראת אחורה אל תוך הפסוק, וכך „נמצא" בתורה מה שהוכנס אליה מראש. פרודיה על דרשות סמך מאולצות.

## בדיחה 2212

ישבו בחורי הישיבה ודנו:

תרנגול כשהוא קופץ על השולחן וקורא, למה הוא עוצם עיניו?

הסביר המחודד שבהם:

אילו לא היה הדיוט, לא היה קופץ ולא היה קורא; עכשיו, שהדיוט הוא, בידוע, שגם בעל-גאווה הוא, ומחמת כך הוא קופץ וקורא ועוצם עיניו, למען יראו וידעו הכל, שבקי הוא בקריאה בעל-פה…

ביאור: „הדיוט" — בור וגס הליכות. ההסבר מגלגל את התרנגול בשרשרת פלפולית של מידות אנוש — הדיוט, ולכן בהכרח גם בעל גאווה — עד לפואנטה שבמשחק המילים: „קורא" הוא גם קול התרנגול וגם קורא בספר, ו„קריאה בעל-פה" היא דקלום מן הזיכרון בלי הצצה בכתב. התרנגול עוצם את עיניו, כביכול, כדי שיראו הכול שאינו זקוק לספר — בקי הוא בעל-פה.

## בדיחה 2213

שוב ישבו בחורי-הישיבה ודנו:

כמה גובהו של עוג מלך הבשן?

נענה המחודד שבהם ואמר:

גובהו של עוג מלך הבשן – “זמן” שלם[4].

תהו חבריו ואמרו לו:

פרש דבריך.

הסביר המחודד:

ראש-השנה הלך עוג מלך הבשן לתשליך ונעליו קרועות. אחזה צינה את רגליו, ולא הגיעה הנזלת לחוטמו עד ערב-פסח…

הערות שוליים:
- [4] סתם “זמן” בפי העם – “סמסטר”: מראש- השנה עד פסח*, או מפסח עד ראש-השנה. [“פסה” במקור המודפס. הערת פב"י.]

ביאור: עוג מלך הבשן — הענק המקראי, שהאגדה הפליגה בממדיו. „זמן", בלשון הישיבות, הוא סמסטר — מראש השנה עד פסח או מפסח עד ראש השנה (הערה [4]); „תשליך" — טקס השלכת החטאים אל המים בראש השנה. וכך נמדד גובהו של עוג ביחידה הישיבתית: הצינה אחזה ברגליו בראש השנה, והנזלת — שדרכה, לפי החכמה העממית, לעלות מן הרגליים הקרות אל האף — טיפסה במעלה גופו חצי שנה תמימה, עד ערב פסח.

## בדיחה 2214

ז’ורנאל לדברי מוֹדה נפל לידיהם של בחורי-הישיבה, עיינוּ בו ומצאו: אדם אחד צילינדר לו בראשו וכסיות לו בידיו. תהו ואמרו זה לזה:

ממה נפשך: אם חורף היום – צילינדר למה, ואם קיץ היום – כסיות למה?

קם החריף שבהם ותירץ:

לעולם קיץ היום, ובדין הוא חובש צילינדר. אלא מה, כסיות למה לו? – ערב תשעה-באב היום, ולקטוף ברקנים לקינות הוא הולך…[5]

הערות שוליים:
- [5] לשעבר היה רווח מנהג משונה: ערב תשעה-באב היו קונדסים מכינים ברקנים, ובלילה היו זורקים אותם בפאותיהם ובזקניהם של היושבים על הקרקע ואומרים קינות.

ביאור: „ז'ורנאל לדברי מודה" — כתב-עת לאופנה; „צילינדר" — מגבעת טקס גבוהה; „כסיות" — כפפות; „ממה נפשך" — תבנית טיעון תלמודית: כך תאמר — קשה, וכך תאמר — קשה; „ברקנים" — קוצים. הבחורים, שאינם יודעים דבר באופנה אך בקיאים בסוגיות, קוראים איור אופנה כדרך שקוראים סתירה בגמרא, ומיישבים אותה בתרחיש היחיד שעולמם מספק: קיץ הוא, ערב תשעה באב, והאיש יוצא ללקוט ברקנים — הקוצים שנהגו שובבים להשליך זה על זה בשעת אמירת הקינות — והכפפות מגינות על ידיו. את העולם הגדול אפשר להבין רק דרך לוח המועדים.

## בדיחה 2215

כשהמליכו בישיבה של וולוז’ין את “הרב לפורים”[6], פתח ואמר:

הריני כבן-עזאי בשוקי טבריה ומוכן ומזומן להשיב על כל דבר קשה, שיביאו אלי.

קם תלמיד אחד ושאל:

הכתוב אומר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם-כן, למה זה אנכי? ותלך לדרוש את ה' "[7]. וקשה: מה ראתה רבקה, שהלכה לדרוש את ה', ולא הלכה לדרוש את המיילדת?

תירץ “הרב”:

התורה מעידה על רבקה, “כי עקרה היא”, ובזכות “ויעתר יצחק” בטלה גזירה מעליה ונתעברה. כיוון שהתחילו הבנים מתרוצצים בקירבה, התחילה היא מטיחה דברים כלפי מעלה: “הואיל והכל בזכותו של יצחק, ולא בזכותי, היה לו ליצחק להתעבר, ולמה זה אנוכי, – מה לי ולייסורי העיבור? שמא אין שעתו של יצחק פנויה לכך, בשביל שהוא צריך ללכת לבית-המדרש? ישא הוא במקומי יסורי העיבור, ואני אלך במקומו לבית-המדרש”. מיד – "ותלך לדרוש את ה' "…

קם תלמיד שני ושאל:

אסתר ציוותה למרדכי ואמרה לו: “לך כנוס את כל היהודים”[8], – מפני-מה נתחייבוּ ישראל שבאותו דור קנס?

תירץ “הרב”:

המן הרשע מכר את ישראל[9], ומשנה מפורשת היא: כל מקום שיש קנס, אין מכר[10]; לפיכך נתחייבו ישראל קנס – לבטל את המכר…

קם תלמיד שלישי ואמר:

שמענו על מורנו ורבנו, שכוחו גדול לתרץ קושיות ובעיות לא רק בו במקום, אלא גם ממקום אחר. והרי קושיה עצומה בפי, ויטרח נא מר לתרץ ממקום אחר.

השיב “הרב”:

נעניתי לך, בני. פתח פיך ויאירו דבריך.

היקשה אותו תלמיד:

אמר הכתוב: “ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו; ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו”.[11] בשלמא “כבוד עושרו” – ניחא: אין אשה בקיאה בעסקי בעלה. אבל “רוב בניו” – היא ידעה כמותו, ומה הוצרך לספר לה?

השיב “הרב” ואמר:

הרי אני מתרץ – ממקום אחר…

הערות שוליים:
- [6] עיין “ציונים”, לסימן זה.
- [7] בראשית כה, בא–בכ.
- [8] אסתר ד, טז.
- [9] “כי נמכרנו אני ועמי”, שם ז, ד.
- [10] משנה כתובות ג, ה.
- [11] אסתר ה, יוד–יא.

ביאור: „רב לפורים" — מנהג קרנבלי: בפורים ממליכים תלמיד ל„רב", והוא דורש דרשות שטות בתבניות למדניות מדויקות. „כבן-עזאי בשוקי טבריה" — לשון התפארות תלמודית בחריפות. שלושת התירוצים מסלימים: רבקה, שהרתה רק בזכות תפילת יצחק, מטיחה שאם הכול בזכותו — שיישא הוא בייסורי העיבור והיא תלך במקומו לבית המדרש; וזהו „ותלך לדרוש את ה'" (הערה [7]) — „לדרוש" במובן ללמוד. ה„קנס" בנוי על משחק מילים: „לך כנוס את כל היהודים" (הערה [8]) נשמע כ„קנס"; המן הרי „מכר" את ישראל — „כי נמכרנו אני ועמי" (הערה [9]) — והמשנה קובעת „כל מקום שיש קנס אין מכר" (הערה [10]), לכן נתחייבו קנס לבטל את המכר. והשיא: התלמיד מבקש תירוץ „ממקום אחר", ומקשה למה סיפר המן לזרש אשתו על „רוב בניו" — והלוא ידעה כמותו. „הריני מתרץ ממקום אחר" — כלומר: הבנים באו ממקום אחר, מגבר אחר, ולכן דווקא לה היה צריך לספר שהם „בניו". דרויאנוב מציין שמקור המנהג ב„חג השוטים" של הכנסייה בימי הביניים, ושלא מצא עד ראייה לבחירת רב לפורים בוולוז'ין עצמה.

הערת דרויאנוב: עצם המנהג של בחירת "רב לפורים" (ו"מלך
לפורים") לא מנהג ישראל הוא; מנהג קתולי הוא במקורו.
"...בכנסיות הראשיות (של הקתוליות) היו בוחרים הגמון או ארכי־
הגמון של ליצנים, והרבה צרמוניות מגוחכות נתייחדו לבחירה זו...
בכנסיות שבגבולות שלטונו של האפיפיור היו בוחרים אפיפיור של
ליצנים ומלבישים אותו תכשיטי האפיפיור מתוך כמה צרמוניות
נלעגות. הנבחר היה מסדר עבודת־אלהים ומברך את הקהל. בה
בשעה היו כוהנים מתחפשים מצטרפים למקהלה של קופצים
ורוקדים ויחדיו עמהם שרו שירי־נבלות. במזבח־הקודש ישבו
שיחקו בקלפים ובקוביה, ובמקום לבונה הטילו לתוך מחתת־
הקטורת קטעי סוליות ישנות וגללים, למען העלות סירחון באפו.
אחרי גמר התפילה התרוצץ הציבור, קפץ ורקד בכנסיה כרצונו

והתיר לעצמו גם מעשי הוללות ופריצות לכל אות נפשו. אחדים
מן הציבור היו מתפשטים ערומים לגמרי. ומן הכנסיה יצאו מעשי
ההוללות והפריצות לרחוב והלכו ונמשכו גם שם לעין כל. בפאריס
חגגו חג זה בראש־השנה, במקומות אחרים – ביום ההתגלות של
כריסטוס, או ביום 'הילדים התמימים'"... (Flögel-Ebeling,
"Geschichte des Grotesk-komischen", עמ' 202–203. ועי' גם
"Franz Helbing, "Hinter Klostermauern, ברלין, עמ' 46).
ומן הסביבה הקתולית קלטה מנהג זה הסביבה הישראלית, – אמנם
לא באותה מידה גדושה של הוללות ופריצות, – עשתה אותו ל־"מנהג
פורים", וכפי הנראה היו נהוגים "הרב לפורים" ו"המלך לפורים"
בהרבה מקומות, והמנהג נמשך זמן לא־מועט, אולי דורות שלמים.
ברם, מסופקני מאד, אם באמת היה המנהג נהוג גם בישיבת וולוז'ין
בזמן מן הזמנים. אני למדתי בישיבה זו לפני חמישים שנה, ובכל
זקני העיר לא מצאתי אף איש אחד, שיכולתי להציל מפיו דבר
ברור, לאמר: "בעיני ראיתי בחירת הרב לפורים". סיפרו לי על
המנהג, אבל איש לא ראה אותו בעיניו. אחי הבכור למד בוולוז'ין
עשרים ושתים שנים לפני. כשבע־עשרה שנה לפניו למד אבינו שם,
(פירוש: הוא למד בוולוז'ין בערך ארבעים וחמש שנים אחרי ייסוד
הישיבה), ואף הם לא ידעו לספר לי דבר מפורש על "הרב לפורים".
גם הם רק שמועה שמעו, ובעיניהם לא ראו. ונוטה אני לחשוב,
שמעולם לא היה מנהג זה נהוג בישיבת וולוז'ין, אלא יחסו לה מה
שהיה נהוג במקומות אחרים. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2215, עמ' 51) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2216

איבעיא להו לתלמידי ישיבת וולוזין:

מזל מאדים מהו – מדבר-שממה, או ארץ נושבת?

פשט לה אחד מחריפי הישיבה ואמר:

מסתבר, שמזל מאדים מדבר-שממה הוא. תדע שכך, שהרי הישיבה אינה משגרת שד"ר לשם…

ביאור: „איבעיא להו" — נשאלה להם שאלה, לשון פתיחה תלמודית; „פשט לה" — פתר אותה; „שד"ר" (שלוחא דרבנן) — שליח היוצא לאסוף תרומות, שעליהן חיו הישיבות. וולוז'ין, הישיבה המפורסמת שבליטא, שיגרה שלוחים לכל קצווי תבל — ולכן היעדר שד"ר במאדים הוא „ראיה" מדעית שאין שם יישוב. בדיחה פנימית של עולם הישיבות, הלועגת בחיבה למרדף הבלתי פוסק אחר המגבית. דרויאנוב מביא בשם הרב מ' ברלין נוסח דומה על „הרי חושך" האגדיים — ראיה שהם קיימים במציאות: שד"ר מוולוז'ין כבר יצא לשם.

הערת דרויאנוב: הרב מ' ברלין מספר כך:
בחבורה של משכילים נתגלגלה השיחה על מקומם של "הרי־חושך".
היה שם גם שמחוביץ, למדן ועשיר ידוע מסלוצק, נענה ואמר:
"לדעתי אין הרי־חושך במציאות כלל. והא ראיה: אין משולח
וולוז'יני יוצא לשם" "פון וואלוז'ין ביז ירושלים" א', עמ' מד). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2216, עמ' 52) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2217

שאלה שאל מפולפל את חברו:

טה שאנו שותים, מהיכן הוא נמתק: מחמת הסוכר, שמטילים לתוכו, או מחמת הכפית, שבוחשת בו?

החזיר לו חברו:

הסברה מחייבת: טה נמתק מחמת הכפית, שבוחשת בו. ראיה לכך כל-זמן שאין הכפית בוחשת בו, אין הוא נמתק.

חזר ושאל מפולפל ראשון:

אם-כן הסוכר למה?

הסביר לו חברו:

הסוכר סימן הוא לכפית – עד מתי תהא בוחשת…

[נוסח אחר:

שאלו למפולפל:

מה הנאה יש לך מן העישון?

השיב המפולפל:

לא לשם הנאה אני מעשן; לשם “מוחין” אני מעשן.

אמרו לו:

אם לשם “מוחין” בלבד אתה מעשן, טבק למה לך? דייך במקטרת ריקה, בלי טבק.

החזיר המפולפל:

אם תהא המקטרת ריקה, בלי טבק, כיצד אדע, אימתי להפסיק את העישון?…]

ביאור: ה„סברה" הופכת את הסיבתיות: הואיל ובלי בחישה אין מתיקות — סימן שהכפית ממתיקה; והסוכר, הגורם האמיתי, מודח לתפקיד „סימן" בלבד, שעון שמורה לכפית עד מתי לבחוש. בנוסח השני, „מוחין" הוא מונח קבלי-חסידי לצלילות הדעת ולהרחבת השכל: מי שמעשן „לשם מוחין" זקוק לטבק רק כדי לדעת אימתי נגמר העישון. בשני הנוסחים אותו פלפול — העיקר נעשה טפל, והטפל שעון.

## בדיחה 2218

שוב שאל מפולפל לחברו:

בשלמא אנו זקוקים לכתיפות, שלא יישמטו המכנסיים מעלינו. אבל תושבי אמריקה, שראשיהם למטה ורגליהם למעלה, כתיפות למה להם?

החזיר לו חברו:

אף תושבי אמריקה זקוקים לכתיפות – שהם לא יישמטו מתוך המכנסיים…

ביאור: „כתיפות" — שלייקס, רצועות המחזיקות את המכנסיים דרך הכתפיים; „בשלמא" — ניחא, מילא. השאלה יוצאת מן הציור העממי של יושבי הצד השני של כדור הארץ, המהלכים כביכול הפוכים, ראשיהם למטה. התשובה שומרת על היגיון מושלם בתוך ההנחה המגוחכת: אצל ההפוכים אין המכנסיים נשמטים מן האדם — האדם עלול להישמט מתוך המכנסיים.

## בדיחה 2219

ועוד שאל מפולפל לחברו:

מי שראשו מרתת, כיצד מגלחים אותו ואין התער פוצע אותו?

הסביר לו חברו:

מי שראשו מרתת, מגלחו גלב שידיו מרתתות…

ביאור: „גלב" — ספָּר-מגלח. ה„פתרון" נשמע מדויק כמעט מדעית — רעד כנגד רעד יתקזזו, והתער יישאר יציב ביחס לראש — אלא שהוא מניח בשלוות נפש ששני רעדים מקריים יתואמו זה עם זה. תשובה קולעת למראה וחסרת שחר.

## בדיחה 2220

קל-וחומר של מפולפלים:

מה חומץ, שאינו מתוק, חמיץ הוא, – דבש, שהוא מתוק, אינו דין שחמיץ הוא…

ביאור: „קל-וחומר" — היקש מן הקל אל החמור, ממידות הדרש: אם בקל יש תכונה, בחמור על אחת כמה וכמה; „אינו דין ש…" — ניסוחו הקבוע. הצורה כאן תקנית לחלוטין, אבל המסקנה סותרת את הנחתה: הדבש, דווקא מפני שהוא מתוק, „דין הוא" שיהא חמוץ. הדגמה זעירה ומושלמת לכך שמכונת ההיקש, כשהיא עובדת בלי שכל ישר, מוכיחה כל שטות.

## בדיחה 2221

בחבורה של מפולפלים נשאלה שאלה:

מה ראה אברהם אבינו להטריח את אליעזר עבדו, שילך לחרן ויקח משם אשה ליצחק? היה לו ליצחק לישא את “בּכֹּל” אחותו[12], כדרך שאברהם עצמו נשא את שרה אחותו[13].

החזיר הגדול שבחבורה:

בן כמה היה יצחק בקחתו את רבקה לאשה? בן ארבעים היה[14]. הווה אומר: הרבה שנים לאחר שכבר הגיע לפרקו. וחס לו לאותו צדיק, שיהא שרוי בלי אשה, עד שגמרא בבא-בתרא תזמין לו אחות לאשה, וכל אותם הדורות יבוא, חלילה, לידי הירהורי עבירה…

[נוסח אחר:

… החזיר הגדול שבחבורה:

יצחק, עליו השלום, עמד על רצונו, שאשתו תהא אשה אליבא דכולא עלמא, ולא אליבא דאחרים בלבד…

נוסח שלישי:

החזיר הגדול שבחבורה:

יצחק, עליו השלום, ביקש שאשתו תהא אשה על-דרך הפשט, ולא על דרך הדרש…]

הערות שוליים:
- [12] וה' ברך את אברהם בכל", בראשית כד, א; “מאי בכל?… אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה” ', בבא-בתרא טז, ב.
- [13] בראשית כף, יב.
- [14] שם כח, כף.

ביאור: הרקע התלמודי: על הפסוק „וה' ברך את אברהם בכל" דרשו בגמרא בבא-בתרא — „אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה" (הערה [12]). ומכיוון שאברהם עצמו נשא את שרה הקרויה „אחותו" (הערה [13]), שואלים המפולפלים ברצינות גמורה: למה לא נשא יצחק את „בכל" אחותו? התשובה הראשונה בנויה על אנכרוניזם מענג: יצחק נשא אשה בן ארבעים (הערה [14]), שנים רבות אחרי שהגיע לפרקו — וחס לו לצדיק לשבת ערירי דורות על גבי דורות עד שתיכתב הגמרא ו„תזמין" לו אחות שכל קיומה דרש, ובינתיים יבוא חלילה לידי הרהורי עבירה. הנוסחים האחרים מגייסים חידודי בית-מדרש: „בכל" היא דעת „אחרים" בלבד — דעת מיעוט — ויצחק רצה אשה „אליבא דכולא עלמא" (לדעת הכול); אשה על דרך הפשט, לא על דרך הדרש. לעג אוהב לנטיית המפולפלים להתייחס ליצירי דרש כאל מציאות של ממש.

## בדיחה 2222

שאלו למחודד:

מפני-מה דרכה של הגמרא לשאול “מאי טעמא דתנא קמא”, ואין דרכה לשאול “מאי טעמא דתנא בתרא”? שמא משוא-פנים יש בדבר? הסביר המחודד:

יפה שואלת הגמרא. בשלמא תנא בתרא כבר שמע דעתו של תנא קמא ודין הוא שיאמר ההיפך; מה שאין כן תנא קמא, שלא שמע עדיין דעתו של תנא בתרא, מניין הוא יודע לאמר ההיפך?…

ביאור: „תנא קמא" ו„תנא בתרא" — התנא הראשון והאחרון במחלוקת שבמשנה; „מאי טעמא" — מה הטעם; „משוא פנים" — העדפה פסולה. התירוץ הופך את סדר הזמנים על ראשו: האחרון כבר שמע את דעת הראשון, ולכן „מובן מאליו" שיאמר את ההיפך; אבל הראשון — מניין ידע לומר את ההיפך מדעה שטרם נאמרה? המחלוקת מוצגת כאילו חובתו הטבעית של כל תנא היא פשוט לחלוק, והפלא היחיד הטעון בירור הוא איך הצליח הראשון לחלוק מראש.

## בדיחה 2223

כשתיקנה המלכות ספרי-פקודים וגזרה, שמכאן ואילך ייתמו “נעלמים”[15] מישראל, בא יהודי ליטול עצה מחברו:

כיצד ירשום את בנו בספר-הפקודים? יגרע ממספר שנותיו, כדי להרחיק זמנו לצבא ודיה לצרה בשעתה, – כל אותן השנים לא יהא ראוי לנישואין ויסתאב. – יוסיף על מספר שנותיו, כדי שיקדים וייפטר, – מה לו למהר? שמא בינתיים יבוא, אם ירצה השם, משיח וייבטל שיעבּוּד מלכיות?

עיין חברו ואמר לו:

עצתי, שלא תוסיף ולא תגרע, אלא תרשום שנותיו כהוויתן.

נעשו פניו של האב תמהים וענה ואמר:

מודה אני, חכמה מחוכמה כזו לא עלתה על דעתי כלל…

הערות שוליים:
- [15] עיין כרך שני, הערה לסימון 1059.

ביאור: „ספרי פקודים" — מרשמי אוכלוסין שהנהיג שלטון הצאר, בין השאר לצורכי גיוס; „נעלמים" — יהודים שלא נרשמו כלל וכך חמקו מן הצבא (הערה [15]). מכאן דילמת האב: לרשום את הבן צעיר משנותיו — יידחה הגיוס, אבל יידחו גם הנישואין „ויסתאב", יתקלקל בינתיים; לרשום אותו מבוגר — ישתחרר מוקדם, אבל למה למהר, שמא עד אז יבוא המשיח ויבטל את „שעבוד מלכיות", עול השלטון הזר. הפואנטה: בעולם שבו ההערמה על הרשויות היא ברירת המחדל, העצה לרשום פשוט את הגיל האמיתי נשמעת לאב כתחבולה גאונית שלא עלתה על דעתו כלל.

## בדיחה 2224

אסון קרה לחשוב אחד מחשובי הקהילה: בתו הבתולה נתפתתה. נמלך והלך אל הרב, כי ירשום בפנקס-הקהילה, שמוכת-עץ היא. עשה הרב בקשתו, כתב וחתם והוסיף:

"היום יום א' לסדר כי האדם עץ השדה "[16]…

הערות שוליים:
- [16] דברים כף, יט.

ביאור: „מוכת עץ" — קטגוריה הלכתית: נערה שבתוליה אבדו בפגיעה מקרית של חפץ ולא במשגל, ומעמדה לענייני נישואין נשאר כשל בתולה. האב מבקש אפוא רישום שיציל את סיכויי השידוך של בתו שנתפתתה. הרב נענה, אבל מתארך את הרישום — כמנהג הימים ההם — לפי פרשת השבוע: „לסדר כי האדם עץ השדה" (הערה [16]). הפסוק, שנבחר כביכול לתומו, אומר את האמת: ה„עץ" שפגע בה — אדם היה.

## בדיחה 2225

ההוא שחש במעיו. עשו לו ניתוח ומצאו שתי אבנים בכיסו.

קראו עליו:

“לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן”[17] …

הערות שוליים:
- [17] דברים כה, יג.

ביאור: „לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן" (הערה [17]) — איסור מן התורה להחזיק שתי אבני משקל שונות, גדולה וקטנה, כדי לרמות בהן במסחר; „כיס" שם הוא שקיק המשקולות. „קראו עליו" — הצמידו לו את הפסוק, כדרך שדורשים פסוק על אדם. החידוד בכפל: „אבן" היא גם אבן חולי (בכליות או במרה), ו„כיס" — גם כיס בגוף, וכך נמצא הפסוק על משקולות הרמייה מדויק להפליא לשתי האבנים שהוצאו מן החולה.

## בדיחה 2226

שאלו למחודד:

מה טעם אנו עושין בסדר של פסח זכר לטיט ולמרור של ישראל במצרים, ואין אנו עושים זכר ל"רכוש גדול", שהוציאו ישראל ממצרים?

השיב המחודד:

טעמו של דבר, שהטיט והמרור עדיין לא פסקו, ואילו הרכוש הגדול לא נשתייר ממנו אפילו זכר…

ביאור: „מחודד" — איש שנון. בליל הסדר עושים זכר לשעבוד: החרוסת זכר לטיט שבו עבדו ישראל, והמרור זכר למרירות; ואילו ל„רכוש גדול" — הממון שהוציאו ישראל ממצרים בצאתם (שמות יב, לו) — אין זכר על השולחן. תשובת המחודד ממירה „זכר" מטקס לשריד ממשי: לטיט ולמרור אין צורך בזכר, שהרי הסבל והמרירות נמשכים עד היום; ומן הרכוש הגדול לא נשתייר אפילו שריד להיזכר בו. חידוד למדני שהוא בעצם קינה על דלות ישראל.

## בדיחה 2227

מחודד אחד היה אומר:

זה כלל גדול: פרוסת לחם ממורחת חמאה, כשהיא נופלת לקרקע, הרי היא נופלת כשהחמאה למטה.

תאמר: בעיניך ראית פרוסה ממורחת חמאה שנפלה לקרקע, והחמאה למעלה? פירכה של-חינם היא: אותה פרוסה נמרחה לא מצידה הראוי…

ביאור: „מחודד" — שנון; „פירכה" — הפרכה, קושיה (לשון בית-המדרש). ה„כלל" הוא נוסח מוקדם של חוק מרפי, וכל החן בהגנה עליו: פרוסה שנפלה והחמאה למעלה פשוט „נמרחה מצידה הלא-נכון" — כלל שאי-אפשר להפריך, כי כל הפרכה מוגדרת מראש כטעות במריחה.

## בדיחה 2228

שאלו למחודד:

סוס למה נבהל, כשהוא רואה אבטומוביל הולך?

החזיר המחודד:

שמא לא היית אתה נבהל, אילו ראית מכנסיים הולכים מאליהם?…

ביאור: האבטומוביל — המכונית, חידוש מבהיל באותם ימים — הוא בעיני הסוס מרכבה שנוסעת בלי סוס: הדבר שאמור להניע אותה איננו. המחודד מתרגם את החוויה למונחים אנושיים — מכנסיים שהולכים בלי אדם בתוכם.

## בדיחה 2229

אורח בא מפולניה לקהילה חשובה באשכנז ומצא, שהקהילה אין לה אלא בית-כנסת אחד, קטן וצר. פנה לשמש ואמר לו:

תמה אני, כיצד נכנסים כל בני-הקהילה לבית-כנסת קטן כזה שלכם?

הסביר לו השמש:

אילו נכנסו כל בני-הקהילה לבית-הכנסת, לא היו נכנסים כולם; עכשיו, שלא כולם נכנסים לבית-הכנסת הרי הם נכנסים כולם… (עיין כרך שני, סימן, 1867)

ביאור: עקיצה על קהילות גרמניה המתבוללות, שבעיני יהודי פולין האדוק היו סמל לרפיון דתי. „ההסבר" של השמש הוא הודאה בלי משים: רוב בני הקהילה אינם באים כלל — אילו באו כולם לא היה מקום, וכיוון שבפועל באים מעטים, כל מי שבא נכנס. בית-הכנסת קטן לא כי הקהילה קטנה, אלא כי היא לא מתפללת.

## בדיחה 2230

אורח בא לכפר ומצא עדה קטנה של עשרה מישראל, ולעדה בית לתפילה ומקום לבית-עלמין. אמר להם:

ממה נפשכם: אם אין אימת מלאך-המוות עליכם, שיפחית מספרכם ולפיכך ייחדתם לכם בית למניין-עשרה, – מקום לבית-עלמין למה לכם? ואם אימת מלאך-המוות עליכם, שמא יפחית מספרכם, ולפיכך ייחדתם לכם מקום לבית-עלמין, – בית למניין-עשרה למה לכם?

החזיר לו אחד מהם:

בית למניין-עשרה יש לנו – בשבילנו, מקום לבית-עלמין – בשביל אורחים…

ביאור: „מניין" — עשרה גברים, המינימום לתפילה בציבור, בדיוק מספרם של בני הכפר; „ממה נפשכם" — טיעון למדני הסוגר את היריב משני הצדדים: אם אינכם חוששים שהמוות יפחית ממספרכם — למה בית-עלמין? ואם אתם חוששים — ממילא לא יישאר לכם מניין. התשובה מחלצת מן המלכוד בחלוקה פשוטה — אנחנו נחיה, ימותו האורחים — ובדרך אגב רומזת לאורח המתחכם בעצמו מי המועמד לחנוך את בית-העלמין.

## בדיחה 2231

שניים ביקשו להתפלל מנחה בעשרה, ולא היו אלא הם. אמר אחד לשני:

צא וחשוב: אני ואתה – שניים; אתה ואני – שוב שניים; אני לחוד ואתה לחוד – עוד שניים. הרי שישה. עשה גם אתה חשבון כזה – ונהיה יחדיו שנים-עשר.

נענה השני ואמר:

אם-כך, נמצאים שניים מיותרים, ואני ואתה יכולים להסתלק…

ביאור: „מנחה בעשרה" — תפילת מנחה במניין, עשרה גברים. הראשון „מכפיל" את שניהם לשנים-עשר בכך שהוא סופר את אותו צמד שוב ושוב בצירופים שונים — פרודיה על חשבונאות פלפולית. והשני, במקום להפריך, מקבל את החשבון ומסיק ממנו את המסקנה ההרסנית: אם אנחנו שנים-עשר, שניים מיותרים — ודווקא שני האנשים הממשיים היחידים יכולים ללכת הביתה. ההיגיון הכוזב נמתח עד שהוא מפרק את עצמו.

## בדיחה 2232

שפּוֹרטוֹ ובטיטוֹ טיילו יחדיו ברחוב. נתקל שפּוֹרטוֹ באבן ונפל. נסתכל בו בטיטו ומילא צחוק פיו. רגז שפּוֹרטוֹ ושאל:

לשמחה מה זו עושה?

החזיר לו בטיטו:

“בנפול אויבך אל תשמח” אמר הכתוב[18], ואילו אתה – אוהבי, ולא אויבי…

הערות שוליים:
- [18] משלי כד, יז.

ביאור: שפורטו ובטיטו — צמד המתחכמים הספרדי הקבוע של הפרק. הפסוק „בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז — הערה [18]) בא לרסן שמחה לאיד, ובטיטו נאחז בלשונו המדויקת — „אויבך" דווקא — ומסיק שעל נפילת ידיד מותר גם מותר לצחוק. פרשנות-סרק שמוצאת פרצה אפילו בפסוק מוסר, ובלבד להצדיק את הצחוק.

## בדיחה 2233

אמר שפורטו לבטיטו:

מה זה ועל מה זה אתה שמח היום?

החזיר לו בטיטו:

אלא מה, אבכה היום? “בכה תבכה בלילה” כתיב[19] …

הערות שוליים:
- [19] איכה א, ב.

ביאור: „בכה תבכה בלילה" — ממגילת איכה (א, ב — הערה [19]), מתיאור ירושלים החרבה הבוכה בלילותיה. בטיטו קורא את פסוק הקינה כהוראת לוח-זמנים: הבכי נקבע ללילה, ומכאן שהיום שעת שמחה היא. „כתיב" — כך כתוב (ארמית, נוסח ציטוט למדני).

## בדיחה 2234

שפורטו פיקח בשתי עיניו, ובטיטו סומא בעין אחת. אמר בטיטו לשפורטו:

אף-על-פי שאני איני שולט אלא בעין אחת, ואתה שולט בשתי עיניך, מכל-מקום רואה אני בעיני האחת כפליים כמה שאתה רואה בשתי עיניך.

תמה שפורטו:

היכי תמצי?

החזיר לו בטיטו:

אתה מסתכל בי ורואה רק עין אחת, ואילו אני מסתכל בך ורואה – שתי עיניים…

ביאור: „סומא" — עיוור; „היכי תמצי" — ארמית: כיצד ייתכן הדבר. בטיטו מודד „כמה רואים" לא לפי כושר הראייה אלא לפי מספר העיניים שרואים אצל הזולת: המסתכל בו רואה עין אחת, ואילו הוא, המסתכל בחברו, רואה שתיים — הרי „כפליים". סופיסטיקה שהופכת מום ליתרון בכוח החלפת אמת-המידה.

## בדיחה 2235

שפורטו ובטיטו ישבו לשחק בקלפים ונפלה תיגרה ביניהם.

אמר בטיטו לשפורטו:

עלי אני תמה, שישבתי לשׂחק עם איש כמוך, היושב לשׂחק עם איש, שאינו מסרב לשחק עם איש כמוך…

ביאור: „תיגרה" — מריבה. העלבון בנוי כשרשרת: „איש כמוך" הוא שפורטו, אבל „האיש שאינו מסרב לשחק עם איש כמוך" הוא בטיטו עצמו — וכך הבוז שהוא שופך על חברו עובר דרכו-שלו וחוזר אליו כבומרנג. ככל שמותחים את השרשרת, שניהם מתבזים בה חליפות.

## בדיחה 2236

שניים באו לדין וטען התובע:

קדירה בריאה השאלתיך, ואתה החזרת לי שבורה.

השיב הנתבע:

לא היו דברים מעולם! ראשית, מימי לא שאלתי קדירה ממך; שנית, כששאלתיה ממך היתה שבורה; ושלישית, כשהחזרתיה לך – היתה בריאה…

ביאור: „קדירה" — סיר; „בריאה" — שלמה; „לא היו דברים מעולם" — נוסח הכחשה גורפת. כל אחת משלוש טענות ההגנה פוטרת את הנתבע לבדה — אבל יחד הן סותרות זו את זו, וריבוי התירוצים מסגיר אותו יותר מכל הודאה. זו „לוגיקת הקדירה" המפורסמת: פרויד הביא בדיחה זו עצמה בספרו על הבדיחה כדוגמת-מופת לטיעון המבטל את עצמו.

## בדיחה 2237

ההוא שאמר לחברו:

לא לחינם אמר שלמה “אין כל חדש תחת השמש”[20], ומצרים תוכיח. חוקר אחד חפר שם מתחת לקרקע ומצא חוטי ברזל דומים לאלו של טלגרף, ומכאן ראיה, שבימי פרעה מלך מצרים כבר ידעו חכמת הטלגרף.

החזיר לו חברו:

גדולה מזו אני יודע. חוקר חפר בבבל מתחת לקרקע, ולא מצא חוטי-ברזל של טלגרף, ומכאן ראיה, שבימי נבוכדנאצר מלך בבל כבר ידעו חכמת הטלגרף האלחוטי…

הערות שוליים:
- [20] קהלת א, ט.

ביאור: „אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט — הערה [20]) — סיסמתם של הטוענים שהקדמונים כבר ידעו הכול. הראשון „מוכיח" זאת מחוטי ברזל שנמצאו בחפירות מצרים; השני גובר עליו בהיגיון שאין לו תקנה — דווקא היעדר החוטים בבבל מוכיח טלגרף אלחוטי. כשגם ממצא וגם אי-ממצא מאשרים את הטענה, היא חסינה מהפרכה — וזה כל החידוד.

## בדיחה 2238

במחסנו של סוחר לפוזמקאות אבדו הרבה פוזמקאות של-משי. נמלך הסוחר ופירסם מודעה בעיתונים: אבדו לו פוזמקאות של-צמר, ומשיב האבידה יקבל פרס. קרא אחד ממכריו את המודעה ושאל לו:

לא פוזמקאות של משי אבדו לך?

הן, – השיב בעל האבידה. – פוזמקאות של משי.

אם-כן, – תמה מכרו, – למה אתה כותב במודעה פוזמקאות של-צמר?

שיננא! – החזיר לו בעל האבידה. – אם אני כותב פוזמקאות של-משי, מי פּתי יחזירן לי?…

ביאור: „פוזמקאות" — גרביים; „שיננא" — ארמית: חריף, פיקח (כאן בנעימה לגלגנית: „חכם שכמותך"). ההיגיון הציני של הסוחר: מוצא ישר יחזיר גרבי צמר זולים, אבל גרבי משי יקרים — „מי פתי יחזירן"; לכן במודעה משתלם להוזיל את האבידה.

## בדיחה 2239

שאלו למחודד:

מה בין אופטימיסטון לפסימיסטון?

החזיר המחודד:

הנה כעך: אופטימיסטון מסתכל בו ורואה כל מה שמסביב לחור;

פסימיסטון מסתכל בו ואינו רואה אלא את החור בלבד…

ביאור: „כעך" — מאפה-טבעת, הבייגלה, שבמרכזו חור; הסיומת „-טון" (אופטימיסטון, פסימיסטון) היא צורת חיבה משועשעת. אותו מאפה עצמו: האופטימיסט רואה את הבצק שמסביב, הפסימיסט רק את החור.

## בדיחה 2240

ההוא ששאל את חברו:

מה בין רכוש לעבודה?

החזיר לו חברו:

מנה יש לי בידי, ואני מלוה אותו לך – הרי זה רכוש; למחר אני בא לגבות את המנה מאתך – הרי זו עבודה…

ביאור: „מנה" — סכום כסף (לשון חכמים); „רכוש" ו„עבודה" — צמד המושגים של הוויכוח הסוציאליסטי בין הון לעמל, שרווח באותם ימים. ההגדרה הצינית: להלוות כסף קל ונעים — זה רכוש; לגבות את החוב בחזרה — זו העבודה האמיתית, והקשה שבעבודות.

## בדיחה 2241

ההוא שכעס על חברו ואמר לו:

ידידי, חמור אתה.

החזיר לו חברו:

עכשיו אני תוהה ואיני יודע, אם ידידך אני בשביל שאני חמור, או שאני חמור בשביל שידידך אני…

ביאור: במקום להיעלב, הנעלב מפרק את הצירוף „ידידי, חמור אתה" לשאלת סיבה ומסובב — ושתי האפשרויות מפלילות דווקא את המעליב: אם ידידך אני מפני שאני חמור, סימן שרק חמורים מתיידדים איתך; ואם חמור אני מפני שידידך אני — הידידות איתך היא שעשתה אותי חמור. רפלקס הניתוח של בית-המדרש, מגויס כנשק חברתי.

## בדיחה 2242

ההוא שאמר לפקידו:

טול קורה מבין הקורות שלנו וחתוך אותה לשלושה. אמר והלך לו.

עמד הפקיד ודן עם נפשו:

הכוונה מהי: שלשה חיתוכים בשביל שיהיו ארבעה גזרים, או שני חיתוכים בשביל שיהיו שלושה גזרים?

הלך ושאל את הרב. פשט לו הרב:

מסתבר, שהכוונה היא שלשה חיתוכים וארבעה גזרים, שאילמלי התכוון לשני חיתוכים ושלושה גזרים, היה לו לאמר: “חתוך אותה שניים”. ואם תאמר: אפשר היה לפרש חיתוך אחד ושני גזרים? אילמלי כך, היה לו לאמר: “חתוֹך אחד”, ושוב לא היה שום מקום לספיקות…

ביאור: הפקיד מסתפק אם „חתוך לשלושה" פירושו שלושה גזרים (שני חיתוכים) או שלושה חיתוכים, והרב פוסק בכלי הפלפול המובהקים — „מסתבר… ואם תאמר… אילמלי כך" — ומגיע דווקא לפירוש הרחוק מן השכל הישר: שלושה חיתוכים וארבעה גזרים. זו הפרודיה: שיטת הדיוק הלמדנית, המסיקה ממה שלא נאמר מה כן נאמר, מוחלת על הוראת נגרות פשוטה — ופותרת אותה לא נכון, בביטחון גמור. דרויאנוב מציין שדוגמה אמיתית לסגנון הזה מצויה בתוספות בריש מסכת עבודה זרה, הדנים בדקדוק דומה במשנה „לפני אידיהן של גויים שלושה ימים" — אם היום עצמו בכלל המניין.

הערת דרויאנוב: דוגמה לפילפול יפה זה אני מוצא במסכת
עבודה זרה דף ו, עמ' א, תוספת "אלא שמע מינה":
על מה שאמרו במשנה: "לפני אידיהן של עכו"ם ג' ימים" מדייק
בעל התוספ' בצדק, "דהן בלא אידיהן, דאי סלקא דעתך הן
ואידיהן לתני לפני אידיהן שני ימים. וכי תימא. דאכתי הווה מיבעי
ליה, אי הווה איד בכלל? פשיטא דלא, מדלא הווה תני לפני
אידיהן יום אחד". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2242, עמ' 58) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2243

אפרים כוהן, המנהל של בית-הספר למל בירושלים, ואחיו האגרונום חיים כוהן היו דומים בקלסתרי פניהם זה לזה. פעם אחת נזדמנו שניהם יחדיו למוסד ציבורי יהודי באנגליה, ואמר המנהל לאפרים:

מתחילה, כשראיתיך מרחוק, סבור הייתי, שאתה אחיך; אחר-כך, כשנשאת רגלך לגשת אלי, סבור הייתי, שאתה הוא ולא אחיך; ועכשיו, כשאתה עומד לפני, מסתכל אני בך ורואה, שאתה לא אתה ולא אחיך…

(א' כהן-ריס, “מזכרונות איש-ירושלים” א', תל-אביב תרצ"ד, עמוד 218)

ביאור: אנקדוטה אמיתית מזיכרונותיו של אפרים כהן-רייס, מנהל בית-הספר למל בירושלים (מוסד יהודי-גרמני נודע). מארחו האנגלי מנסה להכריע מי משני האחים הדומים עומד לפניו, וכל התקרבות רק מערערת את הזיהוי — עד שהוא נכנע בפרדוקס גמור: „אתה לא אתה ולא אחיך". ככל שהוא מתבונן יותר, הוא יודע פחות.

## בדיחה 2244

משיחותיהם של בני-ברית:

ראשון: מה שלומך?

שני: מה שלום יש ליהודי?

ראשון: מה פרנסתך?

שני: מה פרנסה יש ליהודי?

ראשון: מצאת לך דירה?

שני: שמא אין דירות בעיר?

ראשון: הגידה נא, מפני-מה דרכו של יהודי להחזיר שאלה לשאלה?

שני: אדרבה, הגידה נא אתה, מפני-מה לא תהא דרכו של יהודי להחזיר שאלה לשאלה?…

ביאור: „בני-ברית" — כינוי ליהודים (בני ברית המילה). הדיאלוג מדגים את המנהג היהודי הידוע להשיב שאלה בשאלה, והפואנטה מקיימת אותו בגופה: אפילו השאלה על המנהג עצמו נענית בשאלה. ומאחורי הצחוק — התשובות („מה שלום יש ליהודי? מה פרנסה יש ליהודי?") מסגירות חיים שאין בהם לא שלום ולא פרנסה, ושהשאלה-בשאלה משמשת בהם גם מגן.

# כרך ג׳ — גדולים ומפורסמים

## בדיחה 2245

תיכף אחרי מות ענן נשיא הקראים ירש את כסאו – כפי שמספרת המסורת – שאול בנו. קראו עליהם הרבנים:

“כלה ענן וילך, כן ירד שאוּל, לא יעלה” [1]…

הערות שוליים:
- [1] השווה: איוב ז, ט.

ביאור: ענן בן-דוד (בבל, המאה השמינית) הוא מייסד הקראוּת — הכת שכפרה בתורה שבעל-פה ובסמכות חכמים, ולכן הייתה יריבתם המרה של הרבנים. כשירש אותו בנו שאול, מצאו הרבנים פסוק שכאילו נכתב מראש על השניים — איוב ז, ט (הערה [1]): „כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה". במקורו מדבר הפסוק על מות האדם: כשם שענן מתפזר ואיננו, כך היורד לשאול — מקום המתים — אינו שב. ובקריאת השמות: ענן כלה והלך מן העולם, ושאול בנו ירד ולא יעלה — קללת כליה לכת כולה, בלשון הכתוב עצמו.

## בדיחה 2246

כשנדונו מלשיני הרמב"ם במוֹנפּליה, שתיקצץ לשונם (ד' אלפים תתקצ"ד), המליץ עליהם כפי הנראה רבי אברהם בן-חסדאי:

“שתו בשמים פיהם­ ולשונם תהלך בארץ” [2]…º

(גרץ, ספרו הגדול, 2 VI I, עמוד 62).

הערות שוליים:
- [2] תהלים עג, ט.

ביאור: בפולמוס הגדול על כתבי הרמב"ם בראשית המאה השלוש-עשרה הרחיקו מתנגדיו לכת והלשינו על ספריו בפני הכנסייה, וכתבי הרמב"ם הועלו באש. על-פי המסורת נענשו המלשינים במונפליה שבדרום צרפת בקציצת הלשון (ד' אלפים תתקצ"ד — 1234). רבי אברהם בן-חסדאי, ממחנה הרמב"ם, „המליץ" עליהם בפסוק מתהלים עג, ט (הערה [2]): „שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". „שתו" — לשון שִׁית: שָׂמוּ, כיוונו (ולא לשון שתייה): הרשעים מעִזים לכוון את פיהם כלפי שמים. במקורו הפסוק מתאר את הרשעים, שפיהם מתחצף כלפי מעלה ולשונם משוטטת בארץ באין מפריע. ובקריאה המילולית-השחורה: פיהם דיבר בענייני שמים ואמונה — ועכשיו לשונם הקצוצה מוטלת ממש בארץ. מידה כנגד מידה, בשבע מילות פסוק.

## בדיחה 2247

רבי אהרן בן-יוסף הקראי שלח את ספרו “המבחר” לרבי משה בן-נחמן (הרמב"ן). שרף רבי משה את הספר וכתב למחברו:

“וישרוף משה את העגל, אשר עשה אהרן” [3]… º

הערות שוליים:
- [3] השווה: שמות לב, כף.

ביאור: הקראים כופרים בתורה שבעל-פה, וספר פרשנות קראי היה בעיני רבני הדור כפירה גמורה. תשובת הרמב"ן היא פסוק ממעשה עגל הזהב (על-פי שמות לב, כ — הערה [3]), וההתאמה מושלמת: משה — הוא רבי משה בן-נחמן; אהרן — הוא רבי אהרן הקראי; והעגל שנשרף — הספר, שהושווה בכך לעבודה זרה. דרויאנוב מציין שהחידוד נאה אבל ההיסטוריה אינה מתקיימת: רבי אהרן חיבר את „המבחר" בשנת 1294, כעשרים וארבע שנים אחרי מות הרמב"ן.

הערת דרויאנוב: קלמבור נאה זה הביא רבי נחמיה־שמואל
ליבוביץ בשם רש״י פין (״השמע יצחק״ א׳, סי׳ 252). ממש היסטורי
אין בו: רבי אהרן בן יוסף הקראי נולד בערך 1250, וכל היותר
היה בן עשרים כשמת הרמב״ן (בערך 1270). את ספרו ״המבחר״
כתב רבי אהרן בשנת 1294, היינו: עשרים וארבע שנים אחרי מות
הרמב״ן. עי׳ י׳ פירשט, Karäer, ליפציג 1865, עמ׳ 239—240. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2247, עמ' 63) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2248

רבי יצחק אבוהב הספרדי, בעל “מנורת המאור”, היה סומא באחת מעיניו. פעם אחת יצא לטייל, הוא ושלושה מתלמידיו עמו, וכשעייפו ישבו כולם יחדיו על אבן גדולה לנוח. אחד מן התלמידים הציקתו רוח בדיחה, פתח ואמר:

נתקיים בנו מקרא שכתוב: “על אבן אחת שבעה עיניים” [4]…

(עיין שאלות תשובות מהר"י טרוני, יורה דעה סימן, טז; ספרו הגדול, 2 VIII, עמוד 225, הערה 3).

הערות שוליים:
- [4] זכריה ג, ט.

ביאור: רבי יצחק אבוהב — בעל „מנורת המאור", מספרי המוסר האהובים ביותר בישראל; „סומא" — עיוור; „הציקתו רוח בדיחה" — תקפה אותו מצוקת התלוצצות. הפסוק (זכריה ג, ט — הערה [4]) לקוח מחזון נבואי על אבן שהונחה לפני יהושע הכהן הגדול — „על אבן אחת שבעה עינים". התלמיד עורך את החשבון: שלושה תלמידים בשתי עיניים ורבם בעינו האחת — בדיוק שבע עיניים על אבן אחת, והפסוק „נתקיים". החוצפה המחויכת היא שהחידוד עומד כולו על עינו החסרה של הרב: בלעדיה החשבון לא היה יוצא.

## בדיחה 2249

כשמת רבי יום-טוב דון ודיאל די טולושה, בעל “מגיד משנה”, שלח רבי יום-טוב אשבילי (הריטב"א) לדבר באשתו. שלחה לו:

“יום-טוב שני לגבי ראשון – כחול שוויהו רבנן”…

[נוסח אחר:

… שלחה לו:

יום-טוב שני לגבי מת ­ כחול שויוּהוּ רבנן [5]… ]

(חידוד זה מביא “סדר הדורות” בשם “שלשלת הקבלה”; עיין הוצאת משכיל-לאיתן. ווארשה תרס"ה, חלק א, עמוד, 230–229. גרץ מביא בשם מהר"ם מפאדבה; עיין ספרו הגדול 2 VII, עמוד 332, הערה 1).

הערות שוליים:
- [5] כך בש"ס: ביצה ו, א.

ביאור: „שלח לדבר באשתו" — לשון שידוכין: הריטב"א ביקש לשאת את האלמנה. שני החכמים נשאו אותו שם — יום-טוב: המנוח הוא רבי יום-טוב וידאל די טולושה, בעל „מגיד משנה" (הפירוש הקלאסי ל„משנה תורה" של הרמב"ם), והמחזר הוא רבי יום-טוב אשבילי, מגדולי חכמי ספרד. האלמנה משיבה במטבע הלכתי מן הגמרא (ביצה ו ע"א): לצורך קבורת המת עשו חכמים את יום-טוב שני של גלויות כיום חול — „כחול שוויוהו רבנן". ובקריאתה: יום-טוב השני — אתה, המחזר — לעומת הראשון, בעלי המנוח, אינו אלא חול לעומת חג. דחייה למדנית קטלנית, בכליו של הלמדן עצמו.

## בדיחה 2250

פרצה מחלוקת בעיר, והסכימו הצדדים למסור דינם לבית דין של בוררים, אלא שלא נשתוו, אם להושיב אותו בית-דין בעירם, או בעיר אחרת. שלחו הצדדים לשאול את רבי הילל מארפורט, והחזיר להם תשובה קצרה:

“טענו בעירכם” [6]…

(רשימותיו של רבי משה בן-גרשון ב"יאהרביכר" של נ' בריל, כרך ט', פראנקפורט ענ"מ 1889).

הערות שוליים:
- [6] השווה: בראשית מה, יז.

ביאור: התשובה בת שתי המילים נראית כפסק־דין, אבל דווקא משום כפל־המשמעות שבה היא איננה מכריעה דבר. בקריאה אחת: טַעֲנוּ בעירכם — טענו את טענותיכם בעיר שלכם, כלומר הבוררות תשב אצלכם. אבל אלו גם מילותיו של פרעה לאחי יוסף (בראשית מה, יז — הערה [6]): „טַעֲנוּ אֶת־בְּעִירְכֶם" — הַעֲמִיסוּ על בהמותיכם וצאו לדרך, ש„בְּעִיר" במקרא פירושו בהמה. ובקריאה הזאת התשובה אומרת את ההפך הגמור: חִבשו את הבהמות וסעו — הדין יתקיים מחוץ לעירכם. שתי המילים מכילות אפוא בדיוק את שתי האפשרויות שעליהן נחלקו הצדדים, ורבי הילל השיב בחידוד לשני הצדדים כאחד — בלי להכריע ביניהם.

## בדיחה 2251

רבי מרדכי יפה, בעל “הלבושים”, פסק הלכה שלא כדעת ר' אריה ליווא הגדול (המהר"ל מפראג). שלחו לו:

“אריה שאג, מי לא יירא?”[7]

החזיר רבי מרדכי:

“אריה שאג – מי[8] לא יירא”…

הערות שוליים:
- [7] עמוס ג, ח.
- [8] “מי” ראשי-תיבות: “מרדכי יפה”.

ביאור: „אריה שאג מי לא יירא" הוא פסוק מעמוס (הערה [7]), והשולחים רתמו אותו לאיום למדני: ה„אריה" הוא המהר"ל, ששמו הפרטי היה אריה ליווא (ליווא — אריה בגרמנית), והוא שאג נגד הפסק החולק עליו; מי לא יירא ויחזור בו? רבי מרדכי יפה החזיר את הפסוק כלשונו, אות באות, אלא שקרא את „מי" לא כמילת שאלה אלא כראשי-תיבות שמו — מ"י, מרדכי יפה (הערה [8]): האריה שאג, ומרדכי יפה איננו ירא.

## בדיחה 2252

בבחרותו היה רבי דוד סגל, בעל “הטורי-זהב”, תלמידו של רבי יואל סירקיס, בעל “הבית חדש”, ואת בתו של רבו זה ארס לו לכלה.

פעם אחת ראה רבי דוד לרבי יואל כשהוא מלטף את בתו ואומר לה:

בתי, יפה את כלבנה.

נענה רבי דוד ואמר:

רבי, הגיעה השעה לקדש את הלבנה…

ביאור: „קידוש לבנה" הוא הברכה שמברכים בכל חודש על הירח המתחדש, אבל „לקדש" הוא גם לשון נישואין — קידושין. כששמע רבי דוד, שכבר היה מאורס לבת, את רבו משבח אותה „יפה את כלבנה", תפס את הדימוי בו-במקום: אם היא לבנה — הגיעה השעה לקדש את הלבנה, כלומר די באירוסין, הבו חופה.

## בדיחה 2253

כשהגיע רבי-רבי השל לפירקו, בא אב מפורסם לתהות על קנקנו ולקחתו חתן לבתו. אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שכל מקום בש"ס אתה יודע להקשות ולתרץ בלי הכנה תחילה.

השיב רבי-רבי השל:

שמועת-אמת שמעת.

הערים הרב ופתח גמרא בדף החלק שלפני השער, ואמר לרבי-רבי השל:

מה אתה יודע להקשות ולתרץ כאן?

הערים אחריו רבי-רבי השל והתחיל מוליך ומביא אגודלו כבשעת פלפול, ולא אמר דבר. אמר לו הרב:

איני שומע כלום.

החזיר לו רבי-רבי השל:

איני רואה כלום…

ביאור: „הגיע לפרקו" — הגיע לגיל שידוכין; „לתהות על קנקנו" — לבחון מה טיבו; „להקשות ולתרץ" — למצוא קושיות בסוגיה וליישבן, מבחן החריפות המקובל לחתן מיועד. האב מנסה להפיל את העילוי בפח ופותח את הגמרא בדף הריק שלפני השער, ורבי-רבי השל (הוא רבי אברהם יהושע השל מקראקא) משיב ערמה בערמה: מנענע את אגודלו באוויר — תנועת היד האופיינית ללומדים בשעת פלפול — ושותק. כנגד דף שאין בו מה לראות, פלפול שאין בו מה לשמוע.

## בדיחה 2254

רבי שאול, בנו של רבי-רבי השל, שימש ברבנות בקראקוי. יום מימים בא ללבוב ודרש ברבים. היה שם דיין אחד ורבי ברוך שמו. שאלוּ לו, מה דעתו על דרושו של רבי שאול, והשיב:

דרוש טוב.

למחר דרש רב אחר, ושוב שאלו לרבי ברוך, מה דעתו על דרושו של זה. השיב רבי ברוך:

תורת-אמת.

הגיעו הדברים לרבי שאול, נענה ואמר:

כדין עשה רבי ברוך, שהשיב כך. משנה מפורשת היא: “על בשורות טובות אומר ברוך: הטוב; על שמועות רעות אומר ברוך דיין: אמת” [9]

הערות שוליים:
- [9] השווה לחידוד מפולפל זה גוף לשון המשנה בברכות פרק הרואה, משנה א: “על בשורות טובות אומר: ברוך הטוב והמטיב; על בשורות רעות אומר: ברוך דיין אמת”. ויש גורסים שם “שמועות” במקום “בשורות”.

ביאור: המשנה בברכות (הערה [9]) קובעת את נוסח הברכות על חדשות: על בשורות טובות מברכים „ברוך הטוב והמטיב", ועל בשורות רעות — „ברוך דיין האמת", הברכה הנאמרת על מוות ואסון. רבי שאול שם לב ששמו של המבקר — ברוך — ומשרתו — דיין — משלימים את התמונה: על דרשתו שלו אמר ברוך „טוב", כדין ברכה על בשורה טובה; ועל דרשת חברו אמר ברוך הדיין „אמת" — „ברוך דיין אמת", הברכה שמברכים על צרה. במסווה של אישור למדני לדברי הדיין קבע רבי שאול שדרשת חברו הייתה בשורה רעה — ודרשתו שלו הטובה.

## בדיחה 2255

אשתו של רבי שאול אסתר היה שמה, ועל שם שהיתה למדנית קראו לה “אסתר מן התורה”.

פעם אחת נכנסו אורחים הגונים אצל רבי שאול, ומיד קמה הרבנית וביקשה לצאת. אמר לה אחד מן האורחים:

לא נתכוונוּ ש"אסתר מן התורה" תקיים בעצמה “ואנכי הסתר אסתיר פני” [10].

החזירה היא לו:

אף אני לא נתכוונתי אלא ל"והסתרתי פני מהם-והיה לאכול" [11]…

הערות שוליים:
- [10] דברים לא יח, ובש"ס אמרו: “אסתר מן התורה מניין? ­– ואנכי הסתר אסתיר”, חולין קלט, ב.
- [11] דברים שם, יז.

ביאור: בגמרא (חולין קלט ע"ב) שואלים דרך משחק: „אסתר מן התורה מניין? — ואנכי הסתר אסתיר" (הערה [10]) — שמה של אסתר נרמז בפסוק מדברים. מכאן כינויה של הרבנית הלמדנית. כשקמה לצאת מן החדר עוקץ האורח: אל לה ל„אסתר מן התורה" לקיים בעצמה הסתרת פנים. היא משיבה בפסוק הקודם באותו פרק עצמו (הערה [11]): „והסתרתי פני מהם והיה לאכֹל" — בתורה משמעו שישראל יהיו לטרף, אבל בפיה: אני מסתירה את פני ויוצאת כדי שיהיה מה לאכול, להביא לאורחים את הסעודה. היא גברה על תלמיד החכם במגרשו שלו — בפסוק הסמוך לפסוקו.

## בדיחה 2256

רבי משה חפץ (ג’נטילי) שלח לאחד מראשי האדוקים את ספרו “מלאכת מחשבת” על התורה, שיש בו גם קצת מחקר ופילוסופיה. החזיר הלה את הספר וכתב:

“מלאכת מחשבת אסרה תורה” [12]…

הערות שוליים:
- [12] עיין ביצה יג, ב.

ביאור: „מלאכת מחשבת אסרה תורה" הוא כלל הלכתי (הערה [12]): בשבת אסרה התורה רק מלאכה מתוכננת ומכוּונת — „מלאכת מחשבת". האדוק — שמרן החושד בכל חכמה חיצונית — מגייס את הכלל נגד שם הספר עצמו: את „מלאכת מחשבת" הזאת, חיבור שיש בו פילוסופיה, אסרה התורה. דחיית ספר שלם בארבע מילים הלקוחות משמו.

## בדיחה 2257

רבי יהודה רוזאנס, בעל"פרשת דרכים" ו"משנה למלך", בא לאדריאנופולי רכוב על סוס ומזויין כפרש. נכנס לבית-המדרש ומיד נטפל לחכמים, שישבו ועסקו בתורה. אמר לו אחד מהם:

“אי סיפא לא ספרא” [13].

החזיר לו רבי יהודה:

“הסייף והספר ניתנו מכורכין” [14]…

הערות שוליים:
- [13] עבודה זרה יז, ב.
- [14] ויקרא רבה לה, ו.

ביאור: שני הצדדים יורים זה בזה מקורות. „אי סיפא לא ספרא" — מימרה תלמודית (הערה [13]): מי שאוחז בסייף אינו איש ספר, אי אפשר בשניהם — עקיצה לרב שנכנס לבית המדרש רכוב ומזוין כפרש. רבי יהודה משיב במדרש (הערה [14]): „הסייף והספר ניתנו מכורכין" — ירדו מן השמים כרוכים זה בזה. והצורה מוכיחה את התוכן: הפרש המזוין גבר על עוקצו דווקא בבקיאות.

## בדיחה 2258

ראה החכם-באשי, שיפה כוחו של האורח בתורה, והזמינו ­ ולכבודו הזמין גם שאר החכמים ­ לסעודה של שבת. ביקש רבי יהודה לקדש על היין, ואמר לו אחד מן החכמים:

מסופקני, אם כבר החשיך היום.

החזיר לו רבי יהודה:

לנו ודאי כבר החשיך היום, שכולנו מצפים לשולחן אחרים [15]…

הערות שוליים:
- [15] “המצפה לשולחן אחרים ­עולמו חשך בעדו”, ביצה לב, ב.

ביאור: „חכם-באשי" הוא תוארו של הרב הראשי באימפריה העות'מאנית. הקידוש הפותח את סעודת השבת טעון לילה, ומכאן הספק „אם כבר החשיך היום". רבי יהודה מיישב אותו במאמר הגמרא (הערה [15]): „המצפה לשולחן אחרים — עולמו חשך בעדו". הואיל וכל המסובים אורחים הסמוכים על שולחן מארחם, עולמם ממילא חשוך — ולהם ודאי „החשיך" די הצורך לקדש.

## בדיחה 2259

בן-שבעים חלה רבי יהודה את חוליו, אשר ימות בו, ואמר לבני-ביתו:

“קרבה שנת השבע, שנת השמיטה” [16]…

הערות שוליים:
- [16] דברים טו, ט.

ביאור: בשנת השמיטה, השנה השביעית, „שומטים": החובות נמחלים והקרקע מושבתת. רבי יהודה, חולה בן שבעים — עשר שמיטות — נפרד מבני ביתו בפסוק (הערה [16]): קרבה שנתו השביעית שלו, והחיים עומדים להישמט מידו.

## בדיחה 2260

רבי זלמן קרוב עמד לפני מושלה של פראג ודיבר אליו על מצוקתו של היישוב היהודי שם. אמר לו המושל:

למה תצעק? דברי חכמים בנחת נשמעים.

החזיר לו רבי זלמן:

אדוני המושל, אתה טועה. אין אני צועק, אלא מתוך גרוני בוקעים מאות קולות של אחי…

ביאור: „דברי חכמים בנחת נשמעים" — פסוק מקהלת (ט, יז) שהמושל שולף כנזיפה: דבּר בשקט. התשובה אינה חידוד אלא רטוריקה של שתדלן — מי שמופקד על הסנגוריה בחצרות השלטון: אין זו צעקת יחיד, אלא מאות קולות של אחיו הבוקעים דרך גרונו. דרויאנוב מציין שהאמרה יוחסה לימים גם לשתדלן הידוע רבי יצחק גליקין.

הערת דרויאנוב: את המימרה היפה שלפנינו מביא יהודה ייטלש
ומייחסה לרבי זלמן קרוב (״בכורי העתים״ תק״ץ, עמ׳ 75). לאחר
זמן יחסוה לרבי יצחק זליקין, השתדלן הידוע של ״מעשה מסטיסלב״. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2260, עמ' 66) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2261

רבי יונתן אייבשיץ כתב מכתב בשבעה-עשר בתמוז ורשם בראשו: “טו”ב תמוז". נפל המכתב על-פי מקרה בידי רבי יעקב אמדן, שחשד את רבי יונתן בשבתאות, ורגז רבי יעקב רוגזה גדולה. טבל עטו בדיו והוסיף במכתב מן הצד:

“אוי לו למי שטוב לו בשבעה-עשר בתמוז” [17].

הערות שוליים:
- [17] “אוי” בגימטריה שבעה-עשר, וגם “טוב” בגימטריה שבעה-עשר.

ביאור: הרקע הוא המחלוקת הרבנית הגדולה של המאה השמונה-עשרה: רבי יעקב עמדין חשד ברבי יונתן אייבשיץ שהוא שבתאי — מאמין בסתר בשבתי צבי, משיח השקר. שבעה-עשר בתמוז הוא יום צום ואבל על הבקעת חומות ירושלים, אבל השבתאים הפכו את צומות החורבן לימי שמחה — שבתי צבי עצמו ביטל דווקא את צום שבעה-עשר בתמוז (1666) והכריז עליו יום משתה, וחסידיו-בסתר נהגו כך אחריו. וכאן נכנסת הגימטריה (הערה [17]): „טוב" עולה 17, וגם „אוי" עולה 17. „טו"ב תמוז" הוא לכאורה רק דרך לרשום את התאריך, אבל לעיני עמדין החשדן זו הודאה — לאייבשיץ „טוב" ביום שראוי לו „אוי". הערתו בשולי המכתב מחזירה באותו מטבע מספרי בדיוק: אוי (17) למי שטוב (17) לו בשבעה-עשר בתמוז.

## בדיחה 2262

בשבת הגדול דרש רבי יונתן אייבשיץ בסוגיה בסוגיה “טמאים נידחים לפסח שני”. עמדו עליו עוררין, מסיעתו של רבי יעקב אמדן, לקפחו בהלכות, וגדלה המהוּמה בבית-המדרש. ראו הקנתרנים, כי מרה נפש העם עליהם, והתחילו נשמטים דרך הפתח השני שבקצה הבית. הרים רבי יונתן את ידו, רמז אליהם ואמר:

“טמאים נדחים לפתח שני”…

ביאור: שבת הגדול היא השבת שלפני פסח, שבה דורש הרב ברבים בהלכות החג. „פסח שני" הוא תקנתו של מי שהיה טמא בערב פסח: הוא נדחה חודש ומקריב את קורבנו באייר — מכאן לשון הסוגיה „טמאים נידחים לפסח שני". „קנתרנים" — מתגרים, מחפשי ריב; אנשי סיעת עמדין באו „לקפחו בהלכות", להכשילו בשאלות. כשנמלטו מזעם הקהל דרך הדלת האחורית, די היה לרבי יונתן בהחלפת אות אחת כדי להפוך את נושא דרשתו לתיאור המעמד: טמאים נדחים לפתח שני. דרויאנוב מציין שהחידוד יוחס גם למשכיל יעקב אייכנבוים.

הערת דרויאנוב: אברהם־יעקב פפירנא מיחס קלמבור מחודד
זה ליעקב אייכנבוים. עי׳ ״זכרונות ושמועות״, ״רשמות״ א׳, עמ׳
158. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2262, עמ' 67) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2263

רבי יונתן יצא מביתו לרחוב. פגשו המלך ואמר לו:

הרגליים להיכן?

השיב לו רבי יונתן:

אדוני המלך, איני יודע.

כעס המלך וציווה לאוסרו.

לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו:

מפני-מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?

אמר לו רבי יונתן:

אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו [18]. ועיניך הרואות שכך. יצאתי מביתי על-מנת לילך לבית-המדרש, ורגלי הובילו אותי – לבית-האסורים…

הערות שוליים:
- [18] השווה: “מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו ­ אדם הולך ואינו יודע להיכן הולך”, תנחומא תולדות, יב.

ביאור: העונש הוא שמוכיח את התשובה: המלך כעס על „איני יודע" כעל חוצפה, ובעצם המאסר סיפק לרבי יונתן את הראיה — יצא ללכת לבית המדרש, ורגליו הוליכוהו לבית האסורים. דרויאנוב מביא את הערת החוקר היינריך לווה: בימי רבי יונתן אייבשיץ לא ישב כלל מלך בפראג, וכנראה נתגלגלה אליו אגדה שסופרה על המהר"ל מפראג, מקורבו של הקיסר רודולף השני; לווה אף מצא את הסיפור בקובץ הסיפורים הגרמני הנודע של יוהאן פטר הֶבֶּל — בדיחה נודדת.

הערת דרויאנוב: הנריך לווה מעיר ברשימותיו ״וואס זיך דאס
יידישע פאלק ערצעהלט״, שבימיו של רבי יונתן אייבשיץ לא היה
כלל מלך בפראג. מכאן הוא מסיק שנתחלף לה לאגדה העממית
רבי יונתן במהר״ל מפראג, ולפי מסורתה של האגדה העממית
המהר״ל מקורבו של רודולף השני, שרוב ימי מלכותו עברו עליו
בפראג.
לווה מצא את הבדיחה שלפנינו בקובצו של יוהן פטר הבל,
"Schatzkästlein des Rheinländischen Hausfreundes", edit.
"Delphin-Verlag" 1912. בשתי המהדורות של ״ידיד־הבית״
שבידי (עי׳ להלן ״רשימת המקורות״) לא מצאתי אותה, אבל
מצאתי כמותה ב־״ציניגינערהומאר״ של קרויס (עמ׳ 58—59). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2263, עמ' 67) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2264

פעם אחת רצה המלך לנסות את רבי יונתן ולראות, עד היכן חכמתו מגיעה. מה עשה? שלח אחריו ואמר לו:

מחר אני יוצא לצוד צייד, ואני מבקש שתאמר לי, באיזה שער עתיד אני לצאת מן העיר ובאיזה שער עתיד אני לשוב אל העיר?

אמר לו רבי יונתן:

אדוני המלך, הריני ואכתוב את התשובה על גליון לעיניך ולעיני השרים, ואתה תחתום אותו בטבעת המלך וכשתשוב תפתחו ותקרא את הכתוב בו.

הסכים המלך. נטל רבי יונתן קולמוס וכתב על גליון מה שכתב, והמלך חתם את הגליון בטבעתו ומסרו לשומר-האוצרות לשם שמירה מעולה.

בלילה ציווה המלך לפרוץ פירצה גדולה בחומת העיר, ודרך שם יצא מן העיר ושב אל העיר. שלח לקרוא את רבי יונתן אליו, ובמעמדו ובמעמד כל השרים פתח את הגליון החתום ומצא כתוב:

“מלך פורץ לעשות לו דרך” [19]…

הערות שוליים:
- [19] עיין משנה סנהדרין ב, ד. ועיין גם בבא בתרא ק, ב.

ביאור: „מלך פורץ לעשות לו דרך" הוא דין מן המשנה (סנהדרין ב, ד; הערה [19]): המלך רשאי לפרוץ גדרות וחומות כדי לסלול לעצמו דרך, ואין מוחים בידו. רבי יונתן לא ניחש שער — הוא ידע שמלך המבקש להערים על החכם לא ייצא בשער כלל, וצפה את התחבולה מתוך דין המלך עצמו: הכוח אינו עובר בשערים, הוא פורץ לו פתח משלו. דרויאנוב מציין שהתשובה המחוכמת יוחסה גם לרבי אברהם זַכּוּת, האסטרונום של מלך פורטוגל, ומזכיר שהאפיפיור יוליוס השני נכנס לבולוניה הכבושה (1511) לא דרך שער אלא דרך פרצה שנפרצה בחומה.

הערת דרויאנוב: ב־״כבוד־אלהים״ לרבי אברהם אבן־מינאש
הלוי (קושטנדינה שס״ה) מיוחסת תשובה מחוכמה זו לרבי אברהם
זכותא, איצטגנינו של מנואל מלך פורטוגל (הנריך לווה, שם).
דרך אגב: מאתים שנה לפני רבי יונתן אייבשיץ קבל ארזמוס מ־
רוטרדם על האפיפיור יוליוס השני, שבכיבוש בולוניה (1511)
נכנס לעיר לא דרך שעריה, אלא דרך פירצה בחומה. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2264, עמ' 67) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2265

רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, היה יורד לפני התיבה במוספים של “ימים נוראים”, ובחזרת הש"ץ היה שר “מכלכּל חיים” בניגון מיוחד.

פעם אחת נזדמן תלמיד אחד של רבי יחזקאל לחתונה ושמע: הבדחן מבדח את המסובים ב"מכלכּל חיים" של הרב. גער בו אותו תלמיד. וכשהגיעו הדברים לרבי יחזקאל, שלח אחרי הבדחן ואמר לו:

מה שמך?

חיים, – השיב הבדחן ברתת ובזיע.

שירטט רבי יחזקאל וכתב לו:

“אני החתום מטה נותן רשות למוכ”ז רבי חיים לכלכּל חיים שלו במכלכּל חיים שלי"…

ביאור: „מכלכל חיים בחסד" — מילים מברכת הגבורות שבתפילת העמידה, שרבי יחזקאל לנדא, מגדולי הפוסקים, נהג לשיר בניגון משלו כשעבר לפני התיבה בימים הנוראים. בדחן — הליצן המקצועי המשעשע את קרואי החתונה — עשה בניגון הקדוש מעשה בידור, ועכשיו הוא ניצב לפני הרב „ברתת ובזיע", ברעדה ובזיעת פחד. במקום נזיפה הוא מקבל היתר כתוב ובו משחק משולש: מוכ"ז — „מוסר כתב זה" — רבי חיים רשאי לכלכל (לפרנס) את חיים שלו (את חייו, ואת עצמו — חיים) ב„מכלכל חיים" של הרב, בניגון.

## בדיחה 2266

רבי שמשון וורטהיימר בווינה היתה לו בת סומית בעין אחת. השיא אותה לרבי יששכר-בּרוּש [20] ופסק לו שבעים אלף ר"ט נדוניה. קראו עליו:

“עי”ן תחת עין…"

הערות שוליים:
- [20] לאחר זמן – רב הכולל של מדינת מורביה.

ביאור: רבי שמשון ורטהיימר היה מעשירי וינה, יהודי חצר מקורב לקיסר. „סומית בעין אחת" — עיוורת בעין אחת; ר"ט — רייכסטאלר, מטבע הכסף הגדול של אותם ימים, ושבעים אלף מהם הם נדוניה אגדית. „עין תחת עין" (שמות כא) נדרש בידי חז"ל כתשלום ממון — הפוגע בעין חברו משלם את דמיה. מכאן העקיצה: הנדוניה העצומה היא הממון הבא „תחת" העין החסרה. דרויאנוב מציין שגליקל מהמלן מספרת בזיכרונותיה על השידוך הזה במשפחת ורטהיימר ועל נדוניה ומתנות בסכומי עתק.

הערת דרויאנוב: חידוד נאה. אם יש בו גם ממש היסטורי —
מסופקני. המונוגראפיות של דוד קויפמן על משפחת וורטהימר אינן
בידי בשעה זו, ואיני זוכר, אם בהן מסופר הדבר. על כל־פנים,
גליקל מהאמלן, שידעה את וורטהימר ואת ביתו, מספרת על
נישואיה של אותה בת, שנישאה לרבי ישׂשכר־בר אשכלות, וסמיות
עיניה אין היא מזכירה אפילו ברמז. ועל הנדוניה והמתנות, שקיבל
אשכלות, אומרת גליקל שהן עלו ליותר משלושים אלף ר״ט.
(Denkwürdigkeiten der Glückel von Hameln" Edit. A.״
Feilchenfeld ברלין 1923, עמ׳ 293). שום רמז לחידוד שלפנינו
איני מוצא גם אצל וואכשטין, שהקדיש בספרו הגדול עשרות עמודים
למשפחות וורטהימר־אשכלות (עי׳: -B. Wachstein, "Die Insch
riften des alten Judenfriedhofes in Wien, II, Index. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2266, עמ' 68) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2267

באמשטרדם היתה אשה עשירה וגאוותנית וחסא שמה. ערב-פסח שלחה להרב רבי אלעזר רוקח הברודי לשאול:

אשה חשובה כמותה צריכה הסיבה, או לאו?

שלח לה רבי אלעזר:

“חזרת אין צריכה הסיבה”. .

(להסברת החידוד החריף שלפנינו: “מרור אין צריך הסיבה… אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, אם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה”, פסחים קח, א. –"חזרת [==מרור] – חסא", שם לט, א. )

ביאור: „הסיבה" היא ההטיה על צד שמאל בסעודת ליל הסדר, דרך בני חורין. הגמרא בפסחים (קח ע"א) קובעת שאישה אינה צריכה הסבה, אך „אשה חשובה — צריכה הסיבה"; ושם גם נפסק שמרור אינו צריך הסבה. במקום אחר (פסחים לט ע"א) מזוהה ה„חזרת", ירק המרור, עם „חסא" — היא החסה. תשובת רבי אלעזר „חזרת אין צריכה הסיבה" היא אפוא הלכה כשרה למהדרין, אלא שהיא נדרשת אל שמה של השואלת: חסא איננה „אשה חשובה" — עלה חסה היא, מרור, וזה דינה.

## בדיחה 2268

פרנסי העדה באו לרבי אלעזר ושאלה בפינם:

כלתה שנת שימושו של “נאמן” העדה, ונחלקו הדעות, אם לבחור בו גם לשנה הבאה, או לאו. והרי הם שואלים, מה דעתו של הרב? אותו יום לא ירד רבי אלעזר ממיטתו מחמת חולי, ונכנסה הרבנית אצלו להרצות לפניו שאלתם של הפרנסים. לאחר שעה מועטת חזרה אליהם ותשובה בפיה:

“אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו [21]”…

הערות שוליים:
- [21] עיין שבת צב, ב.

ביאור: „נאמן" — גזבר הקהילה, הממונה על כספי הציבור. „תברא, מי ששנה זו לא שנה זו" הוא נוסח תלמודי ארמי: כשמתגלה סתירה בין שני חלקי משנה מכריזים „תברא" (שֶׁבֶר — יש כאן סתירה), ומיישבים שמי ששנה (לימד) הלכה זו לא שנה את זו — שני תנאים שונים. אבל בפי רבי אלעזר מתחלפת ה„שנה" מלשון שינון ללשון שנת כהונה, והנוסח הלמדני נעשה פסק מחויך: מי שכיהן שנה זו — לא יכהן בשנה זו הבאה. בעטיפה של לשון על מקורות סותרים הוכרעה השאלה: לא לבחור בו שוב.

## בדיחה 2269

יותר משנהג רבי אליהו ווילנה (הגר"א") כבוד ברבותיו שלימדוהו ש"ס ופוסקים, נהג כבוד במלמד דרדקי, שלימדו אלף-בית. אומר היה רבי אליהו:

הללו, שלימדוני ש"ס ופוסקים, אפשר שטעו בפשטם של דברים, ולא תורת אמת קיבלתי מפיהם. מלמדי זה, שלימדני אלף-בית, תורת אמת קיבלתי מפיו…

ביאור: „מלמד דרדקי" — מלמד תינוקות, המדרגה הנמוכה בסולם המלמדים. הנימוק חד: בפירוש הש"ס והפוסקים ייתכן שרבותיו טעו, שהרי הפשט נתון למחלוקת; אבל באלף-בית אין מקום לטעות — זו „תורת אמת" הוודאית היחידה שקיבל מפי בשר ודם. דרויאנוב מזכיר שלגר"א כמעט לא היו רבותיו כלל: בן שבע למד חודשים אחדים אצל רבי משה מרגלית, בעל „פני משה", ומאז שקד על תורתו מעצמו, בבדידות מופלגת.

הערת דרויאנוב: ״בן־שבע למד (הגר״א) חדשים אחדים
בקידאן (פלך קובנה) אצל רבי משה מרגליות בעל ׳פני־משה׳
על הירושלמי... מכאן ואילך לא היה לו רב, לא למד בשום ישיבה
ולא שימש תלמידי חכמים, אלא מעצמו שקד על התורה יומם ולילה
מתוך התבודדות מופלגה״ (״אשכול״, אנציקלופדיה ישראלית,
כרך שני, עמ׳ 548). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2269, עמ' 69) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2270

רבי יעקב קראנץ המגיד מדובנה חביב היה על הגר"א. פעם אחת בא רבי יעקב לווילנה, ועד שהספיק לנוח מטילטול הדרך נכנס אצל הגר"א. נתן לו הגר"א שלום ואמר לו:

רצונך, רבי יעקב, שתאמר לי משל יפה?

אמר לו רבי יעקב:

משל לעני, שהלך לכפר וקנה עז והביאהּ לביתו. מיד התחילה אשתו חולבת את העז, ולא מצאה בעטינה כלום. ליגלגה על בעלה ואמרה לו: “ברייה זו דומה לעז ואינה עז: חלב אין לה”. החזיק לה בעלה: “ברייה זו עז ממש היא, ויש לה חלק, אלא זה עתה באה מן הדרך עייפה ורעבה וצמאה. האכילי והשקי אותה תחילה, תני לה גם מנוחה לילה אחד ותראי, כמה יהיו עטיניה מלאים חלב”…

(“אהל יעקב” על חמישה חומשי תורה לרבי יעקב דובנה, ווארשה תרל"ד, פתיחה לספר ויקרא, עמוד 11).

ביאור: המשל הוא גם התשובה: המגיד, שזה עתה הגיע מטלטולי הדרך, נתבע לספק „חלב" — משל יפה — בו במקום, והוא נחלץ במשל שכל עניינו שגם עז משובחת אינה נותנת חלב עד שתאכל, תשתה ותנוח. מילא את הבקשה וחמק ממנה בנשימה אחת.

## בדיחה 2271

אמר לו הגר"א לרבי יעקב:

פלא הוא בעיני, כיצד מוצא מר תמיד משל יפה לבאר מקרא קשה?

החזיר לו רבי יעקב:

מורי ורבי, אמשול לך משל. קלע שמלאכתו בכך נכנס לכפר וראה ליד ביתו של איכר כמה וכמה מטרות, ובכולן פגע הכדור בעצם הנקודה המרכזית ולא החטיא אפילו כחוט-השערה לא ימינה ולא שמאלה. תמה ואמר לאיכר: “אני קלע מומחה ומנוסה וזו מלאכתי. אף-על-פי-כן פעמים אני קולע ואיני מחטיא, ופעמים אני קולע ומחטיא. ואילו אתה, איכר פשוט, המטרות הללו מעידות עליך, שאין אתה מחטיא אפילו פעם אחת. כיצד נעשתה ידך אמונה כל-כך?” השיב לו האיכר: “אתה נוקב נקודה מרכזית תחילה, מקיף אותה עיגולים על-גבי עיגולים ולבסוף אתה קולע, ונמצא פעמים אין אתה מחטיא, ופעמים אתה מחטיא. ואילו אני עושה להפך: תחילה אני קולע ונוקב את הנקודה המרכזית, ולסוף אני מקיפהּ עיגולים על-גבי עיגולים, ונמצא שאין אני מחטיא אפילו פעם אחת”. אף אני, רבי, כך: תחילה אני מבאר לי את המקרא הקשה, ולסוף אני מקיפו משל על גבי-משל…

(יהושע-השל הלוי לוין, “עליות אליהו”, ווילנה תרמ"ה, עמוד 72, הערה קטז)

ביאור: מה שקרוי היום „כשל הצלף" — לירות תחילה ולצייר את המטרה סביב הפגיעה — משמש כאן הודאה שנונה של אמן המשלים: אין הוא מחפש משל שיפצח פסוק סתום, אלא קודם מבין את הפסוק, ורק אחר כך מקיף את ההבנה במשלים התפורים לה. לכן אינו „מחטיא" לעולם — והמשל על הקלע הוא עצמו הדגמה חיה של השיטה שהוא חושף.

## בדיחה 2272

מעשה ונזדמן רבי יעקב לביתו של הגר"א בלילה הראשון של שבועות. ישב הגר"א וקרא “תיקון-שבועות”, ורבי יעקב ישב ולמד גמרא. אמר לו הגר"א:

מה טעם אין מר קורא “תיקון-שבועות”?

החזיר לו רבי יעקב:

משל למה הדבר דומה? לצורב שכּלוּ לו מזונותיו בבית חותנו. נמלך ופתח לו חנות, קנה סחורה בנדוניה המועטת שבידו וסידר את הסחורה כולה בחלון-הראווה. אמר לו חותנו: “לא כך היא המידה, אלא מסדרים את הסחורה גופה באיצטבאות, ומניחים ממנה דוגמאות מועטות לחלון”. החזיר לו הצורב: “במה דברים אמורים? חנווני שסחורתו מרובה, והדוגמאות דיין לעצמן. אבל חנווני, שסחורתו מועטת, מי יתן עין בדוגמאות, שיניח בשביל החלון? הווה אומר: הלה אין לו תקנה, אלא שיעשה סחורתו גופה דוגמה”. אף אני ואתה כך. אתה, רבי שסחורתך מרובה, דייך בדוגמאות שב"תיקון-שבועות"; אני, שסחורתי מועטת, מוטב, שהיא גופה תיעשה דוגמה…

ביאור: „תיקון ליל שבועות" הוא סדר הלימוד המסורתי לליל החג: לקט קטעים קצרים מכל ספרי המקרא והמשנה — מעין טעימות מן התורה כולה. „צורב" — תלמיד חכם צעיר; „איצטבאות" — מדפים. משל החנווני הופך את ההצטדקות למחמאה: מי שסחורתו מרובה, כגר"א, די לו להציג בחלון דוגמאות — הוא התיקון; מי שסחורתו מועטת, כמגיד בענוותו, מוכרח להעמיד בחלון את הסחורה עצמה — לשבת על הגמרא גופה. הצטנעות שכל כולה הצדקה מתוחכמת ללימוד עיון על פני אמירת התיקון.

## בדיחה 2273

רבי יעקב נסע בעגלה ופגע בהר. קם וירד מן העגלה. אמר לו העגלון:

רבי, למה ירדת? אדם גדול כמותך חייב סוסי להסיע גם להר.

החזיר לו רבי יעקב:

יודע אני, שאם יתבעני סוסך לדין, יהא הדין עמי, אלא שאין רצוני לדון עם סוס…

ביאור: רבי יעקב ירד מן העגלה כדי להקל על הסוס במעלה ההר, ואת הרחמים הלביש בלשון משפטית: מן הדין ודאי היה זוכה — אבל את הדין הזה יצטרך לטעון נגד הסוס, ועם סוס אין הוא רוצה להתדיין.

## בדיחה 2274

כשייסד רבי חיים, תלמידו של הגר"א, את הישיבה “עץ-חים” בוולוז’ין ושלח משולחיו הראשונים לפרסמהּ בעולם, אמר להם:

ראשית-כל תשאו מפי ברכה לאלו, שאין בית להם.

לא הבינו המשולחים כוונתו של רבי חיים, וביאר להם:

הכתוב אומר: “בית ישראל ברכו את ה', בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', יראי ה' ברכו את ה'” [22], הרי, שיראי ה' אין בית להם…

הערות שוליים:
- [22] תהלים קלה, יט-כ.

ביאור: „משולחים" — שליחי הישיבה המחזרים בקהילות לאסוף תרומות. הדרוש נסמך על תהילים (הערה [22]): „בית ישראל ברכו את ה', בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', יראי ה' ברכו את ה'" — שלוש הקבוצות הראשונות באות עם „בית", והרביעית בלעדיו. מכאן, בדקדוק דרשני מחויך, שיראי ה' אין להם בית: יראת שמים אמיתית שוכנת דווקא אצל חסרי הבית והרכוש, ומפיהם יש לשאת ברכה תחילה.

## בדיחה 2275

לאחר שייסד רבי חיים את הישיבה ונקבצו ובאו אליו כמה “פרושים”, התחילו מרננים אחריהם בוולוז’ין, ש"הפרישות" מביאה אותם לידי מקרי-לילה.

פעם אחת באה כובסת לרבי חיים ופרשה לפניו כותנות, שניתנוּ לה לכביסה, ואמרה:

בוא וראה, רבי; הכותנות הללו של תלמידיך הן…

החזיר לה רבי חיים:

תנוח דעתך. כותונת מגיעה עד הצוואר, תורה מגיעה עד לשמים…

ביאור: „פרושים" — אברכים נשואים שפרשו מבית ומשפחה ללימוד רצוף בישיבה; „מקרי לילה" — קרי, שנחשב סימן מביש להרהורי עבירה, והרינון בעיירה היה שהפרישות מביאה את הבחורים לידי כך. מול הכותנות שפרשה הכובסת כראיה אין רבי חיים מכחיש, אלא מציב יחס גבהים: הכותונת — והכתם שעליה — מגיעים עד הצוואר בלבד; תורתם של תלמידיו מגיעה עד לשמים.

## בדיחה 2276

רבי חיים מצא לתלמידיו כשהם מבלים שעתם בשיחה בטילה בשבת. אמר להם:

עד שאתם עוסקים בשיחה בטילה, מוטב, שהייתם ישנים ומקיימים את הנוטריקון: “שבת – שינה בשבת תענוג”.

אמר לו תלמיד אחד:

רבי, אני דורש נוטריקון אחר: “שיחה בשבת תענוג”.

החזיר לו רבי חיים:

עליך אמר קרא: “לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו” [23]…

הערות שוליים:
- [23] קהלת י, ב. – “שינה” – שי"ן ימנית; “שיחה” – שי"ן שמאלית.

ביאור: „נוטריקון" — דרשת ראשי־תיבות. הנוטריקון המפורסם דורש: שבת = „שינה בשבת תענוג", והתלמיד שנתפס מפטפט מציע נוסח נוח לו: „שיחה בשבת תענוג". רבי חיים מכריע בפסוק מקהלת — „לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (הערה [23]) — על סמך דקות של כתב: „שינה" נפתחת בשי"ן ימנית (שׁ, הנקודה מימין), „שיחה" בשי"ן שמאלית (שׂ). החכם, שלבו לימין, בוחר בשינה; הכסיל, שלבו לשמאל — בשיחה. וכך „הוכח" מן הפסוק עצמו שהתלמיד כסיל, בלי שנאמרה מילת גנאי אחת.

## בדיחה 2277

שאל אפיקורס אחד את רבי חיים:

מה צורך יש לו לאדם בזקן? שמא סנטר מגולח אינו נאה יותר?

החזיר לו רבי חיים:

מה צורך יש לו לגן בגדר? שמא מקום מרווח ומפולש אינו נאה יותר? הווה אומר: יש צורך בגדר, שלא ייכנס חזיר לתוך הגן. אף בזקן יש צורך, שלא ייכנס טמא לתוך הפה…

ביאור: „אפיקורס" — כופר, ובהקשר הדור: משכיל מגולח־סנטר. רבי חיים הופך את טיעון היופי: הגדר סביב הגן אינה עומדת לנוי אלא כדי שלא ייכנס חזיר — והזקן הוא גדר לפה, שלא ייכנס לתוכו „טמא", כלומר מאכל אסור. והעקיצה הסמויה: המגולח, נטול הגדר, כנראה כבר מכניס את החזיר לפיו.

## בדיחה 2278

הגר"א ותלמידו המובהק רבי זלמן מוולוז’ין, אחיו של רבי חיים, ישבו וגרסו יחדיו בלילה. תקפה שינה את רבי זלמן, וראשו מט לשולחן. הפסיק הגר"א משנתו, קם ממקומו ותמך בידיו את ראשו של רבי זלמן, שלא יישמט מעל השולחן. אותה שעה נפתחה הדלת ונכנס אחד ממקורביו של הגר"א. הקדימו הגר"א ולחש לו:

הס! כל התורה כולה מונחת עתה בידי…

ביאור: הגר"א הוא הגאון מווילנה (1720–1797), גדול חכמי הדור; „גרסו" — למדו. רבי זלמן מוולוז'ין נחשב לעילוי מופלא, מי שעתיד התורה תלוי בו. לכן הלחישה „כל התורה כולה מונחת עתה בידי" נכונה פעמיים: כפשוטה — הראש שבידיו הוא ראשו של מי שהתורה כולה בתוכו; וכהיפוך מפתיע של סדרי בית־המדרש — גדול הדור מפסיק את לימודו ועומד לשמש משענת לתלמידו הישן, ורואה דווקא בכך את שירות התורה הגבוה ביותר.

## בדיחה 2279

ערב-שבת שב רבי זלמן מן המרחץ וכותונת אין בידו.

אמרה לו אשתו:

כֻּתנתך היכן?

השיב רבי זלמן:

היה שם, במרחץ, עני אחד והחליף כותנתי שלי בכותנתו שלו.

תמהה האשה ושאלה:

וכותנתו שלו היכן היא?

החזיר רבי זלמן:

אותו עני שכח ולא הניח כותנתו שלו…

ביאור: רבי זלמן, למדן תמים ורחוק מענייני העולם, מסרב לחשוב שגנבו את כותנתו: בעיניו זו „החלפה". אלא שמשנשאל היכן הכותונת שקיבל בתמורה, מתברר שהעני „שכח" להשאיר אותה — כלומר החלפה שבה צד אחד נותן הכול והשני כלום, גנבה פשוטה. צחוק של חיבה על צדיק שטוב לבו אינו מניח לו לקרוא לגנב גנב.

## בדיחה 2280

רבי יצחק, בנו וממלא מקומו של רבי חיים, בא מוולוז’ין למינסק להשמיע ברבים על צורכי הישיבה. למחר דרש בבית-המדרש הגדול, ונתמלא הבית אדם רב, וגדול היה הדחק. פתח רבי יצחק ואמר:

כתוב בתורה: “כי תשא את ראש בני-ישראל, ונתנו איש כופר נפשו… ולא יהיה בהם נגף” [24]. וקשה: למה הוצרך המקום לעשות מחצית השקל תריס בפני הנגף? יגער בו, ולא יהיה. אלא עניינו של הכתוב כך הוא: אמר הקדוש ברוך-הוא למשה: “כי תשא את ראש בני-ישראל”, ובוודאי גדול יהיה הדחק וישראל יגפו זה את זה, שזריזים הם למצוות, – “ויתנו איש כופר נפשו”, יהא קיומה של המצוה תלוי בממון, וממילא “לא יהיה בהם נגף”, אלא אדרבה, איש-איש מישראל יאמר בלבו: עדיין יש שהות בידי, ואין למהר… כשאני רואה – הוסיף רבי יצחק, – כמה גדול הדחק עכשיו בבית-המדרש, אף אני אומר לכם: ידוֹע תדעוּ, שלא לשם דרשה, אלא לשם “מחצית-השקל” באתי לכאן…

הערות שוליים:
- [24] שמות ל, יב.

ביאור: הרקע: פרשת מחצית השקל (שמות ל, יב — הערה [24]). כשמונים את בני ישראל, נותן כל אחד מחצית השקל „כופר נפשו", „ולא יהיה בהם נגף" — מגפה. רבי יצחק „מקשה": למה צריך כסף כדי למנוע נגף? ו„מתרץ" בתובנה מפוכחת על טבע האדם: בשעת המפקד היו ישראל, הזריזים למצוות, נדחקים ורומסים זה את זה; משנתלה קיום המצווה בממון — נרגעו כולם, שהרי לתת כסף איש אינו ממהר („עדיין יש שהות בידי"). ומכאן החץ אל הקהל הנדחק בבית־המדרש: אם צפוף כאן כל־כך, סימן שטרם הבינו שבא לגבות כסף לישיבה — וברגע שיבינו, ייעלם הדוחק מאליו.

## בדיחה 2281

“הרב לפורים” של ישיבת וולוז’ין [25] היה נוהג לחקות בשעת חדווה דרכי לימודו, מנהגיו ותנועותיו של ראש-הישיבה. והיה מעשה והגדיש את הסאה והעליב בחיקוייו את רבי יצחק. ולמחר, כשפג יינו של “הרב”, בא אצל רבי יצחק והתחטא לפניו, שאין אדם נתפס על יינו. אמר לו רבי יצחק:

משל הדיוט אומר: “כל מה שיש לפיכח בריאתו, יש כנגדו לשיכוֹר בלשונו”. וקשה: טבח הלוקח שור לשחיטה וחושש, שמא תמצא לו סירכה בריאתו, יקדים וישקה אותו יין, ויסתכל בלשונו ויראה מה שיש לו בריאתו? אלא – אין מביאים ראיה מן השור…

הערות שוליים:
- [25] עיין “ציונים” לסימן 2214.

ביאור: „הרב לפורים" — תלמיד שמונה ברשות לשמש „רב" ליום אחד ולחקות בפורים את ראש הישיבה; „אין אדם נתפס על יינו" — אין מאשימים אדם על מה שעשה בשכרותו. רבי יצחק עונה בפתגם עממי ברוח „נכנס יין יצא סוד": מה שהפיכח מצניע ב„ריאתו" (בתוך־תוכו), השיכור מוציא בלשונו — כלומר העלבונות ששמעתי מפיך השתוי הם האמת שבלבך הפיכח. את זה הוא עוטף ב„קושיה" למדנית מבודחת: אם כך, טבח החושש שמא תימצא „סירכה" (פגם הפוסל את הבהמה) בריאת שורו — ישקה אותו יין ויקרא את מצב הריאה מלשונו? והתירוץ, במטבע תלמודי: „אין מביאים ראיה מן השור" — משחק כפול על ראיה/ריאה. הסליחה ניתנה, שהרי אדם אינו שור; אבל הרמז ברור — האמת כבר נאמרה.

## בדיחה 2282

רבי יצחק היה מתיירא מן הרעמים. פעם אחת, בשעת זוועה אמר לתלמידיו:

כמה אני נהנה מן הרעמים!

תמהו התלמידים, ואחד מהם שאל:

רבי, כיצד אתה נהנה, ואנו כולנו יודעים, שאתה מתיירא?

החזיר לו רבי יצחק:

שוטה שבעולם, וכי בשביל שלא אהנה, לא יהיו רעמים? ובכן, מוטב שאהנה…

ביאור: היגיון מפוכח שמנצח את הפחד בהחלטה: הרעמים יבואו בין אם יפחד ובין אם ייהנה — ואם אין ברירה בין רעמים לשקט, יש ברירה בין סבל להנאה. „ובכן, מוטב שאהנה".

## בדיחה 2283

בזמן נשיאותו של רבי אליעזר-יצחק פריד, חתנו של רבי יצחק, שימש בישיבה של וולוז’ין משגיח פיקח, ורבי אליקום שמו. פעם אחת בא אצלו בחור מגודל זקן וביקש להיות מתלמידי הישיבה. אמר לו רבי אליקום:

בן כמה אתה?

השיב הבחור:

בן שבע-עשרה אני.

נסתכל רב אליקום בזקן המגודל של הבחור ואמר לו:

כמה נשתנו הדורות! בשעתי, כשהייתי בן-גילך כבר מלאו לי עשרים…

ביאור: „משגיח" — הממונה בישיבה על סדרי הלימוד וההתנהגות. תשובת רבי אליקום היא משפט בלתי־אפשרי בכוונה — אי־אפשר להיות בן עשרים באותו גיל שבו אתה בן שבע־עשרה — וכך הוא רומז לבחור מגודל הזקן, בלי להאשימו במילה, שהוריד לעצמו כמה שנים טובות.

## בדיחה 2284

רבי אליקום היה אומר:

אותו תבשיל של גריסים, שהליטאים כרוכים אחריו, דומה לפרה אדומה. מה פרה אדומה אין לה טעם, אף תבשיל זה אין לו טעם; מה פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, אף תבשיל זה כך: מרפא חולים ומחליא בריאים…

ביאור: „גריסים" — דייסת שעורה, מאכל היסוד של יהודי ליטא; „כרוכים אחריו" — מחבבים אותו מאוד. „פרה אדומה" (במדבר יט) היא הדוגמה המובהקת לחוק בלא טעם — מצווה שאין השכל משיגה — ופִּלאה הגדול: אפרה מטהר את הטמאים, אך כל העוסקים בהכנתו נטמאים. רבי אליקום דורש את הדייסה במבנה המדרשי „מה… אף…": „אין לה טעם" מתהפך מהיעדר נימוק להיעדר טעם בפה, והפרדוקס ההלכתי נעשה „מרפא חולים ומחליא בריאים". עקיצה למטבח הליטאי בכליו המכובדים ביותר של בית־המדרש.

## בדיחה 2285

רבי נפתלי-צבי=יהודה ברלין (“הנצ”יב") ורבי יוסי-בּר סולובייציג שימשו בזמן אחד ראשי-ישיבה בוולוז’ין, ודבוּבים היו זה לזה, וגם מובדלים היו זה מזה בדרכי לימודם. גדולתו של הנצ"יב היתה בשקידה ובבקיאות, ושל רבי יוסי-בּר –בעיון ובסברה.

פעם אחת שבחו לו לרבי יוסי-בּר בהנצי"ב, שהוא עוסק בתורה יומם ולילה ויודע כל התורה כולה. נענה רבי יוסי-בר ואמר:

עוסק בתורה יומם ולילה – אמת, יודע את התורה – מסופקני. הואיל והוא לומד תמיד, אימתי יש לו שהות לדעת?…

ביאור: הנצי"ב ורבי יוסי־בר סולובייצ'יק עמדו בעת אחת בראש ישיבת וולוז'ין, „דבובים" — שרויים באיבה — זה לזה, והפוכים בדרכם: הנצי"ב איש השקידה והבקיאות (לכסות הכול), רבי יוסי־בר איש העיון והסברה (להעמיק במעט). עקיצתו הופכת את השבח על ראשו: מי שלומד בלי הרף אינו עוצר לעולם לחשוב, ולכן „אימתי יש לו שהות לדעת?". דרויאנוב מציין שלפי מסורת אחרת אמר זאת הנצי"ב עצמו על תלמיד שהפריז בהתמדה.

הערת דרויאנוב: לפי הרב מ׳ ברלין אמר כך הנצי״ב עצמו
לתלמיד, שהיה מופלג בהתמדה יותר מדי (״פון וואלוז׳ין ביז
ירושלים״ א׳, עמ׳ נה). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2285, עמ' 73) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2286

לסוף נדחה רבי יוסי-בר מפני הנצ"יב מן הישיבה, והטינה שהיתה בלבו על הנצ"יב גדלה עוד יותר. וכשנדפסו “השאילתות” של רב אחאי גאון עם פירושו המפורסם של הנצ"יב “עמק שאלה”, פגע בו רבי יוסי-בּר בנצ"יב פגיעה קשה ואמר:

גרסינן במסכתא כתובות: “מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת בשישים ריבוא, והני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא”. פירש רש"י: “וממילא שמעינן, דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין”. אף הוסיף רש"י: “בשאילתות דרב אחאי מצאתי כן” [26]. וקשה: הואיל וּברי לו לרש"י, שדבר זה מובן מאליו, למה הוצרך להוסיף, שכך מצא ב"שאילתות"? אלא רש"י חשש, שמא יתמה מי-שהוא וישאל: היכן בכלל מצינו אדם מישראל, שלא קרא ולא שנה? הקדים והוסיף: “בשאילתות דרב אחאי מצא כן”…

הערות שוליים:
- [26] כתובות יז, ב.

ביאור: הרקע לעקיצה: רבי יוסי־בר נדחה מראשות ישיבת וולוז'ין מפני הנצי"ב, וזה פרסם את „העמק שאלה" — פירוש ל„שאילתות" של רב אחאי גאון, מגאוני בבל. הגמרא בכתובות (הערה [26]) קובעת שמבטלים תלמוד תורה כדי להשתתף בהלוויית מת, ורש"י שם מסיק שלמי שלא קרא ולא שנה — בור גמור — אין מבטלים, ומוסיף: „בשאילתות דרב אחאי מצאתי כן". רבי יוסי־בר „מקשה": אם הדבר מובן מאליו, למה נזקק רש"י לציין מקור? ו„מתרץ": רש"י חשש שיתמה השואל — היכן בכלל מוצאים יהודי שלא קרא ולא שנה? לכן הקדים והשיב: ב„שאילתות" מצא אחד כזה. כלומר: אצל פרשן ה„שאילתות", הנצי"ב עצמו, מצוי הבור המבוקש. עלבון ארסי בתחפושת מושלמת של קושיה ותירוץ.

## בדיחה 2287

לימים נתפייס רבי יוסי-בּר לנצ"יב, וגם השיא לרבי חיים בנו את נכדתו של הנצ"יב – את בתו של רבי רפאל שפירא, שהיה חתנו של הנצ"יב.

אל החתונה באו כמה מגדולי הרבנות, ובשעת הסעודה ישבו והתפלפלו בהלכה. אמר להם רבי יוסי-בּר:

רבותי, עד שאתם מתפלפלים בדברי תורה, בואו ונקיים דברי תורה ונשמח חתן וכלה. ואני ראשון. יטרח נא מחותני הנצ"יב ויניח ארבעה רובלים בארבע רוחות השולחן, ויעמיד כוס ריקה באמצע השלחן, ואני לא אגע לא ברובלים, לא בשולחן ולא בכוס, אומר רק מילים מעטות, ומיד ימצאו הרובלים בתוך הכוס, ובשכר חריפות זו לי יהיו.

הסכים הנצ"יב והניח את הרובלים והעמיד את הכוס. אמר רבי יוסי-בּר לחתן:

חיים בני, קח את הרובלים ושים אותם בתוך הכוס.

קיים רבי חיים מצות כיבוד-אב ועשה כדברי רבי יוסי-בּר. מיחה הנצ"יב ואמר:

אין זו חריפות אלא אונאה.

והתחילו שניהם דנים לפני הרבנים, שהיו שם. לסוף פסקו הרבנים, שהדין עם רבי יוסי-בּר, משום שגם אונאה זקוקה לחריפות.

הנצ"יב קיבל את הדין; רבי יוסי-בּר לא קיבל, נענה ואמר:

מחותני הנצ"יב יכול לטעון טענה יפה ולפטור עצמו מן הדין: בשביל לרמות אותו אין צורך בשום חריפות שבעולם…

ביאור: „מחותן" — אבי אחד מבני הזוג כלפי משפחת הצד השני; „אונאה" — מונח הלכתי לרמייה; החתן הוא רבי חיים סולובייצ'יק, לימים „רבי חיים מבריסק" הנודע. ה„קסם" אינו אלא תרגיל בניסוח: רבי יוסי־בר הבטיח שהוא לא ייגע בכלום — ופקד על בנו לגעת. אבל הפואנטה האמיתית באה אחרי פסק הרבנים („גם אונאה זקוקה לחריפות"): הזוכה עצמו מערער על זכייתו ומלמד „זכות" על מחותנו — הנצי"ב יכול היה להיפטר בטענה שכדי לרמות אותו אין צורך בשום חריפות. כלומר: אתה תמים כל־כך, שרמייתך אינה מזכה אפילו בתואר „חריף". שיא העקיצה מוגש כוויתור אדיב.

## בדיחה 2288

רב קבל על בני-עירו לפני הנצ"יב, שהם אינם נוהגים בו כבוד מחמת שהוא עוסק גם בפרקמטיה, ולהסתלק מן הפרקמטיה אינו רוצה ואינו יכול משום שהוא צריך לה ורואה ברכה בה. אמר לו הנצ"יב"

הכל צריכים למחט. סתם-אדם משתמש בה ומצניעה, אבל מי שיוצא במחטו לשוק, מעיד על עצמו שחייט הוא…

ביאור: „פרקמטיה" — מסחר. משל הנצי"ב מבחין בין צורך לזהות: הכול נזקקים למחט מדי פעם, אבל מי שמסתובב בשוק ומחטו בידו מכריז על עצמו חייט. כך הרב: לא המסחר עצמו גוזל את כבודו אלא פומביותו — רב שכל העיר רואה אותו בעסקיו, בעיני הבריות הוא סוחר ולא רב. והתרופה משתמעת: הצנע את המחט.

## בדיחה 2289

באחוזה סמוכה לוולוז’ין ישבה אשה עשירה ומרים שרלת היה שמה [27]. פעם אחת, בחורף קשה, שלחה להנצ"יב כמה עגלות טעונות עצים – מתנה לעניים. החזיר לה הנצי"ב מכתב-תודה, וגראש המכתב כתב: “להאשה החשובה וכו' מרת מרים שרלד” (בד"לת ולא בת"יו). תמהו הכל:

הנצ"יב הדייקן כיצד בא לידי טעות זו!

נענה אחד מחריפי הישיבה ואמר:

הנצ"יב לא טעה. אדרבה, הוא דייק וכתב כך, בשביל שהתכוון לנוטריקון אחר: “שבחו רבנן לדציבי” [28].

הערות שוליים:
- [27] “שרלת” – שם משפחה חשובה, ונוטריקון הוא זה: “שלום רב לאוהבי תורתך”. עיין מאיר היילפרין, “ספר הנוטריקון”, ווילנה תרע"ב, עמוד 254.
- [28] ידוע מה שמסופר בגיטין, דף נו, על שלושה שפירנסו את ירושלים בשנות המצור: אחד פירנסה בחיטים ושעורים, אחד – ביין, מלח ושמן, ואחד – בעצים (“ציבי”), ו"שבחו רבנן לדציבי".

ביאור: הגמרא בגיטין נו (הערה [28]) מספרת על שלושה עשירים שפרנסו את ירושלים הנצורה — אחד בחיטים ושעורים, אחד ביין, מלח ושמן, ואחד בעצים („ציבי" בארמית) — „ושבחו רבנן לדציבי": את בעל העצים שיבחו החכמים במיוחד. חריף הישיבה „מיישב" את שגגתו של הנצי"ב, שנודע בדייקנות שאינה מחטיאה: הד' שבסוף „שרלד" אינה טעות אלא נוטריקון — ראשי התיבות ש־ר־ל־ד של „שבחו רבנן לדציבי" — מחמאה תלמודית מוצפנת לאישה ששלחה עגלות עצים לעניים.

## בדיחה 2290

מצאו בישיבה של וולוז’ין חבורה של תלמידים בטלים מדברי תורה ושוקדים על “הבוקר אור” של גוטלובר. הגיע הדבר להנצ"יב, פסק דינם ואמר:

להם תחילת הכתוב עיקר: “הבוקר אור”, ואני אקיים בהם המשכו: “והאנשים שֻׁלחוּ [29]”…

הערות שוליים:
- [29] בראשית מד, ג.

ביאור: „הבוקר אור" — כתב־העת של הסופר המשכיל אברהם־בר גוטלובר, ספרות אסורה בתכלית בישיבה. שמו לקוח מפתיחת הפסוק בבראשית מד, ג: „הבוקר אור והאנשים שֻלחו" — שילוחם של אחי יוסף ממצרים. הנצי"ב חורץ: התלמידים אימצו את ראש הפסוק, ואני אקיים בהם את סופו — „והאנשים שולחו", גירוש מן הישיבה. גזר הדין כתוב באותו פסוק עצמו שממנו נטל העיתון האסור את שמו.

## בדיחה 2291

רבי רפאל הכהן שפירא, חתנו של הנצ"יב, שימש זמן-מה בוולוז’ין משנה ראש-ישיבה להנצ"יב. ושתקן מופלא היה רבי רפאל כל ימיו. אמר לו אחד ממקורביו:

רבי, כיצד אין אתה עייף מן השתיקה?

החזיר לו רבי רפאל:

מודה אני: השתיקה מעייפת אותי מאד, וכדי לנוח הימנה אני חוזר ושותק…

ביאור: פרדוקס מהודק של השתקן המושבע: גם המנוחה מן השתיקה היא שתיקה — אין לו „מצב" אחר, ואין יציאה אל הדיבור. והתשובה הקצרצרה עצמה מדגימה את השיטה.

## בדיחה 2292

כמה שנים קודם מותו של הנצ"יב שימש נכדו רבי חיים סולוביציג משנה ראש-ישיבה לו. ונוהג היה רבי חיים לטייל ארוכות וקצרות עם מופלגי הישיבה כשידו רכובה על שכמם דרך חיבה. ועל תלמידים שנודעה להם חיבה כזו מאת רבי חיים, היה הזקן הנצ"יב אומר:

ר' חיים בצווארו – ויעסוק בתורה? [30]…

הערות שוליים:
- [30] השווה: “ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?”, קידושין כט, ב.

ביאור: הגמרא בקידושין כט ע"ב שואלת: „ריחיים בצווארו — ויעסוק בתורה?" (הערה [30]) — מי שאבן־ריחיים של פרנסת אישה וילדים תלויה על צווארו, איך ילמד? הנצי"ב מחליף „ריחיים" ב„ר' חיים", הנשמעים כמעט זהים: תלמיד שידו של ר' חיים רכובה לו על הצוואר בטיולים ארוכים — אימתי ילמד? עקיצת חיבה של הסב הזקן לנכדו, רבי חיים סולובייצ'יק, מנוסחת במטבע לשון תלמודי.

## בדיחה 2293

כשנדפסו “שאלות ותשובות בית-הלוי” של רבי יוסי בר, אמר לו אחד ממקורביו:

רבי, תמה אני, שכמה מחידושיו של מר מצאתי בספריהם של אחרים. החזיר לו רבי יוסי-בר:

מה תימה יש כאן? המהלך בדרך ישרה פוגש רבים אחרים מהלכים בדרך עמו; המהלך בדרך עקלתון מהלך יחידי…

ביאור: המקורב רומז לחוסר מקוריות — חידושיך כבר כתובים אצל אחרים. רבי יוסי־בר הופך את הפגם לראיה: ההולך בדרך הישרה של האמת פוגש בה בהכרח הולכים רבים; רק ההולך ב„דרך עקלתון" — דרך עקומה ומפותלת — בטוח שאיש אינו צועד עמו. דרויאנוב מציין מקבילה בקובץ הסיפורים הגרמני של מרטין מונטנוס בן המאה השש־עשרה.

הערת דרויאנוב: כבר שם הליצן מונטאנוס עצה טובה בפיו
של פיקה אחד, לאמר: ״היוצא למסעיו ואין הוא בקי בדרכים, אל
יסור מדרך־המלך הישרה, ואל יטה לדרך־עקלקלון: מובטח לו,
שיפגוש רבים אחרים, והם יורוהו, לאן יובילוהו רגליו״ (Der
"Wegkürtzer des Martin Montanus, עמ׳ 124. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2293, עמ' 76) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2294

היה לו לרבי יוסי-בר סיכסוך עם אדם אחד, וכשעמדו שניהם לדין, נכשל רבי יוסי-בר בטענותיו. עקצו בעל-דינו ואמר לו:

תמה אני על פיקח כמותו, שנשמעה מפיו טענה של-שטות.

החזיר לו רבי יוסי-בּר:

ולטעמך, כשהקדוש ברוך-הוא מבקש לקיים “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל” [31], במי יקיים – שמא בטיפש כמוך?…

הערות שוליים:
- [31] ישעיה מד, כה.

ביאור: „משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיהו מד, כה — הערה [31]): האל מכשיל את החכמים ומבלבל את דעתם. תשובת רבי יוסי־בר: כשהקב"ה רוצה לקיים את הפסוק, הוא זקוק דווקא לחכם — שהרי רק דעת צלולה אפשר לסכל; טענת השטות שלי היא אפוא ראיה לחוכמתי. ואילו בטיפש כמוך אין לפסוק מה לעשות — דעתו מסוכלת ממילא. העלבון חוזר אל שולחו בכוחו של פסוק.

## בדיחה 2295

אחד מבניו של רבי יוסי-בּר נשתדך ופסק לו אבי-הכלה נדוניה שלושה אלפים. זחה עליו דעתו והתחיל מתייהר כלפי חבריו.

אמר לו רבי יוסי-בּר:

טועה אתה, בני, ולחינם אתה מתייהר. לי ולא לך פסקו את הנדוניה.

נעלב הבן ואמר לו:

אבא, שמא מכאן ראיה, שאין אתה ראוי אלא לשלושה אלפים?

הקפיד רבי יוסי-בּר והחזיר לו:

שוב אתה טועה, בני. אני ראוי להרבה יותר. ולמה לקיתי? משום שידך באמצע…

ביאור: „נדוניה" — הסכום שאבי הכלה מתחייב לתת לזוג, ובעולם הלמדנים גובהה נמדד לפי ייחוס המשפחה שאליה משתדכים; „זחה עליו דעתו" — התמלא גאווה. רבי יוסי־בר מנחית על בנו מכה כפולה: תחילה — הנדוניה נפסקה בזכות האב המפורסם, לא בזכות החתן; וכשהבן עוקץ בחזרה („אם כך, שוויך שלושה אלפים בלבד"), באה השנייה: שוויי גבוה בהרבה, אלא ש„ידך באמצע" — צירופו של הבן לעסקה הוא שהוריד את המחיר.

## בדיחה 2296

רבי יוסי-בּר נסדמן לחתונה עשירה, וכמה גדולי-תורה היו שם בין המסובים. היה שם גם בדחן מפורסם, וביקש אף הוא להראות כוחו בדברי-תורה: צירף הרבה מקראות ומאמרי חז"ל ועשה אותם מחרוזת של חרוזים לכבוד החתן והכלה והמחותנים, כדרך הבדחנים. לאחר שסיים, אמר לו רבי יוסי-בּר:

יישר כוחך! ובתורת שכר-טירחה אספר לך מעשה שהיה. כפרי אחד היתה לו בביתו איצטבה מלאה ספרים. פעם אחת נכנס אצלו אורח וראה: הכפרי מוציא מתוך האיצטבה שורה שלימה של ספרים ומניחם זה על-גבי זה. עמד האורח ותמה: “כמה גדול בתורה אדם זה, שזקוק הוא לכל הספרים הללו בבת-אחת!” – לסוף עלה הכפרי על-גבי ערימת הספרים, הגיע בידו עד לראש האיצטבה והוריד מעליה גבינה נוקשה…

ביאור: „בדחן" — משמח החתונות המקצועי, שנהג לחרוז פסוקים ומאמרי חז"ל לכבוד החתן והכלה; „איצטבה" — מדף ספרים. המשל שרבי יוסי־בר „משלם" בו לבדחן הוא הוא העלבון: כמו הכפרי, שערם ספרים לא כדי ללמוד בהם אלא כדי לטפס עליהם ולהוריד גבינה, כך הבדחן עורם מקראות ומאמרים לא לשם תורה אלא כשרפרף להגיע אל ה„גבינה" שלו — הצחוק והשכר. וכל זה נאמר לו בנוכחות גדולי התורה שביקש להרשים.

## בדיחה 2297

שאל מחבר אחד את רבי אריה-ליב הלר, בעל “קצות החושן”, ואמר לו:

ילמדני מר, מה טעם חידושי-תורה שלו מקובלים על הלומדים, וחידושי-תורה שלי אינם מקובלים על הלומדים?

אמר לו רבי אריה-ליב:

אימתי כותב מר חידושי-תורה שלו?

השיב הלה:

מובן מאליו שאני כותב אותם בשעה שדעתי צלולה עלי.

החזיר לו רבי אריה-ליב:

אני איני נוהג כך. חידושי שלי אני כותב תיכף כשהם עולים במחשבה לפני, ולאחר זמן, כשדעתי צלולה עלי, אני מוחק…

ביאור: רבי אריה־ליב הלר הוא בעל „קצות החושן", מספרי היסוד של הלמדנות. תשובתו, ענווה שכולה עוקץ: ההבדל בין חידושים מקובלים לדחויים אינו ברגע הכתיבה אלא ברגע המחיקה. הוא כותב הכול בשעת ההתלהבות ומוחק בצלילות הדעת — ואילו המחבר המתלונן, הכותב „בדעה צלולה", כנראה אינו מוחק כלום.

## בדיחה 2298

רבי יעקב משולם אורנשטיין, בעל “ישועות יעקב”, היה עשיר מופלג. פעם אחת בא מלבוב לסטרי והלך להקביל פניו של רבי אריה-ליב הלר, ששימש שם ברבנות והיה עני מדוכא. לאחר שרבי יעקב משולם יצא, אמרו לו לרבי אריה-ליב:

כמה גדול כבוד התורה בימינו! רב מפורסם ועשיר מופלג כרבי יעקב-משולם לא חס על טרחתו וירד לסימטה רחוקה וסרוחה בשביל להקביל פניו של מר.

החזיר רבי אריה-ליב:

הפך הדברים: כמה ירוד כבוד התורה בימינו! אילו רבי יעקב-משולם רק גדול בעושר, כלום היה טורח ויורד אלי? עכשיו, שנענש והוא גם גדול בתורה, הגיע לידי כך, שירד אלי…

ביאור: „להקביל פנים" — לבוא לברך אדם חשוב. בעל „ישועות יעקב" היה רבה העשיר של לבוב הגדולה; בעל „קצות החושן" — רב עני ומדוכא בעיירה סטרי. בני העיר רואים בביקור כבוד גדול לתורה, ורבי אריה־ליב הופך: אילו היה האורח גדול רק בעושר, לא היה טורח לרדת לסמטה סרוחה אל עני; הוא ירד אליי רק מפני ש„נענש" והוא גם גדול בתורה. כלומר: בדור הזה העושר מרומם את בעליו, והתורה — היא שגוררת אותו מטה, אל הסמטאות.

## בדיחה 2299

כשישב רבי מאיר וייל על כיסא הרבנות בברלין, שימש שם חזן בבית-הכנסת הגדול אדם אחד ושמו רבי אשר ליאון. פעם אחת אמר לו רבי מאיר:

כל מה שאמרו בחזן חילופו במר. סתם חזן – שוטה; מר – פיקח. סתם חזן עם הארץ; מר – בר אוּריין. סתם חזן – עני; מר – בעל-נכסים. סתם חזן יודע שיר ונגינה; מר – אינו יודע…

ביאור: „מר" — כינוי כבוד לנוכח, „כבודו"; „בר־אוריין" — בן תורה, למדן. הדימוי העממי של החזן: שוטה, עם־הארץ ועני — אבל בעל שיר. רבי מאיר הופך בחזן שלו את הקלישאות אחת לאחת, שבח על גבי שבח — עד ההיפוך האחרון: את הדבר האחד שחזן באמת חייב לדעת, שיר ונגינה, דווקא הוא אינו יודע.

## בדיחה 2300

אמרו עליו על רבי אברהם דאנציג:

כל מה שייצר היה שמו "אדם: “חיי-אדם”, “נשמת-אדם”, “חכמת-אדם”, “בינת-אדם”. אף בן יחיד היה לו, וקראו לו – פרא-אדם…

ביאור: כל ספריו של רבי אברהם דנציג נושאים את המילה „אדם": „חיי־אדם" ו„חכמת־אדם" (מספרי ההלכה הנפוצים ביותר), „נשמת־אדם" ו„בינת־אדם". הבדיחה משלימה את הסדרה: גם ה„חיבור" היחיד שהעמיד בבשר ודם — בנו — נכנס לתבנית, אלא שכינויו „פרא־אדם", לשון הכתוב על ישמעאל (בראשית טז, יב): אדם פרוע. דווקא מי שמילא את העולם ב„אדם" יצא לו „אדם" אחד — פרא.

ומיהו הבן? כאן נפרדת הבדיחה מן ההיסטוריה: [לרבי אברהם דנציג](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%93%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%92) היו בנים, ובהם רבי יצחק, שנשא את נכדת הגאון מווילנה — ייחוס מכובד למדי, ולא ידוע דבר על בן „פרא". ה„בן היחיד" שיצא פרא־אדם הוא ככל הנראה המצאת הבדיחה עצמה: היא זקוקה לו כדי להשלים את סדרת ה„אדם" — שהרי העוקץ מכוון אל תבנית השמות, לא אל אדם ממשי.

## בדיחה 2301

דייגי ווילנה הפקיעו שכר הדגים, ורוב הציבור לא יכול לעמוד ביוקר זה, והעניים לא היה בידם לקנות דגים לכבוד שבת ויום-טוב. שלח המגיד רבי יחזקאל-פייבל לקרוא את הדייגים והתרה בהם:

אם יחזרו בהם ויורידו את השער – מוטב, ואם לאו יכריז איסור על אכילת דגים.

לא נשמעו לו הדייגים, והכריז איסור על אכילת דגים בין בחול ובין בשבת ויום-טוב. עברו שבוע, שבועיים – אין קונה דגים. ראו הדייגים שכלתה אליהם הרעה, ובאו אל רבי יחזקאל-פייבל והתחננו לפניו שיבטל את האיסור. לא נשמע הוא להם ושלחם מעל פניו. עד שיצאו מביתו עצובים ומדוכאים, פנה אליהם ואמר להם:

רבותי, דעו לכם, שהאיסור חל גם עליכם, והוו זהירים, שלא תאכלו דגים גם אתם…

ביאור: „מגיד" הוא דרשן הקהילה; „הפקיעו שכר הדגים" — העלו את המחיר בלא הצדקה. דגים לשבת היו מצרך יסוד שגם עניים הקפידו עליו, וחרם רבני על מצרך — חרם צרכנים בכפייה דתית — היה כלי אמיתי בידי קהילות לשבירת יוקר.

אבל הצחוק אינו ברקע ההלכתי אלא בשורה האחרונה ובתזמונהּ. הדייגים יוצאים „עצובים ומדוכאים", והמגיד „פנה אליהם ואמר" — פנייה הבונה ציפייה לריכוך או לפשרה של הרגע האחרון, ובמקומהּ באה מכה נוספת: התנגשות חזיתית בציפייה, מנגנון הפואנטה הקלאסי. העוקץ הכפול הוא בטון — רבי יחזקאל-פייבל אינו מנסח זאת כנקמה אלא כדאגה רבנית כנה לנשמתם: „דעו לכם… והוו זהירים", כאילו הוא חס עליהם שלא ייכשלו באיסור, והעמדת-פנים חסודה זו היא שהופכת אכזריות לשנינה. ומתחתיה היגיון הלכתי צונן ונכון: איסור קהילתי חל על כל בני הקהילה, הדייגים בכללם — הוא אינו ממציא דבר, אלא מחיל את הדין בעקביות מושלמת בדיוק בנקודה הכואבת: הסחורה שאיש אינו קונה נאסרת גם עליהם, והדגים ירקבו לנגד עיניהם.

## בדיחה 2302

רבי יחזקאל-פייבל היה אומר:

אדם מישראל, כשהוא גומר שמונה-עשרה ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו, חובה על שכניו, שיתנו לו שלום ויברכוהו בברכת מזל-טוב.

אמרו לו:

רבי, מה טעם?

הסביר רבי יחזקאל-פיבל:

חזקה, שבשעת שמונה-עשרה היה בכמה ערים ועשה כמה עסקים טובים, ומרוב שפע של פרנסה השיא כל בניו ובנותיו…

ביאור: „שמונה-עשרה" היא תפילת העמידה, שבסופה פוסעים שלוש פסיעות לאחור; „חזקה" — הנחה משפטית מקובלת. העקיצה מופנית אל המתפלל המפוזר: מחשבתו משוטטת בתפילה אל עסקיו, עד שהוא מספיק „לעבור" בכמה ערים, לסגור עסקאות מוצלחות ולחתן את כל ילדיו — ועל שפע כזה ודאי מגיע מזל-טוב. המונח ההלכתי „חזקה", לשון של ודאות, מגויס באירוניה דווקא לוודאות שאיש אינו מכוון בתפילתו.

## בדיחה 2303

רבי שלום-הלוי, המגיד מרייצה, בא מעיירתו הקטנה לפרסבורג הגדולה והוזמן לדרוש בבית-המדרש, שהיה מלא חכמים ולומדי-תורה. פתח ואמר:

קודם-כל רואה אני צורך לצוות לביתי במקום הזה; ואני מבקש אתכם, שתציבו לי מציבה על קברי.

שאל אחד מן הקהל:

רבי, מה זה ועל מה זה?

החזיר רבי שלום:

מתיירא אני מפני החכמים ולומדי-התורה שלפני, שמא ישרפוני בהבל-פיהם ויקברוני קבורת-עולמים. ואני רוצה הייתי, שאשתי ובני יידעו, לפחות, את קבורתי…

ביאור: „לצוות לביתו" — לערוך צוואה, על-פי „צַו לביתך כי מת אתה" (ישעיהו לח, א); פרסבורג (ברטיסלבה) הייתה ממרכזי התורה הגדולים. המגיד מן העיירה הקטנה מפרק את אימת הקהל המלומד בהגזמה עצמית: קושיותיהם החריפות של הלומדים — „שריפה בהבל-פה" — עלולות לקבור אותו בלא זכר, ולכן הוא מזמין מצבה עוד לפני שפתח בדרשה. צחוק על חשבון עצמו שגם מחמיא למאזינים — וכך הוא קונה את לבם בטרם אמר דבר תורה אחד.

## בדיחה 2304

רבי שלום בא לעיר אחת לדרוש ברבים, והזמינו ראש הקהל לסעודה. לאחר הסעודה כיבד בעל-הבית את אורחו וזימון. פתח רבי שלום ואמר:

“ברשות בעל-הבית וכו'”.

הקפיד בעל-הבית, וכשעמדו מלפני השולחן, אמר לרבי שלום: הכל נוהגים בי כבוד ואומרים: “ברשות מורנו הרב בעל-הבית”. מיד יצא רבי שלום לחצר וחזר, נטל ידיו, בירך ואמר:

“ברשות מורנו הרב בעל-הבית – נטל אשר יצר את האדם”…

ביאור: „זימון" — ההזמנה לברכת-המזון, שהמכובד בה פותח „ברשות בעל-הבית…"; „אשר יצר" — הברכה שמברכים אחרי עשיית צרכים. משנעלב המארח שלא זכה לתוארו המלא, רבי שלום מעניק לו אותו בשלמותו — אבל מצמיד את „ברשות מורנו הרב בעל-הבית" דווקא לברכת בית-הכיסא. כבוד שנסחט בכוח ניתן במקום שבו הוא הכי מגוחך.

## בדיחה 2305

רבי שלום נזדמן לחתונה של חסידים, והיה שם גם צדיק אחד, שלא אכל מימיו דבר מן החי. כשעמדו להתפלל מנחה, האריך הצדיק בתפילתו, והש"ץ חיכה לו עד שיגמור. ראה רבי שלום, שהחתן והכלה עייפים מאוד מצום היום, טפח בידו על השולחן וקרא לש"ץ:

חלב די לו ברבע שעה…

ביאור: „ש"ץ" — שליח-ציבור, החזן. העוקץ יושב על דיני ההמתנה שבכשרות: אחרי בשר ממתינים שעות ארוכות עד שמותר חלב, ואילו אחרי חלב די בהפסקה קלה — כרבע שעה. חתן וכלה צמים ביום חופתם, והצדיק המאריך בתפילת המנחה מעכב את כולם מן הסעודה. רבי שלום פוסק שהצדיק, שמימיו לא אכל „דבר מן החי" — כלומר כל-כולו „חלבי" — אין להמתין לו אלא רבע שעה: משחק שממיר את ההמתנה לתפילתו בהמתנה ההלכתית שאחרי חלב, ונועץ עקיצה בצדקנות שמרעיבה זוג צמים.

## בדיחה 2306

במנחה של שבת שאל אדם אחד את רבי שלום:

מה ראה דוד, שאמר: “אדם ובהמה תושיע ה'” [32], – מה עניין אדם אצל בהמה?

החזיר לו רבי שלום:

יפה אמר דוד: אדם-בהמה – אלהים יושיע לו…

הערות שוליים:
- [32] תהלים לו, ז.

ביאור: הפסוק „אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים לו, ז — הערה [32]) מדבר על האל המושיע את כל בריותיו, והשואל תמה מה לאדם ולבהמה זה אצל זה. רבי שלום פותר במחיקת ו' החיבור: „אדם-בהמה" — בהמה בדמות אדם, גס ובור — לו באמת רק אלוהים יכול להושיע.

## בדיחה 2307

רבי שלום נסע ברכבת וביקש לכנס מנין-עשרה למנחה. שניים מן הנוסעים סירבו להצטרף ויצאו לקרון אחר. אמר רבי שלום:

כל ימי, כשהגעתי לפרשת “וישלח”, הייתי תמה: דרכם של כלבים, שהם מצטרפים לעדרים של כל מיני מיקנה, ומה טעם לא נצטרפו לעדרים, ששלח יעקב מנחה לעשו? עכשיו אני יודע: כלבים אינם מצטרפים למנחה…

ביאור: „מנחה" היא גם תפילת אחר-הצהריים וגם דורון: בפרשת „וישלח" (בראשית לב) שולח יעקב לעשו עדרי צאן ובקר כ„מנחה" לפייסו. רבי שלום מעמיד פנים שקושיה הציקה לו כל ימיו — כלבים דרכם להתלוות לעדרי מקנה, ולמה לא הצטרפו לעדרי המנחה של יעקב? — ושני הסרבנים סיפקו לו סוף-סוף את היישוב: כלבים אינם מצטרפים למנחה. עלבון צורב בתחפושת של חידוש תורה.

## בדיחה 2308

שאלו לרבי שלום:

מה שאמרו “בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים” [33]?

החזיר רבי שלום:

כידוע, עתידים היו ישראל להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, ולא נשתעבדו אלא מאתיים ועשר שנים. משום מה? משום שאמרו נשים צדקניות לקדוש ברוך-הוא: “יהמו נא רחמיך עלינו ושחרר בעלינו, שאין לנו קיום בלעדיהם”. אמר להם: “עדיין לא הגיעה השעה, שנאמר לאברהם בברית בין-הבתרים, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה” [34]. אמרו לו: “עלינו ועל צווארינו. מסורים יהיו בעלינו בידינו, ונשלים להם השיעבוד כפל-כפליים”. מיד נשמע להן הקדוש ברוך-הוא ועשה רצונן. וזהו שאמרו:

“בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים”…

הערות שוליים:
- [33] סוטה יא, ב.
- [34] בראשית יא, ב.

ביאור: „בשכר נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו ישראל ממצרים" הוא מאמר חז"ל (סוטה יא ע"ב — הערה [33]). ברקע קושיה ותיקה: בברית בין-הבתרים נגזרו על ישראל ארבע מאות שנות שעבוד — „ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (הערה [34]) — ובפועל ישבו במצרים רק מאתיים ועשר שנים; כיצד נמחלה היתרה? רבי שלום „מיישב": הנשים ביקשו לשחרר את בעליהן, וכשהשיב הקב"ה שטרם מלאה הגזרה, הציעו עסקה — „מסורים יהיו בעלינו בידינו, ונשלים להם את השעבוד כפל-כפליים". זהו אפוא „שכרן" של הצדקניות: הגאולה הוקדמה, כי את יתרת השעבוד משלימות הנשים בבית, על גבם של הבעלים.

## בדיחה 2309

בחור פיתה בחורה לעבירה ונתפתתה לו. שתה בעציצו, וילדה בן. וכשהובא הילד לברית-מילה נעלם האב מחמת בושה, ולא ידע המוהל, מה שם יקרא לרך הנימול. היה שם רבים שלום הלוי, המגיד מרייצה, ושאל:

מה שם אבי הילד?

החזירו לו:

שמעיה שמו.

אמר המגיד:

קיראו לו לילד “יקום פורקן”.

תמהו הכל:

מה שם הוא זה?

השיב המגיד:

בפירוש נאמר: “יקום פורקן מן שמעיה” (= שמיא)…

ביאור: „שתה בעציצו" — מקור הביטוי בדיני מפתה ואונס שבמשנה כתובות ג, ד–ה: המפתה, אם רצה להוציא — מוציא, ואילו האונס „שותה בעציצו" — חייב לשאת את הנערה ואסור לו לגרשה לעולם, ואפילו היא „חיגרת… סומא… מוכת שחין". הדימוי הופך את משל הנישואין שבמשלי ה, טו — „שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ": במקום מים זכים מבאר, עציץ — כלי חרס פשוט ופגום. במשנה נאמר הביטוי על האונס דווקא, וכאן הוסב על המפתה — אם כלשון נקייה למעשה עצמו, אם כפשוטו: שנשא אותה בסופו של דבר — ובושתו בברית מובנת מאליה. (והשוו [בדיחה 3029](/joke/3029), שם בא הביטוי במשמעו ההלכתי המדויק.)

„יקום פורקן מן שמיא" — „תקום ישועה מן השמים" — פתיחת [תפילה ארמית](https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%9F) הנאמרת בשבת בבוקר אחרי קריאת התורה, ו„שמיא" (שמים) נשמע בפי המתפללים כמעט כ„שמעיה". מאחר שהאב, שמעיה, נעלם מבושה מן הברית, מוצא המגיד לתינוק שם שמנציח את ייחוסו מתוך סידור התפילה: הרי נאמר בפירוש „יקום פורקן מן שמעיה" — הילד שבא „מן שמעיה" ייקרא „יקום פורקן". „פורקן" שבתפילה — גאולה וישועה; משמעות פריקת-היצר, העולה מאליה בעברית של ימינו, היא לוואי מאוחר — החידוד המקורי הוא בצליל בלבד.

## בדיחה 2310

רבי עקיבא איגר בא לווארשה והלך לראות בית-המדרש לרבנים, שנוסד שם בשנת תקפ"ו. תהה על קנקנם של התלמידים ולא מצא אותם לא בש"ס ולא בפוסקים. תמה ושאל למנהל:

היכן תורתם של אלו?

השיב המנהל:

בית-המדרש זה אינו אלא מעין פרוזדור להתקין את התלמידים, שייכנסו ללימודי הרבנות.

נענה רבי עקיבא ואמר:

משמע, שתלמיד הלומד כאן הוא בכלל “ערב רב”, ולא בכלל רב…

(זאב יעבץ, “מגדל המאה”, “כנסת ישראל” לשפ"ר כרך א', ווארשה תרמ"ו).

ביאור: בית-המדרש לרבנים בוורשה (נוסד תקפ"ו, 1826) היה מוסד ממשלתי ברוח ההשכלה, שהעולם הלמדני ראה בו בית-חרושת לרבנים מטעם, ריקים מתורה. רבי עקיבא איגר, מגדולי הפוסקים בדורו, „תהה על קנקנם" — בחן את התלמידים — ומצאם בורים בש"ס (התלמוד) ובפוסקים (ספרות ההכרעה ההלכתית). כשהמנהל מסביר שהמוסד אינו אלא „פרוזדור" — חדר-כניסה — לקראת לימודי הרבנות, בא משפט המחץ: מי שעומד רק „ערב" הרבנות, לפניה, הוא „ערב רב" — כינויו של האספסוף שנספח לבני ישראל ביציאת מצרים (שמות יב, לח) ונעשה שם-נרדף להמון פסול ומתערב. פולמוס שלם נגד הרבנות המשכילית מקופל בהברה אחת.

## בדיחה 2311

שמשו של רבי משה סופר היה נוהג סילסול בעצמו ומתייהר, שהוא שמשו של הרב ובן-אחיו של עשיר ידוע בפרסבורג. גער בו רבי משה ואמר לו:

אילו היית למדן כמותי ועשיר כדודך – ניחא. עכשיו, שלמדן אתה כדודך ועשיר כמותי, – יהירות זו מניין לך?…

ביאור: „שמש" — משרתו האישי של הרב; „נוהג סילסול בעצמו" — מחזיק עצמו לאדם חשוב. השמש מתגאה בשתי מעלות שאולות — קרבתו לרב הלמדן וייחוסו לדוד העשיר — ורבי משה סופר (החתם סופר, רבה של פרסבורג) מצליב אותן עליו: „למדן כדודך" — כלומר בור, שהרי כל מעלת הדוד היא כספו; „עשיר כמותי" — כלומר עני, שהרי כל מעלת הרב היא תורתו. בהצלבה אחת מתברר שמשתי המעלות אין לו ולא כלום — ויהירותו תלויה על בלימה.

מבנה ההיפוך הזה — הצלבת שתי מעלות כך שכל אחת נופלת דווקא על מי שחסר אותה — חזר ושימש מאוחר יותר בהלצות בנות אותו דפוס, כגון בפרפרזה המיוחסת לאיינשטיין בתשובתו למרלין מונרו („אך מה אם ירש את יופיי ואת שכלך?").

## בדיחה 2312

רבי משה היה אומר:

לא מן התימה היא כלל, שמשה רבינו זכה למה שזכה. אילמלי היה לי רב כרבו, הייתי גם אני משה רבינו. תאמרו: מפני-מה אין לי רב כרבו? הרי זה דבר פשוט: משום שאינני משה רבינו…

ביאור: משה רבנו למד תורה מפי הקב"ה עצמו — רב שאין למעלה ממנו. רבי משה (סופר) מעמיד פנים של מתחרה: עם רב כזה גם הוא היה משה רבנו; ולמה אין לו רב כזה? כי איננו משה רבנו. ההיגיון סוגר מעגל מושלם — הרב האלוהי הוא תנאי לגדולה וגם פרס עליה — וההתפארות לכאורה מתפוגגת לענווה מחויכת: אי-אפשר „להתחיל" מגדולה.

## בדיחה 2313

פרנסי-הקהילה של ברודי באו לרבי אפרים-זלמן מרגלית ליטול הימנו עצה בעניין אחד מענייני הציבור, וביטלו אותו מלימודו. הקפיד רבי אפרים-זלמן ואמר להם:

רבותי, אל תבואו לבלבל מוחו של למדן, שראשו כבד עליו מחמת דברי-תורה. אל תבואו לבלבל מוחו של סוחר, שראשו כבד עליו מחמת דברי עסק ומסחר. לכו לכם לצדיק של חסידים, שראשו בטל מכל דבר, והוא יתקנכם בעצה טובה…

ביאור: „פרנסים" — ראשי הקהילה הממונים על ענייניה. רבי אפרים-זלמן מרגליות מברודי, שהיה גם למדן מופלג וגם סוחר עשיר, נפרע מהם על שביטלוהו מלימודו בעצה שהיא עקיצה כפולה: ראשו של למדן עמוס תורה, ראשו של סוחר עמוס עסקים — לכו אל הצדיק החסידי, „שראשו בטל מכל דבר" ולכן פנוי תמיד לעצות. זהו הלעג ה„מתנגדי" הקלאסי לחסידות: הצדיק, מנהיג החצר שהמוני חסידים נוהרים אליו לעצה ולברכה, מצטייר כמי שאין בראשו לא תורה ולא מלאכה.

## בדיחה 2314

כשמת רבי זלמן בעל “חמדת שלמה”, רבה של ווארשה, גזר הנציב פאסקביטש, שמכאן ואילך לא ישמש רב בווארשה אלא יליד פולניה, ובמקומו של המנוח העמיד את רבי חיים דוידסון, שהיה חכם, עשיר ולמדן מופלג, אף-על-פי שלא היתה תורתו אומנותו. היה שם פיקח אחד ואמר:

עכשיו אבדה לנו אבידה לאבידה: אבד לנו רב הגון ואבד לנו גם “בעל-בית” הגון…

ביאור: פסקביץ' היה הנציב הרוסי ששלט בפולין; „לא הייתה תורתו אומנותו" — לא עסק ברבנות למחייתו, כלומר נשאר „בעל-בית": נכבד מן השורה, מלומד ככל שיהיה, ולא רב מקצועי. הפיקח עורך חשבון של הפסד כפול: הרב ההגון אבד במותו, ומשמינו תחתיו — בגזרת השלטון, לפי מקום לידה ולא לפי תורה — בעל-בית מצוין, אבדה לקהילה גם המעלה הזאת, שהרי ברבנות אין הוא במקומו. במקום רב חדש קיבלה ורשה שתי אבידות.

הערת דרויאנוב: מסופקני, אם יש ממש במה שמספרת הבדיחה
שלפנינו, שרבי חיים דוידסון נתמנה רב בווארשה על־פי רצונו של
הנציב פאסקביטש. במחברתם של ע׳ נ׳ פרנק וי׳ ח׳ זאגורודסקי
״די פאמיליע דאווידזאהן״ (וארשה 1924, עמ׳ 39—40), מסופר
כך: אחרי מות רבה של וארשה, רבי שלמה־זלמן ליפשיץ, בעל
״חמדת־שלמה״ (1839), נתמנה מטעם מנהיגי הקהילה וטוביה ועד
מיוחד בן שלושים איש לשם בחירת רב חדש. ועד זה בחר ברבי
חיים דוידסון פה אחד, אף־על־פי שרבי חיים כבר היה אז זקן
מופלג, בן שבעים ותשע. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2314, עמ' 81) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2315

אשה מפוחמת נכנסה אצל רבי אבּלי פוסבילר, רבה של ווילנה, ושאלה בפיה:

רבי, מה צריכה אני להכין היום לסעודה?

החזיר לה רבי אבּלי:

לכי לביתך ועשי אטריות.

לאחר שיצאה, אמר רבי אבּלי לתלמידיו:

מפחמוּת ידיה ניכּרת תמימה, זו, שמשרתת היא. כששאלה את בעלת הבית, מה יש להכין היום לסעודה, גערה בה זו ואמרה לה: “לכי ושאלי את הרב!” – והרי היא באה אלי…

ביאור: „מפוחמת" — ידיה מושחרות מפיח הכיריים. רבי אבלי עונה לה תחילה ברצינות גמורה — „עשי אטריות" — ורק משיצאה הוא חושף לתלמידיו את ההיסק הבלשי: הידיים המפוחמות מסגירות משרתת מטבח; ומשרתת ששואלת רב מה לבשל ודאי נשלחה אליו בגערה סרקסטית של בעלת-הבית — „לכי ושאלי את הרב!" — שאותה קיבלה התמימה כפשוטה. הרב משחזר סצנה ביתית שלמה משני רמזים, ובדרכו גם חס על כבודה של השואלת ואינו מביישה.

## בדיחה 2316

ההוא שנכנס אצל רבי אבּלי, מגלב מתחת לבית-שחיו וכנפי גלימתו מכונסות לו אל תחת חגורו, – נכנס ושאל:

רבי, אני כוהן. רשאי אני ליקח גרושה?

השיב רבי אבלי:

הן, רשאי אתה.

תמהו תלמידיו:

כיצד מתיר הרב לאו מפורש שבתורה?

ראה רבי אבּלי לתמיהה שבלבם, והסביר להם:

אדם זה ודאי עגלון הוא, וכוהן עם-הארץ הוא. שמועה שמע, שכוהן אסור ליקח גרושה. עכשיו באה אשה אליו, שיקח אותה לעגלתו, וזהו שבא אלי לשאול, אם רשאי הוא בכך…

ביאור: כהן אסור מן התורה לשאת גרושה (ויקרא כא, ז) — זהו ה„לאו המפורש" שהבהיל את התלמידים כששמעו את הרב מתיר. אלא שרבי אבלי קרא את האיש ולא רק את שאלתו: „מגלב" (שוט) תחת בית-השחי וכנפי גלימה תחובות בחגורה הם מדי עגלון. עגלון בור, „כוהן עם-הארץ", שמע שכהן „אסור ליקח גרושה", ועכשיו כשאישה גרושה מבקשת לנסוע בעגלתו בא לשאול אם מותר לו „לקחתה" — ולקיחה כזו, הסעה בשכר, מותרת כמובן לכל כהן.

## בדיחה 2317

מחבר בא לרבי אבּלי לקבל הסכמה. עיין רבי אבלי בכתב-היד ואמר למחבר:

חבל, שלא הגר"א חיברו.

נבהל המחבר לשמוע שבח כזה מפיו של רבי אבּלי ואמר:

להגר"א מדמה אותי מר?

השיב רבי אבּלי:

חלילה! לא היתה כוונתי אלא לאמור: אילו הגר"א חיבר ספרו של מר, היה בו ממש…

ביאור: „הסכמה" — מכתב שבח מרב מפורסם שנדפס בראש ספר ומקנה לו יוקרה, ומחברים כיתתו רגליהם להשיגה; הגר"א — הגאון רבי אליהו מווילנה, סמל הגאונות. „חבל שלא הגר"א חיברו" נשמע רגע כשבח עליון, עד שרבי אבלי מבאר: אילו כתב הגר"א את הספר הזה — היה בו ממש. כלומר: כפי שכתבו המחבר שלפניו, אין בו כלום.

## בדיחה 2318

מחבר הביא לרבי מנשה מאיליה ספרו, שהיה כולו פלפולים חריפים על דרך קל-וחומר. נהג בו רבי מנשה כבוד והזמינו לסעוד בשבת.

הגיעו למרק ומצא האורח על השולחן לפניו מזלג, ולא מצא כף. נבוך ולא אכל.

אמר לו רבי מנשה:

מה טעם מסרב מר לאכול?

רמז לו האורח על מה שלפניו. נענה רבי מנשה ואמר לו:

אף-על-פי-כן יאכל מר. מקל-וחומר יאכל. מה דגים הנאכלים במזלג, נאכלים גם בכף, מרק, הנאכל בכף, אינו דין שיהא נאכל גם במזלג…

ביאור: „קל-וחומר" — היקש למדני מן הקל אל החמור: מה שנוהג בקל, ודאי ינהג בחמור ממנו. רבי מנשה מאיליה (1767–1831), מן הלמדנים המקוריים שבליטא ומבקר חריף של פלפול ריק, משיב לאורח בכליו שלו: דגים הנאכלים במזלג נאכלים גם בכף — מרק הנאכל בכף, „אינו דין" שייאכל גם במזלג? ההיקש בנוי לתפארת ומסקנתו אבסורד גמור, וזו בדיוק חוות-הדעת על הספר שכולו קל-וחומר: פלפול מבריק שאי-אפשר לאכול בו מרק.

## בדיחה 2319

רבי מנשה ראה דיין שדן יחידי. אמר לו:

ליחוש מר לרבי ישמעאל בנו של רבי יוסי הגלילי, שהיה אומר:

“אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד” [35].

התייהר הרב והחזיר לו:

אני והגמרא והשולחן-ערוך שלושה אנחנו.

נענה רבי מנשה ואמר:

וליחוש מר לנקיי-הדעת שבירושלים, שלא היו יושבים בדין אלא אם-כן ידעו מי שיושב עמהם [36]. .

הערות שוליים:
- [35] אבות ד, ח.
- [36] סנהדרין כג, א.

ביאור: „ליחוש מר" — בארמית של הגמרא: „שמא יחשוש אדוני ל־…", כלומר: ראוי שכבודו ייתן דעתו לדברי…; „מר" הוא כינוי כבוד — „אדוני". בלשון זו פותח רבי מנשה את שתי עקיצותיו. דיין הפוסק לבדו עובר על המשנה באבות (ד, ח): „אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" — רק הקב"ה רשאי לדון לבדו (הערה [35]). הדיין מתחכם: הגמרא והשולחן-ערוך שעל שולחנו הם שני „שותפיו" להרכב, והרי שלושה. רבי מנשה מפילו במקור אחר: על „נקיי הדעת שבירושלים" — המדקדקים ביותר במעשיהם — נאמר שלא ישבו בדין אלא אם כן ידעו מי יושב עמהם (סנהדרין כג ע"א). כלומר: אם הספרים הם חבריך להרכב, ראוי שתדע מי יושב אתך — רמז שקוף לכך שהדיין היהיר אינו מכיר אותם כלל.

## בדיחה 2320

רבי דוד מנובוהרודוק, בעל “גליא מסכתא”, היה אומר: מפני-מה אין לו לאדם מה שהוא רוצה? – משום שאינו רוצה מה שיש לו. אילו רצה מה שיש לו, הרי היה לו מה שרוצה… .

ביאור: יותר מבדיחה — אפוריזם מוסרי הסוגר על עצמו: שורש חוסר-הסיפוק אינו במה שחסר אלא בכיוון הרצון, ומי שירצה את מה שיש לו — ממילא יש לו מה שהוא רוצה.

## בדיחה 2321

כשנדפס ספר “ישועות יעקב” של רבי יעקב-משולם אורנשטיין, רבה של לבוב, ריננו אחריו, שכמה מחידושיו גנובים מספריהם של אחרים שקדמוהו. הגיע הרינון לאזניו של רבי יעקב-משולם, נענה ואמר:

אין בכך כלום. יכולני, ברוך-השם, לשלם תשלומי-כפל וגם תשלומי-ארבעה וחמישה…

ביאור: „ריננו אחריו" — רכלו עליו; והתשלומים הם דיני הגנב שבתורה (שמות כא, לז; כב, ג): גנב רגיל משלם „תשלומי כפל" — פי שניים, ומי שטבח או מכר שה או שור גנובים משלם פי ארבעה וחמישה. ואולי דווקא „ארבעה וחמישה" מוסיפים עוקץ: התורה מטילה אותם על גנב שגם טבח או מכר את גנבתו — והרי הרב לא רק „גנב" את החידושים, אלא גם הדפיסם ומכרם בספרו… במקום להכחיש את האשמת הפלגיאט, רבי יעקב-משולם, שהיה עשיר, „מודה" בקריצה: ברוך השם, יש לו במה לשלם כל קנס שגנב חייב בו. דרויאנוב מביא במקורותיו עדות שלרינון היו רגליים — אחד ממשכילי לבוב כתב במכתב שהרב נטר לו על שהראה לכול את הדפים והמקורות שמהם נלקחו חידושיו.

הערת דרויאנוב: ראשון ל־״מרנים״ היה שי״ר בימי בחרותו,
כפי שהעיד על עצמו וכתב לרבי זלמן שטרן: "יש לי שונאים
ומקנאים מצד הבוערים והמתחסדים, ובראש אלה האחרונים
האב"ד דפה (הוא רבי יעקב־משולם אורנשטין. – א'ד') – – על
אשר עשיתי לו בימי ילדותי, כי הראיתי לכל חידושיו אשר הדפיס
את המקורים, אשר מהם לוקחו" (ש' ברנפלד "דור חכם", עמ' 20). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2321, עמ' 83) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2322

בא לידו של רבי יעקב-משולם ספר חדש. שבחו ואמר:

ראוי ספר זה שייקרא: “פלאי-פלאים”.

תמהו התלמידים ושאלו:

מה ראה רבי לשבח ספר קלוש זה?

החזיר להם הרב:

עד עכשיו ידעתי, שמסמרטוטים עושים גליונות-נייר, וזה מעשה-פלאים; עכשיו אני רואה, שאפשר גם להחזיר גליונות-נייר לקדמותם ולעשותם סמרטוטים, וזה מעשה של פלאי-פלאים…

ביאור: בימים ההם יוצר הנייר מסמרטוטי בד, והפיכת סחבות לגיליונות לבנים נחשבה פלא של אומנות. מכאן ה„שבח": ספר שהצליח לעשות את הדרך ההפוכה — להחזיר גיליונות נייר לקדמותם ולעשותם שוב סמרטוטים — הוא כבר פלאי-פלאים. גינוי גמור בתחפושת של התפעלות: הספר גרוע עד שהנייר היה שווה יותר לפני שהודפס עליו.

## בדיחה 2323

כמה מחשובי פראג התנגדו לרבי שלמה-יהודה רפפורט (שי"ר) ולא הסכימה דעתם, שהוא יתמנה רב שם. לבסוף ניצחו מצדדיו ונשלח לו כתב-רבנות. וכשהגיע רבי שלמה-יהודה לשערי העיר יצאו להקביל פניו גם שניים מראשי העדה, שהיו מן המהססים תחילה, רבי משה לנדא ורבי אהרן פלקלש. נהרו פניו של הרב ואמר: הואיל ומשה ואהרן באו לכבדני, מובטחני, שכל ישראל יכבדוני… .

(ש' ברנפלד, “תולדות שי"ר”, ברלין תרנ"ט, עמוד 126).

ביאור: שי"ר — רבי שלמה-יהודה רפפורט, מאבות „חכמת ישראל" (חקר היהדות המדעי) — התמנה לרבה של פראג למרות התנגדות של חלק מנכבדי העיר. כששניים מן המהססים-לשעבר, ששמם משה ואהרן, יוצאים דווקא הם לקבל את פניו, הוא הופך את שמותיהם לסימן מבשר: כשם שמשה ואהרן המקראיים הוליכו אחריהם את כל ישראל, כך כבודם של אלה מבטיח שכל הקהילה תכבדהו. מחווה מפייסת ושנונה, שאינה מזכירה במילה את התנגדותם — ורותמת אותה לטובתו.

## בדיחה 2324

רבי שלמה-יהודה היה חרד תמיד על כבוד רבנותו. פעם אחת הביא ידידו יהודה מיזש דבר-תורה משמו של “המשכיל שי”ר". נפגע רב שלמה-יהודה, שלא קרא לו מיזש “הרב שי”ר" ואמר:אני אינני “משכיל” שי"ר", ומעתה אינני גם “שי”ר ידידות" [37]…

הערות שוליים:
- [37] השווה: “למנצח… משכיל שיר ידידות”, תהלים מה,א.

ביאור: שי"ר — ראשי-תיבות שלמה-יהודה רפפורט — היה גם רב מכהן וגם מגדולי חכמת ישראל, ודווקא משום כפל-הפנים הזה הקפיד על התואר „הרב": „המשכיל" שייך אותו למחנה המשכילים, שנחשדו כמערערי הסמכות הרבנית. תשובתו רכובה על פסוק ששלוש מילותיו כאילו נכתבו עליו — „מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת" (תהלים מה, א — הערה [37]): אם איני „משכיל שי"ר", בטל גם „שי"ר ידידות" — מי שגרע מתוארו, ויתר על ידידותו.

## בדיחה 2325

רבי שמואל הולדהיים, ראש “המתקנים” בגרמניה, חכך להתיר במקום של צורך גדול הפקעת קידושי-אשה בלי גט, מטעם “כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש” [38], והואיל ו"הפקר בית-דין הפקר" [39], רשות גם בידי בית-דין של המלכות להפקיר כסף-הקידושין, כתב עליו שי"ר: “כבר שלח בן-הדד מלך ארם אל אחאב מלך ישראל:' כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם'” [40]…

הערות שוליים:
- [38] כתובות ג, א.
- [39] יבמות טו, ב.
- [40] מלכים א, כף, ג.

ביאור: „המתקנים" — הרפורמים; „חכך להתיר" — נטה להתיר.

**מה החידוש, במילים פשוטות:** הולדהיים הציע שאישה תוכל להשתחרר מנישואיה **בלי גט כלל** — ומי שיתיר אותה לא יהיה רב ולא בית-דין רבני, אלא **בית-משפט של המדינה**. שלטון אזרחי, נוכרי, יקבל את הכוח לפרק נישואין יהודיים. בעיני שומרי ההלכה זו שערורייה כפולה: גם הוויתור על הגט, וגם מסירת דיני המשפחה של ישראל לידי המדינה.

**ומה היה „הצורך הגדול"?** מצוקת העגונות. גט כשר ניתן רק מרצון הבעל — ומה תעשה מי שבעלה נעלם, המיר את דתו, או מתנה את הגט בכסף? בגרמניה של ימי האמנציפציה נוספה צורה חדשה של המצוקה: זוגות התגרשו בערכאות המדינה, אך בלא גט נותרה האישה, על-פי ההלכה, אשת-איש לכל דבר — אסורה להינשא, וילדיה מנישואין חדשים ממזרים. למקרים האלה בדיוק ביקש הולדהיים פתח-מילוט.

**המהלך ההלכתי שעליו נשען:** קידושין נעשים בכסף שנותן האיש לאישה („כסף-הקידושין") — כלומר, בצידם הצורני, הם מעשה קניין ממוני. התלמוד קובע שני עקרונות: „כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" [38] — המקדש אישה מקדש על דעת חכמים, ולכן בכוחם לבטל קידושין למפרע; ו„הפקר בית-דין הפקר" [39] — בית-דין רשאי להפקיע ממון מבעליו. ובתלמוד שני הכוחות הללו נתונים **לבית-דין של חכמי ישראל בלבד**. מכאן הצירוף: יופקר כסף-הקידושין למפרע — יתברר שהקידושין לא חלו מעולם, והאישה חופשייה בלא גט.

**ועל מה ביסס את מסירת הסמכות למדינה?** כאן חידושו האמיתי, והוא נשען על שלושה אדנים: **(א)** הקידושין, כאמור, קניין כסף הם — הולדהיים סיווג אותם כעניין שבממון, לא כעניין שבאיסור; **(ב)** בענייני ממון ההלכה עצמה מכירה בתוקף חוקי השלטון — [„דינא דמלכותא דינא"](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%90_%D7%93%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%90_%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%90), עיקרון שהולדהיים החיל כמעט על הכול; **(ג)** ובעיקר — בספרו משנת 1843, „על האוטונומיה של הרבנים", טען שהאמנציפציה שמה קץ לסמכות השיפוט של הרבנים: הכוח המשפטי שהיה בידי בתי-הדין בימי הקהילה האוטונומית עבר אל המדינה, שהיהודים אזרחיה; הדת מושלת מעתה רק ביחסי האדם וקונו, והנישואין — עניין משפטי-אזרחי הם. צירוף שלושת האדנים: „בית-הדין" שבידו כוח ההפקר הוא היום בית-המשפט של המלכות — הוא שיפקיר את כסף-הקידושין ויתיר את האישה. „בית-דין של המלכות" שבבדיחה הוא אפוא ערכאות המדינה ממש — לא בית-דין רבני, וכמובן לא מלכות שמים.

**זה לא נאמר בצחוק:** רבי שמואל הולדהיים (1860-1806), רב הקהילה הרפורמית בברלין, היה הקיצוני שבהוגי הרפורמה בגרמניה, וזו הייתה שיטתו המוצהרת והמתועדת (ראו [הערך עליו בוויקיפדיה](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9D)).

**העוקץ:** שי"ר — ר' שלמה יהודה רפופורט (1867-1790), רבה של פראג וממתנגדיה החריפים של הרפורמה הקיצונית — קוטל את המהלך כולו בפסוק אחד: האולטימטום ששלח בן-הדד מלך ארם לאחאב מלך ישראל (מלכים א כ, ג): „כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם". ההקבלה מדויקת מילה כנגד מילה, והיא חושפת את הכשל שבבסיס המהלך: הולדהיים הגיע אל האישה דרך ה„כסף" — ומי שמוסר למלך הזר את ה„כסף", מוסר לו ממילא גם את ה„נשים". שהרי דינא דמלכותא יפה לממון ולא לאיסור והיתר, ואשת-איש איננה ממון; והתקדים היחיד למלך נוכרי שידו שולטת גם בממונם של ישראל וגם בנשותיהם הוא אולטימטום של עריץ. ברמז אחד הופך שי"ר את הולדהיים מפוסק נועז לאחאב הנכנע לבן-הדד.

## בדיחה 2326

נבואתו של שי"ר נתקיימה: הוא נתחבב על כל בני עדתו, וכשמלאו לו בסיוון תר"ך שבעים שנה, עשתה לו העדה כבוד גדול, ורבים מחשובי העדה סיפרו בשבחו ובשבח מעשיו הטובים. נענה הוא ואמר: רבותי שומע אני את דבריכם ותמה. נולדתי בשנת תק"ן, ומה תקנתי?… .

ביאור: שי"ר — רבי שלמה-יהודה רפופורט, מחלוצי חכמת-ישראל ורבה של פראג — נולד בשנת תק"ן (1790), ובחגיגת השבעים דחה את מטר השבחים במשחק על אותיות שנת לידתו: נולדתי בתק"ן — ומה תיקנתי? כלומר: מה כבר פעלתי והשלמתי שמצדיק את כל הכבוד הזה.

## בדיחה 2327

כשניצחו הרפורמיים בברסלוי והזמינו לרב ודרשן את רבי אברהם גייגר מוויסבאדן, דרש עליו רבי שלמה-זלמן טיקטין, ראש רבניה של ברסלוי: “ישא ה' עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ” [41]… . .

(ש' ברנפלד, “גבריאל ריסר”, וארשה 1914, עמוד 54).

הערות שוליים:
- [41] דברים כח, מט.

ביאור: ברסלאו (היום ורוצלב) הייתה באמצע המאה ה-19 שדה-קרב בין הרפורמה לאורתודוקסיה: אברהם גייגר היה מאבות התנועה הרפורמית, ורבי שלמה-זלמן טיקטין — רבה הוותיק של העיר ויריבו המר של המינוי. הפסוק שהוא "דורש" לקוח מן התוכחה שבדברים כח (הערה [41]) — רשימת הקללות שיבואו על ישראל אם לא ישמע בקול ה' — ושם פירושו: אויב זר יובא עליך ממרחקים. ההתאמה מושלמת להחריד: גייגר אכן "יוּבּא מרחוק" מוויסבאדן, ובעיני טיקטין בואו הוא קללה שהתגשמה — ובדרך אגב הרב הרפורמי החדש זוכה גם לתואר "גוי".

## בדיחה 2328

יהודי אונגריא תושבי ווינה בנו להם בית-כנסת ונעשו עדה לעצמם. אמר המטיף רבי יצחק-נח מאנהיימר לרבי אלעזר הלוי איש-הורביץ, רבה של ווינה:

שמח אני על המעשה, שעשו האונגרים.

תמה רבי אלעזר ושאל:

לשמחה זו מה עושה?

הסביר לו מאנהיימר:

עכשיו נדע מי מיהודי ווינה גרמנים הם, ומי מהם – אונגרים.

אמר לו רבי אלעזר:

לפני ימים מועטים בא אלי אדם אחד ושאלה קשה בפיו. לוריה שם משפחתו, ומכאן, שהוא ממלכות בית-דוד. החשבון פשוט וברור: שם-משפחתו מעיד עליו, שהוא מצאצאיו של המהרש"ל (=רבי שלמה לוריה); המהרש"ל היה מבני-בניו של רש"י, רש"י – מבני-בניו של יוחנן הסנדלר, ורבי יוחנן הסנדלר – חוטר מגזע ישי. – ולמה בא אלי? אינו יודע, על איזה לאום הוא מתייחס. המהרש"ל נולד באשכנז, שימש ברבנות תחילה באוסטריה, ואחר-כך בפולניה; רש"י – צרפתי, רבי יוחנן הסנדלר – בבלי, ודוד בן ישי – מואבי. – ראיתי, שאדם זה עתידה דעתו שתיטרף עליו ואמרתי לו: “שמא דייך, שאתה מבני-בניהם של אברהם, יצחק ויעקב”?…

ביאור: וינה של אמצע המאה ה-19: מאנהיימר היה המטיף (הדרשן) הנודע של הקהילה ואיש תיקונים מתונים, ורבי אלעזר הורוביץ — רבה האורתודוקסי. כשיהודי הונגריה שבעיר הקימו קהילה נפרדת, שמח מאנהיימר שסוף-סוף יתמיינו יהודי וינה ל"גרמנים" ול"הונגרים". תשובת רבי אלעזר היא משל: מסורת ייחוס מפורסמת אכן קשרה את משפחת לוריא למהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי חכמי פולין במאה ה-16), דרכו לרש"י, ומרש"י לתנא רבי יוחנן הסנדלר ולבית דוד. אבל מי שמבקש לגזור מן השרשרת המפוארת הזאת "לאום" יוצא מדעתו: החוליות שלה הן אשכנזי, צרפתי, בבלי — ובקצה דוד המלך, נינה של רות המואבייה. המסקנה שנועדה למאנהיימר: זהותו של יהודי אינה "גרמני" או "הונגרי" אלא בן אברהם, יצחק ויעקב — והמיון הנחגג אינו אלא פילוג.

## בדיחה 2329

רבי שמואל פריינד, רבה של פראג, קבל לפני המושל על החלטה, שהחליטה העיריה שלא כדין ולרעתם של ישראל. אמר לו המושל:

אדוני הרב, עם כל הכבוד שבלבי אליך, הלא תודה, שראשך היחיד אינו יכול להכריע עשרת הראשים שבעיריה.

החזיר לו רבי שמואל:

אדוני המושל, אם במספרים הדבר תלוי, למה אתה אומר עשרה ראשים ואין אתה אומר עשרים רגליים?…

(דוד-ישעיהו זילברבוש, “מפנקס זכרונותי”, תל-אביב תרצ"ו, עמוד 129–130).

ביאור: אם המספר לבדו מכריע, הרי ש"עשרה ראשים" אינם אלא ספירת איברים — ואפשר להרשים כפליים בספירת רגליים. ברמז: בעניין הזה ראשי חברי העירייה אינם שקולים יותר מרגליהם, ורוב מספרי אינו תחליף לא לצדק ולא לשכל.

## בדיחה 2330

“גביר-תקיף” פגע בכבודו של רבי מרדכי מלצר, רבה של לידה. אמר לו רבי מרדכי: גס אתה ככיכר-לחם.

רתח “הגביר-התקיף”:

מה דמיון הוא זה?

החזיר לו רבי מרדכי:

מודה אני: אין דומה לך…

ביאור: "גס" משמש כאן בכפל פנים: גס-רוח ומגושם, וגם תואר ללחם עבה ופשוט. כשהגביר התקיף (עשיר בעל שררה בקהילה) רותח על ההשוואה, רבי מרדכי "מודה" שאין דומה לו — לכאורה חזרה מן העלבון, למעשה החרפתו: אין בנמצא דבר גס דיו להשוותו אליו.

## בדיחה 2331

אמרו לו לרבי יעקב-יוקב אטלינגר, בעל “ערוך לנר”: אף על פי שפלוני בן פלוני אין רוח המקום נוחה הימנו, שהוא אוכל טריפות, מכל-מקום רוח הבריות נוחה הימנו, שבעל-צדקה הוא.

החזיר רבי-יעקב-יוקב:

תמה אני כיצד יכולים לדור בכפיפה אחת לב כשר וקיבה טריפה?

ביאור: המספרים בשבחו של האיש מפרקים לשניים משנה מפרקי אבות (ג, י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו — רוח המקום נוחה הימנו", כלומר מי שהבריות מרוצות ממנו גם האל מרוצה ממנו. כאן, לכאורה, הכלל נשבר: רוח המקום אינה נוחה הימנו (אוכל טריפות — מאכלות אסורים), אבל רוח הבריות נוחה הימנו (בעל-צדקה). רבי יעקב אטלינגר, מגדולי רבני גרמניה, משיב במונחי הכשרות עצמם: כיצד ידורו "בכפיפה אחת" — בסל אחד, כביטוי התלמודי על אדם ונחש שאינם יכולים לדור יחד — לב כשר (הנדיבות) וקיבה טריפה? כלומר: צדקתו של מי שמזלזל באיסורים חשודה בעיניו.

## בדיחה 2332

שד"ר ירושלמי בא לביחוב ונכנס אצל רבי דוד לוריה. גר אני כאן, – אמר הירושלמי, – וב"אתרא דלא ידעי שרא למימר צורבא מרבנן אנא".

תהה רבי דוד על קנקנו וראה, שאין בו לא תורה ולא חכמה. אמר לו:

לחינם אתה טורח ומתפאר לפני כבר ראיתיך…

אמר הירושלמי: טועה מר. זו הפעם הראשונה שאני בא לחוץ-לארץ. קיפחו רבי דוד והחזיר לו:

ואף-על-פי-כן… כבר אמרו: “דאה וראה ואייה אחת היא – עומדת בבבל ורואה נבילה ישראל” [42]…

הערות שוליים:
- [42] חולין סג, א.

ביאור: שד"ר (שליח דרבנן) — שליח המחזר בקהילות הגולה לאסוף כספים ליישוב היהודי בארץ-ישראל. הוא פותח בהיתר תלמודי בארמית: במקום שאין מכירים אדם, מותר לו להציג עצמו "צורבא מרבנן" — תלמיד-חכם — כדי שינהגו בו כבוד. רבי דוד לוריא (הרד"ל), מגדולי למדני ליטא, "תהה על קנקנו" — בחן אותו — ומצא שאין בו לא תורה ולא חכמה; "קיפחו" — הכריעו במענה. כשהאורח מוחה ש"כבר ראיתיך" אינו ייתכן, שהרי זו יציאתו הראשונה מארץ-ישראל, משיב הרד"ל מחולין סג ע"א (הערה [42]): הדאה, הראה והאיה שבתורה עוף אחד הן, ונקרא "ראה" על שום עיניו החדות — "עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ-ישראל". כלומר: גם אני, היושב ב"בבל", מזהה מרחוק את ה"נבילה" שבאה אלי מארץ-ישראל — ולראייה כזאת אין צורך בהיכרות מוקדמת.

## בדיחה 2333

פטפטן ישב לפני נתן אדלר, ראש הרבנים של בריטניה, והלאה אותו שעה ארוכה בפטפוטו. לבסוף אמר לרבי נתן: עכשיו אומר למעלתו מה ששמעתי מפיו של רבי יצחק-אלחנן, רבה של קובנה.

הפסיקו רבי נתן:

אי אפשר, ששמעת מפיו של רבי יצחק-אלחנן

תמה הלה:

מה פירוש אי-אפשר? עדיין לא אמרתי למר מה ששמעתי

החזיר לו רבי נתן:

כיצד יכולת לשמוע דבר מפיו של רבי יצחק-אלחנן, ואתה מימיך לא נתת לשום בן אדם לפתוח פה ולאמר מלה?…

ביאור: נתן אדלר היה רבה הראשי של בריטניה, ורבי יצחק-אלחנן ספקטור מקובנה — מגדולי הפוסקים שבדור; "הלאה אותו" — ייגע ושיעמם אותו. הקטיעה באה עוד לפני שנאמר תוכן כלשהו, כי היא אינה תוקפת את הדברים אלא את עצם היכולת: מי שמימיו לא נתן לאיש לפתוח פה — לא ייתכן ש"שמע" משהו ממישהו.

## בדיחה 2334

סיפרו לו לרבי צבי-הירש חיות, רבה של זאלקווא שמצאו לפלוני בן-פלוני אוכל תרנגולת פטומה בתשעה באב. לימד עליו רבי צבי-הירש זכות ואמר "מעלה אני עליו כאילו התענה. קמצן הוא וממונו חביב עליו מגופו, ואכילתו היא עינויו.

אמרו לו לרבי צבי-הירש: אם כן, יהיה מותר לו גם לשתות יין ישן?

החזיר רבי צבי-הירש:

כלום חייב אדם בעינוי עד כדי דיכדוכה של נפש?…

ביאור: רבי צבי-הירש חיות (מהר"ץ חיות), רבה של זולקווה שבגליציה, נתבקש כאן לדון במחלל תשעה באב — יום הצום והאבל על חורבן המקדש. "לימד עליו זכות" — מצא לו צד היתר; "פטומה" — מפוטמת, כלומר יקרה; "דיכדוכה של נפש" — שברון-נפש גמור. ההיתר-כביכול בנוי בהיגיון הלכתי צלול: לקמצן שממונו חביב עליו מגופו, עצם ההוצאה על מעדן יקר היא הייסורים האמיתיים — נמצא שאכילתו היא-היא עינויו. וכששואלים אם לפי זה יותר לו גם יין ישן (משובח ויקר), באה החומרה המהופכת: חובת העינוי אינה מגעת עד כדי שבירת נפשו של אדם — כלומר הוצאה כפולה תהיה לקמצן סיגוף מופרז.

## בדיחה 2335

בן שתים-עשרה היה רבי אייזל חריף רבה של סלונים בנושאו אשה, את בתו של יצחק פיין ממינסק, וכל יום היתה חותנתו טורדתו מן הבית ואומרת לו:

לא כאן מקומך; בבית המדרש מקומך.

ולאחר זמן, כשנתפרסם שמו הגדול, היה רבי אייזל אומר:

תבוא עליהם ברכה, על חותני ועל חותנתי: הוא עשני חריף[43], והיא עשתה אותי בקי…

הערות שוליים:
- [43] “חריף” – ראשי תיבות: “חתן רבי יצחק פין” (“מקור ברוך” לברוך הלוי אפשטין, ד', עמוד 1835, הערה א').

ביאור: רבי אייזל חריף — רבי יהושע-אייזיק שפירא, רבה של סלונים, מן השנונים שברבני ליטא. "חריף" ו"בקי" הם שני שבחי הלמדן המשלימים: חד-המוח ורחב-הידיעות. תרומת החותנת מובנת — מי שמגורש יום-יום אל בית-המדרש נעשה בקי בעל כורחו. אבל כיצד עשהו החותן "חריף"? המפתח בהערה [43]: "חריף" הוא גם ראשי-תיבות "חתן רבי יצחק פין" — עצם השידוך הוא שעשאו "חריף", והברכה לחותן היא בו-בזמן גם מדרש-שם לכינוי שבו נודע כל ימיו.

## בדיחה 2336

רבי אייזל היה קנתרן מטבעו, ובעירו, בסלונים, אייבו אותו רבים בלבם, אלא שהכל יראו מפני לשונו השנונה, וגם אוייביו הראו לו פנים כאוהבים.

פעם אחת אמר רבי אייזל לפרנס הקהילה, שהיה חשוד בעיניו גם הוא על אחד בפה ואחד בלב:

מזלי גרם, שכיוון שאני קונה לי אוהב, מיד קם לי אויב כנגדו. על זה איני מצטער: שקול האוהב כנגד האויב. על מה אני מצטער? על אויב הנראה כאוהב, שעל ידו שניהם אויבים אותי: הוא גופו, והאויב שקם לי כנגדו…

ביאור: "פרנס" — ראש הקהילה ונכבדיה; "אחד בפה ואחד בלב" — צבוע. החשבון של רבי אייזל מדויק: אוהב גלוי מאזן את האויב שקם כנגדו — מאזן מאופס. אבל אויב המחופש לאוהב מקלקל את הספירה: הוא עצמו אויב, ועוד קם אויב שני כנגד ה"אוהב" המדומה — הפסד כפול. והעוקץ: את ניתוח הצביעות הזה הוא מרצה באוזני הפרנס עצמו, החשוד בעיניו בדיוק בכך.

## בדיחה 2337

אמר רבי אייזל:

תמה אני, שהבריות קוראים לי “הרב מסלונים”, ואין הם קוראים לי “הרב מווילנה”. לו יהי, שווילנה אינה רוצה בי, אבל אני רוצה בה ואילו סלונים – היא אינה רוצה בי, ואני איני רוצה בה…

ביאור: רב נקרא על שם עיר כהונתו, ווילנה הייתה בירת התורה של יהדות ליטא — משאת נפשו של כל רב. ההיגיון של רבי אייזל: מווילנה מפרידה אותו רק אהבה נכזבת (היא אינה רוצה בו, הוא רוצה בה), ואילו עם סלונים שוררת איבה הדדית גמורה — ודווקא על שמה הוא נקרא.

## בדיחה 2338

רבי אייזל נולד בבית חסידים. כשגדל פרש ונעשה מתנגד, מכאן ואילך היה מקנתר כל ימיו את החסידים. ביום ראשון של ראש השנה יצא מביתו וראה: חסידי סלונים נושאים על כפיים את רבי אברהם רבם ומביאים אותו ל"תשליך". נענה רבי אייזל ואמר: כדין הם עושים: “שקר אין לו רגליים”…

ביאור: "תשליך" — תפילת ראש-השנה הנאמרת על שפת מים, שבהם "משליכים" את החטאים. רבי אייזל, שגדל בבית חסידי ונעשה "מתנגד" — מהזרם הליטאי שנלחם בחסידות וראה בהערצת הצדיקים אחיזת עיניים — רואה את החסידים נושאים את רבם על כפיים אל המים. "שקר אין לו רגליים" — פתגם שמקורו במאמר "קושטא קאי, שיקרא לא קאי" (האמת עומדת, השקר אינו עומד): אם הרבי, כפי שסבור המתנגד, שקר הוא — ממילא אין לו רגליים לעמוד עליהן, ובדין נושאים אותו.

## בדיחה 2339

רבי אייזל בא מסלונים לעיר הסמוכה לה, שבת שם, ולא הוא אלא אחד מעשירי העיר נקרא שלישי לתורה. הקפיד רבי אייזל ואמר לגבאי:

עד כדי כך מכבדים אתם את העשירים?

התנצל הגבאי והחזיר:

רבי, כבוד אין כאן; יראה יש כאן. אדם זה חשוב לרשות. זכות בתו עומדת לו…

לאחר שגמרו להתפלל, ניגש גם אותו עשיר לרבי אייזל ליתן לו שלום ולברכו בברכת שבת. אמר לו רבי אייזל:

שמעתי שמעך ורואה אני, שרש"י קדמך.

תמה הלה ושאל:

רבי מה לי ולרש"י?

הסביר לו רבי אייזל:

כבר פירש רש"י ואמר: “צור היה חשוב מכל מלכי מדיין, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו-מנאו שלישי” [44]…

הערות שוליים:
- [44] רש"י במדבר כה, טו.

ביאור: "שלישי" — העלייה השלישית לתורה, הנחשבת עליית כבוד; "גבאי" — הממונה על סדרי בית-הכנסת. הגבאי מתנצל שהעשיר כובד לא מכבוד אלא מיראה: הוא "חשוב לרשות" — מקורב לשלטונות — ו"זכות בתו עומדת לו", רמז שקרבתה של הבת אל השרים היא מקור כוחו. על כך עונה רבי אייזל ב"מחמאה": רש"י קדם לך. בתורה נמנים חמשת מלכי מדין שהומתו, וצור — אביה של כזבי, שהופקרה להחטיא את ישראל — נמנה שלישי בהם. רש"י (במדבר כה, טו; הערה [44]) מבאר: צור היה החשוב מכולם, "ולפי שנהג ביזיון בעצמו להפקיר בתו — מנאוֹ שלישי". כלומר: גם אתה "שלישי" שמעמדו נקנה בבת מופקרת — עלבון קטלני במחלצות של דבר-תורה.

## בדיחה 2340

רבי אייזל לא היה נוהג כבוד בעשירים. אומר היה רבי אייזל הרבה עשירים ראיתי בימי הבלי, וכולם ביקשו כבוד להם בגלל חכמתם. ומה לי עדות מהימנת מהודאת בעל-דין, שהעשירות אינה ראויה לכבוד? אלא מה, חכמתם? לכשתחדל עשירותם תיבחן חכמתם אם היא ראויה לכבוד…

ביאור: "בימי הבלי" — לשון קהלת לימי החיים החולפים; "הודאת בעל-דין" — כלל משפטי: הודאת אדם בדבר הפועל נגדו היא הראיה החזקה ביותר. ההוכחה של רבי אייזל: העשירים עצמם, בתלותם את הכבוד המבוקש דווקא ב"חכמתם", מודים שהעושר כשלעצמו אינו ראוי לכבוד. ואשר לחכמה — היא תעמוד למבחן רק כשיאבד הממון; רבי אייזל אינו טורח לומר מה יתגלה אז.

## בדיחה 2341

מחבר שלח ספרו לרבי אייזל לשם הסכמה, וכדי לקנות לבו של רבי אייזל כתב לו, שכבר יש בידו הסכמות מאת כמה מגדולי הדור, ואין הוא חסר אלא את הסכמתו של רבי אייזל, שהוא הגדול שבגדולי הדור.

לא שלח לו רבי אייזל הסכמה, והחזיר לו מכתב קצר:" אני מסכים, והם מסכימים; אני מסכים לדברי תורה, והם מסכימים לדברים בטלים" [45]…

הערות שוליים:
- [45] השווה: “אני משכים, והם משכימים; אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים”, ברכות כח, ב.

ביאור: "הסכמה" — מכתב אישור והמלצה של רב נודע, שנדפס בראש הספר וסייע במכירתו; מחברים חיזרו על פתחי גדולי הדור לאסוף כמה שיותר כאלה. תשובת רבי אייזל מהפכת מימרה מברכות כח ע"ב (הערה [45]): בתפילת היציאה מבית-המדרש אומר הלומד "אני משכים והם משכימים; אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים". רבי אייזל ממיר "משכים" ב"מסכים": הסכמה שלי ניתנת לדברי תורה — ואילו ההסכמות שכבר אספת ניתנו לדברים בטלים. סירוב אחד קצר שמעליב בבת אחת גם את הספר וגם את כל "גדולי הדור" שחתמו עליו.

## בדיחה 2342

מחבר בא אצל רבי אייזל לבקש הסכמה לספרו. עיין רבי אייזל בספר ואמר למחבר

עצתי, שימהר מר ויברח מביתי, פן תמצאהו אשתי הרבנית ותשחטהו, חלילה.

לטש המחבר עיניים תמהות ושאל:

מה פירוש הדברים?

החזיר לו רבי אייזל:

לפני ימים מועטים אירע מעשה בביתי: תרנגול עלה על דף האטריות והוסיף נופך משלו.

רגזה אשתי הרבנית ומיד שחטה אותו. והרי דברים קל-וחומר: מה תרנגול, שלא הוסיף נופך משלו אלא לדף אחד של אטריות, עלתה לו כך, מר, שהוסיף נפכים משלו לכמה וכמה דפים של הש"ס, לא כל-שכן…

ביאור: "הסכמה" — מכתב המלצה של רב שנדפס בראש ספר. החידוד רוכב על כפל כפול: "דף" הוא גם יריעת הבצק שממנה חותכים אטריות וגם עמוד בש"ס (התלמוד), ו"הוסיף נופך משלו" הוא גם לשון נקייה ללשלשת התרנגול וגם הביטוי המקובל לחידושיו המקוריים של מחבר. מכאן הקל-וחומר — דרך ההיסק התלמודית "אם בקל כך, בחמור על אחת כמה וכמה": אם תרנגול שטינף דף אטריות אחד נשחט בו-ביום, מה יהא דינו של מי שטינף כמה וכמה דפים של גמרא?

## בדיחה 2343

מחבר הביא חיבורו לרבי אייזל לשם הסכמה. דיפדף אייזל בכתב-היד ואמר למחבר:

ישמור מר את כתב-היד, שלא יאבד חלילה…

עד שהמחבר נהנה לשמוע אזהרה יפה זו מפיו של אדם קשה כרבי אייזל שהיה זורק מרה במחברים, סיים רבי אייזל ואמר:… גזירה, שמא ימצא גוי את כתב-היד וידפיסו על שמו…

ביאור: "הסכמה" — מכתב המלצה של רב לספר; "זורק מרה" — נוהג חומרה ומטיל אימה. האזהרה נשמעת רגע כמחמאה — שמור על האוצר שלא יאבד — עד שמגיע הנימוק, בלשון גזירות חכמים ("גזירה שמא"): כל ה"סכנה" האורבת לחיבור היא שמישהו אחר עוד ייחס אותו לעצמו. שמור עליו היטב — שהבושה תישאר כולה שלך.

## בדיחה 2344

מחבר אורח בא לסלונים, הביא ספרו לרבי אייזל, ואגב שיחה בדברי תורה שאל:

אל מי מאנשי העיר יפנה, כי יקנו את ספרו?

אמר לו רבי אייזל:

עצתי, שיפנה לפלוני בן פלוני.

הלך המחבר לשם. קיבלו האיש בפנים זעומות ואמר לו:

מה לי ולספרים? אני איני יודע לקרוא ספר.

נעלב המחבר וחזר אל רבי אייזל ושאל בתרעומת:

מה ראה מר לשטות בי ולגרום לי עלבון?

החזיר לו רבי אייזל:

לא היתה לי, חלילה, שום כוונה רעה לשטות במר. אדרבה, לטובתו נתכוונתי. אותו איש אין לו עסק כל ימיו אלא בדברים גנובים,

אמרתי: הלה ודאי יקנה ספרו של מר…

ביאור: "דברים גנובים" — כפל משמעות: סחורה גנובה, ובלשון הלומדים גם תורה גנובה, כלומר פלגיאט. העצה התמימה-כביכול מתבררת כעלבון מתוכנן לשני שלבים: תחילה משתלח המחבר אל בור שאינו יודע קרוא, ורק ה"התנצלות" חושפת את ההיגיון — הקונה הטבעי לספר הזה הוא סוחר בגנוב, שהרי גם הספר עצמו כזה.

## בדיחה 2345

ההוא ששאל את רבי אייזל:

מה טעם ספריהם של כמה גדולים אין דורש להם, ואילו ה"עין-יעקב" עם “עין-אברהם” [46]

מלמטה לפנים רבים קופצים עליו?

השיב רבי אייזל ואמר:

ברייתא מפורשת היא: “עין תחת עין-ממון” [47]…

הערות שוליים:
- [46] פירושו של רבי אברהם שיק מז’אגר ל"עין-יעקב".
- [47] בבא קמא פג, ב.

ביאור: "עין יעקב" — קובץ האגדות שבתלמוד, מן הספרים העממיים והאהובים ביותר; "עין אברהם" — פירושו של רבי אברהם שיק, הנדפס עמו "מלמטה", בתחתית העמוד (הערה [46]). השואל תמה: ספרי גדולים מונחים בלא דורש, ודווקא על הצירוף הזה קופצים. התשובה נשענת על בבא קמא פג ע"ב (הערה [47]): שם דרשו חכמים ש"עין תחת עין" שבתורה אינו עונש גופני אלא פיצוי כספי — "עין תחת עין: ממון". וכאן: "עין" (אברהם) הנדפסת תחת "עין" (יעקב) הרי היא "עין תחת עין" — ולפי הברייתא, ממון. לכן הספר נמכר.

## בדיחה 2346

רבי אייזל בא לווילנה ושלח פיתקה למשכיל ידוע, שהיה נוהג להקדים לפתחן של נקיבות, שיבוא אליו. סירב המשכיל ואמר לשליח:

אם יש להרב צורך בי, יטרח ויבוא אלי.

חזר רבי אייזל ושלח לו פיתקה שנייה:

" בשביל שאני זכר הפסדתי"? [48]…

הערות שוליים:
- [48] כתובות קה, ב.

ביאור: "משכיל" — איש תנועת ההשכלה; "מקדים לפתחן של נקבות" — מחזר על פתחי נשים ומקפיד בגינוני "גברת תחילה"; "פיתקה" — פתק. כשהמשכיל מתנשא ודורש שהרב יטרח אליו, עונה רבי אייזל בציטוט מכתובות (הערה [48]): שם טוען הבן, שנדחה מפני הבנות — כשהירושה מועטה הבנות ניזונות ממנה והבנים יחזרו על הפתחים — "וכי בשביל שאני זכר הפסדתי?". וכאן: אל פתחי הנשים אתה רץ להקדים, ורק אלי אינך בא — האם מפני שאני זכר הפסדתי את נימוסיך?

## בדיחה 2347

בין פסח לשבועות היה מעשה:

משכיל מפורסם ישב לפני רבי אייזל וקבל על החרדים, שאין הם נותנים דעתם ללמוד וללמד לבניהם מ"חכמות חיצוניות" אפילו דברים, שהכל צריכים להם כגון הלכות חשבון.

אמר לו רבי אייזל:

ואתה בקי בחשבון?

השיב המשכיל:

ודאי, רבי. מי שאינו בקי בחשבון, אינו בכלל אדם מן היישוב.

אמר לו רבי אייזל:

אף-על-פי-כן אשאלך חשבון פשוט, שהכל צריכים לו ולא תדע להחזיר תשובה.

תמה המשכיל ואמר:

ישאל נא רבי ואשמע.

החזיר לו רבי אייזל:

הגידה נא, כמה הוא היום לספירת העומר?…

ביאור: "משכיל" — איש תנועת ההשכלה; "חכמות חיצוניות" — לימודי חול. ספירת העומר היא המצווה למנות בכל ערב את ארבעים ותשעה הימים שבין פסח לשבועות — והמעשה מתרחש, לא במקרה, בדיוק בעונה הזאת. רבי אייזל תופס את המתפאר באריתמטיקה בחשבון היהודי הפשוט מכולם, שמונים אותו יום-יום: מי שאינו יודע כמה היום לעומר מעיד על עצמו שמצוות היומיום כבר רחוקות ממנו.

## בדיחה 2348

רבי אייזל בא לווילנה ונכנס אצל שמואל-יוסף פין עורכו של עיתון הכרמל: ספר ביקש להדפיס בדפוסו של פין.

עד שישבו שניהם ונשאו ונתנו בדבר, נכנסה אשתו של פין, ואף היא נצטרפה לשיחה.

הקפיד רבי אייזל נענה ואמר:

בנוהג שבעולם, סנדלר – אשתו סנדלרית, בלן – אשתו בלנית, ומכאן שאשתו של בעל “הכרמל” דינה שתהא “כרמלית”, ואילו זו – “רשות-הרבים”…

(ברוך הלוי אפשטין, “מקור ברוך” ד', עמ' 1839. – לפי דבריו סיפר לו פין עצמו חידוד חריף וקשה זה של רבי אייזל).

ביאור: שמואל-יוסף פין — מראשי משכילי וילנה ועורך כתב-העת העברי "הכרמל"; "בלן" — עובד בית-המרחץ. לעניין הוצאה בשבת חילקו חכמים את המרחב לרשויות: "רשות היחיד", "רשות הרבים" — השטח הציבורי הפתוח לכול — ו"כרמלית", תחום ביניים שאינו לא זה ולא זה. מכאן ההיקש: סנדלר אשתו סנדלרית, בלן אשתו בלנית — אשת בעל "הכרמל" דין הוא שתהא "כרמלית". אלא שזו, שנדחקה לשיחת עסקים של גברים, "רשות הרבים" היא: מתערבת בענייני הכול — ובחידוד מהדהד גם רמז גס יותר, אישה ה"פתוחה לרבים". כפי שנרשם בסוף הקטע, פין עצמו הוא שמסר את החידוד "החריף והקשה" הזה שנאמר על אשתו.

## בדיחה 2349

פין היתה לו מלבינה בווילנה. אמר עליו רבי אייזל: שיבחו של לבן, שלבניו קשות; שיבחו של סופר, שלשונו רכה. וחילופיהם בפין: לביניו רכות ולשונו קשה.

ביאור: "מלבנה" — בית-חרושת ללבנים; פין — שמואל-יוסף פין, מראשי המשכילים בווילנה, סופר ועורך שהתפרנס גם ממלבנה. שבחו של יצרן לבנים — שלבניו קשות, מוצקות; שבחו של סופר — שלשונו רכה, סגנון נעים וזורם. אצל פין מצא רבי אייזל את ההיפוך הגמור: אפיגרמה אחת הפוסלת אדם בשני מקצועותיו בבת אחת.

## בדיחה 2350

ההוא שקבל לפני רבי אייזל:

סופו של העולם, שייחרב. כולו שקר, ו"שיקרא לא קאי" [49]

נחמו רבי אייזל ואמר לו:

תנוח דעתך. העולם יתקיים. בזכותו של החלבן, המביא חלב לביתי יתקיים. אותו חלבן הוא אמת וחלבו אמת – מים אמיתיים…

הערות שוליים:
- [49] שבת קד, א.

ביאור: "שיקרא לא קאי" — ארמית: השקר אינו עומד, אינו מתקיים, על-פי המאמר בשבת קד ע"א (הערה [49]) "קושטא קאי, שיקרא לא קאי". מכאן ייאושו של הקובל: עולם שכולו שקר — אין לו קיום. נחמת רבי אייזל: נמצאה אמת אחת שתקיים את העולם — החלבן המוהל את חלבו במים, שהמים שלו לפחות אמיתיים לגמרי. נחמה שכל-כולה אישור הקובלנה.

## בדיחה 2351

חבורה של תלמידי-חכמים החליטה להוציא קובץ לדברי תורה ובאו שניים מן החבורה אל רבי אייזל, שיתן גם הוא דבריו לקובץ. סירב רבי אייזל. אמרו לו השליחים:

כמה מגדולי הרבנים נענו לנו, ולמה אתה, רבי, מסרב לנו?

החזיר להם רבי אייזל:

רקדנים “לא-יוצלחים” נעשים חבורה אחת ורוקדים יחדיו; רקדן מומחה רוקד יחידי…

ביאור: רבי אייזל חריף, רבה של סלונים, נודע בעקיצותיו. „קובץ" — כרך משותף של חידושי תורה מאת רבנים רבים. משל הרקדנים אומר: הבינוניים מתלכדים לחבורה שמסתירה את חולשת היחיד, ואילו האמן — כמו הלמדן הגדול — עומד יחידי על יצירתו. דרויאנוב מציין ניסוח אחר של הרעיון: נשרים אינם ממריאים בחבורה.

הערת דרויאנוב: היה מי שאמר:
נשרים אינם ממריאים בחבורה. החבורה – לקוראים* היא. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2351, עמ' 91) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2352

שאל אחד מזקני חכמיה של סלונים את רבי אייזל ואמר לו: רבי מפני מה ספריך הראשונים חריפים מספריך האחרונים? הלא אמרו:" תלמידי –חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם" [50]

נפגע רבי אייזל והחזיר לו:

שפיל לסופה של מימרה: עמי-הארץ כל-זמן שמזקינים טיפשות נתוספת בהם", ומשום-כך אתה שזקנת אי אתה יכול לעמוד על חריפותם של ספרי האחרונים…

הערות שוליים:
- [50] שבת קנב, א.

ביאור: המאמר שהזקן מצטט לקוח מן הגמרא (הערה [50]): „תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים — חכמה נתוספת בהם", אלא שיש לו המשך: „ועמי הארץ, כל זמן שמזקינים — טיפשות נתוספת בהם". „שפיל לסופה של מימרה" — ארמית: רד לסופו של המאמר. הזקן הביא רק את הרישא כדי להקשות מדוע ספריו המאוחרים של רבי אייזל פחות חריפים; רבי אייזל מחזיר לו את הסיפא: החריפות לא פחתה — אתה הוא שהזדקנת וטיפשת, ולכן שוב אינך מסוגל לעמוד עליה. הקושיה נענית מתוך הציטוט שהשואל בחר בעצמו.

## בדיחה 2353

שנים מועטות קודם מותו הדפיס רבי אייזל את ספרו הקטן “מרבה עצה” – פירושים לסיפורים התמוהים של רבה בר-בר חנא. אמר לו אחד ממקורביו:

רבי כל ימיך הדפסת ספרים גדולים, המחזיקים את המרובה, ומה ראית להדפיס עכשיו, לעת זקנתך, ספר קטן המחזיק את המועט?

החזיר לו רבי אייזל:

שמא מישהו יש לו צורך בספרים, שאנו כותבים ומדפיסים? אלא מס הוא, שאנו מטילים על הציבור, דוגמת המיסים והארנוניות, שהרשות מטילה על הציבור ושולחת קסדורים לגבות אותם. והואיל וכך, למאי נפקא מינה, אם הקסדורים גדולים או קטנים? קסדור הוא קסדור, בין גדול ובין קטן…

ביאור: „קסדור" (מלטינית quaestor) — פקיד גובה מסים; „ארנוניות" — מסי רכוש; „למאי נפקא מינה" — ארמית: מה זה משנה למעשה. „מרבה עצה" הוא פירוש לסיפורי רבה בר-בר-חנא — אגדות תלמודיות דמיוניות על ציפורים ענקיות וגלים גבוהים כהרים, שדורות של פרשנים התאמצו לפענח. רבי אייזל משיב בציניות עצמית נדירה אצל מחבר: איש אינו זקוק באמת לספרים שהרבנים מדפיסים; הם מס שהמחברים מטילים על הציבור, הקונה אותם מדרך כבוד. ומשעה שהספר אינו אלא גובה מס — מה אכפת לנו אם הגובה גדול או קטן?

## בדיחה 2354

כשהתחילה הזיקנה קופצת על רבי אייזל שאלו לו:

בן כמה הוא?

השיב רבי אייזל:

אדם שעומד בפני פשיטת רגל, אין שואלים אותו על הבילנצה [51]…

הערות שוליים:
- [51] מאזן – balance.

ביאור: „בילנצה" — מאזן, הדו"ח המסכם נכסים מול חובות (הערה [51]). מי שעסקו עומד לקרוס אינו שש להציג את מאזנו — וכך הזקן, העומד בפני „פשיטת הרגל" של החיים, פטור מלדווח כמה שנים הצטברו בחשבונו.

## בדיחה 2355

רבי שמואל הולדהיים, ראש רבני הרפורמה בגרמניה, נולד בקמפן של דוכסות פוזנה ובבית מדרש גדל וחונך, יהודית היתה לשון ילדותו ובחרותו, ועד יומו האחרון לא למד לבטא את הגרמנית כהלכה. אמר עליו מיכאל זקש:

הולדהיים אין לו שיור מן היהדות, אלא – לשונו הגרמנית.

ביאור: שמואל הולדהיים היה הקיצוני שברבני הרפורמה בגרמניה — ביקש לעקור מן היהדות כמעט כל מה שמבדיל אותה מסביבתה. אלא שגדל בבית מדרש בחבל פוזנה, שפת ילדותו הייתה יידיש, ומן המבטא היהודי בגרמנית שלו לא נפטר מימיו. מיכאל זקש, רב מתון ויריבו, הופך זאת לעקיצה: מכל היהדות שהשיל מעליו נותרה בו רק „לשונו הגרמנית" — כלומר הגרמנית המשובשת, שמסגירה את יהדותו בעל-כורחו. מי שביקש להיות גרמני גמור נשאר יהודי דווקא בגרמנית שלו.

## בדיחה 2356

כמה זמן קודם מותו חלה הולדהיים את רגליו ומחמת מחלה היה יושב תחתיו. פעם אחת נכנסו אצלו עסקני הרפורמה לבקרו. ראו, כמה קשה לו להניע רגל, ותמהו, מהיכן באה לו חולשה זו.

נענה החולה ואמר:

חוששני, שחולשת רגלי באה לי, משום שהרחקתי ללכת…

ביאור: „הרחיק ללכת" — בשתי המשמעויות: הלך מרחק רב, וגם הגזים והקצין. הולדהיים, ממנהיגי הרפורמה הרדיקלית בגרמניה, תולה את חולשת רגליו בכך שהרחיק ללכת — הודאה אירונית (או עקיצה שהושמה בפיו) שקיצוניותו הדתית היא שהפילה אותו מרגליו.

## בדיחה 2357

כשמת הולדהיים, ביקשו בני עדתו לקבור אותו במעלה הקברים, בשורה של רבנים. מיד נכנסו עסקני החרדים לישיבה, שניים מהם הלכו לשאול דעתו של הרב רבי יעקב-יוסף אטינגר.

אמר להם הרב:

אל תבואו בריב עם העדה הרעה הזאת. יקברוהו במקום שיקברוהו ובלבד שיקברוהו…

ביאור: „מעלה הקברים" — החלקה המכובדת שבבית העלמין, שורת הרבנים. הולדהיים, מנהיג הרפורמה הרדיקלית, היה שנוא על החרדים, ואלה ביקשו למנוע ממנו קבורה בכבוד של רב. תשובת הרב אטינגר — „ובלבד שיקברוהו" — הופכת את הוויתור לעקיצה שחורה: העיקר שהוא כבר באדמה; לעומת עצם ההיפטרות ממנו, מקום הקבר זניח. דרויאנוב מפקפק בייחוס המימרה: ידוע שרבי יעקב-יוסף אטינגר דווקא התיר לקבור את הולדהיים בשורת הרבנים, ואפילו אדם מתון כמיכאל זקש התרעם עליו על כך.

הערת דרויאנוב: אם באמת יצאה מימרה זו מפיו של רבי יעקב־
יוסף – מסופקני מאוד. על כל־פנים, ידוע, שהוא התיר לקבור את
הולדהים בקברות הרבנים, ואפילו אדם מתון כרבי מיכאל זקש
התרעם על כך ודרש פיטורין לרבי יעקב־יוסף. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2357, עמ' 92) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2358

רבי שמשון-רפאל הירש, מנהיגם של החרדים בגרמניה, היה פרקו נאה, נימוסו יפה וקולו נעים; גדול בתורה לא היה. תחילה שימש ברבנות באולדנברג, אחר-כך נבחר לרב הגליל של ניקולשבורג, ומפניו נדחה ולא נבחר רבי שלמה-זלמן קווטש, רבה של ליפניק, שהיה יליד ניקולשבורג, וגם גדול בתורה היה. נפגע רבי שלמה-זלמן וגבה הר בינו ובין רבי שמשון-רפאל.

לימים נזדמן רבי שלמה-זלמן לניקולשבורג ודרש ברבים. נמנע רבי שמשון-רפאל ולא בא אל הדרשה מחמת אמתלה, שהוא חש בגרונו שמע רבי שלמה-זלמן ואמר:

טבע הדברים מחייב כך: למדן חש בראשו; זמר חש בגרונו…

ביאור: „פרקו נאה" — הליכותיו והופעתו נאות; „גבה הר בינו ובין" — נפערה ביניהם מחלוקת וניתוק. רבי שמשון-רפאל הירש, מנהיג האורתודוקסיה בגרמניה, מצטייר כאן — מנקודת מבטם של הלמדנים ממזרח אירופה, שזלזלו בסגנונו המערבי — כאיש נאה ונעים קול יותר משהוא גדול בתורה (בפועל היה מגדולי ההוגים של דורו). רבי שלמה-זלמן קווטש, הלמדן שנדחה מפניו במשרת ניקולשבורג, נוקם בתירוץ כאב-הגרון: מיחושו של אדם מסגיר את אומנותו — למדן, שכלי מלאכתו הראש, חש בראשו; מי שחש בגרונו מעיד על עצמו שאינו אלא זמר.

## בדיחה 2359

רבי יוסף-שאול הלוי נתנסון נתמנה לרב בלבוב ולא בזכות גדולתו בתורה בלבד: סייעה אותו גם זכות עושרו. קרא עליו רבי שלמה קלוגר “המגיד” מברודי:

“היכה שאול באלפיו” [52]…

הערות שוליים:
- [52] שמואל א' יח, ז.

ביאור: „הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" — שירת הנשים לאחר ניצחון דוד על גלית (הערה [52]), שבח לשאול המלך שהיכה אלפי אויבים. רבי שלמה קלוגר, „המגיד" (הדרשן) של ברודי, דורש את הפסוק על רבי יוסף-שאול נתנזון: „שאול" הוא הרב, ו„אלפיו" — לא אלפי חללים אלא אלפי כסף. פסוק תהילה מקראי מתעקם בהינף אחד לעקיצה: את רבנות לבוב „הכה" — כבש — בכוח ממונו לא פחות משבכוח תורתו.

## בדיחה 2360

רבי יוסף-שאול נבחר ל"סים" הפולני בקראקוי, וכשהלך לשם נזדמן על-פי מקרה לפונדק אחד עם רבי שלמה קלוגר, וישבו שניהם ועסקו בשיחה של תורה. דרך אגב סיפר רבי יוסף-שאול לרבי שלמה, למה בא לקראקוי, ואמר:

קודם שיצא מלבוב הכין לו תעודה מאת רופא, שהוא חולה.

שאל רבי שלמה:

תעודה זו למה?

השיב רבי יוסף שאול:

מי יודע, מה ילד יום? שמא אצטרך לה. הרהר רבי שלמה ואמר:

עצתי, שיכין לו מר עוד תעודה אחת מאת רופא, שהוא בריא…

תמה רבי יוסף-שאול ושאל:

תעודה זו למה?

החזיר לו רבי שלמה:

מי יודע, מה ילד יום? שמא יצטרך לה…

ביאור: ה„סים" (Sejm) — הפרלמנט הפולני. תעודת רופא „שהוא חולה" היא נכס לאיש ציבור: אמתלה מוכנה מראש להיעדר מישיבה או להתחמק מהצבעה לא נוחה. רבי שלמה קלוגר עוקץ בעדינות: פוליטיקאי זקוק גם לתעודה ההפוכה, „שהוא בריא" — מאותו נימוק בדיוק. הסימטריה המושלמת של „מי יודע מה ילד יום" חושפת את המשחק הפוליטי: מצטיידים מראש בשתי אמיתות סותרות ושולפים את המתאימה לרגע.

## בדיחה 2361

הרב מלבי"ם סירב לצרף למניין-עשרה אחד מבני-עירו, שיצא עליו רינון. אמרו לו להרב:

רבי: רבי, חלבנה שריחה רע נמנתה גם היא עם סממני-קטורת.

החזיר הרב:

מכאן ראיה: אחד-עשר, ולא עשרה סממנים היו בקטורת…

ביאור: „יצא עליו רינון" — נפוצה עליו שמועה רעה. המבקשים נשענים על דרשה מפורסמת: החלבנה, שרף שריחו רע, נמנתה עם סממני הקטורת שבמקדש — ללמדך שגם פושעי ישראל מצטרפים אל הציבור; אם כך, צרפו גם את בעל השמועה הרעה למניין. המלבי"ם הופך את הראיה על פיה בדקדוק מספרי: בקטורת היו אחד-עשר סממנים, והמסריח שבהם הוא האחד-עשר — ואילו מניין די לו בעשרה. את ה„חלבנה" מצרפים רק כתוספת מעבר לצורך; להשלמת החסר אין מצרפים אותה.

## בדיחה 2362

עבריין ביקש לקנתר את הרב מלבי"ם ואמר לו:

שמא יודע רבי למצוא היתר לסיגרה בשבת על-ידי שינוי?

החזיר לו הרב:

אמנם יודע אני היתר לכך. כשתעשן סיגרה בשבת, תשנה ותשים את הצד הבוער לתוך פיך…

ביאור: „עבריין" — כאן: יהודי שפרק עול מצוות; „לקנתר" — להתגרות, לעקוץ. „שינוי" הוא מושג הלכתי: עשיית מלאכה אסורה בשבת בדרך משונה מהרגיל (למשל כתיבה ביד שמאל), המפחיתה את חומרת האיסור. הלגלגן מבקש שהרב ינצל את הפרצה להתיר לו סיגריה, והמלבי"ם „נענה" ומציע שינוי שאין משונה ממנו — להכניס את הצד הבוער אל הפה. ההיתר המבוקש נהפך לעונש, והקנטרן מובס בכלי הנשק שבחר בעצמו.

## בדיחה 2363

אמר רבי ברוך-מרדכי ליפשיץ:

טיפשים הם הבריות. כל אדם ואדם דואג דאגת-מחר לעצמו ומתיש כוחו על-ידי כך. מוטב, שהיתה כל קהילה מעמידה לה בעל-דאגה, שליח ציבור, שיוציא חובת דאגה את הקהילה כולה.

אמרו לו:

רבי, הואיל ואותו בעל-דאגה יקבל שכר ופרנסתו תהא מזומנת לו, – על מה ידאג?

החזיר רבי ברוך-מרדכי:

אף לזה יודע אני עצה טובה. יהא שכרו מושלש בידי, ומובטח לכם, שידאג כל היום…

ביאור: „שליח ציבור" הוא החזן, המוציא את הקהל ידי חובת התפילה — וברוח זו מציע רבי ברוך-מרדכי למנות „בעל-דאגה" שיוציא את הקהילה ידי חובת הדאגה. „שכרו מושלש בידי" — מופקד אצלי כבידי שליש (נאמן), כלומר לא ישולם לו בוודאות. וזה יישוב הקושיה: דאגה אי-אפשר לקנות בשכר מובטח, שהרי היא נולדת דווקא מחוסר ביטחון — אבל מי ששכרו תלוי ועומד, מובטח שידאג כל היום.

## בדיחה 2364

הוא היה אומר:

כמה אין הבריות נוצרים לשונם משקר! עני קבצן נכנס אצל בעל-בית ומבקש נדבה. הלה פוטרו ואומר ואומר: “אין לו עכשיו בכיסו מעות קטנות”. ואין הוא משמיע לאוזניו מה שפיו דובר. עכשיו אין לו, – וקודם היו לו? בכיסו אין לו, – ובמקומות אחרים יש לו? מעות קטנות אין לו – ומעות גדולות יש לו? הרי שפלט פיו שלושה שקרים בהעלם אחד…

ביאור: „נוצרים לשונם משקר" — שומרים על פיהם מִשקר (על דרך „נְצֹר לשונך מרע", תהלים לד, יד); „בהעלם אחד" — מונח הלכתי: בבת אחת, בלי משים. את הניתוח עושה הבדיחה בעצמה; החידוד הוא בהחלת דקדוק למדני על נוסח נימוסין שגור.

## בדיחה 2365

באו לרבי ברוך-מרדכי וסיפרו לו:

פלוני בן-פלוני מת ברעב.

תמה רבי ברוך-מרדכי:

היכי תמצי מת ברעב? כיצד לא בא אלי, או לאדם אחר ולא ביקש לחם? לחם ומים אפשר לבקש מאת כל אדם, ואפילו מגוי.

אמרו לו:

בשעתו היה אדם זה בעל-בית חשוב, וכשהגיע עד כיכר לחם, גנאי היה לו לפשוט יד לאחרים.

נענה רבי ברוך-מרדכי ואמר:

אם-כן למה אתם אומרים, שהוא מת מרעב? מגאווה מת, ולא מרעב…

ביאור: „היכי תמצי" — ארמית: כיצד ייתכן. השאר שקוף: משעה שלחם אפשר לבקש מכל אדם, מי שמת ולא ביקש — גאוותו המיתה אותו, לא הרעב.

## בדיחה 2366

טינה היתה בלבו של אחד מבני-העיר על רבי ברוך-מרדכי. ויהי היום ורבי ברוך-מרדכי הלך בהשכמת הבוקר להתפלל עם הוותיקים, ופגשו אותו אדם והעז- פנים כנגדו. אמר לו רבי ברוך-מרדכי:

כל ימי, כשהייתי מגיע בברכות השחר ל"יהי רצון, שתצילנו היום ובכל יום מעזי-פנים", – הייתי תמה: כלום לא יום-יום אנו מתפללים ולמה תיקנו להוסיף ולאמר “ובכל יום”? עכשיו אני יודע, למה תיקנו לאמר כך. ידעו מסדרי-התפילה, שעזי-פנים יכולים לצער גם בהשכמת הבוקר, קודם תפילה, ולפיכך תיקנו להוסיף “ובכל יום” – להתפלל היום על מחר…

ביאור: „ותיקים" — המקדימים להתפלל עם הנץ החמה; „עזי פנים" — חצופים ופוגעים. בברכות השחר מבקשים „שתצילנו היום ובכל יום מעזי פנים", ורבי ברוך-מרדכי תמה כל ימיו על הכפילות: הרי מתפללים בכל יום, ו„היום" לכאורה מספיק. החצוף שתקף אותו לפנות בוקר, לפני התפילה, יישב לו את הקושיה: צריך להתפלל היום גם על מחר, שמא יקדים עז הפנים את התפילה. העלבון נהפך לחידוש בנוסח התפילה — והפוגע עצמו נעשה הראיה החיה לנחיצות הבקשה.

## בדיחה 2367

רבי ברוך-מרדכי שיבח לרב אחד בן דורו, שאדם גדול הוא. אמרו לו:

רבי, אתה משבחו, ואילו הוא מגנה אותך.

החזיר רבי מרדכי ברוך:

מה בכך? אפשר, שנינו טועים…

ביאור: אם שנינו טועים, הרי הרב ההוא אינו גדול כפי ששיבחתיו — ואני איני נקלה כפי שגינה אותי. ענוותנות שהיא בו-בזמן העקיצה החדה ביותר.

## בדיחה 2368

שאלו לרבי ברוך-מרדכי:

לשעבר היו רבים עוסקים בתורה וספרים היו מעטים; עכשיו עוסקים בתורה מתמעטים והולכים, וספרים מתרבים והולכים. מהי סיבה יש לכך?

החזיר רבי ברוך-מרדכי:

לשעבר היו ישראל זהירים בזקניהם והיו ספרים מעטים מספיקים להצניע בהם את השערות, שנושרות מן הזקנים מאליהן; עכשיו, שאין ישראל זהירים בזקניהם, הרי הם זקוקים לספרים מרובים להצניע בהם את השערות…

ביאור: „זהירים בזקניהם" — מקפידים על כבוד הזקן ואינם נוגעים בו. על-פי מנהג עממי, שערה שנשרה מן הזקן אין משליכים אותה בביזיון אלא מצניעים אותה בין דפי ספר קודש. לשעבר אפוא, כשהזקנים עמדו בשלמותם ורק שערות בודדות נשרו מאליהן, הספיקו ספרים מעטים; עכשיו, משמקצצים ומגלחים, השערות מרובות — וזה, ולא הלימוד, מה שמצריך ספרים הרבה. תשובה מהתלה שעוקצת פעמיים: גם את נטישת הזקן וגם את דור שספריו רבים מלומדיו.

## בדיחה 2369

בשבת בראשית, קודם קריאת התורה, הוציא הגבאי רשימה מכוסו ולחש לשמש שמות החשובים, שיעלו היום לתורה. אמר לו רבי ברוך מרדכי:

אנו עומדים עדיין בבראשית, ואתה קורא כבר שמות…

ביאור: „גבאי" — נאמן בית הכנסת, המחלק את העליות לתורה; „שמש" — שרת בית הכנסת. בשבת בראשית, שאחרי סוכות, מתחילים מחדש את מחזור קריאת התורה מפרשת בראשית. משחק על „שמות": הגבאי קורא רשימת שמות של מכובדים — ורבי ברוך-מרדכי שומע בכך קפיצה אל ספר שמות, השני בתורה, שאליו יגיעו רק בעוד חודשים. ובעקיצה מובלעת: אנחנו עסוקים בתורה, ואתה — בשמות החשובים.

## בדיחה 2370

באישון-לילה יצא רבי ישראל סלנטר מביתו וראה אור קטן מהבהב מתוך חלונו של סנדלר. נכנס אצלו ומצא אותו יושב ומתקן נעל. אמר לו רבי ישראל:

למה אתה מאחר כל-כך לשבת?

השיב לו הסנדלר:

רב, כל זמן שהנר דולק, חייב אני לעבוד ולתקן.

מיד מיהר רבי ישראל לבית מדרשו וקרא ללומדים בלילות:

אחי ורעי! תורה גדולה קיבלתי עתה מפי סנדלר: כל-זמן שהנר דולק, חייב אדם לעבוד ולתקן…

ביאור: אנקדוטת מוסר אופיינית לרבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, שנודע במציאת לקח רוחני בכל דבר חולין. הסנדלר מתכוון כפשוטו: כל עוד הנר דולק אפשר להמשיך במלאכה. בפי רבי ישראל הנר נעשה נשמה — על דרך „נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז) — והתיקון תיקון האדם: כל עוד אדם חי, לא מאוחר לעבוד ולתקן את עצמו.

## בדיחה 2371

רבי ישראל סירב לקבל עליו רבנות והתפרנס בדוחק מן הקיצבה, שקצב לו אחד מעשירי קובנה. פעם בא אורח לביתו, הזמינו רבי ישראל לסעודה ואמר לו:

אתה מותר לך לאכול הכל בביתי. לך הכל כשר כאן.

לא הבין, האורח ושאל:

מה פירושם של דברים?

החזיר לו רבי ישראל:

לי כל העולה על שולחני גזל גמור הוא, שהרי משל אחרים אני מתפרנס; לך הכל כשר, שכבר קניתי הכל בשינוי-מעשה…

ביאור: רבי ישראל סלנטר סירב כל ימיו ליטול שכר רבנות וחי מקצבת נדיב — ומצפונו המחמיר רואה בכך „גזל": הוא אוכל משל אחרים בלי שהרוויח. את האורח הוא מרגיע במושג מהלכות גזלה: „שינוי מעשה" — דין שלפיו חפץ גנוב שנשתנה שינוי גופני (עצים שנעשו כלים, למשל) נקנה לגנב, והמקבל ממנו שוב אינו אוכל גזל. המזון שעל שולחני, אומר רבי ישראל, כבר „נקנה" לי בשינוי — נטחן, נאפה ונתבשל — ולכן לך הכול כשר; רק אני נשארתי, בעיני עצמי, גזלן.

## בדיחה 2372

רבי ישראל נכנס לבית-המדרש להתפלל ולאמר קדיש על אביו. ביקש לירד לפני התיבה ומצא, שכבר קדמו אחר, שבא לאמר קדיש על בתו. ויתר לו רבי ישראל, והתחילו המתפללים מתלחשים זה אל זה:

רבי ישראל מזלזל באמירת קדיש! [53]

הגיעו הדברים לאוזני רבי ישראל, נענה ואמר:

חס ושלום! חשובה עלי אמירת קדיש, אלא לזכותו של אבא אני מבקש לגמול בקדישו שלו גמילות-חסד של אמת…

הערות שוליים:
- [53] לפי הדין, קדיש בן על אב ואם קודם לקדיש של אב על בן ובת.

ביאור: על-פי הדין, קדיש של בן על אביו קודם לקדיש של אב על בתו (הערה [53]) — רבי ישראל ויתר אפוא על זכות קדימה גמורה, ומכאן הלחישות שהוא מזלזל בקדיש. „גמילות-חסד של אמת" היא חסד הנעשה עם המתים, שאינם יכולים לגמול תמורה — החסד הנקי ביותר. תשובתו: הוויתור לאב השכול הוא עצמו חסד של אמת, והוא מקדיש אותו לזכות אביו — נמצא אביו מקבל מן הוויתור יותר משהיה מקבל מן הקדיש עצמו.

## בדיחה 2373

רבי ישראל שיבח את תלמידו רבי שמחה-זיסל מגרובין, שהוא עוסק הרבה בדברי מוסר. אמרו לו:

אילו לא ביזבז רבי שמחה-זיסל כל זמנו לדברי-מוסר, היה נעשה גדול בתורה.

החזיר להם רבי ישראל:

שנינו מי שיש לפניו גלוסקאות, אחת קטנה ושלימה ואחת גדולה ובצועה, מברך על הקטנה השלימה, ולא על הגדולה הבצועה [54].

מכאן, שהשלם חשוב מן הגדול…

הערות שוליים:
- [54] עיין שבת לט, ב.

ביאור: רבי שמחה-זיסל מגרובין היה מגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. „גלוסקה" — כיכר לחם; „בצועה" — פרוסה, שכבר נחתכה. ההלכה קובעת שמי שלפניו שתי כיכרות — קטנה ושלמה מול גדולה ופרוסה — מברך על הקטנה השלמה (הערה [54]). מכאן דורש רבי ישראל את עיקר תורת המוסר: „השלם חשוב מן הגדול" — אדם שלם במידותיו עדיף על למדן גדול שאינו מתוקן. שנות ה„מוסר" של תלמידו לא בוזבזו; הן שעשו אותו שלם.

## בדיחה 2374

רבי צבי-הירש אורנשטיין, רבה של לבוב, נכנס לבית חסידי סאדאגורה רוקדים וצוהלים ברחוב.

אמרו לו:

על מה הם רוקדים וצוהלים?

השיב רבי צבי-הירש:

שמחים הם, שרבי אברהם-יעקב רבם נשתחרר מן התפיסה.

אמרו לו: על מה נתפס רבי אברהם-יעקב רבם?

השיב רבי צבי-הירש: על שטרי-ממון מזוייפים נתפס.

אמרו לו:

ובשל מה נשתחרר?

השיב רבי צבי-הירש:

בשל שטרי-ממון אמיתים נשתחרר [55]…

הערות שוליים:
- [55] על מעשה זה, שאירע לרבי אברהם-יעקב, עיין ישראל הלוי טלר “קטעי זכרונות”, “מימים ראשונים” כרך ב, חוברת ג-ד, עמוד 85–86.

ביאור: „תפיסה" — מאסר; „שטרי ממון" — שטרות כסף. רבי אברהם-יעקב מסאדאגורה, מן האדמו"רים הנודעים, אכן נאסר ושוחרר — מעשה שאירע באמת, וההערה [55] מפנה לזיכרונות שנכתבו עליו. רבי צבי-הירש אורנשטיין, רבה של לבוב ומתנגד לחסידות, מדווח ביובש מושלם: נתפס על שטרות מזויפים, שוחרר בשל שטרות אמיתיים — כלומר בשוחד. אין בדבריו מילת גנאי אחת; כל העקיצה בסימטריה.

## בדיחה 2375

מעשה ברבי נחום שמש מגרודנה, שבא אצל עשיר אחד לבקש צדקה לעניים. והעשיר אדם גס ורע-לב, הרים יד ברבי נחום וסטרו. מחה רבי נחום לחיו ואמר לו: סטירה זו לי היא. ומה אתה נותן בשביל העניים?…

ביאור: „שמש" — שרת בית הכנסת ושליח הקהילה; רבי נחום מגרודנה נודע כצדיק שכיתת רגליו לגבות צדקה לעניים. תשובתו מפרידה בין העלבון האישי, שאותו הוא סופג בשתיקה — „סטירה זו לי היא" — לבין השליחות: תביעת העניים בעינה עומדת, ויהא היחס לשליחם אשר יהא. דרויאנוב מציין שהמעשה מפורסם מאוד: שלום עליכם עשה אותו יסוד לאחד מסיפוריו, ומקס אריק מצא לו מקבילות בסיפורי חסידים נוצריים ואף אצל דידרו.

הערת דרויאנוב: מעשה זה, המיוחס לרבי נחום שמש, מפורסם
מאד. שלום־עליכם השתמש בו ועשה אותו יסוד לסיפור נאה (עי'
סיפורו "מושב זקנים" בסוף הכרך "כתריאלים", הוצ' "דביר"
תל־אביב, עמ' קכא–קכט).
מכס אריק מעיר, שאותו מעשה מסופר גם על כמה יראים ושלמים
נוצרים, והוא מסופר גם בפי דידרו (מ' אריק, "געשיכטע פון דער
יידישער ליטעראטור", ווארשה 1928, עמ' 56). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2375, עמ' 97) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2376

רבי נחום נכנס לאכסניה ו"ילקוט העניים" בידו כמנהגו.

נסתכל וראה: סוחרים יושבים בחבורה ומשחקים בקלפים, והם דנים אלו עם אלו.

הללו אומרים:

אנחנו זכינו. והללו אומרים:

לא כי, אנחנו זכינו.

פשט רבי נחום את ידו, אסף את הכסף מעל השולחן הטילו לתוך “ילקוט-העניים” ואמר:

רבותי, כולכם טועים. אני זכיתי…

ביאור: „ילקוט העניים" הוא שק־הצדקה שגובה־הצדקה מחזר עמו לאסוף מעות לעניים. „זכינו" בלשון שולחן־המשחק — ניצחנו, הקופה שלנו; ורבי נחום מכריע את הוויכוח במשמעות האחרת של הזכייה: משהטיל את הקופה לילקוט, זכו העניים — והוא, שזכה במצווה, המנצח היחיד במשחק.

## בדיחה 2377

ההוא שבא לרבי יצחק-אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, ליטול עצה הימנו: אם יניח מקומו כאן וייצא לאמריקה, או לאו?

אמר לו רבי יצחק אלחנן:

עד שאחזיר לך תשובה, הגידה נא לי תחילה, למה אתה אומר לצאת לאמריקה- אם משום שכאן כלתה פרנסתך לגמרי, או משום שכאן קשים מזונותיך?

השיב האיש:

רבי קשים ומרים מזונות.

החזיר לו רבי יצחק אלחנן:

אם-כן, שב ואל תצא. ומנהג ישראל יוכיח. בסוכות מנענעים ב"אנא ה', הושיעה-נא", ואין מנענעים ב"אנה ה' הצליחה נא". מה טעם? אדם, שכבר הגיע למדרגה של “הושיעה-נא”, על-כורחו הוא עושה כל מיני “נענועים” ומבקש את הישועה בכל ארבע רוחות השמים. תבוא ממקום שתבוא, ובלבד שתבוא. אדם, שלא הגיע אלא עד המדריגה של “הצליחה נא”, אל ינוע ומקומו אל ינח…

ביאור: בהלל של סוכות מנענעים את הלולב לארבע רוחות השמים בפסוקים קבועים: מנענעים ב„אנא ה' הושיעה נא" — אך לא בפסוק הסמוך לו, „אנא ה' הצליחה נא". מכאן דורש רבי יצחק־אלחנן ספקטור, רבה של קובנה ומגדולי הפוסקים במאה ה־19: מי שהגיע למדרגת „הושיעה נא" — שכלתה פרנסתו לגמרי — מוכרח „לנענע", לנוע לכל עבר ולבקש ישועה מכל מקום שתבוא, ואפילו מאמריקה; מי שעומד רק במדרגת „הצליחה נא" — פרנסה יש, רק קשה — אל ינוע ממקומו. והשואל הרי העיד על עצמו שמזונותיו „קשים ומרים" אך לא כלו — שב ואל תצא. ברקע: גל ההגירה הגדול ממזרח־אירופה לאמריקה בסוף המאה ה־19, שהעמיד שאלה כזו על שולחנו של כל רב.

## בדיחה 2378

רבי יצחק אלחנן היה משבח את בני קובנה עירו, שהם נשמעים לו. אמרו לו:

רבי, במה הם נשמעים לך?

החזיר רבי יצחק-אלחנן:

מה אני מצווה אותם?…

ביאור: תשובתו של רבי יצחק־אלחנן — „מה אני מצווה אותם?" — חושפת את סוד ה„צייתנות": הוא פשוט אינו מצווה דבר. רב פיקח אינו נותן הוראה שעלולה שלא להתקיים, וכך סמכותו לעולם אינה מועמדת במבחן — הודאה מחויכת של גדול הדור בגבולות כוחו.

## בדיחה 2379

רבי אלעזר-משה הורביץ, רבה של פינסק, היה מקניט את החסידים ואומר להם:

כיצד אתם נותנים כבוד צדיקים לרבותיכם, והם אינם עוסקים בתורה ואינם יודעים את התורה?

אמר לו חסיד אחד:

אף-על-פי-כן צדיקים גמורים הם. והא ראיה: בעלי מופת הם, הם גוזרים והקדוש ברוך-הוא מקיים.

השיבו רבי אלעזר משה, לדידי לא לזה מופת ייקרא, אלא זהו מופת, שהקדוש ברוך-הוא גוזר, והצדיק מקיים…

ביאור: רבי אלעזר־משה הורביץ מפינסק היה „מתנגד" — מן המחנה הליטאי שמדד גדולה בלמדנות וזלזל באדמו"רים החסידיים. „בעל מופת" הוא צדיק חסידי שמחולל נסים, על־פי המימרה השגורה בחסידות „צדיק גוזר והקדוש־ברוך־הוא מקיים" — שיסודה בגמרא (מועד קטן טז ע"ב): הקב"ה כביכול מעיד שהצדיק מושל בו ומבטל את גזרותיו. המתנגד הופך את הנוסחה, ועוקצו כפול: המופת האמיתי, הנדיר באמת, הוא שהקב"ה גוזר — מצוֶוה בתורתו — והצדיק מקיים; ורמז עבה בצדו: אצל הרבּיים ההם דווקא המופת הזה אינו מצוי.

## בדיחה 2380

בזמן אחד שימש רבי אלעזר-משה רב בפינסק, ורבי אהרן ברבי אשר [56]– אדמ"ור של חסידים בקרלין. אמר רבי אהרן לרבי אלעזר-משה:

מודה אני, שזכות תורה שלך גדולה משלי, אבל זכות-אבות שלי גדולה משלך, שמגזע צדיקים אני.

החזיר לו רבי אלעזר-משה:

אבל אבותיך כבר לא היו גם הם אלא זכות-אבות בלבד…

הערות שוליים:
- [56] רבי אהרן ברבי אשר ברבי אהרן הגדול. – פינסק וקרלין – שתי ערים תאומות.

ביאור: „זכות אבות" — הרעיון שזכויותיהם של אבות צדיקים עומדות לצאצאיהם. רבי אהרן מקרלין, האדמו"ר החסידי, מודה שבתורה גובר עליו הרב המתנגד של פינסק, אך מתגאה בייחוסו — „מגזע צדיקים אני". תשובת רבי אלעזר־משה שומטת את הקרקע מתחת לשושלת כולה: אם גם אבותיך לא חיו אלא על זכות אבותיהם, הרי השרשרת כולה נשענת על הון שאיש מעולם לא הרוויח בעצמו — ייחוס רק עובר בירושה, תורה נקנית בעמל.

## בדיחה 2381

אברהם-חיים רוזנברג, בעל “אוצר-השמות”, פתח בית-ספר במינסק. באו קנאים מבין החרדים וקבלו לפני רבי אלעזר-משה:

רוזנברג שוחט תלמידיו “בסכין חדה וחריפה” [57].

אמר להם רבי אלעזר-משה:

מה טענה יש לכם עליו? השוחט בסכין חדה וחריפה – שחיטתו כשירה…

(א' ח' רוזנברג, “אוצר השמות” א', ניו-יורק תרפ"ג, עמוד 3).

הערות שוליים:
- [57] פירוש: מוציא תלמידיו לתרבות רעה.

ביאור: הקנאים מתכוונים למטפורה: רוזנברג „שוחט" את תלמידי בית־ספרו המודרני — מוציאם לתרבות רעה (הערה [57]). אבל רבי אלעזר־משה קורא את דבריהם כהלכה פסוקה: בדיני שחיטה דווקא סכין חדה וחלקה, בלא פגימה, היא תנאי לכשרות — סכין קהה או פגומה פוסלת את השחיטה. יוצא שכתב־האישום הוא־הוא תעודת ההכשר: „השוחט בסכין חדה וחריפה — שחיטתו כשרה", והרב מגן על המחנך המשכיל במילותיהם של מאשימיו.

## בדיחה 2382

אפיקורס ביקש לקנתר את רבי אלעזר-משה ושאל לו:

שמא מצא היתר לעישון בשבת?

החזיר לו רבי אלעזר-משה:

הן; ביקשתי ומצאתי: מותר לעשן בשבת – על-ידי גוי…

ביאור: „אפיקורס" — כופר, וזה שלפנינו בא להתגרות ברב בשאלת „היתר" לעישון בשבת (העישון אסור בה משום הבערת אש). „על־ידי גוי" הוא עיקרון הלכתי אמיתי — אמירה לנוכרי: בתנאים מסוימים מותר שגוי יעשה בשבת מלאכה בשביל יהודי. אלא שכאן ה„היתר" מרוקן מתוכן: גוי שיעשן במקומך — ייהנה הוא, ואתה תישאר בלא כלום. הרב עונה למתגרה בלשונו ההלכתית שביקש, ומשאיר אותו בידיים ריקות.

## בדיחה 2383

רבי עזריאל הילדסהיימר, רבם של החרדים בברלין, היה אומר:

על שלושה דברים אני מתקנא בקלי-עולם: אין הם נושאים שם-שמים לשווא, אין הם באים לידי ספק-ברכה, ובמקומות מטונפים אין הם באים לידי הירהור בדברי-תורה…

ביאור: „קלי־עולם" — פורקי־עול שאינם מדקדקים במצוות. שלושת ה„יתרונות" שלהם הם בדיוק המכשולים שאורבים רק לשומר המצוות: מי שאינו מברך כלל אינו מסתכן בברכה לבטלה, שיש בה נשיאת שם־שמים לשווא, ואינו נקלע ל„ספק ברכה" — ההתלבטות ההלכתית המציקה אם חייבים בברכה אם לאו; ומי שאינו הוגה בתורה ממילא אינו עובר על האיסור להרהר בדברי תורה במקומות מטונפים, כבית־הכיסא. „קנאתו" של רבי עזריאל הילדסהיימר, מנהיג האורתודוקסיה בברלין, היא חיוך של מדקדק: ככל שמרבים במצוות — מתרבות ההזדמנויות להיכשל בהן.

## בדיחה 2384

רבי שמעון-אריה שוואבּכר, “הרב מטעם” הראשון של אודיסה, היה לובש גלחוּת: איצטלה שחורה, מצנפת גבוהה, צווארון לבן ועניבה לבנה על חזהו.

לימים דרש מאת פרנסי העדה, שיקנו לו כירכרה וסוסים, כדי שיהא יוצא כדרך שראשי הגלחים יוצאים. אמר לו אחד מן הפרנסים:

רצונך, רבנו, שתהיה גלח לכל דבר, תוציא אשתך. ומעכשיו הברירה בידך: או אשה, או סוסים…

ביאור: „רב מטעם" — רב שמינו שלטונות רוסיה לקהילה לצרכים רשמיים, על־פי־רוב משכיל מודרני שהציבור המסורתי לא ראה בו רב של ממש. „גלח" — כומר נוצרי (על שום גילוח שערו), „גלחות" — לבוש כמרים, ו„פרנסים" — ראשי הקהילה. שוואבכר, שכבר התלבש ככומר, מבקש גם כרכרה כשל ראשי הכנסייה — והפרנס מותח את החיקוי צעד אחד קדימה: הכמרים הרי אסורים בנישואין; רצונך להיות גלח לכל דבר — „תוציא אשתך", כלומר גרש אותה. או אשה, או סוסים.

## בדיחה 2385

קודם שנתמנה רבי אהרן יילינק מטיף בווינה שימש מטיף בלייפציג. פעם אחת דרש שם על פרק קיג שבתהילים, וכשהגיע עד “להושיבי עם נדיבים, עם נדיבי-עמו” אמר:

נדיבי-עמו שבלייפציג מתרשלים בצורכי בית-הכנסת ולא התקינו “נר-תמיד”.

לא היו ימים מועטים ושניים מן הקהילה אספו כסף והתקינו “נר-תמיד” בבית-הכנסת, וגם שלחו ליילינק חשבון ההוצאות, שעלוּ מאה ושמונים ושניים שקלים. עיין יילינק בחשבון ואמר לאלכסנדר צדרבוים, שהיה אורחו באותה שעה:

טוב ויפה הדבר, ש"נדיבי-עמו" קיימו “נעשה ונשמע”. אף-על-פי-כן אין לבי שלם עמהם.

אמר לו צדרבוים:

מה טעם?

החזיר לו יילינק:

בשביל חסר “יוד” אין לבי שלם עמהם [58]…

(“המליץ” נומר 11 לשנת 1885, עמוד 172)

הערות שוליים:
- [58] “נדיבי-עמו” בגימטריה מאה ותשעים ושניים.

ביאור: אהרן ילינק — מן המטיפים הנודעים שבדור, לימים מטיפה הגדול של וינה; אלכסנדר צדרבוים — עורך העיתון העברי „המליץ", שבו נדפס הסיפור. בדרשה על „להושיבי עם נדיבים, עם נדיבי עמו" (תהלים קיג) נזף ילינק בעשירי לייפציג שלא התקינו „נר תמיד" — המנורה הדולקת תמיד לפני ארון־הקודש. הם נזדרזו לקיים „נעשה ונשמע" — כהבטחת ישראל בסיני לעשות עוד לפני ששמעו — אלא שההוצאה הסתכמה ב־182 שקלים, ואילו „נדיבי־עמו" בגימטריה 192 (הערה [58]). חסרו עשרה — כערכה של האות יו"ד. „חסר יוד" הוא גם מונח הסופרים למילה בכתיב חסר: נדבני לייפציג יצאו „נדיבי עמו" בכתיב חסר — עשרה שקלים הפרידו בינם ובין הפסוק המלא.

## בדיחה 2386

אחד משמשי “ההיכל” המפואר, שבו שימש יילינק מטיף בווינה, היה זקן תלמיד-חכם מיוצאי גליציה. והיה אותו זקן משמש יילינק ופושט מעליו את האיצטלה אחרי הדרשה. אמר לו יילינק פעם אחת:

חס אני לכבודו של זקן תלמיד-חכם כמותך, שתשמשני.

החזיר לו הזקן:

אדוני הדוקטור, כבר אמרו חכמים: “פשוט נבילה, ואל תצטרך לבריות” [59]

הערות שוליים:
- [59] עיין פסחים קג, א. – הנוסח שלפנינו שגור בפי העם. ויפה העיר טביוב (“משלים ופתגמים” סימן 2870), שנוסח זה של העם סומך על המימרה המפורסמת “עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות”.

ביאור: ה„היכל" — בית־הכנסת המפואר והמודרני של יהודי וינה, שבו כיהן ילינק כמטיף; „איצטלה" — גלימת הדרשן. הזקן משיב במאמר חז"ל מן הגמרא בפסחים (הערה [59]): מוטב לפשוט עור נבלה בשוק תמורת שכר מלהיזקק לחסדי הבריות — אין מלאכה בזויה למי שמתפרנס ממנה בכבוד. אבל בפי תלמיד־חכם ישן מגליציה, המשרת דרשן־דוקטור מודרני, יש למאמר קריאה שנייה וארסית: מלאכתו כאן היא בדיוק „פשיטת נבילה" — ומי היא הנבילה שהאיצטלה מופשטת מעליה, ישפוט השומע.

## בדיחה 2387

רבי אליהו-חיים מייזל רבה של לודז, טרח ונכנס ביום סגריר אצל עשיר אחד לבקש ממנו נדבה לדבר, שהיה בו צורך הציבור. לא פתח אותו עשיר את ידו דיו, אף הגיס לבו בהרב ואמר לו:

רבי, שמא הרבנים הקודמים נהגו גם הם סלסול בעצמם ונעלו ערדליים יפים כמותך?

החזיר לו רבי אליהו-חיים:

הרבנים הקודמים לא היו זקוקים לכך, שבימיהם לא היה הרפש מצוי כבימינו…

ביאור: „יום סגריר" — יום גשם ובוץ; „ערדליים" — נעלי גומי שנועלים מעל הנעליים; „הגיס לבו" — התחצף; „נהגו סלסול בעצמם" — התפנקו. העשיר הקמצן עוקץ את הרב על מותרות הערדליים, והרב מחזיר במשחק על „רפש" — בוץ, וגם טינופת מוסרית: בימי הרבנים הקודמים לא נמצאו בקהילה בריות מרופשות כמו העשיר שלפניו, שרב נאלץ לבוסס בהן כדי לחלץ נדבה לציבור.

## בדיחה 2388

רבי שמואל מוהיליבר בא לקובנה וביקש מאת רבי יצחק-אלחנן, שיקרא לביתו אסיפה של טובי העיר לשם חיבת ציון, תחילה, הסכים רבי יצחק-אלחנן. ואחר-כך חזר בו- בהשפעתו של יעקב ליפשיץ, מתנגדה של חיבת-ציון- והודיע לרבי שמואל, שמחמת כמה סיבות אין האסיפה יכולה להיות בביתו.

למחר בא רבי יצחק-אלחנן לבקר את רבי שמואל במלונו, ומשום שאותו יום ששי בשבת היה, הזמין רבי יצחק-אלחנן את רבי שמואל לסעודה של שבת.

סירב רבי שמואל ואמר לו:

מוטב, שתהא סעודה מזומנת לי במלוני.

תהה רבי יצחק-אלחנן:

למה מסרב מר?

החזיר לו רבי שמואל:

כאן, במלון אבטח ולא אפחד, שתהא שבתי חסרה סעודה.

מה שאין כן אם אסמוך על מר, חוששני, שמא יצטרך להודיעני, שמחמת כמה סיבות אין הסעודה יכולה להתקיים בביתו…

(י' ניסנבוים, “הדת והתחיה הלאומית”, ווארשה תר"פ, עמוד קב)

ביאור: רבי שמואל מוהליבר — ממנהיגי „חיבת ציון", התנועה הלאומית שקדמה להרצל; יעקב ליפשיץ — מזכירו רב־ההשפעה של רבי יצחק־אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, ומן הלוחמים החריפים בחיבת־ציון. ספקטור הבטיח לארח את האסיפה, נסוג בלחץ מזכירו ונתלה ב„כמה סיבות" עלומות. למחרת גובה מוהליבר את החוב באותו מטבע: את סעודת השבת שלו לא יפקיד בידי מי שהתחייבויותיו עלולות להתבטל „מחמת כמה סיבות" — נזיפה מנומסת להפליא על הבטחה שהופרה.

## בדיחה 2389

וועידה של חובבי-ציון, שהיתה בווילנה בקיץ תרמ"ט, היה רבי שמואל ראש המדברים. השתתף באותה ועידה גם רבי דוד טבלי כצנלבוגן, רבי של ווירבאלן בעת ההיא ומחמת סיכסוך שנפל בינו לבין רבי שמואל, פרש מן הועידה וגם לא בא לרבי שמואל לקחת ממנו ברכת-פרידה.

לימים הוזמן רבי דוד-טבלי לרבנות בסובאלק וכשנסע לשם עבר דרך ביאלוסטוק, עירו של רבי שמואל, ונכנס אצלו. כיוון שהרגיש בו רבי שמואל, נתן לו שלום ואמר לו:

ודאי בא מר לקחת מאתי ברכת-פרידה. צאתו לשלום!…

ביאור: „ברכת פרידה" — ביקור נימוסין שנוטלים מאדם נכבד לפני שנפרדים ממנו. רבי דוד־טבלי, שבשעת הסכסוך פרש מוועידת חובבי־ציון בלא ליטול ברכת־פרידה ממוהליבר, נכנס אליו כעבור שנים — ומוהליבר פורע את העלבון הישן בו־במקום: הוא „מעניק" את הברכה החסרה ברגע הכניסה, והביקור כולו הופך לפרידה. „צאתו לשלום!" — הצגת הדלת המנומסת ביותר שאפשר.

## בדיחה 2390

רבי חנוך-זונדל מכבי, הנגיד מקאמניץ, לא נשא פנים לרבנים, שהתנגדו לחיבת-ציון, ועליהם היה אומר:

הללו דומים עלי כדגים מלוחים, הבאים מהולנדיה. כריסם רחבה וראשם קטן…

ביאור: „נגיד" — עשיר נכבד, מראשי הקהילה; חיבת־ציון — התנועה הלאומית שקדמה להרצל, ורבנים רבים התנגדו לה. דימוי ההרינג ההולנדי — הדג המלוח, ממאכלי היסוד של העיירה — עושה את העבודה לבדו: כרס רחבה (שובע ונוחות) וראש קטן (מחשבה קצרה).

## בדיחה 2391

רבי משה-יצחק דרשן, המגיד מקלם, נזדמן לחתונה של בני-עשירים. החתן לא נשא דרשה והכלה יצאה בשמלה קצרה.

נענה רבי משה-יצחק ואמר:

מצא מין את מינו. החתן אין לו תורה, והכלה אין לה סחורה…

ביאור: המגיד מקלם, רבי משה־יצחק דרשן — מגדולי מוכיחי המוסר בליטא. חתן מלומד נושא בחתונתו „דרשה" — חידוש תורני שמפגין את למדנותו, וחתן שאינו דורש מכריז בכך על בורותו; „סחורה" כאן — בד, אריג: שמלה קצרה היא שמלה שקימצו בסחורתה. החרוז תורה–סחורה שגור בפולקלור היידי („תורה איז די בעסטע סחורה" — התורה היא הסחורה הטובה ביותר), והמגיד רותם אותו לעקיצה אחת כלפי חתונת העשירים: לו אין תורה, לה אין סחורה — מצא מין את מינו.

## בדיחה 2392

רבי יוסף-זכריה שטרן, רבה של שאוול, אדם קשה היה, ועל-פי-רוב זרק מרה במי שבא לידו. ספרו “זכר יהוסף” מלא בקיאות מופלגת בנוסח הערות קצרות: “עיין פה, עיין שם”, ואמרו עליו:

“מלא עיניים כמלאך המוות” [60]…

הערות שוליים:
- [60] עבודה זרה כף, ב.

ביאור: „זרק מרה" — הטיל אימה ודיבר קשות, על־פי לשון חז"ל „זרוק מרה בתלמידים". ספרו של רבי יוסף־זכריה שטרן, „זכר יהוסף", עתיר בקיאות עצומה אך כתוב כולו הפניות קצרצרות: „עיין פה, עיין שם". הגמרא בעבודה זרה כ ע"ב (הערה [60]) מתארת את מלאך המוות כמי שכולו מלא עיניים. החידוד תופס את הרב משני צדדיו בבת אחת: ספרו מלא „עיין"ים — והוא עצמו, הקפדן מטיל האימה, מלא עיניים כמלאך המוות ממש.

## בדיחה 2393

רבי ירוחם יהודה-ליב פרלמן, “הגדול” ממינסק, הוזמן לחתונה עשירה. כשהביאו את הכלה לחופה, הושיט לה החתן את ידו ונשק לה. מיד פרש “הגדול” מן החופה והלך לו. מיהרו אליו המחותנים לפייס את דעתו ואמרו לו:

רבי מה עבירה יש כאן? הוא בעלה, והיא “כשרה”…

החזיר להם “הגדול”:

הכל טוב ויפה, אלא ש"לעיני כל ישראל" הוא קץ כל התורה…

ביאור: „לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב) הן המילים החותמות את התורה — קִצה ממש. „הגדול" ממינסק (כינויו של רבי ירוחם־יהודה־ליב פרלמן) אינו חולק על המחותנים: היא אשתו, והנשיקה עצמה מותרת. עוקצו בכפל המשמע — מה שנעשה „לעיני כל ישראל", בפרהסיה, הוא „קץ כל התורה": לא רק סוף החומש, אלא סופה של הצניעות שהתורה עומדת עליה.

## בדיחה 2394

ההוא שבא לרבי אליעזר גורדון, ראש-הישיבה של טלז, וקבל לפניו:

בעיניו ראה בחורים מן הישיבה מטיילים עם בחורות בשדות שמחוץ לעיר. אמר לו רבי אליעזר:

וסתם בחורים אינם מטיילים עם בחורות בשדות שמחוץ לעיר.

החזיר אותו האיש:

רבי, אין הנדון דומה לראיה. סתם בחורים אין עסקם בתורה.

נענה רבי אליעזר ואמר:

אם-כן, כל חטאם של אלו הוא, שעסקם בתורה. הלוואי והיה זה חטאם של כל ישראל…

ביאור: „אין הנדון דומה לראיה" — ניב תלמודי: המקרה שלפנינו שונה מן הדוגמה שהובאה. המקטרג נופל למלכודת שטמן לעצמו: אם ההבדל היחיד בין בחורי הישיבה ל„סתם בחורים" הוא שעסקם בתורה, הרי כל „חטאם" הוא לימוד התורה עצמו — ורבי אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז, חותם בברכה: הלוואי חטא כזה על כל ישראל. הקטרוג הפך לשבח בלי שהוכחש דבר.

## בדיחה 2395

כשהוציא הדוקטור קאנטור את “היום”, בא לריגה לבקש חותמים לעתונו. בשבת התפלל בבית הכנסת הגדול, ואחרי התפילה, כשיצא מבית-הכנסת, נתלווה עמו החזן רבי ברוך-ליב רוזובסקי. אמר לו קאנטור:

רואה אני, שאין פרנסתך אלא בשבת, שכן רק פעם אחת בשבוע אתה עובר לפני התיבה, בשבת.

החזיר לו רוזובסקי:

רואה אני, שגם אתה, אדוני הדוקטור, אין פרנסתך אלא בשבת.

לא הבין קאנטור ושאל:

הא כיצד?

השיב רוזובסקי:

הן רק פעם אחת בשבוע אין עתונך יוצא, בשבת…

ביאור: „היום" של ד"ר יהודה-ליב קנטור (1886) היה העיתון היומי העברי הראשון; „לעבור לפני התיבה" — לשמש חזן. קנטור עוקץ את רוזובסקי, חזנה הנודע של ריגה: פרנסתך „משבת" — אתה עובד רק יום אחד בשבוע. רוזובסקי מחזיר עקיצה חריפה כפליים: גם פרנסתך שלך אינה אלא „משבת" — שהרי זה היום היחיד שעיתונך אינו יוצא בו. כלומר: העיתון אינו מכניס אלא מפסיד, ורק ביום שאין הוא יוצא נחסך ההפסד — נמצא שהעורך „מתפרנס" דווקא מהיום שבו עיתונו אינו רואה אור. ואין זו סתם שנינה: העיתון היומי העברי הראשון נאבק כל ימיו במיעוט קוראים — לא במקרה בא קנטור לריגה „לבקש חותמים לעתונו".

## בדיחה 2396

אמרו לו לרוזובסקי:

ראוי אתה, שבשכר תפילתך יבנו לך הגבאים בית של שלוש קומות.

החזיר רוזובסקי:

אם הגבאים יבנו לי בית של שלוש קומות, כיצד אעבור לפני התיבה בימים נוראים ואשקר למקום ואוֹמר: “הנני העני”?…

ביאור: „הנני העני ממעש" — פתיחת תפילת הרשות שאומר החזן לפני מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים, ובה הוא מציג עצמו כעני ושפל מעש שאינו ראוי לייצג את הציבור; „לעבור לפני התיבה" — לשמש חזן, ו„גבאים" — פרנסי בית־הכנסת. רוזובסקי קורא את „העני" כפשוטו — עני בממון: אם יבנו לו הגבאים בית של שלוש קומות, איך יעמוד לפני הקב"ה ויעיד על עצמו עדות שקר? סירוב ענוותני לשכר — בנימוק מן הסידור.

## בדיחה 2397

בימות החול היה אופה אחד, “חובב עמוד”, עובר לפני התיבה בבית­-הכנסת של ריגה, והיה מרים קולו עד לשמים. אמר לו רוזובסקי:

רבי פלוני בן-פלוני, מוטב, שיהיו צעקותיך פחותות יותר, וכיכרותיך גדולות יותר…

ביאור: „חובב עמוד" — מי שלהוט לעבור לפני התיבה, כלומר לשמש חזן (ה„עמוד" הוא דוכן שליח־הציבור). עצת רוזובסקי, החזן המקצועי, עוקצת לשני הכיוונים בבת אחת: צעקותיו של האופה מרובות מדי — וכיכרותיו, מסתבר, קטנות מדי.

## בדיחה 2398

רבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של החסידים במוסקבה, גמגמן היה. חוץ מרבנות עסק גם בפרקמטיה, ונסתבך בעסק ביש של שותפות. העז שותפו פניו כנגדו וקרא לו רמאי. השיב לו רבי חיים-יעקב:

א-ני ר-מאי, וא-תה גמ-גמן.

רגז הלה וצעק בחמתו:

אני גמגמן, או אתה גמגמן?

החזיר לו רבי חיים-יעקב:

הואיל ואתה פוסל אותי במום שבך, פוסל אני אותך במום שבי…

ביאור: „פרקמטיה" — סחורה, מסחר; „עסק ביש" — עסק כושל; „העז פניו" — התחצף. „כל הפוסל — במומו פוסל" הוא כלל תלמודי (קידושין ע ע"ב): המטיח דופי בזולת מגלה בכך את מומו שלו. רבי חיים־יעקב הגמגמן הופך את הכלל לנשק מדויק: אתה קראת לי רמאי — פסלת אותי במום שבך; אני אקרא לך גמגמן — ואפסול אותך במום שבי. ההאשמה חוזרת אל המאשים, והגמגום נשאר אצל בעליו.

## בדיחה 2399

רבי משה-יצחק סגל, רבה של פוניביז, עסק גם הוא בפרקמטיה, ולצורכי עסקיו היה יוצא מן העיר לשבועות ולירחים. אמרו לו:

כלום אין להם לבני-העיר טענה עליו, שהוא פורש מן הרבנות לזמנים מרובים?

החזיר רבי משה-יצחק:

זה כמה כבר נתנו פרנסי קהילתי עינם בי לסלקני מן הרבנות, אלא כל אימת שהם באים אלי לשם כך – אין הם מוצאים אותי בביתי…

ביאור: „פרקמטיה" — מסחר; „פרנסים" — ראשי הקהילה, שבידם למנות רב ולסלקו. הרב הופך את התלונה להגנה: היעדרויותיו הארוכות הן־הן ביטחון משרתו — הפרנסים מבקשים זה מכבר לפטרו, אלא שבכל פעם שהם באים לשם כך, אין הוא בביתו.

## בדיחה 2400

הוא היה אומר:

מימי לא ניצחני אלא עגלון אחד. ומעשה שהיה כך היה: יצאנו לדרך, אני ועגלוני, וכשהגענו לפונדק עמדנו להתפלל, והשלים הוא תפילתו לפני. אמרתי לו: “שמא אתה בקי בתפילה יותר ממני?”

אמר לי: “רבי, כמה זמן למדת תפילה?” אמרתי לו: “שלשה חדשים למדתי תפילה; אחר-כך התחלתי לומד חומש ורש”י.

החזיר הוא לי: “ואני ארבע שנים רצופות למדתי תפילה, ומה תימה היא זו, שבקי אני בתפילה יותר ממך?”…

ביאור: „הוא היה אומר" — רבי משה־יצחק סגל, רבה של פוניביז' מן הבדיחה הקודמת. בחדר המסורתי למדו תחילה „תפילה" — קריאה בסידור — וכעבור חודשים אחדים עברו לחומש עם פירוש רש"י, ומשם והלאה לגמרא. מי ש„למד תפילה ארבע שנים רצופות" מעיד על עצמו, בלי לשים לב, שנכשל ולא התקדם מן הסידור מעולם. ניצחון העגלון (בעל עגלה להסעת נוסעים ומשא, דמות הקבע של פשוטי העם) מושלם בהיגיונו ומביך בתוכנו: הוא אכן „בקי בתפילה" יותר מן הרב — בדיוק מפני שלא הצליח ללמוד שום דבר אחר. והרב מודה בענווה: זו התבוסה היחידה בחייו.

## בדיחה 2401

ההוא שבא לרבי מאיר-שמחה כהנא, רבה של דווינסק, וביקש מאתו ברכה. סירב רבי מאיר-שמחה ואמר לו:

ברכתי אין בה ממש.

לא קיבל הלה ואמר:

אם אמרו: “אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך” [61], קל-וחומר ברכת אדם גדול כמוך.

החזיר לו רבי מאיר-שמחה:

לדבריך, מה צורך יש לך בברכתי שלי עם קל-וחומר? דייך בברכתך שלך בלי קל-וחומר. .

הערות שוליים:
- [61] מגילה טו, א.

ביאור: „הדיוט" — אדם פשוט מן השורה. המבקש נשען על מאמר חז"ל במגילה טו ע"א — „אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", כלומר גם לברכת אדם פשוט יש ערך (הערה [61]) — ובונה קל-וחומר: אם ברכת הדיוט מועילה, ברכת גאון הדור על אחת כמה וכמה. רבי מאיר-שמחה (בעל „אור שמח", מגדולי דורו) הופך את הטיעון על בעליו: לפי הנחתך שלך, ברכתך-שלך — ברכת הדיוט — מועילה במישרין, ואילו אל ברכתי אתה מגיע רק בעקיפין של קל-וחומר; ברך אפוא את עצמך.

## בדיחה 2402

שאלו לו לרבי חיים-יוסף זוננפלד:

למה הוא נוטה תמיד לקיצוניות?

החזיר רבי חיים-יוסף:

צאו עמי לחוץ ואראכם: בצידי-דרכים הולכים בני-אדם; באמצע-דרכים הולכים סוסים וחמורים… .

ביאור: רבי חיים-יוסף זוננפלד, ממנהיגי היישוב הישן בירושלים, נודע בעמדותיו הבלתי-מתפשרות. תשובתו הופכת את דימוי „דרך האמצע" המתונה: בשולי הדרך — במקום ה„קיצוני" — הולכים בני-אדם, ובאמצעה הולכות הבהמות. הפשרנות, יוצא מכאן, היא מידתם של סוסים וחמורים.

## בדיחה 2403

רבי זלמן-סנדר כהנא-שפירא, רבה של קרינקי, היה בנערותו חברו של רבי חיים סולובייציג; יחדיו קיבלו תורה מפי רבי יוסי-בר סולובייציג. פעם אחת שאל רבי יוסי-בר את רבי חיים ואמר לו:

חיים’קה בני, מי משניכם כוחו גדול יותר, בתורה, לפי דעתך, – אתה או זלמן-סנדר?

השיב רבי חיים:

זוהי שאלה, שאין עליה תשובה. אם אומר, שאני כוחי גדול יותר, אמצא יהיר, ואם אומר, שהוא כוחו גדול יותר, אמצא בדאי.

נענה אחריו רבי זלמן-סנדר ואמר:

ועכשיו נמצאת גם יהיר וגם בדאי…

ביאור: „יהיר" — גאוותן; „בדאי" — שקרן. תשובתו הזהירה של רבי חיים (הוא רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, מגדולי הלמדנים בדורו) מסגירה אותו: מי שאומר שהודאה בעליונות חברו תהיה שקר, גילה שהוא מחזיק את עצמו לגדול מבין השניים. רבי זלמן-סנדר רק מסיק את המסקנה — היהירות כבר נאמרה, והשקר טמון בהצטנעות עצמה.

## בדיחה 2404

מחבר הביא ספרו לרבי יוסף רוזן הרוגטשובי, רבה של דווינסק. פתח רבי יוסף את השער תחילה ומצא, שהספר נדפס בגראייבה, אמר-כך דיפדף בגוף הספר ואמר למחבר:

טובה גדולה אני מחזיק למר על דבר חדש, שמצאתי בספרו.

נהנה המחבר ושאל:

דבר חדש זה מהו?

החזיר לו רבי יוסף:

עד עכשיו לא שמעתי ולא ידעתי, דפוס בגראייבה…

ביאור: „שער" — עמוד הכותרת של הספר, שבו נדפס גם מקום הדפוס. „דבר חדש" — חידוש תורה, מה שמצפים למצוא בחיבור תורני. הרוגטשובי (רבי יוסף רוזין, מגאוני הדור, שנודע בלשונו החריפה) מודה למחבר על חידוש אחד ויחיד, גיאוגרפי: שקיים בית-דפוס בעיירה גראייבה. בגוף הספר, משתמע, לא נמצא שום חידוש.

## בדיחה 2405

דינה, אשת רבי שאול הלוי, רבה של אמדן, היתה למדנית וכתבה שירים ומליצות. פעם אחת נכשלה וכתבה כ"ף במקום ח"ית.

העירוהּ על כך, נענתה ואמרה:

מקרא מלא הוא: “וקוי ה' יחליפו כח” [62]…

הערות שוליים:
- [62] ישעיה מ, לא.

ביאור: הפסוק „וקוי ה' יחליפו כח" (ישעיה מ, לא; הערה [62]) פירושו: המקווים לה' יתחדש כוחם. דינה הלמדנית דורשת אותו כאסמכתא לשגיאתה: „יחליפו כ"ח" — מותר להחליף בין האותיות כ' וח'. שגיאת-כתיב שהפכה לדרשה עם מקור מן המקרא.

## בדיחה 2406

רבי משה חפץ, רבה של טשאווס שברוסיה הלבנה, קנתרן היה וביקשו בני-עירו לסלקו מן הרבנות. לימים הגיעה שמועה, שמת רבה של פינסק. שמע רבי משה ואמר:

עכשיו אני עולה לרבנות בפינסק. והדברים קל-וחומר: מה טשאווס שאינה רוצה בי, רוצה היא שפינסק תרצה בי, פינסק הרוצה, שטשאווס תרצה בי, אינו דין, שהיא גופה רוצה בי…

ביאור: „קנתרן" — איש-ריב, נרגן ומקניט. הרב הדחוי בונה קל-וחומר — צורת היסק למדנית: אם כך בקל, על אחת כמה וכמה בחמור — מופרך בעליל: טשאווס, שאינה רוצה בי, „רוצה" שפינסק תרצה בי (באמת רק כדי להיפטר ממני); ואם כך פינסק, ש„רוצה" שטשאווס תרצה בי, ודאי וּודאי רוצה בי בעצמה. הצורה הלמדנית מושלמת — רק המציאות, שכל עיר רוצה אותו אצל זולתה, הפוכה בדיוק.

## בדיחה 2407

רבי משה היה מקנתר תמיד את הדיין שבעירו, ולכשזקנוּ שניהם, לקו עיניו של רבי משה ולא לקו עיניו של הדיין. שלח לו רבי משה:

אל תדמה בנפשך, שאני עברתי, חלילה, על “לא תקח שוחד”, ולפיכך לקו עיני, אלא ש"השוחד יעוור עיני חכמים" [63] ולפיכך לא לקו עיניך…

הערות שוליים:
- [63] דברים טז, יט.

ביאור: „דיין" — הפוסק בדיני ממונות בעיר. על-פי דברים טז, יט: „ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים" (הערה [63]). רבי משה טוען עלבון כפול בפסוק אחד: השוחד מעוור, לפי הכתוב, דווקא עיני חכמים — ואם עיני הדיין צלולות אף שהוא נוטל שוחד, סימן שאינו מן החכמים. ובדרך אגב ניקה את עצמו: עיוורונו-שלו מן הזקנה בא, לא מן השוחד.

## בדיחה 2408

רבי ישראל לונשיץ, רבה של דרוהוביטש, היה מן המקילים בטריפות. ויהי היום ואשה ענייה באה אליו ובידה תרנגולת שחוטה, שלא נמצאה בה מרה. טעם רבי ישראל בקצה לשונו את הכבד ואמר לאשה:

אני איני מרגיש טעם מר. שמא תטעמי אתּ?

נאנחה הענייה ואמרה:

רבי, לי מר גם בלא זה.

נאנח רבי ישראל ואמר:

בתי, אם מר לך – כשירה…

ביאור: תרנגולת שלא נמצא בה כיס-המרה חשודה כטריפה ואסורה באכילה; הבדיקה המקובלת היא לטעום את הכבד — אם טעמו מר, סימן שהמרה הייתה ונבלעה בו, והעוף כשר. על הבדיקה הזאת נבנה משחק המילים: הענייה, שחייה מרים בלאו הכי, „מספקת" את טעם המרירות הנדרש, והרב המקל וטוב-הלב חוטף את ההזדמנות להכשיר לה את עופה היחיד.

## בדיחה 2409

המגיד המפורסם רבי חיים צדק מרומשישקי בא לעיר, דרש ברבים ודיבר דברים קשים כלפי מלווים נשכים. למחר אמרו לו לרבי חיים:

“הגביר” שלנו אין כמותו מלווה נשך, והוא חושד בך, שאליו נתכוונת.

החזיר רבי חיים:

אני איני אלא כבען. כבען עושה כובעים לא לפי הזמנה תחילה, אלא הוא עושה אותם כרצונו ומוציאם לשוק. ובדיעבד, מי שנוטל כובע ומוצא אותו לפי מידתו, הרי לו הוא עשוי מלכתחילה…

ביאור: „מגיד" — דרשן נודד המוכיח את הציבור; „מלווה נשך" — מלווה בריבית קצוצה; „גביר" — עשיר העיירה; „כבען" — עושה כובעים. משל הכובען: הדרשה, ככובע, לא נתפרה למידותיו של איש מסוים — אבל מי שמצא שהיא הולמת אותו בדיוק, סימן ש„לו היא עשויה מלכתחילה". עצם רגישותו של הגביר היא ההודאה שהתוכחה מגיעה לו.

## בדיחה 2410

אמרו לו לרבי פנחס מקורץ:

לדעתו של שפינוזה, טבע האדם וטבע הבהמה – טבע אחד להם, ומותר האדם מן הבהמה אין.

נענה רבי פנחס ואמר:

חבל, שלא שאלו את שפינוזה, שמא ראה מימיו בהמות, שהעמידו שפינוזה אחד?…

ביאור: רבי פנחס מקורץ — מגדולי החסידות הראשונים. הטענה המיוחסת לשפינוזה, הפילוסוף היהודי-ההולנדי שהוחרם על כפירתו, מנוסחת בלשון קהלת ג, יט: „ומותר האדם מן הבהמה אין" — אין לאדם יתרון על הבהמה. רבי פנחס מפריך את הטענה מגופה: אם אין הבדל בין אדם לבהמה, יראה לנו שפינוזה בהמות שהעמידו מקרבן שפינוזה אחד — גאונותו-שלו היא ההוכחה נגד שיטתו.

## בדיחה 2411

רבי פנחס היה מתפלל ואומר:

הלוואי ויבוא משיח, ולא יהיה לנו צורך בצדיקים וב"יהודים טובים"…

ביאור: „יהודים טובים" (ביידיש: גוטע יידן) — כינוי עממי לרביים ולצדיקים שההמונים נוהרים אליהם לבקש ברכות וישועות. רבי פנחס, עצמו מצדיקי הדור, מתפלל שיבוא המשיח ויעשה את כל המוסד הזה — ואותו בכללו — מיותר: בעולם מתוקן יעמוד כל יהודי לפני אלוהיו בלי מתווכים. ענווה, ואולי גם עקיצה לפולחן הצדיקים.

## בדיחה 2412

רבי לוי-יצחק הברדיצ’בי היה אומר:

אילו כוחי יפה, הייתי מבטל כל הצומות, חוץ מתשעה-באב ויום-כיפור: תשעה-באב מי יכול לאכול, ויום-כיפור מי רוצה לאכול?…

ביאור: רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, „סנגורם של ישראל", מרחם על עמו גם בענייני צומות — והשניים שהיה משאיר אינם זקוקים ממילא לכפייה: בתשעה-באב הצער אינו נותן לאכול, וביום-כיפור היראה אינה נותנת לרצות.

## בדיחה 2413

יום-כיפור עלה רבי לוי-יצחק לבימה וקרא:

אבינו שבשמים, אם דעתך לכתוב ולחתום לנו ולכל ישראל שנה טובה ומתוקה – כתוב וחתום: פיקוח-נפש דוחה הכל. ואם דעתך לכתוב ולחתום לנו, חלילה, שנה של יסורים וגזרות רעות, – מה רשות יש לך לחלל יום-כיפור?…

ביאור: ביום-כיפור, על-פי המסורת, הקב"ה „כותב וחותם" את גזר דינו של כל אדם — וכתיבה היא מלאכה האסורה ביום הזה, אלא אם כן יש בה פיקוח-נפש, הצלת חיים הדוחה את כל האיסורים. רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שנודע ב„חוצפת-אהבה" כלפי שמים לטובת ישראל, כובל כאן את אלוהים בהלכותיו-שלו: שנה טובה מותר לכתוב, שהרי פיקוח-נפש היא; אבל שנה רעה — כתיבתה חילול יום-כיפור, ואסורה.

## בדיחה 2414

ערב תשעה-באב נכנס רבי לוי-יצחק אצל עשיר אחד ומצא אותו יושב בסעודה ומפטם כריסו בצלי-עוף שמן. אמר לו רבי לוי-יצחק:

אם אתה אוכלו לזה בערב תשעה-באב, מהיכן תקח לך כפרה בערב יום-כיפור?…

ביאור: בערב תשעה-באב אוכלים רק „סעודה מפסקת" דלה, לאות אבל על החורבן; ואילו בערב יום-כיפור האכילה והשתייה הן מצווה. העשיר הפך את הסדר, ורבי לוי-יצחק עוקץ ברכּוּת: מי שזולל צלי שמן ביום האבל — מה יישאר לו ליום שבו הסעודה חובה? („כפרה" רומזת גם למנהג הכפרות בעוף שלפני יום-כיפור.)

## בדיחה 2415

רבי לוי-יצחק היה אומר:

הבריות קובלים שאין להם במה לחיות, ואני תמה, אם יש להם במה למוּת…

ביאור: „אין במה לחיות" — אין פרנסה. רבי לוי-יצחק הופך את הקובלנה: הדאגה האמיתית אינה במה לחיות אלא במה למות — האם צברו החיים האלה תוכן וזכויות שאפשר להתייצב איתם ביום האחרון.

## בדיחה 2416

אמר לו רבי לוי-יצחק למחותנו רבי שניאור-זלמן בעל “התניא”:

כשישראל אומרים “ושמרו” בהתלהבות ודביקות, נעשה “יריד” בשמים, ומה ראיתם אתם בעלי החב"ד למחוק שני כתובים אלו מערבית לשבת?

החזיר לו רבי שניאור-זלמן:

כלום חייבים ישראל להיות בכל “הירידים” שבעולם?…

ביאור: „ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא, טז–יז) — שני פסוקים הנאמרים בתפילת ערבית של ליל שבת; בנוסח התפילה של חב"ד הם הושמטו. „מחותן" — קרוב משפחה דרך נישואי הילדים; „יריד" — שוק גדול והומה. רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, איש ההתלהבות והדבקות, מתאר את שמחת השמים כ„יריד" — ורבי שניאור-זלמן, מייסד חב"ד שדרכה שכלתנית ומופנמת, תופס אותו במילה: יריד הוא המולה, ואין ישראל חייבים להידחק לכל יריד שבעולם.

## בדיחה 2417

בראשית ימי מלכותו של ניקולי הראשון ניתנה הדת ברוסיה, שישראל חייבים בעבודת הצבא. באו אל רבי דוב-בּר, “האדמו”ר האמצעי", בחורים שעליהם עלה הגורל לצאת בצבא וביקשו ברכה מפיו. בירך אותם רבי דוב-בּר ואמר להם:

יהי רצון, שתכנסו בשלום ותצאו בשלום.

אמרו לו הבחורים:

רבי, מה דיננו לגבי בשר טריפה?

נאנח רבי דוב-בּר והחזיר להם:

“אונס רחמנא פטריה” [64], אין עבירה זו בגדר “יהרג ולא יעבור”. [65]

שתק רגע והוסיף:

ברם, היזהרו והיזהרו, בני, שלא תלקקו את העצמות…

(הלל זלאטופולסקי, “העולם” גליון 31 לשנת 1926)

הערות שוליים:
- [64] בבא קמא כח, ב.
- [65] במקור נדפס “יהרג ולא יעבור.”

ביאור: הרקע — גזירת הגיוס של ניקולאי הראשון (1827): נערים יהודים („קנטוניסטים") נלקחו לשירות צבאי של עשרות שנים, בתנאים שנועדו לנתקם מיהדותם, ובכלל זה מאכלות אסורים. רבי דוב-בר, האדמו"ר השני של חב"ד, פוסק להם כדין: „אונס רחמנא פטריה" — התורה פוטרת את מי שעבר עבירה מתוך כפייה (בבא קמא כח ע"ב; הערה [64]), ואכילת טריפה אינה מן העבירות שנאמר בהן „ייהרג ואל יעבור", שמוסרים עליהן את הנפש. ואז באה התוספת שכל הטרגדיה דחוסה בה: אכלו, כי אנוסים אתם — אך אל תלקקו את העצמות. בין אונס להנאה עובר קו דק, ועליו מבקש הרבי מן הנערים לשמור.

## בדיחה 2418

רבי יעקב-יצחק “החוזה” מלובלין הוכיח את רבי נפתלי מרופשיץ תלמידו ואמר לו:

נפתלי, חכם אתה יותר מדי. התורה אמרה: “תמים תהיה עם ה' אלהיך” [66]. הרי, שגדולה תמימות מחכמה.

החזיר לו רבי נפתלי:

כדבריך, רבי, אלא שאדם זקוק לחכמה מרובה בשביל שיהיה תמים עם ה'…

הערות שוליים:
- [66] דברים יח, יח.

ביאור: „תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג; הערה [66]) — היה שלם ופשוט באמונתך, בלי חשבונות וחכמות. ה„חוזה" מלובלין גוער בתלמידו החריף: התורה העדיפה תמימות על חכמה. ורבי נפתלי מרופשיץ, שנון שבצדיקים, מסכים — ומחזיר את החכמה בדלת האחורית: להיות באמת תמים עם ה' היא מלאכה הדורשת חכמה מרובה.

## בדיחה 2419

אחרי מותו של רבי יעקב-יצחק, היסס אחד מחסידיו כמה זמן לנסוע לרבי נפתלי תלמידו. לסוף החליט ונסע. כשנכנס, נתן לו רבי נפתלי שלום ואמר לשמשוֹ:

תן לו כיסא וישב וינוח. עייף הוא. ארוכה היתה דרכו לרופשיץ…

ביאור: לאחר מות ה„חוזה" מלובלין התפזרו חסידיו בין ממשיכיו, והבחירה ברבי חדש הייתה הכרעה קשה. רבי נפתלי מרופשיץ מקבל את המהסס בכפל משמעות מחויך: „ארוכה היתה דרכו לרופשיץ" — לא הדרך שבמפה, אלא חודשי ההיסוס. הרבי מגלה לאורחו שידע היטב כמה התלבט.

## בדיחה 2420

רבי נפתלי היה אומר:

בילדותי, כשהגעתי לתחילת קריאה, לימדני רבי ואמר לי: “נפתלי בני, כל מקום שתראה שני יודי”ם סמוכים זה לזה תקרא – אדֹני".

ראיתי שני יודי"ם קטנים זה על גבי זה (שווא) ומיד קראתי “אדֹני”.

אמר לי רבי: “נפתלי בני, טעית. יודים זה ליד זה – אדֹני הם; יודים זה על-גבי זה – שווא הם”…

(עיין כרך שני, סימן 1883)

ביאור: בסידורים נכתב שם ה' בקיצור של שני יו"דים זה בצד זה (יְיָ), הנקרא „אדני"; ואילו סימן השווא הוא שתי נקודות זו על גבי זו — והילד, שקיבל את הכלל כלשונו, קרא גם אותן „אדני". ומתחת לתמימות הילדית שמעו כאן דורות של חסידים את הרמז שרבי נפתלי, שנון הצדיקים, נתכוון אליו: שני „יודים" (יהודים) שווים זה בצד זה — שם ה' שורה ביניהם; זה על גבי זה — שווא, כלומר לא-כלום.

## בדיחה 2421

חסיד של רבי יעקב-יצחק “החוזה” נזדמן לפונדק אחד עם רבי מרדכי מצ’רנובל. אמר לו רבי מרדכי:

ברכתי שלי גדולה משל רבך…

חלשה דעתו של אותו חסיד. נאנח רבי מרדכי וסיים:

אני והוא נזדמנו לפני כמה שנים למקום אחד וברכנו זה לזה ביראת-שמים. ברכתי שלי נתקיימה בו, וברכתו שלו לא נתקיימה בי…

ביאור: „חלשה דעתו" — נפגע ונעצב. ההתפארות מתהפכת להצטנעות ולשבח רבו המנוח של האורח: השניים בירכו זה את זה ביראת-שמים, וברכת רבי מרדכי „נתקיימה" — ה„חוזה" אכן היה ירא-שמים גדול; ואילו ברכת ה„חוזה" „לא נתקיימה" — רבי מרדכי מעיד על עצמו שלא הגיע לכך. „גדולת" ברכתו מוכיחה אפוא דווקא את גדולת ה„חוזה" ואת קטנות עצמו, והחסיד המהסס יוצא מנוחם.

## בדיחה 2422

פעם אחת, בשעת “שולחן”, פתח רבי אורי מסטרליסק (“השרף”) ואמר:

שנינו: “כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזיקנה עד שהוא נעשה חיגר או סומא” [67]. כיון שכך, כל מי שאינו רבי ועושה עצמו רבי, אינו מת מן הזיקנה עד שהוא נעשה רבי. ותימה: מה עונש הוא זה? אדרבה, נמצא חוטא נשכר.

אלא, – חזר רבי אוּרי ותירץ, – העניין הוא כך. לשעבר, היו הרביים נוטלים “פדיונות” מועטים, ועכשיו הם נוטלים “פדיונות” מרובים.

מה טעם? לשעבר היו הרביים רביים ממש, ועכשיו אינם רביים ממש, אלא עושים עצמם רביים. וזה עונשם: אינם מתים מן הזיקנה עד שהם נעשים רביים ממש, וממילא נעשים “פדיונותיהם” מועטים…

הערות שוליים:
- [67] משנה סוף פאה.

ביאור: „שולחן" (טיש) — סעודה פומבית שהרבי עורך לחסידיו; „פדיונות" — המעות שנותן חסיד לרבי עם בקשת ברכה. המשנה בסוף מסכת פאה קובעת שמי שאינו חיגר או סומא ועושה עצמו כאחד מהם כדי לקבץ נדבות, סופו שייעשה כזה באמת (הערה [67]) — העמדת הפנים מתגשמת בו כעונש. רבי אורי מסטרליסק מחיל את הדין על מתחזי-רביים ונתקל בקושיה: להיעשות רבי אמיתי — הרי זה שכר, לא עונש! והתירוץ הוא העוקץ: רבי אמיתי נוטל פדיונות מועטים, ורק המתחזים גובים בשפע; עונשו של המתחזה הוא שייעשה רבי ממש — והכנסותיו יצטמקו. ביקורת חריפה על מסחור הרבנות, מפי צדיק מתוך המחנה.

## בדיחה 2423

רבי הירש מזידיטשב לא היה מקפיד, שהסכין לשחיטה תהא דווקא מלוטשה [68]. אומר היה רבי הירש:

מובטח לנו, שלעתיד לבוא ישחוט הקדוש ברוך-הוא לשור-הבּר בזנבו של לוויתן. וכלום ראה מי-שהוא מימיו זנב מלוטש? [69]…

הערות שוליים:
- [68] כידוע, קבעו גדולי החסידים הראשונים להלכה ולמעשה, הסכין של שחיטה טעונה לטישה, וגדולי המתנגדים חלקו על זה. עיין ש' דובנוב, “תולדות החסידות” א', תל-אביב תר"ץ, §20; מ' טיטלבוים, “הרב מלאדי” א', ווארשה, תר"ע, עמוד 30 ועמוד 133.
- [69] באגדה אמרו: “לויתן לבהמות נותץ בסנפיריו ונוחרו”, ויקרא רבה ב, ג.

ביאור: ההלכה מדקדקת שסכין השחיטה תהיה חלקה ובלי פגימות, ומקפידים היו שתהיה גם מלוטשת ומבריקה. רבי הירש מזידיטשוב סומך את קולתו על האגדה: לעתיד לבוא יערוך הקב"ה לצדיקים סעודה מבשרם של שור-הבר והלוויתן, יצורי-ענק אגדיים — ולפי הנוסח שבפיו, השחיטה שם תיעשה בזנבו של הלוויתן (במדרש ויקרא רבה: הלוויתן נוחר את הבהמות בסנפיריו — הערה [69]). ואם השחיטה המהודרת שבסעודות אינה זקוקה לזנב מלוטש, אין לדרוש ליטוש מסכין של חולין. חידוד למדני: הלכה למעשה הנלמדת מאגדת אחרית הימים.

## בדיחה 2424

שאלו לרבי מאיר מפרמישלן:

מה טעם נהגו לשתות בערב יום-כיפור יי"שׂ חריף תיכף אחרי שחרית?

החזיר רבי מאיר:

אמרי אינשי: שתוי לא דן ולא דנין אותו…

ביאור: יי"ש — יין שרוף, משקה חריף; „אמרי אינשי" — ארמית: הבריות אומרות. הכלל „שתוי לא דן ולא דנין אותו" עניינו ששיכור פסול מלשבת בדין — ורבי מאיר מפרמישלן הופך אותו לתחבולת מילוט: יום-כיפור הוא יום הדין הגדול, ומי שמגיע אליו שתוי, הרי „אין דנין אותו"…

## בדיחה 2425

רבי ישראל מריזין יצא לדרך בכירכרה עשירה רתומה לארבעה סוסים אבירים, כמנהגו, ופגש את רבי מאיר מפרמישלן נוסע בעגלה ענייה רתומה לסוס דל וכחוש כמנהגו. אמר רבי מאיר לרבי ישראל:

ארבעה סוסים אבירים למה?

החזיר לו רבי ישראל:

בשביל שיוציאוך מתוך ביצה.

נענה רבי מאיר ואמר:

מר לשיטתו, ואני לשיטתי: סוס אחד, דל וכחוש, אינו מכניסך לתוך ביצה…

ביאור: „ביצה" — בִּצה, בוץ טובעני (לא ביצת תרנגולת). רבי ישראל מריז'ין ניהל חצר מפוארת כשל מלך, ורבי מאיר מפרמישלן חי בדלות סגפנית, וכל אחד עשה מדרכו שיטה. „מר לשיטתו" — לשון בית-המדרש: כל אחד עקבי לדרכו. תשובת רבי מאיר הופכת את הצידוק המעשי של הפאר: ארבעה סוסים אבירים אמנם מחלצים מן הבוץ — אבל סוס דל וכחוש אינו מכניס אותך לבוץ מלכתחילה.

## בדיחה 2426

שאל משכיל אחד לרבי מנחם-מנדל מליבאביץ, בעל “צמח צדק”:

אמרו באגדה: “אלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם” [70].

ותימה: עד שלא נברא העולם ולא ניתלו המאורות – סדר-זמנים מהיכן?

החזיר לו רבי מנחם-מנדל:

הא לא קושיה: אם לא היה עדיין סדר-זמנים לנבראים, כבר היה סדר-זמנים לבורא. אלא קושיה אחרת בפי אליך: מה טעם אנו מבקשים תמיד תירוצים, ואתם מבקשים תמיד קושיות?…

הערות שוליים:
- [70] מדרש תהילים צ, יב.

ביאור: "אלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם" — מאמר מדרשי על קדמות התורה (מדרש תהילים צ; הערה [70]). המשכיל, איש תנועת ההשכלה שאנשיה אהבו לצוד סתירות במסורת, מקשה קושיה הגיונית לכאורה: הזמן נמדד על-פי המאורות — השמש והירח — שנבראו רק ביום הרביעי, ואיך מונים "אלפיים שנה" לפני שהיה זמן? רבי מנחם-מנדל שניאורסון, ה"צמח צדק", אדמו"רה השלישי של חב"ד, מיישב כלאחר-יד — לבורא סדר-זמנים משלו, שאינו תלוי בשמש — ומיד הופך את היוצרות: הקושיה האמיתית היא על השואל. "תירוץ" מבקש מי שרוצה שהדברים יתקיימו; "קושיה" מבקש מי שמחפש סדק. הרבי עונה לא רק לשאלה אלא לשואל ולמניעיו — וזה כל הפולמוס שבין חסידות להשכלה בשורה אחת.

## בדיחה 2427

שמואל מוּנקס היה מגדולי מקורביו של רבי מנחם-מנדל.

פעם אחת מצאוהו חסידים עומד ליד גבעה וכולו תפוש מחשבות.

אמרו לו:

שמואל, על מה אתה חושב?

השיב להם:

חשבתי חשבונה של הגבעה ומצאתי כמה עריבוֹת עפר יש בה. בשכר “תיקון” אגלה גם לכם רז זה.

הביאו “תיקון” מן המשובח, שתה שמואל, שנה ושילש, פתח ואמר: לא כל העריבוֹת שוות. זו גדולה וזו קטנה. לפיכך צריך למדוד את העריבה תחילה. אם מידתה שליש גבעה, יש בה בגבעה שלוש עריבות, ואם מידתה חמישית הגבעה, יש בה בגבעה לא פחות מחמש עריבות…

ביאור: שמואל מונקס נודע כליצן-החצר של חב"ד. "עריבה" — גיגית גדולה ללישת בצק; "תיקון" — כינוי חב"די למשקה חריף שמגישים ב"לחיים". ה"רז" שהוא מוכר תמורת משקה משובח מתגלה כאמירה ריקה: מספר העריבות תלוי בגודל העריבה — כלומר לא גילה דבר. כל הבימוי — עמידת ה"תפוש-מחשבות" ליד הגבעה, והשתייה שנה-ושילש — היה תפאורה לגביית שכר מלא על לא-כלום.

## בדיחה 2428

בפרוס ימים נוראים בא שמואל מעיירתו לליבאביץ ושהה שם עד אחרי סוכות, כמנהגו שנה-שנה.

יום שעמד לשוב לביתו אמרה לו הרבנית, אשתו של רבי מנחם-מנדל:

רצונך, שתלך ותקח לי יין מן היינני?

הסכים שמואל, ונתנה לו הרבנית בקבוק וכסף. קנה שמואל יי"שׂ יפה, קצתו שתה וקצתו הצניע לצורך הדרך – ונסע לביתו.

לשנה חזר ובא לליבאביץ בפרוס ימים נוראים. הביא עמו בקבוק ונכנס לביתו של רבי מנחם-מנדל, נתקל ונפל לקרקע ושבר את הבקבוק. יצאה אליו הרבנית ואמרה לו:

מה לך, שמואל שנתקלת?

החזיר לה שמואל:

לא לחינם אומרים הבריות: “מן הפזיזות לא תצאנה הטובות” [71]…

הערות שוליים:
- [71] “פון איילעניש קומט קיין גוטס ניט ארויס”, ברנשטין, “שפריכווערטער”, עמוד 12, סימן 125.

ביאור: "בפרוס" — ערב, לקראת; "יינני" — מוכר יין; "יי"ש" — יין שרוף, משקה חריף. שמואל קיבל מן הרבנית בקבוק וכסף לקנות יין, קנה יי"ש תחתיו, שתה ממנו והצניע לדרך — ורק כעבור שנה, בביקור הבא, "השלים" את השליחות, ואז נשבר הבקבוק על מפתן הבית. את המעידה הוא מתרץ בפתגם יידי נגד חיפזון — "מן הפזיזות לא תצאנה הטובות" (הערה [71]) — מפי האיש שאיחר שנה שלמה: כנראה גם זה היה מהיר מדי בשבילו. דרויאנוב מציין מקבילות לבדיחה בפולקלור הערבי ובאוסף האחים גרים (סי' 164), על עצלנית שהשתרכה בדרך לחתונה, נתקלה ונפלה — והצדיקה את עצמה באותו פתגם עצמו.

הערת דרויאנוב: בדיחה ערבית מספרת:
פינד היה פזור־נפש מאוד. ויהי היום ותאמר לו אשתו להביא לה
גחלת מכירת שכנתה. יצא מפתח־הבית לעשות את דבר אשתו,
ויֵרא, והנה אורחת ישמעאלים יורדת מצרימה, ויימשך פינד אחריהם
וירד אתם מצרימה. ויהי כעבור שנה תמימה ויזכור לשוב הביתה.
ובבואו אל שער עירו, זכר את הגחלת אשר ביקשה אשתו להביא
לה. וימהר וירץ אל בית שכנתו ויקח את הגחלת וירץ אל ביתו,
ובהיחפזו ללכת מעדה מעדה רגלו ויפול ארצה, והגחלת אשר בידו נפלה
עמו ותתפוצץ לרסיסים. ויקם פינד ויקלל את החיפזון ויאמר: "אך
מעשה־שטן הוא החיפזון" (י' מיוחס, "ספר השיחות והבדיחות" סי'
159, "הארץ" גליון 4299; ועי' גם י"י יהודה "משלי ערב" ב', סי'
1728).

* קורא – Rebhuhn.
טרינה העצלנית אמרה גם היא להיינִיץ בעלה העצלן: "פעם אחת
הזמינו את השבלולית לחתונה. יצאה ללכת והגיעה לשם לעת טבילת
הילד. עם פני הבית נתקלה בגדר ואמרה: "מן החיפזון לא תצא
טובה". (גרים ב', סי' 164, לפי המהדורה של von der Leyen
סי' 150). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2428, עמ' 110) · נסרק מן הספר המודפס)

# כרך ג׳ — גדולים ומפורסמים השלמות

## בדיחה 2429

חסיד, שהיה שרוי תמיד בעצבות ובאנינות־הדעת, בא לפרשיסחה במוצאי־שבת. נכנס מיד אצל רבי שמחה־בונם וקבל לפניו:

כל ימיו שטן כרוך אחריו ומכשילו. אף היום כך. מביתו יצא במחשבה תחילה לבוא לפרשיסחה ערב־שבת; אירעה לו תקלה והוצרך לשבות בדרך, ולא בא אלא עכשיו, במוצאי־שבת.

אמר לו רבי שמחה־בונם:

שבת עינה יפה באורחים. חל ראש־חודש בשבת, היא מוותרת לו מפטיר ומוסף משלה. חל יום־טוב בשבת, היא מוותרת לו תפילות ופרשת־השבוע משלה. חל יום־כיפור בשבת, היא מוותרת לו שלוש סעודותיה ויושבת עמו בתענית. מה שאין־כן תשעה־באב, שחל להיות בשבת: אין היא מוותרת לו כלום ודוחה אותו למחר. מה טעם? – אורח השרוי בעצבות, עינה של שבת צרה בו: ייכּבד נא ויבוא במוצאי־שבת…

​

ביאור: "אנינות-הדעת" — רגישות יתרה, דכדוך. הדרשה נשענת על דיני הלוח: כשראש-חודש חל בשבת, השבת "מוותרת" לו — קוראים מפטיר ומוסף של ראש-חודש; כשחג חל בשבת מתפללים את תפילות החג; ואפילו יום-כיפור שחל בשבת גובר עליה — מוותרים על סעודותיה וצמים. רק תשעה-באב, יום האבל על החורבן, נדחה כשהוא חל בשבת ליום ראשון — למוצאי-שבת. מכאן התשובה של רבי שמחה-בונם מפשיסחה, מן החסידות שהעמידה את השמחה במרכז: השבת מארחת ברצון כל יום קדוש — חוץ מאורח עצוב, שאותו היא דוחה למוצאי-שבת. ה"תקלה" שהחסיד תולה בשטן אינה אלא עצבותו-שלו, והתוכחה נגד המרה-השחורה מוגשת עטופה בדרשת-לוח למדנית.

## בדיחה 2430

רבי מנחם־מנדל מקוצק היה אומר:

שתיקה – גדולה ויפה שבקולות…

​

ביאור: רבי מנחם-מנדל מקוצק, שנודע באמרותיו החדות ובתביעת האמת חסרת הפשרות שלו, בילה את שנותיו האחרונות בהתבודדות ובשתיקה — וכאן הוא מכתיר את השתיקה עצמה כקול, הגדול והיפה שבכולם. דרויאנוב מציין שכבר קיקרו אמר: "Cum tacent, clamant" — בשתיקתם הם זועקים.

הערת דרויאנוב: כבר אמר ציצרו: "Cum tacent, clamant"
(שתיקתם–זעקתם). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2430, עמ' 111) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2431

רבי חיים האלברשטם, אבי האדמו"רות הסאנדזית, נתאלמן מאשתו השלישית, ואף־על־פי שכבר היה זקן מופלג, עמד לישא רביעית. ביקש רבי אהרן בנו לעכּב ואמר לו:

דבר יפה שמעתי משמו של רבי הירש מזידיטשב. לפני כמה זמן מתה עליו אשתו והוא מסרב לישא אחרת. התורה הוא אומר, אשתו. הבין רבי חיים את הרמז של רבי אהרן, נענה ואמר:

הרי, שהתורה אשת־איש היא ואסורה לאחר…

ביאור: רבי חיים הלברשטם מצאנז, מייסד השושלת הסאנדזית, התאלמן בשלישית וביקש בזקנה מופלגת לשאת אישה רביעית. בנו רומז לו בעדינות, בשם רבי הירש מזידיטשוב, שאפשר גם אחרת: תלמיד-חכם "נשוי" לתורה. רבי חיים מקבל את המטפורה ברצינות הלכתית גמורה — ומפרק בה את הרמז: אם התורה היא אשתו של רבי הירש, הרי היא אשת-איש האסורה על כל אדם אחר, ולא נותר לו אלא לשאת אישה בשר-ודם.

## בדיחה 2432

רבי אברהם מסלונים היה תחילה ספק מלמד ספק מגיד, באו חסידים והמליכוהו עליהם ועשו אותו רבי. אמר עליו רבי אהרן ברבי אשר מקרלין:

“מלמד שקיפל לארץ תחתיו”[1]…

הערות שוליים:
- [1] השווה: “מלמד שקיפלה הקדוש־ברוך־הוא לכל  ארץ־ישראל, והניחה תחת יעקב אבינו”, חולין צא, ב.

ביאור: "מלמד" — מורה-תינוקות ב"חדר", ו"מגיד" — דרשן נודד; שני מקצועות דלים בתחתית הסולם. בלשון דרשות חז"ל "מלמד ש..." פירושו "הכתוב מלמד ש...", ועל יעקב אבינו נדרש בגמרא (חולין צא ע"ב; הערה [1]) ש"קיפל הקדוש-ברוך-הוא את כל ארץ-ישראל והניחה תחתיו". רבי אהרן מקרלין קורא את הלשון מחדש: לא "הכתוב מלמד" אלא מלמד של ממש — מורה-תינוקות שהארץ קופלה תחתיו, כלומר קפץ בבת-אחת מתחתית הסולם אל כיסא האדמו"ר. עקיצה למדנית על הכתרה שנראתה לו נס גדול מדי.

## בדיחה 2433

כשבאו החסידים לרבי אברהם לעשותו רבי, אמרו לו: רבי, אנו מבקשים לעשות אותך “יהודי טוב”[2].

החזיר להם רבי אברהם:

מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מבקש להיות יהודי טוב, אבל מסופקני, אם אתם תעשוני יהודי טוב…​

הערות שוליים:
- [2] “יהודי טוב” (“א גוטער ייד”) – כינוי בפי העם לרבי  של חסידים.

ביאור: "יהודי טוב" ("אַ גוטער ייד") הוא כינוי עממי לרבי של חסידים (הערה [2]). רבי אברהם נוטל את הכינוי כפשוטו: להיות יהודי טוב — אדם טוב באמת — הוא מבקש בכל לבו; אלא שספק בעיניו אם דווקא ההכתרה לאדמו"ר, על ההערצה והכבוד הכרוכים בה, היא שתעשה אותו כזה. ענווה שיש בה עקיצה דקה למוסד האדמו"רות עצמו.

## בדיחה 2434

לרבי יהודה־צבי מסטרטנה בא חסיד, שהיה ידוע לבעל־תאווה ונהנתן. נסתכל בו רבי יהודה־צבי וראה, שאבנטו רחב מאבנטם של אחרים, ואמר לו:

יודע אתה עניינו של אבנט?

הודה החסיד ואמר:

לא, רבי, איני יודע.

אמר לו רבי יהודה־צבי:

אבנט עושה מחיצה בין מחציתו העליונה של אדם, שרוּבה רוחניות, ובין מחציתו התחתונה, שכּוּלהּ גשמיות. לפיכך, מי שלבו לשמים, מוריד אבנטו ככל האפשר למטה, כדי להגדיל מחציתו העליונה. ולהיפך, מי שלבו לעולם הזה, מרים אבנטו ככל האפשר למעלה, כדי להגדיל מחציתו התחתונה. תדע שכך: הישמעאלים, שסירבו לקבל את התורה משום שנאמר בה “לא תנאף”, מעלים אבנט עד למצנפת שבראשם…

ביאור: "אבנט" הוא חגורת-הבד (ה"גארטל") שחסידים חוגרים לתפילה, ותפקידה המסורתי לחצוץ בין חציו העליון של האדם — הלב והמוח, הרוחניות — ובין חציו התחתון הגשמי. מכאן ה"תורה" שדורש הרבי לחסיד הנהנתן: גובה האבנט מסגיר את בעליו — מי שלבו לשמים מנמיך אותו כדי להגדיל את חלקו הרוחני, ובעל-התאווה מגביהו. וההוכחה העוקצנית שבסוף נסמכת על המדרש שלפיו הציע הקב"ה את התורה לאומות העולם וכל אחת דחתה אותה בשל דיבר אחר: הישמעאלים, שסירבו — בנוסח העממי — בגלל "לא תנאף", מעלים את אבנטם עד המצנפת (כיסוי הראש), כך שכל-כולם "מחצית תחתונה".

## בדיחה 2435

רבי ברוך משטוצין בא לרבו ליום־טוב. אמר לו רבו:

לא צר לך המקום באכסניה שלך?

החזיר לו רבי ברוך:

לא, רבי. מי שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום…

ביאור: "אכסניה" — מקום לינה; בחגים, כשהחסידים נוהרים אל הרבי, האכסניות דחוקות. התשובה נשענת על כפל המשמעות של "תופס מקום" — גם ממלא שטח, גם חשוב בעיני עצמו: העניו, שאינו מחזיק עצמו לכלום, לא צר לו בשום מקום. שיעור חסידי בביטול-היש, מוגש כמשחק מילים.

## בדיחה 2436

רבי נחום־בּר מסאדאגורה היה קורא לרבי אברהם־יעקב אבי־אשתו “חותני”, ולא היה קורא לו “דודי”, אף־על־פי שרבי אברהם־יעקב היה אחי־אביו. אמרו לו לרבי נחום־בּר:

מה טעם יש בדבר?

הסביר רבי נחום־בּר:

“ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת־קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני”[3]. הווה אומר: רבי אברהם־יעקב נעשה חותני קודם שנעשה דודי…

הערות שוליים:
- [3] סוטה ב, א.

ביאור: רבי נחום-בר נשא את בת דודו, כך שרבי אברהם-יעקב היה לו גם דוד (אחי אביו) וגם חותן (אבי אשתו). את הבחירה ב"חותני" הוא מנמק במאמר הגמרא (סוטה ב ע"א; הערה [3]): ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת-קול ומכריזה "בת פלוני לפלוני" — הזיווג נגזר עוד לפני שהאדם בא לעולם. נמצא שרבי אברהם-יעקב נעשה "חותנו" ארבעים יום לפני שנוצר, ואילו "דודו" נעשה רק כשנולד — והוותק מכריע.

## בדיחה 2437

בן ארבע־עשרה עזב משה בן־מנחם את בית אביו בדסוי וברגליו עלה לברלין. בדרך נתלווה עמו איכר, ושניהם הלכו יחדיו. כבדה על הנער אדרתו, אשר לקח עמו מביתו, נמלך ומישכן אותה לאיכר בשקל אחד. והיה האיכר הולך כל אותה הדרך והמשכון בידו. וכשהגיעו לשערה של ברלין, הוציא הנער שקל מכיסו ואמר לאיכר:

הא שקל והחזירה לי אדרתי…

ביאור: משה בן-מנחם הוא משה מנדלסון, לימים גדול הפילוסופים היהודים של ההשכלה, שאכן הלך בנעוריו ברגל מדסאו לברלין. "אדרת" — מעיל עליון כבד; "מישכן" — נתן כעירבון תמורת הלוואה. ה"עסקה" היא תחבולה: האיכר, הסבור שהוא מחזיק משכון, נושא את המעיל הכבד כל הדרך, ובשער ברלין מקבל בחזרה בדיוק את השקל שנתן. הנער יצא בלא רווח ובלא הפסד — רק מישהו אחר סחב לו את המעיל.

הערת דרויאנוב: כך רצתה האגדה העממית, שבן־מנחם
יעלה מדסוי עירו לברלין דוקא ברגל. עוד מעט ונשמע אותה שוב
מספרת על בן־מנחם דברים, שלא היו מעולם (עי' להלן סי' 2243). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2437, עמ' 112) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2438

בן־מנחם גיבן היה ולבו נשבה לאהוב את פרומט גוגנהיים, עלמה מבורכת חן ובת סוחר חשוב בהאמבורג. ויהי היום ופרומט שאלה אותו:

האמנם אמת הדבר, שמלאך מכריז בשמים על זיווגו של אדם?

החזיר לה בן־מנחם:

אני עד לכך. כשהגיעה שעתי לבוא לעולם, הכריז המלאך גם עלי. אמרתי לו: “רוצה אני לראות בת־זוגי”. נענה לי המלאך ואמר: “הנה היא לפניך”. נסתכלתי בה וראיתי: גיבנת ניצבה עמי. רגע אחד נבהלתי, ומיד אמרתי למלאך: “תהיה נפשי כופר נפשה, שאין אשה אלא ליופי, ואני גיבּן אהיה תחתיה”, ושוב נענה לי המלאך ועשה כרצוני: היא זקופה כתמר, ואני נושא עלי מה שנגזר תחילה עליה…

שמעה פרומט, נענתה ואמרה:

כאשר הכריז המלאך כן יקום…

(עיין ס' הנזל, “דיע פאמיליע מענדעלסזאהן”, מהדורה יז, ברלין ולייפציג 1921, חלק ראשון, עמוד 33־31; אוטו צארק, “מאזעס מענדעלסזאהן”, אמשטרדם 1936, עמוד 234־233).

ביאור: משה מנדלסון היה גיבן — בעל חטוטרת — ופרומט גוגנהיים, בת סוחר אמיד מהמבורג, הייתה יפה. שאלתה נסמכת על מאמר הגמרא (סוטה ב ע"א): ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים ברקיע "בת פלוני לפלוני" — הזיווגים נקבעים בשמים. על גבי האמונה הזאת טווה מנדלסון מעשייה כובשת: בת-זוגו שנגזרה לו נועדה להיוולד גיבנת, והוא ביקש מן המלאך ליטול את המום על עצמו — שהרי "אין אישה אלא ליופי" — כדי שהיא תהיה זקופה כתמר. כך הופך המום, המכשול הגדול של החיזור, להוכחת אהבה שקדמה ללידת שניהם; ופרומט נענתה — והם אכן נישאו.

הערת דרויאנוב: הביוגראף של בן־מנחם, מ' קיזרלינג ("מאזעס
מענדעלסזאהן, זיין לעבען און ווירקען", מהדורה שנייה, ליפציג
1888, עמ' 120) מבקש להוכיח, שברתולד אוארבך המציא סיפור
נאה זה, וממש היסטורי אין בו. חולק על "הוכחתיו" של קיזרלינג
הביוגראף החדש של בן־מנחם, אוטו צארק, והדין עמו: בשביל
שאוארבך טעה וכתב, שראשונה ראה בן־מנחם את פרומטַ גַגנהים
בפירמונט, ולפי האמת ראה אותה ראשונה בהאמבורג עיר־
מולדתה, – כלום מכאן ראיה, שכל אותו מעשה לא היה מעולם
ואוארבך בדה אותו מלבו? (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2438, עמ' 113) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2439

בן־מנחם הניח מחברת־כתבים על אדן של חלון פתוח ושכח. אותה שעה ניגש אל החלון יואל בר"יל, תלמידו וחברו, לקח מחברת־הכתבים והלך לו. לאחר שעה נזכר בן־מנחם את המחברת ביקשה ולא מצאה. אמרו לו:

היה כאן בר"יל ולקחה.

הקפיד בן־מנחם וכתב לבר"יל.

“בעד החלונים יבֹאו כגנב יואל ב'”…

(חידוד נפלא, יסודו – מדרש משמעות: הכתוב הוא ביואל ב'. “יואל ב'” פירושו “יואל בר”יל". ועיין “ציונים” לסימן זה).

ביאור: "בעד החלונים יבֹאו כגנב" הוא פסוק מתיאור מכת הארבה בספר יואל (פרק ב, פסוק ט). מנדלסון שולח אותו ליואל בריל — משכיל, תלמידו וחברו — שנטל את המחברת מאדן החלון, וכל החידוד בציון המקור: "יואל ב'" הוא גם "יואל פרק ב'" וגם "יואל בריל". מראה-המקום המקראי עצמו נוקב בשמו של ה"גנב" שבא בעד החלון.

הערת דרויאנוב: יהודה ייטלש מספר כך:
"בעיר גדולה ורבתי עם היה איש עשיר ושמו יואל. כספו נתן בנשך
כנושה בא לקחת גם שמלת העני, וינדל עשרו מאד. ויהי כאשר זקן
ובא בימים נשא נפשו לכפר פני אלהים, ויבן מכספו בית־אלהים
להתפלל שם. ויעש את הבית תחתים, שניים ושלישיים, ותחת החלון
בחלק התיכון כתב: "זה השער לה', צדיקים יבואו בו'. ויצחקו כל
רואיו, לאמר: "הבסולם יעלו הצדיקים?" – ויהי היום ויעבור הרב
החכם מנדלסון זצ"ל בעיר הזאת, ויאמר אל העומדים שם: "כיתבו
תחתיו את הפסוק: בעד החלונים יבואו כגנב יואל" (בכורי העתים
תקפ"ט). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2439, עמ' 113) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2440

בן־מנחם ונפתלי־הרץ וויזל. נזדמנו יחדיו לבית־הקברות בברלין ומצאו כתוב על מצבה של אשה אחת: “נתנה מלחמה לדל”[4], והמלה “מלחמהּ” מנוקדת. אמר וויזל לבן־מנחם:

טרח המחוקק וניקד, כדי שעמי־ארצות כמונו לא יטעו ולא יקראו “נתנה מלחמה לדל”.

החזיר לו בן־מנחם:

ואולי טרח וניקד משום שידע באותה אשה, שלחם ניקוּדים נתנה לדל…

הערות שוליים:
- [4] עיין משלי כב, ט.

ביאור: על המצבה נחקק שבח על-פי משלי כב, ט — "נתן מלחמו לדל" (הערה [4]): נתנה מִלַּחְמָהּ, מן הלחם שלה, לעניים. בלי ניקוד אפשר לקרוא "מלחמה" גם כקרב, ומכאן הלצת ויזל: ניקדו כדי שבורים לא יקראו שנתנה מלחמה לעני. מנדלסון מוסיף עוקץ שנון ממנה: אולי הניקוד רומז ל"לחם נִקֻּדים" — הלחם היבש והמתפורר שבספר יהושע (ט, ה) — כלומר האישה נתנה לעניים רק פירורים יבשים, וכתובת השבח מסתירה קמצנית. משה מנדלסון ונפתלי-הרץ ויזל היו שניים מראשי תנועת ההשכלה בברלין, והדו-קרב המקראי הזה הוא ספורט של בקיאים.

## בדיחה 2441

בן־מנחם דרש בחבורה של אנשי־שם בברלין, פתח ואמר:

את הכל עשה אלהים יפה…

היה שם בארון אחד, אדם גס ממשפחת היונקרים. ביקש לבייש את בן־מנחם הגיבן, הפסיקו ושאל:

וגם אתה עשוי יפה?

לא נבוך בן־מנחם והחזיר לו:

הן, אדוני הבארון; כגיבן אני עשוי יפה מאד…

ביאור: הדרשה נפתחת בפסוק "את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג, יא), והברון — "יונקר", בן אצולת הקרקעות הפרוסית — מנסה להפיל בו את מנדלסון הגיבן: אם הכול יפה, מה עם החטוטרת? התשובה מקיימת את הפסוק ומפרקת את העלבון בבת-אחת: כל דבר יפה במינו, וכגיבן — הוא דגם מוצלח במיוחד.

## בדיחה 2442

יום אחד טייל בן־מנחם תפוש־מחשבות והגיע לשדירה שקיטה של גן־החיות. פגשו ליטננט פרוסי ושאל לו בדרך ליגלוג: איציק, מה סחורה יש לך במרכולתך?

החזיר לו בן־מנחם:

אין לי במרכולתי אלא סחורה אחת, שלא לפי צורכך.

ומהי? שאל הליטננט.

תבונה, – השיב לו בן־מנחם…

[נוסח אחר:

…פגשו ליטננט פרוסי ושאל לו בדרך ליגלוג:

יהודי, במה אתה עושה סחורה?

החזיר לו בן־מנחם:

אני עושה סחורה בדבר, שיכולת להשתמש בו.

ומהו? שאל הליטננט.

תבונה, – השיב לו בן־מנחם…]

(הנזל, ספרו הנ"ל, עמוד 39; צארק, ספרו הנ"ל, עמוד 260).

ביאור: "ליטננט" — קצין זוטר; "מרכולת" — סחורה; "איציק" — שם יהודי שנעשה בפי הגרמנים כינוי לעג גנרי, כאילו כל יהודי רוכל. מנדלסון הופך את הלעג על פיו: סחורתו היחידה היא תבונה. שני הנוסחים עוקצים מאותו כיוון — "שלא לפי צורכך" (ממילא אין בך כלים לקנותה) ו"שיכולת להשתמש בו" (היא בדיוק מה שחסר לך) — כך או כך הקצין יוצא בלי הסחורה.

## בדיחה 2443

פרידריך השני כעס על בן־מנחם, שביקר שיריו ומצא בהם פגם. עמד וכתב לו:

“משה מנדלסון – הדיוט ראשון בפרוסיה”.

נטל בן־מנחם רשות להתייצב לפני פרידריך ואמר לו:

אדוני המלך, כל דיבור ודיבור שלך חביב עלי. חביב עלי גם דיבור זה, שיצא מפי עטך, ויגדל נא חסדך לחתום שמך עליו.

נענה לו המלך וחתם:

“פרידריך השני”.

אמר לו בן־מנחם:

אדוני המלך, יגדל נא חסדך לשוב ולקרוא דבריך. לקח פרידריך את הכתוב וקרא:

“משה מנדלסון – הדיוט ראשון בפרוסיה, פרידריך – השני”…

ביאור: "הדיוט" — בור, טיפש. פרידריך השני ("הגדול"), מלך פרוסיה, התהדר גם בכתיבת שירה, ומנדלסון העז למצוא בשיריו פגם. את פתק הנקמה המעליב הופך מנדלסון למלכודת של נימוס: הוא מבקש מן המלך רק "לחתום", והחתימה הרשמית — "פרידריך השני" — מצטרפת מאליה לרצף שבו אחרי ההדיוט הראשון בפרוסיה בא, שחור על גבי לבן ובכתב ידו של המלך, השני.

הערת דרויאנוב: אין מעצור לרוחה של האגדה העממית.
ברצותה להמריד שומעיה על אדירי־העולם, היא מספרת לא רק
דברים שלא היו, אלא שגם לא יכלו להיות מעולם. ואין צורך
לאמר, שגם מעשה בן־מנחם ופרידריך לא היה ולא יכול להיות
מעולם. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2443, עמ' 114 [בדפוס נדפס בטעות „2243‟]) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2444

שתי פעמים בחרה האקדמיה הברלינית בבן־מנחם להיות חבר לה, ופרידריך השני לא קיים את הבחירה. שמע בן־מנחם ואמר:

נוח לי יותר, שהאקדמיה בחרה בי והמלך בעט בי, משהיה המלך בוחר בי והאקדמיה היתה בועטת בי…

ביאור: מאחורי האמרה עומדת פרשה של ממש: האקדמיה המלכותית למדעים בברלין בחרה במנדלסון לחבר, ופרידריך השני סירב לאשר את המינוי — ליהודי לא היה מקום במוסד המלכותי. "בעט בי" — דחה אותי בבוז. מנדלסון מוצא בעלבון נחמה של ערך: מוטב שאנשי הדעת מכירים בך והשליט דוחה, מאשר מינוי מגבוה שהחכמים עצמם סבורים שאינך ראוי לו.

## בדיחה 2445

בכירכרה המפוארה של הרופא־הפילוסוף מרכוס הרץ היו חרותות האותיות “מ.ה.” (“M. H”).

אמר לו אחד ממקורביו:

"מה פירושו של נוטריקון זה – “מלאך המוות”?

טועה אתה, ידידי, פירושו של נוטריקון זה – “מחיה המתים”…

ביאור: מרכוס הרץ היה רופא-פילוסוף יהודי נודע בברלין, מתלמידיו של קאנט, ו"מ.ה." שעל כרכרתו הם פשוט ראשי-תיבות שמו. "נוטריקון" — קריאת אותיות כראשי-תיבות. המקורב שולף את הבדיחה העתיקה על רופאים הממיתים את חוליהם — "מלאך המוות"; והרץ מחזיר באותן שתי אותיות כינוי הפוך, הלקוח מברכת "מחיה המתים" שבתפילת העמידה: רופא שמקים חולים מערש דווי.

## בדיחה 2446

שלמה מיימון היה עילוי מופלא. נתן בו עינו עשיר אחד וביקש לקחתו לחתן לבתו היחידה. הסכים אבי־הנער וכתב לאותו עשיר:

“האלף – לך שלמה, ומאתיים לנוטרים את פריו”[5].

פירוש: אלף זהובים נדוניה לשלמה, ומאתיים זהובים מתנה לו, לאביו של שלמה.

הסכים אבי־הכלה והירצה לידי האב מאתיים זהובים בעין. סירב הלה לקבל ותבע עוד מאתיים. אמר לו אבי־הכלה:

בפירוש כתבת: “ומאתיים לנוטרים את פריו”.

החזיר הוא:

כתבתי כך, שלא לקלקל לשון הכתוב. למעשה היתה כוונתי – ארבע מאות…

(שלמה מימון, “לעבענסגעשיכטע”, הוצאת פרומר, מינכן 1911 עמוד 124).

הערות שוליים:
- [5] שיר השירים ח, יב.

ביאור: שלמה מיימון — לימים פילוסוף חשוב, ממבקריו של קאנט — היה בילדותו "עילוי", עצום כישרון, והמעשה מסופר באוטוביוגרפיה שלו. אבי הנער ניסח את דרישות הכסף בפסוק משיר השירים (ח, יב; הערה [5]): "האלף לך שלמה, ומאתיים לנוטרים את פריו" — נאה כפליים, שכן החתן עצמו שמו שלמה: אלף זהובים נדוניה לו, ומאתיים לאב שגידל את ה"פרי". "הירצה... בעין" — שילם לידיו במזומן. אלא שכשמגיעים המאתיים, האב תובע כפליים; ולטענה "בפירוש כתבת מאתיים" יש לו תשובה נצחת: את המספר קבע רק כדי לא לקלקל את לשון הפסוק. המליצה הקדושה מתגלה כפתיח מיקוח שאינו מחייב את מנסחו.

## בדיחה 2447

שאלו ליהודה־ליב בן־זאב:

מה בין מתים מתים למתים חיים?

החזיר המדקדק החכם:

מתים מתים שוכבים במנוחה זה בצד זה[6]; מתים חיים (= מְתים) מנוחה אין להם ורוכבים זה על גבי זה[7]…

הערות שוליים:
- [6] המ"ם מנוקדת צירה.
- [7] המ"ם מנוקדת שוא.

ביאור: יהודה-ליב בן-זאב היה מגדולי המדקדקים של תנועת ההשכלה, וכל החידוד תלוי בנקודה אחת: "מֵתים" בצירה (הערה [6]) — אנשים שמתו; "מְתים" בשווא (הערה [7]) — מילה מקראית שפירושה פשוט אנשים, בני אדם חיים (כמו "מְתֵי מעט"). המתים-באמת שוכבים בשלווה זה בצד זה; ה"מתים החיים" — האנשים — אינם יודעים מנוחה ומטפסים זה על גבו של זה. דקדוק שהופך להגות מרירה: שלווה יש רק בבית הקברות.

הערת דרויאנוב: ידידי מר ח' א' זוטא, ירושלים, מעירני על
לשון "המסורה הגדולה": ־"מתים עומדים־חיים, מתים שוכבים
־מתים", היינו: "מֵתים" ו"מַתים". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2447, עמ' 115) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2448

אברהם, בנו של משה בן־מנחם ואביו של פליכס מנדלסון־ברתולדי, היה קובל ואומר:

לשעבר לא הייתי אלא בנו של אבי, ועכשיו אינני אלא אביו של בני…

(הנזל, ספרו הנ"ל, א', עמוד 85).

ביאור: אברהם מנדלסון — בנקאי מצליח בפני עצמו — היה בנו של הפילוסוף משה מנדלסון ואביו של המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי, כלומר הדור האמצעי בין שני מפורסמים: זהותו נגזרת תמיד מן הענק הסמוך — קודם מן האב, אחר-כך מן הבן — ולעולם לא ממנו עצמו.

## בדיחה 2449

הבארונים לבית מוֹנמורנסי היו קוראים לעצמם: “בארונים ראשונים של צרפת”, וכשהציגו לפני אחד מהם את נתן־מאיר רוטשילד, העמיד מונמורנסי פנים כאילו תמה, שגם הלה בארון הוא.

הרגיש נתן־מאיר בדבר ואמר לו:

אני גדול ממך. אתה ממשפחת הבארונים הראשונים של הנצרות, ואני ממשפחת הבארונים הראשונים של היהדות…

ביאור: בית מונמורנסי, מן העתיקות במשפחות האצולה של צרפת, נשא את התואר "הברונים הראשונים של צרפת"; נתן-מאיר רוטשילד היה בנקאי יהודי שתואר האצולה שלו טרי — ומכאן התמיהה המזויפת, המנומסת-עוקצנית, אם יהודי כזה הוא בכלל ברון. רוטשילד הופך את חשבון היוחסין: אם מודדים קדמוּת, היהדות עתיקה מן הנצרות באלפי שנים — ו"ברון ראשון של היהדות" גובר על כל ברון ראשון של צרפת.

## בדיחה 2450

הציגו לפני נתן־מאיר רוטשילד את הצייר הדני המפורסם טוֹרוואלדסן. תלה בו נתן־מאיר עיניו ואמר לו:

מה יפה אתה, אדוני! אפשר להאמין, שאתה בעצמך יצרת את עצמך…

ביאור: ברטל טורוואלדסן הדני (בטקסט "צייר", ולמעשה פַּסָּל) היה מגדולי הפסלים של זמנו, ומכאן המחמאה המחוכמת של רוטשילד: אמן שיוצר דמויות יפות כל-כך, והוא עצמו יפה — כאילו פיסל את דמותו שלו במו ידיו.

## בדיחה 2451

תלמיד של בית־המדרש לרבנים בז’יטומיר כתב “גו” במקום “גוי”. ליגלג עליו יעקב אייכנבוים ואמר לו:

גוי שכמותך, כיצד אין אתה יודע, שאי־אפשר לגוי בלי יוד?…

ביאור: „גוי" בפי יהודי מזרח-אירופה הוא גם כינוי לבור ועם-הארץ, ו„יוד" — שם האות — קרוב ביידיש בצלילו ל„ייד", יהודי. העלבון של אייכנבוים (משורר ומדקדק משכיל) עובד אפוא בשלוש שכבות בבת אחת: הוא מתקן את שגיאת הכתיב, מכתיר את התלמיד „גוי", ומהדהד את האמרה העממית שגוי אינו מסתדר בלי יהודי — כשם שהמילה „גוי" אינה נכתבת בלי יוד.

## בדיחה 2452

יעקב־אהרן לוריא היה אומר:

חולק אני על רבי אליעזר, שאמר: “שמא גרים”[8], ושני בני יוכיחו: אחד – דויד שמו, והוא אפיקורס; השני – שמחה שמו, והוא בעל מרה שחורה…

(שאול גינזבורג, “היסטארישע ווערק”, ניו־יורק", תרצ"ז, כרך ב' עמוד 34).

הערות שוליים:
- [8] ברכות ז, ב.

ביאור: בגמרא (ברכות ז ע"ב — הערה [8]) נקבע ש„שמא גרים": השם שאדם נושא משפיע על גורלו ועל אופיו. לוריא „חולק" על חכמים בראיה משני בניו: זה שנקרא דויד, על שם נעים זמירות ישראל, יצא אפיקורס — כופר; וזה שנקרא שמחה לקה במרה שחורה — עצבות תמידית, מה שקרוי היום דיכאון. חידוד למדני שהוא בעצם אנחת אב: שני השמות שנתן לבניו התבדו אחד לאחד.

## בדיחה 2453

אייזיק־מאיר דיק היה אומר:

ישראל זהירים במנהגים, ואילו מצא אדם סגולה בדוקה כנגד המוות, היה בית־דין הגדול שבווילנה מחרים אותו, משום – “ונוהגין למות”…

ביאור: אייזיק-מאיר דיק — מחשובי סופרי היידיש העממיים, משכיל וילנאי שנון. „מחרים" — מטיל חרם, עונש הנידוי הקהילתי החמור ביותר; „נוהגין" — הנוסחה ההלכתית השגורה לעיגון מנהג קיים. העקיצה המשכילית מכוונת אל השמרנות הקהילתית: הדבקות במנהג אבות עזה כל כך, שאפילו תרופה בדוקה נגד המוות הייתה נפסלת בנימוק ההלכתי המנצח — „ונוהגין למות".

## בדיחה 2454

הוא היה אומר:

אדם מישראל אי־אפשר לו בלי דאגה אפילו יום אחד בשנה. סיים סדר פסח כהילכתו, אכל לשובע ושתה לרוויה, הוא – מלך, אשתו – מלכה, בניו – בני־מלכים, וטוב ויפה לו בעולמו. אף־על־פי־כן הומה ותוססת לו דאגה קשה בלבו:

“מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה”[9]…

[נוסח אחר:

…אדם מישראל בעל־דאגה הוא מטבעו: אינו מסתפק בדאגות שהן שלו, ומבקש לו גם דאגות שאינן שלו. אשתו חולה – ואין בידו לרפאותה, בנותיו הגיעו לפירקן – ואין בידו להשיאן, בניו קרואים לצבא – ואין בידו לפדותם. והוא רוקד כנגד השמים ודואג ומתפלל: “יהי רצון, שתמלא פגימת הלבנה”[10]…]

הערות שוליים:
- [9] שיר־השירים ח', ח. – ותיקים נוהגים לאמר שיר־השירים  אחרי סדר של פסח.
- [10] עיין קידוש לבנה.

ביאור: בליל הסדר המסב הוא „מלך", וותיקים נוהגים לסיים את הלילה באמירת שיר השירים (הערה [9]). שם מופיע הפסוק „מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" (ח, ח) — דאגת אחים להשׂאת אחותם הקטנה כשיבואו לבקש את ידה. וכך דווקא בשיא השובע והמלכות מוצא לו היהודי דאגה — אחות מטפורית מתוך פסוק. בנוסח האחר: „הגיעו לפרקן" — הגיעו לגיל נישואין; „לפדותם" — לשחררם מגיוס לצבא בכסף. ומי שדאגותיו הממשיות ממילא אינן בידו לפתור, מאמץ לו גם את צער הקוסמוס ומתפלל בקידוש לבנה (הערה [10]) שתתמלא פגימת הלבנה — שיתוקן החיסרון בירח עצמו.

## בדיחה 2455

אף הוא היה אומר:

כמה קפדנית היא דת ישראל לגבות חובותיה: חל תשעה־באב במוצאי־שבת – מבדילים למחר. אין מניחין תפילין בתשעה־באב שחרית – חייבים בהן למנחה. מת לאדם מת בחול־המועד – נוהג “שבעה” לאחר המועד. יצא לדרך קודם פסח ולא בדק – בודק אחרי פסח. שכח ולא התפלל מנחה – מתפלל שתי “שמונה־עשרות” במעריב…

ביאור: כל הדוגמאות הן דיני „תשלומין" — עיקרון הלכתי שלפיו חובה שנדחתה אינה מתבטלת אלא נפרעת אחר כך: הבדלה שאין עושים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב נעשית למחרת בערב; תפילין שאין מניחים בבוקר תשעה באב (כדרך אבלים) מונחות בתפילת מנחה; „שבעה" שאינה נוהגת בחול המועד מתחילה אחרי החג; בדיקת חמץ שהוחמצה נעשית אפילו לאחר הפסח; ותפילת מנחה שנשכחה מושלמת בשתי „שמונה-עשרה" בערבית. החידוד במטפורה המאחדת: הדת כנושה קפדן — שום חוב אינו נמחק לעולם, רק נקבע לו מועד פירעון חדש.

## בדיחה 2456

במסיבה של משכילי ווילנה נשאלה שאלה:

נאמר במשה “ולא ידע איש את קבורתו”[11]. ומה היה, אילו ידעו ישראל את קבורתו?

אמר אחד מן המסיבה:

היו ישראל עושים אותו אלהות.

אמר שני:

היו ישראל עוברים על רצונו של מקום ומכניסים עצמותיו לארץ.

היה שם אייזיק־מאיר, נענה ואמר:

לא זו ולא זו, אלא קברו היה נשאר בלי מצבה עד היום הזה…

הערות שוליים:
- [11] דברים לד, ו.

ביאור: „ולא ידע איש את קבורתו" (דברים לד, ו — הערה [11]): מקום קברו של משה נסתר מכל אדם. שני המשיבים הראשונים עונים ברוח הפרשנות המסורתית — אילו נודע הקבר היו עושים את משה „אלהות" (עובדים אותו כאליל), או מעלים את עצמותיו לארץ ישראל בניגוד לגזרת שמים. אייזיק-מאיר דיק מוריד את השאלה מן התיאולוגיה אל המציאות הקהילתית: בהזנחה, בקמצנות ובמריבות הכרוכות אצל ישראל בענייני קברים, אפילו קברו של גדול הנביאים היה עומד עד היום בלי מצבה.

## בדיחה 2457

אייזיק־מאיר היה אומר:

אם אמרו חכמים, שיש גנבים לישראל, אין אני מתבייש: אף אומות העולם יש להם גנבים. במי אני מתבייש? בצדיקים ובחסידים ובתמימים של ישראל…

ביאור: היפוך מכוון של סדר הבושה: בגנבים אין מה להתבייש — יש כאלה בכל אומה. הבושה, בעיני המשכיל דיק, היא דווקא ב„צדיקים, חסידים ותמימים" — האדוקים המתחסדים והמאמינים התמימים הנוהים אחריהם — שהם, לטעמו, התופעה המבישה הייחודית לישראל. סאטירה משכילית על החסידות ועל התמימות הדתית.

## בדיחה 2458

אייזיק־מאיר היה לו חלט עשוי מעשה תשבץ, ובכל משבצה אות מאותיות האלף־בית. אמרו לו:

בשלמא משבצות – לשם נוי, אבל אותיות לשם מה? החזיר אייזיק־מאיר:

אותיות לשם מנוחה בעולם הזה. אחרי סעודה של צהריים יורדת עלי עצלות עד כדי שלא להזיז אבר. פתאום מקיצים מזעזעי ויש לי צורך לגרד, למשל, את גבי מלמעלה למטה. מיד אני קורא לאשתי ואומר לה: “חיה־שרה, גשי אלי וגרדי לי את המ”ם הסתומה ואת הנו"ן הכפופה"…

ביאור: „חלט" (חאלאט) — חלוק בית; „מעשה תשבץ" — אריג משבצות-משבצות; „מ"ם סתומה" (ם) ו„נו"ן כפופה" (נ) — שמות צורותיהן של האותיות. האותיות הרקומות מתגלות כמערכת קואורדינטות לעצלנים: אחרי שנת הצהריים, כשמציק גירוד ואין כוח להזיז אבר, די לקרוא לאישה ולנקוב באות המדויקת שבמקום העקצוץ — כתובת מדויקת על הגב, בלי לזוז מילימטר.

## בדיחה 2459

ראו לאייזיק־מאיר, שהוא מהלך ברחוב ומדבר בינו לבין עצמו. אמרו לו:

רבי אייזיק־מאיר, שמא יצאת, חלילה, מדעתך?

רגז אייזיק־מאיר והחזיר:

זו לי פעם ראשונה בימי חיי אני מדבר עם אדם שיש בו דעה ואתם באים ומבלבלים אותי…

ביאור: התשובה הופכת את הלעג על ראשם של השואלים: אם הוא מדבר עם עצמו, הרי זו הפעם הראשונה בחייו שהוא משוחח עם אדם בעל דעה — כלומר כל שאר בני שיחו, והשואלים בכללם, טיפשים.

## בדיחה 2460

כשהזקין אייזיק־מאיר ותש כוחו אמר:

לפי האמת כבר הגיעה שעתי לכרסם את האדמה, אלא שבטלו הטוחנות…

(מ' ווינריך, “בילדער פון דער יידישער ליטעראטור־געשיכטע”, ווילנה 1928, עמוד 293).

ביאור: „לכרסם את האדמה" — לשון עממית למות, לשכב בעפר; „בטלו הטוחנות" — מתוך אלגוריית הזקנה המפורסמת בקהלת יב, המתארת את הגוף הבָּלֶה כבית שחרב, ושם „הטוחנות" שבטלו הן השיניים שנשרו. הזקן דיק עונה למותו בהומור שחור: הגיע זמנו לכרסם עפר — אלא שכבר אין לו במה לכרסם.

## בדיחה 2461

בשנות השבעים למאה הקודמת שימשו באוניברסיטה של ווינה שני פרופיסורים מפורסמים לאנטומיה: יוסף הירטל היהודי וקארל לאנגר הגרמני. הירטל היה רואה את מדעו בהיקפו הגדול, ולא הקפיד על דברים קטנים, – וחילופיו בלאנגר.

פעם אחת ישבו שניהם לבחון את תלמידיהם. הביא לאנגר עצם של שוֹק, גילה אותה עד מחציתה לסטודנט, שעמד לפניו, ושאל לו: עצם זו של גבר היא או של אשה, של השוק הימני או של השוק השמאלי?

לא נכשל הסטודנט והשיב כהלכה.

נטל הירטל את העצם מידו של לאנגר, גילה גם מחציתה השנייה ואמר לאותו סטודנט:

יפה דרשת! ועכשיו, שהעצם כולה לפניך, שמא תאמר לי, מה היה שם בעליה ובאיזו קומה היתה דירתו?…

(וו. אהרנס, “געלעהרטען־אנעקדאטען”, ברלין 1911, עמוד197־196).

ביאור: מעשה בשני אנטומים אמיתיים ונודעים מאוניברסיטת וינה של המאה ה-19. „יפה דרשת" — לשון שבח למדנית לתירוץ מוצלח, וכאן היא הקדמה אירונית לניגוח: הירטל רחב-האופק מותח את שיטתו של עמיתו הדקדקן עד אבסורד — אם מחצי עצם קובעים מין וצד, הרי מעצם שלמה אפשר כבר לדעת את שם בעליה ואת הקומה שגר בה — וחושף שדקדקנות גוברת אינה חוכמה גוברת.

## בדיחה 2462

בימי עלומיו היה חיים־זליג סלונימסקי יושב כל היום וחושב בתקופות ומזלות, ונדמה היה לו, שמצא כוכב חדש.

אמרה לו אשתו:

חיים־זליג, שמא יש בידך רובל לפרנסת הבית?

רגז החוקר ואמר לה:

אני חושב חשבונו של הכוכב שמצאתי, ואת מבלבלת מוחי בדברים של מה בכך!

נאנחה האשה ואמרה:

ואני, חיים־זליג, נוח לי יותר שתמצא רובל אחד בארץ, משתמצא עשרה כוכבים בשמים…

ביאור: חיים-זליג סלונימסקי (חז"ס) — מחלוצי הכתיבה המדעית בעברית, אסטרונום-אוטודידקט ומייסד העיתון „הצפירה". „חושב בתקופות ומזלות" — עוסק בחישובים אסטרונומיים, בלשון חז"ל. תשובת האישה חכמה גם בניסוחה: היא נשארת בלשון ה„מציאה" של בעלה — רק שרובל אחד שנמצא בארץ קונה לחם, ועשרה כוכבים שנמצאו בשמים לא.

## בדיחה 2463

אברהם־בּר הכוהן גוּטלובר שימש מורה בבית־ספר בקונסטנטין ישן. בא אליו נער ובידו מכתב:

“הגביר מבקש, שיכניסו את הנער לבית־הספר ושכר־לימודו עליו, על הגביר”.

ובעיר ריננו, שאותו נער בנו של “הגביר” הוא: המשרתת ילדה לו. עשה גוטלובר רצונו של בעל־המכתב וכתב לו:

“וגם את בן־האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא”[12]…

הערות שוליים:
- [12] בראשית כא, יג.

ביאור: „גביר" — עשיר, מנכבדי הקהילה. הפסוק שבחר גוטלובר (בראשית כא, יג — הערה [12]) הוא דברי אלוהים לאברהם על ישמעאל, בנו מהגר השפחה: „וגם את בן-האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא". „אמה" היא שפחה, משרתת — וכך, במסווה של מליצה נאה על קבלת התלמיד, מאשר המורה המשכיל את רינון העיר במלואו: הנער הוא בן המשרתת, והוא זרעו של הגביר. הפסוק אומר הכול, וגוטלובר לא אמר דבר.

## בדיחה 2464

גוטלובר בא לאודיסה. הלך אלימלך איש־נעמי לבקרו במלונו ולא מצא אותו. למחר החזיר לו גוטלובר ביקור, ולא מצא אותו בביתו. הניח לו גוטלובר כרטיס וכתב:

“אין תחת אין”[13]…

הערות שוליים:
- [13] השווה “עין תחת עין”, שמות כא, כד.

ביאור: משחק על „עין תחת עין" (שמות כא, כד — הערה [13]), נוסחת המידה-כנגד-מידה של התורה, שנשמעת בדיוק כמו „אַין" — כלום, היעדר. שני הסופרים („אלימלך איש-נעמי" אינו שם מקראי אמיתי אלא כינוי-עט) החטיאו זה את זה בביקוריהם, וגוטלובר סוגר את החשבון בכרטיס הביקור: אתה לא מצאת אותי ואני לא מצאתי אותך — אַין תמורת אַין, והחוב נפרע.

## בדיחה 2465

שאלו ליהושע־השיל שור (“יה”ש"):

מה בין ספר משלי לספר איוב?

החזיר הוא:

ספר משלי אין בו קשר בין פסוק לפסוק; ספר איוב אין בו קשר בין תיבה לתיבה…

ביאור: יהושע-השיל שור (יה"ש) — מן הקיצונים שבמשכילי גליציה, חוקר מקרא חד-לשון. „תיבה" — מילה. ההבחנה נשענת על אמת ספרותית ומקצינה אותה: משלי הוא אוסף פתגמים שכל פסוק בו עומד לעצמו, בלי רצף בין פסוק לחברו; ואילו איוב כתוב בעברית קדומה וסתומה כל כך, שבלגלוגו של המבקר אין בה קשר אפילו בין מילה למילה.

## בדיחה 2466

שאלו למרדכי פלונגיאן:

נאמר ביוסף: “ויתן לו (פרעה) את אסנת בת פוטיפרע לאשה”[14], ומפרש רש"י, שפוטיפר ופוטיפרע היינו הך, ולפי שסריס היה קראו הכתוב פוטיפרע. וקשה: כלום סריס מוליד?

עיין פלונגיאן בדבר והחזיר:

על־כורחך אתה אומר, שפוטיפר למד חומש בלי פירוש רש"י…

הערות שוליים:
- [14] בראשית מא, מה. ולא חסה הבדיחה על פוטיפר והקדימה  ועשתה אותו סריס עוד לפני שנסתרס. עי"ש רש"י.

ביאור: על הפסוק „ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע לאשה" (בראשית מא, מה — הערה [14]) מביא רש"י את מסורת חז"ל שפוטיפרע הוא פוטיפר, אדונו של יוסף, ושנקרא כך משום שנסתרס. מכאן הקושיה: סריס — כיצד נולדה לו בת? תשובת פלונגיאן (משכיל וחוקר וילנאי) היא אבסורד אנכרוניסטי: פוטיפר למד חומש בלי פירוש רש"י, לא ידע שהוא סריס — ולכן הוליד לו בת בלי שום בעיה. עקיצה על עולם הלימוד שבו רש"י הוא מציאות מחייבת לא פחות מן הכתוב עצמו. ואגב, ההערה שבספר מוסיפה שהבדיחה „לא חסה על פוטיפר": לפי המדרש נסתרס רק לאחר שקנה את יוסף, כך שבשעת הולדת אסנת עוד היה שלם.

## בדיחה 2467

אחד מתלמידיו של אליעזר־צבי הכוהן צווייפל בבית־המדרש לרבנים בז’יטומיר היה שלמה מאנדלקרן. ותלמידו זה כשרונותיו גדולים, ידיעותיו מרובות, ומידותיו – מגונות.

פעם אחת נכנס התלמיד אצל הרב נרעש ונרגש:

אתמול היתה סעודת־נישואים בביתו של פלוני העשיר. מי־שהוא העלים כפות־כסף מעל השולחן, והיום פשטה שמועה בעיר, שהוא, מאנדלקרן, ידו היתה בהן…

ניחמו צווייפל ואמר לו:

“יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו”[15].

קם מאנדלקרן לצאת, ועינו החדה של צווייפל תפסה חיוך קל־שבקלים, שריפרף לו לתלמידו על שפתיו. החזירו ואמר לו:

שלמה, שאלה יש לי לשאול. באתה סעודה היית?

הן, הייתי, – השיב מאנדלקרן.

וכפות־כסף היו שם? – שאל צווייפל עוד.

הן, היו – השיב שוב מאנדלקרן.

סיים צווייפל ואמר:

וידיים גנבניות יש לך, וכפות־הכסף מן השולחן העלמת ובכיסך שמת אותן, ומה תצעק אלי?…

הערות שוליים:
- [15] שבת קיח, ב.

ביאור: שלמה מאנדלקרן — לימים מחבר הקונקורדנציה הגדולה לתנ"ך „היכל הקודש" — היה תלמיד מבריק ורע-מידות. „יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו" (שבת קיח ע"ב — הערה [15]) הוא מאמר תלמודי המברך את מי שנחשד על לא עוול בכפו: נחמה מן המוכן לכל נפגע-שמועה, וזו שמאנדלקרן בא לדוג. אלא שחיוך קל שקלטה עינו החדה של צווייפל הפך את התמונה, והרב גובה מתלמידו, שאלה תמימה אחר שאלה תמימה, את כל יסודות המעשה — היית בסעודה, היו כפות — עד לפסק החד: החשד אמת, והנחמה נלקחת בחזרה.

## בדיחה 2468

צווייפל היה אומר:

הכל תלוי בפלפול לישראל, אפילו דברי־מאכל, וכיסניות (“כּרפּלך” בלעז) יוכיחו. מיום שחרב בית־המקדש אין אכילת בשר אלא בשבת ויום־טוב[16]; לפיכך נהגו ישראל לאכול כיסניות בפורים, בערב יום־כיפור ובהושענה רבה, ששלושתם ספק יום־טוב ספק חול. מה נפשך: אם יום־טוב – הרי בשר מבפנים. ואם חול – הרי אין בשר מבחוץ…

הערות שוליים:
- [16] “כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול  בשר”, בבא בתרא ס, ב.

ביאור: „כיסניות" — קרעפלך: כיסוני בצק ממולאים בבשר. „פלפול" — דרך הניתוח הלמדנית החריפה של עולם הישיבות, ו„מה נפשך" — טיעון תלמודי התופס לשני הצדדים: יהיה כך או אחרת, הדין מתקיים. הרקע (הערה [16]): משחרב הבית ביקשו פרושים להימנע מבשר, ומכאן המסורת שאכילת בשר של שמחה שייכת לשבת וליום-טוב. שלושת הימים שבהם אוכלים קרעפלך — פורים, ערב יום-כיפור והושענא רבה — הם „ספק יום-טוב ספק חול": חגיגיים למחצה, מותרים במלאכה. הכיסון פותר את הספק לשני הכיוונים: אם יום-טוב — יש בשר, בפנים; ואם חול — אין בשר, מבחוץ. קריקטורה אוהבת של המוח הלמדני: אצל ישראל אפילו המטבח חושב בסוגיות.

## בדיחה 2469

הוא היה אומר:

הרבה יש בעולם מגולחים, שזקנם מחפּה על תגלחתם, ואין הבריות מכירים בהם, שמגולחים הם…

ביאור: גילוח הזקן היה בעולם המסורתי סימן מובהק לעזיבת הדת, ו„מגולח" שימש כינוי למשכיל ולחופשי בדעותיו. מכאן האפיגרמה: יש רבים שזקנם — חזותם האדוקה — מכסה על „תגלחתם" הפנימית, על כפירתם שבלב, ואיש אינו מכיר בהם. הזקן כמסווה.

## בדיחה 2470

מאכס ליליינטל, מבשר ההשכלה ליהודי רוסיה, ובצלאל שטרן, ראש משכילי אודיסה בשעתו, היו צהובים זה לזה.

בוועידת הרבנים הראשונה, שהיתה בפטרבורג בשנת תר"ג, השתתפו שניהם, וכשהשמיע ליליינטל דעתו בשאלה, שעמדה על הפרק, קפץ שטרן הרגזן וקרא:

אין אתה יודע כלום.

כבש ליליינטל את עלבונו והשיב במנוחה:

דבר אחד אני יודע יותר ממך.

רגז שטרן שוב וקרא:

מה אתה יודע יותר ממני?

חזר ליליינטל והשיב לו במנוחה:

לשתוק אני יודע יותר ממך…

(מנשה מרגלית, “Boпpocы Eʙрейской җизни”, פט"ב 1899, עמוד 55 בהערה).

ביאור: „צהובים זה לזה" — עוינים, שונאים זה את זה (לשון חז"ל). מקס ליליינטל נשלח מטעם ממשלת רוסיה לקדם את ההשכלה בין היהודים, ובצלאל שטרן עמד בראש משכילי אודסה; בוועידת הרבנים בפטרבורג (תר"ג, 1843) נועדו ראשי הרבנים והמשכילים לדון בחינוך היהודי. תשובת ליליינטל מנצחת משום שהיא מקיימת את עצמה בו-ברגע: את יתרונו היחיד — לדעת לשתוק — הוא מדגים ברוגעו, ושטרן מוכיח את חסרונו בהתפרצות הבאה.

## בדיחה 2471

אייזיק־הירש וייס וצבי־הירש גרץ נזדמנו למקום אחד.

אמר וייס לגרץ:

תמה אני: מניין לך כל המקורות המרובים מן התלמוד ומן המדרשים מן המפרשים ומן הפוסקים, שאתה מביא בספריך?

אמר לו גרץ:

ואתה מניין לך? אלא כשם שאתה מבקש ומוצא, כך גם אני מבקש ומוצא.

החזיר לו וייס:

מה דימיון הוא זה? אני מחזר אחרי אבידה, ואילו אתה מחזר אחרי מציאה…

ביאור: אייזיק-הירש וייס (מחבר „דור דור ודורשיו", תולדות התורה שבעל-פה) וצבי-הירש — היינריך — גרץ, גדול ההיסטוריונים היהודים של המאה ה-19, היו יריבים מלומדים. העוקץ בנוי על צמד מונחים הלכתי: „אבֵדה" — חפץ שהיה קיים ואבד, ומחזירים אותו לבעליו; „מציאה" — דבר שנמצא סתם, בלי בעלים. „אני מחזר אחרי אבדה" — אני מחפש מקורות שקיימים באמת; „אתה מחזר אחרי מציאה" — אתה „מוצא" מקורות, כלומר ממציא אותם. האשמה בזיוף מחקרי, ארוזה בהבחנה למדנית מעודנת.

## בדיחה 2472

משה רוזנסון, עשיר מופלג בווילנה, התקין לו מצבה בחייו והירבה בדברי שבח על עצמו. ובווילנה שנאו אותו, שהוציא כמה ספרים להטות לבם של ישראל לנצרות, וחשש רוזנסון, שהגבאים של “צדקה גדולה”[17] לא יתנו להציב את המצבה אחרי מותו. הקדים והלך לשמואל־יוסף פין לקנות מקום קבר. נתכוון פין לדחותו ואמר לו:

חמישה אלפים רובל תשלם.

נרתע רוזנסון לאחוריו ואמר:

הרשות אסרה עליכם לקחת במחיר מקום לקבר יותר מארבע מאות רובל.

החזיר לו פין:

אין איסור זה חל אלא על מקום קבר למי שכבר מת. רצונך, שלא תשלם יותר מארבע מאות, – אין לך תקנה אלא שתמהר ותהיה גם אתה בכלל אלו, שהאיסור חל על קבריהם…

(יהודה־ליב אפל, “בתוך ראשית התחיה”, תל־אביב תרצ"ו, עמוד 561־560).

הערות שוליים:
- [17] לשעבר נקראה הנהלת הקהילה בווילנה “צדקה גדולה”. –  רש"י פין היה פרנס הקהילה.

ביאור: משה רוזנסון היה עשיר וילנאי שנוא על קהילתו: הוא פרסם ספרים שנועדו לקרב יהודים לנצרות. „צדקה גדולה" (הערה [17]) — שמה של הנהלת קהילת וילנה, שרש"י (שמואל-יוסף) פין, הסופר המשכיל, שימש בה פרנס; „הרשות" — השלטון הרוסי, שהגביל את מחיר חלקת קבר לארבע מאות רובל. תשובת פין היא איחול מוות עטוף בלשון פקידותית: תקרת המחיר חלה רק על קבר למי שכבר מת — רצונך במחיר המפוקח, מהר ומות. כך גובה הפרנס מן המסית גם מחיר מופקע וגם עלבון, בלי לחרוג כמלוא נימה מלשון החוק.

הערת דרויאנוב: על המצבה, שביקש רוזנסון להציב לו,
מספר בפרוטרוט מר משה שליט ברבצון, הנערך על ידו ("פֿון
נאענטען עבר", חוב' ב', ווארשה 1937, עמ' 113–123). מר שליט
מביא גם נוסח המצבה (בתרגום יודי), ואמנם לא לחינם דחה רש"י
פֿין את רוזנסון וסירב ליתן לה מקום בבית־הקברות. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2472, עמ' 121) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2473

רש"י פין היה אומר:

ארבע פעמים ביום אני מתפלל מנחה. מ"צדקה גדולה" אין אנו נפטרים בלי מנחה גדולה. משם אני עובר על “הפּלוּשׁ” של בית־הכנסת הגדול, שמתפללים בו כל היום, ואני נכנס להתפלל מנחה, שלא יאמרו הבריות: “שמואל־יוסל מזלזל בתפילת־מנחה”. כשאני יוצא משם לרחוב, נטפל אלי מי־שהוא, שאכנס לבית־אבל, כדי להשלים מניין־עשרה למנחה, ואני נכנס ומתפלל, ובלבד שלא יחשדוני, שאני מסרב להתפלל מנחה. לסוף אני מגיע לביתי ומבקש לנוח, בא שמש בית־המדרש של השכונה ומודיעני, שהציבור ממתין לי למנחה, ומיד אני הולך ומתפלל רביעית, שלא ליתן פתחון פה למלעיזים לאמר, שאיני מתפלל מנחה. וסוף כל סוף מרננים אחרי הבריות ואומרים: “שמואל־יוסל קל שבקלים היה ומימיו לא התפלל מנחה”…

((יהודה־ליב אפל, “בתוך ראשית התחיה”, תל־אביב תרצ"ו, עמוד 73–74).

ביאור: רש"י (שמואל-יוסף) פין — פרנס קהילת וילנה ומראשי משכיליה, שהאדוקים חשדוהו תמיד בקלות דעת בדת. „צדקה גדולה" — הנהלת הקהילה, שישיבותיה ננעלו בתפילת מנחה משותפת; „הפלוש" — המבואה של בית-הכנסת הגדול בווילנה, שהתפללו בה מניינים כל היום; „נפטרים" — נפרדים, יוצאים. האירוניה כפולה: הוא מתפלל ארבע מנחות ביום, כולן מיראת הרינון ולא מיראת שמים — והרינון בשלו: „מימיו לא התפלל מנחה". מי שהוחזק חשוד, שום הקפדה לא תטהר את שמו.

## בדיחה 2474

ליאון פינסקר חלה את חוליו, אשר ימות בו, וציווה שישהו קבורתו שלושה ימים. אמרו לו:

שהייה זו, שלא כמנהג ישראל, למה לך?

החזיר פינסקר:

בחיי לא נתנו לי ישראל מנוחה. אחרי קבורתי ודאי לא יתנו לי בשמים מנוחה. והרי אני מבקש, שיהיו לי לכל־הפחות שלושה ימי מנוחה…

ביאור: יהודה-ליב (ליאון) פינסקר, מחבר „אוטואמנציפציה" וממבשרי חיבת ציון, ידע חיים של מאבקי ציבור מתישים. מנהג ישראל לקבור את המת ביום מותו או סמוך לו, והשהיית קבורה טעונה הסבר — ומכאן החידוד המר: בחיים לא נתנו לו היהודים מנוחה, בשמים ודאי לא יניחו לו, ונותרו רק שלושת הימים שבין מיתה לקבורה. דרויאנוב עצמו מפקפק בייחוס: פינסקר, הוא מעיר במקורותיו, היה איש כבד-רוח שלא נטה לחידודים; ולפי עדות ליליינבלום אכן הושהתה קבורתו שלושה ימים — אלא שמוקיריו הם שגזרו זאת, לכבודו.

הערת דרויאנוב: בדיחה נאה, אבל מסופקני מאוד, אם אפשר
לייחסה לפינסקר: יותר מדי היה האיש כבד־מחשבה וכבד־רוח,
ולא היה מסוגל כלל לדברי חידוד ובדיחה. וע"י מה שכתב
ליליינבלום בסוף מאמרו: "ד"ר לעאן פינסקער אינו!" (כרך ד'
מכתביו, אודיסה תרע"ג, עמ' 186): "רעיו הרופאים (של
פינסקר)... גזרו אומר להלינו לכבודו שלושה ימים אחרי מותו". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2474, עמ' 122) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2475

מוסיקאי מבעלי “האסכולה הגרמנית החדשה” ניגן ברבים יצירתו האחרונה. היה שם גם הינריך אהרליך, הקשיב ואמר:

אם זו היא “שירת העתיד”, מתקנא אני בי, שאינני נכדי.

ביאור: „האסכולה הגרמנית החדשה" — זרם המוזיקה החדשני של ליסט, וגנר וממשיכיהם, שהכתיר את יצירותיו „מוזיקת העתיד" (Zukunftsmusik); היינריך אהרליך — פסנתרן ומבקר מוזיקה, מספקני האסכולה. העקיצה: אם זה העתיד, אשריו שלא יחיה בו — הוא „מקנא בעצמו" על שאינו נכדו של עצמו, בן הדור שייגזר עליו לשמוע את המוזיקה הזאת.

## בדיחה 2476

אחרי המרידות של 1848 באוסטריה דנה הרשות כמה מן המורדים והממרידים למיתה. בכללם גם הרמן יילינק, אחיו של רבי אהרן יילינק. שמע הנדון פסק־דינו ואמר לשופטיו:

רבותי, אם לעצתי תשמעו, לא תטרחו טירחה של־חינם. את מחשבתי לא תמיתו…

ביאור: הרמן יֶלינֶק, עיתונאי מהפכן, אכן הוצא להורג בדיכוי מהפכת 1848 באוסטריה; אחיו אהרן ילינק היה לימים מגדולי הדרשנים והחוקרים של יהדות וינה. „טירחה של חינם" — מאמץ לשווא: את הגוף אפשר להמית, את המחשבה אי-אפשר, ולכן ההוצאה להורג כולה מיותרת — וכך הופך הנדון את רגע גזר-הדין לניצחונו על שופטיו.

## בדיחה 2477

פרדיננד לסל חיבר ספר כנגד שולצה־דליטש, מתנגדו הפוליטי, ואמר לו:

בו ברגע שאני מוסר חיבורי לדפוס, אתה יכול לראות עצמך כאילו כבר מת, ובה בשעה שחיבורי ימצא לו אלפי קוראים, תוכל לראות עצמך כאילו גם לאחר קבורה אתה…

ביאור: פרדיננד לָסָל, מייסד תנועת הפועלים הגרמנית ומגדולי הפולמוסנים של זמנו, אכן חיבר ספר חריף נגד הרמן שוּלצֶה-דֶליטש, הכלכלן הליברלי שהיה יריבו. הביטחון העצמי מסלים בשני שלבים: עצם מסירת כתב-היד לדפוס — היריב כבר מת; אלפי הקוראים — הוא כבר אחרי הקבורה. היריב נקבר לא בידי תליין אלא בידי קהל הקוראים.

## בדיחה 2478

לסל היה אומר:

שני סוגי אנשים אינם מקובלים עלי: סופרים ויהודים, ואני – אוי לי! – גם סופר וגם יהודי…

ביאור: פרדיננד לָסָל (1825–1864), מייסד תנועת הפועלים הגרמנית, היה כמובן גם סופר וגם יהודי. לעג עצמי מר מן הסוג הזה — של מי שבז בדיוק לשתי הזהויות שאין לו מנוס מהן — היה אופייני למשכילים יהודים מתבוללים בגרמניה של המאה התשע-עשרה.

## בדיחה 2479

יעקב ספיר בעל־המסעות ופרץ סמולנסקין נזדמנו לפונדק אחד. אמר ספיר לסמולנסקין:

בוא וראה, מה ביני לבינך! לאחר מותי יראו על קברי ויאמרו: הנה ה"אבן ספיר"[18], ואילו אתה, לאחר מותך יראו על קברך ויאמרו: הנה ה"קבורת חמור"…[19]

הערות שוליים:
- [18] שם ספר המסעות של ספיר (“אבן־ספיר”, ליק  1866).
- [19] שם אחד הרומאנים של סמולנסקין (“קבורת חמור, או מדחי אל דחי”, ווינה תרל"ד).

ביאור: „אבן ספיר" הוא ספר המסעות המהולל של יעקב ספיר (הערה [18]) — שם המשחק גם על שם המחבר וגם על אבן-החן. על קברו של ספיר תעמוד אפוא „אבן" הנושאת את שמו ואת שם ספרו — מצבת כבוד מן המוכן. ואילו לסמולנסקין, הסופר והעורך, הוא מקציב „קבורת חמור" — ביטוי מירמיהו (כב, יט): קבורה של ביזיון, כפגר המושלך בלי קבר. עקיצה בין שני סופרים עבריים, שכולה בנויה על יתרון מקרי — לאחד השם מזדמן בפסוקים יפים, ולשני לא.

## בדיחה 2480

ביסמרק ביקש לקנות את לבו של אדוארד לאסקר, ואמר לו:

סופנו, שנשב שנינו במיניסטריון אחד.

החזיר לו לאסקר:

אדוני הנסיך, אחרית טובה זו נכרתה לי שמונה ימים אחרי הולדתי…

[נוסח אחר:

ביסמרק ביקש לקנות את לבו של אדוארד לאסקר, ואמר לו:

אני מקווה, שיבוא יום ושנינו נעבוד יחדיו.

החזיר לו לאסקר:

לא עלה על דעתי, שאדוני הנסיך אומר לשוב ולהיות עורך־דין… [20]

(שני הנוסחאות מסופרים בספרו של אוטו יאהלינגר, “ביסמארק אונד דיע יודען”, ברלין 1921, עמוד 72).

הערות שוליים:
- [20] לאסקר היה עורך־דין. – בימי עלומיו עבד גם ביסמרק במקצוע המשפטים.

ביאור: אדוארד לאסקר היה ממנהיגי הליברלים בפרלמנט הגרמני וממתנגדיו העיקשים של ביסמרק, שניסה כאן לקרבו אליו. „אחרית טובה זו נכרתה לי שמונה ימים אחרי הולדתי" — כלומר בברית-המילה (לשון „כריתת ברית"): יהדותו, שנחתמה בבשרו ביום השמיני, חוסמת אותו מכהונת שר, ולכן ההבטחה ריקה — והוא אומר זאת בלי להתכחש לזהותו, אלא דווקא מתוכה. בנוסח האחר העוקץ הפוך: לאסקר היה עורך-דין במקצועו, ולכן הדרך היחידה ש„נעבוד יחדיו" היא שביסמרק יֵרד ממרום כיסאו ויעשה עורך-דין.

## בדיחה 2481

בראשון של “פסחא” שלהם, שחל באחרון של פסח שלנו, כתב יהודה־ליב גורדון (יל"ג) מכתב למשורר העברי המומר קונסטנטין שפירא, ורשם בראש המכתב:

“מאחד המאמינים באחד לאחד המאמינים בשלושה, שהם אחד; בשמיני של פסח, שהוא אחרון לראשון וראשון לאחרון”…

ביאור: יל"ג, משורר ההשכלה, כותב לקונסטנטין שפירא — משורר עברי שהמיר את דתו לנצרות — ודוחס לשורת הפתיחה פולמוס תאולוגי שלם: „המאמינים באחד" הם היהודים, „המאמינים בשלושה שהם אחד" — הנוצרים, על-פי אמונת השילוש הקדוש (האב, הבן ורוח הקודש כאל אחד). והתאריך: היום השמיני של פסח, החל בגולה בלבד, נפל באותה שנה על היום הראשון של הפסחא הנוצרית — „אחרון לראשון" (אחרון לחג של הראשונים, היהודים) „וראשון לאחרון" (ראשון לחג של האחרונים, הנוצרים). ברכה למומר שיש בה חיבה מספקת כדי לכתוב, וחדות מספקת כדי לדקור.

## בדיחה 2482

בשנת גירוש מוסקבה (תרנ"ב) שלח יל"ג לרבי יעקב מזא"ה שיר קטן, ורשם בסופו:

י"ב טבת בשנת ‘יעקב בן־ישעיה מזא"ה’ (לאחר גרוש היו"דין), ממוסקבה"[21]…

(“לוח אחיאסף” לשנת תרנ"ד, עמוד 164).

הערות שוליים:
- [21] אחרי “גרוש” שלש היו"דין עולה השם “יעקב בן־ישעיה  מזא”ה" ־ 652.

ביאור: בשנת תרנ"ב (1892-1891) גירשו שלטונות הצאר את רוב יהודי מוסקבה מן העיר. יל"ג מתארך את מכתבו לרבי יעקב מזא"ה, רבה של מוסקבה, בגימטרייה של שם הנמען עצמו: כפי שמפרשת ההערה (הערה [21]), אם „מגרשים" משמו את שלוש האותיות יו"ד, עולה „יעקב בן-ישעיה מזא"ה" בדיוק 652 — תרנ"ב. וזה העוקץ: „גירוש היו"דין" הוא גירוש היהודים — „יוּד" ביידיש פירושו יהודי. אסון הגירוש מקופל כולו בתוך משחק אותיות למדני בשורת תאריך.

## בדיחה 2483

יל"ג היה אומר:

מקובלני: לעתיד לבוא, כשיבוא, אם ירצה השם, משיח ותהא יד ישראל תקיפה, ייעצרו הרכבות של מסילות הברזל לפי חשבון שקיעת־החמה: ערב־שבת לסדר “ויצא” – בסמורגון, וערב־שבת לסדר “וישלח” – בז’וסלי שלפני סמורגון…[22]

הערות שוליים:
- [22] “סמורגון” ו"ז’וסלי" ־ שתי תחנות במסילת הברזל פטרבורג ווארשה.

ביאור: „מקובלני" — כך מקובל בידי, לשון מסורת תורנית; „יד ישראל תקיפה" — היהודים שולטים. שבתות השנה נקראות על שם פרשת השבוע, ו„ויצא" ו„וישלח" הן פרשיות סמוכות בשלהי הסתיו — בדיוק כשהימים מתקצרים והשבת נכנסת מוקדם משבוע לשבוע. מכאן החשבון: הרכבת נעצרת בכל ערב שבת בתחנה שאליה הספיקה להגיע עד השקיעה — בשבת „ויצא" עוד הגיעה לסמורגון, ובשבוע שאחריה, „וישלח", השקיעה כבר מקדימה והיא נתקעת בז'וסלי, תחנה אחת קודם. יל"ג המשכיל לועג כאן לחזון של מדינה המתנהלת על פי דקדוקי הלכה: הרכבת, סמל הקדמה, לעולם לא תגיע ליעדה — השבת תמיד תקדים אותה.

## בדיחה 2484

אמרו לו ליהושע שטיינברג:

רוב עיתוני חוץ־לארץ מישראל הם.

נענה שטיינברג ואמר:

ולפיכך רובם נימולים…[23]

הערות שוליים:
- [23] על־ידי מחיקה ופעמים על־ידי חיתוך.

ביאור: יהושע שטיינברג, בלשן עברי ששימש גם צנזור מטעם השלטון הרוסי, נדרש לטענה הרווחת שעיתונות חוץ-לארץ מצויה בידי יהודים. „נימולים" — כפל משמעות: אם העיתונים „מישראל הם", ודאי שהם נימולים; אבל „נימול" גם במובן חתוך וקצוץ — עיתוני חוץ שנכנסו לרוסיה הצארית יצאו מידי הצנזורה כשקטעים שלמים גזורים ומושחרים מהם. מפיו של צנזור, זו כמעט הודאת בעל דין.

## בדיחה 2485

הילל־נח מגיד־שטיינשניידר כתב ספר על גדולי ווילנה ושמו “עיר־ווילנה”[24]. ולמה נקרא שמו כך, ולא נקרא שמו “גדולי־ווילנה” כפי שהיה ראוי לו? משום מעשה שהיה. מעשה והביא המחבר את כתב־היד לשטיינברג לשם צנזורה. עיין שטיינברג בכתב־היד וראה, שהמחבר קרא לספרו “גדולי־ווילנה”, כעס ואמר:

כלום רבי אליה’צ’קה ורבי ברל’ה ורבי יענק’לה וכל שאר הבטלנים גדולי ווילנה הם? גדולי ווילנה הם אלבּדינסקי וטרוצקי ונאזימוֹב[25] ודומיהם.

טבל עטו בדיו אדומה, מחק “גדולי־ווילנה” וכתב “עיר־ווילנה”…

(דוד מגיד, “משכילים מיט 65־60 יאר צוריק”, “פון נאענטן עבר” א' (העורך: מ' שליט), ווארשה 1937, עמוד 10).

הערות שוליים:
- [24] נדפס בווילנה בשנת תר"ס.
- [25] אחד – גוברנטור ושניים – גנרל־גוברנטורים  בווילנה.

ביאור: כל ספר עברי ברוסיה הצארית היה חייב לעבור צנזורה ממשלתית, והצנזור בווילנה היה יהושע שטיינברג (גיבור הבדיחה הקודמת). „גדולי וילנה" בפי המחבר הם כמובן רבניה ולמדניה של „ירושלים דליטא" — אבל בעיני הצנזור המתבולל, משרתו של השלטון, אלה סתם „בטלנים" בכינויי-החיבה העממיים שלהם (אליה'צ'קה, ברל'ה, יענק'לה), וה„גדולים" האמיתיים הם אלבדינסקי, טרוצקי ונאזימוב — המושל והגנרל-גוברנטורים הרוסים של וילנה (הערה [25]). כך נולד, בקולמוס אדום של צנזור, שם הספר האמיתי „עיר וילנה" — והאנקדוטה משמרת את הבוז שמאחורי השם.

## בדיחה 2486

ישראל פוזננסקי, העשיר הלודזאי הידוע, נתוודע לבארון משה הירש. שאל לו הירש:

מה מעשיו?

השיב פוזננסקי:

בתי־חרושת גדולים לאריג יש לי, ובהם שנים־עשר אלף פועלים.

שאל הירש:

ומה מספר היהודים בכל אלה?

השיב פוזננסקי: כולם פולנים ויהודים אין בהם.

חזר ושאל הירש:

ומה אתה עושה בשביל היהודים?

השיב פוזננסקי:

בית־חולים מהודר בניתי להם.

אמר לו הירש:

מוטב שהיית בונה בית־חרושת ליהודים, ובתי־חולים – לפולנים…

ביאור: הברון משה (מוריס) דה-הירש, מגדולי הנדבנים היהודים במאה התשע-עשרה, דגל ב„פרודוקטיביזציה": לא נדבות ליהודים אלא עבודה יצרנית ופרנסה — על יסוד זה הקים את מפעל ההתיישבות החקלאית בארגנטינה. פוזננסקי, מלך הטקסטיל של לודז', מתגאה בבית-חולים מהודר שבנה ליהודים, והירש הופך את הצדקה על פיה: שנים-עשר אלף מקומות עבודה שנתן לפולנים הם החסד האמיתי, שנמנע מן היהודים דווקא.

## בדיחה 2487

הירש היה אומר:

יודע אני נפש העני ויודע אני נפש העשיר. עני חושב: כסף וזהב קונים הכל; עשיר יודע: כסף וזהב אין קונים הכל…

ביאור: אפוריזם של הברון משה דה-הירש, מעשירי אירופה ומגדולי נדבניה: את גבולות הכסף לומד רק מי שיש לו די ממנו לנסות לקנות בו הכול.

## בדיחה 2488

שלום־יעקב אברמוביץ' (“מנדלי מוכר־ספרים”) ויהושע מזח נזדמנו למקום אחד. אמר אברמוביץ' למזח:

פסוק יפה בתנ"ך מוכן ומזומן להספדך: “אין מזח עוד”[26].

החזיר לו מזח:

אף אתה פסוק יפה בתנ"ך מוכן ומזומן להספדך: “שלום, שלום – ואין שלום”[27].

הערות שוליים:
- [26] ישעיה כג, י.
- [27] ירמיה ו, יד.

ביאור: דו-קרב פסוקים בין שני סופרים עבריים, כשכל אחד מוצא בתנ"ך פסוק שבו שמו של חברו נקרא כבשורת מוות. שמו הפרטי של אברמוביץ' — מנדלי מוכר-ספרים — היה שלום. „אין מזח עוד" הוא מישעיהו (הערה [26]), מנבואת החורבן על צור — ובקריאה מהתלת: מזח איננו עוד. מזח משיב מידה כנגד מידה בפסוק מירמיהו (הערה [27]), שבו הנביא מוכיח את מרגיעי-השווא האומרים „שלום, שלום — ואין שלום": אין עוד שלום.

## בדיחה 2489

דעתו של אברמוביץ' לא היתה נוחה מ"מגילת־האש" של ביאליק. כנגד זה היתה דעתו נוחה מן “הברכה” של ביאליק. ועל שתי הפואימות הללו היה אומר:

“ואתא מיא וכבא לנורא”…[28]

(נחמן מיזל, “אידישע ווארטפיהרער”, “היינט” נומר 92 לשנת 1933).

הערות שוליים:
- [28] “חד גדיא” לסדר של פסח.

ביאור: „ואתא מיא וכבא לנורא" — ארמית: „ובאו המים וכיבו את האש", שורה מן הפיוט „חד גדיא" שבסוף הגדת פסח. מנדלי דוחס את שיפוטו הספרותי לציטוט אחד: „הברכה" — ברכת המים, הפואמה שאהב — באה וכיבתה את „מגילת האש", הפואמה שלא אהב. ביקורת ספרות שלמה בארבע מילים מן ההגדה.

## בדיחה 2490

רבי יחזקאל ראטנר, מתלמידי־חכמיה של מוהילב, הדפיס ספר וקרא לו “יבשר טוב”, “יבשר” – נוטריקון: “יחזקאל בן שרה־רבקה”, על שם אמו שגידלתו לתורה. אמר פרץ סמולנסקין, שהיה אז מבחורי־הישיבה של מוהילב:

אם גם אין ספק, שרבי יחזקאל הוא בנה של שרה־רבקה, אין מכאן ראיה, שספרו יבשר טוב…

(יעקב בן־ישעיה מזא"ה, “זכרונות” ג', תל־אביב תרצ"ו, עמוד קח).

ביאור: נוטריקון — קריאת מילה כראשי תיבות, מנהג רווח בשמות ספרים תורניים. סמולנסקין — אז בחור ישיבה אלמוני, לימים מגדולי הסופרים העבריים — מפרק את שם הספר לשני חלקיו: ש„יבשר" הוא אכן „יחזקאל בן שרה-רבקה" איש לא יחלוק; אבל שהספר יבשר טוב — לכך עדיין אין שום ראיה. ביקורת ספרותית עוקצנית במסווה של דקדוק בראשי תיבות.

## בדיחה 2491

כשהוציא סמולנסקין את “השחר” פרץ פולמוס קשה בינו לבין גוטלובר, וגינה אותו גוטלובר, ששינה שמו ובווינה קרא לעצמו “פטר” במקום “פרץ”. אמר סמולנסקין:

ואני דווקא מרוב חיבה לאותו זקן בחרתי לי שם חדש זה, שבתורה הוא סמוך לשמו שלו[29]…

הערות שוליים:
- [29] “וכל פטר חמור תפדה בשה”, שמות יג, יג.

ביאור: סמולנסקין, עורך „השחר", אימץ בווינה את השם הלועזי „פֶּטֶר", וגוטלובר — משורר משכיל ותיק ויריבו בפולמוס — גינה אותו על ההתייפייפות הזרה. תשובת סמולנסקין נשענת על הפסוק „וכל פטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, יג; הערה [29]): „פטר חמור" הוא בכור החמור, שדין התורה מחייב לפדותו — ובפסוק המילה „פטר" סמוכה ממש ל„חמור". כלומר: דווקא מרוב חיבה ל„אותו זקן" בחר שם שבתורה הוא צמוד לשמו של גוטלובר — החמור. עלבון מלוטש בכפפת קטיפה, ההופך את העקיצה על שינוי השם לעקיצה חדה ממנה בהרבה.

## בדיחה 2492

מי־שהוא ביקש להוכיח, ששכספיר היה יהודי, ושאלו להרמן כהן:

מה דעתו על השערה זו?

החזיר כהן:

אני דיי, שישעיה הנביא היה יהודי…

ביאור: הרמן כהן, הפילוסוף היהודי-גרמני הנודע, נדרש כאן לנטייה הרווחת „לגייס" גדולי עולם ליהדות. „אני דיי" — די לי: מי שישעיהו הנביא שלו אינו זקוק לנכס מפוקפק כשייקספיר. גאווה תרבותית שקטה שמייתרת את כל תחרות הייחוס.

## בדיחה 2493

במסיבת יובלו של המשורר היהודי־האונגרי יוסף קיש סיפר מי־שהוא מן המסובים:

לפני זמן מועט חל יובלו של משורר חשוב משלהם, ומכבדיו גאלו נחלת אבותיו, שנמצאה בידי זרים, והביאוה מתנה לו.

נענה קיש ואמר: ברוך־השם, אני איני זקוק לכך. נחלת־אבותי – מטה־נודדים, ועדיין הוא בידי…

ביאור: „נחלת אבות" — אחוזת הקרקע העוברת במשפחה מדור לדור; „לגאול" אותה — לקנותה בחזרה מידי זרים. למשורר ההונגרי יש אדמה לגאול; ליהודי יוסף קיש הירושה היחידה מאבותיו היא מטה הנודדים — מקל הגלות העובר מדור לדור, והוא, בניגוד לאדמה, אף פעם לא אובד. ה„ברוך השם" הוא האירוניה המרה: הודיה על ירושה שאיש אינו יכול לקחת, כי היא עצם חוסר הבית.

## בדיחה 2494

שלמה מאנדלקרן מצא בקונקורדנציה של בוקסטורף בערך אחד הכתובים: “תהו והבל נסכיהם”, “שקר החן והבל היופי” וגם הכתוב “והבל הביא גם הוא”. עמד ורשם מן הצד:

“והבל הביא גם הוא”…

(ש' מאנדלקרן, “היכל הקדש”, ליפסיאה 1896, עמוד XII).

ביאור: קונקורדנציה היא מפתח לכל מופעי מילה במקרא. שלמה מנדלקרן, מחבר הקונקורדנציה „היכל הקודש" שירשה את מקומה, מצא אצל קודמו בוקסטורף ערך אחד שמערבב שני „הבל" שונים: הבל במובן ריק ושווא („תהו והבל נסכיהם", „הבל היופי") — ולצדם „והבל הביא גם הוא" (בראשית ד, ד), שבו הבל הוא פשוט אחי קין, המביא קורבן. הערתו בשוליים מחזירה את הפסוק כחידוד: „והבל הביא גם הוא" — גם שטות אחת הביא בוקסטורף לערך הזה. עקיצת מלומדים בעטיפת פסוק.

## בדיחה 2495

צייר ביקר בבית־מלאכתו של מאכס ליברמן והסתכל הרבה בכל ציור וציור. לסוף אמר לליברמן:

ילמדני מר, במה הוא צר ציוריו: בעיפרון קשה או בעיפרון רך?

החזיר לו ליברמן:

אני צר ציורי – בכישרון…

ביאור: מקס ליברמן (1847–1935), הצייר היהודי-גרמני הנודע, היה מפורסם בלשונו החדה לא פחות מבציוריו. „צר" — מצייר, יוצר צורה. התשובה לעמיתו עוקצת כפליים: האמנות אינה עניין של ציוד — ומי ששואל על עפרונות מסגיר במה הוא עצמו חסר.

## בדיחה 2496

ליברמן צר צורתו של פרופיסור מפורסם לרפואה והצריכו לשבת לפניו כמה פעמים. עייף הפרופיסור־הרופא ואמר לו:

אדוני האמן, שמא לא תטריחני עוד לבוא אליך? אני איני מצריך חולה לבוא אלי אלא שתיים־שלוש פעמים ודיי, ואילו אתה כבר הצרכתני לשבת לפניך שבע פעמים.

החזיר לו ליברמן:

אדוני הפרופיסור, מה דמיון הוא זה? אתה כי תטעה באמנותך שלך, תעבור הטעות מן העולם וזכר לא יהיה לה עוד. ואילו אני כי אטעה באמנותי שלי, תהא טעותי לנגד רואיה מאות בשנים…

ביאור: „הצריכו לשבת לפניו" — הזקיקו לשבת מולו לצורך הדיוקן. תשובת ליברמן היא הומור שחור מהוקצע: טעות של רופא נקברת עם החולה ונעלמת מן העולם, טעות של צייר תלויה על הקיר לעיני הכול מאות שנים — ולכן דווקא הצייר זקוק לזהירות יתרה. הצדקת שבע הישיבות היא בה בעת עקיצה לרפואה, שראיותיה לכישלונותיה יורדות אל הקבר.

## בדיחה 2497

גברת צעירה סחה צערה לליברמן:

זמן רב היתה תמונה מעשה ידי וואן־גוג תלויה לה על מיטתהּ; עכשיו הוברר, שתמונה זו לא משל מכחולו של וואן־גוג היא.

החזיר לה ליברמן:

גברתי, כשאני הייתי בגילך, דאגתי למה שבתוך מיטתי, ולא למה שממעל לה…

ביאור: „סחה" — סיפרה. במקום לנחם את הגברת על הוואן-גוך המזויף, ליברמן הישיש מזכיר לה, בקריצה גלויה, שבגילה עיקר העניין במיטה אינו מה שתלוי מעליה.

## בדיחה 2498

לסר אוּרי ומאכס ליברמן היו תחילה ידידים, ואחר־כך נתפרדה חבילתם ונעשו דבובים זה לזה. אמרו לו לליברמן:

אורי מלעיז עליך, שכמה מציוריך צייר הוא בימי ידידותכם. רצונך, שתתבעהו לדין של חברים?

החזיר ליברמן:

אם אמר שהוא צייר ציורי שלי, אין לי עליו ולא כלום. אימתי הייתי תובעו לדין? אילמלי אמר, שאני ציירתי ציוריו שלו…

ביאור: לסר אוּרי, אף הוא צייר יהודי-גרמני חשוב, היה יריבו המושבע של ליברמן לאחר שידידותם עלתה על שרטון. „נתפרדה חבילתם" — נפרדו דרכיהם; „דבובים" — עוינים זה לזה; „מלעיז" — מוציא דיבה; „דין של חברים" — בוררות כבוד בין עמיתים. תשובת ליברמן היא עלבון בהיפוך אלגנטי: שאורי מתפאר בציורי שלי — לא אכפת לי, ואולי אף מחמיא לו; עלבון אמיתי, שראוי לתביעה, יהיה רק אם ייוחסו לי הציורים שלו.

## בדיחה 2499

דראמטורגן בדליני ידוע נכשל במעשה שאינו מהוגן: השתמש במחזה של אחר והדפיסו על שמו שלו. כשנודע הדבר ברבים, נעלם אותו דראמטורגן מברלין. עברו כמה שבועות – ואיננו. פעם אחת סיפרוּ עליו במסיבה של סופרים ואמנים. אמר אחד מן המסובים:

חקרתי ודרשתי עליו ואין איש יודע, היכן הוא.

היה שם אוסקר בלומנטל, נענה ואמר:

אני יודע, היכן הוא. בלונדון הוא יושב – וכותב את האמלט…

ביאור: אוסקר בלומנטל היה מחזאי ומבקר יהודי-גרמני שנודע בעקיצותיו. „יושב בלונדון וכותב את האמלט" — כלומר הפלגיאטור חסר-התקנה עבר לגנוב מהגדול מכולם: התיישב בעירו של שייקספיר וכעת הוא „מחבר" את יצירת המופת שלו.

## בדיחה 2500

יוסף־שמואל בלוך, שזכה בשעתו לפירסום מרובה, לא נהג סילסול בבגדיו. אמרו לו:

מנהגו של עולם הוא, שהבריות דנים את האדם לפי מלבושו. אפילו רבי יוחנן “קרא למאניה מכבדותי”[30].

החזיר בלוך:

ואני אין רצוני לתלות את הכבוד הראוי לי בחסדו של חייטי…

הערות שוליים:
- [30] שבת קיג, ב.

ביאור: יוסף-שמואל בלוך — רב, פובליציסט וציר בפרלמנט האוסטרי, שהתפרסם במלחמתו במסיתים אנטישמיים. „לא נהג סילסול בבגדיו" — לא הקפיד על הידור לבושו. מוכיחיו מגייסים את הגמרא (שבת קיג ע"ב; הערה [30]): רבי יוחנן „קרא למאניה מכבדותי" — כינה את בגדיו (ארמית: מאני) „מְכַבְּדוֹתַי", אלה שמכבדים אותי, שכן הבגד מכבד את בעליו. תשובת בלוך הופכת את ההיגיון: אם כבודי בא לי מבגדי, הרי הוא בעצם חסד של החייט — וכבוד אמיתי אין שוכרים אצל חייט.

## בדיחה 2501

כשישב נפתלי־הרץ אימבר בעל “התקוה” בארץ־ישראל, כתב והדפיס כמה מאמרים ושירים כנגד המיסיון. אף־על־פי־כן לא הוקיר רגליו מביתו של פרידלנדר, ראש המיסיון בארץ, ויש אשר גם נתלווה עמו במסעיו.

פעם אחת באו שניהם יחדיו לראשון־לציון. התחיל פרידלנדר מתווכח עם האיכרים ומספר על המשיח, שכבר בא. ליגלג עליו אימבר ואמר:

יחיו כן הנוצרים כאשר המשיח כבר בא. ויחיו כן היהודים כאשר הוא עתיד לבוא!…

(פ' כהנוב, “מן השמור בזכרוני”, “מימים ראשונים” כרך ב', עמוד 96).

ביאור: נפתלי־הרץ אימבר, מחבר "התקווה", נלחם במיסיון בכתב — ובכל זאת "לא הוקיר רגליו" מבית פרידלנדר ראש המיסיונרים, כלומר לא נמנע מלבקר אצלו (על־פי משלי כה, יז: "הוקַר רגלך מבית רעך"). תשובתו היא ברכה דו־חודית: הנוסחה "יחיו כן… כאשר…" תולה את חיי כל צד באמיתות אמונתו. הנוצרים יחיו "כן" — באמת — כשם שהמשיח כבר בא; אלא שלדעת היהודים הוא לא בא, ונמצאו חייהם תלויים בשקר. היהודים יחיו כשם שהוא עתיד לבוא — אמונת אמת. באותו משפט עצמו אימבר מקלל את בן־לווייתו המיסיונר ומברך את בני עמו.

## בדיחה 2502

אהרן־דויד גורדון נזדמן לקרון של הרכבת עם אחד מותיקי העסקנים של הציונות. אגב שיחה אמר לו גורדון:

לפני כמה שנים ראיתיך ראשונה, ולא ידעת עברית. אף עכשיו אין אתה יודע.

הראש, הראש! – התנצל העסקן הותיק ורמז כלפי ראשו, כאדם האומר לחברו: “אין ראשי פנוי ומסוגל לכך”.

רמז גורדון כלפי לבו והחזיר:

הלב, הלב!…

ביאור: העסקן מצביע על ראשו: אין לו פנאי וכוח־שכל ללמוד עברית. אהרן־דוד גורדון, מאבות תנועת העבודה, שראה בעברית עניין של מסירות ולא של לימוד גרידא, מצביע על האיבר שבו באמת נעוץ הכישלון: מי שלבו עם השפה — לומד אותה. לא הראש חסר כאן.

## בדיחה 2503

מומר חזר בתשובה ונעשה ישראל. לא הוציא שנתו ומת.

אמר עליו פרוג:

יש קונה שני עולמות: בחייו גוי בין הגויים וקונה עולם הזה; במיתתו יהודי בין היהודים וקונה עולם הבא…

ביאור: "מומר" — יהודי שהמיר את דתו; "לא הוציא שנתו" — מת בתוך שנה. שמעון פרוג, המשורר היהודי־רוסי, מגלגל כאן את לשון חז"ל "יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה יז ע"א): האיש חי כגוי ונהנה מכל הנאות העולם הזה, ומת כיהודי כשר — וזכה גם לעולם הבא. בעיתוי מוצלח אחד הרוויח מה שאיש אינו משיג: את שני העולמות גם יחד.

## בדיחה 2504

נחום סוקולוב בא לאמריקה. מיד פשטו עליו עיתונאים והקיפוהו שאלות כעכנא זו. אחד מהם שאל:

מה דעתו על מפורסמי אמריקה?

החזיר סוקולוב:

אם איני טועה, קולומבוס הוא המפורסם היחידי של אמריקה, שלא התחיל דרכו לא מציחצוח נעליים ולא ממכירת עיתונים…

ביאור: "עכנא" — נחש (ארמית): העיתונאים כרכו את נחום סוקולוב, העיתונאי והמנהיג הציוני, כנחש המתפתל סביב טרפו. עוקצו מכוון למיתוס האמריקני של ה־self-made man: כל איל־הון ואיש־שם מתגאה שהחל את דרכו מלמטה, כמצחצח נעליים או כמוכר עיתונים. אם כולם "התחילו מאפס", נשאר יוצא מן הכלל אחד ויחיד — קולומבוס, שקדם למיתוס כולו.

## בדיחה 2505

גרשון רוזנצוויג, בעל הפיתגמים, חלה מחלה, שלא היתה לה תקנה: סרטן עלה לו בלשונו, והיה החולה משתמש כל היום בעיפרון, כי ניטל הדיבר ממנו. יום אחד נכנס אצלו מכּרוֹ, מוהל ידוע, לבקרו. כתב לו החולה:

למה באת אלי, ו"אין מלה בלשוני?"[31]…

הערות שוליים:
- [31] תהלים קלט, ד.

ביאור: גרשון רוזנצווייג, מחבר פתגמים ומכתמים עברי, איבד את הדיבור מסרטן הלשון. את המוהל הבא לבקרו הוא מקבל בפסוק מתהלים — "כי אין מִלה בלשוני" (הערה [31]) — ששם פירושו: עוד לא עלתה המילה על לשוני וה' כבר יודעהּ. בעפרונו של החולה נעשה הפסוק כפל־משמעות מר־מתוק: אין עוד מִלה — דיבור — בלשונו; ולמוהל, שאומנותו ברית מילה, אין מה לחפש כאן — "מילה" אין בלשונו. גם אילם וגוסס, בעל־המכתמים עודו מחדד.

## בדיחה 2506

ארתור שניצלר בא ממסיבה של סופרים ושאלו לו:

מה היה טיבה של המסיבה?

השיב שניצלר:

אילו לא אני, שהייתי שם, הייתי משתעמם מאוד…

ביאור: ארתור שניצלר, המחזאי היהודי־אוסטרי, מדרג את המסיבה בשנינות אגוצנטרית: האדם המעניין היחיד שהיה שם הוא הוא־עצמו — כל שאר הסופרים שיעממו.

## בדיחה 2507

טריסטאן ברנאר הלך לראות גבורותיו של ידידו, אגרופן מפורסם, מעשה־שטן בדקו משקלו של זה ונמצא משהו יתר על המידה – ופסלוהו. קינתרוֹ ברנאר ואמר לו:

היה לך להסתפר קודם שיצאת לשקילה.

מיד הסיר הלה כובע מעל ראשו: – קרחת לפצח עליה אגוזים.

חזר ברנאר ואמר לו:

צריך היית לדקדק ולטול ציפורניך.

פשט הלה את ידיו: – בשר חופה את הציפורניים.

נאנח ברנאר ואמר לו:

אם כן, איני רואה לך תקנה, אלא שתקבל עליך דת ישראל…

ביאור: "אגרופן" — מתאגרף; "מעשה־שטן" — לרוע המזל; "קינתרו" — עקץ אותו. המתאגרף נפסל על גרמים אחדים מעל המשקל המותר, וטריסטן ברנאר, הסופר היהודי־צרפתי השנון, מציע דרכים להשיל את העודף: תספורת — אבל הוא קירח; קיצוץ ציפורניים — אבל הן שקועות בבשר. נותרה פיסת בשר אחת שאפשר להסיר, וכדי להסירה יש לקבל את דת ישראל — שהרי גיור לגבר פירושו ברית מילה.

## בדיחה 2508

במסיבה אחת דיברו על שכר ועונש, על גן־עדן וגיהנום היה גם ברנאר באותה מסיבה ושאלו לו:

מה דעתך?

החזיר ברנאר:

איני יודע להכריע. בגן־עדן ודאי האקלים נעים יותר. אבל ברי לי, שבגיהנום החברה נעימה יותר…

ביאור: ברנאר שופט את העולם הבא כמי שבוחר יעד נופש: אקלים מול חברה. הרמז — לגיהינום מגיעים כל החוטאים המעניינים, האמנים וקלי הדעת, ואילו גן העדן מאוכלס בצדיקים משעממים.

## בדיחה 2509

סיפרו לו לברנאר על מטרונית אחת, שהיא עוסקת במעשה כשפים של ספיריטיסמוס ומדובבת את שולחנה כל לילה ולילה.

נענה ברנאר ואמר:

הרבה יותר עניין הייתי מוצא במעשה־כשפיה, אילו היתה מדובבת את מיטתהּ כל לילה ולילה…

ביאור: "מטרונית" — גברת נכבדה; "ספיריטיסמוס" — אופנת הסיאנסים שסחפה אז את הסלונים: המשתתפים יושבים סביב שולחן, והוא "מדבר" אליהם בנקישות ובנענועים, כביכול מפי רוחות המתים. ברנאר רק מעביר את הפועל "מדובבת" מן השולחן אל המיטה — ומן הרוחות אל מה שמתרחש (או, לרמזו, לא מתרחש) במיטת הגברת מדי לילה.

## בדיחה 2510

בשנת הרבולוציה הראשונה של רוסיה (1905) הוציא הסופר צ’וּקוֹבסקי שבועון לסאטירה. לא היו ימים מועטים ונמסר צ’וקובסקי לדין: הפרוקורור מצא עלבון לרוממות בציור סאטירי, שהיה בו קצת דימיון לקיסר. הגן על החוטא הפרקליט הידוע אוסקר גרוזנברג, ובנאומו אמר:

אין אדם נדון על סמך השערות בעלמא, אלא על סמך ראיות ברורות ומפורשות. הגיעו בעצמכם, רבותי, מי־שהוא יצייר חמור, ויבוא חברו ויגער בו: “כיצד אתה מעז להעליב את האדון הפרוקורור?”…

(В. Боцяновскій и Э. Голлербахъ, “Русская сатира первой peволюцiи”, פט"ב 1925, עמוד 35).

ביאור: "פרוקורור" — התובע מטעם המדינה. ברוסיה הצארית היה "עלבון הוד רוממותו" עבירה פלילית, ובעקבות מהפכת 1905 הועמד הסופר קורניי צ'וקובסקי לדין על קריקטורה שדמתה מעט לצאר. סנגורו, עורך הדין היהודי הנודע אוסקר גרוזנברג, טומן מלכודת אלגנטית: מי שגוער במצייר חמור "כיצד העזת להעליב את התובע" — הוא־הוא שהעליב, שהרי הוא שמצא את הדמיון. וממילא התובע, שזיהה את הקריקטורה עם הצאר, הוא שקשר בין הדמות המגוחכת לשליט. ההאשמה מתהפכת על המאשים.

## בדיחה 2511

חיים־נחמן ביאליק היה אומר:

המתחיל במצוה אומרים לו: “חמור”!…[32]

הערות שוליים:
- [32] סימן 1127.

ביאור: על פי מאמר חז"ל "המתחיל במצווה אומרים לו: גמור" — מי שפתח במעשה טוב, מצֻווה להשלימו. ביאליק מחליף אות אחת, ומזקק ניסיון חיים של עסקנות ציבורית: מי שמתנדב ופותח במצווה — קוראים לו חמור, מעמיסים עליו את כל המשא, ועוד לועגים לו על שהתנדב.

## בדיחה 2512

חיים וויצמן ואלברט איינשטין הפליגו יחדיו באנייה לאמריקה. כשבאו לשם, פשטו עליהם עיתונאים, ושאל אחד מהם לוויצמן:

במה עסקתם שניכם בזמן הנסיעה?

השיב וויצמן:

הוא הסביר לי תורתו.

חזר ושאל העיתונאי:

ומה נתחוור לך מתוך הסברתו?

החזיר וויצמן:

מתוך הסברתו נתחוור לי היטב, שהוא מבין תורתו…

ביאור: כל מה שהפיק וייצמן — כימאי מזהיר בעצמו — מהסבר של הפלגה שלמה על תורת היחסות הוא הביטחון שאיינשטיין מבין אותה. ההודאה הענוותנית עוקצת לשני הכיוונים: הוא עצמו לא הבין דבר, והתורה המהוללת אינה ניתנת להסברה גם לחכם שבשומעים.

## בדיחה 2513

אמרו לו לרוטשילד הווינאי:

הביטה וראה, אדוננו, כמה רודפים את היהודים, ואתה שותק!

החזיר רוטשילד:

מאמינים אתם, שאני שותק? חלילה! אלא שאיני מדבר…

ביאור: רוטשילד נדרש, כעשיר ורב־השפעה, להרים קול נגד רדיפת היהודים. תשובתו היא פלפול שכולו הודאה: "שותק" הוא מי שיש בפיו מה לומר וכובשו — הוא, חלילה, אינו כזה; הוא פשוט אינו מדבר. ההבחנה המהודרת בין שתיקה לאי־דיבור אינה משנה דבר במציאות — הגביר מוסיף לא לעשות כלום, רק בניסוח מכובד יותר.

## בדיחה 2514

בוועידה של בנקאים, שהיתה בקלן בשנת 1928, הרצה הבנקאי המפורסם יעקב גולדסמיט הרצאה מפורטת בהילכות ממונות. הרצאתו עשתה רושם, והוא הוזמן לכמה מקומות להרצות גם שם. סירב ואמר:

גולדסמיט אינו מרצה אלא אחת לשלושים שנה. חכו לו עד 1958…

(ה' סווט, “הארץ” גליון 3663).

ביאור: "הילכות ממונות" — ענייני כספים, בלשון חכמים. את הסירוב מנסח גולדשמיט כאילו הרצאותיו הן מאורע נדיר שבנדירים, אחת לשלושים שנה — וכך הוא נפטר מכל המזמינים במשפט אחד, ובה בעת מעלה את ערכה של ההרצאה שזה עתה שמעו לדרגת מאורע של דור.

## בדיחה 2515

בברלין הציגו אופירה של ריכרד שטרויס, והמנצח ליאו בּלך תיקן על דעת עצמו את המוסיקה בכמה מקומות. נפגע שטרויס ואמר לו:

שאלה יש לי לשאול, מר בלך: מי חיבר את האופירה, אני או אתה?

החזיר לו בלך:

ברוך־השם – אתה…

[ד]

ביאור: שאלתו הרטורית של שטראוס נועדה להעמיד את המנצח במקומו: אני חיברתי את האופרה — אל תיגע בה. ליאו בלך, מגדולי המנצחים היהודים בגרמניה, עונה בדיוק את התשובה המצופה — "אתה" — אבל מקדים לה "ברוך השם": אנחת רווחה ההופכת את הבעלות מזכות לחבות. מזלי הטוב שאת היצירה הזאת, על פגמיה, חיברת אתה ולא אני.

## בדיחה 2516

בחבורה של עסקנים התווכחו על הפוליטיקה של המלכות. היה שם גם לודביג בּרנה הצעיר, ואף הוא נצטרף לוויכוח, וחריפים היו דבריו בגנותה של המלכות. כּעס אחד מן החבורה, בארון זקן, ואמר לו:

בגילך, אדוני, הייתי עדיין חמור גמור לגבי עניינים אלו.

החזיר לו ברנה:

אשריך, אדוני הבארון, שזקנותך לא ביישה את עלומיך.

ביאור: הברון התכוון לומר: בגילך גם אני עוד לא הבנתי דבר — חכה עד שתחכים. לודוויג ברנה, הסאטיריקן הפוליטי היהודי־גרמני, קורא את דבריו כפשוטם: היית חמור בנעוריך, ולפי דבריך עכשיו — נשארת. הברכה "זקנותך לא ביישה את עלומיך" נוטלת מטבע של שבח (נאמנות הזִקנה לנעורים) והופכת אותו לעלבון: עקביות מושלמת בחמוריות.

## בדיחה 2517

היינריך היינה שלח ביכורי שירתו לעורכו של ירחון מפורסם בשעתו וכתב לו:

“אין אני ידוע לך לגמרי, אבל על־ידך רוצה אני להתוודע לכל העולם כולו”…

ביאור: "ביכורי שירתו" — שיריו הראשונים. משורר אלמוני מציג את עצמו לעורך בביטחון של גאון: אתה אינך מכיר אותי — אבל דרכך יכיר אותי העולם כולו. המחמאה לעורך (אתה השער לתהילה) עוטפת יהירות שההיסטוריה, במקרהו של היינה, דווקא הצדיקה.

## בדיחה 2518

קודם שהתנצר בא היינה לברלין, ומחמת יהדותו לא היתה לו רשות לשבת בעיר־הבירה של פרוסיה. נמלך והלך למושל העיר ליטול ממנו רשות. אמר לו המושל:

מתקשה אני לעשות רצונך: דעותיך חשודות בעיני המלכות.

תלה בו היינה עיניים תמהות והחזיר:

שמא טועה אתה, אדוני המושל? מעיד אני עלי, שאין בין דעותי שלי ודעותיה של המלכות ולא כלום. ואני – האמינה לי – מימי לא היתה בי דעה כלל…

ביאור: יהודי נזקק אז לרישיון מיוחד כדי לשבת בברלין, בירת פרוסיה, והמושל מתנה אותו בכשרות פוליטית ("דעותיך חשודות"). היינה מיתמם: אין שום הבדל בין דעותיי לדעות המלכות — שהרי דעה לא הייתה בי מימיי. ההצטדקות חדה משני צדדיה: היא מלגלגת על משטר החושד באדם בגלל "דעות", ורומזת שאם דעותיו הלא־קיימות שוות בדיוק לדעות המלכות — גם למלכות אין אף דעה אחת.

## בדיחה 2519

פעם אחת, לאחר שהיינה כבר נתפרסם ויצא לו שם של משורר גאון, דיברו עליו בשעת סעודה בחצר המלך של בווריה. אמרה בת־המלך:

רוצה הייתי מאוד לדעת אותו.

נענתה חברתה ואמרה:

על נקלה יכולה את לקיים רצונך. היינה יושב עתה במינכן. שלחי אחריו והזמיני אותו אליך.

עשתה הנסיכה כך ועם גמר הסעודה שלחה אחד מחדרני החצר להזמין את המשורר לטה. סירב המשורר לבוא, ואמר לחדרן: בבקשה ממך, ידידי, אמור נא להוד מלכותה בשמי, שאין אני רגיל לשתות טה אלא במקום שאני סועד תחילה…

ביאור: "חדרן" — משרת חצר. הנסיכה נזכרת במשורר רק בגמר הסעודה ומזמינה אותו לתה בלבד — כיבוד של דרך אגב. סירובו של היינה מנוסח כהרגל אישי תמים, אך משמעו ברור: מי שרוצה בחברת המשורר יושיב אותו אל שולחנו כאורח של ממש, לא יקרא לו לשיירי הקינוח. גאוות האמן גוברת על יראת החצר.

## בדיחה 2520

טינה היתה בין היינריך היינה לבין דודו, אחי־אביו, הבנקאי המפורסם שלמה־זלמן היינה בהאמבורג. פעם אחת סיפר המשורר עם אחד ממקורביו על דודו זה ואמר:

אמי היתה שקודה לקרוא ספרי־שירה יפים, ונולד לה בן משורר; אמו של דודי היתה רדופה אחרי סיפורי מעשיות של גזלנים וחמסנים ונולד לה – בן בנקאי.

ביאור: "טינה" — איבה כבושה. על פי אמונה עממית, מה שאישה הרה קוראת והוגה בו טובע את אופי הוולד. היינה בונה על כך הקבלה מדויקת נגד דודו העשיר, הבנקאי שלמה־זלמן היינה מהמבורג, שיחסיהם היו עכורים: אמו קראה שירה — נולד משורר; אם הדוד קראה סיפורי גזלנים — נולד בנקאי. המסקנה, שהמאזין משלים בעצמו: בנקאות היא גזלנות שיצאה למכובדות.

## בדיחה 2521

היינה נכנס לחדר־עבודתו של דודו, ולא מצא איש בחדר, ואת ספר־הזכרונות של דודו מצא פתוח על השולחן. עמד ורשם בו:

"דודי היקר,

"אנא, הלווני נא שלוש מאות אלף דולר ושכח עד העולם את בן־אחיך, האוהב אותך,

היינריך היינה".

ביאור: היינה חי שנים על חסדי דודו הבנקאי העשיר, והרישום בספר הזיכרונות מזקק את היחסים האלה לשורה אחת: הלוואה של שלוש מאות אלף דולר שאיש אינו מתכוון להחזיר, ולכן ההצעה ההוגנת היא שהדוד גם ישכח את הלווה לעולם — שלם לי והיפטר ממני. החתימה "בן־אחיך האוהב אותך", מיד אחרי הבקשה להישכח, היא החוצפה המזוקקת. דרויאנוב מציין במקורותיו שיש המייחסים את החידוד הזה לאחר, ולא להיינה.

הערת דרויאנוב: יש מייחסים חידוד נאה זה למ"ג ספיר.
ווארנהאגן פֿון אנזה מייחסו להיינה. עי' רשימותיו "אנעקדאטען
אויס היינעס לעבען", "יאהרעסצייטען" נו' 12 לשנת 1856. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2521, עמ' 132) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2522

היינה היה מקבל מאת דודו קיצבה ידועה להוצאותיו. פעם אחת היה מעשה והוא הוציא לא על דעת דודו סכום הגון יתר על הקיצבה, והלה הוצרך לשלם גם סכום זה. רגז הזקן והוכיח את המשורר בדברים קשים, שהיה בהם משום זילזול בכבודו. לאחר שסיים הזקן תוכחתו, נענה המשורר ואמר לו במנוחה:

אתה טרחת עכשיו למצוא בי הרבה דברים רעים, ואילו אני טורח וטורח זה כמה ואיני מוצא בך אלא דבר אחד טוב.

חוור הזקן מכעס ומעלבון והרים קולו:

שמא תאמר לי, מה הדבר הטוב היחידי, שאתה מוצא בי?

חזר המשורר והשיב במנוחה:

הדבר הטוב היחידי, שיש בך, הוא – שאתה דודי ושמי נקרא עליך…

ביאור: "קיצבה ידועה" — סכום קבוע שהקציב הדוד הבנקאי למחיית המשורר. אחרי התוכחה הופך היינה את יחסי החסד על פיהם: הדוד העשיר, שכספו מפרנס אותו, שומע שמעלתו האחת והיחידה היא הזכות להיות קרובו של היינה ולשאת את שמו. תהילת המשורר, רומז האחיין החצוף, שווה יותר מכל הונו של הבנקאי — ולא הוא חב לדוד, אלא הדוד לו.

## בדיחה 2523

לא הרבה הבין הזקן שלמה־זלמן היינה את ערך יצירותיו של בן־אחיו המשורר. רק “הראטקליף” מצא חן בעיניו, ומשבח היה את יוצרו. פעם אחת הרגיש המשורר, שלבו של הזקן טוב עליו, ואמר לו:

רוצה אני לנסוע ללונדון ולראות בעיני את ארצו של ראטקליף ובקשה בפי אליך: תנה־נא לי מכתב־אמנה יפה לרוטשילד.

תמה הזקן;

לא זה עתה קיבלת קיצבתך?

הסביר לו המשורר:

לא כדי לקבל כסף מאת רוטשילד, אלא כדי להתוודע אליו בדרך כבוד אני מבקש את מכתב־האמנה.

עשה הזקן את בקשתו, – ובו ביום שבא המשורר ללונדון ונתוודע לרוטשילד גבה מאתו סכום הכסף, שנאמר במכתב.

לאחר ימים מועטים קיבל הזקן מכתב מאת רוטשילד, וידע את אשר עשה לו בן־אחיו. כעס מאוד וקבל לפני אמו של המשורר, שבנה רימה אותו. מיד כתבה היא לבנה וסנטה בו, שעשה כך. החזיר הוא לה:

“אמא יקרה, זקני בנקאים כל־זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם. הן שלהם לא הן, ולאו שלהם לא לאו. ברגע של לב טוב כתב הזקן את מכתב־האמנה, ולמחר ברגע של לב רע, יכול היה לבטלו. לפיכך הקדמתיו וגדרתי בפניו, שלא יוכל לחזור בו”…

ביאור: "מכתב־אמנה" — מכתב אשראי: התחייבות של הבנקאי שרוטשילד ישלם למביאו את הסכום הנקוב בו; "ראטקליף" — "ויליאם ראטקליף", מחזה של היינה שעלילתו בסקוטלנד, היצירה היחידה שלו שמצאה חן בעיני הדוד; "סנטה בו" — נזפה בו. היינה נשבע שהמכתב נועד לכבוד בלבד — וגובה את מלוא הסכום ביום בואו ללונדון. הצטדקותו בפני אמו הופכת את הרמאות לזהירות פיננסית נבונה: זקני בנקאים הפכפכים הם, "הן שלהם לא הן ולאו שלהם לא לאו" (היפוך דרישת חז"ל "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק", בבא מציעא מט ע"א) — הדוד עלול היה להתחרט ולבטל את המכתב, ולכן מיהר האחיין "לגדור בפניו" את דרך הנסיגה. את מידותיו של הסוחר הזהיר למד, כביכול, מן הבנקאים עצמם.

## בדיחה 2524

פעם אחת אמר שלמה־זלמן להיינריך: צער גדול מצטער אני עליך. אילו למדת דבר שיש בו ממש, לא היית זקוק לחבר ספרים, ויכולת להיות בנקאי כמוני.

החזיר לו היינריך:

אף אני מצטער צער גדול עליך. אילו למדת אתה דבר שיש בו ממש, לא היית זקוק לעסוק בעסקי בנקאות, ויכולת לחבר ספרים כמוני…

ביאור: "דבר שיש בו ממש" — לימוד רציני ומועיל. היינה משיב לדוד הבנקאי את משפטו שלו מילה במילה, בכיוון הפוך — וכך מתגלה שרחמי הדוד אינם אמת אובייקטיבית אלא גאוות מקצוע: כל צד רואה בעיסוק חברו פשרה של מי שלא למד "דבר של ממש".

## בדיחה 2525

מאימת המלכות האשכנזית נדד היינה לצרפת, ישב עד יום מותו בפאריס ושם כתב מאמריו החריפים כנגד אשכנז ושלטונותיה. פעם אחת אמר לו אחד ממקורביו:

כלום אין אתה מתגעגע על אשכנז, ואין אתה מבקש לשוב לשם.

החזיר לו היינה:

ודאי אני מתגעגע על אשכנז מולדתי, ובלב שלם אני מבקש לשוב לשם. אבל בתנאי אחד: תחילה יימסרו נא לרשותי כל בתי־כלאיה…

ביאור: "אשכנז" — גרמניה, בלשון הדורות ההם. היינה גלה לפריז מאימת השלטון הגרמני: כתביו נאסרו, ובגבולות גרמניה ציפה לו מאסר. הגעגוע למולדת כן, אבל התנאי — שכל בתי הכלא יימסרו תחילה לרשותו — אומר את הכול: גרמניה היא בעיניו מדינת משטרה, ומשורר חופשי־דעה יוכל לשוב אליה בבטחה רק אם מפתחות הצינוק יהיו בידיו שלו.

## בדיחה 2526

היה מעשה והיינה הוצרך להסכים למלחמת־שניים, ולא מרצון הסכים.

אותו יום היה יום סגריר קשה. ובלכתו למקום המיועד טבעו רגליו בבוץ. פנה לעדיו, אשר הלכו עמו, ואמר להם:

זכרו, ידידים, את אשר אוֹמר לכם, אל תשכחו: דרכי הכבוד רובן רפש חתולתן…

ביאור: „מלחמת־שניים" היא דו־קרב, וה„עדים" הם המלווים־השושבינים שכל צד מביא עמו על־פי כללי הטקס; „רפש" — בוץ, ו„חתולתן" — עטיפתן, מלשון חיתול (על־פי „וערפל חֲתֻלָּתוֹ", איוב לח, ט). היינה, שנגרר לדו־קרב בעל־כורחו, הופך את הבוץ הממשי שרגליו טובעות בו למשל על מוסד ה„כבוד" כולו: בניגוד לחכמה, ש„דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז), דרכי הכבוד עטופות רפש — מבחוץ ומבפנים.

## בדיחה 2527

בפאריס היה היינה יוצא ונכנס בביתו של הבארון ג’מס רוטשילד. פעם אחת נתגלגלה השיחה ביניהם על נהר הסינה, שמימיו דלוחים. אמר רוטשילד:

תמה אני. ראיתי את הנהר במקום המבּוּע ושם מימיו צלולים.

נענה היינה ואמר:

אף אני שמעתי, אדוני הבארון, שאביך היה אדם הגון מאוד…

ביאור: „מבוע" — מקור הנהר; „דלוחים" — עכורים. היינה משלים את המשל שרוטשילד סיפק בלי משים: כשם שהסֵינה צלולה במקורה ונעכרת במורד הזרם, כך הון בית רוטשילד — האב היה הגון, ומה שזרם משם והלאה התלכלך בדרך. עקיצה בהון מארחו, מוגשת כמחמאה לאביו.

## בדיחה 2528

רוטשילד ביקש לעקוץ את היינה ואמר לו:

הגידה נא, בכמה יכול אני לקנות כל המשוררים והסופרים?

החזיר לו היינה:

עד שאתה שואלני, בכמה אתה יכול לקנות אותם, אני שואלך, בכמה אתה רוצה למכור אותם?…

ביאור: רוטשילד לועג שאפשר לקנות את כל הסופרים, והיינה אינו מכחיש — רק הופך את השאלה: מי ששואלים אותו בכמה ימכור, הסחורה כבר בידיו. כלומר, בעיני רוטשילד אנשי הרוח הם ממילא מלאי שבבעלותו, והיינה נותן לו לומר זאת בפיו שלו.

## בדיחה 2529

היינה ישב במסיבת־ערב של חכמים וסופרים ואנשי־מעשה. נכנס ג’מס רוטשילד, ומיד קמו המסובים והשתחוו לפני גאון הממון. רואה אתה? – לחש אחד מהם להיינה. – המאה התשע־עשרה משתחווה לעגל הזהב.

עגל? – החזיר היינה. – טועה אתה בדבר גילו של הבארון…

ביאור: „עגל הזהב" — האליל שעשו בני ישראל במדבר (שמות לב), וכאן דימוי לפולחן הממון. היינה מקבל את הדימוי ורק „מתקן" אותו בפדנטיות: עגל הוא בהמה צעירה, והברון כבר זקן. התיקון אינו ממתן את העלבון אלא מכפיל אותו — רוטשילד נשאר בהמה מוזהבת, רק מבוגרת.

## בדיחה 2530

שאל היינה את רוטשילד:

מדוע פניך רעים, אדוני הבארון?

השיב רוטשילד:

דעתי מטורפת עלי.

אמר לו היינה:

איני מאמין כל־זמן שלא אראך משליך ממון לחוץ.

החזיר לו רוטשילד:

הרי זה טירופי, שפעמים אני משליך ממון לחוץ.

נענה היינה ואמר:

אף בזה איני מאמין. אלא ודאי חלום חלמת, שנתת מאה אלף פראנק צדקה לעניים, ומחמת צער חלית…

ביאור: „דעתי מטורפת עלי" — אני יוצא מדעתי; „פניך רעים" — אתה נראה רע. אצל איש ממון כרוטשילד, אומר היינה, סימן הטירוף היחיד הוא בזבוז כסף — וגם בזה אינו מאמין. האבחנה הסופית היא העוקץ: הברון רק חלם שנתן צדקה, וצער הנתינה המדומיינת לבדו הספיק להפיל אותו למשכב.

## בדיחה 2531

שלושה הוזמנו לסעודה בביתו של אחד מגדולי השררה בפאריס: הארכיהגמון של צרפת, הבארון ג’מס רוטשילד והיינריך היינה. וכשעמדו שלושתם להיכנס מאולם האורחים לחדר האוכל, נהג הארכיהגמון מנהג של כבוד ברוטשילד וצידד קצת את עצמו, כאילו הוא מבקש, שרוטשילד ייכנס ראשון. קיבל רוטשילד ועבר את הארכיהגמון – ונכנס ראשון.

נסתכל היינה בפני הארכיהגמון ומעקימת שפתיו ראה, שהוא נעלב. אמר לו היינה:

דומה, שכבוד קדושתו רואה בו ברוטשילד מחוסר דרך־ארץ. ולא היא. הברית הישנה קודמת לברית החדשה…

ביאור: „ארכיהגמון" — ארכיבישוף, ראש הכנסייה הקתולית בצרפת; „צידד את עצמו" — נטה הצידה לפַנות דרך. בפי הנוצרים היהדות היא „הברית הישנה" והנצרות „הברית החדשה" — והישנה, כידוע, באה לפני החדשה. כשרוטשילד מקבל כפשוטה את מחוות הנימוס של הארכיהגמון ונכנס ראשון, היינה הופך את העלבון לכלל תאולוגי: אין כאן עלבון, רק סדר כרונולוגי נכון — היהדות קודמת לנצרות. הפיוס המנומס הוא בעצם עקיצה כפולה, שמזכירה לארכיהגמון הנעלב שדתו כולה באה בתור השני.

## בדיחה 2532

בפאריס היה היינה מנסה לפרקים את מזלו במשחק. פעם אחת אמר לידידו, שישב עמו ליד השולחן הירוק:

היום זכיתי בתורה גדולה, ואף־על־פי שעלתה לי בממון מרובה, אגלה אותה לך חינם: המשחק חטאת הוא – כשמפסידים…

ביאור: „השולחן הירוק" — שולחן ההימורים, המצופה לֶבֶד ירוק. ה„תורה" ששילם עליה היינה ביוקר מתגלה כמוסר השכל שכל ערכו בתנאי שבסופו: ההימור חטא — רק כשמפסידים. מוסר שתלוי בתוצאה אינו מוסר, אלא תירוץ מהודר להפסדי הערב.

## בדיחה 2533

היינה היה מתרגז אם הפריעוהו בשעת קריאה. פעם אחת ישב באולם־קריאה וקרא עיתונים. היו שם גם שתי נשים פטפטניות והפריעוהו. קם והשתחווה לפניהן ואמר להן:

שמא קריאתי את העיתונים מפריעה את הגבירות הנכבדות, אפסיק ואצא…

ביאור: במקום לגעור בפטפטניות, היינה מתנצל בהשתחוויה — שמא קריאתו השקטה היא המפריעה לשיחתן. הנימוס המופרז הוא הנזיפה: היפוך היוצרות אומר להן בדיוק מי כאן מפריע למי, בלי מילה חריפה אחת.

## בדיחה 2534

ושוב היה מעשה.

היינה ישב באולם־קריאה וקרא ספר. נזדמן לשם גם זקן אחד, והיה אותו זקן מכעכע ומכעכע, ועל כל כּיעה וכיעה ענה היינה: “הש, הש”. לסוף נעלב הזקן, ניגש אל היינה וסנט בו סניטה של כעס. היתמם היינה, כמבקש להתנצל, ואמר לו:

אדוני, אתה הוא? ואני סבור הייתי, שכלב הוא זה…

ביאור: „מכעכע" — מנקה את גרונו ומשתעל; „כּיעה" — כעכוע אחד; „סנט בו סניטה" — עקץ אותו, נזף בו. ה„התנצלות" של היינה היא העלבון עצמו: ה„הש, הש" שהשמיע על כל שיעול לא כוון כביכול לאדם אלא לכלב נובח — וכך הזקן שבא לדרוש סליחה יוצא מושווה לכלב, בלשון של נימוס גמור.

## בדיחה 2535

מאכס היינה, אחיו הצעיר של היינריך היינה, ניסה גם הוא לכתוב שירים, ופעם אחת קרא אותם לפני היינריך. לאחר שגמר לקרוא, אמר לו היינריך:

מאכס, מוטב שתכתוב פרוזה. אל נא תקח משפחתנו מיד אלהים כפליים בכל חטאותיה: די לה במשורר אחד…

ביאור: „כפליים בכל חטאותיה" — על־פי ישעיה מ, ב: „כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" — ירושלים נענשה עונש כפול על חטאיה. היינה הופך את היות־משורר מכישרון לעונש משמים: משורר אחד (הוא עצמו) הוא כבר פורענות מספקת על חטאי משפחת היינה, ואין להעמיס עליה „כפליים". כך הוא פוטר את שירתו של אחיו בעקיצה שמתחפשת לענווה — כאילו אינו אומר „אתה גרוע" אלא „חוסה על המשפחה".

## בדיחה 2536

היינה שיבח בחבורה של מכריו את הדראמה “פּאריה”, שחיבר המשורר מיכאל בּר, אחיו של הקומפוזיטור מאיר־בּר. אמר לו אחד מן החבורה:

שבחיך תמוהים בעיני. קראתי את הדראמה ומצאתי אותה קלושה מאוד.

החזיר לו היינה:

דראמה זו יכול אני לשבח בלי שום פיקפוק: איש לא יאמין לי…

ביאור: „קלושה" — חלשה, דלה. תשובת היינה היא הודאה מוסווית: את המחזה הגרוע הזה הוא יכול לשבח בלב שקט דווקא משום שאיש לא יאמין לשבח — כלומר גריעותו גלויה לכול, ושבחו של היינה ממילא ייקרא כלגלוג. כך הוא גומל חסד לידיד וקוטל את יצירתו באותו משפט עצמו.

## בדיחה 2537

את מאיר־בּר שׂנא היינה תכלית שינאה. אמרו לו:

כיצד אתה שונא לאדם זה, שבן־אלמוות הוא?

החזיר היינה:

אף־על־פי שאני שונא אותו, מכל־מקום מעיד גם אני עליו, שבן־אלמוות הוא – כל־זמן שהוא חי…

ביאור: „בן־אלמוות" אינו רק מליצה על תהילת נצח: כך מכונים רשמית חברי האקדמיות של צרפת — les immortels, „בני האלמוות" — והמלחין ג'אקומו מאיירבר, שנוא נפשו של היינה, נמנה עמהם. היינה „מעיד" אפוא ברצון שמאיירבר בן־אלמוות — אך רק כל זמן שהוא חי: צירוף שסותר את עצמו ומרוקן את התואר מתוכנו. במילים אחרות — ברגע שימות, יישכחו הוא ומוזיקתו כאחד.

## בדיחה 2538

במסיבה של סופרים סיפר היינה בשיבחו של משורר חדש, וסיים:

חבל, שמטורף הוא קצת. לולא כן, היה מגיע למדריגה גבוהה בשיר. אבל רק עיתים הוא מטורף; עיתים הוא חלים. וכשהוא חלים – אינו אלא סתם שוטה…

ביאור: „חלים" — בריא, שפוי (לשון חז"ל). היינה נשען על האמונה הרומנטית שהשיגעון הוא מקור הגאונות השירית — ומרוקן אותה: שיגעונו של המשורר החדש הוא כל נכסיו, וברגעי הצלילות לא נשאר ממנו אלא סתם שוטה. השבח מתגלה למפרע כקטילה מושלמת.

## בדיחה 2539

אמר לו להיינה אחד מידידיו:

מה רעה עשה לך הגרמניסטון מאסמן, שאין אתה מניח לו ושולח בו חיציך תמיד?

החזיר לו היינה:

מה רעה עשה לי? חס ושלום! אדרבה, הוא מפרנסני זה כמה. הוא הרינטה שלי. ואני זקן וחולה, וכבר אין בי כוח להעמיד לי שוטים חדשים…

ביאור: „גרמניסטון" — חוקר לשון ותרבות גרמנית; מאסמן היה גרמניסט לאומני, מטרה קבועה לחיצי הסאטירה של היינה. „רינטה" — קצבה, הכנסה קבועה. היינה הופך את הרדיפה להכרת טובה: מאסמן אינו קורבן אלא מקור פרנסה — שוטה אמין שמספק חומר לעג בקביעות של פנסיה. והחתימה מרה־מתוקה: היינה, זקן וחולה, כבר אין בו כוח „להעמיד שוטים חדשים" — כמו סוחר שאין בו עוד כוח לגייס לקוחות.

## בדיחה 2540

למודה היתה לשונו החריפה של היינה לפגוע לא רק בשונאיו ושנוּאיו אלא גם בידידיו ואוהביו. אחד מהם היה יעקב וונדי (Venedey). הלה חיבר כמה ספרים כרסנים, ולבסוף כתב גם ספר קטן בגנות חצרו של לודביג הראשון, מלך בווריה. שאלו את היינה, מה דעתו על אותו ספר, והחזיר:

לא קראתי, ולא אקראהו. איני קורא אלא ספריו הגדולים של ידידנו. מים מרובים, – יאור, ים, אוקיינוס, – יפים הם; מים בתוך כּפּית לא הם ולא מראיהם…

ביאור: „ספרים כרסנים" — ספרים עבי כרס; „יאור" — נהר. תשובת היינה נשמעת כנאמנות לספריו הגדולים של הידיד, אבל הדימוי מסגיר את העלבון: כתיבתו של וֶנֶדיי היא מים — דלילה וחסרת טעם — ומים יפים רק בכמויות אדירות; בכפית קטנה אין להם שום חן. כלומר, ערכם היחיד של ספריו הוא נפחם, וספר קטן שלו מאבד גם את זה.

## בדיחה 2541

פעם אחת נכנס אצל היינה לבקרו ידידו המשורר מוריץ הארטמן, חביבן של הנשים בשעתו. אמר לו היינה:

הבוקר ביקרה אותי אשה אחת.

נאנח הארטמן: הוי עליהן, על הנשים! אין מנוחה לנו מהן… ומי היא הטרחנית, שכבר הספיקה להטריד אותך הבוקר?

השיב היינה:

יקירי, טרחנית זו היא האשה היחידה, שלא הטרידה אותך מימיך.

תמה הארטמן ושאל:

מה שמה כי אדע?

החזיר לו היינה:

מוזה שמה…

ביאור: המוזה — אלת ההשראה במיתולוגיה היוונית, שמבקרת את המשורר בשעת יצירתו. היינה מכין את המלכודת בסבלנות: הארטמן, המשורר שהנשים נהרו אליו, נאנח על עוד „טרחנית" — ואז מתברר שה„אישה" האחת שביקרה את היינה היא בדיוק זו שמעולם לא באה אל הארטמן. מכל כיבושיו הרבים, ההשראה היא היחידה שדילגה עליו.

## בדיחה 2542

אחד ממקורביו של היינה נכנס אצלו ומצא פניו עגומים ושיחתו מרושלת. הרגיש בו היינה, שהוא תמה עליו, ואמר לו:

רואה אני, שטיפש מופלג אני בעיניך היום. אל תתמה. זה עתה הלך מעמי ידידי המשורר, פלוני בן־פלוני, שעה ארוכה היו חילופי דברים ביני לבינו…

ביאור: היינה מסביר את קהות דעתו כמחלה מידבקת: שעה של „חילופי דברים" עם המשורר פלוני — והטיפשות עברה אליו. מה שנשמע כהודאה בחולשה הוא עלבון צלול לידיד שזה עתה יצא: די בשיחה אחת עמו כדי להיעשות „טיפש מופלג".

## בדיחה 2543

במעמדו של היינה סיפרו על הבלשן ליאון הלוי, אחיו של הקומפוזיטור יעקב פרומנטל־הלוי. נענה היינה ואמר:

הוא משעמם עד כדי כך, שחשוד הוא בעיני, שמא חיבורו של אחיו הוא…

ביאור: „קומפוזיטור" — מלחין; פרומנטל־הלוי היה מחשובי מלחיני האופרה בפריז. העוקץ במשחק על „חיבור": ליאון הבלשן משעמם כל כך, עד שהיינה חושד שאינו אדם אלא יצירה — חיבור שחיבר אחיו המלחין. עלבון אחד, שני נפגעים: הבלשן על שעמומו, והמלחין על שיצירותיו מרדימות עד כדי כך שאפשר לייחס לו גם את אחיו.

## בדיחה 2544

פעם אחת ביקש ליאון הלוי מאת היינה, שיציגהו לפני עשירי היהודים בפאריס. אמר לו היינה:

חדל־לך! מובטחני, שאתה מבקש לדעת אותם, משום שאין אתה יודע אותם…

ביאור: „חדל־לך" — הנח לזה, עזוב. היינה, שהכיר את עשירי היהודים בפריז מקרוב, יודע: הרצון להכיר אותם קיים רק אצל מי שעוד לא הכיר אותם. ההיכרות עצמה היא התרופה לתשוקה אליה — ובמשפט אחד נפטר גם המבקש וגם קסמם המדומה של העשירים.

## בדיחה 2545

מחבר דני קרא בחבורה של סופרים דראמה שכתב אשכנזית ולא עלתה הקריאה יפה, משום שהאשכנזית לא היתה שגורה בפיו כהלכה. היה שם גם היינה וישב כל אותו הזמן ופניו תמוהים. אמרו לו:

על מה אתה תמהּ?

החזיר היינה:

מימי לא עלה על דעתי, שבמידה כזו אני שומע דנית…

ביאור: „אשכנזית" — גרמנית (כך בלשון התקופה). המחבר הדני קרא את מחזהו הגרמני במבטא דני כבד, והיינה עוטה תמימות: הוא כלל לא זיהה שזו גרמנית — נדמָה היה לו שהוא מבין דנית להפליא. עלבון מושלם במסווה של תמיהה על עצמו.

## בדיחה 2546

היינה שב לביתו ואמרה לו מתילדה אשתו:

היה כאן זקן אחד. חבל, שלא מצא אותך בבית. עד לקומה הרביעית טיפס הזקן ועלה אלינו. הנה כרטיסו.

קרא היינה את הכרטיס וראה, שכרטיסו של אלכסנדר פון הומבולדט הוא. צהבו פניו ואמר לאשתו:

תנוח דעתך, מתילדה. זקן זה רגיל לטפס ולעלות עוד יותר…

ביאור: אלכסנדר פון הומבולדט — מגדולי חוקרי הטבע של המאה התשע־עשרה, שנודע במסעותיו ובטיפוסיו על פסגות הרים בדרום אמריקה (בהם ניסיון מפורסם לכבוש את הר הגעש צ'ימבוראסו). לכן „צהבו פניו" (אורו) של היינה למקרא הכרטיס, ולכן הנחמה למתילדה המצטערת: ארבע קומות אינן כלום למי שרגיל לטפס גבוה הרבה יותר — הרים של ממש, וגם מעלות של תהילה.

## בדיחה 2547

גוסטב היינה, אחיו של היינריך היינה, בא לפאריס ואשתו עמו. והיא אשה קטנה בקומה וגדולה ביופי.

ראה אותה המשורר, נתן בה עיניים בוחנות, חזר והסתכל במתילדה אשתו שלו, שהיתה בריאת־בשר ובעלת־קומה, ואמר לגוסטב:

גוסטב יקירי, משבח אני אותך, שחכמת ומשתיים רעות בחרת לך את הקטנה שבהן…

ביאור: „בריאת־בשר" — מלאת גוף. ה„מחמאה" של היינה לאחיו נשענת על הכלל „הרע במיעוטו": משתי רעות בוחרים את הקטנה. אלא שכאן „הקטנה" כפשוטה — קטנת הקומה — ומשתמע ששתי הנשים „רעות", ואשתו שלו, הגדולה, היא הרעה הגדולה. עקיצה אחת שפוגעת בשתי הגיסות ובעיקר בביתו שלו.

## בדיחה 2548

אחרי בת ראשונה נולדה לו לגוסטב היינה בת שנייה. כתב לו היינריך “אני מברך אותך להולדת בתך. אבל גוסטב יקירי, ילדות יכולתי גם אני להוליד, אלא שהיה הדבר למטה מערכי, כלום אין אתה יודע ליצור גם ילדים?!”…

(מכתב לגוסטב היינה מד' מאי 1847, “היינע רעליקוויען”, ברלין 1911, עמוד 45).

ביאור: „ילדות" — בנות; „ילדים" — בנים. הקנטור נשען על העדפת הבנים המובנת מאליה באותם ימים: להוליד בנות, כותב היינריך, גם הוא היה יכול — רק שזה „למטה מערכו" — ומה שנשמע כברכה נעשה תוכחה מבודחת: האם אינך יודע „ליצור" בנים? יש בזה גם קורטוב אירוניה עצמית, שהרי היינה עצמו נותר חשׂוּך ילדים. השורה לקוחה ממכתב אמיתי של היינה לאחיו, שדרויאנוב מציין את מקורו המדויק.

## בדיחה 2549

אשה צעירה אנגלית, מכּרתוֹ של היינה, באה מלונדון לפאריס ונכנסה אצלו לבקרו. בשיחתה עמו סיפרה לו, שהיא רואה חיים טובים ומאושרים עם בעלה, שנישׂאה לו. נענה היינה ואמר:

שמחה רבה היא לראות אשה צעירה יפה, שאינה נושאת לב פצוע בחזה ואינה זקוקה למסור אותו לתיקון לידי גברים שונים, כמנהגן של הנשים כאן. הללו באות סוף כל סוף לידי בירור, שלחינם הן טורחות ואין שום תקנה לליבן, משום שמטבע ברייתן אין להן לב כלל…

ביאור: „לב פצוע הנמסר לתיקון לידי גברים שונים" — מליצה מעודנת לפרשיות אהבים בזו אחר זו. ה„מחמאה" לאורחת האנגלית המאושרת היא רק קרש קפיצה לעקיצה בנשות פריז: הן מוסרות את לבן ל„תיקון" אצל גבר אחר גבר, עד שמתברר שהטרחה הייתה לשווא — אין מה לתקן, כי לב אין להן מלידה.

## בדיחה 2550

סיפרו לו להיינה על מטרונית מפורסמת בפאריס, גדולה ביופי ולא גדולה בצניעות, שהיא רדופה לבקר את הפנתיאון לעיתים קרובות. תמה היינה ושאל:

זה למה לה? היא גופה פנתיאון יפה לגדולי־עולם…

ביאור: „מטרונית" — גבירה מיוחסת, אשת חברה; „רדופה לבקר" — מרבה לבקר. הפנתיאון בפריז הוא מבנה הקבורה הלאומי של גדולי צרפת — וולטר, רוסו וחבריהם — ועל חזיתו חקוק: „לאנשים הגדולים — המולדת אסירת התודה". תמיהתו של היינה נשענת על כך שהמטרונית „הלא־גדולה בצניעות" אינה זקוקה לעלייה לרגל: גופה שלה כבר משמש פנתיאון — מקום שגדולי העולם באים אליו ומתקבלים בו בכבוד. הרמיזה הגסה נמסרת כולה בלשון של אנדרטה ממלכתית.

## בדיחה 2551

בכלל מקורביו של היינה בפאריס היה גם בארון אשכנזי, בעל־גוף ובעל־שרירים. פעם אחת אמר לו היינה:

אדוני הבארון, שמא תשאיל לי את גופך לירח ימים? לא אשהה אותו עמי אפילו יום אחד יותר – ולא תכירהו עוד…

ביאור: „ירח ימים" — חודש. היינה, שהיה חולני ותשוש, מבקש „לשאול" את גופו החסון של הבארון כאילו היה חפץ, ומבטיח להחזירו במועד — „ולא תכירהו עוד": חודש אחד בידיו של היינה, על מחלותיו ותלאותיו, יספיק לשחוק גם גוף אדיר עד בלי הכר. הבקשה המנומסת היא כך מחמאה לגוף ועקיצה לשואל ולמשאיל גם יחד.

## בדיחה 2552

משתקפה על היינה מחלתו לא שלט אלא בעין אחת. לסוף נפגעה גם זו, ואמר לאחד ממקורביו:

נראים הדברים, שאני מסתמא לגמרי. ואין בכך כלום. אימתי מגיע הזמיר לפסגת שירתו? כשמעוורים שתי עיניו…

ביאור: „מסתמא" — מתעוור, מלשון „סומא" (עיוור). בשנותיו האחרונות שכב היינה משותק, וראייתו כבתה עין אחר עין. רווח אז נוהג אכזרי לעוור ציפורי-שיר מתוך אמונה שכך ייטיבו לשיר; היינה, המשורר-הזמיר, הופך את האסון לנחמה: העיוורון המלא יביא את שירתו אל פסגתה.

## בדיחה 2553

ראה היינה, שאין עוד שום תקנה למחלתו, ואמר לאחד מידידיו:

עכשיו אין כבר מוראה של מלכות עלי, ורוצה הייתי לשוב לאשכנז ולראות את מולדתי ראייה אחרונה. אלא שאין הרהיט השבור שווה בהוצאות ההובלה…

ביאור: „אשכנז" — גרמניה, בלשון הספרות העברית; „מוראה של מלכות" — אימת השלטון (לשון המשנה, אבות ג). היינה חי בפאריס כגולה פוליטי: כתביו הביקורתיים סגרו בפניו את הדרך חזרה לגרמניה. עכשיו, כשהוא גוסס ואין לשלטון עוד מה לעשות לו, השיבה נעשתה אפשרית — אלא שהוא פוסל אותה בשיקול קר של סוחר: גופו החולה הוא „רהיט שבור" שאינו שווה את דמי ההובלה.

## בדיחה 2554

בשנות מחלתו המרובות נעשה היינה גל של עצמות, והאחות שטיפלה בו היתה מרימה אותו על ידיה מתוך “קבר־מזרנו”, מניחתו לשעה קלה בכיסא וחוזרת ומשיבה אותו ל"קברו".

פעם אחת עשתה לו כך במעמדו של אחד מידידיו הקרובים אליו, וכשתפס המשורר ריפרוף של צער בפני ידידו זה, אמר לו:

ידידי, צער של־חינם אתה מצטער. אתה עדי, שעדיין נשים צעירות נושאות אותי על כפיים…

ביאור: „קבר-המזרן" (Matratzengruft) — כינויו המפורסם של היינה למיטת-חוליו, שבה שכב משותק בשנותיו האחרונות. „ריפרוף של צער" — הבזק של עצב שחלף על פני הידיד. את חוסר-האונים המוחלט — גל של עצמות שאחות מרימה בידיה — הופך היינה למחמאה של מאהב מזדקן: נשים צעירות עדיין נושאות אותו על כפיים.

## בדיחה 2555

יום מימים אמר היינה לגוסטב אחיו, כי הפך לבו להאמין באלהים. אמר לו גוסטב:

חייב אתה להתוודות על זה ברבים.

החזיר לו היינה:

גוסטב יקירי, שוטה אתה. מה עניין יש לו לפיל הלבן הגדול של מלך סיאם, אם עכבר קטן ברחוב אמשטרדם של פאריס מאמין בחכמתו וגדולתו, או לאו?…

ביאור: גוסטב — אחיו של היינה. בסיאם (תאילנד) נחשב הפיל הלבן לקניינו המקודש של המלך, וכאן הוא משל לאל הנשגב; העכבר הקטן ברחוב אמשטרדם — היינה עצמו, שהתגורר ברחוב הזה בפאריס. זו תשובתו לדרישה להתוודות ברבים על שובו לאמונה: האל האינסופי אדיש לחלוטין לשאלה אם יצור אפסי כמוהו מאמין בו — ומי שמכריז על אמונתו בקול רק מייחס לעצמו חשיבות שאין לו.

## בדיחה 2556

קודם מותו אמר היינה לאחד מידידיו, שנכנס אצלו לבקרו:

אני הולך למות, ובצוואתי כתבתי, שמתילדה אשתי היא יורשתי היחידה. ותנאי התניתי, שאחרי מותי תנשא לאחר.

תמה ידידו:

תנאי זה למה?

החזיר לו הגווע:

רוצה אני, שלכל־הפחות איש אחד זכוֹר יזכרני ויתאבל על מותי באמת ובתמים…

ביאור: התנאי המוזר — שמתילדה תינשא לאחר — מקבל את פשרו בתשובה: רק מי שיישא אותה אחריו יבין על בשרו מה עבר על היינה, ויתאבל עליו „באמת ובתמים". דרויאנוב מציין שהיינה אהב את מתילדה אשתו, והיא טיפלה בו במסירות בשנות מחלתו — ואף-על-פי-כן לא חסך ממנה את חידודיו.

הערת דרויאנוב: היינה אהב את מתילדה אשתו, והיא גם
החזירה לו אהבה וטיפלה בו הרבה בשנות מחלתו. אף־על־פי־כן
לא אחת פגעה גם בה הלצתו השנונה. ועי' לעיל סי' 2547. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2556, עמ' 139) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2557

ראתה מתילדה, אשתו של היינה, שהוא גוסס, כרעה לפני מיטתו והתחילה מתפללת עליו לאלהים. הרגיש בה הגוסס, התחזק ואמר לה:

הרגעי, חביבה. אלהים יסלח לי; הסליחה היא אומנוּתוֹ…

ביאור: זו אמרתו המפורסמת של היינה על ערש-דווי: „אלוהים יסלח לי — זה המקצוע שלו". במקום חרדת החוטא ברגעיו האחרונים — ביטחונו הרגוע של לקוח בבעל-מלאכה אמין.

## בדיחה 2558

אמרו עליו, על מוריץ־גוטליב ספיר:

ליצן זה מהנה את האוזניים, ואין הוא מהנה את העיניים, שחריפותו גדולה הרבה יותר מיופיו.

נתגלגלו הדברים והגיעו לאוזניו של ספיר. נענה ואמר:

תיתי לו. כיעוּרי – רובו משל אבא ואמא, חריפותי – כולה משלי.

ביאור: מוריץ-גוטליב ספיר (1795–1858) — הומוריסטן וסאטיריקן יהודי-אוסטרי מפורסם. „תיתי לו" — לשון תלמודית: תבוא עליו ברכה, יפה אמר. ספיר מאמץ את העלבון (שנון אך מכוער) והופך אותו לשבח: על הכיעור אין להאשימו — ירושה היא מאבא ואמא; ואילו החריפות כולה קניינו שלו.

## בדיחה 2559

ספיר נזדמן למסיבה, שהיו בה כמה נשים מכוערות וגם זקן אחד לא גדול ביופי. אמר לו ספיר לאותו זקן:

ראוי יום זה, שיהיה זכרו קדוש לשנינו.

תמה הזקן:

על שום מה?

החזיר לו ספיר:

על שום שהיום אני ואתה – המין היפה…

ביאור: „המין היפה" — הכינוי המקובל לנשים. מול הנשים המכוערות שבמסיבה נעשים שני הגברים — אף שגם הם אינם מן היפים — „המין היפה" של הערב: כבוד מפוקפק לזקן, ועקיצה כפולה לנשים הנוכחות.

## בדיחה 2560

במסיבה של חכמים וסופרים נשאלה שאלה:

מפני מה נוצר האיש תחילה ואחר־כך האשה, ולא להיפך?

היה שם ספיר, נענה ואמר:

רבותי, מה שאלה היא זו? אם יצירה שנייה כך, מה היה גורלנו אילו חס ושלום היתה האשה יצירה ראשונה?…

ביאור: „יצירה שנייה" — האשה, שנבראה אחרי האדם. ספיר אינו עונה על השאלה התיאולוגית אלא הופך אותה לעקיצה: ניסיון שני אמור להיות משופר מן הראשון — ואם המהדורה המתוקנת יצאה כזאת, אוי לנו אילו היתה האשה דווקא הטיוטה הראשונה.

## בדיחה 2561

אשה אחת קינתרה את ספיר ואמרה לו:

כל ימיך אתה חורץ לשונך לנשים, וכל לילותיך אתה רודף אחריהן.

החזיר לה ספיר: דבר זה מן הבראמינים למדתי: ביום הם סופגים מלקות מאת שבטם, ובלילה הם נושקים לו ומעלים אותו ליצועם…

ביאור: „קינתרה" — עקצה, הקניטה. הברהמינים הם כוהני הדת בהודו, וספיר מייחס להם מנהג כפול כלפי „שבטם" — מטה הפולחן שלהם: ביום הם סופגים ממנו מלקות של סיגוף, ובלילה מנשקים אותו ומעלים אותו על יצועם. הנמשל: הנשים הן האליל של ספיר — ביום הוא מלקה אותן בלשונו, בלילה הוא סוגד להן. האשמת הצביעות נהפכת בידיו להצהרת פולחן — ובתוכה הודאה מובלעת שהן מושלות בו.

## בדיחה 2562

מטרונית אחת קבלה לפני ספיר, שמחמת פסול־משפחה לא נמצאה ראויה ל"חצר". ניחמה ספיר ואמר לה:

אל תצטערי. יודע אני חצר אחת, שאינה מבדילה בין כשרים לפסולים.

שאלה המטרונית:

מה שמה של אותה חצר טובה?

החזיר לה ספיר:

חצר־מוות שמה…

ביאור: „מטרונית" — גברת מכובדת, אשת מעמד (לשון חז"ל); „פסול משפחה" — פגם בייחוס, שחסם את דרכה אל „החצר": חצר המלוכה, שנתקבלו בה רק מיוחסים גמורים. נחמת ספיר היא הלצה שחורה המהדהדת את השם המקראי חֲצַרְמָוֶת (בראשית י, כו): ה„חצר" היחידה שאינה בודקת ייחוס היא הקבר, ושם כשרים ופסולים שווים לגמרי.

## בדיחה 2563

ספיר יצא מביתו לרחוב ולא הרגיש, ששרוולו קרוע והביטנה בולטת לחוץ. פגע בו אדם אחד ואמר לו בדרך ליגלוג:

מסתכל אני בשרוולך ורואה, שהחכמה מציצה מתוכו.

נסתכל ספיר בשרוול הקרוע והחזיר:

אף אני מסתכל בשרוולי ורואה, שהטיפשות מציצה לתוכו…

ביאור: עקיצת הלגלגן — „החכמה מציצה מתוך" השרוול הקרוע — מוחזרת בהיפוך כיוון אחד: מי שמציץ אל תוך הקרע ולועג, טיפשותו שלו היא שמציצה פנימה.

## בדיחה 2564

במעמדו של ספיר סיפרו על עלם אחד, שמת עליו אביו, ושיבחוהו, שאיננו טיפש כאביו. נענה ספיר ואמר:

אל תדאגו לו. יתבגר ויידע להשתמש בירושת אביו כהלכה…

ביאור: „מת עליו אביו" — לשון חז"ל: אביו נפטר. „ירושת אביו" שבפי ספיר אינה הממון אלא הטיפשות: השבח „איננו טיפש כאביו" נכון רק בינתיים — כשיתבגר, ידע להשתמש בירושה כהלכה.

## בדיחה 2565

ספיר עמד והסתכל במלאכתם של פועלים, שחפרו בקרקע בשביל להציב מצבה יפה לעשיר אחד. נטפל אליו אחד ממכריו. ושאל אותו:

שמא אתה יודע, למה הם טורחים ומעמיקים כל־כך לחפור?

החזיר לו ספיר:

הן, אני יודע. מעמיקים הם לחפור, משום שאינם מוצאים יסוד למצבה זו…

ביאור: משחק על „יסוד": הפועלים חופרים יסוד — בסיס — למצבה, וספיר שומע במילה את מובנה האחר, הצדקה. לחיי העשיר הזה אין שום „יסוד" שיצדיק מצבה מפוארת, ולכן אפשר להעמיק ולחפור עד אין קץ — הוא לא יימצא.

## בדיחה 2566

כוהן קתולי קבל במעמדו של ספיר על קילקול המידות ואמר:

תמה אני, שאלהים אינו מביא שנית מבול על הארץ.

נענה ספיר, ואמר:

אישי הכוהן, שמא אתה יודע, מה תיקן המבול הראשון?…

ביאור: „קילקול המידות" — השחתת המוסר; „קבל" — התלונן. הכומר מייחל למבול שני שיטהר את העולם המושחת, וספיר משמיט את הקרקע בשאלה תמימה אחת: מה בדיוק תיקן המבול הראשון? העולם שאחרי נח נשאר מושחת כשהיה — ואם ההשמדה הקודמת לא הועילה, גם שנייה לא תועיל. כפירה שקטה בתועלת העונש משמים, בלי לומר מילה אחת של כפירה.

## בדיחה 2567

סופר אחד, בעל דבבו של ספיר, קינתרו ואמר לו:

כל ימיך אתה כותב לשם ממון.

ואתה? – שאל ספיר.

אני כותב, – השיב הלה, – לשם האמת.

החזיר לו ספיר:

כך נאה לי וכך נאה לך: אין אדם טורח וכותב אלא כדי למלא חסרונו שלו…

ביאור: „בעל דבבו" — ארמית: יריבו, שונאו. תשובת ספיר נשמעת כפשרה מפויסת — „כך נאה לי וכך נאה לך" — אבל היא מלכודת: אם כל אדם כותב כדי למלא את מה שחסר לו, הרי ספיר הכותב לשם ממון חסר ממון, ומי שכותב „לשם האמת" — האמת היא שחסרה לו.

## בדיחה 2568

עשיר גאוותן התפאר במעמדו של ספיר ואמר:

לגבי משקלו של אלכסנדר פון הומבולדט אין הוא חסר אלא שתי ליטרות.

ליגלג עליו ספיר ואמר:

חוששני, ששתי ליטרות אלו חסרות לך במוח…

ביאור: אלכסנדר פון הומבולדט — חוקר הטבע הגרמני הנודע, מגדולי המדענים של המאה התשע-עשרה; „ליטרה" — מידת משקל, כחצי קילוגרם. העשיר מתפאר בקרבה מגוחכת אל האיש הגדול — הפרש של שתי ליטרות במשקל הגוף — וספיר מאתר את ההפרש במקום הנכון: במוח.

הערת דרויאנוב: בדיחה בווריית מספרת:
אימפֿן פֿרדל התפאר תמיד, שבמיבנה גופו ובקלסתר־פניו הוא
דומה למלך אבגוסט. אבל גם הצטער מאד, שלגבי משקלו של
המלך אבגוסט הוא חסר חצי־ליטרה. כל מה שהיה בכוחו עשה
פֿרדל להשלים את החסר ־ולשווא ־ אותה מחצית הליטרה חסרה
לו לא בגופו, אלא במוחו. (גיאורג קֿורי, Die Schnurren des
Bochus Mang", עמ' 76). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2568, עמ' 142) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2569

ספיר היה אומר:

שלושה אני יודע, ששנתם שנת־מנוחה בלילות: ילדים, מתים ושומרי העיר…

ביאור: ברשימת ישֵני-הלילה השלווים — ילדים, מתים — מסתנן איבר שלישי: שומרי העיר, שכל תפקידם להיות ערים בלילה. שנתם הטובה היא כתב האישום.

## בדיחה 2570

הוא היה אומר:

איני יודע אלא הבדל אחד בין עשיר לעני: עשיר שמח על רעבונו, עני מתעצב על רעבונו…

[ה]

ביאור: רעב אחד, שתי משמעויות: אצל העשיר הרעב הוא תיאבון — הבטחה לסעודה קרבה; אצל העני הוא מחסור שאין במה למלאו. „ההבדל האחד" הזה מכיל את כל התהום שבין המעמדות.

## בדיחה 2571

יאן ד’אקוסטה מבני־בניהם של אנוסי פורטוגל, ידע כמה לשונות וגם קרא ושנה הרבה. אחרי טילטולים וגילגולים שונים בא לרוסיה באמצע שנות העשר למאה השמונה־עשרה, ומכאן ואילך שימש ליצן בחצר־המלכות – מתחילה בחצרו של פטר הגדול, ואחר־כך בחצרה של אנה יוֹאנוֹבנה.

בפטרבורג המיר ד’אקוסטה דתו הקאתולית בדת הפראבוסלבית, ולא היה זהיר במצוותיה של דתו החדשה. נטפל אליו הכוהן הפראבוסלבי שהטבילו ואמר לו דברי כיבושים. לאחר שגמר, שאל לו ד’אקוסטה:

אבא, לא כך אמרת לי לפני חצי־שנה, כשהכנסתני תחת כנפי דתך, שדיני כדין קטן שנולד?

אמר הכוהן:

הן; כך אמרתי.

נענה ד’אקוסטה והחזיר לו:

הואיל וכך, מה טענה יש לך על תינוק בן־חצי־שנה?…

ביאור: יאן ד'אקוסטה — צאצא אנוסים מפורטוגל, משכיל ויודע לשונות, ששימש ליצן-החצר של פטר הגדול ושל הקיסרית אנה. „הדת הפראבוסלבית" — הנצרות האורתודוקסית הרוסית; „דברי כיבושים" — דברי תוכחה ומוסר. תשובתו נשענת על עיקרון המשותף ליהדות ולנצרות: בהלכה נקבע ש„גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות כב ע"א) — המתגייר נחשב כאילו נולד מחדש — ובתאולוגיה הנוצרית הנטבל „נולד מחדש" בטבילה. ד'אקוסטה תופס את הכומר במילתו: אם הטבילה לפני חצי שנה עשתה אותו לתינוק שנולד, הרי הוא כעת בן חצי שנה בלבד — ומה טענות יכולות להיות אל תינוק שאינו מקיים מצוות?

## בדיחה 2572

הלצתו החריפה של ד’אקוסטה פגעה באחד מגדולי החצר, שהיה מפורסם לגברתן אמיץ־כוח, והלה קבל לפני הקיסר:

ד’אקוסטה העליבו. אמר לו ד’אקוסטה:

עליך אני תמה. לא אחת שמעתי אותך משתבח, שניתן לך כוח לישא משאות כבדים שעות שלימות; עכשיו, שירד עליך דיבוּר כבד, לא עצרת כוח אפילו רגע אחד ומיד עייפת…

ביאור: „גברתן אמיץ-כוח" — איש שרירים חסון. ד'אקוסטה תופס את המתלונן במשחק על „לשאת": מי שמתפאר שהוא נושא משאות כבדים שעות שלמות לא עמד אפילו רגע במשאו של „דיבור כבד" אחד — ורץ להתלונן לפני הקיסר. הקבילה עצמה נעשית ההוכחה, והעלבון השני חמור מן הראשון.

## בדיחה 2573

בא לפטרבורג מחוץ־לארץ אדם מפורסם, ומגודל חשיבותו הוזמן לשולחנו של הקיסר. ישב האורח לימינו של הקיסר וסיפר: רוב ימיו – מסעות. ונדר נדר: לא ישקוט ולא ינוח עד אם ימצא מדינה, שמלכה צדיק וישר ושריה למשפט ולחכמה ישורו.

עוד הדיבור בפי האורח ומקצה השולחן נשמע קול אנחה. היפנוּ כל המסובים, והקיסר בראשם, עיניהם לשם וראו: ד’אקוסטה הישׁח ראשו והוא הנאנח. אמר לו הקיסר:

ד’אקוסטה, מה לך?

הרים ד’אקוסטה ראשו, נאנח שנית ואמר:

על אדם חשוב זה לבי דווי: סופו שימות בדרך…

ביאור: נדרו של האורח שאול מלשון ישעיהו (לב, א): „הן לצדק ימלך מלך ולשרים למשפט ישֹרו" — חזון המלך הצדיק והשרים הישרים. אנחת ד'אקוסטה, העטופה דאגה כנה לאורח, אומרת את מה שאסור לומר ליד שולחן הקיסר: מדינה כזאת אינה קיימת בשום מקום — גם לא כאן — ולכן ינדוד הנודר עד יומו האחרון וימות בדרך. ביקורת על כל המלכים והשרים, שרק ליצן-החצר רשאי להשמיע באוזני השליט עצמו.

## בדיחה 2574

אחד מגדולי החצר אמר לו לד’אקוסטה:

אתה משים עצמך לץ־שוטה, משום שכולנוּ מוחזקים טיפשים בעיניך. ואני אומר לך: עד שאתה תמכור אותי פעם אחת, אמכור אני אותך מאה פעמים ואחת.

החזיר לו ד’אקוסטה:

ודאי כך. מי פתי יקנה אותך?…

ביאור: „למכור" בלשון הדיבור — להוליך שולל, להערים. ד'אקוסטה מסכים ברצון שלעולם לא „ימכור" את בן-החצר אפילו פעם אחת — אבל מן הטעם המסחרי דווקא: סחורה כזאת, מי פתי יקנה?

## בדיחה 2575

אחד מן היושבים ראשונה במלכות אמר לד’אקוסטה:

ד’אקוסטה טיפש, מתי תמות?

השיב לו ד’אקוסטה:

רז זה לא נתגלה לי. אבל אחת אני יודע: לא לפניך, אלא אחריך אמות.

אמר לו אותו שר:

זו מניין לך?

החזיר לו ד’אקוסטה:

ראיתי ספר־הטיפשים, ואני רשום בו לא לפניך, אלא אחריך…

ביאור: ד'אקוסטה מקבל את התווית — הוא אכן רשום ב„ספר הטיפשים" — אלא שהוא רשום שם אחרי השר; ואם הולכים לפי סדר הרישום, השר יקדים אותו גם במיתה. העלבון חוזר אל שולחו כפול: המעליב מדורג לפני הליצן בטיפשות. דרויאנוב מציין שתשובה זו מיוחסת כבר לפטררקה, המשורר האיטלקי בן המאה הארבע-עשרה, והובאה משמו בקובץ ההלצות הגרמני „שימפף אוּנד ערנסט".

הערת דרויאנוב: פטרארקה כבר ידע תשובה זו, ומשמו הביא
אותה פאולי. עין פאולי־בולטה, "שימפף אונד ערנסט", א', סי'
264, עמ' 170; ב', סי' 264, עמ' 323. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2575, עמ' 143) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2576

אביו ואבי־אביו של ד’אקוסטה היו מיורדי־ים באניות, ושניהם אבדו בים.

פעם אחת עמד גם ד’אקוסטה להפליג באניה לים. אמר לו אחד ממכריו:

תמה אני, שאין אתה מתיירא לירד לים. שמא שכחת, כיצד מתו אביך ואבי־אביך?

שמע ד’אקוסטה ושאל:

ואביך ואבי־אביך שלך כיצד מתו?

השיב הלה:

אבי ואבי־אבי מתו כדרך כל הארץ – במיטותיהם.

החזיר לו ד’אקוסטה:

אם כך, תמה אני, שאין אתה מתיירא לעלות למיטה…

ביאור: „כדרך כל הארץ" — מוות טבעי. ד'אקוסטה (ליצן-החצר היהודי של פטר הגדול, גיבור הבדיחות הבאות בפרק) מחזיר למזהיר את ההיגיון שלו עצמו: אם מקום מות האבות מלמד על סכנה, המיטה — שבה מתו אבותיו של הלה — מסוכנת לא פחות מן הים.

## בדיחה 2577

בזמנו של ד’אקוסטה נפלה מהומה בין הפועלים בפטרבורג, ובהמון רב נסבו את ביתו של דיבייר ראש־המשטרה. נבהל דיבייר ובקש מאת ד’אקוסטה ידידו ובן־ארצו[33], שנמצא אותה שעה בביתו, כי יצא הוא אל ההמון הסוער. עשה ד’אקוסטה רצונו, וכשראה ההמון כריסו הרחבה והחיוך הנעים על שפתיו, פגה חמתו, ורבים מבין ההמון התחילו גם הם מחייכים אליו. פתח ד’אקוסטה פיו ואמר:

ידידי הטובים, רואה אני, שאתם שמחים על כריסי הרחבה. אילו היתה אשתי לנגדכם, הייתם מניחים כריסי שלי ושמחים על כריסה שלה. וחייב אני להודיעכם: כל־זמן ששלום ושלווה ביני ובינה, דייה מיטה אחת לשנינו; כיון שאנו באים לידי מחלוקת וקטטה – כל הבית כולו לא די לנו[34].

צחק ההמון והתחיל נמוג והולך, עד כי לא נשאר ממנו איש…

הערות שוליים:
- [33] דיבייר היה גם הוא מבני־בניהם של אנוסי  פורטוגל.
- [34] השווה: “כד רחימתין הוה עזיזא, אפותיא דספסירא שכיבן; השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שתין גרמידי לא סגי לן”, סנהדרין צ, א.

ביאור: יאן ד'אקוסטה, מצאצאי אנוסי פורטוגל, היה ליצן-החצר של פטר הגדול; גם דיבייר, ראש-המשטרה של פטרבורג, היה מבני האנוסים (הערה [33]) — ומכאן הידידות בין שני „בני-הארץ". החידוד שבו מפזר ד'אקוסטה את ההמון הוא גלגול של מאמר ארמי מן התלמוד (הערה [34]): „כשאהבתנו הייתה עזה — על חוד החרב יכולנו לשכב; עכשיו שאינה עזה — מיטה בת שישים אמה אינה מספיקה לנו". כשיש שלום, אין הגוף תופס מקום; כשפורצת קטטה, שום מרחב אינו מספיק. הליצן עושה כאן את מלאכתו כהלכה: את הלעג לכרסו הוא הופך לצחוק משותף, מגלגל ממנה לכרסה של אשתו ולחוכמת-חיים על שלום-בית — והזעם נמס מאליו.

## בדיחה 2578

ד’אקוסטה קרא לאחד משרי־החצר “שקרן”. נעלב הלה ומסר דינו לקיסר. דן הקיסר את הדין ופסק, שד’אקוסטה חייב לפייס את הנעלב ולבקש מאתו סליחה בפני כל הציבור של החצר. קיבל עליו ד’אקוסטה את הדין, וכשנתאסף הציבור לשמוע בקשת הסליחה, קם ד’אקוסטה על רגליו ואמר לבעל־דינו:

בפני כל הנמצאים כאן מבקש אני סליחה מאתך. אתה איש־אמת – ואני שקרן…

ביאור: ה„התנצלות" מקיימת את פסק הקיסר בצורתה ומשמרת את העלבון בתוכנה: מרגע שד'אקוסטה מכריז על עצמו „שקרן", גם המחמאה „אתה איש-אמת" היא דבר-שקרן — כלומר שקר, והשר נשאר בשקרנותו. פרדוקס הכזבן בשירות הליצנות: ציות גמור למראית-עין, עלבון מחודש למעשה.

## בדיחה 2579

בחור אחד מבחורי החצר היתה לו טינה בלבו על ד’אקוסטה, וביקש שעת־כושר להכשילו. פעם אחת ראה אותו מרבה שיחה עם אשה צעירה ויפה, ניגש אליו ושאל לו:

ד’אקוסטה סבא, בן כמה אתה?

החזיר לו ד’אקוסטה:

דבר זה כבר שכחתי. אבל זוכר אני עדיין, שחמור בן עשרים גדול בשנים מאדם בן שישים…

ביאור: חמור מזקין מהר, וחמור בן עשרים הוא אכן ישיש גמור. אלא שהתשובה ה„למדנית" הזאת מכתירה כמובן את השואל: הבחור בן העשרים שבא ללגלג על זקנתו של ד'אקוסטה הוא-הוא החמור — זקן ובלה ממנו.

## בדיחה 2580

יום מימים פגעה שנינה של ד’אקוסטה בממונה על הטכסים של החצר, רגז הלה וסנט בו:

מה הכרח יש לך לעשות עצמך לץ־שוטה?

החזיר לו ד’אקוסטה: אותו הכרח, שיש לך לעשות עצמך מוקיון־שוטה. אלא שהכרחי שלי – עוני בכסף, והכרחך שלך – עוני בדעת…

ביאור: תשובת הליצן מודה בחצי האשמה ומחזירה כפליים: שנינו עושים עצמנו שוטים מהכרח, אלא שאצלי ההכרח הוא עוני בכסף — אני משחק שוטה לפרנסתי; ואצלך ההכרח הוא עוני בדעת — אתה שוטה באמת.

## בדיחה 2581

צבאות רוסיה יצאו למלחמה וניגפו לפני האוייב. תמהו גדולי החצר:

שמא לא הכּינו עדר זה כמה פעמים?

נענה ד’אקוסטה ואמר:

אל תתמהו. העדר – עדר, אבל הרועה אחר…

ביאור: „ניגפו" — הובסו; „הכּינו" — הִכִּינוּ, מלשון הכאה: הבסנו. אנשי החצר תמהים: הרי את ה„עדר" הזה — צבא האויב — כבר היכינו כמה וכמה פעמים, ואיך עכשיו הוא גובר? תשובת ד'אקוסטה: העדר אותו עדר, הרועה הוא שהתחלף — גורל הקרב אינו תלוי בהמון החיילים אלא במצביא העומד בראשם. ובמובלע: גם הצבא המנצח אינו אלא עדר. עקיצה מן הסוג שרק ליצן-חצר מורשה להשמיע.

## בדיחה 2582

היתה מסיבה בחצר ונשאלה שאלה:

שרי־המדינה ושרי־הצבא מי מהם עדיפים?

היה שם פּטר קיסר, פנה לד’אקוסטה ושאל:

אדוני מלך הסאמוֹידים[35], אתה מה דעתך?

החזיר לו ד’אקוסטה:

אדוני מלך הרוסים, אילו עשו שרי־המדינה שליחותם כהלכה, לא היה צורך בשרי־צבא.

הערות שוליים:
- [35] “תואר” זה נתן פטר לד’אקוסטה, וגם “המליכו” על אי  שמם. במפרץ הפיני.

ביאור: פטר הגדול העניק לד'אקוסטה בהיתול את התואר „מלך הסאמוֹיֶדים" — עם ציידים סיבירי — ואף „המליכו" על אי שומם במפרץ הפיני (הערה [35]). הליצן משיב לקיסר באותו מטבע טקסי — „אדוני מלך הרוסים", כמלך אל מלך — ומגניב לתוך המחווה אמת נוקבת: הצבא כולו אינו אלא עדות לכישלון המדינאים, שאילו עשו את מלאכתם כהלכה לא היו מלחמות בעולם.

## בדיחה 2583

אחד מרבּי החצר התפאר ברבים, שיש לו מגילת־יוחסין עד לאדם הראשון. שמע ד’אקוסטה ואמר לו:

מדעתי אותך, תמה אני, שאין לך מגילת־יוחסין עד למעלה מזו.

שאל הלה:

מה פירוש מגילת־יוחסין עד למעלה מאדם הראשון?

החזיר לו ד’אקוסטה:

שמא לא קראת מימיך פרשה ראשונה של ספר בראשית ואי אתה יודע, שהחיה וכל בהמה קדמו לאדם הראשון?…

ביאור: „מגילת-יוחסין" — אילן-יוחסין כתוב, מקור גאווה לרמי-מעלה; „מדעתי אותך" — מהיכרותי אותך. ד'אקוסטה מציע לשר המתרברב ייחוס „גבוה" עוד יותר, והכוונה מתבררת מפרשת הבריאה עצמה: החיה והבהמה נבראו לפני האדם (בראשית א) — ומי שמכיר את השר יודע שמשם, מלפני אדם הראשון, משתלשל ייחוסו.

## בדיחה 2584

שאלה וויקטוריה המלכה את ביקונספילד:

מה בין תאונה לאסון?

החזיר לה ביקונספילד:

גלאדסטון כי יפליג לים באנייה, והאנייה תשבר ותטבע – הרי זו תאונה; כי ימשוהו מן המים ויצילוהו – הרי זה אסון…

ביאור: „ביקונספילד" — בנימין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה יהודי-המוצא, שהוכתר לרוזן ביקונספילד; ויליאם גלאדסטון היה יריבו הפוליטי הגדול. ההבחנה הלשונית ה„מלומדת" שהוא מגיש למלכה היא איחול מוות מהודר: טביעת גלאדסטון — תאונה סתם; הצלתו — האסון.

## בדיחה 2585

ארמין וואמבּרי, בּעל־המסעות המפורסם, היה חיגר. פעם אחת בא לאנגליה והוזמן לארמונה של המלכה וויקטוריה. סיפר לה וואמברי על מסעותיו, והיא נהנתה הנאה מרובה. לסוף אמרה לו:

תמהה אני, כיצד היה הוא מסוגל לעבור אורחות קשים כאלה? הבין וואמברי את הרמז, שרמזה כלפי רגלו החיגרת, והחזיר:

הוד מלכות, אורחות אלו אדם עובר בראשו, ולא ברגליו…

ביאור: ארמין ומברי — המזרחן והנוסע ההונגרי-יהודי הנודע, שסייר בתחפושת ברחבי מרכז אסיה — היה חיגר (צולע). „תמיהתה" של המלכה היא רמיזה חסרת-טקט לרגלו, ותשובתו מייתרת אותה בחן: את מסעות הגילוי עושים בשכל, בידע ובאומץ — בראש, לא ברגליים.

## בדיחה 2586

אנטון רובינשטיין, הפסנתרן הגדול, ניגן בארמונו של הקיסר. פתאום הגיע לאוזנו קול צחוק. הפך ראשו וראה: הקיסר מתלחש עם שניים מרבּי החצר ומצחק. מיד חדל הוא לנגן. הרגיש הקיסר בדבר ושלח שלישו לשאול את הפסנתרן:

למה הפסיק באמצע?

קם רובינשטיין ממקומו, השתחווה לקיסר ואמר:

בשעה שמלכי מדבר, אני חייב לשתוק…

ביאור: אנטון רובינשטיין — מגדולי הפסנתרנים של המאה ה-19, יהודי-רוסי. תשובתו כפולת-פנים: צורתה נימוס גמור של נתין — כשהמלך מדבר, שותקים — ותוכנה נזיפה שאין עליה תשובה: אתה הוא שפטפטת וצחקת באמצע הנגינה. הקיסר אינו יכול להיעלב, והשיעור בדרך-ארץ נמסר במלואו.

## בדיחה 2587

בחורה ניגנה לפני רובינשטין בשביל לשמוע דעתו על כישרונה. הירבתה הבחורה לנגן והוא לא הפסיקה. שמחה שמחה רבה:

סימן שנגינתה נראית לו.

לאחר שסיימה אמרה לו:

אדוני הפרופיסור, רוצה הייתי לשמוע מפיך, מה יש לי לעשות עכשיו?

החזיר לה רובינשטין:

להינשא לאדם הגון ולהעמיד ולדות הרבה…

ביאור: רובינשטיין אינו אומר מילה רעה על הנגינה — וזה כל העניין: עצם ההפניה לחתונה ולילדים אומרת שליד הפסנתר אין לה מה לחפש; גם שתיקתו לאורך הנגינה לא הייתה הסכמה אלא אדישות. דרויאנוב מציין שבקובץ בדיחות גרמני מיוחסת אותה תשובה לפסנתרן האיטלקי פרוצ'ו בוזוני.

הערת דרויאנוב: בקובצו של ארנסט ווארליטץ, "Saftige
Früchte", סי' 380 מיוחסת תשובה זו לפסנתרן האיטלקי
Ferruccio Busoni. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2587, עמ' 146) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2588

המומר ישראל־איסר לנדא, צנזור לעברית בפטרבורג, לא התיר לדפוס רשימה של נדבות לחיבת־ציון, ששלח קלמן־זאב וויסוצקי ל"המליץ". נמלך וויסוצקי ושלח ללנדא מנחה ארבעים רובל וביקש, שלא ימחוק את הרשימה ויתירה לדפוס. הסכים לנדא והחזיר לו:

“לא אשחית בעבור הארבעים”[36]…

הערות שוליים:
- [36] “תואר” זה נתן פטר לד’אקוסטה, וגם “המליכו” על אי  שמם. במפרץ הפיני.

ביאור: ישראל-איסר לנדא היה מומר — יהודי שהמיר את דתו — ששימש צנזור לעברית בפטרבורג; משרה זו הופקדה ברוסיה הצארית לרוב בידי מומרים. קלמן-זאב ויסוצקי — סוחר התה הנודע, מגדולי תומכי חיבת-ציון; „המליץ" — עיתון עברי מרכזי; „מנחה" — מתת, כלומר שוחד. תשובת הצנזור היא חידוד על מיקוח אברהם עם אלוהים על הצלת סדום (בראשית יח): אברהם יורד ממניין חמישים צדיקים עד עשרה, ואלוהים חוזר ומבטיח „לא אשחית" — לא אחריב את העיר — בזכות הצדיקים שיימצאו בה. בפי לנדא: לא „אשחית" (אמחק) את הרשימה — בעבור ארבעים הרובל. שוחד עטוף בפסוק, מפי מי שהמיר את אמונתו אך לא את בקיאותו. דרויאנוב מעיר בהערותיו חידוד שבחידוד: פסוק „לא אשחית בעבור הארבעים" אינו קיים כלל — על הארבעים נאמר דווקא „לא אעשה בעבור הארבעים" — כך שהצנזור אף „תיקן" את המקרא לצורכי השוחד.

הערת דרויאנוב: "מעשה שהיה כך היה, ־ כותב המנוח מזא"ה
בזכרונותיו: ־ וויסוצקי שלח ל"המליץ" רשימת התמיכה למוסדות
של חובבי־ציון... ונתקשה הצנזור, שהיה באותו זמן בפטרבורג,
האדון י"ל (=ישראל לנדא. ־א' ד') להדפיס את הרשימה. ותהי
עצת מר גברונסקי, חתנו של וויסוצקי ־ ־ ־ ־ לשלוח מתנה להמבקר,
למען יקבל שכר בטלה ממלאכתו, כדי שימצא לו פנאי לקרוא את
הרשימה בעיון ולהוציאה מתחת ידו בשלום ־ ־ ־ ־ נימנה ונגמר
לשלוח לו ארבעים רו"כ, ואת המכתב לי"ל כתבתי בכתב ידי
ורק"ז וויסוצקי בא על החתום. עברו שישה שבועות, ואין קול ואין
עונה. ופתאום קיבלתי מכתב גלוי מאת המבקר, ובו היו כתובים
כדברים האלה: "כשתראה את ר' קלונימוס זאב תזכיר לו את
הפסוק: לא אשחית בעבור הארבעים" (יעקב בן־ישעיהו מזא"ה,
"זכרונות", כרך ראשון, תל־אביב תרצ"ו, עמ' קלה־קלו).
"מעשה שהיה־ זה נדפס תחילה בעיתונות, הביא אותו רבי נחמיה־
שמואל ליבוביץ בקובצו היפה "ספר שעשועים" (סי' 43, עמ' יג)
והוסיף הערה משלו: "רעה עלי קמצנותו של וויסוצקי, שלא שלח
להצנזור חמישים רובל בשלמות, ואז היה באמת אותו חידוד של
המומר עולה יפה: "לא אשחית בעבור החמישים".
ואני אומר להיפך: חבל, שווויסוצקי לא היה קמצן ושלח ללנדא
ארבעים רובל, ולא עשרים או עשרה רובלים. ראשית, די היה לו
לאותו מומר בסכום מועט. ושנית, אילו שלח וויסוצקי עשרים או
עשרה רובלים, לא היה לנדא זקוק להשחית את הכתוב, שהרי
פסוק "לא אשחית בעבור הארבעים" אין בעולם*, כשם שאין גם
פסוק "לא אשחית בעבור החמישים". יש רק "לא אשחית בעבור
העשרים" (בראשית יא, לא), ו"לא אשחית בעבור העשרה" (שם,
לה).

דרך אגב אעיר: לא רק צנזור מומר זה, אלא גם צנזורים מומרים
אחרים התאנו בשעתם לרשימות הנדבות של חובבי־ציון (עיין
* אדרבא, לגבי ארבעים נאמר: "לֹא אֶעֱשֶׂה" (בראשית יח, כט).
הערך "צנזורה" ב"כתבים לתולדות חבת־ציון"), ועל־פי רוב גם הם לא השחיתו – "בעבור". (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2588, עמ' 146) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2589

קארל פירשטנברג בא למיניסטר־הכספים של גרמניה לשם שיחה בעניין חשוב. נתכּוון המיניסטר לדחותו, פתח את “האגנדה” שלפניו, דיפדף בה ואמר:

היום אני עסוק ואין שעתי פנויה. אהיה פנוי לשיחה כעבור חודש, ביום פלוני, בעשר בבוקר. יפה לך שעה זו, מר פירשטנברג?

הוציא פירשטנברג את “האגנדה” שלו מתוך כיסו, דיפדף בה והחזיר:

לא, אדוני הבארון; כעבור חודש, ביום פלוני, בעשר בבוקר אהיה עסוק – בהלוויתו של מיניסטר…

ביאור: קרל פירשטנברג — בנקאי יהודי-גרמני מגדולי הבנקאות של ברלין, שנודע בחידודיו העוקצניים; „אגנדה" — יומן פגישות. את הדחייה המתנשאת הוא פורע באותו מטבע יומני בדיוק: לאותה שעה בעוד חודש כבר רשומה אצלו הלווייתו של מיניסטר — רמז שעד אז בן-שיחו כבר לא יהיה בין החיים, ובוודאי לא בתפקידו.

# כרך ג׳ — ציונות וארץ ישראל

## בדיחה 2590

עם בוקר הקיצו חסידי בלז ולאוזניהם הגיעו שלוש תקיעות גדולות זו אחרי זו:

שופרו של־משיח!

מיד קפצו ממיטותיהם ורצו – למקווה.

שמעו גם האפיקורסים שופרו של־משיח. מיד שכחו, שאפיקורסים הם, ורצו – אליו, למשיח. הקיפו אותו מימינו ומשמאלו והלכו עמו לארץ־ישראל. עד שהרחיקו ללכת ומשיח בראשם, נשמע קולם של החסידים, שעלו מן המקווה:

המתינו, הנה גם אנו!

הפנה משיח ראשו ושאל:

אלה מי המה?

ענו האפיקורסים ואמרו:

גם אלה יהודים הם…

ביאור: בלז — מחסידויות גליציה הגדולות; „מקווה" — בור טבילה לטהרה, שחסידים טובלים בו לפני כל דבר שבקדושה; תקיעת שופר גדולה תבשר לפי המסורת את בוא המשיח. הסאטירה הציונית כאן חדה: ברגע הגאולה הרפלקס של האדוקים הוא לרוץ להיטהר — ואילו האפיקורסים (החופשיים בדעות, כלומר החילונים) רצים אל המשיח עצמו ועולים עמו לארץ-ישראל. בסוף מתהפכות היוצרות לגמרי: המשיח כלל אינו יודע מי הם החסידים, והאפיקורסים הם שנדרשים להעיד עליהם ש„גם אלה יהודים הם".

## בדיחה 2591

בנצי החייט – ציוני, הינדה בתו – קומוניסטה.

ערב יום־כיפור בא בנצי לבית־המדרש של החסידים להעמיד “קערה” ליישוב ארץ־ישראל, ולא נתנו לו הגבאים להעמיד את הקערה:

הציונים – אפיקורסים, “הקערה” שלהם – טריפה.

רתח בנצי, שב לביתו מלא חימה, היכה באגרופו על השולחן וקרא לבתו:

הינדה, כשאתם תעלו לשלטון – תהרסו קודם־כל בית־המדרש של החסידים…

ביאור: „קערה" — צלחת שמעמידים בבית-הכנסת בערב יום-כיפור לאיסוף תרומות, כל קערה למטרה אחרת; „גבאים" — ממוני בית-המדרש. בעיני החסידים הציונים אפיקורסים, ולכן קערתם „טריפה" — פסולה. האירוניה: הדחייה הדתית דוחפת את הציוני היישר לזרועות הקיצונית שבמשפחה — בזעמו הוא מגייס נגד בית-המדרש את בתו הקומוניסטית, אויבת הדת והציונות גם יחד.

## בדיחה 2592

מת הדוקטור יחיאל צ’לנוב, והספידוֹ סטודנט בבית־מדרש של חסידים. זעף זקן אחד:

המספיד – סטודנט, אפיקורס; הנספד – דוקטור, חזקה עליו, שגם הוא אפיקורס.

לבש אדרתו ויצא. פגשו זקן שני ושאל לו:

הקהל שבבית־המדרש מהיכן? לא חודש ולא שבת היום.

השיב הראשון:

מת איזה צ’לנוב וסטודנט מספיד אותו, אלא שלא הוברר עדיין הדבר.

תמה השני:

מה פירוש לא הוברר עדיין הדבר?

החזיר הראשון:

לא הוברר עדיין, אם אותו צ’לנוב מת, או לא מת. תחילה פתח הסטודנט ואמר בפירוש: “צ’לנוב מת”. ומיד חזר בו ואמר: “צ’לנוב לא מת, הוא חי ובתוכנו יחיה”…

ביאור: ד"ר יחיאל צ'לנוב — ממנהיגי הציונות ברוסיה. „חזקה עליו" — יש להניח עליו. בעיני הזקן סטודנט ודוקטור הם ממילא אפיקורסים, אבל העוקץ במקום אחר: את מליצת ההספד המקובלת — „לא מת, הוא חי ובתוכנו יחיה" — הוא שומע כפשוטה, כעדות הסותרת את „צ'לנוב מת", ומסיק ברצינות גמורה שהעניין טרם הוברר. הלעג כפול: לזקן שאינו מבחין בין פשט למליצה, ולמליצות ההספד החלולות עצמן.

## בדיחה 2593

שלושה שישבו על ספסל אחד והיו ביניהם דברי־ויכוח על הציונות: אחד שיבח, השני גינה, השלישי שתק. אמרו לו שניים הראשונים לשלישי:

אתה מה דעתך?

נענה הוא ואמר:

לדעתי טובה ויפה הציונות, אלא בשלושה דברים אני חולק על המחזיקים בה. הם אומרים: ארץ־ישראל, ואני אומר: למה דווקא ארץ־ישראל, ארץ אבנים וחול? יש בעולמו של הקדוש ברוך־הוא הרבה ארצות אחרות, טובות ונוחות הימנה. הם אומרים: עברית, ואני אומר: למה דווקא עברית, לשון שכבר עברה ובטלה מן העולם? יש בעולמו של הקדוש ברוך־הוא הרבה לשונות אחרות, טובות ונוחות הימנה. הם אומרים: יהודים, ואני אומר: למה דווקא יהודים, אומה של טרחנים וסרבנים? יש בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא הרבה אומות אחרות, טובות ונוחות הימנה…

ביאור: ה„מתון" השלישי תומך כביכול בציונות וחולק רק על שלושה „פרטים" — הארץ, הלשון והעם — שהם כל מהותה; מן התמיכה לא נשאר כלום. בדרך אגב הוא מגניב גם משחק מילים: עברית — „לשון שכבר עברה".

## בדיחה 2594

עסקן ציוני נכנס אצל עשיר לבקש מאתו תרומה לציונות.

דחה אותו העשיר ואמר לו:

עד שאתם הציונים טורחים כל ימיכם להושיב יהודים בפלשתינה הקטנה והענייה, מוטב, שהייתם טורחים לפני הרשות, שתפתח לפני ישראל שעריה של מדינה טובה ורחבה. למשל, סיביריה.

החזיר לו העסקן:

לוויכוחים אין שעתי פנויה. אסתפק בברכה בלבד. יהי רצון ולשנה הבאה כולנו בירושלים, ואתה – בסיביריה…

ביאור: „לשנה הבאה בירושלים" — נוסח המשאלה החותם את ליל-הסדר ואת תפילת יום-כיפור. סיביר הייתה ארץ הגלות והעונשין של רוסיה, כך שהצעת העשיר ליישב בה יהודים צינית ממילא — והעסקן מחזיר לו אותה כברכה מפולפלת: לכולנו ירושלים, ולך — בדיוק מה שהצעת.

## בדיחה 2595

שאלה נשאלה בחבורה של בקיאים בהוויות־העולם:

מה טיבו של ציוני?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

ציוני הוא יהודי, המבקש ממון מאת יהודי שני, בשביל להעלות לארץ־ישראל יהודי שלישי…

ביאור: שנינה עצמית ציונית קלאסית: מן ההגדרה עולה שהציוני עצמו אינו לא התורם ולא העולה — כל ציונותו בהנעת אחרים, בכספו של השני ועל גבו של השלישי.

## בדיחה 2596

אמרו לו לבארון אדמונד רוטשילד:

כל מה שאתה בונה בארץ־ישראל, אתה בונה על החול.

החזיר רוטשילד:

על קרקע מוצקה יכול כל אדם לבנות. לשם כך אני רוטשילד: לבנות על החול ולעשות מה שאין ביכולתם של אחרים לעשות…

(י' יערי־פולסקין, “דאר־היום” גליון 44 לשנת תרצ"ו).

ביאור: הברון אדמונד דה-רוטשילד, „הנדיב הידוע", החזיק ומימן את המושבות הראשונות בארץ-ישראל. „לבנות על החול" — לבנות בניין שאין לו יסוד, מפעל שסופו להתמוטט. רוטשילד הופך את הגנאי לתעודת ייחוד: על קרקע מוצקה כל אדם יכול לבנות; בשביל לבנות על החול צריך להיות רוטשילד.

## בדיחה 2597

רבי שמואל מוהיליבר היה אומר:

אתם תמהים שלעתיד לבוא יהרגו ישראל למשיח בן־יוסף[1], ואני תמה, שלא יהרגו למשיח בן־דוד…

הערות שוליים:
- [1] עיין סוכה נב, א.

ביאור: רבי שמואל מוהליבר — רב מראשי חובבי-ציון ואבי הציונות הדתית. על-פי הגמרא בסוכה נב ע"א (הערה [1]) הגאולה תבוא בשני שלבים: תחילה משיח בן-יוסף, המבשר, שייהרג במלחמות אחרית-הימים, ורק אחריו יבוא משיח בן-דוד וישלים את הגאולה. מוהליבר, שידע על בשרו את מריבות הציבור סביב תנועתו, קורא את המסורת כאילו ישראל עצמם הם ההורגים — וכשמכירים איך העם הזה נוהג במנהיגיו, הפלא האמיתי אינו שהמשיח הראשון ייהרג, אלא שיניחו לשני לחיות.

## בדיחה 2598

נתכנסו היהודים ונימנו וגמרו לחדש את המלוכה שלהם. מיד הלכו לעשיר שבהם ואמרו לו:

מלכה עלינו!

סירב הלה והחזיר להם:

נוח לי יותר, שאהיה יהודי למלכים משאהיה מלך ליהודים…

ביאור: „יהודי למלכים" — יהודי-החצר, הגביר-השתדלן שיש לו מהלכים אצל מלכי הגויים: מעמד של עושר, השפעה ונוחות. „מלך ליהודים", לעומת זאת, פירושו למשול בעם סרבן וויכחני. חידוד עצמי מר: היהודים קשים לשלטון עד כדי כך שאפילו כתרם שלהם אינו מפתה את העשיר שבהם.

## בדיחה 2599

הרצל שלח את מחברתו “מדינת היהודים” לגיאורג בראנדס על־מנת לשמוע דעתו עליה. השיב לו בראנדס, שאין הוא מאמין בדבר. אף הוסיף וכתב להרצל:

“פרידריך־ווילהלם, מלך פרוסיה, שאל פעם אחת את הבנקאי מנדלסון, מה דעתו על שיבת ישראל לארץ־ישראל? החזיר לו מנדלסון: ‘אדוני המלך, אני הייתי רוצה לשרת לממלכה חדשה זו – ציר בברלין’”…

(“העולם” גליון 4 לשנת 1924).

ביאור: גיאורג ברנדס — מבקר הספרות הדני-היהודי, מן הסמכויות הספרותיות הגדולות באירופה, שהרצל קיווה לתמיכתו; „ציר" — שגריר. במקום נימוקים הוא שולח להרצל אנקדוטה: תמיכת יהודי-המערב המתבולל במדינה היהודית נגמרת בדיוק בנקודה שבה יידרש לעבור אליה — הבנקאי מנדלסון מוכן „לשרת" את הממלכה החדשה, ובלבד שיישאר בברלין. זו תשובתו של ברנדס: על יהודים כאלה אתה בונה את חזונך.

## בדיחה 2600

דויד וולפסון ביקש לרמז להרצל, שהשפעתו האישית על הציונות גדולה יותר מדי, ואמר לו:

תיאודור, אם תגולח זקנך היפה, וסר כּוחה של הציונות.

הבין הרצל את הרמז והחזיר לו:

אל תדאג לה, דויד: בו ברגע תתחיל שוב לצמוח…

ביאור: דויד וולפסון היה יד ימינו של הרצל ויורשו בהנהגת ההסתדרות הציונית; זקנו השחור המרשים של הרצל היה חלק מדמותו הנערצת. רמז וולפסון בנוי ברוח שמשון, שכוחו היה תלוי בשערו (שופטים טז): התנועה תלויה בך יותר מדי. תשובת הרצל נשארת בתוך המשל ומפרקת את החשש: זקן מגולח מתחיל מיד לצמוח מחדש — התנועה תתחדש ותעמוד גם בלעדיו.

## בדיחה 2601

כשנוסדה הסוכנות היהודית לפי החלוקה של מחצה ציונים ומחצה לא־ציונים (“פיפטי־פיפטי” בלעז), שאל ציוני את חברו:

מה עניינה של חלוקה זו?

החזיר לו חברו:

בוא ואסביר לך. שאלו לנקניקן, מה בשר הוא נותן לתוך נקניקיו?

השיב ואמר: מחצה תרנגולת ומחצה סוס. אמרו לו: כיצד אתה מכוון את החלוקה? חזר והשיב: פשוט; תרנגולת וסוס, תרנגולת וסוס…

ביאור: הסוכנות היהודית הורחבה ב-1929 על בסיס „פיפטי-פיפטי": מחצית ציונים ומחצית „לא-ציונים" — נדבנים יהודים אמידים מן המערב, שתמכו ביישוב אך לא בתנועה הציונית. הנקניקן אמנם סופר אחד-אחד — תרנגולת וסוס — אבל סוס אחד גדול מתרנגולת פי כמה מאות, כך שהנקניק כולו בשר סוס בתוספת עוף סמלית. וזה העוקץ: השוויון המספרי שבמחצה-על-מחצה מסווה את משקלם העודף של הגבירים הלא-ציונים.

## בדיחה 2602

שאלו לחכם:

מה טעם ניצל הכותל המערבי מן החורבן, ולא ניצל הכותל המזרחי, שחשיבותו גדולה יותר?

החזיר החכם:

מקובלני: עד שלא חרב הבית כבר חרב המזרח…

ביאור: „מקובלני" — לשון מסורת: כך קיבלתי מרבותיי. השאלה מנוסחת כקושיה למדנית — הכותל המזרחי, הפונה אל קודש-הקודשים, חשוב מן המערבי, ואיך דווקא הוא לא שרד? — והתשובה, הנשמעת כמסורת עתיקה, היא כולה משחק-מילים: „המזרח" הוא גם הכותל וגם המזרח בכלל, וזה כבר היה „חרב" — שוקע ומתנוון — עוד לפני שנפל הבית. הריקבון הפנימי, רומז החכם, קודם תמיד לחורבן הנראה לעין.

## בדיחה 2603

ההוא שקרא “מעשה־כשפים” של שלום־עליכם, קרא וקרא, ולא ידע להכריע:

חיה זו, שטרח בה החלמאי, מה היא: עז וחייבת בחלב, או תיש היא ופטורה מחלב?[2]

נמלך והלך לשאול שאלת־חכם. אמר לו החכם:

כבר יש לנו גם חיה אחרת, שטרחו בה גדולי־עולם והצהרת באלפור שמה, ואף זו לא הכריעו בה חכמים, אם עז היא וחייבת בחלב, או תיש היא ופטורה מחלב…

הערות שוליים:
- [2] עיין “ספר הבדיחה” כרך שני, סימן 1058, ו"ציונים" לאותו סימן.

ביאור: „מעשה-כשפים" הוא סיפורו הנודע של שלום-עליכם על יהודי שקנה עז, אלא שבדרך הביתה היא מתחלפת לו שוב ושוב בתיש, ועד סוף הסיפור אין להכריע מה הבהמה: עז נקבה שנותנת חלב, או תיש זכר שאינו נותן כלום (דרויאנוב מפנה בהערה [2] לבדיחה על אותו סיפור בכרך השני). „שאלת-חכם" — פנייה לרב להכרעה בספק הלכתי. והחכם מיישם את הספק על הצהרת בלפור (1917), שבה הבטיחה בריטניה בית לאומי ליהודים: גם בה טרחו „גדולי-עולם", וגם לגביה אין איש יודע אם „עז" היא, שתניב חלב של ממש — או „תיש" עקר, הבטחה יפה על נייר.

## בדיחה 2604

מודעה באותיות של “קידוש־לבנה”:

"אל תישנו על צידכם השמאלי: שינה זו מזיקה לבריאות; אל תישנו על צידכם הימני: שינה זו אין בה מנוחה שלימה. אל תישנו על בטנכם: קשה לעיכול; אל תישנו אפרקדן: יבהלוכם חלומות רעים. אל תישנו במעומד – פן תיפלו; אל תישנו במיושב – פן תיגעו. אל תישנו במרפסת – פן תאחזכם צינה; אל תישנו ליד חלונות פתוחים – פן יתקפוכם גנבים.

בואו לוועידת הציונים הכללים – ותישנו כהלכה"…

ביאור: „אותיות של קידוש-לבנה" — אותיות-ענק, כמו אלה שבהן הודפס נוסח קידוש-הלבנה כדי שאפשר יהיה לקראו בלילה לאור הירח; „אפרקדן" — שכיבה על הגב. אחרי שהמודעה פוסלת בזו אחר זו כל תנוחת-שינה אפשרית מגיע הפתרון: נאומי ועידת הציונים הכלליים משעממים כל-כך, שרק שם יושנים באמת „כהלכה".

## בדיחה 2605

לקונגרס הציוני השמונה־עשר, שהיה בפראג, באו צירים למאות ואורחים לאלפים, וכדי שלא יגפו הנכנסים את היוצאים, עמדו סדרנים בחוץ והיטו את הנכנסים, כי יעלו במדריגות האולם רק ימינה.

אחד ממנהיגי השמאל נחפז להיכנס, והסדרן עיכבו:

רק ימינה, רק ימינה!

רגז המנהיג והחזיר:

חדל! אין עוד ימין בקונגרס…

(י' ל' ווהלמן, “דאר היום” גליון 280 לשנת תרצ"ג).

ביאור: בקונגרס הציוני הי"ח (פראג, 1933) ניצחה תנועת-העבודה ניצחון גדול, ואילו הרוויזיוניסטים — „הימין" — הובסו ואיבדו את כוחם (שנתיים אחר-כך אף פרשו מן ההסתדרות הציונית). על רקע זה הופכת הוראת-התנועה התמימה של הסדרן — „רק ימינה" — לעקיצה שמנהיג-השמאל אינו מסוגל לוותר עליה: ימין? כבר אין דבר כזה בקונגרס.

## בדיחה 2606

שמריה לוריה, מחשובי מוהילב מעל־נהר דנפר, עלה לירושלים בתחילת שנות ת"ר וקבע ביתו שם. עברו שתים־שלוש שנים ונעשו עסקיו רעים, הפסיד ממונו ונמלך לחזור למוהילב. נטפל אליו רבי יהודה נבון, ראש רבני ירושלים, ואמר לו:

עליך, רבי שמריה, אמרו חכמים: “יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו”[3].

אמר לו לוריה:

רבי, מה ראית?

החזיר לו רבי יהודה:

ראיתי יהודים, שגופם חביב עליהם, והם עולים לארץ, כדי לקברו כאן. ואילו אתה, כיוון שקברת ממונך בארץ, שוב אין אתה דואג לגופך, ואתה הולך לקברו בחוץ־לארץ…

הערות שוליים:
- [3] ברכות תא, ב.

ביאור: תחילת שנות ת"ר — ראשית שנות הארבעים של המאה ה-19, ימים שבהם עלו יהודים זקנים לארץ בעיקר כדי למות ולהיקבר בעפרה, זכות רוחנית גדולה. המאמר שמצטט רבי יהודה נבון, ראש רבני ירושלים, הוא מן הגמרא בברכות (סא ע"ב; הערה [3]): יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ומכאן החידוד: מי שגופו חביב עליו עולה לארץ כדי לקבור בה את גופו; ואילו לוריה, שכבר „קבר" בארץ את ממונו — הפסיד אותו בעסקיו — שוב אינו חס על גופו, והולך לקברו דווקא בחוץ-לארץ. סימן שממונו היה חביב עליו מגופו.

## בדיחה 2607

יהודים מסיחים בציבור על ארץ־ישראל. אחד מן החבורה מכריז ומודיע:

תם ונשלם! אני מוכר “שארית־הפליטה” שלי כאן ועלה לארץ.

אמרו לו חבריו:

ומה תעשה שם?

הציץ עליהם הלה והחזיר:

שום עבודה, שום מלאכה לא תכבד עלי בארץ. אהיה חנווני, אהיה סרסור, אקנה לי תיק ואהיה מתווך לבתים, לקרקעות ולכל מה שהפה יכול לדבר. אתהלך בשווקים וברחובות ומקלי יגיד לי, מה יש לעשות בארץ…

ביאור: „שארית-הפליטה" — ביטוי מקראי לשרידים שנותרו מחורבן; כאן, בהגזמה מבודחת, מיטלטליו הדלים. „סרסור" — מתווך. ההכרזה הגדולה „שום עבודה לא תכבד עלי" מתגלגלת מיד לרשימה שאין בה אף עבודה אחת — רק חנוונות, סרסרות ותיווך; עקיצה לעולה שמתכנן להביא לארץ העבודה העברית בדיוק את פרנסות-האוויר של העיירה. וחתימת הדברים, „ומקלי יגיד לי", היא שיבוץ מהושע (ד, יב): „עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ" — לעג הנביא למי ששואלים בעצת מקל-קסם.

## בדיחה 2608

ההוא שעלה מפולניה לארץ־ישראל. עשה שלושה חדשים בתל־אביב ושב לפולניה. עברה שנה, חזר ועלה לארץ, ישב חצי־שנה בירושלים ושב לפולניה. שלישית עלה לארץ, שהה בחיפה כמה ששהה ועמד לשוב לפולניה. אמרו לו:

קצת בממונך? ממה נפשך: או פולניה, או ארץ־ישראל.

החזיר הוא:

שוטים אתם! בכל העולם כּולו אין לי מקום מנוחה אלא אחד – בין פולניה לארץ־ישראל…

ביאור: „קצת בממונך" — חוס על כספך; „ממה נפשך" — כך או כך, הכרע לאחד משני הצדדים. אחרי שלוש עליות ושלוש ירידות מתברר שהאיש אינו מתלבט כלל — הוא כבר מצא את מקומו: לא בפולניה ולא בארץ-ישראל, אלא בדרך שביניהן. דיוקן נוגה של היהודי התלוש, שמנוחתו היחידה היא הנדודים עצמם.

## בדיחה 2609

שליח של הקרן הקיימת דרש לפני תלמידים של בית־ספר בפולניה על שיבחה של ארץ־ישראל וסיפּר להם על תל־אביב, שכולה יהודים. שאל אחד מן התלמידים:

והמורים?

השיב השליח:

אף המורים יהודים.

שאל תלמיד שני:

והשוטרים?

השיב השליח:

גם השוטרים יהודים.

שאל תלמיד שלישי:

אבל ה"בורמיסטר"?

השיב השליח:

גם ה"בורמיסטר" יהודי.

זקפו כל התלמידים עיניהם בשליח ושאלו:

וגם הגויים שם יהודים?…

ביאור: „בורמיסטר" (מפולנית) — ראש-עיר. ילדי פולין מכירים רק עולם אחד: היהודים מיעוט, וכל בעלי השררה — המורה, השוטר, ראש-העיר — גויים. עיר שכולה יהודים פשוט אינה נתפסת בדמיונם, ולכן, משנגמרו כל התפקידים, נותרת רק שאלה אחת אפשרית: הגויים של תל-אביב — גם הם יהודים?

## בדיחה 2610

קטע ממכתבו של יהודי גרמני, שעלה לארץ וכותב לביתו בברלין:

“… ארץ מוזרה. הכל מיוחד כאן. אפילו הגויים כולם נימולים”…

ביאור: הגויים שהיהודי הגרמני מכיר הם נוצרים ערלים; בארץ-ישראל ה„גויים" הם ערבים מוסלמים, והאסלאם מצווה על ברית-מילה. כך מתגלגל סימן-ההיכר היהודי המובהק ביותר, בעיני העולה הנדהם, לעוד מוזרות ארץ-ישראלית.

## בדיחה 2611

קטע ממכתבו של יהודי גרמני, העומד לעלות לארץ וכותב לידידו בתל־אביב:

“… בבקשה ממך, שתטרח ותכין לי דירה, אבל היזהר והיזהר – לא בשכונה יהודית”…

ביאור: יהודי גרמניה המתבוללים הורגלו לראות במגורים מחוץ לרובע היהודי סימן של מעמד והשתלבות. ההרגל הזה נוסע עם הכותב גם לתל-אביב — עיר שכולה יהודית, שבה „שכונה לא-יהודית" אינה קיימת כלל. הבקשה הזהירה („היזהר והיזהר!") מגלה שאת גרמניה הוא עזב, אבל גרמניה עוד לא עזבה אותו.

## בדיחה 2612

חבורה של עולים חדשים, יוצאי גרמניה. אחד מן החבורה מספר לחבריו:

נכנסתי אצלו והתחלתי מדבר אליו. מיד הפסיקני ואמר לי: “יהודי, דבר עברית”… רבותי, אדם זה, אומר אני לכם, אנטישמי גמור הוא…

ביאור: „יהודי, דבר עברית!" היתה סיסמה של ממש ביישוב — כך נזפו ברחוב במי שדיבר יידיש או גרמנית. אבל באוזני העולה מגרמניה, שבה פנייה נוזפת אל אדם בתור „יהודי!" באה תמיד מפי אנטישמים, הנזיפה הציונית נשמעת מוכרת להחריד — והוא מסיק את המסקנה ההגיונית היחידה בעולמו.

## בדיחה 2613

בימים הראשונים ליישוב ארץ־ישראל נחלקו הדעות: החרדים שבעסקני חובבי־ציון ביקשו לעשות ירושלים מרכז למפעלי היישוב החדש; החופשים יראו מפני רבני ירושלים והשפעתם, ועמדו על דעתם, שיפו צריכה להיות המרכז. אותה שעה אמרו:

הדין עם החופשים. מימות יונה הנביא ואילך כל הבורח מלפני ה' – יורד יפו…

ביאור: בראשית ימי חיבת-ציון נחלקו העסקנים היכן יקום מרכז המפעל החדש: החרדים רצו בירושלים עיר הקודש, והחופשים — החילונים — העדיפו את יפו, הרחק מעינם של רבני ירושלים. החידוד מכריע על-פי מקרא: יונה הנביא, שביקש לברוח מן השליחות שהטיל עליו ה', „וַיֵּרֶד יָפוֹ" ומשם הפליג באונייה (יונה א, ג). מכאן ש„הדין עם החופשים": מאז ומעולם, מי שבורח מלפני ה' — יורד יפו. פסק הלכה לכאורה לטובתם, שכל-כולו עקיצה: יפו אכן המקום הראוי להם, שהרי בורחים הם.

## בדיחה 2614

כשהזקין רבי מרדכי־גימפל יפה וכבדו אוזניו, הסתלק מרבנותו ברוז’ינוי ועלה בקיץ תרמ"ה לארץ־ישראל. סיפרו לו קנאי החרדים, שראשון־לציון פרוצה בדברים שבין אדם למקום, והזהירוהו שלא ילך לראותה. נכנס למושבה וראה בנייניה החדשים, צהבו פניו ואמר:

אלמנה חצופה במיקצת, אף־על־פי־כן – “ברוך מציב גבול אלמנה”[4]…

הערות שוליים:
- [4] “הרואה בתי־ישראל ביישובן, אומר: ברוך מציב גבול אלמנה” ברכות נח, ב.

ביאור: רבי מרדכי-גימפל יפה, מגדולי רבני ליטא, עלה לארץ בקיץ תרמ"ה (1885). „פרוצה בדברים שבין אדם למקום" — מקילה בענייני דת. הברכה שבפיו קבועה בגמרא (ברכות נח ע"ב; הערה [4]): הרואה בתי-ישראל ביישובם מברך „ברוך מציב גבול אלמנה" — ה„אלמנה" היא ציון השוממה, שגבולותיה שבים ונבנים. הרב הזקן, שהוזהר שלא לראות כלל את המושבה החוטאת, רואה ומברך — ורק מוסיף לנוסח הגמרא תיקון קטן משלו: האלמנה הזאת אמנם חצופה במקצת, אבל אלמנה שמציבים את גבולה היא, וברכתה עומדת.

## בדיחה 2615

תיכף אחרי הצהרת באלפור התחיל טריסטן בּרנר מכין עצמו לדרך. אמרו לו חבריו:

הרגליים להיכן?

השיב בּרנר:

לארץ ישראל אני עולה.

תמהו חבריו:

שמא ראית מימיך אדם מניח פרנסה טובה ויפה בצרפת והולך לנוע על קב חרובים בארץ נידחה ושוממה?

החזיר להם בּרנר:

תנוח דעתכם, חברים! אפתח לי שם חנות לטריפות, ומובטחני, שבמלכות ישראל החדשה ישכימו הכל לפתחי…

ביאור: טריסטן ברנר — מחזאי והומוריסטן יהודי-צרפתי נודע. „לנוע על קב חרובים" — לחיות בדוחק גמור, על-פי הנאמר בגמרא (ברכות יז ע"ב) על רבי חנינא בן דוסא, שהסתפק בקב חרובים משבת לשבת. תשובתו לחברים המזהירים מפני העוני היא נבואה צינית על אופייה של „מלכות ישראל" שתקום: העסק הבטוח ביותר בה יהיה דווקא חנות טריפות — בשר לא-כשר — שכן היהודים, משתהיה להם סוף-סוף מדינה משלהם, ישכימו כולם לפתחה.

## בדיחה 2616

ההוא שעלה מפולניה לארץ־ישראל. ערב שבת הגיע לחופה של יפו ושבת באכסניה בתל־אביב. אחרי הסעודה של ליל־שבת יצא לטייל וראה: בחורים ובחורות מתהלכים ברחובות ועשן עולה מפיהם. נבהל הפולני, ניגש לאדם אחד ברחוב ושאל: הלאו של “לא תבערו” היכן הוא?

השיב לו אותו אדם:

מצוה ולא עבירה היא. “וקראת לשבת עונג” כתיב[5] ואין לך עונג גדול מסיגריה אחרי סעודה שמינה של שבת.

שמע הפולני והלך לו.

למחר יצא לרחוב אלנבי וראה: הרחוב הומה מרוב אוטומובילים וטקסיות, וכולם מלאים יהודים. ניגש שוב לאדם אחד ושאל:

הכתוב “אם תשיב משבת רגלך”[6] היכן הוא?

החזיר לו הלה:

אדרבה, מכאן ראיה, שמצוה היא זו, ולא עבירה. בימות־החול אדם אץ ברגליו לפעלו ולעבודתו, ובשבת הוא יושב במנוחה באבטומוביל ובטקסי ונהנה.

שמע הפולני וחזר לאכסניה שלו. ישב לאכול, טעם מן הארק, שמצא ערוך על השולחן, ואמר לדייל:

טרח נא והבא מים למזג את הארק: חריף הוא יותר מדי.

סירב הדייל ואמר:

עבירה היא לקלקל ארק יפה זה.

נענה הפולני ואמר:

ברוך־השם, סוף־סוף יודע אני, עבירה בתל־אביב מה היא…

הערות שוליים:
- [5] ישעיה נה, יג.
- [6] שם, שם, שם.

ביאור: העולה הדתי מפולין מגלה שבתל-אביב כל עבירה מוצאת לה פסוק: העישון בשבת — האסור משום „לא תבערו אש" (שמות לה, ג) — מוכשר בציווי „וקראת לשבת עונג" (הערה [5]), והנסיעה במכוניות בשבת נדרשת, בהיפוך גמור, מן הכתוב „אם תשיב משבת רגלך" (הערה [6]) — שני פסוקי-שבת מישעיהו שנעשו כאן היתרים לחילולה. „דייל" — במובנו הישן: משרת, מלצר. רק כשהוא מבקש למזוג מים בערק החריף הוא שומע סוף-סוף את המילה „עבירה" — ולומד מה באמת קדוש בתל-אביב.

## בדיחה 2617

זקנים וצעירים ישבו ברחבה שלפני בית־הכנסת הגדול בתל־אביב ודנו:

כדור־רגל בשבת עבירה או מצוה?

אמר זקן אחד:

אבותינו לא שיחקו בכדור־רגל אפילו בחול.

נענה בחור אחד ואמר:

והרי אתה רואה: כּולם נענשו ומתו…

ביאור: הבחור הופך את נימוק המסורת — „כך נהגו אבותינו" — על ראשו בהיגיון-סרק מנצח: כל האבות שלא שיחקו כדורגל מתו, ומכאן שהמוות עונש על הביטול, והמשחק — אפילו בשבת — מצווה מצילת-חיים.

## בדיחה 2618

יהודי כוהן עלה לארץ־ישראל, התיישב בתל־אביב וקבע לו מקום לתפילתו בבית־כנסת, שנוהגת בו נשיאת־כפיים כל יום. עלה לדוכן ביום חורף, עמד חלוץ־נעליים על ריצפת האבן והתחיל רועד מקור. גנח ואמר:

תיפח עצמותיו של ישמעאל ומנהגיו היפים! אם לא ברכת־כוהנים כל יום, לא הנייא לו…

ביאור: בגולה האשכנזית נושאים הכוהנים את כפיהם — עולים לדוכן לברכת-כוהנים — רק בחגים; בארץ-ישראל המנהג הוא כל יום, והכוהן עולה „חלוץ-נעליים", יחף. „תיפח עצמותיו" — קללה: יירקבו עצמותיו; „לא הנייא לו" — ארמית: אין לו נחת, אינו מרוצה. הכוהן העולה, שקפא יחף על רצפת-האבן ביום חורף, תולה את המנהג הארץ-ישראלי המכביד ב„ישמעאל" — במזרח הערבי ומנהגיו — ומקלל דווקא את הזכות הרוחנית שלשמה עולים לארץ: ברכת-כוהנים יום-יום.

## בדיחה 2619

מימרה תל־אביבית:

אדם שבא לארץ־ישראל חשוב כמת: תחילה מטהרים אותו כהלכה ומלבישים אותו תכריכים[7], אחר־כך מכסים עיניו בחרסים[8], ולסוף – קולטתו האדמה…

הערות שוליים:
- [7] בבית־ההסגר של הקרנטינה.
- [8] משקפיים כהים לשמירה מלהט השמש.

ביאור: המימרה ממפה את קליטת העולה על טקס הקבורה היהודי: ה„טהרה והתכריכים" הם הרחצה והחיטוי בבית-ההסגר של הקרנטינה בנמל (הערה [7]); ה„חרסים" — על-פי המנהג להניח חרסים על עיני המת — הם משקפי-השמש הכהים נגד להט השמש (הערה [8]); והחתימה „קולטתו האדמה" נשמעת כלשון קבורה, אבל היא-היא ה„קליטה" בארץ. כך נעשית העלייה, בהומור תל-אביבי שחור, למוות וקבורה כהלכתם.

## בדיחה 2620

עוד מימרה תל־אביבית:

על שלושה דברים תל־אביב עומדת: על הסינמה ועל הראדיו ועל הפרנסה. סינמה –הכל רואים, ואין איש שומע[9]; ראדיו – הכל שומעים, ואין איש רואה; פרנסה – אין איש רואה, ואין איש שומע…

הערות שוליים:
- [9] מכאן ראיה, שמימרה זו נוצרה כשהסינמה היתה עדיין אילמת.

ביאור: פרודיה על המשנה באבות (א, ב): „על שלושה דברים העולם עומד — על התורה ועל העבודה ועל גמילות-חסדים". ה„סינמה" של אותם ימים היתה ראינוע אילם — רואים ואין שומעים (דרויאנוב מעיר בהערה [9] שפרט זה מתארך את המימרה לימי הסרט האילם); הרדיו — שומעים ואין רואים; והפרנסה, על-פי אותו סולם, אין רואים ואין שומעים אותה — כלומר איננה כלל. צחוקה העצמי של עיר צעירה וחסרת-פרנסה.

## בדיחה 2621

ואף זו מימרה תל־אביבית:

בראשית היה הטלגרף; המצאה יפה, אלא שהטלגרף לא ראה ולא שמע כלום. טרחו החוקרים והמציאו את הטלפון; המצאה יפה מזו של הטלגרף, אלא שהטלפון שמוֹע שמע, וראֹה לא ראה כלום. נמלכו היהודים והמציאו את תל־אביב; המצאה שאין למעלה הימנה: זו שומעת הכל, רואה הכל, יודעת הכל – ומספרת הכל…

ביאור: אחרי הטלגרף, שאינו רואה ואינו שומע, והטלפון, ששומע ואינו רואה, באה ההמצאה המשוכללת מכולן: תל-אביב הקטנה, שרואה הכול, שומעת הכול, יודעת הכול — והעיקר, מספרת הכול. לעג עצמי חם של עיר שהיתה עדיין עיירה אחת גדולה של רכילות.

## בדיחה 2622

חיים־ברוך[10] ישב לפני פתח ביתו, הסתכל בבניינו של “פלטין”[11] ופניו תמוהים. עבר עליו אדם אחד ואמר לו: רבי חיים־ברוך, על מה אתה תמה?

סילק חיים־ברוך מקטרתו הכבויה מפיו והחזיר:

בשלמא מלוני שלי – ניחא. אבל הללו, שבונים קומה על־גבי קומה עד לשמים, ובכל קומה וקומה חדרים, השד יודע כמה, – מהיכן יקחו פישפשים לכולם?…

הערות שוליים:
- [10] חיים־ברוך (קאסטרול) – לשעבר בעל מלון קטן וזול בתל־אביב, ברחוב נחלת־בנימין.
- [11] “פלטין” – לשעבר מלון מפורסם בתל־אביב, מול הבית של חיים־ברוך.

ביאור: חיים-ברוך היה בעליו של מלון קטן וזול ברחוב נחלת-בנימין, ומולו הוקם „פלטין" — מלון הפאר המפורסם של תל-אביב (הערות [10], [11]). „פישפשים" — פשפשי-מיטה, דייריהן הקבועים של אכסניות זולות. בעולמו של חיים-ברוך פישפשים הם ציוד יסוד של בית-מלון, ולכן הבניין המטפס לשמים מעורר בו דאגה מקצועית כנה אחת: מניין יימצאו פישפשים לכל החדרים האלה?

## בדיחה 2623

תל־אביב. נחלת־בנימין.

קונה נכנס לחנות, בוחר לו כתפות יפות ושואל למחירן.

עשרים גרוש, – משיב החנווני.

מנער הקונה כפיו מן הכתפות ואומר לחנווני:

חביבי, בעשרים גרוש אעמיד לי שני תימנים, והם יחזיקו לי מכנסי מראשית־השנה ועד אחרית־השנה…

ביאור: „כתפות" — שלייקעס, רצועות להחזקת המכנסיים; „גרוש" — מטבע קטן. עולי תימן היו אז כוח-העבודה הזול ביותר ביישוב, והקונה עושה מכך חשבון: בעשרים גרוש ישכור שני תימנים שיחזיקו לו את המכנסיים בידיהם. את הגוזמה הוא עוטף בלשון הפסוק על השגחת ה' על ארץ-ישראל — „מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב) — מליצה של קודש על אחיזת מכנסיים, ועקיצה על מציאות שבה עבודת אדם זולה מזוג שלייקעס.

## בדיחה 2624

שוטר יהודי עוצר נהג יהודי ברחוב הרצל בתל־אביב:

מיהרת לנסוע יותר מכפי המותר. רבע לירה קנס תשלם.

צוחק הנהג:

לא הוא ולא מקצתו.

השוטר עומד על דעתו:

אתה חייב לשלם.

הנהג עומד על סירובו:

פסולת של דברים בטלים!

השוטר זועף:

לך עמי למשטרה.

הנהג מעז פנים:

שטות!

אין השוטר פורש הימנו:

חייך וחיי ראשם של אשתך ובניך, שתלך.

צל עובר על פניו של הנהג, והוא נענה ואומר:

הואיל והר כגיגית אתה כופה עלי, אני הולך מיד…

ביאור: ויכוח על קנס-תנועה המתנהל כולו בלשון בית-המדרש: „לא הוא ולא מקצתו" — לא אשלם כלום; „חייך וחיי ראשם של אשתך ובניך" — לשון שבועה חמורה. והשיא — „הר כגיגית", על-פי הגמרא בשבת (פח ע"א): במעמד הר סיני כפה הקדוש-ברוך-הוא את ההר על ישראל כגיגית (כלי הפוך) ואמר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם. הנהג הנכנע מציג אפוא את הליכתו לתחנת המשטרה כקבלת-תורה באונס גמור.

## בדיחה 2625

כשפרצו המאורעות של תרפ"ט בתל־אביב, אסרה הרשות להתהלך ברחובות העיר משבע בערב עד חמש בבוקר.

אותו יום לא היה ברל כצנלסון בעיר, ולזלמן רובאשוב[12] נתנה המשטרה רשיון ללכת למערכת ולשוב משם גם אחרי שבע בערב.

למחר שב ברל לתל־אביב. לא הספיק לקחת בו ביום רשיון לעצמו, והניח בכיסו רשיונו של רובאשוב. פגע בו אחר שבע שוטר יהודי, עיכּבו ואמר לו:

בשעה זו אסור להתהלך ברחוב.

אמר ברל:

הנה רשיון בידי.

הדליק השוטר פנסו וקרא: “רשיון זה ניתן מאת המשטרה – לזלמן רובאשוב”… טפח לו לברל על שכמו ואמר:

“ברוך משנה הבריות”… לך לך…

הערות שוליים:
- [12] ברל כצנלסון – העורך הראשי של “דבר”; זלמן רובאשוב (הוא זלמן שזר) – עוזר ראשי לו.

ביאור: במאורעות תרפ"ט (1929) הוטל על תל-אביב עוצר-לילה. ברל כצנלסון, עורך „דבר", נשא בכיסו את רישיון-המעבר של עוזרו זלמן רובאשוב — הוא זלמן שזר, לימים נשיא המדינה (הערה [12]). „ברוך משנה הבריות" היא ברכה שקבעו חכמים (ברכות נח ע"ב) על ראיית בריות יוצאות-דופן. השוטר, שמזהה היטב את ברל וקורא ברישיון שם אחר, אינו עוצר אותו אלא שולף את הברכה כקריצה — אכן נשתנתה הברייה, ברל נעשה רובאשוב — ומניח לו ללכת. שנינות של שוטר יהודי שמעדיף חידוד על אכיפה.

## בדיחה 2626

ההוא שעלה מווארשה לתל־אביב ומצא אדם, שלווה מאתו שם אלף זהובים ולא שילם. נתן בעל־החוב שלום ללווה, והחזיר לו הלווה שלום. אמר לו בעל־החוב:

ודאי אתה זוכר את החוב, שיש לי בידך. מתי תשלם? אמר לו הלווה:

כיצד אתה רוצה לקבל חובך, בזהובים או בגרושים? שמח בעל־החוב לשמוע שאלה זו מפי הלווה, ואמר לו:

למאי נפקא־מינה? יפים זהובים ויפים גרושים.

החזיר לו הלווה:

יש נפקא־מינה. אם זהובים – לא תקבל אפילו זהוב אחד, ואם גרושים – לא תקבל אפילו גרוש אחד…

ביאור: „זהובים" ו„גרושים" הם מטבעות פולין — הזלוטי והגרוש, המטבע הקטן; „למאי נפקא־מינה" — ארמית מלשון הגמרא: מה ההבדל המעשי? השאלה על מטבע התשלום נשמעת לנושה כהכנה לפירעון, ומתבררת כדרך חגיגית להודיע שלא יראה פרוטה — בשום מטבע.

## בדיחה 2627

שמטן נמלט מפולניה לתל־אביב. ביקש לישב בשלווה, וקפץ עליו רוגזו של הקונסול הפולני: הלה מסרו לדין, והחזירוהו למקום שבא משם. נאנח השמטן ואמר:

מי יגלה עפר מעיניך, הרצל? לחינם טרחת ויצרת את התוכנית הבזילאית: אין מקלט בטוח בארץ־ישראל…

ביאור: „שמטן" — פושט רגל שנמלט מנושיו; „מי יגלה עפר מעיניך" — לשון פנייה למת: לו קמת מקברך וראית. „התוכנית הבזילאית" היא מצע הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897), שהגדיר את מטרת הציונות: בית מובטח לעם ישראל בארץ־ישראל. הנמלט, שהוסגר חזרה לפולין, מקונן באוזני הרצל שהחזון נכשל — שהרי „מקלט בטוח" אמור, לפי הבנתו, להסתיר גם חייב בורח מידי הקונסול והדין.

## בדיחה 2628

למחרת יום־כיפור תרצ"ב, כשבאה הידיעה על ביטול חליפי־זהב באנגליה וירידת הלירה האנגלית, נתמלאו שדרות־רוטשילד בתל־אביב, – הוא “הפרלמנט” התל־אביבי, – הולכי בטל ונואמי־נאומים. אחד מהם דיבר דברים קשים כנגד המלכות האנגלית:

הלירה תרד מיום ליום, העולם כּולו ייעני, ומה איכפת לה למלכות שלנו? היא תישן במנוחה.

הניח שני מן “הפרלמנט” ידו על שכמו של הדברן ואמר:

אל תירא, ידידי! אני מוכן ומזומן לקבל לירות ירודות…

ביאור: למחרת יום־כיפור תרצ"ב (ספטמבר 1931) ירדה בריטניה מבסיס הזהב — „ביטול חליפי־זהב": הבנק חדל להמיר את שטרותיו בזהב — והלירה צנחה. „הפרלמנט" הוא כינוי לגלגני לבטלנים שנהגו להתקהל בשדרות רוטשילד ולפתור שם את ענייני העולם. מול נאום החורבן העולמי בא הפתרון האישי: את הלירות ה„ירודות", שערכן ירד אבל כסף הן עדיין, מוכן המנחם לקבל בשמחה — עזוב את הכלכלה העולמית, תן מזומן.

## בדיחה 2629

משהגיע היטלר לשלטון, התחילה העלייה הגרמנית לארץ־ישראל. עלו משם הרבה רופאים, הרבה מהנדסים, הרבה עורכי־דין וכדומה מבעלי “הפרופסיות החופשיות”. רובּם קבעו להם דירה בתל־אביב, ומיום ליום גדלה הבנייה בעיר, ועלה שכרם של פועלי־בניין, בפרט של פועלים לגמר בניין, כגון טייחים, צבעים ודומיהם.

יום מימים נכנס שדכן אצל בעל־בית בתל־אביב, ומעניין לעניין שאל אותו:

כמה אתה פוסק נדוניה לבתך?

אמר אבי־הבת:

אלפיים לירה במזומנים אני פוסק לה.

אמר השדכן:

שידוך יפה יש לי בשבילה: רופא צעיר מגרמניה.

עיווה אבי־הבת חוטמו וסירב:

מרובים הרופאים מן החולים.

זעף השדכן:

שמא בנדוניה של שה"י פה"י, של אלפּיים לירה, אתה אומר למצוא לבתך חתן טייח?…

ביאור: הרקע הוא העלייה החמישית: עם עליית היטלר (1933) הגיעו מגרמניה רופאים, מהנדסים ועורכי־דין לרוב — היצע „הפרופסיות החופשיות" עלה בהרבה על הביקוש — ואילו תנופת הבנייה בתל־אביב עשתה את פועלי הגמר, הטייחים והצבעים, למבוקשים ויקרי־שכר. „פוסק" — קוצב, מתחייב לתת; „שה"י פה"י" — ראשי תיבות „שבת היום, פסח היום", לשון תירוצים ודחיות, וכאן: של מה־בכך. סולם השידוכים התהפך אפוא: רופא צעיר מגרמניה הוא סחורה זולה שדוחים בעיווי חוטם, וטייח — חתן שאלפיים לירה ספק אם מספיקות בשבילו.

## בדיחה 2630

שדכן נכנס אצל חשוב אחד מחשובי תל־אביב והציע לו שידוך בשביל בתו. תמה אותו חשוב:

בת יחידה היא לי, צעירה, יפה ומשכּלת, ואתה מציע לי בחור פשוט, שאין בו לא תורה ולא חכמה!

החזיר לו השדכן:

אף־על־פי־כן אין לך שידוך יפה מזה: בחורה צעירה – ופרדס זקן…

ביאור: „פרדס" — מטע הדרים, נכס העושר הגדול של הארץ באותם ימים; ופרדס „זקן" הוא דווקא המשובח — מטע בוגר שכבר מניב בשפע, בעוד מטע צעיר מחכה שנים לפרי. השדכן פשוט מחליף את מטבע השידוך: לא תורתו וחוכמתו של החתן אלא הפרדס שלו, והצימוד „בחורה צעירה ופרדס זקן" מגיש לאב את שני הנכסים המבוקשים בשוק, כל אחד בשיא ערכו.

## בדיחה 2631

אחרי המאורעות הקשים של תרצ"ו התחיל משבר בארץ, כנהוג, וראשונה למשבר – תל־אביב. בתים ניבנו הרבה, והעלייה פסקה ונתרבו הדירות הפנויות מאין דיירים. והדיירים שמקודם לכן פרנסתם לקתה וקצתם מאונס, קצתם מרצון התחילו מפגרים בתשלום שכר־דירה.

ומעשה באחד, ששני בתים לו בתל־אביב, בית קטן של שתי דירות, ובית גדול של כמה דירות. בבית הראשון הוא גר בדירה שלמעלה ודייר בדירה שלמטה; בבית השני גר קרובו, והלה גם מנהל את הבית.

והדייר של הבית הראשון חדל לשלם שכר־דירה: אין לו. נכנס אצלו בעל־הבית ואמר לו:

שכר־דירה, שאתה חייב לי, מחול לך. עוד אוסיף לך מכיסי שלוש לירות, ובלבד שתפנה את הדירה.

הסכים הדייר ופינה את הדירה.

ולמחר בא לבעל־הבית אותו קרוב, המנהל את הבית השני, ובשורה בפיו:

דירה פנויה השכיר, ושוכר הגון נזדמן לו: שלוש לירות במזומנים נתן לו דמי־קדימה.

שאל בעל־הבית:

השוכר מי הוא?

השיב המנהל:

פלוני בן־פלוני הוא השוכר.

נאנח בית־הבית וצחק כאחת. תמה המנהל ושאל:

על מה אתה נאנח ועל מה אתה צוחק?

החזיר לו בעל־הבית:

לכך אני נאנח – משלי נתן לך, ולכך אני צוחק – שלוש הלירות, שיצאו מכיסי, שבו לכיסי…

ביאור: מאורעות תרצ"ו (פרוץ המרד הערבי, 1936) הביאו משבר: העלייה פסקה, בתים חדשים עמדו ריקים ודיירים חדלו לשלם. „דמי־קדימה" — מקדמה. שלוש הלירות ששילם בעל־הבית לדייר כדי שיפנה את הבית האחד שימשו את הדייר בו ביום כמקדמה על דירה בביתו האחר של אותו בעל־בית עצמו: הכסף חזר לכיס — ועל כן הצחוק; אבל אתו חזר גם הדייר שאינו משלם — ועל כן האנחה.

## בדיחה 2632

בעל־בית ודייר עמדו בדין לפני שופט בתל־אביב. טען בעל־הבית ואמר:

אדוני השופט, בעל דיני זה יושב בביתי, בשדרות רוטשילד, בדירה של ארבעה חדרים, ויותר מחצי־שנה אין הוא מעלה לי שכר־דירה. התנצל הדייר ואמר:

אף קודם לכן ישבתי בדירה של ארבעה חדרים בשדרות, ולא שילמתי. ראה בעל־הבית, שאיני משלם, פסק לי “פיצויים”, שאפנה את הדירה ואלך לי. לקחתי את “הפיצויים”, שכרתי את הדירה בביתו של בעל־הבית העומד לפניך, אדוני השופט, וקיוויתי, שאלהים יזמין לי פרנסה ויהיה בידי לשלם שכר־דירה. ואלהים לא הזמין לי פרנסה ואין בידי לשלם.

שמע התובע ואמר לו:

גם אני מוותר על שכר־דירה שיש לי בידך, אוסיף לך גם חמש לירות “פיצויים” ופנה את הדירה שלי כשם שפינית את הדירה ההיא.

רגז הדייר ואמר:

אדוני השופט, שמא שמעת מימיך חוצפה כזו? בשכר חמש לירות אפנה לו דירה של ארבעה חדרים בשדרות רוטשילד!…

ביאור: בימי המשבר נהגו בעלי־בתים לשלם לדייר סרבן „פיצויים" — דמי פינוי — ובלבד שילך, והדייר שלפנינו כבר עשה מזה שיטה: גר בלי לשלם, גובה פיצויים, עובר לדירה הבאה וחוזר חלילה. לכן ההצעה הנדיבה — מחילה על חוב של יותר מחצי שנה ועוד חמש לירות מתנה — נשמעת לו עלבון מקצועי: לפי התעריף שלו, פינוי ארבעה חדרים בשדרות רוטשילד שווה הרבה יותר.

## בדיחה 2633

בעל־בית בתל־אביב אמר לדיירו:

שכר־דירה אין אתה משלם לי. הכל מחול לך, ובלבד שתפנה את הדירה.

השיב הדייר:

בוא ונלך אל הרב לדין.

תמה בעל־הבית:

מה טענה יש לך עלי?

החזיר הדייר:

נלך אל הרב ותדע.

הסכים בעל־הבית והלכו שניהם אל הרב. טען תחילה בעל־הבית, כדינו של תובע, ולאחר שהוא גמר אמר הרב לדייר:

ואתה מה בפיך?

נענה הדייר ואמר:

כל דבריו של בעל־דיני אמת וצדק. אף־על־פי־כן תובע אני מאתו, שישליש בידך לזכותי שכר־דירה של שנה.

לא הבין הרב ושאל:

מה טעם?

החזיר הדייר:

גלוי וידוע לפניך, רבי, שהוא ישכיר דירתו לאחר, וגם הלה לא ישלם לו שכר־דירה. דיירים המשלמים שכר־דירה אין עכשיו בתל־אביב. ואם־כן, הרי אני בּר־מצר…

ביאור: „ישליש" — יפקיד בידי צד שלישי נאמן; „בר־מצר" — מונח מ„דינא דבר־מצרא" שבגמרא (בבא מציעא קח): מי ששדהו גובל בשדה העומד למכירה קודם לכל קונה אחר, שכן לשכן הסמוך זיקה טבעית לנכס. הדייר מפעיל את הדין באבסורד גמור: הואיל וכל דייר שיבוא אחריו ממילא לא ישלם — „דיירים המשלמים שכר־דירה אין עכשיו בתל־אביב" — הרי הישיבה חינם בדירה היא מעין נכס עומד לחלוקה, והוא, היושב בה כבר, הוא „השכן הגובל" בעל זכות הקדימה. ולא די שאינו מתנצל — הוא עוד תובע שבעל־הבית יפקיד לזכותו שנת שכר־דירה. חוצפה עטופה בלמדנות של בית־דין.

## בדיחה 2634

לא היה בידו של דייר לשלם שכר־דירה לבעל־בית בתל־אביב. בא אליו ואמר לו:

החוב שיש לך בידי איני יכול לשלם, אבל את הדירה אני מפנה.

אמר לו בעל־הבית:

בבקשה ממך, אל תפנה את הדירה. שכר־דירה לא אתבע ממך, ועוד אוסיף לך מכיסי שלוש לירות במזומנים.

תמה הדייר:

זו למה לך?

הסביר לו בעל־הבית:

עומד אני למכור את הבית, ונוח לי, שלא ימצא הקונה דירות פנויות.

הסכים הדייר ונטל שלוש הלירות. ולמחר חזר ובא אל בעל־הבית:

הוא חוזר בו ומפנה את הדירה. אין התנאים יפים לו.

הציץ עליו בעל־הבית ושאל:

מה פירוש אין התנאים יפים לך? שכר־דירה אין אתה צריך לשלם, שלוש לירות מכיסי נתתי לך, ומה לך עוד?

החזיר לו הדייר:

בתנאים אלו יכול אני למצוא דירה טובה מזו שלך – עם הסקה מרכזית ועם מים חמים כל־היום…

ביאור: בעל־הבית עומד למכור את הבית, ובית שדירותיו מאוכלסות נראה טוב יותר בעיני קונה — לכן הוא משלם לדייר שיישאר דווקא. אלא שמרגע שנקבע „מחיר שוק" למגורים בחינם בתוספת שלוש לירות, הדייר כבר מתמקח כלפי מעלה: בתנאים כאלה אפשר למצוא בעל־בית נואש אחר, עם דירה משופרת — הסקה מרכזית ומים חמים כל היום.

## בדיחה 2635

שאל ילד תל־אביבי את אביו, בעל־בית בתל־אביב:

אבא, מה זאת “פּרוספּריטי”, ומה זה “משבּר”?

החזיר לו אביו:

בוא ואסביר לך בקצרה. “פרוספריטי”: אוטומוביל, יין־שמפניה ונשים זרות; “משבר”: “המעביר”[13], גזוז ואמך…

הערות שוליים:
- [13] “המעביר” – חברה תל־אביבית לאוטובוסים, המשמשים את הציבור.

ביאור: „פרוספריטי" — שגשוג, מונח הכלכלה שרווח אז; „המעביר" — חברת האוטובוסים התל־אביבית (הערה [13]); „גזוז" — משקה מוגז זול. הגדרות האב הן וידוי בלי משים: בגאות — מכונית, שמפניה ונשים זרות; במשבר חוזרים לאוטובוס, לגזוז — ולאמא. האישה החוקית סוגרת את רשימת סממני השפל.

## בדיחה 2636

תל־אביב. רחוב הרצל.

ילדים וילדות שופעים מן הגימנסיה “הרצליה” אחרי הלימודים. אותה שעה נזדמנו לשם שניים ממפורסמי היודישיסטים, שבאו לראות את הארץ. אמר הגדול שבהם לחברו:

הציונים משתבחים ואומרים, שהעברית נעשתה טבע לילדי ארץ־ישראל. עכשיו תראה, שדבריהם שקר וכזב. אצרום לילד באוזנו ומובטחני, שלא יקרא עברית: “אמא”! אלא יקרא יודית: “מאמע”!

אמר ועשה: ניגש לילד מאחוריו וצרם לו באוזנו. מיד הפך הילד פניו אליו וקרא:

חמור!…

החזיר היודישיסט המפורסם ואמר לחברו:

חוששני, שהדין עמהם…

ביאור: „יודישיסטים" — חסידי היידיש, יריביה של העברית ב„מלחמת השפות": בעיניהם היידיש היא שפת העם החיה, והעברית — שפה מלאכותית שמדקלמים בבית־הספר. לכן המבחן שבחרו קולע בדיוק לנקודה: צביטה פתאומית באוזן („צרימה") תחלץ מהילד את הקריאה האינסטינקטיבית — בשפת אמו האמיתית. הילד אכן מגיב בלי לחשוב, אלא שהאינסטינקט שלו מקלל בעברית שוטפת, וה„חמור!" מכריע את הוויכוח וקולע בו־בזמן גם במבצע הניסוי.

## בדיחה 2637

בחורים ובחורות, חניכי הכיתות הגבוהות של גימנסיה בתל־אביב, טיילו על שפת־הים ומורה ממורי הגימנסיה ליווה אותם. פנה המורה כה וכה וראה: בחור אחד ובחורה אחת מחבורת המטיילים נתעלמו מן העין. עברו חמישה, עשרה רגעים: הבחור והבחורה אינם. התחיל המורה דואג להם וקרא:

שמואל, יהודית, איכם? אבדתם?

נענה תלמיד אחד מן החבורה ואמר:

אדוני מורה, הם איבּדו עצמם לדעת…

ביאור: „איבד עצמו לדעת" הוא הניב העברי להתאבדות — אבד את עצמו ביודעין. התלמיד מפרק אותו חזרה לפשוטו: שמואל ויהודית לא סתם אבדו — הם „אבדו" מדעת, בכוונה תחילה, כלומר התחמקו מן החבורה. ולמה — כל הכיתה מבינה.

## בדיחה 2638

ההוא שנכנס לבית־חרושת בתל־אביב שלא ברשות. עיכּבו השוער ואמר לו:

לא ראית את הכתוב באותיות גדולות על השער: “הכניסה לזרים אסורה”. החזיר לו הנכנס:

ראיתי וקראתי. אבל – אני כוהן…

ביאור: בלשון התורה „זר" הוא מי שאינו כוהן: „וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב, י), „והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא) — הזר אסור בעבודת המקדש ובאכילת תרומה, והכוהן מותר. האיש קורא את שלט בית־החרושת כאילו נכתב בלשון הזאת: הכניסה אסורה על „זרים"? אני כוהן — עליי האיסור אינו חל.

## בדיחה 2639

עולה חדש מספר לחברו בתל־אביב:

אתמול קראתי ב"דבר לעולה"[14] פתגם יפה של סופר עברי. אבל איני זוכר שמו של הסופר: אחד־העם או נחלת־בנימין[15]…

הערות שוליים:
- [14] כך נקרא עמוד מנוקד מיוחד, שהיה העיתון “דבר” נותן כל יום.
- [15] רחוב אחד־העם ורחוב נחלת־בנימין שבתל־אביב נכנסים זה לזה.

ביאור: אחד־העם — שם העט של אשר גינצברג, מגדולי הסופרים וההוגים של תקופת התחייה ואבי „הציונות הרוחנית". העולה, שלמד עברית מ„דבר לעולה" — העמוד המנוקד שהוציא עיתון „דבר" למען עולים חדשים (הערה [14]) — מכיר את השם רק משלט הרחוב, ולכן שם ההוגה הדגול ושם רחוב סמוך שקולים בעיניו לגמרי. והבלבול טבעי שבעתיים: שני הרחובות אכן נפגשים זה בזה (הערה [15]).

## בדיחה 2640

עולה חדש הלך כל־יום לשיעורי־הערב של עברית בתל־אביב. יום אחד תקפתו עטישה שאינה פוסקת, ושאל את המורה:

מה שמה של מחלה זו בעברית?

אמר לו המורה:

נזלת שמה.

נזלת… נזלת, – חזר העולה החדש על המלה החדשה ששמע. – מלה קשה.

אמר לו המורה:

תהא עירו של ישו סימן בידך: נצרת.

עברו יום־יומיים, – המנוזל לא בא אל השיעורים. וכשחזר ובא, שאל אותו המורה:

למה לא באת אל השיעורים גם תמול, גם שלשום?

התלבט המנוזל בלשונו והחזיר:

היתה לי… היתה לי… איני זוכר – נצרת או בית־לחם…

ביאור: „עטישה" — התעטשות. המורה נותן סימן זיכרון לפי הצליל: „נזלת" נשמעת כמו „נצרת", עירו של ישו. אלא שאצל התלמיד קלט הסימן רק את הקטגוריה — עיר קדושה לנוצרים — וכשבא להיזכר, נצרת ובית־לחם, עיר הולדתו של ישו, שקולות אצלו לגמרי. כך יוצא שהעולה מתלבט איזו עיר קודש נוצרית בדיוק הייתה לו באף.

## בדיחה 2641

אחרי ניציוֹן קשה של פועלים בבניין חדש בתל־אביב הודיע שוטר יהודי לראש־המשטרה האנגלי:

תפסתי שניים מן הצה"ר, שניים ממפא"י, שניים מפועלי־ציון, שניים מן המזרחים ושניים מן הכלליים.

היכן הם? – שאל הראש האנגלי.

כאן, בחוץ הם עומדים, ליד בית־המשטרה, – השיב השוטר היהודי.

ומי שומר עליהם, שלא יברחו? – שאל הראש האנגלי.

אין צורך, אדוני הראש, – השיב השוטר היהודי. – שינאת־מוות הם שונאים אלו את אלו, ומאליהם ישמרו אלו על אלו…

ביאור: „ניציון" — קטטה, מלשון „ניצים" (רבים). רשימת העצורים היא מפת המפלגות של היישוב: צה"ר — הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי; מפא"י ופועלי־ציון — מחנה הפועלים; המזרחי — הציונות הדתית; הכלליים — הציונים הכלליים. האיבה בין המחנות, ובייחוד בין הפועלים לרוויזיוניסטים, הייתה באותן שנים עזה כל כך, שהשוטר סומך עליה כעל סוהר: אף סיעה לא תניח ליריבתה לברוח.

## בדיחה 2642

מורה סיפר לילדים בבית־ספר עממי של תל־אביב על נס חנוכה:

“הגדול שבגיבורי־ישראל בעת ההיא היה יהודה המכבי”…

הפסיקו ילד אחד וקרא:

לא, אדוני המורה, לא יהודה המכבי, אלא – יהודה הפועל[16]…

הערות שוליים:
- [16] מפני פילוג המפלגות נתפלגו גם הספורטאים היהודים בארץ ונעשו שתי אגודות: אחת – “המכבי”, ואת – “הפועל”.

ביאור: ספורט היישוב התפלג לפי המפלגות לשתי אגודות יריבות — „מכבי" האזרחית ו„הפועל" של תנועת העבודה (הערה [16]). לילד מבית של „הפועל", „מכבי" אינו גיבור החשמונאים אלא האגודה של היריב, והוא „מתקן" את גיבור החנוכה אל המחנה הנכון.

## בדיחה 2643

היה יום “חמסין” קשה. לפנות ערב רפה החום, ויצאו זקנים לנוח בשדרות רוטשילד של תל־אביב. אמר זקן אחד לחברו: כּלה כוחי. שלושים ושבע בּצל!

החזיר לו חברו:

חכם! למה ישבת בּצל?…

ביאור: „שלושים ושבע בַּצֵּל" — מעלות חום הנמדדות במקום מוצל; והחבר קורא באותן אותיות „בָּצָל" — הירק — ונוזף בזקן: מי אמר לך לשבת בתוך בצל? כל המשחק יושב על הכתיב חסר הניקוד של העברית.

## בדיחה 2644

פריקה ראשונה בנמל תל־אביב היה מלט, שבא מצ’כוסלובקיה, ושק־המלט הראשון הניחו למשמרת במוזיאון תל־אביב. אותה שעה אמרו:

כשתגיע השעה והשלטונות יתירו להוריד עולים בנמל תל־אביב, יירא איש־איש מן העולים הראשונים לרדת, פן יניחו גם אותו למשמרת במוזיאון תל־אביב…

ביאור: נמל תל־אביב נפתח ב־1936, כשמאורעות הדמים סגרו את נמל יפו בפני היהודים, וההתרגשות מכל „ראשוֹנוּת" הייתה עצומה: שק המלט הראשון שנפרק בו נשלח לשימור במוזיאון תל־אביב כמוצג היסטורי. הבדיחה מותחת את פולחן הראשונים עוד צעד: אם כל „ראשון" נשלח למוזיאון — מוטב לעולה הראשון שיירד בנמל להיזהר.

## בדיחה 2645

אורח בא לתל אביב והלך לראות את הנמל. נהנה הנראה מרובה, שהעיר העברית זכתה סוף־סוף לנמל שלה, בירך “מציב גבול אלמנה”, הוסיף ואמר:

והלוואי, ריבונו של־עולם, ולשנה הבאה יזכו בּרמן והאמבורג לנמל כזה!…

ביאור: „מציב גבול אלמנה" — ברכה שתיקנו חכמים: „הרואה בתי ישראל ביישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה" (ברכות נח ע"ב), על פי הפסוק במשלי טו, כה; ה„אלמנה" היא ציון השבה ונבנית, והאורח מברך על הנמל העברי הראשון, שנפתח ב־1936 לאחר שנמל יפו נחסם בפני היהודים. אלא שנמל תל־אביב לא היה אלא מזח צנוע, וברמן והמבורג הן ערי הנמל האדירות של גרמניה. משאלת „הלוואי ויזכו לנמל כזה" היא אפוא ברכה שכולה קללה: שנמליה של גרמניה — גרמניה של היטלר — יתכווצו לממדי המזח התל־אביבי.

## בדיחה 2646

אגדה ירושלמית:

רפש־התמיד של “מאה שערים” בירושלים מהיכן?

בשעה שברא הקדוש ברוך־הוא את אדם הראשון הראהו מסוף העולם ועד סופו וכל מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות. כיון שהגיע למקומה של ירושלים, אמר לו הקדוש ברוך־הוא!

כאן, במקום זה, עתידה שתיבּנה בירתם של ישראל.

קרנו פניו של אדם הראשון, – ומכאן אור־התמיד על הרי־ירושלים.

כשהגיע למקום־המקדש, אמר לו הקדוש ברוך־הוא:

כאן, במקום זה, עתידים בּני שיבכּו את השריפה, ששרפתי את ביתי ואת היכלי.

קדרו פניו של אדם הראשון, – ומכאן צל־התמיד על הכותל המערבי בירושלים.

וכשהגיע למקומה של “מאה־שערים”, אמר לו הקדוש ברוך־הוא:

כאן, במקום זה, וכך, בצורה זו, עתידים בּני שיבנו חורבותיהם.

חוורו פניו של אדם הראשון ורקק רקיקה גדולה:

טפו!

ומכאן רפש־התמיד של “מאה שערים” בירושלים…

ביאור: פרודיה על מדרש: חז"ל דרשו שהקדוש ברוך הוא הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו — את כל העתיד להתרחש עד סוף הדורות. „רפש" — בוץ; סמטאות מאה־שערים, השכונה החרדית הענייה של ירושלים, נודעו בבוץ שאינו מתייבש לעולם. ה„אגדה" בונה שלוש תופעות נצח במבנה מדרשי מהודר: אור התמיד על הרי ירושלים — מקרינת פניו של אדם; צל התמיד על הכותל — מקדרות פניו; ורפש התמיד של מאה־שערים — מן הרקיקה. וההבטחה האלוהית מעוקמת בהתאם: „וכך, בצורה זו" — השכונה העתידה מוצגת לאדם הראשון מראש כמות שהיא, על רפשהּ, כאילו גם הבוץ כתוב בתוכנית האלוהית. ביקורת חברתית חילונית, מולבשת בגלימת אגדת קודש.

## בדיחה 2647

בוכרי נכנס לאיטליז בירושלים ועמד והסתכל בכל ארבע רוחות האיטליז. אמר לו הטבּח:

מה אתה מבקש?

החזיר לו הבוכרי:

חביבי, שמא יש לך שכל בהמה?[17] …

הערות שוליים:
- [17] פירוש: מוח של בהמה למכירה.

ביאור: „איטליז" — חנות בשר; „טבח" — קצב. בפי הבוכרי „שכל בהמה" הוא פשוט מוח של בהמה למאכל (הערה [17]), נתח רגיל על הדלפק; אלא שבאוזן עברית השאלה נשמעת אחרת לגמרי — שמא יש לך, אדוני הקצב, שכל של בהמה.

## בדיחה 2648

חשוב אחד מחשובי ירושלים נכנס אצל רופא־עיניים ואמר לו:

אדוני דוקטור, בבקשה ממך, שתבדוק לי עיני ותאמר לי, מה צבע יש להן.

גחך הרופא ואמר לו:

גש אל המראה ותראה.

אמר הלה:

ניסיתי ולא עלתה בידי: איני בקי בצבעים.

ראה הרופא, שאדם זה מדבר בלב תמים, ואמר לו:

מה צורך יש לך בכך?

החזיר לו אותו חשוב:

חמישה פספורטים יש לי, ובכל אחד מהם צבע עיני שונה משל חברו. עכשיו אני נעשה, בעזר השם, שד"ר ל"חלוקה" ונוסע למדינות־הים, ואיני יודע, באיזה מן הפאספורטים לנסוע…

ביאור: „שד"ר" — שלוחא דרבנן, שליח היוצא לקהילות הגולה לאסוף כספים ל„חלוקה", קופת התמיכה שממנה התפרנס היישוב הישן בירושלים; „מדינות־הים" — ארצות חוץ; „פספורט" — דרכון. חמישה דרכונים שבכל אחד רשום צבע עיניים אחר — כלומר רובם ככולם מפוקפקים — הם אצל האיש עניין מובן מאליו; מה שמטריד אותו הוא רק השאלה המעשית: לאיזה מהם מתאימות העיניים שבפניו. התמימות הגמורה שבה שליח קודש מגלגל זיוף דרכונים היא כל הבדיחה.

## בדיחה 2649

ברחוב יפו של ירושלים עמד בוכרי ומכר “בּרד”[18]. חצי־גרוש הכוס. עבר עליו אדם אחד, ביקש לשתות, ומיד נרתע לאחוריו:

הכוס לא נקייה.

זעף הבוכרי:

לא נקייה? הרי הכל שותים מתוכה…

הערות שוליים:
- [18] “ברד” – מין לימונדה מתוקה וקרה.

ביאור: „ברד" — לימונדה קרה ומתוקה שנמכרה ברחוב (הערה [18]), כוס אחת לכל הלקוחות. בעיני המוכר, העובדה שכולם שותים ממנה היא ההוכחה הניצחת שהיא בסדר — והיא־היא בדיוק הסיבה לזוהמתה.

## בדיחה 2650

אחרי המאורעות של תרפ"ט בירושלים.

אשה הסיחה את לבה לפני חברותיה במאה שערים:

מה נאמר ומה נדבר? כל האומות שבעולם שונאות את היהודים.

הערבים, האנגלים, הרוסים, הגרמנים, – כּולם צוררי־ישראל.

רק החלוצים אינם צוררי־ישראל.

עבר עליה בחור אחד וליגלג:

דודה טיפשה! כלום לא יהודים הם החלוצים?

רקקה האשה שלוש פעמים, נענתה ואמרה:

באמת? גם החלוצים יהודים? תיפח רוחם של השקרנים האומרים עליהם, שהם חלוצים…

ביאור: מאורעות תרפ"ט (1929) — פרעות הדמים שערכו ערבים ביהודי הארץ, ובהן טבח חברון; „חלוצים" — צעירי העלייה החילונים, אנשי התנועות הציוניות, שהיו בעיני חרדי מאה־שערים האנטי־ציונים זרים גמורים. בראשה של האישה החלוצים הם אומה בפני עצמה — היחידה ברשימת אומות העולם שאינה שונאת ישראל. וכשמתברר לה שהם יהודים, היא מתקנת לא את תפיסתה אלא את העובדות: אם יהודים הם, סימן שמי שקורא להם „חלוצים" שקרן. הריחוק בין שני חלקי העם גדול כל כך, שקל לה לבטל את המציאות מלחבר בין „יהודי" ל„חלוץ".

## בדיחה 2651

בימי המאורעות הגדולים של תרצ"ו.

אבטובוס של “אגד” נוסע מירושלים לתל־אביב. מרחוק יורים בו.

הנהג ממהיר את האבטובוס, וחברו היושב לידו מזרזו:

עוד גז, עוד, עוד.

אשה ירושלמית סמוכה אליהם סופקת כפיה ופותחת פיה ביודית מאה־שערימית:

אוי ואבוי לי! כאן יורים, והם – מדברים עברית…

ביאור: מאורעות תרצ"ו — המרד הערבי של 1936, שבו נורו אוטובוסים יהודיים בדרכים. "יוֹדית מאה־שערימית" — יידיש בנוסח מאה־שערים: הקהילה החרדית הירושלמית דיברה יידיש והתנגדה בחריפות לדיבור עברית, שנחשבה בעיניה לשון־קודש השמורה לתפילה וללימוד; מי שמדבר בה חולין מחלל אותה ומזוהה עם הציונות החילונית. לכן, בעוד הכדורים שורקים, מה שמחריד את האישה אינו הירי אלא ה"עבירה" שבתוך האוטובוס — יהודים מדברים עברית.

## בדיחה 2652

במסיבה ירושלמית ישבו ודנו:

מה טיבה של האוניברסיטה העברית שבהר־הצופים?

נענה אחד מן המסיבה ואמר:

האוניברסיטה העברית שבהר־הצופים מרכז גשמי היא לבעלי המרכז הרוחני…

ביאור: "מרכז רוחני" — סיסמתו המפורסמת של אחד־העם, שראה את ייעוד ארץ־ישראל לא בהקמת מדינה אלא בהיותה מוקד תרבותי־רוחני שיקרין על העם היהודי כולו; האוניברסיטה העברית, שנחנכה בהר־הצופים ב־1925, נחשבה הגשמתו המובהקת של החזון הזה. העוקץ: דווקא למטיפי ה"מרכז הרוחני" היא מרכז גשמי בתכלית — משרות, משכורות ופרנסה נוחה. מי שמדבר גבוהה על הרוח חי ממנה יפה מאוד בחומר.

## בדיחה 2653

קטע מספר־ההחלטות של משפּרי הלשון העברית:

“שם יפה אף נעים לקֵרֵחַ – יער הרצל”…

ביאור: עקיצה כפולה: "קרחת" היא גם ראש בלי שיער וגם שטח חשוף מעצים — ויער הרצל, שניטע לזכר חוזה המדינה, היה דליל כל כך שנראה בעצמו כקרחת. וכך "משפרי הלשון" — מחדשי העברית, שנודעו בחיבתם לשמות נמלצים — מעניקים לקירח שם של יער, והיער הוא שסופג את העלבון.

## בדיחה 2654

מה בין ירושלים לתל־אביב?

ירושלים אומרת: “יש ארץ־ישראל, ומרכזה – ירושלים”;

תל־אביב אומרת: “יש תל־אביב, ולידה – ארץ־ישראל”…

ביאור: ירושלים העתיקה רואה עצמה מרכז — אבל מרכז של ארץ־ישראל, חלק משלם. תל־אביב הצעירה הופכת את היחס: היא העיקר, וארץ־ישראל כולה רק שוכנת לידה. לעג חיבתי ליהירות התל־אביבית.

## בדיחה 2655

ציוני מפורסם בא לארץ־ישראל. הלך לראות את העמק, ובין סעודה של צהריים לאבטומוביל שהה בחיפה. אמרו לו:

חיפה מהי בעיניך?

החמיצו פניו של המפורסם והחזיר:

עיר יפה, אילמלא הכרמל…

תמהו הכל:

מה פגם מצאת בכרמל?

השיב המפורסם:

מוטב, שהיה עומד מצד זה, ולא מצד זה…

ביאור: התייר הנכבד, שהקדיש לחיפה שהות של בין סעודה לנסיעה, מותח עליה ביקורת של אנין־טעם — על מיקומו של הר, כאילו הכרמל רהיט שהוצב בצד הלא־נכון ואפשר להזיזו. עקיצה לציוני־הצמרת שמבקרים בארץ ביקור חטוף ופוסקים עליה פסקים.

## בדיחה 2656

עד זיקנה ועד שיבה ישב הרבי בעירו שעל נהר הוויסלה, וכל ערב־שבת היה שמשו ניגש אל הנהר ואומר:

מפי עיר וקדיש, אדוננו מורנו ורבנו, גוזרני עליך, נהר וויסלה, שתוציא דגים לכבוד שבת!

ומיד היו אלף־אלפי־דגים צפים ועולים, וכל ישראל שולים אותם מן המים בידיהם וביארמולקותיהם.

כשהזקין הרבי פרש מעירו, עלה לארץ־ישראל וקבע לו דירה בטבריה עיר־הקודש, שיהא סמוך לקברו של רבי מאיר בעל־הנס ויתפלל על כל ישראל, כי ייעשו להם ניסים כל־יום, ערב ובוקר וצהריים. וכשהגיע ערב־שבת והשמש ניגש אל הכינרת וגזר עליה, שתוציא דגים, צחקו מימי־זהבה ולא נענו לו.

נרעש ונפחד השמש:

שמא נסתלקה, חלילה שכינה מן הרבי, אין גזירתו גזירה?

בא השמש ברתת ובזיע אל הרבי ואמר לו:

רבי, אין היא מקבלת את הגזירה.

החזיר לו הרבי:

אין לך מוח בקודקודך. לא כוויסלה, להבדיל, הכינרת. הוויסלה כולה חול וחייבת לקבל את הגזירה; הכינרת היא גופה קודש ואינה חייבת לקבל את הגזירה. שוב לשם ותחנונים תדבר אליה, – אולי תֵענה…

ביאור: "עיר וקדיש" — צירוף ארמי מספר דניאל (ד, י), מלאך קדוש היורד מן השמים, וכאן תואר־כבוד לרבי; "שמש" — משרתו האישי; "יארמולקות" — כיפות; ורבי מאיר בעל־הנס — התנא הקבור בטבריה, ששמו הולך לפניו כמחולל ניסים. כשגזירת הרבי, שפעלה תמיד על הוויסלה, נכשלת בכינרת, הוא הופך את המפלה לניצחון תיאולוגי: הנהר הפולני כולו חול — היפוכו של קודש — ולכן חייב לציית; הכינרת קדושה בעצמה, ועל קודש אין גוזרים אלא מתחננים לפניו. כך ניצל כבוד הצדיק: כשל המופת נעשה עדות לקדושת הארץ. סאטירה על עולם בעלי־המופת החסידי, שבו כל כישלון מתפרש מחדש כמעלה — ובשוליה חיוך: דווקא בארץ הניסים המובטחים הדגים מסרבים לצוף.

## בדיחה 2657

בחורה עלתה מן הגולה לארץ־ישראל ונצטרפה לקבוצה חדשה, שישבה עדיין בדירת ארעי. ראתה הבחורה, שאין בדירה מקום מיוחד לרחיצה, ושאלה:

איך רוחצים כאן?

החזירו לה:

פושטים את החולצה ורוחצים.

תמהה הבחורה:

כיצד אפשר?

החזירו לה:

פושטים עד כמה שאפשר.

שוב שאלה הבחורה:

איך רוחצים כאן את הרגלים?

החזירו לה:

מפשילים הכל למעלה ורוחצים.

שוב תמהה הבחורה:

כיצד אפשר?

החזירו לה:

מפשילים עד כמה שאפשר.

הירהרה הבחורה ושאלה:

ואיך רוחצים את “העד כמה שאפשר”?…

ביאור: "קבוצה" — משק שיתופי, קיבוץ בראשיתו, שחבריו חיו בצפיפות ובלי מקלחת ובלי פרטיות: רוחצים בפומבי, חשופים רק "עד כמה שאפשר". שאלתה האחרונה של הבחורה נוחתת בדיוק על האזור האחד שנשאר תמיד מכוסה — ולפי ההיגיון הזה גם אינו נרחץ לעולם.

## בדיחה 2658

בחורה בת־כרך עלתה מן הגולה לארץ ונצטרפה לעבודה בקבוצה. אמרו לה:

לכי לרפת ותחלבי את הפרות.

הלכה לשם ומיד חזרה ואמרה:

עד שאלמד לחלוב את הפרות הגדולות, שמא תתנו לי קודם לחלוב עגלה קטנה?…

ביאור: "בת־כרך" — בת עיר גדולה, זרה גמורה לעבודת משק. ההיגיון שלה — להתאמן קודם על קטן — מסגיר את הבורות: עגלה אינה "פרה קטנה" לחליבה; חלב נותנת רק פרה בוגרת שהמליטה.

## בדיחה 2659

חימאי עלה מגרמניה לארץ־ישראל, התיישב בבני־ברק ונעשה חקלאי. ראוהו, שהוא מאכיל פרתו אשכוליות, ואמרו לו:

למה אתה עושה כך?

החזיר החימאי:

רוצה אני, שיתמלאו עטיניה קום…

ביאור: "קוּם" — משקה הדרים מתוק שהיה מצוי אז בארץ. הכימאי היקה מחיל על הפרה היגיון של מעבדה — מה שמכניסים הוא מה שמופק: תאכל אשכוליות, תניב מיץ מן העטין. עקיצה לאקדמאים של העלייה הגרמנית שנעשו חקלאים בן־לילה, ומדעיותם המדוקדקת לא עמדה להם מול פרה.

## בדיחה 2660

רצה עולה בן־כרך להתאכּר והתיישב בכפר, כדי ללמוד חקלאות. יום ראשון הלך לרפת להסתכל בחליבת־הפרות. השתאה לראות פועל ידיה של החולבת, ואמר לה:

ואיך את סוגרת?…

ביאור: "להתאכר" — להיעשות איכר. העירוני מבין את החליבה כפתיחת ברז, ומכאן דאגתו כיצד "סוגרים" את הזרם שלא יישפך החלב בלי סוף. שאלה תמימה אחת — וכל המרחק בין חלום עבודת־האדמה לבין רפת ממשית נגלה.

## בדיחה 2661

בתחילת שנות התשעים למאה הקודמת קנתה “אגודת האלף” של מינסק את עין־זיתים שבגליל העליון, ולשם הקיצור היו החברים קוראים לנחלתם “נע”ז" (ראשי־תיבות: “נחלת עין־זיתים”).

לאחר זמן הוברר, שהמקח מקח טעות, וכל הכסף שמשקיעים בנחלה יוצא לבטלה. הזהיר אחד מן האגודה את חבריו וכתב להם: “עם! נעז לא תראה”[19]…

(מאיר היילפרין, “ספר הנוטריקון”, ווילנה תרמ"ב, עמוד 182).

הערות שוליים:
- [19] השווה: “את עם נועז לא תראה”, ישעיה לג, יט.

ביאור: "אגודת האלף" ממינסק — אגודה של חובבי־ציון שרכשה בראשית שנות התשעים של המאה ה־19 את אדמות עין־זיתים שבגליל העליון; "מקח טעות" — עסקה שיסודה בטעות. האזהרה היא נוטריקון (משחק ראשי־תיבות) על ישעיהו לג, יט, "את עם נועז לא תראה" (הערה [19]) — נבואת נחמה שלפיה לא יראה עוד ישראל את העם הזר והעז שדיכא אותו. הכותב קורא את "נוֹעָז" כראשי־התיבות נע"ז — נחלת עין־זיתים — והפסוק מתהפך לאזהרה: עם! את נע"ז, ואת הכסף שהוטמן בה, לא תראה לעולם. הומור־גרדום למדני על אחת מעסקאות הקרקע הכושלות של ימי חיבת־ציון.

## בדיחה 2662

עם עלייה חדשה התחילה ספסרות קשה של קרקעות בארץ־ישראל. ספסרים רמאים עשו סחורה באדמת־חול, שאינה ראויה לשום דבר, וגרמו הפסד מרובה לעולים חדשים, שהשקיעו ממונם בקרקע זיבורית זו. אותה שעה אמרו:

לשעבר הרג משה למצרי ויטמנהו בחול; עכשיו הורגים יהודים ליהודים וטומנים אותם בחול…

ביאור: על־פי שמות ב, יב: משה, שראה מצרי מכה איש עברי, "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". "זיבורית" — בלשון חכמים, הקרקע הגרועה ביותר. הספסרים שמכרו לעולים אדמת חול חסרת ערך "הורגים" אותם — מרוששים אותם עד היסוד — וטומנים בחול את כספם. ההקבלה היא העוקץ: משה טמן בחול אויב מצרי; עכשיו יהודים טומנים בו את אחיהם.

## בדיחה 2663

היה מי שאמר:

טובה אשה ארצישראלית מכל הנשים שבעולם, שכל הנשים מדברות ואינן מבינות, ואילו אשה ארצישראלית מבינה ואינה מדברת[20]

הערות שוליים:
- [20] הכוונה: מבינה עברית, ואינה מדברת.

ביאור: לכאורה היפוך מחמיא של הקלישאה הלגלגנית שנשים "מדברות ואינן מבינות". אבל כפי שמבהירה ההערה (הערה [20]), ה"שבח" הוא עקיצה: האישה הארצישראלית מבינה עברית — ובכל זאת אינה מדברת בה, אלא ממשיכה ביידיש ובלשונות הגולה. אנחת חלוצי תחיית הלשון על הפער שבין הבנה לדיבור.

## בדיחה 2664

קטע מנאומו של עסקן ציוני:

“… אי אתם יודעים, רבותי, כמה טוב ונוח אקלימה של ארץ־ישראל. בקיץ, כשהחמה מטרידה, עולים ללבנון, ובחורף, כשהגשמים מטרידים, יורדים למצרים”…

ביאור: שבח שמפריך את עצמו: אקלים שכל מעלתו בכך שבקיץ בורחים ממנו להרי הלבנון הקרירים ובחורף למצרים היבשה. לעג לתעמולת העסקנים הציונים, שבלהט השכנוע מסגירים בדיוק את ההפך ממה שביקשו להוכיח.

## בדיחה 2665

משה־ליב ליליינבלום היה אומר:

נמשלה ארץ־ישראל לפרה אדומה. מה פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אף ארץ־ישראל כך: עושה לא־ציונים לציונים, וציונים – ללא־ציונים…

ביאור: משה־ליב ליליינבלום (1843–1910) — מראשוני חיבת־ציון והוגיה. הפרה האדומה (במדבר יט) היא הפרדוקס המפורסם שבהלכה: אפרה מטהר את מי שנטמא במגע עם מת, אבל כל העוסקים בהכנתו נטמאים בעצמם — "מטהרת טמאים ומטמאה טהורים". ליליינבלום מחיל את הפרדוקס על הארץ: מרחוק היא מלהיבה את האדישים ועושה אותם ציונים; מקרוב, מציאותה הקשה מפכחת את המאמינים ומרחיקה אותם. שנינה נוגה של הוגה שהכיר את שני הכיוונים מבפנים.

## בדיחה 2666

סיפרו לו לאלפרד מונד (= לורד מלצ’ט) על חוסר־מים בארץ. נענה ואמר:

אי־אפשר. מים יש להם לבני ארץ־ישראל דיים; חסירה להם – אש…

ביאור: אלפרד מונד (לורד מלצ'ט) — תעשיין בריטי־יהודי גדול וממנהיגי התנועה הציונית. תשובתו הופכת את הקובלנה: המחסור האמיתי בארץ אינו במים אלא ב"אש" — להט, מרץ ורוח מעשה.

## בדיחה 2667

כשנתמנה זאב טיומקין מטעם חובבי־ציון (בשנת תר"ן) לראש הוועד ביפו, לא ידע צורת אות עברית. ביפו התחיל לומד אלף־בית, הגיע עד וי"ו וזי"ן ועמד: התקשה להבחין בין אחת לחברתה. ומכאן ואילך, כשבא לידו דבר, שהתקשה להכריע בו, היה אומר:

הרי זה ממש וי"ו וזי"ן…

(אליהו־זאב הלוי לוין־אפשטיין, “זכרונותי”, תל־אביב תרצ"ב, עמוד 98).

ביאור: זאב טיומקין נתמנה מטעם חובבי־ציון (תר"ן — 1890) לראש הוועד ביפו, המוסד שניהל אז את ההתיישבות בארץ — בלי שידע לקרוא אות עברית. וי"ו וזי"ן דומות בצורתן עד שהמתחיל מתקשה להבחין ביניהן, ומן המבוכה הזאת טבע לעצמו ניב לכל דבר ספק. האירוניה: איש בראש תנועת התחייה העברית, והאלף־בית עצמו עדיין חידה בעיניו.

## בדיחה 2668

בירושלים מספרים:

אחרי כיבוש הארץ אסרו השלטונות שחיטת הבּקר, משום שנתמעט בשנות המלחמה. נמלך ראש “ועד־הצירים” והלך לגנרל בּוֹלס, ראש השלטון הצבאי בעת ההיא, ודרש מאתו היתר שחיטה, לכל הפחות, בשביל שבת. לא היתה שעה מרובה והוא שב מאת בּולס שמח וטוב־לב:

הגנרל התיר לשחוט כל ערב־שבת – עשרה סוסים…

ביאור: אחרי שכבשו הבריטים את הארץ מידי העות'מאנים (1917–1918) הגביל הממשל הצבאי את שחיטת הבקר, שהידלדל בשנות המלחמה. "ועד־הצירים" — הנציגות הציונית שפעלה מול השלטון; הגנרל בולס עמד בראש הממשל הצבאי. ה"ניצחון" שהשליח שב איתו הוא קליפה ריקה: סוס אינו בהמה כשרה, ואין ליהודים שום שימוש בבשרו. הגנרל הנוכרי, שדיני כשרות ממנו והלאה, נענה ברוחב לב — בדיוק בבהמה היחידה שאסורה באכילה.

## בדיחה 2669

עוד מספרים בירושלים:

אחרי הכיבוש באה אשה ירושלמית לראש “ועד־הצירים” והפילה תחינה לפניו. הבין הוא מכלל דבריה, שיש בבקשתה עניין התלוי בדת, ואמר לה:

מוטב, שתפני למזרחי.

העמידה בו האשה עיניים תמהות ושאלה:

מה זה מזרחי?

גימגם הוא והחזיר:

מזרחי… צורכי רליגיה…

לא הבינה האשה הירושלמית כלום ושאלה:

מה זאת רליגיה?

נגע הוא לה בידה והסביר:

תפילין את מניחה?…

ביאור: "ועד־הצירים" — הנציגות הציונית, החילונית ברובה, שפעלה בארץ אחרי הכיבוש הבריטי; "המזרחי" — מפלגת הציונים הדתיים; "רליגיה" — "דת" בלעז. האישה הירושלמית האדוקה חיה את הדת כולה, אבל מעולם לא נזקקה למונחים המודרניים המדברים עליה מבחוץ — "מזרחי" ו"רליגיה" זרים לה לגמרי. הפקיד, שנואש מלהסביר, נדחק לשאלה "תפילין את מניחה?" — מצווה שנשים כלל אינן מקיימות. מי שבא להסביר דת למי שמקיימת אותה מסגיר שהוא עצמו אינו יודע בה דבר.

## בדיחה 2670

בחבורה של נוער ציוני, העוסק בתרבות ציונית, נשאלה שאלה:

מי יודע לספר על ליליינבלום?

קם אחד מן החבורה ואמר:

אני יודע לספר. הייתי בתל־אביב יום־יום התהלכתי שם ברחוב ליליינבלום…

ביאור: משה־ליב ליליינבלום — מאבות חיבת־ציון וסופריה — הונצח ברחוב בתל־אביב, וזה כל מה שהנער "היודע לספר" עליו יודע. ההנצחה נעשתה תחליף לזיכרון: השלט נשאר, האיש נשכח — עקיצה ל"תרבות הציונית" של הנוער.

## בדיחה 2671

שניים שישבו על ספסל אחד בשדרות רוטשילד של תל־אביב: עולה פולני ועולה גרמני. קינתר הפולני את הגרמני ואמר לו: אותך הביא היטלר לכאן.

נעלב הגרמני והשיב:

חס ושלום! אותי הביאה קרן היסוד לכאן.

תמה הפולני ושאל:

הא כיצד?

פירש הגרמני ואמר:

עשר שנים רצופות בא לעירי שליח של קרן־היסוד, וכל שנה ושנה נאם אותו הנאום. לסוף נמאס עלי, קמתי וברחתי לכאן.

החזיר לו הפולני:

מה תיקנת? מחר יחזור משם ואותו הנאום ינאם גם כאן…

ביאור: קרן־היסוד — זרוע המגביות של התנועה הציונית, ששליחיה סבבו בקהילות הגולה ונשאו נאומי התרמה; "קינתר" — עקץ, הקניט. הגרמני מחליף את הסיבה הקודרת לעלייתו (היטלר) בסיבה קומית — בריחה מהנאום השנתי שאינו משתנה לעולם — והפולני שומט גם את המפלט האחרון: השליח יחזור ממסעו וינאם את אותו הנאום עצמו גם בתל־אביב. גם בארץ המובטחת אין מקלט מן המתרימים.

## בדיחה 2672

חידה ארצישראלית:

אחד הולך על ארבע ועושה: “מיאו – מיאו – מיאו”, – מי יודע?

אני יודע: חתול.

אחד הולך על ארבע ועושה: “מה – מה – מה”, – מי יודע?

אני יודע: אייל.

שנים הולכים על ארבע ואינם עושים כלום, – מי יודע?

אני יודע: שני שליחים של קרן־היסוד…

ביאור: חידת־ילדים תמימה — כל חיה וקולה ("אַיִל" — כבש זכר, העושה "מֶה") — שנשברת בשלב השלישי לעוקץ על שליחי קרן־היסוד, זרוע המגביות של התנועה הציונית: מתהלכים ו"אינם עושים כלום". דרויאנוב מציין שאין זו חידה ארצישראלית דווקא — בחוץ־לארץ נאמרה על עסקני צדקה שאינם מצליחים במעשיהם, ובארץ תלו אותה בקרן־היסוד.

הערת דרויאנוב: אין זו דווקא חידה ארצישראלית: שגורה היא גם בחוץ־לארץ לגבי מעשים, העוסקים בדברים שבצדקה ואינם מצליחים (עי' ב' פרנס, "פון דער רבנישער וועלט", עמ' 194), ובארץ־ישראל תלו אותה במעשים לקרן־היסוד. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2672, עמ' 173) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2673

שלושה ששיחקו בשחמט בבית־הקהווה “ווינה” שבירושלים, וסיפר אחד מהם לחבריו:

פלוני בן־פלוני, חבר ההנהלה של הסוכנות היהודית, נולד לו בן.

אמר השני:

ילד מסכן! עד העולם לא יזכה להיות נשיא ארצות הברית של אמריקה.

שאל הראשון:

מה טעם?

החזיר השני:

משום שלא נולד באמריקה.

נענה השלישי ואמר:

ועד העולם לא יזכה להיות גם חבר ההנהלה של הסוכנות היהודית בירושלים.

שאלו שניים הראשונים:

מה טעם?

החזיר השלישי:

משום שנולד בארץ־ישראל…

ביאור: הנהלת הסוכנות היהודית — הממשלה־בפועל של היישוב — הייתה מאוישת כולה ביוצאי הגולה. החידוד בנוי על סימטריה הפוכה: מנשיאות ארצות־הברית פוסלת, על־פי החוקה, לידה מחוץ לאמריקה; מהנהגת היישוב בירושלים פוסלת דווקא הלידה בארץ־ישראל. עקיצה על הנהגה ציונית שאין בה מקום לבני הארץ עצמה.

## בדיחה 2674

בחורף תר"ץ ירה ערבי במי שהיה יועץ המשפטים של ממשלת ארץ־ישראל בעת ההיא, והכדור פגע במקום, שממנו הרגליים יוצאות. תפסו את היורה והעמידהו לדין. נהג בו הנפצע מידת חסידות וסלח לו, לקיים מה שנאמר: “יתן למכהו לחי”[21].

אמרו עליו:

אשרי סלחן זה, שנתחלפה לו לחי עליונה בלחי תחתונה…

הערות שוליים:
- [21] איכה ג, ל.

ביאור: "המקום שממנו הרגליים יוצאות" — לשון נקייה לעכוז; "מידת חסידות" — התנהגות לפנים משורת הדין. "יתן למכהו לחי, ישבע בחרפה" (איכה ג, ל; הערה [21]) — פסוק המשבח את הסופג מכה ועלבון בהכנעה, המושיט את לחיו למכהו. הסלחן אכן קיים את הפסוק — אלא שאצלו התחלפה לחי הפנים ב"לחי" האחרת, זו שפגע בה הכדור.

## בדיחה 2675

כשישבה בחורף תר"ץ בירושלים ועדת החקירה של שאוּ נשאלה שאלה:

מה אירע לו לעד הראשי, מר לוּק, שהוא שוכח הכל ואינו יודע להחזיר תשובה על מה ששואלים אותו באי־כוחם של היהודים, וזוכר הכל ויודע להחזיר תשובה על כל מה ששואלים אותו באי־כוחם של הערבים?

הסביר חריף אחד:

אף דרכו של תינוק כך: בוחן אותו אביו בפרשת־השבוע – הוא שוכח ואינו יודע כלום; חוזר ובוחן אותו מלמדו – מיד הוא זוכר הכל ויודע הכל…

ביאור: ועדת שאו נשלחה מלונדון לחקור את מאורעות תרפ"ט (1929), והיישוב היהודי ראה בה ועדה מוטה; הארי לוק, ממלא מקום הנציב העליון, נחשב בעיני היהודים עד עוין ופרו־ערבי. ה"חריף" — פיקח חד־מוח — מסביר את זיכרונו הסלקטיבי במשל מן ה"חדר" (בית־הספר היהודי המסורתי): הילד שוכח את פרשת־השבוע כשאביו בוחן אותו, וזוכר הכול כשבוחן אותו ה"מלמד" — המורה, שמפניו ומפני שוטו הוא ירא. הרמז שקוף: גם זיכרונו של לוק מתעורר רק לפני מי שהוא חפץ ביקרו.

## בדיחה 2676

בו בחורף נשתגרה מימרה בארץ־ישראל:

העדויות בוועדת־החקירה של שאו יפות הן בשביל היהודים; מסקנות החקירה עתידות להיות יפות בשביל הערבים; תוצאות החקירה תהיינה יפות בשביל האנגלים…

ביאור: ועדת שאו נשלחה מלונדון לחקור את מאורעות תרפ"ט (1929), שבהם נטבחו יהודים בחברון, בצפת ובמקומות אחרים. המימרה מסכמת מראש את התהליך במדרג יורד: בשלב העדויות היהודים מציגים את צדקתם — וזה כל מה שייצא להם; המסקנות ייטו לטובת הערבים; והתוצאות בשטח ישרתו את האינטרס הבריטי. ואכן בעקבות דו"ח הוועדה באו המלצות להגביל את העלייה ואת ההתיישבות היהודית. חוסר האמון של היישוב בוועדות החקירה של המנדט, מנוסח בשלישייה אחת שנעשתה מטבע לשון.

## בדיחה 2677

שופטים ושוטרים שומרים על שעריה של ארץ־ישראל וסוגרים אותם בפני בניה היהודים. והיהודים דוויים וסחופים בכל תפוצות הגולה, ועיניהם תרות כל־היום למצוא פשפש־שהוא – להיכּנס בו לארצם ולמולדתם. וכל הנכנס דרך פשפש – “בלתי־חוקי” קוֹרא לו. אמר השליט להרב קוק:

אדוני הרב, שמא תשפיע אתה, כי יחדלו ה"בלתי חוקיים" לעלות?

החזיר לו הרב:

אדוני השליט, “בלתי־חוקי” הוא כל אדם מישראל שאינו עולה לארץ־ישראל…

ביאור: "פשפש" — פתח קטן בתוך שער או לצדו. שלטון המנדט קצב את העלייה ברישיונות ספורים, ומי שנכנס בלעדיהם כונה בפי הבריטים "בלתי חוקי". הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי לארץ-ישראל, הופך את המונח על ראשו: לפי החוק שהוא מכיר בו — חובת היהודי לעלות לארצו — העבריין האמיתי הוא דווקא מי שנשאר בגולה. תשובה ציונית שלמה, מנוסחת בתוך המילה של השליט עצמו.

## בדיחה 2678

בחורות ישראל מצאו פתח פתוח כחודה של מחט בשערי הארץ הסגורים:

נישואים לשעה.

נמלך בחור, שעלה לארץ, ושלח טלגרמה לאביו, שהורשה לעלות, וכתב לו: “אבא, שא ארוסתי ועלה”…

ביאור: העלייה בימי המנדט נקצבה ברישיונות ("סרטיפיקטים") ספורים, אבל פרצה אחת נותרה: בן-זוגו של בעל רישיון נכנס עמו. מכאן "נישואים לשעה" — נישואים פיקטיביים לצורך כניסה לארץ. הבחור כבר עלה, ארוסתו תקועה בגולה בלא רישיון, ולאביו יש — ולכן המברק המזעזע-לכאורה: האב יישא את ארוסת בנו נישואי-פיקציה, יעלה אותה ארצה כ"אשתו", והיא תגיע אל הבחור. "פתח פתוח כחודה של מחט" — על-פי לשון המדרש על הפתח הצר מכל צר.

## בדיחה 2679

בימי המאורעות הגדולים של תרצ"ו באו מנהיגי הערבים אל השליט ואמרו לו:

רצונך, שאנחנו נשכין מנוחה בארץ? שלח צבאותיך מכאן לחמישה ימים.

החזיר להם השליט:

חכמים! בתנאי כזה מבקשים להם מנהיגי היהודים זמן של חמש שעות…

ביאור: מאורעות תרצ"ו (1936) — פרוץ המרד הערבי. הצעת המנהיגים הערבים — הרחק את צבאך לחמישה ימים ואנחנו "נשכין מנוחה" — היא איום מוסווה: בלי הצבא הבריטי בתווך יוכרע היישוב היהודי. תשובת השליט הופכת את האיום למחמאה עוקצנית ליהודים: מנהיגיהם מציעים בדיוק את אותה עסקה, אלא שלהם יספיקו חמש שעות.

## בדיחה 2680

ראו הציפורים בימי המאורעות של תרצ"ו, שהצבאות יורים באוויר ומביאים עליהן כלייה, נתכנסו ושלחו פטיציה לנציב העליון:

“השמים שמים לה', הארץ נתן לבני־אדם והאוויר נתן לנו, ומה ראה הוד־מעלתו לצוות על צבאותיו, שיירו לתוך רשות שלנו”?…

ביאור: עתירת הציפורים נסמכת על תהלים קטו, טז — "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" — ומוסיפה לו נדבך משלהן: האוויר ניתן להן. בימי מאורעות תרצ"ו (1936) ירה הצבא הבריטי גם באוויר, והיישוב מצדו הרבה להציף את הנציב העליון בעצומות ובמחאות. הבדיחה מותחת את תרבות הפטיציות הזאת עד אבסורד: כבר גם הציפורים מגישות תלונה רשמית, בלשון משפטית מהודרת, על פלישה ל"רשות" שלהן.

## בדיחה 2681

בעצם ימי המאורעות של תרצ"ו, ישבו גבוה וגבוה מעל גבוה ודנו:

מה לעשות לארץ ותשקוט?

אמר הגבוה:

תן לי רשות להגלות שניים, ומיד תשקוט הארץ מדן ועד באר־שבע.

שאל הגבוה מעל הגבוה:

שניים אלה מי הם?

החזיר לו הגבוה:

השני הוא המופתי…

ביאור: "גבוה וגבוה מעל גבוה" — על-פי קהלת ה, ז ("כי גבוה מעל גבוה שומר"), וכאן: מדרגות ההיררכיה של השלטון הבריטי. ה"מופתי" הוא חאג' אמין אל-חוסייני, מופתי ירושלים והמסית הראשי של מאורעות תרצ"ו (1936). כל העוקץ במה שלא נאמר: הפקיד מציע להגלות שניים ונוקב רק בשם "השני", ומניח לשומע להשלים מי "הראשון" — שהגלייתו תשקיט את הארץ באמת, אלא שאי-אפשר לומר את שמו בקול. הרמז השקוף: הבריטים עצמם.

## בדיחה 2682

באביב תרצ"ו נוסד הראדיו הארצישראלי, ומנהיגי הערבים מיחו בפני השלטונות על הקריינים העברים, שקראו “ארץ־ישראל” ולא קראו “פלשתינה א”י". אותה שעה נשאלה שאלה:

“א”י" מה פירושו?

נענה פיקח אחד ואמר:

שלושה פירושים הם. היהודים מפרשים: “ארץ־ישראל”; הערבים מפרשים: ,ארץ־ישמעאל"; והאנגלים מפרשים: “אנחנו יודעים”.

ביאור: שמה הרשמי של הארץ בפי שלטון המנדט היה "פלשתינה (א"י)" — ראשי התיבות נוספו בסוגריים כפשרה עם היישוב העברי, והערבים מחו גם עליהם, כמו במחאה על קרייני הרדיו הארץ-ישראלי שנוסד באביב 1936. הפיקח דורש את ראשי התיבות לשלושת הצדדים: היהודים קוראים "ארץ-ישראל"; הערבים — "ארץ-ישמעאל" (ישמעאל, אביהם של הערבים במסורת); והאנגלים — "אנחנו יודעים": ההכרעה בידינו, ומה שאנחנו יודעים — איננו מגלים. הסכסוך המשולש כולו מקופל בשתי אותיות.

## בדיחה 2683

במסיבה של עסקנים ציונים קבל מי־שהוא:

האנגלים אינם עומדים בדיבורם: הבטיחו לנו גדולות, ואין הם מקיימים.

נענה אחד מן המסיבה ואמר:

קובלנה של־חינם אתה קובל. כך דרכם של האנגלים, שאין הם עומדים בדיבורם. פעם אחת מלך עליהם מי שביקש לעמוד בדיבורו – ומיד סילקוהו…

(י' קלינוב, “הארץ” מיום 7.5.37).

ביאור: המלך שסולק הוא אדוארד השמיני, שוויתר על כס המלכות הבריטי בסוף 1936 כדי לשאת את וואליס סימפסון, הגרושה האמריקנית שהבטיח לה את ידה — הממסד לא הניח לו גם למלוך וגם לקיים את דברו. על רקע ההבטחות הבריטיות ליישוב שלא קוימו (הצהרת בלפור וגלגוליה) הופך המשיב את הקובלנה לחוק טבע: הפרת הבטחות אינה תקלה אלא דרכם של האנגלים — ראיה לדבר, שהמלך היחיד שביקש לעמוד בדיבורו הודח מיד.

## בדיחה 2684

ההוא שעמד בתפילה. גמר והפסיע פסיעה אחת אחריו.

אמרו לו:

גמרא מפורשת היא: “המתפלל צריך שיפסיע שלוש פסיעות אחריו”[22].

החזיר ההוא:

פאספורט אין לי בכיסי, וחוששני, שמא אכּנס לקאנטון אחר…

[נוסח אחר:

בוועידה האחרונה של המזרחי הוחלטה פה אחד התנגדות גמורה לחלוקת הארץ.

שאלו לראש הוועידה:

מה טעם החלטתם כך?

החזיר הוא:

החלטנו כך מחמת חשש שמא לא יספיק שטח המדינה לשלוש פסיעות שאחרי שמונה־עשרה…

נוסח שלישי:

צייר מציירי ארץ־ישראל צר צורת חותם למדינת־היהודים, שמציעה אנגליה מפיה של הוועדה המלכותית: דוד מלך־ישראל רכוב על סוס, והסוס שתי רגליו עומדות על הקרקע, ושתיים – תלויות לו באוויר.

אמרו לו לצייר:

מה ראית לעשות ככה לסוסו של דויד מלך־ישראל?

החזיר הצייר:

צאו ומידדו שיטחה של מדינת־היהודים מיסודה של אנגליה, אם תמצאו בה מקום לכל ארבע רגליו של הסוס…]

הערות שוליים:
- [22] יומא נג ב.

ביאור: על-פי הגמרא ביומא (נג ע"ב, הערה [22]), המסיים את תפילת שמונה-עשרה נסוג שלוש פסיעות לאחור, כנפרד מלפני מלך. "קאנטון" — מחוז אוטונומי, כבשווייץ. ברקע: תוכנית החלוקה של ועדת פיל (1937), שהקציבה ליהודים מדינה זעירה. שלושת הנוסחים מודדים את המדינה המוצעת בכלים יום-יומיים: המתפלל מסתפק בפסיעה אחת, שמא בשלוש ייצא מגבולות המדינה בלא דרכון; "המזרחי" (התנועה הציונית-דתית) מתנגד לחלוקה שמא לא יספיק השטח לשלוש הפסיעות; והצייר מותיר שתיים מרגלי סוסו של דוד המלך תלויות באוויר — כי על קרקע המדינה אין מקום לארבע.

## בדיחה 2685

במושבה של עולי אשכנז היתה אסיפה כללית ודנו על חלוקת הארץ. הללו שיבחו, והללו גינו. נענה אחד מן האסיפה ואמר:

מה לי מדינה עברית, מה לי מדינה ערבית? המושבה שלנו תהיה לעולם ועד – אשכנזית…

ביאור: "עולי אשכנז" — יהודי גרמניה, ה"יקים", שנודעו בדבקותם בלשונם ובתרבותם הגרמנית גם אחרי שעלו ארצה. העוקץ במשחק על "אשכנז", שמה העברי המסורתי של גרמניה: יבוא מי שיבוא — מדינה עברית או ערבית — המושבה תישאר גרמנית. הוויכוח הלאומי הגדול על תוכנית החלוקה (1937) מתגמד מול הוודאות האחת שאין עליה עוררין: היקים לא ישנו את דרכיהם.

## בדיחה 2686

שביעי לחודש השביעי, שנת השלושים ושבע.

עיני כל ישראל אל צוהר הראדיו ואוזניהם קשובות לשמוע דבר הגזירה שגזרה הוועדה הממלכתית:

“ארץ־ישראל קרעים תהיה; ירושלים ושבע ידות של הארץ כּולה ייקרעו מעל מלכות ישראל; לא יהיו לה למלכות ישראל בלתי אם שלוש ידות בארצה ובמולדתה, ועליה תהיה שומה לפרנס מלכות ישמעאל”…

הישח זקן אחד ראשו, נאנח ואמר:

אף גם זאת? “אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו”. פעם אחת קילקל אברהם אבינו עם הגר שפחתו, והרי אנו חייבים במזונות בניה ובני־בניה עד העולם…

ביאור: "שביעי לחודש השביעי, שנת השלושים ושבע" — 7 ביולי 1937, יום פרסום דו"ח ועדת פיל, שהציע לחלק את הארץ, להותיר ליהודים כשליש בלבד ("שלוש ידות") ואף לחייב את מדינתם בתמיכה כספית במדינה הערבית. הדיווח כולו מנוסח כלשון גזירה מקראית, והזקן עונה לו בפסוק מאיכה (ה, ז): "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו". ה"חטא" שמצא: אברהם "קילקל" — לשון נקייה לחטא שבינו לבינה — עם הגר שפחתו, שילדה לו את ישמעאל, אביהם של הערבים במסורת. ומאז, מסיק הזקן בהומור שחור, מוטלים "מזונות" צאצאיה על עם ישראל עד עולם, כבעל החייב במזונות ילדיו.

## בדיחה 2687

חרדים קנאים ישבו בחבורה וליגלגו על הציונות ועל המחזיקים בה. נכנס רבי יוסף־זכריה שטרן, רבה של שאוול, שמע דבריהם של המלגלגים ואמר:

מעשה ונטרפה ספינה בים. מיד קפצו הנוסעים לתוך הים, תלו עיניהם בשברי קרשים, שצפו על פני המים, ובשארית כוחם שטו אחרי הקרשים והתחילו מקרבים קרש אל קרש לעשותם אסדה ולהציל נפשותיהם מטביעה. אותה שעה עמדו אנשים על החוף, וכשראו מעשיהם של הטובעים ליגלגו עליהם. היה שם בעל נפש אחד, נענה ואמר: “לא דייכם, שאין אתם בוכים, אלא שאתם מלגלגים. כל המלגלג – מופקר”…

ביאור: רבי יוסף-זכריה שטרן, רבה של שאוול שבליטא, היה מגדולי הרבנים בדורו — ודווקא הוא נחלץ להגנת הציונות. במשלו העם היהודי טובע בים הגלות, והציונים הם הטובעים המחברים בקושי קרש אל קרש כדי להינצל; החרדים המלגלגים הם העומדים בטוחים על החוף. "מופקר" — פרוק עול, חסר מצפון: התג שהקנאים נהגו להדביק לציונים החופשיים מוחזר אליהם — מי שמלגלג על טובעים במקום לבכות עליהם, הוא ההפקרות האמיתית.

# כרך ג׳ — משבטי ישראל

## בדיחה 2688

– רוח שטות נכנסה במלך וגזר, שהיהודים והקראים יתווכחו במעמדם ויוכיחו, דתם של מי קודמת. הקראים שלחו את הגדול שבהם; היהודים שלחו את הפחוּת שבהם. שלוחם של הקראים בא לבוש בגדי יום־טוב; שלוחם של היהודים בא לבוש בגדי חול. וכשנכנס שלוחם של היהודים, חלץ נעליו, שם אותן תחת זרועו וניגש יחף אל המלך. כעס המלך וקרא לו: דע, לפני מי אתה עומד! השיב שלוחם של היהודים: אדוני המלך, כבוד זה אנו נותנים גם למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך־ הוא, כמו שנאמר: “של נעליך מעל רגליך”..[1] נחה דעתו של המלך ושאל: ולמה שמת נעליך תחת זרועך? השיב שלוחם של היהודים: אדוני המלך, עשיתי כך משום שפעם אחת אירעה לנו תקלה: כשהלכנו להר־סיני לקבל את התורה, חלצנו נעלינו לכבוד המקום ולכבוד התורה. וכשחזרנו מן ההר, לא מצאנו את הנעליים: הקראים גנבו אותן… קפץ שלוחם של הקראים והפסיקו: שקרן! בעת מתן־תורה לא היו עדיין קראים בעולם. נענה שלוחם של היהודים ואמר: אדוני המלך, הרי הוא עצמו מודה, שדתם של היהודים קדמה לדתם של הקראים…

הערות שוליים:
- [1] שמות ג' ה.

ביאור: הקראים — כת שקמה במאה השמינית לספירה ודוחה את התורה שבעל-פה — התפלמסו דורות עם היהדות הרבנית, וכאן הוויכוח הוא דתו של מי קדומה. שליח היהודים בונה מלכודת בשני שלבים: תחילה הוא מצדיק את יחפנותו בדברי ה' למשה בסנה, "של נעליך מעל רגליך" (שמות ג, ה) — חליצת נעליים כאות כבוד; ואחר-כך הוא טווה בדותה שקופה, שהקראים גנבו את נעלי ישראל במעמד הר סיני. הקראי אינו מתאפק ומזדעק על השקר — הרי בזמן מתן תורה עוד לא היו קראים בעולם! — וזו בדיוק ההודאה שהוויכוח נסב עליה: ישראל עמדו בסיני, והקראים באו רק אחר-כך. היריב הפריך את עצמו, והשליח "הפחות" בבגדי החול ניצח את גדול הקראים בבגדי החג.

## בדיחה 2689

מדרש לצים. “ויתרוצצו הבנים בקירבה: עוברת על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב רץ ומפרכס לצאת; עוברת על פתח עבודה זרה – עשו מפרכס לצאת”.[2] נבהלה רבקה ואמרה: “שמא עתידה, חלילה לילד ליטאי, שהוא מצוי גם בבתי־מדרשות של שם ועבר וגם בבתי־עבודה־זרה”? “ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך”. ומיד נחה דעתה. מכאן אמרו טובים שני גויים מליטאי אחד…

הערות שוליים:
- [2] בראשית כה, כב ־כג ורש"י שם.

ביאור: "מדרש לצים" — פרודיה על מדרש אמיתי: על "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב) דרשו חכמים שכשעברה רבקה על בתי המדרש של שם ועבר פרכס יעקב לצאת, וכשעברה על פתחי עבודה זרה פרכס עשו. הפרודיה מוסיפה חשש שלישי: שמא אין כאן שניים אלא "ליטאי" אחד — שכן לפי הסטריאוטיפ שבפי חסידי פולין, הליטאי הלמדן חשוד תמיד גם בכפירה, ולכן הוא מצוי בשני הבתים גם יחד. בשורת ה' "שני גויים בבטנך" נהפכת לנחמה: מוטב צדיק גמור ורשע גמור נפרדים מאשר ליטאי אחד שהוא שניהם בגוף אחד.

## בדיחה 2690

שאל בנו של יהודי פולני לאביו, אבא מה טעם אנו קוראים לליטאי “ראש־צלב”? השיב לו אביו: שם זה נאה לליטאי. פּצח ראשו ותמצא בו צלב. היסס הבּן ושאל: אבא, שמא לא אמצא? החזיר לו אביו: מה בכך? על כל־פנים תיפּטר מליטאי אחד…

ביאור: "ראש-צלב" הוא הכינוי היידי "צלם-קאָפּ", שבו כינו יהודי פולין את הליטאים: בראשו של הליטאי, החשוד תמיד בכפירה, מסתתר כביכול צלב. תשובת האב היא היגיון של "כך או כך": או שפיצוח הראש יאשר את הכינוי, או שלפחות ייפטר העולם מליטאי אחד — הומור שחור שבו היריבות העדתית יוצאת נשכרת בכל תרחיש.

## בדיחה 2691

ליטאי ופולני רבו זה עם זה. אמר הפולני לליטאי: אתם הליטאים ארורים כּולכם, שכּן התורה אמרה: “ארורה האדמה”, ותרגם אונקלוס:" ליטא ארעא".[3]החזיר לו הליטאי: ואתם הפולנים חשכים כּלכם, שכּך שנינו: “אין פולין לאור הנר”[4]

הערות שוליים:
- [3] בראשית ג' יז.
- [4] שבת יב, א.

ביאור: שני העלבונות בנויים על צליל של מקורות. את "ארורה האדמה" שבקללת אדם הראשון (בראשית ג, יז) תרגם אונקלוס לארמית "ליטא ארעא": "ליטא" פירושה ארורה, אבל נשמעת בדיוק כשם המדינה — ליטא היא הארץ הארורה. הליטאי משיב מדין שבת (שבת יב ע"א, הערה [4]): "אין פולין לאור הנר" — אסור לפלות כינים מן הבגדים לאור הנר בשבת, שמא יטה את הנר; "פולין" (מפלים) נשמעת כפולין, ומכאן — פולין שרויה בחושך, בלא אור נר. כל צד מגייס טקסט קדוש כדי להטיח קללה בארצו של יריבו, והלמדנות משמשת תחמושת לקנטור עדתי.

## בדיחה 2692

מרגלא בפיהם של יהודי פולין: שניים חייבים לברך על הנס: תרנגול, שעבר עליו ערב יום־כיפור ולא נשחט, וליטאי, שעברו עליו רוב שנותיו ולא נשתמד…

ביאור: "מרגלא בפיהם" — אמרה שגורה בפיהם; "נשתמד" — המיר את דתו. בערב יום כיפור נשחטו תרנגולים לרוב למנהג הכפרות, כך שתרנגול ששרד את היום הזה ניצל בנס. ההשוואה היא העלבון: לפי הסטריאוטיפ שבפי יהודי פולין, הליטאי השכלתן הקר קרוב כל-כך לכפירה, שליטאי שהזקין ולא המיר את דתו הוא נס שמברכים עליו — ממש כתרנגול שיצא חי מערב יום כיפור.

## בדיחה 2693

יהודי פולניה מספרים: מעשה בליטאי שנשתמד ונשא גויה עשירה, שיהא בידו ללמוד תורה לשמה…

ביאור: "תורה לשמה" — לימוד מתוך אהבת התורה עצמה, בלי כל תכלית צדדית. יהודי פולין מקצינים כאן את דמות הליטאי, שהלימוד אצלו חזות הכול: הוא מוכן להמיר את דתו ולשאת גויה עשירה שתפרנסו — ובלבד שיתפנה לשקוד על התורה באין מפריע. לוותר על היהדות כדי ללמוד את תורתה: הסטריאוטיפ הליטאי מזוקק עד אבסורד גמור.

## בדיחה 2694

ההוא שסיפּר לפני חבורה של יהודים פולנים: הליטאים נימנו וגמרו וקיבלו עליהם באלה ובשבועה ובחרם חמוּר, שלא יצא איש מהם מליטא ולחוץ. שאל אחד מן החבורה: מה טעם? השיב המספר: כך החליטו, לבל יוודע בעולם, שיש בהם טיפשים. שאל שני מן החבורה: הרי ליטאי בתוכנו? החזיר המספר: חזקה עליו שהתגנב ועבר את הגבול…

ביאור: "נמנו וגמרו… באלה ובשבועה ובחרם חמור" — קיבלו על עצמם איסור מוחלט; "חזקה עליו" — לשון הלכתית: יש להניח לגביו. יופיו של החידוד בהיגיון האטום להפרכה: הליטאי היושב ממש בתוך החבורה אינו סותר את סיפור החרם אלא מאשש אותו — הרי הוא בדיוק אחד הטיפשים שבגללם נגזר, וטיפש שכמותו ודאי התגנב ועבר את הגבול.

## בדיחה 2695

פולני וליטאי רבו זה עם זה, הפולני חירף וגידף, הליטאי נצר את לשונו ולא השיב אלא שתי מלים: " ילד אתה " תמהו הכל על סבלנותו של הליטאי, שהוא שומע את חרפתו ואינו משיב. נענה הוא והסביר: ילד מכה אביו ואמו, ילד אוכל טריפות ומחלל שבתות, ילד ישן במיטה אחת עם הגויה, ילד עושה כל דבר אסור…

ביאור: "נצר את לשונו" — שמר על פיו. העוקץ נשען על דין: קטן פטור מן המצוות ואינו נענש על שום עבֵרה, ולכן "ילד" רשאי כביכול לעשות הכול. כך מתגלות שתי המילים המאופקות כקללה המקיפה מכולן — בכנותו את הפולני "ילד" האשים אותו הליטאי בבת אחת בכל העבֵרות שבעולם, בקור רוח ליטאי אופייני, בעוד יריבו מכלה את כוחו בצעקות.

## בדיחה 2696

פולני רב עם ליטאי. הפולני צעק; הליטאי שתק. יצא הפולני “מכליו” וצווח: ליטאי־חזיר, למה אתה שותק? כּולך טריפה, צלב לך בראשך. החזיר לו הליטאי" ובכן, אל תישק בראשי…

ביאור: "צלב לך בראשך" — על-פי כינוי הגנאי היידי "צלם-קאָפּ" ("ראש-צלב"), שהדביקו יהודי פולין לליטאים החשודים בעיניהם בכפירה. הליטאי, נאמן לסטריאוטיפ הקרירות השכלתנית, אינו נעלב ואינו מכחיש — הוא רק מסיק את המסקנה המעשית: אם צלב בראשי, אסור לך כיהודי לנשק אותי שם. התשובה השלווה בת חמש המילים מנצחת את כל מטר החירופים.

## בדיחה 2697

יהודי מת ועלה לשמים. הלך לבקש שערי־גן־עדן, והתחיל סילון החוזר מצערו. עבר עליו מלאך ונתן לו שלום, והחזיר המת שלום. אמר לו המלאך: מדוע כה פניך עגומים? גילה לו המת סודו. אמר לו המלאך: בוא ואראך מקום המיוחד לכך. הביאוֹ לשולי הרקיע, הראה לו פּינה אחת ואמר לו: זה המקום. עד שהמת התקין עצמו לעשות מעשה, ראה יהודים עומדים בחבורה ומספרים זה עם זה. נתמלא בושה ואמר למלאך: מתבּייש אני. ליגלג עליו המלאך והחזיר לו: אל תתבּייש. הללו גליצאים הם…

ביאור: "סילון החוזר" — לשון הגמרא למי רגליים עצורים: המת נצרך לנקביו ואין לו מקום, ואפילו בשמים הוא מתבייש לעשות זאת לעיני יהודים. "גליצאים" — יהודי גליציה שבקיסרות אוסטריה, מטרה קבועה ללעג בפי יהודי ליטא ורוסיה. נחמת המלאך היא-היא העלבון: מפני גליצאים אין שום צורך להתבייש — ההיררכיה העדתית, מסתבר, נשמרת גם ברקיע.

## בדיחה 2698

מת אחד מגדולי ווארשה. בדקו בפנקסיו ומצאו כתוב: "זה כלל גדול: אדם שבא מגליציה, אין אומרים לו: היכּבד ושב! "מה טעם? “אילו הסכים לשבת, לא היה יוצא משם”…

ביאור: "היכבד ושב" — נוסח הנימוסין המסורתי להזמנת אורח לשבת. "הכלל הגדול" שנמצא בפנקסו של הנכבד הוורשאי הוא עקיצה לבני גליציה, שנחשבו בעיני יהודי פולין הרוסית לאורחים נטפלים שאינם יודעים ללכת: אל תציע לגליצאי כיסא — שאם יסכים לשבת, שוב לא ייצא משם לעולם.

## בדיחה 2699

אמר שמריל: חמישה פגיעתם רעה, ושומר נפשו ירחק מהם: שור שחור בחודש ניסן[5] משוגע בחודש תמוז, ליטאי ב"תשעת הימים"[6]יראי שמים בחודש אלול, ויהודי אונגרי כל ימות השנה.

הערות שוליים:
- [5] “אל תעמוד בפני השור שעולה מן האגם…אמר רבי שמואל:  בשור שחור וביומי ניסן”, פסחים קיב,ב.
- [6] תשעת ימי האבל שבין ראש חודש אב לתשעה־באב.

ביאור: פרודיה על אזהרה תלמודית אמיתית: "אל תעמוד בפני השור… בשור שחור וביומי ניסן" (פסחים קיב ע"ב, הערה [5]) — שור שחור בימי ניסן מסוכן במיוחד. שמריל ממשיך את התבנית ברשימה עונתית של סטריאוטיפים: משוגע מסוכן בחום תמוז; הליטאי — ב"תשעת הימים", ימי האבל שמראש חודש אב עד תשעה באב, שאין אוכלים בהם בשר, והליטאי החמוץ בלאו הכי נעשה בהם בלתי נסבל; יראי השמים — באלול, חודש התשובה והסליחות, שבו אדיקותם בשיאה. וההסלמה נחתמת בעוקץ הבין-עדתי: היהודי ההונגרי מסוכן כל ימות השנה, בלא עונה כלל.

## בדיחה 2700

שאלה שאל יהודי רוסי ליהודי גרמני? כמה ביצים יכול לאכול על לב ריק? השיב הגרמני: ארבע. ליגלג עליו הרוסי ואמר לו: היכי תמצי? כיון שאכלת ביצה ראשונה, שוב אין לבך ריק. נהנה הגרמני מחכמה זו, הלך מיד לגרמני אחר ואמר לו: שאלה יש לי לשאול. כמה ביצים אתה יכול לאכול על ריק לב ריק? השיב הנשאל: שלוש. החמיצו פניו של הראשון, נענה ואמר: חבל, שאמרת שלוש. אילו אמרת ארבע, הייתי יודע להקשות קושיה גדולה…

ביאור: "על לב ריק" — על קיבה ריקה; "היכי תמצי" — בארמית: כיצד ייתכן. חידודו של הרוסי פשוט: על לב ריק אפשר לאכול רק ביצה אחת, שהרי אחריה הלב כבר אינו ריק. הגרמני — היֶקה כבד ההבנה שבסטריאוטיפ — שינן את המספר במקום את ההיגיון: הוא זוכר שעל "ארבע" יש קושיה, ואינו קולט שהיא עובדת על כל תשובה שמעל אחת. כישלונו לחזור על הבדיחה הוא הבדיחה האמיתית — מי שאינו מבין למה צוחקים, נעשה בעצמו מושא הצחוק.

## בדיחה 2701

אמר יהודי פולני ליהודי גרמני מכּרו: היהודים שלכם כּולם טיפשים. נעלב הגרמני ושאל: זה מניין לך? אמר לו הפולני: בוא ואראך. הלכו שניהם יחדיו ונכנסו אצל חנווני גרמני. ביקש הפולני קופסת גפרורים, ונתן לו החנווני הגרמני. סירב הפולני ואמר לו: אני מבקש גפרורים, שגפריתם מצד שני. אמר החנווני הגרמני: גפרורים כאלה אין לי. יצאו הפולני והגרמני ואמר הראשון לשני: הנה אתה רואה, כמה טיפשים הם היהודים שלכם. תמה הגרמני ואמר: למה טיפש הוא בעיניך? שמא באמת אין לו? צחק הפולני והסביר לגרמני, שגם הוא טיפש, לבסוף הבין הגרמני ואמר לפולני: בוא ונלך לחנווני משלכם ותראה, שגם הוא יחזיר אותה תשובה. הסכים הפולני והלכו שניהם יחדיו אצל חנווני פולני. ושוב אותו מעשה: תחילה ביקש הפולני גפרורים, אחר־כך סירב לגפרורים, שנתן לו החנווני, וביקש גפרורים אחרים, שגופריתם מצד שני. אמר לו החנווני הפולני: יש לי גם כאלה, שאתה מבקש, אלא – מחירם כפול…

ביאור: "גפרורים שגופריתם מצד שני" הם בקשת שטות — מוצר שאינו קיים. המבחן מעמיד זה מול זה שני סטריאוטיפים פנים-יהודיים: היהודי הגרמני הישר מודה בפשטות שאין לו, ובעיני הפולני זו "טיפשות" — סוחר אמיתי אינו מחזיר לקוח ריקם; החנווני הפולני הממולח אכן "מוכר" גם את מה שלא ייתכן, ורק גובה מחיר כפול. העוקץ חותך לשני הכיוונים: הכנות הגרמנית מוצגת כתמימות, אבל ה"פיקחות" הפולנית מתגלה כרמאות גמורה. דרויאנוב מציין מקבילה על הקומיקאי הווינאי נסטרוי, שהזמין בבית-קפה ספל קפה שאוזנו מצד שמאל — והמלצר רץ לראש המלצרים להתייעץ כיצד למלא את הבקשה.

הערת דרויאנוב: ארנסט ווארליטץ מספר:
פעם אחת נכנס הקומיקון הווינאי הידוע נסטרוי (Nestroy) לבית־קהווה בווינה, הזמין ספל קהווה ואמר לדייל:
אבל דע לך, שאני איטר יד ימיני, ואיני יכול לשתות אלא מתוך ספל, שאזנו משמאל.
טוב מאוד, אדוני, – השיב הדייל ומיד רץ לראש־הדיילים לשאול עצה מפיו, כיצד לעשות רצונו של המזמין.
בא ראש־הדיילים ואמר לנסטרוי:
מובן, שבבית־הקהווה שלנו יש לנו תמיד גם ספל כזה. אלא שדווקא הבוקר נשבר ... ("Saftige Früchte", סי' 11). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2701, עמ' 184) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2702

יהודי ליטאי ויהודי גרמני נסעו בקרון אחד של הרכבת, וסיפּר הליטאי לגרמני: מעשה ונכנס מורה לכיתה ואמר לתלמידיו: " ילדים, שתי שאלות אשאלכם, ומי שיחזיר תשובה כהלכה על הראשונה פטור מתשובה על השנייה". עשו התלמידים אוזניהם כאפרכסות והקשיבו. אמר להם המורה: “שאלה ראשונה אני שואל: מה מספר הכוכבים בשמים?” קם תלמיד אחד ואמר: “אני יודע: מיליון שלוש מאות וחמישים ושנים אלפים וארבע מאות ועשרים ושישה”. אמר לו המורה: “מניין לך?” החזיר לו התלמיד:“אדוני המורה, זוהי כבר שאלה שנייה, והואיל והחזרתי תשובה כהלכה על הראשונה, אני פטור מתשובה על השנייה”. מצא הסיפור חן בעיני הגרמני ואמר למספר הליטאי: סיפור יפה…ברם הגידה נא שנית, מה מספר הכוכבים… עד עכשיו לא ידעתי..

ביאור: התלמיד שבסיפור המציא מספר סתם — כל הברק בכך שאי-אפשר לשאול אותו "מניין לך", כי זו כבר השאלה השנייה שממנה הוא פטור. היהודי הגרמני, בהתאם לסטריאוטיפ ה"יֶקי" המילולי וכבד-התפיסה, מחמיץ את כל זה ורושם לעצמו את המספר הבדוי כעובדה מדעית שסוף-סוף למד.

## בדיחה 2703

היה מי שאמר: הרוצה, שייהנה בעולם הזה – ידור בבסרביה[7]; הרוצה, שייהנה בעולם הבא – ידור בארץ –ישראל; הרוצה, שלא ייהנה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – ידור ברוסיה…

הערות שוליים:
- [7] בסרביה נשתבחה ביינותיה ובפירותיה.

ביאור: בסרביה (חבל ארץ פורה בין רומניה לאוקראינה) נודעה בקרב היהודים כארץ של שפע זול — יין, פירות ובשר בזיל הזול, כלומר "עולם הזה" גשמי; ארץ-ישראל מזכה בשכר רוחני בעולם הבא. ורוסיה, ארץ הגזירות והרדיפות, אינה נותנת לא את זה ולא את זה — עוני ורדיפות בעולם הזה, ותנאים שאינם מניחים גם חיי תורה ומצוות.

## בדיחה 2704

קטע ממכתבו של יהודי ליטאי, שיצא לגור באמריקה; “…אמריקה למה היא דומה? – למרחץ. מרחץ אין אדם יודע בושה בפני חברו, מרחץ אין בו מזרח, מרחץ אין מזכירים בו שם שמים”…

ביאור: המכתב בנוי כדרשה על שלוש תכונותיו של בית-המרחץ הציבורי: כולם עירומים ואיש אינו מתבייש בחברו; אין בו "מזרח" — הכותל המזרחי של בית-הכנסת, שליד מקום מושבם של הנכבדים, סמל המדרג החברתי בעיירה; ומפני הטינופת אסור להזכיר בו שם שמים. כך מסכם הליטאי את אמריקה בשלוש שורות: ארץ שאבדו בה הבושה, הכבוד והקדושה — הלם המהגר מן העולם הישן, מנוסח בתבנית של דרשה למדנית.

## בדיחה 2705

בימי מלחמת העולם נאספו הרבה פליטים יהודים בבאראנוביץ'[8], ובא לשם שליח של הדז’ואינט מאמריקה לסדר להם עזרה. התנהג השליח בגסות מרובה וקבלו עליו הפליטים לפני הנהלת הדז’וינט החזירה להם ההנהלה: בואו וראו, מה בינינו לביניכם. ארבעים שנה אתם שולחים לנו כל החייטים והסנדלרים שלכם, ואנו שותקים. פעם אחת החזרנו אנחנו לכם חייט אחד, ומיד אתם מרעישים עולמות….

הערות שוליים:
- [8] באראנוביץ' – עיר בפלך מינסק, צומת של  מסילות־ברזל.

ביאור: הג'וינט הוא ארגון הסיוע של יהודי אמריקה, שסייע לפליטי מלחמת העולם הראשונה במזרח אירופה. תשובת ההנהלה עוקצת לשני הצדדים: השליח הגס אינו אלא "חייט" אחד — מאותם המוני מהגרים פשוטים, חייטים וסנדלרים, ששלחה מזרח אירופה לאמריקה במשך ארבעים שנה. אתם שלחתם לנו רבבות כאלה ושתקנו; החזרנו לכם אחד — ואתם מרעישים עולמות.

## בדיחה 2706

תימני עשה כמה שנים באמריקה ושב לארץ־ישראל. נתלווה עמו תימני אחר והיו מחזירים יחדיו על הפתחים בתל־אביב. הגיעו ל"פלטין", ואמר השני לראשון: שמא ראית בית גדול כזה באמריקה? גחך הראשון והחזיר: שטות!…שנה ומחצה הייתי מחזיר שם על הפתחים בבית אחד, ולא הגעתי לסופו…

ביאור: "מחזרים על הפתחים" — מקבצים נדבות מדלת לדלת; "פלטין" — ארמון, בניין מפואר. גוזמת המהגר החוזר מודדת את גורדי-השחקים של אמריקה ביחידת המידה היחידה שהוא מכיר: בניין כה ענקי, שקבצנות מדלת לדלת בתוכו נמשכה שנה וחצי ולא הגיעה לסופה.

## בדיחה 2707

שאלו לתימני: מה שלומך? החזיר התימני: ברוך השם, מקבל צדקה…

ביאור: ה"ברוך השם" של אדיקות תמימה מולבש כאן על שפל המדרגה: התימני מודה לאל על כך שהוא חי מנדבות — העוני עצמו נעשה אצלו חסד שמים שראוי לברך עליו.

## בדיחה 2708

שיחה בין אשכנזי לתימני נוטע טבּק בגליל העליון: אשכנזי: מפני מה נגזרה שריפה על צמח זה? תימני מקרא שכתוב הוא: “ותשלך את הילד תחת אחד השיחים” [9] ואין שיח אלא טבק, ובשביל שהסתיר על אותו רשע נגזרה עליו שריפה. אשכנזי: ומפני מה מחבבים אותו הבריות? תימני: מפני שיש בו מריחו של יצר־הרע…

הערות שוליים:
- [9] בראשית כא, טו.

ביאור: התימני עונה בדרשה מהתלת בסגנון מדרש אמיתי. הפסוק — מבראשית כא, טו: הגר, שגורשה למדבר עם בנה ישמעאל, השליכה את הילד הגווע בצמא "תחת אחד השיחִם". הדרשן נוקט את הנוסחה המדרשית הקלאסית "אין שיח אלא…" וקובע: אותו שיח היה טבק; ומפני שהסתיר את ישמעאל — "אותו רשע", כדימויו במדרש — נגזרה עליו שריפה לדורות, והוא נשרף בכל מקטרת וסיגריה. ומדוע בכל זאת מחבבים אותו הבריות? כי מה שמריח מיצר-הרע הוא דווקא המושך — הנאה אסורה קוסמת מעצם איסורה. עונש וקסם כאחד "מוכחים" מן הפסוק, בכל הרצינות המלומדת של דרשה של ממש.

## בדיחה 2709

כשנטרפה דעתו של אוטו מלך בּווריה, הוסיפו כל הקהילות ב"הנותן תשועה" פסוק מיוחד לרפואתו. פיורדה סירבה לשנות מן הנוסח המקובל ולא הוסיפה. אמרו עליה: כדין עשתה פיורדה: בקהילה זו אין הטירוף בכלל מחלה…

ביאור: "הנותן תשועה" היא התפילה לשלום המלכות הנאמרת בבתי-הכנסת בשבת; אוטו מלך בוואריה (מלך 1886–1913) היה חולה נפש של ממש, שדודו משל במקומו כעוצר — ולכן הוסיפו הקהילות לתפילה בקשה מיוחדת לרפואתו. פיורדה (פירת) שבבוואריה שימשה בפולקלור היהודי-גרמני מטרה לבדיחות של "עיר שוטים", מעין חלם מקומית. מכאן ה"הצדקה" הארסית לסירובה: קהילה שכל בניה מטורפים אינה יכולה לראות בטירוף מחלה הזקוקה לתפילה — אצלם זה מצב הבריאות הרגיל.

## בדיחה 2710

כלל אמרו בשידוכים: הרוצה שלא ייפגם כתב־יוחסין שלו, אל יתחתן בשום אדם מסבּיז'…[10]שכל י/שראל הדרים בעיר הזאת או שאתם משומדים או שהם אפיקורסים. ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בא לסבּיז' דרשן מפורסם ודרש ברבים, שבעקבות המשיח יהיה שמד גדול. למחר נתכנסו כל היהודים שבעיר לבית־המדרש הגדול וקיבּלו עליהם בּאלה ובשבועה, שישתמדו כולם בשביל לקרב את הקץ. לא היו ימים מועטים ונתפרדה החבילה: כל מי שנגעה יראת אלה ושבועה בלבו, קיים מה שקיבּל ונשתמד, וכל מי שהוא אפיקורס גמור עד כדי כך, שאפילו אלה ושבועה משחק הן לו, לא קיים מה שקיבּל ונשאר ישראל…

הערות שוליים:
- [10] סביז' – עיירה ברוסיה על גבול לטבייה.

ביאור: "כתב-יוחסין" — ייחוס משפחתי נקי, נכס מרכזי בשוק השידוכים; "משומד" — יהודי שהמיר את דתו; "אפיקורוס" — כופר. הדרשן נסמך על אמונה עתיקה שב"עקבות המשיח", ערב הגאולה, תבוא שעת שמד וכפירה גדולה — ובני העיר, בהיגיון הפוך, נשבעו להשתמד כולם כדי לייצר את הסימן ולזרז את הקץ. מכאן המלכודת הלוגית המושלמת: מי שירא-שמים באמת כיבד את שבועתו — והמיר את דתו; מי שהפר אותה הוכיח שהשבועה משחק בעיניו — כלומר אפיקורוס גמור. כך יצאו כל בני העיר פסולים בהכרח, מהדרך הזו או מזו, והכלל השידוכי "אל תתחתן בסביז'" קיבל הוכחה למדנית חותכת.

הערת דרויאנוב: בקובץ של נ' פרילוצקי וש' להמן, "יידישע שפריכווערטער וכו' און צונעמענישען וועגן לענדער, געגענדן, שטעט און שטעטלעך" (ווארשה 1912) נימנו שב ע ערים של משומדים וסביז' אין בהן. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2710, עמ' 186) · נסרק מן הספר המודפס)

# כרך ג׳ — מגיבורי ישראל

## בדיחה 2711

בחורים נטפלו לכלב לץ ואמרו לו:

רבי כלב, משום שזקן ובעל-מקרא אתה, שמא תפרש לנו מקרא תמוה שבשיר-השירים? “הנה מיטתו של שלמה שישים גיבורים סביב לה”[1]. כולי האי למה? וכי לא די בפחות משישים?

החזיר להם כּלב:

בּני, שפילו לסופו של קרא: כּולם – מגיבורי-ישראל"…

הערות שוליים:
- [1] שיר-השירים, ג, ז.

ביאור: "בעל-מקרא" — בקי בתנ"ך; "כולי האי למה" — ארמית: כל-כך הרבה בשביל מה?; "שפילו לסופו של קרא" — הביטו בסוף הפסוק. הפסוק משיר-השירים ג, ז (הערה [1]) מתאר את משמר הכבוד של המלך: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ — מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל". תשובת הלץ הופכת את סוף הפסוק מתואר-כבוד לנימוק: דווקא משום שהם גיבורי *ישראל* צריך שישים מהם — שהרי "גבורה" יהודית, על-פי הלעג העצמי ששורה על כל הפרק, שווה כל-כך מעט, ששישים ממנה עושים בקושי מלאכת שומר אחד.

## בדיחה 2712

“מי שיש לו שבר, הרי זה מום קבוע, ופסול לעבודת הצבא”, – דין מפורש הוא בסימן השישים ושישה מדיני עבודת הצבא של רוסיה הקיסרית. ומכאן אמרו:

מתנה טובה ניתנה לישראל ושבר שמו, ועליו הכתוב אומר: כל הנפש הבאה ליעקב – שישים ושש"[2]…

הערות שוליים:
- [2] בראשית, מו, כו.

ביאור: "שבר" הוא בקע (הרניה) — המום שסעיף 66 בתקנות הגיוס של רוסיה הצארית קבע כפוטר משירות, ולכן היה מושא כיסופים לצעירים יהודים שהגיוס לצבא הצאר היה אימת חייהם. החידוד פרודי כפול: "מתנה טובה ניתנה לישראל ושבר שמו" מחקה את מאמר הגמרא בשבת י ע"ב — "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" (במקום השבת הקדושה — בקע); וכאסמכתא "מקראית" נדרש הפסוק המונה את יורדי מצרים, "כל הנפש הבאה ליעקב… שישים ושש" (בראשית מו, כו — הערה [2]): כל נפש מבית יעקב "באה" אל סעיף שישים ושש, סעיף הבקע המציל.

## בדיחה 2713

אף זו אמרו:

כמה מעלות טובות לשבר: תכשיט הוא, נוי הוא ויקר הוא מזהב. תכשיט, שיוצאים בו בשבת; נוי, שמכניסים אותו לסוכה; ויקר מזהב שזהב בחינתו חמישים ושישה, ואילו שבר בחינתו – שישים ושישה…

ביאור: המשך שירת ההלל לבקע הפוטר מצבא הצאר (ראו הבדיחה הקודמת), בתבנית דרשנית של מניין מעלות. "תכשיט שיוצאים בו בשבת" — על-פי דיני שבת מותר לצאת לרשות הרבים בתכשיט הלבוש על הגוף, והבקע הרי צמוד לבעליו; "נוי שמכניסים אותו לסוכה" — כקישוטי הסוכה, שגם הוא נכנס עם בעליו; ו"יקר מזהב" — משחק על חותמת הבחינה (הפּרוֹבּה) שהוטבעה בזהב ברוסיה: תקן הזהב הרגיל נחתם במספר 56, ואילו ה"שבר" נבחן בסעיף 66 של תקנות הגיוס — עשר מעלות מעל הזהב.

## בדיחה 2714

הגיע פירקו של בחור לעבודת הצבא ועשה עצמו מטורף. בדקוהו הרופאים ואמרו:

ספק מטורף, ספק שפוי. ילך לעזאזל! נמצא במקומו ודאי שפוי. ופטרוהו.

אמר לו הרב של העיירה:

הגיע גם פירקו של בני לעבודת הצבא. רצונך, שתלמדו להיות מטורף. ואשלם לך שכר-לימוד חמישה רובלים.

הסכים הבחור ולימד לבן-הרב טירוף, – ולא הצליח: הלה לוּקח לצבא. אמר לו הרב:

עשית מלאכתך רמייה."

החזיר לו הבחור:

חס ושלום, שאעשה מלאכתי-רמייה. אלא מה? אין אדם עושה עצמו מטורף, אלא אם כן הוא קצת מטורף באמת…

ביאור: "הגיע פרקו" — הגיע לגיל הגיוס; "מלאכתך רמייה" — עשית את עבודתך ברמאות, על-פי "ארור עֹשה מלאכת ה' רמיה" (ירמיהו מח, י). ההתגוננות של הבחור היא חרב פיפיות אלגנטית: איני רמאי — פשוט אי-אפשר להעמיד פני מטורף בלי גרעין של טירוף אמיתי. כך הוא מסביר את כישלון בן-הרב כמחמאה (שפוי מדי), ואת הצלחתו שלו — כהודאה עצמית מחויכת.

## בדיחה 2715

בן יחיד היה לה לאלמנה ענייה, ולקחוהו לעבודת הצבא במלחמת רוסיה ותורכיה. נפלה האם על צווארו ובכתה:

עין יחידה אתה לי, ואף אותה נוטלים הימני. לית דין ולית דיין… שבועה אני מטילה עליך, בני, שתחוס עלי ותשמור נפשך במלחמה. אמר לה הבן:

אמא, שמא תלמדיני כיצד?

החזירה האם:

כיצד? הרגת תורכי – דייך, שב והינפש.

אמר לה הבן:

ועד שאשב ואפוש יבוא עלי תורכי שני ויהרוג אותי.

רחפו עצמותיה של האלמנה ואמרה:

בני ובר-בטני, מה טענה יש לו, חלילה, עליך?

ביאור: "לית דין ולית דיין" — ארמית: אין דין ואין דיין, זעקה על עולם הפקר; הרקע — מלחמת רוסיה–תורכיה (1877–1878). האם, שעולם המלחמה זר לה לחלוטין, תופסת אותה כסכסוך אישי: תהרוג תורכי אחד — יצאת ידי חובה, שב ונוח; וכששומעת שתורכי עלול להרוג את בנה, היא נחרדת מן העוול — איזו טענה, כלומר תרעומת אישית, יכולה להיות לו על בחור שלא עשה לו דבר? התמימות קורעת הלב הזו היא גם האמת הפשוטה של הבדיחה: לתורכי באמת אין שום טענה עליו — וזו בדיוק האיוולת של המלחמה.

## בדיחה 2716

היה גיוס למלחמה וראו לזקן בן-שבעים, שהוא מבקש מקום מוצנע להיטמן.

אמרו לו:

זקן כמותך למה אתה מיטמן?

שמועה שמעתי, שהם זקוקים גם לגנרלים…

ביאור: הפחד מן הצבא כה מושרש, שהזקן מפעיל עליו היגיון משלו: כחייל פשוט הוא כבר פטור מחמת גילו, אבל לגנרלים לוקחים דווקא זקנים — אז מוטב להתחבא. ומתחת לשטות מבצבצת עקיצה: מהצבא בורחים בכל גיל ובכל דרגה, ואפילו כבוד הגנרלות אינו שווה את הסיכון.

## בדיחה 2717

טירונים עמדו בשורה. ניגש אופיצר לטירון יהודי, ראשון בשורה, ושאל:

אברמוביץ', מה צורך יש לו לחייל ברובה?

השיב הנשאל:

מה צורך יש לו לחייל ברובה? כדי לירות, רחמנא יצילנו…

ביאור: "אופיצר" — קצין; "רחמנא יצילנו" — ארמית: שהרחמן (האל) יציל אותנו, קריאת חרדה שגורה. הטירון עונה נכון — הרובה נועד לירות — אבל אינו מסוגל לומר זאת בלי להצמיד מיד את קריאת האימה המסורתית, כאילו עצם הירי הוא אסון שיש להתפלל להינצל ממנו. החייל היהודי בעל-כורחו, כולו בארבע מילים.

## בדיחה 2718

בהשכמת הבוקר ישבו טירונים בקסרקטין ולמדו הילכות מלחמה מפי אונטראופיצר. שאל האונטר:

מי מכם יודע, מה טיבו של תותח?

קם טירון יהודי ואמר:

אני יודע: לוקחים חלל, מקיפים אותו ברזל, מניחים לתוכו כדורים – ויורים…

ביאור: "קסרקטין" — מגורי החיילים במחנה; "אונטראופיצר" — מפקד זוטר, סמל. הגדרת התותח של הטירון מתחילה מהריק: לוקחים חלל — חור — ועוטפים אותו בברזל. זו תשובה נכונה בעצם (קנה התותח באמת חלול), אבל הפוכה בסדר ההיגיון שלה, כאילו החור הוא חומר הגלם והברזל רק תוספת — ראש של פלפול למדני, המגדיר דבר על-פי האַין שבו, מיושם על ארטילריה.

## בדיחה 2719

פלדפבּל לימד לשורה של טירונים הלכות עמידה ופסיעה: כל-זמן שאני שותק, חייבים אתם כּולכם לעמוד בשורה עמידה ישרה. וכשאני מונה ואומר: “אחת, שתיים, שלוש” – מיד אתם נושאים כּולכם בבת-אחת את רגלכם השמאלית ופוסעים. זיכרו, כשאני מסיים ואומר: “שלוש”. הבינותם?

כדבריך! – ענתה השורה ואמרה פה אחד.

ובכן, – אמר הפלדפבל, – אני מונה: אחת, שתיים…

עד שה"שתיים" בפיו של הפלדפבל נשא טירון יהודי את רגלו השמאלית ופסע.

צעק הפלדפבל:

ראש-חמור! רק “שתיים” מניתי.

גחך הטירון היהודי, רמז כלפי השורה ואמר:

הדיוטות אלו אינם מבינים כלום. אני יודע מראש, שאתה עתיד למנות גם “שלוש”…

ביאור: "פלדפבל" — סמל ראשון בצבאות גרמניה ורוסיה; "הדיוטות" — בורים, אנשים פשוטים. הטירון היהודי אינו מסוגל סתם לציית: הוא מקדים את הפקודה כי "ידע מראש" שה"שלוש" תבוא — ועוד מתנשא על חבריו הממתינים כעל טיפשים. הפיקחות המתחכמת, שכל כולה החמצת העיקר (הצעידה יחד היא-היא המטרה), מתנגשת חזיתית במשמעת העיוורת של המסדר.

## בדיחה 2720

העמידו חייל יהודי לשמור על תותח, וכשהגיעה שעת חילוף-משמרות נמצא התותח בלי שמירה והחייל ישן בקסרקטין. טפח לו הממונה טפיחה יפה עד כדי שצללו שיניו של הישן וקרא: חמור! למה הינחת מקומך שלא ברשות?

התנער החייל, קם כהלכה לפני הממונה והחזיר:

כבוד מעלתך, לחינם אתה כועס. ניסיתי להזיז את התותח ממקומו ומצאתי, שאין זה לפי כוחו של אדם אחד. נמלכתי בדעתי ואמרתי: הואיל וכך, מה לי לשמור עליו? ממה נפשך: יבוא אדם אחד לגנוב אותו – לא יוכל להסיעו; יבואו רבים לגנוב אותו – מה כוחי, כּוח יחיד, בפני רבים?…°

ביאור: "ממה נפשך" — נוסחת טיעון תלמודית: כך או כך, מכל צד שתבחן — המסקנה אחת. החייל מפרק את חובת השמירה בפלפול בית-מדרשי מושלם: גנב יחיד לא יצליח להזיז את התותח, וכנגד רבים ממילא אין כוחו של שומר יחיד עומד — ובכן, לשם מה לשמור? ההיגיון הלמדני, שנועד לברר סוגיות, משמש כאן להצדקת שינה במשמרת. דרויאנוב מציין שבשינויים מעטים מסופרת בדיחה דומה גם בהומור הצועני, על זקיף שנטש את עמדתו בנימוק דומה.

הערת דרויאנוב: בשינויים מעטים מספרת כך גם בדיחה של צוענים (קרויס, "ציגיינער־הומאר", עמ' 182; ועי' גם מרקנס, "וואס זיך דאס פאלק ערצאהלט", ג' סי' 129, וקלר "שוואבען" עמ' 289).
חייל צועני עמד בפעם הראשונה על המשמר. כמצווה עליו קרא לכל עובר ושב: "עמוד! מי כאן?" – ואיש־איש החזיר לו תשובה, כנהוג: "ידיד טוב !".
נמלך הצועני והניח את מקומו, הלך אל מפקדו ואמר לו: "הואיל וכל אלה אשר קראתי להם, אמרו בפירוש, שידידים טובים הם, ואיש מהם לא אמר, כי שונא הוא לנו, מה צורך יש בדבר, כי אעמוד על משמרתי?" (קרויס, שם עמ' 181). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2720, עמ' 193) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2721

קפּרל עמד על המשמר בלילה. ראה, ששינה חוטפתו ואין בכוחו לנצחה, קרא לחייל יהודי ואמר לו:

עמוד פה, וכשתראה הליטננט בא, תעירני מיד.

אמר והתפרקד בּפינה. לא נח לבו בו, וכמה פעמים קפץ מתוך תנומה ושאל:

הליטננט בא?

החזיר היהודי מדי פעם בפעם:

לא, לא בא.

לסוף בא הליטננט. לחש לו היהודי:

חוששני, כבוד מעלתך, שתקבל מאת הקפּרל שכרך משלם. כמה פעמים כבר שאל עליך…

ביאור: "קפרל" — רב-טוראי; "ליטננט" — לוטננט, קצין הממונה עליו. החייל מקיים את המשימה כלשונה — הוא אכן מדווח בבוא הליטננט — אבל הופך אותה על ראשה: במקום להעיר את הקפרל, הוא "מזהיר" את הקצין הבכיר שהקפרל שאל עליו שוב ושוב ושצפוי לו "שכרו משלם", כאילו הנרדם במשמרת הוא הממונה הזועם. היפוך הדרגות המנומנם מסגיר, כמובן, בדיוק את מה שהקפרל ביקש להסתיר.

## בדיחה 2722

עם חלוקת המשמרות בחצר הקסרקטין העמידו חייל יהודי על המשמר במקום סמוך לבתי-הכיסא. עבר עליו אופיצר, ולא זע היהודי ולא חלק לו את הכבוד הראוי לו. רגז האופיצר:

יהודי, למה אין אתה חולק לי כבוד?

תמה היהודי ושאל:

אף כאן, במקום הזה?…

ביאור: "קסרקטין" — מחנה הצבא; "בתי-כיסא" — בתי שימוש; "לחלוק כבוד" — להצדיע. תמיהת החייל שאולה מדיני קדושה: בבית-הכסא ובסביבתו אסור לומר דברים שבקדושה או לנהוג מנהג כבוד. את הכלל הזה הוא מחיל בתמימות מבוימת על כבוד הקצין — וברמז עוקצני: כבודך שייך לסוג הדברים שמקום הטינופת פוסל.

## בדיחה 2723

אופיצר לימד לטירונים אמנות הרכיבה. הרכיבו טירון יהודי על הסוס והדהירו אותו. זיזה אחרי זיזה נשמט הטירון מאמצע גבו של הסוס לאחוריו, ולסוף הגיע עד לבין-הפרשות. תקפה אותו אימה גדולה וצווח:

כבוד מעלתך, מהר והבא סוס אחר, הלה נסתיים…

ביאור: "זיזה" — טלטלה, ניתור של הדהרה; "בין-הפרשות" — אחוריו של הסוס, מושב הזנב. הטירון, שמימיו לא ישב על סוס, מחליק בכל ניתור עוד קצת לאחור — וכשהוא מגיע לקצה הוא מסיק לא שהוא נופל, אלא שהסוס פשוט נגמר, כמו סחורה שאזלה, ויש לבקש חדש.

## בדיחה 2724

אופיצר נתקל בפרש יהודי בשוק. נסתכל בו וראה, שאין לו דרבן אלא ברגל אחת. גער בו:

גולם! היכן דרבנך השני?

נענה היהודי ואמר:

אתכבד להודיע לכבוד מעלתך: אני די לי באחד.

רגז האופיצר:

מה פירוש אתה די לך באחד?

החזיר היהודי:

אתכבד להודיע לכבוד מעלתך, כמה פעמים בדקתי ומצאתי: כיוון שאני מדרבּן סוסי מימינו, מיד רץ מאליו גם שמאלו…°

ביאור: "דרבן" — הזיז שבעקב מגף הרוכב לזירוז הסוס; "גולם" — טיפש, גוש בלי צורה. הפרש עונה לגערה בנימוס צבאי מנופח ("אתכבד להודיע לכבוד מעלתך") ובממצא "מדעי" שבדק פעמים רבות: הסוס אחד הוא — דוקרים אותו מימין, ורץ מאליו גם שמאלו. היגיון מדויק לחלוטין, שמניצחונו המשתמע — שהדרבן השני מיותר לכל פרש באשר הוא — הצבא כולו יוצא גולם.

הערת דרויאנוב: בבל מספר:
גראף יצא לצוד צייד ונתלווה גם רופאו עמו. ראה הגראף, שאין דרבנות לרופא, ואמר לו: "דוקטור, דרבנותיך היכן הם?" – נסתכל הרופא במגסיים שברגליו והחזיר: "אדוני הגראף, סבור הייתי, שמשרתי הצמיד אותם למגסי" (וסלסקי, "בבל" ג', סי' 24, עמ' 15). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2724, עמ' 194) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2725

ההוא שראה אופיצר נופל מסוסו ומטיח בקרקע. אמר לו לאופיצר:

אותי לא היה קורה דבר זה.

תמה הלה ואמר לו:

יהודי, שמא אתה מומחה כל-כך לרכיבה?

החזיר לו היהודי:

חלילה, אלא שלא הייתי עולה על הסוס מלכתחילה…

ביאור: מה שנשמע כהתפארות של רוכב מומחה מתגלה כהיפוכה הגמור: הדרך הבטוחה שלא ליפול מסוס היא לא לעלות עליו. תמצית החכמה האנטי-גיבורית של הפרק — לא שליטה בסכנה אלא התרחקות ממנה מלכתחילה.

## בדיחה 2726

אופיצר נכנס לקסרקטין וביקש לדעת, אם הטירונים קלטו דיים את התורה שבעל-פה, שמלמדים אותם דבר יום ביומו. עמד וקרא:

כוהן, למה חייב החייל לסכּן נפשו לשמה של המולדת?

החזיר כוהן:

כבוד מעלתך, גם אני שואל שאלה זו…

ביאור: „אופיצר‟ — קצין (מרוסית); „קסרקטין‟ — מבנה המגורים של החיילים. „תורה שבעל-פה‟ היא כאן כינוי אירוני להסברה הפטריוטית שמשננים לטירונים יום-יום. הקצין מצפה לתשובה המדוקלמת, וכוהן מחזיר לו את שאלת-המבחן כשאלה כנה: גם הוא עצמו עדיין לא הבין למה עליו למות בשביל המולדת.

## בדיחה 2727

האופיצר, הממונה על למד הטירונים, היה מרוגז מאוד: משדה-המלחמה באו בשורות רעות; החזית מתקרבת והולכת, כי גבר אוייב.

יצא לחצר הקסרקטין ונזדמן לו טירון יהודי, שחסר לו כפתור מחולצתו, בטש ברגלו מחמת כעס וצעק:

הכפתור היכן?

החזיר לו הטירון היהודי:

כבוד מעלתך, דאגות אחרות אין לך?…

ביאור: „קסרקטין‟ — מחנה הצבא; „בטש ברגלו‟ — רקע ברגלו בכעס. בעוד החזית קורסת פורק הקצין את זעמו על כפתור חסר, והטירון — בנימוס גמור של „כבוד מעלתך‟ — מעמיד לו את סדר העדיפויות על מקומו.

## בדיחה 2728

נשלחה גונדה של חיילים יהודים לתור את הדרך לפני המחנה. לאחר שעה שבה והודיעה:

ארטילריה תוכל לעבור, פרשים יוכלו אף הם לעבור, חיל-רגלים לא יוכל לעבור. תמה המפקד:

מאי-שנא אלו ומאי-שנא אלו?

החזיר ראש הגונדה:

כלב שחור מתהלך שם…גדול כעגל…°

ביאור: „גונדה‟ — יחידה צבאית קטנה; „לתור את הדרך‟ — לסייר בה; „מאי-שנא אלו ומאי-שנא אלו‟ — ארמית מלשון בית-המדרש: במה שונים אלה מאלה. הדוח נשמע מקצועי להפליא — עבירוּת מפורטת לפי חילות — עד שמתברר המכשול: התותחנים חוסים מאחורי תותחיהם והפרשים רכובים גבוה, ורק חיל-הרגלים, ההולך על הקרקע, חשוף לכלב. פחד הסיירים מולבש בז׳רגון טקטי. דרויאנוב מציין מקבילה בבדיחה אוקראינית על צבא של יהודים שיצא למלחמה, ומשקפץ עליו כלב אחד ונבח — נפוץ כולו.

הערת דרויאנוב: בדיחה אוקראינית מספרת:
היה היה יהודי רב־עושר וקראו לו "יוסקה החכם הגדול". נמלך מלך יהודים, למען יצאו במלחמותיו של המלך, וראש נתן להם – את איבן, המומחה לעבודת המלך. תחילה הוליך איבן את חייליו היהודים דרך היער, ולא הצליחה דרכם. אמר לו יוסקה החכם הגדול: "ברור לנו דרך אחרת". הסכים איבן והוליך את חייליו בערבה. הגיעו עד לתחומו של כפר, ושם כמה טחנות מים. עמד יוסקה החכם הגדול וקרא: "הוי, טחנים, איספו את הכלבים לתוך הרפתים, כי על־כן צבא היהודים הולך !" – נשמעו לו הטחנים ואספו את הכלבים לתוך הרפתים. כלב אחד קפץ לתוך המחנה, ומיד נבהל מחנה היהודים וקפץ לתוך המים. הללו תפסו בראש הבלם וניצלו, והללו לא תפסו בראש הבלם וירדו לקרקע הנהר (סומצוב, "Разысканія", עמ' 19).

חייל שוואבי ראה מחנה גדול בא מכאן, ומחנה גדול אחר בא מכאן. תמה ושאל: "אלה מי הם ואלה מי הם ?" – אמרו לו: "הללו צבאותינו הם, והללו – צבאותיו של האויב הם, ומחר תטוש המלחמה". אמר השוואבי: "אני איני רוצה להילחם". – אמרו לו: "אל תפצה פיך, שוטה. אתה חייב ומוכרח להילחם". החזיר השוואבי: "אני אין לי שום טינה בלבי. יצא נא אלי האיש, הבא עלי להלחם בי, ומיד אשלים עמו בלי כל מצה ומריבה" (קלר, "שוואבען", עמ' 181). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2728, עמ' 195) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2729

נשלחה גונדה של חיילים יהודים לכבוש כפר. לאחר שעה מועטת שבו כולם. יצא אליהם המפקד ושאל:

למה שבתם?

החזיר ראש הגונדה:

אדוני המפקד, שם יער עבות, וממנו סכנה צפויה. ילכו נא שני ג’נדרמים עמנו; אין אנו אלא בשר ודם…

ביאור: „גונדה‟ — יחידה צבאית קטנה; „ג׳נדרמים‟ — שוטרים. חיילים חמושים שנשלחו לכבוש כפר שבים על עקבותיהם למראה יער חשוד ומבקשים ליווי משטרתי; ההצטדקות „אין אנו אלא בשר ודם‟ מפרקת את כל מקצוע החייל, שכל עניינו ללכת אל הסכנה.

## בדיחה 2730

אופיצר הכין את חייליו לקראת הקרב של מחר:

חזקו ידיכם ואמצו לבבכם! הרגע הגדול בא. מחר ייראה איש-איש מכם את פני אויבו, הבא עליו להורגו…

נענה חייל יהודי מתוך השורה ואמר:

יגדל נא חסדך, כבוד מעלתך, ותאמר לי, מי האיש, שיבוא עלי להורגני. שמא אשלים עמו בּן לילה…

ביאור: „חזקו ואמצו‟ — לשון נאומי המלחמה שבמקרא; „בן לילה‟ — בתוך לילה אחד. לנאום ההקרבה הגדול משיב החייל בהצעה מעשית: אם רק יגידו לו מי האויב האישי שלו, יסגור אתו את העניין בפשרה עוד הלילה — כאילו המלחמה כולה אינה אלא סכסוך בין שני בעלי-דין, שחבל למות עליו כשאפשר להתפשר.

## בדיחה 2731

מפקדה של גונדה ביקש לנסות את החיילים ערב קרב, אם אמיץ לבם דיים. סידר את הגונדה במקום המזומן לכך, ופתאום ניתכו יריות מאחוריה. מיד קפצו כל החיילים וברחו. חייל אחד יהודי נשאר עומד במקומו ולא ברח. טפח לו המפקד בשכמו ואמר לו:

מה מתנה אתה מבקש לקבל מאתי בשכר אומץ-לבך?

החזיר היהודי:

כבוד מעלתך, רוצה הייתי לקבל – מכנסיים אחרים…

ביאור: בקשת הפרס מסגירה את האמת: הוא לא נשאר לעמוד מרוב אומץ אלא קפא מרוב פחד — ומה שקרה בינתיים למכנסיו מסביר למה דווקא זו המתנה שהוא זקוק לה.

## בדיחה 2732

שלחו חייל יהודי לחזית. ירד לחפירה ושאל ליושבים בה: חברים, היכן כאן השבי?…

ביאור: הוא שואל על השבי כמו על אשנב שירות — עוד תחנה בחפירה שאפשר לגשת אליה — כי מבחינתו זו כל תכלית הירידה לחזית: להיכנע מהר ובבטחה.

## בדיחה 2733

חיילים גרמנים הקיפו גונדה רוסית ושבו את כולה. בדק האופיצר הגרמני את השבויים אחד-אחד, ומצא גם שבוי יהודי. אמר לו האופיצר:

אתה פטור; הרשות בידך לשוב למקומך.

החזיר לו היהודי:

דינא דמלכותא דינא: נשביתי – שביי שבי…

ביאור: „דינא דמלכותא דינא‟ — ארמית: דין המלכות דין; כלל תלמודי שטבע האמורא שמואל, ולפיו חוקי השלטון מחייבים את היהודי כדין תורה. הקצין מציע לשבוי שחרור — כלומר חזרה אל הצבא הרוסי ואל החזית — והיהודי דוחה את הטובה בנימוק הלכתי מהודר: נשבה כדין, והשבי שריר וקיים. הכלל שנועד לחייב ציות לשלטון מגויס כאן דווקא כדי להישאר בשבי הגרמני — המקום הבטוח היחיד במלחמה.

## בדיחה 2734

חייל יהודי נשלח לחזית. ירד לתוך החפירות, ורימון פקע לעיניו. לבש כעס גדול וצווח:

הפקרות! עיניים להם ולא יראו, שבני-אדם מתהלכים כאן…

ביאור: „הפקרות‟ — חוסר אחריות משווע; „עיניים להם ולא יראו‟ — מלעג המזמור לאלילים (תהלים קטו, ה). החייל מגיב על רימון מתפוצץ כאזרח שכמעט דרסו אותו ברחוב: הוא נוזף באויב על חוסר זהירות, בלי לתפוס שלפגוע בבני-אדם — זו בדיוק הכוונה.

## בדיחה 2735

נרעש ונפחד פרץ חייל יהודי לתוך החפירה של פלוגתו ושאל:

חברים, מה ציבעו של דם, אדום או צהוב?

צחקו תושבי החפירה:

טומטום, אי אתה יודע, שאדום הוא הדם?

אורו פניו של השומר ואמר:

ברוך השם! נבהלתי וחשבתי, שפגע בי הכדור…

ביאור: ההקלה שבסוף מסגירה את השאלה: הכתם הצהוב שמצא על עצמו אינו דם — כלומר לא הכדור פגע בו, אלא הפחד עשה בו את שלו במכנסיים. ומכאן ה„ברוך השם‟.

## בדיחה 2736

שני חברים חיילים ישבו בחפירה אחת ודנו:

כיצד להיפטר ממקום-סכנה זה?

אחד אמר:

בוא ונלך אל הרופא ונתחלה, שמא ישלחנו לבית-החולים?

השני היסס:

לא יאמין לנו, ויטיל עלינו עונש.

קם הראשון והלך יחידי לרופא, והלה שלח אותו לבית-החולים. למחר בא מי-שהוא לבקר את “החולה” ושאל לו על חברו. החזיר “החולה”:

אין כמותו פחדן. אפילו פחד הרופא עליו – והרי הוא יושב בחפירה…

ביאור: „נתחלה‟ — נעמיד פני חולים. המתחזה שהצליח להשתמט מציג את חברו שנשאר בחפירה כפחדן הגדול: מפחד הרופא הוא מוכן לשבת מול אש האויב. בסולם הפחדים המהופך הזה, נזיפת רופא מאיימת יותר מן המוות עצמו.

## בדיחה 2737

מעשה וציווה קורופאטקין[3] על לגיונותיו לנוס. ודרכו של “פוניה”[4]: כשמצווים עליו לנוס, אין הוא מסרב.

נסו חילותיו של קורופאטקין, וחילותיו של קוּרוֹקי[5] רודפים אחריהם. לסוף עייפו היאפונים לרדוף וישבו לנוח. ראו הרוסים, שאין רודף, וישבו גם הם לנוח. נסתכל אופיצר רוסי בחייליו וראה: כוּלם לבושים שריונותיהם על חזיהם כהלכה, חוץ מחייל אחד יהודי, ששריונו לבוש לו על גבו. תמה האופיצר ואמר לו:

מה ראית ללבוש שריונך על גבך?

החזיר לו היהודי:

כבוד מעלתך, לא משל קורופאטקין אנו כולנו? מראש ידעתי, שעתידים אנו לנוס…°

הערות שוליים:
- [3] קורופאטקין – המצביא הראשי של הרוסים במלחמתם עם היאפונים, ומומחה היה לניסה.
- [4] “פוניה” – שם לווי לרוסים; סירוס של “ואניה” ו"ואניה" – שם הקטנה של “איבן”.
- [5] קורוקי – המצביא של היאפונים.

ביאור: הרקע: מלחמת רוסיה–יפן (1905-1904), שבה נחל הצבא הרוסי תבוסות מבישות. קורופאטקין, המצביא הראשי של הרוסים, יצא לו שם של „מומחה לניסה‟ — נסיגותיו היו לשם דבר (הערה [3]); קורוקי הוא המצביא היפני שרדף אחריו (הערה [5]). „פוניה‟ — כינוי יהודי מלגלג לרוסי, סירוס של „ואניה‟, שם החיבה של איוואן (הערה [4]); „שריון‟ — מגן המתכת שהחייל לובש על חזהו. החייל שלבש את השריון על גבו פשוט קרא נכון את המערכה: אצל קורופאטקין הצד המסוכן הוא מאחור. דרויאנוב מציין מקבילות בפולקלור הגרמני, ובהן מעשה באביר שהזמין שריון חלק מלפנים וחזק מאחור, משום שמלכתחילה היה בדעתו לנוס.

הערת דרויאנוב: פרש מפרשי האבירים הזמין שריון. ותנאי התנה עם האומן, שיהיה השריון קלוש מפנים וחזק מאחור, משום שמלכתחילה דעתו לנוס (פאולי־בולטה, "שימפף אונד ערנסט" א', סי' 543, עמ' 310. ועיי"ש ביבליוגראפיה בכרך ב', עמ' 378).
חיל שוואבי עמד לצאת למלחמה ובא אל האנס החייט והזמין מכנסיים. אף הביא לו להאנס גרוטה של שריון, כי יקבע אותה מתחת לבטנת המעיל, מול מקום מושב הלב. טעה האנס החייט וקבע את השריון לא במעיל, אלא במכנסיים, שהזמין השוואבי. לימים פרץ קרב קשה במלחמה והשוואבי ברח. רדף אחריו חייל
ממחנה האויב וירה בו באחוריו, והכדור פגע בשריון. שמח השוואבי
ואמר: "מה טוב ומה יפה, שהאנס החייט ידע מקום מושבו של לבי".
(קלר, שם, עמ' 179; בשינוי-נוסח–גדקה, "שוואנקע דעס
זעכצעהנטען יאהרהונדערטס", סי' 148, עמ' 189, וגם ווארטלמן,
"לאנדסקנעכטסשוואנקע", עמ' 23). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2737, עמ' 196) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2738

היה קרב קשה. הרגיש חייל יהודי, שהסכנה הולכת וגדולה, נשא רגליו וברח. ראתה הגונדה אחד בורח, נשאה רגליה וברחה כולה.

למחר בא הבורח היהודי אל השטאבּ ודרש פּרס. אמרו לו:

פּרס על שום מה?

החזיר היהודי:

אני הוא שהיצלתי גונדה שלימה מן הסכנה…

ביאור: „גונדה‟ — יחידה צבאית קטנה; „שטאב‟ — המטה. טענת תובע הפרס אינה שקר כלל: הוא באמת חילץ את הגונדה כולה מן הסכנה — בכך שברח ראשון וכולם נמלטו בעקבותיו. הבריחה מוגשת כמבצע הצלה, והפחדן עוד בא לגבות עליה תשלום.

## בדיחה 2739

חייל יהודי לא עמד בניסיון, נשא רגליו וברח משדה-הקרב. תפסו אותו והביאוהו לראש-הגדוד. סנט בו ראש הגדוד ואמר לו:

הלא תיבוש ותיכּלם. מחר יידעו הכל חרפת מנוסתך ולמשל ולשנינה תהיה בפי כל חבריך.

החזיר לו הבורח היהודי:

מודה אני לפני כבוד מעלתך: נוח לי יותר, שאהיה למשל ולשנינה יום אחד משאהיה בר-מינן כל ימי…

ביאור: „למשל ולשנינה‟ — ללעג ולקלס בפי הבריות (על-פי דברים כח, לז); „בר-מינן‟ — ארמית, מילולית „מאתנו והלאה‟: לשון נקייה למת. חשבון הבורח פשוט: החרפה נמשכת יום, המוות — „כל ימי‟. ובניסוח עצמו טמון החידוד: לבר-מינן הרי אין ימים כלל.

## בדיחה 2740

חייל יהודי חזר מן המלחמה ושאלו לו:

באיזו חזית נלחמת?

השיב הוא:

בחזית הגרמנית נלחמתי.

אמרו לו:

מה דמות יש להם לגרמנים?

החזיר הוא:

השד יודע אותם. לא היתה לי שעת-כושר להפוך פני אליהם…

ביאור: „מה דמות יש להם‟ — איך הם נראים. את המלחמה כולה הוא עשה כשגבו אל האויב — בבריחה — ולכן פשוט לא יצא לו לראות גרמני מימיו; ואת הווידוי הזה הוא מגיש כתקלה טכנית של „שעת-כושר‟.

## בדיחה 2741

חייל יהודי עשה גבורות בחזית ושאל לו המפקד:

במה נפשך, בצלב גיאורגי או במאה רובל?

החזיר לו היהודי שאלה במקום תשובה:

בכמה עולה למלכות צלב גיאורגי?

השיב המפקד:

ברובל אחד.

נענה היהודי ואמר:

אם כן, יצווה נא כבוד מעלתו ליתן לי – תשעים ותשעה רובלים וצלב אחד…

ביאור: „צלב גיאורגי‟ — עיטור הגבורה הרוסי הנחשב ביותר. משהתברר שייצור הצלב עולה למלכות רובל אחד בלבד, מבקש החייל תשעים ותשעה רובלים ועוד צלב — מלוא שווי המאה, וגם הכבוד וגם הכסף בכיסו. ברירת ה„או-או‟ של המפקד הפכה אצל הסוחר המנוסה לעסקת חבילה.

## בדיחה 2742

בראשית מלחמת-העולם, כשהרוסים כבשו את גליציה, הכריזו על מתן פרסים לחיילים, שיצליחו לקחת דגלים מידי האוסטרים. למחר הביא חייל יהודי דגל אוסטרי. שיבּחו המפקד בפני כל הגדוד ונתן לו פרס. עבר שבוע ואותו חייל הביא שנית דגל אוסטרי ושוב נטל פרס. עוד שבוע והביא דגל שלישי. תמהו חבריו ואמרו לו:

במה כוחך גדול?

הסביר להם היהודי:

אף במחנה האוסטרים הכריזו על מתן פרסים… ביקשתי ומצאתי שם חייל יהודי, ואחת בשבוע אני והוא מחליפים דגל בדגל…

ביאור: הרקע: בראשית מלחמת-העולם הראשונה (1914) כבשו הרוסים את גליציה מידי אוסטריה, ובשני הצבאות שירתו יהודים רבים. סוד ה„גבורה‟ הוא אפוא הסכם סחר חוצה-חזית: שני חיילים יהודים, רוסי ואוסטרי, מחליפים דגל בדגל אחת לשבוע, וכל אחד גובה פרס מן הצבא שלו. איש אינו נורה, שני הצדדים מרוויחים — והמלחמה מתגלה כשוק שאפשר לעשות בו עסקים.

## בדיחה 2743

חייל יהודי נתפרסם בשעת המלחמה: יום-יום היה יוצא מתוך החפירות ושב עם תשעה שבויים משל האויב. שיבּחו המפקד ושאל:

כיצד אתה מגיע לידי כך?

השיב היהודי:

אין לך, כבוד מעלתך, דבר פשוט מזה. אני ניגש לחפירות שלהם ומכריז: חייב “יאהרצייט” אני ולמניין-עשרה אני זקוק לאמר קדיש. מיד מתכנסים ויוצאים אלי תשעה יהודים, ואני שובה אותם. אני נהנה, והם נהנים…

ביאור: „יאהרצייט‟ — ביידיש: יום השנה למות אב או אם, שבו הבן אומר קדיש לעילוי נשמתם; לאמירת קדיש דרוש מניין — עשרה גברים יהודים. השובה, שהוא עצמו העשירי, זקוק בדיוק לתשעה — ומדי יום נענים תשעה יהודים מחפירות האויב לקריאת המצווה ונופלים בשבי. „אני נהנה והם נהנים‟: הוא זוכה בתהילה, והם — במצווה, וגם ביציאה בטוחה מן המלחמה.

## בדיחה 2744

ניקולי קיסר הלך בכבודו ובעצמו לחזק לב צבאותיו במלחמה. ניגש לחייל ראשון בשורה ושאל:

אם יצווה עליך ראש-גדודך לירות בי, – התירה?

אירה, הוד מלכות, – ענה החייל.

ואתה תירה? – שאל לשני.

אירה, הוד מלכות, – השיב גם השני.

ואתה תירה? – שאל לחייל יהודי, שעמד שלישי בשורה.

לא אירה, הוד מלכות, – השיב הלה.

נהנה הקיסר לשמוע את התשובה ושאל:

מדוע לא תירה?

החזיר לו היהודי:

תפּף אני, הוד מלכות…

[נוסח אחר:

…נהנה הקיסר לשמוע את התשובה ושאל:

מדוע לא תירה?

החזיר היהודי:

כדורים אין, הוד מלכות…]

ביאור: „תפּף‟ — מתופף, חייל שכלי עבודתו תוף ואין לו רובה. הקיסר שומע „לא אירה‟ ומזהה נאמנות מרגשת — עד שמתברר שאין כאן לא אהבה ולא מרד, רק עובדה טכנית: אין לו במה לירות. הנוסח האחר, „כדורים אין‟, עוקץ גם את הצבא הרוסי, שאפילו תחמושת אינו מספק לחייליו.

## בדיחה 2745

הקיסר בא אל המחנה. ניגש לחייל גוי, שעמד ראשון בשורה, ושאל:

למה אתה עובד בצבא?

השיב הגוי:

את מלכי אני אוהב, הוד-מלכות.

ניגש הקיסר לחייל שני, אף הוא גוי, ושאל:

אתה למה עובד בצבא?

השיב השני:

את מולדתי אני אוהב, הוד-מלכות.

ניגש לחייל שלישי, יהודי, ושאל:

ואתה למה עובד בצבא?

השיב היהודי:

הוד-מלכות, עלי הלשינו…

ביאור: שני הגויים מדקלמים אהבת מלך ומולדת, והיהודי עונה את האמת: הוא לא בחר להתגייס — „הלשינו עליו‟. ברוסיה הצארית גויסו יהודים בכפייה על-פי מכסות שהוטלו על הקהילות, ומי שניסה להתחמק היה תלוי בחסדי מלשינים שהסגירוהו לרשויות. בשבילו השירות אינו פטריוטיות אלא גזירה שנפל קורבן לה.

## בדיחה 2746

בחורים של חבורה להגנה באו לזקן אחד ואמרו לו:

שמענו עליך, ש"ברונינג" לך. תנה-נא אותו לנו. פרעות מתרגשות לבוא, ויש לנו צורך בנשק. סירב הזקן ואמר:

אף אני יש לי צורך בנשק, שמא יתנפלו הפורעים על ביתי.

היתרו בו הבחורים ואמרו לו:

הבולשת בודקת כל הבתים בעיר, ואשר ימצא אתו נשק, ענוש ייענש.

החזיר הזקן:

יהי כן אלהים עמהם כאשר ימצאו את ה"ברונינג" שלי. קברתיו בקרקע, ושום ברייה שבעולם לא תמצא אותו…

ביאור: „ברונינג‟ — אקדח (על שם היצרן); „חבורה להגנה‟ — ארגון הגנה עצמית יהודי שקם מול הפרעות ברוסיה; „בולשת‟ — המשטרה החשאית, שכן החזקת נשק הייתה עבירה שדינה חמור; „יהי כן אלהים עמהם כאשר…‟ — נוסח קללה מהופכת: הלוואי שיצליחו בדיוק כמו שימצאו אותו, כלומר לעולם לא. הזקן מתגאה שהאקדח קבור כה עמוק ששום ברייה לא תמצאנו — בלי להבחין שבכך ביטל את הנשק כליל: מה שהבולשת לא תמצא לעולם, גם לא יגן עליו מפני שום פורע.

## בדיחה 2747

ההוא שהלך יחידי ביער ומקלו עמו. פתאום זנק אליו זאב. נבהל ההלך והרים את המקל כנגד הזאב. אותה שעה נזדמן לשם צייד, ירה בזאב והמיתו. תלה ההלך עיניו לשמים ואמר:

השגחת הבורא! זה שלוש שנים מקלי בידי ולא ידעתי, שניתן לו כוח לירות…

ביאור: התזמון המושלם — הירייה נשמעת בדיוק כשהוא מניף את המקל — מוליד אצל ההלך תגלית של אמונה: לא צייד המית את הזאב, אלא מקלו שלו, שנשא שלוש שנים בלי לדעת ש„ניתן לו כוח לירות‟.

## בדיחה 2748

יהודי וגוי היתה להם מלחמת-שניים בנוסח אמריקה:

מי שיפול עליו הגורל, יכּנס יחידי לחדר, ירה בראשו וייהרג. נפל הגורל על היהודי, ומיד נכנס לחדר וירה. נכנסו העדים להוציא את ההרוג לקבורה, ומצאו: – הוא יושב ומעשן סיגרה. רגנו העדים ואמרו לו:

כך אדם עושה את המוטל עליו?

החזיר להם הירוּי:

מה פשעי ומה חטאתי, כי יריתי והחטאתי?…

ביאור: „מלחמת-שניים‟ — דו-קרב. תנאי הדו-קרב מחייבים את מי שעלה בגורלו לירות בעצמו, והיהודי מקיים את המוטל עליו כלשונו: ירה. ואם החטיא — וכי מענישים אדם על קליעה גרועה? התירוץ כמובן בלתי-אפשרי (איש אינו מחטיא את ראשו שלו), אבל דווקא שקיפותו היא החוצפה: הוא פשוט מסרב למות למען טקס כבוד מטופש.

## בדיחה 2749

ההוא שסיפר עם חברו ואמר לו:

אין לך דבר חשוב בעולם מן הפאספורט… אמש היה מעשה. באתי מן הדרך ונכנסתי לביתי. נסתכלתי וראיתי: – חרב מונחת על השולחן. מה לחרב בביתי?… סחה לי המשרתת: לפני שעה בא הפריסטאב, פשט אדרתו, התיר חרבו, הניחה על השולחן ונכנס אחרי אשתי חדר לפנים מחדר… התחיל דמי רותח: היישמע, הייראה?.. פתאום נפתח אותו חדר והיא יצאה מיוחמה, במחילת כבודך, כּלפיתה… הרגישה בי ופרחה נשמתה… אחריה יצא גם הוא. ראה אותי ואשו של עשו נישקה בו. ואני עומד ומחכה ומהרהר בלבי: נס מן השמים, שיש לי פאספורט בכיסי. אילמלא כך, מה אני עושה אם יגש אלי ויצעק, כדרכו של עשו: “יהודי, מהיכן?”…

ביאור: „פריסטאב‟ — קצין המשטרה המקומי ברוסיה הצארית; „אדרת‟ — מעיל עליון; „מיוחמה… כלפיתה‟ — לוהטת ופרועה; „פרחה נשמתה‟ — התעלפה; „עשו‟ — הכינוי המסורתי לגוי האלים, ו„אשו של עשו נישקה בו‟ — ניצתה בו חמת הגוי. יהודי ברוסיה היה זקוק לתעודות כדי לגור ולנוע — מחוץ לתחום המושב נעצרו יהודים בשאלת השוטרים „יהודי, מהיכן?‟, ומי שנתפס בלא פאספורט צפוי היה למאסר ולגירוש. וכאן החושך שבבדיחה: אדם שמצא את קצין המשטרה יוצא מחדר המיטות של אשתו אינו חושב לא על נקמה ולא על כבודו — כל ישעו שהפאספורט בכיסו. מול השלטון אין הבעל הנבגד אלא יהודי בבדיקת מסמכים.

## בדיחה 2750

אמר יהודי לחברו:

שמועה שמעתי, שאתה מגרש את אשתך. השיב חברו: שמועת-אמת היא זו. שאל הראשון: שמא דבר ערווה, חלילה, מצאת בה? השיב השני: הן; בחיקו של אופיצר מצאתי אותה. נרעש הראשון ושאל: ומה עשית לו? החזיר השני: מה יכולתי לעשות לו? לוּ אותו רגע אקדח בידי, כי עתה – סטרתיו.

ביאור: „דבר ערווה‟ — לשון התורה לעילת גירושין (דברים כד, א), כאן: בגידה. הנקמה מתפוגגת בשלושה שלבים: בפועל לא עשה דבר; גם לוּ היה אקדח בידו — לא היה יורה אלא סוטר; וגם אקדח לא היה. ה„לוּ… כי עתה‟ המקראי המרומם עוטף גבורה שכולה תנאי-בטל.

## בדיחה 2751

צעיר קרתני בא לכרך לבקש עבודה. ביקש ולא מצא. נמלך והשכיר עצמו להיות שוור בקרקס. הגיעה שעתו להראות לקהל אומנותו, עלה בסולם עד למיתלה, כדרך שהשוורים עולים, וסילקו את הסולם מתחתיו. והיה יושב במיתלה עד שהשתעמם הקהל והתחילו הכל צועקים אליו:

קפוץ!

נענה הוא מלמעלה ואמר:

רבותי, אם על אשתי הצעירה ובתי הקטנה אין אתם חסים – הריני מוכן ומזומן…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה נידחת; „שוור" — לוליין, קפצן (מלשון לְשַׁוֵּר — לקפוץ); „מיתלה" — הטרפז התלוי בראש הקרקס. הצעיר חסר-הכישרון מטפס בסולם, הסולם מסולק — והוא תקוע. את „קפוץ!" של הקהל המשועמם, שמצפה בסך-הכול לתרגיל, הוא שומע כדרישה לקפוץ אל מותו, ונענה לה בנוסח החגיגי של ההולך למות — „הריני מוכן ומזומן" — בתוספת תחינה על אשתו ובתו. כך נראה „גיבור ישראל": נכונות מפוארת למות מתוך חוסר-ברירה גמור.

# כרך ג׳ — מלחמה ומהפכה

## בדיחה 2752

יום שהתחילה מלחמת-העולם, באו שליחי הקהילות שבגרמניה לווילהלם קיסר ואמרו לו:

אדוננו המלך, כל ישראל שבמדינות מלכותך גזרו תענית-ציבור ויתפללו עליך, שתנצח.

החזיר להם ווילהלם:

שקילא טיבותייכו ושדיא אחיזרי[1]! עכשיו יבואו כל ישראל שבמדינות מלכותו של ניקולי, ואף הם יגזרו תענית-ציבור ויתפללו עליו, שהוא ינצח, והואיל והם המרובים ייענו תחילה.

נסתכל ווילהלם בפניהם של שליחי הקהילות וראה, שהם מצטערים, הוסיף ואמר להם:

אם לתפילה, התפללו לאלהיכם, שלא יתערב בדבר כלל. וכשיהיה לי עסק עם ניקולי לבדו–מובטחני, שתהיה ידי על העליונה…

הערות שוליים:
- [1] נטולה טובתכם ומוטלת על הקוצים, שאין בה ממש.

ביאור: „שקילא טיבותייכו ושדיא אחיזרי" — ארמית: „נטולה טובתכם ומושלכת על הקוצים", כלומר תודה שאין בה ממש (הערה [1]). וילהלם עושה מן התפילה חשבון קולות: יהודי רוסיה מרובים מיהודי גרמניה, ולכן ב„מלחמת התפילות" ייענו דווקא מתפלליו של ניקולאי הצאר. מכאן המסקנה המעשית: שיתפללו היהודים שאלוהים לא יתערב כלל — כשיישאר וילהלם לבדו מול ניקולאי, הוא סומך על כוח הזרוע. דרויאנוב מציין מקבילה קדומה: בר-כוכבא, בצאתו לקרב, היה אומר „ריבונא דעלמא, לא תסעוד ולא תסכיף" — אל תעזור לנו ואל תשחית אותנו, רק אל תתערב (ירושלמי תענית ד').

הערת דרויאנוב: השווה: "וכד דהווה (בר-כוכבא) נפק
לקרבא, הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תסכיף (לא
תסעדנו ולא תשחיתנו, כי) הלא אתה אלהים זנחתנו, ולא תצא
(אלהים) בצבאותינו"* (ירושלמי תענית ד', סח, ד). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2752, עמ' 205) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2753

אותו יום שפרצה מלחמת-העולם אמרו:

שלושה נשתתפו לבשל בקדירה אחת: מלך אנגליה, מלך גרמניה ומלך רוסיה. מלך אנגליה יביא מים, מלך גרמניה יביא אש, ומלך רוסיה יביא בשר…

[עיין להלן סימן 2781]

ביאור: משל שנולד ביום פרוץ מלחמת-העולם: אנגליה מביאה מים (הצי והים), גרמניה אש (תותחים ותעשייה) — ורוסיה בשר: את המוני חייליה, בשר-התותחים שיתבשל בקדירה המשותפת.

## בדיחה 2754

עוד אמרו אותו יום:

מלחמה זו מלחמת גוג ומגוג היא. מצד אחד –"גוג": גנב וגזלן, ומצד שני: “מגוג”: ממזר, גנב וגזלן.

ביאור: „עוד אמרו אותו יום" — היום שבו פרצה מלחמת-העולם הראשונה: הבדיחה ממשיכה את קודמותיה (סימנים 2752–2753), שנאמרו על אותו היום. „מלחמת גוג ומגוג" — המלחמה האפוקליפטית של אחרית הימים (על-פי יחזקאל לח–לט), שם שנתלה מיד במלחמת-העולם. הבדיחה דורשת אותו כנוטריקון, ראשי תיבות: גוג — גנב וגזלן; מגוג — ממזר, גנב וגזלן. שני הצדדים שווים בגזלנותם, וכל ההבדל ביניהם — מי מהם גם ממזר.

## בדיחה 2755

יהודי וגוי ישבו בקרון אחד של הרכבת והתווכחו על המלחמה. אמר הגוי:

היהודים אשמים בכל. הם הביאו את המלחמה לעולם.

השיב היהודי:

טועה אתה. האופניים אשמים בכל. הם הביאו את המלחמה לעולם.

תמה הגוי:

האופניים כיצד?

החזיר לו היהודי:

היהודים כיצד?…

ביאור: תשובת-מראה: להאשמה „היהודים הביאו את המלחמה" אין ביסוס רב יותר מלהאשמת האופניים, וכשהגוי תמה „האופניים כיצד?" הוא מקבל בחזרה בדיוק את השאלה שהיה צריך לשאול את עצמו.

## בדיחה 2756

הינדנבורג שלח מכתב לניקולי ניקולייביץ'[2] וכתב לו:

“חברי היקר, בבקשה ממך להזהיר צבאותיך, שלא ימהרו כל כך לנוס: אני זקן וברגלי אני חש, ואין כּוחי להדביק אותם”…

[עיין להלן סימן 2781]

הערות שוליים:
- [2] הינדנבורג – המצביא הראשי של הגרמנים; ניקולי נקולייביץ' – המצביא הראשי של הרוסים.

ביאור: הינדנבורג וניקולאי ניקולאייביץ' — המצביאים הראשיים של גרמניה ושל רוסיה במלחמת-העולם הראשונה (הערה [2]). ה„בקשה" האדיבה — שהרוסים יואילו לברוח לאט יותר, כי הזקן אינו מספיק להדביק אותם — היא לעג עטוף נימוסים למנוסת הצבא הרוסי מן החזית.

## בדיחה 2757

בחורים וזקנים ישבו יחדיו ועסקו בתכסיסי- מלחמה. שאל בחור אחד:

מה ראה ניקולי קיסר לשטות זו, שעשה “לא-יוצלח” כניקולי ניקולייביץ' משוח-מלחמה?

החזיר לו הזקן שבחבורה.

כּוונה עמוקה יש לו בדבר. לעשות נקמה בווילהלם קיסר הוא מבקש: ישמע ותיפקע כריסו מצחוק…

ביאור: „משוח-מלחמה" — במקורו הכוהן שנמשח ללוות את הצבא בצאתו לקרב (דברים כ), וכאן בהשאלה: המפקד העליון. הצאר ניקולאי אכן מינה לתפקיד את דודו, הנסיך ניקולאי ניקולאייביץ'. הזקן הופך את המינוי הכושל לתחבולה אסטרטגית עמוקה: וילהלם ישמע מי מפקד על הרוסים — ותיפקע כריסו מצחוק.

## בדיחה 2758

ישבו בחבורה יהודי ברדיצ’ב וסיפרו על המלחמה. אמר אחד מן החבורה:

בואו וראו, מה בין ניקולי ניקולייביץ' לבין הינדנבורג. שניקולי ניקולייביץ' הכריז פרס של תרפ"ט אלפים בשכר ראשו של הינדנבורג, ואילו הינדנבורג הכריז, שכל הפוגע בניקולי ניקולייביץ' דמו בראשו.

שאל שני מן החבורה:

מה ראה הינדנבורג למידת חסידות זו?

הסביר הראשון:

יודע הינדנבורג טיבו של ניקולי ניקולייביץ', ורוצה, שהוא ולא אחר, יהיה מצביאם של הרוסים…

ביאור: „תרפ"ט אלפים" — מספר מומצא הנקוב לשם הצחוק; „מידת חסידות" — התנהגות של חסד, לפנים משורת הדין; „דמו בראשו" — ייהרג, ואחריותו על ההורג. ה„חסידות" של הינדנבורג מתגלה כחשבון קר: ניקולאי ניקולאייביץ' מצביא גרוע כל-כך, שגרמניה מעוניינת שדווקא הוא — ולא מוכשר ממנו — יוסיף לפקד על צבאות הרוסים.

## בדיחה 2759

ווילהלם נכנס אצל פרנץ-יוסף ומצא אותו מצטער. אמר לו: על מה אתה מצטער סבא?

אמר לו הזקן:

פּרמישל אני מצטער שלכדוה הרוסים.

החזיר לו ווילהלם:

תנוח דעתך, סבא. לא הרוסים לכדו את פּרמישל, אלא פרמישל לכדה את הרוסים…

ביאור: פשמישל — מבצר אוסטרי אדיר בגליציה, שנפל בידי הרוסים ב-1915 לאחר מצור ממושך שריתק אליו צבא רוסי עצום. נחמת וילהלם היא תעמולת-מלחמה בזעיר-אנפין: אם מציגים את המפלה „נכון", מתברר שלא הרוסים לכדו את המבצר — המבצר לכד אותם.

## בדיחה 2760

ניקולי קיסר שלח מכתב לווילהלם קיסר וכתב לו:

"אנשים אחים אנחנו. למה נריב ולמה נלחם איש בחברו? בוא ונשלים זה עם זה. אני מוותר לך על פולניה כולה, ואתה תן לי לצאת מגליציה…

ביאור: נדיבות של מפסיד: פולין הייתה בשלטון רוסיה והלכה ואבדה לה ממילא, ואילו מגליציה האוסטרית, שכבשו הרוסים ב-1914, הם כבר גורשו בקרבות. הצאר „מוותר" אפוא על מה שאינו מסוגל להחזיק, ומבקש כטובה את מה שנכפה עליו בין כה וכה — לצאת. הצעת שלום שכולה הודאת תבוסה מנומסת.

## בדיחה 2761

בימי מלחמת-העולם בדקו חכמי ברדיצ’ב ומצאו:

ניקולי קיסר אין כמותו איש-אמונים; ווילהלם קיסר–אין כמותו איש- אין- אמונים. ניקולי, כשהוא לוקח, מיד הוא מחזיר; ווילהלם כשהוא לוקח, אינו מחזיר עולמית…

ביאור: „איש-אמונים" מחזיר כל מה שלקח — וניקולאי אכן מחזיר מיד כל שטח שהוא כובש, כלומר מאבד אותו; ואילו וילהלם „הגזלן" מחזיק במה שלקח. שבח מוסרי שכולו לעג לצבא הרוסי, שאינו מצליח לשמור על שום כיבוש.

## בדיחה 2762

חכמי ברדיצ’ב היו אומרים:

הגרמני למה הוא דומה? – לשעון. מה שעון מכּה והולך, מכּה והולך, אף הגרמני כך…

ביאור: משחק ב„מכה והולך": השעון מכה (מצלצל) את השעות והולך (פועל) בלי הפסק — והגרמני פשוט מכה והולך, מכה והולך: מכונת מלחמה קצובה שאינה נעצרת.

## בדיחה 2763

יהודים ישבו בחבורה ודנו בתכסיסי-מלחמה. אמר אחד מן החבורה:

זה כמה מתקשה אני בשאלה חמורה, ואיני מוצא תשובה לה. אווירון הטס בשמי-שמים, כיצד אפשר להבחין בו, אם משלנו או משלהם הוא?

נענה שני מן החבורה ואמר:

שיננא! כיוון שהוא טס, בידוע, שמשלהם הוא…

ביאור: „שיננא" — ארמית: חריף, שנון (כך כינה האמורא שמואל את תלמידו רב יהודה), וכאן בלגלוג: חכם שכמותך. עצם העובדה שהאווירון טס מוכיחה שאינו רוסי — עדות מרושעת למצבו של ציוד הצבא של הצאר.

## בדיחה 2764

אמרו להם לחיילים הגרמנים:

זה כמה אתם עומדים ליד תחומה של ווארשה, ועדיין אתם מהססים לכבשה. לא בושה היא לכם?

החזירו החיילים הגרמנים:

כסבורים אתם, יונה צלויה הביאו לנו לסעודה? חזיר מקולס הניחו לפנינו לבלוע אותו…

ביאור: „מקולס" — צלוי שלם, ראשו על כרעיו ועל קרבו (כלשון חכמים על „גדי מקולס" של ליל הפסח). ורשה איננה יונה צלויה — מנה עדינה שנבלעת בקלות — אלא חזיר שלם, שקשה מאוד לבלוע. והמספר היהודי מגיש לחיילים הגרמנים, כבדרך אגב, דווקא חזיר.

## בדיחה 2765

ערב כּיבּושה של ווארשה ישבו שם יהודים ודנו בחבורה על תכסיסי-מלחמה. שאל אחד מן החבורה:

מה טעם עברו צבאות הרוסים מווארשה לפראגה?[3]

נענה פיקח אחד ואמר:

גזירה נגזרה על הרוסים, שלא תהא להם דריסת-רגל בווארשה…

הערות שוליים:
- [3] פראגה – פרבר של ווארשה, בעבר נהר הוויסלה

ביאור: פראגה — פרבר של ורשה בעברו המזרחי של נהר הוויסלה (הערה [3]). „גזירה נגזרה" — לשונן של הגזירות שמלכות גוזרת על היהודים, ו„דריסת-רגל" — זכות אחיזה. הפיקח מסביר את הנסיגה כגזירת שמים שנגזרה הפעם על הרוסים: אסור להם לדרוך בוורשה. עונג מיוחד למי שהורגל שהגזירות נגזרות דווקא עליו.

## בדיחה 2766

בבית-המדרש נפלה הברה:

“פוניה”[4] כבש שלש פוזיציות.

תמהו הכל:

שלש פוזיציות בבת-אחת! איזו הן?

נענה אחד מחובשי בית-המדרש ופירש:

“הצפירה”, “היינט” ו"מומנט"[5]…

הערות שוליים:
- [4] עיין בפרק הקודם, סימן 2737, הערה שניה
- [5] ימים מעטים קודם שפינו הרוסים את ווארשה נסגרו שם מטעם השלטונות עתוניהם של היהודים.

ביאור: „פוניה" — כינוי הלגלוג היידי לרוסי (הערה [4]); „פוזיציות" — עמדות בחזית, בלשון מהדורות המלחמה. ה„כיבוש" היחיד שעלה בידי הרוסים הנסוגים: ימים אחדים לפני פינוי ורשה סגרו השלטונות את שלושת העיתונים היהודיים הגדולים בעיר (הערה [5]) — „הצפירה" העברי, „היינט" ו„מומנט" היידיים. שלוש „פוזיציות" שנפלו בבת אחת.

## בדיחה 2767

אווירון גרמני טס מעל לחפירות הרוסים בחזית ווארשה והשליך לקרקע צרור ארוך, צר מכאן ורחב מכאן ומעוטף מסופו ועד סופו, תחילה יראו הכל לגשת; אחר- כך סיכן חייל אחד נפשו, הרים את הצרור והביאו לשטאבּ. הסירו ברוב זהירות את העיטוף מעליו ומצאו – מטאטא ובתוכו מכתב:

"אל כבוד הנציב הרוסי בווארשה.

“את הפוסטה פּינית, את הבנק הממלכתי פּינית, את הקסרקטין פּינית–הכל פּינית; עכשיו הואילה נא בטובך לטאטא כל-מקום יפה-יפה: אורחים באים”…

ביאור: „פינית" — רוקנת, מלשון פינוי: הרוסים הנסוגים פינו — ורוקנו — את הדואר, את הבנק הממלכתי ואת הקסרקטין (מגורי חיל המצב); „שטאב" — המפקדה. הצרור המאיים שהוטל מן האוויר מתגלה כמטאטא, ולצדו בקשה מנומסת: אחרי שרוקנת הכול, טאטא גם יפה-יפה, כי „אורחים באים" — הגרמנים בפתח, והכיבוש מנוסח כביקור נימוסים שהמגורש מתבקש להכין לקראתו את הבית.

## בדיחה 2768

בבית- המדרש אמרו:

יוון[6] נעשה ירא וחרד ומרבה ב"אשר יצר". שאל מי-שהוא:

“אשר יצר” על שום מה?

החזירו לו:

על שום שכּל-מקום הוא יוצא…

הערות שוליים:
- [6] “יוון”– אף הוא שם-לווי לרוסים, ואף הוא סירוס של “איבן”.

ביאור: „יוון" — כינוי לרוסים, גלגול של „איבן" (הערה [6]); „אשר יצר" — הברכה שמברכים אחרי היציאה מבית-הכסא. החידוד כולו במילה „יוצא": איבן „יוצא" בכל מקום — נסוג ומגורש מכל חזית וחזית — ואם כך, בדין הוא מרבה בברכת „אשר יצר".

## בדיחה 2769

היה יום קיץ.

תלמידיו של מנדיל מלמד הלכו לבתיהם לסעודה של צהריים.

אכל מנדיל סעודתו גם הוא ושכב לנוח. פתאום הקיץ ושמע: כּרוז מכריז על ניצחון של הרוסים, מבשר ואומר:

“שמונה אלפים גרמנים נפלו בידינו”…

גרד מנדיל ראשו בשתי ידיו מחמת צער וגער באשתו:

כמה פעמים אמרתי לך, שלא תתני לי לישון ביום יותר משיתין נישמין. הנה השיאני יצר-הרע לישון שעה שלמה ואבדו לי שמונה אלפים גרמנים…

ביאור: „שיתין נישמין" — שישים נשימות: שיעור שנת-היום המותרת על-פי הגמרא (סוכה כו ע"ב), שכך נהג דוד המלך. מנדיל שומע „שמונה אלפים גרמנים נפלו בידינו" כאילו נפלו גם בידיו ממש, ומחשב: בשעה שלמה של שינה אסורה החמיץ את הקציר — שמונת אלפים גרמנים „אבדו לו". האדם הקטן, שכל חלקו במלחמה הוא שמיעת כרוזים, מוצא את האשמים: שנתו, יצרו הרע — ואשתו.

## בדיחה 2770

נפלה הברה בעיר:

הוכּו האשכנזים.

ובין מנחה למעריב ישבו יהודים בבית-המדרש ודנו:

מה גרם לו לאשכנזי, שידו על התחתונה?

הסביר ראש המדברים בתכסיסי-מלחמה:

מה תימה יש בדבר? יוון ממלא כריסו כחזיר פת-קיבּר, קישואים ודייסה, לוגם כסוס לוג יי"ש בבת-אחת, והרי הוא גיבור כארי. ואילו האשכנזי מה? אוכל סולת, שותה קהווה ומתפנק “כשררה”, והסברה מחייבת, שתש כוחו וידו על התחתונה.

למחר נפלה הברה חדשה בעיר:

הוכּו הרוסים.

ובין מנחה למעריב ישבו יהודים בבית-המדרש ודנו:

מה גרם לו ליוון שידו על התחתונה?

חזר והסביר ראש המדברים בתכסיסי-מלחמה:

מה תימה יש בדבר? האשכנזי אוכל סולת, שותה קהווה ומתפנק"כשררה", והרי הוא קל כנשר ורץ כצבי. ואילו יוון מה? ממלא כריסו כחזיר פת-קיבּר, קישואים ודייסה, לוגם כסוס לוג יי"ש בבת-אחת, והסברה מחייבת, שהוא כבד כעופרת וידו על התחתונה…

ביאור: „אשכנזי" — הגרמני; „יוון" — הרוסי; „פת-קיבר" — לחם סובין גס, מאכל עניים; „סולת" — הקמח המשובח; „כשררה" — כאדון מפונק; יי"ש — יין-שרף, ברנדי. אסטרטג בית-המדרש מוכיח מאותם נתונים עצמם כל תוצאה: היום הזלילה הגסה עושה את הרוסי גיבור כארי והפינוק מתיש את הגרמני, ומחר הפינוק עושה את הגרמני קל כנשר והזלילה עושה את הרוסי כבד כעופרת. חוכמת הפרשן-בדיעבד: ה„סברה מחייבת" אצלו תמיד את מה שכבר קרה.

## בדיחה 2771

ההוא שאמר לחברו:

שמעת? “פוניה” כבש מאה ושמונים מקומות בבת-אחת.

זקף בו הלה עיניים תמהות:

היכי תמצי? כלום “שׁם” של קפיצת-הדרך נתגלה לו ל"פוניה"?

החזיר הראשון:

קפיצת הדרך למה? “פוניה” כבש בית-מדרש ובו מאה ושמונים מקומות…

ביאור: „פוניה" — כינוי לגלוג לרוסי; „קפיצת-הדרך" — מעבר נסי ממקום למקום כהרף עין, הנעשה על-פי האגדה בכוחו של „שם" קדוש. מאה ושמונים ה„מקומות", שנשמעו ככיבוש אדיר של ערים ועיירות, מתגלים כמושבים — „מקומות" של מתפללים — בבית-מדרש אחד שנתפס.

## בדיחה 2772

במחנה-ריכּוז של שבויים גרמנים ברוסיה סיפר שבוי אחד על גדולתו של ווילהלם קיסר:

פעמיים בכל שבוע הוא הולך בכבודו ובעצמו לכל חזית שם נטושה המלחמה.

החזיר לו חייל יהודי, מן השומרים על המחנה:

שלנו גדול משלכם. הוא אינו מש ממקומו, וכל חזית בכבודה ובעצמה באה אליו…

ביאור: ההתפארות-שכנגד היא הודאה בתבוסה: הצאר אינו צריך לנסוע אל החזית, כי הצבא הרוסי נסוג בלי הרף — והחזית מתקרבת אליו מעצמה.

## בדיחה 2773

יהודים סיפרו זה עם זה על סוחומלינוב[7], שלא הכין תותחים וצורכי-ירייה לצבאותיה של רוסיה. אמר אחד מן החבורה:

עכשיו נמלך “פוניה” וקנה מטאטים הרבה.

תמה שני מן החבורה ושאל:

מטאטאים למה?

הסביר הראשון:

לקיים מה שאומרים הבריות: “כשהקדוש ברוך-הוא חפץ, אף מטאטא יורה”[8]…

הערות שוליים:
- [7] מיניסטר-הצבא ברוסיה בתחילת המלחמה.
- [8] “אז גאט וויל, שיסט אבעזעם”, ברנשטיין, “שפריכווערטער” עמוד 44, ערך “גאט”, סימן 13,– והשווה: “כשהקדוש ברוך-הוא חפץ, אף הידיים אינן ברשותו של אדם”, תנחומא תולדות, יב.

ביאור: סוחומלינוב — שר הצבא הרוסי בתחילת המלחמה (הערה [7]), שנודע לשמצה בכך שהשאיר את הצבא בלי תותחים ותחמושת. הפתרון שמצא „פוניה" — כינוי הלגלוג לרוסי — נשען על הפתגם היידי „אַז גאָט וויל, שיסט אַ בעזעם": כשאלוהים רוצה, גם מטאטא יורה (הערה [8]). צבא שאין לו נשק — שיסמוך על הנס. דרויאנוב משווה לפתגם את מאמר המדרש „כשהקדוש-ברוך-הוא חפץ, אף הידיים אינן ברשותו של אדם" (תנחומא, תולדות יב).

## בדיחה 2774

שאלו לחכם:

מה טעם גזר יאנושקביץ'[9] גירוש על היהודים במקומות, הסמוכים לחזית?

החזיר החכם:

לפי שנאמר בישראל: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים”[10], ואסור להם לכוהנים שיהיו סמוכים לגוסס.

הערות שוליים:
- [9] מאת ינושקביץ' – מפקד השטאב הראשי של ניקולי ניקולייביץ' – יצאו כל הרעות, שנעשו ליהודי רוסיה בשנות המלחמה.
- [10] שמות יט, ו.

ביאור: יאנושקביץ', ראש המטה של הצבא הרוסי, היה האחראי לגירושים ההמוניים של יהודים מאזורי החזית בשנות המלחמה (הערה [9]). החכם „מסביר" את הגזירה בהלכה: ישראל נקראו „ממלכת כוהנים" (שמות יט, ו — הערה [10]), וכוהן אסור לו לשהות במחיצת גוסס, שמא ייטמא במותו. העוקץ כפול: הגירוש האכזרי מולבש כדאגה לקדושת המגורשים — והגוסס שאסור להתקרב אליו הוא הצבא הרוסי עצמו, הנוטה למות.

## בדיחה 2775

היתה לו ליהודי מאפיה וקרא לה: “מאפיה אשכנזית”.

פרצה המלחמה ובא הפריסטאב וציווה: “אשכנזית” למחוק!

מחק היהודי וכתב: “ווארשאית”. נפלה ווארשה ובא הפריסטאב וציווה: “ווארשאית” למחוק!

מחק היהודי וכתב: “ווילנאית”. נפלה וילנה ובא הפריסטאב וציווה: “ווילנאית” למחוק!

מחק היהודי וכתב: “קובנאית”. נפלה קובנה ובא הפריסטאב וציווה: “קובנאית” למחוק!

אמר היהודי: אדוני פריסטאב, כבר מחקתי ארבע פעמים. די!

כעס הפריסטאב ובטש ברגלו: בלום פיך, זיד! עוד מאה פעמים תמחוק…

ביאור: „פריסטאב" — קצין המשטרה הרוסי המקומי; „זיד" — כינוי הגנאי הרוסי ליהודי. כל שם שהיהודי נותן למאפייה נעשה שם של עיר כבושה: ורשה, וילנה וקובנה נפלו בזו אחר זו בקיץ 1915. והפואנטה דווקא בפי הפריסטאב: מה שנועד להיות קללה וגערה ביהודי — „עוד מאה פעמים תמחוק!" — הוא, בלי שהפריסטאב עצמו מבין זאת, נבואה על מפלתה של רוסיה: עוד מאה ערים עתידות ליפול. זעמו מסמא אותו מלשמוע את משמעות דבריו-שלו, והקללה נהפכת להודאה במפלה.

## בדיחה 2776

ההוא שבא מפטרבורג וסיפר:

אף-על-פי שיוון דומה לחמור, מכל-מקום סגולה יפה מצא לפטרבורג שלו, שלא יכבוש אותה שום שונא שבעולם.

אמרו לו למספר:

מה סגולה יפה מצא לה?

החזיר המספר:

שינה שמה וקרא לה פטרוגראד…

ביאור: „יוון‟ — כינוי הלעג היהודי לרוסי (על שם איוואן, השם הרוסי הרווח), ו„דומה לחמור‟ — כלומר טיפש מלידה. „סגולה‟ היא אמצעי הגנה כמו-קסום. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה (1914) שינה הצאר את שם בירתו פטרבורג, שצלילה גרמני, לשם הרוסי פטרוגראד — מחווה פטריוטית ריקה, וזו כל ה„סגולה‟ שמצא השלטון מול אויב אמיתי.

## בדיחה 2777

שאלה נשאלה בבית-המדרש:

מה ראה יוון לשנות שמה של פטרבורג ולקרוא לה פטרוגראד?

היה שם מחודד אחד והשיב:

מקובלנו: שינוי-שם סגולה בדוקה לחולה, שיש בו סכנה…

ביאור: „יוון‟ — כינוי הלעג היהודי לרוסיה; „מחודד‟ — איש שנינה. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה שינה הצאר את שם בירתו מפטרבורג, שצלילה גרמני, לפטרוגראד הרוסית. המחודד נסמך על סגולה עממית ידועה: לחולה שיש בו סכנה משנים את שמו כדי להטעות את מלאך המוות ולקרוע את גזר דינו. אם שינו לרוסיה את שמה — סימן שהיא חולה אנושה, שכבר נואשו מחייה.

## בדיחה 2778

קטע מפנקסו של אלכסי, בנו יחידו של ניקולי:

…"כל שעה דמעות מצויות בביתנו: מוכּים הרוסים – אבא בוכה, מוכּים הגרמנים – אמא בוכה, מוכּים הרוסים בחזית זו והגרמנים בחזית אחרת – שניהם בוכים…

ביאור: אלכסי — יורש העצר, בנו של הצאר ניקולאי השני. אמו, הצארית אלכסנדרה, הייתה נסיכה גרמנייה, עובדה שהעיקה מאוד על בית המלוכה כשרוסיה נלחמה בגרמניה. מכאן חשבון הדמעות בפנקס הילד: אבא בוכה על תבוסות רוסיה, אמא על תבוסות מולדתה, ובבית החצוי הזה כל תוצאה של קרב מבכה מישהו.

## בדיחה 2779

שורה של יהודים עמדה לבדיקה בערכאה של גיוס. אמר יהודי אחד:

אני שחוף.

החזיר המגייס:

אין בכך כלום. הגנרל ברוסילוב שחוף גם הוא, והלוואי וירבו חיילים כמותו.

אמר יהודי שני:

אני עיוור עין אחת.

החזיר המגייס:

אין בכך כלום. הגנרל איבנוב גם הוא עיוור עין אחת, ומפקד מחנה שלמה.

אמר יהודי שלישי:

אני עיתים שוטה.

החזיר המגייס:

אין בכך כלום, לנו יש אחד שוטה כל ימיו, והוא עליון על כל המחנות…

ביאור: „שחוף‟ — חולה שחפת, כחוש; „ערכאה של גיוס‟ — ועדת הגיוס; „עיתים שוטה‟ — משוגע לפרקים. ברוסילוב ואיבנוב היו מגדולי הגנרלים הרוסים במלחמת-העולם הראשונה, והמגייס דוחה כל מום בהצבעה על גנרל הלוקה באותו מום עצמו. את המום השלישי הוא דוחה בתשובה שמסגירה הכול: „לנו יש אחד שוטה כל ימיו, והוא עליון על כל המחנות‟ — הצאר, המפקד העליון של הצבא.

## בדיחה 2780

בולשת נכנסה לבית-מדרש ומצאה יהודים יושבים בחבורה, ואחד מהם מספר בגנותו של מלך מן הנלחמים שהוא מלך טיפש.

תפסו ראש-הבולשת ואמר לו:

תקבל שכרך משלם, שסיפּרת בגנות מלכנו.

התנצל היהודי ואמר:

חס ושלום, שאספר בגנותו של מלכנו ירום הודו. למלך אשכנז נתכוונתי.

החזיר לו ראש-הבולשת:

ז’יד, אותי לא תרמה. אם טיפש אמרת – לשלנו נתכוונת…

ביאור: „בולשת‟ — המשטרה החשאית הצארית; „אשכנז‟ — גרמניה, בלשונם של הימים; „ז'יד‟ — כינוי הגנאי הרוסי ליהודי; „ירום הודו‟ — תוספת הכבוד המקובלת לשמו של מלך. ראש הבולשת, שבא להפליל את היהודי, מרשיע בלי משים דווקא את הצאר: אם נאמר „טיפש‟, ברור לו מאליו שהכוונה למלך שלנו.

## בדיחה 2781

תחילה גייסו למלחמה בני עשרים וחמש, אחר-כך גייסו בני שלושים וחמש, לסוף התחילו מגייסים בני ארבעים וחמש ויותר. ראה ניקולי, שאין לדבר סוף, וחשש, שמא יגייסו גם אותו. נמלך ונעשה קבלן – להשביר בשר לחזית[11]…

[עיין לעיל סימן 2753].

הערות שוליים:
- [11] משבירי המחנות היו פטורים מן העבודה בצבא.

ביאור: ניקולי — הצאר ניקולאי השני. הגיוס הרוסי במלחמת-העולם הראשונה התרחב בלי הרף לגילאים מבוגרים והולכים, והבדיחה מדמיינת שאפילו הצאר חושש שיגיע תורו. „להשביר‟ — לספק ולמכור מזון (כיוסף „המשביר לכל עם הארץ‟), ומשבירי המחנות — ספקי הצבא — היו פטורים מגיוס (הערה [11]). והעוקץ האפל: ה„בשר‟ שהצאר-הקבלן משביר לחזית הוא חייליו שלו — בשר תותחים.

## בדיחה 2782

שלוש שנים נלחמו הגרמנים עד שכבשו את אוקרינה. כיוון שכבשוה, התחילו מוציאים לחמה לגרמניה הרעבה. אותה שעה אמרו חכמי ישראל:

הרואה גרמני, מה הוא מברך? –"המוציא לחם מן הארץ"…

ביאור: חז"ל תיקנו ברכות מיוחדות „על הרואה‟ — הרואה מלך, הרואה ים הגדול וכיוצא בהם — ועל התבנית הזאת בנויה החידה. ב-1918 כבשו הגרמנים את אוקראינה, אסם התבואה של מזרח אירופה, והחלו מובילים את יבולה לגרמניה שרעבה בגלל המצור הבריטי. ברכת הלחם מתלבשת על הכובש כפשוטה: הגרמני באמת „מוציא לחם מן הארץ‟ — החוצה.

## בדיחה 2783

בפמליה של-מעלה ישבו ודנו:

מי ירד וישכין שלום בארץ? אמר הקדוש ברוך-הוא:

משה נביאי ירד.

סירב משה:

מה לו ולצרה זו? היהודים שלו כבשו להם משרות במשרדים של הממשלה ובמוסדות של הציבור ופטורים מן המלחמה.

אמר הקדוש ברוך-הוא:

ישו בני ירד.

נבהל ישו:

בחור צעיר הוא, וכיוון שירגישו בו, מיד יגייסוהו למלחמה.

ראה הקדוש ברוך-הוא, ששניהם מסרבים, קם ואמר:

אני ארד, בכבודי ובעצמי.

עמד רגע אחד וחזר וישב. אמרה לו הפמליה:

ריבונו של-עולם, למה חזרת וישבת?

החזיר הקדוש ברוך-הוא:

חוששני לאותו חצוף, לווילהלם, שמא יקפוץ ויתפוס מקומי…

ביאור: „פמליה של מעלה‟ — בלשון חז"ל: חצר המלכות השמימית. כל סירוב עוקץ צד אחר של המלחמה: משה — לעג ליהודים שהסתדרו במשרות ממשלה וציבור המקנות פטור מגיוס; ישו — הגיוס שבולע כל בחור צעיר, ואפילו „בן האלוהים‟ לא יימלט ממנו. והעוקץ החריף מכולם שמור לווילהלם השני, קיסר גרמניה, שהתהדר בכך שאלוהים עמו („גוט מיט אונס‟ נחקק על אבזמי חייליו): יהיר כל כך, שהקדוש-ברוך-הוא חושש להשאיר לו את הכיסא ריק אפילו רגע אחד.

## בדיחה 2784

מורה של בית-ספר עממי בגרמניה נכנס לכיתה ושאל:

שוּלצה, מי אשם בדבר, שנוצחנו במלחמה?

השיב התלמיד שוּלצה:

היהודים אשמים בדבר. הם היו מרגלים.

חזר המורה ושאל לתלמיד יהודי:

ואתה מה דעתך, מנדלסון?

השיב התלמיד מנדלסון:

היהודים אשמים בדבר. הם היו גנרלים.

רגז המורה:

יהודים גנרלים בצבאותינו?!

החזיר התלמיד מנדלסון:

לא, אדוני המורה; הם היו גנרלים בצבאותיהם של הצרפתים…

ביאור: לאחר תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה רווחה בה „אגדת הדקירה בגב‟, שתלתה את התבוסה בבגידת היהודים — ושולצה מדקלם אותה כלשונה. מנדלסון היהודי „מסכים‟: היהודים אשמים, כי היו גנרלים מוכשרים — אצל הצרפתים המנצחים. ההאשמה מתהפכת למחמאה, ואגב כך נשלחת עקיצה נוספת: בצבא הגרמני, שחסם קידומם של יהודים, גנרלים כאלה לא היו.

## בדיחה 2785

כיוון שלא היה קץ למלחמה והחזית אכלה הכל, התחילו מחיריהם של כל מיני סחורות קופצים ועולים, ומחיריהם של כל מיני ממונות קופצים ויורדים.

אותה שעה שלח סוחר טלגרמה ללקוחו וכתב לו:

" הסחורה נשלחה בפוסטה אחרונה; בבקשה להטעין את הממון באניה ראשונה"…

ביאור: „פוסטה‟ — הדואר, דרך המשלוח לחפצים קטנים ויקרי ערך; „ממונות‟ — כספים. באינפלציה של ימי המלחמה התהפכו היוצרות: הסחורה יקרת מציאות ונשלחת בזהירות בדואר, ואילו הכסף שווה כה מעט, שאת התשלום על משלוח אחד צריך להטעין באונייה — כמטען בתפזורת.

## בדיחה 2786

ימים ולילות התווכחו צירי הממלכות בוועידת-השלום של וורסיל. לסוף נגמרו הוויכוחים ונכתבו ונחתמו החוזים.

הוועידה נסתיימה והצירים התחילו יוצאים אחד-אחד.

ראשון יצא לויד ג’ורג', צירה של אנגליה, ונתן למשרת, שומר הסף, חמש לירות שכר-טרחה.

שני יצא צירה של צרפת, ונתן למשרת חמש מאות פראנק.

שלישי יצא צירה של אוסטריה, ובידו מזוודה. בקש המשרת להכניס את המזוודה לתוך האובטומוביל של הציר, ואמר לו הציר: אל תטרח, הכתרים שבמזוודה לך הם – שכר-טירחה.

רביעי יצא צירה של גרמניה, מסר למשרת קונוסמנט ואמר לו: מטען זה של מארקים לך הוא – שכר-טירחה. דמי הובלה ופריקה תשלם מכיסך.

אחרון יצא צירה של רוסיה, נתן למשרת מכונת-יד להדפסת שטרי- המלכות ואמר לו:

קח והדפס כרצונך…

ביאור: ועידת ורסאי (1919) חתמה את מלחמת-העולם הראשונה, והתשר שנותן כל ציר למשרת משקף בדיוק את מצב המטבע שלו: הלירה הבריטית והפראנק הצרפתי עוד שווים משהו; הכתר האוסטרי והמארק הגרמני קרסו באינפלציה עד שמזוודה שלמה מהם — ואפילו מטען אונייה („קונוסמנט‟ — שטר מטען ימי) — אינם שווים את דמי ההובלה; והרובל הרוסי הגיע לתחתית: הוא כבר אינו כסף אלא נייר מודפס, ומי שחפץ בו — שידפיס לעצמו כרצונו.

## בדיחה 2787

בסתיו 1917 פרצה המהפכה של הבולשביקים ברוסיה, והתנבאו לה רבים, שימיה לא יימשכו.

מבלי-עולם הם הללו, לא יצטרפו אליהם אלא פתאים ועבריינים, ומחר-מחרתיים יבוא קיצם.

נענה הילל זלאטופולסקי ואמר:

טועים אתם רבותי. כשם שהדבר-אחר יכול לשכב על צידו הימני[12], כך הוא יכול לשכב שלוש מאות שנה גם על צידו השמאלי…

הערות שוליים:
- [12] בית-רומאנוב מלך שלש מאות שנה. ( בן-ציון כץ, “טראגי בחייו טראגי במותו”, “הארץ” גליון 4100).

ביאור: הלל זלטופולסקי — תעשיין ועסקן ציוני נודע. „דבר-אחר‟ — כינוי הצניעות שנוהגים בו חז"ל לחזיר, שאין מזכירים את שמו המפורש. בית רומנוב מלך ברוסיה שלוש מאות שנה (הערה [12]), והנמשל שקוף: רוסיה היא אותו חזיר — שלוש מאות שנה שכבה על צידה הימני, המלוכני, ועכשיו רק התהפכה על צידה השמאלי, הבולשביקי. למנבאים את קץ המשטר החדש „מחר-מחרתיים‟ בישר זלטופולסקי שגם השינה הזאת עלולה להימשך שלוש מאות שנה — נבואה שהחמיצה רק במעט.

## בדיחה 2788

מנהיג בונדאי עמד לפני חבורה משלו והכריז:

מחר אנו יוצאים כולנו להפגנה גדולה. איש אל ייפקד מכם, חברים!

נענה אחד מן החבורה ואמר:

מחר? אי-אפשר. מחר פסח… לצעוק “לחם לעובדים!” – אסור;

לצעוק “מצה לעובדים!” – מה לשון בונדאית היא זו?…

ביאור: ה„בונד‟ — מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית, חילונית ואנטי-דתית במוצהר. „לחם לעובדים!‟ היא סיסמת המחאה הסוציאליסטית הקלאסית — אלא שבפסח לחם הוא חמץ אסור, ו„מצה לעובדים!‟ אינה סיסמה מהפכנית אלא בדיחה. גם המהפכנים היהודים, מתברר, כפופים בעל כורחם ללוח השנה היהודי.

## בדיחה 2789

בו ביום שעלו הבולשביקים לשלטון נעשה גם בּני סנדלר בולשביק. למחר נכנס לבית-המדרש להתפלל ומצא: “הגביר” ירד לפני התיבה לאמר קדיש על אביו. דחה אותו בּני ואמר לו:

עכשיו אנחנו המיוחסים. אני ארד לפני התיבה.

נסתלק “הגביר” ובני ירד לפני התיבה. סיים תפילתו, חלץ תפיליו, פשט טליתו ואמר ל"גביר":

בוא וסדר לי טלית ותפילין שלי. עכשיו אני המיוחס…

ביאור: „גביר‟ — עשיר הקהילה; „ירד לפני התיבה‟ — שימש שליח ציבור בתפילה, כבוד השמור בין השאר למי שאומר קדיש על הוריו; „מיוחס‟ — בעל ייחוס ומעמד. בני הסנדלר מבין את שוויון המהפכה בדרכו: לא ביטול המעמדות אלא היפוכם — עכשיו הוא המיוחס היורד לפני התיבה, והגביר יקפל לו את הטלית והתפילין כמשמש. „השוויון‟ הבולשביקי כהחלפת אדונים בלבד.

## בדיחה 2790

הבולשביקים סידרו בטיפליס ועידה לעמי המזרח. ראש המסדרים היה קרל ראדק. אמרו לו חבריו:

היכן הוא ציר של הכּושים?

החזיר ראדק:

חברים, ימים ושבועות ביקשתי יהודי, שישחיר פניו ויתלה לו נזם באפו, ולא מצאתי…

ביאור: קרל ראדק — מבכירי הבולשביקים היהודים ומראשי הקומינטרן, שנודע בעצמו כחריף לשון. הבולשביקים אכן כינסו „ועידת עמי המזרח‟ (באקו, 1920) כמופע תעמולה של העמים המדוכאים. תשובתו מסגירה שכל „צירי העמים‟ הם ממילא יהודים, ולנציג הכושים נדרש רק יהודי שיואיל להשחיר את פניו ולענוד נזם — ואפילו אחד כזה לא נמצא. לעג עצמי על ייצוג היתר היהודי בצמרת המהפכה.

## בדיחה 2791

בחבורה של גויים סיפרו:

הבולשביקים כבשו כל הארצות שבעולם, ובכל מקום העמידו מושלים משלהם.

נענה גוי אחד מן החבורה ואמר:

אי-אפשר! לא יספיקו יהודים לכך…

ביאור: הגוי מקבל כמובן מאליו את הזיהוי האנטישמי בולשביק = יהודי, ולכן ההפרכה היחידה שהוא מוצא לשלטון בולשביקי עולמי היא חשבונית: אין בעולם די יהודים לאייש את כל משרות המושלים.

## בדיחה 2792

שאלו ליהודי:

אם מאה בולשביקים בעירכם, כמה בני-ישראל יש בהם?

השיב היהודי:

בערך שישים.

חזרו ושאלו אותו:

והשאר?

החזיר הוא:

השאר – בנות-ישראל…

ביאור: השואלים התכוונו ב„בני-ישראל‟ ליהודים סתם, אך היהודי מפרש כפשוטו — זכרים בלבד — ומשלים: הארבעים הנותרים הן בנות-ישראל. כלומר כל מאה הבולשביקים שבעיר יהודים הם.

## בדיחה 2793

תשעה יהודים וגוי אחד – מה הם?

“איספולקום”[13].

תשעים ותשעה יהודים וגוי אחד – מה הם?

מועצה.

תשע מאות תשעים ותשעה יהודים וגוי אחד – מה הם?

כינוס המועצות.

אלף תשע מאות תשעים ותשעה יהודים וגוי אחד – מה הם?

ליגיון בין-לאומי…

הערות שוליים:
- [13] “איספולקום” – קיצור של “אספולניטלני קומיטט”, (פירוש: ועד פועל של הרבולוציה).

ביאור: „איספולקום‟ — קיצור רוסי ל„וועד הפועל‟ של השלטון המהפכני (הערה [13]). ככל שהמוסד גדֵל ושמו נעשה ממלכתי ו„בין-לאומי‟ יותר, ההרכב נשאר אחד: יהודים — וגוי אחד, קישוט של כלל-עממיות. הומור עצמי על ייצוג היתר היהודי במוסדות המהפכה.

## בדיחה 2794

ההוא שאמר לחבירו:

שמעת, מה שאירע בּ"סמולני"[14]?

שאל חברו:

מה אירע שם?

השיב הראשון:

חולירה פרצה שם.

תמה השני:

חולירה?

החזיר הראשון:

הן, חולירע… כל גדולי “סמולני” קילקלו קיבותיהם במאכלי עכו"ם…

הערות שוליים:
- [14] “המוסד סמולני” – כך נקרא הבית, שהחזיקו בו הבולשביקים בפטרבורג בתחילת שלטונם.

ביאור: „סמולני‟ — הבניין בפטרבורג ששימש מטה הבולשביקים בראשית שלטונם (הערה [14]); „מאכלי עכו"ם‟ (עובדי כוכבים ומזלות) — מאכלי גויים, טרפה. „חולירה‟ היא גם מחלת המעיים וגם, בפי העם ביידיש, קללה עסיסית. הבשורה על „מגפה‟ בסמולני מתגלה אפוא כקללה וכעקיצה כאחת: ראשי המהפכה, יהודים שהמירו את בית-המדרש בסמולני, קלקלו את קיבתם — ואת נשמתם — בטרפות.

## בדיחה 2795

מעשה ונתכנסו פרנסי הבולשביקים לישיבה ב"סמולני", וקם טרוצקי להרצות. לחש לו קאמנב:

ליב’ל, אל תאריך בדרוש. חייב יאהרצייט אני וחוששני, שמא לא אמצא מניין-עשרה לקדיש.

חזר ולחש לו טרוצקי:

אל תהיה נבהל ללכת. יסתלק הגוי[15] מבינינו ונתפלל כאן תפילה בציבור…

הערות שוליים:
- [15] לנין.

ביאור: טרוצקי (לייב ברונשטיין — מכאן „ליב'ל‟) וקאמנב (רוזנפלד) — מראשי הבולשביקים, יהודים בני יהודים. „יאהרצייט‟ — יום השנה למות הורה, שבו הבן אומר קדיש, והקדיש טעון מניין של עשרה יהודים. תשובת טרוצקי היא הפואנטה: בצמרת הבולשביקית „הגוי‟ היחיד הוא לנין (הערה [15]) — יסתלק הוא מן הישיבה, ואפשר לקיים בסמולני תפילה בציבור.

## בדיחה 2796

בליל “פסחה” שלהם ישבה בקרמלין של מוסקבה חבורה של קומיסרים בולשביקים ושיחקה בקלפים. פתאום התחילו פעמונים מצלצלים. נבהל אחד מן החבורה וקפץ ממקומו:

מה קול-הפעמונים הזה?

דחפו חברו וגער בו:

שב, פחדן! הקיבּוּץ של הרוסים חג לו היום…

ביאור: „פסחה‟ — חג הפסחא הרוסי-אורתודוקסי, שבליל שבתו מצלצלים כל פעמוני הכנסיות; „הקיבוץ של הרוסים‟ — ההמון הרוסי, בנימת ביטול. הקומיסרים, שליטיה החדשים של רוסיה, זרים כל כך לעם ולדתו, שצלצול חגו הגדול מבהיל אותם — וההרגעה מזלזלת לא פחות: שב, זה רק החג של הרוסים. השליטים כזרים גמורים בארץ שעליה הם מושלים.

## בדיחה 2797

שאלו למחודד:

למה תיקנו פרנסי הבולשביקים לקרוא לברית- המועצות “ר.ס.פ.ס.ר.” – רי"ש וסמ"ך בראש, רי"ש וסמ"ך בסוף ופא באמצע?[16]

הסביר המחודד:

יפה תיקנו: כדי שיהא לנין קורא כדרכו – משמאל לימין, וטרוצקי יהא קורא כדרכו שלו – מימין לשמאל…

הערות שוליים:
- [16] השם “ר.ס.פ.ס.ר.” קדם לשם “ס.ס.ס.ר.”

ביאור: ר.ס.פ.ס.ר — הרפובליקה הסובייטית הרוסית, השם הרשמי שקדם ל„ס.ס.ס.ר‟, ברית המועצות (הערה [16]). ראשי התיבות הם פלינדרום — נקראים אותו דבר משני הכיוונים — ומכאן החידוד: לנין הרוסי יקרא כדרכו, משמאל לימין, וטרוצקי היהודי — מימין לשמאל, כדרך העברית. תקנה שוויונית לצמד שבראש המהפכה: הרוסי והיהודי.

## בדיחה 2798

אורח בא לכרך גדול ברוסיה הבולשבית. ראה רחוב יפה ושאל:

רחוב זה מה שמו?

אמרו לו:

עכשיו – רחוב לנין, לשעבר – רחוב ניקולי.

ראה בית גדול באותו רחוב ושאל:

בית זה מה הוא?

אמרו לו:

עכשיו – בית “הרבקום”[17]; לשעבר – בית הגנרל–גוברנטור.

ראה חבורה גדולה יוצאת מאותו בית ושאל:

חבורה זו מי היא?

אמרו לו:

עכשיו – יהודים, לשעבר – "ז’ידים…

הערות שוליים:
- [17] “רבקום” – קיצור של “רבולוציוני קומיטט”, פירוש: ועד המהפכה, שהשלטון בידו.

ביאור: „רבקום‟ — ועד המהפכה, השלטון המקומי החדש (הערה [17]); גנרל-גוברנטור — המושל הצבאי מטעם הצאר; „ז'יד‟ — כינוי הגנאי הרוסי ליהודי, שהמהפכה אסרה על השימוש בו. המבנה החוזר „עכשיו — לשעבר‟ חושף מה נתנה המהפכה ליהודים: בדיוק מה שנתנה לרחוב ולבניין — שם חדש. האנשים ומצבם נשארו כשהיו.

## בדיחה 2799

קרון של הרכבת המה כולו מרוב שיחה. התווכחו על לנין ועל טרוצקי, על קאמנב ועל זינובייב ועוד ועוד.

בקצה הספסל האחרון נימנם יהודי ולא נצטרף לשיחה. נטפל אליו אחד מן הווכּחנים ושאל:

יהודי להיכן?

השיב הזקן:

למוסקבה אני נוסע.

חזר ושאל הראשון:

ודאי לשם מסחר?

השיב הזקן:

מעולם לא עסקתי במסחר. מלמד הייתי כל ימי.

אם-כן לשם מלמדות?

אף זו לא, – השיב הזקן. – כבר תש כוחי.

אלא לשם מה אתה נוסע למוסקבה? – לא חדל הלה שאלותיו.

החזיר לו הזקן:

זקן וחלש אני. מי אדם יודע קיצו ומידת ימיו, ובתוך עמי הייתי רוצה למות…

ביאור: „מלמד‟ — מורה תינוקות ב„חדר‟, מקצוע דחוק שבדחוקים. תשובת הזקן, בלשון השונמית שבמקרא („בתוך עמי אנוכי יושבת‟, מלכים ב ד, יג), נשמעת תמימה — אבל אחרי שהקרון כולו התווכח על לנין, טרוצקי, קאמנב וזינובייב, ששלושת האחרונים שבהם יהודים, היא נעשית עוקץ: מוסקבה הבולשביקית היא עכשיו המקום שבו יושב „עמו‟ של יהודי.

## בדיחה 2800

שאלו לגדול אחד מגדולי הבולשביקים:

הוצאתם לשוק שטרי-ממון, כתובים בכל מיני לשונות, לרבות אפילו סינית וטטרית. מה טעם לא הוספתם גם יודית?

החזיר אותו גדול:

זוהי ענוותנות של מחברים…

ביאור: הבולשביקים אכן הדפיסו את שטרותיהם בלשונות רבות של עמי ברית-המועצות — אך לא ביידיש. „ענוותנות של מחברים‟ — צניעותו של מחבר שאינו חותם את שמו על יצירתו. כלומר: היהודים הם שחיברו את המשטר הזה, ובענוותנותם השמיטו דווקא את לשונם שלהם מן השטרות, שלא לפרסם את יד היוצר.

## בדיחה 2801

בּתא מיוחד של המחלקה הראשונה ישב בעל-חוטם ועישן.

נכנס הקונדוקטור ושאל לו על כרטיסו. לא הפך הלה פניו אליו ופלט:

אין צורך. אני יהודי אחראי…

תחילה נרתע הקונדוקטור לאחוריו:

מי יקשה לאחראי וישלם?

אחר-כך התחיל מפקפק:

תינח קומיסר אחראי, עובד אחראי[18], אבל יהודי אחראי – מה פירושו?

נמלך ואמר לבעל-החוטם:

בבקשה, חבר, הראה-נא את התעודה.

חזר ופלט הלה:

אין צורך. חטמי מעיד עלי, שיהודי אני.

לא קיבּל הקונדוקטור ועמד על דעתו:

יהודי – הן, אבל אחראי – מניין?

קיפחו בעל-החוטם:

שטות!… אלא מי יהיה סוף-כל-סוף אחראי לכל מעשיהם של אלו, אם לא היהודי?…

הערות שוליים:
- [18] הללו היו בשעתם גדולי-היחסנים במלכות הבולשביקים, והטילו אימה על הציבור.

ביאור: „אחראי" היה במינוח הסובייטי תואר של פקידים בכירים ומטילי אימה — „קומיסר אחראי", „עובד אחראי" (הערה [18]) — ולכן הקונדוקטור (הכרטיסן) נרתע רגע מלדרוש כרטיס. „תינח" — ארמית: ניחא, מובן; „קיפחו" — גבר עליו וסתם את טענתו. אלא שהיהודי בעל החוטם — שחוטמו לבדו „מעיד" על מוצאו — מתכוון ל„אחראי" במובן המר של המילה: נושא באשמה. את הדין על כל מעשי הבולשביקים יידרשו לתת בסופו של דבר דווקא היהודים, שהעולם רואה בהם את העומדים מאחורי המשטר. „אחראי" שכולו אשמה ואין בו שום שררה — שלפחות יהיה שווה נסיעה בלי כרטיס.

## בדיחה 2802

כשפרצה המהפכה הגדולה ברוסיה אמרו ליצני הדור: על שלושה דברים התפללו תמיד יהודי רוסיה: שיהיה להם ממון הרבה, שיהיו בניהם אופיצרים בצבא ושיהיו רשאים לדוּר בכל רחבי המדינה.

עשה הקדוש ברוך-הוא תפילתם ונענה להם על-פי דרכו: הרוויחו במלחמה ממון הרבה–והממון נעשה כולו מטבע של-חרס; בניהם נעשו אופיצרים בצבא–והצבא יצא כולו לתרבות רעה; הותרו לדוּר בכל רחבי המדינה–והמדינה חרבה ועברה מן העולם…

ביאור: ברוסיה הצארית שלוש המשאלות האלה היו חלומות רחוקים: יהודים לא הורשו להיות קצינים („אופיצרים"), וישיבתם הוגבלה ל„תחום המושב" — פלכי המערב של האימפריה בלבד. המהפכה מילאה את כולן על דרך ההיפוך: „מטבע של חרס" — כסף שאיבד כל ערך באינפלציה של שנות המלחמה והמהפכה; „יצא לתרבות רעה" — התקלקל והשחית, כלומר הצבא התפרק; וחופש המגורים ניתן במדינה שחרבה ועברה מן העולם. הקב"ה נענה לתפילות — אבל „על-פי דרכו".

## בדיחה 2803

רופא, מהנדס וקומוניסטון נתווכחו זה עם זה:

מי משלשתם חשוב ראשון בעולם?

אמר הרופא:

אני ראשון, שאילמלא אני, לא היתה נבנית הצלע, שנעשתה אשה לאדם.

אמר המהנדס:

אני ראשון, שאילמלא אני, לא היה נבנה העולם מתוך התוהו ובוהו.

אמר הקומוניסטון:

אני ראשון, שאילמלא אני, לא היה התוהו ובוהו…

ביאור: „קומוניסטון" — צורת זלזול: קומוניסט קטן. הרופא נסמך על בראשית ב: הקב"ה הפיל תרדמה על האדם, נטל אחת מצלעותיו ו„ויבן את הצלע… לאשה" — הניתוח הראשון בהיסטוריה. המהנדס נסמך על בראשית א: עולם מסודר שנבנה מתוך „תוהו ובוהו" — מפעל ההנדסה הראשון. והקומוניסט מנצח את שניהם: התוהו ובוהו עצמו הוא מעשה ידיו. תרומתו לעולם אינה הבנייה אלא הכאוס שקדם לה.

## בדיחה 2804

המהפכה המיטה על רוסיה שנות רעב קשה. רעבו בני-אדם, רעבו חיה, בהמה ועוף. נמלכו סוס ופרה וחמור ובאו אל לנין לבקש מזונות. ראשון נכנס הסוס ואמר:

לנין, פרנסני.

אמר לנין:

מה זכות יש לך?

החזיר הסוס:

זכותי גדולה. מן הבוקר עד הערב אני עובד לך ולחבריך. אילמלא הסוס, לא הייתם מספיקים כל היום ממקום למקום כמנהגכם.

נענה לו לנין ופסק לו מזונות. יצא הסוס ונכנסה הפרה:

לנין, פרנסני.

אמר לנין:

מה זכות יש לך?

החזירה הפרה:

זכותי גדולה. כל יום ויום אני נותנת לכם חלבי. אילמלא הפרה, הייתם כולכם פגרים-מתים.

נענה לה לנין ופסק לה מזונות.

יצאה הפרה ונכנס החמור:

לנין, פרנסני.

אמר לנין:

אתה מה זכות יש לך?

החזיר החמור:

זכותי שלי גדולה גם משל הסוס וגם משל הפרה. אילמלא החמור, לא הייתם מתקיימים כּולכם אפילו שעה אחת…

ביאור: ברקע — הרעב הגדול שהמיטו המהפכה ומלחמת האזרחים על רוסיה. „חמור" הוא כמובן גם טיפש, וזו זכותו הגדולה מכולן: הסוס נותן עבודה והפרה נותנת חלב, אבל בלי ההמונים החמורים — הפתאים שמאמינים לשלטון — לא היה המשטר הבולשביקי מחזיק מעמד אפילו שעה אחת.

## בדיחה 2805

מת לנין ונתכנסה אסיפה רבתי וסערו הרוחות:

מי יהיה במקומו?

הללו אמרו:

טרוצקי, שהוא חצוף מובהק.

הללו אמרו:

זינובייב, שהוא שופך דמים מובהק.

והללו אמרו:

קאמנב, שהוא שקרן מובהק.

יהודי זקן אחד ישב ושתק ולא אמר כלום. אמרו לו:

ואתה, סבא, מי היית רוצה לראות במקומו של לנין?

החזיר הזקן:

אני איני יודע להכריע… את כּולכם הייתי רוצה לראות במקומו של לנין…

ביאור: לנין מת ב-1924, וטרוצקי, זינובייב וקאמנייב אכן נאבקו על ירושתו — כל אחד „מומלץ" כאן בתכונה המגונה שבו. הזקן מאחל לכולם להיות „במקומו של לנין": לא על כיסא המנהיג, אלא במקומו הנוכחי — בקבר.

## בדיחה 2806

“נאפּמן”[19] נכנס לחנות מוכרת צורכי-כתיבה, וביקש לקנות כרטיסים מצויירים. הביאה החנוונית אלבום של דוגמאות ופתחה אותו לפניו:

הנה קבוצה יפה: טרוצקי וגנרליו ואופיצריו.

סירב ה"נאפמן":

לא איש-מלחמה הוא.

הפכה החנוונית את הדף:

הנה קבוצה יפה אחרת: לונצ’רסקי וחכמיו וסופריו.

לא נחה דעתו של ה"נאפמן":

מה לו לחכמים ולסופרים?

הפכה החנוונית עוד דף אחד:

הנה לנין בקברו.

הזין ה"נאפמן" עינו בכרטיס, נענה ואמר:

יפה, יפה מאד!… שמא יש לך גם קבוצה שלימה?…

הערות שוליים:
- [19] “נאפ” – פירוש: ”פוליטיקה כלכלית חדשה", שהתיר לנין את המסחר, ורבים מן ה"נאפמנים" עשו עושר רב.

ביאור: ה„נאפ" — המדיניות הכלכלית החדשה שהנהיג לנין ב-1921 — התירה שוב מסחר פרטי, וה„נאפמנים" שהתעשרו ממנה נשארו שנואי המשטר ושונאיו (הערה [19]). „כרטיסים מצוירים" — גלויות; לונאצ'רסקי היה הקומיסר לענייני השכלה ותרבות. הנאפמן דוחה את גלויות המנהיגים החיים, ורק „לנין בקברו" מוצא חן בעיניו — ובקשת ה„קבוצה השלימה" (סדרה שלמה, כדרך אספני גלויות) פירושה: הלוואי שתהיה גלויה כזאת לכל צמרת המשטר, כל אחד בקברו.

## בדיחה 2807

לנין עמד ליד שערי גן-עדן, ואין פותחים לו. עבר עליו יהודי זקן וביקש לנין עצה מפיו:

מה יעשה ויכּנס לגן-עדן?

אמר לו הזקן:

אל תדאג. אעשה לך סגולה, ומיד תיכּנס.

חבשו בשק, הטילו על שכמו ודפק:

פיתחו שערים!

נשקף מלאך בעד האשנב ושאל:

מה לך?

השיב הזקן:

את מורנו ורבנו רבי קארל מארכס אני מבקש.

אמר המלאך:

כאן הוא, במדור העליון, מקום שכל גדולי הצדיקים והחסידים שרויים שם.

אמר הזקן:

יטרח נא אותו צדיק ויגש הנה; דבר נחוץ לי אליו.

הלך המלאך ועשה שליחותו. מיד ניגש אל האשנב אדם מיוער פּנים וראש, ואמר לו הזקן היהודי:

האתה הוא מורנו ורבנו רבי קארל מארכס?

הן, – השיב המיוער. – אני הוא.

“הרכוש” לך הוא, רבי? – חזר ושאל הזקן היהודי

הן, – חזר והשיב המיוער. – “הרכוש” לי הוא.

הוריד היהודי הזקן את השק מעל שכמו וזרקו בפני המיוער:

הרי, רבי, הריבית שלך לפניך?…

ביאור: „סגולה" — תרופה בדוקה, מעשה קמע; „מיוער פנים וראש" — שעיר, בעל רעמת השיער והזקן המפורסמת של מרקס. „הרכוש" הוא „הקפיטל" („ההון"), ספרו הגדול של קרל מרקס, תורת היסוד של הקומוניזם — ובגן-עדן של הבדיחה מרקס הוא „מורנו ורבנו", צדיק השרוי במדור העליון. מכאן החשבון: הון מוליד ריבית, ולנין — פרי תורתו של „הקפיטל" — הוא הריבית שההון הזה הצמיח. הזקן זורק את השק לרגלי מרקס: קבל את התשואה על השקעתך. אויבם הגדול של ההון והריבית מקבל בעל-כורחו את הריבית שלו — וכך מוברח לנין בשערי גן-עדן.

## בדיחה 2808

מת קראסין וסידרו לו הלוויה ברוב עם ובטכסים גדולים.

היה שם יהודי פיקח ושאל לאחד מפרנסי הבולשביקים:

בכמה, לדעתך, תעלה קבורה זו?

השיב הפרנס:

אני משער, שהיא תעלה בחמישים אלף.

נתכעס היהודי ואמר:

ולבזבזנות כזו אתם קוראים “משטר-של-חיסכון”? יבוא עלי, אם לא כל הוועד הפועל הייתי קובר בעשרים וחמישה אלפים, ובשמחה רבה…

ביאור: קראסין — לאוניד קראסין, מבכירי הבולשביקים ושגרירם בלונדון, שמת ב-1926 ונקבר בטקס ממלכתי מפואר. „משטר של חיסכון" — סיסמת צנע סובייטית רשמית; „הוועד הפועל" — הגוף השליט של המפלגה; „יבוא עלי" — לשון שבועה. בלבוש הצעת ייעול תקציבית מסתתרת המשאלה האמיתית: לקבור את ההנהגה כולה — בחצי המחיר, ובשמחה רבה.

## בדיחה 2809

זנובייב נהג נשיאותו בפטרבורג בעריצות, ודם רב שפך.

אמרו עליו:

זינובייב–גילגולו של מרט, ואת שרלוֹטה קוֹרדה אין הוא ירא שמימיו לא רחץ באמבטי…

ביאור: ז'אן-פול מארא, ממנהיגי הטרור של המהפכה הצרפתית, סבל ממחלת עור וניהל את ענייניו מתוך אמבטיה — ושם דקרה אותו למוות שרלוטה קורדה ב-1793. זינובייב, ששלט בפטרוגרד ביד אכזרית בשנות הטרור האדום, הוא „גלגולו" — שופך דמים כמוהו. אלא שממתנקשת באמבט אין לו מה לחשוש: הוא מימיו לא התרחץ. עלבון כפול — רוצח, וגם מזוהם.

## בדיחה 2810

טרוצקי ישב בקרון של הרכבת. על הספסל ממולו ישב בחור וסיגרה בפיו.

אמר לו טרוצקי:

קרון זה מיוחד לשאינם מעשנים.

לא נפנה אליו הבחור – ועישן כבתחילה. הוציא טרוצקי כרטיס מכיסו ונתן לבחור, למען ידע, לפני מי הוא יושב. טמן הבחור את הכרטיס בכיסו–והוסיף לעשן.

רגז טרוצקי וקרא את הקונדוקטור. בא הקונדוקטור ואמר לבחור:

אם אין אתה פוסק מלעשן, תשלם קנס.

החזיר לו הבחור:

אתה ואלף כמוך לא תטילו עלי קנס.

הוציא מכיסו ונתן לקונדוקטור – את הכרטיס של טרוצקי. קרא הקונדוקטור את הכרטיס, נבהל מאד ואמר לטרוצקי:

מוטב, שלא יהיה לך עסק ברשע זה. טרוצקי הוא…

ביאור: „כרטיס" כאן — כרטיס ביקור; הקונדוקטור — הכרטיסן. הבחור הופך את כלי הסמכות נגד בעליו: כרטיס הביקור שנועד להפחיד אותו נעשה תעודת הזהות שלו עצמו, והקונדוקטור המבוהל מזהיר את טרוצקי האמיתי מפני „טרוצקי". שמו של שר הצבא האדום מפחיד כל כך, שאפילו טרוצקי בכבודו ובעצמו נדרש להיזהר ממנו.

## בדיחה 2811

טרוצקי עייף מרוב עבודה ופרש מן העיר לשם מנוחה.

ישב על שפת נהר ושינן לעצמו:

בּעירה תהיה! בּעירה בכל העולם כּולו…

היה שם רועה, שרעה את העדר של הכפר, וראה: אדם יושב על שפת הנהר, מדבר בקול רם ואין איש עמו, – ניגש אליו ושאל:

חבר, אל מי אתה מדבר?

החזיר לו טרוצקי:

אל העדר אני מדבר…

ביאור: „בעירה" — שרפה: טרוצקי משנן את בשורת המהפכה העולמית שתצית את העולם כולו. תשובתו לרועה נכונה פעמיים — לפניו באמת אין אלא עדר הצאן של הכפר, וגם ההמונים שהנאום מיועד להם אינם בעיניו אלא עדר.

## בדיחה 2812

בולשביקים מפורסמים, שירדו מגדולתם וגלו, ישבו בחבורה וסיפרו זה עם זה. אמר אחד מהם:

אני גליתי על שום שהיה לי עסק בסוכּר. אמר השני:

ואני – על שום שהיה לי עסק בעורות.

טרוצקי ישב ושתק. אמרו לו:

ואתה על שום מה גלית?

נאנח טרוצקי והחזיר:

אני – על שום שהיה לי עסק בבהמות…

ביאור: בולשביקים שנפלו מגדולתם הוגלו לא אחת באמתלה של עבירות מסחר — „עסק" בסוכר, בעורות. טרוצקי, שסטלין וסיעתו הדיחוהו והגלוהו (תחילה לקזחסטן, אחר-כך אל מחוץ לברית-המועצות), „עסק בבהמות": לא סחר בבקר, אלא עשה פוליטיקה עם הבהמות שסילקו אותו.

## בדיחה 2813

לאחר שקם טרוצקי מתוך החבורה וביקש ללכת, נשרה לו מטפחת-אף מכיסו. רכן אחד מן החבורה, הרים את המטפחת מעל הקרקע והחזירה לו. הודה לו טרוצקי ואמר:

טובה כפולה ומכופלת עשית עמדי:

תמה הלה:

טובה כפולה ומכופלת בגלל מטפחת-אף?

החזיר לו טרוצקי:

הן; זה הדבר היחידי, שהניחו לי לנעוץ חוטמי בו…

ביאור: „לנעוץ חוטם" — לתחוב את האף, להתערב בעניינים. טרוצקי המודח, שסולק מכל עמדה ומכל השפעה, מודה על המטפחת בכפל משמעות מר: זה הדבר היחיד שעוד מרשים לו לתחוב בו את חוטמו.

## בדיחה 2814

שאלו לטרוצקי:

מה יצווה לעשות במוחו לאחר בדיקה?[20]

החזיר טרוצקי:

את הכּוהל, שבו יהא מוחי שמור עד לבדיקה, אצווה לריקוֹב, ואת המוח גופו – לסטאלין…

הערות שוליים:
- [20] במלכות הבולשביקים הותקן מוסד לבדיקת מוחם של אנשי-שם אחרי מותם.

ביאור: הבולשביקים אכן הקימו מכון לחקר מוחם של אנשי שם לאחר מותם — כך נחקר מוחו של לנין עצמו (הערה [20]); עד הבדיקה נשמר המוח בצנצנת כוהל (אלכוהול). מכאן הצוואה הכפולה: הכוהל — לריקוב, ראש הממשלה שנודע כשתיין מובהק; והמוח עצמו — לסטלין, שחסר לו.

## בדיחה 2815

ההוא שירד לרחוץ בנהר-מוסקבה וחישב להיטבע. מיד קפץ אחריו בחור יהודי לתוך המים והצילו. אמר לו המוצל:

שאל מה אתן לך? אני סטאלין.

החזיר לו הבחור:

אחת אבקש: אל תספר לאיש, שאני הוא שהצלתיך…

ביאור: „ההוא ש…" — פתיחה תלמודית: מעשה באדם אחד. השכר היחיד שהמציל מבקש הוא אלמוניות: מי שייוודע כמי שהציל את סטלין ומנע את טביעתו — העם, ששונא את הרודן, לא יסלח לו לעולם. דרויאנוב מציין שסופרת שפרסמה את הבדיחה הזאת באביב 1931 בשבועון האמריקני „סטרדיי איבנינג פוסט" גורשה בשל כך ממוסקבה.

הערת דרויאנוב: באביב 1931 פירסמה הסופרת גרדי את
הבדיחה שלפנינו ב"סטרדי איבנינג פוסט", ועל זה גרשוה ממוסקבה
("Послѣднія Новости" נו' 3686). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2815, עמ' 222) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2816

ההוא שירד לנהר-מוסקבה לרחוץ ושטפו גל. התחיל מרמז בידיו לעומדים על שפת הנהר, שהוא טובע, ולא שעה איש אליו.

ראה האומלל, שאין לו תקנה, חגר שארית כּוחו וצעק:

הלאה סטאלין! מוות לסטאלין!

מיד קפצו הכל לתוך הנהר, משו את הטובע מן המים – ומסרוהו ל"צ’קה"[21]…

הערות שוליים:
- [21] “צ’קה” – פירוש: אינקביזיציה ברוסיה הבולשביקית, מיוחדת לביעור “הקונטר-רבולוציה”, והחיים והמות בידה.

ביאור: ה„צ'קה" — המשטרה החשאית הבולשביקית, שרדפה „קונטר-רבולוציה" והחיים והמוות היו בידה (הערה [21]). אדם טובע אינו מזיז לאיש, אבל קריאת גנאי על סטלין מקפיצה את כולם למים בו-ברגע — לא כדי להציל, אלא כדי לעצור. במדינת המשטרה עבירה פוליטית דחופה מפיקוח נפש.

## בדיחה 2817

נידלדל אוצרה של ממשלת הבולשביקים והוטל על ה"צ’קה" לאסור כל אדם, החשוד על וואלוטה, ולהוציאה מידו בשידולים, באיומים ובכל מיני יסורים קשים שבעולם. “סחיטת דולרים” קראו לו לתפקיד מיוחד זה.

עמד יהודי לפני חוקר-דין ב"צ’קה", והלה שידלו בדברים:

בוא וראה, כמה בתי-חרושת אנו בונים, כמה מסילות-ברזל אנו סוללים, כמה גשרים אנו גושרים. והכל לטובת המדינה. וכבר תם הכסף מידינו, וכל אזרח חייב לעוזרנו. עשה נא גם אתה חובתך והוצא אלינו ברצון ולא באונס את הוואלוטה שבידך.

כפר היהודי וטען:

אין לי.

כּעס החוקר ומסרו לעינויים ב"צ’קה". לא היו ימים מועטים, והיהודי ביקש כי יבוא החוקר אליו. בא החוקר ואמר לו:

יפה עשית, כי קראת לי. ודאי ניחמת על כפירתך, ואתה אומר להוציא אלינו את הוואלוטה שלך.

החזיר לו היהודי:

טועה אתה. וואלוטה אין לי ולא היתה לי. ולמה קראתי לך? להודיעך: מי שאין לו ממון, אל יבנה בתי-חרושת ואל יסול מסילות ואל יגשור גשרים…

ביאור: „וואלוטה" — מטבע זר. כשהתרוקן אוצר המדינה עצרה המשטרה החשאית „מחזיקי וואלוטה" ועינתה אותם עד שיסגירו את הדולרים והזהב שברשותם — מבצע שכונה „סחיטת דולרים". היהודי המעונה, שבאמת אין לו כלום, קורא לחוקר רק כדי להחזיר למשטר את המוסר שלו עצמו: מי שאין לו במה לשלם — שלא יבנה בתי חרושת, לא יסלול מסילות ולא יגשור גשרים.

## בדיחה 2818

ההוא שעמד ונסתכל בשער ה"צ’קה". גער בו השוער: שמא אין אתה רואה את הכתוב כאן באותיות גדולות “הכּניסה אסורה”.

החזיר לו המסתכל:

ואילו היה כתוב כאן: “התכבדו מכובדים” – כלום הייתי נכנס?…

ביאור: „התכבדו, מכובדים" — נוסחת הזמנה מסבירת פנים. שלט „הכניסה אסורה" על שער הצ'קה — המשטרה החשאית, שממנה יוצאים לכלא או לקבר — מיותר לגמרי: לשם איש לא ייכנס מרצונו, גם אם יוזמן בכבוד גדול.

## בדיחה 2819

קוקזי בא למוסקבה וסיפר:

תיאטרון אמנותי יש בטיפליס. המשחקים–גרוזינים, וכיוון שהם עולים על הבימה ופותחים פיהם, מיד בוכה התיאטרון כּולו.

שמע יהודי סיפורו של הקוקזי, נענה ואמר:

מה רבותה היא זו? כאן, במוסקבה, יש לנו רק משחק אחד גרוזיני, וכיוון שהוא עולה על הבימה ופותח פיו, מיד בוכה רוסיה כולה…

ביאור: „המשחקים" — השחקנים; טיפליס — טביליסי, בירת גרוזיה. הקווקזי מתפאר בשחקנים גרוזינים שמביאים אולם שלם לידי בכי של התרגשות. ה„שחקן הגרוזיני" היחיד שבמוסקבה הוא סטלין, בן גרוזיה — וכשהוא עולה על הבמה ופותח את פיו, בוכה רוסיה כולה, אבל לא מרוב אמנות.

## בדיחה 2820

אמרו עליו על קארל ראדק, שההלצות החריפות ביותר, המתהלכות במלכות הבולשביקים, הוא אביהן.

קרא לו סטאלין ואמר לו:

חבר ראדק, הגיעה השעה שתסתום מעיינך. לשונך העקצנית עושה אותנו חוכה וטלולה לבריות.

קיבל ראדק את הגזירה וביקש לצאת מלפני השליט. אמר לו סטאלין:

חבר ראדק, בינינו לבין עצמנו, באין איש אתנו, רוצה הייתי לשמוע מפיך עוד הלצה אחת.

פתח ראדק ואמר:

חבר מורשי העם הרוסי–ריקוֹב השיכּור; ראש ההשכלה הרוסית – בּובּנוב ההדיוט; ראש הפוליטיקה החיצונית של רוסיה – ליטווינוב היהודי; מנהיגה של רוסיה כולה – דז’וגאשבילי[22] הגרוזיני…

כּעס סטאלין כּעס גדול והפסיקו:

חבר ראדק, אני הוא מנהיגה של רוסיה!

הניע ראדק ראשו ואמר:

חייך, חבר סטאלין, הלצה זו לא אני אביה…

הערות שוליים:
- [22] דז’וגאשבילי וסטאלין – היינו הך.

ביאור: קרל ראדק, מראשי התעמולה הבולשביקית, נודע כאביהן של ההלצות האנטי-סובייטיות שהילכו במדינה. „חוכה וטלולה" (חוכא וטלולא) — ארמית: צחוק ולעג; „תסתום מעיינך" — תפסיק את שטף ההלצות. ההלצה האחרונה היא רשימת מינויים ארסית: ריקוב, ראש הממשלה — שתיין ידוע; בובנוב, הממונה על ההשכלה — הדיוט (בור); ליטווינוב, שר החוץ של רוסיה — יהודי; ומנהיגהּ של רוסיה — דז'וגאשווילי הגרוזיני, שמו האמיתי של סטלין (הערה [22]). וכאן המלכודת: סטלין, שמתפרץ „אני הוא מנהיגה של רוסיה!", מזהה את עצמו במו פיו עם הגרוזיני שברשימה — וראדק מסיר מעצמו את האבהות: את ההלצה הזאת חיברת אתה. דרויאנוב מציין, על-פי העיתונות של הימים ההם, שהפצת בדיחות נגד השלטון נענשה בעשר שנות מאסר — וראדק נחשב ראש וראשון ליוצריהן.

הערת דרויאנוב: "ברוסיה הבולשבית אין איש, אשר לא ימלא
פיו בדיחות כנגד ממשלת המועצות. זהו השיור האחרן של חופש
הדיבור שם, ואין לה לא לצנזורה ולא לטירור שליטה עליו, אף-
על-פי שעונשם של מפיצי הבדיחות – עשר שנות מחנה ריכוז. הראש
והראשון ליצירת בדיחות אלה הוא – קארל ראדק (פרופ' וו.
צ'רניאבין, "Послѣднія Новости" נו' 4498). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2820, עמ' 224) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2821

כשעלו הבולשביקים לשלטון ברוסיה וניתקו כל הקשרים בינה לבין מלכות השמים, נתכנסה פמליה של-מעלה ודנה:

את מי תשלח ומי ילך לה לידע ולהודיע על הנעשה שם, במלכות רוסיה הגדולה?

קם השליח לוּקה ואמר:

אני אלך.

עברו יומיים ובאה מאתו טלגרמה:

"אני אסור בצ’קה.

השליח לוקה".

חזרה ונתכנסה פמליה של-מעלה ועשתה את ישו שליח למלכות הבולשביקים. עברו יומיים ובאה מאתו טלגרמה:

"אף אני שם.

ישו בן-מרים".

נתכנסה פמליה של-מעלה שלישית ושלחה את משה. עבר שבוע ובאה מאתו טלגרמה:

"נסתדרתי בקומיסריון טוב;

החבר פטרוב"…

ביאור: „פמליה של מעלה" — בלשון חז"ל: חצר המלאכים הסובבת את כיסא הכבוד. השליחים הנוצרים — לוקאס מחבר האוונגליון, ואחריו ישו עצמו — נעצרים מיד בידי הצ'קה, המשטרה החשאית של המשטר האתאיסטי. ואילו משה רבנו לא רק שורד אלא מסתדר יפה: משרה נוחה ב„קומיסריון" (משרד ממשלתי סובייטי) ושם רוסי למהדרין — „החבר פטרוב". עקיצה עצמית מרירה על היהודים שידעו להשתלב במנגנון הבולשביקי — ובלבד שיפשטו את שמם ואת זהותם.

## בדיחה 2822

כלל אמרו חכמי ישראל ברוסיה הבולשבית:

כל זמן וכל מקום, שנאמר בהם “כּל”, הרי זה סימן לחוסר-לחם:

“כּל-נדרי” – חוסר-לחם ליום אחד; “כּל-דכפין” – חוסר-לחם לשבוע אחד; “כּל-חוז”[23] – חוסר לחם מראשית השנה ועד אחרית השנה…

הערות שוליים:
- [23] “כּל-חוז” – “המשק הקולקטיבי” של רוסיה הבולשבית.

ביאור: „כל נדרי" פותח את תפילת ליל יום הכיפורים — יום צום אחד בלי לחם; „כל דכפין" („כל הרעב — יבוא ויאכל") פותח את ההגדה של פסח — שבוע בלי לחם (חמץ); ו„כל-חוז" הוא הקולחוז, המשק החקלאי השיתופי שכפה המשטר הסובייטי (הערה [23]) — והוא שהביא רעב מראשית השנה ועד אחריתה. ה„כלל" הלמדני, שדורש כל „כל" כסימן לחוסר לחם, מעמיד את מפעל הדגל הסובייטי בשורה אחת עם ימי הצום — אלא שזה צום של שנה שלמה.

## בדיחה 2823

ההוא שבא ממוסקבה וסיפר:

חנות “כּל-בּו” יש לה לממשלה הבולשבית במוסקבה, גדולה מזו של וורטהים בברלין, ואף-על-פי-כן די לה בפקיד אחד בלבד.

תמהו השומעים:

היכי תמצי?

הסביר המספר:

כל היום עומד אותו פקיד בחוץ, וכיוון שהוא רואה אדם מבקש להיכנס, מיד הוא מקדים ואומר לו:

“אל תטרח. אין לנו כלום”…

ביאור: ורטהיים — הכלבו הענק והמפואר של ברלין באותם ימים; „היכי תמצי" — ארמית: כיצד ייתכן. חנות ממשלתית גדולה ממנו מסתפקת בפקיד אחד, כי אין בה שום סחורה — כל תפקידו לעמוד בחוץ ולחסוך מהנכנסים את הטרחה.

## בדיחה 2824

ההוא שבא ממוסקבה וסיפר:

אין אתם יודעים, כמה שקודה ממשלתנו הבולשבית על תקנת הציבור. חנות “כּל-בּו” יש לה במוסקבה. ראתה, שרבים נכנסים לשם וטורחים טרחה של-חינם, נמלכה והעמידה פקיד מיוחד בפתח החנות, וכיוון שהוא רואה אדם מבקש להיכנס, הוא מקדים ואומר לו:

“אל תטרח. אין לנו כלום”…

שתק המספר רגע והוסיף:

ולסוף נענש אותו פקיד על משוא-פנים. תמהו השומעים:

אם בחנות אין כלום, מה משוא-פנים יש כאן?

הסביר המספר:

מעשה ובאו כמה וכמה אנשים בהשכמת הבוקר ועמדו בשורה וחיכו עד שתפתח החנות דלתיה. יצא אותו פקיד מיוחד וראה: בן-אחותו עומד בסוף השורה, ואף הוא מחכה לפתיחת הדלתות. ניגש אליו ראשון ולחש לו:

“אל תטרח. אין לנו כלום”…

ביאור: „תקנת הציבור" — טובת הכלל; „משוא פנים" — העדפת מקורבים. גלגול נוסף של הבדיחה הקודמת: בחנות שאין בה כלום, השירות היחיד שהמדינה מספקת הוא ההודעה שאין כלום — ולכן גם השחיתות היחידה האפשרית היא פרוטקציה בחלוקת הידיעה הזאת. בן האחות זוכה לשמוע ראשון, בלחישה ולפני כל התור, את בשורת האפס.

## בדיחה 2825

ההוא שנכנס לחנות “כּל-בּו” של הממשלה במוסקבה ועמד וצפה בכל האיצטבאות. אמר לו הממונה על המכירה:

מה אתה מבקש?

השיב הנכנס:

חקלאי אני וטראקטור אני מבקש.

אמר לו הממונה:

שמא דעתך מטורפת עליך? טראקטור אתה מבקש באיצטבאות?

החזיר לו הנכנס:

ואם חצי ליטרה חמאה אני מבקש כאן באיצטבאות, אין דעתי מטורפת עלי?…

ביאור: „איצטבאות" — מדפים. המוכר לועג למי שמחפש טרקטור על מדפי החנות, והחקלאי מחזיר לו: בחנות שהמדפים שלה ריקים מכול, גם בקשת חצי ליטרה חמאה מטורפת בדיוק באותה מידה.

## בדיחה 2826

שני תלמידים של בית-ספר עממי ברוסיה הבולשבית ישבו וקראו במשלי קרילוב:

“אלהים זימן באשר זימן פּתית גבינה לעורב”…

הפסיק אחד מן התלמידים ואמר:

מה הבל יפצה פיו של הזקן? כלום יש אלהים בעולם?

החזיר לו חברו:

וכלום פּתית גבינה יש בעולם? אלא משל הוא, אף אלהים משל…

(“אורח”, “מתוך גישה קצת יותר אינטימית”, “בוסתנאי” גליון 9 לשנה ט')

ביאור: איוואן קרילוב הוא ממשל-המשלים הרוסי הקלאסי, שכל תלמיד ברוסיה שינן; משל "העורב והשועל" שלו נפתח במילים "אלוהים זימן פתית גבינה לעורב". החינוך הסובייטי היה אתאיסטי מוצהר, ולכן התלמיד מתקומם על ה"הבל" שבפי הזקן. חברו עונה לו ברוח החינוך עצמו: גם גבינה אין בעולם — כלומר ברוסיה הרעבה — ולכן שניהם "משל". עקיצה כפולה במשפט אחד: על מחיקת האמונה ועל המחסור, שעשו את האל ואת הגבינה לאגדות באותה מידה.

## בדיחה 2827

שני אחים: אחד בפאריס הבורגנית, והשני במוסקבה הבולשבית. כתב הראשון לשני ושיבּח מידת-החיסכון של האדם הצרפתי. החזיר לו השני, המוסקבאי:

"אתם הבורגנים לא תדעו עד העולם סוד החיסכון. סוד זה נתגלה רק לנו, תלמידיהם של לנין וסטאלין. אתמול היתה ישיבה לוועד הפועל המרכזי ולשם חיסכון-נייר הוחלט פה אחד:

להדפיס מכאן ולהבא עיתון של שחרית ועיתון של ערבית יחדיו, בגליון אחד"…

ביאור: עיתון-ערב אי-אפשר להדפיס יחד עם עיתון-הבוקר — אלא אם כן אין בו שום חדשות. זה בדיוק העוקץ: בעיתונות הסובייטית, שכולה קו-המפלגה, אין הבדל בין בוקר לערב, ולכן ה"חיסכון" אפשרי בהחלט. והמתפאר שדווקא תלמידי לנין וסטלין גילו את סוד החיסכון מסגיר בלי משים שלמשטר פשוט אין מה להדפיס.

## בדיחה 2828

ההוא שישב וסיפר על גדולתה של רוסיה הבולשבית לגבי אמריקה הבורגנית:

מחשבי חשבונות דקו ומצאו, שלאחר חמש שנים יהיה לכל אדם שלישי באמריקה אבטומוביל שלו, ואילו ברוסיה יהיה לאחר חמש שנים לכל אדם אווירון שלו.

אמרו לו למספר:

מה צורך יש לו לכל אדם באווירון?

החזיר הוא:

יש ויש צורך. היום אני שומע, שבקיוב עומדים בשורה לשם לחם, – ומיד אני טס לשם; מחר באה שמועה, שבאודיסה נותנים קופסת גפרורים לכל נפש, – ותיכף אני עף לשם…

ביאור: "אווירון" — מטוס, בעברית של פעם. ההתפארות התעמולתית — רוסיה תעקוף את אמריקה: מטוס לכל אזרח לעומת מכונית לכל אזרח שלישי — מתנפצת בהסבר ה"צורך": ברוסיה של המחסור מצרך יסוד צץ היום בעיר אחת ומחר באחרת, ומי שרוצה לחם או קופסת גפרורים צריך להספיק להגיע לפני שייגמרו. המטוס העתידני נחוץ רק כדי לרדוף אחרי מה שבכל מדינה "בורגנית" מונח על המדף.

## בדיחה 2829

באגודה של חכמים וסופרים סיפרו על נפלאותיה של מוסקבה הבולשבית.

בכל העולם הבורגני נהוג שבוע של שבעה ימים. בא לנין, המאור הגדול, בא אחריו גם סטאלין, אב המון-גויים, ותיקנו, שלא יהא נהוג אלא שבוע של חמישה ימים.

שאל אחד מן החכמים והסופרים:

מה הועילו בתקנתם?

גער בו ראש האגודה ואמר:

שוטה שבעולם! תקנה גדולה תיקנו. נוח להם לבריות יותר, שירעבו חמישה ימים בשבוע משירעבו שבעה ימים בשבוע…

ביאור: בראשית שנות השלושים ביטל המשטר הסובייטי את השבוע בן שבעת הימים והנהיג שבוע עבודה של חמישה ימים. "אב המון גויים" הוא התואר שניתן לאברהם בבראשית יז, ה — וכאן הוא מודבק לסטלין באירוניה חסודה, לצד לנין "המאור הגדול". לשאלה מה הועילה הרפורמה עונה ראש האגודה ב"שבח" שהוא כתב אישום: הישגה היחיד של תקנת הלוח הוא שמעתה רעבים חמישה ימים בשבוע במקום שבעה.

## בדיחה 2830

ההוא שקפץ לתוך אבטובוס ציבורי ערום בלי מכנסיים.

נבהלו הנוסעים:

משוגע! מטורף!

היסה אותם הערום:

לא משוגע אנוכי ולא מטורף אנוכי, אלא ממינסק אני בא.

שאלו הנוסעים פה אחד:

ואם ממינסק אתה בא, מה בכך?

החזיר הערום:

במינסק כבר נגמרו שנות “החומש”[24]…

הערות שוליים:
- [24] כידוע קבע סטאלין שנות “חומש” לשם סיפוק צרכי המדינה.

ביאור: "שנות החומש" הן תוכניות החומש של סטלין — תוכניות בנות חמש שנים שהבטיחו לספק את כל צורכי המדינה (הערה [24]). הנוסעים רואים משוגע; ההסבר שלו הוא דו"ח ביצוע: במינסק התוכנית כבר "הושלמה", והתוצאה המוגמרת — אדם בלי מכנסיים.

## בדיחה 2831

ראו זקן, שהוא נחפז לנהר-מוסקבה. אמרו לו:

סבא הרגליים להיכן?

השיב הזקן: לחם אין, חלב אין, בשר אין. קצתי בחיים כאלה, ואני הולך להטביעם בנהר.

אמרו לו:

שוב ואל תלך. מקץ שנות “החומש” ישוב הכל לקדמותו, ולא יחסר דבר במדינה.

החזיר הזקן:

אל נא תעצרוני. אם אשב ואחכה עד סוף שנות “החומש” – לא יהיו גם מים בנהר…

ביאור: „שנות החומש" — תוכנית החומש הסובייטית: תוכנית הפיתוח הכלכלי שקבע סטלין לברית-המועצות. הראשונה הוכרזה ב-1928 ונמשכה עד 1932, ומיד אחריה באה השנייה (1937-1933). התעמולה הרשמית הבטיחה כי בסוף התוכנית „לא יחסר דבר במדינה" — בעוד שבפועל שררו במדינה מחסור חמור ותורים ללחם, לחלב ולבשר. הזקן הופך את הנחמה הרשמית לקל-וחומר של ייאוש: אם עד עכשיו נעלמו הלחם, החלב והבשר, הרי עד סוף התוכנית ייעלמו גם המים בנהר — ומי שרוצה עוד להטביע את עצמו, מוטב שימהר לפני שייגמר גם המלאי הזה.

## בדיחה 2832

שאלו לפרנס אחד מפרנסי הבולשביקים:

בשלמא חלב וחמאה וגבינה ברוסיה אי ן– משום שגם הבהמות עייפו מחמת רבולוציה. אבל מפני מה אין נעליים ברוסיה?

נענה הפרנס ותירץ:

נעליים יש בהן של ימין ויש בהן של שמאל, ואילו ברוסיה ימין ושמאל אסורים…

(בדיחה זו נאמרה בימי סטאלין, שגזר גם על “הסטייה לימין” וגם על “הסטייה לשמאל”).

ביאור: "בשלמא" — לשון הגמרא: ניחא, את זה עוד אפשר להבין; "פרנס" — במקור ראש קהילה יהודי, וכאן בלגלוג: עסקן שלטון. התירוץ יושב על כפל המשמעות של ימין ושמאל: בנעליים — שני הצדדים; בפוליטיקה הסטליניסטית — שתי ה"סטיות" שהוכרזו פשע, "הסטייה הימנית" ו"הסטייה השמאלית", שחסידיהן נרדפו וטוהרו. מאחר ששני הכיוונים אסורים במדינה, אי-אפשר, כביכול, לייצר בה נעליים — והכשל הכלכלי מקבל "הסבר" ישירות מן הטרור הפוליטי.

## בדיחה 2833

בחור “קומסומול”[25] בא מעיירתו הקטנה למוסקבה ובזכות “כרטיס-המפלגה” שלו ניתנה לו דירה של דל"ת על דל"ת ב"הקדש" של המפלגה. למחר בבוקר נסתכלו בו חבריו וראו: הוא פותח ציקלונו ומוציא מתוכו מברשת לשיניים. התחילו מלגלגים עליו:

בּוּרז’וּי! איסטניס!…

אמר להם הבחור:

ראשית, לא שלי היא המברשת, – של דודי היא, ומאתו גנבתיה; ושנית, איני משתמש בה אלא כדי להגיס את הטה…

הערות שוליים:
- [25] קומסומול – “הברית הקומוניסטות של הנוער”.

ביאור: "קומסומול" — ברית הנוער הקומוניסטית (הערה [25]); "ציקלון" — תרמיל; "בורז'וי" — כינוי הגנאי הרוסי לבורגני; "איסטניס" — לשון חכמים למפונק; "להגיס" — לבחוש. הדירה של "דל"ת על דל"ת" — ארבע אמות על ארבע, חדרון זעיר — ניתנת ב"הקדש", שהוא במקור בית המחסה העלוב של הקהילה לעניים, וכאן בעקיצה: מעונות המפלגה. מברשת שיניים נחשבה בעיני החברים פינוק בורגני מובהק, והבחור מטהר את שמו בשתי ראיות למופת קומוניסטי: הרכוש אינו פרטי אלא גנוב, והשימוש אינו היגייני אלא גס — לבחוש בה את התה. ההצטדקות מוכיחה בדיוק את היפוך הערכים שהמשטר טיפח.

## בדיחה 2834

יהודי בורגני עמד לפני ראש ה"צ’קה", והלה חקרו:

היכן היית בשנת 1914, כשפרצה המלחמה הגדולה ברוסיה?

השיב היהודי:

בברדיצ’ב הייתי אז.

חזר ושאל ראש ה"צ’קה":

והיכן היית בשנת 1917, כשפרצה המהפכה הגדולה ברוסיה?

השיב היהודי:

בז’יטומיר הייתי אז.

עיין ראש ה"צ’קה" בניירות שלפניו, מצא תשובותיו של היהודי מדוייקות ואמר לו:

על-פי טעות תפסו אותך, שוב לביתך בשלום.

אמר לו היהודי:

הרשני נא ואשאל גם אני אותך שאלה אחת.

הירשה לו. שאל היהודי:

והיכן הייתם אתם כּולכם בשנת 1894?…

הפסיקו ראש ה"צ’קה":

מה יש?

סיים היהודי ואמר:

…כשפרצה החולירה הגדולה ברוסיה…

ביאור: ה"צ'קה" — המשטרה החשאית הבולשביקית, שרדפה את בני המעמד ה"בורגני". היהודי, ששוחרר לאחר שתשובותיו נמצאו מדויקות, מבקש לשאול שאלה אחת ובונה אותה בדיוק בתבנית של חוקרו — "היכן הייתם כשפרצה…" — אלא שבמקום מלחמה ומהפכה הוא מציב את מגפת החולירע הגדולה שפקדה את רוסיה בראשית שנות התשעים של המאה ה-19. המהפכה מסווגת כך, כבדרך אגב, עם האסונות שפורצים על רוסיה; ומאחר ש"חולירע" היא גם קללה עממית שגורה ביידיש, השאלה התמימה היא בעצם קללה הנאמרת לחוקר בפניו.

## בדיחה 2835

יהודי חשוד בעסקי וואלוטה עמד לפני חוקר-הדין של ה"צ’קה" והלה שידלו, שיודה על חטאתו ותכופר לו, כביכול.

לא נשמע לו היהודי וכפר בכל:

להד"ם! מימיו לא היתה לו וואלוטה, ולא עסק בה.

אמר לו החוקר:

אלא כיצד אתה מתפרנס?

השיב הנחקר:

דרכו של יהודי, שהוא סובב לכאן, סובב לכאן ומתפרנס.

קם החוקר ממקומו ואמר:

מה תשובה היא זו? הנה אני אסובב לכן ואסובב לכאן, מה יתן ומה יוסיף לי הסיבּוב?

החזיר לו היהודי:

אדוני החוקר, אתה שב במקומך והנח לי לסובב לכאן ולכאן, מלפניך ומאחריך – ושנינו נתפרנס כהלכה…

ביאור: "וואלוטה" — מטבע זר, שהסחר בו היה פשע חמור ברוסיה הסובייטית; "להד"ם" — ראשי תיבות "לא היו דברים מעולם", הכחשה גמורה; ה"צ'קה" — המשטרה החשאית. "סובב לכאן וסובב לכאן" היא לשון נקייה ותיקה לפרנסה מן האוויר — תיווך, ספסרות, ולפעמים שליחת יד. כשהחוקר דורש להבין מה מכניס הסיבוב, היהודי מציע הדגמה: שיישב החוקר במקומו והוא יסובב סביבו, מלפניו ומאחריו — "ושנינו נתפרנס", כלומר מכיסו של החוקר. הודאה מרומזת בתכלית החוצפה, המוגשת לאיש המשטרה החשאית בפניו.

## בדיחה 2836

ההוא שביקש להתמנות פקיד בממשלת הבולשביקים וחקרוהו ב"ועדת-הביעור"[26]. אמר לו החוקר:

אילו היה לך רק רובל אחד בכיסך וביקשה הממשלה לטלו מאתך, מה היית עושה?

השיב הנחקר:

הייתי נותן לה את הרובל בעין יפה.

חזר ושאל החוקר:

ואילו היתה לך רק כותונת אחת לעורך וביקשה הממשלה לטלה מאתך, מה היית עושה?

השיב הנחקר:

הייתי צועק בכל כוחי, ולא הייתי נותן.

אמר לו החוקר:

מאי-שנא רובל ומאי-שנא כותונת?

החזיר לו הנחקר:

רובל אין לי, וכותונת אחת לעורי יש לי…

הערות שוליים:
- [26] “ועדת-הביעור” – תפקידה לברר את הפסולים להיות פקידים לממשלת הבולשביקים או תלמידים לבתי-הספר שלה.

ביאור: "ועדת-הביעור" בדקה מי פסול מבחינה מעמדית מלשמש פקיד בשלטון הבולשביקי (הערה [26]); "בעין יפה" — ברצון ובנדיבות; "מאי-שנא" — ארמית: מה ההבדל. קל להפגין נאמנות מהפכנית ברובל שאין לך; הכותונת שעל בשרו היא כל רכושו, והתשובה חושפת בבת אחת גם את גבול הנאמנות וגם את עומק העוני.

## בדיחה 2837

חקרו ליהודי ב"ועדת-הביעור" ושאלו אותו:

מה אתה לגבי ממשלת המועצות?

השיב היהודי:

דומה עלי ממשלת המועצות כאשתי ממש.

אמר לו ראש הוועדה:

כולי האי?

הסביר היהודי:

עם אשתי אני דר בכפיפה אחת, ובאחרת אני מהרהר…

ביאור: "בכפיפה אחת" — תחת קורת גג אחת; "כולי האי" — ארמית: עד כדי כך?! מה שנשמע לראש הוועדה כהצהרת אהבה מתברר כהודאה במרי: כמו בעל שחי עם אשתו וחולם על אחרת, כך הוא חי עם השלטון ומהרהר בשלטון אחר — עקיצה פוליטית מסוכנת, מוברחת בפני ועדת טיהור בתחפושת של בדיחת נישואים.

## בדיחה 2838

משלחת איכרים באה מכפר נידח למוסקבה. קיבּלו אותם הפרנסים בסבר פנים יפות והראו להם פלאי עיר-הבירה. הראו להם גם את הראדיו, ואחד מן הפרנסים הסביר:

בצוהר זעיר זה אתם יכולים לדבּר אל כל בעולם כּולו.

אמר איכּר אחד מן המשלחת:

יתנו נא לו לאמר רק מלה אחת, למען ישמע כל העולם כּולו וידע עד היכן הגיעה מוסקבה.

נהנה הפרנס לשמוע בקשה זו ואמר לו:

הרי הצוהר פנוח לפניך. פתח פיך ואמור מלה.

ניגש האיכּר אל הצוהר הפתוח, פתח פיו וצעק בכל כוחו:

הצילו!…

ביאור: "פרנסים" — במקור ראשי קהילה, כאן עסקני השלטון; "צוהר" — פתח, אשנב. הרדיו היה אז פלא טכנולוגי, והמארחים מצפים שהאיכר ישדר לעולם את גדולת מוסקבה. המילה האחת שהוא בוחר — "הצילו!" — היא הדיווח המדויק ביותר ששודר משם אי-פעם.

## בדיחה 2839

שני אחים החליטו:

יעבור עליהם מה, הם יברחו מרוסיה הבולשבית.

נמלכו ושחטו פרה, הפשיטו עורה, העלוה על גבם והתחילו מהלכים אל הגבול, זה מהלך מפּנים וזה מהלך מאחור.

עד שהם פוסעים והולכים, קרא פתאום השני אל הראשון:

חיים, מהר וסור מן הדרך ונטה אל היער!

רגז הראשון:

מה לך, כי נזעקת? אני רואה מה שלפני. הנה הגבול.

אתה רואה מה שלפניך, אבל גם אני רואה מה שלפני: שור-פר רודף אחרינו…

ביאור: תחפושת הפרה, שנועדה להערים על שומרי הגבול, הצליחה מעל למשוער: פר אמיתי מחזר אחרי ה"פרה". וכל העוקץ בחלוקת שדות הראייה — האח שמלפנים רואה רק את הגבול המיוחל, ורק זה שמאחור רואה ממה באמת צריך לברוח.

# כרך ג׳ — סדר טהרות

## בדיחה 2840

ליליינטל ביקש להטות לבם של ישראל להשכלה ולבתי-ספר של הרשות. אמרו לו: כל-זמן שווילנה לא תסכים, לא יעלה בידך ולא כלום. שמע ליליינטל והלך לווילנה. עשה שם כמה ימים, התהלך ברחו-בותיה הצרים, בסימטאותיה העקלקלות ובחצרותיה המרופשות, ורשם בפינקסו: “ווילנה ניצחה אותי. כאן, בזוהמה הגדולה, נשתמרה היהדות הטהורה”…

ביאור: מקס ליליינטל — רב ומשכיל גרמני שנשלח בשנות הארבעים של המאה ה-19 מטעם ממשלת רוסיה לשכנע את היהודים לשלוח את בניהם לבתי הספר הממשלתיים ("של הרשות"). וילנה, "ירושלים דליטא", הייתה בירת הלמדנות שבלי הסכמתה לא יזוז דבר. את מפלתו רושם המשכיל בעצמו, בפרדוקס מכוון: דווקא בסמטאות המרופשות, "בזוהמה הגדולה", נשתמרה "היהדות הטהורה" — הניקיון והקדמה שבידו לא יוכלו לה. היפוך הזוהמה והטהרה הוא שהכניס את הבדיחה לפרק "סדר טהרות", הקרוי בלגלוג על שם סדר המשנה העוסק בדיני טומאה וטהרה.

## בדיחה 2841

קוחאנוב, נציבה של ווילנה, הודיע לגבאים של “צדקה גדולה”, שהוא מבקש לראות את בית- הכנסת הגדול, ומיד ציוו הגבאים לנקות ולטהר את הבית ואת החצר, שלא ליתן פיתחון-פה לאותו רשע לקטרג. בא קוחאנוב וראה, והכל עבר בשלום. ולמחר ישב אייזיק-מאיר דיק ב"צדקה-גדולה" וסיפר: אמש, אחרי סעודה של ערבית, יצאתי לרחוב של האשכנזים[1] וראיתי: יהודים מהלכים בצידי-דרכים ומה-שהוא חבוי להם מתחת לכנפי בגדיהם. אמרתי להם: “יהודים, מה זה בידיכם?” והשיבו לי: “הסכנה כבר עברה ובטלה, ברוך השם, והרי אנו מחזירים את הרפש לשם”…

(מ' ווינריך, “בילדער פון דער יידישער ליטעראטור-געשיכטע”, עמוד 293).

הערות שוליים:
- [1] לחצר בית־הכנסת הגדול שבווילנה נכנסים מרחוב־האשכנזים.

ביאור: קוחאנוב — הנציב הרוסי של וילנה בשלהי המאה ה-19; "צדקה גדולה" — המוסד המרכזי של קהילת וילנה, שגבאיו ניהלו את ענייני הציבור; אייזיק-מאיר דיק — הסופר הסאטירי היידי הפופולרי, בן העיר. "רפש" — בוץ ולכלוך; "פיתחון-פה לקטרג" — עילה להשמצה בפי השלטון האנטישמי. הניקיון לכבוד הביקורת היה הצגה של יום אחד, ודיק חותם אותה בתמונה: יהודים מגניבים תחת בגדיהם את הרפש בחזרה אל חצר בית הכנסת (שנכנסים אליה מרחוב האשכנזים — הערה [1]), כמחזירים אבדה לבעליה. ה"טהרה" נועדה לעיני הרשות בלבד; הזוהמה היא הבית.

## בדיחה 2842

משכילי ווילנה ישבו ודנו: למה הצריך הקדוש ברוך-הוא את ישראל בשעת מכת-בכורות, שיתנו סימנים של דם בבתיהם? כלום אין בתי-ישראל מצויינים בקופות האשפה שלפניהם? היה שם הזקן אד"ם הכוהן ותירץ: קודם מתן-תורה היה מעשה…

ביאור: במכת בכורות נצטוו ישראל לתת דם על המשקוף והמזוזות, כדי שהמשחית יפסח על בתיהם (שמות יב). המשכילים מקשים בלגלוג עצמי: בשביל מה סימן? בית יהודי ניכר ממילא בערימת האשפה שלפניו. ותירוצו של אד"ם הכהן — אברהם דב לבנזון, המשורר וזקן משכילי וילנה — משלים את העוקץ בארשת למדנית: מכת בכורות אירעה לפני מתן תורה, כלומר לפני שנעשו ישראל לישראל, וסימן האשפה עוד לא היה קיים.

## בדיחה 2843

שני יהודים נסעו בקרון אחד של הרכבת, אחד מהם אכל אכילה גסה, השתטח על ספסל והתחיל מקלקל את האוויר… נמלך השני והוציא מקטרת מכיסו והדליקה. קפץ הראשון מעל הספסל וקרא אליו ברוגזה: רבי יהודי, קרון זה מיוחד לשאינם מעשנים…

ביאור: "אכילה גסה" — זלילה מופרזת. המקטרת הודלקה כהגנה עצמית מפני הריח, אבל דווקא מפיץ הריח הוא שנאחז בתקנות: על עשן יש סעיף בקרון — על מה שהוא עצמו עושה, אין.

## בדיחה 2844

שבת קודם שחרית נחפזו שני יהודים לאותה “יד-הציבור”, שדוגמתה היתה להם לישראל במדבר מחוץ למחנה. אחד נכנס לימין, ואחד נכנס לשמאל. לא היו רגעים מועטים וזה שנכנס לימין שמע: חברו שנכנס לשמאל מפפּף, כאדם המעשן מקטרת. נבהל מאד והקיש על המחיצה שביניהם: שבת היום! נענה הלה מעבר למחיצה והחזיר: הס! את אחורי אני מרמה…

ביאור: "יד-הציבור" — לשון נקייה לבית כיסא ציבורי, על פי דברים כג, יג: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה" — המקום שקבעה התורה לעשיית הצרכים מחוץ למחנה ישראל במדבר. עישון אסור בשבת, והמעשן הכבד רגיל שהמקטרת "פותחת" לו את המעיים; לכן הוא יושב ומפפף בשפתיו בלבד — קול של עישון בלי עישון — כדי להערים על גופו. שומר שבת כלפי שמיא, ורמאי כלפי אחוריו.

## בדיחה 2845

ההוא שבנה לו בית בעיירתו ולא ייחד מקום לפוּניה. תבעו הרופא הסניטארי לדין, ועמד הנדון וטען לפני השופט: אדוני השופט, מה תביעה יש לו לרופא עלי? פּוניה למה לי? בתוך עמי אני יושב, ברוך-השם…

ביאור: "פוניה" — בית כיסא; "רופא סניטרי" — רופא התברואה מטעם הרשות, שתקנותיה חייבו בית כיסא בכל בית. הנתבע מתגונן בפסוק "בתוך עמי אנוכי יושבת" — תשובת האישה השונמית לאלישע (מלכים ב ד, יג) כשהציע להמליץ עליה לפני המלך: איני זקוקה לדבר, טוב לי בין אנשיי. בפיו הופכת אמירת ההסתפקות הצנועה להצהרה גסה: בית כיסא למה לי, כשאפשר לשבת "בתוך עמי" — בחוץ, כמו כולם.

## בדיחה 2846

אמרו עליה על בּלז: מגרש פנוי יש לה בטבּור השוק, ולשם נפנים כל ישראל לעשות צורכיהם.

בא אדם מן החוץ נסתכל בשורה, שראו עיניו, נהנה ואמר: ממש ימות-המשיח…

ביאור: בלז — עיירה בגליציה, מרכז חסידי מפורסם; "נפנים לעשות צורכיהם" — לשון נקייה; "טבור השוק" — מרכזו. ימות המשיח מצטיירים במסורת כזמן שבו ייקבצו כל ישראל יחדיו — והאורח, הרואה את "כל ישראל" יושבים שורה במגרש שבלב השוק, מכריז שהחזון קם: קיבוץ גלויות שלם, רק לא לתכלית שחלמו עליה. סאטירה משכילית על התברואה בעיירה החסידית, עטופה בלשון גאולה.

## בדיחה 2847

מעשה בשניים, שישבו וסיפרו זה עם זה ונאנס אחד מהם ואירע לו דבר, שגנאי הוא לתפילין… מיד קם והתחיל מרתיע כיסאו, שישמיע קול… אמר לו חברו: תירצת קול ריח מה תירצת?…

ביאור: "דבר שגנאי הוא לתפילין" — לשון נקייה מהודרת להפחה, שהרי גוף שאינו נקי פוגם בקדושת התפילין; "תירצת" — יישבת קושיה, כבפלפול הישיבתי. חריקת הכיסא "מתרצת" את הקול, אבל הקושיה השנייה — הריח — נותרת בלא תירוץ, והחבר מנסח את המבוכה בדפוס תלמודי גמור.

## בדיחה 2848

מצאו לחקרן מפורסם, שהוא יושב תפוש מחשבות עמוקות. אמרו לו: רצונך שתגלה לנו על מה אתה דן עם נפשך בשעה זו? החזיר החקרן המפורסם: שאלה גדולה מנקרת במוחי. פעמים אדם רוחץ פניו. פעמים רוחץ ידיו. מפני מה אין אדם רוחץ לעולם רגליו?…

ביאור: "חקרן" — הוגה, איש עיון פילוסופי. ה"שאלה הגדולה" שלו היא הודאה שלא מדעת: ההנחה שאדם "לעולם" אינו רוחץ את רגליו מובנת לו מאליה, והוא הופך את ההזנחה לתעלומה קוסמית — במקום פשוט להרים דלי מים.

## בדיחה 2849

שניים נכנסו יחדיו למרחץ: אב ובנו הקטן. פשטו בגדיהם ונסתכל האב בבן וגער בו: כמה מזוהמות רגליך! נסתכל הבן באב והשיב: אבא שלך מזוהמות יותר משלי. החזיר לו האב: חמור! אני גדול ממך שלושים שנה…

ביאור: תשובת האב מתייחסת אל הזוהמה כאל ותק הנצבר עם השנים — שלושים שנה יותר, שלושים שנות לכלוך יותר — כאילו לכלוך הוא עניין של גיל ולא של רחצה.

## בדיחה 2850

שניים הלכו בדרך ופגעו בבית-קברות. ירדה מרה שחורה על אחד מהם ואמר לחברו: זה כל האדם: אוכל, שותה, נותן להבל כוחו, מת ומעלה סירחון. נענה חברו והחזיר לו: מודה אני לפניך: אילו לא פיך מדבר אלי, הייתי אומר, שאתה כבר מת…

ביאור: "מרה שחורה" — דכדוך ומלנכוליה, על פי תורת הליחות הישנה; "זה כל האדם" ו"הבל" — לשונות ספר קהלת. החבר מחזיר לדרשן את דרשתו: מי שמספיד כך את האדם נראה בעצמו כאחד המתים, ורק העובדה שפיו עוד מדבר מעידה אחרת.

## בדיחה 2851

אנגלי צרפתי ויהודי הימרו זה את זה: מי מהם כוחו גדול יותר לעמוד מפני ריחו של דיר לעזים? ראשון נכנס האנגלי לדיר, שהה חמישה רגעים וברח. שני נכנס הצרפתי, שהה עשרה רגעים וברח. שלישי נכנס היהודי, שהה שני רגעים – וברחו העזים…

ביאור: „רגעים" בלשון הספר — דקות. שם הפרק, „סדר טהרות" — סדר המשנה העוסק בדיני טהרה — משמש כאן באירוניה לבדיחות על זוהמה. וההיפוך עצמו ברור: לא היהודי נכנע לריח העזים אלא העזים לריחו — לעג עצמי מר על הזוהמה שכפה העוני על יהודי העיירה.

## בדיחה 2852

ההוא שקנה עז ואמרו לו: עז למה לך? השיב הוא: אשתי גונחת מלבּה וציווה הרופא, שתשתה חלב עז. חזרו ושאלו לו: דיר יש לך? השיב הוא: דיר אין לי; עמנו תהיה בבית. אמרו לו: והסירחון? החזיר הוא: על-כורחה תצטרך העז להתרגל…

ביאור: „גונחת מלבה" — סובלת ממחלת חזה; חלב עזים נחשב אז תרופה בדוקה לחולי ריאות. „דיר" — מכלאת בהמות. התשובה הופכת את המובן מאליו: לא בני הבית יצטרכו להתרגל לריח העז — העז היא שתיאלץ להתרגל לסירחון הבית, הגרוע ממנה.

## בדיחה 2853

מעשה באחד, שראה בחלומו תרקב מלא דינרים. חשש, שמא ישכח את המקום ועשה עליו צרכיו לשם סימן. למחר, כשהקיץ משנתו, מצא את הסימן ולא מצא את הדינרים. גירד ראשו ואמר: זהו שאמרו חכמים: “אי-אפשר לחלום בלא דברים בטלים”[2]…

הערות שוליים:
- [2] ברכות נה, א.

ביאור: „תרקב" — כלי מידה קדום, כאן מלוא הכלי דינרי זהב. מאמר חז"ל בברכות נה ע"א (הערה [2]) קובע ש„אי-אפשר לחלום בלא דברים בטלים" — בכל חלום מעורבים דברי הבל. החולם, שסימן את מקום האוצר בצרכיו, מקיץ ומגלה שדווקא הסימן הגס התממש ואילו הדינרים נעלמו — הם-הם „הדברים הבטלים" שבחלומו. דרויאנוב מציין שזו בדיחה בינלאומית מפורסמת בעלת נוסחאות רבות, המסופרת בין השאר על נאסר א-דין: מצא בחלומו אוצר, וכשהקיץ קבל שרק סופו של החלום לא היה חלום.

הערת דרויאנוב: יארג וויקראם מספר:
תמים אחד נכנס לבית-יראה וראה איקונין יפה של כריסטוס.
הדליק לפניו נר והתפלל לו. חזר וראה בפינה אפילה תמונתו
המנוולת של השטן, ריחמו והדליק נר גם לפניו. מקץ ימים מועטים
חלם חלום והנה השטן הולך ביער. פגש אותו השטן ואמר לו: "בשכר זה
שריחמתני, בוא עמי ואראך מקום קבורתו של אוצר גדול. תחפרהו
משם, ולשמי ולזכרי תקחהו לך". וכדברו כך, הביא אותו השטן
לאילן גדול נבוב ואמר לו: "לך והבא מעדר וקרדום ותוציא את
האוצר ממקום קבורתו". אמר לו האיש: "בשובי לא אכיר לא את
המקום ולא את האילן". החזיר לו השטן: "עשה צריך כאן לשם
סימן". עשה החולם כעצת השטן, וכשהקיץ משנתו ומצא מה שמצא,
אמר: "כך היא הכרת-טובה של שטן" (וויקראם, "ראללוואנגו-
ביכליין", פרק 32, עמ' 51).

* תהלים ס, יב.
נאסר-אד-דין מצא אוצר בחלומו ולסמן את מקומו עשה עליו
צרכיו. הקיץ משנתו וראה, שרק סופו של החלום לא היה חלום.
כעס וצעק: "אלי, אלי, למה הנחת לי אוצר זה, והזהב לקחת לך?
הן אתה לא יתן ולא יוסיף לך הזהב יותר מזה שהנחת בשבילי"
(ווסלסקי, "נאסר-אד-דין א'", סי' 314, עמ' 178).
ויש לה לבדיחה מפורסמת זו עוד כמה נוסחאות. עי' לה בפוג'ה,
"שוואנקע", סי' 130, עמ' 103 ובביבליוגראפיה שם עמ' 222;
ווסלסקי "ארלוטו" ב' סי' CCXVI, עמ' 205, ובביבליוגראפיה
שם עמ' 267. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2853, עמ' 237) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2854

בחור בן-ישיבה קנה רבע חמאה והתפאר לפני חבריו: ראשית, אכלתי סעודה שמינה; שנית, מרחתי נעלי בשיירי החמאה; שלישית, קראתי את הכתב, שבו היתה החמאה עטופה; ורביעית – נשאר לי בידי אותו כתב ל"אשר יצר"…

ביאור: „רבע חמאה" — רבע ליטרא, כמות זעומה. „סעודה שמינה" — דשנה; „אשר יצר" — הברכה שמברכים אחרי בית הכיסא, וכאן רמז עדין לשימוש שימצא לנייר העטיפה. ההתפארות בארבעה רווחים שהופקו מקנייה עלובה אחת — ארוחה, משחת נעליים, חומר קריאה ונייר קינוח — מסגירה בדיוק כמה דל עולמו של בן הישיבה.

## בדיחה 2855

ההוא שהוכיח את חברו ואמר לו: כיצד תלמיד-חכם שכמותך לובש צווארון מלוכלך כל-כך? שכחת מה שאמרו על תלמיד-חכם, שנמצא רבב על בגדו?[3] השיב הלה: מה אעשה וצווארון אחר אין לי? אמר לו הראשון: אם אחר אין לך, למה לא הפכת לכל-הפחות את זה לצידו הנקי? תמה השני והחזיר למוכיחו: שמא ראית מימך צווארון, שיש לו שלושה צדדים?…

הערות שוליים:
- [3] “כל תלמיד-חכם, שנמצא רבב על בגדו, חייב מיתה”, שבת קיד, א.

ביאור: „רבב" — כתם שומן. המוכיח נשען על מאמר חמור בשבת קיד ע"א (הערה [3]): „כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" — בגד מוכתם הוא חרפה לתורה שהלמדן מייצג. העצה להפוך את הצווארון „לצדו הנקי" מניחה שנשאר צד כזה; התשובה על הצווארון בעל שלושת הצדדים מגלה שגם הצד השני כבר שימש והתלכלך — עוני שאין בו אפילו צד נקי אחד להפוך אליו.

## בדיחה 2856

אשה סיפרה עם חברתה ואמרה לה: אי את יודעת, כמה מקפיד בני על הניקיון. כל יום-שבת אני נותנת לו אלונטית נקייה, ולשבת הבאה היא נקייה כשהיתה…

ביאור: „אלונטית" — מגבת. המגבת שנשארת נקייה שבוע שלם מעידה כמובן על ההפך ממה שהאם הגאה חושבת: הבן פשוט אינו רוחץ כלל.

## בדיחה 2857

גברת הבית נסתכלה וראתה: האומנת עשתה חיתול של הילד מסננת לחלב. צרחה הגברת:

לכלכנית! טנפנית! התנצלה האומנת ואמרה: הפכתי את החיתול תחילה. נח רוגזה של הגברת ואמרה: יפה עשית. חביב עלי ניקיון…

ביאור: „אומנת" — מטפלת בילדים. היא עשתה לתינוק חיתול מן הבד המשמש לסינון חלב המשפחה, וההתנצלות — „הפכתי את החיתול תחילה" — אינה מטהרת דבר: אותו סמרטוט עצמו, משני צדדיו. אבל לגברת המקפידה די במחווה הריקה, ו„אהבת הניקיון" שלה מתגלה כאהבת מראית עין.

## בדיחה 2858

ההוא שיצא מביתו לרחוב. פגשו חברו ואמר לו: שמא ערב תשעה באב היום, שאכלת אטריות של חלב? תהה הלה: מניין לך? השיב לו חברו: עיניים לי, ברוך השם, ורואה אני מה שבּזקנך. ליגלג עליו הראשון ואמר: נכשלת… הללו משל אתמול הן…

ביאור: בערב תשעה באב אוכלים את הסעודה המפסקת — הארוחה האחרונה שלפני הצום — והיא פשוטה וחלבית ברוב הבתים; מכאן ניחושו של החבר: שאריות אטריות החלב שבזקן מסגירות מה נאכל היום. אבל ה„ניצחון" — „הללו משל אתמול הן" — מפריך את הניחוש רק במחיר וידוי גרוע ממנו: הזקן לא נוקה כבר יומיים.

## בדיחה 2859

אשה הגישה לסעודה של-צהריים קערה מלאה תבשיל. תקע הבעל כף בקערה, רקק וקרא:

טפו!… קפלוט!… צהלה האשה: קפלוט? ברוך-השם! שעה שלימה ביקשתיו ולא מצאתיו… [נוסח אחר:…צהלה האשה: ברוך-השם! בביתנו אין שום דבר אובד…]

ביאור: „קפלוט" — כרישה, מין בצל, בלשון חכמים; „טפו" — קריאת גועל. הבעל רוקק למראה מה שצץ לו בתבשיל, אבל האישה שומעת רק בשורה: האבדה שחיפשה שעה שלמה נמצאה סוף-סוף. במקום להתבייש שאבדותיה מתגלות בתוך האוכל, היא צוהלת — „בביתנו אין שום דבר אובד".

## בדיחה 2860

שניים טיילו יחדיו בשוק, וגהק אחד מהם על השובע. גמע השני אוויר מלוא חוטמו, נהנה ושאל:

היכן אתה קונה צנון משובח זה?…

ביאור: „גיהק על השובע" — גיהק מרוב כרס מלאה, והגיהוק נשא את ריח הצנון שאכל. החבר עוטף את העקיצה בנימוס גמור: שאיפת ה„ניחוח" מלוא החוטם, הנאה מופגנת, ושאלת מומחים על מקור הסחורה — מחמאה שכולה עלבון.

## בדיחה 2861

שניים ישבו יחדיו על ספסל בגן-העיר. פשט אחד מהם את ידו והתחיל מתגרד ברוב חשק. ליגלג עליו חברו ואמר לו: מה אירע לך? פרעושים כבשוך? נעלב הלה והחזיר: וכי כלב אני בעיניך, שאתה חושד אותי בפרעושים? כינים יש לי!…

ביאור: פרעושים נחשבו מכת בעלי חיים — כלבים; כינים — מכת בני אדם, בת לווייתו הקבועה של העני. מכאן העלבון המדוקדק: האיש אינו מכחיש שהוא שורץ, הוא רק מתעקש על הטפיל ה„מכובד", האנושי. גאווה שנותרה למי שלא נותר לו דבר אחר להתגאות בו.

## בדיחה 2862

גמרא של ליצנים: תנו רבנן: בכניסתו למרחץ של רבים מהו אומר? “יהי רצון מלפניך, שלא תעלה כּינת אדם עלי ולא כּינתי על אחרים”[4]… [בנוסחאות יש כאן הוספה: “כיוצא בזה: הישן בבית-המדרש”…]

הערות שוליים:
- [4] השווה הנוסח של “אלהי נצור” בקצת סידורים: “יהי רצון מלפניך… שלא תעלה קינאת אדם עלי ולא קינאתי על אחרים”. ועיין ירושלמי ברכות ד, ז, ד.

ביאור: „גמרא של ליצנים" — פרודיה בית-מדרשית המחקה את לשון התלמוד („תנו רבנן… מהו אומר"). המקור המחוקה הוא תפילה אמיתית, המופיעה בנוסח „אלהי נצור" שבקצת סידורים ובירושלמי ברכות (הערה [4]): „יהי רצון… שלא תעלה קנאת אדם עלי ולא קנאתי על אחרים". הליצנים החליפו קנאה בכינה הדומה לה בצליל, והתפילה המוסרית הנשגבה נעשתה בקשה מעשית מאוד לנכנס למרחץ ציבורי — מקום שכינים עוברות בו מגוף לגוף. התוספת „הישן בבית המדרש" מרחיבה את הבקשה למקום לינתם של עניים ואורחים, עוד קן כינים מוכר.

## בדיחה 2863

ההוא שלקח מכנסיים מן הסמרטוטר. למחר החזיר את המכנסיים ואמר לסמרטוטר: ראתה אשתי את הקנייה וביקשה לגרשני מן הבית… המכנסיים מלאים פישפשים. קיפחו הסמרטוטר: ואתה מה רצונך, שיהיו המכנסיים מלאים צפיחיות בדבש?…

ביאור: „סמרטוטר" — סוחר בגדים משומשים; „קיפחו" — סתם את פיו בתשובה ניצחת; „צפיחית בדבש" — מאפה מתוק, שבו המשיל הכתוב את טעם המן (שמות טז, לא). במקום להתנצל על הפשפשים, הסמרטוטר מטיח בקונה שציפיותיו מופרזות: במכנסיים מיד שנייה פשפשים הם המילוי הטבעי של הסחורה — מה רצית, ממתקים?

## בדיחה 2864

ההוא שהביא לאנטיקווריון מכנסיים ישנים למכור. אמר לו האנטיקווריון:

אנטיקווריון אני, ולא סמרטוטר. אמר לו המוכר: המכנסיים הללו של פרעה מלך מצרים הם. תמה האנטיקווריון ואמר לו: מניין לך? החזיר לו הלה: סימן מובהק יש לכך. שלח נא ידך וגע במכנסיים, אם לא מיד תמצא את המכּה השלישית של פרעה…

ביאור: „אנטיקווריון" — סוחר עתיקות, המקפיד להבדיל את עצמו מ„סמרטוטר" — סוחר בלאות. „סימן מובהק" — ראיה ודאית, מונח הלכתי. המכה השלישית מעשר מכות מצרים היא מכת הכינים (שמות ח), ומכאן ה„הוכחה" שהמכנסיים אכן של פרעה: געו בהם ותמצאו בהם מיד את המכה השלישית — הם שורצים כינים. ה„ראיה" לעתיקוּת היא בדיוק מה שעושה אותם סחבה מאוסה.

## בדיחה 2865

ההוא שנכנס לאפותיקה: אבקה לפישפשים הוא מבקש. שאל האפותיקר: כמה? החזיר הלה: השד יודע אותם ככוכבי השמים לרוב…

ביאור: „אפותיקה" — בית מרקחת; „אפותיקר" — רוקח. הרוקח שואל כמה אבקה יקנה, והלקוח משיב על מספר הפשפשים — ודווקא בצירוף המקראי שבו הובטח לאברהם ולישראל ריבוי הזרע: „ככוכבי השמים לרוב". הבטחת הריבוי הנשגבה יורדת אל מצבת המזיקים שבמיטתו.

## בדיחה 2866

ההוא שנכנס לאפותיקה וביקש אבקה לפרעושים. שאל האפותיקר: בקופסה או בתיקית? פתח הלה צווארון חלוקו ואמר: למה לי קופסה, למה לי תיקית? לכאן!…

ביאור: „אפותיקה" — בית מרקחת; „תיקית" — שקית קטנה. לשאלת האריזה עונה הקונה בפתיחת צווארון החלוק: הפרעושים עליו ברגע זה ממש, ואין טעם לעטוף סחורה שדינה להישפך היישר אל תוך הבגדים.

## בדיחה 2867

ההוא שהיה מהלך בשוק ושואל: רבותי, שמא אתם יודעים מקום לקנות פישפשים? תמהו הכל ושאלו: סחורה יפה זו למה לך? החזיר הוא: דירתי אני מפנה, ולפי החוזה שביני ובין בעל-הבית חייב אני להחזירה לו כשהיתה…

ביאור: הדירה נמסרה לו שורצת פשפשים, והחוזה מחייב להחזירה „כשהיתה" — ובקריאה מילולית קפדנית פירושו לאכלס אותה מחדש במזיקיה. הדקדקנות המשפטית המדומה, ההופכת פשפשים ל„סחורה" מבוקשת בשוק, היא גם עדות למצב שבו קיבל את הדירה מלכתחילה.

## בדיחה 2868

שניים טיילו יחדיו ברחוב, והיה אחד מהם מהלך ומגרד ראשו וכל גופו. נזף בו חברו ואמר לו:

כיצד אין אתה בוש להתגרד לעיני כל ישראל? החזיר לו הלה: בבקשה ממך, הנח לי התענוג היחידי שיש לי בעולם…

ביאור: תשובה שהיא וידוי: חייו של המתגרד דלים כל כך, שההקלה שבגירוד — פרי הכינים שעליו — היא כל התענוג שנותר לו בעולם. מול עליבות כזאת גם הבושה בטלה.

## בדיחה 2869

חובשי בית-המדרש ישבו ודנו: מה טעם נהגו ישראל ליטול את הציפורניים דווקא ערב-שבת? הסביר החריף שבהם: למה ניתנו ציפורניים לאדם? להתגרד בהן. ואילו ערב-שבת נכנס כל אדם למרחץ, רוחץ כל גופו ולובש חלוק נקי, – ומה צורך יש בציפורניים?…

ביאור: „חובשי בית המדרש" — היושבים בו דרך קבע; נטילת (גזירת) הציפורניים בערב שבת היא מנהג ישראל ותיק, ומנהגים כאלה נהגו לדרוש להם טעם. ה„הסבר" של החריף הוא פרודיה על פלפול: ציפורניים ניתנו לאדם כדי לגרד את גופו המלוכלך והעקוץ; בערב שבת הוא רוחץ במרחץ ולובש חלוק נקי — אין מה לגרד, והציפורניים המיותרות ניטלות. ה„טעם" למנהג מסגיר אגב אורחא שכל ימות החול חיים בגירוד.

# כרך ג׳ — מפי ילדים

## בדיחה 2870

ילד קטן היה רבי־רבי השל וכבר נודעה חריפותו המרובה.

אמר לו אביו:

בוא וראה, מה ביני לבינך. אני ­– שנה שלימה עברה על נעלי עד שנקרעו, ואילו אתה – רק חצי־שנה עברה על נעליך וכבר נתמהו ונקרעו.

החזיר לו הילד:

אבא, מה תימה יש כאן? מקום שאתה פוסע ברגליך הגדולות שתי פסיעות, אני צריך לפסוע ברגלי הקטנות שתי פסיעות…

ביאור: „רבי-רבי השל" הוא רבי אברהם יהושע השל מקרקוב (המאה ה-17), שהפולקלור מרבה לספר על חריפותו כילד פלא. תשובת הילד היא היגיון מנצח: לאותה דרך עצמה נדרשות לרגליים הקטנות פסיעות כפולות ומכופלות — ולכן הנעליים מתבלות בחצי הזמן. התוכחה על פזיזות הופכת לשיעור בחשבון.

## בדיחה 2871

פעם אחת, במוצאי־שבת, כשהיה עדיין רבי־רבי השל ילד קטן, אמר לו אביו:

הש’ילי בני, צא הבא יין להבדלה.

שאל הילד:

ממון היכן?

החזיר לו אביו:

מה רבותה היא להביא יין בממון? צא והבא בלי ממון.

יצא הילד וחזר והביא בקבוק־ריק. תמה אביו:

בקבוק ריק למה לי?

החזיר לו הילד:

מה רבותא היא למלא את הכוס מבקבוק מלא? קום ומלא אותה מבקבוק ריק…*

ביאור: „הבדלה" — הברכה על היין במוצאי שבת; „רבותא" (ארמית) — חידוש, דבר שיש בו הישג. הילד משיב לאביו במטבע שלו: אם להביא יין בכסף אין בו רבותא, הרי גם למלא כוס מבקבוק מלא אין בה רבותא — הא לך בקבוק ריק, ועשה אתה את הפלא. דרויאנוב מציין שהבדיחה מהלכת כמעט בלי שינוי גם באוצר ההומור הערבי והצועני.

הערת דרויאנוב: כמעט בלי שום שינויי-נוסח–כמובן, לא
לגבי יין להבדלה–ידועה הבדיחה שלפנינו גם באוצרם של
הערבים. (יי מיוחס "ספר השיחות והבדיחות", "הארץ" גליון 4281)
וגם באוצרם של הצוענים (קרויס, "ציגיינער-הומאר", עמ' 168–
169). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2871, עמ' 245) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2872

בילדותו לא היה רבי־רבי השל זריז לתפילה בציבור. פעם אחת אמר לו אביו:

כל המשכּים לבית־הכנסת לתפילה, הקדוש ברוך־הוא מזמין לו מציאה. הנה זהוב, שמצאתי היום בחצר בית־הכנסת.

החזיר לו הילד:

אדרבה, כל המשכּים לבית־הכנסת לתפילה הקדוש ברוך־הוא מזמין לו הפסד, שכּן מי־שהוא אבד לו בחצר בית־הכנסת זהוב זה שמצאת…

ביאור: „משכים" — קם עם שחר; „זהוב" — מטבע זהב. האב מגייס שכר ארצי כדי לזרז את בנו לתפילה, והילד מפרק את התמריץ בהיגיון פשוט: כנגד כל מוצא יש מאבד — וגם המאבד השכים לבית הכנסת. נמצא שההשכמה לתפילה מזמנת הפסדים לא פחות ממציאות.

## בדיחה 2873

רבי־רבי השל שב מן “החדר” רעב, ושמו לפניו על השולחן ראש וזנב של דג מלוח. אכל ולא אמר כלום.

למחר, כשעמד לתפילה של שחרית, הסמיך “מה טובו” ל"עלינו" רקק ונפטר מן “הסידור”, נזף בו אביו:

הש’לי, מה תפילה היא זו?

החזיר הילד:

אם ראש וזנב משמשים דג שלם, דין הוא ש"מה טובו" ו"עלינו" ישמשו תפילה שלמה…

ביאור: „חדר" — בית הספר המסורתי לילדים. „מה טובו" נאמר בפתח תפילת שחרית ו„עלינו לשבח" חותם אותה; הרקיקה היא מנהג עממי ב„עלינו", במילים „שהם משתחווים להבל וריק". הילד הצמיד אפוא את הפתיחה לחתימה ודילג על כל גוף התפילה — כשם שהגישו לו ראש וזנב בלי גוף הדג. המחאה על הארוחה הדלה מנוסחת כפסק דין למדני: „דין הוא", מידה כנגד מידה.

## בדיחה 2874

רבי־רבי השל נכנס למטבח ומצא ברווז צלוי מוכן על הכירה לסעודה. מיד טרף רגל אחת ואכל. נודע הדבר, וכשישבו לאכול והוגש הצלי לשולחן, אמר לו אביו לרבי־רבי השל:

השל’י, שמא אתה יודע, היכן היא רגלו השנייה של הבּרווז?

השיב הילד:

שמא לא היתה לו לברווז אלא רגל אחת?

למחר יצאו שניהם, האב והילד, לטייל. הגיעו לשפת יאור וראו ברווז עומד על רגל אחת, ורגלו השנייה מכונסת לו אל תחת כּנפו.

אמר הילד לאביו:

אבא, הנה עוד ברווז, שאין לו אלא רגל אחת.

הרים האב חצץ וזקרו בברווז, ומיד הוציא העוף רגלו השנייה מתחת כנפו וברח בשתי רגליו. אמר האב לילד:

עכשיו אתה רואה, ששתי רגליים לו, ולא אחת.

החזיר לו הילד:

אילו כך עשית לבּרווז של אתמול, ודאי היתה נמצאת גם לו רגל שנייה…

ביאור: „יאור" — אגם; „חצץ" — אבן קטנה; „זקרו" — הטיל אותו. ברווזים אכן נוהגים לעמוד על רגל אחת כשהשנייה מכונסת תחת הכנף — ועל זה בנויה חכמת הילד: הוא אינו מודה ואינו מכחיש, אלא נאחז בהוכחת אביו והופך אותה — הברווז החי „מצא" רגל שנייה רק משנזרקה בו אבן, ולצלוי הרי איש לא זרק. דרויאנוב מציין שהמעשייה, המפורסמת כאחד מסיפורי ילדותו של רבי-רבי השל, אינה אלא גלגול של סיפור מן ה„דקאמרון" של בוקאצ'ו: הטבח קיקיביו, שנתן לאהובתו רגל של עגור צלוי וטען לפני אדונו שלעגורים רגל אחת בלבד.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו מפורסמת מאוד ובקהלנו כאחד
מחידודיו של רבי-רבי השל בימי ילדותו. לפי האמת, אינה אלא
סיפור "בדקאמרון" של בוקצ'יה, ורוצה אני לקוות, שהקורא לא
יבוא בטרוניה עמי, כי אתרגם רוב דברי הסיפור.
...קוראדה צד כרוכיה צעירה ושמנה ושלח אותה לטבחו
הוויניציאני, קיקיביאו, וציווה לאמר לו, כי יצלנה ובהקפדה יתירה
יכינה לסעודת הערב. עשה קיקיביאו מצות אדוניו, התקין את
הכרוכיה יפה-יפה ונתן אותה על האש לצלותה.
עוד הצלי נתון על האש וריחו נודף, נכנסה למטבח אשה אחת מנשי
המקום – ברונטה שמה, וקיקיביאו אהבה אהבה עזה. ראתה ברונטה
את הצלי הנחמד, הריחה ריחו הטוב וביקשה מאת קיקיביאו, כי
יתן לה ברך אחת. אמר לה קיקיביאו בנגינה של זמר: "לא תקבלי
דונה ברונטה-לא תקבלי!" – רגזה דונה ברונטה ואמרה:
"באלהים נשבעתי, אם את הברך לא תתן לי, לא אתן לך גם אני
את אשר היית רוצה לקבל ממני". רך לבו של קיקיביאו – ונתן
לאהובתו ברך הכרוכיה, אשר איוותה נפשה.
עם ערב, כשנכנס קוראדה לסעודה והוגשה לו ולאורחיו כרוכיה
נטולת ברך, תמה תמיהה גדולה, ציווה לקרוא את קיקיביאו ושאל,
מה אירע לה לברך השניה של הכרוכיה, כי איננה. נענה הוויניציאני,
שמימיו לא נזהר מן השקר, ואמר: "אדוני, כרוכיות אין להן אלא
רגל אחת". התרגש קוראדה, כעס ואמר: "שמא לא ראיתי כרוכיות
אחרות מעולם?" — הוסיף קיקיביאו לעמוד על שלו ואמר: "כדברי
כן הוא, רצונך, אראך כרוכיות חיות, שכך הן". — אמר קוראדה:
"רוצה אני לראות את הדבר מחר. ובגופו של אלהינו אני נשבע:
אם לא יקום ולא יהיה כדברך, אצוה לדוש אותך עד כדי שתזכור
שמי עד יומך האחרון".
כך נסתיים הווכוח אותו ערב, והשינה בלילה לא העבירה את
קוראדה על כעסו. למחר, עם קדמת בוקר, ציווה לחבוש את
הסוסים, הרכיב את קיקיביאו על סוסה, הלך עמו לשפת הנהר,
מקום שם כרוכיות מצויות קודם עלות השחר, ואמר לו: "תיכף
נראה, מי שיקר אמש, אני או אתה". ראה קיקיביאו, כי הוא צריך
לזכות שיקרו בעיני אדוניו, ולא ידע כיצד לעשות את הדבר, ויהי
נוסע אחרי קוראדה ובלבו מורא גדול. פנה כה וכה ובכל מקום
ראה כרוכיות עומדות על שתי רגליים. רצה לברוח, ולא ידע כיצד.
המה עם שפת הנהר, ופתאום הסתכל קיקיביאו וראה שתים-עשרה
כרוכיות עומדות על רגל אחת כעמידתן תמיד כשהן ישנות. מיד
הראה לקוראדה ואמר: "בוא וראה, אדוני. אמת היתה בפי אמש,
שאין להן לכרוכיות אלא רגל אחת. הסתכל נא באלו שלפנינו".
היפנה קוראדה ראשו אל הכרוכיות ואמר: "תיכף תראה, ששתי
רגליים להן". ובגישתו אליהן פתח פיו וצעק: "הו-הו-הו!" — מכוחה
של הצעקה נבהלו הכרוכיות, פשטו רגלן השנייה, צעדו צעדים
אחדים וברחו. "מה הבל תפצה פיך, רעבתן?" — אמר קוראדה
לקיקיביאו — "רגל אחת, או שתי רגליים להן?" — נתבלבל קיקיביאו,
ובלי דעת, כיצד ניצנצה בו תשובה כזו, נענה ואמר: "אדוני, אמש
לא צעקת "הו-הו-הו". אילו צעקת כך אמש, היתה גם אותה
כרוכיה פושטת רגלה השנייה, כמו שעשו אלו".
התשובה מצאה חן בעיני קוראדה. כעסו פג ויהי לו לצחוק-הנאה.
ולקיקיביאו אמר: "צדקת. צריך הייתי לעשות כך..." ("דקאמרון",
יום ששי, סיפור רביעי).
ביבליוגראפיה עי" פאולי-בולטה, "שימפף אונד ערנסט", ב", עמ"
272, סי" 57; ווסלסקי "נאסר-אד-דין", עמ" 229, סי" 75. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2874, עמ' 246) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2875

רבו של רבי־רבי השל הוכיחו ואמר לו:

גרוע אתה מן היצר הרע. יצר הרע עושה מה שמוטל עליו ומביא את האדם לידי עבירה, ואילו אתה מסתלק מן המוטל עליך ואין אתה עוסק בתורה.

החזיר הילד:

רבי, מה דימיון הוא זה? יצר הרע אין לו יצר הרע,

ביאור: „יצר הרע" — בלשון חז"ל הכוח המסית את האדם לחטוא, מעין בעל תפקיד שמלאכתו להחטיא. הרב טוען: אפילו יצר הרע עושה את מלאכתו בנאמנות, ואתה מזניח את שלך. הילד מפרק את ההשוואה בהבחנה אחת: ליצר הרע אין יצר הרע משלו — אין מי שיסית אותו ממלאכתו, ולכן חריצותו אינה חכמה גדולה; ואילו לילד יש יצר הרע המושך אותו מן הלימוד. התלמיד גובר על רבו בכליו שלו — פלפול.

## בדיחה 2876

ילד ישב לפני רבו לסדר פרקו כהלכה. כעס הרב ואמר לו:

בגילך כבר היה מקומו של רבי־רבי השל בישיבה של גדולי־התורה.

החזיר לו התלמיד־הילד:

ובגילך, רבי, כבר היה מקומו של רבי־רבי השל בישיבה של מעלה…

ביאור: „לסדר פרקו" — לשנן כהלכה את הקטע הנלמד. „רבי־רבי השל" — רבי אברהם יהושע העשיל מקראקוב, גדול תורה שנתפרסם כעילוי מופלא כבר בילדותו; „ישיבה של מעלה" — כינוי לעולם הבא, מקום מושבם של הצדיקים שנפטרו. הרב שולף את השל כדי לבייש את התלמיד האיטי, והילד מחזיר לו את אותה השוואה בדיוק: לפי חשבון הגילים, בגילו של הרב כבר היה השל מת — עקיצה כפולה, על זקנתו של הרב ועל קוטנו לעומת הגאון.

## בדיחה 2877

קונדס חריף היה אפרים גרדינר בילדותו. שאלו לו:

ילד, מה שמך?

השיב אפרים:

שמי כשם אבי.

חזרו ושאלו לו:

ומה שם אבי־אביך?

השיב אפרים:

שמו כשמי.

שאלו לו שוב\ף

מה שם קוראת לך אמך, כשמזמינה אותך לסעודה?

החזיר אפרים:

מימי לא חיכיתי עד שתקראני אמי לסעודה: תמיד אני מקדים והולך…

ביאור: אפרים גריידינגר — בדחן וגיבור פולקלורי של מעשיות־קונדס יהודיות; „קונדס" — שובב תחבלן. כל תשובותיו מעגליות ואינן מוסרות דבר: שמו כשם אביו, שם הסב כשמו. וכשמנסים לתפוס אותו מן הצד — איך קוראת לו אמו לסעודה? — מתברר שגם שם אין אחיזה: זללן כמוהו מקדים תמיד אל השולחן, ואיש מעולם לא נצרך לקרוא לו. דרויאנוב מציין מקבילה בקובץ הגרמני של יורג ויקראם מן המאה ה־16, שבו מתחמק בחור באותה שיטה בדיוק משאלות הכומר על שמו.

הערת דרויאנוב: בחור כרע לפני הכהן והתוודה על עוונותיו.
שמע הכהן את וידויו ואמר לו: "בן מי אתה?" — השיב הבחור:
"אני בן אבי". — שאל הכהן: "מה שם אביך?" — השיב הבחור:
"כשמי". — שאל הכהן: "ומה שמך?" — השיב הבחור: "כשם אבי". —
חזר ושאל הכהן: "ומה שם שניכם?" — השיב הבחור: "כשמו של
האחד כך שמו של השני". — כעס הכהן, נענה ואמר: "לך מעמי;


אין לי עסק בך" (יארג וויקראם, "ראללוואאגענביכליין", סי"
59, עמ" 102; ועי" גם גדקה, "שוואנקע", סי" 142, עמ" 182). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2877, עמ' 247) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2878

בילדותו לא היה רבי חיים סולוביציג זהיר בנקיות ידיים. הוכיחה אותו אמו ואמרה לו:

שמא ראית לאמר ידיים מזוהמות כידיך?

החזיר לה הילד:

אני לא ראיתי; אמא שלך ראתה…

ביאור: רבי חיים סולובייצ'יק — רבה הנודע של בריסק, שהפולקלור מייחס לו חריפות כבר מילדות. לשאלה הרטורית „שמא ראית ידיים מזוהמות כידיך?" עונה הילד: אני לא ראיתי — אבל אמא שלך ראתה. כלומר: הסבתא כבר ראתה ידיים מלוכלכות בדיוק כאלה — את ידיה של אמו עצמה בילדותה. הנזיפה חוזרת אל הנוזפת, דור אחד אחורה.

## בדיחה 2879

כשהיה רבי חיים ילד בן שמונה אמר לו רבי יוסי־בר אביו:

קיימא לן: “מחשבה טובה מצרפה (הקדוש ברוך־הוא) למעשה” [1]. נמצא, שאם עלתה במחשבה לפני קושיה טובה הרי זה כאילו הקשיתי. וכיון שכּך, תרץ נא לי אותה.

החזיר לו הילד:

תירוץ טוב עולה במחשבה לפני, והרי זה כאילו תירצתי…

הערות שוליים:
- [1] קידושין מ, א.

ביאור: „קיימא לן" — מקובל עלינו להלכה. הכלל „מחשבה טובה הקדוש־ברוך־הוא מצרפה למעשה" (קידושין מ ע"א — הערה [1]) קובע שמי שהתכוון לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. האב מגייס אותו בהיתול: קושיה טובה שעלתה במחשבתו הרי היא כאילו נשאלה — ועל הילד לתרצה. בן השמונה מפעיל את אותו כלל עצמו בכיוון ההפוך: תירוץ טוב עלה במחשבתו, והרי זה כאילו תירץ — והחשבון נסגר בלי שנאמרה מילה אחת של תורה. דרויאנוב מציין שלפי גרסה אחרת המעשה היה הפוך: רבי חיים המבוגר, כבר ראש ישיבה בוולוז'ין, הוא ששאל כך את ילדי הנצי"ב — והם שהחזירו לו תשובה זו.

הערת דרויאנוב: לפי סיפורו של הרב מ" ברלין, לא רבי יוסי-
בר שאל כך לרבי חיים בילדותו, אלא רבי חיים, בהיותו כבר
מישנה ראש-ישיבה בוולוז"ין, שאל כך לילדי הנצי"ב, שביקש לחדד
אותם, והם החזירו לו תשובה זו ("פון וולוז"ין ביז ירושלים עמ" 33).
דרך אגב: הרב ברלין עושה יסוד לשאלה את הדין "הידוע",
שהירהור כדיבור דמי. ומסופקני, אם יכול רבי חיים לנסח את
השאלה כך, שהרי לפי הידוע, היריהור לא כדיבור דמי, כרב
חסדא, שהלכה כמותו (עי" ברכות כ"ף, ב, תוספת דבור המתחיל
"ורב חסדא אמר"). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2879, עמ' 247) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2880

בימי “הבהלה” [2] בא אורח לעיירה וראה: ילד וילדה מישראל מצחקים בעצם היום ברחוב. ניגש האורח אל הילד ושאל לו:

מה לך, בני, שבשעה זו, בעצם היום, אין אתה יושב ב"חדר" ואתה מתבטל מתלמוד תורה?

השיב הילד:

אתמול נשאתי את זו לאשה, ואני פטור מן “החדר”.

חזר ושאל האורח:

אם בעל לאשה אתה, מפני מה אין אתה לובש מכנסיים על בשרך?

החזיר הילד:

אתמול נכנסתי אני לחופה ולבשתי מכנסיים; היום נכנס אחי הקטן לחופה, והוא לבש המכנסיים שלי…

הערות שוליים:
- [2] בימי מלכותו של ניקולי הראשון נגזרה גזירה לקחת גם יהודים לעבודת הצבא, ומחמת שמועה, שהגזירה לא תחול אלא על רווקים, התחילו משיאים לילדים נשים ילדות, ולאותם הימים הנוראים קראו ימי “הבהלה”.

ביאור: „ימי הבהלה" (הערה [2]) — תקופת גזירת הקנטוניסטים בימי הצאר ניקולאי הראשון, כשנגזר לקחת גם יהודים לשירות צבאי ארוך ואכזרי; משפשטה שמועה שהגזירה תחול רק על רווקים, החלו משיאים בבהלה ילדים זה לזה כדי להצילם. „חדר" — בית הספר הדתי לילדים, ואיש נשוי אכן פטור ממנו. תשובות הילד חושפות את התמונה כולה: את האבסורד של „בעל" בן שמונה, ואת העוני שבו זוג מכנסיים אחד משמש את כל חתונות המשפחה — אתמול שלו, היום של אחיו הקטן. צחוק שמאחוריו אחת הזוועות הגדולות של יהדות רוסיה.

## בדיחה 2881

מלמד־דרדקי שונה לתמידיו את הכתוב “לזאת יקרא אשה”[3] ומבקש, שהתלמיד היושב ראשון לידו יתרגם ליודית מלה במלה. התלמיד מתקשה בפירוש המלה “אשה” והמלמד מרמז לו ואומר:

משיש כבר לאביך, מה שיש גם לי, ועדיין אין לך…

עיניו של הילד עגולות כעיני עגל, ואין הוא מבין את הרמז. דוחפו חברו ולוחש לו:

חמור!… שבר…

הערות שוליים:
- [3] בראשית ב, כג.

ביאור: „מלמד־דרדקי" — מורה לילדים הקטנים ביותר בחדר, שם נהגו לתרגם את הפסוק ליידיש מילה במילה. הפסוק הוא „לזאת יִקָּרא אשה" (בראשית ב, כג — הערה [3]), ורמז המלמד — „מה שיש לאביך ולי ועדיין אין לך" — אמור להוביל אל „אשה". אבל החבר הלוחש מפענח אותו אחרת: „שבר", כלומר בקע — מיחוש הגברים המבוגרים, שהיה כנראה נפוץ כל כך אצל אבות העיירה ומלמדיה, עד שנעשה בעיני הילד סימן ההיכר האמיתי של הבגרות.

## בדיחה 2882

ערב־שבת לסדר “שמות” בחן המלמד את תלמידיו בפרשת השבוע ושאל:

ילדים, מי היתה אמו של משה?

השיב תלמיד אחד:

בת־פרעה היתה אמו.

אמר לו המלמד:

שכחת שבת־פרעה ירדה לרחוץ על היאור ומצאה את משה בתיבה בתוך הסוף?

החזיר הילד:

הן, רבי: כך היא אמרה…

ביאור: הילד קורא את סיפור המקרא (שמות ב) בעין חשדנית של מבוגרים: „מצאה את משה בתיבה" אינו בעיניו עדות אלא גרסה — „כך היא אמרה". כלומר: בת־פרעה ילדה תינוק שלא כדין, וסיפור התיבה בסוף היאור הוא האליבי שהמציאה.

## בדיחה 2883

לשעבר היו נוהגים לבחון את הבנים הקטנים במה שלמדו במשך השבוע. הבחינה היתה נהוגה אחרי “ברכה” שלפני סעודה שנייה של שבת, ולשעה זו היה המלמד בא לבית האב.

שאל האב את בנו הקטן:

במה היכּה שמשון את הפלשתים?

לא ידע הילד להשיב: שכח. התחיל המלמד לגרד לחיו וזקנו, כדי שמתוך רמז זה יזכור הילד את המעשה של שמשון, והרמז הצליח:

הילד נזכר מיד מה ששכח תחילה, התרגש וקרא:

אבר, עכשיו אני יודע, – בלחי החמור…

ביאור: התשובה הנכונה היא „בלחי החמור" — לסת החמור שבה היכה שמשון אלף פלשתים (שופטים טו). כדי להזכיר לילד את ה„לחי", מגרד המלמד את לחיו שלו — והרמז מצליח מדי: כשהילד קורא בהתלהבות „בלחי החמור!" תוך הצבעה על לחיו המגורדת של המלמד, יוצא המלמד עצמו החמור שבתשובה.

## בדיחה 2884

מלמד מקריא לתלמידיו:

“והסיר את מוּראתו­ בנוצתה”[4]…

התלמידים מתרגמים אחריו מלה במלה כנהוג:

ויבדיל את הזפק ב… ב…

אין איש יודע פירושה של “בנוצותיה”.

המלמד מבקש להעמיד את הילדים על פירושה של המלה והוא שואל את הגדול שבהם:

מיטה יש לך?

הן, השיב הילד.

וכר יש לך במיטה?

הן.

ומה יש בכר?

בכר? – משיב התלמיד בפשטות. – בכר יש פישפשים…

הערות שוליים:
- [4] ויקרא א, טז.

ביאור: הפסוק (ויקרא א, טז — הערה [4]) עוסק בקרבן העוף: הכהן מסיר את המוּראה — הזפק — יחד עם הנוצות. בחדר תרגמו ליידיש מילה במילה, והתלמידים נתקעים ב„נוצתה". המלמד מנסה להגיע אל המילה דרך הכר שבמיטה — כר הגון ממולא נוצות — אלא שבכר של ילד עני אין נוצות; יש פשפשים, חרקי המיטה של הדלות. המציאות עונה במקום המילון.

## בדיחה 2885

מלמד מחדד את תלמידיו:

ילדים, מה צורך יש בחתולים?

אין התלמידים יודעים להשיב.

מסביר המלמד:

דרכו של חתול לבער את העכברים. הואיל וכך, עכבר שנפל לתוך קדירה, משליכים אחריו לתוך הקדירה חתול, שיבער את העכבר.

התלמידים שומעים ונהנים.

חוזר המלמד ושואל:

ילדים, מה צורך יש בכבשים?

אין איש יודע.

כדי להעמידם על הדבר, שואל המלמד לאחד מן התלמידים:

הגידה נא, מה גז יש להם לכבשים?

גז־צמר, – משיב הילד.

יפה אמרת, – משבח אותו המלמד. – ומה עושים מן הצמר?

תשובותיו של הילד מסתתמות.

גולם! נוזף בו המלד. – ממה נעשה הכובע שלך?

הכובע שלי? – מתנער הילד. – ממכנסיו הישנים של אבא…

ביאור: „מחדד את תלמידיו" — מרגיל אותם בשאלות של חריפות; „גז" — הצמר הנגזז מן הכבשים; „גולם" — טיפש. חוכמת המלמד מפוקפקת כבר בשלב החתול (להשליך חתול לתוך הקדירה כדי „לבער" את העכבר — ולהרוס את התבשיל), ושרשרת השאלות שלו — צמר, ומה עושים ממנו, וממה הכובע שלך — אמורה להסתיים ב„צמר". אלא שהילד עונה את האמת של ביתו: הכובע נתפר ממכנסיו הישנים של אבא. הפדגוגיה נשברת על העוני.

## בדיחה 2886

מלמד גער בתלמידו;

מה לך, שאתה מניע ראשך משמאל לימין ומימין לשמאל? שמא בצווארך אתה חש?

התנצל התלמיד:

אמא התקינה לי חזייה ממכנסיו הישנים של אבא ואיני יכול לעמוד מפני ריחה…

ביאור: „חזייה" כאן — אפודה, בגד עליון, לא הבגד המודרני; „בצווארך אתה חש" — כואב לך הצוואר. הילד אינו סובל מצווארו: הוא מסובב את ראשו הלוך ושוב כדי לברוח מריחו של הבגד שתפרה לו אמו ממכנסיו הישנים של אביו — עוני שהאף אינו מניח לשכוח.

## בדיחה 2887

ילד בּישר לחברו:

הרבי מת!

לא נגהו פניו של השני, והא השיב:

מה בכך? יקום רבי אחר במקומו. הלוואי וימות “החומש”…

ביאור: „לא נגהו פניו" — פניו לא אורו, לא שמח; „חומש" — אחד מחמשת חומשי התורה, ספר הלימוד של החדר. הילד מזהה נכון את האויב: רבי שמת יוחלף באחר, אבל אילו „מת" החומש — היה בטל הלימוד עצמו. דרויאנוב מציין מקבילה במעשיות המזרחיות על נסר־א־דין: תלמידים שזממו לחסל את מורם, וחכם החבורה לועג להם — מורה אחר יקום תחתיו; את האלף־בית עצמו צריך היה להשמיד.

הערת דרויאנוב: בו-אדם (כלומר: נאסר-אד-דין) בא
לבית-הספר שלמד בו, ואמרו לו חבריו: "בית-ספרנו זה נמאס
עלינו, וכדי להיפטר הימנו החלטנו אחרי שיקול-דעת מרובה
לאבד את המורה. מה דעתך אתה?" — החזיר להם בו-אדם: "תמה
אני על הבל חכמתכם. אלו מצאתם עצה לאבד את האלף-בית,
אפשר שהייתם נפטרים מבית-הספר. מה שאין כן אם את המורה
תאבדו, יעמידו אבותינו אחר במקומו" (מהמד טבפיק, "Schwänke
II "des Nassr-ed-din und Bu-Adem, סי" 3, עמ" 42). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2887, עמ' 257) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2888

תלמידיו של מלמד הגיעו לפרקה של גמרה, וכנהוג התחילו מ"ביצה". הקטן שבהם לא תפס כל אותו המעשה של מחלוקת בית־שמאי ובית־הלל, – וחבטו המלמד. התחמק הילד מן “החדר” ושב לביתו בוכה ומתייפח. הרגיש בו אביו ואמר לו:

למה תבכה?

געה הילד בבכי והשיב:

בביתו של רבי הטילה תרנגולת ביצה… בציציותי אני נשבע לך, אבא, שלא ראיתי לא את התרנגולת ולא את הביצה, והרבי מתאנה לי, חובט ומכה…

ביאור: את לימוד הגמרא נהגו לפתוח במסכת ביצה, שתחילתה מחלוקת בית שמאי ובית הלל על ביצה שנולדה ביום טוב — אם מותר לאוכלה בו ביום. הקטן שבתלמידים אינו מסוגל לתפוס את הדיון המופשט, וסופג מכות. בבית מתברר מה בכל זאת הבין: תרנגולת ממשית הטילה ביצה ממשית בבית הרבי, ומשום־מה תולים בו את האשמה — והוא נשבע בציציותיו שלא ראה לא תרנגולת ולא ביצה. מאחורי הצחוק — עקיצה לחינוך החדר, שהושיב זאטוטים על סוגיות מופשטות וחבט במי שלא הבין.

## בדיחה 2889

נולד בן־זכר ובאו ילדים מן “החדר” ל"קריאת־שמע"[5]. גמרו לקרוא וחלקו להם סוכּריות, קליות ואגוזים, כנהוג. אחד מן הילדים הצניע בכיסו כל מה שקיבּל, וחזר ופשט יד. אמרו לו: יד זו על שום מה? כבר קיבלת חלקך משלם.

החזיר הילד:

שמעתי, שתאומים נולדו כאן…

הערות שוליים:
- [5] לשעבר נהגו להזמין “ילדי-החדר”, שיקראו לפנות ערב שמע מסביב למיטתה של היולדת זכר, ואחרי הקריאה היו מחלקים להם ממתקים שונים. עיין “רשומות” א' עמוד 366, סימן ח'.

ביאור: נהוג היה להביא את ילדי החדר לקרוא קריאת שמע ליד מיטת היולדת בן, ולחלק להם ממתקים בשכרם (הערה [5]); „קליות" — גרעינים קלויים. הילד שהטמין את מנתו בכיס ופשט יד שנית מצא לעצמו נימוק עסקי ללא רבב: תאומים נולדו — מגיעות שתי מנות.

## בדיחה 2890

ילדים ישבו ודנו בחבורה:

מהיכן ילדים באים לעולם?

אמר ילד אחד מן החבורה:

אבא יש לו בית־חרושת, ושם עושים אותם.

אמר ילד שני:

אבא יש לו חנות, ושם קונים אותם.

נענה ילד שלישי ואמר:

אבא שלי אין לו לא בית־חרושת ולא חנות, בעצמו הוא עושה אותם…

ביאור: כל ילד גוזר את התשובה מעסקי אביו — מייצרים בבית־החרושת, קונים בחנות — והשלישי, שאביו חסר גם זה וגם זה, מסיק בהיגיון של שלילה את מה שאינו יודע עד כמה הוא נכון: אבא עושה אותם בעצמו.

## בדיחה 2891

מורה של בית־ספר עממי הוליך את תלמידיו למוזיאון. למחר ביקש לבדוק את התלמידים, מה קלטו מתוך התמונות והפסילים שראו, ושאל לאחד מהם:

איבאנוב, מה דבר יפה מצאת בּוונוס, שראינו אתמול במוזיאון?

השיב איבאנוב:

אדוני המורה, ברכיים יפות מצאתי בה.

גער בו המורה:

מנוול!.. מחר תבוא אלי עם אביך… ואתה, גינצבורג, מה דבר יפה מצאת בה?

החזיר גינצבורג:

אדוני המורה, מחר אבוא עם אבא ועם אמא ועם כל המשפחה…

ביאור: הפסל הוא ונוס — אלת היופי בעירומה. איבאנוב, שהעז להתפעל רק מברכיה, כבר נדרש להביא את אביו. גינצבורג, שיודע במה התבוננו עיניו שלו, מדלג על התשובה ועובר ישר אל גזר הדין: אם ברכיים מזמנות אב — מה שראה הוא מצריך את המשפחה כולה. התשובה שלא נאמרה היא הפואנטה.

## בדיחה 2892

בבית־ספר עממי, בשעת שיעור של אריתמטיקה.

המורה קורא לתלמיד אחד ושואל:

חייב הייתי לאביך מאה רובל ושילמתי לו שלושים – כמה אני חייב לו עתה?

חוזר התלמיד ושואל שאלה במקום להשיב תשובה:

אדוני המורה, שובר לשלושים הרובל קבלת?

משיב המורה:

לא, לא קיבלתי.

פושט התלמיד:

הרי אתה חייב לו מאה רובל.

כועס המורה:

הדיוט! אפילו חשבון פשוט כזה אין אתה יודע.

מחזיר התלמיד:

אדוני המורה, אני יודע את החשבון, אבל אינך יודע את אבא…

ביאור: „שובר" — קבלה, אישור בכתב על תשלום. הילד יודע היטב ששלושים ממאה משאירים שבעים, אבל הוא מכיר גם את אביו: בלי קבלה יכחיש האב שקיבל פרוטה ויתבע את המאה כולה. „אני יודע את החשבון, אבל אינך יודע את אבא" — האריתמטיקה של בית הספר נכנעת לתורת המסחר של הבית.

## בדיחה 2893

המורה שואל לתלמידיו:

ילדים, מדוע אילמים הם הדגים? איבאנוב!

איבאנוב אינו יודע להחזיר תשובה.

ווסילייב! – קורא המורה.

ווסילייב אינו יודע להחזיר תשובה.

ואתה, אפשטיין? – שואל המורה.

מחזיר אפשטיין:

אדוני המורה, אתה יכול לדבר טבוּל־ראש?…

ביאור: „טבול־ראש" — כשהראש שקוע במים. אפשטיין פותר את חידת הטבע בהיגיון של יומיום: נסה אתה לדבר כשראשך מתחת למים. ובכיתה המעורבת, אחרי שאיבאנוב ווסילייב הרוסים נאלמו, דווקא התלמיד היהודי הוא שעונה — מחמאה שהפולקלור היהודי אוהב לחלוק לעצמו.

## בדיחה 2894

ילד שב לביתו מבית־הספר ומצחו פצוע ושותת דם. ראהו אביו וגער בו:

מזיק, עם מי נאבקת שוב, כי פצעוך?

כּיחש הילד והשיב:

איש לא פצעני… בּשיני נשכתי מצחי.

גיחך האב:

כיצד הגעת בּשיניך למצחך?

השיב הילד:

על כיסא עליתי…

ביאור: „כיחש" — שיקר. השקר גלוי, וכשהאב מצביע על אי־האפשרות — כיצד מגיעות השיניים אל המצח? — הילד אינו נסוג אלא מוסיף פרט „מיישב": עלה על כיסא. בהיגיון של ילד כל קושיה נפתרת בעוד פרט, גם כשהוא אבסורדי מקודמו.

## בדיחה 2895

דוֹד חרוּמף עתיד לבוא מחר. אמרה האשה לבעלה: חוששני, שהילדים יסיחו על חוטמו של הדוד ויכעיסוהו.

התחכם האב והזהיר את הילדים:

מחר יבוא אלינו דוד. על חוטמו אסור לדבר!

למחר בא הדוד, וכשהגיעה שעת הסעודה ניגש יחד עם כל בני הבית אל השולחן. נעץ בו קטון הילדים עיניו ואמר:

אבא, למה אמרת, שאסור לדבר על חוטמו של הדוד? אין לו חוטם כלל…

ביאור: „חרומף" — בעל חוטם פגום או שקוע (מלשון „חָרוּם" שבמומי הכהנים). אזהרת האב היא שנוטעת בילדים את העניין בחוטם: הקטן נועץ בו עיניים, בוחן היטב — ומודיע בקול רם שהאיסור מיותר, כי אין בכלל חוטם לדבר עליו. הניסיון למנוע את המבוכה הוא שמייצר את הגרועה שבגרסאותיה.

## בדיחה 2896

ילד לקח מן החנווני קופסת גפרורים. לאחר שעה קלה חזר ובא:

אמא מחזירה את הגפורים. אין הם נדלקים.

נטל החנווני אחד מתוך הקופסה, שיפשפו במכנסיו – ומיד נדלק. לקח הילד את הגפרורים והלך.

לא היו רגעים מעטים ושוב בא: אמא אומרת, שאין לה פנאי לבוא כל שעה אליך להדליך גפרור במכנסיך…

ביאור: גפרורים של פעם נדלקו בשפשוף על כל משטח מחוספס, והחנווני שפשף במכנסיו פשוט כי היו בהישג יד. בבית הבינו את ההדגמה כפשוטה — המכנסיים של החנווני הם חלק מן המנגנון — ומכאן התלונה: אי־אפשר לבוא אליו כל שעה להדליק גפרור.

## בדיחה 2897

ילדי תל־אביב ישבו ודנו בחבורה:

מה זה שלג?

אמר אחד מן החבורה: שלג הוא סוכּר.

קיפּחו ילד שני: חמור! שמא שמעת מימיך על אדם שותה טה בשלג?

שאל הראשון:“אלא מה זה שלג?”

אמר השני: שלג הוא קרח.

קיפּחו הראשון:

טומטום! קרח יש רק בקיץ ומוכרים אותו בכסף…

ביאור: „קיפחו" — השתיק אותו בעקיצה; „טה" — תה. ילדי תל־אביב של אז לא ראו שלג מימיהם, וקרח הכירו רק כסחורה: גושי הקרח שנמכרו בקיץ לצינון המזון, בימים שלפני המקרר החשמלי. בתוך עולם הניסיון הזה כל הגדרה קורסת, וההיגיון של „קרח יש רק בקיץ ומוכרים אותו בכסף" מושלם לגמרי — בתל־אביב.

## בדיחה 2898

ילד תל־אביבי קורא לחבריו:

בוא ונלך לראינוע!

הלה מסרב ומחזיר:

אין לי פנאי. אני צריך לעזור לאבא להכין את השיעורים שלי…

ביאור: „ראינוע" — הקולנוע האילם, שמו של הקולנוע בעברית של אז. הסירוב מסגיר בתמימות את חלוקת העבודה האמיתית בבית: אבא הוא שמכין את השיעורים, והילד רק „עוזר".

## בדיחה 2899

בכיתה הראשונה של בית־הספר בתל־אביב קורא המורה: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”…

מפסיקו ילד אחד ושואל:

ומי ברא את חוץ לארץ…

ביאור: בעברית שילד ארץ־ישראלי גדל לתוכה „הארץ" היא ארץ־ישראל בלבד, וכל שאר העולם — „חוץ לארץ". ומכאן השאלה המתבקשת: הפסוק אמר מי ברא את הארץ; מי ברא את חוץ לארץ?

## בדיחה 2900

ציפורה כץ (בת שלוש וחצי) מטיילת עם מרים ברוכוב בשבת בנחלת בנימין. ראתה את המכבש הגדול של תל־אביב עומד בּפּינה, מכוסה רדד ופרוּש מעבודה, ושאלה:

מדוע הוא עומד כך?

הסבירה לה מרים:

שבת היום.

הירהרה ציפורה ושאלה:

מרים, אם יעבוד היום – יהיה גוי?

ביאור: „מכבש" — המכונה הכבדה לסלילת כבישים; „רדד" — כיסוי, יריעה פרושׂה. בעולמה של בת השלוש וחצי החלוקה פשוטה: מי ששובת בשבת הוא יהודי, מי שעובד בה — גוי. והיא מחילה אותה בעקביות גמורה גם על המכונה: אם יעבוד המכבש היום — יהיה גוי.

## בדיחה 2901

דינה (בת חמש ומקצת) אינה יודעת אלא עברית. בבית הוריה מדברים עברית, וליודית קוראים שם ז’רגון".

מי־שהוא פונה אליה ומדבר יודית. דינה מקפידה ואומרת:

אני לא ז’רגוניה, אני עבריה…

ביאור: „יודית" היא יידיש, ו„ז'רגון" — כינוי הזלזול שהדביקו לה המשכילים והציונים: לא שפה של ממש אלא עגה. דינה, שספגה את הבוז הביתי, גוזרת מן השפות זהויות: אם מי שמדבר עברית הוא עברי, מי שמדברים אליו יידיש הוא „ז'רגוני" — והיא יודעת היטב לאיזה צד היא שייכת.

## בדיחה 2902

לשון־דיבורים של האב והאם־עברית. בר־כוכבא בנם (כבן חמש) אינו יודע אלא עברית. לפני זמן מועט עלו סבא וסבתא מפולניה לתל־אביב, לשונם יודית.

בר־כוכבא מקשיב ומקשיב לשיחתם של הזקנים; אין הוא מבין כלום ואומר לאביו:

אבא, כשתהיה זקן, לא אבין מה שתדבר.

תמה האב:

מדוע?

מסביר לו בר־כוכבא:

כשתהיה זקן תדבר יודית…

ביאור: „יודית" — יידיש. הזקנים היחידים שבר-כוכבא מכיר הם סבא וסבתא, ושניהם מדברים יידיש — ומכאן היקש-הילד: יידיש אינה שפת ארץ אחרת אלא תכונה של זקנה, שסופה לדבוק גם באביו כשיזדקן.

## בדיחה 2903

ילד תל־אביבי כבן חמש מספר לחברו בן־גילו:

אתמול היתה בשכונת הצפון שלנו שריפה. הכל רצו וצעקו: שריפה, שריפה!" רצה גם הזקנה שלנו וצעקה: “פּוֹדזר! פּוֹדזר”! [6]

ואיני יודע מה זה…

הערות שוליים:
- [6] “פוז’ר” – שריפה ברוסית. הילד מבטא “פודזר”.

ביאור: „פוז'ר" (בפי הילד: „פודזר") הוא „שריפה" ברוסית (הערה [6]) — ברגע הבהלה חזרה הסבתא לשפת מולדתה. לנכד יליד-הארץ, שאינו יודע אלא עברית, נשארה הצעקה של סבתו חידה בלתי פתורה.

## בדיחה 2904

שאל ילד תל־אביבי כבן חמש את חברו בן־גילו:

אתה יודע מה זה מוות?

החזיר לו חברו:

ודאי אני יודע. תחילה נולדים, אחר־כך הולכים לגן־ילדים ולגימנסיה. אחר־כך מתחתנים ונעשים אבא ואמר, סבא וסבתא. ואחר־כך מתחילים לדבר יודית – ומתים…

ביאור: „יודית" — יידיש. בעולמו של הילד התל-אביבי רק סבים וסבתות מדברים יידיש, ולכן היא נרשמת אצלו כשלב טבעי במעגל החיים — התחנה האחרונה, בין סבא-וסבתא למוות.

## בדיחה 2905

למחרת “העדלידע” של פורים בתל־אביב סיפּרה עליזה משנזון (בת שש):

אתמול ראתה בתהלוכת הילדים מרקיז ומרקיזה.

אני שואל אותה:

את יודעת, מה פירוש מרקיז ומרקיזה?

היא משיבה לי בנעימה של ביטחון גמור:

ודאי אני יודעת: הוא מרגיז אותה, והיא מרגיזה אותו…

ביאור: „עדלידע" — תהלוכת הפורים הגדולה של תל-אביב; מרקיז ומרקיזה — תוארי אצולה צרפתיים. באוזנה העברית של בת-השש הם נשמעים „מרגיז" ו„מרגיזה" — וכך יוצא לה, בלי משים, תיאור קולע למדי של חיי נישואין.

## בדיחה 2906

עליזה ישבה על הקרקע ישיבת ישמעאלים – כשרגליה מכונסות אל תחתה. קהתה עליה רגל אחת, כשהיא קמה וברגל הקהה התחילה מרוצת הסם, קפצה על רגלה השנייה ואמרה לאומנתה:

אוי, הדסה יש לא גאזוז ברגל…

ביאור: „ישיבת ישמעאלים" — ישיבה על הקרקע ברגליים מכונסות תחת הגוף, כדרך הערבים; „קהתה עליה רגל" — נרדמה לה הרגל; „אומנת" — מטפלת. את עקצוץ ה„נמלים" התוסס שבא כשהדם חוזר לזרום תרגמה הילדה לדימוי מעולמה שלה: גאזוז — המשקה המוגז המבעבע — בתוך הרגל.

## בדיחה 2907

בליל ראשון של חנוכה הסתכלה יהודית אינהורן (בת שש וחצי; תל־אביב), כיצד מדליק אביה את הנרות. למחרת כשהיטיב האב את הנרות להדלקה, קפצה ואמרה:

אבא, היום אני אדליק. אני יודעת גם לברך.

לקחה את השמש, הדליקה ובירכה בשם ומלכות:

אשר ציוונו[7] להדליק שני נרות של חנוכה"…

הערות שוליים:
- [7] שתי המלים “קידשנו במצוותיו” הבליעה; ודאי משום שהן מעבר למושגיה.

ביאור: נוסח הברכה הקבוע הוא „אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה"; „בשם ומלכות" — הנוסח המלא, הפותח ב„ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם"; ה„שמש" — הנר שמדליקים בו את השאר. יהודית ערכה את הברכה לפי מושגיה: את „קידשנו במצוותיו" המופשט הבליעה (הערה [7]), ואת „נר חנוכה" הסתמי החליפה בדיווח נאמן על מה שעיניה רואות — שני נרות, כמניין הלילה השני.

## בדיחה 2908

אני מטייל ברחוב עבודה בתל־אביב ומקשיב לשיחתן של ילדות בנות שבע־שמונה. הגדולה שבהן, ילדה תימניה כבת עשר, מספרת:

היא לומדת גם רש"י.

ילדה אחרת מן החבורה שואלת:

מה זה רש"י?

מסבירה התימניה:

“לשון כזו”. דומה מאד לעברית…

[ג] [8]

הערות שוליים:
- [8] אף-על-פי שהמחלקה הקודמת של פרק זה [ב] אינה גם היא אלא חידודים מפי ילדי הארץ, מכל-מקום קבעתי לחידודים שמכאן ועד סוף הפרק מחלקה מיוחדת [ג], משום שכולם (חוץ משלושת הסימנים 2923, 2934, 2936) מקור אחד להם: קובצה של הגברת מיזל: “הילד בארץ-ישראל” (עיין “רשימת מקורות”). ויש להעיר: הגברת מיזל סידרה את הדברים לפי העניינים, ולפי אופיו של קובצה יפה עשתה שסידרה אותו כך. אני שאין לפני אלא עניין אחד: חידודים מפי ילדי הארץ. – נראה לי לסדר את הדברים לפי סדר גיליהם של הילדים.

ביאור: פירוש רש"י נדפס מסורתית באותיות שצורתן שונה מן האות המרובעת המוכרת — „כתב רש"י". הילדה, שנתקלה באותיות המשונות, הסיקה שרש"י אינו פרשן אלא שפה בפני עצמה, „דומה מאוד לעברית" — בלבול מובן למדי: הדף באמת נראה כאילו נכתב בלשון אחרת.

## בדיחה 2909

עמוס (בן אחת וחצי; דגניה) עומד בחצר. תרנגול פורש כנפיו וקורא:

קו – קו – ריקו!

נענה אחריו עמוס:

עוד!…

ביאור: בשביל פעוט בן שנה וחצי קריאת התרנגול היא הופעה שנערכה למענו — וכשהופעה נגמרת, מבקשים הדרן.

## בדיחה 2910

יעל (בת שלוש; קבוצת חפצי־בה) רוצה, שילבישוה גם היום את השמלה, שלבשה בשבת. מסבירים לה:

כאן, בקבוצה, נוהגת שותפות בכל דבר. אותה שמלה, שהיתה שלה בשבת, של ילדה אחרת היא היום ולהיפך.

תמהה יעל ושואלת:

והראש שלי, של מי הוא היום?

ביאור: בקבוצה — הקיבוץ של אותם ימים — לא היה רכוש פרטי: גם בגדי הילדים היו משותפים והתחלפו ביניהם. יעל רק מותחת את עקרון השיתוף צעד אחד הלאה, אל הנקודה שבה הוא נעשה מטריד באמת: אם אפילו השמלה אינה שלה, מי ערב לה על הראש?

## בדיחה 2911

ראשון במאי רחצו הילדים ראשונה בבריכה.

עם ערב שאלו להם:

מה חג הוא היום?

החזירה לאה (בת שלוש; קבוצת בית־אלפא):

ראשון למים…

ביאור: ה„ראשון במאי" — חג הפועלים הבין-לאומי, מועד מרכזי בתנועה הקיבוצית — הוא בעיני בת-השלוש פשוט היום שבו נפתחה עונת הרחצה. ומכאן השם שנתנה לו, המתגלגל כמעט מאליו מן המקור: „ראשון למים".

## בדיחה 2912

ילדה תל־אביבית (בת שלוש וחצי) הקיצה עם הנץ החמה וקראה לאמה:

אמא, קומי! כבר הדליקו את השמש…

ביאור: „הנץ החמה" — זריחת השמש. לילדת כרך שכל אור בעולמה נדלק במתג, גם השמש אינה עולה — מישהו הדליק אותה.

## בדיחה 2913

תייר גיבּח בא לעין־חרוד. נשא אליו ילד מילדי הקיבוץ (בן שלוש וחצי) ראשו וקרא:

איש, איש, איפה אתה נגמר?…

ביאור: „גיבח" משמש בלשון הקובץ במשמעות אדם גבה-קומה, ניגודו של ה„גוץ" — כך גם בבדיחות 78 ו-283 (במקרא דווקא: מי שנשר שערו ממצחו). הילד בן השלוש וחצי נושא את ראשו אל התייר הגבוה ומחפש בעיניו את סופו — ואינו מוצא: מנקודת מבטו של קטן-הקומה, האיש פשוט נמשך ועולה בלי גבול. ומכאן השאלה: „איש, איש, איפה אתה נגמר?"

## בדיחה 2914

אדם נכנס לגן־הילדים בקבוצת בית־אלפא. שאלה אותו רינה (בת שלוש וחצי):

אבא של מי אתה?

השיב האיש:

אני אין לי ילדים.

ליגלגה עליו רינה:

הה, עצלן…

ביאור: בעולמה של ילדת הקיבוץ כל מבוגר הוא בהכרח אבא של מישהו, ולכן „אין לי ילדים" אינו מצב אפשרי אלא מחדל: מי שאין לו ילדים פשוט התעצל מלעשותם.

## בדיחה 2915

מוטק (בן שלוש וחצי; קבוצת דגניה) השתובב יותר מכפי הרגיל.

אמרו לו: בּלול יושיבוך.

השיב מוטק:

טוב. אשב בלול. אבל ביצים לא אוכל להטיל…

ביאור: „לול" הוא גם מכלאת התרנגולות שבמשק וגם המכלאה הקטנה שמושיבים בה פעוט כדי שלא ישוטט. מוטק, ילד משק, שומע דווקא את המשמעות החקלאית — ומקבל את הגזירה בהסתייגות מעשית אחת: לשבת יֵשב, אבל ביצים שיטיל שלא יצפו. דרויאנוב מציין, מפי רושמת הבדיחה, שתשובה כזו החזירה ילדה בגרמניה כחמישים שנה קודם לכן, כמובא באוסף אמרות-הילדים „Kindermund" של פאול פון שנטן (ברלין 1886).

הערת דרויאנוב: המחברת מרת מיזל מעירה — על-פי  Paul
von Schönthan, "Kindermund" ברלין 1886 — שתשובה כזו
החזירה ילדה בגרמניה עוד לפני חמישים שנה. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2915, עמ' 256) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2916

לגן־ילדים בתל־אביב הודיעו על מות ביאליק. נענתה שושנה _(בת ארבע) ואמרה:

כל־כך צעיר וכבר מת. רק לפני שנה היה יום־הולדת שלו…

ביאור: חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, מת בקיץ 1934, והבשורה הגיעה גם לגני הילדים; שנה קודם לכן נחגג יום הולדתו השישים כאירוע ציבורי גדול. בחשבון הזמן של בת ארבע, מי שרק לפני שנה היה לו יום הולדת — בהכרח נולד לא מזמן.

## בדיחה 2917

צחיק (בן ארבע; תל־אביב, שכונת ברוכוב) עשה דבר שאינו הגון. אמר לו אביו:

אם תעשה שוב כך, לא אהיה אבא שלך.

החזיר צחיק:

קיבלת עליך להיות אבא שלי – תהיה…

ביאור: בן הארבע שומע את האיום כהפרת חוזה, ומשיב בלשון של דין: אבהות היא התחייבות שהאב קיבל על עצמו, ואין ממנה נסיגה — ודאי לא בגלל שובבות.

## בדיחה 2918

ילדה חיפנית (בת ארבע) מספרת ואומרת:

אני יודעת, אימתי יום כיפור: כשאוכלים בבית ולא בגזוזטרה…

ביאור: „גזוזטרה" — מרפסת, שעליה אוכלת המשפחה בימי החום. הבית אינו צם ביום הכיפורים, אבל אוכל בצנעה, בפנים, הרחק מעיני השכנים — וזה בדיוק הסימן היחיד שהילדה קלטה מן היום הקדוש.

## בדיחה 2919

שלמה (בן ארבע; ג’ורג’י; ירושלים) ראה בחלון ראוה ביוסט של גבר. נענה ואמר:

זה אבא טוב… אין לו ידים… אינו יכול להכות…

ביאור: „ביוסט" — פסל חזה: ראש וכתפיים, בלי זרועות. מתחת לחן של היגיון-הילד מסתתרת עדות עצובה: „אבא טוב" הוא, קודם כול, אבא שאינו יכול להכות.

## בדיחה 2920

שאל יואב (בן ארבע; קבוצת כפר גלעדי) את אביו:

אבא, אם ירד גשם וגשם – ישארו עוד שמים?…

ביאור: בהיגיון של בן ארבע, הגשם הוא החומר שהשמים עשויים ממנו — ואם יירד די גשם, השמים עלולים פשוט להיגמר.

## בדיחה 2921

כחום היום מתחנן יצחק’לי (בן ארבע; קבוצת גשר) אל המטפלת בפעוטות:

תקררי לי את השמש…

ביאור: מי שמקררת ליצחק'לי את הדייסה החמה יכולה, בהיגיון של בן ארבע, לקרר כל דבר חם מדי — גם את השמש. דרויאנוב מציין מקבילה באוסף אמרות-הילדים של הסופר הרוסי קורניי צ'וקובסקי („ילדים קטנים", לנינגרד 1929).

הערת דרויאנוב: קוקה בן-שלוש, ברדת עליו שינה בקרים,
אשר לא ידע עד עתה, אמר: "אמא, כבי את השמש!" (ק" צ'וקובסקי
"Маленькие дети", לנינגרד 1929, עמ" 76). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2921, עמ' 257) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2922

ילד (בן ארבע; נתניה) רואה בשדה חמור בן־יומו ותמה תמיהה גדולה:

קטן כזה – וכבר חמור!…

ביאור: הפליאה נשענת על ההנחה הילדית שלהיות משהו לוקח זמן — ואילו הגור נולד „חמור" מוכן; ובעברית, כמובן, „חמור" הוא גם כינוי לטיפש, כאילו גם בטיפשות אפשר להקדים. דרויאנוב מציין גלגולים של אותה פליאה בפי מבוגרים: קרתני שראה נער לבוש הדר ונשוא-פנים, וכששמע שזה ברודסקי — משושלת אילי הסוכר היהודים המפורסמים — קרא: „קטן כזה — וכבר ברודסקי!"; וקרתני אחר שבא לפריז והשתומם: „פעוטות — וכבר מדברים צרפתית!"

הערת דרויאנוב: הלצה מפורסמת מסֻפרת:
קרתני בא לקיוב, יצא לרחוב וראה: ילד לבוש בגדי יום-טוב,
כפתוריו זהב, כובע של "שרה" בראשו, ויהודי זקן הולך אחריו
ונוהג בו כבוד גדול. נטפל הקרתני לאותו זקן ושאל לו:
ילד זה מי הוא?
השיב הזקן:
ברודסקי הוא.
השתאה הקרתני ואמר:
קטן כזה – וכבר ברודסקי !...
ידועה גם בדיחה אחרת:
קרתני בא לפאריס ושמע: ילדים קטנים מדברים צרפתית. התפלא מאד ואמר:
פעוטות – וכבר מדברים צרפתית !... (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2922, עמ' 257) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2923

לפנות ערב, אחרי העבודה, נכנסים האבות לבית התינוקות של הקבוצה לראות את הילדים. הפעוטות שמחים ורוקדים כנגדם ושואלים לאיש ואיש:

“אבא של מי אתה? אתה אבא של מי?”

פעם אחת נכנס רווק. התחילו הפעוטות רוקדים כנגדו ושואלים, אבא של מי הוא. נענה אחד מהם ואמר:

לא, לא; הוא אבא של לא־כלום…

(כך רשומים הדברים בפנקסי. הגברת מיזל רשמה בקיצור: “ילדים בני ארבע־חמש בקבוצת השרון קוראים לרווקות: ‘אמא של אף אחד’ לרווקים: ‘אבא של לא־כלום’”.

ביאור: בקבוצה גדלו הילדים יחד ב„בית התינוקות", וההורים באו לבקרם בתום יום העבודה — כך שכל גבר שנכנס בדלת הוא בהכרח אבא של מישהו. הרווק, שאינו נכנס לקטגוריה היחידה שהפעוטות מכירים, מקבל הגדרה דרך השלילה: אבא של לא-כלום.

## בדיחה 2924

דניאל (בן ארבע וחצי; קבוצת גן־שמואל) השתובב והפריע את העובדים מעבודתם. אמר לו אחד מהם בלשון של איום:

ומה יהיה, אם אתיר חגורתי?

החזיר דניאל:

יפלו לך מכנסיך…

ביאור: „אתיר חגורתי" הוא בפי המבוגר איום במלקות; דניאל שומע אותו כפשוטו — חגורה מחזיקה מכנסיים — ומשיב תצפית פיזיקלית מדויקת שמרוקנת את האיום מתוכנו.

## בדיחה 2925

גבריאל (בן ארבע וחצי; קבוצת בית־אלפא) ראה ראשונה את הים כּנרת. השתאה מאד ואמר לאמו:

אמא מה זה? השמים ירדו פה לארץ?…

ביאור: המרחב הכחול הגדול היחיד שילד בן ארבע וחצי מכיר הוא השמים — וכשהוא רואה לראשונה מרחב כחול פרוש על הארץ, זה ההסבר המתבקש בעולמו.

## בדיחה 2926

שאלו ליונתן (בן ארבע וחצי; שם):

מאין אתה?

החזיר יותנן:

אמא מרוסיה, אבא מפולניה, ואני – מן הבטן…

ביאור: „מאין אתה?" היא שאלה על ארץ-מוצא, וההורים אכן נמדדים לפיה — רוסיה, פולניה. יונתן מבין אותה כפשוטה, מהיכן בא ממש, ומשיב בכנות ביולוגית: מן הבטן.

## בדיחה 2927

בגן הילדים של כפר־חסידים סיפרה הגננת על הכותל המערבי. הקשיב יונתן (בן ארבע וחצי), שמח ואמר:

עכשיו, כשיבנו בית־המקדש, צריך יהיה לבנות רק שלושה קירות…

ביאור: הכותל המערבי אינו קיר של בית-המקדש עצמו אלא שריד של חומת-התמך שהקיפה את הר-הבית — אבל יונתן מבין שאחד מארבעת קירות המקדש כבר עומד, ומחשב בשמחת-בנאי שכשיבנוהו מחדש יסתפקו בשלושה.

## בדיחה 2928

שאל יצחר (בן־חמש; תל־אביב ) לאביו:

אבא, מי זה מלך המשיח?

אמר לו אביו:

כשיהיו כל האנשים טובים וישרים, יבוא מלך המשיח…

לא קיבּל יצחק ואמר:

חכם! אם כל האנשים יהיו טובים וישרים – למה לו לבוא?…

ביאור: התפיסה שהאב מוסר — המשיח יבוא כשכל האנשים יהיו טובים וישרים — היא נוסחה מסורתית מוכרת. יצחק חושף בה פרדוקס אמיתי: אם כולם כבר טובים, לא נשאר דבר לתקן, והגואל מתייתר בדיוק ברגע שבו התמלא התנאי לבואו.

## בדיחה 2929

ילדי עין־חרוד הסתכלו בלול וראו: הרבה עופות נצטפפו בפינה אחת…

הנמיכה עמליה (בת חמש) קולה ואמרה בנעימה של כבוד:

ש… ש… ש… אצלם עכשיו אסיפה…

ביאור: „אסיפה" בקיבוץ אינה סתם התכנסות אלא האספה הכללית — המוסד המרכזי והחגיגי שבו מתקבלות ההחלטות, ושבו נוהגים לשתוק ולהקשיב בכובד-ראש. עמליה בת החמש רואה תרנגולות נצפפות בפינה וקוראת את המחזה דרך העולם היחיד שהיא מכירה: הן מכנסות אסיפה, ולכן יש להשתיק את החברים בכבוד.

## בדיחה 2930

כשהגיעה הידיעה על מות ביאליק, סיפרו עליו שניים מילדי דגניה (בני חמש), ושאל אחד לחברו:

אתה יודע, למה היה שמו ביאליק?

אמר השני:

איני יודע.

הסביר הראשון:

משום שהוא כתב שירים…

ביאור: חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, נפטר ב-1934, ומותו היה מאורע גדול שהגיע גם לאוזני ילדי דגניה. הילד מבין שם כתיאור ולא כסימן שרירותי: „ביאליק" — משום שכתב שירים, כאילו נגזר השם מן העיסוק.

## בדיחה 2931

ברוך ונחום, מילדי הגליל, דומים זה לזה. פגשה אשה מבנות המקום אחד מהם ואמרה לו:

שלום, ברוך!

החזיר הלה (בן חמש):

אני לא ברוך, אני נחום. ברוך יש לו כיס במכנסיים…

ביאור: נחום מתקן את טעות-הזיהוי, אך את ההבדל בינו לברוך הדומה לו הוא ממקם לא בפנים ולא בעצמיוּת אלא בסימן חיצוני אקראי — לברוך יש כיס במכנסיים — כאילו הזהות שוכנת בבגד.

## בדיחה 2932

גבּי (בן חמש; קבוצת גן־יבנה) מנסה לכתוב אותיות וגם צירופים של הברות.

אמרה לו אמו:

גבּי, כתוב “אמא”.

סירב גבּי והחזיר:

הנייר קטן כל־כך, ואת גדולה כל־כך…

ביאור: גבי טרם הבחין בין המילה למושׂא שהיא מציינת, ולכן „כתוב אמא" נשמע לו כבקשה להכניס את אמו ממש אל הנייר — משימה בלתי-אפשרית: „הנייר קטן כל-כך, ואת גדולה כל-כך".

## בדיחה 2933

משה – בן שש, מילדי חיפה. סבו לימדו לברך על הפת: “המוציא לחם מן הארץ”. למחר נתנו לו ביצים לאכול. פתח ובירך בקול רם ובמורא־שמים:

“ברוך אתה, ה' אלהינו מלך העולם, המוציא ביצים מן העוף”…

ביאור: „המוציא לחם מן הארץ" היא ברכת הפת הקבועה, המודה על הלחם הבא מן האדמה. משה קלט את התבנית „המוציא X מן Y" אך לא את ייחודה ללחם, ולכן חיבר ברכה חדשה לביצים לפי מקורן — „המוציא ביצים מן העוף" — ואמר אותה בכובד-ראש ובקול רם כברכה גמורה.

## בדיחה 2934

שניים מילדי דגניה (בני שש) עמדו והסתכלו בטראקטור כשהוא עובד. אמר אחד לחברו:

הטראקטור יש לו הגה.

החזיר השני:

אף אני יש לי הגה.

שאל הראשון:

איפה? הראה!

פתח השני פיו, חזר וסגר ואמר:

פה, בפי, יש לי הגה. המורה אומרת לי תמיד: “יואב, אל תוציא מפיך הגה!”…

ביאור: „הגה" הוא גם גלגל-ההיגוי של הטרקטור וגם מילה או הברה (כבביטוי „לא הוציא הגה מפיו"). יואב שומע את אזהרת המורה „אל תוציא מפיך הגה" כפשוטה — סימן שיש בפיו הגה ממש, בדיוק כמו לטרקטור.

## בדיחה 2935

אורחת באה למושב כפר־יהושע. ראה אותה חסי (בן שש) מתפדרת ואמר לה:

תשימי זבל יותר, ויהיה לך יבול…

ביאור: „מתפדרת" — מורחת פודרה. ילד המושב רואה את האורחת מאבקת את פניה וקורא זאת דרך עולם החקלאות: כמו שדה שמפזרים עליו זבל (דשן) כדי להרבות יבול, הוא „מייעץ" לה בחריזה להוסיף זבל כדי שיהיה לה יבול.

## בדיחה 2936

ערב חנוכה באה לעין חרוד בחורה תל־אביבית, כולה כחל ושרק.

זקף בה ילד עין־חרודי (כבן שבע) עיניו, ואמר לאמו:

אצלנו חנוכה היום, ובתל־אביב עושים כבר פורים…

ביאור: „כחל ושרק" (לשון יחזקאל כג, מ) הם איפור — צביעת עיניים וסומק על הלחיים. בעין-חרוד, קיבוץ פועלים שתרבותו פשוטה וללא איפור, פנים צבועות נראות לילד רק בפורים, חג התחפושות. משום כך הוא מסיק שבתל-אביב המאופרת כבר הגיע פורים, בעוד אצלם עדיין חנוכה.

## בדיחה 2937

משיחתם של שני ילדים בני שבע וחצי (תל־אביב):

ילד ראשון: היום כ"ף תמוז של הרצל.

ילד שני: כ"ף תמוז של אחד־העם – בחורף.

ביאור: כ"ף (עשרים) בתמוז הוא יום פטירתו של הרצל, שחל בקיץ ומצוין כיום-זיכרון לאומי. הילד תופס „כ"ף תמוז" כשם כללי של יום-זיכרון שיש לכל מנהיג במועד משלו, ולכן מעניק לאחד-העם „כ"ף תמוז" משלו — ובמקרה קולע לאמת, שכן אחד-העם אכן נפטר בחורף (ינואר 1927).

## בדיחה 2938

סעדיה – בן־שבע וחצי, תימני (תל־אביב). אחיו הקטן חולה מחלה מסוכנת. פגשה אותו “האחות” ושאלה:

סעדיה, מה שלום אחיך? הוא חי?

ככה… קצת חי…

ביאור: „הוא חי?" היא שאלת כן-או-לא, אך סעדיה משיב „קצת חי" — מחיל מדרג על מה שנדמה בינארי. בלא-יודעין הוא נוקב במצב-הסף של אחיו חולה-האנוש, שלשון המבוגרים אינה יודעת לתאר: לא חי-בריא ולא מת.

## בדיחה 2939

אריה (בן שבע וחצי; עין־חרוד) חולה. הביאוהו לבית החולים ו"האחות" שואלת לו:

מה שמך?

אריה, משיב החולה.

ומה שם המשפחה של אבא? – שואלת “האחות”.

אריה מסרב להשיב ואומר:

תרשמי אותי על שם אמא.

“האחות” תמהה:

אבא אין לך?

נענה אריה:

יש לי גם אבא. אבל זה לא שייך לו: הוא לא ילד אותי…

ביאור: המקובל לרשום ילד על שם משפחת אביו, אך אריה מיישם היגיון ביולוגי קפדני: אמו היא שילדה אותו, ולכן השם צריך להיות שלה; האב „לא ילד אותי", ומשום כך „זה לא שייך לו".

## בדיחה 2940

בבית־ספר בחיפה. המורה מקריא מתוך “פרקי־אבות”:

“אם אין קמח”[9]…

מפסיקו דניאל (בן תשע) ומסיים אחריו:

… אין לחם…

הערות שוליים:
- [9] אבות ג, יז.

ביאור: „אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח" (אבות ג, יז; הערה [9]) — בלי פרנסה אין לימוד תורה, ובלי תורה אין פרנסה; „קמח" הוא סמל הפרנסה. המורה מצפה שדניאל ישלים „אין תורה", אבל הילד קורא את הפסוק דרך עדשת היומיום ומשלים את המובן-מאליו הגשמי: מקמח עושים לחם.

# כרך ג׳ — מתוך החומה

## בדיחה 2941

חקרן מפורסם מחקרני ישראל היה אומר: איזהו גיבור? מי שידיו קשורות, והוא מדבר… [נוסח אחר: …– איזהו גיבור? מי שידיו קשורות, ואף־על־פי־כן הוא מדבר בהן…]

ביאור: „איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד, א) היא מימרה מפורסמת שהגבורה בה היא כיבוש עצמי. החקרן מחקה את התבנית ומחליף את הכיבוש-העצמי בעקיצה עצמית על ההרגל היהודי לדבר „עם הידיים": גיבור אמיתי הוא מי שמסוגל לדבר גם כשידיו קשורות — שכן היהודי, לפי הנוסח האחר, „מדבר בהן", בידיו ממש, ובלעדיהן אינו יכול.

## בדיחה 2942

ספינה נטרפה בים, ולא ניצלו אלא שני יהודים. כשהגיעו למקום־ישוב ועלו מן המים, תמהו הכל ואמרו: הרי שחיינים, שאין דוגמתם בעולם! הניע אחד משני היהודים הללו ראשו ואמר: שחיינים? חלילה! אמרו לו: אלא כיצד ניצלתם? החזיר הוא: כל אותו הזמן היינו מספּרים והולכים…

ביאור: „מספּרים והולכים" — משוחחים תוך כדי הליכה, לא שוחים. הכול מייחסים את ההצלה לכוח-גוף מופלא, והיהודי מייחס אותה לכוחו האמיתי היחיד — הדיבור: לא שחו, אלא הוסיפו לפטפט כל הדרך עד שאיכשהו הגיעו ליבשה. הומור עצמי על עם שכוחו בלשונו ולא בשריריו.

## בדיחה 2943

אבטומוביל ציפצף לחברו, שהלך לפניו. פירוש: אני מבקש לעבור אותך. מיד נזדקרה יד מתוך האבטומוביל הראשון, מצד ימין. פירוש: הימינה! עד שנשמע לו השני והיטה ימינה, נזדקרה שוב יד מתוך האבטומוביל הראשון – מצד שמאל. פּירוש: השמאילה! קפץ הנהג של האבטומוביל השני מדוכנו וירד לראות, למה סותרים הרמזים זה לזה. נסתכל וראה: שני יהודים יושבים באבטומוביל הראשון, אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל ומספרים זה עם זה…

ביאור: בימים שלפני איתותי-רכב מקובעים, נהג המבקש לפנות אות לנהג שמאחוריו בהושטת יד מהחלון — יד ימינה פירושה „סע ימינה". הנהג השני מציית לרמזים הסותרים עד שהוא יורד לבדוק ומגלה: „אותות הנסיעה" לא היו אלא מחוות-הדיבור של שני יהודים המשוחחים בהתלהבות, אחד בכל צד — עוד עקיצה חיבתית בסטריאוטיפ הדיבור-עם-הידיים.

## בדיחה 2944

ההוא שאמר לחברו: משום שאומרים עליך, שאתה בקי בחכמת המכאניקה מה זה טלפון! הסביר לו חברו: טלפון הוא ארון קטן מצומד לקיר. רצונך לדבר, אתה ניגש לארון קטן זה, ביד אחת אתה מגלגל קפיץ העשוי לכך, בשנייה אתה מרים שפופרת התלויה מבחוץ, מגיע אותה לאוזנך – ומדבר… הפסיקו הראשון: לא נהיר לי. כיוון ששתי ידי עסוקות – במה אני מדבר?…

ביאור: הטלפון הישן תואר כ„ארון קטן" צמוד-קיר: יד אחת מסובבת „קפיץ" (הידית שמפעילה את הקו) והשנייה מרימה את השפופרת אל האוזן. שאלת התם „כיוון ששתי ידי עסוקות — במה אני מדבר?" חושפת שוב את ההנחה שהיהודי מדבר בידיו: אם שתיהן תפוסות, לא נשאר לו במה לדבר.

## בדיחה 2945

שניים התהלכו יחדיו בשוק ביום־חורף. אמר אחד לשני: תמה אני עליך: בבית לא פסקה שיחה מפיך וכיוון שיצאנו לשוק, מיד נסתתמו דבריך. החזיר לו חברו: חוששני לידי מן הקור…

ביאור: „חוששני לידי מן הקור" — אני חושש לידיי מפני הקור, ולכן תוחב אותן ומגן עליהן. הפטפטן הגדול נאלם בשוק בדיוק משום כך: כשידיו כבולות בכיסים אין לו במה לדבר, שכן דיבורו כרוך במחוות-הידיים.

## בדיחה 2946

שאלו לגמגמן: חולשה זו של גימגום מהיכן באה לך? השיב הגמגמן: כשנקראתי לעבודת־המלך וביקשתי להיפטר ממנה, נמלכתי וקצצתי שתי אצבעות מידי הימנית. אמרו לו: מה עניין קיצוץ האצבעות לגימגום? הסביר הגמגמן: אילו קצצתי את היד כּולה, לא הייתי יודע לדבר כלל; עכשיו, שקצצתי רק שתי אצבעות, – אני מגמגם…

ביאור: „עבודת-המלך" היא השירות הצבאי בצבא הצאר — גיוס כפוי לשנים רבות, שרבים השתמטו ממנו אף במחיר הטלת מום בגופם. הגמגמן קצץ שתי אצבעות כדי להיפטר ממנו, ו„מסביר" את גמגומו בהיגיון אבסורדי הקושר את מידת קציצת היד למידת פגיעת הדיבור: יד שלמה שנקצצת היתה משתקת את דיבורו כליל, ואילו שתי אצבעות הותירו אותו מגמגם.

## בדיחה 2947

קרתני בא לחברו שבכרך. ביקש חברו להנות אותו ואמר לו: בוא ונלך לקירקס. הרבה דברים יפים תראה שם. תראה גם פּנטומימה גדולה. לא הבין הקרתני ושאל: מה זאת פּנטומימה? הסביר לו חברו: פּנטומימה… פּירוש: מדברים כנהוג, אלא שאין אומרים כלום…

ביאור: פנטומימה היא משחק אילם, בלא דיבור — אך הגדרת החבר הופכת זאת על פיה: „מדברים כנהוג, אלא שאין אומרים כלום". ההגדרה המבולבלת נוחתת כסאטירה בלתי-מכוונת על השיח הרגיל, שגם בו לא-פעם מדברים הרבה ואומרים כלום.

## בדיחה 2948

מסיפורו של חרד, שאינו מדבר דברי־חול בשבת: הלכתי בדרך ופגע בי איש חזק, ושמו קוזאק. נאהאיקה[1] בידו וחרב בצידו, ואמר לי: “דנגי דאואי!”[2] – אמרתי לו: “דל אני”[3]. אמר לי: “קוֹמוּ טי דל?[4]” והיכה אותי עד שיצא דם. צעקתי: “אי, אי, דם, דם”[5] – אמר לי: “טאק אי גוֹבוֹרי”[6]…

הערות שוליים:
- [1] “נאהאיקה” – מגלב ברוסית.
- [2] “דנגי דאואי” – תן ממון.
- [3] “דל” ברוסית: יחיד, זכר, גוף ראשון, שני ושלישי בעבר מן הפועל – נתון. פירוש: הקוזאק הגזלן הבין דברי המספר  כאילו הוא אומר “נתתי”.
- [4] “קומו טי דל?” – למי נתת?
- [5] “דם” ברוסית – אתן. פירוש: הקוזאק הבין דברי המספר כאילו הוא אומר: “אתן, אתן”
- [6] “טאק אי גובורי”. – אלה הם דברים של ממש.

ביאור: החרד מקפיד שלא לדבר „דברי-חול" — כלומר רוסית — בשבת, ולכן גם בשעת השוד וגם בסיפורו הוא נוקט מילים עבריות בלבד. אלא שכל מילה עברית נשמעת לקוזאק כרוסית, בהיפוך גמור של כוונתה. הקוזאק (חייל פרשים רוסי) דורש „דנגי דאואי!" — תן ממון (הערה [2]) — ומנופף בנאהאיקה, מגלב (הערה [1]). היהודי מתחנן „דל אני" (עני אני), אך „דל" ברוסית פירושו „נתן/נתתי" (הערה [3]), והשודד מבין שהודה שכבר נתן את כספו למישהו, ושואל בזעם „קומו טי דל?" — למי נתת? (הערה [4]). היהודי המוכה זועק מכאב „דם, דם", אך „דם" ברוסית פירושו „אתן" (הערה [5]), ולאוזני הקוזאק זו הבטחה — „אתן, אתן!" — ולכן הוא משיב מרוצה „טאק אי גובורי" — עכשיו אתה מדבר לעניין (הערה [6]). כך זעקת-הכאב מתפרשת ככניעה, ודווקא הקפדתו על קדושת השבת היא שמחמירה את מכותיו. דרויאנוב מציין שזו רק אחת מבדיחות רבות באוסף שיסודן תערובת-לשונות, ושהיא היתה שגורה מאוד ב„חדר" בימי ילדותו.

הערת דרויאנוב: באוצר הבדיחה שלנו יש בדיחות לא-מעטות, שיסודן – תערובת-לשון. (כמה מהן – תערובת רוסית ויודית, תערובת רוסית ועברית, תערובת יודית ועברית – המציא לי בטובו ידידי הישיש רבי שלום בילין, מוסקבה, מאוצרו העשיר, והן שמורות בידי). לעת-עתה לא הבאתי אלא זו שלפנינו, לשם דוגמה, משום שהיתה שגורה הרבה ב"חדר" בימי ילדותי (לפני שישים שנה בערך). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2948, עמ' 264) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2949

מרשימותיו של בעל־לשון: אדם שדעתו תקיפה כיצד? היום כך ומחר כך. אדם שדעתו קלה כיצד? היום כך ומחר כך"…

ביאור: „דעתו תקיפה" — דעתו יציבה; „דעתו קלה" — דעתו הפכפכה. איש-הלשון מצביע על כך שאותו משפט ממש, „היום כך ומחר כך", מתאר את שני ההפכים: אצל היציב פירושו אותה דעה בשני הימים, ואצל ההפכפך „כך" מתחלף בכל יום.

## בדיחה 2950

ההוא, שהתפאר על בנו בכורו שבעיר אחרת, ואמר: הנאה גדולה יש לי, ברוך השם ממכתביו. אמרו לו: מה חדשות הוא כותב? השיב האב: חדשות לא טובות הוא כותב. אשתקד מתה עליו אשתו והניחה שני ילדים קטנים. עכשיו, הוא כותב, חלה אחד מהם, ואין בידו לרפאותו. לפני שנתיים נשרף ביתו. עכשיו, הוא כותב, הריקו גנבים כל חנותו. אמרו לו לאב: אם כן, מה הנאה יש לך ממכתביו? נשק האב קצות אצבעותיו והחזיר: מה הנאה יש לי? לשון קודש הוא כותב – מתוקה מדבש…

ביאור: „לשון קודש" היא העברית, ובימי תחיית-הלשון היה סגנון עברי מהודר מקור לגאווה של ממש. מכתבי הבן מבשרים אסון על אסון — אלמנוּת, ילד חולה, שריפה, שוד — אך האב מתעלם מן התוכן ומתענג על הצורה בלבד: „לשון קודש הוא כותב — מתוקה מדבש", ונושק לקצות אצבעותיו מרוב הנאה. סאטירה על התמכרות לסגנון המאפילה אפילו על בשׂורות-חורבן.

## בדיחה 2951

גליצאי עמד ונאם לפני הקהל פולנית. ניגש אליו ראובן־אשר ברודס ולחש לו: נכבדי, למה אתה נואם פולנית ומתוך כך יודעים הכל, שאתה יהודי? מוטב, שתנאם יודית וידעו הכל שאתה גוי…

ביאור: „גליצאי" — יהודי מגליציה שבאוסטרו־הונגריה; ראובן־אשר ברודס — סופר עברי שנון בן המאה ה־19. יהודי גליציה המתבוללים הקפידו לנאום דווקא פולנית „תרבותית", אלא שהמבטא היהודי הסגיר אותם מיד. ברודס הופך את המשוואה: אם הפולנית שלך מכריזה „יהודי", עבור ליידיש — יידיש של מתבולל שכמותך תישמע זרה ומאולצת כל כך, שהכול יהיו בטוחים שגוי מדבר. עקיצה כפולה: האיש אינו משכנע באף אחת מן השפות.

## בדיחה 2952

מבכּירה מבנות עשירים כרעה ללדת והוזמן אליה רופא־מיילד מפורסם. נכנס הרופא לחדר מיוחד, ביקש שיביאו לו טה, הוציא עיתון מכיסו וישב לקרוא ולשתות. עד שישב וקרא נשמעה גניחה מחדרה הסמוך של היולדת: “Oh, mon Dieu!” פתח הבעל דלתו של הרופא: דוקטור!… פטרו הרופא: עדיין לא הגיעה השעה. ושב לכוסו ולעיתונו. שוב עלתה גניחה מחדרה של היולדת: “Oй, Бoженька” התחנן הבעל אל הרופא: דוקטור!… ושוב פטרו הרופא: עדיין לא הגיעה השעה. והזמין כוס שנייה. לא הספיק לגמור כוסו ונשמעה זעקה גדולה מחדרה של היולדת: “אוי, ריבונו של עולם!” וכשחרד הבעל אל הרופא, מצא אותו מוכן ומזומן: עכשיו – אמר, – הגיעה השעה…

ביאור: „מבכּירה" — יולדת בפעם הראשונה. בת העשירים המתבוללת זועקת תחילה בצרפתית האלגנטית („הו, אלי!"), אחר כך ברוסית — ורק בשיא הכאב פורצת ממנה הזעקה בלשון הבית: „אוי, ריבונו של עולם!". הרופא המנוסה משתמש בכך כסימן קליני: כל עוד היא צועקת בשפות הסלון, הלידה רחוקה; כשנושרות שכבות ההתבוללות והיא זועקת בלשון אמהּ — הגיעה השעה.

## בדיחה 2953

אדם נכנס לבית וסיפר: הלכתי בשוק וראיתי מי־שהוא מוטל על הקרקע ורבים מכּים אותו מכות אכזריות. אמרו לו: על מה היכּוהו? השיב המספר: על מה היכּוהו? על ראשו ועל אחוריו, על ידיו ורגליו ועל כל גופו. גערו בו: טיפש!… מה עשה המוכּה? החזיר להם: מה עשה? צעק בקולי־קולות…

ביאור: מבדיחות השוטים: השואלים מתכוונים לסיבה — בגלל מה היכוהו, ומה עולל שנענש כך — והמספר עונה על פשוטן של המילים: על אילו איברים היכוהו, ומה עשה המוכה בשעת המכות.

## בדיחה 2954

הרופא של העיירה היה יהודי, ולשונו – רוסית. אפילו עם זקנים ולידים לא דיבר אלא רוסית. כאילו גנאי הוא לאדם לדבר יודית. לימים בא לשם רופא יהודי חדש, ולשונו – יודית. מיד התחילו החולים פורשים מן הרופא הקודם ודורשים אל הרופא החדש. ראה הלא, שהחולים פורשים הימנו, נמלך והתחיל גם הוא מדבר יודית. אמרו לו לרופא החדש: מעשה ניסים! הרופא הקודם מדבר יודית. נענה הרופא החדש ואמר: חכּו נא מעט ואדובב אותו גם לשון קודש…

ביאור: „יודית" — יידיש. הרופא הוותיק הוא המשכיל המתבולל הקלאסי: הרוסית בפיו תעודת תרבות, ויידיש בעיניו גנאי — עד שהתחרות מלמדת אותו לדבר בשפת חוליו. תשובת הרופא החדש מושכת את הקו הלאה: אם הפרנסה כבר חוללה „נס" אחד והחזירה את המתבולל ליידיש, עוד לחץ קטן — והוא ידבר גם לשון־קודש. „אדובב" — אגרום לו לדבר.

## בדיחה 2955

גליצאי קרתני בא אל הפוליטיקון הלבובי הידוע הד"ר בּיק, וקרא לו “ד”ר אוכּס". אמר לו הד"ר בּיק: לא אוכּס שמי, אלא בּיק שמי. החזיר לו הקרתני: ידעתי שאתה מין בהמה, אבל לא ידעתי באיזו לשון…[7]

(עיין כרך ראשון, סימן 1000).

הערות שוליים:
- [7] “בּיק” – שור בסלאבית; “אוכס” – שור בגרמנית.

ביאור: ד"ר ביק — פוליטיקאי יהודי נודע בלבוב („פוליטיקון" — פוליטיקאי; „קרתני" — בן עיירה קטנה). אוֹקְס (Ochs) פירושו שור בגרמנית וביידיש, וביק (Byk) — שור בלשונות הסלאביות. הקרתני שטעה בשם לא טעה אפוא במהות: כך או כך האיש קרוי „שור", ונותר רק לברר באיזו לשון.

## בדיחה 2956

במעמדו של מנדלי מוכר־ספרים התווכּחו על ריב־הלשונות שלנו. תחילה נצטרף גם הוא לוויכּוח. אחר־כך הפסיק דבריו ואמר: למה נתווכּח? שמא אנו יודעים אפילו מה־שהוא על עניינה של הלשון? כלב יודע; אנו אין אנו יודעים כלום. מעשה והלכתי לשוויץ וכלבי עמי. מעבר הגבול פגשתי כמה וכמה יהודים, ולא היתה לי ולהם שפה אחת ודברים אחדים. אני לא הבינותי להם, והם לא הבינו לי. וכיון שכּלבּי פתח פיו והתחיל נובח, מיד החזיר לו תשובה אחיו השוויצי…

ביאור: „ריב הלשונות" — הפולמוס המר בין חסידי העברית לחסידי היידיש בתרבות היהודית של ראשית המאה העשרים. מנדלי מוכר־ספרים — „הסבא" של שתי הספרויות, שכתב וקנה תהילה בשתי הלשונות — מבטל את הוויכוח במשל מר: יהודי אינו מבין את אחיו שמעבר לגבול, ואילו כלבו הנובח נענה מיד בידי „אחיו השוויצי". לכלבים לשון אחת בכל העולם; ליהודים, המתקוטטים על לשונותיהם, אין אפילו זאת.

## בדיחה 2957

כתום ימי הפגרה שב הקאנצלר מקרלסבד, ושאל לו הקיסר: אימתי הוא אומר לפתוח את בית־הנבחרים? השיב הקאנצלר: אם ירצה השם, בין ימים נוראים לסוכּות. נעץ בו הקיסר עינים ושאל: מה לשון היא זו? החזיר לו הקאנצלר: אילו עשה הוד־מלכותו ירח ימים בקארלסבד, היה גם הוא רגיל בלשון זו…

ביאור: קרלסבד (קרלובי וארי) — עיר המרפא הבוהמית שהייתה מלאה יהודים אמידים ממזרח אירופה וממרכזה; „פגרה" — חופשת הפרלמנט. הקאנצלר ששהה שם ספג בלי משים את הלשון ואת הלוח היהודיים — „אם ירצה השם", „בין ימים נוראים לסוכות" — והקיסר המשתומם אינו מזהה את ה„לשון" הזאת כלל. העוקץ: היהודים „כבשו" את עיר המרפא עד שגם מדינאי נוכרי חוזר ממנה מדבר כיהודי.

## בדיחה 2958

קרתני בן עיירה סמוכה לספר קיבל טלגרמה מחוץ־לארץ: “אומר לנתח לנתח”. ומיד החזיר טלגרמה לחוץ־לארץ: “אומר לנתח לנתח”. בו־ביום אסרו אותו, שמו עליו משמר והביאוהו לג’נדרמיה שבעיר־הפלך. הושיבו ראש הז’נדרמים לפניו ואמר לו: תן תודה, מה כתב־סתרים יש בינך ובין חוץ־לארץ? נבהל הקרתני ושאל: אני? כתב־סתרים? הוציא ראש הג’נדרמים שתי הטלגרמות, הניחן על השולחן ואמר: לחינם אתה מיתמם. אין נסתר מנגד עינינו. הטלגרמות הללו מעידות עליך. לא יכול הקרתני להתאפק וצחוק פרץ מפיו: אדוני הראש, אין אתה יודע, במחילת כבודך, לקרוא טלגרמה כהלכה. אשתי חולה, לא עליך, ונסעה לחוץ־לארץ לשאול ברופא מומחה. עכשיו היא מטלגרפת לי, שהרופא “אומר לנתח”, ושואלת: “לנתח?” מיד החזרתי לה טלגרמה: הרופא “אומר לנתח?” – עצתי “לנתח”…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה; „ספר" — אזור הגבול, שבו כל קשר עם חוץ־לארץ חשוד; „ז'נדרמיה" — משטרת הביטחון הצארית; „תן תודה" — הודֵה. במברק אין סימני פיסוק, ולכן שני המברקים נראים זהים וסתומים — „אומר לנתח לנתח" — ולעין החשדנית זהו צופן. הפענוח פשוט: האישה מברקת „הרופא אומר לנתח. לנתח?" — דיווח ושאלה; והבעל משיב „אומר לנתח? לנתח!" — חוזר על השאלה ופוסק. אותן מילים עצמן, פעם בניגון של שאלה ופעם בניגון של תשובה. הלעג כפול — על תעלול המקרה הלשוני, ועל משטרה הרואה מרגל בכל יהודי ספר שמתכתב עם חוץ־לארץ.

## בדיחה 2959

בוועידת השלום של רוסיה וליטה, בשנת 1920, עמדו משני הצדדים יהודים: אדולף יפה מצד רוסיה ושמשון רוזנבוים מצד ליטה. אמר יפה לרוזנבוים: רוצה הייתי לשמוע, מה הם, לפי דעתך, גבולותיה של מדינתכם החדשה. החזיר רוזנבוים ליפה: גבולותיה של מדינתנו קבועים מאליהם. כל מקום שאומרים “שבת שלום” בשי"ן שמאלית – הרי זו ליטה…[8]

הערות שוליים:
- [8] כידוע, אין יהודי ליטה מבחינים בין שי"ן שמאלית לשי"ן ימנית.

ביאור: בוועידת השלום בין רוסיה הסובייטית לליטא (1920) ישבו משני עברי השולחן יהודים: הדיפלומט הסובייטי אדולף יפה והמשפטן הציוני שמשון רוזנבוים, נציג ליטא. יהודי ליטא נודעו בהיגוי המכונה „סאבֶּסדיקער לשון": שי"ן ימנית נהגית בפיהם כסמ"ך — „סאבּעס סאלום" במקום „שבת שלום". רוזנבוים מגדיר אפוא את גבולות המדינה החדשה לפי מפת המבטא: כל מקום שהשי"ן מסתלפת בו — ליטא היא.

## בדיחה 2960

ליטאי עלה לארץ־ישראל ונטע פרדס בפתח־תקוה. הגיעה עת הזימור, עמד והשגיח על הפועלים והפועלות. נסתכל וראה: בחורה מן הפועלות נתנה עין בענף אחד ושוקלת בדעתה אם לזמור אותה או לאו. אמר לה: ענף זה צריך להסיר[9]. הינף אחד, והמזמרה עשתה שליחותה, והענף צנח לקרקע. כעס בעל־הפרדס ורגן: בחורה כמותך צריך לאנוס…[10]

הערות שוליים:
- [9] כוונתו של הליטאי – “להשאיר”.
- [10] כוונתו – “לענוש”.

ביאור: ההגייה הליטאית המפורסמת מחליפה שי"ן בסמ"ך, וכך יוצאות מפי בעל הפרדס מילים הפוכות מכוונתו: „להשאיר" נשמע „להסיר" — והפועלת, שהבינה כפשוטו, כרתה את הענף (הערה [9]) — וגם גערתו „לענוש" יוצאת מפיו „לאנוס". „זימור" — גיזום העצים; „מזמרה" — כלי הגיזום.

## בדיחה 2961

שני ליטאים עלו יחדיו לארץ, ושניהם מקפידים על הדיבּור העברי. בלילה יצאו לטייל ברחובה של תל־אביב ושמעו: בחורים אומרים זה לזה: חברה, בואו ונעשה סרנדה לכבודה של פלונית. אמר אחד מן הליטאים לחברו: מה זאת שרנדה? החזיר לו חברו: שרנדה פירושה – סיר לילה…[11]

הערות שוליים:
- [11] כוונתו – שיר־לילה.

ביאור: סרנדה — שירת אהבה שמזמרים בלילה מתחת לחלונה של נערה; סיר לילה — הכלי לעשיית צרכים ששימש בחדר השינה, בטרם שירותים בבית. הליטאי המקפיד על עברית צחה אינו מכיר את המילה הלועזית, אך תחת להודות בכך הוא שולף בביטחון „תרגום" — וכל הקשר שמצא בין השניים הוא הלילה. עקיצה לטהרני הלשון: הבוז למילים הזרות מותיר אותם בורים בהן.

## בדיחה 2962

ההוא שקבל לפני חברו ואמר לו: כל ימי הייתי בקי בלשון־הקודש; עכשיו – הנה עיתון מארץ הקודש, ואיני מבין בו כלום. החזיר לו חברו: אין תימה. אנו רגילים בהברה האשכנזית, ואילו שם נהוגה ההברה הספרדית…

ביאור: „הברה אשכנזית" ו„הברה ספרדית" — שתי מסורות ההגייה של העברית: בגולה הגו בדרך האשכנזית, והיישוב בארץ אימץ את הספרדית (אֵם העברית הישראלית). התירוץ מגוחך כמובן — הבדל הגייה נוגע לדיבור בלבד, וטקסט כתוב נראה זהה בשתי ההברות. האמת המציצה מבין השורות: „בקיאותו" של המתלונן בלשון־הקודש היא בקיאות של סידור וגמרא, והעברית החיה והחדשה של עיתוני ארץ ישראל זרה לו — אלא שנוח יותר להאשים את המבטא.

## בדיחה 2963

מדרש וולוז’יני:

“בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא: ‘לי הכסף ולי הזהב’[12], מיד פתחו כל ישראל פיהם ואמרו שירה: ‘לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד' [13]”…

הערות שוליים:
- [12] חגי ב, ח.
- [13] דברי הימים א' כט, יא.

ביאור: פרודיה על דרך הדרש, מבית מדרשה של ישיבת וולוז'ין הליטאית. „לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב, ח; הערה [12]) — הכרזת האל שכל העושר שבעולם שלו; „לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" — שבח מתפילת דוד (דברי הימים א כט, יא), הנאמר יום־יום בתפילה. ה„מדרש" מצרף את הפסוקים לעסקה: כיוון שהודיע הקב"ה שהכסף והזהב שלו, מיהרו ישראל „לומר שירה" — קח גם את הגדולה והגבורה והתפארת. מאחורי הפלפול מבצבצת מרירות על העוני היהודי: מכל טוב העולם נותרו לעם רק מילות השבח.

## בדיחה 2964

אמר בנקאי עשיר לחברו: שמעת מה שעשה לי גזברי המנוול? גנב מן הקופה חמישים אלף וברח. הקפיד חברו והחזיר לו: ידידי, אדם שיש לו חמישים אלף אין קוראים לו מנוול…

ביאור: „גזבר" — הממונה על הקופה. תיקונו „המקפיד" של החבר הוא כלל חברתי ציני: מי שיש בידו חמישים אלף הוא כבר אדם מכובד, ומכובדים אין מכנים מנוול — גם אם את חמישים האלף גנבו אתמול. הכבוד נמדד בממון, לא במעשים.

## בדיחה 2965

שאלו לאייזיק־מאיר דיק: מפני מה עשו ישראל עגל־הזהב במדבר? החזיר אייזיק־מאיר: משום שלא הספיק זהבם עד כדי לעשות שור…

ביאור: אייזיק־מאיר דיק — מחלוצי ספרות היידיש הפופולרית, משכיל וילנאי שנון. לשאלה התאולוגית הכבדה — חטא עגל הזהב (שמות לב) — הוא משיב תשובה של סוחר: „עגל" הוא פר צעיר וקטן, „שור" — בוגר וגדול; ואם עשו ישראל דווקא עגל, סימן שהזהב לא הספיק ליותר. החטא הגדול בתולדות העם מוסבר כשאלה של תקציב.

## בדיחה 2966

עשיר קמצן הלך למות, קרא לבנו ואמר לו: בטרם אלך ואינני רוצה אני למסור לך כלל גדול, למען ייטב לך כל הימים… דע לך, בני, שבכל העולם כּולו אין דבר חשוב ויקר אלא ממון. והואיל וכך, כל פרוטה שתבוא לידך, כאישון עין תנצרנה, שלא תצא מעמך ולא תהיה לאיש אחר. שמע הבן ושאל: אבא, מה דינה של צדקה לעניים? החזיר החולה: היזהר והיזהר, בני, שלא תפתח ידך לשום עני שבעולם… משולים העניים לעכברים. תתן פרוטה לאחד מהם, ומחר יבואו עליך מחנות מחנות, ותקומה לא תהיה לך מאתם. חזר הבן ושאל: ו"מעות־חיטים" פעם אחת בשנה? החזיר החולה: חלילה וחלילה! עבירה גוררת עבירה. היום “מעות חיטים”, מחר “לחם־אביונים”. מחרתיים “ביקור־חולים” – ואין לדבר סוף. שאל הבן שוב: וחנווני על פנקסו מה דינו? צריך לשלם לו או לאו? החזיר החולה: לא, בני; לא צריך לשלם לו. אל תהי שוטה כמותו ואל תתן ממונך לו. תמה הבן: אבא, תינח צדקה, רשות היא ואין לה תובעים. אבל חנווני על פנקסו יתבעני לדין, ובית־הדין ישלח עושי־דבריו, והם יוציאו רהיטי־ביתי למכירה, ועל־כורחי יגבו את החוב מאתי. התרגש החולה והשיב: פּירוש, גזלנים יבואו עליך ויגזלו ממונך מידך? לנגד גזלנים אין עצה ואין תבונה…

ביאור: „מעות חיטים" — מגבית שלפני פסח לקניית קמח לעניים; „לחם אביונים" ו„ביקור חולים" — ממצוות הצדקה של הקהילה; „חנווני על פנקסו" — חנווני שמוכר בהקפה ורושם את החוב בפנקס. תורת הקמצנות של הגוסס עקבית להפליא עד השיא: כשמסביר לו הבן שבית הדין יגבה את חוב החנווני בכוח, אין הוא מוצא בכך פרצה בשיטה אלא רק אסון חיצוני — „גזלנים". בעולמו של הקמצן כל יציאת ממון היא שוד; ההבחנה בין צדקה, חוב וגזל פשוט אינה קיימת.

## בדיחה 2967

כשמלאו מאה שנה למונטיפיורי (תרמ"ה) הדפיסו חובבי־ציון תמונתו ועשוה הכנסה ליישוב ארץ־ישראל. נמלכו שניים מצעירי העסקנים של חיבת־ציון בפולטאבה והביאו את התמונה לעשיר מופלג וגם “דבר־אחר” מופלג, שמימיו לא נתן פרוטה ליישוב ארץ־ישראל שמא יראה את התמונה, – אמרו שני הצעירים־העסקנים, – וייחם לבו ויקח אף הוא. נסתכל אותו עשיר בתמונה, נענה ואמר: יודעים אתם, רבותי? לדבר חשוב כזה הייתי גם אני נותן – תמונתי…

ביאור: משה מונטיפיורי — הנדבן היהודי־בריטי הנערץ; במלאות לו מאה שנה (תרמ"ה, 1884) הדפיסו חובבי ציון — התנועה שקדמה לציונות המדינית — את דיוקנו ומכרוהו לטובת יישוב ארץ ישראל. „דבר אחר" — כינוי בלשון נקייה לחזיר, כלומר: קמצן מאוס. העסקנים קיוו שדיוקן הנדבן הגדול „יחם את לבו", והוא אכן מתרגש — ומציע את התרומה היחידה שאינה עולה פרוטה: את תמונתו שלו. גם ברגע ההתעלות לא נפתח הכיס; רק היוהרה.

## בדיחה 2968

עיר ואם בישראל נשפטה באש ביום של רוח־סערה. הנשרפים לא הספיקו להציל קטנה או גדולה מן הדליקה, ומאות משפחות הגיעו עד כיכר לחם. מיד קראו הרב והפרנסים של העיר הסמוכה אסיפה, כדי להחיש עזרה לשכנתם האומללה. באו רבים אל האסיפה, והכל תמהו: הגביר “רבי קורח” קופסתו המלאה סגורה ומסוגרת תמיד בפני כל דבר שבצדקה; עכשיו בא גם הוא לאסיפה! ישבו הרב והפרנסים וסידרו רשימה של מנדבים, וכשהגישו את הרשימה ל"רבי קורח", שייקוב נדבתו שלו, קם על רגליו, התוודה בפני הציבור ואמר: מורי ורבותי, גלוי וידוע לפניכם, שידי קפוצה ואיני נותן לשום דבר שבעולם. הפעם, כשנודע האסון הנורא, אשר קרה את שכנתנו, הקיץ פתאום יצרי הטוב והקדיש עלי מלחמה קשה, ומנוחה לא ידעתי כל היום: אני איני רוצה ליתן, והוא תובע: “תן, תן!” עד שלסוף כבשתיו, ברוך השם, והחלטתי – לא ליתן…

ביאור: „עיר ואם בישראל" — קהילה גדולה וחשובה; „נשפטה באש" — נענשה בשרפה; „רבי קורח" — כינוי לעשיר קמצן, על שם קורח המקראי שנעשה באגדה סמל עושר („עשיר כקורח"); „שייקוב נדבתו" — שינקוב בסכום, יפרש כמה ייתן. הקמצן מגולל את מאבקו הפנימי בלשון השמורה למלחמת האדם ביצר הרע — „הקדיש עלי מלחמה", „כבשתיו, ברוך השם" — אלא שהיצר שנלחם בו וניצח הוא דווקא היצר הטוב, שתבע „תן, תן!". וידוי ציבורי דרמטי, במלוא הפאתוס הדתי — על גבורת הקמצנות.

## בדיחה 2969

היה מי שאמר: זה כלל גדול: אדם מישראל כיוון שמגיע לשישים שנה, מיד מוסיפים לו שנים; כיוון שמגיע לאלף שקלים, מיד מוסיפים לו אלפים…

ביאור: אבחנה סאטירית על דרך הבריות לנפח מספרים: לזקן שעבר את השישים מוסיפים שנים, ולמי שהגיע לאלף — הרכילות כבר מונה אלפים. משנחצה הסף, הציבור מגזים בשבילך.

## בדיחה 2970

ראה אורי העני, שהכל נוהגים כבוד בעשיר והכל רצים אחריו לעשות רצונו, הירהר ואמר: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, אפילו כותנתו האחרונה, ובלבד שיהיה עשיר…

ביאור: ה„מסקנה" של אורי סותרת את עצמה: מי שמכר את הכול, אפילו את כותונתו האחרונה, נעשה עני שבעניים. הניסוח מחקה כלל תלמודי מוכר — „לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם" (פסחים מט ע"א) — אלא שכאן התכלית מפריכה את האמצעי, והעני המסונוור מכבודם של עשירים אינו מבחין בכך.

## בדיחה 2971

עני ביקש לקיים מצות גמילות־חסדים, מילא קופסתו טבּק ונתן לכל אדם להריח. נעלבה מצוה זו, עלתה ונשתטחה לפני המקום וקבלה: על שלושה דברים העמדת עולמך: על התורה ועל העבודה ועל גמילות־חסדים. תורה מקיימים הרב ותלמידיו, עבודה מקיימים הצדיק וחסידיו, ואילו אותי פוטר פלוני העני בציבחר טבּק. ניחם אותה המקום ואמר לה: תנוח דעתך, בתי. שובי ורדי לשם ותראי, שהתורה של הרב ותלמידיו והעבודה של הצדיק וחסידיו אינן שוות ציבחר הטבּק של אותו עני…

ביאור: על פי המשנה באבות (א, ב): „על שלושה דברים העולם עומד — על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". „ציבחר" — קומץ, מעט שבמעט; הרחת טבק הייתה מחווה חברתית מקובלת — מציעים לחבר שאיפה מקופסת הטבק. המצווה המואנשת עולה לשמים נעלבת: התורה זכתה לרב ותלמידיו, העבודה (התפילה) — לצדיק החסידי וחסידיו, ולה עצמה לא נותר אלא קמצוץ טבק של עני. תשובת המקום הופכת את ההיררכיה: התורה והעבודה הגדולות והמכובדות אינן שוות את הקמצוץ הזה — כי העני נותן באמת, מן המעט שבידו. מתחת לחיוך — עקיצה לרבנים ולצדיקים גם יחד: אדיקות ממוסדת ומתגמלת אינה חסד.

## בדיחה 2972

ערב־שבת סמוך לחשיכה ישבו כפרי ואשתו על התיתורה שלפני ביתם ופניהם עגומים: לא זימן להם הקדוש ברוך־הוא אורח לשבת. עד שהם יושבים ומצטערים, נשאו עיניהם וראו: הלך זקן בא. מיד רצו לקראתו והפצירו בו: אל נא תעבור מעלינו. אלהים שלחך אלינו. אתנו בביתנו תשבות. נענה להם ההלך הזקן ושבת בביתם. כל אותו היום לא זזו מלחבבו, האכילוהו, השקוהו וגם מיטה הציעו לו כיד המלך. לאחר ההבדלה ביקשו לעצור אותו, כי ילון גם הלילה בביתם, ולא נענה להם: לדרכו הוא אץ. קודם שנפטר מהם אמר לבעל־הבית: בשכר מצוה גדולה זו של הכנסת אורחים, החביבה עליך, יתברך בידיך המעשה הראשון, אשר תעשה אחרי לכתי מעימכם, ושיפעו לא יחדל ימים ושנים. לאחר שיצא הזקן, אמר הכפרי לאשתו: יודעת את, מי היה זקן זה? אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, ומובטחני, שברכתו תתקיים. שמעה האשה ואמרה: אם כן, שב תיכף למנות מעות. החזיר לה הבעל: עתה ידעתי, כי אשה חכמה את. אצא לקטנים, ומיד אשוב לעשות כאשר אמרת. אמר ועשה: יצא לחצרו ועמד לקטנים – ועדיין הוא עומד…

ביאור: „תיתורה" — הספסל שלפני הבית; „לקטנים" — להטיל מים. הברכה חלה על „המעשה הראשון" שייעשה — והבעל, שנשלח למנות מעות כדי שהשפע ידבק בכסף, מקדים לצאת לחצר. „ועדיין הוא עומד" — השפע ניתן, רק לא במטבע המקווה. דרויאנוב מציין במקורותיו מקבילה עממית לטבית, שבה האיכר העני המבורך ניגש למדוד אריג — ועד הערב נתמלאו ביתו ומחסניו בד; ומוסיף שאת הבדיחה הכיר גם המגיד מדובנה, בנוסח שבו „העסק הראשון" של המבורך בשובו לביתו היה מריבה עם אשתו — והמריבה היא שהתברכה והצליחה („אוהל יעקב", פרשת נח).

הערת דרויאנוב: בדיחה לטית מספרת:
היה היו שני איכרים, אחד עשיר ואחד עני. העשיר לא ידע בלתי אם איכרותו, והעני הוצרך להביא גם מן האריגה לחמו. פעם אחת, בין ערביים, בא הלך לביתו של העשיר, ונתעלם מרעבונו של האיש וגם מקום ללון לא נתן לו. פנה ההלך והלך אל העני, ומיד קיבלו הלה בסבר פנים יפות, פרס לו מלחמו הדל, וגם מיטה הציע לו. ולמחר, בלכתו מעמו בבוקר השכם אמר לו ההלך: "יהי רצון ויתברך המעשה הראשון, אשר תעשה היום, ולא יחדל כל היום כולו". וכאשר בירך כן היה. תיכף אחרי צאת ההלך, ניגש האיכר העני למנור-האורגים, ועד הערב מלאו ביתו ומחסנו בד.
ראה העשיר אוצר הבד והקינאה אכלתו. חבש את סוסו, הלך לבקש את ההלך ומצא אותו בפונדק. ישב ושתה עמו, ולאחרונה אמר לו: "אתי בביתי תלון הלילה, וכל מחסורך עלי". נשמע לו ההלך, הלך עמו לביתו, אכל ושתה ובמנוחה ישן את שנתו. ולמחר בבוקר בירך גם את מארחו העשיר כאשר בירך אתמול את מארחו העני.
שמע העשיר את הברכה הטובה מפי אורחו ואמר לאשתו: "בואי ונמנה מעות". הסכימה האשה, והלכה לעשות דברו. הלך גם הוא אחריה, ועמד רגע אחד לשם צורך. והנה בא האסון: כל היום כולו לא חדל מעשהו זה – עד אין-סוף... (מ' בהם, "לעטטישע שוואנקע" סי' 37, עמ' 62, ועיי"ש גם ביבליוגראפיה קצרה בעמ' 119).
ידע בדיחה זו גם רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה. וזו לשונו:
"אחד היה בדרך, פגע בצדיק אחד, אשר ידע בו, כי ברכתו ברכה. אמר לו: 'רבי ברכני'. אמר לו: 'יהי רצון, שהעסק הראשון שתתחיל לעסוק בבואך לביתך, יהי מבורך ומוצלח'. מה עשה זה? גמר אומר בלבו: אלך לביתי ואקח צרור כספי למנותם ולשקלם, ובהם תתחיל הברכה שברכני הרב. ויהי כבואו לביתו, אמר לאשתו: 'מהרי ותני לי צרור הכסף'. והיא, אשר לא ידעה מה ברצונו, היה נחשב בעיניה למשתגע, ולא נתנה לו. ויגער בה. התחילה לקללו. ויוסיף לאררה, עד כי הריב שביניהם גדל והצליח, וירב המדון למאוד, לבעבור כי הוא היה העסק הראשון בבואו לביתו". ("אהל יעקב", ווארשה תרל"ד, פרשת נח, עמ' 59, דרוש על הכתוב "ברכת ה', היא תעשיר"). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2972, עמ' 272) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 2973

ההוא שאמר למשכיל המפורסם שבעירו: בשביל שמשכיל אתה ובקי בכל שבע החכמות, מה תקנתו של ברזל, שייעשה זהב? נענה לו המשכיל ואמר: אמנם, גם חכמה זו אני יודע. לך לביתך ושים גרוטאות של ברזל לתוך קדירה רותחת, תוסיף סמנים אלו ואלו ולבשל הכל יחד כך וכך זמן – ויהיו הגרוטאות לזהב טהור. שמח הלה, שנתגלה לו רז גדול, ופנה ללכת לביתו. החזירו המשכיל ואמר לו: אבל היזהר והיזהר, שבשעת בּישול לא תהרהר בּדובּים לבנים. הירהור זה פוגם. רקק האיש ואמר: דובּים לבנים? מה לי ולהם? ומיד מיהר לביתו, גירש אשתו מן המטבח, שפת קדירה על הכירה, הטיל לתוכה גרוטאות של ברזל, הוסיף את הסמנים שאמר המשכיל – ובישל ובישל… שעה, שתיים, שלוש בחש בקדירה הרותחת עד ששטפתו זיעה… לסוף הפך את הקדירה על פיה וקרא: ימח שמו של אותו אפיקורס! מימי לא ראיתי דובּים לבנים אפילו בחלום; עכשיו – גם על הכירה הם מרקדים לפני…

ביאור: „שבע החכמות" — כינוי ימי־ביניימי לכלל המדעים; הפיכת ברזל לזהב — חלום האלכימיה. המשכיל אינו טורח להתווכח עם האמונה התפלה: הוא מטמין ב„מתכון" תנאי שאי־אפשר לעמוד בו — אל תהרהר בדובים לבנים — שהרי דווקא האיסור משתיל במוח את המחשבה שאין להיפטר ממנה (מלכודת המוכרת היום בפסיכולוגיה כ„אפקט הדוב הלבן"). הכישלון מובטח, והמאמין אינו מפקפק במתכון — הוא מקלל את „האפיקורס" שדוביו קלקלו לו את הזהב.

## בדיחה 2974

אורח בא לעיר וקבע לו מקום באכסניה. נתוודע אליו בעל־האכסניה, כמנהג בעלי־אכסניה בישראל, ושאל לו: במה הוא עוסק? השיב האורח: חוטמים אני קונה. זה עסקי וזו פרנסתי כל הימים. תמה בעל־האכסניה: מי פתי יסכים, שיטילו בו מום, ואפילו אם יתנו לו מלא ביתו כסף וזהב? החזיר האורח: חס ושלום, שאטיל מום באדם בחייו. חוטם שאני קונה איני נוטלו אלא לאחר מות בעליו. שאל בעל־האכסניה: מה מחר אתה משלם? השיב האורח: מחיר יפה אני משלם. מאה שקל החוטם. נפל בעל־האכסניה על המציאה ומכר לאורח גם חוטמו שלו וגם חוטמה של אשתו. “מה איכפת לו, אם הוא ואשתו יבואו לעולם הבא נטולי חוטם? אין שם לא אכילה ולא שתייה ולא ריחה. ובינתיים יהיו לו בעולם הזה מאתיים שקלים כסף צרוף”. כתב האורח שטר־מכר וחתמו עליו בעל־האכסניה ואשתו. קם האורח והוציא ממזוודתו חותמת של מתכת וליבּנה באש יפה־יפה. אמר לו בעל־האכסניה: למה לך? החזיר האורח: בה אני מחתים מיקחי לשם סימן, שחוטמים אלו ואלו לי הם. נבהלו בעל־האכסניה ואשתו: אוי ואבוי! חתומי חוטם יתהלכו בעולם עד יום מותם. כל רואיהם יכירום ויאמרו: הללו עשו סחורה בחוטמיהם. התחילו מתחננים לאורח ומפייסים אותו, שיבטל את המכירה ויחזיר להם שטר־המכר, ולא נתפּייס להם עד שהשיבו לו כספו והוסיפו עליו גם הקנס, שהותנה בשטר…

ביאור: „חוטם" — אף. נוסחת הפיתוי נשענת על מאמר חז"ל (ברכות יז ע"א): העולם הבא „אין בו לא אכילה ולא שתייה" — ואם כך, מה יועיל האף לאחר המיתה? אלא שה„קונה" מעולם לא רצה חוטמים: כל העסקה בנויה כדי להגיע לחותמת המלובנת — סימון הקניין בברזל צורב, כדרך שמסמנים בהמות — ולבהלת המוכרים, שיתהלכו כל ימיהם חתומי חוטם וכל רואיהם ידעו שסחרו באפם. הרווח האמיתי: דמי הביטול והקנס שבשטר. נוכל הפורט על שני מיתרים כאחד — חמדנות ובושה.

## בדיחה 2975

קרתני הביא לכרך דגן למכור, וכל היום עסק במכירתו. עם לילה נכנס לאכסניה ללון, ולא מצא מיטה פנויה. אמר לו בעל־האכסניה: בּמיטה מרווחה זו ישן אורח כחוש, לך שכב בה גם אתה. הלך ושכב. והוא עייף ועצביו טרופים, ואין השינה כובשתו. התחיל מגרד אחוריו ומחשב חשבונותיו בעל־פה: הדגן עלה לו בכך וכך; מכרו בכך וכך; נמצא, שהרוויח כך וכך. פתאום נשמע קולו של שכנו למיטה: רבי יהודי, טועה אתה. תמה בעל הדגן, חזר וחישב חשבונו: הדגן עלה לו בכך וכך; מכרו בכך וכך; נמצא, שאינו טועה, והוא הרוויח כך וכך. ומרוב דביקות בחשבון הוסיף לגרד בשתי ידיו מקום שגירד. חזר ונענה שכנו: אף־על־פי־כן טועה אתה, רבי יהודי. דומה אתה, שאחוריך שלך אתה מגרד, ולמעשה אחורי שלי אתה מגרד…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה; באכסניות הדלות היה מקובל להשכיב שני זרים במיטה אחת. כל השנינה בכפל של „טועה אתה": בעל הדגן, השקוע בחשבון רווחיו, בטוח שהשכן מערער על החשבון ובודק אותו שוב — והשכן מתכוון לטעות אחרת לגמרי: האחוריים המגורדים אינם שלו.

## בדיחה 2976

בחור נשא בחורה והפקיד את הנדוניה בבנק. לא היו ימים מרובים והתחיל מוציא פקדונו מן הבנק קימעה־קמעה ומפסידו. לסוף בא ונטל שיור אחרון, וכשנפטר ויצא, נסתכל בּחייל, השומר על הפתח, ואמר לו: יודע אתה? לדידי יכול אתה ללכת הביתה…

ביאור: „נדוניה" — הכסף שמביאה הכלה עם נישואיה; „שיור" — שארית; „לדידי" — מבחינתי. משמשך הבחור את פרוטתו האחרונה, אין לבנק עוד מה לשמור בשבילו — והוא „משחרר" את החייל השומר על הפתח באדיבותו של מי שמכריז בכך, בעצם, על פשיטת רגלו.

## בדיחה 2977

בקרון הרכּבת פרץ ויכּוח עצום. הללו שיבּחו את הציונות וגינו את “הבּוּנד”, והללו שיבחו את ה"בּוּנד" וגינו את הציונות. אחד שתק ונענה בראשו גם לאלו וגם לאלו. אמרו לו: ואתה מה, רבי קרוב? ציוני? השיב הוא: לא; אינני ציוני. בונדאי? לא; אינני בונדאי. אלא מה אתה? השתעל היהודי השתקן, נענה ואמר: אני – לווה ואיני משלם…

ביאור: ה„בונד" — מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית, יריבתה הגדולה של הציונות ברוסיה בראשית המאה העשרים: הציונים ביקשו עתיד לאומי בארץ־ישראל, הבונדאים — סוציאליזם יהודי במקום מושבם. השתקן, שנדחק להצהיר על השקפתו, מגדיר את עצמו לפי ה„מפלגה" היחידה שהוא באמת חבר בה — הלווים שאינם משלמים: לעני החי מחוב לחוב אין מותרות של אידיאולוגיה.

## בדיחה 2978

סוחר סיטוני חינך את בנו בעסקי מסחר ואמר לו: שלח טלגרמה ללקוחנו פלוני בן־פלוני, שעבר זמן־הפרעון של שטרו. נטל הבן טופס של טלגרמה וכתב: “זמן־הפרעון של שטרו עבר. בבקשה לשלם”. קרא האב את הכתוב ואמר לו לבנו: אתה מבזבז ממון לחינם. “זמן־הפרעון של השטר עבר” – למה? מאליו הוא יודע. “בבקשה לשלם” – למה? אלא לשם מה אני שולח לו טלגרמה? שלח לו טלגרמה קצרה: “נו?” עשה הבן כן ושלח את הטלגרמה הקצרה, ולמחר באה מאת הלקוח תשובה קצרה: “שא!”…

ביאור: „סיטוני" — סיטונאי; „שטר" — שטר־חוב שמועד פירעונו קבוע. בטלגרמה שילמו לפי מילה — מכאן שיעור החיסכון של האב. „נו?" ביידיש היא דחיקה שמשמעה כאן „היכן הכסף?"; „שא!" — „שקט, הרגע", כלומר: חכה, אין תשלום. הלקוח למד את השיעור היטב, וסילק את הדרישה באותה כלכלת־מילים בדיוק.

## בדיחה 2979

ההוא שהתפלל בראש־השנה בדביקות עצומה וצעק בקולי קולות: “אלו ואלו בפצח מפצחים”… היטה אותו אחד מן הציבור ואמר לו: למה תצעק? כלום אתה יודע פּירוש המלים הקשות האלה? החזיר הצעקן: מה לי מלים קשות, מה לי מלים קלות? כל המלים הקדושות משמעות אחת להן: “רבונו־של־עולם, פרנסה אני צריך”…

ביאור: פיוטי הימים הנוראים כתובים במליצה צפופה שגם יודעי־ספר מתקשים בה, וזו שבפי הצעקן אף יצאה משובשת. אבל תשובתו הופכת את הבורות לכנות גמורה: תהא לשון התפילה אשר תהא, אצל היהודי העני כל המילים הקדושות מתרגמות למשפט אחד — „ריבונו של עולם, פרנסה אני צריך".

## בדיחה 2980

יהודי חלה והוזקק לניתוח. עלה לשולחן הניתוחים, הרעיפו עליו סם מיישן וציוו עליו למנות. שכב ומנה: אחת, שתיים, שלוש… עשר, עשרים, שלושים… שמונים, תשעים… תשעים ושמונה, תשעים ותשע – רובל…

ביאור: „סם מיישן" — חומר הרדמה; לפני ניתוח מבקשים מן המורדם למנות עד שיירדם. מאה קופיקות הן רובל — וכשמוחו של הסוחר מתערפל, אחרי תשעים ותשע בא אצלו לא „מאה" אלא „רובל": גם על סף אובדן ההכרה הוא מונה כסף, לא מספרים.

## בדיחה 2981

קירקס בא לעיר ופירסם מודעה רבה בכל השווקים והרחובות: “מחזה נורא, עין לא ראתה! אדם לבוש עור של נמר יכּנס לכלוב הארי ויתגרה בו”. אותו גיבור, שעמד להתגרות במלך היער, יהודי עני היה: חייו מכר לבעל־הקירקס בשכר פרנסה לאשתו וילדיו. הגיעה השעה והאומלל קיבּל עליו את הדין: לבש עור של נמר, פתח כלובו של הארי בידיים מרתתות ונכנס לתוכו ברגליים כושלות. כיוון שהרגיש בו הארי, מיד נזדקף לכל קומתו וזנק אליו. נרתע האומלל לאחוריו וזעק בכל כוחו: “שמע ישראל”!… בו ברגע פירכס הארי בכל גופו ונענה אחריו: “ה' אחד”!…

ביאור: „שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" היא הצהרת האמונה שיהודי אומר ברגע של סכנת מוות, כווידוי אחרון. כשהאריה „עונה" ומשלים את חציו השני של הפסוק, מתברר שגם בתוך עור האריה מסתתר יהודי עני, שמכר את חייו לקרקס מאותו רעב עצמו. ה„סכנה" מתפוגגת, ונשארת התמונה המרה: משני עברי הכלוב, בתחפושת נמר ובתחפושת אריה, עומדים שני יהודים רעבים שזיהו זה את זה בפסוק אחד.

## בדיחה 2982

אמר ראובן לשמעון: זה כלל גדול: אין לך אדם מישראל, שאין לו חבילה של צרות וייסורים משלו. תהה שמעון: כולי האי? עמד ראובן על דעתו ואמר: בוא ואראך. נשמע לו שמעון ושניהם יחדיו יצאו לשוק. פגשו ליהודי ואמרו לו: חבילתך מה? החזיר הלה: אל תשאלו. מר לי מר. אשתי חולה, בתי צמילה, בני בטלים מעבודה, ואני עני ואביון ועלי הם כולם! פגשו ליהודי שני ואמרו לו: חבילתך מה? זעם אותם הלה: הנושים רודפים אחרי ביום, השטרות מנדדים שנתי בלילה, והנה גם אתם באתם עלי! פגשו ליהודי שלישי ואמרו לו: חבילתך מה? תמה הלה: איזו חבילה? נענה ראובן ואמר לשמעון: הרואה אתה? יהודי זה יש לו כמה חבילות…

ביאור: „כולי האי" — ארמית: עד כדי כך?; „חבילה" — צרור הצרות האישי שכל אדם נושא על גבו. שני הראשונים שופכים מיד את מר לבם; השלישי כלל אינו מבין את השאלה — וזו בעיני ראובן ההוכחה הניצחת: מי שכבר אינו מזהה את צרותיו כ„חבילה", כנראה יש לו כמה וכמה, והכלל יוצא מאושש דווקא מן היוצא־מן־הכלל.

## בדיחה 2983

שאל אדם את חברו: מדוע פניך עגומים? השיב לו חברו: נעלי צרות ולוחצות את רגלי. תמה הראשון ואמר לו: לך וקנה אחרות במקומן. החזיר לו הראשון: אשתי רעה, ילדי חולים, עסקי לקויים, ואין לי הנאה בעולם אלא רגע אחד ביום, כשאני שב לביתי וחולץ נעלי הלוחצות את רגלי. והנה אתה בא ומשיא לי עצה: “לך וקנה אחרות במקומן”!…

ביאור: כשהכול רע — אישה, ילדים, פרנסה — נותר לאיש עונג אחד ביום: רגע חליצת הנעליים הלוחצות. נעליים נוחות היו גוזלות ממנו גם אותו; ההיגיון של מי שלמד להפיק את אושרו היחיד מהפסקת הכאב.

## בדיחה 2984

יום קיץ. קרון הרכבת מלא אנשים ונשים. האויר מעובּה ומחניק. אשה מתעלפת וגונחת: לא טוב לי! נענה אחריה שכנה, היושב לידה: מי טוב לו בימינו?…

ביאור: „לא טוב לי" של המתעלפת הוא מצוקה גופנית של ממש; השכן שומע בו אנחה קיומית על המצב הכללי ועונה בהתאם — „מי טוב לו בימינו?". בים הצרות של הדור אין פנאי אפילו להתעלפות אמיתית.

## בדיחה 2985

מדוכא בעניות ובצרות היה אורי, ומימיו לא ראה בטובה. הוא היה אומר: שנה־שנה מבקש אני ליטול את נפשי. אלא אני אומר אל לבי: “אורי, למה תמהר? בשנה הבאה יהיה הדבר כדאי עוד יותר”…

ביאור: „ליטול את נפשי" — להתאבד. ההיגיון הקודר: מאחר שהמצב רק הולך ומחמיר, ההתאבדות תהיה „משתלמת" עוד יותר בשנה הבאה — וכך, מדחייה לדחייה, הוא נשאר בחיים. הייאוש עצמו נעשה סיבה להמשיך.

## בדיחה 2986

פּינסק, מולדת הבּיצות. אחרי הגשם הפך הרחוב כּולו ביצה אחת גדולה, וסבּלים עומדים בשני עברי הרחוב, מעבירים על גביהם את העוברים ושבים ומקבלים חצי־זהוב שכר־טרחה. אשה עשירה, שמינה וכבידה, מיתגרת ומציעה רבע־זהוב. הסבּלים מסרבים. אחד מן החבורה מסכים. נטל רבע־זהוב, הטיל על גבו את האשה, והרי הוא טופח שתי רגליו זו אחרי זו בבּיצה. ליגלגו עליו חבריו הסבּלים: רבע־זהוב שכר־נבילה! פשט הוא את ידו, גילה אחוריה של האשה ופסק להם בקול רם ובשלשלת פסוק שני שבשיר־השירים. נתחלחלה האשה, המוטלת על גבו, וצרחה צריחה חנוקה: מה אתה עושה? החזיר לה הסבּל: למה את חזירה שמינה כל־כך? לאחורי שלי איני יכול להגיע…

ביאור: פינסק, עיר הביצות שבפולסיה, הפכה אחרי גשם לרחוב של בוץ שסבלים מעבירים בו אנשים על הגב בשכר. „שכר־נבילה" — שכר בזוי; „שלשלת" — טעם מטעמי המקרא, סלסול ארוך ומתמשך; הפסוק השני בשיר השירים הוא „יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ". תשובת הסבל ללגלוג חבריו היא מחוות „שקו לי ב…": את פסוק הנשיקה הוא פוסק בסלסול חגיגי על אחוריה החשופים של האישה, ומסביר לה שאין זו אלא ברירת־מחדל — לאחוריו שלו, מתחת למשא הכבד, אין הוא יכול להגיע. לשון הקודש וטעמי המקרא מגויסים כאן לגסות צרופה, על חשבון העשירה שהתמקחה על רבע זהוב.

## בדיחה 2987

ימים ושנים היה גר מחזיר על הפתחים, והכל נתנו לו נדבות בעין יפה. לסוף הוברר, שהוא בנו של ישראל כשר, ומעולם לא היה גוי. הביאוהו אל הרב ונזף בו הרב: רמאי אתה ומלסטם את הבריות. אמר לו “הגר”: חייך רבי, איני יודע על מה אתה נוזף בי ומחרפני. אילו אני ישראל ואבי גוי, יפה הייתי בעיניך. עכשיו, שגם אבי ישראל, הפסדתי?…

ביאור: „גר" — נוכרי שהתגייר; גר עני נחשב מושא מועדף לצדקה, שהרי עזב את עמו ומשפחתו ובא ערירי אל הקהילה — ולכן השתלם לקבצן להתחזות לגר. „מלסטם" — שודד, גוזל. כשהוא נחשף, הוא הופך את הנזיפה על ראשה: אם מי שאביו גוי ראוי בעיניכם לנדבה, האם מי ששני הוריו יהודים „הפסיד"? וכי יהדות שלמה יותר היא חיסרון? כך נעשית הרמאות לטענת קיפוח, ואגב כך נחשף האבסורד שבקהילה המרחמת על הגר מבחוץ יותר מעל ענייה שלה.

## בדיחה 2988

עיירה נדונה באש, ושלחו העיירות הסמוכות בגדים וכסף בשביל הנשרפים. בא אחד, שביתו לא נשרף, וביקש שיחלקו גם לו מן הבגדים ומן הכסף. אמרו לו המחלקים: אתה מה עניינך לכאן? ביתך לא נשרף. החזיר הוא: אמת, ביתי לא נשרף. אבל אי אתם יודעים, כמה פחד פחדתי בשעת השריפה…

ביאור: מי שביתו לא נשרף תובע חלק בכספי הסיוע — לא על נזק, אלא על הפחד שעבר עליו בשעת הדליקה. תביעת פיצוי על עוגמת נפש, שנים רבות לפני שהומצא לה שם משפטי.

## בדיחה 2989

קבצן עמד ברחוב ופשט את ידו לכל עובר. נענה לו איש אחד, נתן לו “גריבניק”[14] ודרש תשע קופיקות עודף. השיב הקבצן: תיכף ומיד. נטל את ה"גריבניק", רץ והביא עוד תשעה קבצנים ואמר למנדב: הנה העודף…

הערות שוליים:
- [14] “גריבניק” או “גריבנה” – מטבע רוסית, ושוויה – עשר קופיקות (עיין לעיל סימן 2094).

ביאור: „גריבניק" — מטבע רוסי של עשר קופיקות (הערה [14]). הנדבן מתכוון לתת קופיקה אחת בלבד, ולכן הוא דורש תשע קופיקות עודף. לקבצן אין פרוטה לפרוט — אז הוא „פורט" בבני אדם: תשעה קבצנים נוספים, קופיקה לכל אחד, והחשבון יוצא מדויק.

## בדיחה 2990

עני־קבצן עמד ברחוב ופשט ידו. עבר עליו אדם אחד ואמר לו: כיצד לא תיבוש ולא תיכּלם? אדם בריא שכמותך פושט יד ומבקש נדבות! החזיר לו הקבצן: ואתה מה רצונך? שבשכר פרוטה שלך אעשה בעל־מום?…

ביאור: מאחורי התוכחה עומדת ההנחה שרק בעל־מום „ראוי" לקבץ נדבות. הקבצן מתמחר אותה: בשביל פרוטה אחת שלך לא אטיל בעצמי מום — מי שדורש קבצן „כשר" יותר, שישלם בהתאם.

## בדיחה 2991

עני־קבצן חינך את בנו לעבודת הקבצנות ואמר לו: בני, נקוט כלל זה בידך: די לו לעולמך ב"הן" ו"לאו" בלבד. ישאלוך, אם כבר התפללת, תאמר: “הן”; ישאלוך, אם כבר אכלת תאמר: “לאו”…

ביאור: „הן" על התפילה מציג את הקבצן כיהודי כשר וראוי לצדקה; „לאו" על האכילה — כרעב שחובה להאכילו. כל תורת הקבצנות מזוקקת לשתי תשובות, והיא נמסרת מאב לבן ככל מקצוע מכובד.

## בדיחה 2992

עני הידיר עצמו מן האוכל יום תמים, כדי שייכּנס בבטן רעבה לסעודת מצוה בביתו של קרוב עשיר. עם ערב ראה, שאין קורא לו, כי יבוא לסעודה, נמלך ומילא כריסו צנון וחזרת ועלה על משכבו. עד שחטפתו שינה בא משרת של העשיר והזמינו לסעודה. קם והלך לשם. ישבו כל הקרואים ואכלו ושיבּחו: כמה הנאה יש להם מן הבשר והדגים, כמה טובים ויפים המאכלים! ישב ואכל גם העני. על בטן מלאה צנון וחזרת אכל ותמה: כמה משקרים הבריות, כדי לעשות נחת־רוח לעשיר! כמה לא־טובים ולא־יפים המאכלים! כמה אין לאדם הנאה מהם!… (המגיד מדובנה, “אהל יעקב” לפרשת פקודי, עמודים 152־151 דרוש על הכתוב: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע).

ביאור: „צנון וחזרת" — מאכלי עניים זולים וחריפים. העני, שבטנו כבר מלאה, אינו נהנה מן הבשר והדגים — ובמקום לתלות זאת בשובעו הוא מסיק שהמאכלים גרועים, ושכל המשבחים אותם חנפים המשקרים לכבוד העשיר. הבדיחה לקוחה מ„אהל יעקב" של המגיד מדובנה, גדול הדרשנים־הממשילים של המאה השמונה־עשרה, ששם אותה משל לפסוק „הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע" (ישעיהו ה, כ): אדם שופט את העולם לפי מה שממלא את כרסו שלו.

## בדיחה 2993

ערב־שבת נכנס עני־קבצן לבית־הכנסת להתפלל ערבית, ולא הזמינו איש לסעודת אחרי התפילה. למחר בבוקר נכנס שוב לאותו בית־כנסת, וניגש אליו השמש ושאל, שמא כוהן או לוי הוא, בשביל לחלוק לו עלייה. החזיר לו העני: לא כוהן אנוכי ולא לוי אנוכי; ישראל רעב אנוכי…

ביאור: בעלייה לתורה קוראים ראשון כוהן, אחריו לוי, והשאר — „ישראל"; לכן מברר השמש את ייחוסו של האורח, כדי לכבדו בעלייה. אבל את העני, שאיש לא הזמינו אמש לסעודת שבת, מעניין סיווג אחר: „ישראל רעב אנוכי" — הקהילה מציעה לו כבוד של תורה, כשמה שחסר לו הוא ארוחה.

## בדיחה 2994

ליב’לה גוֹטסווּנדר היה אומר: כמה וכמה דברים נתן הקדוש ברוך־הוא לעשיר בשביל פסח: מצה ושומן וביצים שופרי שבשופרי, בשר ודגים מובחרים שבמובחרים, יין משומר שבמשומר. שלושה דברים נתן הקדוש ברוך־הוא גם לעני בשביל פסח. ואלו הם: פה לאכול, אצבע לעשר מכות וצד שמאל להסיבּה…

ביאור: בליל הסדר מסבים על צד שמאל כדרך בני חורין, ובאמירת עשר המכות מטיפים באצבע טיפת יין מן הכוס על כל מכה. אלה בדיוק „מתנותיו" של העני: פה, אצבע וצד שמאל — כל אברי הגוף הדרושים למנהגי החג, רק בלי האוכל והיין שלשמם נועדו.

## בדיחה 2995

אמרו עליה על אניקשט:[15] אניקשט כולה דלים־גאים. דלים על שום שאניקשטאי מפרנס כריסו בגריסין “ולא כלום”; גאים על שום שאחרי גריסין “ולא כלום” מחטט אניקשטאי שיניו ברבים, למען יאמרו עליו, שמילא כריסו בשר…

הערות שוליים:
- [15] “אניקשט” – עיירה במדינת ליטה.

ביאור: אניקשט — עיירה בליטא (כיום אניקשצ'יאי). „גריסין" — דייסת גריסים, מאכל עניים; „ולא כלום" — גריסין ותו לא. חיטוט שיניים בפרהסיה הוא מחוותו של מי שאכל בשר, הנתקע בין השיניים. מכאן ה„דלים־גאים": אוכלים דייסה ריקה, ומחטטים בשיניים ברבים כדי שיחשבו שסעדו סעודת בשר.

## בדיחה 2996

אמר יהודי לחברו: בדקתי ומצאתי, שאין אנו אלא אומה שלימה של פאקירים. תמה הלה: כלום הודים אנחנו? הסביר לו הראשון: לא הודים, אלא יהודים אנחנו והיא הנותנת: כּולנו קבורים באדמה, ומוּת לא מתנו…

ביאור: „פאקירים" — סגפנים הודים שנודעו בלהטוט של קבורה בחיים, שממנה הם יוצאים בשלום; „היא הנותנת" — ביטוי תלמודי: זה גופו ההסבר. בין „הודים" ל„יהודים" מפרידה יו"ד אחת, והנמשל מר: היהודים קבורים באדמה — בדלות, בדוחק וברדיפות — „ומות לא מתנו". עם שלם שמתקיים בתוך קבורתו הוא באמת להטוט הפאקירים הגדול מכולם.

## בדיחה 2997

ההוא שכּלתה לו פרנסתו, נמלך וקנה חלף, יצא ליער ונעשה גזלן. ראה הלך בא, העמיד חלפוֹ כנגדו וצעק: ממון או דמים! אמר לו ההלך: שמא רוטשילד אני, שמא ברודסקי אני? עני־קבצן אני, משאיל על הפתחים מעיר לעיר, ומה ממון יש לי? נח רוגזו של הגזלן ואמר: ממון מרובה לאו דווקא. דיי ב"גריבניק". אמר ההלך: מילתא זוטרתא! על עשרים פתחים אני צריך להחזיר עד שאני מכניס “גריבניק”. אמר הגזלן: אם לא “גריבניק” – תן סיגריה. מן הבוקר עד עכשיו לא טעמתי טעם עישון. אמר ההלך: איני מעשן. אמר הגזלן: אם־כן, תן ציבחר טבּק להריח. אבא, עליו השלום, היה אומר: אין לך תרופה יפה לחלישות הלב מציבחר־טבק. הוציא ההלך קופסתו מכיסו, פתחה והגישה לגזלן. הריח הגזלן אחת ושתיים והתעטש אחת ושתיים ושלוש. נענה ההלך ואמר: לרפואה שלימה ולאריכות ימים! החזיר הגזלן: לחיים ולשלום! ונסתלקו זה מזה באחווה ורעות…

ביאור: „חלף" — סכין השחיטה של השוחט; ברודסקי — משפחת אילי סוכר יהודית מקייב, שם נרדף לעושר כמו רוטשילד; „גריבניק" — מטבע של עשר קופיקות; „מילתא זוטרתא" — ארמית: דבר של מה בכך (כאן בלעג: קל לך לומר!); „ציבחר" — קמצוץ. השוד מתפורר מדרישה לדרישה — ממון, מטבע, סיגריה, קמצוץ טבק להרחה — כי לקורבן אין יותר משיש לשודד. ומרגע שהגזלן מתעטש וההלך מברכו „לרפואה שלמה", כבר אין כאן שוד אלא שני יהודים עניים הנפרדים באחווה, והסכין נשכחה.

## בדיחה 2998

חול־המועד סוכות תפסו לאחד, שנכשל באשת־איש, והביאוהו אל הרב. צעק הרב: פוקר, מופקר! בעוונך ילדים קטנים מתים. רוצה אתה בעבירה – לך ואכול חוץ לסוכה. אבל – אשת־איש!…

ביאור: „פוקר, מופקר" — כופר ופרוץ; „בעוונך ילדים קטנים מתים" — על פי האמונה שחטאים חמורים נפרעים במות ילדים. בסוכות חובה לאכול בסוכה, והאוכל מחוצה לה עובר עבירה — אך קלה שבקלות לעומת ניאוף עם אשת איש, מן החמורות שבתורה. נזיפת הרב מסגירה היגיון משונה: כאילו החטא הוא תיאבון סתמי שאפשר לנתבו לאפיק זול — רוצה אתה בעבירה? אכול מחוץ לסוכה, רק לא אשת איש.

## בדיחה 2999

בעל־עגלה נתן עינו באשת־איש, ומכאן ואילך לא הירפּה יצרו הימנו. ראה, שהוא יורד לבאר־שחת, הלך אל הרב ושאל עצה מפיו: רבי, מה אעשה ויצרי מתגבר עלי? כּעס הרב כעס גדול וצעק: בּור! עם־הארץ! מה לך וליצר הרע? יצר הרע שליחו של מקום הוא לתלמידי־חכמים, לחשובים ואנשי־מעשה, ולא להדיוטות כמותך. אתה פשוט בעל־תאווה, ולא יותר…

ביאור: „בעל־עגלה" — עגלון, אב־טיפוס של היהודי הפשוט ועם־הארץ; „הדיוט" — אדם פשוט. הרב נשען על התפיסה התלמודית „כל הגדול מחברו — יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א): יצר הרע הוא יריב רוחני הנשלח דווקא לגדולי תורה, כמידת מעלתם. מכאן הנזיפה: להדיוט אין הכבוד להיאבק ביצר הרע — אתה סתם בעל־תאווה. במקום עצה קיבל העגלון עלבון: אפילו חטאו אינו מיוחס דיו.

## בדיחה 3000

אשה באה אל הרב ושאלה של בשר בחלב בפיה: הבחורה שבביתה נכשלה ונפלה לתוך חבית של חלב, – מה דינה? עיין הרב בדבר ופסק לחומרא ולקולא: החבית – טריפה, הבחורה – כשירה…

ביאור: „טריפה" ו„כשרה" — מונחי כשרות המזון; „לחומרא ולקולא" — לשון הפוסקים להכרעה מחמירה ומקלה כאחת. האישה מציגה את נפילת הבחורה לחבית החלב כשאלת „בשר בחלב", והרב נענה ברצינות גמורה ופוסק על אדם בכלי המטבח: החבית נטרפה, הבחורה כשרה — ובכפל המשמעות של „כשרה" מהדהד גם רמז לתומתה של הבחורה, שיצאה מן התקרית בלא רבב.

## בדיחה 3001

שניים באו לרב לדין. מצא אחד מבעלי־הדינין רגע־כושר והניח לו לרב שקל־כסף לתוך ידו. נסתכל הרב במה שבידו ושאל: מה זה? הסביר לו בעל השקל ואמר: רבי, מחר, אם ירצה השם, כשהרבנית תחיה תלך לשוק ותביא צעצוע זה לשם, מיד יתנו לה בשר ודגים וכל טוב. נהרו פניו של הרב ושאל: באמת? החזיר לו הלה: הן, רבי. באמת. פשט הרב את ידו ואמר: אם־כן, תן עוד, תן עוד…

ביאור: הרב, השקוע כל-כולו בעולם התורה (או עני שמימיו לא נגע בכסף), אינו מזהה לא את המטבע ולא את השוחד שנתחב לידו באמצע דין. משנודע לו שה"צעצוע" הזה קונה בשוק בשר ודגים, נותרת בו רק שמחה ילדותית — ודווקא מתוך תמימות גמורה יוצאת מפיו בקשת השוחד החצופה ביותר: תן עוד.

## בדיחה 3002

מוכר שטרי־גורלות פגע בכבודו של הרב. זעם הרב וקללו: “יפול מצדך אלף ורבבה מימינך – ואליך לא יגש”…[16]

הערות שוליים:
- [16] תהלים צא, ו.

ביאור: הפסוק (תהילים צא, ז) הוא בהקשרו המקורי פסוק-הגנה: המגפה תפיל אלף ורבבה סביבך, אך "אליך לא יגש" — בך לא תיגע הרעה. בפי הרב המקלל את מוכר כרטיסי-ההגרלה הכול מתהפך: ה"אלף" וה"רבבה" נעשים סכומי הזכיות שייפלו לכל עבר — ורק אליו לא יגש מהם דבר, לעולם. קללה תפורה בדיוק למידותיו של סוחר במזל.

## בדיחה 3003

סוחר עשה כמה זמן במדינות־הים ושב לעיירתו. נכנס אל הרב להקביל פניו, ואמר לו הרב: הרבה ניסים ונפלאות סיפרו לי על הנעשה שם, בעולם הגדול, ואני חושש לגוזמאות. לפיכך הייתי רוצה לשמוע דברים מפיך, שאתה איש מהימן. אמר לו הסוחר: אמת, רבי; הרבה ניסים ונפלאות נעשים שם. לספר הכל אי־אפשר. דייך, רבי, שאספר לך קצת מן המקצת. עגלות גדולות מתהלכות שם בכל עיר ועיר ביום ובלילה. סוסים אין להן, בכוח החשמל הן מהלכות. ורגע כמימרה הן מביאות אותך מרחוב אחד לשני. רכבות רצות שם מסוף המדינה ועד סופה ביום ובלילה. אתה עולה לרכבת בגינשפרינג, לאחר שעה אתה נמצא כבר בעיר הבירה, בברלין. טלגרפים עובדים שם ביום ובלילה. אדם כותב כאן מה שלבו חפץ, וכהרף־עין בא הכתוב לעיר אחרת. טלפונים עושים שם שליחותם ביום ובלילה. אדם עומד כאן ומדבר, מהלך ת"ק פרסה מכאן עומד חברו ומקשיב, ובו ברגע מגיע הדיבור מפיו של זה לאוזנו של זה… שמע הרב, נענה ואמר: באמת נסים ונפלאות. ברם, הגידה נא לי, מה אסון קרה אותם שם, בעולם הגדול, שהם אצים, רצים כמטורפים ביום ובלילה?…

ביאור: "מדינות-הים" — ארצות שמעבר לים, חוץ-לארץ; "רגע כמימרה" — כהרף עין; "ת"ק פרסה" — חמש מאות פרסאות, מרחק עצום. הסוחר מונה בהתפעלות את פלאי הטכנולוגיה החדשה — חשמלית, רכבת, טלגרף, טלפון — וחוזר ומדגיש שכולם פועלים "ביום ובלילה". הרב, איש עולמה האיטי של העיירה, מסיק מאותם נתונים עצמם מסקנה הפוכה: אדם רץ בלי הרף רק כשקרה אסון. ובתמיהתו ה"תמימה" מקופלת גם שאלה שאינה תמימה כלל — האם הקדחתנות המודרנית היא באמת קדמה, או בהלה בלא מנוחה.

## בדיחה 3004

ערב יום־כיפור כּרע הרב לפני השמש בשביל לספוק מלקות, כנהוג. נבהל השמש ואמר לו: רבי, כלום אני ההדיוט ראוי לכך? רק אלהים יגדל ממך והוא יכּך…

ביאור: בערב יום-כיפור נהוג היה לקבל "מלקות" סמליות לסימן תשובה: הנלקה כורע, והשמש — משרת בית-הכנסת — מכה בו קלות ברצועה. "הדיוט" — אדם פשוט. השמש הנבהל מתחמק מן המשימה בחנופה שאין עליה תשובה: איני ראוי להלקותך, שהרי רק אלוהים גדול ממך — ואם כך, שיכה הוא. ענווה, פטור מטרחה ומחמאה מסחררת לרב — הכול במשפט אחד.

הערת דרויאנוב: בדיחה זו קיבלתי מאת מר שמואל בן-שבת מחיפה, ולפי דבריו בדיחה זו בגדדית היא. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 3004, עמ' 282) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 3005

בשעת בין־השמשות עמד הרב ליד החלון בביתו והוציא ראשו לרחוב. ניגש אליו תלמיד אחד וטפח לו באחוריו. נבהל הרב והיפנה ראשו לראות, מי העז לעשות לו כך. נבהל גם התלמיד והתחילה לשונו מתלבטת: חייך, רבי, שטעיתי… סבור הייתי, שהרבנית היא זו…

ביאור: ה"התנצלות" מפלילה שבעתיים מן המעשה: כדי לתרץ טפיחה אחת בטעות על אחורי הרב מודה התלמיד, בלי משים, שטפיחה על אחורי הרבנית היא אצלו עניין שבשגרה. דרויאנוב מציין במקורותיו נוסח ערבי שלדעתו יפה עוד יותר, שבו הליצן אבו-נואס נוהג מנהג דומה בחליף עצמו.

הערת דרויאנוב: יפה הרבה יותר הנוסח הערבי:
"ויהי היום וישאל החליף את אבו-נואס בדחנו, לאמר: 'היודע אתה לעשות מעשה-עוון כזה, אשר דבר הצטדקותך עליו יהיה כבד מן העוון עצמו?' – ויען אבו-נואס ויאמר: 'כן, אדוני החליף'.
"עבר זמן-מה, והדבר נשכח מלב החליף. ויהי היום והחליף עולה במדריגות ארמונו, ואבו-נואס עולה אחריו. וישלח אבו-נואס את ידו ויחזק ברגל החליף. ויסב החליף פניו אל אבו-נואס, וישאלהו בזעם אפו, לאמר: 'מה אתה עושה?' – ויען אבו-נואס ויאמר: 'סלח נא, אדוני החליף, חשבתי, כי זו היא המלכה'...
"אז זכר החליף הבטחת אבו-נואס, ויצחק מטוב לב, ויסלח לעוונו, וגם נתן לו מתנה יפה" (י' מיוחס, "ספר השיחות והבדיחות", "הארץ" נו' 4480). (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 3005, עמ' 282) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 3006

הרב הזקן מת. נמלכו הפרנסים והזמינו לדרשה של בחינה רב מן החדשים, וארבעה תנאים היתנו עמו עובר לדרשה: שיהיו דבריו קצרים, שיהיו דבריו מענייני היום, שיהיה חידוש גדול בדבריו ושיהיו דבריו דברי־אמת. שבּת קודם מוסף עלה הרב החדש לבימה, פתח ואמר: מורי ורבותי, אין אני יודע את הפרשה של היום… מיד עלה אחריו לבימה ראש־הפרנסים והכריז: תנו כבוד למורנו ורבנו! בבת־אחת קיים כל ארבעת התנאים, שהתנינו עמו. דבריו קצרים; דבריו מענייני היום הם; חידוש גדול יש בדבריו: רב שאינו יודע את הפרשה של היום; ודברי־אמת בפיו: באמת אין הוא יודע…

ביאור: "פרנסים" — ראשי הקהילה; "דרשה של בחינה" — דרשת מבחן שנושא מועמד למשרת רבנות. את החידוד מנסח ראש-הפרנסים בעצמו, ואי-אפשר לדעת אם הוא מהתל ברב הבור או מציל אותו בשנינות של חסד. כך או כך, התנאים שנועדו להבטיח דרשן מעולה "מתקיימים" כולם, אות באות, דווקא במשפט אחד של כישלון גמור.

## בדיחה 3007

מגיד בא לעיר, ולא הניחוהו הגבאים לדרוש בבית־הכנסת הגדול. חלש מחמת צער ועלבון, והזמין אליו רופא ישראל לרפאותו. בדקו הרופא, שמע מפיו מה שעשו לו הגבאים, ואמר לו: חזקה עליך, רבי מגיד, שהכינות דרשה יפה עם הרבה דברי־צחות. ואני להוט אחרי דרשות יפות ודברי־צחות. פתח־נא אפוא פיך והשמיעני דרשתך. שמח המגיד לעשות רצונו של הרופא. התחזק ודרש לפניו דרשתו מתחילתה ועד סופה – והוטב לו. אמר לו הרופא: הנה אתה רואה, רבי מגיד, פּלטת כל הזוהמה שהיתה בך – ומיד הבראת…

ביאור: "מגיד" — דרשן נודד; "גבאים" — ממוני בית-הכנסת, שבידם לתת או למנוע את רשות הדרשה; "דברי-צחות" — אמרות שנונות. הרופא מאבחן נכונה שהמחלה היא דרשה כלואה, ומרפא את המגיד בכך שהוא נעשה לו קהל של איש אחד. אלא שסיכומו הרפואי עוקצני: הדרשה שנפלטה מתבררת כ"זוהמה" — היא-היא הרעל שממנו הבריא החולה.

## בדיחה 3008

מגיד נווד בא לעיר וביקש לדרוש בבית־המדרש הגדול. פּסק לו הגבאי שכר מועט – זהוב וחצי, – והסכים המגיד. עלה לבימה, עטף טליתו, הניח ראשו על ידיו – ונרדם. תמה כל הקהל: מה אירע לו? לסוף התנער המגיד, הרים ראשו, פתח פיו ואמר: מורי ורבותי, חלום חלמתי. עליתי לשמים ונכנסתי לבית־דין של מעלה לראות בדינם של חוטאים. הביאו השמשים חוטא אחד, ולימד עליו הקטיגור חובה: עבר על הלאו של “לא תשקרו”[17]. שקלו וטרו הדיינים – ונתחייב החוטא מלקות ארבעים. הוציאוהו השמשים על־מנת לקיים בו דינו, והביאו חוטא שני. קם הקטיגור ולימד עליו חובה: עבר על הלאו של “לא תגנבו”[18]. שוב שקלו וטרו הדיינים – ונתחייב החוטא מלקות ארבעים כפולות שתיים. הוציאוהו השמשים על־מנת לקיים בו דינו, והביאו חוטא שלישי – מגיד נווד. קפץ הקטיגור והתחיל מרעיש עולמות: הלה עבר על הלאו של “לא תחללו”[19], את דבר ה' בּזה, דרשתו מכר בזהוב וחצי, – ומיד נתרגשו כל הדיינים ופה אחד הטילו עליו מלקות ארבעים כפולות שמונה… נבהלתי מאד – והקיצותי. והרי אני מתחנן אליכם, מורי ורבותי, חוסו עלי והוסיפו לי שכר דרשה עוד זהוב וחצי, שלא אתחייב, חלילה, גם אנוכי מלקות כפולה שמונה…

(מ' גרינוואלד, “מיטטיילונגען צור יידישען פאלקסקונדע” 1909, עמודים 94־91).

הערות שוליים:
- [17] ויקרא יט, יא.
- [18] שם, שם.
- [19] שם כב, לב.

ביאור: "מגיד נווד" — דרשן נודד המתפרנס משכר דרשותיו; "זהוב" — מטבע (שכר של זהוב וחצי הוא שכר רעב); "קטיגור" — התובע בבית-דין של מעלה; "שקלו וטרו" — נשאו ונתנו בדין. ה"חלום" בנוי כסולם עונשים מדוקדק: השקרן, שעבר על "לא תשקרו" (ויקרא יט, יא — הערה [17]), לוקה ארבעים; הגנב, שעבר על "לא תגנבו" (שם — הערה [18]), שמונים; ומי שמכר דרשה בזהוב וחצי עבר על "לא תחללו" (ויקרא כב, לב — הערה [19]) — ביזה את דבר ה' במכירתו בזיל הזול — ועונשו פי שמונה. כל החיזיון השמימי אינו אלא מכונת סחיטה אלגנטית: הוסיפו לי עוד זהוב וחצי, שלא תכשילו אותי, חלילה, בחטא החמור מכולם.

## בדיחה 3009

מגיד עמד על הבימה ודרש. פתאום נשמע נחרו של אחד מן הציבור. פנה המגיד לשמש, שעמד לידו, ואמר לו, שיירד ויעיר את הישן. סירב השמש והחזיר לו: רבי מגיד, מה ענייני לכאן? כלום אני יִשנתי אותו? אתה יִשנת אותו, רדה אתה והעירה אותו…

ביאור: "שמש" — משרת בית-הכנסת; "יִשנת אותו" — הרדמת אותו. השמש מחזיר את האחריות אל הגורם האמיתי לנחירה — הדרשה.

## בדיחה 3010

מגיד דרש בגנותם של מחללי שבתות בפרהסיה והיתרה בהם, שבגלל עבירה זו “תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה”. למחר חזר על פתחי נדיבים לקבל שכר דרשה, כנהוג, ולא פסח גם על פתחו של עבריין מפורסם, שהיתה חנותו פתוחה שבעה ימים בשבוע. קיבלו העבריין בסבר פנים יפות, העניק לו נדבה הגונה והחזיק לו טובה על הדרשה, שדרש אתמול. נהנה המגיד, שהחזירו למוטב, וכדי להנות גם אותו אמר לו: אשריך, שאתה חוזר בתשובה. עכשיו זדונות נעשות לך כזכויות[20]. נענה העבריין ואמר: חס ושלום רבי מגיד. אין דעתי כלל לחזור בתשובה. אלא מחמת דרשתך היפה ודאי יחזרו בתשובה חנוונים אחרים, ונמצא אני נשכר: לפחות יום אחד בשבוע לא יתחרו בי…

הערות שוליים:
- [20] יומא, פו, ב.

ביאור: "מגיד" — דרשן נודד, שלמחרת דרשתו מחזר על פתחי בעלי-הבתים לקבל את שכרו. "תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה" (ישעיהו סו, כד) — עונש נצח לפושעים; "זדונות נעשות לו כזכויות" — מאמר הגמרא ביומא פו ע"ב: החוזר בתשובה מאהבה, עבירותיו נהפכות לו לזכויות (הערה [20]). המגיד בטוח שהנדבה ההגונה מבשרת חרטה, אבל חשבונו של החנווני צלול לחלוטין: הדרשה תחזיר בתשובה את המתחרים, חנותו שלו תישאר הפתוחה היחידה בשבת — והדרשה נגד חילול-שבת מתגלה כהשקעה העסקית המשתלמת ביותר בעיר.

## בדיחה 3011

מגיד דרש בשבת בגנות הממון. סיים ואמר: ממון אינו אלא אשפּה. למחר בא לאחד מעשירי העדה לבקש מאתו נדבה. אמר לו העשיר: איה פיך? אתמול אמרת, שממון אינו אלא אשפה. החזיר לו המגיד: אמרתי ואומר. אבל אשרי הגבר, אשר מילא כיסו אשפה זו…

ביאור: "איה פיך" — היכן הדברים שאמרת אתמול. המגיד אינו חוזר בו כהוא-זה: הממון אכן אשפה — אלא שאשרי מי שכיסו מלא בה. וכך הוא נחלץ ממלכודת הצביעות בלי לוותר לא על הדרשה ולא על הנדבה.

## בדיחה 3012

מלמד הלך לכפר, קנה פרה והביאה לביתו. נכנס אצלו חברו, ראה את הפרה ואמר לו: מקחך מקח יפה: בהמה כשירה. תמה המלמד: סלקא דעתך, שאכניס, חלילה, בהמה טמאה לביתי? החזיר לו חברו: חס ושלום! אלא מסתכל אני בפרתך ורואה: זו כשירה למהדרין מן המהדרין שאינה לא בשר ולא חלב…

ביאור: "מלמד" — מורה תינוקות, מקצוע של עניים מרודים; "מקח" — קנייה; "סלקא דעתך" — ארמית: וכי עולה על דעתך?; "מהדרין מן המהדרין" — דרגת ההקפדה העליונה בכשרות. ה"שבח" הוא עלבון מהודק: הפרה כה כחושה ויבשה, עד שאין בה לא בשר ולא חלב — ולכן אין שום סכנה שיעברו בגללה על איסור בשר בחלב. הידור-כשרות שכולו תיאור של עסקה כושלת.

## בדיחה 3013

מוכסן שב לביתו מן העיר עגום וזעף. ראתה אשתו, שלבו רע עליו, ואמרה לו: מה דבר רע אירע לך? נאנח המוכסן ואמר: שמועה רעה שמעתי בעיר: משיח עתיד לבוא… מה נעשה לשדותינו ולכל הרכוש, אשר עשינו פה? ניחמה אותו אשתו ואמרה לו: צער של־חינם אתה מצטער. צדיקים יעמדו בפרץ, ולא יתנו לו למשיח לבוא… [נוסח אחר: … ניחמה אותו האשה ואמרה לו: צער של־חינם אתה מצטער. צדיקים יבטלו את הגזירה מעלינו ומעל כל ישראל, ואת הגויים יעלו לארץ־ישראל… נוסח שלישי: … ניחמה אותו האשה ואמרה לו: זוכר אתה אחריתו של “הפריץ”, שביקש לעשות רעה עמנו? הצדיק התפלל עליו שימות, והוא מת. קום ועלה לצדיק והעלה לו “פדיון”, ויעשה, אם ירצה השם, גם למשיח מה שעשה לאותו רשע…]

(עיין כרך ראשון, סימן 957; ועיין גם “ציונים” לסימן שלפנינו).

ביאור: "מוכסן" — יהודי שחכר מן הפריץ את גביית המסים או את בית-המזיגה בכפר, ופרנסתו תלויה בנכסיו שם; "צדיק" — רבי חסידי, שחסידיו מאמינים בכוח תפילתו לבטל גזירות; "פדיון" — התשלום שמעלים לרבי עם בקשת ברכה. ביאת המשיח, פסגת כיסופי הדורות, היא בעיני המוכסן המבוסס "שמועה רעה" — שהרי בגאולה יאבדו שדותיו ורכושו; והאישה מגייסת לביטול הגאולה את הכלי החסידי המובהק לביטול גזירות רעות, ובנוסח השלישי אף מציעה שהרבי יעשה למשיח מה שעשה לפריץ הרשע — יתפלל עליו שימות. דרויאנוב מציין שהביא את גוף הבדיחה כבר בכרך הראשון (סי' 957), וחזר עליה כאן בשל הנוסחים הנוספים שהמציא לו ד"ר אברהם שבדרון מירושלים.

הערת דרויאנוב: גוף הבדיחה כבר הבאתי בכרך ראשון, סי' 957. חזרתי והבאתי אותה כאן שנית בגלל הנוסחאות הנוספים, שהמציא לי ידידי הד"ר אברהם שבאדרון, ירושלים. (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 3013, עמ' 285) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 3014

בשעת “שולחן” של שבת פרשת עקב אמר הרבי: נאמר בפרשת השבוע: “ונתתי מטר ארצכם בעתו”[21], וזה רמז, שבשנת תר"מ יבוא, אם ירצה השם, משיח: “מטר” בגימטריה תר"מ. היה שם משכיל אחד, נענה ואמר: רבי, “מטר” כותבים בטי"ת ולא בתי"ו. הקפיד הרבי והחזיר: שמא בדיקדוק אתה אומר לקפח דברי קבלה?…

הערות שוליים:
- [21] דברים יא, יד.

ביאור: "שולחן" — הסעודה הפומבית שהרבי עורך לחסידיו בשבת, ובה הוא אומר "תורה". הרבי דורש ש"מטר" מן הפסוק "ונתתי מטר ארצכם בעתו" (דברים יא, יד — הערה [21]) עולה בגימטריה תר"מ (שנת 1880), ומכאן שאז יבוא המשיח. אלא ש"מטר" נכתב בטי"ת — מ' ט' ר' עולים 249 — ורק אילו נכתב בתי"ו היה עולה 640 כמניין תר"מ. את ההערה הדקדוקית הפשוטה הזאת דוחה הרבי בנימוק המנצח תמיד: וכי דקדוק קטן יבוא לקפח דברי קבלה? — העובדות אינן טענה כנגד הסוד.

## בדיחה 3015

ישבו חסידי בּלז והטיבו לבם ושרו “ברוך אלהינו, שבּראנו לכבודו”. קם אחד מן המסובּים, מזג כוסו ואמר: אילו, חלילה, בּראנו לכבודו ליטאים, מה היינו עושים? עכשיו, שבּראנו לכבודו פולנים, בואו ונשבּח ונהלל ונשתה ונשמח. ענו ואמרו כל המסובּים: “ברוך אלהינו, שבּראנו לכבודו פולנים”. ושתו ושמחו. חזר אותו דרשן ומזג כוסו ואמר: אילו חלילה, בּראנו לכבודו מתנגדים, מה היינו עושים? עכשיו, שבּראנו לכבודו חסידים, בואו ונשבח ונהלל ונשתה ונשבח כפליים. ענו ואמרו כל המסובּים: “ברוך אלהינו, שבּראנו לכבודו חסידים”. ושתו ושמחו כפליים. מזג הדרשן כוסו שלישית וחזר ואמר: אילו, חלילה, בּראנו לכבודו טשורטקובים, סאדאגורים, הוסייאטינים, מה היינו עושים? עכשיו, שבּראנו לכבודו בּלזאים, בואו ונשבח ונהלל ונשתה ונשמח כפלי־כפליים. מיד קפצו כל המסובּים על רגליהם, רקדו ושרו: “ברוך אלהינו, שבּראנו לכבודו בּלזאים, בּלזאים, בּלזאים”. ושתו, ושתו, ושתו…

ביאור: "ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים" — מתפילת "ובא לציון". החסידים המבוסמים מסלימים את ה"הבדלה" במעגלים הולכים וצרים: תודה שאיננו ליטאים אלא פולנים; תודה שאיננו "מתנגדים" (מתנגדי החסידות) אלא חסידים; ולבסוף — תודה שאיננו חסידי טשורטקוב, סאדיגורה והוסיאטין, חצרות שושלת רוז'ין, יריבתה הגדולה של בלז בגליציה — אלא בלזאים. ההודיה לבורא מצטמקת שלב אחר שלב לגאוות החבורה שסביב השולחן, וכל שלב של התנשאות הוא עילה כשרה לעוד כוס.

## בדיחה 3016

גויים רשעים פרעו בישראל, ואמר חסיד לחברו: איה רבּך? שופכים דמם של אחינו בני־ישראל כמים, והוא שותק! השיב לו חברו: ואיה רבּך שלך? למה הוא שותק? החזיר הראשון: חס ושלום! רבי שלי אינו שותק. הוא הזמין לבית־דין של מעלה את שרה של המלכות הרשעה וניצחו בדין. תמה השני: אם־כן, למה אין הפרעות פוסקות? הסביר הראשון: רשע זה במירדו עומד ואינו מקיים פסק־הדין…

ביאור: "פרעו בישראל" — ערכו פוגרום; "שר של המלכות" — על-פי תפיסת המדרש יש לכל אומה מלאך ממונה בשמים, ואפשר לתבוע אותו לדין של מעלה. החסיד מגונן על רבו בהיגיון אטום להפרכה: הרבי דווקא פעל — תבע את השר השמימי וניצח בדין; ואם הדם נשפך כמקודם, אין זה כישלון הרבי אלא חוצפת הנתבע, ש"במרדו עומד" ואינו מציית לפסק. אמונה שאין שום מציאות שיכולה לערער אותה — וזה, על רקע הפרעות הממשיות, העוקץ המר.

## בדיחה 3017

סוחר מפורסם בא אצל צדיק ליטול עצה הימנו: הבריות אומדים אותו עדיין בעשירות מופלגת. אבל הוא עצמו כבר יודע, שאין לו כלום. מה תקנתו? שאל הצדיק: מי גילה לך רז זה, שאין לך כלום? אמר הסוחר: רבי, פנקסי גילו לי רז זה. החזיר לו הצדיק: תקנתך, שתשרוף פנקסיך…

ביאור: "רז" — סוד; "פנקסים" — ספרי החשבונות. עצת הצדיק עקבית להפליא: כל העולם סבור שהסוחר עשיר, ורק הפנקסים "מגלים" לו אחרת — יישרף אפוא מקור הידיעה, ותחזור ההרמוניה. תרופה של עיוורון מרצון: מטפלים במודעות במקום במחלה.

## בדיחה 3018

בנו של צדיק יצא לתרבות רעה והיה מצער את אביו. פעם אחת יצא הצדיק מביתו לשוק וראה: גוי ובנו, בחור צעיר, מטפלים יחדיו בסוסם. הטיח הצדיק דברים כלפי מעלה וקבל: רבונו של־עולם, למה זכה הגוי בעיניך, שיהיה לו בן כמותו, ולמה לא זכיתי אני בעיניך, שיהיה לי בן כמותי?…

ביאור: "יצא לתרבות רעה" — סטה מדרך הישר. עיקר החידוד בניסוח המדויק של הקובלנה כלפי שמים: הגוי זכה ל"בן כמותו" — בן ההולך בדרכו — ואילו הצדיק לא זכה ל"בן כמותי". ומתחת לשנינות, קינה של ממש: איש הקדושה מקנא בגוי הפשוט העומד עם בנו ליד הסוס.

## בדיחה 3019

מתפילתו של בחור: “אלהי ואלהי אבותי, תבוא לפניך תפילתי, ואל תתעלם מתחינתי. בראת בעולמך עגלות בלי סוסים, טלגרפים בלי חוטים, שמלות בלי אריג, צדיקים בלי לב ועשירים בלי ממון. עשה נא עמדי חסד ורחמים וברא לי נדוניה בלי אשה”…

ביאור: תפילת פרודיה על עידן שכולו "יש בלי יש": עגלות בלי סוסים (חשמליות), טלגרף בלי חוטים (האלחוט), שמלות בלי אריג (עקיצה לאופנה החדשה והשקופה), צדיקים בלי לב (עקיצה לרביים) ועשירים בלי ממון (עשירים למראית עין שקרסו בסתר). ואם כל אלה אפשריים בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא — יברא-נא לבחור גם נדוניה בלי אישה.

## בדיחה 3020

אמר שדכן לבחור בּררן: התפאר נא עלי. הפעם יש לי שידוך – כפתור ופרח: מיוחסת, מלומדת, ונדוניה – עשרת אלפים. נהנה הבחור ואמר: מודה אני: אלה הם דברים, המתקבלים על הדעת… יש לך בידך גם צילומה של הבחורה? החזיר לו השדכן: יקירי, לנדוניה של עשרת אלפים אין מצרפים צילומים…

ביאור: "כפתור ופרח" — דבר מושלם; "נדוניה" — הכסף שמביאה הכלה לנישואין. תשובת השדכן היא הודאה בלתי נאמרת: נדוניה בגובה כזה נועדה לפצות בדיוק על מה שהצילום היה מגלה.

## בדיחה 3021

בחור חובש בית־המדרש הלך לראות כּלה, שייעד לו השדכן. אמר לו אביו: אף אני אלך עמך. עליך אין לסמוך. תורתך אומנותך ועיניך נשואות לשמים. הסכים הבחור והלכו שניהם יחדיו. נכנסה המדוברת: בחורה רבת־בשר ובעלת ידיים ורגליים. נתלהב הבחור ולחש לאביו: אבא, כּולה שלי?…

ביאור: "חובש בית-המדרש" — מי שיושב בו יומם ולילה; "תורתך אומנותך" — כל עיסוקך בתורה בלבד; "רבת-בשר" — גדולת-גוף. האב מתלווה מפני שבנו, ש"עיניו נשואות לשמים", אינו מבין כביכול בענייני העולם הזה. הפואנטה ב"כולה שלי?": הבחור מגיב אל הכלה גדולת-הממדים כמי שהוגשה לו מנה גדושה — "כל השפע הזה בשבילי לבדי?" — כאילו כמות כזאת מן הדין שתתחלק בין כמה. העוקץ כפול: על ממדיה של הכלה, ועל הבחור ה"שמימי" שדווקא בשר-ודם מלהיב אותו — והחשש שאין לסמוך עליו מתבדה בן-רגע.

## בדיחה 3022

בחור, בנו של סייס, הוזמן לביתה של בחורה לשם שידוך, ומחמת מורא, שמא יכּשל בלשונו, ישב ושתק ולא נשתתף עם המחותנים בשיחה. והשיחה של המחותנים קפצה מעניין לעניין ופגעה בפרשת סוסים. לא שלט הבחור ברוחו, פתח פיו ואמר: סוסים? הניחו לי. כל ימי גדלתי בין הסוסים. לחש אחד מן המחותנים ואמר לשכניו: ראו, מה נס נעשה לבחורנו. כל־זמן שדיברנו על בני־אדם, שתק כסוס; כיוון שהגענו לסוסים, מיד התחיל מדבר כבן־אדם…

ביאור: "סייס" — מי שמטפל בסוסים וסוחר בהם, מן המקצועות הנחותים בסולם העיירה; "מחותנים" — בני שתי המשפחות המשתדכות. את העוקץ המעמדי מנסחת הלחישה עצמה, בהצלבה מושלמת בין אדם לסוס ובין שתיקה לדיבור.

## בדיחה 3023

ההוא שהיתה לו בת גיבּנת וחיגרת ובא אצלו שדכן והציע לו חתן בשבילה. סירב האב: הבחור אינו נראה לו. תמה השדכן: שמא ראית אותו בחור מימיך? החזיר האב: מה צורך יש לי לראות אותו? דיי, שהוא מבקש לישא את בתי…

ביאור: "ההוא ש..." — פתיחה בנוסח התלמוד: מעשה באדם ש...; "גיבנת וחיגרת" — בעלת חטוטרת וצולעת. היגיון המלכוד של האב צלול ואכזרי: מי שמוכן לשאת את בתו — בהכרח יש בו פגם נסתר, ודי ברצונו כדי לפסלו. ומאחורי החידוד מציץ ייאושו של אב היודע היטב מה סיכויי בתו בשוק השידוכים.

## בדיחה 3024

בחור “אוכל־ימים”[22] נעשה “מקורב” לבתו של בעל־הבית. אמר לה: בבקשה ממך, שתתני לי לא־כלום. לא הבינה הבחורה ושאלה: לא־כלום למה לך? החזיר לה הבחור: חבל, שלא למדת תורה כמוני. אילו למדת תורה כמוני, היית יודעת, שאמרו: “נשיקה ולא־כלום היא”…[23]

הערות שוליים:
- [22] “אוכל־ימים” – בן־ישיבה. עיין כרך ראשון, סימן 195.
- [23] עיין סוטה כו, ב.

ביאור: "אוכל-ימים" — בחור ישיבה עני הסועד בכל יום מימות השבוע על שולחנו של בעל-בית אחר (הערה [22]); "מקורב" — מתקרב ומחזר. הלמדן מגייס את תורתו לחיזור: אם "נשיקה לא-כלום היא", הרי שהמבקש "לא-כלום" מבקש נשיקה — בקשה נועזת בהכשר של מאמר חכמים, ובורותה של הבחורה ב"תורה" מוצגת כחיסרון היחיד שמנע ממנה להבין את הרמז מיד.

## בדיחה 3025

בחור ארס לו בחורה, ולאחר זמן נתבטלו הארוסין. אמר הבחור לאביו: אבא, אני חייב חמישים רובל מחיר הטבעת, שקניתי לה לזו, שהיתה ארוסתי, ואין בידי לשלם. שלם נא אתה. תמה האב: חמישים רובל? בזבזן אתה, בני. החזיר הבן: אבא, לא פחות ממאתיים נשישקות נשקתי לה כשהיתה ארוסתי, והרי זה רבע רובל הנשיקה. נענה האב ואמר לו: רבע רובל הנשיקה – מחיר לא גדול יותר מדי. אף־על־פי־כן בזבזן אתה, בני: הנשיקות מרובות יותר מדי…

ביאור: האב מאמץ את שיטת החשבונאות של בנו במלואה — רבע רובל לנשיקה הוא אכן תעריף הוגן — ומאתר את הבזבוז בסעיף אחר בדוח: לא במחיר ליחידה, אלא בכמות.

## בדיחה 3026

שאלו לבעל־לשון: מה שם קוראים ל"אהבה חופשית"? החזיר בעל־הלשון: שם איני יודע; הסבּר אני יודע: “ונותנים רשות זה לזה”[24]

הערות שוליים:
- [24] עיין שחרית שלאחרי “ברכו”.

ביאור: „אהבה חופשית" — סיסמה נועזת של התקופה: קשרי אהבה ללא כבלי הנישואים. את ה„הסבר" שולף בעל־הלשון מברכת „יוצר אור" שבתפילת שחרית (הערה [24]), המתארת את מלאכי השרת „ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם" — נוטלים רשות זה מזה לקדש את שם הבורא. ביטוי קדוש על מלאכים נמצא מתאים להפליא להסכמה הדדית חופשית בין בני זוג.

## בדיחה 3027

חתן כתב לכלתו מכתבי־אהבה מתוך איגרון. אף היא עשתה כמותו, ומתוך אותו איגרון החזירה לו מכתבי־אהבה. ערב־פסח קיבלה מאתו מכתב ארוך לכבוד יום־טוב. החזירה היא לו בו־ביום: “ערב־פסח היום, ואני טרודה בהכנות ליום־טוב. עיין תשובתך מעבר־לדף”…

ביאור: „איגרון" — ספר מכתבים לדוגמה, שממנו העתיקו מכתבים מן המוכן מי שלא ידעו (או התעצלו) לנסח בעצמם. כיוון ששני בני הזוג מעתיקים מאותו ספר, ה„תשובה" למכתבו כבר מודפסת שם, בעמוד שממול — והכלה הטרודה פשוט מפנה אותו אליה.

## בדיחה 3028

אמרה כלה לחתנה: אני מסתפקת בלחם ומים, ובלבד שאהבתך לא תסור ממני לעולמים. אם גם אתה כך – היינו יכולים להיכנס לחופה מיד. החזיר לה החתן: אני מסכים, אבל בתנאי אחד: עליך תהא דאגת לחם, ועלי – דאגת מים…

ביאור: החתן „מסכים" לחיי לחם ומים — אלא שבחלוקת העבודה שהוא מציע הוא נוטל לעצמו את דאגת המים, שאינם עולים כלום, ומשאיר לכלה את הפרנסה כולה.

## בדיחה 3029

בחורה צמלה עד שהלבין ראשה – והינומה לא עלתה עליו. פתאום קרה אותה אסון: הסטודנט הדייר שבבית אביה שב פעם אחת ממסיבת חברים “מלא וגדוש”. וכשנזדמנה היא לידו ואין איש עמה בבית, לא פיטפט ביצרו – ואנסה. למחר־למחרתיים דנו אותו חבריו וגזרו: ישתה בעציצו. הישח הנדון ראשו והסכים. מיד הסכימה גם היא. קראו עליה: “אודך כי עניתיני, ותהי לי לישועה”…[25]

הערות שוליים:
- [25] תהלים קיח, כא

ביאור: „צמלה" — קמלה, נבלה; „הינומה לא עלתה עליו" — מעולם לא נישאה; „מלא וגדוש" — שתוי; „לא פיטפט ביצרו" — לא נאבק ביצרו (בלשון חכמים „פטפט ביצרו" — התגבר עליו). גזר הדין „ישתה בעציצו" הוא לשון הגמרא (כתובות לט ע"א) לדין התורה על האונס (דברים כב, כט): חייב לשאת את אנוסתו ואסור לו לגרשה לעולם — „ישתה" מן הכלי שבחר לעצמו. וכך הרווקה שהלבין ראשה זוכה סוף־סוף לחתן, והפסוק שקוראים עליה — „אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" (תהלים קיח, כא) — נדרש בכפל משמעות מר: לא „ענית לי" אלא „עיניתני", והעינוי עצמו נעשה לה לישועה.

## בדיחה 3030

בחור נשא בחורה בחזקת בתולה, הוברר, שמקחו היה מקח־טעות… הציק לה כל הלילה, והגידה לו את כל לבה: פלוני חברך וידידך… השכים הבעל הצעיר בבוקר וכתב לאותו חבר וידיד: “להווי ידוע לך, מנוול שבמנוולים, שהיא סיפּרה לי הכל, ואני אוסר עליך לדרוך על מפתן ביתי מעתה ועד עולם”. בו ביום באה תשובה מאותו האיש: “קיבלתי את החוזר שלך. בכבוד רב, פלוני בן־פלוני”…

ביאור: „מקח טעות" — עסקה שבטעות יסודה: הכלה לא הייתה בתולה כפי שהוחזקה. „חוזר" — מכתב אחיד הנשלח בנוסח אחד לנמענים רבים. התשובה המנומסת — „קיבלתי את החוזר שלך" — חושפת שמכתב הזעם לא נשלח אל נמען אחד: המאהבים היו רבים, והבעל נאלץ לשכפל אותו לכולם.

## בדיחה 3031

ההוא שגילגל הרבה זמן עם אשתו הזקנה, והיא – לא חיה ולא מתה. שילדה מתהלכת בבית. יום מימים פגש בעל־השילדה את יקותיאל שדכן ברחוב. נטפל אליו ואמר לו: מסתכל אני בך ורואה, שעיניך מושפלות לקרקע כאדם המבקש דבר ואינו מוצא. הגידה נא לי, מה אתה מבקש? השיב יקותיאל: פרנסה אני מבקש, ואיני מוצא. אמר לו בעל־השילדה: אם פרנסה אתה מבקש, עשה עמדי טובה, ואשלם שכרך בעין יפה. החליפה לי את הזקנה שלי בשתיים צעירות…

ביאור: „שילדה" — שלד: האישה הזקנה שגופה כלה והיא „לא חיה ולא מתה". הבעל פונה אל השדכן לא כדי למצוא כלה אלא כדי לבצע עסקת חליפין בסחורה — זקנה אחת תמורת שתי צעירות.

## בדיחה 3032

היתה מסיבה של חשובים ואנשי־מעשה, וישב זקן אחד לפני אשה צעירה והאיר פנים אליה. רמז אחד מן המסיבה לחברו ושאל: מה לו לזקן זה ולצעירה זו? השיב הלה: של רבנו תם היא. לא הבין הראשון ושאל: פירוש? החזיר לו השני: שמא אין אתה יודע, שתחילה מניחים תפילין ראשונות – של רש"י, ואחר־כך מניחים תפילין שניות – של רבנו תם? אף זו שנייה היא לו.

ביאור: רש"י ורבנו תם (נכדו) נחלקו בסדר הפרשיות שבתוך התפילין, ויראי שמים יוצאים ידי שניהם: מניחים תחילה את התפילין העיקריות — „של רש"י" — ואחר כך זוג שני, „של רבנו תם". „של רבנו תם היא" נעשה כאן לשון נקייה מבית המדרש: לזקן יש כבר „ראשונה" בבית, והצעירה היא הזוג השני.

## בדיחה 3033

אשה קבלה לפני הרב: חיים אין לה עם בעלה: אלה וקללה פיו כל היום. אמר לה הרב: אם לעצתי תשמעי, אל תשימי לב. הוא יקלל, ואת תשתקי, ומאליו יחדל, כי ייעף וייגע. הסכימה האשה, נענתה ואמרה: רבי, חכם אתה חכמת מלאך האלהים, וכדבריך אעשה. ימח שמו וזכרו, ינבח ככלב, תיפּקע מרירתו, יצעק וייחנק, יבואו עליו כל מדווי מצרים, תדבק לשונו לחיכו, תטלטלהו הקדחת יומם ולילה, תרדפהו קללת אלהים בכל אשר יפנה – ואני אשתוק, ולא אפצה פי…

ביאור: האישה מקבלת על עצמה את עצת השתיקה — ובאותה נשימה ממטירה על בעלה מטר קללות שלם בנוסח קללות היידיש העסיסיות („מדווי מצרים" — מחלות מצרים, על־פי דברים כח, ס). את „ואני אשתוק, ולא אפצה פי" היא מכריזה רק אחרי שכבר אמרה הכול.

## בדיחה 3034

אמרו עליה על אשתו של אלימלך איש־נעמי, שהיתה אשה רעה, והיה הוא מוסר דינו לשמים וקובל: ריבונו של־עולם, בנוהג שבעולם פרחים גדלים על ראשיהן של נשים, ובעליהן נהנים. ואילו אני לא זכיתי אפילו לכך, שיהא עשב גדל על ראשה של אשתי…

ביאור: אלימלך „איש נעמי" — בעלה של נעמי ממגילת רות; הבדיחה מולבשת עליו בסגנון מדרש. „מוסר דינו לשמים" — מפנה את קובלנתו לאלוהים. פרחים על ראש אישה הם קישוט נוי, אבל עשב צומח רק על קבר — וקובלנתו ה„תמימה" של אלימלך היא משאלת מוות מעודנת: אפילו לזה, לעשב על ראשה, לא זכה.

## בדיחה 3035

היה מי שאמר: שטר טוב ואשה רעה שניהם אינם אובדים עד העולם. שמע ליצן אחד, נענה ואמר: אף־על־פי־כן יש הבדל בין זה לזו: שטר אתה יודע, מי מניח ידו עליו; אשה אי אתה יודע, מי מניח ידו עליה…

ביאור: פתגם עממי: שטר טוב (חוב שעוד ייגבה) ואישה רעה — שניהם לא הולכים לאיבוד לעולם. הליצן מוסיף הבחנה על דרך כפל המשמעות של „הנחת יד": על שטר יודעים בדיוק מי מחזיק בו; על אישה אי אפשר לדעת מי שולח בה יד.

## בדיחה 3036

שאלו לחכם: כשהיה אדם הראשון יוצא לטייל יחידי ומאחר לשוב, מה היתה חוה עושה לו? החזיר החכם: ראשית־כל היתה מונה צלעותיו, שמא שוב ניטלה אחת מהן…

ביאור: „ניטלה" — נלקחה. מאחר שחוה עצמה נבראה מצלעו של אדם (בראשית ב), בדיקת הקנאה שלה מתחילה בספירת מלאי: שמא נלקחה צלע נוספת ונבראה בהיעדרה מתחרה.

## בדיחה 3037

תלמיד־חכם אחד נעשתה לו שעתו דחוקה, נמלך והלך לאפריקי שבדרום. עשה שם שנה־שנתיים ויצא עליו רינון, שמצויה לו אשה מבנות הזוּלוּ. אמרו לו: כיצד תלמיד־חכם שכמותך אינו חושש למה שדרשו על “ארור שוכב עם כל בהמה”?[26] החזיר הוא: מתלמידיו של נחום אני ואומר: “גם זולו טובה”…[27]

הערות שוליים:
- [26] “ועל בנותיהם הוא אומר: ארור שוכב עם כל בהמה” עירובין נה, ב.
- [27] השווה תענית כא, ב: “ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו? דכל מילתא דהווה סלקא ליה, אמר: גם זו לטובה”.

ביאור: „נעשתה שעתו דחוקה" — ירד מנכסיו; „אפריקי שבדרום" — דרום אפריקה; „רינון" — שמועה. „ארור שוכב עם כל בהמה" הוא מקללות הר עיבל (דברים כז, כא), והגמרא דרשה אותו בגנות הנושא נשים „פסולות" (הערה [26]) — כלומר השוותה נישואים כאלה לשכיבה עם בהמה. התלמיד־חכם נחלץ בעזרת נחום איש גם־זו, התנא שנודע בכך שעל כל פורענות שבאה עליו היה אומר „גם זו לטובה". די בהזזת רווח — „גם זו לטובה" נהפך ל„גם זוּלוּ טובה" — והנישואים האסורים מקבלים הכשר של אמרת צדיקים.

## בדיחה 3038

בחור בטלן נשא בחורה, בתו של מוזג, שהיה ביתו סמוך לקסרקטין. למחרת החתונה פגש אופיצר לחתן ושאל לו: מצאת? צהל החתן הבטלן והשיב: ודאי מצאתי. החזיר לו האופיצר: תמה אני, כמה מוצלח אתה! אני וחברי האופיצרים טרחנו שלוש שנים רצופות, ביקשנו ולא מצאנו, ואילו אתה מצאת מיד…

ביאור: „בטלן" — יושב בית־מדרש תמים שאינו בקי בהוויות העולם; „מוזג" — בעל בית מרזח; „קסרקטין" — מחנה חיילים; „אופיצר" — קצין. שאלת הקצין „מצאת?" נשמעת כברכה לחתן טרי, ברוח „מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב) — אבל ה„מציאה" שמדובר בה היא בתולי הכלה. הקצינים, שכני בית המזיגה, „ביקשו ולא מצאו" אצלה שלוש שנים רצופות — רמז שהכירו אותה מקרוב היטב — והחתן הצוהל „ודאי מצאתי" אינו קולט שהמחמאה על „הצלחתו" היא לעג גלוי על עברה של כלתו.

## בדיחה 3039

אברך בא אל הרב יום אחד קודם ערב יום־כיפור ושאלה בפיו: רבי, נחש כשר לכפרות? אמר לו הרב: למאי נפקא מינה? כלום נחש יש לך בביתך? השיב האברך: אוי, רבי, יש לי… חותנתי יושבת עמי בביתי…

ביאור: „כפרות" — מנהג ערב יום כיפור: מסובבים תרנגול מעל הראש, מגלגלים עליו את העוונות — ושוחטים אותו. „למאי נפקא מינה" — לשון הגמרא: מה ההשלכה המעשית. ה„נחש" שהאברך רוצה לשחוט לכפרתו הוא חמותו הארסית, ובשאלת ההלכה התמימה מסתתרת משאלת לב פשוטה בהרבה.

## בדיחה 3040

תלמיד־חכם נכשל באשת־איש, ונודע הדבר. שלח הרב אחריו ואמר לו: כיצד תלמיד־חכם שכמותך נשמע ליצרו ועובר עבירה חמורה כזו? החזיר לו העבריין: רבי, תמה אני, אם עבירה היא בידי. קל־וחומר אני דן: מה אשתי, שחברי אסור בה, אני מותר בה, אשת־חברי, שהוא מותר בה, אינו דין, שאני מותר בה… (עיין כרך שני, סימן 1329).

ביאור: „קל וחומר" — היקש תלמודי: מה שנכון במקרה הקל, נכון על אחת כמה וכמה בחמור ממנו. העבריין מפעיל אותו בהיגיון עקום: אשתי, האסורה על חברי, מותרת לי — אשת חברי, שמותרת לו, לא כל שכן שתהא מותרת לי. פרודיה על הפלפול, שבכוחו „להוכיח" גם את היתרן של החמורות שבעבירות.

## בדיחה 3041

יצא רינון בעיר: פלונית, אשתו של פלוני, נתנה עיניה בשכן גוי. שמע שמריל את הרינון וקרא בחמתו: היישמע, הייראה? שמא אין, חלילה, יהודים בעירנו?…

ביאור: „רינון" — רכילות; „נתנה עיניה ב־" — חשקה בו. זעזועו של שמריל אינו מן הניאוף עצמו אלא מבחירת השכן הגוי — כאילו הצרה היחידה היא שלא נמצא לעבירה מועמד יהודי הגון מבני העיר.

## בדיחה 3042

לגיון של צרפתים נכנס לעיירה וכבשה. את החיילים שיכנו בכל מקום, ואת האופיצרים – בבתיהם של חשובי העדה. אחד מן האופיצרים נשתכן בביתו של הרב. בשבת שב הרב מבית־הכנסת ומצא לאשתו הצעירה, שהיא סמוכה יותר מדי אל האופיצר שכינו. נבהל הרב ושאל: רבנית, מה לו לערל זה ולך? החזירה לו הרבנית: אדרבה, אם צרפתית שגורה בפיך, שאל אותו…

ביאור: „ערל" — כינוי לנוכרי. תשובת הרבנית — „אם צרפתית שגורה בפיך, שאל אותו" — היא התחמקות חצופה: היא יודעת היטב שהרב אינו דובר צרפתית, ולעולם לא יוכל לברר מה בינה ובין הקצין. הבעל החושד נשאר מול שאלה שאין לו כלים לשאול.

## בדיחה 3043

בתחילת ה"זמן" נכנס מורה לכּיתה ושאל לתלמיד, שישב ראשון לפניו: מה שמך? חיימוביץ' – השיב התלמיד. ואתה מה שמך? – שאל המורה לשני. חיימוביץ'. ואתה? – שאל לשלישי. חיימוביץ'. השתאה המורה: כיתה שכולה חיימוביץ'. נענה אחד מהם ואמר: אחים אנחנו. שאל המורה: ויש לכם עוד אחים? הן, – השיב התלמיד. – עוד שלושה אחים וארבע אחיות. חזר ושאל המורה: ואביכם מה מלאכתו? מלאכתו אופה, – השיב התלמיד. תמה המורה: מתי הוא אופה?…

ביאור: „זמן" — סמסטר, בלשון הישיבות ובתי הספר. עשרה ילדים במשפחת האופה מותירים למורה תמיהה מנומסת אחת: אם בזה עסוק האב בלילות — מתי הוא מספיק לאפות?

## בדיחה 3044

בית מלא ילדים היה לה לאשה חכמה. והיתה אומרת: ברוך השם, “כולם אהובים, כולם גיבורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם”, אלא מה? “כולם פותחים את פיהם”[28] ומבקשים לחם לאכול, בגד ללבוש ונעליים לנעול…

הערות שוליים:
- [28] עיין שחרית שלאחרי “ברכו”.

ביאור: האם מהללת את ילדיה בלשון ברכת „יוצר אור" שבשחרית (הערה [28]), המתארת את מלאכי השרת: „כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים… וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה". הציטוט נקטע בדיוק בנקודה הנכונה: גם ילדיה „פותחים את פיהם" — אבל לא לשירה ולשבח, אלא ללחם, לבגד ולנעליים.

## בדיחה 3045

יהודי עלה לאמריקה ושמונה־עשר ילדים עמו. שאל לו הממונה על העליה: משתי נשים, או משלוש? כעס העולה והחזיר: טיפש! אילו, חלילה, משתי נשים, היו שלושים ושישה…

ביאור: בחשבונו הנרגז של העולה כל אישה מייצרת מכסה קבועה: אילו היו שתי נשים, היו שלושים ושישה ילדים — שמונה־עשר הם דווקא ההוכחה הגאה שהכול פרי אישה אחת.

## בדיחה 3046

שאלו ליהודי, אב לשמונה בנות: כמה בנות יש לו? החזיר הוא: קצתי בחיי מפני בנות חי"ת…[29] [נוסח אחר: … החזיר הוא: יש לי ברוך השם, בת אחת ושבע בתולות…]

הערות שוליים:
- [29] הזווה: בראשית כז, מו.

ביאור: „קצתי בחיי מפני בנות חת" — דברי רבקה (בראשית כז, מו), שמאסה בחייה בגלל הנשים החִתיות בנות הארץ. האב דורש את הפסוק על עצמו בגימטריה: חי"ת היא האות השמינית, ו„בנות חי"ת" הן שמונה בנות — שמונה נדוניות שעליו למצוא. הנוסח האחר עגום עוד יותר: „בת אחת ושבע בתולות" — „בתולות" בהוראת רווקות שעבר זמנן, שבע בנות שנותרו בבית ללא חתן.

## בדיחה 3047

בימי עלומיהם היו שמעון ולוי חברים. תקפו עליהם גלגולי החיים וטילטלו את שמעון למזרח ואת לוי למערב. ימים רבים לא ראו איש את חברו, ובינתיים הלבינו שניהם. עכשיו נזדמנו על־פי מקרה לקרון אחד של הרכבת, ואמר שמעון ללוי: לוי יקירי, מסתכל אני בראשך ובזקנך, שהפכו לבן, ושואל: ריבונו של־עולם, להיכן נעלמים הימים והשנים? טפח לו לוי על שכמו והחזיר: שמעון יקירי, הטה אוזנך ואגלה לך רז זה: את הימים אוכלים הבּנקים, ואת השנים מכחידות הבּנות הבּגרות…

ביאור: על השאלה הקיומית — להיכן נעלמים הימים והשנים — משיב לוי תשובה ארצית לגמרי: את הימים אוכלים הבנקים, כלומר החובות, השטרות ומועדי הפירעון; ואת השנים — הבנות הבוגרות שטרם נישאו, שכל שנה נוספת שלהן בבית מלבינה את ראש אביהן ומכבידה את נטל הנדוניה.

## בדיחה 3048

ההוא שהיו לו שלוש בנות בוגרות בבתוליהן, והיו הוא ואשתו מצטערים ודואגים: מה נעשה לבנותינו ויימצאו גואלים להן? יום מימים בא הבעל לביתו ואמר לאשתו: מהרי עשי ארוחה טובה. עמנו יאכל היום בחור הגון… מיהרה האשה לעשות את מאמר בעלה, ובינתיים שאלה: מה משלח ידו של הבחור? השיב הבעל: ייני הוא. שמחה האשה ואמרה: משבחת אני את היינים: כל המרובה יותר בשנים, משובח יותר בעיניהם…

ביאור: „גואלים" — חתנים; „משלח יד" — מקצוע; „ייני" — סוחר יינות. האם, שחרדתה הגדולה היא גילן המתקדם של שלוש בנותיה, מוצאת נחמה במקצוע האורח: אצל אנשי היין, כל המרובה בשנים משובח יותר — סוף־סוף שוק שבו הגיל הוא יתרון.

## בדיחה 3049

אחרי החופה והסעודה והריקודים, כשעמדו החתן והכלה להסתלק, רמז האב לבתו הכּלה ואמר לה: בתי, יהיה הלילה מה שיהיה, את חייבת לצעוק…

ביאור: בליל הכלולות מצפים לצעקת הכאב של הכלה הבתולה — עדות לתומתה. הוראת האב, „יהיה הלילה מה שיהיה, את חייבת לצעוק", אומרת ברמז את מה שאסור לומר: ייתכן שלא יהיה על מה לצעוק באמת, ואת ההצגה חובה לספק.

## בדיחה 3050

מרדכי בּכר נתעשר וביקש גדולה לעצמו. לא נח ולא שקט עד שבחרוהו לעיריה. ושוב לא נח ולא שקט עד שבחרוהו לוועדה, הצופה הליכות הפוליציה. למחר בא אצלו משה בּוּזוּק הסבּל ואמר לו: עכשיו, שקרוב למלכות אתה, צווה נא ויעשוני שוטר. כשל כוחי לעת זיקנה להיות סבּל. נענה לו מרדכי, השתדל והצליח: עשו את משה בּוּזוּק שוטר. ומכאן ואילך, כל אימת שראה מרדכי את משה לבוש בגדי השרד וחגור חרב, היה חולק לו כבוד ועומד לפניו בדחילו ורחימו. אמרו לו: רבי מרדכי, לא משה בּוּזוּק הוא זה? רהה מרדכי והחזיר: הס! שררה היא…

ביאור: „קרוב למלכות" — מקורב לשלטון; „פוליציה" — משטרה; „בגדי שרד" — מדים; „בדחילו ורחימו" — ביראה ובאהבה (ארמית; ביטוי השמור לעבודת ה'); „רהה" — נבהל, פחד (כמו „אל תרהו", ישעיהו מד, ח). מרדכי עצמו השיג לסבל הזקן את משרת השוטר — ובכל זאת הוא קם מפניו ביראת קודש כשהוא במדים. „הס! שררה היא": הכבוד אינו לאדם אלא למשרה, למדים ולחרב — גם כשמי שנושא אותם הוא משה בוזוק של אתמול.

## בדיחה 3051

שני יהודים נסעו בעגלה אחת, ופתאום ראו: שתי אבנים גדולות חוסמות את הדרך. והיו יושבים בעגלתם ודנים: מה יעשו, ולא תהא הדרך חסומה? עד שישבו ודנו, הגיעה עגלה אחרת ובה שני גויים. מיד ירדו הגויים, הפשילו שרווליהם, סיקלו את האבנים ופתחו את הדרך. ליגלג עליהם אחד מן היהודים ואמר לחברו: חכמה של דבר אחר! ביד חזקה…

ביאור: „דבר אחר” הוא לשון־נקייה לחזיר, כלומר „חוכמה של חזירים”; „ביד חזקה” — בכוח הזרוע, בהשאלה לגלגנית מלשון המקרא. בעוד היהודים יושבים בעגלה ודנים בדרך החסומה, הגויים פשוט מפשילים שרוולים ומסלקים את האבנים — והיהודי, במקום להתבייש, מציל את כבודו בבוז „אינטלקטואלי” לפתרון המעשי. לעג עצמי על הבוז הגלותי לעבודת־כפיים: מוטב להרגיש חכם מלהודות שאחרים עשו את מה שאתה רק דנת בו.

## בדיחה 3052

בעל־בית ביקש לפנות סוור ליד ביתו, והעמיד לו שני פועלים אחד גוי ואחד יהודי. נסתכל במעשיהם של שניהם, ואמר לפועל היהודי: בוא וראה מה בינך ובין הגוי. הוא נוטל שלושה־ארבעה עצים בבת־אחת, ואילו אתה אין אתה נוטל אלא עץ עץ אחד, עץ אחד. החזיר לו היהודי: אף אני אומר כך: בוא וראה, מה ביני לבין הגוי. הוא עצלן מטבעו וחס על כל הליכה יתירה. לפיכך הוא נוטל שלושה־ארבעה עצים בבת־אחת. ואילו אני עצלנות לא היתה בי מימי, על הליכה יתירה איני חס, ולפיכך איני נוטל אלא עץ אחד, עץ אחד…

ביאור: „סוור” — ערמת עצים. ההיפוך המבריק־מופרך: הגוי הנושא שלושה־ארבעה עצים בבת־אחת הוא דווקא „העצלן”, שהרי הוא חוסך הליכות; ואילו היהודי הנושא עץ־עץ הוא „החרוץ” — הוא הולך פי כמה. רציונליזציה שנונה ההופכת עצלות גלויה להוכחת חריצות.

## בדיחה 3053

מעשה בבן־בנו של עשו, שעלה לשמים הוא ואשתו ושני ילדיו עמו, וכולם שטופים מים כעולים מן הרחצה. הביאוהו לפני פמליה של מעלה; עמד וסיפּר על מה שאירע לו: נפתחו ארובות השמים ועשרה ימים רצופים היה הגשם על הארץ. והמים כיסו את השדה ואת הגן, ועד מפתן הבית הגיעו… הפסיקו אחד מן הפמליה, יהודי זקן, ושאל: וזה הכל? לא שעה אליו המספר והוסיף לספּר: עם לילה גברו המים מאוד ופרצו לתוך הבית. מיד הושבתי את אשתי ושני ילדי בסירה, מיהרתי וקפצתי גם אני אחריהם לתוך הסירה, ומחמת אותה קפיצה נהפכה הסירה – וכולנו טבענו… הפסיקו שוב היהודי הזקן ושאל: וזה הכל? נתמלא המספר חימה ונהם: ז’יד זה מי הוא? גער בו האדון, ראש הפמליה, והיסה אותו: שאלה של בעל־ניסיון שואל זקן זה. נח בן־למך הוא…

ביאור: „בן־בנו של עשו” — כינוי לגוי; „פמליה של מעלה” — חצר השמים; „ז’יד” — כינוי־הגנאי הסלאבי ליהודי. הזקן הקוטע פעמיים את סיפור האסון ב„וזה הכל?” מתגלה כנח בן־למך, ששרד את המבול שמחה עולם ומלואו — ובעיניו עשרה ימי גשם וסירה שהתהפכה הם צרה פעוטה. הגוי המתפרץ „ז’יד זה מי הוא?” מקבל תשובה שמכתירה דווקא את ה„נודניק” הזקן כבעל־הניסיון העליון לפורענויות.

## בדיחה 3054

יהודי חלה ובא רופא ובדקו ואמר: אין לו תקנה אלא זיעה. כיסוהו בשמיכות – ולא הזיע; כיסוהו בכרים ובכסתות – ולא הזיע. הלכו את הרב לשאול עצה מפיו, ואמר הרב: לכו וכסו אותו בטלית מצוייצת. עשו כך – ומיד הזיע. למחר נכנס אצלו הרב לבקרו, ואמר לו החולה: אשריך, רבי שקיימת נפש מישראל. ברכו הרב ברפואה שלימה ועמד לצאת. עיכבו החולה ואמר לו: רבי, שאלה יש לי לשאול… מה תקנה יש לו לגוי, כשהוא צריך להזיע?…

ביאור: החולה מייחס את ההזעה לא לערימת הכיסויים אלא לקדושת הטלית — ומכאן דאגתו הכנה: גוי, שטלית אין לו, כיצד יזיע כשיצטרך? תמימות של עולם שכולו יהודי, שבו גם תופעת גוף פשוטה נתפסת כסגולה שבקדושה.

## בדיחה 3055

מצאו לאחד, שהוא יושב ושותה קהווה במסעדה של גוי, אמרו לו: שמא אין אתה יודע, שחלב של גוי אסור, אלא אם־כן ישראל עומד על גבו? השיב השותה: טועים אתם. מסעדה זו לא של גוי היא, אלא של גויה. אמרו לו: ואם של גויה מה בכך? החזיר הוא: בימינו חזקה על גויה, שישראל עומד על גבה…

ביאור: על־פי ההלכה „חלב עכו”ם” — חלב שחלבו גוי בלי פיקוח — אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה; הוא מותר רק אם „ישראל עומד על גביו”, כלומר יהודי נוכח ומשגיח. „חזקה” — הנחה משפטית שאינה טעונה הוכחה. השותה מגלגל את לשון ההשגחה למשמעות מינית: על מסעדה של גויה אפשר לסמוך, שכן „בימינו” חזקה על כל גויה שיש „ישראל העומד על גבה” — מאהב יהודי — וחלבה ממילא „מושגח” כדין. שנינות הלכתית נועזת, העוקצת בדרך אגב גם את מידת האינטימיות שבין גברים יהודים לנשים גויות.

## בדיחה 3056

בחור ישראל נשא גויה. אמרו לו: שמא אין בנות יפות בישראל, שעברת על “לא תתחתן בם” ונשאת גויה? השיב הבחור: באמת היתה דעתי תחילה לישא ישראלית. אחר־כך נמלכתי ואמרתי: שמא תחלה ועלי תהיה לרפאותה? אמרו לו: מה תיקנת? שמא תחלה הגויה ועליך תהיה לרפאותה? החזיר הבחור: שמא תחלה הגויה? מה איכפת לי? תחלה…

ביאור: „לא תתחתן בם” (דברים ז, ג) — איסור התורה על נישואי־תערובת; „תחלה” — תֶּחֱלֶה, תיפול למשכב. ההיגיון הקר של הבחור: יהודייה, אם תחלה — יאהב אותה ויצטרך לדאוג לה ולרפאותה; גויה — „שמא תחלה? מה איכפת לי? תחלה…” הוא בחר מראש אישה שלא יאהב, כדי להיפטר מעול הדאגה — ו„התירוץ” מסגיר לב צונן חמור מן החטא שעליו הוכיחוהו.

## בדיחה 3057

שליאכטיטש[30] הפסיד כל רכושו בקלפים. בצר לו נכנס לבית־היראה שלהם, התנפל לפני האיקונין של ישו והתחנן אליו, כי יחלצהו ממצוקתו. שמע השמש תחנוניו של השליאכטיטש, נסתתר מאחורי האיקונין ונשמע קולו מדבּר משם: ריקא, אבותיך גנזו והוסיפו על שם אבותיהם, ואתה מבזבז! איני נשמע לך. קפץ השליאכטיטש מכרוע על ברכיו, הרים אגרוף אל פני האיקונין וקרא: בלום פיך, ז’יד! אני שליאכטיטש בן־של־שליאכטיטש, ואילו אתה ז’יד בן־ז’יד. כסף אין אתה נותן, – כך דרכו של ז’יד אבל בכבודי אל תהין לפגוע…

הערות שוליים:
- [30] שליאכטיטש – אציל פולני.

ביאור: „שליאכטיטש” — אציל פולני (הערה [30]), מבני השליאכטה שנודעו בגאוות ייחוסם ובבזבזנותם; „ז’יד” — כינוי־הגנאי ליהודי; „איקונין” — תמונת קודש; „ריקא” — ריק ופוחז, גערה בלשון חכמים. השמש המסתתר מאחורי התמונה נוזף בקול „ישו” באציל על שהוא מבזבז את מה שאבותיו צברו — והאציל, שסירוב לתת כסף ומוסר של חיסכון נשמעים לו „יהודיים” עד העצם, מסיק מיד שגם אלוהיו ז’יד. הסטריאוטיפ האנטישמי מתהפך על בעליו, ובלי דעת הוא קולע לאמת שהנצרות מעדיפה להשכיח — ישו אכן היה יהודי. וגם ברגע פשיטת הרגל, מה שבוער לאציל אינו הכסף אלא הכבוד.

## בדיחה 3058

היה מי שאמר: רבים מן הגויים סבורים, שישו הנוצרי לא היה ולא נברא, אלא משל היה. אף־על־פי־כן, גם הללו תולים בנו חטאת, שצלבנו אותו…

ביאור: „לא היה ולא נברא, אלא משל היה” — לשון הגמרא (בבא בתרא טו ע”א) בוויכוח אם איוב היה דמות היסטורית או משל בלבד; כאן היא מוסבת על ישו. העוקץ המר: אפילו גויים הכופרים בעצם קיומו של ישו אינם מוותרים על האשמת היהודים בצליבתו — האשמה שורדת גם את הכחשת הקורבן. חיוך מר על עלילה שאינה זקוקה להיגיון.

## בדיחה 3059

יהודי נכנס אצל גוי לשכור דירה בביתו. קיפחו הגוי ואמר לו: אין אני משכיר דירה ליהודי. הירהר היהודי רגע אחד ואמר: עכשיו אני מבין. רגז הגוי: מה אתה מבין? השיב היהודי: עכשיו אני מבין, מפני מה נולד ישו באורווה…

ביאור: תשובת־מחץ הנשענת על סיפור המולד הנוצרי: ישו נולד באבוס שבאורווה, „כי לא היה להם מקום במלון”. היהודי שנדחה מסיק בשנינות שכנראה גם אז סירבו להשכיר דירה למשפחה יהודייה — האנטישמיות של הגוי מוסברת מתוך הסיפור המקודש עליו עצמו.

## בדיחה 3060

ההוא שעמד בחדר־עבודתו של פקיד גבוה, הרכין ראשו. הניח כלאחר־יד מעטפה על השולחן ולחש: חמש מאות… איש לא ידע… נהם הפקיד: ז’יד! לא פחות מאלף, וצא וספר לכל הז’ידים – למען ידעו…

ביאור: המבקש מציע בלחש שוחד של חמש מאות ומבטיח סודיות; הפקיד דורש כפליים — והיפוך גמור של הסודיות: שיצא ויספר לכל היהודים, למען יידעו שאצלו עניינים מסתדרים בכסף. השחיתות אינה מתביישת — היא מפרסמת את עצמה כדי למשוך לקוחות. דרויאנוב מציין מקבילה על הדוכס מרלבורו: למציע שוחד שהבטיח „לא אספר דבר לאיש” השיב הדוכס — מוטב שתיתן כפליים ותספר לכולם.

הערת דרויאנוב: רוברט הסן מספר:
הדוכס Marlborough נחשב בשעתו ל"עשיר הנתינים באירופה", ולהוסיף עושר היה מוכר השפעתו בכסף, וגם פקידים על הציבור היה ממנה בכסף.
פעם אחת ביקש מי-שהוא לקבל משרה על-ידו ואמר לו: "אתן (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 3060, עמ' 298) · נסרק מן הספר המודפס)

## בדיחה 3061

שניים מישראל ישבו על ספסל צהוב[31] בגן מגני־העיר בברלין וקראו עיתונים: אחד קרא “יידישע רונדשוי”, והשני קרא – “פאלקישער בעאבאכטער”. אמר הראשון לשני: תמה אני, כיצד אדם מישראל קורא “פאלקישער בערבאכטעכר”? השיב השני: לשם מנוחת־הלב אני קורא אותו. התפלא הראשון ושאל: חמת מלא ארס הוא זה, ואותו אתה קורא לשם מנוחת־לב? החזיר לו השני: שמע ואסביר לך. כשאני קורא “יידישע רונדשוי”, מוראים גדולים תוקפים אותי: בפולניה פוגרומים, ברומניה אנטישמיות מתגברת והולכת, באוסטריה נגישות וצרות, באונגריה רשעות, בארץ־ישראל טירור, – וכל לבי חרד בי. ואלו כשאני קורא “פאלקישער בעאבאכטער”, בשורות טובות ונחמות יורדות עלי: היהודים הם בעלי־הממון, הם המתווים דרך לפוליטיקה, הם המשפיעים על הכל, הם השליטים בכל מקום, – ולבי נח בי…

הערות שוליים:
- [31] בימיו של היטלר הוקצו בגני־הערים בגרמניה ספסלים צהובים מיוחדים ליהודים, כדי להבדילם מן האריים.

ביאור: ברלין בימי היטלר: ספסלים צהובים בגני העיר יוחדו ליהודים בלבד (הערה [31]). „יידישע רונדשאו” — עיתון יהודי־ציוני שדיווח על מצוקות היהודים באירופה; „פלקישר בעאובכטר” — ביטאונה הרשמי של המפלגה הנאצית, שתעמולתו ציירה את היהודים כשליטי הממון והפוליטיקה בעולם. הומור־גרדום: האמת שבעיתון היהודי — רדיפות וחוסר־אונים בכל מקום — מחרידה; ואילו עלילת השקר הנאצית על כל־יכולת יהודית היא „הבשורה הטובה” היחידה שיהודי יכול לקרוא על עמו. הנרדף מוצא מנוחת־לב דווקא בפנטזיה של רודפו.

## בדיחה 3062

אדולף היטלר וצ’ארלי צ’אפלין נזדמנו למקום אחד, אמר היטלר לצ’אפלין: רוצה הייתי לדעת, מה אני בעיני אמן כמוך? החזיר לו צ’אפלין: אדוני קאנצלר, אם אתה רודף את היהודים וממרר את חייהם – מחול לך. אם אתה מציק לקתולים ונלחם בהם – אף הוא מחול לך. אפילו לשפמך, שאתה עושה אותו כשפמי, אני סולח. אבל לדבר זה, שאתה משים עצמך מגוחך יותר ממני – איני יכול לסלוח…

ביאור: צ’פלין — שדמות „הנווד” המפורסמת שלו נשאה שפם זהה לשפמו של היטלר, ושלימים סאטר אותו בסרט „הדיקטטור הגדול” — עורך סולם סליחות הפוך: רדיפת היהודים, המלחמה בקתולים ואפילו גניבת השפם נסלחות; אבל שהרודן מצליח להיות מגוחך מן הליצן הגדול בעולם — את זה אי־אפשר לסלוח. ההיפוך המפלצתי של סדר הערכים מנמיך את היטלר לקריקטורה, ובאירוניה מחדד את הזוועה שב„נסלח”.

## בדיחה 3063

שאלו ליהודי גרמני: על מה אתם מתפללים תמיד? השיב הוא: אנו מתפללים תמיד, שייעשה היטלר מנורה מאירה. אמרו לו: מה ראיתם? הסביר הוא: מנורה תלויה ביום, בוערת בלילה וכבה עם בוקר…

ביאור: „התפילה” שהיטלר ייעשה מנורה מאירה היא קללה משולשת במסווה של ברכה: תלויה ביום — שייתלה; בוערת בלילה — שיישרף; כבה עם בוקר — שיכלה מן העולם. נשקו המוצפן של חסר־האונים: משאלת מוות לרודן בלבוש חידה תמימה.

## בדיחה 3064

במסיבה של חשובי גויים ויהודים שיבחו את המוסיקאים היהודים ואמרו: אופירה שאין בה זמר ישראל, וקונצרט, שאין בו נגן ישראל, אינם שווים כלום. נכווה גוי אחד משבח זה ואמר: נעליים, שעשה אותן סנדלר ישראל, אינן שוות כלום. נענה יהודי אחד מן המסיבה ואמר: מקרא מפורש הוא: “הקול – קול יעקב, והידיים – ידי עשו”…[32]

הערות שוליים:
- [32] בראשית כז, כב.

ביאור: „הקול קול יעקב והידיים ידי עשו” (בראשית כז, כב) — דברי יצחק העיוור כשיעקב בא אליו מחופש בעורות גדיים על ידיו ליטול את ברכת עשו. היהודי הופך את עקיצת הגוי לחלוקת תחומים מקראית: „הקול” — הזמרה והנגינה — נחלת יעקב, הם היהודים; „הידיים” — מלאכת כפיים כסנדלרות — נחלת עשו, אבי הגויים. במקום להתגונן הוא מאמץ את שני ה„עלבונות” כאחד, ובפסוק אחד מאשר גם את עליונות המוזיקאים היהודים וגם את גנות סנדלריהם.

## בדיחה 3065

יהודים ישבו בחבורה ודנו על תורת היחסיות של איינשטיין. אמר אחד מן החבורה: תורה עמוקה היא, ואין איש יודע אותה. נענה שני מן החבורה ואמר: אף אני איני יודע אותה. ברם, אחת אני יודע. אילו הוברר, שתורתו של איינשטין תורת־אמת היא, היו הגרמנים אומרים עליו, שהוא גרמני, וכדי להכעיסם היו הצרפתים אומרים עליו, שהוא יהודי. ואילו הוברר, שתורת־שווא תורתו, היו הגרמנים אומרים עליו, שהוא יהודי, וכדי להכעיסם היו הצרפתים אומרים עליו, שהוא גרמני…

ביאור: גלגול עממי של חידוד שמיוחס לאיינשטיין עצמו: אם תוכח תורת היחסות — יכריזו הגרמנים שהוא גרמני, והצרפתים, להכעיסם, יזכירו שהוא יהודי; ואם תופרך — ייעשה אצל הגרמנים „יהודי” ואצל הצרפתים „גרמני”. הסימטריה המרובעת חושפת את הכלל הגלותי הישן: היהודי הוא „משלנו” כשהוא מפאר, ו„יהודי” כשהוא מביך — זהותו נקבעת לפי נוחות הזולת.

## בדיחה 3066

יהודי קרתני בא לכרך ונכנס לגן של חיות ועופות. התהלך מכלוב לכלוב, הגיע לכלובם של התוכּים וראה: תוכּי עומד על כלונסו ומשנן: יהודי רמאי! יהודי חצוף! כעס הקרתני, רקק וקרא: טפו! בעל חוטם נוטף כמוך?!…

ביאור: „קרתני” — בן עיירה קטנה. התוכי רק משנן גידופים אנטישמיים ששיננוהו בעליו, אבל הקרתני התם נעלב עד עומק נשמתו ומשיב מלחמה — בעלבון על חוטמו (מקורו) הנוטף של העוף, כאילו לפניו בעל־דין של ממש.

## בדיחה 3067

בנקאי וורשאי וברנשטיין שמו שלח את בנו לאוניברסיטה לקראקוי. השתמד שם הבן, וכדי למחות עוון יהדותו מעליו, שינה שמו וקרא לעצמו “זאבּנסקי”. מרוב חדווה, שהצליח לשרוף גשרו האחרון מאחריו, לא זז כל היום מקלפים והפסיד הרבה ממון. ראה, שנתרוקן כיסו, ושלח טלגרמה לאביו: “אבא, מצבי דחוק; לכסף אני זקוק”. החזיר לו אביו טלגרמה: “ישלח לך זאבנסקי אביך”…

ביאור: „השתמד” — המיר את דתו. הבן מחק את „ברנשטיין” והמציא לעצמו שם פולני נקי מיהדות; משרוקן את כיסו בקלפים נזכר פתאום שיש לו אבא. תשובת האב — „ישלח לך זאבנסקי אביך” — תופסת אותו בלשונו: מי שבחר להיות זאבנסקי, שיפנה אל אביו של זאבנסקי; לברנשטיין אין עוד בן, ולזהות החדשה אין תביעה על הכיס הישן.

## בדיחה 3068

שני אופיצרים, יהודים מומרים, אחד קתולי ואחד לותרי, ישבו וסיפרו על חברם, שעלה לגדולה, ואף שהוא יהודי מומר. שאל אחד לשני: משל איזו דת הוא, משלי או משלך? החזיר לו השני: משלנו…

ביאור: קציני צבא יהודים המירו את דתם משום שדרגות הקצונה היו חסומות בפני יהודים. השאלה „משלי או משלך” מתכוונת לכנסייה — הקתולית או הלותרנית; התשובה „משלנו” מדלגת מעל שתיהן אל הזהות המשותפת האמיתית: יהודי מומר. ההמרה החליפה תווית ולא מהות — בעומק, שלושתם עדיין „משלנו”.

## בדיחה 3069

שאלו למומר זקן: מה שיור יש לו עדיין מן היהדות? השיב הזקן: כשאני עומד בבית־היראה שלנו בתפילת ערבית שלפני חג, ותנומה חוטפתני, ומי־שהוא טורדני מן התנומה, מיד אני פותח פי וצועק: “ויעבור ה' על פניו ויקרא בשם ה'”…

(עיין, כרך שני, סימן 1407).

ביאור: „בית־היראה” — כנסייה. „ויעבור ה’ על פניו ויקרא…” (שמות לד, ו) פותח את שלוש־עשרה מידות הרחמים, שהציבור קורא בקול רם בסליחות ובתפילות הימים הנוראים — ומי שנרדם בבית־הכנסת והוער בדיוק ברגע הזה, הצטרף מיד לקריאה. זה כל מה שנותר במומר הזקן מיהדותו: רפלקס הילדות. גם בכנסייה, כשמעירים אותו מנמנום של תפילת ערב־חג, נפלט מפיו הפסוק העברי — ההמרה מחקה הכול חוץ מן ההרגל שנטבע בגוף.

## בדיחה 3070

גוי טייס נכנס למחלקה ראשונה של קרון הרכבת ומצא: יהודי יושב וקורא עיתון מיוחד לטיוס. אמר הגוי: משמע, שגם הלה טייס הוא. ביקש להיכנס בדברים עם חברו למקצוע, ואמר לו: הנה־כן, בקרוב נטוס שנינו? החזיר לו היהודי: הנה־כן, אף אתה אין לך כרטיס אלא למחלקה השלישית?…

ביאור: היהודי קורא עיתון־טיס בלי להיות טייס — ובאותו היגיון בדיוק הוא „מסיק” שהגוי יושב במחלקה הראשונה בלי כרטיס מתאים. ההיקש הנמהר מוחזר לשולחו, כפול ומעליב.

## בדיחה 3071

שאלו למחודד: מה בין דיבורו ואכילתו של גוי לבין דיבורו ואכילתו של ישראל? החזיר המחודד: גוי שומעים אותו כשהוא מדבר ורואים אותו כשהוא אוכל; ישראל רואים אותו כשהוא מדבר ושומעים אותו כשהוא אוכל…

ביאור: חידוד כיאסטי על נימוסים: את הגוי שומעים כשהוא מדבר (במילים בלבד, בלי מחוות) ורואים כשהוא אוכל (בשקט ובנימוס); את היהודי רואים כשהוא מדבר — כי הוא מדבר בידיים — ושומעים כשהוא אוכל. לעג עצמי חביב על שני הרגלים סטריאוטיפיים של יהודי מזרח־אירופה, לכודים בתבנית מוצלבת אחת.

## בדיחה 3072

שיחה בין יהודי לחברו: ראשון: שמועה שמעתי, שאתה עולה לארץ־ישראל. שני: אמת… אחרי השבת, אם ירצה השם. ראשון: אם־כן, בקשה בפי אליך. שני: דהיינו? ראשון: כשתבוא לשם בשעה טובה ומוצלחת, תשתטח על קברו של עשו ותתחנן אליו, שיתפלל לקדוש ברוך־הוא על בניו של יעקב לתקנם לכל־הפחות במה־שהוא. שני: תמה אני, מה עניינו של עשו לבניו של יעקב? ראשון: מה איכפת לו? מהיות טוב, אל תקרי רע. בניו שלו כבר התקנו, ברוך השם, בכל טוב…

ביאור: השתטחות על קברי אבות וצדיקים, כדי שימליצו טוב בשמים, היא מנהג מושרש — אלא שכאן הכתובת היא דווקא קברו של עשו, אבי אדום וסמל הגויים במסורת. „מהיות טוב אל תקרי רע” — לשון הגמרא (בבא קמא פא ע”ב): כשאפשר להיטיב, אל תימנע; כלומר, מה אכפת לו לעשו לסייע. וההיגיון המר שמאחורי הבקשה: עשו פנוי לגמרי להתפלל על בני יעקב, שהרי על בניו־שלו אין לו מה לבקש — הגויים כבר „התקנו, ברוך השם, בכל טוב”; רק צרתם של ישראל עוד ממתינה לתיקון „לכל־הפחות במה־שהוא”.

## בדיחה 3073

כל ימיה נהגה הדודה הזקנה ללכת לבית־הקברות בחודש אלול. עכשיו, שבאה מעיירתה הקטנה לניו־יורק, לבה תובעה, שלא תשנה ממנהגה גם כאן. אבל מי יסע עמה לברוקלין? מי יכול להיפּנות מן העבודה ליום תמים? עם ערב שבו כל בני הבית מן העבודה. נסתכלו בדודה הזקנה וראו: פניה מבהיקות. אמרו לה: דודה, מה לך, שפנייך מבהיקות? השיבה הזקנה: אדם שוהה שעה אחת במקום הטהור[33] ושב משם כאלו פרקו מעליו משא של מאה פוד[34]. תמהו הכל: בברוקלין היית? השיבה הזקנה: כיצד יכולה אני להגיע לבדי לברוקלין? שאלו אותה: אלא באיזה בית־קברות היית? השיבה הזקנה: כאן, בסמוך אלינו, מקום שהרכבת מתעכבת. לא יכלו בני־הבית להתאפק, צחקו ואמרו: דודה, בית־קברות זה של גויים הוא. החזירה הזקנה: מה בכך? כלום מתים של גויים אינם קרויים מתים?…

הערות שוליים:
- [33] “מקום טהור” – כינוי בפי העם לבית־הקברות.
- [34] “פוד” – ארבעים ליטרה רוסיות.

ביאור: בחודש אלול, לפני ימי הדין, נהוג לפקוד את קברי הקרובים — מנהג שהדודה מביאה עמה מן העיירה לניו־יורק. „המקום הטהור” — כינוי עממי לבית־הקברות (הערה [33]); „פוד” — משקל רוסי, ארבעים ליטראות (הערה [34]). באין מי שיפנה מעבודתו להסיעה לבית־הקברות היהודי שבברוקלין, מצאה לה הזקנה בית־קברות סמוך — של גויים — ושבה משם קלה ומאירת פנים. תשובתה „כלום מתים של גויים אינם קרויים מתים?” היא תמימות גמורה שנפלטת ממנה בלי כוונה אמת פשוטה: לפני המוות אין הבדל.

## בדיחה 3074

מפנקסו של בעל חשבון־הנפש: “אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר. אף־על־פי־כן בוא וראה, מה בין גוי לישראל. גוי, כיוון שקורע עיניו, מיד קופץ לתוך מכנסיו, מציף על ראשו ועל גבו מים כחזיר, נופל על הקרקע, פושט טלפיו ומפטפט תפילות כבהמה. אחר־כך מגרגר חצי־לוג יי”ש, ממלא כריסו טמא והולך לשוק, קונה וחומס, מוכר וחומס. בא מן השוק, זולל וסובא יחד עם הכלבתא והממזרים שלו, וחוזר לשוק לחמוס את הבריות. בערב הולך לתרפּוּת, מצטלב כחמור, שוב זולל וסובא, ונוחר כל הלילה כסוס, לבסוף מתפגר ומשליכים אותו לתוך הבּור כנבילה. ואילו ישראל, עם בוקר, כיוון שנשמתו חוזרת לגופו, אומר מיד ‘מודה אני’, לובש טלית קטן ומלבוש, נוטל ידיו ומברך ברכות־השחר, מתעטף בטלית ומניח תפילין ומתפלל. גמר תפילתו, מברך וטועם טעם משקה. נוטל ידיו ומבראך כורך פיתו ומברך, והולך לשוק לעסוק ביישובו של עולם. בא מן השוק, אשתו כגפן פוריה, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו. נוטל ידיו ומברך, אוכל כדי לקיים ‘ואכלת ושבעת’, מברך ושב לשוק לעסוק ביישובו של עולם. בערב הולך למנחה ומעריב, בא לביתו, שותה כוס טה בשובה ונחת, נוטל ידיו ומברך, סועד לבו ומברך, קורא קריאת־שמע שעל המיטה ומפקיד רוחו בידי אל־אמת. כך הוא חי ברצונו של מקום וכשמגיעה שעתו להיפטר מן העולם מלווים אותו כדת וכדין ומביאים אותו לקבר־ישראל"…

ביאור: „בעל חשבון־הנפש” — עורך בדק מצפוני; הפתיחה מתהילים (קמד, ד): „אדם להבל דמה”. מילון קצר: „יי”ש” — יין שרף; „לוג” — מידת נוזלים תלמודית; „כלבתא” — כלבה בארמית, כינוי גס לאשת הגוי; „תרפות” — כנסייה, לשון גנאי מן „תרפים” (אלילים); „אשתו כגפן פוריה, בניו כשתילי זיתים” — מזמור תהילים (קכח) על ברכת ירא־ה’. יומו של הגוי מצויר כולו בדימויי בהמה — חזיר, חמור, סוס ולבסוף נבלה מושלכת לבור — ויומו של היהודי כשרשרת רצופה של ברכות ומצוות, מ„מודה אני” ועד קריאת־שמע שעל המיטה. דווקא המוחלטות חסרת־הצל של החלוקה היא העוקץ: „חשבון־נפש” שאין בו שמץ ביקורת עצמית, רק האדרה עצמית והשפלת הזר — ראי מחמיא לבעליו, מתוך החומה פנימה.

## בדיחה 3075

מעשה באחד שירד לנהר לרחוץ, ולא מצא מעמד לרגליו. ראה, שהוא טובע, פרש ידיו למעלה וצעק: הצילו! לשחות איני יודע. עבר עליו חלמאי, כּעס ואמר לו: למה חינם תצעק? צא מן המים ולמד לשחות…

ביאור: „חלמאי” — מבני חלם, עיר השוטים של הפולקלור היהודי. העצה „צא מן המים ולמד לשחות” מניחה כמובן מאליו את הדבר האחד שהטובע אינו מסוגל לו — לצאת מן המים. היגיון חלמאי צרוף: הפתרון מוצב כתנאי מוקדם לעצמו.

## בדיחה 3076

עגלון חלמאי רכב על סוסו וידו אוחזת בשק מלא. שאלו לו: מה יש לך בשק? לחש העגלון והשיב: שיבולת־שועל יש לי בשק. אמרו לו: לחש על שום מה? החזיר החלמאי: חוששני, שמא ישמע הסוס. רעב הוא, לא עליכם…

ביאור: שיבולת־שועל היא מספוא — מזון סוסים. הזהירות החלמאית: העגלון מלחשש דווקא מפני הסוס שהוא יושב עליו, שמא ישמע הרעב שיש אוכל בשק — כאילו הסוס מבין דיבור, וכאילו בכלל עלה בדעתו של העגלון להאכיל אותו.

## בדיחה 3077

ראו לחלמאי, שהוא עומד ערום במקווה ובולע אבקה. אמרו לו: האי מאי? הסביר החלמאי: חולה אני ונתן לי הרופא אבקה זו לשתותה במים…

ביאור: „האי מאי?" — ארמית: מה זה? הרופא הורה לשתות את האבקה „במים", והחלמאי מקיים את המרשם כפשוטו: נכנס לתוך המים — למקווה — ושם בולע אותה.

## בדיחה 3078

אמר חלמאי לחברו: עלי אני תמה, שדלדקן אני. סבא, עליו השלום, היה לו זקן גדול, ממש יער. החזיר לו חברו, חלמאי כמותו: מי יודע? שמא לא לסבא שלך אלא לסבתא שלך אתה דומה? הירהר הראשון נענה ואמר: מסתבר, שכך. סבתא, עליה השלום, לא היה לה זקן כלל…

ביאור: „דלדקן" — דל־זקן, מי שזקנו דליל. ה„הסבר" שהחלמאי מאמץ בסיפוק — שהוא דומה לסבתו, שלא היה לה זקן כלל — ריק לגמרי: לאף אישה אין זקן, ולכן ה„דמיון" הזה אינו מסביר דבר. שני החלמאים יוצאים מרוצים מתובנה שאין בה כלום.

## בדיחה 3079

ווארשאי וחלמאי הלכו יחדיו, ובידי החלמאי מטרייה. התחיל גשם יורד, ואמר הווארשאי לחלמאי: פתח מטרייתך. אמר החלמאי: אין תועלת: כּולה קרעים… שאל הווארשאי: אם כן, למה יצאת בה? הסביר החלמאי: סבור הייתי שלא ירד גשם…

ביאור: היגיון חלמאי שמפיל את עצמו: את המטרייה הקרועה, שממילא אין בה תועלת, הוא נטל דווקא מתוך ביטחון שלא יירד גשם — ואם כך, לשם מה מטרייה בכלל?

## בדיחה 3080

אמרו לו לחלמאי: אשתך נתאלמנה. מיד קרע החלמאי, חלץ נעליו וישב על הקרקע…

ביאור: קריעת הבגד, חליצת הנעליים והישיבה על הקרקע הם מנהגי אבלות. החלמאי שומע „אשתך נתאלמנה" ומזדרז לקיים את כולם — בלי לקלוט שאם אשתו אלמנה, המת שהוא מתאבל עליו הוא הוא עצמו.

## בדיחה 3081

באו לה חבלי יולדת לאשתו של חזן, ושלחו אותו לקרוא למיילדת. עברה שעה שלימה: החזן איננו והמיילדת איננה. הלכו לבקשו ומצאוהו עומד ליד ביתה ומקיש בקולן שבידו בקיר הבית. אמרו לו: אשתך זועקת עד לשמים, ואתה משחק! החזיר החזן: חס ושלום!… המיילדת ישינה ואני מבקש להעירה, אלא שעדיין לא מצאתי את הטון הנכון…

ביאור: „קולן" — מזלג־קול, הכלי שחזנים מכוונים בו את גובה הצליל. אפילו ברגע חירום — אשתו בצירי לידה — החזן אינו מסוגל פשוט לדפוק על הדלת: שעה שלמה הוא עסוק בחיפוש הצליל הנכון שראוי להעיר בו את המיילדת.

## בדיחה 3082

חזן נסע בעגלה. היטה אוזן ושמע: הסוסים משמיעים קול… מיד הוציא את הקולן מכיסו, הקיש על דופן העגלה, הקשיב ואמר: רבע…

ביאור: „קולן" — מזלג־קול לכוונון גובה הצליל. הקול שהשמיעו הסוסים הוא, ככל הנראה, נפיחה — והחזן, שכל העולם נשמע לו תווים, שולף את המזלג, משווה ומכריז על ההפרש המדויק: רבע טון.

## בדיחה 3083

ראש־השנה הירבּה החזן בסלסולים והרעיב את הציבור. לאחר שסיים תפילתו ניגש אל הגבאי, ברכו בברכת יום־טוב ושאל: מה דעתך עלי? “מנגן” אני? החזיר לו הגבאי: מעשה באדם אחד, שראה כּנר מפורסם מוליך ומביא את להקשת שבידו האחת על פני הכינור שבידו השנייה וקולות בוקעים, עולים ויורדים מתחת הקשת. לא שלט ברוחו ושאל: “קשת זו מה היא עשויה?” – אמרו לו: “זנב־סוסים היא עשויה”. – תפס ראשו בשתי ידיו וקרא: “מעשה אלהינו, זנב מנגן”!…

ביאור: „גבאי" — הממונה על ענייני בית הכנסת. החזן שהאריך בסלסולים והרעיב את המתפללים מצפה למחמאה, והגבאי משיב לו במשל: קשת הכינור עשויה שיער מזנב סוס, והתמים שהתפעל „זנב מנגן!" אמר בלי משים את האמת כולה. הרמז לחזן שקוף — גם ה„נגינה" שלך אינה אלא זנב סוס מנגן.

## בדיחה 3084

שמועה שמע מוכסן: ראש־חודש אומרים חצי־הלל. הביא חוט, מדד בּ"סידור" מחציתו של הלל – ואותה מחצית אמר…

ביאור: „מוכסן" — חוכר מסים, בפולקלור טיפוס של עשיר עם־הארץ. „חצי הלל" הוא מונח הלכתי: בראש חודש אומרים הלל מקוצר, שמדלגים בו על שני קטעים. המוכסן, שאינו יודע זאת, מבין „חצי" כמידת אורך — מודד בחוט את מחצית הטקסט שבסידור, ואומר בדיוק עד אמצע החוט.

## בדיחה 3085

ערב תשעה־באב, שחל להיות בשבת, הכריז השמש: “דברים שבצינעא נוהג”… שמע המוכסן את הכרוז ולא ידע פירושו, פנה לאחד מן הציבור ושאל: מה הכריז השמש? בקש הלה לשחק בו ופירש לו: תשעה־באב שלמחרת השבת אסור למכור יי"ש לנוכרי. נחה דעתו של המוכסן, נענה ואמר: לא איכפת לי. בשביל אותו דבר, שעליו הכריז השמש, יש לי גויה מיוחדת…

ביאור: כשתשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובשבת עצמה נוהגים רק „דברים שבצינעא" — איסורי האבלות הפרטיים, ובראשם איסור תשמיש המיטה. זו הכרזת השמש. הליצן שביקש לשטות במוכסן הבור (חוכר מסים, שפרנסתו בדרך כלל גם ממכירת יי"ש — יין שרוף) בדה פירוש אחר: אסור למכור יי"ש לנוכרי. תשובת המוכסן — „יש לי גויה מיוחדת" — מתכוונת בתמימות למתווכת שדרכה הוא מוכר לגויים, אבל על רקע המשמעות האמיתית של ההכרזה היא נשמעת כהודאה גסה: ל„דברים שבצינעא" יש לו גויה מיוחדת.

## בדיחה 3086

שמע עם־הארץ־למדן על ההכנות, שעושים למלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם, ואמר לידידו: תמה אני מה כל הרעש הגדול הזה? וכי בשביל שהרמב"ם חיבר את הכוזרי כבודו מלא עולם? אמר לו ידידו: עם־הארץ אתה, יקירי. לא הרמב"ם, אלא רבי יהודה הלוי חיבר את הכוזרי. נענה אותו עם־הארץ־למדן ואמר: אפילו את הכוזרי לא חיבר? אם־כן, ודאי קשה, מה כל הרעש הגדול הזה?…

ביאור: בשנת 1935 ציין העולם היהודי ברוב פאר שמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם. „עם־הארץ־למדן" — בור שמחזיק עצמו ידען — מייחס לרמב"ם את „הכוזרי", ספרו של רבי יהודה הלוי. וכשמתקנים אותו, הבורות רק מעמיקה: במקום להבין שהרמב"ם גדול בזכות חיבוריו שלו („משנה תורה", „מורה נבוכים"), הוא מסיק שאם „אפילו את הכוזרי לא חיבר" — ודאי וודאי שאין סיבה לרעש.

## בדיחה 3087

חלבן ביקש להודיע לציבור, שחלבו כשר לפסח, עמד ותלה שלט בחנותו: “כלב קשור לפתח”…[35]

הערות שוליים:
- [35] הכוונה, כמובן: “חלב כשר לפסח”.

ביאור: שיבוש כתיב של בור: „חלב כשר לפסח" יצא „כלב קשור לפתח" — כל מילה גלשה לתאומתה הדומה, והודעת הכשרות הפכה לאזהרה מפני הכלב.

## בדיחה 3088

דלתו של גלב הוזקקה לתיקונים מצד החזית, ותלה פתקה בדלתו: “לרגלי התיקונים אני מגלח דורשי מאחור”…

ביאור: „גלב" — ספָּר; „דורשי" — לקוחותיי. השלט נועד לומר: החזית בתיקון, הלקוחות מתקבלים בכניסה האחורית. אלא ש„אני מגלח דורשי מאחור" נקרא גם אחרת לגמרי.

## בדיחה 3089

ביאליק בא לקהילה גדולה באמריקה, והלכו המורים העברים לקבל תורה מפיו. אותה שעה נכנס “הפרזידנט” של ה"תלמוד־תורה" לראות צאן־מרעיתו, ולא מצא איש. תמה ושאל: מה יום מימים? אמרו לו: ביאליק בא. חזר ושאל: מי הוא ביאליק? אמרו לו: משורר מפורסם. רתח “הפרזידנט”: ולכבודו של זה מבטלים תלמוד־תורה? תינח חזן, אבל משורר?!…

ביאור: „תינח" — ארמית: ניחא, זה עוד מתקבל על הדעת. ביאליק, המשורר הלאומי, ביקר בארצות הברית והמורים העברים נהרו לשמוע אותו. ה„פרזידנט" — היושב־ראש הנכבד של התלמוד־תורה — לא שמע עליו מעולם, וסולם הערכים שלו הפוך: לכבוד חזן מפורסם מילא, מבטלים לימודים; אבל סתם „משורר"? סאטירה על עסקני יהדות אמריקה, שבעולמם חזנות היא תרבות והספרות העברית אינה כלום.

## בדיחה 3090

לימים פּקד ביאליק אותה “תלמוד־תורה”, מצא שם גם את “הפרזידנט” ונכנס עמו בדברים. אמר לו ביאליק: חזקה עליך, מיסטר פרזידנט, שגם ללימודי־הדת אתה שם לב כהלכה. הניח “הפרזידנט” ידו על כריסו, השתבח ואמר: ודאי, ודאי, מיסטר ביאליק. לדידי קודמים ענייני הדת לכל דבר. הרי אני אדם טרוד, בעל “ביזנס”. אף־על־פי־כן, יהיה מה שיהיה, שבת ויום־טוב אני מניח תפילין…

ביאור: תפילין מניחים רק בימות החול; בשבת וביום טוב אין מניחים אותן כלל, שכן ימים אלה הם עצמם „אות" ואינם זקוקים לה. ה„פרזידנט" איש ה„ביזנס", שבא להוכיח עד כמה הדת קודמת אצלו לכול, בוחר בדיוק בראיה שמפילה אותו: הוא „מקפיד" על המצווה דווקא בימים שבהם היא אסורה.

## בדיחה 3091

שמע “הפרזידנט” שביאליק משבח את השיטה של עברית בעברית, קפץ ושאל: שמא נלמד אנחנו גם אנגלית עברית בעברית?…

ביאור: „עברית בעברית" — שיטת ההוראה שדגלו בה ביאליק ואנשי תחיית הלשון: מלמדים עברית באמצעות עברית עצמה, בלי תרגום. ה„פרזידנט" קולט רק את הסיסמה ולא את ההיגיון שבה, ומחיל אותה באופן מכני על השפה הבאה — אנגלית.

## בדיחה 3092

בשנת העשרים לבית־היתומים של הקהילה סידרה ההנהלה חגיגה. פתחה “הפרזידנט” בנאום לכבוד היום וסיפר, כמה קטן היה המוסד בתחילתו וכמה עמלו מייסדיו ומנהליו בו עד שגידלו וביצרו אותו. ועכשיו, – סיים הנואם, – כבר יש לנו, ברוך השם, במוסדנו יותר משלוש מאות יתומים – כן ירבו!…

ביאור: „כן ירבו" — ברכה שגורה על דבר משמח. הנואם, שגאוות המוסד בגרונו, שוכח על מה בדיוק הוא מברך: ריבוי יתומים פירושו ריבוי ילדים שיתייתמו.

## בדיחה 3093

מלאו לו לבן־זקוניו של “הפרזודנט” שלוש־עשרה שנה, ובאו אותה שבת לבית־הכנסת הרבה אורחים לשׂישׂ את בעל־השמחה משוש “הבר־מצוה”. קודם הוצאת ספר־התורה קרא “הפרזידנט” לשמש וציווה להוציא את “הספר הגדול”. היום, – אמר, – יש הרבה קרואים לתורה…

ביאור: ה„פרזידנט" סבור שכשיש הרבה עולים לתורה נחוץ ספר תורה גדול יותר — כאילו הספר הוא קדירה שצריכה להספיק לכל האורחים. גודל הספר, כמובן, אינו קשור כלל למספר העולים בו.

## בדיחה 3094

רבי אמריקני הירצה לפני קהל עדתו על נביאי תרי־עשר והאריך דברים על כל אחד ואחד מהם. לסוף הגיע לעובדיה ואמר: עכשיו נתבונן ונראה, מה מקום יש לנו לפנות לנביא מופלא זה, שלא הנחילנו אלא פרשה אחת קצרה. התנער “הפרזידנט” מנימנומו, הפסיק את הנואם ואמר: אל נא יטרח מר. אני אפנה לו לנביא זה מקומי שלי – ואלך הביתה…

ביאור: „תרי־עשר" — שנים־עשר הנביאים „הקטנים", שספריהם קצרים; ספר עובדיה הוא הקצר שבתנ"ך, פרק אחד בלבד — מכאן שאלת הרב „מה מקום יש לנו לפנות לו", כלומר איזו חשיבות לייחס לו. ה„פרזידנט", שנרדם מרוב נאום, שומע „מקום" כפשוטו — כיסא — ומוצא בשאלה פתח מילוט: את מקומו ייתן לנביא, והוא עצמו הביתה.

## בדיחה 3095

ה"פרזידנט" הלך לראות את השדה, שקנתה הקהילה לבית־קברות. נתלווה עמו השומר והתהלכו שניהם יחדיו לאורכו ולרוחבו של השדה עד שהגיעו לבריכה יפה בקצה השדה. אמר השומר ל"פרזידנט": זוהי החלקה היפה ביותר… אם לעצתי תשמע, תקנה לך מקום כאן לאחר מאה ועשרים שנה. נרתע ה"פרזידנט" וקרא: אני כאן? עם השגרונה שלי?…

ביאור: „לאחר מאה ועשרים שנה" — לשון נקייה למוות; „שגרונה" — שיגרון, ראומטיזם, שלחות מחמירה אותו. ה„פרזידנט" פוסל את חלקת הקבר שליד הבריכה כאילו הייתה דירה לחה — ושוכח שבמצב שבו יזדקק לה, השיגרון כבר לא יציק לו.

## בדיחה 3096

עסקן ציוני אמריקני בא לראות את הארץ. נכנס לחנות של לתקשיטים בירושלים וביקש לקנות מתנות בשביל אשתו ובתו. התחיל בעל־החנות מסדר לפניו על השולחן תקשיטים שונים ומשבח אותם. קיפחו העסקן ואמר: ראשית־כל, אל תציע לי סמרטוטים ארצישראליים; תוצרת הארץ אני מבקש…

ביאור: „תקשיטים" — תכשיטים. העסקן דורש בנשימה אחת „תוצרת הארץ" ופוסל „סמרטוטים ארצישראליים" — בלי להבחין ששניהם אותו הדבר עצמו. הסיסמה הציונית בפיו, והבוז לתוצרת הארץ בליבו.

## בדיחה 3097

כשחזר העסקן לאמריקה, ערכו לו חבריו קבלת־פנים יפה, והוא סיפר על מה שראו עיניו בארץ, דיבר הרבה בשיבחה, ולבסוף אמר: בנוגע לכותל המערבי לא ארבה דברים. מה יש לספר עליו? כמוהו ככל כותל מערבי שבעולם…

ביאור: בעיני העסקן הבור „כותל מערבי" הוא סתם ציון גיאוגרפי — הקיר שבצד מערב, ויש כזה לכל בניין בעולם. כך הופך שריד בית המקדש, המקום המקודש ביותר ליהודים, לפרט בנייה שגרתי שאין מה לספר עליו.

## בדיחה 3098

כלל אמרו ליצנים: אדם בא לאמריקה, הרי הוא מוצא בתי־כנסיות ככוכבי השמים לרוב: בית־כנסת ליטאי, בית־כנסת פולני, בית־כנסת רוסי, בית־כנסת אשכנזי, בית־כנסת רומני, בית־כנסת אונגרי, ועוד ועוד. בית־כנסת יהודי – אין הוא מוצא…

ביאור: יהודי מזרח אירופה שהיגרו לאמריקה התארגנו לפי ארץ המוצא, וכל עדה הקימה בית כנסת משלה. העוקץ: בין כל בתי הכנסת הליטאיים, הפולניים והאונגריים לא נמצא אף בית כנסת אחד שהוא פשוט — יהודי.

## בדיחה 3099

אמרו עליו על החינוך היהודי באמריקה: בתחילת “הזמן”, כשבא המלמד ללמד לתלמידו “סידור” – מתחבא התלמיד; באמצע “הזמן”, כשבא המלמד לבקש שכר־לימוד – מתחבא האב; ובסוף “הזמן”, כשבא האב לבחון את התלמיד – מתחבא המלמד…

ביאור: „זמן" — תקופת לימודים, סמסטר בלשון החדר והישיבה. שלושה מתחבאים בזה אחר זה: התלמיד מפני הלימוד, האב מפני התשלום — והמלמד מפני הבחינה, כי הוא יודע היטב שאין לו מה להציג.

## בדיחה 3100

קרתני עלה מפולני לאמריקה. עברו עליו כמה ימים, ולא מצא עבודה. ראה כושי ונבהל מאד: לא לחינם סיפּרו הבריות בּעיירתו הקטנה בפולניה, שאמריקה משחירה פניו של אדם…

ביאור: „קרתני" — בן עיירה קטנה, פרובינציאל. „להשחיר פנים" הוא ניב שמשמעו לבייש ולמרר — באמריקה, כך סיפרו בעיירה, אדם יורד מנכסיו ומתבזה. המהגר, שמעולם לא ראה אדם שחור עור, מפרש את הניב כפשוטו: הנה ההוכחה החיה שאמריקה משחירה פנים ממש — וזה מה שצפוי גם לו.

## בדיחה 3101

שני “ירוקים” בני עיירה אחת נפגשו בניו־יורק. שאל אחד בשלום חברו, והחזיר לו חברו: ברוך השם! נאנח הראשון. אמר לו חברו: על מה אתה נאנח? החזיר הראשון: אם אלהים עדיין בפיך, הרי אני יודע כבר הכל…

ביאור: „ירוקים" — כינוי שנתנו באמריקה למהגרים טריים (מן האנגלית greenhorn), שעדיין לא למדו את דרכי המקום. „ברוך השם" הוא המענה האדוק המסורתי לשאלת שלום. אצל מהגרי אמריקה הלכו ההצלחה וההתערות יד ביד עם נטישת הדת ולשונה, ולכן די לראשון ב„ברוך השם" אחד כדי לדעת „כבר הכל": מי שאלוהים עדיין שגור בפיו — עדיין לא הצליח, עדיין ירוק ועני כביום בואו.

## בדיחה 3102

כשיצא רבי שמואל מוהיליבר מסובאלק לראדום, לא הודו בו החסידים שם. אף־על־פי־כן בא אחד מן החשובים שבהם לקבלת־פנים, שנערכה לרבי שמואל. עלה לראש השולחן, על־מנת לישב לידו של הרב, ואמר לו: יזוז נא רבי שמואל. נפגע רבי שמואל ואמר לו: לעולם יספר אדם בלשון קצרה, והיה לו לאמר: “יזוז נא רבי”. החזיר לו אותו חסיד: “עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו”…[36]

הערות שוליים:
- [36] פסחים ג, א.

ביאור: רבי שמואל מוהליבר — רב „מתנגד" ומראשי חיבת-ציון — עבר לכהן בראדום, והחסידים שבעיר לא קיבלו אותו כרבם. חילופי הדברים הם דו-קרב על סוגיה אחת בפסחים (ג ע"א–ע"ב): שם נדרש שידבר אדם תמיד בלשון קצרה, ושם גם נאמר ש„עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו" — התורה כתבה „אשר איננה טהורה" במקום „טמאה", שמונה אותיות יתרות, ובלבד לנקוט לשון נקייה. הרב הנעלב מטיף לחסיד לקצר: די היה ב„יזוז נא רבי", בלי „שמואל". והחסיד הופך את הקערה: הוא דווקא הוסיף אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו — שכן לקרוא למתנגד סתם „רבי", כדרך שחסיד קורא לרבו, זה בעיניו המגונה באמת. עלבון חד בעטיפת פלפול מנומס, ובכליו של הרב עצמו.

## בדיחה 3103

אדם נכנס לוועד של “חובבי־ציון” באודיסה, התוודע לליליינבלום ואמר לו: כך וכך ממון יש לו, ודעתו לעלות לארץ־ישראל על־מנת להיעשות שם חקלאי. אמר לו ליליינבלום: תמיהני, אם ממון מועט זה יספיק אפילו לקניית קרקע כל־שכן שלא יספיק לצורכי עבודה. החזיר הלה: לא אירא ולא אפחד… בחוטמי אחרוש אדמתי. נענה ליליינבלום ושאל: כמה קרקע, לפי דעתך, אפשר לחרוש בחוטם?…

ביאור: משה-לייב ליליינבלום, מזכיר ועד „חובבי ציון" באודסה, היה הכתובת המעשית למי שביקש לעלות ולהתיישב בארץ. „בחוטמי אחרוש אדמתי" — מליצה של נחישות: אעבוד בכל גופי, יהיה מה שיהיה. ליליינבלום המפוכח נוטל את המליצה כפשוטה ומודד אותה במידה חקלאית עניינית — וההתלהבות חסרת-האמצעים מתנפצת: חוטם אינו מחרשה, ורצון אינו הון.

## בדיחה 3104

צעיר דן לפני מכּס ליברמן: כשרונות גדולים הוא נושא בנפשו – של משורר ושל צייר, והרי הוא שואל עצה, במה יבחר – בשירה או בציור? השיב ליברמן: עצתי, שתבחר בשירה. חזר ושאל הצעיר: אדוני הפרופיסור, שמא ראית שירי? החזיר לו ליברמן: שיריך לא ראיתי, אבל ציוריך ראיתי…

ביאור: מקס ליברמן — מגדולי הציירים של גרמניה, יהודי מפורסם. „בחר בשירה" נשמע כמחמאה לשירים, עד שמתברר שהעצה נשענת כולה על הדבר היחיד שליברמן כן ראה: הציורים. כל דבר עדיף עליהם.

## בדיחה 3105

שאלו למכּס ליברמן: מה טעם נוהגים הציירים לרשום בציוריהם שמם למטה? הסביר ליברמן: לתקנת המצנטים ידעני האמנות הם עושים כך – שלא יתלו את הציורים ראשיהם למטה ורגליהם למעלה…

ביאור: „מצנטים" — פטרוני אמנות עשירים (על שם מֶצֶנָס, פטרון המשוררים ברומא העתיקה); „ידעני האמנות" נאמר בלעג גמור. לפי ליברמן, החתימה שבתחתית הציור לא נועדה לזהות את הצייר אלא לסמן לפטרונים הבורים היכן למטה — שלא יתלו את התמונה הפוכה.

## בדיחה 3106

בפרוס הפסח מצאו את מדכּי חבד יושב בביתו של חייט שכינו ומנמנם. אמרו לו: עד שאתה מנמנם כאן מיושב, מוטב, שהיית הולך לביתך וישן כהלכה. החזיר מדכּי: אי־אפשר. קודם יום־טוב עמוס שכני זה עבודה רבה, ואין לו שעה פנויה לנוח. אני יש לי הרבה שעות פנויות ובאתי אליו לנוח תחתיו…

ביאור: מדכי (מוטקה) חבד — בדחן עממי מפורסם. „בפרוס הפסח" — ערב החג, עונת השיא של החייטים, שתפרו אז בגדים חדשים לכל העיירה. ההיגיון הבדחני: אם לשכן העמוס אין שעה פנויה לנוח, יבוא מי שכל שעותיו פנויות וינוח „תחתיו" — במקומו — כאילו מנוחה היא מטלה שאפשר לבצע בשביל הזולת. הבטלן הופך את בטלתו לגמילות חסד.

## בדיחה 3107

תיאודור הרצל לא החשיב מלחמת־ההגנה כלפי האנטישמיות. הוא היה אומר: יותר שתרבה אנטישמיות בעולם, יותר יפנו ישראל לבם לציונות. כתב לו יוסף־שמואל בלוך: “אדוני דוקטור, משיח, השם צרותיהם של ישראל רכובו, אלהים לא ירצהו”…

(ש' ר' לאנדוי “Sturm und Drang im Zionismus”, ווינה 1937, עמוד 261).

ביאור: הרצל סבר שהאנטישמיות עצמה תדחוף את היהודים אל הציונות, ולכן לא ראה טעם להשקיע במאבק בה. יוסף-שמואל בלוך — רב וחבר הפרלמנט האוסטרי, שהתפרסם דווקא במלחמותיו הפומביות באנטישמים — עונה לו בלשון של פסק הלכה: „רכובו" — בהמת הרכיבה שלו. משיח שעושה את צרות ישראל לסוס שירכב עליו אל הגאולה — אין האלוהים רוצה בו. ויכוח אסטרטגי שלם — להילחם ברדיפות או לרתום אותן — דחוס בשנינה אחת.

## בדיחה 3108

מחבר צעיר בא אל מרדכי ספקטור: סיפור כּתב, והוא מבקש לקרוא אותו לפני ספקטור ולשמוע דעתו, אם יש לו כישרון, או לאו. תחילה סירב ספקטור ואמר למחבר: טירחה של־חינם אתה אומר להטיל גם עלי וגם עליך. מה נפשך: אם יש לך כישרון, הרי יש לך, ואם אין לך – מה תתן ומה תוסיף לך הקריאה לפני? וכשראה ספקטור, שאין הלה פורש הימנו ומעתיר עליו דברים, שיעשה בקשתו, נענה לו וישב לשמוע. ישב גם המחבר וקרא בהתלהבות עצומה עמוד אחד, עמוד שני, עמוד שלישי, ופתאום נסתכל וראה – ספקטור ישן. חלשה דעתו של המחבר, הפסיק קריאתו ואמר בלשון של טרוניה: הסכמת, מר ספקטור, לשמוע סיפורי ולהביע לי דעתך, ואילו אני קורא, ואתה – ישן. התנער ספקטור משנתו והחזיר לו: חביבי, שינה – דעה היא…

ביאור: מרדכי ספקטור — מן הסופרים והעורכים הנודעים של ספרות היידיש. „שינה — דעה היא": ההירדמות עצמה היא חוות הדעת שהצעיר ביקש — קטלנית מכל ניסוח, ובלי שנאמרה מילת גנאי אחת.

## בדיחה 3109

המשורר שמעון־שמואל פרוג בא ממושבת־מולדתו לגור בפטרבורג, ומחמת יהדותו לא היתה לו זכות ישיבה בה. מה עשה? הערים והוכתב חדרן לפרקליט ידוע, ועל־ידי כך הותרה לו הישיבה בעיר־הבירה.[37] פעם אחת הוזמן למשטרה, ושם אמרו לו: לדבריך, חדרנו של פרקליט פלוני אתה, ואילו לפי הידיעות שבידינו, אתה כותב שירים. לא נבוך פרוג והחזיר: בבוקר אני הולך לאדוני, נותן לחמי, ומסדר לו חדר־עבודתו. אחר־כך אני מוביל אחריו את התיקים והניירות לבית־המשפט. ובערב, לאחר שאני נפטר מן העבודה, אני יושב וכותב שירים… (ש' דובנוב, " җизни Қнига " א', ריגה 1934, עמ' 157).

הערות שוליים:
- [37] עיין “ספר הבדיחה והחידוד” ב', עמוד 129, הערה לסימן 1385.

ביאור: ברוסיה הצארית הוגבלו היהודים ל„תחום המושב", ובפטרבורג הבירה הותרה ישיבה רק לבעלי מעמד מיוחד — וגם למשרתיהם. שמעון-שמואל פרוג, משורר נערץ שכתב ברוסית, ביידיש ובעברית, נרשם אפוא כ„חדרן" — משרת בית — של עורך-דין בעל זכות ישיבה. כשהמשטרה מקשה — משרת אתה, והלוא ידוע שאתה כותב שירים — הוא מציל את הבדיה בקור רוח: ביום הוא מסדר את חדרו של האדון ונושא את תיקיו לבית המשפט, ורק בערב, משנפטר מן העבודה, הוא מרשה לעצמו לכתוב שירים. האבסורד הצארי במלוא הדרו: משורר מהולל שנאלץ להעמיד פני משרת כדי לגור בעיר — והמשטרה מסתפקת בתירוץ. את המעשה מביא ההיסטוריון שמעון דובנוב בספר זיכרונותיו.

## בדיחה 3110

אורח בא מחוץ־לארץ לירושלים והלך לראות את בית־הספר לאמנות “בצלאל”. הראה לו הפרופיסור שץ כל בית־נכאתו, וגם קולקציה של איזמלים למילה הראה לו. האיזמלים הללו, – אמר שץ, – עתיקים הם, ובהם השתמשו בארצות שונות. נסתכל האורח באיזמלים ומצא ביניהם קרדום קטן. תמה ושאל: קרדום זה מה עניינו לכאן? החזיר לו שץ: בו השתמשו לגרים…

ביאור: בוריס שץ ייסד את „בצלאל", בית הספר לאמנות בירושלים, ולידו „בית נכאת" — מוזיאון. „איזמל" — הסכין הדקה של ברית המילה; „קרדום" — גרזן קטן; „גרים" — מתגיירים, שגבר מבוגר מהם חייב במילה. תשובת שץ, ברצינות של מדריך מוזיאון: לתינוק די באיזמל עדין, אבל למילת גבר מבוגר — כבר צריך גרזן.

## בדיחה 3111

אמרו לו להרב קוק: מורנו ורבנו, החלוצים בארץ־ישראל רובּם עבריינים, אינם נזהרים בחמורות, כל־שכן בקלות, ואתה מסביר להם פנים. כיצד ראויים הללו בעיניך להיכנס אל הקודש? החזיר הרב קוק: צאו ודונו מקודש־הקדשים. לאחר שנגמר בניינו לא נכנס לשם אלא כוהן גדול בקדושה ובטהרה; בשעת עצם בניינו, כלום רק כוהנים גדולים בנו אותו?…

ביאור: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ-ישראל, נודע בקרבתו לחלוצים החילונים — ועל כך באה ההשגה: הם „עבריינים", עוברי עבירה שאינם מקפידים אפילו על החמורות, ואיך ייכנסו „אל הקודש"? תשובתו נשענת על אנלוגיה למקדש: אל קודש הקודשים, משנשלם הבניין, נכנס רק הכהן הגדול, ורק ביום הכיפורים, בקדושה ובטהרה — אבל את הבניין עצמו הקימו פועלים פשוטים. כך גם הארץ: בשעת הבנייה כשרות כל הידיים, ותביעת הקדושה מקומה בבניין הגמור, לא בבונים. חידוד שהוא תמצית משנתו של הרב קוק, שראה בחלוצים החילונים בוני קודש — גם אם אינם יודעים זאת בעצמם.

# כרך ג׳ — תערובת

## בדיחה 3112

נחבי בן־ופסי, נשיא החקרנים, היה מלמד לתלמידיו ונותן להם סימנים, כיצד לנבּא היום על מזג־האוויר של מחר. וכך היה אומר:

צאו וקישרו אלונטית בראשו של כלונס גבוה, השהו אותה שעה־שעתיים בראש הכלונס והסתכלו בה: יבישה ­­– סימן למזג־אוויר טוב, רטובה – סימן לגשם; קרה וקשה – סימן לכפור, רכּה ומבריקה – סימן לשלג; תלויה בראש הכלונס ואינה נעה לכאן ולכאן – סימן לשקט, תלויה בראש הכלונס ונעה לכאן ולכאן – סימן לרוח סערה; אינה תלויה כלל בראש הכלונס – סימן שגנבוה…

ביאור: נחבי בן-ופסי — שמו של אחד משנים-עשר המרגלים (במדבר יג, יד), המושאל כאן בהיתול לראש ה„חקרנים", החוקרים המלומדים-כביכול; „אלונטית" — מגבת בלשון חכמים; „כלונס" — מוט גבוה. כל ה„סימנים" המדעיים לחיזוי מזג האוויר של מחר אינם אלא תיאור מזג האוויר של עכשיו: מגבת רטובה — יורד גשם, מגבת נעה — נושבת רוח. והסימן האחרון, „גנבוה", כבר אינו קשור למזג האוויר כלל — והוא שמפיל את כל המגדל המלומד.

## בדיחה 3113

שאלו לנחבי בן־ופסי, נשיא החקרנים: מפני מה סתם “בהמה” – פרה?

השיב הוא:

משום שאין כמותה “בהמה”: לה נותנים מים, והיא מחזירה חלב…

ביאור: נחבי בן-ופסי — שם של אחד המרגלים (במדבר יג, יד), המשמש בפרק זה דמות היתולית של „חוקר" מלומד. „בהמה" בלשון הדיבור היא גם כינוי לטיפש, וזה כל החידוד: הפרה היא הבהמה שבבהמות, כי היא עושה את העסקה הגרועה בעולם — מקבלת מים ומחזירה חלב, נותנת סחורה יקרה תמורת חומר של חינם.

## בדיחה 3114

שאלו למחודד: מה בין יעל, החלבנית שבימי סיסרא, לחלבניות שבימינו?

השיב המחודד:

יעל, החלבנית שבימי סיסרא, מים שאלו הימנה, חלב נתנה; [1]

החלבניות שבימינו חלב שואלים מהן, מים הן נותנות…

הערות שוליים:
- [1] שופטים ה, כה.

ביאור: „חלבנית" — מוכרת חלב; „מחודד" — איש שנון, חריף. יעל אשת חבר הקיני היא שהרגה את סיסרא במנוסתו, ובשירת דבורה נאמר עליה „מים שאל, חלב נתנה" (שופטים ה, כה) — ביקש מים וקיבל חלב, יותר ומשובח מן המבוקש. החלבניות של ימינו הופכות את הפסוק: מבקשים מהן חלב, ומקבלים מים — עקיצה על המנהג הידוע למהול את החלב במים.

## בדיחה 3115

עם הפשרת הקרח נסע חלבן על פני הנהר, והוא ועגלתו וסוסיו נפלו לתוך המים. טבעה העגלה טבעו הסוסים, ולא משו מן המים אלא אותו בלבד.

בכה וקבל: כל ימיו עבד עבודת־פרך עד שהגיע לקצת ממון; עכשיו אבד לו הכל בבת־אחת.

היה שם פיקח אחד ואמר לו:

ידידי, בכייה של חינם אתה בוכה. ממקום שבא ממונך, לשם שב: מן המים בא ואל המים שב…

ביאור: „הפשרת הקרח" — ימי האביב, כשהנהרות הקפואים ששימשו דרכי מעבר בחורף מתחילים להימס, והנסיעה עליהם מסוכנת. ה„נחמה" של הפיקח היא עקיצה: חלבנים נחשדו תמיד במהילת החלב במים, ולכן ממונו של החלבן „מן המים בא" — ועכשיו, בצדק פיוטי, „אל המים שב", בהד הנוסח „כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

## בדיחה 3116

שלושה שישבו והתווכחו:

מי מהם ראוי יותר לשם קשה־עורף, שקרא משה לישראל?

פתח אחד ואמר:

אני הוא, שיש לו זכות יתירה לכך. אשתקד היה מעשה. באחד מלילי־טבת הארוכים שבתי לביתי ומצאתי את הדלת סגורה. דפקתי. הקיצה אשתי ושאלה: “מי שם?” – ולא עניתי לה. אשה חייבת להכיר את בעלה על־פי דפיקה בדלת בלבד. – חזרתי ודפקתי, וחזרה היא ושאלה: “מי שם?” – ושוב לא עניתי לה. שהיתי בחוץ כל הלילה עד שהאיר הבוקר, ומצאו אותי יושב על מפתן הדלת וקופא מקור. קשה־עורף אני ומדעתי איני זז…

נענה השני ואמר:

זכותי שלי גדולה משלך. אלהים נתן לי עושר, וגם בת יחידה נתן לי. בגרה והתחילו משדכים לה חתנים. אמרתי להם: – “לא אתן את בתי אלא לאיש שישא אותה כמו שהיא, בלי מוהר ומתן מצדי. רוצה אני, שישא אותה לשם עצמה, ולא לשם ממונה”.

בכתה אשתי לפני, בכתה בתי לפני, ולא נעניתי להן, וכבר הלבין ראשה, ועדיין בבתוליה היא יושבת. קשה־עורף אני, ומדעתי איני זז…

התריס השלישי ואמר:

שניכם אין אתם מגיעים לקרסולי. לפני ימים מעטים חשתי בשיני, והלכתי לרופא־שינייים. אמר לי: – “באיזו שן אתה חש”? – החזרתי לו: “אם רופא־שיניים אתה, דע מאליך”. פתח פי ועקר לי שן. אמרתי לו: – “טעית. לא זו היא”. חזר ועקר לי שן שנייה. אמרתי לו: – “אף לא זו היא”. שמונה שניים עקר לי זו אחרי זו, ואני לא אמרתי לו, באיזו אני חש. קשה־עורף אני, ומדעתי איני זז, אפילו אם כל שיני יעקרו לי…

ביאור: „קשה עורף" — עקשן; כך מכונה עם ישראל בתורה לאחר חטא העגל (שמות לב, ט). „מוהר ומתן" — נדוניה ומתנות נישואין; „לילי טבת הארוכים" — ליל החורף הארוכים. שלושת המתחרים הופכים את הגנאי לתואר כבוד, וה„ניצחון" נמדד בגודל הנזק שכל אחד המיט על עצמו: לילה של קיפאון על מפתן ביתו, בת שהזקינה ברווקותה, ושמונה שיניים בריאות שנעקרו — ובלבד שלא לזוז מדעתו.

## בדיחה 3117

שניים רבו בבית־הכנסת, ואמר אחד לשני:

על כבודו של מקום אני חס. בוא ונצא מכאן, ומיד אני מסטרך שתיים. החזיר לו השני:

איני נשמע לך ואיני יוצא מכאן, ואפילו אם אתה מסטרני שתים־עשרה… °

ביאור: „מסטרך" — אסטור לך. הראשון „חס על כבוד המקום" ולכן לא יכה בתוך בית הכנסת — ומכאן שכל עוד השני אינו זז ממקומו, לא יחטוף דבר. הוא יכול להרשות לעצמו לוותר ברוחב לב אפילו על תריסר סטירות, שהרי ממילא אינו מתכוון לצאת: הקדושה שמרסנת את המרביץ היא מגנו של המסרב. דרויאנוב מציין מקבילה בהומור הצועני: צועני שהוזמן לצאת מאוהלו ולחטוף „מנה יפה", והשיב שלא ייצא „ואפילו אם מרוב אהבה אלי תחלק לי שתי מנות יפות באחורי".

הערת דרויאנוב: בדיחה של צוענים מספרת: צועני ישב באוהלו וסופא: "אשירה נא לאדון טאמרבּן", ושב "אשירה נא לאדון טאמרבּן". -ועל פסוק זה לא הוסיף כלום, עבר עליו אדם אחד וקרא אליו: "צועני, מי ומה הוא טאמרבּן זה?" -לילן ואמר: "אדון טאמרבּן חורבתי הוא כמורי". -ועלב הלה ואמר: "קום וצא מאוהלך, ואחלק לך מנה יפה באחוריך". -חיך הצועני ואמר: "צא לא אצא, ואפילו אם מרוב אהבה אלי תחלק לי שתי מנות יפות באחורי". (קרויס, ציגיינער-המאר', עמ' 141) (ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 3117, עמ' 314) · נסרק מן הספר המודפס; תמלול ממוחשב, ייתכנו אי-דיוקים)

## בדיחה 3118

שניים ישבו בבית־אוכל זה כנגד זה. אחד טרח בסעודה, והשני כבר סיים ועישן מקטרתו. יצא גץ מתוך המקטרת וירד על מכנסיו של השני, ולא הרגיש בעל־המכנסיים. קם בעל־המקטרת ושאל לו:

מה שמך?

הקפיד בעל־המכנסיים, שמטרידים אותו מסעודתו, ועשה עצמו כאילו אינו שומע. חזר בעל־המקטרת ואמר לו:

הגידה נא לי, מה שמך? לטובתך אני שואל.

ראה בעל המכנסיים, שהלה אינו מסתלק, ויתר ואמר:

גמליאל בן־פדהצור שמי.

אמר לו בעל־המקטרת:

להווי ידוע למעלתך, רבי גמליאל בן פדהצור, שירד לך גץ על מכנסיך והם נחרכים והולכים.

מיד הפסיק בעל־המכנסיים אכילתו, עיין במכנסיו ומצא, שעדות־אמת העיד בהם בעל־המקטרת. נתכעס ושאל:

למה לא אמרת לי קודם?

החזיר לו בעל־המקטרת:

כיצד יכולתי לאמר לך, ואני שמך לא ידעתי?…

ביאור: „בית אוכל" — מסעדה; „גץ" — ניצוץ. „גמליאל בן פדהצור" הוא שמו של נשיא שבט מנשה במדבר (במדבר א, י) — שם מקראי נמלץ שהאיש שולף כדי להיפטר מן המציק. הנימוס מובל כאן אל האבסורד: אי אפשר, כביכול, להזהיר אדם שמכנסיו נשרפים בלי לדעת תחילה איך לפנות אליו כראוי — והמכנסיים משלמים את מחיר גינוני הטקס.

## בדיחה 3119

אחד נכנס לבית־הכנסת וביקש מאת הגבאי, שיקראוהו לתורה:

נס נעשה לו, והוא חייב לברך ברכת הגומל.

עשה הגבאי רצונו; עלה בעל־הנס ובירך, והקהל ענה אחריו “מי שגמלך”, כנהוג.

לאחר שירד, אמרו לו:

מה נס נעשה לך?

השיב בעל־הנס:

לפני כמה שנים, כשהייתי רווק, שידכו לי פלונית בת־פלוני. סירב אבא, עליו השלום, והיא נישאה לאחר.

תמה הציבור:

והנס, שבירכת עליו, היכן הוא?

החזיר בעל־הנס:

נס גדול הוא, שלא נשאתיה… אתמול נתאלמנה…

ביאור: ברכת „הגומל" נאמרת בציבור, בעלייה לתורה, כהודיה על הינצלות מסכנת נפשות, והקהל עונה „מי שגמלך כל טוב…". ה„נס" מתגלה רק בסוף, למפרע: האישה שכמעט נשא נתאלמנה אתמול — כלומר אילו נשא אותה בשעתו, הוא שהיה מוטל עכשיו בקבר. סירובו הישן של האב מתברר בדיעבד כהצלת נפש גמורה, הראויה לברכה חגיגית בפני כל הקהל.

## בדיחה 3120

בעל נכנס מבוהל לביתו ואמר לאשתו:

זה עתה נעשה לי נס גדול… בשוק ניגש אלי אדם אחד ושאל: “מה השעה עכשיו?” – הוצאתי שעוני מכיסי נסתכלתי ואמרתי: “בדיוק שעה אחת”. מיד סטר לי סטירה אחת גדולה בפני, גזל את השעון מידי וברח.

תמהה אשתו:

ומה נס נעשה לך?

החזיר לה הבעל:

כלום לא נס גדול הוא, שאותו בר־נש לא פגע בי בשתים־עשרה?…

ביאור: „בר-נש" — אדם, בארמית. היגיון הנחמה של הנשדד: סטירה אחת בשעה אחת — סימן שהסטירות נמנות לפי השעה, כשעון קיר המכה את שעותיו; ומכאן ה„נס" הגדול שלא נשאל בשתים-עשרה. חוכמת „יכול היה להיות גרוע יותר" על גבול האבסורד.

## בדיחה 3121

אורח בא לעיר, הוא ואשתו עמו. למחר קרה אותו אסון: אשתו חלתה. יצא לשאול, אל מי מן הרופאים יפנה, וראה: אדם בעל הדרת־פנים הולך עקב בצד אגודל כמנהג חשובים. ניגש אליו ואמר לו:

גר אני כאן ויש לי צורך ברופא. יטרח נא מר ויאמר לי, מי הוא רופא מומחה בעירכם?

הסביר לו הלה פנים והחזיר:

טוב שברופאים בעירנו – הרופא הפולני. רופא מצויין. ריפּא את הרב רבי יוזיפל עליו השלום, ריפא את ראש הישיבה רבי יהושע־פסח עליו השלום, ריפא את המגיד רבי אברהם־צדוק עליו השלום. ריפא גם את הקצין רבי יחזקאל’ה עליו השלום. כּולם, עליהם השלום, מגדולי החשובים של עירנו…

ביאור: „עליו השלום" נאמר רק על מתים — וזה כל הסיפור: כל הנכבדים שהרופא ה„מצוין" ריפא כבר אינם בין החיים, וההמלצה הנלהבת מתגלה כרשימת נפטרים. „עקב בצד אגודל" — הילוך איטי ומכובד, צעד אחר צעד; „הקצין" — בלשון הימים ההם גביר, נכבד העיר, לא איש צבא.

## בדיחה 3122

שאל חולה לרופא:

אם המעי העיוור אין לו, לפי דבריך, תפקיד בגופו של אדם ואין שום צורך בו – למה חינם טרח בו יוצר האדם ויצרו?

החזיר לו הרופא:

אל תתמה: רופאים יש להם צורך בו…

ביאור: „המעי העיוור" — התוספתן, שנחשב איבר חסר תפקיד. החולה מקשה קושיה תיאולוגית — למה טרח הבורא לברוא איבר מיותר? — והרופא מיישב אותה בציניות מקצועית: מיותר הוא רק לחולה; לרופאים, שמתפרנסים יפה מניתוחיו, יש בו צורך גמור.

## בדיחה 3123

זקן שתיין נכנס אצל רופא:

בעיניו הוא חש.

בדקו הרופא ואמר לו:

סבא, או שתחדל לשתות, או שיינטל, חלילה, מאור עיניך.

הניח הזקן שכר־בדיקה על השולחן ואמר:

אדוני דוקטור, הגעתי, ברוך השם, כמעט לגבורות וחושבני, שכבר ראיתי הכל…

ביאור: „גבורות" — גיל שמונים, על-פי „ואם בגבורוֹת שמונים שנה" (תהלים צ, י). חשבונו של השתיין הזקן: מול הברירה יין או ראייה הוא בוחר ביין, שהרי בגיל כזה כבר ראה הכל — ומה שעוד נותר לו לעשות בעולם אינו דורש עיניים. הנחת שכר הבדיקה על השולחן אומרת את המסקנה בלי מילים: תודה, דוקטור, ממשיכים לשתות.

## בדיחה 3124

אכסנאי קבל לפני בעל־האכסניה ואמר לו:

נסתכלתי בחדר, שהקצית לי, וראיתי, שהסדינים של המיטה מלוכלכים.

החזיר לו בעל־האכסניה:

מה בכך? ביום אתה טרוד בעסקיך, ואי אתה רואה את הסדינים; בלילה אתה ישן שוב ואי אתה רואה את הסדינים…

ביאור: „אכסניה" — פונדק לינה; „אכסנאי" — האורח הלן בו. בעל הבית אינו מכחיש שהסדינים מלוכלכים — הוא רק מסביר מדוע זה לא צריך להפריע: ממילא האורח אינו רואה אותם, לא ביום ולא בלילה. הבעיה אינה מטופלת; היא פשוט מוכרזת כבלתי נראית.

## בדיחה 3125

אמר אכסנאי לבעל־האכסניה:

בבוקר נכנסתי לחדר־האמבטי ואכלוני הזבובים בכל פה.

החזיר לו בעל־האכסניה:

איעצך, שמכאן ואילך אל תכּנס לחדר־האמבטי אלא בצהריים.

אותה שעה נמצאים הזבובים בחדר־האוכל…

ביאור: ה„עצה" אינה מסלקת את הזבובים — היא רק חושפת את סדר יומם: בצהריים כולם בחדר האוכל, על האוכל. בעל האכסניה, בבואו להרגיע, מודה בלי משים שהפונדק כולו שורץ.

## בדיחה 3126

אורח נכנס לבית־אוכל לסעוד, והביא לו הדייל צלי.

גער בו האורח:

למה אתה מניח ידך על הצלי?

החזיר לו הדייל:

אין בכך כלום. אין הצלי חם ביותר…

ביאור: „בית־אוכל" — מסעדה; „דייל" בלשון הימים ההם — מלצר. הוא מבין את הגערה כדאגה לידו שלו — שמא ייכווה — ומרגיע שהצלי אינו חם; שהיד בתוך האוכל היא הבעיה, זה כלל לא עולה בדעתו.

## בדיחה 3127

בין מנחה למעריב סיפרו ב"מניין" של העגלונים:

בתחילת השבוע הבא ייגלה וייראה כוכב־שבט.

נבהל אחד מן החבורה ושאל:

שמא יחריב, חלילה, את העולם?

נענה הזקן שבחבורה ואמר:

אל תדאג לכך. מה אנו, בשר ודם, יודעים להפריד בין שתי עגלות, כשנכנס יצולה של אחת מהן לתוך חברתה, – הקדוש ברוך־הוא, עגלונו של העולם כּולו מששת ימי־בראשית ואילך, לא כל־שכן…

ביאור: בעלי מלאכה פשוטים נהגו להתפלל ב„מניינים" של אנשי אותו מקצוע, והשעה שבין תפילת מנחה למעריב הייתה שעת השמועות. „כוכב־שבט" הוא שביט, שהופעתו נחשבה סימן רע; „יצול" הוא המוט שרותמים אליו את הסוסים, וכשעגלות מצטופפות קורה שיצולה של אחת נתקע בתוך חברתה — והעגלון יודע לחלצן. מכאן הקל־וחומר המרגיע של הזקן: אם אנחנו, בשר ודם, מפרידים שתי עגלות שהסתבכו, הקדוש־ברוך־הוא — עגלונו של העולם כולו זה ששת ימי בראשית — ודאי ימנע התנגשות של שביט. אימת הקוסמוס נמסה לביטחון מקצועי של עגלון בעגלון הוותיק ממנו.

## בדיחה 3128

עגלון התפאר לפני חבריו, שהוא בקי בדרך שבין מאזפּבקה לכתריאליבקה יותר משבקי אדם מישראל ב"אשרי".

אמרו לו:

היכי תמצי? אדם מישראל אומר “אשרי” שלוש פעמים ביום, ואילו אתה נוסע ממאזפבקה לכתריאליבקה לא יותר משלוש פעמים לשבוע.

החזיר העגלון:

אף־על־פי־כן אדם מישראל בקי ב"אשרי" רק מראשו לסופו, ואילו אני בקי, ברוך השם, בדרך שבין מאזפבקה לכתריאליבקה מראשה לסופה ומסופה לראשה…

ביאור: „אשרי" (תהילים קמה) נאמר שלוש פעמים בכל יום, ולכן כל יהודי מתפלל יודע אותו בעל־פה על בוריו — מכאן הביטוי „בקי כמו ב'אשרי'". „היכי תמצי" — ארמית תלמודית: כיצד ייתכן; מאזפבקה וכתריאליבקה הן עיירות בדויות מספרות התקופה (כתריאליבקה — עיירתו הארכיטיפית של שלום־עליכם). על הקושיה — הרי היהודי מתאמן שלוש פעמים ביום ואתה נוסע רק שלוש פעמים בשבוע — עונה העגלון באמת־מידה משלו: את „אשרי" יודעים רק מראשו לסופו, כסדר התפילה, ואילו הוא שולט בדרכו גם הלוך וגם חזור. נצחונו של ידע דו־כיווני על בקיאות חד־כיוונית.

## בדיחה 3129

רבי יוזיפל, רבה של כתריאליבקה, הוזמן לדון דין־תורה במאזפבקה. לימדו העגלון “הלכות נסיעה” ואמר לו:

כשהסוסים יעלו בהר – יטרח רבי ויעלה אחריהם ברגל: משום צער בעלי־חיים; כשהסוסים ירדו מן ההר – יטרח רבי וירד אחריהם ברגל: משום סכנה; וכשהסוסים ילכו במישור – יטרח רבי ויהלך אחריהם ברגל: משום שמישור יפה לטיול.

נשמע לו רבי יוזיפל ועשה כמצוותו. וכשהגיעו לשם, שילם לו רבי יוזיפל שכרו ואמר לו:

בשלמא אני טרחתי ונסעתי לכאן, שהוזמנתי לדון דין־תורה; אתה טרחת ונסעת לכאן, שזקוק אתה לפרנסה; אבל תמה אני, למה טרחו הסוסים ונסעו לכאן?…

(עיין כרך ראשון, סימן 134).

ביאור: „דין־תורה" — התדיינות בפני רב היושב כבורר על פי ההלכה; „צער בעלי־חיים" — האיסור לגרום סבל לבהמה, שהעגלון הערמומי מגייס יחד עם „סכנה" ו„טיול" כדי שהנוסע התמים יהלך ברגל בעלייה, בירידה ובמישור — כלומר את כל הדרך — והסוסים יימלטו ממשא. תמיהתו הענוותנית של רבי יוזיפל בסוף — לי ולך היה טעם לבוא, אבל הסוסים למה טרחו? — נוקבת בלי כעס את התרמית: העגלה נסעה ריקה, והוא שילם שכר מלא על נסיעה שעשה ברגליו.

## בדיחה 3130

נגמרה מלאכתה של מסילת־הברזל, והבריות סיפּרו:

מחר יסעו עגלות גדולות בלי סוסים. ליגלג אייזיק בעל־עגלה:

הבל־הבלים! אם אין סוסים, אין נסיעה.

ולמחר הלך גם אייזיק עם כל הקהל לראות את הרכבת הראשונה.

צילצול ראשון, שני ושלישי, ציפצוף ראשון ושני – והרכבת במקומה עומדת. נהרו פניו של אייזיק:

אמרתי: אם אין סוסים, אין נסיעה.

ציפצוף שלישי – והרכבת זזה ממקומה והלכה ונתעלמה מן העין.

נפלו פניו של אייזיק ואמר לעומדים עליו:

לו יהי כך… לעצור אותה לא יוכלו עד העולם…

ביאור: „בעל־עגלה" — עגלון, שמסילת הברזל מאיימת לייתר את פרנסתו; הצלצולים והצפצופים הם אותות היציאה של הרכבת. משהופרכה נבואתו („אם אין סוסים, אין נסיעה") אין אייזיק מודה בטעות אלא ממציא בו במקום פגם חדש — אם זזה, שוב לא יוכלו לעצרה לעולם. הזזת המטרה של מי שפרנסתו תלויה בכך שהקִדמה תיכשל.

## בדיחה 3131

בלילה נשמע קול דופק בדלתו של ייני. הקיץ הייני ושאל:

מי שם?

נשמע קול מאחורי הדלת:

אני, בּרל שכנך. חבית יין אני רוצה.

נתעטף הייני, הכניס את בּרל וירד עמו למרתף. שאל בּרל על טיבה ומחירה של כל חבית וחבית, ולבסוף אמר:

מזוג לי כוס מחבית זו.

מזג לו הייני. שתה בּרל, שיבּח את היין, מחה פיו, שילם מחיר הכוס ופנה ללכת. אמר לו הייני:

אמרת, חבית אתה רוצה?

החזיר לו ברל:

באמת, רוצה אני, אבל אין לי…

ביאור: „ייני" — מוכר יין, המחזיק מרתף חביות בביתו. הבטחת ה„חבית" הוציאה אותו מהמיטה באמצע הלילה וזיכתה את ברל בסיור טעימות מלא — וכשהוא נתבע על הבטחתו מתברר שלא שיקר כלל: הוא באמת רוצה חבית, רק שאין לו במה לשלם. חוצפה בכסות של תמימות גמורה.

## בדיחה 3132

מרגלא בפיהם של סוחרי הרחוב גנשה בווארשה:

אריג סחורה יפה היא: מספיקה לשתי סעודות של יום ולשלוש סעודות בשבת, מספיקה לשילוחיה של בת ולגימנסיה ואוניברסיטה של בן, מספיקה גם לאשה בחורף בּזאקוֹפּנה ובקיץ בקארלסבד ובמאריינבד, – אבל לתשלום שטר אינה מספיקה…

ביאור: „מרגלא בפיהם" — אמרה שגורה בפיהם (ארמית); רחוב גנשה היה מרכז המסחר היהודי בוורשה. „שילוחיה של בת" — נדונייתה והוצאות השאתה; זאקופנה, קרלסבד ומריינבד — אתרי נופש ומרחצאות יוקרתיים; „שטר" — שטר החוב שנתן הסוחר לספָּקיו. סחר האריגים מכלכל אפוא שולחן, נדוניה, השכלה גבוהה ונופשים — הכול חוץ מן הדבר האחד שבשבילו לוקחים סחורה בהקפה: פירעון החוב. דיוקן עצמי אירוני של סוחרים החיים ברווחה על אשראי שלעולם אינו נפרע.

## בדיחה 3133

עורך־דין של בעל־בית־חרושת בלודז בא לווארשה לתבוע חוב מאת חנווני לאריג ברחוב גנשה, שלקח סחורה הרבה והעביר זמן שטרותיו ולא

פרע. אמר לו החנווני לעורך־הדין:

הרשאה נוטריונית יש בידך?

תמה עורך־הדין:

שמא אין אתה יודע, שאני עורך־דינו של בעל־חובך מימים ימימה?

החזיר לו החנווני:

מה שהיה כבר היה. עכשיו נשתנו הזמנים, וכל־זמן שאין הרשאה נוטריונית בידך לא אפתח פי לדבר עמך.

שב עורך־הדין למלונו, טילגרף ללודז, ולאחר יומיים חזר ובא אל החנווני ובידו הרשאה נוטריונית כתובה וחתומה כהלכה.

ציחצח החנווני משקפיו יפה־יפה, הרכיבם על חוטמו, קרא את ההרשאה מראשה עד סופה קיפּל אותה החזירה לעורך־הדין ואמר לו:

ישקני!…

נתכרכמו פניו של עורך־הדין ואמר לו:

לשם כך הטרחתני לשבת כאן יומיים והצרכתני להביא לך הרשאה נוטריונית?

החזיר לו החנווני:

ואתה מה כסבור, שאחורי הפקר ומותר לכל אדם?…

ביאור: „העביר זמן שטרותיו" — הגיע מועד הפירעון של שטרות החוב שלו והוא לא שילם; „הרשאה נוטריונית" — ייפוי־כוח רשמי, מאושר בידי נוטריון. „ישקני!" הוא לשון נקייה לקללה השגורה ביידיש — „שק לי בישבן" — בהשאלה לגלגנית מ„ישקני מנשיקות פיהו" שבפתח שיר השירים. החייב הסרבן מטריח את עורך הדין יומיים ומאלץ אותו להביא ייפוי־כוח חתום כדין, וכל הפורמליות הזאת לתכלית אחת: שהעלבון יימסר לנציג מוסמך בלבד. תשובתו — „ואתה מה כסבור, שאחורי הפקר?" — משלימה את ההיגיון האבסורדי: אפילו את הכבוד הזה אין הוא מעניק בחינם ובלי מסמכים.

## בדיחה 3134

שאלה שאל בחור לאביו:

שתי משרות מציעים לו: של פקיד בפוסטה ושל מכרן בחנות. באיזו מהם יבחר?

החזיר לו אביו:

בשנייה תבחר, בני. חנות, – אפשר שתהיה שלך לאחר־זמן; פוסטה, –כלום תהיה שלך אפילו לאחר־זמן?…

ביאור: „פוסטה" — הדואר, מוסד ממשלתי; „מכרן" — מוכר, זבן. אמת־המידה של האב אחת ויחידה: לא שכר ולא ביטחון, אלא הסיכוי שהעסק יהיה יום אחד שלך. חנות אפשר לרשת או לקנות; את הדואר של הקיסר — לעולם לא. שאיפת ה„בעל־בית" העצמאי גוברת על כל משרה בטוחה.

## בדיחה 3135

אמר שותף לחברו:

נמאסו עלי העסקים, שתחילתם רמאות וסופם אונאה… שמא נסתלק מהם, ומעתה כנים וישרים יהיו עסקינו?

החזיר לו שותפו:

חדל לך! כל ימי מתיירא אני מפני עסקים, שיש בהם משום סכנה…

ביאור: „אונאה" — לשון חכמים: הונאת הקונה, בעיקר הפקעת מחיר. השותף אינו מתנגד ליושר מטעמי מוסר אלא מטעמי זהירות עסקית: בעולמו רמאות היא הדרך הבדוקה והבטוחה, ועסק ישר — הרפתקה מסוכנת שמי יודע אם אפשר להתפרנס ממנה.

## בדיחה 3136

קונה נכנס לחנות מטעמים וביקש לקנות בשר בּרווז. אמר לו בעל־החנות:

בשר ברווז אין לנו היום.

אם כן, – אמר הקונה, – תן לי בשר אווז.

החזיר לו בעל־החנות:

בטלן אתה, אדוני. אילו היה לנו בשר אווז, כלום לא הייתי נותן לך בשר בּרווז?…

ביאור: „בטלן" — כינוי גנאי לתלוש מן העולם, מי שאינו מבין דבר. ה„היגיון" של החנווני מסגיר את האמת: אילו היה בחנות אווז, היה מגיש אותו בתור ברווז — כלומר אין שם לא זה ולא זה, והסחורה ממילא מוגשת לפי מה שהקונה ביקש. הגערה בקונה רק מכסה על חנות ריקה.

## בדיחה 3137

המניות של בית־חרושת לאריג התחילו מתנוונות ויורדות – ממאתיים למאה ושמונים, ממאה ושמונים למאה וחמישים. לסוף עמדו על מאה ועשרים.

בו ביום נכנס סרסור יהודי אל תחת שער בית־החרושת וביקש להיסתר מן הגשם. גער בו השוער:

ברח, דודי!

רקק הלה:

חצוף! אפילו בשעת מאה ועשרים?…

ביאור: „סרסור" — מתווך, איש הבורסה שחי מעסקאות במניות. „ברח, דודי" — גירוש בלגלוג, בלשון הפסוק החותם את שיר השירים. הסרסור מודד הכול, גם כבוד, בשערי הבורסה: חברה שמנייתה צנחה ממאתיים למאה ועשרים איבדה בעיניו את הזכות להתנשא ולגרש אנשים משערה. „אפילו בשעת מאה ועשרים?" — בירידה כזאת עוד יש לכם חוצפה?

## בדיחה 3138

ההוא שעשה סחורה בּשורי־מרבּק, ובא אצלו טבּח לקנות שור. אותה שעה ישב בעל־השוורים בביתו בסעודה. נכנס אליו משרתו ואמר לו:

שמא תטרח ותצא? פלוני הטבח בא לראות שור…

ביאור: „שורי־מרבק" — שוורים מפוטמים באבוס (מלשון המקרא, „עגל מרבק"); „טבח" — קצב. המשרת מודיע „הטבח בא לראות שור" ומיד מזמין את אדונו לצאת אליו — וההצמדה עושה, שלא בכוונה, את בעל השוורים עצמו לשור שהקצב בא לבחון.

## בדיחה 3139

ערב־שבת הלך מדכּי למרחץ. פגשו אדם אחד ונתן לו שלום. לא החזיר לו מדכי שלום והיפנה ראשו לצדדים. תמה הלה ואמר לו:

מה כעס יש לך עלי?

החזיר לו מדכי:

אין לי עסק בך. אשתקד כבר איחרתי למים הרותחים במרחץ בשביל שהרביתי שיחה עמך…

ביאור: ההליכה למרחץ הציבורי בערב שבת הייתה טקס קבוע, ומי שאיחר מצא שהמים הרותחים — וההבל שבחדר הזיעה — כבר פושרים. „אשתקד" — בשנה שעברה. מדכי נוטר אפוא טינה בת שנה שלמה, ומסרב אפילו להחזיר שלום, על עוול אחד ויחיד: שיחה שגרמה לו פעם להחמיץ את המים בעודם רותחים.

## בדיחה 3140

מתוך מהומה והבל של מרחץ נתקל יהודי בחברו וחבטו באחוריו חבטה יפה באגודת־הזרדים שבידו. היפנה הנחבט ראשו, וראה החובט שטעה: לא אליו התכּוון. התנצל ואמר לו:

סלח נא, רבי גד; טעיתי. מחמת הבל נדמית לי מאחוריך כשמואל בני.

רגז הנחבט:

ואת שמואל בנך אתה צריך לחבוט?

רגז גם החובט:

כשאני חובט את שמואל בני, אתה, רבי גד, מה עניינך לכך?…

ביאור: „הבל" — האדים הממלאים את חדר הזיעה במרחץ; „אגודת־זרדים" — צרור ענפים שבו נהגו לחבוט בגוף המתרחץ להגברת הזיעה. ההתנצלות על חבטת־הטעות מתגלגלת מיד לריב אחר לגמרי: רבי גד נעלב בשם הבן (שכלל אינו שם), והחובט, שאך זה ביקש סליחה, כבר מגן בזעם על זכותו ההורית — ושניהם שוכחים את החבטה שממנה התחיל הכול.

## בדיחה 3141

חנווני לאריג הוזמן למשפט בתורת עד. קרא לו השופט ואמר:

גש הנה, אל השולחן אשר לפני, ואשביעך, שתעיד עדות־אמת. ניגש החנווני אל השולחן, מישמש באצבעותיו את האריג הירוק, העוטף את השולחן, הניע ידו לסימן ביטול ופלט:

טינופת!…

ביאור: שולחנות רשמיים כוסו באריג ירוק, ו„טינופת" הוא פסק הבוז של סוחר על סחורה גרועה. ברגע החגיגי של השבעת עד משתלט על החנווני הרפלקס המקצועי: הוא ממשש את מפת השולחן של השופט כדרך שבודקים סחורה — ופוסק את דינה בקול.

## בדיחה 3142

מעשה באחד שהוזמן בתורת עד למשפט. שאל לו השופט:

מה אתה יודע לספר על העניין שלפנינו?

השיב העד:

שמעתי כך וכך.

אמר השופט:

שמיעה אינה משמשת כלום. מה ראית?

השיב העד:

ראה לא ראיתי כלום.

דחה השופט אותו ואמר לו:

לךְ לךָ!

פּנה העד ללכת, ובדרך הילוכו נאנס והפליט מה־שהוא שלא מן הנימוס. קפץ השופט ממקומו:

חילול בית־המשפט!

היפנה הלה ראשו אליו ושאל:

אדוני השופט, שמעת או ראית?…

ביאור: „נאנס והפליט מה־שהוא שלא מן הנימוס" — לשון נקייה לנפיחה. העד, שעדותו נפסלה כי „שמיעה אינה משמשת כלום", מחזיר לשופט את הכלל שלו עצמו: את חילול בית המשפט הרי רק שמעת — ולפי דבריך אין לזה כל תוקף.

## בדיחה 3143

אשה נכנסה לחנות מוכרת דגים. נתנה עין בדג ליטול אותו, ומיד סילקה ידה הימנו. אמר לה החנווני:

מה פגם מצאת בדג יפה זה?

עיקמה האשה חוטמה ואמרה:

מסריח.

נעלב החנווני והחזיר:

חס ושלום, שיהיו דגים מסריחים בחנותי!… לא הדג מסריח, אני הוא המסריח…

ביאור: כבוד הסחורה קודם לכבוד עצמו: מוטב לחנווני להודות שהוא עצמו מסריח ובלבד שלא יֵצא שם רע על דגיו — הודאה שממילא מאשרת שמשהו בחנות הזאת אכן מסריח.

## בדיחה 3144

אדם ישב באולם הגדול של בית־הנתיבות ושתה טה. ניגשה אליו אשה וילד קטן כרוך אחריה ושאלה:

רצונך, שתאמר לי, כמה היא השעה?

אותו איש גמגמן היה ובקושי רב הוציא מתוך גרונו:

ש–בע וח–צי.

לא היו רגעים מועטים, והאשה חזרה ובאה:

בבקשה ממך, כמה היא השעה?

נתמלאו פניו של הגמגמן דם ואמר:

כ–בר א–מרתי לך: ש–בע וח–צי.

החזירה האשה:

אני יודעת; אבל ילדי זה נהנה הרבה לשמוע דיבורך…

ביאור: „בית־נתיבות" — תחנת רכבת; „טה" — תה; „גמגמן" — מגמגם. הפואנטה גלויה — האם מנצלת את מומו של אדם זר כבידור לילדהּ — והעוקץ הוא בנימוס השלֵו שבו היא מסבירה זאת, כאילו זו בקשה סבירה לגמרי.

## בדיחה 3145

מרגלא בפיו של ראובן־אשר ברודס:

שלושה שותפין הן ביהודי: חמישה למאה סוכּר, ארבעים וחמישה – פחד, וחמישים חוצפה.

אמרו לו:

אנו עדים, שפלוני בן־פלוני העסקן אין בו לא סוכּר ולא פחד?

החזיר ברודס:

הרי הוא באמת כולו – חוצפה…

ביאור: ראובן־אשר ברוידס — סופר עברי מסופרי ההשכלה; „מרגלא בפיו" — אמרה שגורה בפיו; „עסקן" — איש ציבור, מאכֶר קהילתי. הנוסח „שלושה שותפין הן ביהודי" מחקה את מאמר חז"ל „שלושה שותפין יש באדם — הקדוש־ברוך־הוא, אביו ואמו" (נידה לא ע"א), אלא שכאן השותפים הם אחוזי אופי: חמישה אחוזי „סוכר" (מתיקות וחן), ארבעים וחמישה פחד, וחמישים חוצפה. ומכאן החשבון היבש של הפואנטה: עסקן שאין בו לא סוכר ולא פחד — חמישים האחוזים החסרים מתמלאים גם הם בחוצפה, והרי הוא מאה אחוז חוצפה טהורה.

## בדיחה 3146

הוא היה אומר:

כלב בביתו של יהודי, הרי זה סימן, שהיהודי אינו יהודי, או – שהכלב אינו כלב…

ביאור: בעולם המסורתי של מזרח אירופה נחשב כלב בבית לסימן מובהק של גויוּת — הכלב נקשר בפריץ, בציידים ובכלבים ששוסו ביהודים — ויהודי כשר פשוט לא החזיק כלב. מכאן הדילמה הלוגית החותכת של האמרה: אם בכל זאת נמצא כלב בבית יהודי, אחת משתי ההנחות מוכרחה ליפול — או שהיהודי אינו יהודי כל־כך, או שהכלב אינו כלב של ממש.

## בדיחה 3147

תפסו לאחד, שעלה לתורה בשלושה בתי־מדרשות כוהן ולוי וישראל. הביאוהו אל הרב, ואמר לו הרב:

כוהן אתה?

השיב הוא:

הן, רבי; כוהן אני.

שאל הרב:

ולמה עלית לתורה לוי?

חזר והשיב:

אף לוי אני.

וישראל?

הן, רבי; גם ישראל אני.

כּעס הרב ואמר לו:

שמא מנוול אתה?

לא נסתתמו תשובותיו של אותו איש והחזיר:

מודה אני, רבי: גם מנוול אני…

ביאור: בקריאת התורה העלייה הראשונה שמורה לכהן, השנייה ללוי והשאר ל„ישראל" — ואדם אחד הוא בהכרח רק אחד מן השלושה, כך שמי שעלה בשלושה בתי־מדרש בשלושת התארים רימה לפחות פעמיים (וזכה בכיבודים שאינם שלו). „מנוול" — נבל, נבזה. יופיו של הנוכל בעקביותו: על כל תואר הוא עונה באותו „הן, רבי" שליו — וכשהרב מטיח בו את התואר הרביעי, הוא מצרף גם אותו לרשימה. זו, אגב, ההודאה האמיתית היחידה שבפיו.

## בדיחה 3148

בחבורה של משכילים סיפּרו על אדם אחד, שהוא “איש־האשכולות”: חסיד בין החסידים, מתנגד בין המתנגדים ומשכיל בין המשכילים.

היה שם אליעזר־צבי הכוהן צוויפל, נענה ואמר:

אף אני יודע אותו, ומעיד אני עליו, שמימיו לא היה אלא מה שהינם האחרים. ברם, כל ימיו הוא – זכר בין הנקבות…

ביאור: „איש־האשכולות" — כינוי חז"לי (מלשון „איש שהכול בו") לאדם רב־כישרונות; כאן הוא נאמר בשבח על מי שמרגיש בבית בכל שלושת המחנות היריבים של יהדות התקופה — חסידים, מתנגדים (מתנגדי החסידות) ומשכילים. אליעזר־צבי צוויפל, מסופרי ההשכלה, הופך את השבח לעלבון כפול: האיש מעולם לא היה אלא מה שסובביו הם — זיקית חסרת זהות משלה — והדבר היחיד שהוא בו קבוע ועקבי, בכל המחנות, הוא היותו „זכר בין הנקבות": רודף נשים.

## בדיחה 3149

עקרה באה אל צדיק, שיברכנה… נענה לה הצדיק, שם ידיו על עיניו ובירכה.

לאחר שיצאה מלפניו, שאלה את הגבאי:

מה טעם שם הרבי יחיה ידיו על עיניו, ולא שם אותן על ראשי כדרך המברכים?

נסתכל בה הגבאי, ראה שאשה יפה היא ואמר לה:

בשעה שאת מברכת על הנרות, מה טעם את שמה ידייך על עינייך, ולא על הנרות?

אמרה האשה:

מה שאלה היא זו? חוששת אני לידי, שלא תאחז בהן האש.

החזיר לה הגבאי:

אף הרבי, יחיה, חושש לידיו, שלא תאחז בהן האש…

ביאור: עקרות באו אל הצדיק החסידי לבקש ברכה לפרי בטן; „גבאי" — עוזרו של הרבי, המנהל את קבלת הקהל; המברכים נוהגים להניח ידיים על ראש המתברך. תשובת הגבאי היא משל שקוף: בהדלקת נרות שבת האישה מכסה את עיניה — לפי הסברה שבבדיחה, כדי שלא תאחז האש בידיה — ואף הרבי כיסה את עיניו מפני „אש": האישה יפה, והמבט בה עלול להצית בו את אש היצר. הגבאי, בלי משים או במשים, מסגיר שגם הצדיק בשר ודם.

## בדיחה 3150

שד"ר ארצישראלי בא לווארשה לשם סידור מגבית לארץ־ישראל. נכנס אצל חשוב אחד וביקש מאתו, שלא יפרוש מן המגבית. מיד נענה לו אותו חשוב ונתן לו חמישים זהובים. הודה לו השד"ר וקם ללכת. עיכבו הנדיב, הוציא מכיסו עוד שני זהובים והוסיף על הקודמים. תמה השד"ר ושאל:

מה ראה מר להוסיף הוספה זו?

החזיר לו הלה:

רוצה אני, שלפחות שני זהובים משלי יגיעו לארץ־ישראל…

ביאור: שד"ר — שליח דרבנן, שליח שנשלח מארץ־ישראל לקהילות הגולה לאסוף תרומות ליישוב; „מגבית" — מסע התרמה; „זהובים" — מטבעות פולניים (זלוטי). שכר השד"ר ודמי דרכו נגבו מן התרומות עצמן, ומכאן העקיצה שבתוספת: הנדיב מניח שחמישים הזהובים ייבלעו כולם בהוצאות ובמתווכים שבדרך, ומוסיף עוד שניים בתקווה שלפחות הם יגיעו באמת לארץ־ישראל.

## בדיחה 3151

לפנות ערב של יום קיץ ישבו מפונקי תל־אביב בּקאזינו שעל שפת־הים וקבלו על חום היום:

אין אוויר לנשימה לא ביום ולא בלילה, ומי שאינו יוצא לחוץ־לארץ, הרי זה מתחייב בנפשו.

היה שם אורח אחד מאפריקי, נענה ואמר:

אף זה נקרא חום? לכו לאפריקי שלנו ותדעו פירושו של חום. בקיץ אנו מאכילים שם את התרנגולות גלידה, שלא יטילו ביצים מבושלות…

ביאור: ה„קאזינו" הוא בית-הקפה המפורסם שעמד אז על שפת ימה של תל-אביב — מקום בילוי לבורגנות העירונית, לא בית-הימורים; „מתחייב בנפשו" — מסכן את חייו. מול תלונות המפונקים על החום באה גוזמה בנוסח מינכהאוזן: באפריקה חם כל-כך שהביצים היו מתבשלות עוד בגוף התרנגולת, ולכן מקררים אותה בגלידה.

## בדיחה 3152

אדם דפק על דלתו של בית בתל־אביב ופתחה לו ילדה כבת ארבע. שמח האיש על עיניה היפות של הילדה ואמר לה:

אני אקנה אותך.

החזירה לו הילדה:

אותי לא תקנה, שאינני תוצרת הארץ. אחות לי קטנה אותה תקנה, שתוצרת הארץ היא…

ביאור: „תוצרת הארץ" הייתה סיסמת המסע הציוני הגדול של שנות השלושים: לקנות רק ממוצרי היישוב העברי ולא סחורה מיובאת. הילדה הפנימה את הסיסמה עד כדי החלתה על עצמה — היא נולדה בחוץ-לארץ ולכן „פסולה" לקנייה, ואילו אחותה הקטנה נולדה בארץ, תוצרת מקומית למהדרין.

## בדיחה 3153

היתה חגיגה בגן־הילדים בתל־אביב ובאו גם כמה מן האימהות אל החגיגה. כל הילדים שמחו ורקדו; ילדה אחת כבת חמש, מבנות העולים החדשים הגרמנים, עמדה עגומה מן הצד, ולא נצטרפה לילדים הרוקדים. אמרה לה אשה אחת:

בואי ונרקוד יחדיו.

סירבה הילדה והחזירה:

איני יכולה. את מרקדת עברית, ואני יודעת רק גרמנית…

ביאור: בת העולים מגרמניה (מגל העלייה של שנות השלושים) עדיין אינה יודעת עברית, ובעיניה גם הריקוד מתחלק לשפות: יש ריקוד „עברי" ויש ריקוד „גרמני", ומי שלא למדה עברית אינה יכולה להצטרף. מבעד לחן הילדי מציץ קושי הקליטה של ילדי העולים.

## בדיחה 3154

בתיאטרון ארצישראלי הציגו דראמה חדשה, וכמנהג הארץ נשלחו להצגה ראשונה כרטיסי כבוד לסופרים, למבקרים ולכל המכובדים, שדרכם לשבת חינם אין־כסף במעלה הכיסאות.

באמצע האקט הראשון אמר אחד מן המכובדים לחברו:

שיעמום נורא. בוא ונלך הביתה.

הניא אותו חברו ואמר לו:

אין זה מן הנימוס. כבוד עשו לנו ושלחו לנו כרטיסים חינם, ואנחנו נקום ונלך באמצע!

נשמע לו הראשון, ולא קם ולא זע.

באמצע האקט השני נשתעמם המכובד הראשון עוד יותר ואמר לחברו:

כשל כוח סבלנותי… בוא ונקנה שני כרטיסים – ונלך הביתה…

ביאור: „במעלה הכיסאות" — במקומות המכובדים. כרטיס החינם כובל: מי שקיבל כבוד חייב בנימוס להישאר עד הסוף. הפתרון המבריק — לקנות שני כרטיסים בכסף מלא, ובכך להיפטר מחובת התודה ולהיות סוף-סוף חופשיים ללכת הביתה. עקיצה כפולה: להצגה המשעממת ולמכובדים היושבים תמיד חינם.

## בדיחה 3155

הירש־ליב בדחן הטיח דברים כלפי שמים ואמר:

עם זה יצרת – לשחק בו. רוצה ישראל לשמוח בחג־הפסח – אין אתה מאכילו מה שהוא רוצה; רוצה ליהנות בחג־הסוכות – אין אתה מושיבו במקום שהוא רוצה; רוצה לנוח בחג־השבועות – אין אתה מניח לו כמה שהוא רוצה…

ביאור: „בדחן" — ליצן מקצועי שתפקידו לשעשע בחתונות, ולו מסורת ותיקה של חוצפה מבודחת כלפי שמים. קובלנתו: כל חג מבטיח הנאה ושולל אותה בו-ברגע. בפסח רוצים לאכול — ואסור החמץ, רק מצה; בסוכות רוצים לשבת בנוח — וחובה לצאת אל הסוכה הרעועה; בשבועות רוצים לנוח — ונוהגים להישאר ערים כל הלילה בלימוד („תיקון ליל שבועות"). מכאן המסקנה: עם זה נברא כדי שישחקו בו.

## בדיחה 3156

סוכות יצא יהודי פולני מבית־הכנסת הגדול של ברלין והאתרוג והלולב בידו. עיכבו השמש ואמר לו:

מוטב, שתניח אותם כאן. למה יכירו בך הכל, שיהודי אתה?

החזיר לו הפולני:

יודע אתה? אף אתה מוטב, שתניח חוטמך כאן. למה יכירו בך הכל, שיהודי אתה?…

ביאור: „שמש" — עובד בית-הכנסת. יהודי ברלין המתבוללים ביקשו להצניע כל סימן יהודי חיצוני, והלולב והאתרוג של סוכות הם סימן כזה — גלוי לעין כל ברחוב. תשובת הפולני: אם בכך העניין, החוטם ה„יהודי" של השמש מסגיר אותו הרבה יותר מן הלולב — אלא שאותו אי-אפשר להשאיר בבית. את הלולב אפשר להניח; מן היהדות עצמה אין מנוס.

## בדיחה 3157

בשעתה היתה שקלוב עיר מלאה יראים ושלמים – ומבריחי־מכס. לימים נתמעטו בה מבריחי־המכס ונתרבו העוברים על דת. אמרו עליה:

מתחילה היתה הסחורה טריפה, והעיר היתה כשירה; משנשתנו הזמנים נעשתה הסחורה כשירה, והעיר – טריפה…

ביאור: שקלוב שברוסיה הלבנה נודעה כעיר של למדנים ויראי-שמים — וגם של מבריחי מכס. „עוברים על דת" — יהודים שפרקו עול מצוות. החידוד בהצלבה: כשהסחורה הייתה „טריפה" (מוברחת, אסורה בחוק) האנשים היו כשרים; משהתחילו לסחור ביושר — חדלו לשמור מצוות, והעיר עצמה נעשתה טריפה.

## בדיחה 3158

קבלו על “הנאמן” של “חברא קדישא”, שהוא עושה הכל כרצונו. הגיעו הדברים לאוזניו, רגז ואמר:

בבית־הקברות אני השליט: קובר במקום שאני רוצה, בזמן שאני רוצה ומי שאני רוצה…

ביאור: „חברא קדישא" — האגודה המטפלת בקבורת מתי הקהילה; ה„נאמן" — הגזבר-המנהל שלה. בתשובתו לביקורת הוא לא רק מודה שהוא עושה הכל כרצונו, אלא מסלים לצלע השלישית: „קובר… מי שאני רוצה" — כאילו בידו להחליט לא רק היכן ומתי ייקבר אדם, אלא גם מי ימות.

## בדיחה 3159

כמה שנים עבד ה"נאמן" את הציבור ולסוף מרד:

סתם גבאי נוהגים בו כבוד כל השנה, ומורטים לחייו אחת בשנה – בשמחת־תורה, אף “הנאמן” כך; סתם גבאי קוראים אותו לתורה “מורנו”, אף “הנאמן” כך; סתם גבאי פוסע על ראש הציבור, ובסעודה של ט"ו כסלו ממלא פינכתו שלו קודם לציבור, אף “הנאמן” כך. ומה יתרון ל"נאמן" בכל עמלו שיעמול?

ראו ראשי העדה, שה"נאמן" עומד במרדו ואינו מתפייס, נמלכו וקראו אסיפה רבתי. באו אל האסיפה כל טובי הקהילה והרב והדיינים והשוחטים בראשם, שקלו וטרו הרבה והחליטו:

מעכשיו נתונה זכות מיוחדת ל"נאמן": פינכתו שלו ימלא הוא ראשון, ואכל יאכל מקערת הציבור. ומכאן ואילך חוק לישראל הוא: “נאמן” ממלא פינכתו שלו ראשון, ואוכל – מקערת הציבור…

ביאור: „נאמן" — גזבר חברת הקבורה; „גבאי" — פרנס בית-הכנסת; „מורנו" — תואר כבוד שבו קוראים נכבד לעלות לתורה; מריטת הלחי בשמחת תורה — מנהג שובבות שבו מותר לקהל „לצבוט" את הגבאים לכבוד החג; „פינכה" — קערה, צלחת. הנאמן קובל שאין לו שום יתרון על גבאי סתם, וכל נכבדי הקהילה מתכנסים, שוקלים וטרים — ומעניקים לו „זכות מיוחדת" ריקה לחלוטין: למלא את צלחתו ראשון, אבל מאותה קערת ציבור שכולם אוכלים ממנה. טקס גדול שמוליד לא-כלום — לעג לרדיפת הכבוד ולקטנוניות של מוסדות הקהילה.

## בדיחה 3160

תשעה־באב התהלך ילד עם אביו בבית־הקברות וקרא את המצבות:

“פ”נ הרב החסיד"… “פ”נ הרב הצדיק"… “פ”נ איש תם וישר"… “פ”נ איש ירא אלהים מרבּים"… “פ”נ נדיב ועושה צדקה בכל עת".

סילק הילד עיניו מן המצבות ואמר לאביו:

אבא, גנבים אינם מתים לעולם?…

ביאור: „פ״נ" — פה נטמן. כל המצבות משבחות: חסיד, צדיק, תם וישר — ומכאן מסקנת הילד בהיגיון תמים: אם אין בבית-הקברות אף גנב אחד, כנראה שגנבים אינם מתים לעולם. שאלת התם חושפת שעל מצבות כותבים רק שבחים.

## בדיחה 3161

ההוא שקבל לפני חברו:

פּסו אמונים מבני־אדם, תמו אמת וצדק מן הארץ.

החזיר לו חברו:

אין תימה. צא לבית־הקברות, קרא את המצבות ותראה, שהטובים והמשובחים בבני־אדם נאספו ובאו לשם, ומה שיור יש להם בין החיים?…

ביאור: „פסו אמונים מבני אדם" — על-פי תהלים יב, ב: „כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם" — קינה על היעלמות הישרים מן העולם; „שיור" — שארית. התשובה הצינית: לפי המצבות, כל הטובים והמשובחים כבר נקברו — ומה שנותר בין החיים הוא, מן הסתם, כל השאר.

## בדיחה 3162

שניים נכנסו לבית־הקברות וראו: מצבה יפה של שיש, כתובה פנים ואחור מליצות ושבחים. אמר אחד לחברו:

לא ידעתי ולא שמעתי בלתי עתה, שהיה אדם מופלא כזה בעולמנו.

החזיר לו חברו:

אני ידעתי את הנפטר… אילו קרא את המליצות והשבחים, היה חושב שטעה ונכנס לקבר שאינו שלו…

ביאור: „מליצות" — צירופי לשון נמלצים ונבובים, כמקובל בכתובות מצבה. השבחים החקוקים רחוקים כל-כך מן האיש שהיה, שאפילו הוא עצמו — אילו קרא אותם — היה בטוח שנקלע בטעות לקבר של מישהו אחר.

## בדיחה 3163

אורח בא לעיירה ונתקל בּלוויה גדולה: אחד מבני־העיירה מת ויצאה העיירה כולה ללוותו. אמר האורח למי־שהוא מן המלווים:

ודאי הרב שלכם?

השיב הנשאל:

לא; לא רב ולא דיין.

חזר ושאל האורח:

סתם מופלג בתורה?

השיב הנשאל:

לא; לאו בר־אוריין כלל.

שאל האורח שוב:

מופלג בעשירות?

השיב הנשאל:

לא; אף לא אמיד כלל.

תמה האורח:

אם־כן, מה גדולתו של הנפטר?

השיב הנשאל:

מופלג בייסורים היה…

ביאור: „מופלג" — מצטיין, יוצא דופן; „בר-אוריין" (ארמית) — בן-תורה, למדן. אחרי שנשללו כל סוגי הגדולה המקובלים — רבנות, תורה, עושר — מתברר במה הצטיין הנפטר: בייסורים. מאחורי החיוך המר עומדת עיירה שבה סבל גדול הוא אכן מעין מעלה, וכולה יוצאת לחלוק כבוד אחרון למי שלא היה לו בחייו דבר מלבדו.

## בדיחה 3164

דרשן בונדאי עמד ודרש ברבים:

מיליונים אוכלים איש בשר זרועו, והקפיטליסטים העלוקות אוכלים כל יום פּטל בשמנת. אם אתם, פרוליטרים, בקולנו תשמעו ואחרינו תלכו, פּטל בשמנת תאכלו גם אתם כל יום…

הפסיק אחד מן הקהל את הדרשן ואמר:

איני אוהב פטל בשמנת. הרעים הדרשן קולו:

על כורחכם תאכלו פּטל בּשמנת, אם תאבו ואם תמאנו…

ביאור: „בונד" — המפלגה הסוציאליסטית היהודית ברוסיה ובפולין; „דרשן" — כאן: נואם-תעמלן. „איש בשר זרועו" — על-פי ישעיהו ט, יט, דימוי למצוקה שבה אדם כאילו אוכל את בשרו שלו; פטל בשמנת — מעדן של עשירים. הנואם מבטיח לפועלים שאחרי המהפכה יאכלו את המעדן הזה כל יום, וכשמישהו מעז לומר שאינו אוהב פטל בשמנת, נשמט המסווה: את האושר המהפכני יאכלו בכפייה, „אם תאבו ואם תמאנו". החירות המובטחת מתגלה כמשטר שיכפה גם את התענוגות.

## בדיחה 3165

בסתיו 1931 התחילו זעזועים גדולים של הלירה האנגלית, ובין מנחה למעריב ישב הפוליטיקן הגדול של בית־המדרש הגדול בתוך חבורה של מקשיבים לדבריו, ואמר להם:

עכשיו הוברר לי דבר חשוב: בקשה לשמים שוהה בדרכה שבע־עשרה שנה.

שאלו לו:

זו מניין לך?

השיב הפוליטיקן הגדול ואמר:

צאו וראו: לפני שבע־עשרה שנה שלחה גרמניה בקשה לשמים, שיענשו את אנגליה [2], ולא הגיעה הבקשה לשם אלא עתה…

הערות שוליים:
- [2] ידועה הפואימה של ארנסט ליסואר “גאטט, שטראפע ענגלאנד!” שהיתה שגורה בפי הגרמנים בזמן מלחמת־העולם.

ביאור: בסתיו 1931 ירדה בריטניה מבסיס הזהב, והלירה שטרלינג — סמל היציבות הכלכלית העולמית — הזדעזעה. שבע-עשרה שנה קודם לכן, ב-1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה, וגרמניה התפללה בה בקול רם שאנגליה תבוא על עונשה (הסיסמה הגרמנית המפורסמת: „Gott strafe England" — „אלוהים, הענש את אנגליה"). ה„פוליטיקן" — הפרשן המדיני של חבורת בית-המדרש, המנתח את ענייני העולם בהפסקה שבין תפילת מנחה לתפילת מעריב — גוזר מכאן חישוב מדויק: הבקשה פשוט התעכבה בדרכה לשמים שבע-עשרה שנה, והנה נענתה.

## בדיחה 3166

בחורים יצאו לטייל בחבורה והגיעו לבית קופת־מילווה.

ראה אחד מהם את השומר של הקופה והשתחווה לו. אמרו לו חבריו:

מי הוא האיש, שאתה חולק לו כבוד?

החזיר הוא:

מי כמוני חייב בכבודו? כל היום וכל הלילה הוא שומר על שעוני ועל מעילי…

ביאור: „קופת-מילווה" — בית-עבוט: מוסד שממשכנים בו חפצים תמורת הלוואה. ההשתחוויה מתבררת כווידוי עוני מחויך: שעונו ומעילו של הבחור ממושכנים שם, ומי ראוי לכבוד יותר ממי ששומר על רכושך יומם ולילה?

## בדיחה 3167

הכל תמהו:

גשם בחוץ – גדליה יוצא במקל; שמש בחוץ – הוא יוצא במטריה.

הסביר גדליה:

המקל והמטריה לא שלי הם, אלא של שכני. גשם בחוץ, יוצא הוא במטרייה, ואני – במקל; שמש בחוץ, יוצא הוא במקל, ואני – במטרייה…

ביאור: מה שנראה כשיגעון מתברר כחשבון פשוט: הכלים משותפים לגדליה ולשכנו, והשכן — הבוחר תמיד ראשון — נוטל את המתאים למזג האוויר. לגדליה נשאר, בהכרח, ההפך.

## בדיחה 3168

אברהם יצחק ויעקב, שלושה שותפים מלואיסוויל, באו לניו־יורק לצורכי עסק, וכדי למעט בהוצאות סרו למלון בן שישים קומות, ויחדיו שכרו להם חדר אחד בקומה העליונה, ששכרו מועט. כל היום היו טרודים בעיסקם. בשעה מאוחרת בלילה שבו למלונם, ואמר להם המשרת:

אסון קרה אותנו. נתקלקלה המעלית, ועד הבוקר אין לתקנה. רצונכם, שאסדר לכם לינת־לילה באולם?

סירבו השותפים ואמרו:

באולם לא תערב עלינו שנתנו. מוטב, שנעלה ברגל לחדרנו.

תמה המשרת:

שישים קומות ברגל?

עמדו השותפים על רצונם ואמרו:

עלה נעלה!

עד שהתחילו עולים אמר אברהם ליצחק וליעקב:

עצה טובה אני יודע להמתיק לנו את הדרך הארוכה. עשרים הקומות הראשונות אמלא אני פי שירה, שקול־נגינה יפה נתן לי אלהים. עשרים הקומות האמצעיות תספּר אתה, יצחק, דברים המבדחים את הדעת, שבקי אתה בבדיחות. ועשרים הקומות האחרונות תספּר אתה, יעקב, דברים המעציבים את הלב, שבעל מרה שחורה אתה כל ימיך.

הסכימו חבריו.

עשה אברהם את שלו ושר כל אותו הזמן שטיפסו ועלו עשרים הקומות הראשונות. עשה גם יצחק את שלו וסיפר דברי־בדיחה כשטיפסו ועלו עשרים הקומות האמצעיות. וכשהגיעו לעשרים הקומות העליונות, רמז אברהם ליעקב, שיעשה הוא את שלו ויתחיל לספר דברי־עצב. פתח יעקב ואמר:

חברים, אספר לכם דבר־עצב ראשון: שם למטה שכחתי את המפתח של חדרנו…

ביאור: בדיחה אמריקנית על שלושה שותפים הנושאים את שמות האבות. העוקץ בעיתוי: התוכנית להנעים את הטיפוס — ולשמור את „הדברים המעציבים את הלב" לעשרים הקומות האחרונות — היא עצמה שגרמה ליעקב לשתוק על הבשורה עד הפסגה: המפתח נשאר למטה, ושישים הקומות טופסו לשווא.

## בדיחה 3169

מת ווּדרוֹ ווילסון, עלה לשמים, ומיד נפתחו לו שערי גן־עדן: חסיד מחסידי אומות העולם היה כל ימיו.

עייף מטירדת הדרך, נח יום ראשון מנוחה שלימה. למחר יצא לטייל בשדרות היפות של גן־עדן ונתוודע לחבורה של צדיקים וחסידים. נתוודע גם למשה בן־עמרם, ואמר לו משה:

שמא יודע אתה, מה שעשו הבריות שם, בעולם התחתון, לארבעה־עשר התנאים שלך?

החזיר לו ווילסון:

שמא יודע אתה, מה שעשו הבריות שם, בעולם התחתון, לעשרת הדברות שלך?…

ביאור: וודרו וילסון — נשיא ארצות-הברית במלחמת העולם הראשונה, שנחשב בעיני יהודים ועמים קטנים ל„חסיד אומות העולם" (כינוי לנוכרי צדיק). „ארבעה-עשר התנאים" הם ארבע-עשרה הנקודות — תוכנית השלום האידאליסטית שהציג ב-1918, ושרוקנה מתוכן במשא-ומתן שאחרי המלחמה. משה מקניט את וילסון על גורל תוכניתו, ווילסון משיב מידה כנגד מידה: גם עשרת הדיברות לא זכו בעולם התחתון לגורל טוב יותר.

## בדיחה 3170

שני יהודים ישבו בקרון הרכבת זה מול זה. אחד מהם הרים כל רגע ורגע את ידו והעבירה על פניו, כאילו זבוב הוא מבריח מעליו. אמר לו השני:

מה לך? שמא חולה אתה, חלילה?

החזיר השני:

חס ושלום!… מחמת שיעמום הדרך נמלכתי לספּר בדיחות לעצמי, והרי כל בדיחה, שעולה בזכרוני, כבר אני יודע אותה מלכתחילה ומיד אני מבריחה…

ביאור: בדיחה על בדיחות: אי-אפשר לבדח את עצמך, שהרי כל בדיחה שעולה בזיכרון — סופה כבר ידוע לך מראש. לא נותר אלא „להבריח" אותה בתנועת יד, כזבוב טורדני.