אין דור שאין בו ליצנין

„שמש" — משרת בית-הכנסת; „לץ" — בדחן, איש הלצות (כלב הוא שמו הפרטי); „פרחחים" — נערים פוחזים. כלב הופך את קערת הניחומים: לא על המת הוא מצטער אלא על המנחמים — בקל-וחומר קודר: אם מלאך-המוות ניצח אפילו „גיבור" שהחזיק מעמד יותר משמונים שנה, אתם, שעוד לא הוכחתם שום גבורה כזאת, על אחת כמה וכמה. מותו של הזקן אינו „הגיעה שעתו" מרגיע — הוא תזכורת מוות המכוונת דווקא אל הצעירים השאננים.