אין דור שאין בו ליצנין

בעל-שם בא לעיירה ומן הבוקר עד הערב עמד העם עליו לבקש מאתו רפואות וסגולות לכל מיני מיחושים ומרעין בישין. היה שם אפיקורס אחד, לבש גבורה ואמר:

עתה תראו: אלך אליו ואשטה בו לעין-כל, ושום רעה לא תאונה לי.

נכנס אצל בעל-השם ואמר לו:

אליך באתי, איש-האלהים, כי תאסוף אותי ממיחושי.

שאל לו בעל-השם:

מיחושיך מה הם?

החזיר האפיקורס:

זה כמה נטלו ממני חוש-הטעם, חוש-האמת וכוח-הזיכרון.

יצא בעל-השם למקום שיצא והביא בידו מה שהביא, ניגש אל האפיקורס והרעים עליו:

פתח פיך!

נבהל האפיקורס ופתח פיו, ומיד הטיל בעל-השם לתוכו מה שהיה בידו.

טפו! ­– צעק האפיקורס ורקק רקיקה גדולה. – טינופת!

אמר לו בעל-השם:

מה תצעק? חולה באת אלי ורפואה היתה לך: טעם טעמת, אמת אמרת וגם זכור תזכור, שטינופת אכלת…