אין דור שאין בו ליצנין

„בתורת מתנה" — כמתנה, וברמז שקוף: מחברים עניים נהגו להגיש ספרם לגבירים בציפייה לתשורה כספית. „מזמור לתודה" (תהלים ק) נאמר בתפילת שחרית, ונהוג להשמיטו בערב פסח: המזמור מכוון כנגד קרבן התודה שבמקדש, שהיה בא עם לחמי חמץ — ובערב פסח אין מקריבים חמץ. על המנהג הזה מלביש המחבר דרישת תשלום מוצפנת: בערב פסח, ש„קרבנותיו" — כלומר הוצאותיו — מרובים, אי-אפשר לצאת ידי חובה ב„תודה". תודה יש כאן כפולה: גם קרבן התודה וגם מילות הנימוס שבהן ניסה העשיר להיפטר ממנו.