ההוא שנכנס לגן-ירקות שלא ברשות וּמילא שקו מלפפונים. תפסוהו והביאוהו לגוי בעל הגן. אמר לו הגוי בעל-הגן:
מה לך ולגן שלי ולמלפפונים שלי?
החזיר התפוס:
הלכתי בדרך והדביקה אותי רוח-סערה. ראיתי גן וקפצתי לתוכו בשביל להיסתר מן הסערה. ראיתי קלחי מלפפונים ונאחזתי בהם, שלא תפילני הסערה. ומשום שנאחזתי בהם בכל כּוֹחי נעקרו מן הערוגה שלא מדעתי. אמר לו הגוי בעל-הגן:
תירצת עקירת המלפפונים, ולא תירצת כיצד הם באו לתוך שׂקך?
נענה התפוס ואמר:
אף זו שאלה של גוי…
כך השיב גם נצר אד־דין, ועל השאלה: "כיצד באו הירקות לתוך שקך?" החזיר: "על דבר זה גם אני תמה" (ווסלסקי, "נצר אד־דין" א׳, סי׳ 7, עמ׳ 7; ביבליוגרפיה עיי״ש עמ׳ 207).
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1350, עמ' 114) · תמלול מפעל בן-יהודה
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„קלחים" — גבעולי הירק. התירוץ מסביר בקפידה את העקירה — הסערה, הקפיצה לגן, ההיאחזות בקלחים בכל הכוח — ונשבר בדיוק בנקודה שאין לה כיסוי: כיצד באו המלפפונים אל השק. „אף זו שאלה של גוי" — כלומר קושיה של בור שאין טורחים להשיב עליה — היא התחמקות שכולה הודאה. דרויאנוב מציין שכך השיב גם נצר א-דין: כשנשאל כיצד באו הירקות לשקו, ענה „על דבר זה גם אני תמה".
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
