אין דור שאין בו ליצנין

כל הקובלנה היא מפל של פסוקים וניבים שהבור שולף בלי להבין אחד מהם. „מזנה עם בתי על שולחני" — כוונתו שהחתן ניזון על שולחנו, כמנהג המזונות שנותן חותן לזוג הצעיר, אך יצא לו לשון זנות; „כלחוך השור" (במדבר כב) — דימוי לכיליון והשמדה, אצלו — השכמה בזריזות; „ציפור דרור", סמל החופש, נעשה דימוי לזעף של כלב קשור; „הציגה בגילוי עריות בראש פרוע" — כוונתו שקרע את כיסוי ראשה והשאירהּ בגילוי ראש, בלשון השאולה מטקס האישה הסוטה (במדבר ה: „ופרע את ראש האשה"); „תלש זקני עד פרוטה אחרונה" — לשון פירעון חוב שנדבקה לתלישת זקן; „עם פיפיות" — שיבוש „חרב פיפיות"; „תיזל כטל אמרתו" — דברי השבח שפותחים את שירת האזינו (דברים לב) מוטחים כקללה, לצד „תצבה בטנו" — קללת הסוטה; ו„כאשר אבדתי אבדתי" — דבריה הנחרצים של אסתר לפני שנכנסה אל המלך, שאצלו הם אנחת ייאוש סתם. אפילו „לקלקל אותו" בא לו במקום „לתקן אותו". הוא בטוח שהוא דובר צחות של בית־מדרש — וכל ציטוט מחטיא, וזו כל הבדיחה.