אין דור שאין בו ליצנין

משוגע טיפס ועלה לראש גג והתחיל הורס ארובת-העשן וזורק את הלבנים לרחוב.

את הבית כּוּלוֹ אהרוס! – צעק המשוגע מעל ראש-הגג וזרק את הלבנים אחת-אחת.

נטל בעל-הבית משׂור, יצא לחוץ וקרא אל המשוגע:

מהר ורד, ואם לאו – מיד אני גוזר את הבית לשניים.

נתחלחל המשוגע וירד.

ומוצא אני גם נוסח מיוחד, הודי: בּקן של מעשני אופיון בעיר כּלכּותה מצאה המשטרה גופת־אדם נטולת־ראש. חקרה המשטרה והוברר לה, שבלילה שלפני אותו יום ערכו המעשנים “קאליפודזה” (סדר־עבודה לכבוד האלה קאלי, שלפי המקובל היא מתוארת כשרגליה עומדות על חזו של האל שיבה). אשה אחת מילאה תפקידה של קאלי ועמדה על חזו של האיש, שמילא תפקידו של שיבה. איש שני הוכרח על־ידי עורכי “הקאליפודזה” למלא תפקידו של תיש, ואותו הביאו קורבן לקאלי. לאחר שנגמר סדר־העבודה הושלכו למימי הגאנגס גם האיש והאשה וגם ראשו של הקרבן. (בכוח טקס זה, הנקר “בּיסרדז’ן”, מסתלקים קאלי ושיבה מעל האיש והאשה, המשמשים דמויות להם). למחרת נתפסה כל החבורה והובאה למשטרה. שם שאלו את האשה: “היכן ראשו של האיש, שהעלוהו לקרבן לקאלי?” ־ הירהרה האשה והחזירה: “יודעת אני, שאדם זה בא לעתים קרובות לעשן אופיון, אבל איני זוכרת, אם היה לו ראש” (שיאמה שנקר, " Сонъ Раджи ", עמ' 100). ועיין עוד קארל גדקה, “Schwänke”, סי' 228, עמ' 277־276; פאול שין, " Матеріалы для изученія съверо־западнаго края", כרך שני, (ספר שלישי), פט"ב 1893, סי' 145־144, עמ' 312־310.